משה הוביל אותה מעץ לעץ, משיח לשיח: היפהפה הזה עם העלים האדומים – היביסקוס. והעץ הזה עם פרחים קטנים ולבנים שריחם מתקתק – פלומריה או פיטנה. ופה צומח שטיח סגול של לוונדר, כן-כן, ממש בלב העיר. וזה לימון, קחי עלה ותריחי, ריח טוב, נכון? הפירות אחר כך, כי בקיץ הוא נח. אם כי שם למעלה נשאר איזה לימון אחד… ופה, את רואה את הפירות העגולים האדומים האלה? זה רימון. הוא מבשיל בסתיו, לקראת ראש השנה. כן, אצלנו חוגגים ראש השנה בסתיו, וזאת תאנה, היא כבר הבשילה, וכאן דקלי תמר. הנה, שם למעלה, רואה את הענפים עם הפירות הצהובים? הם עוד בצבע צהוב בהיר, וכשהם יבשילו ויתייבשו בשמש, הם יהיו עסיסיים, עבים, חומים, רכים כמו חמאה. ועצי הזית העתיקים האלה – זאת הגאורה שלנו! את יודעת כמה סיפורים יש על זיתים? גם עלה הזית שסימן את סוף המבול, ושמן הזית שדלק שמונה ימים בזמן המרד של המכבים ביוונים… מה, לא ידעת? ואגב, שמן הזית הישראלי הוא הכי טוב בעולם! שהספרדים והיוונים לא יבלבלו לך את השכל, שמן הזית הכי טוב אצלנו, סוף פסוק. והפריחה הכי יפה שלנו זה בחורף. כן־כן, בחורף. כשצומחים רקפות וסחלבי בר, כשהשדות מתמלאים בכלניות, בנוריות, בסיגליות ובשקדיות פורחות. ובצפון, בחרמון, יורד שלג ואפשר לעשות סקי. ובדרום, באילת, אפשר לשחות במים נקיים כמו דמעה בין אלמוגים ודגים שמתקבצים ללהקות. ובאביב צומחים מגנוליות וסיגלונים, והריח הנפלא שלהם! והמדבריות שלנו! את יודעת שיש לנו מדבריות עם יעלים, מעיינות אמיתיים ונופים כמו בירח? והנהרות! והעמקים עם המדשאות הטבעיות! את הרי כלום לא ראית, כלום! את ואנשים כמוך גרים כאן, הולכים ברחובות האלה, מריחים את האוויר הזה, ולא רואים כלום ולא מכירים שום דבר!
מרינה הקשיבה בתדהמה. היא חשבה שהוא איש גס, אבל הנה התגלה בו צד אחר לגמרי, הצד של בנאדם שמכיר את המקום וגם יודע לספר עליו סיפורים מעניינים. והוא צדק: היא באמת לא ראתה דבר מסביבה – לא עצים פורחים, לא שיחים עם ריח עדין, לא שמיים, לא אדמה, לא לטאות זריזות שהתחממו תחת השמש בימים החמים, וכאשר השרב הפך בלתי נסבל, הסתתרו בין האבנים. היא לא שמה לב לא לצרצור הלילי של אלפי צרצרים שהתאחד לשאון מחריש אוזניים, לא לחתולים רזים עם פנים חדות ומראה גאה ומלכותי, ששוטטו כמו בעלי הבית האמיתיים. היא גרה בבועה משל עצמה, עטופה באימה ובפחד לצאת החוצה, לאור, לחיים.
כמו כל ספריה הקודמים של מאיה ערד (על חלקם כתבתי כאן: שנים טובות, קנאת סופרות, המורה לעברית, מאחורי ההר, העלמה מקאזן, ספר העיון הנפלא מקום הטעם, שכתבה עם בעלה, רויאל נץ), וכמו ספרה הראשון – הרומן־בסונטות, מקום אחר ועיר זרה, גם החדש, תמורה נאותה, קריא ומושך מאוד. הדמויות והסיטואציות, שבתוכן ערד מפתחת אותן תמיד משכנעות ותוססות חיים, עד שאנחנו מרגישים שאנחנו מכירים מקרוב את האנשים האלה.
ויחד עם מי שבראה אותן צוחקים, קצת מהן, וקצת אתן.
למשל, בנובלה הראשונה מתוך השלוש, אנחנו כמובן ניצבים לגמרי לצידה של עליזה, המתרגמת לאנגלית שגדלה בארצות הברית וחזרה בילדותה ארצה עם הוריה ושתי אחיותיה, אבל לא ממש "התערתה" במולדת החדשה־ישנה שלה, ישראל. את ספרי הילדות המקומיים היא לא מכירה, למשל, ומרגישה כל הזמן שעליה להשלים פערים. ואנחנו אתה בעימות שלה עם הסופרת המפוקפקת עדנה בלומין, שאת ספרה האחרון עליזה מתרגמת לאנגלית. למעשה, כבר כמעט סיימה את העבודה, אבל בפתיחת הנובלה (והספר שלפנינו) זומנה אל ביתה של הסופרת האמידה, הבורה, היומרנית, שמתווכחת אתה. אנחנו הקוראים כמובן מתפוצצים מצחוק לנוכח חוסר ההבנה המינימלי של ה"סופרת"־בעיניי־עצמה: היא דנה עם עליזה על תרגומם של ניבים, לא מרוצה מזה שאת "אל תסתכל בקנקן" לא הערתה לאנגלית, כלשונו, אלא מצאה לו את המקבילה באנגלית: Don't judge a book by its cover.
לא קשה להתנשא מעל עדנה בלומין שמתרברבת בעושרה, מציגה לראווה את הציורים היקרים התלויים בביתה, ועוד מעזה לעמוד על המיקח עם המתרגמת המבוקשת, ברגע שמשהו "לא נראה לה", אף על פי שהיא, כמובן, טועה.
כמה שהיא גסה. מחוסרת כל עידון. בורה, ולמען האמת גם די טיפשה… נעים וכיף ליהנות מחסרונותיה!
אבל בהזדמנות זאת, ערד עושה עוד דבר שהיא אוהבת, ומרבה בו: שוטחת בפנינו את דיעותיה והשקפותיה על עניינים תרבותיים ואמנותיים שונים. בנובלה הראשונה היא בעצם תוהה אתנו במה כרוכה בעצם אמנות התרגום: "מתרגם טוב לא מנסה לקחת את המקור ולהעביר אותו דרך מיטת סדום לשפת היעד, אלא לכתוב מחדש את הטקסט. אבל בסופו של דבר מדובר בשתי שפות שונות. גם הטקסט המתורגם הכי טוב הוא טקסט מתורגם, אז השאלה היא איך אנחנו מתייחסים לזה. האם אנחנו הולכים אל צד התפר ומנסים להחליק את המקומות שרואים בהם את החיכוך, או להפך, מבליטים אותם, מדגישים את העובדה שהטקסט הוא תרגום, שהוא נולד בשפה אחרת."
אלה כמובן שאלות מרתקות, ולגיבורת הסיפור יש גם תשובה: היא עצמה, כמתרגמת, "בגדול במחנה המביית", כלומר, אלה שמשתדלים ליצור תחושה שהטקסט נכתב בשפת היעד. באמצעות הדמות הבדויה ערד גם מציגה בפנינו כמה דוגמאות חיות לתהיות תרגומיות: איך למשל לתרגם לעברית buzz off? "תתחפף נשמע כמו 'מעריב לנוער' מהאייטיז, ותתפייד זה יותר עכשווי, אבל זה צורם בהקשר" כי כן, מתרגם צריך לחשוב לא רק על מקבילה בשפת היעד, אלא גם על המשלב הלשוני, ולעברית יש "בעיה ספציפית", היא מספרת לנו, כי "השפה משתנה מהר כל כך, גם המדוברת וגם הספרותית".
הפתרון לסוגיה הספציפית שנותנת עליזה (ובעצם – מאיה ערד, כמובן…) היא "עוף לי מהעיניים".
המתרגם שעליזה מייעצת לו מתלהב. "בוא'נה, את טובה", הוא מגיב כשהיא מציעה לו "סוף העולם שמאלה" כתרגום ל־boonies, שהרי הנטייה הטבעית שלו הייתה לכתוב "טיז אל נבי", שהמשלב שלו לא מתאים.
בנובלה האחרונה הסוגיות האמנותיות שאנחנו פוגשים נוגעות באמנות חזותית, ובעיקר – במה נדרש כדי שאמן "חובב" יתחיל להיחשב רציני ושייך לבראנז'ה.
זה הזכיר לי את הדיון ב"תנאים" הנדרשים בעולם הספרות כדי "להתקבל לקנון", שאותו ניהלה מאיה ערד ברומן קנאת סופרים. הקנון הספרותי בישראל "נסגר" ב-1990, מסבירה אחת הדמויות ברומן. עד אז היה למישהו סיכוי להשתבץ בתוכו. לא עוד. היא משווה את "סגירת הקנון" לקנונים אמנותיים אחרים, למשל מוסיקה "קלאסית" או המחזאות היוונית, ש"נסגרו" באחת, ולמי שיצר אחריהם כבר לא היה סיכוי לחדור אליו…
בנובלה העוסקת בסוגיה דומה בספר שלפנינו – כותרתה "אביב בוונציה" – אנחנו פוגשים את אביבה, מורה לציור עם שאיפות. היא מגיעה לוונציה בימי הביאנגלה ביחד עם עלמה נכדתה המתבגרת, שהתקבלה למרבה גאוותה של הסבתא ללימודים בתלמה ילין, כדי להעמיק את ידיעותיה של עלמה בתחום האמנות. רק במהלך הביקור הזה בוונציה מתחוור לאביבה שלה עצמה אין שום סיכוי להתקבל אי פעם כאמנית נחשבת.
אביבה יכולה רק להציג במקומות לא משמעותיים, למשל – בבית יד לבנים – שלא יתרמו שום דבר למעמדה. היא יכולה לשמש עוזרת אישית של אמנית אחרת. יכולה לערוך בביתה קבלת פנים למען אותה אמנית. ואפילו לקנות בכסף רב יצירה שלה. כן, כמו ה"סופרת" בנובלה הראשונה, גם אביבה אמידה, נשואה לרואה חשבון, גרה בבית נאה על הכרמל. כל חייה לימדה אמנות, ועכשיו, כך קיוותה עד הביקור בוונציה, היא חותרת לקראת המעמד הנכסף של ציירת "ממש".
האם גם ממנה אנחנו צוחקים? לא באמת. תמימותה נוגעת ללב. שאיפותיה וחלומותיה למען עצמה ולמען נכדתה אינם נלעגים. אמנם הנכדה רואה דברים שנסתרים מעיניה – למשל, כשלה עצמה נדמה שהיא מסתופפת בחברתם של אמנים ושהם לוקחים אותה ברצינות, הנכדה רואה את הצביעות והלעג שהסבתא טובת לב מדי להבחין בהם…
מאיה ערד מצטיינת, כאמור, ביצירת דמויות מורכבות, משכנעות וסוחפות.
