רולטה רוסית: בכל שלושה שבועות נרצחת אישה בישראל

עכשיו תדמיין שבמקום נשים שנרצחות בידי גברים, אלה יהיו עובדים שנרצחים בידי המעסיקים שלהם. דעת הקהל תתקשח עוד יותר. אחת ליומיים תתפרסם ידיעה על מעסיק שרצח את העובד שלו. אנשים יגידו, זה הרחיק לכת. אדם צריך להיות מסוגל ללכת לעבודה בלי לפחד שיחנקו אותו או יפוצצו אותו במכות או יירו בו. אבל אם אחת ליומיים עובד ירצח את המעסיק שלו, תפרוץ שערורייה לאומית. תחשוב על הכותרות הראשיות: המעסיק הגיש שלוש תלונות נגד העובד שלו וקיבל צו הרחקה, אבל העובד ארב לו מתחת לביתו וירה בו מטווח אפס. רק כשהופכים את התפקידים קולטים עד כמה רצח נשים הוא דבר נסבל. גברים יכולים להרוג אותנו. זה מרחף לנו מעל לראש. אנחנו יודעות את זה. זה כאילו שמישהו ימליץ לך לשחק ברולטה רוסית.

CHER CONNARD 

Virginie Despentes

מצרפתית: רמה איילון

שייקספיר, סונטה 151 – בחינת תרגומו של אברהם עוז

הסונטות של שייקספיר מצייתות בקפידה רבה למגבלות המבנה שקבע לעצמו המשורר. מלבד הסכימה המחייבת של 14 השורות (שבלעדיהן אין בכלל סונטה…), מבנה החריזה אצל שייקספיר קבוע ונוקשה: א־ב־א־ב // ג־ד־ג־ד // ה־ו־ה-ו // ז־ז, כלומר – חריזה משורגת לאורך כל השיר.

גם המשקל קבוע: פנטמטר יאמבי, כלומר, חמישה צמדים שבהם ההברה השנייה מוטעמת.

קיימים תרגומים רבים לעברית של כל הסונטות של שייקספיר. בגיליון 22 של כתב העת הו! התפרסמה מסה שכתבתי ובה ציינתי את האתגרים שבתרגום הסונטות, והשוויתי קלות את התרגומים לסונטה 20 – אלה של ש. שלום, אפרים ברוידא, שמעון זנדבנק, אריה סתיו, זיוה שמיר, אבי הסנר וגיל הראבן, ויעקב אוסטרובר. 

לאחרונה התפרסמו במוספים הספרותיים גם תרגומיו של אברהם עוז, מתרגם עתיר הזכויות, חוקר ופרופסור לתיאטרון, שהפליא עד כה לתרגם תשעה ממחזותיו של שייקספיר לעברית.

למרבה הצער, תרגומיו לסונטות לוקים בחסר – במשקל, בחריזה, ולעתים גם בתוכן.

הנה התרגום שלו לסונטה 151, כמקרה מבחן. הבעיות העולות בתרגום הזה קיימות, כאמור, גם בסונטות המתורגמות האחרות שהתפרסמו במוספים הספרותיים. 

וכאן הסונטה במקור, באנגלית:

נתחיל בצורה:

אין בשיר חריזה בין שורה 1 ושורה 3: "הִיא" לא מתחרז בשום פנים ואופן עם "יַאֲשִׁימוּנִי". אין די בחיריק המשותף, שכן הצלילים שונים לגמרי.

שורות 2 ו־4 – "מִמֶּנָּה" ו־"אוֹמֶנֶת" מחורזות בדוחק, כמו גם "נֶפֶשׁ" ו־"נוֹאֶפֶת" בשורות 5 ו־7.

אבל מי מסוגל להעלות בדעתו שהמילה "עוֹד" יכולה להתחרז עם "עֶבֶד", כמו שהן מופיעות בשורות9 ו־11?!

ועכשיו – למשקל:

בשורה 1 יש 11 הברות (במקום העשר הנדרשות).

גם בשורה 2.

בשורה 3 יש כבר 12 הברות, והיא חורגת מהמשקל: המילה "יַאֲשִׁימוּנִי" אינה יאמבית. יש בה חמש הברות וההטעמה היא על ההברה שלפני האחרונה.

שורה 4: 11 הברות.

שורה 5: 12 הברות, וחריגה מהמשקל.

שורה 6: מדויקת מבחינת המשקל, היא כתובה בפנטמטר יאמבי.

שורה 7: 11 הברות.

שורה 8: מדויקת מבחינת המשקל, היא כתובה בפנטמטר יאמבי.

שורה 9: 11 הברות.

שורה 10 מדויקת מבחינת המשקל, היא כתובה בפנטמטר יאמבי.

שורה 11: 11 הברות.

שורה 12 מדויקת מבחינת המשקל, היא כתובה בפנטמטר יאמבי.

שורה 13: 11 הברות ובחמש המילים הראשונות אין יאמב.

שורה 14: לא מדויקת. 11 הברות, והמשקל משובש. 

ובאשר לתוכן:

עוז כותב על אהבה שהיא תינוק. במקור כתוב רק שהיא "צעירה מדי" להבין שמקורה במצפון. מלבד זאת, הצירוף "עִוֵּר מַצְפּוּן" מוזר ולא כל כך ברור, לדעתי, אלא למי שהמקור נמצא לנגד עיניו. 

המילים המתורגמות "אַל יַאֲשִׁימוּנִי" אמורות להיות מופנות ישירות אל האהבה (או אל האהובה הבוגדנית? אמור להיות כאן משחק מילים ומשמעויות!), וודאי שאין בה פנייה סתמית אל העולם כולו…

ויליאם השובב כותב כאן, בין היתר, על גופו שמזדקר לשמע שמה של האהובה, ואז, אחרי "השימוש" בו, נשמט. לא "נוֹפֵל חָלָל"… 

גם בשתי השורות האחרונות, ה rhyming couplet המהוללת של שייקספיר, שם הוא נוהג לעשות כל מיני תעלולים – להדגיש, להפוך כוונות, לשעשע  – יש לטעמי החמצה בתרגום של עוז. גם שם שייקספיר יותר מסתם רומז לאיבר המתרומם ונשמט, לצד אהובתו, ובתרגום קשה להבין את כוונתו המשתובבת. 

אני מצרפת כאן את התרגום שלי לסונטה. לא אוסיף הסברים ולא אהיה נחתום שמעיד על עיסתו. ישפטו הקוראים. 

אפשר לקרוא את כל הסונטות של שייקספיר, שתרגמתי, כאן.

יוהנס בכר, "מסע הברברים", תרגמה: לאה גולדברג

לְמֵרָחוֹק חָזִיתִי אֶת בּוֹאָם
מִתְּהוֹם-עָבָר, מִתּוֹךְ תְּקוּפָה נִשְׁכַּחַת,
מִדּוֹר וָדוֹר שָׁמַעְתִּי מִצְעָדָם
וּבְדַרְכָּם נָשְׂאוּ אֵימָה וָפַחַד.

לֹא מֵעֲבִי הַיַּעַר וִישִׁימוֹן,
לֹא בְּמִשְׁעוֹל הַסֶּלַע הַקָּשִׁיחַ,
תָּעוּ בֵּין הָעַמִּים, בֵּין הֶהָמוֹן,
וְהִתְיַמְּרוּ לִגְאֹל וּלְהוֹשִׁיעַ.

טְמִירִים הוֹפִיעוּ, עֲטוּיִים בְּלֵיל,
וְכָל חֶשְׁכַת דּוֹרוֹת אָסְפוּ-צָבָרוּ,
אֶת רוּחַ הָאָדָם הַמִּשְׁתּוֹלֵל
וּסְחִי-מַחְשֶׁבֶת מִיָּמִים עָבָרוּ.

בַּזֶּרֶם הֶעָכוּר וְהַמְּזֹהָם
אַשְׁפַּת רַעֲיוֹנוֹת, רָקָב וָפִיחַ.
"מֵעַל לַטּוֹב וָרַע" זֶה נְבִיאָם
קָם וַיַכְרֵז בְּקוֹל, כִּי הוּא מָשִׁיחַ.

אַךְ הָאָבוֹת אָמְרוּ: "אֱמֶת וָאוֹר,
בָּנִים, לָאִישׁ יִשְׁפֹּךְ דָּמְכֶם כַּמַּיִם",
וְכָךְ הָיָה, וְכָךְ גָּדַל הַדּוֹר –
עוֹכְרֵי אָדָם מִתַּחַת לַשָּׁמַיִם.

הוֹי מִי יִתֵּן קוֹלִי נִשָּׂא, אֵיתָן,
יַבְקִיעַ, עוֹלָמִי, עַד קְצֵה גְּבוּלֶיךָ.
הַבַּרְבָּרִים, הַבַּרְבָּרִים עָלֶיךָ,
הִנֵּה הֵם כְּבָר עוֹמְדִים בְּתוֹךְ הַזְּמַן!

טלי כהן צדק, "רווח של חמש": מה אפשר לעשות עם חוסר האונים?

מדהים להיווכח עד כמה יכול להיות מבעית ספר שמכניס אותנו ללב ליבו של הכאב הישראלי, לקונפליקט האיום שהורים חווים כאן כיום יותר מאי פעם. הקריאה בו היא התמודדות ישירה, מפלחת לב, עם החרדה, ויחד עם זאת היא יכולה להיות גם מעין מפלט ממנה. אולי כשהנגיעה ישירה אך בה בעת גם סובלימטיבית, כי היא עוברת בתוך הפריזמה של יצירת אמנות, היא מעניקה לקורא את היכולת להתמודד עם הבלתי אפשרי.

כי כאן לב הקונפליקט: "זה או שאת מניקה את התינוק שלך בהשתמטות ואחרי שמונה עשרה שנים הוא פולט על הקב"ן כמה הוא לא מסתדר עם מסגרת, או שאת מניקה את התינוק שלך בכחול לבן וכשמגיע הצו הראשון עוברים לך בראש סרטי אימה," אומרת גיבורת הסיפור לרונה חברתה, זמן קצר לפני שהבנים של שתיהן מתגייסים. וזה העניין: איך לגדל פה בנים? ללמד אותם ציונות? ערכים? מוסר? ואז לראות אותם מתגייסים ומסכנים את חייהם?

במיוחד בימים אלה. במיוחד כשצעיר כמו גור קהתי נהרג לשווא, כפי שאומר בגלוי סבו, תא"ל אסף אגמון?

דניאלה דקל לונדון בדף השבועי שלה במוסף שבעה ימים של ידיעות אחרונות העלתה ב־22 בנובמבר טור שלם שבו היא הראתה בדרכה את הקונפליקט. הנה שניים מהאיורים:

האם מי שבנה מתגייס לקרבי יכולה להרגיש רק גאווה? או רק חרדה? תחושת ניצחון או כישלון? מה?

