ספר הביכורים של מאיה גלפנד, שקופות, מפתיע ומפעים. הוא כתוב היטב, והוא מסעיר את הנפש.

בשנים האחרונות יותר ויותר יצירות מעלות למרכז הבמה את הקולות של האנשים השקופים, המהגרים כמעט בעל כורחם שהחלו להגיע לארץ בשנות התשעים מברית המועצות לשעבר, והמשיכו להגיע בגל הגדול האחרון שנוצר בעקבות המלחמה האכזרית באוקראינה.

אל הרומן המופלא כמעט אולימפוס מאת שושי בריינר, הרומן זוכה פרס ספיר לספר ביכורים טסקה מאת אילנה רודשבסקי, אל ספר העיון מומחית בספונג'ולוגיה, הכולל פרק שמתאר את ההתעמרות המיוחדת בעוזרות הבית ה"רוסיות" בהירות העור שנתפסות כמי שאמורות לספק "עבודות בית וזמינות מינית", אל סדרות הטלוויזיה המצוינות "דור אחד וחצי" ו"סובייצקה" שתיארו, כל אחת בדרכה, את מצוקות העלייה מברית המועצות לשעבר, נוסף כעת ספרה של גלפנד.

והוא, קודם כל – יצירה אמנותית מדויקת וסוחפת. קולות הנשים השקופות העולות ממנו הוא רם ונשמע היטב, אבל הן דמויות ספציפיות ושלמות, כפי שאנחנו מצפים שיקרה בספרות משובחת.

הספר מתחיל ברצח. מי נרצח? מי רצח? מדוע?

כל זה יתברר רק לקראת הסוף, שכן מיד אחרי העמוד הראשון של הפרולוג אנחנו מוזמנים לסגת חצי שנה לאחור בזמן, ואז להתקדם לאט לאט אל ההווה.

כך אנחנו לומדים על קורות חייהן של הגיבורות הראשיות של הרומן: מרינה, ראיסה, וורוניקה. השלוש נקלעו זו לחייה של זו  רק במקרה: שלושתן גרות ביחד בדירה "מחולקת": כל חדר נהפך ליחידת דיור נפרדת, קטנה ועלובה להחריד. הדירה עצמה שוכנת בפרבר עוני, טובלת בזוהמה, מבפנים ומבחוץ.

איזה ייאוש לגור כך! במיוחד למי ש – כמו מרינה למשל – זוכרת את ביתה הקודם, הנאה, המטופח, שבצמוד אליו הייתה בריכה שצברה מי גשמים, וגינה מניבה… מי שניהלה בית עסק קטן, בהיותה תופרת אמנית, והעסיקה תופרות אחרות… מי שהייתה נשואה לגבר טוב, שאתו גידלה באהבה ילד וטיפחה אותו!

מה הביא אותה לכאן, למצוקה הבלתי נסבלת? מדוע נאלצה לנטוש את חייה הקודמים?

סיפורה ההולך ונחשף שובר את הלב.

וראיסה? מדוע היא נאלצת לעבוד כל כך קשה, לפרנס בעל שיכור ובת טפילה? מה יעלה בגורלה?

וורוניקה היפהפייה? האם תזכה לנצל את חינה וצעירותה כדי להתקדם בחיים, לממש את חלומה למצוא לעצמה בעל עשיר שיפרנס ויפנק אותה?

אחת ממעלותיו הגדולות של הרומן היא השנינות שבה הוא כתוב. למרות הנסיבות המחרידות שהוא מתאר, למרות הכאב והמצוקה, הוא, בין היתר, גם משעשע!

אין עמוד שלא סימנתי בו הברקות. לדוגמה: "הדירה אינה אלא חדר פצפון. פעם היה החדר הזה הסלון בדירה של שלמה, אבל עכשיו העפיל לדרגת דירת סטודיו בזכות עצמה"; "גילה אינו ידוע, אבל חישובים מתמטיים בסיסיים מצביעים על כך שהיא בת שישים בערך"; ראיסה מכורה ללוטו. והיא מקפידה למלא כרטיס, לקראת כל הגרלה, אף על פי ש"זאת עבודה קשה, לא כל אחד יצליח", שכן "יש למלא שני צירופים לפחות ולמחוק מספרים מיוחדים מטבלה. כל צירוף צריך להכיל שישה מספרים מאחת עד שלושים ושבע, ומספר נוסף עד שבע". וכך אנחנו נכנסים לתודעתה המוגבלת כל כך, שאפשר ללמוד עליה מהעובדה שכל כך מסובך לה למלא טופס לוטו… זוהי עדות אחת מרבות לתחכומה של הסופרת, שמציירת את הדמויות שלה בעקיפין, באמצעות פרטים קטנים ומדויקים.

גלפנד יודעת להעביר את ההומור החד שלה אפילו באמצעות סימני פיסוק: "יש גם כיור שאליו ידיה של מרינה לא נכנסות במלואן, אבל! יש לה אפילו מכונת כביסה משלה! הדר מדהים לבית בזוי כזה". "אבל!" – אנחנו שומעים היטב את האירוניה המרה, שלא לומר – ציניות.

מרתק לראות את ישראל מנקודת המבט של עיניים זרות. גם כאן, כמו אצל שושי בריינר, בספר כמעט אולימופוס המהגרות נדהמות מסגנון הלבוש של נשים ישראליות. ליתר דיוק, מהיעדרו: טריקו מהוה, מכנסיים קצרים, "במדינה הזאת, החמה והבלתי מושגת, הסואנת והמסוכנת, שבה נשים חבשו פאות וכיסויי ראש ואילו אחרות גופיות ומכנסיים צמודים"… גם הבחירות האופנתיות של הגברים לא נסתרות מעיניהן הביקורתיות: "גברים במכנסיים שנופלים מהתחת כל כך נמוך שזה מביש"…

אנחנו פוגשים את האנטישמיות של הפליטות מצד אחד – "החום, הים והשטרות בכיסיה סייעו לה להשלים עם העובדה שהיא נאלצת לנגב תחת יהודי", ואת הגזענות של הישראלים, ש"לא רוצים להפוך למדינה של פליטים גויים", מצד שני.

אין עמוד שלא סימנתי בו איזו הברקה, שנינות, תובנה מעניינת; קראתי את הספר בנשימה עצורה, אמנם לא רציתי שהספר ייגמר, אבל גם לא יכולתי לעצור ולהפסיק לקרוא, כדי לדחות את הקץ…

נהניתי במיוחד משיר ההלל לארץ ישראל, המופיע מפיה של אחת הדמויות, ישראלי ותיק, לקראת סופו של הרומן. הוא יעלה כאן ב"סופרת ספרים" כציטוט נפרד, ובקרוב…

איזה כיף למי שעדיין לא קרא את שקופות!

הוצאת שתיים, 2024
220 עמ'