בנובלה השנייה, "לימונדה", אנחנו עדים להתפתחותו של קונפליקט משפחתי שנפתר באחת, במפתיע, פתרון שלא יכול אלא לשמח את מי שהיה עד לו ולתסבוכות שנראו בשלבים מסוימים כמעט בלתי נמנעות…
גם בסיפור הזה אנחנו בעד הדמויות הראשיות. לא נגדן. כלומר – אנחנו לצד "הטובים", ואומרים לעצמנו שידעו להם מה זה, ה"רעים" – אלה שמתגלים כחסרי רגישות ואנוכיים…. לא נצטער אם הם יסבלו קצת, ומותר בהחלט להתענג, במידה מסוימת של שמחה לאיד כלפיהם, כשהם "נענשים"…
כמה טוב שמאיה ערד מתמידה, כותבת, ומעניקה לנו עוד ועוד ספרים מספקים ומשמחים…!
מה עוד אפשר לבקש מקריאה של רומן? עלילה – יש! והיא הולכת ונעשית יותר ויותר מותחת. דמויות – יש! והן משכנעות, אמיתיות, משורטטות בקווים בוטחים, וקמות לתחייה: נוח, ניצול שואה שמסור לאשתו רוזה הדמנטית; קטי ובעלה, סולבייצ'יק, קבלן בניין מצליח – דמות שמתחילה שולית ואגבית והולכת וצוברת עומק ומשמעות; אבי עוז, פרופסור אמריטוס בטכניון ששקוע רובו ככולו במחקר, ו"לאף אחד ולשום דבר, למעט כוח עליון כמו מלחמה, אסור להפר את קדושת השעות האלה", ורעייתו שולה, מעצבת פנים.
וסמי וענאן, ושני ילדיהם, אמיר ודליה, הדיירים החדשים בבניין המשותף שסולבייצ'יק השכיר להם את דירתו, לפני שעבר ביחד עם קטי לדיור מוגן, לא הרחק משם.
השכנים החדשים הם ערבים. זוג משכיל, שניהם מרצים באוניברסיטה, שהחליטו לעזוב את הכפר ולעבור לגור בחיפה, כדי להעניק לילדיהם הקטנים הזדמנות להיטיב ולהתערות בחברה הישראלית, כבר בגילם הצעיר. היוזמה למעבר היא של ענאן. היא מאמינה שגם אם הילדים ייתקלו בקשיים בסביבה החדשה, בבית הספר היהודי, בשכונה הזרה והלא מוכרת, הם רק יתחשלו מהחוויה. ואם יחוו גזענות, היא רואה בכך מעין חיסון מוחלש שיקבלו, כדי שבבגרותם כבר יהיו עמידים בפניה. ברור לה לגמרי שהם חלק ממיעוט דחוי שנאלץ להיאבק על מקומו בחברה הישראלית, וככל שילדיה יקדימו להבין זאת, כך ייטב להם, לדעתה.
אז מה יהיה? האם באמת ייתקלו בגזענות יהודית בלתי נסבלת? האם הסבל של הילדים מצדיק את המאמץ? והרי מנתקים אותם מכל מה שהכירו עד כה – חבריהם בכפר, סבתא שלהם שגרה עד כה באותו בית, בקומה מתחתיהם, ושאליה יכלו ללכת כל יום כשהוריהם עדיין בעבודה – האם יצליחו להתגבר על הקשיים?
יופיו הרב של הרומן בכך שהוא משכיל להיכנס לתוך נפשה של כל אחת מהדמויות. גם אם מישהו מתנהג באופן שאנחנו מתעבים בעולם המציאותי, בין דפי הספר אנחנו מגלים הצדקות פנימיות עמוקות, חמלה והבנה, שמאפשרים לנו, רק במהלך הקריאה, לא בעולם האמיתי, לסלוח על עוולות בלתי נסבלות ועל מעשים שאינם מקובלים עלינו כלל ועיקר. (כמו שכשקוראים את המינגווי, מלחמת שוורים או דיג מקבלים נופך אחר לגמרי מאשר זה שבו אנחנו רואים אותם במציאות. זה כוחה של ספרות במיטבה).
הכתיבה מדויקת ומפורטת מאוד, ולכן המצבים, בני האדם, הסיטואציות האנושיות, קמים לתחייה, אמיתיים וממשיים, מעוררים מחשבה ונוגעים עמוק בנשמה.
אי אפשר שלא לכאוב את כאביהן של הדמויות, גם כשאלה באים מכיוונים סותרים, וגורמים להן להתנגש זו בזו. אי אפשר שלא לחוש בחסד הרב שהספר מציע לנו, גם ואפילו כשמדובר ברגשות שאנחנו דוחים מעלינו בדרך כלל. פתאום אפשר להבין מה מעורר את שנאת השונה; ממה נובעים מקורותיו העמוקים של הפחד, ואיך בעצם אנשים יכולים להתגבר על הכיעור שמסתתר בנפשם, ולהיות טובים זה אל זה, כמעט בניגוד לטבעם או להיסטוריה האישית שלהם, שלימדה אותם רק להישמר, להתגונן, להיאבק.
הספר כתוב נפלא. אין כמעט עמוד שלא סימנתי בו הארות ותובנות. כמה נוגעת ללב, למשל, הזדקקותו של נוח, ניצול השואה, לתחושה של כבוד עצמי כפיצוי על מה שעבר עליו ועל רוזה, כשברחו שם, אז, וניצלו! הוא מתבונן בביתו שעל הכרמל, שם הצליח, חרף הנסיבות, לקנות דירה, "זה היה המקום המכובד שרכש לו בדין, לא עוד דירה בבית שיכון אפרורי, אלא נחלה בשכונה הוותיקה והשאננה על הכרמל. כאן ביתו, על הרכס, בין הבטוחים והשבעים, אלה שנולדו כאו, והוא שמר עליו מכל משמר".
כאן המקום לספר עד כמה נוגעים ללב היחסים בין השכנים השונים, כמה מעניינת ההיסטוריה של הבניין שנפרשת לעינינו, ויש בה משהו מתמצית הישראליות: אנשים שכמעט כולם הגיעו "מאותה העיירה" בפולין, והוזמנו לרכוש דירה כדי שיוכלו להתחבר ולהרגיש בבית; הזוג היחיד שמוצאו מארצות ערב, והתערותו בין השכנים, בזכות הילדים שגדלו ביחד; השכנים שבמרוצת הזמן מתחלפים, חלקם מכרו את דירתם, אחרים מתו והורישו אותה (כמה נוגעת ללב דמותו של יניב שנאחז בריהוט הנושן שסבתו השאירה, לו ביחד עם הדירה, כי כך הוא ממשיך להרגיש קרוב אליה); ההזדקנות המוכרת, של האנשים ושל השכונה; תחושת הביחד הנוצרת מאליה, כי כולם הרי מכירים את כולם, וכולם איכשהו מעורבים זה בחייו של זה, כפי שקורה לא פעם בישראל בבתים מהסוג הזה.
ומעל כל אלה מרחף מה שמסתמן כעיקר: השאלה הקריטית, הקשורה במהות חיינו כאן, בישראל – איך משתלבים יהודים וערבים? איך לומדים בני שני הלאומים לוותר על החשדנות ההדדית ועל הפחד? האם זה יכול להתאפשר? האם הרגש האנושי הבסיסי, הפשוט, והשקפות העולם ההומניות, יגברו על הכול?
הספר שואל את השאלות החשובות האלה, ועושה זאת בדרך שמושכת מאוד את הלב.
יש פוגעים שמוכנים לגמרי לכאורה להודות במה שעוללו, אבל – או שאינם ערים לפגיעה בקורבנותיהם, או שהיא לא מטרידה אותם, והם מאשימים את הקורבנות, בכך שהן מתלוננות.
"רוז," כיום פרופסור למשפט פלילי, נאנסה לפני שנים רבות, כשהייתה סטודנטית. היא שתתה במסיבה וכנראה התעלפה, כי בשלבים הראשונים היא לא זכרה כלום מהאירוע. הסתובבה שמועה ולראשונה נודע לה מה קרה כשבן זוגה־לשעבר כעס עליה כי "שכבה עם הבחור" שאנס אותה.
"במשך שנים אפילו לא קראתי לזה אונס," היא מודה בהשתאות. הפוגע היה מישהו שהכירה מבית הספר התיכון. "לא חשבתי שהוא אדם איום ונורא," אמרה.
היא טילפנה אליו, כדי להתעמת אתו. לתדהמתה, הוא לא הכחיש מה שעשה. חרף זאת, היה ענייני מאוד, ואמר, "אה, כן, נראית לגמרי מחוסלת."
"לא נשמעה שום התנצלות," היא דיווחה.
לא רק הפוגע לא הביע שום אהדה: למחרת האונס היא הלכה לרופא כדי להיבדק, כי סבלה מכאבים וגילתה שיש לה זיהום בדרכי השתן.
"היה לך לילה סוער," גיחך הרופא. "במעין רמיזה שלפיה – מה מגיע לך…" סיפרה רוז.
ניצולות רוצות שלא יזלזלו בפציעותיהן, ולא יאשימו אותן.
הן רוצות שלא יפטרו אותןיגידו להן שהן דרמטיות מדי בתגובתן הרגשית שלהן.
שלא יגידו להן "תתגברי".
הן רוצות שהקהילה תכיר בסבל שלהן ותכבד את חומרת הנזק שחוו.
ברמת הפרט הן רוצות שאנשים מהקהילה המוסרית שלהן יקשיבו להן, יאמינו להן, יכירו בפגיעה שעברו, ויציעו להן תמיכה.
כקבוצה, הן רוצות שהציבור בכללותו יכיר בכך שיש ניצולות בכל מקום, ושאלימות מינית היא בעייה בריאותית חשובה, לא סתם בעיה אישית ופרטית.
"תשוקה ולב וגעגוע", לוחשת לעצמה אסתר, רעייתו האהובה של ביני, גיבור הממואר מי שסוכתו נופלת (המתחזה לרומן). היא לוחשת אותן בפליאה, כאב, ערגה, באחד הקטעים מכמירי הלב הרבים מאוד בספר. "והרי המין הוא רק סעיף בחיי נישואין," אומר לעצמו ביני ברגע אחר, זמן מה לפני שהם נישאים, "ויש חגים ומשפחה ושבת עם נרות שבת וקידוש ביום וקידוש בלילה והבדלה עם נר ובשמים ויש חברים שיבואו וחברים אליהם נלך, הרי יהיו לנו ילדים ואם יהיו לנו ילדים אז יהיו גם הריונות ולידות ולמי בכלל יהיה זמן, ועד שיהיה זמן, אסתדר."
