לכל אורך קריאת ספר הביכורים של הסופרת הקנדית הת'ר מיטשל, לחפש את ג'יין, שתורגם לאחרונה לעברית, לא הפסקתי לחשוב על שתי יצירות אחרות. אחת –  הספר התיעודי American Baby, מאת הסופרת והעיתונאית גבריאל גלזר, שבו היא מספרת על תחקיר מקיף שערכה על חייו של דיוויד רוזנברג, גבר בשנות החמישים לחייו. התחקיר החל בהמתנה של רוזנברג להשתלת כלייה, אך עד מהרה התפתח לכיוונים בלתי צפויים. לצורך ההליך הרפואי נזקק דיוויד למידע רפואי על בני משפחתו, אבל מכיוון שהיה מאומץ, נאלץ לכתת רגליים כדי לאתר אותם. גבריאל גלזר כתבה את הספר אחרי שמצא אותם, ולכן יכלה לתאר בספר את התהליך המקביל: זה של אמו הביולוגית שכל השנים חיפשה אותו. (את האיחוד מחדש אפשרו בדיקות ה־DNA שחברות מסחריות רבות, למשל – 23andMe, מציעות כיום. האם מפתיע לגלות שאת הבדיקות הללו אי אפשר להזמין לישראל? אפשר כמובן לעקוף את האיסור, אם קונים ערכה ישירות בארה"ב ומביאים אותה ארצה. את הממצאים כבר אפשר לשלוח בחזרה לחברה לאבחון באמצעות דואר ישראל, והתוצאות שמגיעות כוללות את ההיסטוריה הגנטית של הנבדק, מה ארצות המוצא של אבותיו, מה אומרת הגנטיקה שלו על מצבו ועתידו הבריאותי, ומאתרת קרובי משפחה, אם גם הם נבדקו, כמובן. לא צריך להתאמץ כדי לנחש מדוע אסור בישראל לקבל את הערכה ישירות מהחברה בדואר, נכון? מי הכוחות העומדים מאחורי החשש, נאמר, לתגליות כמו ממזרות, "על פי ההלכה", וכן הלאה…) 

סיפורה של האישה, אמו הביולוגית של דיוויד רוזנברג, קרע את ליבי, ולא רק בשל הסבל הנורא שעברה, אלא גם כי מה שקרה לה מייצג את הסבל של מאות אלפי נשים, וגם של משפחות שלמות – אלה שתינוקותיהן נמסרו לאימוץ, ובמקרים רבים גם אלה שאומצו. נשים צעירות רבות הרו מחוץ לנישואים כי לקטינים אסור היה לקנות אמצעי מניעה, ואז נשלחו הנערות ההרות למוסדות סגורים, אכזריים מאוד, ואחרי הלידה אולצו למסור את התינוקות שלהן לאימוץ, גם אם רצו בכל מאודן לגדל את ילדיהן. 

הוריו הביולוגיים של דיוויד רוזנברג, שהיו בני עשרה כשנולד, התחתנו שנים לא רבות אחרי כן, וכל חייהם ניסו בלי הרף לאתר אותו, אבל הרשויות מנעו כל אפשרות שזה יקרה. תיאור האטימות המרושעת והקשיחות שבה נהגו בצעירות ההרות קשה מנשוא. 

הזוועה מתעצמת כשמבינים שחלק מהתינוקות שנמסרו בכפייה הועברו לאימוץ רק אחרי שערכו עליהם ניסויים רפואיים מעוררי פלצות! הגיהנום בהתגלמותו.  

וזה מביא אותי אל היצירה האחרת שנזכרתי בה: הסרט התיעודי "שלושה זרים זרים", שקשור לאותם ניסויים "מדעיים". במקרה של "שלושה זרים זרים" הניסוי היה סוציולוגי: מסרו לאימוץ לשלוש משפחות שונות שלישיית בנים שנולדו זהים (למעשה נולדה רביעייה, אבל אחד מהם לא שרד), והחוקרים עקבו אחרי גדילתם של האחים, שלא ידעו מאומה זה על זה, כדי לבדוק מה משפיע יותר על ההתפתחות האנושית, הגנטיקה או הסביבה.

ובעצם, נזכרתי בעוד כמה יצירות שעוסקות באותה סוגיה: סרט הקולנוע "תתקשרי לג'יין" שקשור באופן ישיר יותר לספר שלפנינו. מסופר בו על רשת מחתרתית של נשים ושל רופאי נשים (בעיקר רופאות), שהעניקו לנשים הרות את ההזדמנות להיפטר מהיריון, אם אינו רצוי. כדברי כותרת הכתבה ב־ynet, הסרט "מתכתב עם ההתרחשויות האחרונות בנושא וביטול פסיקת 'רו נגד ווייד' על ידי בית המשפט העליון."

עלילתו של הרומן שלפנינו מתחילה בשנות השישים, אם כי היא נעה קדימה ואחורה בזמן. הפלות היו לא חוקיות בקנדה, כמו גם בארצות הברית. ובארצות רבות אחרות, כמובן. בהקשר זה אי אפשר לשכוח גם את הממואר האירוע של זוכת פרס נובל לספרות, הסופרת אנני ארנו, שבו היא מתארת את זוועותיה של ההפלה הלא חוקית שנאלצה לעבור בצרפת.

הפלות מחרידות כאלה, כמו גם הרשת המחתרתית "תתקשרי לג'יין", מופיעות במרכזו של הרומן, שאינו ספר תיעודי, אבל האירועים המתוארים בו מציאותיים לחלוטין.

הת'ר מרשל הצליחה לרקוח עלילה מותחת מאוד, עם דמויות חיות ומשכנעות, שתהפוכות חייהן מרתקות ממש. לא יכולתי להפסיק לרגע לקרוא, הספר סוחף ונוגע ללב.

אני מודה שבעמודים האחרונים של הרומן, כשנחשף פתאום סוד לא צפוי, התרגשתי עד דמעות.  

והנה, הממשל האמריקני, ובית המשפט העליון שם, מבטלים בשנים האחרונות את כל מה שהנשים האמיצות ההן השיגו במאמצים על אנושיים. "עשינו את הכול למען הבנות שלנו הנכדות שלנו והנכדות שלהן. עשינו את הכול למען כולן, למען כולכן," אומרת אחת הרופאות מ"רשת ג'יין" לאישה צעירה, שהרי החוק השתנה, וההפלות נעשו חוקיות, והן חשו שמאבקן לא היה לשווא. שהן שינו משהו במציאות החיים של נשים. 

ועכשיו שוב – ריאקציה שמרנית, מיזוגנית ומרושעת! 

כמה סבל נגרם, וימשיך להיגרם. כמה כאב מיותר. כמה מוות בייסורים. 

אני נזכרת בשירה של ג'וייס קרול אוטס, "דוקטור תעזור לי", שהתפרסם במדור לתרבות וספרות של "הארץ" באוגוסט 2022. תרגמה אותו רוני אמיר:

כִּי אָסוּר שֶׁמִּישֶׁהוּ יֵדַע.
כִּי הֵם יִשְׂנְאוּ אוֹתִי כָּל הַחַיִּים.
כִּי הֵם בַּחַיִּים לֹא יִסְלְחוּ לִי עַל הַבּוּשָׁה שֶׁעָשִׂיתִי לָהֶם.
כִּי הֵם יַהַרְגוּ אוֹתִי.

כִּי זֹאת הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה שֶׁלִּי, מָה שֶׁהוּא אִלֵּץ אוֹתִי לַעֲשׂוֹת.
כִּי זֹאת הָיְתָה הַפַּעַם הַיְּחִידָה. כִּי זֶה לֹא מַגִּיעַ לִי!
כִּי אֲנִי פּוֹחֶדֶת שֶׁהַלֵּדָה תִּכְאַב לִי, נוֹרָא פּוֹחֶדֶת.

כִּי הֵם יֵדְעוּ בְּבֵית הַסֵּפֶר. הֵם יִשְׁלְחוּ אוֹתִי הַבַּיְתָה.
כִּי סָבְתָא שֶׁלִּי חוֹלֶה מְאוֹד, וְהִיא תַּחְטֹף שׁוֹק נוֹרָאִי.

כִּי אֲנִי מְבֻגֶּרֶת מִדַּי. כְּבָר יָלַדְתִּי אֶת הַיְּלָדִים שֶׁלִּי, חֲמִשָּׁה נִשְׁאֲרוּ בַּחַיִּים.
אִם יִהְיֶה עוֹד אֶחָד עַכְשָׁו אֲנִי פּוֹחֶדֶת שֶׁאָמוּת.
כִּי אָמַרְתִּי לְבַעֲלִי שֶׁזֶּה סִכּוּן. כִּי הוּא לֹא הִקְשִׁיב.
כִּי אֲנִי שׂוֹנֵאת אוֹתוֹ. כִּי אֲנִי כָּל כָּךְ מֻתֶּשֶׁת.

כִּי אֲנִי לֹא מַרְגִּישָׁה טוֹב…
כִּי יֵשׁ לִי קֹצֶר נְשִׁימָה וְכוֹאֵב לִי בֶּחָזֶה,
לִפְעָמִים אֲנִי מַרְגִּישָׁה שֶׁאֲנִי הוֹלֶכֶת לְהִתְעַלֵּף.
עַל הַמַּדְרֵגוֹת בָּעֲבוֹדָה אֲנִי אֶתְמוֹטֵט, וְכֻלָּם יֵדְעוּ.
כִּי אִם יַעַזְרוּ לִי לָקוּם הַחֻלְצָה שֶׁלִּי תִּתְרוֹמֵם, וְהֵם
יִרְאוּ אֶת הַבֶּטֶן וְאֵיךְ הַגִּ'ינְס כְּבָר לֹא נִסְגַּר עָלַי.

כִּי בַּעֲלֵי יֵדַע שֶׁזֶּה לֹא הוּא.
כִּי זֶה יִהְיֶה הַסּוֹף שֶׁל הַמִּשְׁפָּחָה שֶׁלָּנוּ.
כִּי אֶצְטָרֵךְ לְהִתְאַבֵּד קֹדֶם.

כִּי יֵשׁ סֻכֶּרֶת בַּמִּשְׁפָּחָה שֶׁלָּנוּ, אֲנִי פּוֹחֶדֶת מִבְּדִיקַת דָּם.
כִּי אַף פַּעַם לֹא הָיִיתִי בְּשׁוּם בֵּית חוֹלִים. גַּם אַף אֶחָד בַּמִּשְׁפָּחָה שֶׁלִּי.
כִּי אֲנַחְנוּ לֹא מַאֲמִינִים בְּעֵרוּי דָּם (כָּךְ קוֹרְאִים לָזֶה?) — זֶה אָסוּר בְּכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ.
כִּי הָאַבָּא נֶעֱלַם. כִּי הוּא לֹא יַחְזֹר.
כִּי הָאַבָּא יַהֲרֹג אוֹתִי אִם הוּא יֵדַע.
כִּי הָאַבָּא נָשׂוּי.
כִּי לְאַבָּא יֵשׁ כְּבָר יוֹתֵר מִדַּי יְלָדִים!
כִּי הָאַבָּא יַכְחִישׁ אֶת זֶה, הוּא יַגִּיד שֶׁאֲנִי מְשַׁקֶּרֶת.
כִּי הָאַבָּא יַגִּיד שֶׁאֲנִי אֲשֵׁמָה, שֶׁלֹּא עָצַרְתִּי אוֹתוֹ.
כִּי הוּא קָרָא לִי כַּלְבָּה, מֻפְקֶרֶת, כְּשֶׁהוּא כָּעַס, בְּלִי שׁוּם סִבָּה.
כִּי הוּא אַף פַּעַם לֹא יֹאהַב אוֹתִי יוֹתֵר.

כִּי אֲנִי צְעִירָה מִדַּי, דּוֹקְטוֹר! כִּי אֲנִי רוֹצֶה לִגְמֹר בֵּית סֵפֶר.
כִּי אֲנִי לֹא יוֹדַעַת אֵיךְ זֶה קָרָה. לֹא רָצִיתִי שֶׁזֶּה יִקְרֶה.
כִּי זֶה אוֹתוֹ הָאִישׁ כְּמוֹ עִם אֲחוֹתִי.
כִּי הוּא מְאֹרָס לַאֲחוֹתִי. כִּי אָסוּר שֶׁאֲחוֹתִי תֵּדַע!
כִּי זֶה סוֹד וְהוּא אָמַר שֶׁהוּא יַחְנֹק אוֹתִי אִם אֲסַפֵּר.

כִּי לֹא תִּהְיֶה לִי עֲבוֹדָה. כִּי לֹא אוּכַל לְהָרִים שַׂקִּים כְּבֵדִים,
וְאִם הֵם יְגַלּוּ הֵם יְפַטְּרוּ אוֹתִי.
כִּי לֹא אוּכַל לִנְסֹעַ כָּל יוֹם לָעֲבוֹדָה שָׁעָה וָחֵצִי.
כִּי אֲנִי לֹא יְכוֹלָה לְהַרְשׁוֹת לְעַצְמִי לְאַבֵּד אֶת הָעֲבוֹדָה שֶׁלִּי, יְפַנּוּ אוֹתִי מֵהַדִּירָה.
כִּי יֵשׁ לִי כְּבָר שְׁלוֹשָׁה יְלָדִים, וְזֶה יָבִיךְ אוֹתָם.

כִּי הוּא כָּל כָּךְ זָקֵן!
כִּי הוּא צָעִיר מִדַּי, הוּא יַלְדוּתִי וּבַטְלָן.
כִּי הוּא הָלַךְ לַצָּבָא. כִּי הוּא לֹא יוּכַל לַחְזֹר הַבַּיְתָה בִּגְלַל הַבּוּשָׁה.
כִּי הוּא אַבָּא שֶׁל הַחֲבֵרָה הֲכִי טוֹבָה שֶׁלִּי.
כִּי הוּא גָּר לְיָדֵנוּ. כִּי נִרְאֶה אוֹתוֹ כָּל הַזְּמַן וְהַמִּשְׁפָּחָה שֶׁלּוֹ תִּרְאֶה אֶת הַתִּינוֹק.
כִּי הֵם לֹא יַאֲמִינוּ לִי אִם אֲגַלֶּה מִי זֶה.
כִּי הוּא "אִישׁ מַאֲמִין" וְיַאֲמִינוּ לְכָל מִלָּה שֶׁהוּא אוֹמֵר.
כִּי הוּא אִלֵּץ אוֹתִי לְהַבְטִיחַ לוֹ שֶׁאַף אֶחָד לֹא יֵדַע.

כִּי זֶה לֹא אַשְׁמָתִי!
כִּי לֹא רָצִיתִי לִהְיוֹת אִתּוֹ כָּכָה אֲבָל הוּא הִכְרִיחַ אוֹתִי כְּדֵי לְהוֹכִיחַ שֶׁאֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתוֹ.
כִּי אִם יִהְיֶה תִּינוֹק הוּא כְּבָר אַף פַּעַם לֹא יֹאהַב אוֹתִי.
כִּי נוּכַל לְהִתְאָרֵס אִם הַבְּעָיָה תֵּעָלֵם.
כִּי אַף אֶחָד כְּבָר לֹא יֹאהַב אוֹתִי וַאֲנִי לֹא מַאֲשִׁימָה אוֹתָם.
כִּי כָּל מִי שֶׁיֵּדַע יְדַבֵּר עָלַי בְּזִלְזוּל וְגֹעַל.
כִּי יַגִּידוּ שֶׁשָּׁבַרְתִּי לַהוֹרִים שֶׁלִּי אֶת הַלֵּב.
שֶׁאֲנִי זוֹנָה.

כִּי נִסִּיתִי לַעֲשׂוֹת אֶת זֶה בְּעַצְמִי עִם דּוֹקְרַן קֶרַח. אֲבָל פָּחַדְתִּי מִדַּי, אָז לֹא יָכֹלְתִּי.
כִּי נָתַתִּי לְעַצְמִי מַכּוֹת בַּבֶּטֶן עִם הָאֶגְרוֹפִים. כִּי הִרְגַּשְׁתִּי זְוָעָה, הֵקֵאתִי וְלֹא יָכֹלְתִּי לִנְשֹׁם, אֲבָל זֶה לֹא עָזַר.
כִּי אֵין לִי שׁוּם תִּקְוָה, דּוֹקְטוֹר. אִם לֹא תַּעֲזֹר לִי.
כִּי אֱלֹהִים יָבִין. רַק הַפַּעַם הָאַחַת הַזֹּאתִי.

קשה להשלים עם מה שקורה בעולם. עם התחושה ששינויים שהושגו בכל כך הרבה הקרבה, מתבטלים. שנשים מוצאות את עצמן שוב במצוקה בלתי נסבלת.

הנה רק שניים מההמקרים שקרו בעקבות האיסור המחודש על הפלות יזומות: Amber Nicole Thurman  מתה ב־2022 מסיבוכי זיהום ושאריות שלייה שלא הוסרו, לאחר שהטיפול שעברה בעקבות הפלה הופסק. 

Josseli Barnica, אם צעירה, חוותה הפלה טבעית. בגלל החוקים הנוקשים במדינת טקסס שנוגעים גם בהפלות והפלות רפואיות. במשך כארבעים שעות עיכבו רופאים את טיפול החירום שנזקקה לו. כתוצאה מכך היא מתה.

אפשר אם כן לראות שהחוקים הללו לא רק מעכבים הפלות יזומות, אלא גם מונעים טיפול רפואי נחוץ במקרים של הפלה טבעית, סיבוכים בהריון, או מצבים רפואיים מסכני חיים.

זוועה.

את הספר כדאי לקרוא. הוא לא רק "מלמד", הוא גם ממש סוחף. 

עם עובד, 2025
תרגמה: מונה גודאר
384 עמ'

בימים אלה, כשחיי כולנו מעורערים בתוך מציאות לא סבירה ולא שפויה – טילים, הרוגים, הרס, פציעות, בימים אלה של איום, בעתה, אזעקות ומקלטים, נראה שבכל נגיעה בזיכרון של כאב נושן, בלילות הסדר ההם, מה הם היו, הסתירו, סימנו וסימלו, יש הפרזה ואפילו ניתוק.

השנה, אם לא יתרחש שינוי פתאומי, משמעותי (ולא כל כך צפוי או סביר), נראה שליל הסדר של משפחות רבות עלול להשתבש.

אבל זה לא משנה כלום. כי הנפש לא מסוגלת להבחין בין מה שאמור להיתפש ברגע מסוים כ"טפל", לעומת ה"עיקר", ובמקום שהיא יודעת כאב, היא ממשיכה לחוש בו בכל פעם שהטריגר מופעל.

ככה זה: שילוב המילים "ליל הסדר", הוא טריגר. מי שהיו "שם" יודעים למה כוונתי. לאחרים, אם הם רוצים להבין, אפשר רק לנסות ולספר, לנסות ולתווך, לנסות לתאר מדוע כל הדיבורים המרחפים מסביב לקראת כל פסח, אפילו השנה, על, למשל, "תחזית מזג האוויר לקראת ליל הסדר", או "הקניות לליל הסדר", מדוע השאלה התמימה הזאת, "איפה אתם בליל הסדר?" הם גירוד של פצע שכנראה לעולם לא יגליד.

כי למי שהיה "שם", במקום שבו המשפחה התגלתה כנוטשת, ליל הסדר הוא תמצית האין, הפגיעה, האשליה, ההתפקחות, הוא הפער בין הלכאורה לבין האמת, שהייתה ונשארה ותישאר לעד – בלתי נסבלת.

אני מביאה כאן קטע מתוך הפרק "לילות הסדר שלי", בממואר בדולח וסכינים (שראה אור בעם עובד לפני שנתיים).

4.4.1966  יום שני 

אנחנו הולכים לליל הסדר עם החיילים. אסור לי לשנוא. אסור לי לכעוס. אסור לי לתעב. אסור לי לבוז. אסור לי לפחד. אסור לי להתכופף. אסור לי להעז. אסור לי לרצות. אסור לי להתנגד. אסור לי לבקש. אסור לי להעדיף. אסור לי להתקומם. אסור לי לבחור. אסור לי לדעת. אסור לי לצחוק. אסור לי לשיר. אסור לי לקרוא. אסור לי להסתרק. אני יכולה לתלוש שערות מהראש. רק כשאף אחד לא רואה. אחי ואחותי ישנים במיטות שלהם, ליד המיטה שלי. הם לא מגינים עלי. בעוד חודשיים אירית עוברת דירה. בעוד שלושה חודשים אנחנו נוסעים ללונדון.

12.4.1968 יום שישי
אני לא רוצה ליל סדר. אני רוצה ליל בלגן ויום מהומה ושבוע פוגרום. אני רוצה ליל בדולח וסכינים. לשבור את הכלים, לשרוף את המועדון. אני יושבת ליד השולחן, שותקת בנימוס, מחייכת אל האנשים האלה. אני שתיים שלא מכירות.

במשך שנים, וכמו רבים אחרים, עקבתי מקרוב, ככל שהתאפשר לי, אחרי פרשת הרצח של תאיר ראדה בבית הספר שבו למדה בקצרין, וכמובן שגם אחרי גלגולי ההעמדה לדין והערעורים של רומן זדורוב.

כמו רבים, גם אני הייתי בטוחה בתום המשפט הראשון שהמשטרה תפשה את הרוצח.

הפרשה החלה, כזכור, ב־6 בדצבמר 2006. את גופתה של תאיר, שעדיין לא מלאו לה ארבע עשרה כשנרצחה, מצאו באחד מתאי השירותים בבית הספר "נופי גולן", בקצרין. רומן, מהגר מאוקראינה שהגיע לישראל עם אחותו, אמו ובעלה היהודי, עבד ב"נופי גולן" בריצוף. חודש לפני הרצח הנורא נולד לו ולאולגה אשתו, שאותה הכיר בישראל, בן בכור.

אחרי לחץ רב של חוקריו – בהתחלה הכחיש את מעורבתו מכול וכול (לפניו "נתפשו" חשודים אחרים שהצליחו לעמוד בלחצים ולא הודו בפשע שלא ביצעו) הודה רומן שרצח את תאיר, ו"שחזר" את הרצח. (כל מי שצפה בסרטון המתעד את השחזור יכול להבחין בלי שום קושי בכך שהשוטרים המלווים את רומן מכוונים אותו, וברור לגמרי שאין לו מושג איך ואיפה התרחש הרצח). רומן הצליח אפילו לפברק הסברים מפוקפקים למניעיו לרצח (הוא המציא אותם כי שכנעו אותו שאם ישתף פעולה עונשו יופחת): הילדים בבית הספר שיגעו אותו, תאיר נהגה להוציא מהשקע את התקע של אחד ממכשירי העבודה שלו, והפריעה לו בעבודה, היא הזכירה לו ילדה שהתעללה בו בילדותו באוקראינה, והיה גם איזשהו סיפור על סיגריה, שתאיר ביקשה ממנו לכאורה. "אבל תאיר בכלל לא עישנה!" אני זוכרת את אמה של תאיר זועקת כבר אז, בימים הראשונים אחרי הרצח, ואני זוכרת שחשבתי – בסדר… עוד אימא שלא מכירה את הבת שלה…

אני זוכרת גם את זעקות השבר של אילנה על קבר בתה. את "מה הם עשו לנו" המזוויע, ואת הזעזוע מעצם המחשבה שנערה צעירה, בעצם עדיין רק ילדה, הלכה לבית הספר ולא חזרה משם.

אני זוכרת שכבר אז אילנה, אמה של תאיר, התחילה להביע פקפוקים באשר לזהותו של הרוצח. בין היתר כי המשטרה הכריזה פומבית על תפישתו עוד לפני שנערך השחזור.

אחר כך התברר גם שאין שום ממצאים פורנזיים שקושרים את זדורוב לזירת הפשע המדממת. כלום. לא די־אן־איי שלו, לא טביעות אצבע, לא שערות. הייתה רק "מלכת הראיות": ההודאה שלו.

אני זוכרת איך, כמו רבים, כמו אילנה ראדה, גם אני התחלתי להטיל ספק. האומנם תפשו את האדם הנכון? האומנם לא טפלו את הרצח על החוליה החלשה הכי שמצאו, איש תמים, כנראה שגם לא הכי חכם, שלא יודע עברית, שאפשר לבלבל אותו, להטעות, לשכנע אותו שיודה במה שלא באמת עשה?

בפייסבוק נפתחו כמה קבוצות של ספקנים, שהרבו מאוד לעסוק ברצח ובזדורוב. יותר ויותר אנשים הרגישו שנעשה כאן עוול זועק לשמים. יותר ויותר אנשים נעשו מעורבים רגשית, בעוצמה שאין לה אולי תקדים.

זאת היה כנראה מעין תערובת של תחושת אי צדק משווע, ושל סקרנות, כמו בסיפור מתח, עם רצון הולך וגובר לפענוח של הרצח, להבין מי באמת עשה את זה. ולא פחות מכך – מי לא! את מי הפילו בפח, על לא עוול בכפו.

