"אני לקראת סיום קריאת הספר שלך. הגעתי לקסנדרה. ואני גמורה. גמורה! לא במובן הרע של המילה, כמובן! להפך! איך כתבת את הדבר המופלא הזה, המדויק, החשוב, ה – מחפשת מילים. תודה, תודה, תודה!!!!"

כך כתבתי ליערה שחורי (מצוטט כאן ברשותה, כמובן), כי לא יכולתי לחכות. לא יכולתי להתאפק. הרגשתי שאני עולה על גדותי מרוב התרגשות, התפעלות – התפעמות!

דיוקן עצמי של אימי הוא יצירת מופת, ובהרבה רבדים (כדרכן של יצירות מופת…).

יערה שחורי הצליחה ליצור כאן, באמצעות הממואר שלה, עולם שלם, רב ענפים, גדוש בדמויות שונות שכל אחת מהן מרתקת, נוגעת ללב ומשמעותית: הוריה, הוריהם, עברם בוורשה, העבר של מי שלא ניצלו. המשמעויות שמעניקות כל הדמויות הללו זו לזו, ולי, כקוראת, שנהפכת אט אט לבת משפחה, מלאה באהבה אך גם מיוסרת, מבקשת להינתק, ולא יכולה, קשורה ומנסה להשתחרר, אך לא יכולה, בשום פנים ואופן!

שחורי מנסה לחקור את העבר. להבין אותו. האומנם הסיפורים המיתולוגיים המשפחתיים נכונים? מדויקים? למשל, האם באמת היה סבה צעיר מסבתה – מורֶה לריקודים שהערים על הוריה העשירים והצליח לשאת אותה לאישה?

אמנם היא חוקרת את העבר, אבל במרכזו של הסיפור נמצאת אמה של שחורי. הממואר נפתח בשעות חייה האחרונות, כשבתה לא הבינה מה באמת קורה. אבל הוא גם, במידה רבה, על עצם הכתיבה, מעין בדיקה בלתי פוסקת של התהיות – מדוע לכתוב? איך לעשות את זה? מה מאבדים בדרך?

"כבר בחייה דחפתי אותה אל הספרים שכתבתי, כמו שדוחפים מכשפה אל התנור או, אם אהיה נדיבה יותר – לפחות כלפי עצמי – ג'יני אל תוך מנורה. קשה לומר שנשארה שם. זה הקסם והאנטי־קסם של הכתיבה. מה שנכתב מקבל תוקף ולעומתו הזיכרון דוהה, מתפורר, נמחק, מתעתע. כתבי כל מה שאת יודעת על אימך, כתבי כל חייך ואז תשכחי מה שאת יודעת על כתיבה ועליה. תגלי שאם דחפת אל התנור גרסה אחת שלה, יש עוד אלף שמחכות".

כי מה, אפשר באמת לצייר דיוקן שלם של דמות חשובה כל כך? של אימא?

אחת הפסיכולוגיות של שחורי, "האחרונה" שבהן, שאלה אותה האם אמה "באמת הייתה הגיבורה" של חייה. "את באמת חושבת כך?" ושחורי מאשרת, ותוהה: "איך לא. אימי אהבת חיי", ומוסיפה: "בסוף כולנו קוראים לאימנו. בהברות מרוסקות, בחזרה על השם. חוץ ממנה. לא היא".

אז הנה, אחד הקונפליקטים שנשזרים לאורך הממואר: מי אוהבת? מי לא? מדוע ואיך? מה היה לאימא עם אמה? (ועם אביה?) איפה מתנגש מה שנראה מבחוץ למה שנסתר בפנים? ואיך, אם בכלל, אפשר לחשוף את הפערים?

ואם שחורי עצמה כל כך אוהבת את אמה, איך זה שהיא מרגישה עד כדי כך אשמה כלפיה? איך זה שבעצם ניסתה לכאורה שוב ושוב להתרחק ממנה, לנוס?

מדוע היא אומרת לעצמה: "אני הייתי על החוף. וכדי לכתוב עליה היה עליי ללמוד אחד משניים: ללכת על המים, או להרשות לעצמי להודות בזה שהיא קראה לי ואני לא הצלתי אותה. להודות שבמשך שנים היא טבעה לנגד עיניי. שהכתיבה הזאת תציל לכל היותר אותי".

