ספר הביכורים של מאיה גלפנד, שקופות, מפתיע ומפעים. הוא כתוב היטב, והוא מסעיר את הנפש.
בשנים האחרונות יותר ויותר יצירות מעלות למרכז הבמה את הקולות של האנשים השקופים, המהגרים כמעט בעל כורחם שהחלו להגיע לארץ בשנות התשעים מברית המועצות לשעבר, והמשיכו להגיע בגל הגדול האחרון שנוצר בעקבות המלחמה האכזרית באוקראינה.
אל הרומן המופלא כמעט אולימפוס מאת שושי בריינר, הרומן זוכה פרס ספיר לספר ביכורים טסקהמאת אילנה רודשבסקי, אל ספר העיון מומחית בספונג'ולוגיה, הכולל פרק שמתאר את ההתעמרות המיוחדת בעוזרות הבית ה"רוסיות" בהירות העור שנתפסות כמי שאמורות לספק "עבודות בית וזמינות מינית", אל סדרות הטלוויזיה המצוינות "דור אחד וחצי" ו"סובייצקה" שתיארו, כל אחת בדרכה, את מצוקות העלייה מברית המועצות לשעבר, נוסף כעת ספרה של גלפנד.
והוא, קודם כל – יצירה אמנותית מדויקת וסוחפת. קולות הנשים השקופות העולות ממנו הוא רם ונשמע היטב, אבל הן דמויות ספציפיות ושלמות, כפי שאנחנו מצפים שיקרה בספרות משובחת.
הספר מתחיל ברצח. מי נרצח? מי רצח? מדוע?
כל זה יתברר רק לקראת הסוף, שכן מיד אחרי העמוד הראשון של הפרולוג אנחנו מוזמנים לסגת חצי שנה לאחור בזמן, ואז להתקדם לאט לאט אל ההווה.
כך אנחנו לומדים על קורות חייהן של הגיבורות הראשיות של הרומן: מרינה, ראיסה, וורוניקה. השלוש נקלעו זו לחייה של זו רק במקרה: שלושתן גרות ביחד בדירה "מחולקת": כל חדר נהפך ליחידת דיור נפרדת, קטנה ועלובה להחריד. הדירה עצמה שוכנת בפרבר עוני, טובלת בזוהמה, מבפנים ומבחוץ.
איזה ייאוש לגור כך! במיוחד למי ש – כמו מרינה למשל – זוכרת את ביתה הקודם, הנאה, המטופח, שבצמוד אליו הייתה בריכה שצברה מי גשמים, וגינה מניבה… מי שניהלה בית עסק קטן, בהיותה תופרת אמנית, והעסיקה תופרות אחרות… מי שהייתה נשואה לגבר טוב, שאתו גידלה באהבה ילד וטיפחה אותו!
מה הביא אותה לכאן, למצוקה הבלתי נסבלת? מדוע נאלצה לנטוש את חייה הקודמים?
סיפורה ההולך ונחשף שובר את הלב.
וראיסה? מדוע היא נאלצת לעבוד כל כך קשה, לפרנס בעל שיכור ובת טפילה? מה יעלה בגורלה?
וורוניקה היפהפייה? האם תזכה לנצל את חינה וצעירותה כדי להתקדם בחיים, לממש את חלומה למצוא לעצמה בעל עשיר שיפרנס ויפנק אותה?
אחת ממעלותיו הגדולות של הרומן היא השנינות שבה הוא כתוב. למרות הנסיבות המחרידות שהוא מתאר, למרות הכאב והמצוקה, הוא, בין היתר, גם משעשע!
אין עמוד שלא סימנתי בו הברקות. לדוגמה: "הדירה אינה אלא חדר פצפון. פעם היה החדר הזה הסלון בדירה של שלמה, אבל עכשיו העפיל לדרגת דירת סטודיו בזכות עצמה"; "גילה אינו ידוע, אבל חישובים מתמטיים בסיסיים מצביעים על כך שהיא בת שישים בערך"; ראיסה מכורה ללוטו. והיא מקפידה למלא כרטיס, לקראת כל הגרלה, אף על פי ש"זאת עבודה קשה, לא כל אחד יצליח", שכן "יש למלא שני צירופים לפחות ולמחוק מספרים מיוחדים מטבלה. כל צירוף צריך להכיל שישה מספרים מאחת עד שלושים ושבע, ומספר נוסף עד שבע". וכך אנחנו נכנסים לתודעתה המוגבלת כל כך, שאפשר ללמוד עליה מהעובדה שכל כך מסובך לה למלא טופס לוטו… זוהי עדות אחת מרבות לתחכומה של הסופרת, שמציירת את הדמויות שלה בעקיפין, באמצעות פרטים קטנים ומדויקים.
גלפנד יודעת להעביר את ההומור החד שלה אפילו באמצעות סימני פיסוק: "יש גם כיור שאליו ידיה של מרינה לא נכנסות במלואן, אבל! יש לה אפילו מכונת כביסה משלה! הדר מדהים לבית בזוי כזה". "אבל!" – אנחנו שומעים היטב את האירוניה המרה, שלא לומר – ציניות.
מרתק לראות את ישראל מנקודת המבט של עיניים זרות. גם כאן, כמו אצל שושי בריינר, בספר כמעט אולימופוס המהגרות נדהמות מסגנון הלבוש של נשים ישראליות. ליתר דיוק, מהיעדרו: טריקו מהוה, מכנסיים קצרים, "במדינה הזאת, החמה והבלתי מושגת, הסואנת והמסוכנת, שבה נשים חבשו פאות וכיסויי ראש ואילו אחרות גופיות ומכנסיים צמודים"… גם הבחירות האופנתיות של הגברים לא נסתרות מעיניהן הביקורתיות: "גברים במכנסיים שנופלים מהתחת כל כך נמוך שזה מביש"…
אנחנו פוגשים את האנטישמיות של הפליטות מצד אחד – "החום, הים והשטרות בכיסיה סייעו לה להשלים עם העובדה שהיא נאלצת לנגב תחת יהודי", ואת הגזענות של הישראלים, ש"לא רוצים להפוך למדינה של פליטים גויים", מצד שני.
אין עמוד שלא סימנתי בו איזו הברקה, שנינות, תובנה מעניינת; קראתי את הספר בנשימה עצורה, אמנם לא רציתי שהספר ייגמר, אבל גם לא יכולתי לעצור ולהפסיק לקרוא, כדי לדחות את הקץ…
נהניתי במיוחד משיר ההלל לארץ ישראל, המופיע מפיה של אחת הדמויות, ישראלי ותיק, לקראת סופו של הרומן. הוא יעלה כאן ב"סופרת ספרים" כציטוט נפרד, ובקרוב…
כדי להבין — אולי, בערך, עד כמה שניתן — את ההתנגדות הפרוורטית של חלק מהציבור, וחלק מנבחרי הציבור, להחזרת החטופים, צריך לדמיין את הרגע שבו יחזרו החטופים.
הרגע הזה, שרבים כה מייחלים לו, עלול להיות רגע קשה מאוד, רגע מחריד. לצד ההקלה המובנת מאליה על כך שבני אדם, בני עמך, שסבלו סבל נורא, בלתי מתקבל על הדעת, שוחררו מהשבי וכעת יוכלו להמשיך לחיות את חייהם, המחזות עלולים להיות קשים לצפייה ולהפנמה.
הנה אנשים שבמשך תקופה כה ארוכה לא ראו כמעט אור יום, שנכפתו, ועונו, והורעבו, ונאנסו. הם בטח רזים, שדופים, חיוורים, צל אדם. חלקם אולי יתקשו לדבר, ללכת, להחזיק את עצמם על פני האדמה. אלו עלולות להיות תמונות שיזכירו ניצולי שואה רגע אחרי ששוחררו על ידי חיילי בעלות הברית. ההקלה והזעזוע יימהלו זה בזה. הדמעות שיזלגו לא יצליחו להחליט אם הן באו מצד האושר או מצד העצב. ההקלה על שחרורם עלולה להתחלף מהר מאוד באימה, ברגשות אשם, בתחושת חוסר אונים, חוסר שליטה.
ייתכן שהחזרה שלהם תעלה מעל לפני השטח את מה שחלק מהציבור מבקש להדחיק בחודשים האחרונים, להסתיר מעצמו, מתודעתו: את הקטסטרופה שקרתה ב–7 באוקטובר. את אוזלת היד של המדינה. את הכישלון המחפיר של הצבא. את חולשתה של ישראל. כן, אותה ישראל שמאז "רשמה שורה של הישגים מבצעיים יוצאי דופן" (סינוואר, דף, נסראללה, ביפרים, איראן, אסד, סוריה).
הדיסוננס יהיה עמוק: מוזלמנים חיים־מתים אל מול "עוצמתה הצבאית של ישראל"; ניצולי שואה אל מול "ידו של צה"ל תגיע לכל מקום"; עשרות גופות עטופות בשקיות אל מול "ניצחון מוחלט". כיצד ניתן לגשר על דיסוננס כזה?
—
החטופים שיחזרו חיים לישראל יהוו — בעצם קיומם, בעצם המראה שלהם, הגמגום שלהם, הרעב שלהם — אצבע מאשימה כנגד המדינה שהפקירה אותם, ולאחר מכן השאירה אותם זמן כל כך ארוך בשבי. ככל שהתמונות יזעזעו יותר, כך תחושת האשמה תהיה עמוקה יותר. החטופים לא יצטרכו להאשים איש, בוודאי לא להתלונן — הם עצמם ייראו כמו רגשי האשמה שלנו.