כך הוא מנסה להשתכנע שיצליח להתגבר על "הבעיה" הצפויה לו מיד אחרי החתונה. על "המכשול": הצורך לקיים חיי אישות עם אישה. הבעיה נוצרה בגלל מי שהוא ומעצם הוויתו. עובדת חיים שבחוגים שאליהם נולד, גדל וחי נהוג לטאטא אל מתחת לתודעה, להסתיר אותה במילים "מכובסות" שמנסות להסוות את האמת, כך שאיש לא יבין אותה. גם לא מי שחי אותה. הם אומרים שמי שזהותו המינית אינה מסתדרת בהתאם לציפיותיהם ודרישותיהם סובל מ"נטיות הפוכות", והוא חייב להתעלם מהן, כדי להתאים את עצמו לסביבתו. ביני, בפשטות, הומו. מעולם לא נמשך לנשים. כל כמה שהוא מנסה להשתנות – עוד כשהיה בכיתה י"ב הצליח למצוא בכוחות עצמו פסיכולוג שאמור היה "להמיר" אותו, לגרום לו להימשך לנשים – זה לא קורה. זה לא יכול לקרות.
אבל הוא כל כך רוצה! כל כך רוצה להיות "כמו כולם"! הוא כל כך עצוב. כל כך מודאג. לא רק אל הפסיכולוג הוא פונה בבקשת עזרה. גם לרב הישיבה שבה הוא לומד. הפסיכולוג מציע לו בשלב מסוים להסתגר בחדר בסמוך לקליניקה, ו… לאונן מול המסך של המחשב, שבו יבחר לעצמו אישה עירומה ו"מושכת"… הרב מבטיח לו שאין לו מה לחשוש. הכול יסתדר. כל החתנים פוחדים. ואצל כולם הכול בא על מקומו בשלום.
אפילו לאסתר, האישה שהוא נושא, הוא מספר מראש. בניגוד לאישה אחרת, בת זוג קודמת שלו, שמיד נרתעת ומבינה עד כמה אין לקשר זוגי כזה סיכוי, אסתר התמימה מאמינה לו ולרב שמבטיח להם שהכול יהיה בסדר.
כי הם מתאימים כל כך. כי היא אוהבת אותו בכל ליבה. כי הוא אדם נפלא ומקסים. כי הם החברים הכי טובים. שיש להם שפה משותפת. והבנה עמוקה. "היא גורמת לי להיות יותר טוב, כאילו להיות הטוב שבי," הוא מתאר את משמעותו של הקשר שלהם, מבחינתו.
אבל.
כן, אבל.
אתה בכלל מסוגל להבין עד כמה אסתר סובלת? הוא מנסה להסביר לאביו, אחרי שהוא ואסתר מחליטים להתגרש והוריו מתקשים לקבל את זה ומנסים לשכנע אותו לנסות עוד קצת, להתגבר…
איך מרגישה אישה שיודעת שהיא לא נחשקת? שהיא "משימה" קשה שעליו למלא, בלי רצון? הוא שואל את אביו. ואת עצמו.
היית רוצה להתחתן עם החבר הכי טוב שלך? הוא שואל. לקיים אתו חיי אישיות? כי, הוא מנסה להסביר, אסתר היא מבחינתי חברה טובה. הכי טובה. אבל לא מעבר לכך.
מי שסוכתו נופלת מצליח לתאר בעדינות אין קץ את ההבדל בין אהבה לתשוקה. בין קשר זוגי לחברות. כשביני מתאר איך נמשך אל גברים, אל המדריך שלו בישיבה, אל חייל ששירת אתו, הוא לא נוקב באף שם של אף איבר. הערגה שהוא מתאר, החמדה, הצורך העז, העמוק, שאי אפשר להתכחש לו, אינם זקוקים לתיאורים מפורשים, לציון של חלקי גוף. לאחרונה קראתי ביקורת שכתב מישהו על הספר, ובה התלונן על היעדר תיאורים כאלה. והרי זה עצם כוחו של הספר. זאת מהות יופיו המופלא! הוא מגלה כל כך הרבה, ובה בעת – מכסה את מה שאין צורך לציין. ומצליח ליצור את העוצמות הרגשיות, שבזכותן הכול, מפחי הנפש, הכאב, האכזבה העצמית, כל כך עזים וסוחפים ומכמירי לב.
הספר עתיר בקטעים שעוצרים את הנשימה ביופיים.
למשל – תחושתם, לאחר שהחליטו שאין ברירה, הם צריכים להיפרד: "מהרגע ההוא, נפער לנו בור בתוך הבית. בור בין הימים הרגילים לימים המשוגעים, בור בינינו ובין הילדים שהמשיכו לישון בתוך החדר, בור בין אנחנו של עכשיו ובין אנחנו של שש השנים שעברו עלינו יחד עד אז, בור בין הזוג היפה שהיינו לזוג הבוכה שישב על הספה. בור, בור גדול ונורא, ביני ובין אסתר, אסתר שלי".
או, בימים שקדמו להתפכחות: "מלא טיילנו. אני ואסתר והירוק. אני ואסתר והשמיים הכחולים. אני ואסתר והפרחים הצהובים, האדומים, הוורודים. אני ואסתר וטפטופי הגשם האחרונים שהרטיבו אותנו לגמרי".
או התיאור של האובדן, אחרי שהוא יודע שזהו, נגמר, והוא מרגיש כמו משה על הר נבו שרואה את הארץ, "כמה יפה היא, מחרמון ועד אילת, תראה איך יש לה הרים ושפלה וים ירוק ותראה איך השקדיות פורחות בה בחודש שבט בואכה אדר ואיך ההדרים מריחים בה במתיקות תראה איך החצבים מתייצבים מדי אלול לקראת החגים, עומדים בלבן בצדי הדרכים והים, תראה איך הים מבקש את אורך כל קו החוף הזהוב ותראה את כל זה, את כל זה תראה ולא תיכנס" – כל כך יפה ההשוואה בין האהבה לארץ, לנופיה, לבין הידיעה ש"ארץ הנישואים" שהוא כל כך משתוקק אליה בעצם סגורה בפניו, כי אישה, רעיה, "כמו כולם", לא נועדה לו. לא באמת. לא באופן שבו הוא חש שהוא חי את החיים הנכונים של עצמו ושלה. והפרידה מהפנטזיה, ההתפכחות, ההבנה של הכאב העצום שהוא מסב בעצם הווייתו לכל כך הרבה אנשים – קרובים ורחוקים – עצובה עד בלי די.
בריאיון שערך קובי מידן עם צבי בן מאיר הוא סיפר על "ההמשך", על מה שקרה בחייו אחר כך, אחרי שהוא ואסתר התגרשו, ושמחתי לדעת שהוא מצא את דרכו, שבניגוד לתחושה שהוא מתאר בספר, שצפויים לו, כך האמין, חיים של בדידות וצער, הוא חי בזוגיות טובה, ושומר על הקשר הידידותי, החם והקרוב עם גרושתו ועם ילדיו.
מי שסוכתו נופלת זכה בפרס ברנר לספר ביכורים, והוא מועמד לפרס ספיר לספרי ביכורים. לא קראתי את שני המועמדים האחרים, מתחריו, אבל אני מקווה בכל ליבי שייבחר. הוא אחד הספרים היפים ביותר שקראתי לאחרונה!
הוצאת הפועלים, הקיבוץ המאוחד, 2024 238 עמ' עורך: יואב רוזן
ספרה של אן אפלבאום היה יכול להיות מרתק ממש, אלמלא ראה אור לפני ארבע שנים. בשנות חיים פוליטיים זהו נצח.
בהווה שבו פרסמה אפלבאום את ספרה טראמפ נוצח בבחירות, טיק טוק, הרשת החברתית המשפיעה ביותר בעולם כרגע, עדיין לא קיימת במציאות של הספר לא מוזכרת בו כלל, ואיש עדיין לא מעלה בדעתו שטראמפ ירוץ שוב, וייבחר!
אכן, לא הכול מעודכן, אבל בכל זאת הספר מספק לקוראת הישראלית תובנות מעניינות, במיוחד אלה שמראות עד כמה תופעות שנראות לנו ייחודיות וספציפיות לארצנו הן בעצם כלל עולמיות.
למרבה הצער.
כי מדובר בתופעות קשות ורעות!
הספר מתחיל בתיאור מסיבת חג מולד שערכו אפלבאום ובעלה באחד בינואר 2000. אפלבאום היא סופרת אמריקנית יהודייה, זוכת פרס פוליצר, שנשואה כבר שנים רבות לפוליטיקאי פולני בכיר, ראדוסלאב שיקורסקי, בעבר – שר החוץ של פולין. אותה מסיבה, שנחגגה זמן לא רב אחרי שפולין השתחררה מעול הסובייטים, הייתה עליזה מאוד, חרף הדלות והמחסור במצרכי יסוד ששררו עדיין בפולין. השתתפו בה פולנים, אמריקנים, ובני לאומים אחרים.
כיום, אפלבאום מספרת, מרבית משתתפי המסיבה ההיא כבר לא מדברים זה עם זה: כולם שרויים במחלוקת פוליטית עמוקה, שמעוררת בהם לא רק אי הסכמה, אלא תיעוב הדדי עמוק, בעוצמה כזאת, כך היא מספרת, שהיא נוהגת לחצות את הכביש כשהיא רואה את אחד מאורחיה במסיבה ההיא, רק כדי לא להיתקל בו או בה. ואלה אנשים שבעבר חלקו אתה עמדות, תפיסות עולם, ובעיקר – אופטימיות לגבי העתיד הצפוי לפולין.
מסתבר אם כן שהשסע הפוליטי אינו מאפיין את המציאות רק בישראל.
אפלבאום מתארת את הכרסום הלא כל כך איטי של ממשלת פולין באושיות הדמוקרטיה, שאותו חווים פולנים בשנים האחרונות: מינוי שופטים מטעם; השתלטות על השידור הציבורי; החלפתו בערוצים שהחלו לשדר תעמולה ממשלתית; הפצה בוטה של שקרים, והכול – במימון כספי הציבור שנגבים במיסים. (כה מוכר!)
עוד היא מתארת את ההשתלטות על השירות הציבורי: פיטורי אלפי עובדים ותיקים, מוכשרים, והחלפתם באנשים לא מוכשרים, ולכן – נאמנים למי שמינה אותם (שהרי אף אחד אחר לא היה שוכר את שירותיהם), או מינויים של בני משפחה, שגם נאמנותם מובטחת; פיטורים המוניים של אנשי צבא בכירים ושל דיפלומטים מוכשרים; הרס של מוסדות תרבות – מוזיאונים, וכן הלאה.
והרי לכל פרט ופרט שמצוינים כאן אפשר מיד למצוא דוגמה מקבילה מהמציאות הישראלית!
אבל מסתבר שלא רק לזאת שלנו. אפלבאום מראה תופעות דומות שרווחות בצרפת, ספרד, גרמניה, וכמובן – בארצות הברית. למשל, שנאת זרים במקומות שהם אפילו לא קיימים, כמו בהונגריה.