במשך שנים הלכו הקבוצות הללו וגדלו. והופיע בהן שפע של ממצאים מרתקים: סרטונים רבים מתוך החקירות של זדורוב (מחריד לראות אותו חוזר שוב ושוב שהוא לא אשם, עד ששברו אותו). מתוך התא שלו, בבית הסוהר, שם דיבר עם המדובב (שהוא זה ששכנע אותו להודות, ואפילו שם את המילים בפיו!). ראו שם, בקבוצות, את ה"שחזור", וגם סרטונים שבהם חברותיה של תאיר עונות לתשאול של חוקרי המשטרה.

התשובות שחלקן נתנו, הדיבור שלהן, הרמזים המוזרים שרמזו, עוררו ברבים את התחושה, שהלכה ונעשתה ודאית, שמדובר בהן עצמן. שזאת הייתה מזימה רצחנית של קבוצת ילדות.

אודה על האמת, גם אני השתכנעתי בכך. גם אילנה ראדה, אמה של הנרצחת. היו לכך רמזים רבים. למשל – ילדה שסיפרה, בחיוך מוזר, שהיא יודעת מי רצח את תאיר. ילדה שהעידה שזמן קצר לפני הרצח ראתה בשירותים מישהי לא מוכרת, והתיאור של אותה "מישהי" נשמע מאוד לא עקבי ולא הגיוני. היו גם כמה ילדות שכתבו על דלת חדר המורים את שמן עם תאריך ושעה, כביכול – אליבי תמים וילדותי שיצרו לעצמן, לשעת הרצח. והייתה גם ה"תהלוכה" של הילדות שסיפרו שסביב שעת הרצח באו, נכנסו לחדר השירותים והלכו ממנו. מה עשו שם כולן, פתאום? ומדוע סיפרה מישהי מהן שהתכופפה כדי לראות מי יושבת בתא הסגור, ותיארה את נעליה? ומדוע סיפרה אחת החברות שלפני הרצח תאיר והיא ישבו בחצר בית הספר, בפרגולה, ומיד אחרי שתאיר קמה ואמרה שהיא הולכת לשירותים, אותה חברה קמה גם היא, כדי, כך אמרה, שהילדים האחרים שהיו שם לא ישימו לב אליה. נשמע מאוד מוזר. ואיך אף אחת מהן לא חיפשה את תאיר, שהילקוט שלה נשאר עזוב בכיתה? ומדוע דווקא ביום של הרצח אף חברה לא התלוותה אליה בדרך הביתה, כפי שנהגו תמיד לעשות?

ירום הלוי, עורך הדין שהצליח לזכות את זדורוב, לא כותב מאומה על כל אלה בספרו הזיכוי, המסע אל החופש של רומן זדורוב. אדרבא, החשדות הללו נראו לו לאורך הדרך מופרכים, והוא ממש אסר על כל מי שעזר לו לזכות את זדורוב לעסוק בהם, כי לו הייתה, ויש עדיין, תיזה מוצקה וברורה לחלוטין. לו ברור לגמרי מי רצחה את תאיר.

אני מודה שאחרי שקראתי את ספרו לא יכולתי שלא להשתכנע שהוא צודק! הראיות שהוא מביא נראות לגמרי משכנעות. לירום הלוי ברור שהרוצחת היא מי שהוא ממשיך לכנות אותה א"ק, כפי שנודעה ברבים כשעצם קיומה צף לראשונה וזהותה הייתה עדיין חסויה. הלוי מעדיף את הכינוי, כי שמה הפרטי של א"ק זהה לשמה של אשתו של זדורוב, והלוי מתקשה לכנות בו גם אותה.

קראתי את הספר שלו בעניין רב. לאמיתו של דבר, מאחר שהייתי מעורה כל כך בפרטים, הוא לא באמת חידש לי הרבה, ובכל זאת – ריתק אותי.

כי הלוי מתעד ומשחזר לא רק את מהלכי המשפט, לא רק את העדויות (המדהימות! במיוחד אלה של א"ק!), אלא גם את הלכי הנפש שלו, ואת הדינמיקה שהתרחשה בין כותלי בית המשפט.

נדהמתי לקרוא את הקטעים שבהם אב בית הדין, השופט קולה, כמעט פרש מהמשפט כי הפרקליטים (שייצגו כמובן את המדינה וביקשו להשאיר את הרשעתו של זדורוב על כנה גם בפעם השלישית, במשפט החוזר שירום הלוי הצליח להשיג למענו) רמזו שהוא מוטה וחד־צדדי לטובת הנאשם, עוד הרבה לפני מתן פסק הדין.

הדהימו אותי חילופי הדברים בין השופט, שמתלונן על כך שמרוב עלבון "לא היה לו פסח", ותשובתה של הפרקליטה שלה לא היה לא רק פסח אלא גם חנוכה וראש השנה, תלונה שעליה השיב השופט "איפה היה בראש השנה, מה עשיתי לכם רע בראש השנה תגידי לי…"

ממש מוזר בעיניי. השופט והפרקליטה נשמעים כאן כמו צמד פאסיב אגרסיב שמשתדלים לעורר זה בזה רגשות אשמה, מתקרבנים ומתלוננים במין עמדה מתנצחת ומזוכיסטית… כאילו שלא מדובר פה בחיי אדם, אלא במאבק על יוקרה ותחרות של מי יותר פגוע, מי היה יותר רע אל מי, מי יותר מסכן ממי, ומי אמור יותר להתנצל, כי פגע בכבודו של האחר עד כדי כך שהרס לו את החג (את החגים!)…

לא יאמן…!

אבל אלה כמובן רק אנקדוטות. מה שמעניין באמת בספר זה התהליך שירום הלוי עבר ממתעניין אקראי ורגעי למי שמחויב לרומן זדורוב בכל נפשו ובכל מאודו.

ובעיקר – למי שהצליח, בניגוד לכל הציפיות והתקדימים, להביא לזיכויו!

הראיות וההוכחות שהצליח להעלות חד־משמעיות, ולא מפתיע שזדורוב זוכה.

ירום הלוי עמל על כך במשך שבע שנים, וביום שניתן פסק הדין לא רק הוא, וכמובן שזדורוב ומקורביו, היה מאושר: רבים מאוד בציבור (גם אני!) הרגישו הקלה עצומה.

כשקוראים את הספר, את פירוט הראיות, ואת ההוכחות, עקב בצד אגודל, שירום הלוי הצליח לארוג בתשומת לב ובשקידה, אין בכלל ספק שאדם חף מפשע הופלל בזדון. וזה לא רק משמח, אלא גם מפחיד מאוד.

עם עובד, 2026
עורכת: שרי מקובר־בליקוב
348 עמ'

שנת שירות הוא רומן שכולו תום ועדינות. קצת מפתיע אולי לקבוע שהוא כזה, שהרי ה"נושאים" שבהם הוא עוסק הם לפעמים קשים מנשוא ("נושאים" במירכאות, כי לפי השקפתי אף יצירה ספרותית לא יכולה להיות "על" משהו, אם היא מורכבת, רבת רבדים, יוצרת מציאות שעומדת בפני עצמה, ומביעה רק את מה שהיא, בדיוק כפי שהיא, יכולה להביע!).

ובכל זאת, אף על פי ששנת שירות מתאים לכל הקריטריונים שציינתי, אתאר בכמה מילים את הרקע שבו הרומן מתרחש: אנחנו מלווים את הדמויות לאורך חודשי השנה העברית, מאלול עד אלול הבא. אחת מהן היא שירת ים בת העשרים, צעירה דתייה שהגיעה לאילונים, מוסד שמתחזה לבית ספר. מוחזקים בו "ילדים" (מנטלית, לא על פי גילם, כולם עם עיכוב התפתחותי ניכר), למעשה – כדי לשמור עליהם לאורך היום, לכאורה – כדי לקדם אותם ולהכין אותם לקראת חיים בוגרים: מנסים למשל ללמד אותם למתוח סדין על מיטה או לצחצח שיניים. התהליך – לפתוח את שפופרת המשחה, ללחוץ עליה ולשים על מברשת, מורכב ומסובך, למעשה – בלתי אפשרי מבחינתם. 

דמויות נוספות הן – אפרת, המורה של אחת הכיתות באילונים, ושוש, הסייעת שלה. אנחנו מכירים גם את בני משפחתה של אפרת, את בעלה מתן, ואת שלושת הילדים שלהם, וגם את שני ילדיה של שוש. 

זאת המסגרת הכללית.

ובתוכה מתרחש עולם ומלואו.

כל כך הרבה תהפוכות, סערות נפש, הפתעות, וכולן – בתוך המסגרת הקאמרית, המצומצמת כביכול, של יישוב בשם ציונה, שבו אפרת ובני משפחתה גרים, כיתת הלימוד באילונים, ודירת השותפות שבה שירת ים גרה ביחד עם בנות שירות אחרות.

הספר ריגש אותי ברגעים מסוימים עד דמעות, כי יש בו מאבק איתנים סמוי בין טוב לרע. בני אדם עושים בו טעויות, אבל על הכול שורה בכל זאת רוח של נחמה, שאיכשהו ברור לנו, גם ברגעים הכי קשים, שתגיע, שתתרחש, שתתקיים.

שתי דמויות ברומן הן אלה שמביאות את השינוי המפליא לטובה, שכל הדמויות יעברו. אחת מהדמויות המכוננות הללו היא שירת ים. באילונים החליטו לקצר את שמה ל"ים", בלבד. והיא אכן מזכירה קצת את הים: לפעמים סוערת, תמיד עמוקה, והרבה פעמים מפתיעה מאוד.

ים מביאה אתה לבית הספר את התום שציינתי. היא מסרבת לוותר על ה"ילדים" שאליהם נשלחה, ומנסה בכל דרך לרכך את הטיפול בהם, להוסיף להם, בפשטות, שמחת חיים! 

לאורך השנה, בכל אחד מהחגים, היא מנסה לחגוג אתם. לא רק לאמן אותם במטלות המשמימות של מיון ברגים או הטלת מטבעות לתוך פתחים בקופסה – שזה מה שהם עושים כל יום, כל הימים.

בחנוכה היא מדביקה על החלונות ציורים של חנוכיות וסביבונים. בט"ו בשבט היא מביאה שתילים ורוצה לקחת את הילדים החוצה, לשתול אתם (לא מרשים לה!). בפורים היא מביאה צבעי איפור. (שוב – אוסרים עליה לנהוג בילדים כמו בגן רגיל, לא מאפשרים להם להרגיש משהו מאווירת החג).

אבל היא לא מוותרת! היא מצחיקה את הילדים. שרה להם, רוקדת אתם. היא מבקשת צילומים משפחתיים מהבית ומשמחת אותם, להפתעת אנשי הצוות האחרים.

היא נקשרת אליהם מאוד.

אבל היא לא דמות מתקתקה, סכרינית. היא גם "יודעת" להתנהג לפעמים בצורה שראויה לכל גנאי (ואכן – כועסים עליה, ובצדק), אבל בדיעבד מתברר שאפילו המעשה הנלוז שלה מביא לפריצת דרך רגשית. אפילו בכך הייתה לה השפעה מבורכת! 

במהלך הספר אנחנו מתוודעים אל מה שמכונה "נוער הגבעות": אחד הילדים בסיפור, רק בן ארבע עשרה, נגרר לשם, עוזב את הבית, נהפך לפורע חוק. גם על חייו תשפיע שירת ים, גם אותו היא תשנה!

וגם את עצמה!

היא לומדת משהו חשוב מאוד על הבחירות והצרכים שלה, על משמעויותיהם העמוקות. מדוע בעצם היא דתייה כמו אביה, בניגוד לאמה החילונית (הוריה התגרשו מזמן)?

לאט לאט היא מבינה שהדת מציבה אותה, כבת, במקום נחות: לימדו אותה בנעוריה שאסור לה "לפתות" את בני המין השני – בעצם קיומה! היא זאת שעלולה לגרום ליצר שלהם לנהל אותם. ומה אתה? לה אין יצרים? היא רק "המין השני", כהגדרתה של סימון דה בובואר, היא רק אובייקט? 

לא ולא. שירת ים (ואתה גם אנחנו!) מגלה שהיא בפירוש סובייקט, עם מחשבות דעות, רצונות וצרכים, שהיא יודעת היטב להביע אותם, במילים, ולפעמים גם באקטינג אאוט, וכאמור – לא רק לומדת, אלא גם מלמדת את הסובבים אותה לקחים חשובים מאוד.

אני מבקשת  להודות – שוב! זאת לא ההמלצה הראשונה שלה! – לענת גביש, שהפנתה אותי אל הספר הזה. לכאורה, אני לא מכירה באמת את ענת. "רואה" אותה ומשוחחת אתה רק בעולם הווירטואלי. מעולם לא החלפנו מילה בדיבור. אבל אני מרגישה שאני דווקא כן מכירה אותה, והיטב, קודם כול מספרה המופלא תספרי על אנחנו שבו היא מתארת את חוויותיה כגננת, וגם מפוסטים שלה בפייסבוק.

אני ממליצה מאוד לכל מי שיש לו שם חשבון לעקוב אחריה. מה שהיא כותבת בפייסבוק על התלבטויותיה כגננת, על איך שהיא רואה את הילדים, על האהבה, הקשב, תשומת הלב שהיא מעניקה להם, לא יסולא בפז.

לא פלא שענת גביש אהבה את הספר של בתשבע קודיש!

הנה, למשל, בחרתי לגמרי באקראי, מה שענת כתבה ב־1 בדצמבר השנה. פוסט לכבוד חג החנוכה:

נו, תגידו לי, מה עושים עם כל היופי הענוג הזה? עם הקסם?

עם עובד, 2025
עורכת: דבורה נגבי
326 עמ'

אני מתכוונת עכשיו לעשות מעשה לא לגיטימי בעליל, אבל מרגישה שאין לי ברירה. כי אם לא אעשה את זה, פשוט לא אוכל להמשיך לנשום מרוב מפח נפש, זעם ותסכול.

אני הולכת לכתוב תגובה לספר שקראתי מתוכו רק את הפרק הראשון.

ולא משום שהספר לא מעניין. אדרבא, הוא מעניין מאוד. ייתכן (הלוואי!) שבעתיד אהיה מסוגלת לקרוא את כולו, לחשוב עליו וללמוד ממנו.

היום, כשאני כותבת את הדברים, למחרת בקשת ה"חנינה" שהגיש בנימין נתניהו לנשיא המדינה, כל כולי מתקוממת נגד הניסוחים הלמדניים והניתוחים מאירי העיניים שבהם פותח הספר.

אלמלא המציאות הפוליטית העכשווית הייתי נסחפת לקרוא אותו, ומנסה להתעמק, למשל, בהבדלים המרתקים שהכותב המאמר הראשון, עורך הספר אבי שילון, מראה בין העמדות של "הימין" ו"השמאל" בישראל.

אכן, מעניין מאוד לחשוב על המקורות לפופוליזם של הימין: "ההנגדה בין 'אנחנו' ובין 'הם', או בין 'העם ובין ה'אליטות'" ולהבין ש"אינה חדשה", כי היא הופיעה כבר ב־1925, "בלב התפיסה הרוויזיוניסטית".

(בהקשר זה אני לא יכולה שלא לחשוב על הספר המאלף דמוקרטיה בנסיגה, פופוליזם, קיטוב וההפיכה המשטרית שכתבו נעם גדרון ויניב רוזנאי. הם מיטיבים להסביר בו שני כוחות, פופוליזם וקיטוב, ואיך השילוב ביניהם מאיים על הדמוקרטיה).

מעניינת מאוד ההנגדה שעושה שילון בין "שני האבות המייסדים", כפי שהוא מכנה את דוד בן גוריון ואת מנחם בגין, ולפיה אפשר לאבחן בכמה מילים את ההבדלים בין גישתם של שני האישים ללקחי השואה: "בעוד שבגין חשב על הקורבנות, חשב בן גוריון על הניצולים" (ולכן בגין התנגד להסכם השילומים, ואילו בן גוריון סבר "שלא יהיה נכון לחנך את הישראלים על ברכי התפיסה של היותנו קורבנות").

ההבדלים בין שתי תפיסות העולם התבטאו בעוד תחומים. למשל, "אנשי תנועת הפועלים הדירו את הערבים משוק העבודה בשם רצונם לעבוד את האדמה בעצמם ולממש את עקרון 'העבודה העברית'", ולעומתם "המחנה האזרחי והרוויזיוניסטי [היו] נכונים להעסיק ולעבוד עם ערבים, בשל עקרון היוזמה החופשית והאמונה בכוחו של ההון הפרטי."

מרתק.

אבל המסקנה שמגיע אליה שילון ממש בפסקה הבאה, שלפיה "במובן זה הברית שניסה נתניהו לכרות עם מנסור עבאס לפני הבחירות של 2021 לא הייתה בגדר חריגה מתפיסת הימין המקורי" הקפיצה אותי! האומנם? תפיסה אידיאולוגית היא זאת שהניעה את נתניהו? איך זה מסתדר עם האזהרה שלו ביום הבחירות לכנסת ה-20, במרס 2015, שלפיה "הערבים נוהרים לקלפיות", אזהרה שהטתה כנראה את הכף בבחירות ההן? שש שנים אחרי כן האידאולוגיה נחתה עליו פתאום, ולא אילוצים קואליציוניים (בלבד!)? ומה באשר לניסיונות הפסילה הנוכחיים של המפלגות הערביות?

כששילון כותב ש"אין ספק שהמדיניות הנוכחית של הליכוד שונה לחלוטין מיחסו של בגין למערכת המשפט", שכן בגין "היה הראשון שהזמין את היועץ המשפטי דאז אהרן ברק לדיוני הממשלה", הוא באמת מאמין ששיקולים אידיאולוגיים כלשהם מניעים את נתניהו, לא המאבק שלו, כנאשם שעומד לדין, נגד מערכת המשפט, שאמורה לחרוץ את דינו?

שילון מעניק לנתניהו הרבה מאוד קרדיט. יותר מדי. הוא מראה את ההבדל בינו לבין עמדותיו של בגין, המתון יחסית אליו. בגין התנגד למשל לעונש מוות ולעינויים, צידד בנישואים אזרחיים, ביקש להעמיד את מדינת ישראל כמקום מקלט ל"כל אדם הנרדף פוליטית במדינתו" (ואף העניק מקלט למאות פליטים מוויאטנאם!). שילון משווה, בעצם מנגיד, את העמדות הללו עם אלה של פלג ימני קיצוני יותר, "ברית הבריונים" בהנהגתו של אב"א אחימאיר, שהיו אמנם רוויזיוניסטים, "אבל כבר אז הם קראו תיגר על הליברליזם של ז'בוטינסקי והביעו סלידה מהמשמאל, מהדמוקרטיה ומהכרעות פוליטיות בהסכמה רחבה: הם שאפו להשליט את עמדתם בכוח והעדיפו את הרגל על פני הרציונל".

כאן מגיע שוב שילון למסקנה שנתניהו סתם טועה כשהוא טוען שהוא ממשיך הרוויזיוניזם של ז'בוטינסקי. קודם כול, שילון מפריך את סיפוריו של נתניהו כאילו אביו, בנציון, "היה מזכירו של ז'בוטינסקי"; מראה ש"מדובר בתקופה קצרה בערוב ימיו של ז'בוטינסקי", ומסיק שאביו של נתניהו היה בעצם רוב ימיו "חסיד של 'ברית הביריונים והרדיקלים". טוב, אז אלה היו עמדותיו של בנציון.

אבל מכאן ועד להעניק לנתניהו את הקרדיט המופלג כאילו "הוא בהחלט נאמן למקורות"? אפשר להאמין לרגע אחד שרעיונות, מחשבות ענייניות על טובת העם והמדינה הם מה שמניע את נתניהו? הנאשם בפלילים? האיש שעדותו בחקירה הנגדית במשפט קורסת? ולכן פשוט תובע לבטל את המשפט?

"בקשת החנינה של נתניהו היא הוכחה לכך שכבר לא מדובר בדיקטטור בהתהוות", כתב עו"ד איתי מק, פעיל זכויות אדם, ב־30 בנובמבר 2025 בטור באתר העין השביעית, ובמאמר נוסף, מה־2 בדצמבר,כתב שוב על "נקמת החנינה" "שאינה כוללת הודאה בביצוע עבירה כלשהי" והראה מה הסכנות הטמונות בתגובתו של הנשיא הרצוג.

גם סימה קדמון הסבירה היטב ב־1 בדצמבר 2025, בטור בידיעות אחרונות, מדוע בקשת ה"חנינה" איננה מה שהיא מתיימרת להיות:

ולעומת זאת אבי שילון כותב ביישוב הדעת ש"נתניהו עדיין מחושב ומכוייל לדעת הקהל", זאת כדי להראות שהאיש מתחשב בדור הצעיר הסובב אותו. האומנם? "דעת הקהל" חשובה לו בכלל? איך ייתכן אם כך שההפגנות ההמוניות בעניין שחרור החטופים מעזה לא השפיעו עליו כהוא זה?

סקר שנערך בספטמבר 2025 הראה שכשני שלישים מהציבור (כ-65%–68%) תמכו ב”עסקה כוללת” שתביא לשחרור כל החטופים, בתמורה להפסקת הלחימה ונסיגה של צה״ל מעזה. זה השפיע על נתניהו? הרי אלמלא פעל טראמפ נמרצות לשחרורם הם היו ממשיכים להינמק במנהרות, ולמות בזה אחר זה.

הוא "מחושב ומכויל לדעת הקהל"? איך זה, אם כך, שעד היום לא מצא את הזמן – כמו שעשה טראמפ – לפגוש את כולם, להעניק להם תשומת לב (להתנצל בפניהם?)

"מחושב ומכויל לדעת הקהל"?

באחד הסקרים שפורסם באוקטובר 2025 תמכו כ־74.5% מהישראלים בהקמת ועדת חקירה ממלכתית. אז מקימים ועדת חקירה כזאת?

כמובן שלא.

כי השיקולים לא ענייניים. כי המניעים פרסונליים ואפלים. כי נתניהו לא ממשיך שום אידאולוגיה, מלבד שאיפתו העזה להמשיך לכהן כראש ממשלה, תמיד, בכל מחיר, בכל תנאי. לשמר את המימון הנרחב שהוא ובני משפחתו מקבלים, ואת כל ההטבות והתנאים הטובים שבאים עם המשרה.

ספר שמסביר לי את האידיאולוגיה הימנית אקרא אחרי שנתניהו יעלם מהחיים הפוליטיים בישראל. עד אז אני לא מסוגלת להתמודד עם הפער בין התנהגותו הפרועה לבין הצורך לנתח את מעשיו בכלים מדעיים ורציונליים. ניתוחים כאלה רק מכשירים את מה שאסור לקבל, ומעניקים נופך לגיטימי וראוי למה שפסול מיסודו.

עם עובד, 2025
334 עמ'

כשאני אצל התופרת אני מצליחה להימנע משיברון הלב הזה שגורמת הדלקת האור בחדרים השונים של הדירה. אני מותירה פתוחה את הדלת של חדר התאומים אף שזה תמיד גורם לי צער לראות את שתי מיטות היחיד שלהם החסרות משענות לראש, את השידה ביניהן, את הצללים והקפלים על פני השמיכות.

כשהם עזבו את הבית הרגשתי כאילו ילדתי בפעם השנייה, ואני אומרת שנייה משום שבראשי הלידה בבית החולים הייתה רק לידה אחת. לחיות לבדי בפעם הראשונה
בחיים שלי נראה לי דבר מהפכני באותה המידה, אבל לא הייתה בו השמחה ההיא, כאילו עברתי לממד של דאגה מתמשכת. זה מוזר שהחרדה האימהית רק גוברת ככל שעובר הזמן, שהיא נעשית גרועה יותר עם השנים. אני חשבתי שזה ההפך, אבל איך אפשר לשאת את המרחק, את ההיעדרויות, את הדממות שמופקות מילדינו עצמם?

קראתי בעבר שניים מספריה הקודמים של ג'ומפה להירי, השם הטוב ופרשן המחלות (שזכה בפרס פוליצר) והתפעלתי והתרגשתי מהם עד בלי די. ככל הזכור לי, מהספר הבא אחריהם, הבקעה, התאכזבתי, ולכן ניגשתי בתקווה מהולה בחשש אל קובץ הסיפורים שלה, שראה אור זה לא כבר בתרגום לעברית. 

 שמחתי מאוד לפגוש שוב כתיבה מרתקת, חכמה ומפתיעה.

להירי נולדה בלונדון להורים מהגרים הודים מבנגל. כשהייתה בת שנתיים הגרה המשפחה לארצות הברית, שם גדלה, התחנכה והתחילה לכתוב. ספריה הראשונים נוגעים בחווית ההגירה של הוריה. היא עצמה הרגישה אמריקנית לכל דבר. 

והנה, לפני שלוש עשרה שנים החליטה להירי להגר לאיטליה, ובד בבד החלה לכתוב באיטלקית בלבד. 