את המושג "רווח של חמש" טובעת הדוברת, שמפיה נמסר הסיפור כולו כמונולוג מתמשך. היא פונה בו אל בנה ומתארת באוזניו את מה שעבר עליה בשנים המעטות שבין היותו תלמיד בבית ספר תיכון להפיכתו לחייל בצבא ההגנה לישראל. 

ואת המחשבות המטורפות שלה, כשהיא מנסה למצוא דרך להגן עליו.

"הרווח של חמש" הוא לדבריה ההפוגה שמתקיימת תמיד בישראל בין מלחמה למלחמה. אז מה לעשות כדי שהמלחמה הבאה לא תפרוץ בדיוק בזמן שבנה יהיה חייל בשירות פעיל? אחרי הטירונות והקורסים?

היא מתכננת תוכנית מטורפת שנובעת מתוך ייאוש ומצוקה תהומיים. הדרמה הולכת ומואצת, הולכת וצוברת מתח, כי אנחנו לא יודעים אם באמת תממש את תוכניתה, ומה יקרה בעקבות זאת. מדוע היא מדברת אל בנה? מה שלומו? קרה לו משהו?

אנחנו מודאגים וחרדים, כי טלי כהן צדק מיטיבה להכניס אותנו לתוך הדאגה והחרדה של האם, לשתף אותנו בהן, עד שהן שייכות גם לנו.

אנחנו מלווים את הבן של הדוברת ומתאהבים בו, באהבה אימהית, ככל שהיא מתארת את תכונותיו המופלאות, את גבריותו המתפתחת, את האנושיות שלו, החום החברי, הרעות, את שמחת החיים, האיפוק, הנדיבות, את הנכונות שלו להתאמץ ולהקריב, את הצורך לתת מעצמו ואת הצטיינותו בכל מה שהוא עושה – כל התכונות שבזכותן אנחנו מוגנים כאן, כי הצעירים הללו מוכנים לעשות הכול כדי להיות שם כשזקוקים להם.

אבל מה אמורה ויכולה אימא אחת להרגיש? איך היא יכולה להתמודד עם הפחד, עם הדאגה האישית, המסוימת לבן החד פעמי שלה? האם תהיה מוכנה לפגוע באחרים כדי להגן עליו? איפה מתחיל ואיפה נגמר הגבול בין דאגה הורית לגיטימית לאנוכיות שגובלת כמעט ברצחנות?

הספר נטוע עמוק בתוך המציאות הישראלית העכשווית. בבחירות החוזרות ונשנות שליוו את חיינו בין אפריל 2019 לנובמבר 2022, חמישה סבבים מתישים, מייאשים, שבסופם, ובלי ספק – גם בעטיים, הגיע מה שקרה בנגב המערבי בשבעה באוקטובר 2023. הטבח. ההפקרה המתמשכת, שטרם הסתיימה. 

כהן צדק מתארת את ימי האשליות של "החמאס מורתע"; את ה"הכלה" של בלוני התבערה בישובי הדרום; את מנגנוני הרמייה העצמית, וההתפכחות המייסרת, הבלתי נמנעת. זה היה בסך הכול לפני פחות משנתיים, ונדמה כיום שכל המציאות ההיא שייכת לעולם אחר ולא מובן. איך יכולנו? איך האמנו? איך לא הבנו?

ואם דווקא כן הבנו – מה כבר יכולנו לעשות? 

רווח של חמש מיטיב לתאר את מצוקת חוסר האונים. של אז ובעצם גם של עכשיו, כשמאה ואחד חטופים מופקרים בעזה. 

קראתי אותו בנשימה עצורה. 


הוצאת שתיים, 2024
222 עמ'

 

– – – Make America

"בעודי כותבת את הדברים הללו נודע לי כי חבורה של פליטים מקוסובו מנסה להיכנס לבריטניה באופן לא חוקי, דרך נמל קָלֶה.  המבריחים גובים מהם סכומים כסף עצומים וחלקם נעלמים עוד לפני שהם חוצים את התעלה. 

"עם זאת, שום דבר לא ימנע מפליטי קוסבו, או ממהגרים מוכי עוני אחרים, מלנוס ממולדתם: רק כך יש להם סיכוי לשרוד.

"מבריחי הגבול מושמצים כיום, כמו שנהגו לפני שלושים שנה להשמיץ רופאים שביצעו הפלות. אף אחד לא שואל האם החוקים צודקים ולא מטיל ספק בסדר העולמי התומך בקיומם. אבל למי שעושים כסף על פליטים, כמו למי שהרוויחו פעם כסף מעוברים, יש מן הסתם תחושה של כבוד". 

בספרה  האירוע (בצרפתית – L'Événement), שראה אור ב־2000, סיפרה אנני ארנו, שזכתה בפרס נובל לספרות ב־2022, על ההפלה הלא חוקית שנאלצה לעבור ב־1963.

כיום, עשרים וארבע שנים אחרי שהספר ראה אור, מתרחשת בארצות הברית ריאקציה וחזרה לימים שבהם לא הייתה לנשים זכות על גופן. אחת הקריאות החשובות במסע הבחירות של קמלה האריס נגעה בדיוק בעניין הזה, אבל האריס, כידוע, הובסה. המועמד שדוגל במפורש בענישת כל אישה שעוברת הפלה יזומה, מכל סיבה שהיא – אונס, גילוי עריות, מחלה שמסכנת את חייה של האישה ההרה או של עוברה – נבחר להיות נשיא ארצות הברית.  

ב־14 בנובמבר 2024 התפרסמה במוסף הארץ כתבה שכותרתה "במרפאת הפלות בניו יורק מבינים לאן אמריקה הידרדרה. מדובר בסיפורי אימה" ובה סיפרה מרל הופמן (Merle Hoffman), מחלוצות המאבק למען הפלות, על הזוועות שנשים עוברות מאז שנקבע ב־2022 כי ההפלות שוב אינן חוקיות בחלק גדול מהמדינות בארצות הברית.

"ב–17 מדינות הפלה הפכה להליך כמעט בלתי אפשרי", אומרת הופמן. "זו בעצם עבדות, אני לא מגזימה. כשילדה בת 10 בטקסס לא יכולה לעבור הפלה, זו עבדות נשים. הפסיקה הזאת דחפה אותנו עשורים אחורה".

כשאנני ארנו כתבה את ספרה היא האמינה מן הסתם, כמו כולנו, שהמציאות רק הולכת ומשתפרת, ואין סיכוי שזכויות יסוד יישללו שוב מבני אדם (וכן, נשים הן בני אדם).

מעניינת ההקבלה שארנו עושה בין פליטים ונשים שזקוקות להפלה, שהרי גם עניין המהגרים הלא חוקיים עומד כיום בראש סדר היום במרבית ארצות המערב. 

ססמת הבחירות של טראמפ הייתה Make America Great Again. ההחזרה לאחור נכונה. לא כך באשר ל"גדולה".  

(את הציטוט שלעיל תרגמתי מהספר שיש בידי, בגרסתו באנגלית)

ג'ויס קרול אוטס כתבה באותו עניין את השיר "ד"ר תעזור לי". כדאי לקרוא אותו כאן (בתרגומה של רוני אמיר)

לפני שמונה שנים, לפני הבחירות הקודמות, עלה הקליפ שלהלן ובו הראו שתי קומיקאיות מוכשרות לבושות בסגנון שנות ה־50, מה פירוש המילה Again, שהופיעה כבר אז בססמה הבחירות של טראמפ":

נשים יחזרו למטבח, יסבלו מהתעמרות, אלימות מילולית וגופנית, תקיפות מיניות, לא ירגישו (ולא יהיו!) מוגנות, לא יוכלו להשתמש באמצעי מניעה, יושפלו…

הפעם הססמה הצליחה לו. Make America 

עוד נגלה על חשבון מי. 

 

 

פיקי איש שלום, "מעוף, סוף": החיים התוססים שעוטפים את הגסיסה

ספרו הצנום של פיקי איש שלום מלווה בחיוניות את תהליך גסיסתה ומותה של אמו. איש שלום מתאר בעוצמה רבה את ימיה האחרונים ואת החיים התוססים סביבה ככל שהמוות הולך וקרב אליה, עד שהיא נעלמת בתוכו.

מקריאת הספר אפשר להבין שכל הראיות הללו לחיים הסוערים סביבנו הללו מתקיימות בעצם קרוב לכולנו, ואילו רק ידענו כמו איש שלום לפקוח אליהן את עינינו גם אנחנו היינו חווים אותן, אבל נראה שרק מעטים בינינו, אם בכלל, מסוגלים לחוש בהן כמוהו.

איש שלום הוא צפר. מילדות נמשך לצפייה בציפורים. הוא מספר איך נהג לברוח מבית הספר, להימלט מהכיתה, מהשעמום, "מהחרמות", להסתלק אל הטבע ולעקוב אחרי מה שקורה בו. לא עקב רק אחרי הציפורים. עד היום עינו פקוחה ואוזנו קשובה לראות ולשמוע כל כך הרבה, עד שקראתי את דבריו אחוזת תדהמה: כל בעלי החיים הללו באמת נמצאים בקרבת מקום? אפשר לפגוש אותם כל כך בקלות? בעלי הכנף? הרמשים? היונקים למיניהם? כל ההרפתקאות הללו מתרחשות בטווח הושטת יד – מרדפי טרף, בריחות, ניצולים וקורבנות, ציידים וצופים, ככה, לידינו? 

תיאוריו כל כך יפים, שהנפש מתמלאת מהם. הנה למשל:

"קרת פִּיפִיות קורעת בי בכפל להביה, חותרת בבשרי מבפנים ומבחוץ, שולחת בי קור צלול ומצמרר, חד ונושכני, אכזרי כמעט. הכפור מקפיא רקפת שהופכת פריכה, שבירה, ראשה הוורוד וההפוך מפיל תחינה לשמש. חרדל לבן מזיל אגלים של קרח שהפשיר, לוכדים בתוכם תמונה מזוקקת והפוכה של העולם. העשבים נשברים מתחת לרגליי. סביון מזהיר בשבבים של כפור מצהיב. ארמונות זעירים של קרח מפשיר. צופית בורקת ושרה על עץ שקד, שהשיר את מרבית עלי כותרתו. הם פזורים לרגליו כפתיתים של שלג מכזיב. כלניות יוצרות כתמים אדומים בין הטרסות של הרי ירושלים.

"נחל כוס מנומנם. הקרה מערסלת אותו לשנת חורף, תחת אגלי טל, שקפאו בצינת הלילה. מטווים משותפים של זחלי דובון הקורים מתנצנצים מגושישי הקרח, מחזירים את אור השמש החיוורת בקשת של צבעים שמהדהדת את האור החורפי, שמחה בו ומשחקת איתו. הזחלים שוכבים בקיפאונם כפקעת הדוקה, חסרת תנועה. בהדרגה, ככל שצינת הלילה מתמתנת אל כמעט חמימות יומית, ניעורים הזחלים לתחייה, נעים לאט, רוחשים כגוש פרוותי שמלופף בתוך עצמו ומתפתל אל תוך עצמו בפיתולים מעודנים ואז בהתנחשלויות מתחזקות. זרימה מתפתלת ומתמשכת. פקעת הזחלים בולעת אל קרבה זחלים אחרים שמשתחלים אל תוכה ומקיאה אחרים, משנה צורתה ומשמרת אותה, בעת ובעונה אחת. כמו הזיכרון שלי, ששם וכאן, זורם בין הזמנים השונים, בין מה שהיה ומה שיהיה, נפשט מהבשר, מעמיק עד לליבת הכאב שפועם ומשתלח בגופי המזדקן, המתעייף".