המחשבה היסודית ביותר בקרב כל אזרח ישראלי למראה המחזות הללו תהיה: איך נתנו לזה לקרות? איך לא עצרנו הכל? את החיים שלנו, את העבודה שלנו, את היומיום שלנו, את הכל? איך נתנו לזה לקרות?
האנשים האלה, ה־הו־כה־רציונלים, יודעים היטב, גם אם הם נמנעים מלומר זאת לעצמם, שהחזרה של החטופים עלולה להציג אותם במערומיהם, כפי שהם באמת, מתחת לסיפורים שהם מספרים לעצמם.
כל הנימוקים וכל ההסברים וכל ההתפלספויות יישטפו מיד בגשם של הממשי הקטסטרופלי. מראה העיניים יחורר בקלות בלתי נסבלת את שלל הטיעונים שאיתם צעדו מאולפן לאולפן, מסבירים בהיגיון ובסבלנות מדוע לא, בשום פנים ואופן לא, כי המחיר, והעתיד, והפוטנציאל, והסיכונים, ובואו נעבוד עם המוח ששוב ושוב מוחץ את הלב, מסביר לו שעצב הוא רק עצב ושאנושיות היא רק אנושיות, ומצטער, זמננו תם, אנו נאלצים לעבור לאייטם הבא.
••• ההתנגדות הפרוורטית של חלק מהציבור ונבחריו להחזרת החטופים קשורה ללוגיקה הבאה:
החטוף המת לא יוצר דילמה מוסרית. מותו מאפשר להתאבל עליו (אנחנו מיומנים בלהתאבל), להאשים את חמאס במותו, ולהותיר את המשוואה הישראלית האידיאלית — אני טוב, הם רעים.
החטוף החי שובר את המטריצה כולה: הוא מזכיר לכל ישראלי וישראלי שהוא עומד בפני דילמה מוסרית — אם להחזיר אותו ולשלם את ה"מחיר", או לא להחזיר אותו ולא לשלם את ה"מחיר".
כל מי שלא מוכן לשלם את ה"מחיר", יודע שכעת גם הוא לוקח חלק באותו "רוע" שב–7 באוקטובר שויך אך ורק לחמאס.
בגלל שהחטוף החי מזכיר לישראלי שמתנגד ל"עסקת חטופים" שגם לו יש חלק ברוע הזה, הישראלי הזה שונא אותו. הוא שונא אותו משום שהוא משקף לו חלק בעצמי שלו, בנפש שלו, שהוא מבקש להעלים.
מפני שהוא מבקש להעלים את החלק הזה, הוא גם מבקש להעלים את מי שמזכיר לו את החלק הזה — כלומר, את החטוף החי.
הדרך להעלים את החטוף החי זה לחכות. כי בשלב מסוים החטוף החי ימות. ברגע שהוא ימות, תמות גם ההשתקפות הזוועתית של אותו חלק בנפש.
ברגע שהוא ימות, אפשר יהיה להתאבל עליו ולהמשיך בסיפור המקורי: אני טוב.
אבל אם הוא לא ימות, אם הוא יחזור — תחזור גם ההשתקפות המוסרית המכוערת שלי. איך אביט על עצמי אז?
מי יודע, אולי גם זו סיבה לכך שבמשך שנה וחודשיים הם עדיין שם.
כמי שדוגלת בקריאת ספרים במקום לנסוע למקומות רחוקים, ספרו של אסלק נורה סיפק לי תחושה של מסע לא רק במקום – לנורווגיה, אלא גם בזמן – לימי מלחמת העולם השנייה ולסודות הקשים שנותרו טמונים מאז, ויכולים, אם הם מתגלים, להשפיע גם על ההווה.
הסיפור מתמקד במשפחה נורווגית עשירה מאוד, משפחת פאלק, ובתככים בין ענפיה השונים, שמוצאם בשני אחים שכל אחד מהם ייסד שושלת משל עצמו.
העלילה, שאל פרטיה אנחנו מתוודעים לאורך הסיפור, במקוטע, חלקים חלקים, מתחילה למעשה בסתיו של שנת 1940, אז טבעה ספינת הקיטור "הנסיכה רַנגהילד" לא הרחק מחופי בּוּדֶה.
על פי הדיווחים נפגעה הספינה ממוקש ימי. על סיפונה היו וֵרָה לינד, סופרת שנישאה לבן משפחת פאלק, איל המספנות תוּר פַאלק, ובנם התינוק אוּלָב. האם והתינוק שורדים, אבל בעלה של ורה, ביחד עם עוד מאות מנוסעי הספינה, יורד למצולות.
עשרות שנים מאוחר יותר, בחלקו הראשון של הספר, ורה מתאבדת בטביעה בים.
האם אפשר יהיה לגלות אחרי מותה, מה באמת קרה ביום שבו הספינה טבעה?
האם תימצא הצוואה שלה, שנעלמה בסמוך למותה?
וכתב היד של הרומן שכתבה (שמו נושא את הכותרת של הספר שלפנינו: "בית קברות בים")? מה איתו? אילו סודות הוא חשף? מדוע בנה, שניצל יחד איתה מהטביעה, דאג בשנות השבעים לאשפז אותה בבית חולים לחולי נפש, ואז למנות לה אפוטרופוס, ובעצם לשלול ממנה את זכויותיה ועצמאותה?
סשה־אלכסנדרה, נכדתה האהובה של ורה, מתחילה לחקור את נסיבות טביעת הספינה, אחרי שנודע לה כי היו לסבתה ספקות לגבי הסיבה האמיתית לאסון.
האם תצליח לחשוף את הסודות הטמונים בין שברי הספינה הטרופה בקרקעית הים? מה תהיה השפעתם על בני המשפחה שלה, ועל הקונצרן האדיר שהם מחזיקים בו?
כאמור, העניין העיקרי שעורר בי הספר נבע מהתחושה שאני מבקרת במציאות רחוקה ולא מוכרת. כזאת שיש בה למשל בצמוד לבית מעגן קטן, וכשרוצים להגיע למקום אחר יורדים לסירה ומפליגים בה, ובמקום מגרש חניה מגיעים לעוד מעגן…
היה מעניין (ומדכא) גם להיווכח באילו הקשרים מזכיר סופר נורווגי את מדינת ישראל. חלק מהעלילה מתרחש במזרח התיכון, באפגניסטן, עיראק, לבנון או בין הכורדים. ישראל היא שוב ושוב האויב המפחיד, התוקף המאיים וההרסני. או שהיא מוזכרת בהקשר של הסכמי אוסלו – למשל, באחד הבתים שמוזכרים בסיפור, שכנו, לכאורה, הנציגים שהשתתפו בשיחות.
אכן, גם אנשי דאעש מוזכרים כאויב אכזרי ומסוכן, אבל מקומה של ישראל לא נפקד. בכל פעם שהיא מוזכרת זה משום שמישהו נזכר ב"הפצצה הישראלית בלבנון ב־2006"; "כשהישראלים תקפו"; כש"ארצות הברית, אנגליה וישראל הורגות אויבי מדינה בלי להניד עפעף"; כשישראלים טובחים באוכלוסייה אזרחית בעזה – כמו "הסובייטים באפגניסטן, הטורקים בכורדיסטן והסורים בחאלב", וכן הלאה.
אמנם דאעש מוזכרים כמי שאצלם "הזוועה הייתה מטרה בפני עצמה," ש"המטרות שהצהירו עליהן – לכבוש את רומא או לרשת את העולם כולו – היו כנראה רק אמצעי לגיוס אנשים לשורותיהם", ואמנם הסצינה הפותחת, שמתרחשת בזמן הטבח בסברה ושתילה ב־1982 לא הישראלים הם אלה שמוצגים כאשמים, אבל הרוח הכללית השוררת בספר היא שמדינת ישראל לא הרבה יותר טובה.
אבל גיליתי שספרה של ליאורה בילסקי מעניין מאוד, ושופך אור חדש על משפט אייכמן, ועל סוגיות העולות ממנו.
בילסקי בוחנת ארבע דמויות שקשורות במשפט. כל האנשים הללו רצו להעיד בו. רק שלושה מהם זומנו, ולאחת מהם, האישה היחידה שהוזמנה לדבר, לא התאפשר בעצם לומר את מה שרצתה.
הארבעה היו רפאל למקין, אברהם סוצקובר, סאלו בארון ורחל אוירבך. כל אחד מהם ביקש להדגיש היבט אחר שקשור בג'נוסייד.
בעיניי למקין, שהיה משפטן, השמדת עם מכוונת "בראש ובראשונה להרס הקבוצה מיסודה," כלומר – הרס תרבותה וזהותה.