או למשל – היפוך היוצרות. לדוגמה: הטלת האחריות והאשמה לשואה על היהודים!
האנטישמיות הבוטה שאפלבאום מתארת מזעזעת ממש. למשל – זאת שהיא חווה מצד אחת מחברותיה לשעבר, אניה בילצקה, מהמשתתפות במסיבת חג המולד ההיא. כיום אותה בילצקה מפרסמת דברי בלע שלא יאמנו על יהודים. בתגובה לציור אנגלי מימי הביניים שבו נראים יהודים צולבים כביכול ילד נוצרי, הוסיפה בילצקה הערה: "והם עוד התלוננו שגירשו אותם" (בשנת 1290!). אפלבאום, בהיותה יהודייה, חשה היטב באנטישמיות – למשל, השתיקה הרועמת שמשתררת בחדר שבו עד להגעתה התנהלה שיחה נלהבת, או "רמזים" על אורכם של אפים – סממן אופייני שזכור היטב מימי הקריקטורה הנבזיות של "דר שטירמר", ומסתבר שגם היום.
"השנה אינה 1937" היא כותבת, וזאת עוד לפני התופעות שיהודים חווים כמעט בכל מקום מאז השבעה באוקטובר 2023, "אבל שינוי מקביל מתרחש בזמננו, בקרב הוגי דעות, סופרים, עיתונאים ופעילים פוליטיים בפולין, ובכל החברות שאנחנו נוהגים לכנות 'מערביות'. זה קורה בכל מקום, ובלי התירוץ של המשבר הכלכלי באמריקה ובאירופה בשנות ה־20 וה־30".
מעבר לעיסוק באנטישמיות, אחת המסקנות הכלליות שאפלבאום מגיעה אליהן היא ש"בתנאים מסוימים, כל חברה אנושית עלולה להפנות עורף לדמוקרטיה". ההיסטוריה, היא מוסיפה, מעידה על כך.
"אוטוריטריות פשוט קוסמת לאנשים שלא מסוגלים להתמודד עם מורכבות", היא מסבירה, ולאו דווקא עמדות "שמאלניות" או "ימניות". ולכן דמגוגים, ואנשים תאווי שלטון, מצליחים לצבור עוצמה רבה, כי הם משכנעים את הציבור, עד שהוא מאפשר להם לשלוט. (טראמפ? נתניהו?)
אבל אותם שליטים סמכותניים זקוקים לבאי כוח שיעזרו להם לממש את שליטתם: פקידים אפרוריים, בירוקרטים קטנים, הם אלה שעושים למענם את העבודה. (לוין? רוטמן? קרעי? אמסלם?), ובזכות זאת זוכים להטבות מרחיקות לכת: ביטחון כלכלי עד התעשרות, וכמובן – תחושה של כוח. גם כשהם כושלים מאוד בעבודתם, הם יודעים שמשרתם מובטחת, כל עוד הם מספקים את צרכיו ורצונותיו של השליט (מירי רגב?).
כאמור – לא מדובר בימין ושמאל. אנשי הימין של פעם היו מסורים לדמוקרטיה, האמינו בסובלנות דתית, מערכת משפט עצמאית, עיתונות חופשית, חופש דיבור, בריתות בילאומיות, ובכלל – בערכים מערביים. בניגוד לכך, ויקטור אורבן בהונגריה, כמו גם מפלגת "חוק וצדק" בפולין, שקועים במיטוט כל המבנים העצמאיים בארצותיהם, וכדי להצליח בכך הם מרעיפים שפע של הטבות על עושי דברם.
את המדינות הדמוקרטיות הולכות ומחליפות מדינות שנשלטות בידי מפלגה אחת. אפילו במקומות שבהם מתנהלות לכאורה בחירות חופשיות, כמו בוונצואלה או טוניסיה, מדובר למעשה בהעמדת פנים. הכרנו את התופעה מתקופת השלטון הסובייטי. אבל היא קיימת, כאמור, גם כיום.
נפוטיזם ושחיתות מבססים את שלטונו של העריץ הלא דמוקרט, והלא מוכשרים, חסרי ההשכלה, שלא היה להם בעבר סיכוי להצליח, מרגישים שעכשיו "מגיע גם להם". הם מעדיפים את מצב העניינים החדש, שמאפשר דווקא להם לשגשג. הפעם כבר לא למשכילים ולמוכשרים.
אפלבאום מראה בפרוטרוט כיצד תופעות כמו ברקזיט בבריטניה, הפצתם של קונספירציות ושקרים גלויים ("Alternative facts" כינתה זאת אחת העוזרות של טראמפ עוד במהלך כהונתו הראשונה) או הרצח של ראש עירית גדנסק, פאבל אדמוביץ', הן בעצם חלק מאותו עניין. ("הטאבו נגד אלימות פוליטית הופר בפולין, ואין לדעת מי יהיה הקורבן הבא", היא כותבת על ההסתה הפרועה, משולחת הרסן, שקדמה לרצח. מוכר ומבעית, לא כן?).
אני תוהה אם יש מי שיכול למצוא נחמה בהבנה שהתופעות ההרסניות הללו משותפות כיום לעמים רבים, ואם לא – מה בעצם יכול לעודד אותנו?
מעבר להכרה בעובדות היבשות, יש ניצולות שמשתוקקות להכרה בנזק שנגרם להן. אף על פי שהכחשת העובדות היא קו ההגנה הראשון של הפוגעים, כאשר מעמתים אותם עם ראיות, יש כאלה שיכירו בעובדות, אבל יפטרו אותן בלא כלום, או ימעיטו מחשיבותן. ההגנה הזאת נשענת בעיקר על אמירות כמו – "למה היא כזאת צדקנית? אין לה חוש הומור…"[1], או "למה היא עושה מזה כזה עניין?"[2]. או: "הרי כל זה כבר נגמר. למה היא ממשיכה להעלות את זה עכשיו? הגיע הזמן שכולם ימשיכו הלאה"[3]
[1] על כל אחת מאלה שפגע בהן, נהג אבי לומר: "היא מתוסבכת".
[2] בת משפחה קרובה מאוד אמרה לי: "גם אם זה קרה לך, אז מה?"
ג'ודית הרמן מוכרת מאוד בזכות ספרה החשוב טראומה והחלמה שנהפך, מאז שראה אור לראשונה (בעברית ב־2017, באנגלית ב־1997), לאבן־יסוד בכל הנוגע להבנה של טראומות. ב־2000 ראה אור ספר אחר של הרמן, שלא תורגם לעברית: Father-Daughter Incest, ובו התמקדה המחברת בטראומה המתמשכת של פגיעה מינית במשפחה.
שני הספרים מלווים אותי כבר שנים רבות. במאמר "מה קרה לילדה ששמרה על סוד (ומה השתנה בחייה אחרי שחשפה אותו)" שכתבתי ב־2015 ושהופיע בספר עולם בלי סודות: הסוד וחשיפתו ככלים לתיקון עולם ופרט בעריכתו של עו"ד יובל אלבשן, בהוצאת המכללה האקדמית אונו, נשענתי רבות על שני ספריה של הרמן (ועל ספרים נוספים שעוסקים בפגיעה במשפחה).
כשנודע לי שהרמן פרסמה ב־2023 ספר חדש, העוסק באותם עניינים, מיהרתי לקנות ולקרוא אותו. לא התאכזבתי. שוב נוכחתי עד כמה הרמן בקיאה ומבינה, כמה תובנות חשובות היא מרכזת, ו… עד כמה הכול שכיח, מוכר, ידוע וחוזר על עצמו, עד ייאוש.
מאז ומתמיד, מאז שהצלחתי להבין את מה שידעתי (וכן, הרגע שבו נפגעת נפגשת עם ההבנה הוא רגע כאוב ומייסר במיוחד), ומאז שהתחלתי להיות בקשר עם נפגעות רבות אחרות, התחלתי לומר שכל הפוגעים למדו באותו בית ספר… כולם מדברים באותה שפה, משתמשים באותם מושגים, פועלים באותה צורה, ומגיבים בצורה זהה כשהנפגעת מנסה להתעמת אתם.
כשקראתי את הספר פגשתי בו לא רק את עצמי, אלא גם מקרים של אחרות, ביניהם כאלה שעלו לאחרונה לכותרות, למשל – את זה של הנשים שהתלוננו נגד אייל גולן. הרמן כותבת כך: "המשטרה ומי שאמורים לייצג את מערכת המשפםט עלולים לגרום לנזק נוסף כשהם גוזלים את הכוח והשליטה מהניצולות…" (טאיסיה זמולוצקי סיפרה איך כמתלוננת, נלקחה לחקירה אזוקה, כאילו היא הפושעת!)
לעומת זאת, התמיכה ציבורית, כפי שהיא זוכה לה מאז החשיפה הגלויה מעצימה ומחזקת אותה. כפי שאפשר לראות כאן אותה ואת המתלוננת האחרת, נ', שבחרה להישאר אלמונית.
"תמיכה ציבורית מנבאת החלמה," כותבת הרמן, "ואילו בידוד חברתי – רעיל. אנשים לא יכולים לחוש בטוחים כשהם לבד, ואינם יכולים להתאבל ולמצוא פשר [במה שעוללו להם]."
החידוש שמביאה אתה הרמן בספרה החדש הוא התשובה לשאלה מה עושים הלאה. איך אפשר לעודד את תהליך ההחלמה של נפגעות. היא מכנה זאת בשם הכללי – "צדק".
"לפציעה של הטראומה לא גורמים רק מי שפגעו, באלימות ובניצול", היא כותבת, אלא גם – מה שעשו, או לא עשו, העומדים מנגד – כל מי ששיתפו פעולה או העדיפו לא לדעת על הפגיעה או האשימו את הקורבנות – כל אלה מעמיקים עוד יותר את הפצעים, שאינם אלא חלק מהאקולוגיה של האלימות, שבה פשעים כנגד אנשים מוחלשים או כפיפים זוכה לרציונליזציה, להבנה, או להתעלמות. אם הטראומה נובעת מאי צדק מהותי, ההחלמה מצריכה תיקון באמצעות מנגנונים של צדק שמפעילה הקהילה בכללותה."
כדי לדעת למה ניצולות זקוקות (לשון נקבה כאן – כי מרבית הפגיעות הן בנשים), צריך – כותבת הרמן – כמה פשוט! לשאול אותן למה הן זקוקות!
יש מי שחוששים שניצולות יחפשו נקמה אלימה. הרמן חקרה את הסוגיה והיא מוכיחה שברוב המקרים זה לא מה שניצולות רוצות. הן מייחלות להכרה בפגיעה. להתנצלות – אבל אמיתית, התנצלות שיש לה כוח ריפוי רב. לא מהשפה ולחוץ. לא באמצעות יועצי תקשורת. לא פומבית. או מותנית נוסח "אם נפגעת, אז…"
הן רוצות שיבינו את הכאב שלהן. שיהיו אתן במקום הפגוע. שהפוגעים יקלטו מה עוללו (אין כמעט סיכוי שזה יקרה. או אין בכלל…). הן רוצות לספר, ושיקשיבו להן באמת. מבקשות להפר את מערכות ההשתקה, שמגינות על הפוגעים.