וכל זאת בשעה ש – כאמור – אמו הולכת ואובדת לעיניו, שוקעת אל ה"איגיון" שבו כבר אינה מזהה אותו, "מזמינה אותו למציאות הרבודה שהיא שארית חייה"; מבקשת בקשות מוזרות – שיסגור דלת במקום שאין כזאת, במסדרון של בית חולים שבו נהפכה ל"זקנה במסדרון"; היא מתבלבלת בינו ובין חבריה מילדות, או בינו לבני משפחה שכבר אינם מזמן; הוא לעומת זאת זוכר אותה כמובן היטב, כפי שהייתה – האישה החזקה שנשען עליה, למשל – על הכבוד שזכתה לו במקום העבודה שלה, בבית המשפט לתעבורה בירושלים, ועכשיו היא הולכת ודועכת, כבר בקושי שומעת, כבר בקושי רואה.

הוא מנסה לשמש לה אוזניים ועיניים. כשהוא מוציא אותה לטיול קצר בחוץ ושולף משקפת היא נדרכת – זוכרת שהוא צפר! אבל שוב אינה יכולה לראות את הציפורים הסובבות אותם, גם לא בעזרת משקפת, ולא לשמוע את הקולות שהוא מנסה לתווך לה.

ברור לו שהכול אבוד, אבל זה קורה לאט מדי, והוא אתה, ובה בעת גם מנסה להתרחק. העבר מבלבל עם ההווה: פעם הוא היה הפעוט בעגלת התינוק שהיא יצאה לטייל אתו, אחר כך נהג לטייל כך עם ילדיו הפעוטים, ועכשיו הוא לוקח אותה בכיסא הגלגלים ומנסה להגיע אליה, להזכיר לה מי הוא, מי ילדיו, מי אחיו ואחותו, איפה כולם גרים, איפה היא גרה. במחשבותיה המבולבלות יש לה "הסברים": הבית שבו מצאה את עצמה לאחרונה איננו באמת שלה; הוא משוכפל, כי בעלת המקום החליטה להעתיק אותו בגרסאות רבות ומדויקות (כולל, אפילו, התמונות שעל הקירות…). מה אפשר להגיד על תעתועי התבונה? על המחשבות המתבלבלות? על האובדן של ההיגיון, ההתמצאות, הידיעות?

ספרו של איש שלום מוגדר על גבו כספר פרוזה, אבל יש בו פיוט, והוא יפה להפליא. השילוב המקורי מאוד שהוא עושה בין המוות והחיים מרתק ומפעים.  

הוצאת פטל
2024
64 עמ'

דורותי פארקר, "קורות חיים"

מוסף תרבות וספרות, הארץ, 15.11.2024
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
במוסף ספרות ותרבות של הארץ עלה ביום שישי (ב־15 בנובמבר 2024) התרגום שלי לשיר קצר ושנון של דורותי פארקר.
על השיר סיפרה לי לראשונה אישה צעירה ואהובה שאיננה עוד אתנו: מיכל, הבת של אריק, שהתלבטה, ביום שאושפזה לראשונה, איך להציג אותי בפני הצוות הרפואי, ובסוף סיכמה – "אימא מאמצת".
את השיר דיקלמה באוזניי "מהראש". כזאת הייתה – עשירה וגדושה בידע מתחומים שונים (כל עוד לא נגעו במציאות הישירה, במה שכינתה "פוליטיקה"…)
היא דיקלמה אותו באנגלית, בשלמותו, בחיוך אירוני: אין מה לעשות, אמרה לי באותו חיוך, אלא להשלים ולהמשיך, כל עוד ועד ש…
המון זמן והמון פעמים ניסיתי לתרגם את השיר. האתגר לא פשוט, כי הוא קצר, מחורז, עם פאנץ' שנון בסופו.
כשוויתרתי על ההיצמדות המדויקת לסדר השורות בשיר המקורי הצלחתי, אני חושבת לגעת בו ולהמיר אותו לעברית.
כל תרגום, ודאי של שירה, הוא פשרה. אבל עכשיו, כשהוא בעברית, אני מרגישה שהוא גם קצת שלי…
מקדישה את התרגום לזכרה של מיכל.
 
 

אדוה בולה, "החדר הדרומי": האם חתונה היא "סוף טוב"?

סיפורי אהבה, דרמות שנועדו לקריאה של מבוגרים, מסתיימים כידוע לא פעם בטרגדיה: רומיאו ויוליה נופלים קורבן לסביבה העוינת והזדונית ולצירופי מקרים הרי גורל; אנה קרנינה מתפכחת ומתאבדת; הטאג' מהאל נבנה כמונומט לזכר אהבה שהמוות קטע באיבה – גם זה סוף אפשרי; אבלאר ואלואיז אולצו להיפרד, לפרוש ולהתנזר, עברו נידוי, סירוס והתעללות רק בשל אהבתם והסתפקו כל חייהם, אחרי ההתחלה הרומנטית כל כך, בכתיבת מכתבים זה לזה.

אגדות ילדים לעומת זאת מסתיימות לרוב במה שנראה בהם כרגע השיא: בני הזוג עקפו את המהמורות וגברו על הקשיים, היפה חשפה את הנסיך החבוי בתוך החיה המפלצתית, הנסיך איתר את לכלוכית והעניק לה לא רק אהבה אלא, מן הסתם, גם את כל השמלות והנעליים המרהיבות שהיא ראויה להן בזכות יופייה (מה עוד ידע עליה כשהתאהב בה…?), ונסיך אחר נשק ליפהפייה הנרדמת והעיר אותה ישר לתוך הזוגיות המובטחת, הבלתי נמנעת. עכשיו כל הזוגות הללו מתחתנים, כמובן, אלא מה? ואז – חיים באושר ובעושר. עד מתי? כמובן: עד עצם היום הזה.

אבל מה קורה בחיים "האמיתיים"? האם החתונה היא באמת פסגת האושר, גם במקרים שאין שום טרגדיה מזוויעה שאורבת לאוהבים בהמשך הדרך?

ברומן החדר הדרומי מספרת לנו אדוה בולה בפרוטרוט על הדרך שבה זוגות עוברים משלב ההתאהבות לשלב שמצטייר כמעט בלתי נמנע: זה ששולטים בו אכזבה ומיאוס.

הדמות הראשית בסיפור, תמר, מאוהבת עד כלות, כמעט "עד עצם היום הזה" בגבר נשוי, ארי, ש"מעניק" לה כמה חודשים של תשומת לב, עד ש – כצפוי, נכון? – הוא חוזר אל אשתו.

האם ארי מאושר עם אשתו? כנראה שלא.

האם תמר מאושרת עם ניר, שאותו הכירה אחרי שארי עזב אותה?

ממש לא.

ומה עם אחותה, שאחרי החתונה שלה עוברת לברלין עם בעלה האידיאליסט, פעיל זכויות אדם? כמה זמן ייקח עד שתרגיש שהמקום "המדויק" שבו היא נמצאת אתו השתבש לה?

ואיך נראית התדרדרות היחסים בין בני זוג? מה יכול להמאיס על אישה את הבעל הטוב לכאורה, המצויד בכל המעלות הנדרשות? הרי הוא אדם משכיל ויש לו מקצוע נחשב, הוא רופא; והוא כל כך אוהב אותה, הוא מתייחס אליה בזהירות, רוצה בה – מה "רוצה"? ממש משתוקק! – (רוצה להקים משפחה אתה ועם הבן שילדה לפני שהכירה אותו!). מתי הליטופים העדינים כל כך שלו יתחילו לעצבן אותה? מתי כשהוא מחנך את הילד היא תצעק עליו שיניח לבן שלה? כמה זמן יעבור לפני שהשיחות אתו יוציאו אותה מדעתה, כי במקום להיות קשוב הוא נותן עצות ופותר בעיות, במקום לנסות להבין – פוטר הכול בהרף עין ובקלילות שמטריפה אותה… האם תמצא את הכוח והיכולת להיפרד? לנתק? האם תעז "לפרק משפחה", לוותר על זוגיות שנראית כל כך יפה על פני השטח?

ומה צריך לקרות כדי שתתפכח לא רק מהקשר המציאותי שממצה את עצמו במרוצת הזמן, אלא גם מההתאהבות הרומנטית, האינסופית, שחיי היומיום לא שחקו ולא גרמו לה להתבלות?

האם אין סיכוי של ממש לאהבה?

החדר הדרומי מתחיל בדירת שותפים. הוא החדר הטוב יותר, לעומת החדר הצפוני. בדרומי יש מזגן וחלון יפה, אבל הוא רק שלב ביניים אל המקום הנכסף, שכן כל מי שעוברת לגור בו עושה את זה כי קודמתה מצאה את הגאולה: היא מתחתנת. ועכשיו תורה של הנוכחית לגור בחדר הדרומי ומשם רק לחכות עד שזה יקרה גם לה. הנסיך יגיע, יציע, ומשם ואילך כל בעיותיה אמורות להיפתר.

לכאורה.

הספר קריא מאוד. הוא נוגע לא רק בזוגיות אלא גם ביחסים שבין אמהות לבנות ולנכדים: בצרכים הנסתרים שיש לפעמים לסבתות להשתלט על הצאצאים החדשים במשפחה. הוא הזכיר לי ברגעים מסוימים את אחד הפרקים בסדרת הדרמה המופלאה "דקלוג" מאת קשישטוף קיסלובסקי. כל אחד מהפרקים, שנוצרו בפולין בשנות השמונים, הוקדש לאחד מעשרת הדיברות. הפרק המדובר עסק בדיבר השביעי, "לא תגנוב": נערה יולדת תינוקת, והוריה, הסבא והסבתא, מגדלים את הקטנה ומאלצים את בתם להעמיד פנים שהיא האחות, לא האימא של נכדתם, ושהם הוריה האמיתיים.

נראה שגם לסבתות שמלאות ברצון טוב רב (מדי) כדאי לקרוא את הספר ולשאול את עצמן שאלות…

כתר, 2024
280 עמ'

אם אתם מחזיקים בדת כלשהי –

אם אתם חשים לכודים בדת שאליה התחנכתם, כדאי לכם לשאול את עצמכם איך קרה הדבר. התשובה נעוצה בדרך כלל בצורה זו או אחרת של חינוך שיטתי להשרשת האמונה במהלך הילדות.