סוצקבר, משורר היידיש מווילנה, ביקש קודם כל להעיד ביידיש, כדי להעניק לשפה מקום מחודש. הוא רצה לדבר על "הביזה התרבותית השיטתית והמקיפה". סוצקבר נמנה עם חברי "בריגדת הנייר" (אפשר לקרוא עליה רבות בספר מחתרת הנייר – המלחמה על אוצרות הרוח של ירושלים דליטאמאת דוד פרישמן) – היהודים שהגרמנים העסיקו בכפייה כדי שימיינו את נכסי התרבות היהודית. אלה הועברו אל מכוני מחקר נאציים, כחלק ממנגנון ההשמדה של התרבות וההיסטוריה היהודית. חברי המחתרת עשו כל מה שיכלו כדי להציל ספרים יקרי ערך, ובחירוף נפש, מתחת לאפם של הגרמנים, החביאו חלק מאוצרות התרבות ההם. סוצקבר רצה לחשוף בעדותו "את הממדים הלא חומריים של הפשע: את רצח השפה כחלק אינטגרלי מהפשע". הוא חש הכרח "להשיב את מקומה של היידיש", השפה "שנרדפה, נשרפה וכמעט הוכחדה". בקשתו להעיד בשפה הזאת סורבה. מדינת ישראל לא הייתה מוכנה לשמוע עדות ביידיש, שנתפסה כשריד גלותי מיותר. התואנה הרשמית הייתה שתרגום סימולטני יתקיים – לשני הכיוונים – רק בעברית, אנגלית, גרמנית וצרפתית, ושאין אפשרות להוציא עדכון יומי ביידיש. לשאלה "כיצד אפשר להתעלם משפת הקורבנות של אייכמן?" ענה פקיד רשמי: "עיתונאי יידיש צריכים לדעת עברית, והם יכולים לתרגם בעצמם משפות אחרות, כמו שעשו למשל עיתונאים מפולין ומיוגוסלביה". בסופו של דבר סוצקבר כלל לא הוזמן להעיד, באף שפה!
את בארון, שהיה היסטוריון יהודי, הזמינו למשפט כדי שישמש עד מומחה, ויסביר את הצדדים העובדתיים של הג'נוסייד. אבל עמדתו הבסיסית סתרה את זאת של מדינת ישראל. בארון רצה להראות את ההרס התרבותי שנגרם, וכדי לדבר על כך ביקש קודם כל להסביר ולפרט מה בדיוק נהרס. כלומר – בארון רצה להוכיח שהיה לעם היהודי קיום לפני השואה, ושהיהודים קיימו חיי תרבות עשירים, גם כשחיו בתפוצות כמיעוט. אבל עמדתו סתרה את זאת של המדינה, שרצתה לצייר את היהודים בגולה כקורבנות אומללים ותו לאו. גדעון האוזנר ביקש לקבל מבארון רק "נתוני יסוד", או – "תשתית עובדתית", והנרטיב שהיה חשוב למדינה התמצה במילים "משואה (בגלות) לתקומה (במדינת ישראל)". בארון התעקש להציג לא רק עובדות, אלא גם תיזה היסטורית שונה מהרצוי להנהגת המדינה… הציונות ביקשה להציג את הקיום היהודי בגולה כ"אבנורמלי", כזה שהתמקד כולו רק ב"מקצועות הרוח" ואת הרעיון שרק בעבודת כפיים, בחקלאות ובתעשייה, שיכולים להתקיים אך ורק כאן, יכול להיבנות המסד הלאומי. אבל בארון דיבר על "החיים הכלכליים המודרניים בתפוצות", ועל תרומתם של היהודים להתפתחותו של הקפיטליזם המודרני. הוא ראה ביהודי הגלות חלוצים ומובילי דרך. הממסד הישראלי לא אהב את זה. חלוציות הרי אמורה להתקיים רק בארץ ישראל!
היחס המחפיר, המקומם ביותר היה כלפי עדותה של אוירבך, שהייתה סופרת והיסטוריונית. מהות עמדתה של אויברך הייתה חדשנית ויוצאת דופן. היא רצתה להשמיע במשפט את קולם של ניצולים (במשפטי נירנברג לא איפשרו להם להופיע כעדים), וזאת – לא כדי שיבססו את התשתית הראייתית, ולא בניגוד לתפיסה שעדויות כאלה אינן אובייקטיביות די הצורך, אלא כדי להיאבק בדה־הומניזציה שעשו הגרמנים לקורבנות: להעניק להם קול משמעותי, חזק, ולהביא אותם אל חלקו המרכזי של המשפט, כמעשה של התנגדות לג'נוסייד. בעיניה על הקורבנות להיות שותפים שווי ערך בתהליך, לא עוד צד פסיבי בהשמדה הפיזית והרוחנית.
בית המשפט התייחס לאוירבך בהתנשאות, שלקתה כנראה בין היתר בלא מעט מיזוגניות. הקצו לה זמן קצר, קטעו את דבריה, "תיקנו" אותה גם כשצדקה, ובעצם לא הקשיבו לה.
אבל, כך מראה ליאורה בילסקי, בטווח הארוך עמדתה של אוירבך היא זאת שהחזיקה מעמד. כיום נהוגים טריבונלים פומביים שבהם זוכים הקורבנות לייצג את עצמם, לדבר על מה שעוללו להם, ולזכות בהכרה, וזאת מתוך ההבנה שהמשפט אמור לעשות צדק לא רק עם הנאשם, אלא גם עם קורבנותיו. כיום רואים לא פעם פסקי דין שמפצים קורבנות של פשע ג'נוסייד. למשל, "התנועה למען שילומים בגין עבדות או קולוניאליזם" כבר מכירה בהיבטים התרבותיים של הפשע, והיא צוברת תאוצה ברחבי העולם.
לא נותר לנו עוד אלא לבחון את הטענה כאילו מדינת ישראל מבצעת כיום פשעי ג'נוסייד בעזה. התשובה החד־משמעית היא – לא. פשעי מלחמה, כנראה שכן. זוועות בלתי נסבלות – גם. אבל לא רצח עם. אין למדינה שום כוונה או רצון להשמיד את התרבות המקומית, והיא נוהגת במחבלים הרצחניים מהשבעה באוקטובר כבאויבים. אבל כן, מה שקורה שם לאוכלוסיה האזרחית, לילדים חפים מפשע, איום ונורא. האם כל הזוועה הזאת הייתה נמשכת אילו החזירו את החטופים לבתיהם כאן ועכשיו, ובלי תנאים מוקדמים? אני רוצה להאמין שכן.
להיות, או לא להיות – זאת השאלה; האם זו אצילות-נפש גדולה יותר לספוג את החיצים והקליעים של המזל המתפרע, או להתחמש מול ים צרות, לתקוף אותן וככה לחסל אותן; למות: לישון – כן, זה הכל – ולהגיד שבְּשינה אנחנו מחסלים את מכאובי-הלב ואלף המכות שהבשר-ודם יורש. צריך להתפלל באדיקות לְסוף שלם כזה – למות: לישון – לישון – אולי לחלום. אה, זה העוקץ! כי אילו חלומות יצוצו בְּשינה כזאת של מוות, כשהתרנו את עצמנו מפקעת בת חלוף זו – זה מה שמעכב. זה מה שמעניק גם לְשואות חיים כה ארוכים. כי מי מוכן לשאת את שוט הזמן ובוז הזמן, את העוולות של הדיכוי, העלבונות מפֶּה יהיר, דקירות של אהבה נכזבת, הסחבת של החוק, חוצפת פקידים, ההשפלות שלב טהור צריך לסבול בשקט מחסרי הערך, כשהוא יכול – לבד – להשתחרר מכל זה עם פגיון קטנטן? ומי מוכן לשאת צרורי-צרורות, להתנשף ולהזיע תחת החיים המייגעים, לולא הפחד מפני משהו שלאחר המוות – הארץ הבלתי-נודעת, שמגבולותיה אף נוסע לא חוזר?… זה פחד שמבלבל את הרצון, רק בגללו אנו מעדיפים לשאת את הרעות שיש לנו במקום לברוח אל אחרות לא מוכרות לנו. וכך המחשבה – היא שעושה אותנו פחדנים כולנו; וכך הצבע הטבעי של הנחישות מחליד, נדלח, דוהה ממחשבות, ועלילות גדולות של עוז ושל תנופה סוטות מהמסלול ומאבדות לנצח את התואר פעולה. – שקט עכשיו! אופליה היפה! הו נימפה, בתפילות שלך שייזכרו-נא כל החטאים שלי.
אחד הספרים היקרים ביותר לליבי הוא תקוות השיר, האוטוביוגרפיה שכתבה נדיז'דה מנדלשטם, אלמנתו של אוסיפ מנדלשטם, מי שנחשב אחד המשוררים המופלאים ביותר שכתבו ברוסית.
יותר משלושים שנה אחרי שמנדלשטם כתב שיר שהביא כנראה למותו, הגניבה נדיז'דה למערב את כתב היד של זיכרונותיה: התיאור של מה שעבר עליהם בשנים המבעיתות שבמהלכן התעלל בהם הרודן, כי מנדלשטם לעג לו בשיר. (אפשר לקרוא כאן את מה שכתבתי על "מכתם לסטלין").
כמי שאינה יודעת רוסית יכולתי עד כה רק להאמין לגדולתו של המשורר אמיץ הלב, שלא נכנע לפחד, והאמין בעוצמת כתיבתו. כך תיאר פעם את המעשה האמנותי: "יושב לו אדם ומפסל בסכין גזיר עץ, והנה נוצר אלוהים". הוא הסביר גם ש"אם מוציאים להורג בגלל שירים, סימן שיש להם עוצמה, שרוחשים להם כבוד והערצה, שמפחדים מהם, ואם כך − שהם יכולים להשפיע".
כל זה מסעיר את הנפש ונפלא, ועם זאת – מעורר מפח נפש, כי את היופי והעוצמה של שיריו של מנדלשטם גם אני רוצה להכיר מקרוב, ועד כה יכולתי לקרוא רק מעט מזעיר מיצירתו.