לדבריה, הרגישה משיכה עמוקה לשפה ולתרבות האיטלקית, ורצתה לשקוע לחלוטין בלימודן, ישירות מתוך חיי היומיום, ובכך לחוות התחדשות יצירתית. בראיונות סיפרה שהרגישה "זרות" הן באנגלית והן בבנגלית (שפת הוריה), וחיפשה שפה חדשה שתשחרר אותה מהמטען האישי־משפחתי. המעבר לרומא היה מבחינתה מסע של זהות ולידה־מחדש כסופרת.

קובץ הסיפורים החדש מתמקד ברומא ומתרחש ברובו בעיר הזאת. יש בספר דמויות רבות. חלקן ילידות איטליה, אבל ברוב הסיפורים מדובר במהגרים מארצות שונות, שאת שמותיהן אינה מציינת אלא ברמזים – כפר קטן ששוכן לא הרחק מהאוקיינוס האטלנטי, או – ארץ אחרת, רחוקה, שמתאפיינת בצבעוניות ססגוניות ושהנשים בה מתהלכות מכוסות בבגדים ארוכים, וכדומה.

גם שמותיהם של האנשים נסתרים מעינינו, כפי שאפשר להיווכח כבר מהשורות הראשונות בספר: "בכל שנה מגיעה משפחה חדשה לתקופה קצרה" – מספרת הדוברת, שעוזרת להוריה לארח תיירים בבית נופש קטן בכפר נידח. בעיני המבקרים בו הוא נראה אקזוטי ויפהפה, ובעיני שלושת המארחים, הבת והוריה, הוא מחוז של גלות שנכפתה עליהם, אחרי שנסו מהחיים בעיר הגדולה שבה היו זרים (רומא, כמובן) ומאוימים, רק בגלל זהותם השונה, הלא איטלקית. כאמור, להירי לא מספרת לנו מניין באו המהגרים הללו, אבל מכיוון שההיסטוריה האישית שלה ידועה, ובשל רמזים קטנים שהיא זורה בסיפור הזה, כמו גם בבאים אחריו, די ברור שמדובר שכמו הוריה מדובר בילידי הודו.  המהגרים השונים חווים גזענות שמתבטאת בסיפורים באופנים שונים.

בכל פעם אנחנו עדים לפן אחר של הגזענות המזעזעת הזאת: צעירים איטלקים יורים מרובה אוויר באישה צעירה שעובדת כמשרתת בביתה של איטלקיה ופוצעים אותה – הם אפילו לא יודעים מי היא ומה מעשיה, אבל זרותה מעוררת בהם עויינות. אישה אחרת נפגשת עם חברתה שהתאלמנה לא מזמן, מתוך רצון לנחם אותה, ואף על פי שמצבה האישי של המנחמת טוב בהרבה מזה של חברתה, בסופו של המפגש היא מרגישה ירודה ומדוכדכת, בגלל עלבון שספגה מאיזושהי ילדה שלא היססה לומר עליה שוב ושוב שהיא מכוערת, כי היא "שחורה". 

ועוד אישה אחת, אלמנה שבניה התאומים גדלו ועברו לגור הרחק ממנה והיא חשה בודדה ועצובה, נפגעת מילדים בבית ספר שם היא אמורה להשגיח עליהם בהפסקות. הילדים דוחים אותה, רק מכיוון שהפרצוף שלה לא מוצא חן בעיניהם. שוב, ברור שבה עצמה אין שום דבר שמצדיק יחס עוין. אבל היא זרה. תווי פניה לא אירופיים. די בכך. ויש גם גבר שנפגע בשם אשתו. הוא נחשף לדעות הקדומות נגד נשים כמוה, שבגדיהן ארוכים ומכסים את כל הגוף, בניגוד למה שמקובל בסביבתן ברומא.

הפגיעות הללו חוזרות ונשנות, והן מכאיבות מאוד. 

להירי יודעת לתאר אותן בעקיפין, בלי פאתוס, בשפה מאופקת, שרק מעצימה את כוחן ואת הכאב שהן מסבות.

החטיבה המרכזית של הספר היא מלאכת מחשבת של סופרת ששולטת היטב במלאכתה. כל כולה סיפורונים קצרים שנושאים את הכותרת המשותפת "המדרגות". מדובר בגרם מדרגות שמופיע בכולם, כמו עמוד שדרה שסביבו מתפתחות עלילות קצרצרות שבהן אנחנו פוגשים את "האם", "האלמנה", "הרעיה הגולה מארצה", "הנערה", "שני האחים", ואת "התסריטאי". לכל אחת מהדמויות יש יחס שונה כלפי גרם המדרגות, שנמצא בטבורו של פארק ציבורי. הנערה משתוקקת לזכות באפשרות לשבת עליהן כמו בנות גילה המקומיות, המשוחררות, שאינן מועדות להינשא בשידוך ולחיות חיים של צייתנות וכניעות. האם עולה במדרגות ויורדת בהן כל יום בדרכה לעבודה – היא מטפלת בילדים זרים (שאותם "היא אוהבת"), בשעה שאת בנה בן השלוש עשרה מגדלים הוריה: היא כמובן מפרנסת בעבודתה את כל בני משפחתה. "האלמנה" מפחדת משברי הזכוכית שבני הנוער מנפצים כל ערב על המדרגות הללו; הרעיה הגולה מארצה "רצה במהירות במדרגות", אחוזת בעתה מפני ניתוח קשה ומסוכן שעליה לעבור הרחק ממולדתה; האחים יושבים ביחד על המדרגות ונזכרים באירוע משנה חיים שחוו בילדותם, לא הרחק משם, והתסריטאי הוא איטלקי פטריוט. הוא מתוסכל מהתנהגותם של בני הנוער שמשתוללים על המדרגות ומבורותם בכל מה שנוגע להיסטוריה של ארצו.

כל הסיפורים, בשלוש החטיבות של הספר, מגוונים, מרתקים ומעוררי מחשבה. הם נוגעים לא רק בענייני הגירה, אלא בפנים השונות שיש בזוגיות, בהורות וביחסי חברות. כל אחד מהם צופן איזה סוד שקצותיו נשארים פרומים, וזה חלק מעוצמתם. זוהי שוב ג'ומפה להירי במיטבה. שונה מבעבר, אבל מעניינת מאוד.  

עם עובד, 2025
218 עמ'
תרגם: אלון אלטרס

התמקמנו ממש באמצע מחנה הפליטים, במה שנקרא באותה תקופה מאחז או הפגנת נוכחות או אצבע בעין. עשרים לוחמים בפיקוד מפקד מחלקה, טבח ומשגיח כשרות מוקפים בגדרות תיל ובעשרות אלפי גברים, נשים וילדים שתיעבו אותנו, ייחלו למותנו ובעיקר פחדו מאיתנו כמו שאנחנו פחדנו מהם. היינו ילדים. היינו
נסיכים. היינו קלגסים. על הקיר, לצד המפות ותצלומי השטח, היו תלויות תמונות המחבלים שהיינו אמורים לצוד או לחסל. שמנו איקס על כל אחד שחיסלנו.

בלילות היינו מאבטחים את אנשי השב"כ בחיפושים אחרי מבוקשים וסליקים.

בפעם הראשונה ששובצנו לפעולה כזו פרצנו באישון לילה לתוך דירת חדר, שעשרת דייריה הצטופפו על כמה מזרנים צמודים שהונחו על הרצפה. בעל, אישה, סבתא ושבעה ילדים. הם התעוררו בבהלה ובצעקות. השב"כניק הורה לנו להוציא את
כולם החוצה, ואנחנו מילאנו את ההנחיה בצייתנות, לפעמים אפילו בהתלהבות. בחוץ ירד מבול, והסמטאות החוליות נהפכו לנהרות בוץ. בתוך הבית נשארנו איש השב"כ, פינטו ואני לערוך את החיפוש. תוך כדי כך פירקנו כל מה שנקרה בדרכנו. אין לדעת מה הם מסתירים ואיפה, הסביר לנו השב"כניק. הוא ניער אז ספר קוראן, אולי קיווה שמבין דפיו ינשרו כמה רובי סער ושתיים-שלוש לבנות חבלה. עקרנו את הכיור מהקיר ואת האסלה מהרצפה. פרמנו מזרנים ושמיכות, ונוצותיהם התערבלו בחלל החדר ברוח הקרה שנשבה פנימה דרך החלונות שניפצנו. שברנו כל מיני חפצים חלולים, למשל חתולת חרסינה שיכולה להסתיר בבטנה נפצים, הרי אין גבול לתושייה שלהם. עקרנו מרצפות שאולי הונחו מעל מחבוא לנשק ולמסמכים מזויפים. מבחוץ נשמעו צעקות וקולות בכי. בני המשפחה, יחפים, רטובים ורועדים מקור, עמדו לאורך הקיר בידיים מורמות. הם לבשו תחתונים ארוכים או אימוניות, שכבר הספיקו להיספג במים. כשיצאנו החוצה התנפלו שתי הנשים על פינטו כי חשבו, אולי בגלל גובהו ואולי כי דיבר ערבית, שהוא מפקד הכוח. הוא הביט בהן נבוך ומבוהל. נסוג לאחור וניסה להשתחרר מכף ידה של הזקנה שנאחזה בכנף חולצתו. כיוון שלא הצליח, הנחית עליה פתאום סטירת לחי, והיא נהדפה ונפלה לבוץ. כל בני המשפחה, על פי איזה אות, ידיהם עדיין מונפות לשמיים, החלו ליילל ולצרוח. ילד קטן כבן חמש רץ אליה, משך בידה וניסה להקים אותה. גם פינטו הנבוך רכן לעבר הזקנה כדי לעזור לה לקום, אבל היא נרתעה ממנו, והילד דחף את ידו המושטת של פינטו ותקע בו מבט מבהיל. הזקנה זחלה ברפש אל בנה, התרוממה בעזרתו ונעמדה לצידו והרימה בהפגנתיות את ידיה. כמה מהחיילים השפילו את עיניהם ואחרים צחקקו. בינתיים סיים איש השב"כ לפרק את הבית. אמר שזו כנראה הייתה התראת שווא, ופשוט התפוגגנו מהבית אחרי שפירקנו אותו לגורמים. במאחז החלפו בגדים בשתיקה. שתינו תה ושתקנו. הלכנו לישון ולא החלפנון מילה זה עם זה. רק למחרת העזתי להגיד לפינטו שהוא לא היה צריך לסטור לזקנה, כאילו הסטירה היא כל ההבדל בין התנהגות נאותה של הצבא הכי מוסרי בעולם ובין ההשתוללות שהלכה שם. אני יודע, הוא ענה לי. כעבור שבועיים גם אני התחלתי לדחוף זקנות כשהן התקרבו אליי יותר מדי או צרחו יותר מדי.

בסוף הטקסט שעל גבו של הספר כתוב שהוא מספר על "מה שנדמה שאי אפשר לספר, כי שום מילים לא יכילו אותו". לא קראתי את הגב מראש, אלא רק אחרי שהפכתי את הדף האחרון, ולא יכולתי שלא להסכים עם הניסוח: כי גמרתי לקרוא את הספר בתחושה שהוא אכן עושה את הבלתי אפשרי: מביע במילים את מה שהמילים אינן יכולות להביע. 

אכן בסיפור "דרושה שפה" הדובר מספר שהוא "מכבה את כל מקלטי הטלוויזיה בעיר. משתיק את הכתבים ומשתיק את הפרשנים ומשתיק את הפוליטיקאים. ומבקש מכולם להקשיב לדמעות הזולגות ופשוט, לשתוק, עד שתימצא שפה אחרת שתתאים לדברים אחרים. כאלה שמעולם לא ידענו". 

מדובר, לדעתי, בכתיבה גאונית. בספר שיימנה עם הקלאסיקות הכי חשובות שנכתבו אי פעם על מה שמלחמות מעוללות, ויישאר חשוב גם בעוד שנים רבות.

והוא עושה את זה בלי דרמות, אלא להפך – בנימה הכי מאופקת, הכי ממעיטה, בכתיבה הכי עניינית שיכולה להיות, ועם זאת, ואולי – בגלל זאת – מדובר בכתיבה עזה ומפלחת. 

יש בספר שניים עשר סיפורים קצרים. כמה מהם קצרצרים ממש, עמוד וחצי, לא יותר, אבל גם הם מכילים עולם ומלואו, ועושים הכול בתחכום ספרותי עצום. 

כולם מתרחשים אחרי השבעה באוקטובר 2023, מהיום שבו אבדה לרובנו השפה, כי אין מילים לתאר את מה שקרה וקורה כאן מאז. איך אפשר להסביר את אירועי אותו יום. איך אפשר לתאר אותם, ולא פחות – בכך הסיפורים נוגעים – איך אפשר להבין מה שממשיך לקרות?

לא במישור הלאומי: ברבש אינו מתמקד בו בכלל, אלא פורט הכול לפרטים הכי קטנים, באמצעות הדמויות השונות, שלכל אחת מהן יש הסיפור האישי שלה, וכל האנשים הללו שונים מאוד זה מזה, ובכל זאת דומים בדבר אחד, במכנה המשותף לכולם: כולם מספרים על מה שקורה מאז השבעה באוקטובר לבני אדם שנלכדו בתוך הרשת הזאת של מציאות בלתי נתפסת ובלתי אפשרית.

כל סיפור לוקח אותנו אל עולמה הפרטי של דמות אחרת ברגע מסוים: למשל "המבשר" – האיש שממלא ביחד עם עוד כמה מגויסים את התפקיד הקשה כל כך של מי שמודיע לבני משפחה על נפילת בנם. הסיפור מתמקד ברגעים שלפני ההודעה, ובאלה שבאים מיד אחריה; בסיפור אחר אנחנו פוגשים בני זוג שבנם נפצע אנושות והם לא יודעים מה לעשות עכשיו, שהרי כבר שנתיים שהם חיים ב"נישואים פיקטיביים": רק למען הבן שהתגייס. הם מסתירים מפניו שבעצם נפרדו, ומה יהיה עכשיו? מה יעשו? איך יממשו את הפרידה?; אנחנו רואים, בסיפור "התמונה האחרונה", תיאור של תצלום של בני משפחה, אבא, אימא ושלושה ילדים שהקטן שבהם בן שנתיים וחצי, זה הכול, ואין לחמישה האלה מושג שעתידם המשותף בעצם נגמר. אחרי הרגע שבו צולמו אב המשפחה, המגויס למילואים, "יחיה רק עוד שבע עשרה שעות"; אנחנו פוגשים בסיפור "טטריס" אבא שיושב בלילה שבין השישה והשבעה באוקטובר ומנסה להעביר את הזמן במשחק וידיאו מטומטם, בונה חומות וירטואליים מלבנים וירטואליות, מתקשה לישון, מחכה לבתו, שלפנות בוקר תירצח במסיבה בנובה – למה האימא שלה הרשתה לה להשתתף במסיבה, ועוד הסתירה את זה ממנו? איך לא ידע מאומה? האם יצליח להציל אותה, כשייוודע לו מה קורה? איפה הנעל השנייה שלה, שלא ימצא כשיגיע איכשהו לאתר המסיבה? איפה היא? לאן נעלמה?; אנחנו פוגשים, בסיפור "זוג או פרט", אימא שמוצאת גרב בודד זרוק מתחת למיטה של הבן שהיה בבית לחופשת התרעננות והשאיר מיטה סתורה וגרב לא מכובס – "כמה זמן בזבזה על מריבות" אתו, היא מייסרת את עצמה עכשיו כשהוא איננו עוד, ולא ישוב.

הסיפורים גדושים בעימותים הקטנים שיש בחיים בין הורים לילדים: אבא שאילץ את בנו לשחק טניס, בניגוד לרצונו; אבא שסירב לאפשר לבנו להישאר בבית וללכת לרופא השיניים, ושלח אותו בכוח אל שדה הקרב, עם דלקת חמורה ומכאיבה; אימא שמתייסרת על השנים שבהן אילצה את בנה ללכת לגן ילדים שסבל בו ולא עמדה לצידו ולא הצילה אותו מפני אביו המחשל שציפה ממנו "להיות גבר" – ובכלל, מדוע התחתנו? איך טעות אחת, שמתגלה בדיעבד, מתחילה שרשרת חיים שנקטעת באחת, באיזשהו קרב בעזה שבו, כך מסתבר, חלה כנראה איזו התרשלות ובן אהוב, יחיד, נהרג? האם היה מותו בלתי נמנע? האם יכלו לשנות את כל התהליך שהוביל למותו? והרי כשנודע לה שהרתה היא בכלל לא רצתה בו, זה קרה במקרה, בטעות, בפעם הראשונה ששכבה עם אביו, ואז נאלצה להינשא לו, אז בשביל מה? בשביל מה בכלל נוצרו החיים האלה שלו?

כמה סבל שאנחנו פוגשים בסיפורים הללו, אבל הם כתובים כאילו שהם מינוריים, קטנים, לא צועקים אותו, אלא – לוחשים. ונעים כל הזמן בין ההווה, העבר והעתיד – המספר הכול יודע מגלה לנו מה יקרה לדמויות בעוד זמן מה, והן אפילו לא יודעות מה צפוי להן. כי ככה זה. רק הסופר יכול לחזות אירועים, תגובות, תחושות קשות מנשוא שצפויות בעתיד.

יש בספר אוצרות של חוכמה ותובנות, חלקן ציניות ושנונות, חלקן מעוררות מחשבה: "כל עוד לא ידוע מי ימות, כמה ימותו, איפה, מתי ובאילו נסיבות, אפשר לחיות בשלום עם הידיעה הזו, כמו שחיים בשלום עם ההתחממות הגלובלית" – הוא מתאר את היכולת הזאת של בני האדם להעלים עיניים מהמציאות, גם כשהיא נכוחה, גם כשהיא מאיימת על חייהם (ואולי דווקא אז, במיוחד, ועוד יותר); "נופלים כידוע מתים בשלמותם. הם עוברים מקיום מלא לאינות מוחלטת בקלות בלתי נסבלת."; "הכול ממשיך. השמש. הזריחה. השיטה. הפריחה. פעימות הלב. החום המעיק. צפצוף המיקרו עם המנה המחוממת. ההתרעה על חשבון מים שלא שולם בתוספת קנס פיגורים. השכנה שנכנסת לבקש שתי ביצים כי נגמרו לה ובדיוק היא מכינה פשטידת ברוקולי לבן שהגיע מחופשה." – כל אלה, ועוד רבים אחרים שסימנתי, ציטוטים רק מהסיפור הראשון, "המבשר". והמון כאלה יש גם בסיפורים האחרים. למשל – "המרחק ממנו אליה וממנה אליו הוא אותו מרחק ויישאר לנצח", בסיפור "טטריס". או – הציניות בסיפור "שתי שואות": "השורד אפילו לא הרים את עיניו מצלחתו והמשיך לחתוך את הירקות לקוביות קטנות בדייקנות כירורגית שכמעט משתווה לזו שנוקט הצבא המוסרי בעולם כשהוא מפציץ את הבתים בעזה." אללי… דומני שהיום כבר לא היה יכול עוד לכתוב אפילו את הדברים הללו, לא כאשר צה"ל "משטח את עזה בשיטתיות"; או בסיפור "צידוק הדין" שבו כלבו של הדובר "כבר מכיר בעל פה [את כל הנאומים של בעליו] ולו רק ניחן בכושר דיבור, היה מחליף את אדונו ברגעים שהוא מרטיב את גרונו המצטרד במים שמגישה לו המארחת"; או, באותו סיפור, "בניגוד למשאבים אחרים שמתכלים ואוזלים ככל שמרבים להשתמש בהם, הצער הוא משאב מתחדש שאינו מתכלה לעולם". 

הסיפורים מצטיינים כולם בריבוי רבדים ומנגינות. בכל אחד מהם מתקיים קונטרפונקט בין שני קווים שמתנגנים בפני עצמם ומשתלבים זה בזה. ב"צידוק הדין" אלה חייו של הכלב, שהולכים ודועכים, והקשר המיוחד שלו עם בעליו העיוור, ולצד זאת – העלילה הראשית שקשורה לכאורה במאבק להציל את היחסים בין כל חלקי החברה הישראלית.

עוד קיימת ברבים מהסיפורים מניית הזמן החוזרת בהם, בין הרגע העכשווי למציאות המתקדמת במהירות לעבר השכול, היתמות, אובדן החיים: "עוד שלושים ושמונה דקות העולם שלהם יתהפך"; "נשארו להם עוד שש עשרה דקות של שקט". 

הסיפורים מתוחכמים מאוד: ברבש מצליח להביע בהם, מחשבות משמעותיות, בלי לנסח את הדברים במפורש. למשל – את תחושת המיאוס מההשוואה בין השואה בה"א הידיעה לבין מה שקרה בשבעה באוקטובר: ניצול מהשואה האמיתית מתקומם נגד ההשוואה, מנסה להסביר את ההבדלים, אבל כשהוא מדבר עם צעירים שוחרי רייטינג שמראיינים אותו לתקשורת, הם  בכלל לא מסוגלים להבין מה מקומם אותו.

עוד דוגמה – ברבש מציג בפנינו, ועושה זאת במלאכת מחשבת של ממש, דמות של דרשן שכולו נוטף רצון טוב ואהבה מופגנת, שתלטנית, כי הוא שואף "לְפַשֵּׁר" בין ישראלים שעמדותיהם שונות. מטרתו המוצהרת בחיים היא למנוע מריבות בין אחים או מלחמת אזרחים. והכול מתפוצץ לנו בפרצוף כשאנחנו מבינים שהמחיר, מבחינתו, הוא – הקרבתם של החטופים בעזה. אז לא, לא ייתכן מכנה משותף בין "דורש הטוב" הזה לבין מי שנחרדים לשלומם של החטופים שעדיין נמקים במנהרות בעזה.

הוא מציג גם את תפקידה של מערכת החינוך שעושה לבני הנוער אינדוקרינציה, מנתבת אותם להתנדב לתפקידי לוחמים, ובעצם – אל מותם בטרם עת. קשה לשאת את הפער הבלתי נסבל בין ההשתתפות בצערה של אם שכולה של מי שהיה מנהל בית הספר התיכון שלו, לבין שהידיעה שהוא אמנם מביע עכשיו אהדתו וצער, אבל הוא זה ששכנע את הצעיר הרך להגיע ל"שירות משמעותי" (ובכך כנראה חרץ את גורלו וגרם לו כמעט במישרין לאבד את חייו). 

בכלל, מראה לנו ברבש שוב ושוב את הקונפליקט המובנה שקיים בין גברים רבים ונשים רבות; בין אבות ואימהות; בין גבריות לנשיות – אלה מצפים מבניהם להיות קשוחים, קרביים, נחושים, רואים בפחדיהם האמיתיים מניפולציות שאין להיכנע להן, ואלה מנסות להגן על הילדים, למנוע מהם את הבלתי נמנע. 

הסיפור הארוך ביותר, והאחרון בספר, "הקפות", מראה לנו עוד פן של מה שמלחמות מעוללות: שהרי השבעה באוקטובר 2023 חל כמה ימים אחרי יום השנה של מחדל המלחמה האיומה הקודמת, מלחמת יום כיפור. גם אז הייתה קונצפציה שעיוורה את העיניים, גם אז הייתה הפתעה גדולה, והזנחה, וטעויות, ומחדלים, וקורבנות מיותרים, ולוחמי יום כיפור, שהם כיום בסוף שנות השבעים לחייהם, עדיין תקועים בטראומות של אז, ונאלצים להתמודד עם טראומות חדשות, שנרמזות  בסיפור האחרון. אנחנו רגע לפני וגם רגע אחרי. הסוף של הטראומה הקטלנית ההיא, וההתחלה הצפויה בעוד כמה שעות של הטראומה החדשה, שהקוראים יודעים עליה, ולדמויות אין מושג – בת אהובה שמודיעה לאביה שהיא חייבת ללכת לרקוד במסיבת הטבע שמקימים בסמוך לגבול (והוא וחברו עוד תוהים – למה שם?). ואוי, אוי, מה עתיד לקרות לו, לה, (לכולנו), בעוד כמה שעות.

תמיד חשבתי שאי אפשר לכתוב ממש מתוך הכאב. שצריך לתת לו זמן. לעבד אותו. להתחזק. אבל בני ברבש רוצה לזעוק את עכשיו בקול (ואכן עושה את זה, אך בלחישה). בין היתר הוא יוצר סיפור עתידני שנקרא "סטטיסטיקה" שבו קוראים על "החלל האלפיים שש מאות ארבעים ואחד במלחמת 'חרבות ברזל'" שיהרג "ברצועה בקיץ 2028".

הסיפור מופנה כמובן אלינו, אל עכשיו. אמנם הוא מעיד על עצמו שהוא "כותב את הדברים ב־16 ביוני 2024", כשההרוג עדיין רק בן חמש עשרה, תלמיד מחונן במגמת מדעי המחשב, אבל הוא כבר חוזה את העתיד. ובעצם – קורא לנו עכשיו, ברבע האחרון של שנת 2025, לעצור סוף סוף את הזוועה. להציל את הילד. למנוע את נפילתו "בזמן טיהור של מחנה הפליטים ג'באליה". 