אם אתם מחזיקים בדת כלשהי, יש סבירות גבוהה מאוד שדתכם היא גם הדת של הוריכם. אם נולדתם במדינת ארקנסו בארצות הברית ואתם חושבים שהנצרות היא אמיתית והאיסלאם שקרי – אף־על-פי שברור לכם כי אילו נולדתם באפגניסטאן הייתם חושבים בדיוק להפך – הרי אתם קורבנות החינוך שקיבלתם בילדותכם, שהוא צורה של שטיפת מוח. וכך היה הדבר גם אילו נולדתם באפגניסטאן.

Yes Vod, "מעשייה אמריקאית": איך הסרט קשור לבחירה בטראמפ

כשצופים בסרט "מעשייה אמריקאית", סרט הביכורים של היוצר האמריקאי קורד ג'פרסון, אפשר (כמעט) להבין מדוע דונלד טראמפ זכה בבחירות. 

הסרט הוא דרמה קומית שמבוססת על הרומן Erasure, "מחיקה", מאת פריסל אוורט, שראה אור ב־2001.

תלוניוס מאנק, גיבור הסרט, הוא סופר אפרו־אמריקני שזוכה לביקורות משבחות, אבל לא מצליח לפרוץ את שוק הקונים. את ספרו האחרון דוחות ההוצאות לאור שכן, לדבריהם, אינו "שחור מספיק".

מאנק מגיע ממשפחה משכילה. אחיו ואחותו רופאים, כמו שהיה גם אביהם. הם אמידים יחסית. גרים בבוסטון בשכונה של מעמד הביניים, מחזיקים בית חוף ועובדת קבועה שמטפלת בבית וחיה עם האימא המזדקנת, שהתאלמנה לפני כמה שנים. 

הסרט מתחיל בסצנה שבה מאנק, שמשמש מרצה לספרות, נאלץ להתמודד עם התופעה המכונה woke [1].

מאנק מנסה ללמד את תלמידיו את הסיפור הקצר The Artificial Nigger שפרסמה ב־1955 הסופרת (הלבנה) פלאנרי או'קונור, וכותב על הלוח את שמו של הסיפור. והרי המילה nigger אסורה בתכלית האיסור! עד כדי כך שמכנים אותה The N Word, אי אפשר להזכיר אותה אפילו בהקשר שבו בעצם מתכוונים לדון במשמעויותיה. (זה הזכיר לי את הספר לא סופרים את היהודים שבו דיויד באדיל מתאר את עוצמת האיסור להשתמש במילה nigger, כי היא פוגענית כל כך). 

אחת הסטודנטיות של מאנק (לבנה), מתקוממת נגד המילה שעל הלוח, מתריסה וטוענת שהיא פוגעת ברגשותיה. "אם אני מצליח להתמודד אתה אני בטוח שגם את יכולה," משיב לה המרצה (השחור). היא, בתגובה, יוצאת מהכיתה בטריקת דלת. וזה לא הסוף. הממונים על מאנק מזמנים אותו לשיחת בירור ומבקשים ממנו בנימוס לצאת לחופשה ללא תשלום' כי הוא פוגע ברגשות של הסטודנטים הצעירים!

מאנק נאלץ לעזוב את לוס אנג'לס ולשוב הביתה, אל משפחתו, ואל הבעיות המוכרות מדי, שהוא פוגש שם. 

ומכאן מתחיל הסיפור הקומי והמגוחך, שמאיר את מה שאמור אולי להסביר את בחירתו של טראמפ להיות נשיא ארצות הברית.

מאנק כותב רומן "מנקודת המבט של גבר שחור וזועם". הספר הוא מבחינתו סתם הלצה. למרבה הפתעתו דווקא היצירה המפוקפקת הזאת זוכה להצלחה עצומה.

"אני חושבת שהשמאל באמריקה הגזים עד לרמה שהם תומכים בטרוריסטים", כתבה לי צעירה יהודייה נאורה שמתעבת את אישיותו של טראמפ, אבל לתדהמתי שכנעה בוחרים להצביע לו. 

כן, היא הסבירה לי, גם היא נגעלת מאישיותו של טראמפ. אבל. אבל!

האנטישמיות הבוטה מפחידה אותה. הקיצוניות. ההפגנות האלימות בקולג'ים. התמיכה של אותם "Wokes" בחמאס! העיוורון לזוועות שחולל. התחושה שהפמיניזם בגד בנשים יהודיות, בגידה שמתבטאת היטב במשפט Me Too Unless You Are a Jew. שהרי – וזה נכון, למרבה הצער – התנועה MeToo# בגדה בנאנסות ובנרצחות הישראליות, כשהתנערה מהפשעים שהתרחשו כאן בשבעה באוקטובר 2023 (וההתנערות ההיא לא קשורה בשום צורה לסבל של תושבי עזה. היא התחילה כמעט מיד).  

"הפרוגרסיביות שיחקה תפקיד מרכזי בבחירות בארצות הברית", כתב ב־12 בנובמבר בן דרור ימיני בידיעות אחרונות. "היא השתלטה על השיח האמריקאי ועשתה בו שמות. היא כפתה את 'תרבות הביטול', והמדרון החלקלק הוביל אותה לביטול האמת ולפגיעה אנושה בחופש הביטוי. היא בדרך כלל אנטי־ציונית ואנטישמית. כלומר גזענית. היא הכתיבה את פוליטיקת הזהויות, שרק הקימה חומות סביב קבוצות על בסיס של צבע ומוצא ודת וגזע ומגדר". 

הסרט "מעשייה אמריקאית" מדגים איך כל זה משתקף בתרבות האמריקאית. איך דווקא החתירה לשוויון, למתן מקום לקולו של "האחר", היא בעצם ביטוי אחר לגזענות מבחילה.

בסרט מראים לנו איך לבנים נאורים בעיני עצמם הולכים שבי אחרי סטריאוטיפים דוחים, ואיך ההשתוקקות שלהם להדגיש את הליברליות של עצמם היא בעצם ביטוי גס של גזענות וצביעות.

מעניין ועצוב להיווכח שדווקא הגזען (שהודיע שהוא מעריץ את היטלר), המיזוגן, האנס, הפושע המורשע, השקרן והנרקיסיסט הוא זה שמשך מצביעים מפוקחים וליברלים בעומק נשמתם להצביע לו.

האם ההפגנות הארסיות, התמיכה המטורפת של צעירים אמריקנים מטומטמים בפיגוע במגדלי התאומים, כפי שדווח ב־CNN בנובמבר 2023 (כן, עד כדי כך!) הם מה שהביא את טראמפ על העולם? 

האם טראמפ יקיים את "הבטחתו" שהבחירות האחרונות יהיו אחרונות במובנה הנוסף של המילה? "לא תצטרכו יותר להצביע", כדבריו? 

נחיה ונראה.

מעניין לשים לב שאפילו הסרט "מעשייה אמריקאית", שמבקש להגחיך את הפוליטיקלי קורקט, לוקה בעצמו בקלישאות שהוא מגנה. למשל – דמותו של האח הגיי של מאנק סטריאוטיפית עד מבוכה. האם אנחנו אמורים להאמין לדמות, או ללעוג לה? ומה עם האישה המבוגרת והשמנה מאוד, שמקבלת את תפקיד המחוזרת והנאהבת, זוכה להצעת נישואים, ומדדה אל טקס הנישואים במלוא כובד משקלה? פוליטיקלי קורקט, כי גם לזקנות שמנות מותר להיות כלות, או להפך – מדובר במהתלה ובפרודיה (קצת מרושעת, בינינו לבין עצמנו….) על פוליטיקלי קורקט? ואם כן, האם הפרודיה באמת מובנת, או שהצופים פשוט הולכים שבי אחרי הסנטימנטליות והזיוף?

מעורר מחשבות, ובהחלט – משעשע. הסרט זכה בחמש מועמדויות לפרסי האוסקר 2024, כולל בקטגוריה של הסרט הטוב ביותר, וזכה בפרס הקהל בפסטיבל טורונטו 2023.


 [1] תנועה חברתית ופוליטית שמקורה בשמאל האמריקאי. מטרתה לפעול למען מה שתומכיה מגדירים כצדק חברתי ומגדרי באמצעות פעולה אקטיבית לשינוי מעמדן של קבוצות מסוימות בחברה.

 

 

 

 

 

 

קלרינה פריבורקין, "פורסם באישור הצנזורית הראשית"

האם יש לרוע "שפה פרטית" והאם יש חסד בכך שהוא נחשף? (נגיעה במחזה "אותלו", בעזרת לודוויג ויטגנשטיין)

"השפה מייצגת משמעות": זה אחד ההיגדים של ויטגנשטיין בספרו מאמר לוגי פילוסופי, היחיד שפרסם בחייו. כלומר – השפה מייצגת מצב עניינים שקיים במציאות, ולכן עליה להיות מותאמת במרכיביה לאובייקטים בעולם, וחייב להיות מכנה משותף לה ולמצב העניינים במציאות. לדבריו של ויטגנשטיין – "כל פסוק משמעותי מתאים לעובדה אפשרית, וכל פסוק אמיתי מתאים לעובדה קיימת": יש להשוות את המשפט עם המציאות, כי הוא "אמיתי" או "שקרי" רק בהיותו התמונה המשקפת אותה למשל – המשפט "השמש הירוקה שקעה" אפשרי, אך שקרי, והמשפט "בתל אביב רואים את השמש שוקעת במערב," אמיתי.

את המשפט מכנה ויטגנשטיין "תמונה" בשל היחס הקיים בינו לבין המבנה של העובדה הקיימת במציאות, שאותה הוא משקף. משמעותה של מילה, בהיותה חלק מהמשפט, נובעת מהשימוש שעושים בה בשפה. יש מהות שהיא מבטאת, ואותה מהות כוללת את סך כל השימושים האפשריים הטמונים בה. כך למשל המילה "משחק" יכולה להתייחס למשחק כדורגל, משחק מונופול, משחק טריוויה, משחק על במה, וכל שאר המשמעותיות הקשורות במילה. כדי להבין מילה יש לבדוק איך משתמשים בה למעשה, בפועל. במילים אחרות: יש עובדות, והשפה היא התמונה שלהן.

היחס בין משפט, תמונה ומציאות הוא אם כן בכך שהמשפט משמש כעין תמונה, המשקפת את המציאות בעולם.

מאחר שהשפה משקפת מציאות, ומאחר שכדי לבדוק את משמעותה של מילה יש לבחון כיצד היא פועלת במציאות, אי אפשר לצאת מתוך המציאות כדי לבחון את השפה או לדבר עליה. רק באמצעות השפה אפשר לטעון טענות. כלומר – היא זאת שקובעת קביעות עובדתיות. כמו שאי אפשר לממש בפועל את הצהרתו של ארכימדס, שאמר "תנו לי נקודת משען ואזיז את העולם", שהרי לא תיתכן נקודת משען חיצונית לעולם שיכולה לשמש מנוף להזזתו, כך לא תיתכן לשפה נקודת תצפית חיצונית, טרנסנדנטית, שבאמצעותה אפשר להביט  עליה.