ועכשיו הוציאה הוצאת אפרסמון קובץ שירים מתורגמים של מנדלשטם, והקריאה בהם משולה למסע רב שכבות: אל הנופים הקפואים והקור של רוסיה; אל זמנים אחרים, שבהם שירה נחשבה עדיין מעשה של כוח, שמצריך לא רק עוצמה רגשית אלא גם יכולת לדייק בהבעה, לציית לפואטיקה המוזיקלית שיש בה כללים ברורים, משקל, חריזה, ואל גבולות שרק ביניהם אפשר לדעתי באמת "להתפרע"…
אני, כאמור, לא יודעת רוסית, אבל ריטה קוגן, משוררת בזכות עצמה, הפליאה לעקוב אחרי מנדלשטם ולהערות את שיריו לעברית. מאחר שהתוצאה היא – יצירות מדויקות ומרטיטות, שעומדות בפני עצמן בעברית, אין לי אלא לקבוע שתרגומיה טובים.
למרבה השמחה קוגן גם הוסיפה הנהרות, לטובת מי שאינו שולט בכל רזי התרבות הרוסית ודקויותיה (ולא רק בנבכי התרבות הרוסית, אלא גם בהרמזים תקופתיים שונים – מיהי למשל אותה "רשל" שמוזכרת בשיר "אחמטובה"? הערת השוליים מספרת לנו על רחל פליקס, שחקנית צרפתייה ממוצא יהודי, ועוזרת לנו, כמובן, להבין את השיר).
אז אנחנו פוגשים בספר "סופת שלגים מסתחררת" ו"שמש שקרנית"; צינה ו"אביב שקוף"; מזחלת, ואת בנו הגוסס של הצאר; אנחנו מביטים ב"זכוכית אוירית" ש"ההרים רחצו והכחילו" בה; ואנחנו מלווים את המשורר ואת מי שהוא מכנה "אַחַי" אל מה שהוא מתאר כ"דמדומי חירות" – שיר מ־1918. "עשרת רקיעים תמורת ארצי, נשבע" הוא כותב ומרפרר כמובן אל "My kingdom for a horse" שזועק ריצ'רד השלישי במצוקת התבוסה שלו במחזהו של שייקספיר.
השירים עתירי הרמזים תרבותיים כאלה. חלקם ישירים – למשל – קסנדרה, פרספונה, ארבוס – וחלקם סמויים ומתגלים בקריאה זהירה וקרובה.
קריאת הספר הייתה בעיני מסע בתוך קליידוסקופ חי ונושם, צבעוני ומשתנה בלי הרף, גם ואפילו כשהשירים מתקדמים לעבר שנות ההגליה, הרעב, האימה, כמו אלה שמופיעים בשער "שירי וורונז'" – "עיר גדולה בדרום־מערבה רוסיה, בקרבת גבול אוקראינה, השוכנת על גדת נהר הוורונז'", לשם גורשו אוסיפ ונדייז'דה ב־1934, "כנראה בעקבות מכתב הלשנה על שירו 'ונחיה בלי לחוש את הארץ תחתינו'". ואני הרי זוכרת את שלוש השנים הקשות מנשוא ההן, המתוארות בספרה של נדייז'דה, את חוסר היכולת שלהם להתפרנס, את הצורך להישען על נדיבותם של חברים שבעצמם היו כבר מזי רעב.
כמה כוח יש בשיר הזה, שנכתב בוורונז':
וכמה אומץ: מנדלשטם מתריס: לא תוכלו להשתיק אותי!
והוא צדק, כמובן. כי הנה חלפו שמונים ושש שנים מאז מותו של מנדלשטם – אמנם מת מטיפוס, אבל למעשה הוא נרצח! – ואנחנו קוראים את הספר שלפנינו, בשפה אחרת, הרחק מהמקום שבו נעלם מהעולם, והוא חי וממשיך לדבר אלינו ביופי שאין לו קץ.
הנה דוגמה לעוד שיר נפלא שכתב רק שנה אחת לפני מותו:
המשורר אומלל, מוכה, מורעב, לצד אשתו "הקבצנית" אבל גם אז "מוקיר את שגב השדות", מוצא בתוכו את היכולת לראות את יפי העולם, למרות כל הכאב והעוול. גם בדוחק הוא מרגיש שהוא חי חיי מלכים, כי אהובתו לצידו, כי עיניו פקוחות, כי הוא יכול להביע הכול.
ריטה קוגן לא רק הפליאה לתרגם את השירים, אלא גם הוסיפה אחרית דבר, "שלוש שיחות על מנדלשטם" שבהן היא מספרת על הקשר האישי, הפנימי והעמוק, שיש לה עם השירים, ועל האופן שבו התגלו לציבור הרחב.
כשהיא מספרת על הרקע האישי שלה, שנקשר לשיר "טקס מעושן"
אי אפשר שלא להתרגש ולחוש אתה ביחד את הקשר וההזדהות. כשהיא כותבת על התהליך שעברה עד שהצליחה לתרגם את השירים, אי אפשר שלא להתפעם ולהתפעל, והשיחה השלישית ("וכל זה לעולם יתחיל ולא יחדל", שבה היא כותבת על דיוקנו של מנדלשטם שצייר יאן ראוכוורגר ועל הדיאלוג שלה עם הצייר) מעוררת לא רק התפעלות אלא גם קנאה בשניים האלה, ביכולתם להתבונן ולרדת לעומקן של מילים ושל דימויים ולנהל עליהם דיאלוג.
בתשעה בדצמבר 2024 התקיים בתיאטרון יפו בפעם השישית טקס ההענקה של פרס שולמית אלוני, המוענק ליוצרים העוסקים בנושאים שהיו קרובים ללבה של אלוני ולעשייתה הציבורית: כאלה שעבודתם האמנותית מקדמת זכויות אדם, צדק חברתי וחיים משותפים של יהודים וערבים.
הזוכים השנה היו יוכי שלח על הרומן אל תקרא לי אום כולתום, ביאן חאמד על ספר השירים שלה כאילו אני מטאפורה, יהושע סובול זכה בפרס מפעל חיים, אדיב ג'השאן, מייסדו של "תיאטרון אל-סאראייא" ביפו, זכה בפרס הוקרה מיוחד ופריאל חאזן חשיבון זכתה בפרס מפעל חיים על להקת המחול "סלמה" שהקימה, ושאותה היא מנהלת כבר ארבעים שנה. (במהלך הטקס עלתה חאזן חשיבון על הבמה, והצטרפה לרקדנים הצעירים בכמה תנועות יד. כמה מרגשים היו החן והאצילות שבהן הניעה בת השבעים את פרקי ידיה, כמה השתוקקתי בעקבות זאת לראות אותה רוקדת עוד ועוד… ובאיזו אהבה והערצה הביטו בה הרקדנים הצעירים, בני טיפוחיה, שריקודיהם היו מושלמים!)
רקדני הלהקה, שהופיעו בטקס
הערב היה מלא בהשראה ומעורר תקווה, לנוכח שיתוף הפעולה המרגש בין יהודים לערבים שליווה אותו לכל אורכו, ההנחיה הדו־לשונית, ההקראה של קטעי היצירות בעברית ובערבית, והתחושה שאפשר לשאוף לשוויון אמיתי בין שני העמים, כאן בישראל, על פי רוחה של שולמית אלוני שעל שמה ניתן הפרס, ושרוחה שרתה על הטקס לכל אורכו.
הוא נפתח בקטע וידיאו מצולם שבו תועדה אלוני משוחחת עם מי שהיה בנעוריה המורה שלה לספרות, ס' יזהר (ידע אפשר להשלים, היא אומרת שם, בין היתר, לכן מורים אמורים להקנות ערכים, כפי שנהג לעשות כשלמדה אצלו).
בשלב מסוים, בין פרס לפרס, קראה השחקנית עידית טפרסון כמה קטעים מתוך הספר שראה אור לקראת הטקס: שולמית אלוני, האישה שהרגיזה פעמיים – כשאמרה וכשצדקה.
הספר מיועד לכאורה לילדים "מעל גיל שמונה", אבל גם קוראת בת שבעים ושלוש מצאה בו עניין רב. הוא עשוי נפלא. אסתטי מאוד, מלווה באיורים עדינים, ומכיל כל טוב.
מופיע בו, בין היתר, סיפור קורות חייה של אחת הנשים המשמעותיות ביותר שהתהלכו כאן בינינו, מי שחסרונה מורגש בכל יום ויום, עכשיו במיוחד, אם כי את תרומתה לחברה הישראלית אפילו המציאות הנוכחית לא יכולה (בינתיים?) להכחיד.
הספר מספר, כאמור, ובמעוף הציפור, על חייה של אלוני, ומראה איך נהפכה למי שהייתה, פוליטיקאית ואשת ציבור רבת השפעה.
בילדותה ידעה אלוני מצוקה ועוני. למעשה – כמעט גידלה את עצמה. כשהייתה רק בכיתה ג' כבר עזרה בפרנסת המשפחה כשלימדה ילדים קטנים ממנה, וכך מימנה את לימודיה בבית הספר, וכשהייתה בת חמש עשרה נותרה במשך כמה שנים לבדה בעולם: אביה ואמה התגייסו לצבא הבריטי כדי להילחם בגרמנים, ואותה ואת אחיה האהוב שלחו לבית יתומים. למרבה הזוועה אחיה אבד לה לעד בתוך זמן קצר מאוד, כשנהרג בתאונה "טיפשית": הוא קפץ ראש לתוך בריכת שחייה רדודה מדי. (האם הכו הוריה על חטא? האם היה נשאר בחיים אילו לא נשלח בגילו הרך לחיות בפנימייה? אין טעם לחשוב על כך).