האם מישהו מאתנו יכול להטיל ספק באפשרות שגם בעוד שלוש שנים הקטסטרופה תימשך? שילד כזה באמת יתגייס ויתחייל, ויתאמן, וייהרג בגיל "תשע עשרה וארבעה חודשים", במקום לממש את העתיד המבריק שצפו שלו?

קראתי את סופו של הסיפור האחרון כשחזרתי מהפגנה, לבושה בחולצה צהובה שכתוב עליה ששבעה באוקטובר חייב להסתיים. עמדתי ברחוב וצעקתי "די! די!", ובינתיים הילד מהסיפור גדל. בת הזוג שלו "תלמד עבודה סוציאלית, תתחתן בגיל עשרים ותשע עם רואה חשבון צעיר", ותיעתר לבקשתו שלא לקרוא לבנם המשותף על שמו של החבר שנהרג.

האם הספר הזה, האם ההפגנות האלה, יצליחו להציל חיים?

עם עובד, 2025
256 עמ'

(הטור נכתב לפני כשבועיים. לפני "תוכנית טראמפ". לפני שהתעוררו תקוות חדשות. נראה שגם בהן יש עדיין לנהוג בזהירות רבה).

ד"ר עמית פכלר הוא פסיכולוג קליני מומחה ומדריך, שמלמד במסלולים העצמאי וההתייחסותי בבית הספר לפסיכותרפיה באוניברסיטת תל אביב; בבית הספר לפסיכותרפיה תמורות; במכללת לוינסקי ובמכללה למנהל, וככל הידוע לי, בעוד מקומות.

הוא גם מרצה (בחסד!) ולאחרונה סיים סדרת הרצאות מרתקת בבית אריאלה שכותרתה הייתה: "סקס שקרים ואינטואיציה".

בהרצאתו הלפני אחרונה ב־3 באפריל 2025, ציטט ד"ר פכלר קטע מתוך בדולח וסכינים, הממואר שכתבתי, ומצא בו הקשר מרתק אל נושא ההרצאה: דיסוסציאציה, רוע והבחירה בטוב.

נכחתי בהרצאה, מסומרת למקומי ונפעמת מההקשרים, מהתובנות, מיכולתו של המרצה להבהיר סוגיות מורכבות, ובעיקר – לנטוע במאזיניו תקווה ואמונה שחרף כל הרוע והזוועה, טוב עוד יתאפשר, אפילו כאן. (אני כל כך רוצה להאמין לו!).

נקודת המוצא של ההרצאה הייתה – מה שקרה ב־7 באוקטובר 2023, ואחת השאלות שהשיב עליהן הייתה – איך אפשר למנוע מאחרים "לשחק לנו במוח". כך ניסח אותה.

ההרצאה הייתה מרתקת. הנה היא כאן, בשלמותה:

כאמור, לקראת סופה של ההרצאה הזכיר פכלר את הספר שלי, הממואר בדולח וסכינים (שראה אור ב־2024 בהוצאת עם עובד), וציטט מתוכו כמה קטעים.

אלה נועדו להדגים אינטראקציה עם פסיכופתים – עם עצמם ועם זולתם – ולציין ממה יש להיזהר באינטראקציה כזאת.

ביל מאהר הוא, כפי שכתוב על גב הספר, "קומיקאי אמריקאי נודע", שבתוכניתו "זמן אמיתי" נהג בעשרים השנים האחרונות לשאת מונולוגים ארוכים ושנונים. את המונולוגים הללו כינס ב־2024 בספר, שתורגם לאחרונה לעברית.

כל אחד מהפרקים בספר מתמקד בסוגייה שקשורה בחיים בארצות הברית: למשל, "מפלגות", "תקשורת", רפובליקאים", "דמוקרטים", "שוטרים", "סמים", "דת", "נשק חם", ועוד רבים אחרים – עשרים וארבעה בסך הכול.

המונולוגים הללו הם קודם כל, עוד לפני שיורדים לעומקם, מצחיקים מאוד. מאהר חד לשון, מקורי, ונחרץ. הוא לא מהסס להביע דעות שנויות במחלוקת, ולעשות את זה בפסקנות ובביטחון עצמי עצום.

השקפת עולמו שהולכת ונפרשת לאורך הספר גלויה וברורה מאוד: עמדותיו ליברליות בבסיסן, אבל הוא סולד מכל קיצוניות שהיא, ומתעב את שלל התופעות הביזריות הנלוות בשנים האחרונות לשני הקצוות, רפובליקנים ודמוקרטים גם יחד. 

הוא לא מהסס להסתכן בכך שיפגע במישהו – דיעותיו ברורות ומוצקות, הוא יודע היטב עם מה הוא מסכים, למה הוא מתנגד, ואיך בדיוק לנסח את הדברים כך שעמדתו תובהר בלי שום ספקות.

כל זה מעניין וטוב ויפה, אבל מה שהדהים אותי במיוחד במהלך קריאת הספר הייתה התחושה שאם רק נשנה את שמות האנשים שעליהם ביל מאהר יורד, אלה שהוא לועג להם, חושף את טיפשותם וצביעותם, אם רק ניתן להם זהות אחרת, של דמויות מוכרות היטב בזירה הפומבית הישראלית, אפשר היה להאמין שהספר שלו נכתב עלינו, כאן, לא על ארצות הברית הרחוקה.

מצאתי כל כך הרבה מקבילות מובהקות בכל כך תופעות שמאהר מתאר, עד שהתקשיתי להכיל את תחושת הקבס, ואת הדאגה העמוקה שהתעוררה בי לנוכח ההבנה שהעולם כולו, כך מסתבר, פשוט, ובהיעדר מילה תקנית יותר, התחרפן.

הפרק האחרון בספר, "מלחמת אזרחים", הוא זה שכמעט חיסל אותי כשקראתי אותו, מרוב הזדהות ודאגה. מאהר מתאר בו את השנאה ההדדית הקשה כל כך ששוררת כיום בארצות הברית. למשל, "'למה הרפובליקאים מצביעים נגד האינטרס הכלכלי שלהם?' התשובה היא: מפני שהם שונאים אתכם" – את הדמוקרטים, כמובן. והנה, גם בישראל אנחנו עדים לתופעה דומה: "מניתוח מאפייני ההצבעה והסקרים, מתברר שבחסות השיח הרדוד ובשל רפלקסי הצבעה צרובים, כנראה רבים מאיתנו יצביעו למפלגה שתפעל נגד האינטרס הכלכלי־חברתי שלנו. ולא מדובר רק על זרמים צדדיים אלא דווקא על השדרות המרכזיות של החברה הישראלית." 

מאהר מזכיר את ההצעה לחלק את ארצות הברית בין הכחולים – הדמוקרטים – לאדומים – הרפובליקנים. גם בארץ הייתה קריאה דומה: להקים את מדינת יהודה שתיפרד ממדינת ישראל. מאהר מזהיר מפני המחשבות הללו, שהרי החלוקה יכולה להגיע גם להפרדה בין בני זוג שחולקים חדר שינה. הוא מציע להימנע ככל האפשר מדיבורים מפלגים, שאינם יכולים להועיל לשום דבר. לא יכולתי שלא לחשוב על סדרת המערכונים ב"זהו זה" שבהם שני זוגות חברים מחליטים לא לדבר יותר על פוליטיקה, כדי לא לריב, אבל לא מצליחים אף פעם להתאפק.

כבר בפרק הראשון כותב מאהר על אנשים ש"מסרבים לשמוע דעה מנוגדת לשלהם" ורוצים ש"אלה שמשמיעים אותה ייעלמו". כל כך מוכר!

הוא מדבר על רפובליקנים ש"חושבים שמה שהשמאל עושה שגוי מיסודו ומזיק למדינה עד כדי כך שהם מוכנים לזרוק לפח את מהותה של הארץ הזאת – הדמוקרטיה – כדי להציל אותה". את ארצות הברית הוא מתאר, או את ההפיכה המשטרית "שלנו"? 

מאהר, כאמור, ליברל, אמנם, אבל הוא לא מהסס לרדת גם על הצד "שלו". בעיקר על תופעת הווקיזם שאינו רואה בה חלק מהליברליזם, אלא "ההפך הגמור", שכן מדובר למעשה בניסיון לחסל את הליברליזם (הוא מסביר היטב, ומפרט, מה הרסני בווקיזם).

בכלל, הוא נגד מה שמכונה "תקינות פוליטית": לומר על מישהו שהוא שמן נחשב "ביוש"? לא, אומר מאהר. השמנה מזיקה לבריאות, ומוטב לומר את האמת, כי אנשים שמנים מדי מסכנים את חייהם, והרצון לקבל ו"לחבק" כל תופעה, שמא ייפגעו רגשותיו של מאן דהו, רק מזיק להם. 

"הפרדת הספורט לפי מגדר חסרת הגיון"? הוא שואל, ועונה – לא ולא! יש להכיר באמת הביולוגית: "נערים גדולים יותר, מהירים יותר וחזקים יותר מנערות, מטבע ברייתם". זאת לא אפליה. זאת המציאות. 

הוא טוען שבראייה לאחור אל דורנו, לא יבחינו אנשי העתיד בדקויות ההבדלים בין ימין לשמאל, רפובליקנים ודמוקרטים. "הם יראו בשני הצדדים אותה פתולוגיה ואותן תכונות שליליות" שרק התבטאו באופן שונה. "לדוגמה", הוא מוסיף, "ההיסטוריונים של העתיד יאפיינו את האמריקאים במאה ה־21 בתור מתנגדי מדע. הקריסה האקולוגית בימין תיתפס בעיניהם כאנטי־מדע", וכן הלאה. ומיד נשאלת השאלה אז איך יראו אנשי העתיד את מדינת ישראל? את המלחמה בעזה? את המלחמה באיראן? כרגע אי אפשר בכלל לנחש, הרי אנחנו בעיצומה של המלחמה עם איראן, אולי אפילו רק בתחילתה. 

בפרק "מפלגות", שנושא את כותרת המשנה "הצלחה מסחררת, אפס כישורים", מתאר מאהר חברי קונגרס שנבחרו לתפקידם הרם אף על פי שהם נטולי כל ייחוד, יכולת, או כישרון. באותו הקשר אי אפשר שלא לחשוב על מי שמכהנים כיום במדינת ישראל כשרים. למשל – על מאי גולן –

על גלית דיסטל אטבריאן הזגזגנית (מסיתה, "מתחרטת" כשהיא חושבת שזה הבון טון החדש, חוזרת להסית…) –

על דוד ביטן החשוד בעבירות שוחד –

על דוד אמסלם האלים מילולית, גם נגד חברי מפלגתו – 

על טלי גוטליב המוזרה וההיסטרית –

על ישראל כ"ץ, שכינה את עצמו "יותר גדול מהורדוס", לא פחות… 

אנא אנו באים?

"עבודה בתור חבר קונגרס טובה הרבה יותר מסידור המשקולות במכון כושר", כותב מאהר, ומזכיר שבכך עסקה אחת הנבחרות, "לפני שהחליטה להתחרות על הפרס הגדול", וחבר קונגרס נטול כישורים אחרים לא יעזוב את המשרה לעולם, "כי לוביסטים מלקקים לו, והוא מופיע בטלוויזיה, בלי לעשות כלום – וזה, כידוע, החלום האמריקאי בהתגלמותו"… 

הקטעים השנונים ביותר בספר הם אלה שבהם מאהר לועג קשות לטראמפ, שהיה נשיא לשעבר בימים שמאהר כתב את הדברים. הוא מספר למשל שב־2013 תבע למשל מטראמפ להוכיח שאביו לא היה אורנג־גוטנג, שכן רק לקופים הללו יש שיער כמו זה של טראמפ. (מאהר כתב את הדברים בתגובה לתביעתו של טראמפ מברק אובמה שיוכיח כי הוא באמת בוגר אוניברסיטה ויליד ארצות הברית). כשמאהר כתב את הספר ודאי לא העלה בדעתו שטראמפ ישוב וייבחר.

לפני כחודש פרסם מאהר טור מפתיע שבו תיאר את ארוחת הערב שסעד בחברתו של טראמפ, וסיפר שהנשיא התגלה כ"אדם קשוב, ענייני ומלא הומור"… בתגובה פרסם לארי דיוויד ב"ניו יורק טיימס" טור ביקורתי שכותרתו הייתה "ארוחת הערב שלי עם היטלר". דיוויד לעג למאהר, שהלך פתאום שבי אחרי טראמפ. בטור תיאר מפגש מדומיין עם היטלר, שלדבריו היה "מפתיע בנעימותו"… 

אכן, אחרי שקוראים את הספר קשה להבין את הפער בין דבריו הבוטים והחד משמעיים של מאהר בכל מה שקשור בטראמפ, לבין הנימה האוהדת והמתפעלת, שבה תיאר את ארוחת הערב הלא צפויה הזאת. מוזר!

אבל נחזור לספר עצמו. באחד הפרקים, "ידיעה", כותב מאהר על בורותם המופלאה של האמריקאים, ולדוגמה מספר על "קטע קלאסי" שהיה לג'יי לֶנו בתוכניתו בטלוויזיה. לֶנו נהג לשאול עוברים ושבים כל מיני שאלות שבעבר "נחשבו דברים ידועים לכול", אבל אלה חלק מהתשובות שקיבל:

שאלה: מי האדם הראשון שנחת על השמש?
תשובה: לאנס משהו… לאנס ארמסטרונג?
שאלה: איזו עיר היא הגדולה בעולם?
תשובה: אני חושבת, כאילו… אסיה?
שאלה: אילו נולדת ב־2021 בן כמה היית?
תשובה: 21.
שאלה: באיזו ארץ נמצאת ונציה, איטליה?
תשובה: ואללה, אני הולכת להיות מורה, אז אני צריכה לדעת… פריז!
שאלה: מאיפה באה המלכה אליזבת'?
תשובה [איש]: מצרים.
תשובה [אישה]: ברזיל.

נזכרתי בפינה שמעלה שי שטרן בערבי שבת בתוכניתו. הוא, או נציג מטעמו, דודו ארז, פונים אל עוברי אורח ושואלים אותם שאלות של "ידע כללי". התשובות שהם מקבלים מעוררות השתאות. הנה דוגמה אחת מיני רבות:

מסתבר שאנחנו ממש כמו באמריקה…

אין כמעט אף עמוד בספר שלא סימנתי בו שנינויות וקווי דמיון למציאות שלנו בישראל. זה כאמור מצחיק מאוד, אבל בה בעת גם עצוב, ראוי להתעמקות, ובעיקר – מדאיג. כי ארצות הברית של אמריקה תשרוד מן הסתם, אבל יש תופעות חמורות מאוד שמדינת ישראל הקטנה לא אמורה ואולי גם לא יכולה להתמודד אתן. 

Bill Maher, What This Comedian Said Will Shock you

תרגם מאנגלית: יוסי מילוא
עם עובד, ספריית אופקים, 2025
367 עמ'

נדמה לי שהספר אני מניר עוז מתאים מאוד לשמש כחומר גלם למה שמכונה "מחקר איכותני". ככל הידוע לי, יש גם מי שערכו מחקר כזה כשאוכלוסיית הנבדקים שלהם מנתה רק תשעה מרואיינים. נראה לי ששלושים ושניים המונולוגים שכתבו אנשי ניר עוז, כאלה שחברים בקיבוץ וכאלה שעזבו אותו מזמן, ממש קוראים לבחון אותם בכלים מחקריים (אם כי במחקר איכותני נדרשת, ככל הידוע לי, הכוונה בצורת שאלות שהמראיין שואל את המתראיינים).

גם אם לא יחקרו את הספר המרתק הזה בכלים כאלה, מי שקורא אותו אינו יכול שלא לשים לב למכנים המשותפים הרבים שמופיעים במונולוגים שכתבו אנשי הקיבוץ בעקבות אירועי השבעה באוקטובר 2023. יש בכולם אפילו התבטאויות חוזרות, מדויקות מילה במילה, ואפשר מן הסתם להפיק מהם מסקנות כלליות על בני ניר עוז, על מה שמאפיין אותם, על השקפת עולמם ועל האופן שבו הם רואים את המציאות.

יש אפילו שמות שחוזרים כמעט אצל כל הכותבים. למשל – עדינה משה, כיום בת 75, ששימשה כמטפלת של ילדים רבים בקיבוץ. כזכור, בשבעה באוקטובר 2023 נחטפה עדינה משה לעזה. אחרי ששבה משם והתראיינה בטלוויזיה זכינו כולנו להכיר, ולו במעט, את האישה המופלאה הזאת, החכמה כל כך, החזקה, ההומנית, אדם מרשים במיוחד. היא בלטה לטובה אפילו בין הנחטפים המבוגרים האחרים שסיפרו את סיפוריהם לציבור אחרי ששבו מהשבי, וכולם הצטיירו כאנשים יוצאי דופן בגדולתם.

כל אחד מה"ילדים" שהזכיר את עדינה לא שכח לספר איך כשטיפלה בהם הקנתה להם הרגלים מסודרים ועד כמה הייתה משמעותית בחייהם.

מה שחוזר ומודגש בסיפורים השונים זאת התחושה שניר עוז הוא בית. ממש במילים האלה הם שבים ואומרים: אלה שנולדו בניר עוז, ואלה שהגיעו אליה בילדותם, או אפילו בנעוריהם, כמו אולה מצגר למשל. אלה שעזבו את המשק, ואלה שהמשיכו לגור שם כל חייהם – כולם מספרים על תחושת הקשר שלהם לקיבוץ, על  הוודאות שהם שייכים למקום, לאנשים שגרים בו, לנופים שבהם הוא שוכן.

ועוד חוזר בין האנשים התיאור של חיי החופש שזכו להם בילדותם. רוב הכותבים עוד היו בילדותם בלינה המשותפת ורובם (בניגוד למה שעולה מספרים אחרים, למשל – מזה של יעל נאמן, היה לך טוב או היה לך רע ) טוענים שחדרי הילדים, הלילות בלי מבוגרים צמודים שמשגיחים עליהם, אינם זכורים להם כטראומטיים. להפך. הם זוכרים את הכול בחיוך ובחיבה: את ההשתוללויות, מעשי הקונדס, ותחושת החרות המוחלטת שחוו  בילדותם. הם יכלו לשוטט במשך שעות, נהגו לברוח מבית הילדים, לטפס, "לסחוב" (אבטיחים לא קונים! כותב אחד מהם, רק לוקחים בגניבה מהמקשה הסמוכה…).

עניין נוסף שחוזר על עצמו הוא התחושה שהקיבוץ שלהם בעצם כיוון אותם לבינוניות. רבים מהם מספרים שלא דירבנו אותם להצטיין. רון בהט מגדיר זאת כך: "בניר עוז מי שלא ידע בגיל שלוש לשרוך שרוכים, שלחו אותו לטיפול, אבל מי שידע לשרוך שרוכים בגיל שנה, לא עזרו לו לפרוח. הנציחו את הבינוניות". רבים מהכותבים מרגישים שההכוונה הזאת לבינוניות השפיעה על חייהם לאורך זמן רב. "שנים התחושה שלי הייתה שצריך לקצץ את הכנפיים בשביל לא לבלוט", כותבת סיון קלינגבייל, וארנון רגב כותב: "בלימודים היה רף מאוד נמוך, זה לא השפיע בקיבוץ על איך שנתפסת". "הביצועים בבית הספר לא עניינו אף אחד". "לא חיפשו מצוינות" כותב אילן להב, וסיון להבי לוקחת את זה למקום כללי יותר: הקיבוץ "מחזק את החזקים ומחליש את החלשים". היו מי שהעמדה הקיבוצית הזאת השפיעה על מהלך חייהם: ענבל כהן־זיידברג חלמה ללמוד רפואה, ואפילו התקבלה ללימודים, אבל מכיוון שריפו את ידיה בקיבוץ, ויתרה. בדיעבד היא סבורה שאילו רק עודדו אותה להצטיין, אילו רק האמינה יותר בעצמה, הייתה מגשימה את החלום.

כאמור, "בקיבוץ אסור להתבלט", כותבת עדנה גרף אתרוג, והיא לא היחידה שמנסחת כך את הדברים.

מה שהיה חשוב בעיקר, או רק, היה – חריצות ומסירות בעבודה. בעז זלמנוביץ כותב למשל: "אחת מהתכונות שמאפיינות אותי היא התמדה שנובעת מהחינוך בניר עוז. אתה מקבל אחריות בעבודה ובמוסד, ואתה חייב להוכיח את עצמך". אותו מוטיב חוזר אצל כולם.

לצד הביקורת, אצל כולם חוזרת התחושה שהקיבוץ אינו רק בית, אלא גם "משפחה מורחבת", כפי שכותבת חמוטל גומא־דויטשמן. כך רואים זאת גם אלה שעזבו בכעס, כי לא אישרו להם לימודים, או כי התקטננו אתם על דמי נסיעות. "יש כפר שלם שמגדל את הילדים", מסבירה ענבר שגב את קסמה של הקהילה המשפחתית כל כך, וזאת לצד ההבנה שבקיבוץ "הקרבת התא המשפחתי" גרמה לכך שילדים לא זכו כמעט להשתקפות של "ההורים שאוהבים אותך תמיד" והיו חשופים בעיקר להשתקפות שלהם בעיני בני גילם.

כולם, ממש כולם, מזדהים עם הקיבוץ. מרגישים חלק ממנו. גם אם עזבו. כולם התגייסו לעזור לניצולים, נסעו לאילת, שם השתכנו אלה ששרדו, מיד אחרי השבעה באוקטובר, ומי שלא שהו בקיבוץ באותו יום נורא עשו כל מה שיכלו כדי לתרום לרווחתם של האחרים. גם מי שעזבו את הקיבוץ מזמן הרגישו מיד שהחברים מקבלים אותם בחום משפחתי, אפילו זמן רב אחרי שהוריהם או סביהם כבר הלכו לעולמם והם נפרדו לכאורה מהקיבוץ מזמן. הוא בכל זאת נשאר בית ומשפחה.

קורעים את הלב תיאורי השבעה באוקטובר. כמובן שאנחנו יכולים לקרוא רק את עדויותיהם של הניצולים. אלה שבאורח נס לא נרצחו. אבל יש גם תיאורים כמו זה של דנה סילברמן־סיטון, אחותה של שירי ביבס. חטופים ששבו מספרים על מה שעבר עליהם בדרך לעזה, ושם, בשבי החמאס. קרן מונדר, למשל, שנחטפה ביחד עם בנה הקטן ואמה, מספרת עד כמה הקפידה להעניק שם תשומת לב לילדים שהיו אתה בשבי בלי הוריהם, עד כמה השתדלה שלא ירגישו שהיא מעניקה יחס מועדף לבנה, ששתי נשים היו אתו: אימא וסבתא. אצילות הנפש שחושפים כל הכותבים, הדאגה המתמדת לזולת, הנכונות לראות את האחר, ולהקדיש לו מכוחותיהם האחרונים כמעט, גם היא כנראה תוצר של החינוך הקיבוצי, שהכותבים מותחים עליו ביקורת רבה, אבל היה בו מן הסתם גם כדי לפתח את המידות התרומיות של מי שגדלו שם.

בשבעה באוקטובר במשך שעות לא הגיעה לקיבוץ שום עזרה. "אחד הדברים ששיגעו אותי זאת התחושה שפספסו את ניר עוז כי לא ידעו איפה זה", כותבת סיון קלינגבייל, וזה מתקשר כמובן לכותרת המשנה של הספר: "זה בסדר, אף אחד לא יודע איפה זה." חברי קיבוץ לשעבר שראו בטלוויזיה את השידורים החיים שהגיעו מהקיבוץ וזיהו את המקום ראו שהכותרות מטעות את הצופים לחשוב שמדובר בבארי, ניר עם וכפר עזה. בשבילם ניר עוז היה מעין של גן עדן של הילדות, אבל כוחות הביטחון פשוט פספסו את הקיבוץ, בדרכם להציל יישובים אחרים. התוצאה הבלתי נתפסת – 63 נרצחים, 76 חטופים, ביניהם 40 נשים וילדים. רבים מהם טרם שבו.

השמות של כולם נודעו מאז ברבים, והלב יוצא אל החטופים שעדיין מוחזקים שם, במנהרות חמאס המחרידות, ואל בני המשפחות שלהם.

הסיפור הזה נמשך עדיין. הוא בעיצומו. השבעה באוקטובר 2023 לא הסתיים.

עם עובד, 2025
231 עמ'
עורך: עומר עינב

בשורות האחרונות של הרומן החדש של ערן בר־גיל קשה מאוד שלא לפרוץ בצעקה רמה: לזעוק שלא! אי אפשר! לא ייתכן. ושוב – בבקשה, בבקשה – לא! ולדעת שאין ברירה. שככה זה. ככה בדיוק.

התחושות העזות הללו מעידות על עוצמת הקשר שנוצר בין הקוראת לדמות הראשית בסיפור. עד כדי כך שאותה דמות נעשית ממשית, חיה, יקרה, אהובה.