אפשר להעריך את הצלחתה של שפה, המייצגת, כאמור, את העולם הממשי, רק מתוך עצמה. במילים אחרות – השפה היא זאת שמתארת את הפעולות של עצמה.

כמו כן, לדעת ויטגנשטיין, אי אפשר להציג בשפה "משהו שסותר את הלוגיקה", שהרי אי אפשר לחשוב משהו לא לוגי: כדי לחשוב מחשבה כזאת צריך לעשות משהו באופן לא לוגי. מאותה סיבה, אי אפשר להביע באמצעות השפה משהו שאיננו קיים במציאות.

אי אפשר להציג באמצעות השפה את מה שמשתקף בתוכה, כלומר, את מה שמבטא את עצמו, ואין משמעות לטאוטולוגיה ולסתירה, הן אינן אומרות מאומה, כי אינן מהוות תמונה של המציאות. כך למשל למשפט "היום יום שבת ויום חול" לא יכולה להיות משמעות, כי שתי העובדות סותרות זו את זו ולכן אין למשפט כזה קיום במציאות.

מחוץ לגבולות השפה מצויים גם משפטים שבנויים כהלכה, אבל אין להם מובן, כי מי שיצר אותם לא העניק משמעות לכמה מחלקיהם. למשל – אם חלק חיוני במשפט חסר, והוא נותר חסר משמעות לדוגמה – "אתמול לקחתי". הפועל יוצא וחסר המושא, לכן אין למשפט משמעות.

גבולות העולם הם גבולות השפה, כלומר: מה שאיננו בעולם אי אפשר להביע, ומה שאי אפשר להביע – איננו בעולם. לפיכך משפטי אתיקה למשל אינם אפשריים, שכן אתיקה, בהיותה טרנסנדנטית אינה מאפשרת שיבטאו אותה.

גם את המוות (כמו את הנצח) אי אפשר להביע, כי הוא אינו אחד ממאורעות החיים ואיננו חווים אותו.

בסיכומו של דבר, קובע ויטגנשטיין באחד המשפטים המוכרים ביותר שלו, "את מה שאי אפשר לדבר עליו, על אודותיו, יש לשתוק" .

שפה פרטית לפי ויטגנשטיין אינה אפשרית, שהרי שפה משקפת את המציאות: כדי לבחון את קיומה של שפה יש לבדוק איך היא פועלת בעולם. אם אינה פועלת, למשל, אם לפקודה אחת מסוימת אנשים מגיבים בדרכים שונות ואקראיות, הרי שאין לה בעצם משמעות. למעשה היא בכלל לא קיימת, כי היא אינה משקפת את המציאות.

גם שפה פרטית שבה מנסה אדם להביע את תחושותיו אינה אפשרית, שכן הזולת  יכול רק לשער, אבל לעולם לא לדעת בדייקנות ובוודאות, מה אדם אחר חש. תחושות הן בהגדרתן עניין פרטי לחלוטין. רק תאומים סיאמיים יכולים אולי, גם זה לא בטוח, לחלוק תחושות. אמנם אנו נוטים להתפתות ולהאמין שאם רק נמצא את הניסוח הנכון נוכל לתאר תחושות כך שאדם אחר יבין אותן בדיוק, אבל הניסיונות הללו אינם יכולים להיות עובדות אובייקטיביות, שכן תמיד יישאר השוני בין תחושות דומות אצל בני אדם שונים, שהן אולי אפשריות, לבין תחושות זהות אצל בני אדם שונים, שלחלוטין אינן אפשריות.

גם שפה פרטית־אישית המיועדת רק לאדם עצמו אינה אפשרית, כי היא אינה באמת "פרטית". אם אדם משתמש במילים ובמשפטים, זולתו יוכל להבין אותן (גם אם לא לדעת בדייקנות מוחלטת אילו תחושות הם מביעים), ואם אין ברשותו של אדם מילים אלא רק תחושות, הרי שוודאי שאין שפה.

שפה פרטית גם אינה יכולה להיות מסומנת בקודים סמויים. אם לקודים הללו יש משמעות ששייכת "לשפה הכללית" שוב לא מדובר בשפה פרטית, ואם אין להם משמעות כזאת, הם אינם משקפים עוד את המציאות, ולכן לא יכולה להיות להם משמעות.

ה"פרטיות" של השפה יכולה לכאורה להתקיים רק בתוך התודעה הפרטית של כל אדם, אבל אז היא בעצם לא קיימת כשפה, שוב – כי אי אפשר לבחון אותה בתוך המציאות. ייתכן אמנם שלכל אחד מאתנו יש "תחושת אדום" שונה, אבל מאחר שאי אפשר לבדוק את ההבדלים הללו, אין להם שום משמעות.

שפה פרטית אינה קיימת גם כשמנסים לייצג ייצוג אחד באמצעות ייצוג אחר. רושם פרטי של אדם אחד אינו יכול להביע תוכן מציאותי לגבי אדם אחר, ומה שמצוי בדמיון אינו יוצר תמונה במובן שוויטגנשטיין מגדיר אותה, כלומר כמייצגת משמעות שקיימת במציאות.

לבסוף, אם אין מכנה משותף בין מילים שמייצגות משהו ממשי במציאות, לא נוצרת שפה פרטית, אלא בעצם – אין זאת בכלל שפה.

מבחינתו של ויטגנשטיין שפה פרטית אינה אפשרית, שכן חסרים בה המרכיבים של שפה ממשית, הנבחנת על פי השימוש שלה במציאות. זאת כאשר אין מכנה משותף בין בני אדם שונים המשתמשים בה, כאשר היא "מוסתרת" בתודעתו של אדם ואין אפשרות לבחון אותה ביחס למציאות, או כאשר ביטוייה במציאות שרירותיים ולא עקביים. מטעמים אלה שפה פרטית למעשה אינה יכולה להתקיים.

משחק שפה על פי ויטגנשטיין הוא מה שמקביל בין השפה לחיים, שכן השימוש בשפה הוא פעילות אנושית: לדבריו – "לדמות שפה פירושו לדמות צורת-חיים". במילים אחרות, ביטויי השפה משקפים מצבים חיים שונים. הדיבור הוא "חלק מפעילות, או מצורת חיים" והמונח "משחק לשון" מדגיש זאת, שכן כוונתו למגוון האפשרויות הרב הטמונות בשפה, שמתירה לנו להשתמש בה כדי למשל לצוות, לתאר, לדווח, לשער, להציע היפותזה, להמציא סיפור, לנחש, להתבדח, לתרגם, וכן הלאה.

ויטגנשטיין משתמש בדימוי של "משחק" כשהוא מדבר על השפה, כי יש לדעתו תכונות משותפות לשימוש בשפה ולמשחק: שתיהן פעילויות שיטתיות המתנהלות על פי כללים מסוימים, שעשויים להשתנות, כי יש בהם מידה של חופש. את הכללים של "שפה משחק" אדם יכול ללמוד באמצעות התנסות והסקת מסקנות, כלומר – על ידי השימוש בה, בחיים.

בין כל התופעות המכונות "משחקים" יש דמיון, אך לא זהוּת. כך למשל בחלק מהמשחקים מדובר בשעשוע, בחלקם, אך לא בכולם, מתקיימת תחרות, כלומר ייתכנו תבוסה וניצחון, ואחרים לעומתם מתבצעים ביחידות. למרות זאת, ברור לנו שמדובר ב"משחקים", כי יש ביניהם מה שוויטגנשטיין מכנה "דמיון משפחתי".

במחזה אותלו של  שייקספיר גלום פרדוקס שקשה ליישב אותו: המחזה מתאר אהבה עמוקה והדדית, שמסתיימת, תוך זמן קצר מאוד יחסית, ברצח של האישה אף על פי שהיא חפה מכל פשע. הנרצחת היא  דסדמונה, אישה צעירה ותמה, ביתית, נאמנה ואוהבת, בתו של סנטור מכובד. הרוצח הוא בעלה, שזמן לא רב לפני הרצח עוד הפליג בשבחיה והביע את אהבתו לה: "אני את דסדמונה העדינה אוהב, אחרת לא הייתי שם  קירות והגבלות על חרותי" (שייקספיר, מערכה ראשונה, תמונה 2). בתחילת המחזה אותלו לא רק אוהב את דסדמונה. הוא גם מביע ביטחון בכך שהוא ראוי לה, והיא לו: "[ש] מוצאי מזרע מלכותי, ויש לי זכות בלי נחיתות לצעוד שלוב זרוע עם מזל גאה כמו זה אליו הגעתי." (מערכה ראשונה תמונה 3).

כך מסביר ויטגנשטיין מה משמעות המונח "פרדוקס": הוא מתקיים אם אפשר להתאים כל פעולה לכל כלל, ואז – כל פעולה יכולה גם לסתור כל כלל. אם כך לא ייתכן בעצם שום כלל. את הפרדוקס אפשר ליישב לטענתו של ויטגנשטיין אם מוצאים לפעולה פשר, בהתאם לכלל, וממירים ביטוי אחד של הכלל בביטוי אחר.

הפרדוקס שברצח של אישה אהובה הוא אם כן שאלת ההתאמה בין הפעולה "רצח אישה חפה מפשע" (המבטאת עשייה במציאות והיא לכן מה שוויטגנשטיין מכנה "צורת חיים"), לבין הכלל "בני זוג שמתאהבים ונישאים מבקשים להיטיב זה עם זה, להאריך ימים, ולהקים ביחד משפחה", שבמחזה מקבל כלל שונה: "גבר רוצח את האישה החפה מפשע שהוא אוהב."

ניתוח של המחזה מאפשר לנו ליצור את ההמרה של הכלל בפשר אחר, במילים אחרות – להמיר את הכלל בביטוי אחר, ועל ידי כך ליישב את הפרדוקס ולהבין את משמעות הסתירה המתקיימת במחזה בין הכלל לפעולה.

באותלו ההמרה יכולה להתבצע אם נחליף את הכלל הקובע כי אהבה מבקשת להתממש באופן מסוים, כלומר בתמיכה באדם האהוב, בטיפוחו ובדאגה לשלומו ולאושרו, בכלל אחר, שיש בו פשר שונה. הכלל החדש שמעניק פשר חדש להתרחשויות הוא: אדם פגיע ונוח מאוד להשפעה עלול להיסחף אחרי דחפיו ההרסניים ולהיכנע להם.

מה שקורה במחזה אותלו מדגים את ההמרה ואת הכלל החלופי שהוא מציע.

תחילתו של המחזה בסיפור בריחתם של אותלו ודסדמונה. הצעירה, כך נודע, עזבה את ביתה בחשאי ונישאה לאהובה, מצביא מצליח, שחום עור. הנישואים השערורייתיים מתרחשים בתחומי העיר ונציה, מעוז של שלווה, ארגון וחוק. אמנם העיר מוקפת בסכנות – פלישתם ברברים מאיימת עליה – אבל בה עצמה שולט הסדר החברתי. עתה מסתבר שהאיום לא נמצא רק מחוץ לעיר, שכן אותלו הפר את הסדר כשנשא את דסמונה לאישה, בלי ברכת אביה. ובעקבות זאת מתגלה איום נוסף: אחד מאנשי הצבא של אותלו, קצין בשם יאגו, מעיר את אביה של דסדמונה באישון לילה בצעקות "שוד, שוד, שוד! שמור על ביתך, בתך ועל הכסף!" (מערכה ראשונה סצנה 1), בלי שזהותו תיוודע.