לא רק שתלאות החיים ותובענותם לא ריפו את ידיה של שולמית אדלר – זה היה שם נעוריה; להפך, הם חישלו אתה. היא לימדה את עצמה לא רק לעמוד על שלה, אלא גם להגן על הזכויות של זולתה. (לטענתה נהפכה לדוברת רהוטה כל כך רק מכיוון שלא היטיבה לשיר, ולכן נאלצה "להסתפק" בדיבור. זאת מחשבה משעשעת. אין ספק שהייתה נעשית מי שהיא גם אילו צירפו אותה למקהלת הילדים…).
מדהים לקרוא על מה התגברה אלוני, ואיך נהפכה לפעילת זכויות אדם, בשלב די מוקדם של חייה. מעשי עוול שהייתה עדה להם נחקקו בנפשה, ובצעירותה הבינה מה תהיה דרכה בחיים: להיאבק נגד אי־צדק, ולעזור למי שהיא רק יכולה.
הספר נפתח ומסתיים באזכור של כמה מהחוקים ששולמית אלוני יזמה וחוקקה כשהייתה חברת כנסת. אלה נראים כיום כל כך מובנים מאליהם! עם זאת מתברר שהכרת התודה שלנו צריכה להיות מופנית אליה, למאבקה הבלתי מתפשר: היא דאגה שיחקק חוק שוויון בשכר, ולפיו "נשים זכאיות לזכר שווה לגברים ולכל ההטבות הנלוות"; חוק שקבע שהומוסקסואליות לא תיחשב עבירה פלילית; חוק שלפיו כל עד למצוקה של ילד חייב לדווח עליה, ולא – יועמד לדין; חוק שלפיו "ילדים ובני נוער שביצעו פשע יישפטו בבתי משפט מיוחדים לנוער, כך שיוכלו לקבל אפשרות להשתקם ותמיכה כדי לחזור לתפקד בחברה", ועוד חוקים חברתיים ואנושיים רבים.
כשפעלה למען זכויות אדם, לא צמצמה את עצמה לחברה שבה גדלה (למשל – נאבקה נגד קיצוץ הקצבאות למשפחות חרדיות, שמא ייפגעו ילדיהן), או לבני עמה בלבד. היא "הגנה על זכויות האזרחים הערבים במדינה, על זכויות האדם של הפלסטינים שגרים בשטחים הכבושים על ידי מדינת ישראל", כי האמינה ש"כולם צריכים להיות שווים לפני החוק". לדבריה "החוק הישראלי צריך לחול גם מעבר לקו הירוק. לכל בני האדם יש זכות טבעית לחיים טובם ושוויוניים מעצם היוולדם, לא חשוב מה עמדותיהם, מה דתם ומה המגדר שלהם".
לא קשה לדמיין מה הייתה חושבת ואומרת כיום. מצד אחד טוב שנחסכה ממנה הידיעה על המציאות הנוכחית בישראל. מצד שני – קולה הנחרץ, השקול, האמיץ, חסר במיוחד, דווקא עכשיו.
כך נראה העולם שלי: עולם שמתנהגים בו בצורה לגמרי לא רציונלית. אנחנו מבזבזים בלי חשבון, ובסוף מגיעים לבתי מחסה לעניים; אנחנו קונים טלוויזיות ואייפדים ענקיים; הילדים שלנו לובשים בגדים יפים יותר, כי אנחנו משתמשים בכרטיסי אשראי ובהלוואות ממקומות העבודה; אנחנו קונים בתים שאין לנו צורך בהם, ממחזרים את המשכנתאות כדי לבזבז עוד כסף, ואז פושטים את הרגל, ולעיתים קרובות עוזבים את הבתים ומשאירים אותם מלאים בזבל. חסכנות מנוגדת לעצם טבענו.
אנחנו מוציאים כסף כדי להעמיד פנים שאנחנו בני המעמד הגבוה. כשענן האבק שוכך, כשפשיטת הרגל פוגעת בנו או כשבן משפחה משלם על טיפשותנו ומציל אותנו, כבר לא נשאר כלום. אין כסף לשלם על הלימודים של הילדים בקולג', אין כסף להשקעות, אין חיסכון ליום קודר, למקרה שמישהו מפוטר מהעבודה.
אנחנו יודעים שאסור לנו לבזבז ככה. לפעמים אנחנו כועסים על עצמנו, אבל לא משנים כלום בהתנהלות שלנו. בבתינו שורר בלגן כאוטי. אנחנו צורחים וצווחים זה על זה, כמו צופים במשחק כדורגל.
יש לנו לפחות בן משפחה אחד שמכור לסמים – לפעמים האבא, לפעמים האימא, לפעמים שניהם.
בתקופות לחוצות במיוחד אנחנו מכים וצובטים זה את זה, תמיד לעיני שאר בני המשפחה, כולל ילדים קטנים; רוב הזמן השכנים שומעים מה שקורה אצלנו. ביום רע הם מתקשרים למשטרה, כדי לעצור את הדרמה. הילדים שלנו נשלחים לאומנה, אבל אף פעם לא נשארים שם זמן רב. אנחנו מתנצלים בפני ילדינו. הם מאמינים לנו שאנחנו מצטערים באמת, וזה נכון. אבל כעבור כמה ימים אנחנו שבים לסורנו. בהיותנו ילדים אנחנו לא משקיעים בלימודים, וכשאנחנו הורים אנחנו לא גורמים לילדים שלנו ללמוד. הם נכשלים בבית הספר. אנחנו כועסים עליהם, אבל לא מעניקים להם את הכלים – למשל, שקט ושלווה בבית – כדי שיוכלו להצליח.
רוב הסיכויים שגם המבריקים והמוכשרים ביותר ביניהם ילכו ללמוד בקולג' שעל יד הבית. "לא אכפת לי אם התקבלת לנוטר דאם[1]", אנחנו אומרים להם. "אפשר ללמוד לא פחות טוב גם בקולג' המקומי." למרבה האירוניה, לעניים כמונו ללמוד בנוטר דאם זול וטוב יותר.
אנחנו בוחרים להתבטל, במקום לחפש עבודה. לפעמים אנחנו מוצאים משהו, אבל לא שורדים שם. מפטרים אותנו, כי אנחנו נוהגים לאחר, או גונבים סחורה ומוכרים אותה בeBay, או שלקוח מתלונן על ריח האלכוהול שנודף מאתנו, או כי יצאנו חמש פעמים במהלך משמרת אחת להפסקות שירותים, שנמשכו שלושים דקות כל אחת.
אנחנו מדברים על הערך של עבודה קשה אבל מספרים לעצמנו שאנחנו לא עובדים בגלל איזשהו אי צדק: אובמה סגר את מכרות הפחם, או – כל המשרות עברו אל הסינים. אלה שקרים שאנחנו מספרים לעצמנו, כדי לפתור את הדיסוננס הקוגניטיבי – הקשר הקטוע בין העולם שאנחנו רואים, לערכים שאנחנו מטיפים להם.
אנחנו מדברים עם ילדינו על אחריות, אבל לא נושאים בה. הנה: במשך שנים חלמתי שיהיה לי גור כלבים של רועה גרמני. אימא איכשהו מצאה לי גור כזה. אבל הוא היה הרביעי אצלנו, ולא היה לי מושג איך לאלף אותו. תוך כמה שנים כולם נעלמו – מסרו אותם למשטרה, או לידידים. אחרי שנפרדים מהכלב הרביעי, הלב מתקשח. לומדים לא להיקשר מדי.
הרגלי האכילה והפעילות הגופנית שלנו מיועדים לשלוח אותנו אל הקבר בגיל צעיר, וזה מצליח: בחלקים מסוימים של קנטקי תוחלת החיים היא שישים וארבע, חמש עשרה שנה פחות מתוחלת החיים של תושבי וירג'יניה, המדינה השכנה. מחקר מצא לאחרונה שבין כל הקבוצות האתניות בארצות הברית, תוחלת החיים של לבנים בני מעמד הפועלים יורדת. אנחנו אוכלים לארוחת בוקר עוגיות קינמון מתוצרת פילסברי, טאקו בל לארוחת צהריים, ומק'דונלדס לארוחת ערב. אנחנו כמעט לא מבשלים, אף על פי שזה יותר זול ויותר בריא לנפש ולגוף. פעילות גופנית אנחנו עושים רק בילדות, כשאנחנו משחקים. אנחנו רואים אנשים יוצאים לג'וגינג רק אם אנחנו עוזבים את הבית ומתגייסים לצבא או הולכים לקולג', הרחק משם.
לא כל הלבנים בני מעמד הפועלים נאבקים. גם כשהייתי ילד ידעתי שיש שני סוגים של מנהגים, מוסכמות ולחצים חברתיים. סבי וסבתי גילמו סוג אחד: אנשים של פעם, נאמנים, בלי לדבר הרבה, סומכים על עצמם, חרוצים. אימי ואני – ובמידה גוברת והולכת כל תושבי השכונה שבה גרתי – גילמנו סוג אחד: צרכני, מבודד, זועם, חשדן.
ספרה של כנרת מגן מאתגר את מה שחשבתי עד כה על כתיבת שירים. תמיד דבקתי בהגדרתו של המשורר האנגלי וורדוורת', לפיה שירה היא "Emotions recollected in retrospect": כלומר – היא ההיזכרות ברגשות, שמגיעה מתוך מקום רגוע ושליו. במילים אחרות – ששירה לא יכולה להיכתב בעיצומה של הטראומה, אלא רק כעבור הזמן הנדרש, עד שהיא עוברת עיבוד, ורק אם, ואחרי, שמגיעים למצב שממנו אפשר להביט בה לאחור, ולזקק אותה במילים.