שחורי מצליחה להיכנס לנימי נפשן של הדמויות שהיא כותבת עליהן, בעיקר לאלה של אמה ושל סבתה. היא רואה את ילדותה של האם, וכמו מספר כל יודע, מניחה לפנינו פרטים שאנחנו מבינים את מלוא משמעותם. כשאביה של אמה מת פתאום, שלחה אותה אמה אל השכנים. "כולנו יהודים כאן, ידאגו לך," היא אמרה לה "ברגשנות לא ברורה", ושחורי מוסיפה, "ואימא שלי – שכמעט לא הכירה מישהו שאינו יהודי – לא הבינה מדוע דווקא זה נאמר, אבל הרכינה ראש וחצתה את המרחק הקצר שהפריד בין הדירות, שלוש מדרגות. היא ישבה בדממה והשעות חלפו, בכל זאת".

ילדה שהיא "דור שני". נכדה שכבר מבינה, ומספרת לנו איך נראתה המציאות מנקודת המבט התמימה, הילדותית, של מי שנעשתה אמה. איזו יכולת מופלאה של שחורי להבין, לנסח כך בפשטות, להביא בפנינו עולם שלם של אי הבנות, כאב, פיקחון, פערים שעוד יתמלאו, ורק יגבירו את הכאב.

מה שמרומם את כתיבתה של שחורי לפסגות אמנותיות היא היכולת שלה לתאר מצבים, רגשות, אנשים, במקוריות מסחררת. "הבכי היה הרץ הראשון, שבור הרגליים, שבישר על מותו של אביה".

אביה, שלא רצה ילדים, "ביקש לקטוע, לא לצמוח, לא לשאת פרי. עץ שתול על זכוכיות ואפר".

"השפות נדבקו אל אימי" (שהיטיבה ללמוד אותן, ובמהירות) "כמו אצות ושבלולים לסלע, משנים את צורתה, נאחזים חזק מול המיית הגלים". (נזכרתי בדימוי דומה, אם כי שונה באמירתו, שכתב גיא דויטשר בספרו המופלא גלגולי לשון – מסע בעקבות המצאתו הגדולה ביותר של האדם בשפת היומיום: "מטאפורות שחוקות הן אדמת הסחף שמתוכה צומחים מבנים דקדוקיים. כמו שונית, המתהווה משכבה על גבי שכבה של שלדי אלמוגים מתים, מבנים חדשים בשפה נוצרים משכבות של מטאפורות מתות, שנסחפו ושקעו בנהר הזורם לעבר ההפשטה".)

שחורי מודעת מאוד לכתיבה. "המנודות, העצובות בלי נחמה, לא זקוקות לדימויים הרומנטיים שלי. אני לא שוברת אף ענף, אבל העצב מנקר שם, כמו מקור בעץ מברזל" ("רומנטיים"? ממש לא! מעניינים! רבי עוצמה!)

היא אפילו משתפת אותנו בתרגיל הכתיבה הראשון שנתנה לתלמידיה כשהתחילה להדריך בסדנת כתיבה: "נסו לכתוב זאת: האם שוכבת במיטה דוממת כאבן. תארו זאת מנקודת המבט של הבן". (לא עלה בדעתה שלימים תהיה הבת שיושבת כך ליד אמה, ולא יכלה בכלל, כך היא מעידה, לדמיין בנות, לא בנים, ליד אמן…) "ביקשתי שידַמו אדם לחיה, לצומח, למינרל. חזרתי לתעלול העתיק של הכתיבה, הדימוי, השינוי, כשכל דבר יכול להיהפך לדבר אחר. נערה לעץ. נערה לכוכב. אישה לסלע גונח ומזיל דמעות". "תעלול עתיק של הכתיבה"… לא תעלול, אלא יכולת הכתיבה שלך, שחורי, שעושה את זה כל כך יפה (וכנראה שגם יודעת להנחות אחרים).

המוקד של הספר הוא, כאמור, הקשר בין הכותבת לאמה.

וליתר דיוק, ממש לקראת הסוף, מה שהיא מבינה פתאום על האימא ועוד יותר מכך – על עצמה.

ומה שהיא מתארת קשה מנשוא.

זה היה הרגע שבו עצרתי כדי לנשום עמוק וכדי לכתוב ליערה שחורי, עוד לפני שהגעתי לסוף, כי לא יכולתי להכיל את ההבנה, את חוסר האונים שבדיעבד, את העוצמה הרגשית של מה שנוחת עליה, את מה שהיא יודעת, בכל מאודה, כשמאוחר מדי.

דיוקן של אמי הוא ספר שיכולתי לצטט ממנו עוד ועוד ועוד. סימנתי בו אינספור סימונים, יפים, מכאיבים, חכמים, כאלה שהזדהיתי אתם עד לשד עצמותי, וכאלה שלמדתי מהם על עצמי ועל החיים.

תודה!

כתר, 2026
עורכת: נטעלי גבירץ
264 עמ'