"מה הסיפור הזה על שוד? פה ונציה וביתי הוא לא איזה אסם!" משיב בראבנציו, האב, שמחזיק עדיין בתפיסה כאילו עירו היא מעוז של סדר ויישוב הדעת.

איש אינו יודע עדיין מאומה על הסכנה, למעשה – האנרכיה, העתידה לפלוש מבית, בדמותו של יאגו, ולשנות, באמצעות משחק שפה, את חייהן של הדמויות הללו ולהביא למוות של חלקן.

השינוי שחל בנפשו של אותלו מתבטא היטב במשחק השפה שלו. מאדם שדיבורו מתון, מוזיקלי, ומעורר הערכה: "התואר ונשמה בלי כתם יזכו אותי" הוא מסנגר על עצמו וגם: "אני איש מחוספס דיבור, ולא  בּוֹרכתי במלים רכות של זמן."  (מערכה ראשונה, תמונה 2). דבריו בפני הסנטורים שאמורים לפסוק אם נישואיו לגיטימיים מרשימים מאוד.

שלום, כי מאז מלאו לזרועותי
שבע שנות-און ועד לפני תשעה
חודשי יָרֵח, הן השקיעו את
מרצן במחנות ואוהלים;
מעט אוכל לומר על עניינים
ברום-עולם אם זה אינו קשור
לְמבצעים והמולה של קרב;
לכן מעט טובה תצמח לי כאן
אם אדבר בעד עצמי. אבל
יורשה לי לספר, בלי קישוטים,
פשוט, את כל מסלול אהבתי:
באֵילו סמים ובאֵילו קסמים,
באילו לחשים, כוחות כישוף
כי בכל זה מאשימים אותי
זכיתי בבתו.

אמנם הוא מצטנע, וטוען כי אינו יודע לדבר ברהיטות, אבל משחק השפה של אותלו, המשקף את ההדר שבו הוא מתנהל, מעורר כבוד בלב שומעיו – הן בלבן של הדמויות האחרות במחזה, והן בלבם של מי שקוראים את המחזה או צופים בהצגה. כל זה עתיד להשתנות עד מהרה.

במערכה הרביעית, שמתרחשת הרחק מוונציה, בקפריסין, לשם הפליגו אותלו ודסדמונה ועמם גם יאגו ושאר אנשי הצבא, כדי להתכונן למלחמה נגד הברברים המאיימים לפגוע בציוויליזציה, אנו כבר פוגשים אותלו שונה לגמרי. הוא משתולל, נופל על הרצפה בהתקף זעם. משחק השפה שלו השתנה לחלוטין. הוא מדבר בצורה מקוטעת, צועק ואפילו מקלל:

"שכב איתה? שכב עליה? לכלך אותה? לכלך עליה? שכב איתה! לעזאזל, זה מטונף! מטפחת – וידויים – מטפחת! להתוודות ושיתלו אותו! קודם שיתלו אותו ואז שיתוודה. אני רועד מזה. הטבע לא היה מטיל כזה מין צל ענן כבד בלי שום סיבה. זה לא מלים שמרעידות אותי ככה. פִיחְחח! אפים, אוזניים, שפתיים. יכול להיות? – תודֶה! מטפחת? שֵדִים!" (מערכה רביעית, תמונה 2).

השתוללותו פראית ומופרעת עד כדי כך, שקצין שמגיע לקפריסין מוונציה שואל, מזועזע: "זה השחור הנאצל, הכול-יכול, כפי שקורא לו הסנאט?"

מה קרה, אם כן?

כבר במערכה השנייה מביט יאגו בזוג האוהבים ואומר להם – לכאורה בלבו, אבל בהצגה ובמחזה – ישירות אל הקהל:

הו, על הבמה אומר אתם מתוזמרים יפה עכשיו!
אבל אני אפרום את המיתרים
למוזיקה הזאת, כמו שאני
ישר.

יאגו הציני, המרושע והצבוע, מבטיח ומקיים. הוא מחדיר ספקות וחשדות ללבו של אותלו, גורם לו לפקפק בנאמנות של אשתו, להאמין שהיא בוגדת בו, שהיא מנהלת פרשית אהבים עם קאסיו, אחד מקציניו, עד שדעתו של אותלו נטרפת עליו מרוב קנאה.

על פי ויטגנשטיין גם תחושות הן בעת ובעונה אחת לא כלום ומשהו, ויש להבין כי השפה אינה מתפקדת תמיד בדרך אחת, ואינה משרתת תמיד את אותה מטרה. ההבנה הזאת לגבי השפה מאפשרת גם היא ליישב את הפרדוקס, כפי שוויטגנשטיין מגדיר אותו.

במחזה אותלו אפשר אם להיווכח שהשפה משרתת מטרות שונות. כך למשל אותלו "השתמש" בה כדי לכבוש את לבה של דסדמונה. בתחילת הדרך, אחרי שנישואיו נחשפו, הוא מספר לסנטורים איך שבה את לבה של דסדמונה בכך שנהג לספר לה על הרפתקאותיו, ואיך היא נמשכה אליו בזכות הסיפורים:

אביה אהב אותי, הזמין אותי
תכופות, תמיד ביקש לשמוע על
ספור חיי שנה-שנה – קרבות,
מצור, תהפוכות גורל אשר
עברתי.
ספרתי לו הכל, מִיְמֵי ילדוּת
ועד לָרגע שביקש לשמוע.
דיברתי על פורענויות מזל,
ועל הרפתקאות אימים בַּיָּם
ובִשְדֵה-קרב; על היחלצות בעור־
שינַי ממוות דרך סדק צר;
על נפילה בִּשְבי אויב אכזר,
ואיך נמכרתי לְעבדות; ואיך
יצאתי לחופשי, ואז תולדות
כל מסעותיי: במערות ענק,
מדבריות שממה, במחצבות
קשות, סלעים, גבעות שפסגתן
נוגעת בשמיים – סיפורים
ממין כזה, כהנה וכהנה
על קניבלים שאוכלים אחד
את השני, ואנשים אשר
ראשם צומח תחת הכתפיים.
את כל זאת דסדמונה נמשכה
לשמוע. אך מלאכות הבית בלי
מנוח גררו אותה משם.
היא נפטרה מהן מהר בכדי
לחזור, ובאוזן רעבה בלעה
את המלים שלי.

(מערכה ראשונה, תמונה 3)

לא רק את לבה של דסדמונה הוא שובה באמצעות משחק השפה שלו, אלא גם את זה של הסנטורים (ושל קוראי המחזה או הצופים בהצגה). את זה יאגו מבקש להרוס. השפה של אותלו כובשת ובונה. השפה של יאגו מחבלת ומקעקעת. השפה של אותלו מקסימה. השפה של יאגו מכשפת.

יש לציין כי בסופו של דבר, השפה של אותלו גוברת על זאת של יאגו. אמנם זה קורה במחיר חייו – כשאותלו מבין את הטעות המרה שעשה כשהרג את אשתו האהובה, טובת הלב והנדיבה (אפשר להיווכח עד כמה: למשל – בטוב לבה היא מנסה לעזור לקאסיו, ואינה יודעת שבכך היא רק "מפלילה" את עצמה כחשודה ברומן אתו. דוגמה אחרת לאצילות נפשה: ברגעי הגסיסה האחרונים שלה היא פוטרת את אותלו מהפשע, מסרבת להפליל אותו, ואומרת רק: " איש לא. אני לבד. שלום. /   מסרי לבעלי הטוב ברכה /  ממני. הו שלום!"). (מערכה חמישית, תמונה 2).

אותלו מעניש את עצמו ומתאבד, אבל לפני כן הוא נושא נאום שבו אפשר לראות שהשפה שהייתה לו לפני שיאגו הטריף עליו את דעתו שבה אליו. הוא מתאבל על דסדמונה, אומר על עצמו ש"כמו פרא גס / נחות, השליך פנינה אשר שוויה גדול מכל השבט", נזכר כיצד נשק לה לפני שחנק אותה, מבקש למות עם הנשיקה בפיו, ודוקר את עצמו.

מה משחק השפה של יאגו? מדוע הוא מחולל את כל ההרס הזה? ויטגנשטיין תוהה בדבריו אם "אדם יכול לדבר אל עצמו" ואם "כל מי שמדבר כאשר אף אחד אינו נוכח מדבר אל עצמו".

אפשר להניח שדיבור מסוג זה הוא מעין שפה פרטית, שכן אם אין מאזינים, לא מתקיים משחק שפה, כי שפה היא כאמור תמונה של מצב מציאותי בחיים והיא אמורה לפעול בעולם, שכן כך היא נבחנת.

לאורך אותלו מרבה יאגו לגלות את צפונות לבו במה שנקרא באנגלית soliloquy: חד־שיח. הוא חושף את תוכניותיו, ואפילו את צפונות לבו הנסתרות ביותר: "אני לא מה שאני" (מערכה ראשונה תמונה 1), הוא אומר "הצדה": כלומר, כמו לעצמו, ובעצם לקהל שבהצגה או לקוראי המחזה, ובמילים הללו חושף את מהותו: הוא אינו האדם שבני שיחו מכירים. הוא תחמן, סכסכן וקנאי. ברור לגמרי שהטענות שהוא משמיע (שוב, בפני עצמו!) כדי להסביר את מעשיו האיומים הן – שהוא מבקש כביכול לנקום באותלו על שלא קידם אותו בדרגה, או כי "התעסק" לכאורה עם אשתו – כל אינם אלא תירוצים. מה שמדרבן את יאגו הוא רוע טהור, הרסנות לשמה. הדיבור העצמי של יאגו יכול לתקיים רק מכיוון שלא מדובר באמת בשפה פרטית. זוהי קונוונציה תיאטרלית שהייתה נהוגה בתקופתו של שייקספיר. השחקן המגלם את יאגו פונה אל הקהל, ויאגו הכתוב בספר שבו מופיע המחזה "אומר" אל הדברים לנמען.

המונולוג האחרון אמור לגאול אותנו מהרוע המוחלט. אני ממשיכה לתהות אם אפשר להסתפק בחסד הנובע מההכרה ומההבנה־העצמית של הרוצח.