כך, אני נוהגת לומר, הכתיבה פועלת לגביי: רק מקץ שנים רבות יכולתי לכתוב על הכאב, ולא כתהליך תרפויטי, גם אם הכתיבה כן מעניקה בדיעבד פשר, או משמעות, כפי שוויקטור פראנקל דיבר עליהם, או כפי שרחל שפירא כתבה בשירה "היי שקטה", כאשר "הצרות מתגבשות ליופי".
והנה – ספרה של כנרת מגן. היא רופאה בחדר מיון, והיא כתבה את השירים, כפי שהיא מספרת על גבו של הספר, "ב־notes הצהובים בנייד מתוך האירועים ובמהלכם." בדרך כלל, כך היא משתפת אותנו, "הייתי עוצרת בצד או בחניון, כדי לנסות להזיל את המילים החוצה ולנשום, לפני שאני נכנסת לפגוש את הילד".
גם אלמלא נכתבו הדברים הללו במפורש, הם לגמרי משתמעים מהשירים עצמם. ולא יאומן איך הצליחה המשוררת לגבש יופי מתוך לב הכאב ובעיצומו.
השירים מתארים כולם את מה שעבר, וכנראה ממשיך לעבור עליה, למרות השיר "פרוטוקול תחתיות" שבו היא מבטאת את התשישות המצטברת:
השירים מצליחים לזקק את הזוועה בעת התרחשותה: מה שעבר על צוותי הרפואה בשבעה באוקטובר, ומאז.
השיר השני בספר, "משהו נורא נורא", מכניס אותנו מיד לתוך אותה זוועה: "את הבשורה שמשהו נורא קיבלנו ממראה עיניים / הרחבה הוצפה אדם, מתאי המטען כתמי הדם / עוד ועוד ידיים אוחזות לקבל. / עוד ועוד רגליים / נזעקות רצות, יודעות מאליהן? לקבל. לקבל".
בשיר מצליחה מגן להביע את הדחיפות, התזזית, התובענות, הבעתה, "אני רצה בין מיטות, את מי לפנות?" יודעת "כמה שעוד יכאב", אבל "אין / זמן לעצור אין זמן לבכות עכשיו" – החריזה הפשוטה כל כך – אדם ודם, יכאב ועכשיו, אינה נראית כאן פשטנית, היא מדויקת, היא עוצמתית.
השירים אמנם פיכו מתוכה כמעט מאליהם, כפי שהיא מעידה, אבל בכל זאת הם מעובדים, כי הם מצייתים לכלל החשוב ביותר – בעיניי – שהופך טקסט לשיר: הם מוזיקליים מאוד. כך למשל בשיר "לילה עוטף את בית החולים" שלושה בתים מתחילים כך: "לילה עולה", "לילה עומד", "לילה עוטף", והם פועלים כהלמות תופים, או כפעימות לב, בצליל חוזר אך משתנה.
החריזה שמופיעה בכולם, לרוב – חריזה פנימית: "מהר, קודר, להתבהר" עוברת בשיר ומקשרת כמו מילים על חוט (פתאום אני מבינה את הקשר בין "חרוז" בשרשרת ל"חרוז" בשיר!): "איש איש ישטח / על הכביש"; "בקיבוץ – בחילוץ – בצבע האדום – עזרה – / עזרה – מנהרה": שברי משפטים, מילים שמובילות זו אל זו ומהדהדות חזק, כי מי מאתנו לא מרגיש אותן, לא חווה אותן שוב ושוב, אבל כאן, בסדר הזה שהמשוררת מקבצת אותן, הן לא עוד דיווח ענייני, הן שיר.
ועל אילו התנסויות היא כותבת. גם רופאה מפחדת. גם רופאה מרגישה "תמצית בדידויות" כשהיא במשמרת, בשעה "אחת בלילה, לבד בלילה". גם היא חשה "קוצר נשימה", וגם היא זוכרת וחשה כמה שהנשימה יכולה להיות שטחית, ואיך "קרעי התודעה נאחזים / בידית הדלת, / פן־יתגנב המוות".
שיריה רדופים ב"קוד אדום": "שטף הודעות פצועים"; במסוק שמתקרב לנחיתה, ומחייב אותה לוותר שוב ושוב על חייה הפרטיים, גם כשהיא אמורה להתפנות אליהם, אל בנה, אל ביתה, לפחות לזמן מה; באלונקה מוכתמת דם; ב"מאבק בו־זמנית בכל ארבע המיטות", בהבנות איומות, כשהיא "נקרעת מבפנים / לראות איך התאכזבת מאלוהים".
אין לה מפלט מה"עבודה" שלה, מהשליחות של רופאה בחדר מיון. גם ברגע ביתי שאמור להיות שליו, כשהיא מקפלת כביסה, היא לא יכולה להימלט מהמחשבה המיידית שעולה בה מאליה על כל הבגדים שבעוד רגע קט יגזרו אותם שם, בבית החולים, כדי לטפל בפצועים.
"יסעור" מתחרז עם "תמרור" ועם "הלם העולם" ש"נותר בי פעור"; "בטח", היא מבינה שעליה להחליף מנת דם כי "תסתכלי, תוקף קצר נרשם" נחרז עם "שטח": שבו "אי אפשר לפוג"…
כל אחד מהשירים יפה ומכאיב וחשוב, והכרחי.
שירה על מלחמה. ועל אנושיות. כי גם מי שזקוק ל"קצת מנוחה לנפש", מסתער מיד פנימה, "אליהם". מטפלים. וכותבים, פשוט כדי לנסות ולהחזיר את הנשימה. לה, לעצמה, הרופאה והמשוררת, ולנו – קוראיה.
בינואר 2025 הוא, ג'יי די ואנס, יושבע לאחד התפקידים הרמים ביותר בעולם: סגן נשיא ארצות הברית. בהתחשב בגילו של הנשיא הנבחר, ובמצב בריאותו (אין לי שום מידע מוסמך, אבל אי אפשר שלא להבחין: טראמפ סובל מעודף משקל, מתבלבל, מתנשף ומתנשם, נאלץ להישען על הפודיום כשהוא מדבר. והוא בכל זאת כבר בן שבעים ושמונה), האפשרות שיהפך בתוך הארבע שנים הבאות לנשיא ארצות הברית בפועל לא נראית מופרכת.
עד שטראמפ בחר בו לא ידעתי עליו מאומה. כשהגיע לקדמת הבמה התברר שהוא צעיר מאוד, רק בן ארבעים; שהוא "מוזר" (אי אפשר למשל לשכוח את דבריו המטומטמים על "נשות החתול" ואת שם התואר המפוקפק שהדביק לו בעקבות זאת טים וולז, מי שנהפך למועמדה של האריס לסגן הנשיא); שהוא אופורטוניסט לא קטן, שהרי הודה כי אמנם הוא ריפובלקני, אבל לא תמך בטראמפ בבחירות הקודמות ובכל זאת לא היסס לקבל עליו את המועמדות; שהוא שאפתן מאוד, בלי ספק נושא את עיניו אל התפקיד הרם ביותר, ושאת העימות הטלוויזיוני נגד טים וולז צלח כמעט בלי דרמות (למעט הודאתו בפועל שהבחירות נגד ביידן לא באמת זוייפו, בניגוד לציפיותיו ולטענותיו של הבוס החדש שלו. מנקודת המבט של מתנגדי טראמפ אפשר לראות בכך דווקא נקודה לזכותו של ואנס…).
עם היבחרו נודע לי גם על ספר מצליח מאוד שפרסם ב־2016, כלומר כשהיה רק בן שלושים ושתיים. הסתקרנתי והחלטתי לקרוא את הביוגרפיה, שנמכרה במאות אלפים כבר בשנה שראתה אור, ומאז – במיליונים רבים.
וזה לא מפתיע, כי – להפתעתי הגמורה, שהרי תמכתי בכל ליבי (ובליבי בלבד, שהרי אין לי זכות בחירה בארצות הברית…) בהאריס ובוולז – ספרו של ואנס יוצא מהכלל. נוגע ללב. מדויק, וכן במיוחד.
ואנס מתאר בו את הדרך הכמעט בלתי אפשרית שעשה מילדות במשפחה לא מתפקדת ועד למקום שאליו הגיע כשהיה בתחילת שנות השלושים לחייו: עורך דין מצליח ונשוי באושר. (וזאת הייתה רק ההתחלה, כמובן, שהרי בעוד כחודש הוא יימצא באחד הצמתים החשובים ורבי העוצמה ביותר בעולם).
את המושג Hillbilly המופיע בכותרת ספרו אי אפשר לתרגם לעברית במילה אחת. על פי מילון רב־מילים זהו "בן כפר, אדם שמוצאו מאזור כפי נידח (משמש ככינוי גנאי)".
ואנס לא מסתיר אף סוד מצער ועצוב שקשור בבני משפחת המוצא שלו. סבתו הרתה את בתה הבכורה כשהייתה בת שלוש עשרה, לנער בן שש עשרה. הם נמלטו מבתיהם, והקימו ביחד משפחה אומללה למדי. ואנס לא מהסס לכנות את סבתו "מטורפת". מספר על כך שסבו היה אלכוהוליסט. שאמו הייתה אדם לא יציב, מכורה לסמים ולקשרים כושלים עם גברים – היא נישאה חמש פעמים, וואנס מסביר שלמד לא להיקשר לאף אחד מהם, כי ידע שעד מהרה יהפוך לבן זוג לשעבר.
אביו ויתר עליו בילדותו המוקדמת. אחד מבעליה של אימו אימץ אותו, אבל תוך זמן קצר נעלם וואנס לא פגש אותו עוד.