כותבו של הספר, ערן בר־גיל, מסתמן בשנים האחרונות כאחד מטובי סופרינו. על הרומן הקודם שלו, ריבועים פתוחים, כתבתי שהוא "אחד המרגשים שקראתי לאחרונה", ועל קודמו, על הדבש ועל המוות, שהוא "מדויק, משכנע, אמיתי, ויפה להפליא".

ועכשיו – החדש. קו בדרום. זהו רומן שקורע את הלב, כי הוא של כאן ועכשיו, של המציאות שאנחנו חיים בתוכה, והדים לה החלו כבר להופיע לא רק בספרי עיון  שנוגעים בה ישירות (כמו למשל מר הפקרה, וגם עכשיו תורנו מאת שחר תורגמן, או סדריק, מאת גיש עמית), אלא גם בפרוזה (למשל הרצברג מאת רם גלבוע).

שמו של הרומן, קו בדרום. דו־משמעי. הוא מתייחס לקו הדמיוני שמשרטטת הדמות הראשית בספר, עומר, בדרך אל הדודים הגרים במושב פארן. ההורים והאחות של עומר נוסעים לשלושה חודשים לטורונטו, האם היא חוקרת מצליחה, פרופסור, אבל לעומר המעבר הזה לגמרי לא רצוי. מאחר שיש אפשרות להתארח אצל הדודים, המשפחה מחליטה לוותר, להתגמש. "קו בדרום" הוא גם שרטוט דמיוני שמלוא משמעותו מתבררת רק בחלקו השני של הרומן.

החלק הראשון של הרומן כתוב בגוף ראשון. ברור לקוראים לגמרי שעומר הוא בן. כל מחשבותיו בלשון זכר. ולכן, די בהתחלה, ובפעם הראשונה שעומר "מתקן" בלבו, בחשאי, את הגוף הדקדוקי שבו פונים אליו, הקוראת מתבלבלת. רגע, מה?

ורק אז, כעבור כמה פסקאות, העניין מתבהר: עומר נולד אמנם בת, אבל חש, מאז ומתמיד, שהוא בן בגוף שזר לו.

וכל החצי הראשון של הספר עוסק במאבק שלו, שהוא עושה בחירוף נפש, כדי להוציא לאור את הזהות הפנימית העמוקה שלו. בן! בן! לא בת! כלוא בגוף שלא מתאים לו, נבוך ממנו, משתוקק עד אימה לצאת לאור בגלוי עם המגדר האמיתי שלו, ומייחל לכך שהסביבה תקבל אותו ותשלים עם זהותו. כי הזיוף הפנימי מתיש כל כך: "התעייפתי מלהעמיד פנים כל הזמן, להשתדל להשתלב, להיות נחמד כזה, זורם, ולראות איך שכולם חוץ ממני עושים את זה בלי מאמץ בכלל, נהנים עד השמיים".

המאבק של עומר נוגע ללב, מעמיק לתוך נפשו, ומעניק לנו צוהר להבנת המצוקות, הקונפליקטים החרדות, הצרכים, הנחישות, של מי שכלוא בגוף שאינו מזדהה אתו. אבל אנחנו לומדים להכיר עוד צדדים בדמותו של עומר: לא רק אדם שנאבק על זהותו המגדרית, גם צייר מחונן, גם אוהב כלבים (הדודים מגדלים כלבות שגוריהן נמסרים למשפחות אומנה ואז עוברים אילוף כדי לעשות מהם כלבי נחייה ועומר מתגייס מיד לעזור בטיפול בהן ובגוריהן). הוא חרוץ, נעים הליכות, נוח לבריות, ידידותי.

אבל את חייו מלווה כל העת הסוד הממאיר, המייסר, שלא מאפשר לו לחיות בשלום עם סביבתו. (לא עם עצמו! הוא יודע מה זהותו ובטוח בה!)

למי עומר יגלה את האמת על עצמו? איך יעשה את זה? מניין יגייס את האומץ?

מאחר שהחלק הראשון נכתב כאמור בגוף ראשון, הוא מאפשר לנו להיות שם, אתו, בתוך נפשו, בתוך מחשבותיו הסמויות ביותר.

החלק השני שנכתב בגוף שלישי מאפשר לסופר לספר לנו לא רק על עומר, אלא על המציאות הסובבת אותו, על דמויות אחרות, מחשבותיהן, גורלן, ועל האירועים המבעיתים שהספר מסתיים בהם, והם "זורקים" אותנו בחזרה מתוך הפיקשן אל המציאות, מתוך הבדיות הספרותיות (שאין אמיתיות מהן, כשהן כתובות בכישרון רב כמו זה של ערן בר־גיל) אל מה שקראנו לפני שנה וחצי בעיתונים, ראינו בטלוויזיה, או בסרטונים שמוטב היה להימנע מהם, אבל כאן אי אפשר ואסור להסיט מהם את המבט. כי זאת בכל זאת פרוזה, יצירת אמנות במיטבה, שמאלצת אותנו לראות, לדעת, לזכור – ולא להבין. להמשיך לא להבין, כנראה, לעד.

עם עובד, 2025
228 עמ'
עורך: יובל שמעוני

את הדפים האחרונים בספר קראתי כמו בשעטה. לא בנשימה עצורה, כי סיקרנו אותי, אלא מכיוון שהרגשתי שאם הגעתי עד לכאן, אפשר פשוט לרוץ קדימה ולגמור עם זה כבר.

כי מבחינתי ההתחלה המרשימה מאוד של הספר מתפתחת כך שהתעוררה בי התחושה שהסופרת (הנחשבת מאוד!) יצאה לדרך בלי לדעת בעצם לאן פניה מועדות (בעיניי – כמו לנסוע בלי מצפן). הרגשתי שהסוף של הסיפור קורה כמו שהוא קורה, כי ככה, ושהיה יכול גם להיות שונה, כי אין שום מחויבות או כללים פנימיים של המציאות הנבראת בו, שהתפניות בעלילה שרירותיות, ושבעצם – הכול אפשרי, ולכן אין משמעות ממשית לשום דבר.

וחבל. כי הספר התחיל מבחינתי עם הבטחה גדולה: הוא מתאר את מלאני, נערה בת חמש עשרה, על סף הנשיות הפורצת, שמיניותה מתחילה להתפתח, והיא שבויה בתוך תשוקות סמויות, לא מובנות, ותקוות ארוטיות בתוליות, שאין כמוהן לעוצמה.

מלאני שטופה בהזיות על הגבר, בחיר לבה הלא ידוע עדיין, שידע אותה; אביר קסום שישבה את גופה ויטרוף אותו, כשיבשיל, ויעניק לה לא רק תענוגות גופניים, שאת טיבם אינה מסוגלת אפילו לשער, אלא גם קשר, אהבה, הגנה, זוגיות. הדבר היחיד שמטריד אותה זה החשש שתשמין, "ואף אחד לא יאהב אותה". 

והנה, לתוך החלומות הללו פורצת במפתיע מציאות קשה מנשוא. אחרי שפעם אחת באישון לילה היא מחליטה לבחון על גופה את שמלת הכלולות של אמה, אחרי שהיא רואה את השתקפותה במראה ולא יודעת את נפשה מרוב ההתפעלות מהיופי של בבואתה, היא מסתבכת בהרפתקה איומה: דלת הבית ננעלת בפניה, היא נאלצת לטפס על עץ תפוח כדי לחזור לחדרה, ובמהלך הטיפוס מתלכלת השמלה ונקרעת לגזרים. מה יהיה עליה, על מלאני?

כמה מהתיאורים בחלק הזה, במיוחד תיאורי הטבע, יפים להפליא. הנה למשל: "איזה ירח עגול. עצים עמוסים עד קו הטעינה במטען חולם של ציפורים. הדשא הטלול ליחך את כפות רגליה כלשונות לחות של חיות קטנות, ידידותיות; נדמה שהדשא ארוך יותר ודביק יותר משהוא ביום. שמלתה השתרכה אחריה, התוותה
בעקבותיה פס נוצץ. האוויר הדומם היה צלול כפלא. עצמים מוצללים – ענף, פרח – התבלטו בדיוק אפל, כאילו ניבטו מבעד למים. היא צעדה על רגליים איטיות, חרישיות, בלילה התת־מימי. ברטט נשמה דרך הפה, טועמת יין שחור."

וחלקם משעשעים. למשל: מלאני אומרת לעצמה שאמה "כנראה נולדה לבושה, אולי לבשה שובל שִׁלְיָה אלגנטי וצמוד שנבחר מתוך כתבה מצולמת במגזין כרומו, 'מה ילבש הָעֻבָּר האופנתי השנה'"… 

ההמשך עצוב מאוד, והיא בעצם מצפה לו: נודע לה שעונש חמור בא עליה, בשל מעשיה הפרועים (כך היא מפרשת את מה שקרה). אסור היה לה למדוד את השמלה! אסור היה לה להרוס אותה! כי הוריה, שנסעו לזמן מה למרחקים, נהרגים בתאונת מטוס.

מכאן ואילך מתחילה עלילה שתבניתה הכללית מוכרת: היתומה, ביחד אחיה ואחותה הקטנים ממנה נשלחים ללונדון לבית הדוד שלהם, אחי אמם, שניאות לקבל את שלושתם ולגדל אותם.

והרי ברור שיהיה רע לתפארת. כמו שהיה לאוליבר טוויסט; או להארי פוטר; כמו הסבל שעובר על יתומים רבים בספרות; אפשר לצפות מכאן ואילך רק לזוועות הלא ידועות, להתעמרות שיאלצו הילדים לספוג, אפשר לנחש שיתגעגעו אל הוריהם ואל מציאות החיים שנאלצו לעזוב. 

ואכן, מה שצפוי קורה. אמנם לא מיד: קבלת הפנים שהם זוכים לה בבית הדוד מפתיעה בהתחלה: מסתבר שמרגרט, אשתו האילמת של הדוד, טובת לב ונדיבה, וגם אחיה, חרף היותם מטונפים ומצחינים, יתגלו כאנשים חיוביים, אבל הדוד – שומו שמיים, איום ונורא.

מכאן ואילך מתחילים לקרות דברים שהספר רואה בהם "מכושפים", ובעיני הם, צר לי לומר, סתמיים. כי במציאות שלו כל דבר שהוא יכול לקרות. כי אין, כאמור, חוקיות פנימית כלשהי, או שיש, אבל אני לא הצלחתי לעמוד על טיבה.

יש שם תיאטרון בובות מוזר. יש בין היתר, גילוי עריות דוחה ממש, גם אם (ואולי מכיוון ש!) הוא אמור להיקרא כתופעה פיוטית, ויש שם כל הזמן התפתחויות שרירותיות, עד, כמה ששמחתי שזה קרה, שמגיע הסוף.

ייתכן שהחמצתי כאן משהו. בהקדמה, בדף המתמצת את הביוגרפיה של הסופרת, כתוב שהמגזין טיים בחר בה לאחת מחמישים הסופרים החשובים ביותר בבריטניה מאז אמצע המאה העשרים, ועל גב הספר מצוטט ניל גיימן שלפיו "אנג'לה קרטר הייתה גאונה."

אולי…

The Magic Toyshop, Angela Carter

תרגמה מאנגלית: מיכל אלפון
הוצאת עם עובד, 2025
240 עמ'

לא פעם הזדמן לי להשתתף בוויכוח שיש בו פנים לכאן ולכאן: האם, תהה בן שיחי, אלטרואיזם אינו עניין שראוי להערכה מיוחדת, כי בעצם האלטרואיסט ממלא צורך של עצמו, ואם כך – הוא בסך הכול "סוג של" אנוכי? או להפך, העובדה שמשאת נפשו של אדם היא לעזור לזולת ולהעניק לו, בלי לצפות לשום תמורה, בכל זאת מייחדת אותו, כי יש בה נדיבות וחסד שראויים לשבחים ולהערכה? 

כן, משיבים על כך המתלבטים, אבל אם האלטרואיסט זוכה לשבחים ולהערכה על מעשיו, בעצם הוא כן זוכה במעין "תמורה", ואם כך, האם לא נשמט הבסיס הערכי להתפעלות מהמעשה האלטרואיסטי? 

לא בכדי "מתן בסתר", כלומר – עשיית מעשים טובים כשאיש, כולל המקבל, אינו יודע מי אחראי להם, נחשב למעלה גבוהה ביותר. על פי וויקיפדיה הרמב"ם למשל סבור שזוהי מעלה שנייה בחשיבותה (קודמת לה רק הדאגה לכך שאדם יוכל להתפרנס ולהיות עצמאי). 

נדמה לי שבשאלה הבסיסית הזאת – מהו אלטרואיזם, מה ערכו, מה טיבו, מה הוא מבקש להשיג – עוסק (בין היתר) ספר הביכורים היפה להפליא של אודי נוימן.

בשתי הנובלות, "מתנה וצלקת" ו"הפי אנד" אנחנו פוגשים שתי דמויות ראשיות שונות זו מזו בתכלית השינוי. בנובלה הראשונה מדובר במיכאלה, גרושה בשנות הארבעים לחייה, שעדיין מאוהבת בגדי, הגרוש שלה, ועדיין מייחלת לשובו, אם כי הוא כבר בזוגיות אחרת, ויש לו כבר אפילו ילד, שמיכאלה לא הצליחה בשעתו להרות ולהביא לעולם. מיכאלה מחליטה בתחילת הנובלה לתרום כלייה לאדם זר, ומדגישה שהיא מעדיפה שהנתרם יהיה ילד. 

בנובלה השנייה אנחנו עם רענן, גבר צעיר שהחליט להתנדב בהוספיס, לשם הוא מגיע בעיקר כדי לעזור בחלוקת הארוחות. הוא עושה את זה בחן ובהומור, בניסיון להנעים את ימיהם האחרונים של המאושפזים במקום: 

"אל תשאלי איזה אוכל מעולה יש היום," קרא, וכדי לעורר את התיאבון של צביה תיאר את האוכל חסר הטעם של בית החולים כמו בתפריט של מסעדה אופנתית – "היום בספיישל יש לנו קציצות סלק ארגמניות עם נגיעות שברי גזר בציפוי קראנצ'י מטוגנות בשמן עמוק," ומפני שחימם אותן בתנור מעט יותר מדי, הוסיף: "היום במיוחד הקציצות מוגשות ול דאן. ויש לנו גם פניני אפונה מרדניים, עשויים אחד־אחד, ומחית תפוחי אדמה בשרניים שנימוחה בפה, הו! וכמעט שכחתי את מרק היום!" והוא תיאר בצבעים עזים את מרק הירקות הדלוח שהוגש
כמעט בכל יום, והמשיך לפרט את כל שאר המאכלים שבעגלתו.

מדוע בעצם החליטה מיכאלה לתרום כלייה? מדוע החליט רענן להקדיש את זמנו לזקנים ולחולים חשוכי מרפא?

מה התמורה שכל אחד מהם זוכה לה?

ומה המחיר שהם משלמים?

האם הם שלמים עם עצמם? 

מיכאלה – עם ייסורי הגוף שהתרומה מסיבה לה. טל – עם התגובות של סביבתו הקרובה. 

איך תתמודד מיכאלה עם תגובה קיצונית למעשה שלה? 

איך תשפיע ההתנדבות על חייו האישיים של רענן?

מה כל אחד מהם ילמד על עצמו ועל סביבתו הקרובה?

כל אלה שאלות מרתקות, ומאחר שהסיפורים כתובים היטב, הם בהחלט מעבירים אלינו את הדמויות, את עולמן הפנימי, ואת הלקחים שהן לומדות. 

הכתיבה המצוינת של הסיפורים מתבטאת, בין היתר, בבחירה המקורית של דימויים. היא קשורה בכל פעם לעניין המדובר. למשל, כששתיים מהדמויות מציתות סיגריה זו בזו, "שתי הסיגריות התגפפו זו בזו במגושם, מחליקות פעם למעלה ופעם שמאלה, כמו זוג אוהבים שמגלים לראשונה זה את גופה של זו ולא בטוחים היכן ועד כמה מותר לגעת". 

דוגמה נוספת: כששתיים מהדמויות מגיעות בנסיעה במכונית אל מכתש רמון, "כעבור מטרים אחדים, מיד אחרי המצפור שעל שפת המכתש, ששם התערבבו יעלים וילדים אלו באלו, נגלה פתאום לימינם המכתש. רענן עצר את הפרק שצפה בו, הסיר מעל אוזניו את האוזניות והביט מוקסם במסך שמעליו, ששידר להם את מסלול הנסיעה. עם טל נסע לטייל במכתש ביוזמתה פעמים רבות, ובכל פעם נפעם מהמראה הזה כמו חתן שמסיר את ההינומה מעל פני כלתו ונדהם מיופייה".

שני התיאורים והדימויים הללו, של סיגריות שמזכירות נגיעות של תשוקה ראשונית ושל נוף שנגלה ביופיו כמו פנים של כלה מתחת להינומה, מתאימים מאוד למארג הכולל של הנובלה, שעניינה, בסופו של דבר בקשרים זוגיים, במשמעותם, ביכולתם להיות אמיתיים ולבטא צרכים עמוקים ולממש אותם. 

גם דימוי מהנובלה הראשונה – מיכאלה שמרגישה כמו "גוליבר בארץ הגמדים" כשמגלגלים את המיטה שלה דרך מחלקת הילדים בבית החולים לקראת הניתוח שתעבור, מדויק והולם: היא הגדולה, שמשתוקקת אל ילדים שלעולם כבר לא יהיו לה, ומנסה בדרכה להשיג לה "ילד משלה", אבל בינתיים היא גדולה מדי ביניהם, לא ממש מותאמת, לא ממש שייכת…

 מאחר שמדובר בספר ביכורים אי אפשר שלא לצפות לספרו הבא של אודי נוימן!

עם עובד, 2015
213 עמ'
עורך: יובל שמעוני

כשהתחלתי לקרוא את הספר אמרתי לעצמי – כן, כמובן. כמו שקיימת השאלה (בקרב בני דורי…) "איפה היית ביום שקנדי נרצח?" או בקרב צעירים יותר – "כשרבין נרצח", כמו שאין מי שלא מפליג בתיעוד כל פרט שעבר עליו במהלך ואחרי אותו אירוע הרה גורל ובלתי נשכח, עכשיו נוסף התיאור של – איך נודע לי, ומתי התחיל מבחינתי, השבעה באוקטובר, 2023. ב־6:29: בהישמע האזעקות הראשונות? זמן מה אחרי כן? ומה חשבנו, הבנו, קלטנו, ומה עשינו?

כך מתחיל למשל הרומן הרצברג של רם גלבוע וכך גם עכשיו תורנו של שחר תורג'מן. ההמשך שונה לגמרי – כל אחד עם נסיבותיו, ועם הסיפור שהוא מבקש לספר לנו.

כמו שתורג'מן כותב: "כל אחד מאיתנו זוכר לפרטי פרטים איפה היה בבוקר של 7 באוקטובר".  מכאן ואילך מגיעה ההבנה שלו שההתרחשויות נוגעות בו ישירות ובאופן אישי לגמרי, והוא יודע כבר מה יהיה חלקו ובאיזו דרך יבחר ללכת.

לתורג'מן  התחוור עד מהרה שהוא נדרש לקחת על עצמו אחריות, ולגייס את מלוא כוחותיו. לא רק להתגייס במובן הצבאי – כבר באותו יום התכונן לקראת שירות המילואים הבלתי נמנע שאליו אכן נקרא; ההתגייסות שלו הייתה גם נפשית. אמנם יש לו אישה ושלושה ילדים קטנים, הגדולה בת שבע והקטן – תינוק בן כמה חודשים, אבל לא היה לו ספק שעליו לתרום מיכולותיו ומהידע המקצועי הרב שלו, הצבאי והאזרחי.

שכן תורג'מן מהנדס בניין, וכפי שהסביר לצוות של חדשות 12, בשלב מתקדם של הלחימה בעזה – מי שיודע לבנות, יודע גם איך להרוס. בכך בעיקר עסק במשך חודשים ארוכים בעזה (אחרי שבתחילת שירות המילואים שלו היה בצפון, על גבול הלבנון).

בעזה שכלל ופיתח שיטות להרס מסיבי של מבנים – שאיפתו ושאיפת אנשי הצוות שלו הייתה להגיע להרס של חמישים בתים ביום. הם כמעט הצליחו במשימה, ביעילות ובמקצועיות.

ככל שהתקדמתי בקריאה, כך הרגשתי יותר ויותר שכל תיאורי הפעולות הצבאיות הקרבות, האש, תנאי החיים הקשים כל כך של אנשי המילואים, הבתים שלתוכם פלשו ואלה שאותם פוצצו, אפילו הראיות הניצחות לקיומה של מערכת טרור בלתי נסבלת שבתוכה חיים – או חיו – תושבי עזה, הולכים ומתישים אותי.

כמובן שלא יכולתי לקבל אפילו מושג קלוש על מה שחשו הלוחמים עצמם (אולי זה בעצם האפקט שתורג'מן התכוון אליו, אפילו בלי להיות ער לכך? לאפשר לקוראיו לחוש בהתשה? לשתף אותנו, כך שגם אנחנו נרגיש שכל זה קשה כל כך, מכאיב מדי, גדול עלינו…?). אפילו כסתם קוראת, שיושבת על הכורסה הנוחה בסלון ביתי, כבר לא יכולתי יותר לשאת את זה.

לא יכולתי לקרוא על פיצוץ של מנהרות בלי לחשוב – אולי היו שם חטופים? מישהו בכלל שקל את האפשרות? ואם לא חטופים חיים, אולי גופות של חטופים, שהרוצחים טמנו אותן בדפנות של המנהרה, ואחרי הפיצוצים הללו כבר לא יתגלו לעולם?

חוץ מזה, חשבתי על כל הפעמים שכבר "הבטיחו" לנו שכל המנהרות הושמדו. "היכולות ההגנתיות וההתקפיות שלנו מתפתחות במהירות ולא הייתי מציע למישהו לנסות אותן", הודיע לנו נתניהו בגאווה רבה בפברואר 2016. במאי 2021 הודיעו לציבור הישראלי: "השמדנו את המטרו של עזה". 

אבל כמה שנים אחרי כן, במהלך המלחמה, בינואר 2024, פורסמה הידיעה (אולי בעצם – הקוריוז?) שלהלן: המפה הסכמטית של תחנות הרכבת התחתית בלונדון, ומתחתיה הכיתוב באנגלית:

היא נועדה לעיניים לא ישראליות. זה מה שנכתב בה, בתרגום לעברית:

"אורכה של רשת מנהרות הטרור שחמאס בנה בתת־קרקע של רצועת עזה הוא 250 מייל. ארוך בכ־160% [מרשת מנהרות הרכבת התחתית בלונדון]. יש בה פתחי פירים שיוצאים לתוך בתים פרטיים, בתי ספר, גני ילדים, בתי חולים, מסגדים ומתקנים של האו"ם.

"אתם מתחילים להבין איך עזה כולה נהפכה לקן טרור עצום ממדים?"

כן, מתחילים להבין. אולי. לא בטוח.

כי גם כיום נטען שרק חלק קטן מאוד מהמערכת התת־קרקעית הסבוכה הזאת הושמד. בתחילת אפריל 2025 "התבשרנו" שצה"ל הצליח כנראה להשמיד רק כרבע מהמנהרות של חמאס בעזה(!).

אז כל המאמצים, וההרוגים, והפצועים (תורג'מן עצמו נפצע קשה, והתיאור של מה שעבר עליו ועל בני משפחתו מופיע לקראת סוף הספר), כל הסבל והכאב, של החיילים, של בני המשפחות שלהם, ועדיין רוב המנהרות קיימות שם, מתחת לרגליים של הלוחמים?

אלה המנהרות שעשרים וארבעה החטופים החיים עדיין מוחזקים בהן, בתנאים לא אנושיים, באכזריות שאין מילים לנסות ולהתחיל לתאר אותה?

אז אולי בכל זאת מוטב היה קודם כל להודות בתבוסה שהנחיל לנו החמאס בשבעה באוקטובר, לעשות מיד הכול כדי לשחרר את כל החטופים, ורק אז לנסות להרוס, לפוצץ, להשמיד?

אני מבקשת לצטט כאן דברים שכתבה אושר סניור, בהארץ ב־10 באפריל 2025:

״ישראל לא היתה צריכה לצאת למלחמה כוללת ב–7 באוקטובר. ישראל היתה צריכה לפנות לבית הדין בהאג. ישראל היתה צריכה לאסוף מתיה. לא לשלוף חרב — לכרוע ברך. לספור, לזהות, להתאבל. להילחם רק כדי להדוף את האויב מגבולותיה ומהאזור הסמוך לגדר. היה עליה להיות לרגע מובסת. כי הובסנו.

במקום תגובת בזק בתוך רצועת עזה, ישראל היתה צריכה לקבל את ההלם. לא ככניעה — כאיפוק מחושב. היא לא היתה צריכה להסתער, אלא להתבצר באבלה. זאת, בהנחה שישראל רצתה לנצח לא רק אחרי השבוע הראשון, אלא גם אחרי השנה הראשונה, גם בדעת הקהל העולמית וגם בהיסטוריה.