אבל "פגיעה מינית מפצלת קהילות, שכן היא חושפת את מנגנוני הכוח הסמויים של שליטה ושל נחיתות ושעבוד".
הנה רעיון של הרמן: להקים במקומות שונים יד זיכרון לנפגעות. כמו למשל יד הזיכרון שהקימו באלבמה ב־2018 לזכר ארבעת אלפים קורבנות מעשי הלינץ' שעשו לבנים שדוגלים בעליונות הגזע בקורבנותיהם השחורים.
כל מי שעברה סוג כלשהו של פגיעה אלימה מתמשכת תמצא בו בלי ספק את עצמה, ואת ההתעללויות שעברה.
הרמן מפרטת את המנגנונים. למשל – את האופן שבו התוקף מאלף את הנפגעת, מחליש אותה, מחדיר בה לא רק פחד מוות, אלא גם ואפילו הכרת תודה על כל רגע שבו היא נשארת בחיים (מה שמוכר, בחלקו, בכינוי "תסמונת שטוקהולם").
היא מראה את האופן שבו הפוגע דואג לשלול מהנפגעת כל סיכוי לסיוע מבחוץ. את הצורך של העומדים מנגד לזכות בחסותו של הפוגע, כמו שקורה במשטרים אוטוקרטיים דכאניים, היא מצטטת את דבריה של העיתונאית מאשה גסן. (אפשר לקרוא על כך בספרה של גסן The Future is History, העוסק באופן שבו הוחזר לרוסיה המשטר הטוטליטרי, זמן לא רב אחרי שברית המועצות קרסה).
"שתיקתם של העומדים מנגד, שיתוף הפעולה של ידידים, בני משפחה ושכנים, וכמובן – זה של מי שאמורים לייצג את מערכת החוק והצדק – מעוררת בנפגעת תחושה עמוקה ביותר של בגידה, כי השתיקה היא זאת שמבודדת אותה ומפקירה אותה לגורלה."
כל כך נכון!
לפעמים השתיקה הזאת מכאיבה יותר מאשר הפגיעה המקורית עצמה, היא כותבת.
בדיוק כך!
מי שמסביר לעצמו "זה לא העסק שלי", מזכיר לי את השיר שכתבתי, ושהופיע בספר מה המים יודעים על צמא:
הדיון של הרמן בתפישה המקובלת שלפיה נפגעות "רק מחפשות נקמה" כי הן "מונעות מזעם" נפלא ומאיר עיניים.
מדוע, בעצם, שנפגעת לא תזעם? מדוע מצפים ממנה שתצהיר קודם כל שהיא "לא מחפשת נקמה אלא רק צדק"?
הרמן מצטטת את דבריו של ג'ורג' אורוול, שטען שנקמה היא דבר שבעצם לא קיים, כי היא מדריכה רק את מי שהוא חסר אונים לפעול. "זה משהו שאתה רוצה בו כשאתה נטול כוחות, ומשום שאתה נטול כוחות: ברגע שהיכולת לפעול שבה, הרצון לנקום מתפוגג. מי לא היה קופץ משמחה ב־1944 מעצם המחשבה שיוכל לראות איך בועטים בקציני אס־אס ומשפילים אותם? אבל ברגע שהמעשה מתאפשר הוא נעשה פתטי ומגעיל".
ולכן, היא טוענת, "כשהחברה מתגייסת לתמוך בקורבן, תחושות הנקם משתנות ונהפכות למורת רוח צודקת, משותפת, שיכולה להיות מקור רב־עוצמה לתיקון. רק כשמהקורבנות נמנע הצדק, הכעס שלהם מתפתח ונהפך לזעם אין אונים".
יש לתבוע מהפוגע אחריות למעשיו. יש לעזור לקורבן, להביע סולידריות אתה. נחוץ צדק, כדי שהנפגעת תוכל להחלים. נשמע כל כך פשוט וכל כך מובן מאליו, נכון…?
הרמן מקדישה פרק שלם ל"פטריארכיה". היא מראה כיצד אלימות נגד נשים היא הפשע הנפוץ ביותר בעולם. ההפרה העיקרית של זכויות אדם. והיא מתרחשת לא רק במשפחה, אלא גם במקומות העבודה. באוניברסיטאות.
במשפחה ילדה ונערה לומדת שמי שאמורים להגן עליה הם אלה שפוגעים בה. ושלעתים קרובות הכאב הוא המחיר שהיא נאלצת לשלם "בתמורה" ל"אהבתם".
לנפגעות בילדות, במשפחה, יש סיכוי גבוה להיפגע שוב בבגרותן. להיאנס. ליפול קורבן לסחר בנשים. לחיות עם בני זוג אלימים.
סרסורים בוחרים לדרדר לחיי זנות נשים צייתניות. פגיעות. כמעט תמיד – כאלה שעברו תקיפה מינית במשפחה…
זה מזכיר לי את השיר "ארבעה בתים" שכתבתי (גם הוא הופיע בספר מה המים יודעים על צמא), והוא מתאר לאן נפגעת פגיעה מינית במשפחה מועדת להגיע: בית חולים לחולי נפש, בית בושת, בית סוהר, בית עלמין:
הפמיניסטית אנדריאה דוורקין, מספרת לנו הרמן, כתבה ש"גילוי עריות הוא ה'טירונות' המכינה את הנפגעת לקראת חיים בזנות".
אבל החברה נוהגת בזלזול בנפגעות תקיפה מינית. אחת הראיות שמציינת הרמן הדהימה אותי: ההזנחה שנוהגים (מסתבר שגם בארצות הברית!) בממצאים שנאספו בעקבות אונס. זה הזכיר לי מיד את ההצבעה השערורייתית שנערכה בכנסת במאי 2022, בעניין החוק לשמירה על ערכות האונס. האופוזיציה, אז בראשות הליכוד, הפילה את החוק, לא מטעמים ענייניים, אלא פוליטיים גרידא, וזכורים לרעה דבריה של מירי רגב אז שלפיהם "אין כאבי בטן למקרי אונס", כי חשוב רק להפיל את הממשלה, ולא משנה באיזה מחיר.
כשהרמן כותבת על כך שהפרקליטות (בארצה! בארה"ב!) מעדיפה להביא למשפט רק מקרים שבהם בטוחים שהפושעים יורשעו, נזכרתי איך מני מזוז העדיף לחתום על עסקת טיעון עם האנס משה קצב, ורק בזכות יהירותו של הפושע נאלצו ללכת אתו למשפט שבו הורשע!
איך ייתכן, שואלת הרמן, שבכל סוגי הפשיעה האחרים איש לא יאשים את הקורבן, ולא יקל ראש במה שעוללו לו, אבל מקרי אונס מוגדרים לא פעם "תאונה", "אי הבנה", "פנטזיה של נשים (ושל ילדים)"?
מדוע הנחת היסוד היא שהמתלוננת משקרת?
איזו מין אי הבנה מצערת גרמה לסנטורית להצביע בעד מינוי של ברט קוונו לבית המשפט הגבוה לצדק בארצות הברית, אף על פי שכן האמינה להאשמות שהועלו נגדו, לפיהם אנס בצעירותו את מי שנעשתה לימים פרופסור לפסיכולוגיה, עדה אמינה ומשכנעת מאוד (צפיתי בעדותה!), רק כי חשבה שהאדם נחשב חף מפשע "כל עוד אשמתו לא הוכחה", ולא הבינה שההנחה הזאת רלוונטית רק כשמדובר בהליך משפטי, ואילו וההצבעה בסנט נשאה אופי שונה? (כתוצאה מכך, מכהנים היום בבית הדין הגבוה לצדק שני גברים שנחשדו באונס: קלארנס תומס וברט קוונו!)
"הכחשה, התקפה, התקרבנות" – אלה הצעדים המקובלים על תוקפים. והם מצליחים, שוב ושוב.
הרמן מציעה בספרה מודלים מעשיים של עזרה לנפגעות. חלקם כרוכים בפיצויים. אחרים – במנגנונים להקשבה פעילה ולמתן מקום לקולה של הנפגעת.
הספר, כמו קודמיו, חשוב ומרתק. אני מקווה שלא רק את מי שנפגעה בעצמה!
כשהסיפור מתחיל אנחנו מרומים מהעמדת הפנים שלו, כאילו המציאות בו נורמלית. אבל די מהר מתברר שהתחושה הזאת הולכת ואובדת. עד סופו של הרומן הסתירה בין מראית העין לבין התהומות הרוחשות מתחת לפני השטח, ואחר כך ממש עולות ומשתלטות על הכול, תתברר כחלק ממהותו הפנימית של הרומן.
"עלינו לגג כשהסופה נגמרה", מספרים לנו בני זוג נשואים, הורים לשני בנים ובת, תל אביביים שלפני זמן לא רב שיפצו דירת גג באחת השכונות הפחות נחשבות של עירם, והם ממשיכים ומספרים: "התעטפנו במעילים, בכובעים ובצעיפים, נעלנו מגפיים. הצטיידנו במטריות כי חששנו מפני הגשם. כל היום הוא ירד, ועתה, בהפוגה הקצרה שלקחו לעצמם השמיים מזעפם, נותר החשש מטפטף בתוכנו, גם בעת שהאוויר עמד סביבנו יבש וצח."
טוב ויפה. ירד הרבה גשם. הם עולים לגג כדי "להבין איך קרה מה שקרה. או ליתר דיוק, איך לא קרה מה שאמור היה לקרות." בינתיים המציאות רגילה ומובנת.
כי מה קרה? הגג הוצף ומי הגשמים דלפו לתוך הקומה החדשה שבני הזוג בנו; זאת שהתקינו בה את חדר השינה וחדרי העבודה שלהם. זאת שהציגו בה את שכיות החמדה שהביאו אתם מכל נסיעותיהם לחוץ לארץ, בעיקר כדי להוכיח לזולתם עד כמה חייהם טובים. כך הם עצמם מעידים על עצמם. הקומה החדשה שבנו היא פאר גאוותם, אליה הוליכו את אורחיהם כשערכו מסיבה לחנוכת הבית, בידיעה שהכול מקנאים בהם. ובשמחה לאיד שלהם עצמם, על אותה קנאה.
אז כן, מדובר בזוג אנשים לא נחמדים במיוחד. לקראת הסוף הם מגלים לנו שהמורה הרוחני שלהם הוא מקיאוולי, שאותו קראו יחד "בעליצות של מי שמצאו קרוב משפחה רחוק שלא ידעו על קיומו." הם מעריצים אותו, את הישגיו של "מי שלא בחל בכלום בכדי לנצח". הם מספרים: "נהנינו להתגרות מעט במי שלא שפר עליו גורלו." אמנם בדרך כלל, נכתב, שהם "מצליחים להתאפק, אך מפעם לפעם דקרנו כל אחד בעקיצה."