הציטוטים מאותלו לקוחים מתרגומו של דורי פרנס

 

 

 

 

יבוא יום והאפילה תימחה

חמש שנים, אפילו עשר, אינן זמן ארוך בתולדות אומה. הפצעים שה"פיהרר" פצע את העם הגרמני הם נוראים וצלקותיהם ימשיכו לבעור על מצח העם הזה כאות קין, אך אנו מאמינים בכל לבנו שיבוא יום וישוקם ערכם של כל כישרונות הרוח, האופי והטבע שרכשו לעמנו אהדה בעולם, כישרונות שלעולם לא יימחקו, כי הם נצחיים. יבוא יום והאפלה תימחה מעלינו, ואנו ננשום לרווחה ונביט אל האור הדועך עתה; יהיה זה אור המודעות והשפיות שתשוקם סוף כל סוף.

אריקה מאן, "בית ספר לברברים – החינוך ברייך השלישי": מה אנחנו יכולים ללמוד?

ספרה של אריקה מאן, בתו של תומאס מאן, ראה אור לראשונה ב־1937, כלומר – שנתיים לפני פרוץ המלחמה, שנראתה לה אז "מדומיינת לחלוטין, בדיה גמורה, מאבק רומנטי חסר אויב נראה לעין". בעיניה היטלר הפחדן, שאינו מסוגל אפילו לרכוב על סוס כדי לקדם את פני אנשי הצבא שלו, עלוב הנפש שהתעוור עיוורון היסטרי כשהיה חייל במלחמת העולם, שנפצע קלות ב־1924 בזמן הפוטש בבית הבירה במינכן רק כי "נחפז מדי להשליך את עצמו על הקרקע כששמע את הכדורים שורקים", ומיד אחר כך נס על נפשו, הוא "המפקד העליון המושלם למלחמת חלום בדיונית".  

מדהים לקרוא את הדברים הללו, ולדעת את כל מה שלמאן עדיין אין מושג: בקרוב מאוד המלחמה שוב לא תהיה מדומינת, אלא ממשית מאוד, תימשך שש שנים ותגבה את חייהם של עשרות מיליוני בני אדם.

אריקה מאן אמנם סברה עדיין שמדובר בהזיות, אבל היא הבחינה  בהחלט בהכנות למלחמה, ומיקדה את מלוא תשומת הלב בבני הנוער והילדים, שהמשטר הנאצי אימן לקראתה.

ומה שהיא מספרת מרתק וגם מעורר פלצות. 

פרקי הספר הם "הילד ברייך השלישי", "המשפחה", "בית הספר" ו"תנועות הנוער". כמו כן הוסיפה מאן "אפילוג" שבו תיארה שני ילדים גרמנים, בניה של חברה קרובה, שהצליחה להבריח אותם לארצות הברית, אם כי לא את עצמה ואת בעלה. באמריקה מאן פוגשת אותם בזמן שהם יכולים עדיין להתכתב עם הוריהם ולהפציר בהם שיגיעו לשם סוף סוף גם הם ויתאחדו אתם. שני הילדים הללו, שחיו עד לא מזמן בגרמניה הנאצית, הם הדוגמה והעדות החיה, העצובה והמזעזעת, למה שהחינוך הגרמני מעולל, שכן הם מתארים מקרוב חוויות שלא יאמנו, שעברו עליהם שם. 

ליבו של הספר, כפי שנכתב באחרית הדבר, הוא "מסמכים אותנטיים: מובאות מתוך מיין קאמפף של היטלר, צווים לבתי הספר והנחיות שר החינוך ברנהרד רוסט, חוברות למורי תורת הגזע והלחימה, מקראות, ספרי ילדים נאציים ו'דר שטירמר'" (על כתב העת הנאצי כתבה ד"ר נירה פלדמן ספר מחקר מרתק).

קריאת המסות שמאן כתבה היא מעין מסע בזמן: היא לוקחת אותנו אל הטקסטים האותנטיים של אותם ימים, מצטטת מהם ארוכות ואז מנתחת אותם ואת השפעותיהם, ומסיקה מהם מסקנות חשובות שהיו אמורות להועיל לבני דורה, אבל לא עשו את זה כמובן, ונשאלת השאלה אם הם יכולים לעורר מחשבות גם בנו, מי שקוראים את הדברים כעבור תשעים שנה.

האם אנחנו בישראל יכולים ללמוד משהו מהאינדוקטרינציה שבה חינכו את הילדים בגרמניה בשנות השלושים? האם יכול להיות בדברים הללו לקח גם לגבינו?

מאן מראה את העיוות. למשל, את האופן שבו בתי הספר ותנועות הנוער גויסו לטובת חינוכם של הילדים וזאת בעיקר – בעצם רק – כדי להפוך אותם לחיילים טובים. 

הכול הוקדש לכך. למעשה, השתדלו מאוד למנוע מהילדים השכלה של ממש (ויתרו על לימודי ליבה? מה זה מזכיר לנו?). הכול התנהל על פי רוחו של הפיהרר, והרי הוא עצמו היה תלמיד בינוני מאוד, לכן סבר שללימודים העיוניים אין באמת שום ערך. "אין להכביד את המוח הצעיר בדברים שבתשעים וחמישה אחוזים מהם הוא לא ישתמש וממילא ישכח", היא מצטטת את דבריו במיין קאמפף, ומוטב "להשאיר את העם טיפש ובור ככל שאפשר", כי "רק אם יהיה ריק מדעת, רק אם לא יתמצא באמיתות העבר וההווה, תוכל הדיקטטורה להפיץ את שקריה בהצלחה".

(בישראל אין אמנם הצהרת כוונות גלויה כזאת, אבל בפועל זה בעצם מה שקורה. הנה למשל גרף שמראה את מיקומה של ישראל במבחני פיז"ה במתמטיקה בשנת 2022)

על התלמידים בגרמניה היה לדעת רק, ובעיקר, שהם שייכים לגזע העליון. ועוד יותר חשוב – שהפיהרר הוא חזות הכול. הם "אומרים 'הייל היטלר' בין חמישים למאה וחמישים פעמים ביום", ושומעים את ה"ברכה" הזאת על כל צעד ושעל – "מפי הדוור, הכרטיסן בחשמלית, המוכרת בחנות שקונים בה מחברות". אם הוריהם מתרשלים ולא מכריזים מייד "הייל היטלר" הילדים לומדים שעליהם להלשין עליהם (!). הם גדלים במציאות שבה כל זה מנורמל. אין להם מושג שהחיים בארצות אחרות שונים. כבר חמש שנים שהם רואים למשל בכל מקום שלטים "יהודים לא רצויים כאן", ולכן – רגילים אליהם. מלמדים אותם להתעלל בחלשים (ביהודים). מאן מסבירה עד כמה היא חוששת לא רק לגורלם של הילדים שעוברים התעללות, אלא גם לנפשם של המתעללים, שהולכת ומתעוותת. 

הם לומדים שהנאמנות למדינה עומדת מעל לכול. 

הם רגילים להאדרה העצמית של השליט, ולא מכירים מציאות שבה "המדינה הייתה משרתת העם" ולא טרחה כל הזמן "להתהדר בשירותיה". הם גדלים במדינה שהיא "השליט שיש לשרתו". 

הם רגילים לאנשי ממשל לא כשירים שפועלים ב"חוסר מחשבה חובבני". עד כדי כך שבבתי ספר גרמניים המציאו למשל מילה שמתארת "יחידת זמן חדשה ושמה 'רוסט'" ומשמעותה: "הזמן החולף מרגע ששר החינוך מכריז על תקנה ועד לרגע שאותו שר החינוך מבטל אותה". 

מוכר, מוכר, מוכר. 

אני מבקשת להמליץ בכל פה על ספרה החדש־ישן של אריקה מאן, ובה בעת תוהה – מי יקרא אותו? על מי ישפיע? איזה כוח היה לה אז, ב־1937 (על מאמציה להשפיע על אביה כדי שיצא בגלוי נגד השלטון הנאצי מסופר ברומן ההחלטה שראה אור לאחרונה בעברית), ואיזה כוח יכול להיות לה עכשיו? 

ובכל זאת, אני אומרת – תקראו את הספר. הוא חשוב. 


תרגום מגרמנית: ארז וולק
226 עמ'

כתבתי את הטור שלעיל ימים אחדים לפני הבחירות בארצות הברית ולפני הפיטורים של גלנט. כולנו זוכרים – בין היתר מהספרות, למשל מספרו של ליון פויכטוונגר, האופרמנים – איך בגרמניה ראו בהיטלר ליצן מגוחך, ומה קרה אחרי שנבחר "בבחירות דמוקרטיות". גם מטראמפ צוחקים. סבורים שהוא משעשע בוולגריות חסרת הרסן שלו, בהבטחותיו להעמיד את יריביו מול כיתת יורים, ולבטל את הבחירות העתידיות. חבל שמנגנוני ההגנה לא מגינים באמת. חבל שאף הדחקה ואף הכחשה לא יכולות לסלק את המציאות.

בספר מסע אל שורשי הרשע כתב רון רוזנבאום על היטלר. ניסה להבין את המנגנונים שאפשרו לו להשתלט על גרמניה.

אחד הפרקים האחרונים בספר מוקדש להיטלר הצוחק: צחוקו של מי שיודע היטב מה הוא עושה, ומתענג על כך. צחוקו של מי שהבטיח בנאום שנאם תשעה חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, שלוש שנים לפני ועידת ואנזה, שבה הוחלט על הפתרון הסופי (היטלר  הקפיד להיעדר מאותה התכנסות), כי "הצחוק המהדהד ההוא של היהודים בגרמניה נתקע להם עכשיו בגרון".

הצחוק של אויביו, שהיטלר ראה בלי הרף בדמיונו, חזר אליו. עכשיו הוא זה שצוחק. וזה אינו צחוק של מי שבטוח בצדקתו, אלא של מי שנהנה מניצחון סודי, אסור, שחש עונג עצום מהרשע הברור, הפלילי, האיום.

מפחיד, ואי אפשר שלא, להשוות.

 

 

 

זוכרים את 4 בנובמבר 1995 –

"פה בארץ חמדת אבות", ישראל דושמן

פה בארץ חמדת אבות
תתגשמנה כל התקוות
פה נחיה ופה ניצור,
חיי זוהר חיי דרור.
פה תהא השכינה שורה
פה תפרח גם שפת התורה.

נירו ניר ניר ניר
שירו שיר שיר שיר
גילו גיל גיל גיל
כבר הנצו ניצנים.

נירו ניר ניר ניר
שירו שיר שיר שיר
גילו גיל גיל גיל
עוד יבואו זרעונים.



ענבל פרלמוטר, חמדת אבות שתיים

מקץ אלפיים שנות גלות, שואה, תקווה:
חלב חמוץ וגם דבש מר הארץ מניבה.
משפחת שכול – שיגרת יום חול,
ואיבה עתיקה שמכסה על הכל.

בראש מורכן נמשיך לסבול,
או שנצעק בקול גדול:

אי אפשר לקנות גן עדן בדם.

אן פאצ'ט, bel canto: סוג מסוים של תפלות…

"בל קנטו" הוא מושג במוזיקה שפירושו, על פי רב־מילים, "סגנון שירה המאופיין ביופיו של הצליל, לאו דווקא בעוצמתו".

זהו ספרה הקודם של אן פאצ'ט, שכמו אגם טום, האחרון שלה, זכה בהצלחה רבה.