ישראל היתה חייבת לפעול מיד כדי להחזיר שליטה בשטח, וכדי לעצור את ההרג. הדחף להמשיך לאחר מכן ולצאת למלחמה אגרסיבית מובן אחרי הטבח, אפילו מעבר לכעס על האויב. הוא מובן בגלל הכעס על עצמנו, על איך הצליחו לעשות לנו את זה, ובגלל אשמה על שלא הצלחנו להגן על עצמנו. המלחמה כמנגנון פיצוי.

אבל ישראל היתה צריכה לבחור באסטרטגיה מחושבת יותר וארוכת טווח. במקום זאת בחרה להגיב בדיוק כפי שציפו שתעשה: מהר, במלוא העוצמה, בלי לעצור ולחשוב האם יש אפשרות נוספת. ישראל לרגע לא שאלה את עצמה: האם אפשר לבחור אחרת — למען הביטחון ולמען השבת החטופים, תוך השתת המחיר על חמאס, לא עלינו?

טוענים שחוסר תגובה הוא חולשה, בעוד שההפך הוא הנכון; איפוק הוא כוח. דווקא תגובה צבאית אגרסיבית, שנתפסת כמעשה של כוח, לעתים מתבררת כרגע של חולשה שבסופו פגיעה עצמית.

התגובה המיידית של מדינות רבות בעולם לאפשרות האחרת, אם היתה נבחרת, היתה תמיכה בלתי מסויגת בישראל. היינו צריכים אז לגייס את התמיכה הזאת לכדי פעולה. זו היתה צרפת שכבר ב–8 באוקטובר דיברה על חמאס כעל דאעש והציעה סנקציות. היינו צריכים לגייס את הגיבוי הזה ולא לפספס אותו. זאת יכולה היתה להיות שעת חסד שיכלה לשמש לא רק לכאב — אלא לתבונה. מה שהיה יכול להיות המעשה המדיני האחראי ביותר בתולדות הסכסוך — נהפך לסבב הקטלני מכולם.
ומה קרה מאז? החיילים שלנו מתים, שבע זירות נפתחו, מספר ההרוגים בעזה אסטרונומי, הקהילה הבינלאומית נגדנו (ובצדק. האם ישראל היתה תומכת בישראל אם היא לא היתה ישראל?), החטופים עדיין לא שבו. חמאס לא הושמד. איראן לא נבלמה. התמיכה בישראל נשחקת בעוד התמונות מעזה משודרות בכל מהדורה בעולם — והנזק ארוך הטווח עוד לא התחיל להתבהר.

ישראל טענה, שחמאס הוא לא רק בעיה שלנו אלא בעיה של העולם כולו. בהתחלה העולם הטה אוזן לטענה הזאת. היום כבר לא. ישראל נשארה כמעט לבדה, והיא משלמת את המחיר המוסרי והבינלאומי המלא. במקום להרוג אלפי ילדים בעזה — היא יכולה היתה לא להרוג אף ילד.

אחרי שנה וחצי אפשר להגיד: ישראל לא היתה צריכה לצאת למלחמה ב–7 באוקטובר. הכאיבו לנו ורצינו להכאיב בחזרה, אבל זה יחזור אלינו על ריבּעים ועל שילֵשים.״ 

האם אושר סניור צודקת? לי אין תשובות. גם לא מתפקידי לתת אותן. אני לא יודעת מה היה צריך לעשות כדי לפרק את תשתית הטרור של חמאס, אבל כרגע כבר ברור שהמשך ה"מלחמה" לא משרת שום צורך צבאי אמיתי, ורק גורם להרס ולמוות בממדים בלתי נתפשים.

למרבה הצער די ברור שגם להנהגה שלנו אין מושג, וגרוע מכך: שמה שקורה ממש ברגעים אלה לחטופים הישראלים, שם, בעומק של עשרות מטרים מתחת לפני הקרקע, לא באמת מטריד את נושאי התפקידים הרמים, ובראשם כמובן – את ראש הממשלה.

מצד אחד אני מבקשת להודות לשחר תורג'מן ולחבריו. כשהוא כותב ש"אין עוד מדינה בעולם שאזרחיה אוהבים אותה עד כדי כך שיקריבו כל כך הרבה עבורה", אני מסכימה אתו (עם זאת התקשיתי להזדהות עם החדווה שבה מתוארים פיצוצי ההרס שהחריבו באמצעותם את עזה. כן, בשבעה באוקטובר ביצעו עזתים פשעים שהדעת אינה סובלת. כן, הפושעים הללו ראויים לכל עונש. כן, צה"ל לא נכנס לעזה במטרה מוצהרת לרצוח ילדים, כמו שעשו מחבלי הנוחבה בשבעה באוקטובר. הילדים בעזה נהרגו, לא נרצחו בכוונה תחילה. ובכל זאת, המחשבה על ממדי ההרג של חפים מפשע היא בלתי נסבלת).

חלק גדול מאוד מהציבור הישראלי התגלה במלוא יופיו, באנושיותו, בנכונותו לעשות המון, הרבה יותר מכפי שאפשר להעלות על הדעת, למען הזולת – אנשים התגייסו לא רק למילואים, אלא גם להתנדבויות השונות (שהושיעו רבים, אך בה בעת פטרו את הממשלה מהצורך לטפל בכל הנושאים שהמתנדבים לקחו על עצמם באהבה ובמסירות שאין להן שיעור).

מצד שני מודיעים לנו שמאז תחילת המלחמה עוזבים כל חודש את הארץ 800 אנשי הייטק. (מן הסתם, הם לא המגזר המקצועי היחיד שנוטש. מה עם הרופאים? המורים? המהנדסים? "סתם" אנשי אקדמיה, ואזרחים טובים ויצרניים אחרים? כלומר – אלה שנושאים את הכלכלה על כתפיהם?) מדובר בדימום פנימי מסיבי, שהולך ומחמיר.

כל העוזבים הללו לא מייחלים לסופה של המדינה. כולם מבינים שקיומה חשוב גם להם, ובכל זאת הם מסתלקים.

אני לא יודעת איך מגשרים על הפער בין שתי המגמות הללו. ספרו של תורג'מן לא מתיימר להשיב על השאלה הקריטית הזאת. הוא רק מתאר את עוצמת מסירתם של אנשים כמוהו, ואת נכונותם להקריב ממש הכול, למען המשך קיומה של המדינה.

עם עובד, 2025
228 עמ'
עריכה: עלמה כהן־ורדי

קודם כל אכתוב: שיעורים בפיתוח קול, ספרה החדש של דורית רביניאן, יפה להפליא. נוגע ללב. מרתק. 

זאת השורה התחתונה.

ועכשיו: "על מה הספר"? ס' יזהר כתב פעם ש"הספרות לא מספרת לנו על משהו שמחוץ לה". כי אם אפשר לסכם ספר או לתמצת אותו, אין בו בעצם טעם. רק המכלול, התוכן והצורה כשהם משולבים זה בזה, הם השלם, הסינרגיה, שסך חלקיה גדול מכל אחד מהם בנפרד.

ובכל זאת אנסה להשיב על השאלה. שיעורים בפיתוח קול נפתח בפרגמנטים מתוך רומן. כותרתו של כל אחד מהם היא קטע ממוספר: "1 מתוך 17", וכן הלאה, עד שמגיעים לאחרון. כל הקטעים כתובים בגוף שלישי. הם, במובהק ובבירור, חלקים מתוך שלם, שהייתי רוצה מאוד לקרוא את כולו, אבל זה לא יתאפשר.

כי מיד אחרי קטע מספר 17 אנחנו עוברים פאזה, ונכנסים לתוך ממואר של רביניאן, והיא מספרת כיצד, אחרי חמש שנות עמל ויגע, אחרי הרבה מאוד טיוטות ושכתובים, החליטה יום אחד, בלב כבד מאוד, לגנוז את כתב היד (ששמו היה, לא במפתיע, שיעורים בפיתוח קול!), היא התאבלה, אך בלית ברירה – ויתרה עליו. היו בו יותר משלוש מאות עמודים. נותרו השישים ושמונה שמופיעים כאן, וברור שהם רק הקטעים הנבחרים, זכר לחורבן. 

בממואר תסביר לנו רביניאן את התהליך שלאורכו ובגללו הבינה מה כל כך הפריע לה בכתב היד ההוא. מה הביא אותה לכך שהחזירה למו"ל האמריקני את המקדמה השמנה מאוד שכבר שילם לה (היא נקבה, לתדהמתי, בסכום, ולא ברור אם נועד רק להדגיש את גודל הקורבן, ואולי גם, ייתכן שאפילו באופן לא מודע, קצת כדי להתרברב…). אנחנו לומדים מכאן ואילך מדוע הרגישה שאין לה ברירה אלא לאכזב את הסוכנת הספרותית ואת שני המו"לים, האמריקני והישראלי. 

ואז, לימים, לכתוב רומן אחר.

אבל הנה, כאן היא חוזרת אל כתב היד הדחוי. עוסקת בו. מספרת עליו. מנסה להבין ולהסביר.

שכן הממואר חושף את הסודות הפנימיים האפלים ביותר שלה – אלה שהסתירה קודן כול ובעיקר מפני עצמה. רק כעבור זמן רב, שנים אחרי שהחליטה לוותר על הוצאתו לאור של הספר, הייתה לה הארה פתאומית והיא קלטה את מעמקי הכאב שהביאו לכתיבתו, ואחר כך – לתחושה שאסור לה, שהיא לא מסוגלת, שמישהו בעולם יקרא אותו. אף על פי שהקשר בין מניעיה האפלים לבין הסיפור הבדוי רחוק מאוד, ורק היא בעצם מסוגלת להבין אותו, או לדעת על קיומו.

ועכשיו יודעים גם אנחנו, הקוראים של הספר, שקיבל על עצמו את השם של כתב היד המודח: שם חזק כל כך, שמבטא כמובן את השיעורים שהסופרת קיבלה מעצמה, ממאמציה האמנותיים, מהשתדלותה, מהדרך שעשתה מאז הימים שבהם הייתה ילדה שמוקסמת ממילים, יושבת ומעתיקה אותן במחברת כדי לנכס אותן לעצמה, ועד לסופרת שזוכה להצלחה רבתי. 

הנה התיאור יפה והמרגש, כל כך של אהבתה מילדות למילים: "האבן שושן היה תיבת אוצר, ואני, מבין אלפי המילים וההגדרות, הייתי בוחרת לי את הכי נוצצות, מלקטת אותן אחת אחת, את המילים הכי נדירות ויקרות. אברה, אצטבה. ארגמן. הייתי טועמת את המילה בליבי: הדהוד. מנסה אותה בלחישה: הודיה, מגלגלת על הלשון: מכמנים. ומעתיקה אותן ברוב טקס למחברת: השכמה. לפעמים המצלול הוא ששיווה להן קסם: עצלתיים. גילופין. קרסול. ולפעמים איזו חמדה חושנית שנאצרה בהן: סמדר. צלהבים. מרקם. המסתוריות הן שהציתו לי את הדמיון: תנשמת. אפלולית. פעימה. והיו כאלה שהעבירו בי רטט גופני ממש: ערגה. שרעפים. מנעד. וכמו שעשיתי כמה שנים קודם לכן, כשהייתי בת תשע או עשר, באוסף המפיות, הצדפים, בקבוקוני הבושם הריקים, אהבתי לפתוח את המחברות ולעיין בהן, להתמוגג מכמה שהן יפות המילים האלה, כמה חגיגיות. כמו אין־ספור המחקים הריחניים בחנות של 'אלפא', כזה היה העונג על אין סופיותן של כל מילי המילים היפות שבאבן שושן, הפה שלי חמד אותן, השתוקק אל השפע כמו אל כל
המסטיקים הצבעוניים שבצנצנת, העתקתי אותן למחברת כי רציתי שתהיינה שלי".

מי שתרמו רבות להצלחתה המסחרית של דורית רביניאן כסופרת היו כמובן אנשי משרד החינוך שאסרו ב־2016 על בתי הספר בישראל ללמד את הרומן גדר חיה שכתבה, בניגוד להמלצתה של ועדת המקצוע. זו ביקשה לכלול את הספר במסגרת לימודי החובה במגמת ספרות מוגברת. על האיסור החליטו הפונקציונרים של המשרד רק משום שהרומן מתאר, בין היתר, סיפור אהבה בין ישראלית וערבי פלסטיני, שחיים בארצות הברית, והם חשו שמסוכן לחשוף בני נוער ישראליים לסיפורים שיש בהם "התבוללות"…

בזכות ההד התקשורתי העצום שעוררה הצנזורה על הספר הוא חזר לראש רשימת רבי-המכר (אחרי שכבר שהה שם כמה שבועות, כשרק ראה אור) והוצאת עם עובד הודיעה על הדפסת מהדורה גדולה נוספת.

נחזור אל כתב היד הגנוז ואל שיעורים בפיתוח קול שבכל זאת ראה אור, עכשיו – בגרסה שונה. בשלב מסוים, מספרת רביניאן, היא הגיעה לבית הוריה כדי לקבל מאמה קלטות וידיאו ישנות, תצלומי ילדות ומכתבים שנשמרו בבית שבו גדלה. אמה מבררת – זה בשביל ספר חדש שאת כותבת? את כותבת על אבא?

בדיעבד, אחרי שקוראים את קטעי הרומן שלא ראה אור ואת הממואר אפשר בהחלט להשיב, ביחד עם הסופרת, שכן, זהו עניינו של ספרה: יצירה שכולה רוויה באהבתה העמוקה להוריה. לא רק לאביה. אהבה מפורטת, מובהרת, משכנעת, נוגעת מאוד ללב.

ועם זאת, כשהיא מקשרת – בעקיפין, בלי אומר ודברים ובלי הסברים – כאבים מהילדות עם העובדה שמעולם לא הרתה ומעולם לא ילדה ילד, הלב נחמץ. לא מתוך תחושה שהיא הפסידה בהכרח. הרי ישנם כיום צעירים רבים שבוחרים באל־הורות, וזוהי כמובן בחירה לגיטימית לגמרי. ובכל זאת: הקישור שהיא עושה לא מופיע סתם, במקום שבו נכתב. והוא מכאיב – כאב שמסֵבה יצירת אמנות עמוקה ורבת משמעות. 

עם עובד, 2025
180 עמ'

מי בכלל מקדיש להן יותר ממחשבה חולפת? מי חושב על הנזקים הרגשיים והגופנים שנגרמים להן? על המצוקה שהן ממשיכות לחוש במשך שנים, כנראה – כל חייהן?

מדובר בנשים (עניות, מן הסתם) ש"תורמות", למעשה – מוכרות, ביציות לנשים אחרות (מבוססות, מן הסתם, הן יכולות להרשות לעצמן את המהלך). כך מתאפשר לרוכשות להרות  ולחוות לידה של תינוק. ברוב המקרים סביבתן כנראה לא תדע בכלל שאין לילוד שום קשר גנטי עם היולדת. המדע מאפשר זאת בימינו. 

מקובל לחשוב שבליבה של הנפש הגברית טמון הצורך הזכרי להפיץ את זרעם; שבגברים נטוע, מעצם הוויתם הצורך העמוק להתרבות, וכמה שיותר, בשל היותם יצרנים של כמויות אדירות של זרעים, שנוצרים בכל פעם מחדש. אולי זאת הסיבה לכך שתורמי זרע אינם מתייסרים בדרך כלל מהמחשבות על הצאצאים שנוצרו מתרומתם. מבחינתם זה דומה אולי לתרומת דם: משהו שהם מעניקים לזולת מגופם, כדי לעזור, ובמקרה של זרע: גם מקור פרנסה שאינו כרוך בייסורים או בחיבוטים של הנפש.

לאחרונה הופקו כמה וכמה סרטים דוקומנטריים על בני אדם שנוצרו בעקבות תרומת זרע, למשל – "נולדו מאותו תורם". חלק מבני האדם הללו אפילו לא ידעו שאביהם המגדל אינו אביהם הביולוגי. במקרים לא מעטים התגלו אחאים רבים מאוד, שבזכות זמינותן של בדיקות הדי־אן־איי גילו עולם שלם של בני משפחה שבשום פנים ואופן לא היו יכולים בעבר לדמיין את קיומם.

עד כאן נראה כאילו התהליכים הללו אינם סותרים את דרכיו של הטבע האנושי. גברים רבים לאורך ההיסטוריה האנושית פיזרו את זרעם לכל עבר: פוליגמיה, הרמונות או סתם בגידות אפשרו להם לעשות את זה בקלות ואפילו בהנאה… 

אבל בעשרות השנים האחרונות חלה התפתחות מסוג שונה לגמרי, והיא נוגעת בנפש של האישה. כידוע, הגוף הנשי נולד עם כמות הביציות הסופית שטמונות בו. מהן יוכלו להיווצר העוברים שלה. מספרם מוגבל, ולא ייווצרו ביציות חדשות בגופה. תהליך ההתרבות הנשית כרוך בתשעה חודשים של כל "פרט" שהיא נושאת בגופה. ההיריון תובע ממנה מאמצים גופניים ונפשיים, וגם הגידול של הצאצאים נתפס כטריטוריה נשית. אבות עוזרים, אבות מגנים ומשתפים פעולה בגידול הילדים (כיום הרבה יותר מבעבר), אבל נשים הן אלה שהרות, יולדות, מניקות, סובלות מהתפרים של אחרי הלידה, ובכלל מסיכוניה והשלכותיה. גופן של נשים אינו אמור לשאת יותר ממספר מוגבל של הריונות. כמה לכל היותר? עשרה? עשרים? אלה כבר אמהות שיאניות. בכל מקרה, הביציות שלהן אינן אמורות ואינן מיועדות להיות מופצות כמו זרעים ברחבי העולם…

אבל ההתפתחויות המדעיות של עשרות השנים האחרונות הביאו אתן מהפכים רפואיים, שלא תמיד מדביקים את הטבע ואת הצרכים והיכולות של הנפש האנושיות. 

תרומת ביציות היא כנראה אחת מהן. כך מראה הספר שלפנינו, רומן בשם גינת הכלבים מאת הסופרת הפינית סופי אוקסנן. הוא מתחולל כולו סביב הסוגיה הזאת: יכולתן של נשים לתרום ביציות, ורצונן של אחרות לרכוש ביציות. ההתפתחות יצרה, באופן בלתי נמנע, "ענף" מסחרי משגשג: חברות כלכליות "רותמות" צעירות, כמובן – יפות ובריאות, לרוב – ממזרח אירופה – הקונים הפוטנציאלים המערביים מעדיפים את המראה הבהיר, תכול העיניים וזהוב השיער, כדי להביא באמצעותן ילדים לעולם.

אבל מה קורה לתורמות? 

הנזק המיידי שעלול להיגרם להם, והוא קורה כנראה לא פעם, כך מבהיר לנו הספר , נובע מהטיפולים ההורמונליים האינטנסיביים שנועדו לעודד הבשלה מוגברת ומואצת של עוד ועוד ביציות בגופן. הטיפולים התרופתיים הללו גורמים למחלות, לעיתים עד כדי כך קשות שבסופו של דבר כאשר אותן צעירות מבקשת ללדת ילד משלהן, הן נאלצות להיעזר בעצמן בתרומת ביציות של נשים אחרות – יכולת הפריון הגופני שלהן נפגמה לעד. לפעמים הן גם חולות במחלות קשות, בעקבות הטיפולים. 

לא פחות נורא, כך מתאר הרומן, הוא הנזק הנפשי שנגרם להן. לא מפתיע לחשוב על כך שנשים מתקשות יותר מגברים להשלים עם הידיעה שילד "שלהן", בשר מבשרן, גדל אצל אנשים זרים… 

כך לפחות מרגישות שתי הדמויות הראשיות ברומן שלפנינו. הן צעירות אוקראיניות שהביציות שלהן נתרמו לזוגות שגרים בפינלנד. הן הרוויחו אמנם כסף רב, אבל מתקשות להשלים עם הידיעה שילד שלהן גדל במשפחה אחרת. הקנאה, הזעם, מכלים את נפשן. במיוחד כשהן מתקשות להרות או ללדת ילד נוסף, שאותו יזכו לגדל.

הן נפגשות לכאורה באקראי, ובעצם באופן לא בלתי צפוי בגינת הכלבים בעיר יפה בפינלנד, לשם מגיעים הבן והבת של כל אחת מהן עם הוריהם הלא ביולוגיים. יש להבין שתרומת ביצית שונה מאימוץ (שגם הוא כרוך כמובן לא פעם בייסורי נפש קשים). באימוץ כבר קיים ילד שהאימא הביולוגית מתקשה, או לא יכולה, לגדל אותו בכוחות עצמה. בתרומת ביצית יש תינוק או תינוקת שלא היו שם מלכתחילה. "מייצרים" אותם במיוחד, למען הנשים הקונות, שמשתוקקות להרות…

בספר שלפנינו כששתי התורמות מצליחות להגיע אל מאגרי המידע ומתאפשר להן לאתר את הילדים "שלהן" ולהגיע למקום מגוריהם כדי לצפות בהם בחשאי, מתפתח סיפור מותח, כאוב, ורב תפניות.

העלילה מתרחשת בחלקה גם באוקראינה, זמן לא רב אחרי קריסת ברית המועצות. וה"ביזנס" של מכירת ביציות הוא רק אחד העיסוקים האפשריים של מי שמבקשים להתעשר או סתם להתפרנס, ביושר או במרמה. עניינים של חיים ומוות, כמו גורלם של ילדים, כרוך במציאות הפוליטית המטורפת שקדמה במעט למה שמתחולל כיום באוקראינה – המלחמה המחרידה והאינסופית שגובה את חייהם של קורבנות רבים כל כך. ברומן אפשר לקרוא על האלימות שקדמה למלחמה, על האומללות, העוני, המשברים וההזדמנויות המפוקפקות שנוצרו בקו התפר מיד אחרי התפרקותו של השלטון הסובייטי. זה היה זמן שבו רבים התעשרו מאוד, ואילו גורלם של אחרים הוחמר מאוד. 

הספר רווי בקנוניות מסמרות שיער, אלימות, מהפכים ותדהמות. כמעט בכל דף נודע עוד פרט שחושף לאט לאט מציאות קשה מנשוא. הוא מותח מאוד, מעבר לסוגיה האנושיות והמוסרית שהוא מתאר מתוך שלל הבטים ונקודות ראייה. 

העלילה נפרשת לאיטה, עם הרבה מאוד תנודות בזמן, קדימה ואחורה בשנים, כך שה"סוז'ט" (כלומר – הסדר בו האירועים מסודרים בנרטיב, כפי שהסופרת בחרה בו) מצריך הרבה ריכוז והתעמקות, כדי להבין את ה"פבולה" (כלומר – מה הייתה שרשרת האירועים הכרונולוגית שהתרחשה במציאות בפועל). ההתעמקות מתגמלת מאוד. בכל רגע נודע לנו עוד פרט מתוך מה שקרה, מה שהוביל את המספרת אל גינת הכלבים בהלסינקי, ב־2016, ומתברר לנו בהדרגה מדוע היא מבוהלת כל כך, מפני מה היא נסה, ואל מי היא מפנה את המונולוג הארוך, שהוא למעשה הרומן עצמו.  

Koirapuisto Sofi Oksanen

תרגמה מפינית: רות שפירא
עם עובד, 2025
374 עמ'

אגתה הקונדסית עושה את זה שוב – בעברית. אמנם מדובר כמובן בספר שראה אור לראשונה מזמן: באנגלית, ב־1953, כלומר – לפני שבעים ואחת שנים, אבל הנה, הוא כאן, אצלנו, והוא כמו חדש: מותח, מפתיע, שנון – כפי שרק היא יודעת לעשות.

ככה זה מתחיל: בני משפחת אברנתי – אלה שעדיין בחיים…! – הגיעו כולם אל בית ילדותם, בעקבות מותו של ריצ'רד, שהוא אחיהם הבכור, גיסן, דודם. במקור היו במשפחה שבעה אחים ואחיות, אבל עד לאחרונה נותרו רק שלושה מהם בחיים, ריצ'רד וטימותי, ואחות אחת, קורה. ללוויה הגיעו גם שתי אלמנות אחיו של המנוח, גיסתו, הנשואה לאחיו החי, ושלושה מבני הדור הבא, אחייניו של ריצ'רד: ג'ורג' ההולל, סוזן, אשת עסקים ממולחת ובעלה הבעייתי גריגורי, ובני הזוג רוזמונד ומייקל, שחקנים בוהמייניים.

אילן היוחסין המשורטט בעמוד הראשון של הספר מקל מאוד על ההיכרות עם הדמויות השונות, שמצטרפים אליהן עורך דינם, מנהל משק הבית הוותיק והזקן ובת הלוויה של קורה, אחותו של ריצ'רד המנוח, ציירת נלהבת שנחשבת טיפשה במיוחד. האם היא "השוטה", כמו זה שמופיע במחזותיו של שייקספיר, שתפקידו לחשוף אמיתות, במסווה של ליצן מטומטם? עוד נגלה!