האם, הם תוהים בדיעבד, עכשיו, אחרי שנראה שגג ביתם עומד לקרוס כי מישהו (מהם?) לא דאג לאיטומו "הייתה זו איסטרטגיה טובה?" אכן, "היינו טיפה ידועים לשמצה, אך איש לא העז להתעסק אתנו. היינו מגודרים ומוגנים מכל השפלה או דחייה."
האמנם?
התדרדרותם של בני הזוג הללו הולכת וצוברת תאוצה, הולכת ונעשית יותר ויותר מבועתת, סיוטית, הם הולכים ומאבדים – את מה בדיוק? איכות של חלום בלהות הולכת ומשתררת על הדברים שהם אומרים במונולוג מתמשך, עתיר שאלות ותהיות שמגיעות לפעמים כמעט כמו בהפגזה של מילים: "האם חיפשנו על מי לכעוס? ממי ביקשנו לשנות את רוע הגזרה? האם זה נחשב לאמונה, למלמל מילים למשהו שמעולם לא הקדשת לו יותר מדי מחשבה? משונה להתחיל ביחסים עם איזה כוח שלא חיפשת עד כה ועכשיו אתה מתחנף אליו כי המצב קשה. חיים טובים לא מזמנים חיטוט בנסתר, אבל צרה אמיתית כן. האם התחלנו להאמין באלוהים או שהפסקנו להאמין בעצמנו? האם נאלצנו עתה ללמוד צניעות? אלוהים היתה אופציה שבאה והלכה. משהו בכך שלא העניקה לנו שום תוצר מוחשי החליש מאוד את סיכוייה להכות בנו שורשים. הנוף שנשקף מהגג ערער אותנו יותר ויותר. האנשים העוברים תחתינו נראו קטנים כנמלים, המכוניות נדמו שבריריות כצעצועים זולים מסין. למה התעקשנו להיות בגובה? האם היינו נענשים כך גם אם היינו נשארים בצמוד הקרקע שמבקשת את קרבת הצמחים והאדמה?" ועוד ועוד שאלות. לא רק כאן. לאורך הרומן כולו.
אחת הדרכים שבאמצעותם נוצרת האיכות המסויטת היא – לשון גוף ראשון רבים שבה הוא נכתב לכל אורכו. אלה שניים נפרדים? סימביוזה? בני זוג שרק מספרים לנו שהם יודעים גם לריב, ולפיכך – שהם לא גוף אחד "מאוחה"? אז איך זה שהכול "אהבנו", "רצינו", "זכרנו", "שכחנו", "ידענו", ואפילו "שתינו", "ירקנו", "טעינו", "נהגנו", וכו'…? שום דבר נראה לעין אינו חוצץ ביניהם. אפילו כשהם מביטים במראה הם רואים "את דמותנו", ביחיד… הכול, כל הזמן, בבת אחת, בגוף אחד. איזה פחד…
הפחד עולה וגובר גם בשל רמז לבשורה מרה שמגיעה מהרופא, אבל פרטיה לא נמסרים; מאובדן הזיכרון המשותף, הסימולטני, שהולך ומשתלט עליהם. מהתחושה ההדדית של חוסר אונים ילדי, של צורך בהגנה של העולם ומפניו: "את הטעויות שלנו ראינו כפעוטות, כנסלחות, כטעויות של ילדים"; "חיכינו באימה לשמוע מאיזה גורם רשמי שישפוט בינינו ובין העולם".
לא מופרך לדעתי לחשוב שאולי בעצם מדובר, בין היתר, במשל על מצבה הקיומי של החברה הישראלית: "תמיד לקחנו הלוואות, הקפה הלווה לנו ערנות, הסוכר שמחה, הוויד שלווה, האלכוהול התעלות, הבנק בית ועוד ועוד. חיינו על כוח וכסף ושמחה ורוגע וערנות שלא היו בכלל שלנו בהווה. הם כולם שייכים לעתיד, ואנחנו בחמדנותנו חמסנו אותם ברעבתנות. כי הרגע הזה. העכשיו הזה. הרצון שהתמקם בנקודה הזו בזמן היה עבורנו הזדמנות אל־חזור". ומובהק עוד יותר: "האם ידענו? ודאי שידענו. האם הבנו? אי אפשר שלא הבנו. ואם כן, מה היה לנו שלא אמרנו כלום לאיש סביבנו, התעקשנו לחיות כך, מרמים ומרומים? בדיעבד גילינו שהשק היה שם תמיד, כיסינו את העיניים על ימין ועל שמאל, העיקר להיות חזקים ושמחים ומצליחים. לא נכנענו להרס הצפוי, לזוועות הבאות עלינו לרעה. לא ראינו ולא שמענו ולא הבנו. הרי המצב עמד בעינו, ללא כחל וסרק, כל מה שכיסה עליו היו תמונות ומילים. היינו יכולים לפגוש אותו בכל עת ובקלות גם לראות את הנולד. אבל סירבנו. חיי השעה שלנו היו עבורנו כה יקרים". ומכאן האנחנו, הקול הזה, הקולקטיבי…? המפלה המשותפת, ואפילו חוסר האחריות ועמו – המקיאווליזם…? גם אם הכותבת לא כיוונה ליצור משל, נראה שהמציאות הישראלית השרתה עליה חלק מהתחושות שתיארה כאן. הרי אפשר לקחת את הפסקה הזאת ככתבה וכלשונה, ולתאר בה את המציאות הישראלית שקדמה לשבעה באוקטובר 2023, לא כן?
הלפרין מימון מצליחה בכתיבתה לייצר איכות סוראליסטית של ביעות. חבל שמדי פעם היא מוסיפה ביאורים, שרק גורעים מכוחה. למשל: "היינו מאוהבים בעצמנו, כלומר כל אחד בעצמו". או: "עכשיו היו הימים מוזרים כבחלום". והרי הטקסט עצמו כבר מייצר את האפקטים האלה. את הסימביוזיה. את התחושות המוזרות וההזיה. אפשר ומוטב לסמוך עליו, בלי להוסיף הסברים או פרשנויות פנימיות…
איך אוכל […] להירפא מן הסבל בעודי כותבת עליו, כלומר, מכירה בו? ובכן – לא ריפוי אני מוצאת בכתיבה, אלא צלילות ומרחב.
הם מתקיימים משום שאני תופסת מקום בעולם דרך הניסיון להבין את מה שקרה לי. ואל המקום שאני תופסת בעולם מגיעים אנשים (קוראים) אחרים. ומשום שהם מגיעים אל המקום הזה, ושוהים בו זמן מה, גם הם מבינים דבר מה על מה שקרה לי, ומשום כך יבינו, אולי, דבר מה על מה שקורה להם.
[…]
מעשה הכתיבה כשלעצמו הוא מעשה בודד. אין בו אחרים. בין אם מדובר בכתיבת בדיון ובין, וביתר שאת, אם מדובר בכתיבה אוטוביוגרפית – הרי אני הופכת בה את דם ליבי למילים. זוהי הדרך האלגנטית לדמם, ופצע מדמם הוא היפוכו של פצע שנרפא. ואכן – כתיבה על החומרים שמהם עשויים החיים שלי אינה מרפאת. יש עוצמה באותנטיות שלה, והיא נותנת לזיכרונות כוח אחר, אבל אינה משכיחה אותם. ההפך הוא הנכון: דווקא משום שאני זוכרת את הדבר, אני מתגעגעת לדבר האחר.
[…]
לא צריך, אולי, למצוא "החלמה" או "ריפוי" בכתיבה. לא צריך, אולי, להירפא מן המשברים. אולי צריך לתת להם שיצרמו, כמו רעש של ציפורניים ששורטות על לוח. רעש שאי אפשר שלא לשמוע. כי כאב הרי דורש שיכירו בו. שיחושו אותו. ומעשה הכתיבה הוא גם מעשה של הכרה בכאב.
ספרה החדש של איריס קאופמן, שהרומן שלה טעם של מלחעורר בי התפעלות, הוא ממואר. קאופמן מעלה בו כמה רשימות שבהן היא מתארת את המסע שלה כ"מחלימה" (מילה שהיא מעדיפה, כך היא כותבת, על פני המילה "מטופלת") מכמה סוגי סרטן שונים, שתקפו אותה שוב ושוב מאז המקרה הראשון, לפני עשרים וארבע שנים. קאופמן חולה גם בטרשת נפוצה.
היא משתפת אותנו במחשבותיה על מחלה בכלל, ועל המחלות שפקדו אותה בשלבים שונים בחייה, בפעם הראשונה – כאישה צעירה, אימא לילד בן שלוש וחצי.
ברור שאין האימה שחשה מי שיש לה ילד קטן כל כך, שהיא חייבת ומשתוקקת לגדל, דומה בכל גווניה לזאת שחשה אישה ששני ילדיה כבר אנשים בוגרים.
היא מספרת לנו על ייסורי הגוף "המסמאים"; על מה שחשה אם צעירה שמבחינתה הילד הקטן שלה "נושא אותה" בתוכו, כי ירש ממנה את הגנים שלה, אחרי שהיא "נשאה אותו" בתוכה כשהרתה ללדת אותו, "כי כך עובדת הביולוגיה"; על תחושת האחריות שלה כלפיו; על ייסורי ההחלטה להוליד לו אח, שותף לעתידו, חרף האזהרות של הרופאים שניסו להסביר לה ש"מוטב ילד אחד עם שני הורים מאשר שני ילדים עם הורה אחד"…; על הכאב העצום שחשה כשליוותה את אמה בימי חייה האחרונים – גם היא חלתה בסרטן, אבל לא ידעה שבתה, שמטפלת בה במסירות, מתמודדת עם אותה מחלה; איך מסתירים את האמת? איך מטפלים בחולה, כשאת בעצמך חולה ומבוהלת? איך מתנחמים מהתחושה שהיא עצמה "ילדה־בלי־אמא"? היא מספרת לנו על הקושי העצום שבהיעדר שליטה. על השלבים של ההתמודדות עם המחלה, שדומים מבחינות מסוימות למודל השלבים של ההתמודדות עם אבל בעקבות מותם של יקרים לנו, מודל שפיתחה אליזבת קובלר־רוס: הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה, ומראה לנו כיצד מחלימים יכולים לעזור זה לזה, ומדוע השיתוף ביניהם יכול אולי – ואולי לא – להפיג את תחושה הבדידות האינהרנטית למצבו של כל חולה, באשר הוא.