הגדרת הכותרת של בל קנטו מעניינת, כי הרומן מתאפיין לאו דווקא בצליל יפה, אלא יותר בדרמטיות שבו, ובעצם – ברומנטיות הרבה שבה נכתב. במילה "רומנטי", כוונתי להדגיש את ההפרזות, את העוצמות הרגשיות המוגזמות ואת האידיאליזציה הסיפורית.

כשהתחלתי לקרוא את הרומן לא יכולתי שלא לחשוב שלכאורה, אבל לכאורה בלבד, הוא רלוונטי למציאות ימינו כיום, כאן בישראל, כי הוא מתחיל רגע קצר לפני שטרוריסטים חוטפים קבוצה גדולה של אנשים. הסיפור מתרחש במדינה דרום אמריקנית נטולת שם. היא מוגדרת מדי פעם רק בשמות תואר כמו "המדינה המארחת", אבל אזרחיה, זה ברור, דוברי ספרדית, או – כשמדובר בחלק מהחוטפים – בניב ילידי מסוים. החטופים הם אורחים שהתקבצו בביתו של סגן נשיא המדינה. הם הגיעו כדי לחגוג את יום ההולדת החמישים ושניים של קצומי הוסקווה, נשיאה העשיר והמצליח של חברה מסחרית יפנית. המארחים קיוו שישקיע בארצם ויבנה בה את אחד המפעלים שלו, ולשם כך ערכו לכבודו את המסיבה, והזמינו אליה זמרת אופרה אמריקנית מפורסמת מאוד, רוקסן קוס.

הפיתוי, מבחינתו של הוסקווה עצום: שירה אופראית היא משוש נפשו, מאז ששמע אותה לראשונה כשהיה בן אחת עשרה. הוא אמנם איש עסקים, אבל המוזיקה חשובה לו יותר מכול. ולכן הגיע למסיבה. ולכן נחטף.

החוטפים ביקשו בעצם ללכוד את נשיא המדינה, שהיה אמור להשתתף בחגיגה, אבל הבריז ברגע האחרון בתירוץ שקוף מדי, רק משום שלא היה מוכן לוותר על ההקרנה של פרק באופרת סבון שמשודרת בטלוויזיה. (אין לו אינטרנט? הוא לא יכול להקליט את הפרק? באיזו שנה מתרחשת בכלל העלילה? אין לדעת. אין שום סימנים מובהקים שאפשר בעזרתם להבין לא רק איפה הכול מתרחש, אלא גם לא – מתי).

אז יש לנו כמה עשרות חטופים, ולא מעט חוטפים. וחייהם מתנהלים כך, אלה לצד אלה, בביתו המרווח והנוח של סגן הנשיא, במשך ארבעה וחצי חודשים.

מה שאן פאצ'ט רוצה להראות לנו כנראה זה – כיצד מתפתחת תסמונת שטוקהולם: המנגנון שבו החטופים מפתחים קשר רגשי והזדהות עם החוטפים.

וזה ממש לא הספר שמתאים כיום לקריאה בישראל. כי האידאליזציה שפאצ'ט עושה, ההיווצרות של הקשרים בין חטופים לחוטפים, ההתאהבויות, הקשרים הרגשיים העזים שהיא מתארת, כמעט מחליאה, כשחושבים – כמובן! איך לא? – על הנסיבות האמיתיות של חיינו, על החטופות והחטופים שלנו, שעוברים עינויים שקשה לחשוב עליהם, ואי אפשר לדמיין את קיצוניותם האכזרית, המתעללת, החולנית.

איפה החטופים בספר, שזוכים לביקורים תדירים וסדירים של שליח מטעם הצלב האדום, שמספק להם מזון על פי דרישה, ועוד הרבה פריטים שהם מכתיבים לו, מוצרי הגיינה מסוימים ורבים, כלי כתיבה, איפה הנוחות היחסית שבהם הם חיים במהלך הימים הללו, ואיפה החטופים שלנו שנמקים במנהרות, מורעבים, כידוע ולמרבה הזוועה, מאז שנמצאו גופתיהם של ששת הצעירים הנרצחים (שיכלו להינצל אילו לא החליטה ממשלתנו להקריב אותם!).

איפה החטופים בספר, שמעסיקים את עצמם בקריאה, במשחקי שחמט, בתרגולים מוזיקליים ובהקשבה לשירתה המופלאה של הזמרת, ואיפה – טוב, לא צריך לפרט.

יש משהו אפילו מקומם בספר הזה, שכן התחושה היא של זיוף מתמיד ובלתי פוסק. הכול מוקצן – ההתאהבויות של חלק מהדמויות. הכישרונות החבויים שמתגלים פתאום אצל חלקן. ההתמסרות העוצמתית, היכולות הלא אנושיות כמעט…

הספר אמור להיות מסעיר, לרגש, אבל – בניגוד לספרה הקודם של פאצ'ט, אגם טוד, שדיבר אלי מאוד – כאן בבל קנטו הרגשתי רוב הזמן מרומה, או, אולי – שמישהי, הסופרת, משתדלת ללחוץ לי על הבלוטות ולעורר אותי, אבל מצליחה רק לעצבן.

ובכל זאת קראתי אותו עד הסוף, כי הסקרנות בכל זאת התעוררה. איך זה ייגמר? הם יינצלו? ואם כן, באיזה מחיר? האם הלקח שלמדו בחודשים שבהם היו חטופים, למשל – היכולת לחוש הכול בעוצמה רבה, ייוותר? יש בו בכל זאת משהו אמיתי?

נשארתי עד הסוף, אבל תחושת התפלות לא הרפתה.

 

ולדימיר ז׳נקלביץ׳, מתי הסליחה היא הלצה זדונית?

מתוך גיליון 60 של"תיאוריה וביקורת"

הסליחה, במובנה הראשוני, מתפרׂשת עד אינסוף. הסליחה אינה שואלת אם מן הראוי לסלוח על העבירה, אם בקשת הכפרה הניחה את הדעת, אם רגשות הטינה מיצו את עצמם… במילים אחרות: יש בלתי מוצדק, אבל אין בלתי נסלח. הסליחה נועדה בדיוק לסלוח על מה ששום הצדקה לא תוכל להצדיק: שכן שום עוון אינו חמור מכדי שלא נוכל, כמוצא אחרון, לסלוח עליו. שום דבר אינו בלתי אפשרי עבור המחילה רבת העוצמה! הסליחה, במובן זה, היא כול יכולה. באשר רבה החטא, אומר פאולוס, עדף עליו החסד. בלשונו, כל העבירות הן ״בנות מחילה״, אפילו העבירות שלא יכופרו; וככל שהן עבירות שדינן מוות, כן הן יותר בנות מחילה! שכן אם יש עבירות כה מפלצתיות עד שמבצען אינו יכול לכפר עליהן, קיימת תמיד האפשרות לסלוח עליהן; הסליחה נועדה בדיוק לאותם מקרים חסרי תקווה או חשוכי מרפא. ואשר לעבירות המכונות בדרך כלל ״בנות מחילה״, אין להן שום צורך בסליחה שלנו: הסליחה אינה ניתנת בעבור זוטות מעין אלו;
כאן די בפייסנות. הסליחה סולחת לכול על הכול ולעולם; היא מוחה בטירוף נגד ראיית העבירה, לא בהכחישה את הראייה, אף לא מתוך תקווה להציל בדיעבד את הפושע, ואף לא מתוך התרסה או חיבה לסקנדל, אלא בעמתה את העבירה המתועבת עם פרדוקס החירות האינסופית של הסליחה עצמה ועם אהבת החינם שלה. ומכיוון שאי־אפשר להצדיק או לשכוח את העבירה, לפחות שהקורבנות יסלחו עליה: זה כל מה שביכולתם לעשות למענה. — הסליחה אינה מכירה אי־אפשרות.

עם זאת, לא הצגנו עדיין את התנאי הראשון שבלעדיו הסליחה תהיה משוללת מובן. תנאי בסיסי זה הוא הייסורים ונדודי השינה ותחושת הנטישה של האשֵם; ואף על פי שאין זה מתפקידו של הסולח לתבוע מילוי תנאי זה, בהיעדרו כל סוגיית הסליחה הופכת לבדיחה ותו לא. על כל אחד מוטלת משימה משלו: על הפושע מוטלת החרטה המעונה, על הקורבן מוטלת הסליחה. אבל הקורבן לא יכה על חטא במקום האשֵם: הלה צריך לעשות זאת בעצמו; הפושע צריך לגאול את עצמו בכוחות עצמו. אשר לסליחה שלנו, אין זה עניינו; זהו תפקיד הקורבן. החרטה של הפושע, ועוד יותר מכך ייסורי מצפונו, הם לבדם נותנים מובן לסליחה, כשם שהייאוש לבדו נותן מובן לחסד.

מה הטעם בחסד אם ״הנואש״ הוא בריא ובעל מצפון נקי? הסליחה אינה מיועדת לשבעי רצון בעלי מצפון נקי, וגם לא לאשמים חוזרים בתשובה שישנים שנת ישרים ואוכלים
לשובע; כאשר האשם חסון ושבע, משגשג, עשיר בדרך נס, הסליחה היא הלצה זדונית. 

קישור למאמר המלא

 


״הבלתי נסלח״ הוא הפרק החותם את הסליחה (1967) מאת הפילוסוף והמוזיקולוג הצרפתי ולדימיר ז׳נקלביץ׳. בעמודים אלה מסוכם בדחיסות ובנרגשות רעיון הסליחה שפותח לאורך הספר. אחרי אושוויץ ומול הרוע הרדיקלי הנאצי, ז׳נקלביץ׳ מנסח רעיון רדיקלי של סליחה, שאינו מבוסס על הצדקת הפשע או שכחתו. הסליחה האמיתית, הסליחה היחידה הראויה לשמה, היא הסליחה על הבלתי נסלח, על הפשע שאי־אפשר להצדיק או להבין. זו ניתנת בפתאומיות מהקורבן לתליין כמתת אהבה מוחלטת, המוחקת באבחה אחת את העבר ומפרידה בין הפשע לסוכנו. הסליחה מופיעה אז כמבחן מוסרי נשגב אך קשה מנשוא, שכן היא מציבה את הקורבן בין האהבה המוחלטת לרוע המוחלט, בין החובה לאהוב לחובה להשמיד את הרוע, ללא יכולת להכריע בין השניים.

בהקדמה לתרגום ממקם גיא יעקבי את הסליחה ברגע ההיסטורי שבו הוא נכתב ומפתח את הפרדוקסים שעולים מהספר עצמו ומהעיון בו לצד טקסטים נוספים שהקדיש ז׳נקלביץ׳ לנושא. יעקבי דן גם בקושי ובצורך לקרוא בטקסטים אלה במציאות העכשווית בישראל/פלסטין, מול פשעים המעמידים ״סצנת סליחה״ שונה בתכלית מזו שבה פעל ז׳נקלביץ׳.