למעשה התקבצו כל בני המשפחה הללו לא רק כדי ללוות את המת בדרכו האחרונה, אלא גם כדי לשמוע את צוואתו ולגלות מה הוריש למי.

רובם (למעט אחיו ההיפוכונדר, שמשוכנע שהכול בעצם מגיע רק לו) מרוצים ממה שקיבלו, ומתחילים לתכנן מה יעשו עם הכסף שירשו.

אבל לפני כן נוטעת קורה, האחות השכולה, הטיפשה הידועה, ספק משמעותי בלבם: האומנם ריצ'רד מת מוות טבעי? והרי, כך היא טוענת, ברור לגמרי שהוא נרצח!

למרבה הזוועה היא עצמה נרצחת למחרת היום.

טוב, ברור שעד מהרה אנחנו פוגשים את הרקול פוארו, הבלש הבלגי המחוכם שהגברת כריסטי המציאה בכישרון כה רב. הוא שנון, חכם, מוכשר מאוד, וכמובן – איך לא? – מצליח לפענח את התעלומה. בעצם – התעלומות. מי רצח את ריצרד? ואת אחותו? ומדוע?

הפתרון, כמובן וכמו תמיד, מבריק!

מדהים איך כבר שבעה עשורים לא נס לחה של אגתה כריסטי; שהיא ממשיכה, מעבר לזמן ולמקום, להפתיע ולשכנע, וזאת מתוך עולם שבו מעבירים הודעות במברקים, שבו שיחות טלפון תלויות במעורבותה של מרכזנית, שבו הכול מתנהל באיטיות מעוררת השתאות…

מעניין גם להיות עדים למציאות החיים באנגליה של תחילת שנות החמישים, שבע שנים אחרי שמלחמת העולם השנייה הסתיימה. אזכורים רבים לאותה מלחמה עדיין עולים תדיר בשיחות שמנהלים הבריות, למשל – מדברים על הסיבות לניצחון האנגלי על הגרמנים, בין היתר – "כי אנחנו אי" (מה שבימינו אפשר לאנגלים להינתק מאירופה בברקזיט ההרסני כל כך לכלכלה ולחברה שלהם).

אחת הסוגיות שהטרידו מאוד את הציבור בשנות החמישים הייתה, כך מסתבר, עניין הפליטים הרבים שהגיעו לאנגליה ושהקונצנזוס הפוליטקלי קורקט היה שיש לעזור להם לפתור את מצוקתם.

מהשיחות בין הדמויות השונות בספר ברור שהעניין קצת מייגע את האנגלים; מצד אחד הם מבינים שאין ברירה, חייבים להירתם ולעזור; מצד שני, נדמה שכבר די נמאס להם לשמוע על הפליטים הללו מאירופה. רובם היו, מן הסתם, יהודים שאיבדו הכול. מעניין להשוות את הפליטות של אותם ימים עם זאת שמתקיימת ברחבי אירופה כיום: פליטות של מוסלמים בעיקר, שנסו מאזורי הקרבות במולדותיהם, ושאינם גורמים לסתם שעמום ומיאוס קל, אלא – להתגברות הנטיות הלאומניות, הימניות, ההולכות ומשתלטות על ארצות המערב.

אחרי ההלוויה הוא "רק" ספר בלשים, אבל יש בו ערך, ונעים להקדיש לו כמה שעות קריאה, גם לטובת הבריחה הקצרה מהמציאות הנוכחית…

עם עובד, 2024
328 עמ'

תרגמה מאנגלית: מיכל אלפון

Agatha Christie, After the Funeral

שתי הנובלות המופיעות בספרו של ז'ורז' סימנון שתורגם לאחרונה לעברית הזכירו לי את הסיפור "פגישה בסאמרה", שיש לו כמה גרסאות שונות. אחת מהן  מופיעה בסופו של מחזה שכתב סומרסט מוהם, באלה המילים: "סוחר מבגדד שלח את משרתו לשוק לקניות. הלה חזר חיוור ורועד מפחד. המשרת הסביר לסוחר שפגש בשוק את המוות מחופש לאישה, וזה שלח לעברו מבט מאיים. המשרת מבקש מאדונו שייתן לו סוס כדי שיימלט עליו לסאמרה המרוחקת, שם לא ימצא אותו המוות. הסוחר נעתר לבקשתו והמשרת רוכב צפונה לסאמרה, מהר ככל האפשר. בינתיים הסוחר הולך לשוק, פוגש שם במוות ושואל אותו 'מדוע שלחת הבוקר מבט מאיים לעבר המשרת שלי?'. 'זה לא היה מבט מאיים,' עונה המוות, 'זה היה מבט של הפתעה. התפלאתי, כי ראיתי את המשרת בבגדד, אף על פי שיש לי אתו פגישה הערב בסאמרה'".

הסיפור מופיע כאמור בגרסאות שונות, אחת מהן – בתלמוד, אבל בכולן האמירה זהה: מהגורל אפשר רק לנסות לברוח. אדרבא, מי שמתאמץ לנוס מפניו עלול רק לממש אותו.

בשתי הנובלות בספר שלפנינו אנחנו פוגשים דמות ראשית של גבר שמנסה לשנות לגמרי את אורחות חייו (אולי למצוא גאולה לא צפויה?).

בסיפור "הבריחה של מר מונד" אנחנו פוגשים תעשיין עשיר מאוד, נשוי ואב לבת ובן בוגרים. הסיפור מתחיל כאשר אשתו השנייה מגיעה למטה המשטרה כדי לדווח על היעדרו, שלושה ימים אחרי שהלך ולא שב.

האישה מוסרת את עדותה, שפרטיה מדויקים אמנם, אבל, כנכתב בסיפור, "כל מה שאמרה לפקד היה אמת ויציב, אבל קורה שאין דבר כוזב יותר מן האמת".

האמירה המסקרנת הזאת פותחת את חלקו העיקרי של הסיפור: תיאור בריחתו של מר מונד, וניסיונותיו הנואשים להמציא את עצמו מחדש.

מסתבר ששאיפותיו הפוכות לגמרי מאלה של רוב בני האדם: הוא מקנא בפשוטי העם, בעניים, במי שחיים מיגיע כפיהם. לפני שברח מהבית נהג להתבונן מחלון משרדו המפואר בשומר לילה אביון, ראה אותו "אורז את חפציו, שלֵו ושווה נפש, עושה סיבוב אחרון, אוטומטי, כדי לוודא שהכול כשורה, ולבסוף נעלם ברחוב המואר בשמש רעננה"; נהג לתהות לאן האיש הולך. איפה הוא מתגורר, "באיזו פינה רבץ, כמו חיה, במשך היום".

לא חלף זמן רב לפני שהצליח מר מונד בבריחתו ומימש את המשימה הלא מודעת – לחיות כאדם נטול רכוש ומשפחה, שנאלץ לעבוד קשה למחייתו.

זה לא היה, לכאורה, המניע הישיר להסתלקותו. הוא עושה זאת בהחלטה של רגע אחד קצר, בעקבות התפקחות שחווה, ואחרי שהבין שבעצם לאף אחד מבני ביתו לא באמת אכפת ממנו. אבל ככל שאורח החיים החדש שלו הולך ומתמשך, כך מתחוור לו מה בעצם חיפש מאז ומתמיד: "גם זה היה חלום שמתגשם. האם לא ייתכן כי למען זה עזב מלכתחילה?" הוא תוהה בינו לבינו כשהוא נתקל ברחוב ביצאנית ונזכר ש"כשהיה צעיר ועבר ליד סוג מסוים של נשים בחושך, בייחוד ברחובות מפוקפקים, היה עובר בו נחשול של התרגשות". האם לשם כך ברח מהחיים הבורגניים, המהוגנים? לא בדיוק.

בלי שום תכנון, בלי שום מחשבה, "הוא לא אמר לעצמו שיעשה כך וכך", הוא מתגלגל בדרכו, ובסופו של דבר מגלה שפגש מבלי משים  את גורלו, בדמותה של אישה שהייתה חשובה לו מאוד בעברו.

בעקבות הקשר המחודש שנוצר אתה הוא משתנה; לומד לקח משמעותי מאוד, ולפיכך מסתבר שהגורל ש"גלגל" אותו למקום שבו פגש לגמרי במקרה את אותה אישה בעצם לא החזיר אותו לאחור, אלא אפשר לו להכיר את עצמו, להתחזק ולשלוט במציאות חייו באופן שונה מכפי שחי אותם בעבר.

בנובלה השנייה "האלמנה קודר" הסוף מפתיע מאוד, אם כי בעצם, בדיעבד, הוא צפוי. גם כאן הדרך מובילה לכאורה את הדמות הראשית, איש צעיר ששמו ז'אן. אנחנו פוגשים אותו בתחילת הסיפור כשהוא צועד על כביש ראשי, בין כפרים, ועולה באקראי על אוטובוס. במקרה הוא פוגש שם אישה, אלמנה פעלתנית שמנהלת את משק ביתה ואת חיות המשק שהיא מגדלת בחריצות של איכרה רבת תושייה. במקרה נוצר ביניהם קשר. במקרה מתפתחות מערכות יחסים שמקורן בעבר, ובסופו של הסיפור מתברר שבעצם הכול היה בלתי נמנע, הכול קורה כי כך קבע הגורל.

הסיפור יפה להפליא, וקשה להבין איך נובלה קצרה יכולה להכיל כל כך הרבה תוכן, משמעות, ותיאורים מופלאים – בעיקר אלה של הסביבה הכפרית. הנה דוגמה אחת קטנה: "העשב היה ירוק כהה, המים כמעט שחורים, ואילו עלוות עצי הערמון שזה מקרוב הנצה הייתה בהירה והשמש התיזה עליה ריצודי זהב". הייתה לי לרגעים תחושה שנכנסתי לתוך ציור אימפרסיוניסטי ססגוני, או שאני צופה בסרט קולנוע: הכול כל כך חי וברור. לא רק הנופים, גם בני האדם שאנחנו פוגשים, עוצמת הרגשות והתשוקות שלהם, והנתיב ההכרחי שבו הם נאלצים, כמעט בעל כורחם, ללכת.

עם עובד, 2024
תרגמה מצרפתית: רמה אילון
283 עמ'

חטא הוא מה שאנשים אחרים עושים. האנשים שלנו הם לעולם אנשים טהורים מאוד. בעולם העתיק מעשה חטא יכול לטמא את הקהילה גם אם אינו מכוון, כפי שמזכיר לנו סיפורו של אדיפוס. אפילו הדוגלים בדוקטרינה של החטא הקדמון באופן מופשט נוטים להתעלם ממנה כשהדברים נעשים פרטיקולריים. מקנן בנו דחף טבעי להאמין שאנחנו, והשבט שלנו, עשויים אולי לעשות שגיאות, אך לא דבר הראוי להגדרה חטא. הדחף, כוחו יפה לחטאי העבר כמו לחטאי ההווה. אנו רוצים שאבותינו יהיו אנשי כבוד והדר. סבי מת למען המולדת שאהב; איזה חטא יש בכך? דודו של אבי לא היה גזען, הוא פשוט הגן על ביתו. אם עקבתם אחר הוויכוחים על סילוק הדגלים והאנדרטאות של הקונפדרציה שצברו כוח לאחר טבח של תשעה מתפללים בכנסייה בצ'רלסטון ב-2015, הבחנתם בוודאי בהערות מעין אלה. כמה מהן נשמעו מפי מאמינים בעליונות הלבנה, שנוכחותו של גבר שחור בבית הלבן עוררה את זעמם, ואשר ידעו בדיוק כיצד להבטיח שדגלי הקונפדרציה ימשיכו להתנופף ברוח. הפחות מרושעים, אף אם גם פחות הגונים, מהם נצמדו למסורת המשפחתית העמומה. ככל שוויכוחים אלה נמשכים, גרסאות שונות של הרעיון הזה נשמעות מריצ'מונד ועד ניו אורלינס.

אם לא חייתם זמן רב בגרמניה, תופתעו בוודאי ללמוד שצאצאי הוורמכט השמיעו אותן טענות שהשמיעו צאצאי צבא הקונפדרציה. לא רק בימים הקודרים, מוכי הפגזים, שבאו בעקבות הכניעה ללא תנאי בפאתי ברלין ב-1945; הערות מעין אלה נשמעו בפומבי גם לקראת סוף המאה העשרים כשתערוכת הוורמכט שברה את הטאבו הגרמני האחרון. בתערוכה זו, שהופקה מטעם מכון המבורג למחקר חברתי, השתמשו במכתבים ובתצלומים של חיילים כדי לחשוף את העובדה שפשעי הצבא הנאצי לא היו נחלתם של יחידות העילית של האס־אס או של כמה תפוחים מורעלים בלבד. המכון, שארגן את התערוכה לציון יובל החמישים לסיום המלחמה, לא ציפה לתגובות שעורר. אחרי ככלות הכול הטענה שהוורמכט ביצע פשעים בשיטתיות נראית — בעיני מתבוננים זרים ואפילו בעיני מרבית ההיסטוריונים הגרמנים — שנויה במחלוקת בדיוק כמו הטענה שכדור הארץ הוא עגול. אך התברר שהפער בין ההיסטוריונים המלומדים ובין הזיכרון של הקהל הפשוט עצום. הוורמכט, על שמונה עשר מיליוני אנשיו, היה בו חתך רחב של החברה הגרמנית יותר מבכל ארגון נאצי אחר. לכל גרמני היה אב, בן או אח ששירת בו, אם הוא עצמו לא שירת בו, ובכל זאת התגובות לתערוכה הראו עד כמה האמינו רבים למיתוס שהוורמכט היה טהור ואפילו אבירי. אותם גברים אמיצים שהגנו על מולדתם מפני האיום הבולשביקי לא היו טובים יותר או גרועים יותר ממיליוני החיילים לפניהם או אחריהם.

התערוכה תוכננה תחילה להיות פרויקט מוגבל, אך הוצגה בשלושים ושתיים ערים וזכתה לכמעט מיליון מבקרים. היא הציתה ויכוחים בתקשורת, מילאה תוכניות אירוח ואפילו עוררה ויכוח בפרלמנט. מפגינים מחו על מה שנראה להם כניסיון להתיז רפש באבותיהם. במינכן נשאו חמשת אלפים נאו־נאצים שלטים בנוסח "חיילים גרמנים — מעשים הרואיים". בגרמנית המילים מתחרזות. החדשות הטובות היו שאפילו במינכן, מעוזם המקורי של הנאצים, יצאו עשרת אלפים מפגינים למחות כנגדם.

ההתפרצויות חשפו את גודל הקושי של המחקר המדעי לחדור לזיכרונות אישיים. במשך עשרות שנים עשו היסטוריונים גרמנים כמיטב יכולתם להעמיד תמונה מדויקת של התקופה הנאצית, אך היו רבדים של התודעה הציבורית שעבודתם לא חדרה אליהם. השפעתה של תערוכת הוורמכט הייתה עמוקה; כפי שגילה לי יוזמהּ יאן פיליפ רמטסמה (Reemtsma), הטענה שהוורמכט היה ארגון פשיעה, שהייתה כה שנויה במחלוקת באותה עת, היא עכשיו מובנת מאליה. התערוכה נהפכה לחלק מן ההיסטוריה של גרמניה שלאחר המלחמה; שום גרמני שהקשיב לתקשורת באותם ימים, או למד את גרמניה שלאחר המלחמה מאוחר יותר, לא יכול שלא לדבר על אודותיה. כשאנשים מצביעים על ניסיונותיה של גרמניה להגיע לידי השלמה עם עברה העברייני, תערוכת הוורמכט היא המוצג הראשון שהם מציעים.

"אך בוודאי…" אמר איש נעים הליכות בשנות השישים לחייו במיסיסיפי לאחר שהסברתי לו שהדור הראשון של הגרמנים לאחר המלחמה נשמע יותר מכול כמו מגיני גרסת "המטרה האבודה" של תולדות הקונפדרציה, "בוודאי הם ידעו — לכל המאוחר כשפתחו את שערי המחנות — שמה שהם עשו היה פשע טהור?"

הם לא ידעו.

כבר מזמן לא קראתי ספר שהרשים וריגש אותי כמו כמעט אולימפוס, מאת שושי בריינר, שראה אור ממש בימים אלה.

כמעט אולימפוס יוצא דופן ומפתיע, כי בריינר בחרה להתעמק בו בדמויותיהם של בני אדם שאנחנו הקוראים הישראלים לא כל כך מכירים מקרוב, גם אם הם "מסתובבים" לפעמים בינינו. 

הרומן מתחיל בתל אביב, ב־2018, "ארבע שנים לפני שרוסיה פלשה לאוקראינה", וכבר בעמודים הראשונים אנחנו פוגשים את הדמות הראשית, קטיה, שמתוארת כ"אישה מוחזקת". היא בת עשרים, מקייב, והיא, כך נכתב, יפה להפליא: "יופי כזה לא פוגשים כל יום". מה אנחנו יכולים לדעת על קטיה כזאת? לא קשה לנו לצייר אותה בעיני רוחנו: זרה, מדברת במבטא רוסי (רוסי? אוקראיני? מי כאן בכלל הבחין בין שתי הארצות הללו לפני שפרצה המלחמה?), יכולים לדמיין את העברית העילגת שלה, שמעוררת מן הסתם תחושה שהיא קצת רפת שכל (האם אנחנו באמת מבינים לעומק שהזרים הללו רהוטים לגמרי, אבל בשפות אחרות?). אצל כולנו קיים בתודעה הסטריאוטיפ של דמותה.

אבל קטיה בספר שלפנינו היא עולם ומלואו. ולא רק היא. גם אמה, סבתה, ואפילו הסבתא רבתא שלה, שמתה הרבה לפני שקטיה נולדה, ובעלה היהודי של אותה סבתא רבתא. גם אל אנשים רבים אחרים שמתקיימים בעולמה של קטיה אנחנו מתוודעים: לא כל כך אל האוליגרך העשיר־כקורח שקטיה היא האישה המוחזקת שלו, אבל כן – אל אשתו, אקסנה. 

אנחנו חודרים אל נשמתם, אל חייהם ותודעתם, וכל אחד מהם מלמד אותנו כל כך הרבה על עצמו וגם על בני אדם בכלל, חולשותיהם, רגשות האשמה שלהם, תשוקותיהם, על מה שמניע אותם ועל האופן שבו המציאות ההיסטורית משתקפת בחייהם ומשפיעה עליהם. לכל אחד מהם יש סיפור מדויק, אישי ומשכנע מאוד. 

שושי בריינר עשתה בספר הזה מהלך מבריק ומדהים: היא חצתה את גבולות המציאות הישראלית המוכרת לכולנו היטב, ולקחה את עצמה, לאורך רוב הסיפור, לקייב, לאוקראינה, למקום שבו נולדה קטיה וגדלה, בחברתה של ויטה, אמה השתיינית, ואנה, סבתה, שילדותה עברה עליה כאזרחית של ברית המועצות הקומוניסטית והיא עדיין דוגלת בערכים שספגה, מחפשת תמיד את הצדק והשוויון, ומתנגדת למציאות הקפיטליסטית שהשתררה בארצה אחרי קריסת האימפריה. 

השתאיתי – ממש! – מיכולתה של בריינר לחדור עמוק ובפירוט רב כל כך אל נשמותיהן של נשים שרחוקות ממנה בעליל. כמה שהיא מיטיבה לצטט את סגנון הדיבור השונה של כל אחת מהן – למשל, את האידיאלים השחוקים והאומללים של אישה שהתייתמה בינקותה, ולמדה שעליה לטפל, לרצות, לדאוג, לחיות עד מיצוי את החיים האפרוריים שנועדו לה, אבל לחפש בתשוקה עזה את היופי שאפשר למצוא באמנות! ואז – איך היא יודעת גם מה מרגישה אישה אחרת, אחת שחייה סובבים סביב שתייה אלכוהולית וגברים! ואיך שהיא מציירת בבירור, בפרוטרוט, את ההתפכחות וההתפקחות של אותה אישה!

בכלל, המילה "בפרוטרוט" חשובה מאוד כדי לאפיין בה את הכתיבה של הרומן. הכול, הכול מדויק עד שהנשימה נעצרת. עד כדי כך שלרגעים שכחתי שמדובר בספר מקור, שהוא נכתב בעברית, וחשתי שמדובר בכלל בתרגום מרוסית או מאוקראינית… מאיפה, תהיתי יודעת שוש בריינר כל כך הרבה, למשל – מה בדיוק הן אוכלות (ולא רק פעם אחת!), איך מכינים את המאכלים הללו, מה טעמם, מה הדמויות רואות סביבן, איזה ריח יש לאוויר, מה הצבע של האור בשעות ובעונות השונות (ולא פחות מעניין – איך נראית תל אביב מנקודת המבט של מישהי שהגיעה משם… למשל – שבני אדם לובשים כאן ברובם, ורוב השנה, בגדים שכבר דהו מרוב כביסות… אפשר בהחלט להשתכנע שכך רואה אותנו אוקראינית מטופחת שעבדה במשך זמן מה כדוגמנית…)

עד מהרה מתגלה לנו שקטיה אמנם אוקראינית, אבל, כפי שאומרת אמה, "אנחנו לא גזעיים לגמרי, בדיוק בזמן הלא נכון התערבב לנו קצת דם יהודי." הסיפור במלואו יתגלה לנו בהמשך, והוא קורע לב. 

היחסים בין הדמויות מרתקים ומשכנעים. בתחילת הסיפור קטיה, ויטה ואנה נוהגות להקניט זו את זו, "לריב", אבל ככל שהוא מתקדם, כך אנחנו נוכחים באהבה העזה השוררת ביניהן, והיא נוגעת ללב ומרגשת מאוד, דווקא מכיוון שהיא מוסתרת מתחת למעטה של ציניות, טינה־לכאורה, והומור. 

וכן, הרומן מצטיין בחוש הומור מעודן ודקיק. הנה דוגמה: אנה הקומוניסטית למדה כמובן לכפור בקיומו של האל (לא בכדי היא מתמכרת לסיפורים מהמיתולוגיה היוונית), "היא מזכירה את אלוהים רק לעיתים רחוקות ורק בהזדמנויות קיצוניות. למשל כשנדרסה הדוורית שלהם ממש מול עיניה, סבתא קיללה את אלוהים ואמרה שמקומו בגיהינום יחד עם הבן שלו ורוח הקודש. אבל פאפא [כלבה של קטיה] גרם לה לשכוח את החשבון שיש לה עם אלוהים והיא ייחסה לו פתאום את חוכמת הבריאה".

או: כשאנה מגיעה לראשונה לספרייה (ומתמכרת לקריאה) היא מופתעת לראות "גברים ונשים קוראים", ואומרת לעצמה: "לקרוא בחברת עוד אנשים, הנה לך מעשה שלא ייעשה. כמו להתקלח ביחד"… 

או: אחרי שהנאצים בקייב ריכזו את היהודים ולקחו אותם להירצח, הם הוציאו צווים האוסרים על ביזה, "שאותה רצו הגרמנים לערוך בעצמם בצורה מסודרת"… 

או – כשאנה מגיעה ביחד עם ויטה לבית מלון מפואר שקטיה מאפשרת להן להתארח בו בזכות עבודתה כדוגמנית, והיא מרגישה בצורך לדבר עם מישהו, בשל החרדה שלה לקטיה ורצונה לחשוב איך להגן עליה, היא אומרת לעצמה: "אנה, כשאת כבר רוצה לדבר, עם מי תדברי? אז אנה מדברת אל עצמה, קופצת אגרוף מול מישהו, אולי הוא באולימפוס, אולי בסוכנות סקיי [סוכנות הדוגמניות שקטיה עובדת אצלה] (מי יודע, אולי גם לאלוהים יש סוכנות משלו)"…

ככל שאני מדפדפת בספר אני נוכחת שאין כמעט עמוד שלא סימנתי בו משהו: איזו אמירת אגב־לכאורה, חכמה ומעוררת מחשבות; איזו שנינות מבדחת; איזה תיאור יפה להפליא. 

הספר גם מותח מאוד: נוצר בו קונפליקט מרתק, ומה שמצא חן בעיניי במיוחד זה שאין בו דמויות של אנשים "רעים". אנחנו יכולים בעצם להבין את כולם! גם במקום שמתקיימת התנגשות של צרכים או רצונות, בסיכומו של דבר כל הצדדים צודקים! אנחנו שם, עם כל אחד מהם, ועם כולם אפשר להזדהות, כי החולשות שלהם, והצרכים, והחלומות, נוגעים מאוד ללב. 

תודה לך, שוש בריינר, על ספר נפלא! 

עם עובד, 2024
288 עמ'

אליהו הוא מורה למדעים בבית הספר התיכון אנקורי שבתל אביב. עד לפני שנים ספורות עבד כמהנדס, וחי חיי משפחה סבירים, נשוי לדניאלה ואב לבת בוגרת, שירה, שהייתה מקור הדאגה היחיד בחייו: היא לא יציבה, עוברת מתחום לתחום, לאחרונה פרשה מהלימודים באוניברסיטה, והיא נראית כמי שאינה מצליחה למצוא כיוון או יציבות.