כדי להתמודד עם התהיות הרבות שהיא מעלה – האם כתיבה על טראומה מרפאת? האם האמונה באלוהים יכולה לעזור? ואם לא מאמינים בקיומו? איך מתמודדים עם "האוקסימורון הגדול מכולם – ריפוי ברעל" (כלומר, הטיפול הכימותרפי)? האם ידע מועיל ועוזר למחלים? במה יכולה ההבנה של השפה הרפואית לעזור לו?
כדי לנסות ולהשיב על כל אלה, ועל תהיות רבות נוספות, קאופמן נעזרת ביצירות ספרותיות רבות: שירים של רחל, לאה גולדברג, רחל שפירא, יהודה עמיחי, רחל חלפי, אולב האוגה, (משורר נורווגי); אבחנות של פרויד ושל הפילוסופית פרופ' רות צ'אנג; כתיבתם של דוד גרוסמן, ארווין יאלום, אילנה המרמן ויורגן ניראד – כל אלה משמשים לה מורי דרך, ונקודות ציון והתייחסות.
הפרק העוסק בשימוש בדימויים – כשחולים מתארים באמצעותם את הכאבים שהם חשים, כשרופאים מתארים באמצעותם את המאבק במחלה, כשסופרים נעזרים בהם כדי להביע את תובנותיהם, מרתק במיוחד: "כל דיווח נפתח ב'כמו'. אוסף מעניין של דימויים כאלה… כמו ענן בתוך הבטן, כמו סכין, כמו אש, כמו שור, כמו נקודות שחורות בבשר… לוחץ כמו שיניים של חיה, פצצות קטנות בתוך הראש, כמו עשן שחור בכבד… יפה ולא ברור… הדימוי הוא דבר כל כך אישי, עד שאתה בטוח שכל העולם צריך להבין אותו."
היא מסבירה מדוע השימוש של רופאים מסוימים בטרמינולוגיה צבאית – "מתקפת נגד", "ניצחון בקרב" – מעורר בה שאט נפש, ואיך לדעתה הוא עשוי ממש לפגוע בטיפול.
במהלך הדיון שהיא עושה בעניין הדימויים מעניין לא פחות ציטוט דבריה של סוזן סונטאג, שלפיה מתקיים גם תהליך הפוך: "חוליים פיזיים משמשים לייצוג של תופעות חברתיות".
הספר כולו עתיר תובנות ומחשבות מרתקות, והוא גם נוגע ללב בכנות שלו, וביכולתה של קאופמן להיות מדויקת וישירה!
דורי מנור, המשורר, העורך, איש הרוח, ה"יזם התרבותי" אם אפשר לכנות כך את מי שייסד את כתב העת הספרותי החשוב כל כך הו! (קדם לו כתב העת אב), הוא אדם שמשפיע השפעה מכרעת כבר שנים רבות על עולם הספרות הישראלי.
מהרגע שהחלו להופיע כתבי העת שהקים וערך, חשתי שנפל דבר. סוף סוף נשמע קול שמייצג את השירה כפי שראיתי אותה מאז ומתמיד בעיני רוחי, וכקוראת: "קלאסית", מוזיקלית, מצייתת לכללים פרוזודיים, ורק בתוכם – מתפרעת כאוות נפשנו.
סוף סוף, הידד!, שירים עם משקל וחריזה, ולא רק – מה שנראה לפעמים – פרוזה מנוקדת בשורות קצרות… גם חבורת המשוררים שמנור גיבש סביבו הרחיבו ומרחיבים את ליבי ביצירותיהם.
אלה כתובות ברובן בניגוד לקונוונציה שמנור מכנה "מחב"ל' – "ראשי תיבות של 'המשקל החופשי הבינלאומי'", מושג שקיבל מנור ממשורר צרפתי עכשווי, ז'אק רובו. הכוונה ל"שירים שאינם אלא צורה דיבורית־וידויית הנכתבת 'מהבטן', ומיתרגמת בנקל". צורה ש"אינה מציבה שום אתגר מוזיקלי מיוחד המקשה על העברתה לשפות אחרות, ועל כן היא זוכה לייצוג נאמן באנתולוגיות או בפסטיבלי שירה בינלאומיים למיניהם, וצוברת לה אוהדים רבים – אך, כמדומה, פחות מקרב הקוראים ויותר מקרב הכותבים משתתפי הפסטיבלים"…
לא רק השירים שכתב ופרסם משמחים אותי מאוד, אלא גם מסות שונות שכתב ופרסם, ושנגעו כולן בשירה – מקורית, מתורגמת, המקורות שמהם היא נובעת, הדרכים שבהן היא פוסעת (או לא!), אילו משמעויות ומה היופי שאפשר לספוג ממנה, ואיך בעצם זה קורה. או – איך עושים את זה. לכאורה אלה תהליכים עדינים וסמויים מכדי שאפשר יהיה ללכוד אותם במילים של יומיום, אבל מנור עושה את זה כבר שנים, ובעצם – מלמד הרבה כל כך את מי שרק מוכן לקרוא את דבריו ולחשוב עליהם!
בכל פעם שקראתי את אחת המסות הללו, הרגשתי לא רק שאני לומדת, אלא שנפשי מתרחבת ומתעשרת.
והנה עכשיו פרסם מנור ספר מסות שמכיל כמה מהכתובים ההם, המוכרים, ועוד כמה שלא הכרתי.
ואיזו חגיגה!
פרקי הספר הם:
"חייבים להלחין את זה!" – על הלחנת שירי משוררים בישראל ו"נכסי צאן ברזל" אחרים
נתן אלתרמן, אבוי – על "משוררים לאומיים" ועל עריכת שירה
השפה התת-עורית – הרהורים על שירה ושפת אם
עזבו את החרוז, בואו נדבר רגע על משקל – על הנעדר הגדול בשירה העברית
איך מפרקים פצצת מצרר פואטית? – על "כתוב בעיפרון בקרון החתום" של דן פגיס ועל תרגומיו
האֶשְׁכּוֹלִית וְהַשָּׁד – ארבע תשובות למשאל על תרגום שירה
השירה כנסיוב מוחלש של שתיקה – על סטפאן מלארמֶה ועל קומוניקטיביות וסתימות בשירה
"לֹא יָדַעְתִּי שֶׁאַתָּה, בְּמִדָּה כָּזֹאת, אִתִּי" – על נתן זך, עם מותו
אילו עניינים מרתקים לדון בהם, לקרוא ולחשוב עליהם!
על אחד מהם, "עזבו את החרוז, בואו נדבר רגע על משקל", כבר כתבתי בעבר, אחרי שהתפרסם בגיליון 17 של הו! המוזיקה לפני הכול. כבר אז התפעלתי (והשתעשעתי) מאחת הטענות של מנור, שלפיה "הנורמה העכשווית של משוררים ישראלים בני זמננו שאינם מצייתים לקונוונציה השירית הקלאסית, התובעת קודם משקל וחריזה, בעצם אינה מבטאת שום מרד אמיתי, שכן רובם כלל לא מכירים את אותה קונוונציה"…
הרעיון הזה עובר כחוט השני בין המסות השונות. והוא מרתק במיוחד במסה האחרונה, שכתב מנור בעקבות מותו של נתן זך. מנור דן בה שוב במרד, "רצח אב סימבולי", שעשה נתן זך בקודמיו המשוררים, באלתרמן בעיקר (רק את לאה גולדברג לא "זיכה" אפילו במתקפה כלשהי. הרי הייתה רק סתם אישה שכותבת על אהבות נכזבות, ובעיני זך לא הייתה ראויה, סבור מנור, לתשומת לב כלשהי…). לימים כשמנור "החזיר" את הכתיבה הקלאסית, ניסה זך לבצע בו "רצח בן סימבולי", כשתקף אותו באלימות מעל דפי מוסף ספרים של אחד העיתונים… חרף זאת, המסה המוקדשת לו בספר כתובה באנושיות ובהערכה רבות. מצד אחד מנור מראה איך זך ממש הסתיר את המקורות להשראתו, לא תרגם יצירות מהשפות שנהג לקרוא, ולא הזכיר אותן בכלל, ומצד שני, הוא מספר שזך היה בעצם מקור להשפעה עצומה עליו. "הוא המשורר המודרני הראשון שנכבשתי בשירתו." את ספריו, הוא מעיד, קרא חזור וקרוא, "כבספרי קודש ממש." ועם זאת, "ההשפעה הנתן זכית לא הניעה אותו ללכת בדרכו השירית, אלא להפך, "על דרך ההתנגדות והמרידה".
עוד הוא מראה שזך בעצם לא כתב על פי אמות המידה שהוא עצמו קבע. למשל, כותב מנור בהומור: "סקופ קטן: דומני שבכל תולדות השירה העברית המודרנית לא נתקלתי בחרזן אובססיבי יותר מנתן זך". והוא מוכיח את טענתו בציטוטים משיריו של זך, ובסידור השורות כך שהחריזה התוך שורתית מתגלה במלוא תפארתה…
מנור חוזר שוב ושוב על דברים שכתב ט"ס אליוט, שלפיהם גם בשירים מודרניים, לא מחורזים ולא שקולים, חייבת תמיד לרחף רוח הרפאים של המשקל.
מנור לא חוסך אמנם מנתן זך את שבט לשונו: "התהלכת בזירת השירה כבזירת אגרוף, והתאגרפת והתאגרפת והתאגרפת. על חייך, נתן התאגרפת," אבל בה בעת גם מביע הרבה מאוד חום ואמפתיה כלפיו.
אגב, אני יכולה להעיד על התרשמותי מפגישה אישית אחת שהייתה לי עם נתן זך. הייתי נערה בת שבע עשרה שגרה בלונדון, וכותבת שירה, לגמרי בוסרית, כמובן, ומפרסמת – הרבה מדי! – במעריב לנוער. נתן זך הגיע לבית הורי – "הנספח האווירי ורעייתו" – לביקור שנכחתי בו כשומעת ומתבוננת מהצד, לא כמישהי שראויה להשתתף בשיחה, וכך התרשמה, וזה מה שכתבה עליו ביומנה ב־12פברואר 1969, הנערה שהייתי:
הוא היה תוקפני, יהיר, מזלזל, אפילו גס רוח. זה האיש שכתב "את הכאב המתוק של האהבה רוצה אני לדעת שוב"? את "שיר לאוהבים הנבונים"? את "אני רוצה תמיד עיניים לראות?" את "איך זה שכוכב אחד מעז" (וואו, כמה הפתיע אותי דורי בציטוט המקור שהשפיע כנראה על כתיבת האחרון!) תהתה אז מי שאהבה כל כך את השירים של זך… כל כך הרבה פעמים חזרתי וקראתי את כל החלב והדבש, ואיזו אכזבה הנחיל לי המשורר עצמו…
אז טוב, "נתן זך הצליח, בכוחו האנליטי ובכישרונו הגדול, לגרום לדורות שלמים של חוקרים, של מורים לספרות ושל כותבים וקוראים אחריו להאמין שהנוסח שהוא השתית הוא האופציה השירית המודרניסטית האחת והיחידה, וכל מה שחורג ממנה ולו כמלוא הנימה הוא אנכרוניזם פואטי, שמרנות, ריאקציה או סתם קיטש מיושן. ובישראל כמו בישראל: כשמושלת בכיפה מוסכמה מסוימת היא נתפסת עד מהרה ככלל שאין בלתו. כך היה באמנות הפלסטית, כאשר כל צייר שהעז לחרוג מגבולות דלות החומר מבית מדרשו של רפי לביא, ולצייר ציור פיגורטיבי למשל, נתפס במשך עשורים ארוכים כריאקציונר או כחובבן – וכך היה גם בשדה השירה, בעידודם האקטיבי של מרבית כתבי העת ומוספי הספרות". (אני מבקשת להעיד: נתקלתי בעמדה הזאת מקרוב כשנשאלתי על ספרי מה קרה להגר באילת?, שכתוב בסונטות – מדוע בחרתי בצורה הארכאית והמוזרה, שירה עם משקל וחריזה, והרי הסגנון הזה "מתאים לספרי ילדים…" זה לא קרה בארבע עיניים, אלא בפאנל פומבי).