הוא יודע על הרבה מאוד אחאים למחצה שיש לו מכל עבר – אבל מכיר רק את לינדסי, שמבוגרת ממנו בחמש שנים. למעשה גם היא לא אחות "מלאה" – הם חולקים רק אימא משותפת, אבל מאז ומתמיד הייתה לינדסי העוגן היציב בחייו, דמות שיכול היה תמיד להישען עליה, גם בימים שהיא עצמה הייתה עדיין ילדה שלקחה על עצמה אחריות, בתקופות שאמם נעדרה למעשה מחייהם.
אז איך בכל זאת הצליח? למד? התפתח? נעשה עורך דין?
למעשה, אפשר להבין שוואנס כתב את הספר בדיוק כדי לנסות ולהשיב על השאלה הזאת.
ולפני כן – להדגיש את חומרת הבעיה שהחברה האמריקנית מתמודדת אתה: העוני והפיגור החברתי והתרבותי המזעזע של שכבות גדולות באוכלוסייה.
למזלו האישי של ואנס, כך הוא מראה בבירור, אמו, סבו וסבתו היו אמנם אנשים בעייתיים מאוד, אבל בכל זאת היה בהם מה שאיפשר לו להינצל: הם אהבו אותו אהבת אמת; הסבא והסבתא העניקו לו תמיד יציבות ותחושה של שייכות; והם טיפחו ועודדו את השאיפה שלו ללמוד ולהצליח בבית הספר.
מן הסתם היה לו, לוואנס, גם מזל גדול, כי נראה שהוא מוכשר במיוחד. אבל בנסיבות חיים אחרות כנראה שלא היה מצליח למצות שום דבר מהפוטנציאל הטמון בו.
הוא מסביר ומראה שוב ושוב עד כמה חשוב לצאת לחיים עם מה שמכונה "הון חברתי": למשל – לטפח רשת של קשרים, שרק באמצעותם אפשר באמת למצוא משרה ראויה (ולא, הוא מדגיש שהתחוור לו, אי אפשר למצוא עבודה באמצעות מכתבי פנייה למקומות העסקה אפשריים); להבין קודים חברתיים (לראיון עבודה יש להתלבש כיאות…, בארוחות חגיגיות יש להכיר את נימוסי השולחן המורכבים וההכרחיים). כל אלה דברים שילדי עניים לא מצוידים בהם ולא יודעים אותם.
ואנס לא מתבייש במורשת שלו. הוא שב ומתאר את הצדדים היפים בעיניו של אותם Hillybillies: השמירה הנחרצת על כבוד בני המשפחה, הנאמנות המוחלטת, הנכונות להיאבק למענם. אבל אותן תכונות, כך הוא מראה, יכולות גם לסכן את מי שעובר לתוך מעמד אחר, גבוה יותר מזה שבו גדל (והרי רק מוביליות חברתית יכולה לאפשר את מימוש "החלום האמריקני"[1]).
ואנס מתאר בכנות את הקושי שלו להתגבר על כעסים, את הצורך שגילה ללמוד מבת זוגו להפסיק להילחם כל הזמן, כפי שראה ולמד מבני משפחתו הגרעינית: לא צריך לצעוק ולצרוח כל הזמן, אפשר ומוטב לתת אמון, לברר קונפליקטים בשיחה, לא בניתוק מגע במקרה הטוב, או באלימות, במקרה הרע…
כשקראתי את הספר חשבתי על קמלה האריס, שסיפרה במהלך מסע הבחירות שלה על היותה בת למשפחה קשת יום, ולפיכך על יכולתה להבין את המצוקה של בני מעמד הפועלים. בכך היא כמובן שונה מדונלד טראמפ שירש את כל הונו (ואז כשל בעסקיו: בין השנים 1991 ו־2009 נאלצו למשל בתי קזינו שבבעלותו להכריז שוב ושוב על פשיטת רגל…), אבל בתחרות בין קמלה לוואנס על מי גדל בילדות קשה יותר הוא כנראה "מנצח" בגדול. היא אמנם בת למהגרים שהתגרשו בילדותה, אבל שניהם היו אקדמאים מצליחים שיכלו לטפח אותה ולהעניק לה את הדחף לשאוף ולהצליח. איש מהם ודאי לא איים ברובה ציד על אויבים מדומים או אמיתיים, כפי שנהגה לא פעם לעשות סבתו של ואנס, ואימה לא התמכרה להירואין ונותרה הומלסית כמו אימו…
השאלה היא מה יעשה האיש הצעיר ורב העוצמה הזה בשנים הבאות כשיהיה צמוד לדונלד טראמפ. הוא ידע לעלות מתחתית השוליים החברתיים ולהגיע אל פסגת העולם. האם נוכחותו לצד האיש המוזר, הנרקיסיסט, הבלתי צפוי בעליל, תציל את האנושות? האם אישיותו המצטיירת בספרו, ניסיון החיים שלו והרגישות שהוא מבטא ברהיטות ובכנות אכן מבטאים את דמותו? והם יעמדו לכולנו, בבוא שעת מבחן אמיתית?
ימים יגידו.
[1] מושג המתאר הצלחה וביטחון כלכלי שאמורים להיות בהישג ידו של כל אזרח בארצות הברית, מכאן המושג "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות",
היטלר היה חרד מאוד לשמור על סודיות ומערכת שלמה של חיסיון פותחה במטרה למנוע שמירתן של עדויות בכתב. נוהל זה שימש במיוחד לפקודות מטעם הפיהרר ומטעמם של אחרים, שעלולות לחשוף כוונות קיצוניות ופליליות.
משרבו ותכפו הפקודות האלה – בשל אופיו המיוחד של מבצע ברברוסה – וצריך היה למסור אותן למפקדים רבים, נוצרה מערכת שבה למעשה כל מקבל פקודה אחראי לשמירת חיסיונה, והבטיחה את השמדתו של חומר חסוי כתוב שכזה. קשר רשמי זה היה כה יעיל עד שאין אנו יודעים על שום קצין שההין להסתיר או לשמור פקודות או צווים חסויים של הפיהרר ורק יד המקרה היא מעטים מהם הגיעו לידינו. הדעת נותנת איפה שגם אילו הוציא היטלר פקודה בכתב להשמיד את היהודים, היא לא תימצא לעד.
…וגם – על יצרים! זאת המילה שאפשר להוסיף בקלות לכותרת ספרה החדש של נועה מנהיים. בקודמו, הרשת התרבותית, הפליאה מנהיים ללהטט ולמצוא קשרים והקשרים בין תופעות תרבותיות שונות ומשונות: למשל – לשון החוק, שפה, תודעה ופמיניזם; אוריינטליזם, אלאדין וביבליותרפיה; רובוטים, מלאכים ושדים, ועוד כהנה וכהנה.
בספרה החדש מאתרת מנהיים קשרים מרתקים בין סופרים וסופרות, בין ביוגרפיות ליצירה, בין אישיותן של דמויות לחייהם האישיים של הכותבים, בין הספרים הקלאסיים, המפורסמים כל כך שנכתבו לבין הביוגרפיות של הכותבים.
מי שחושב שספרות וספרים יכולים לעניין רק את קוראי היצירות מהצד האחד, או את החוקרים הקורקטיים והזהירים שבוחנים אותן בכלים אקדמיים, יופתע לקרוא את הסיפורים העסיסיים שמנהיים מספקת לנו מלוא חופניים בספרה החדש.
מי היה מעלה בדעתו, למשל, שסופר הילדים הנודע הנס כריסטיאן אנדרסן היה נודניק לא קטן, אדם שנתון להתקפים דרמטיים של מצוקה רגשית, ונהג להתעלק על מארחיו, לעורר בהם מועקה בביקורים שנמשכו שבועות ארוכים, ולהיות עיוור לגמרי לאי הנוחות שהוא מסב?
מי ידע שהאחיות ברונטה קינאו זו בזו עד כדי כך שכאשר שתיים מהן, אן ואמילי, מתו, שרלוט שהאריכה ימים, שרפה את כתב היד המלא או החלקי של ספרה השני של אמילי, שהעדות לקיומו נותרה רק במכתב מאת המוציא לאור? (וגם כתבה על אחיותיה ש"לא היו מלומדות", וש"כתבו תמיד מתוך דחף טבעי, מתכתיבי האינטואיציה וממאגרי התבוננות כאלה שניסיונן המוגבל אפשר להן לצבור". אויה…)
מי שיער בנפשו שאת המעשיות (האנטישמיות להדהים!) שכללו האחים גרים באסופות הסיפורים שלהם אימצו הנאצים בחדווה ושדווקא שלגייה של דיסני "הצילה" את האחים גרים מכליה, אחרי מלחמת העולם השנייה?
קשה ומאכזב לקרוא על אכזריותו של דיקנס, משעשע לקרוא על הסטיות מהעלילה שאפיינו את כתיבתו של ויקטור הוגו (וכיצד הטרידו אלה את מתרגמיו לעברית…), מכאיב לקרוא על גורלו של אוסקר ויילד, ומרתק לגלות עד כמה התלהב צ'רצ'יל מכתיבתו של ה' ג' וולס.
כל אחד מהפרקים מכיל אינספור פרטים וסיפורים מרתקים.