מסה מרתקת במיוחד נקשרת לשמו של הספר: "הברכה של מגדל בבל". מנור דן בה ארוכות במקרה הייחודי מאוד, החד פעמי כנראה, תופעה עברית מובהקת של משוררים דגולים וחשובים שכתבו בשפה זרה מבחינתם, לא שפת האם שלתוכה נולדו וגדלו בה.
כדי לפתח את הטיעון הוא מספר על משוררים בני ארצות אחרות ומראה כיצד אין בעצם שום תקדים למשוררים שכתבו בשפה נרכשת. פרוזאיקונים – כן, בהחלט. יש כאלה, הידועים ביותר ביניהם הם כמובן נבוקוב וקונרד. אבל משוררים?
והנה כאן, בישראל, צמחו רבים שאפילו לא הצליחו להשיר מעליהם את המבטא הזר שבו דיברו בעברית!
צחקתי כשקראתי על תדהמתם של אנשי רוח אירופיים כשסיפר להם מנור על המבטא הרוסי הכבד של שלונסקי, רחל, לאה גולדברג, ורבים וטובים אחרים.
אכן, תופעה מרתקת!
קראתי את הספר כולו בשקיקה. ריתקו אותי שאלות כמו – מדוע בעברית נפוצה כל כך ההלחנה של שירי משוררים? האם הלחנה כזאת טובה לשירים, או אולי בכלל מזיקה להם? ומדוע בעצם משוררים משתוקקים כל כך שילחינו את שיריהם?
התענגתי על הניתוח של מנור לשיר "כאן בקרון החתום" של דן פגיס, ועל תרגומיו לשפות שונות. מרתק! מרתק להעמיק כך, ולהבין רבדים שלא אל כולם שמתי לב לפני שקראתי את המסה (היא התפרסמה לראשונה במוסף תרבות וספרות של עיתון הארץ וכבר אז שמחתי עליה ולמדתי ממנה).
הידע הנרחב והעצום של מנור בכל מה שקשור בשירה, עברית ועולמית, מעורר השתאות והתפעלות.
ועכשיו הגיעה כנראה העת למה שמכונה "גילוי נאות": זכיתי שדורי מנור יערוך את מה קרה להגר באילת? שזכה, למרבה השמחה, בפרס ספיר.
כשחיפשתי עורך לכתב היד היה לי ברור שאין מתאים לו יותר מדורי. צדקתי!
אייכמן הסביר לברנד שהוא הבטיח למזכיר המדינה במשרד הפנים [ההונגרי] אנדרה לאסלו שיסייע בטיהור המדינה כולה מיהודים, ולכן היהודים יוכלו לצאת לכל ארץ שבשליטת בעלות הברית, פרט לארץ ישראל, שכן הגרמנים נענו לבקשת ידידם המופתי חאג' אמין אל־חוסייני, למנוע עליית יהודים לארץ. בדיווח שיבוא בהמשך, גם קסטנר השתתף בפגישה.
לפני כמה שנים, באיזשהו ריאיון שכוח־אל שאני לא מצליחה לשוב ולאתר (מישהו כאן יכול אולי למצוא לי אותו…?), סיפר רינגו סטאר שהוא מרגיש חסר ביטחון כשהוא שר, ולכן…
רינגו סטאר? אחד הביטלס? חש חוסר ביטחון לגבי שירתו?
"נו, כן," אמר לי פעם מישהו, כשסיפרתי לו על כך, "הרי ידוע שרינגו לא היה אחד הזמרים החזקים בלהקה…" אוהו, אמרתי אז בליבי. יש צורך במידה לא קטנה של יהירות כדי לא להבין את גודל העניין; את האנושיות והפגיעות שהפגין רינגו בדבריו. את סערת הנפש המתעוררת כשמבינים שגם כשאתה אחד מהביטלס, אתה נשאר בן אדם רגיל, ש – יחסית לכל אדם אחר בעולם כמעט, כן? – לא בטוח בעצמו כשהוא שר…
הסרט "נפילתו ועלייתו של אלביס" נוגע באותו עניין: בפער הבלתי נתפס שייתכן בין גאונות לחוסר ביטחון עצמי. בין כישרון חד פעמי, לחוסר היכולת להיאבק עליו, ואת הכורח לבטא אותו במלואו. הסרט מספר על המימוש שיכול להיות קשה כל כך, אפילו אם אתה מלך העולם, אלביס פרסלי בכבודו ועצמו, בעל היכולות יוצאות הדופן, שנולד עם מה שמסתמן בסרט כשליחות. מה צריך היה לקרות כדי שלא יוותר עליה? שואלים היוצרים, מה צריך לעשות כדי שגאון יצליח לממש את מתת האל שנולד אתה?
בחלקו האחרון של הסרט, האירוע המוכר והידוע, שבו אלביס מצליח להתנער מהכבלים של הבינוניות שכפה עליו אדם בינוני שלא הבין עם איזה אוצר בלום הוא פועל – אוצר שהוא מנסה "לנהל" וכושל כל כך! – הרגשתי את פעימות ליבי הולכות וגוברות. מרוב התרגשות. מרוב כאב. מרוב עונג ושמחה.
בשנות השישים, כשנחלקנו בישראל (האם גם בעולם? אין לי מושג!) לשתי מפלגות – "אלביס" ו"קליף", אני מודה שהייתי בזאת של האחרון. קליף ריצ'רד נראה לי אז תרבותי יותר. מתון יותר. אהבתי את הרכות שבקולו, את המראה הנערי, ה"נקי" שלו… אלביס היה בעיניי – מביך להיזכר – מין "ערס" זול, שמפגין את מה שנראה לי כמניירות מיניות זולות. איך? איך ייתכן שבכסף הראשון שהרווחתי בגיל ארבע עשרה כבייבי סיטר קניתי שני תקליטים, אחד של קליף, ואחד של "The Brothers Four", זמרי פולק שרוחם לא שונה מאוד מזאת שלו, אם כי בסגנון אמריקאי… איך לא הערכתי כיאות את הקול המפעים של אלביס?
והנה, בניגוד למה שחשבתי אז, קליף ריצ'רד המתוק (באמת! כאן אפשר לקרוא עליו ולראות סרטונים מהופעה פומבית ספונטנית שלו בווימבלדון כשהתבקש לבדר את הקהל עד שהגשם ייפסק והמשחק יוכל להתחדש…) נעלם מרשימות ההשמעה שלי, אבל אלביס מככב בהן כבר שנים (לצד נינה סימון, הביטלס וריי צ'ארלס, כל אחד וסגנונו השונה והייחודי).
את הצפייה בסרט התיעודי על אלביס סיימתי לראות בלב פועם, לא כדימוי, אלא ממש, בשל ההתרגשות סחפה אותי, כשהכישרון ניצח ופרץ במלוא עוזו ויופיו המיוחד!
יוצרי הסרט הצליחו לייצר קונפליקט בין שני כוחות, וגם כשיודעים את סופו של הסיפור – גם את הסוף שמגיע אחרי סוף הסרט – אי אפשר שלא לכסוס ציפורניים ו"לקוות" שאלביס יגבור על המנהל האישי שלו, קולונל פרקר, שמצד אחד חשף את אלביס לעולם כזמר והביא להצלחתו, ומצד שני היה עסוק רק בסחיטת הלימון, עד תום, במקום לטפח אותו ולאפשר לו להיות מי שהוא: זמר בעל עוצמות יוצאות דופן, שבכל ז'אנר ששר (הוא ניסה את כוחו אפילו בשירה אופראית ויכול לה!) הצטיין, ועם זאת נשאר הוא עצמו, מזוהה תמיד בטביעת האצבע האמנותית שלו.
נוגע ללב לראות את צערו של אלביס על כך שבניגוד לביטלס למשל, הוא ידע שהוא יודע "רק" לשיר, ולא לכתוב את שיריו. מצד אחד ידע היטב מי הוא ואיך עליו להתבטא, ומצד שני – לא היו לו כוחות הנפש להתמודד עם המנהל האישי שלו, ולהיאבק על דרכו האמנותית.
מטריד לראות איך נאלץ להשפיל את עצמו, להשתתף בסרטי קולנוע ירודים, עד כדי כך שבאחד מהם הוא, אחד הזמרים המופלאים ביותר שנולדו, התבקש לשיר את "Old MacDonald Had a Farm", שיר שמתאים לפעוטות, אפילו לא לילדים קטנים.
החוזה שחתם עליו בתחילת דרכו אילץ אותו לוותר על מה שהוא אמור ויכול לעשות, ולהפוך למכשיר לעשיית הון, שלא עניין אותו, או לפחות, על פי הסרט, לא ניצב מעולם בראש סדר מעייניו (אם כי חשש תמיד להידרדר שוב לחיי העוני של ילדותו).
בזכות המאבק המתואר בסרט, בזכות הניצחון של "הטוב" על "הרע", נוצרת בסרט תיעודי העלילה שמושכת את הלב.
חשתי הקלה מכך שיוצרי הסרט לא המשיכו מנקודת השיא בחייו של אלביס אל המדרון שממנו התדרדרו חייו, עד לסוף העצוב והידוע והזכור לכול.
נכון היה לעצור שם, ברגעי האושר הצרוף, שלו עצמו ושל הקהל הנפעם, ולחוש אתם, מקץ כמה עשרות שנים,את אותה התפעמות עצמה.
כי שיריו הרי ממשיכים להתנגן בלבבות, גם זמן רב אחרי שמת, מכור לסמים, ובודד, אחרי שאיבד את יופיו הגברי המיוחד ואת הקסם שאפף אותו ואז אבד לו. לא, לא, מוטב להיפרד ממנו ברגעי השיא, ולזכור אותו כפי שהיה אז, נערץ, אהוב ושמח בחלקו.