פרטי הרכילות שמנהיים מציגה בפנינו לפעמים מסמרי שיער (שלא לומר – דוחים…). למשל, שהמשורר לורד ביירון שהיה בימיו, לדבריה, "האליל בה"א הידיעה, כוכב רוק של השירה", "זכה" פעם לקבל "מעטפה ובה שערות ערווה מאחת הנשים שסגדו לו, שהיו ידועות קולקטיבית כ'מניאדות', על שם חסידותיו הפרועות של בכחוס". אויה בריבוע… אני מקווה שאצליח לקרוא שוב בעתיד שיר של ביירון בלי לחשוב בעל כורחי על שערות ערווה במעטפה…
מעבר לסיפורים הרכילותיים, יש בספר לא מעט מידע בעל ערך. בין היתר – שמות של ספרי מחקר שכדאי להכיר או לפחות לדעת עליהם. למשל – וזאת רק דוגמה אחת קטנה מיני רבות – מחקרן של סנדרה גילברט וסוזן גובאר, The Madwoman in the Attic, ספר פורץ דרך במחקר הפמיניסטי, שבו בחנו השתיים יצירות מאת סופרות חשובות "וניסו לרדת לחקרה של הכתיבה הנשית שפרצה במפתיע לקדמת הבמה במאה ה־19 ולשפוך אור על התמודדותן של היוצרות הללו עם משימתה של כל סופרת – לפני וירג'יניה וולף ב'חדר משלה' – 'להרוג את המלאך שבבית'". (המושג "המשוגעת בעליית הגג" נובע כמובן מהספר ג'יין אייר, שמסרבת להיות מלאך, ומתמודדת עם הדמות "המפלצתית, המשוגעת" של אשתו של רוצ'סטר, שכלואה בעליית הגג).
מנהיים מספרת לנו על אליזבת גסקל וג'יין אוסטן, ומראה את קווי הדמיון והשוני ביניהן; דנה באחים גרים, ארתור קונן דויל, צ'רלס דיקנס, ויקטור הוגו, אוסקר ויילד, ה"ג' וולס, ז'ול ורן, מארק טווין, ורבים רבים אחרים.
הספר מלא וגדוש בכל טוב. אפשר לקרוא אותו בהפסקות, בין ספרים אחרים, או גם בבת אחת, לכל אורכו.
גם בו, כמו בקודמו, העיצוב הוא חלק מהותי מהעניין: בכל פרק יש קישורים רבים שמזכירים את רשת האינטרנט – תיבות צד קטנות שנוגעות בענייניו של הפרק, מידע נוסף שמגיע מודגש או מקושר או מרופרר במילים.
מעניין לתהות מה תהיה משימתה הבאה של מנהיים. אילו עוד רשתות תאתר ותפרוס למעננו? שהרי היכולת שלה למצוא קשרים ולכתוב עליהם בצורה מרתקת ייחודית לה – פיתוח וחידוש שכולם שלה.
כשהתחלתי להתעניין מקרוב ב"פרשת קסטנר" היא הסעירה אותי כל כך, עד שהיא הנביטה בנפשי את ליבו של הרומן מעקבשראה אור ב־2013 בהוצאת כנרת. (באנגלית הוא הופיע בשם: The Truths We Never Told).
מקריאת ספרה של אילה נדיבי שראה אור בימים אלה התחוור לי שהפרשה יכולה עדיין להפתיע.
"פרשת קסטנר" החלה כזכור במשפט התביעה שהגישה מדינת ישראל נגד מלכיאל גרינוולד. הלה האשים את ישראל (רז'ו) קסטנר, פעיל ציוני מעולי הונגריה, בשיתוף פעולה עם הגרמנים. עד מהרה נהפך המשפט לפרשה שבה עסקו אך ורק במעלליו של קסטנר עצמו. המשפט הסתיים בכך שאב בין הדין, השופט בנימין הלוי, קבע כי אין מקום להרשיע את גרינוולד, מכיוון ש"קסטנר מכר את נשמתו לשטן".
אמנם במשפט החוזר (שנערך כבר אחרי שקסטנר נרצח בנסיבות מוזרות שעד היום לא התפענחו די הצורך), זוכה קסטנר לכאורה, אבל כפי שאפשר לקרוא בכל הספרים שמניתי לעיל, הזיכוי בכלל לא מנקה אותו מאשמות חמורות מאוד.
ד"ר אילה נדיבי, עמיתת מחקר בעמיתי שפיגל במכון לחקר השואה באוניברסיטת בר אילן ובפורום הונגריה, תורמת בספרה נדבך חשוב להבנת הפרשה. היא מתבססת על עשרות מקורות ומסמכים אמינים ובדוקים היטב.
נדיבי מוכיחה כי "יסודותיה של התוכנית להצלת יהודים בהונגריה החלו להיות מונחים חודשים רבים לפני כיבושה [של הונגריה בידי הגרמנים], ולא שבועיים אחריו" [ההדגשה שלי], כפי שנהגו לחשוב עד כה. זאת נקודה משמעותית מאוד, שכן נובעת ממנה ההבנה של התוכנית הזדונית והממושכת שתכנן קסטנר. כל החוקרים שציינתי לעיל חושדים בה (למעט אולי בנם של יואל והנזי ברנד, שהמחקר הנוכחי קוטל גם אותם ואת התנהגותם!), אבל עד כה היה לכאורה מקום לדבריו של מי שסבר שקסטנר החל לשתף פעולה רק בלית ברירה.
אילה נדיבי מראה לנו שקסטנר החליט "להתמסר לידי הס"ס" כאדם חופשי "שאינו הלום מסערות קרב ומעינויי רעב, גוף ונפש."
היא מסיקה מכך ש"אישיותו השואפת לזכות בכבוד ובתהילה באופן קיצוני" והצורך שלו "להיכנס לפנתיאון המצילים הגדולים במלחמת העולם השנייה" היו המניעים העיקריים למעשיו.
לא נראה לי שיש מקום להגיע למסקנות פסיכולוגיות מהסוג הזה. מה היו מניעיו? אולי באמת רדיפת כבוד. אולי תאוות בצע. אולי שניהם.
זה לא משנה.
חשוב רק להבין שכן, הוא שיתף פעולה עם הנאצים, בזמן המלחמה וגם אחריה, כשהעיד לטובתם של פושעי מלחמה (ולא רק לטובת קורט בכר!).
ספרה של אילה מלאך רצוף בחשיפות מזעזעות ובלתי נסבלות, שחלקן כבר מוכרות. למשל – את העובדה שהיישוב היהודי בארץ ישראל ביקש למיין את הניצולים היהודים הפוטנציאליים ולהעלות לכאן רק את מי שיכול להיות "חומר אנושי מועיל". כבר קראתי על כך לא פעם (למשל בספר המיליון השביעי, של תום שגב), אבל אי אפשר שלא להזדעזע מהדברים.
לפני ימים אחדים הוקרן בערוץ הציבורי הסרט הדוקומנטרי "רצח במגדל המים" שעוסק בתעלומה מסוף שנות השלושים של המאה הקודמת: היעלמותו של המהנדס יעקב צוואנגר, שגופתו התגלתה כעבור זמן רב. מצאו אותו רק אחרי שחוקר פרטי, דוד תדהר, נכנס לתמונה והצליח לאתר אותה.
יש מקום לדעות לכאן ולכאן באשר לערכו האמנותי של הסרט, שנשען רבות על סרטוני AI מעובדים, אבל אין שום ספק שהתעלומה שהסרט משחזר טורדת מנוחה גם כיום, מקץ כתשעים שנה, וזאת מכיוון שאחת האפשרויות שהוא מעלה קשורה בהימצאותם של מרגלים נאצים גרמנים בתחומי ארץ ישראל של אז, בשיתוף פעולה כלשהו עם אייכמן, ובשאלה המסתורית מכולן: מדוע עד היום, עשרות שנים לאחר מעשה, התיק הקשור ברצח ההוא עדיין חתום וסגור. על מי ומדוע מגינה הצנזורה? האם באמת התקיים שיתוף פעולה בין ארגון ההגנה לנאצים (וליתר דיוק – עם אייכמן!)? בדומה לשיתוף הפעולה בין קסטנר ואייכמן?
ידוע כבר שאייכמן נעזר בקסטנר כדי שיצליח לרצוח במהירות וביעילות את יהודי הונגריה. גרמניה כבר הייתה בסוף המלחמה, משאביה התדלדלו, וכדי להצליח במשימתו השטנית היה אייכמן זקוק למנגנון רמייה משוכלל ש"ירדים" את היהודים, עד שאלה יעלו על הרכבות בדרך לאושוויץ בשיתוף פעולה ובלי להעלות בדעתם שהם נוסעים כדי להירצח. קסטנר עזר לו בהונאה רחבת ההיקף, וזאת – כדי להציל כמה מאות נבחרים.
השאלות הללו לא נותנות לי מנוח.
התהיות לגבי המניעים האמיתיים של רוצחי קסטנר, (בדומה לשאלה מי רצח את יעקב צוואנגר, ומדוע עשה זאת!) נותרו למעשה פתוחות.
"מדוע השב"כ עדיין מצנזר מסמכים מ–1957 שעוסקים בהתנקשות בישראל קסטנר?" תוהה החוקר ד"ר נדב קפלן, כפי שאפשר לקרוא במאמר שהתפרסם בעיתון הארץ ב־27 במרץ 2024. קפלן מגיע למסקנה שהשב"כ היה מעורב ברצח, ולא חמומי מוח שכעסו על קסטנר בעקבות פסק הדין שקבע כי שיתף פעולה עם השטן.
הסודות הללו, שאי אפשר לעמוד על פשרם ולפענח אותם בשל איסורי הצנזורה, לא מתיישנים וממשיכים להטריד כבר עשרות שנים. על מי ממשיכה המדינה להגן, ומדוע?