ואז התרחש בחייו מפנה, למעשה – משבר חמור מאוד. הוא הקים בחשאי, בלי שאשתו ידעה, מיזם כלכלי שנשען על פיתוח מדעי שהיה אמור להניב הון עתק, אך נכשל. כדי להקים את המיזם לווה הרבה מאוד כסף, והכול ירד לטמיון. עקב כך קרסו חייו. הוא נאלץ להיפרד מאשתו, לעזוב את ביתם המשותף ולוותר עליו. גם בתו, שהייתה קרובה אליו מאוד בילדותה, כועסת עליו וניתקה אתו כמעט לגמרי את הקשר.

מה יעלה בגורלו?

בתחילת הסיפור מתרחש לכאורה מהפך לטובה: מתגלה לו שאביו, שנפטר בבית האבות היוקרתי שאליו פרש בשנים האחרונות, הוריש לו דירה. על עצם קיומה אליהו כלל לא ידע  והוא מקווה שתפתור חלק גדול מהבעיות שאתן הוא מתמודד.

אבל אז נודע לו שתנאי חמור נלווה אל הירושה: הזקן שגר בדירה, ומשלם על השכירות רק אלף שקל בחודש, רשאי להמשיך להתגורר בה עד יום מותו, ובלי שינוי בתנאים. מדוע? מה הסיפור העומד מאחורי השכירות הזאת? האם אביו הכיר את האיש מקרוב? חס עליו? מדוע?

מצבו של אליהו הולך ומחמיר. אנחנו מלווים בנשימה עצורה את ההתדרדרות הבלתי פוסקת שלו. חייו הולכים מדחי אל דחי. לקראת הסוף ההחמרה במצבו קשה כל כך, עד שקראתי את המסופר בסקרנות מתעצמת, כמו שקוראים ספר מתח. מה יהיה? האם אליהו יינצל? האם הצרות שנופלות עליו בזו אחר זו (חלקן – עקב שיקול דעת מוטעה, אחרות – כי הסביבה והגורל מתנכלים לו באכזריות בלתי נסבלת) יתפוגגו סוף סוף? האם יהיה לסיפור הזה סוף טוב, או שהתרסקותו של אליהו תהיה מוחלטת? את העמודים האחרונים בסיפור בלעתי ממש במהירות, ליוויתי את שלל התהפוכות וההפתעות שמתרחשות בחייו, מתוך חרדה עמוקה לגורלו.

"אני רוצה שהכול יחזור לקדמותו", כותבת תלמידה של אליהו בתשובה לרצף של שאלות שהוא מכתיב לכיתתו, שאלות שאינן קשורות לחומר במדעים. "מה יושב לי על הלב עכשיו?" הוא שואל אותם, וגם "מה אני באמת רוצה לעשות עכשיו ובעתיד? יש לי חלום? מהו? מה עוצר אותי? ממה אני מפחד/מפחדת?"

אלה בעצם שאלות שהוא שואל את עצמו, כמובן, והתשובות של רבים מהם מאכזבות אותו: הם חולמים על "מיליוני עוקבים בטיק־טוק", או "התעשרות מהירה מכסף דיגיטלי". אף אחד מהם לא חולם, למשל, להגיע לירח… (ועל מה בעצם חלם גם הוא כששיעבד את חייו למיזם הכושל?)

עם אותה צעירה שהייתה רוצה שהכול יחזור לקדמותו הוא מזדהה בכל ליבו. מי היא אותה צעירה? מה סיפור חייה? מדוע נערה בתיכון משתוקקת לחזור אל העבר?

אנחנו חוזרים אל אליהו. גם הוא מחפש את העבר, ולא רק את המקורות הקדומים של חייו; הוא מרגיש בהם כמעט בלי הרף ובכל מקום. כך למשל כשהוא יורד במדרגות ונוגע במעקה "הוא נמלט במחשבותיו אל הזמן שהמתכת הייתה רותחת ונוזלית", לפני ש"נוצקה לתבנית מותה" וחושב על "המולקולות המסכנות שבתוך המעקה, מה הן עושות עכשיו? איך הן זזות? האם הן זוכורת את גלגולן הקודם לפני שהגיעו לכאן?" גם המדרגות מעוררות בו מחשבות דומות: הוא פוסע עליהן "צעדיו חרישיים כמו צעדי אסטרונאוט על הירח: מדרגה, מדרגה, מדרגה. ודאי נחצבו במחצבה עלומה בידי זרים שכבר שוכבים מתחת לאדמה עם גב שבור."

לא בכדי מחפש אליהו להבין מה קרה ליחסיו עם בתו. מדוע ומתי התרחקה ממנו כל כך? איפה זה התחיל? גם שירה, הבת, כך נודע לנו מתוך הקטעים שמגיעים מתודעתה, מייחלת אל רגעי העבר והקרבה הרבה שהייתה ביניהם.

עמית־פרויד מיטיב להראות את אי ההבנות החמורות שמתחוללות בקשרים אנושיים: כמיהות משותפות ששני הצדדים לא מבינים, טעויות כמעט בלתי נמנעות שגורמות לכאבים מיותרים, מפחי נפש שנולדים מתוך שיפוט שגוי של כוונות הדדיות, ולא רק בין אב לבת, אלא גם בין דמויות אחרות, שוליות יותר. המבט האובייקטיבי שחושף מה בעצם היו המניעים למעשיהם מגלה לנו עד כמה גם אנחנו הקוראים טעינו בפענוחם, בעצם – הולכנו שולל, ובכוונה, בידי כותב הספר, שמראה לנו שוב ושוב עד כמה אי אפשר באמת לדעת מה כוונותיו הנסתרות של הזולת. מפתיע ומרגיע לגלות שלפעמים מה שנראה כזדון הוא בעצם רצון טוב.

חרף כל מעלותיו של הסיפור, חלק מהחוטים הנטווים בו נשארים למרבה הצער פרומים ולא שלמים. לעולם לא נדע מה סיפוריהם של התלמידה שדבריה טלטלו כל כך את אליהו, וגם לא – מדוע אביו הוריש לו דירה עם דייר מוגן.

עם זאת, קראתי את הספר, כאמור, בנשימה עצורה.

בשולי הדברים: שמחתי לראות את המקום שמהגרות עבודה תופסות לעתים תכופות יותר ויותר בספרות העברית הנכתבת בימים אלה. הנשים המושתקות הללו, שמרחפות לכאורה בשולי חיינו, מטפלות במסירות אין קץ בזקנים ובחולים, חיות הרחק מיקיריהן, זוכות סוף סוף להכרה. גם כאן בסיפור נלי הפיליפינית, שמטפלת בזקן המתגורר בדירה שאליהו ירש, מתוארת באהדה ובחמלה שאישה כזאת ראויה להן: "הרי היא מהלכת בין טיפות, הפיליפינית, מקפצת כמו לוליינית מאתגר לאתגר, החל בגמחמותיו של הזקן, דרך קופות חולים ומרפאות, וכלה בריצוי של בעל הדירה", וגם: "כשהייתה נערה בוודאי לא חשבה שתתגלגל לארץ זרה אלפי קילומטרים מהבית ושתטפל שם באיש זקן". אלה מחשבותיו של אליהו, שאומר לעצמו גם שהוא בעצם לא מכיר אותה בכלל, "הוא אפילו לא יודע אם יש לה משפחה בפיליפינים, אולי גם ילדים, אם הגיעה מעיר או מכפר נידח". לא יודע וגם לא טורח לברר. אבל דמות אחרת בסיפור עושה זאת. ואנחנו, הקוראים, לומדים לראות את נלי כבן אדם אמיתי עם צרכים ורצונות. גם לכך יש משמעות.

עם עובד, 2024, 286 עמ'

אל מדף ספרי המחקר ההיסטורי נוסף לאחרונה תרגום לעברית של ספר שראה אור לראשונה באנגלית ב־2022. ספריו של המחבר, איאן קרשו, עוסקים בסוגיות היסטוריות ופוליטיות שונות, ביניהם – רכבת הרים, אירופה 2017-1950, שבו בדק מה מקורן של תופעות פוליטיות עכשוויות בארצות שונות, הצביע על מגמות כלליות שהחלו בעיקר באירופה שנים ספורות אחרי תום מלחמת העולם השנייה, והראה מה תוצאותיהן כיום. 

שאלת המחקר שאיתה יצא לדרך בכתיבת הספר שלפנינו מסקרנת מאוד. במילים פשוטות אפשר לנסח אותה כך: מה משפיע יותר על המציאות, אישיותו של מנהיג כלשהו, שסוחף אחריו המוני בני אדם, או – מהלכים היסטוריים בלתי נמנעים, שהיו מתרחשים בלאו הכי, גם ללא נוכחותו והשפעתו של אותו מנהיג.

האם, כדברי תומס קרלייל, שאותם קרשו מצטט, ההיסטוריה "היא ביסודו של דבר תולדותיהם של האישים הדגולים שפעלו כאן…" או, כדעתו של ההיסטוריון הגרמני עמנואל גייס, "האישיות בעלת החשיבות […] אינה יוצרת את ההיסטוריה אלא מאפשרת לה להיות מוכרת יותר באמצעות התיווך של האינדיווידואליות…" שכן "אישיות דגולה לכל היותר מטביעה את חותמה האישי על תקופתה".

מה בעצם, הוא תוהה, מאפשר למנהיג לכבוש את השלטון, להתבלט ולחולל שינוי פוליטי? אישיותו? אופיו החזק? יכולותיו יוצאות הדופן? הכריזמה שלו? והרי, הוא מסייג, "מה שמושך ומצדד בעיני בני אדם אחדים מעורר לא פעם דחייה באחרים".

אכן. בימים אלה יש מי שרואה למשל בדונלד טראמפ פוליטיקאי ראוי, שאמירותיו המיזוגניות, הרשעותיו, גזענותו הבוטה ושלל מוזרויותיו לא אמורות למנוע בעדו מלהיבחר לנשיאות. אותם אוהדים לא נבהלים מכלום. אפילו תופעה (אחת מיני רבים) כמו נאומו המטורף וחסר הפשר של המועמד לנשיאות, שבו קשקש דברים חסרי כל משמעות על כרישים טורפים ומים מחשמלים, לא מרתיעה אותם. לעומתם יש מי שסבורים שטראמפ אדם מפחיד, ונטול כל כריזמה שהיא.

כדי להשיב על שאלת המחקר שלו בחן קרשו את דרכם אל פסגת הכוח, וירידתם מהבמה, של שניים עשר מהמנהיגים הבולטים ביותר במאה העשרים. בהקדמה לספרו הסביר כי הגביל את עצמו מראש ומתוך החלטה מכוונת למנהיגים אירופיים בלבד, שכן אילו התפרס במחקרו גם אל ארצות הברית, היה מתבקש שיבחן מנהיגים נוספים מאסיה ואפריקה. ההחלטה אמנם שרירותית, אבל כנראה שהייתה נחוצה, כדי לתחום את גבולות המחקר המיועד להתפרסם בספר.

המנהיגים שקרשו בודק את דרכם הם – ולדימיר איליץ' לנין, בניטו מוסוליני, אדולף היטלר, יוסיף סטלין, וינסטון צ'רצ'יל, שארל דה גול, קונרד אדנאואר, פרנסיסקו פרנקו, יוסיפ ברוז טיטו, מרגרט תאצ'ר, מיכאל גורבצ'וב, והלמוט קוהל.

כפי שאפשר לראות, חלק מהמנהיגים שאת הקריירה הפוליטית שלהם בחן פעלו כדיקטטורים, ואילו אחרים היו מנהיגים דמוקרטיים, ששמרו על הדמוקרטיה בארצם. עם זאת, הייתה לכל שניים עשר המנהיגים השפעה מכרעת על גורל בני עמם, ולא פעם – על האנושות כולה.

המסקנה שקרשו מגיע אליה כמעט צפויה מראש, ואפילו מובנת מאליה: המנהיגים הכריזמטיים והסוחפים הללו אכן השפיעו מאוד בשל אישיותם החזקה והבולטת, וייתכן מאוד שתופעות ומצבים שונים לא היו מתרחשים בלעדיהם, אבל גם צירופי מקרים וכוחות היסטוריים שונים פעלו לצידם ואיפשרו להם לפעול.

כך למשל רצחנותו של היטלר, והאובססיה שלו להשמדת היהודים, לא הייתה יכולה להצליח בלי המנגנונים שפעלו תחתיו, וביטאו את רצונותיהם הדומים של רבים מבני עמו. בדיעבד, "רוב הגרמנים טענו שהיו חסרי אונים במדינת המשטרה הטוטליטרית שהיטלר בנה", ולכן היטלר בעצם "שימש אליבי לאומה שלמה". היטלר זכה, לדבריו של קרשו, לכל העוצמה שתפס לא רק בשל אישיותו אלא גם בעקבות שינויים קיצוניים שהתחוללו בגרמניה אחרי מלחמת העולם הראשונה. כשהיטלר הביע בגלוי "את חוסר הסבלנות שלו ואת נחישותו לסלק את הדמוקרטיה מן הדרך" הריעו לו ההמונים. בימים אלה גם טראמפ, המועמד לנשיאות בארצות הברית, מודיע לתומכיו שיצטרכו להצביע בבחירות רק עוד פעם אחת, הפעם, ואחר כך – כבר לא(!). איך ייתכן שאמריקנים רבים כל כך לא הפיקו את הלקח ממה שקרה בגרמניה (ובעקבות זאת – בעולם כולו!) בשל מנהיג שביטל את הדמוקרטיה? קשה להבין.

גם ללנין ולסטלין עזרו המזל או הגורל. הם אלה שאפשרו להם, כל אחד בזמנו, להגיע לעמדת כוח ועוצמה בלתי נתפסת ברוסיה, (שנהפכה לברית המועצות).

באיטליה חולשתה של העילית השמרנית "ולא אישיותו של מוסולינו וכישוריו הפוליטיים" הייתה "התנאי המקדים המכריע לעלייתו לשלטון".

הישגו האמיתי של דה גול, לדעת איאן קרשו, לא היה כמנהיג צרפת החופשית בזמן מלחמת העולם השנייה, אלא – כשהוציא את צרפת מאלג'יר, מהלך בלתי נמנע שרק בזכות אישיותו יכול היה לצאת לפועל: "רוב הסיכויים שרק דה גול ניחן בסמכות האישית להפוך מלחמת אזרחים אפשרית להכרה כוללת שאי אפשר עוד להחזיק באלג'יריה".

קונרד אדנאואר שינה את גורלה של גרמניה אחרי מלחמת העולם השנייה כשהחליט לנתק אותה מברית המועצות, ולהתקרב למערב, "תוך חתירה להתרחקות מההקצנה הלאומנית של גרמניה הנאצית ומחויבות לשלום, לדמוקרטיה, לחירות, לשלטון החוק ולשיתוף פעולה עם מדינות שיש להן ערכים דומים". לדעת קרשו כדי לעשות זאת נדרש אומץ לב, והנהגתו של האיש הובילה את הדרך, אם כי בסיכומו של דבר עמדתו "עלתה בקנה אחד עם הרוח הכללית" בארצו. אפשר אם כן לראות שוב שהאישיות של המנהיג הבולטת חשובה ואפילו קריטית, אבל שבד בבד עם כוחו להוביל, הוא גם משקף את רוח תקופתו.

גם הגנרל פרנסיסקו פרנקו מספרד הדגים, לדעתו של קרשו, "איך אדם בעל כישורים מוכרים בתור מפקד צבאי, אבל חסר ניסיון בתור מנהיג פוליטי", יכול היה "להפיק תועלת מן התנאים ההיסטוריים שאפשרו את עלייתו לשלוט מלכתחילה, כדי להמשיך ו'לעשות את ההיסטוריה שלו'".

קרשו מראה שוב ושוב שכל אחד מהמנהיגים שבהם הוא דן השפיעו על ההיסטוריה, אבל גם הושפעו ממנה. קריסתה של יוגוסלביה לתוך סכסוך אתני עקוב מדם בשנות התשעים "מראה בחיוניות רבה עד כמה כביר היה הישגו [של טיטו] בהקמת מערכת פוליטית שהחזיקה מעמד זמן רב כל כך", כל עוד שלט בארצו, אבל "מהירות הקריסה מלמדת על הפגמים הפנימיים שהיו מובנים במערכת" והם אלה ש"בסופו של דבר, קרעו את הארץ לגזרים".

מרגרט ת'אצר האנטי־סוציאליסטית (שחרף היותה אישה, התנגדה גם לפמיניזם) אכפה את השקפותיה הכלכליות: היא החלישה את האיגודים המקצועיים, קיצצה בהוצאות הממשלה, ולמעשה שיעבדה את המצע הפוליטי והכלכלי לבלימת ההתדרדרות של בריטניה בשל השאיפה להשיב לה את גדולתה. רבים הסכימו עם השקפתה שלפיה "רק הנהגה חזקה תוכל להנהיג את השינוי הפוליטי העמוק שנדרש". עמדותיה הילכו קסם על מי שביכו את אובדן העוצמה הבינלאומית של בריטניה. מלחמת פולקלנד, שאליה יצאה בריטניה בהנהגתה של תאצ'ר, ביטאה גם היא את עמדות הציבור, ובעקבות הניצחון "הורגשה בבריטניה מידה של התרוממות רוח", שהייתה בסופו של דבר קצרת מועד…

את מיכאל גורבאצ'וב מכנה קרשו "מחריבה של ברית המועצות, יוצרה של אירופה החדשה". למרבה הצער ברית המועצות אמנם אינה קיימת עוד, אבל רוסיה בהנהגתו של פוטין היא בעצם חזרתו של "שלטון 'חזק' וסמכותני (גם אם בחזות דמוקרטית)" אשר מקדש ערכים רוסיים: "התרחקות מכוונת מן המערב וכוונה לשקם את מעמדה של רוסיה בתור מעצמת־על". התמורה שהתחוללה כשברית המועצות קרסה "לא הייתה מעשה ידיו בלבד, אבל הוא היה הכוח המניע המכריע בה. בלעדיו לא היו קורים רבים מן הדברים שקרו". (נראה כי הספר נכתב, או ראה אור לראשונה באנגלית, לפני שרוסיה פלשה לתוך אוקראינה ולפני תחילת המלחמה הכוללת ביניהן).

המנהיג האחרון שבו קרשו דן בספרו הוא הלמוט קוהל, "קנצלר האיחוד, הכוח המוביל של איחוד אירופה". האם "בלעדיו הייתה ההיסטוריה פונה אל דרך אחרת?" תוהה קרשו, ומראה כי שיתוף הפעולה בין קוהל לגורבצ'וב, ו"רוחות השינוי שהפריח גורבצ'וב ברחבי מזרח אירופה" היו, בין היתר, מה שאפשר את האיחוד בין שתי הגרמניות. מזרח גרמניה קרסה כלכלית. קוהל סירב להמשיך ולתמוך בה "בסכומי כסף ענקיים", והאיחוד בין שני החלקים היה בלתי נמנע. אין ספק שהוא שיקף את הרוח הכללית של תושבי שתי הגרמניות (שלא צפו את השפעתו הקשה על רווחתם הכלכלית של תושבי גרמניה המזרחית).

אחת המסקנות החשובות בספר היא שכוחם של המנהיגים הללו, שחיו במאה העשרים, ממשיך לרחף בינינו עד היום. כך למשל במשאל שנערך באיטליה ב־2019 "השיבו כמעט מחצית מהנשאלים שהיו שמחים לראות בשלטון איש חזק שאינו כפוף למגבלות הפרלמנט והבחירות". גם רוחו של סטלין נושבת שוב בדבריו של שליט רוסיה הנוכחי, ולדימיר פוטין, שנוהג לשבח את הישיגיה של המדינה הסובייטית, ולהדגיש את "ההמשכיות בגדולתן של רוסיה וברית המועצות בעבר".

השאלה החשובה ביותר לטעמי היא – האם האנושות מסוגלת ללמוד מהעבר? להסיק את המסקנות הנכונות? להירתע מפולחני אישיות, להאמין למי שמבטיחים לבטל את הדמוקרטיה ולהיזהר מפניהם?

Ian Kershaw Personality and Power: Builders and Destroyers of Modern Europe

עם עובד, 2024
482 עמודים
תרגם מאנגלית: יוסי מילוא

נסיון ההתנקשות היה חייב להיעשות אפוא בעת ביקורו של היטלר בתערוכת השלל הסובייטי, ביקור שנועד למלא את החלל שבין הטקס בחצר הצויגהאוס ובין הנחת הזר על מצבת החייל האלמוני, גרסדורף התייצב בכניסה לתערוכה בחדרי הציגהאוס. כשנכנס הרודן ועבר לידו הניף את יד ימינו בהצדעה, ובו בזמן לחץ בידו השמאלית על מתג הנפץ של הפצצה. הוא ציפה שהיטלר ישהה בתערוכה כחצי שעה, זמן רב די והותר לפוצץ את המטען. אבל באותה שנה חלף היטלר בתערוכה כרוח סערה, כמעט לא העיף מבט במוצגים שהוכנו בשבילו, וכעבור שתי דקות כבר היה בחוץ. גרסדורף לא יכול עוד ללכת בעקבותיו. הוא חיפש את חדר השירותים הקרוב ביותר ומיהר לפרוק את הפצצה.

שוב שיחק להיטלר מזל מעורר השתאות. אפשר שהיה חשש מפני הפצצה של בעלות הברית, שאכן היתה צפויה, כמו שראינו בפרק הקודם; ואפשר שיועצי האבטחה של היטלר הכיר את דאגתם לבטחנו במקום ציבורי, בשל האווירה הלא נוחה בעקבות
מפלת סטלינגרד, אז פשטו שמועות על נסיונות הפיכה, בייחוד לאחר מחאותיה של תנועת "הוורד הלבן" של הסטודנטים הנס וסופי שול וחבריהם במינכן; ואולי היטלר עצמו, שלא שש להופיע בציבור בנסיבות רגישות שכאלה בשעה שהארץ עדיין לא התאוששה מן האסון הצבאי הכבד, לא החשיב ביותר את הטקסים וביקש להיפטר מהם במהירות; יהיו הסיבות מה שיהיו, שוב נכשל נסיון התנקשות שתוכנן בקפידה למרות כל הקשיים והוצא אל הפועל מתוך סיכון של ממש. לא במהרה תזדמן קושרים הזדמנות חדשה.

כל יום שישי בבוקר, כשהעיתון הגיע אל סף דלתנו, נהגתי, לפני הכול, לפתוח את העמוד האחרון של המוסף ולקרוא את הטור של מאיר שלו. לא פעם פרצתי בצחוק רם מדבריו. הרבה פעמים ביקשתי לשתף את מה שכתב, לצטט את דבריו, לקרוא אל העולם – תראו! תקראו! 

כשהטור שלו נעלם, מיד אחרי מותו – והמילה "מיד" מדויקת, כי התברר בדיעבד שגם כשחלה המשיך לכתוב אותו כסדרו, כמעט עד לרגעי חייו האחרונים – הרגשתי שנגזל ממני קשר חשוב ומיוחד. זהו. כבר לא אדע מה דעתו של מאיר שלו על מה שקורה. לא אזדהה. לא אמצא את המילים שמיטיבות כל כך להסביר לי מה אני חושבת ומרגישה. 

ספרו שראה אור השנה הוא בעצם שחזור של שניים קודמים, שפרסם עוד בחייו: הספר בעיקר על אהבה הופיע לראשונה ב־1995, והספר סוד אחיזת העיניים – ב־1999. זה שלפנינו עכשיו הוא שילוב נפלא ביניהם. קראתי אותו בעונג צרוף. 

בהקדמה לספר הראשון (היא מופיעה גם בחדש), הסביר מאיר שלו שהוא כולל "הרצאות אחדות, על ביטויי האהבה והגורל, הטבע והנוף, היופי והזיכרון" כפי שאפשר למצוא אותם בספרים שונים. רשימה שלהם מופיעה בעמוד האחרון של הספר שלפנינו: החל בעלילות גלגמש, האפוס המסופוטמי מ־2,100 לפנה"ס, המשך במטמורפוזות של אובידיוס, יוסף ואחיו, הנבחר, מוות בוונציה, מאת תומס מאן, וכלה בטריסטרם שנדי מאת לורנס סטרן, וביניהן יצירות נוספות רבות (של מלוויל, הארדי, מונתה, נחום גוטמן, ועוד ועוד).

מבטו של שלו על כל היצירות הללו מרתק ומעורר השראה, וכל אחת מתובנותיו או תגליותיו מעניינת מאוד. הנה למשל הוא מסביר לנו שסופרים רק מעמידים פנים שהם מומחים של ממש בתחומים רבים… עד כדי כך שהוא מגלה לנו, בבדיחות הדעת, כיצד בעקבות ספרו בביתו במדבר פנה אליו תלמיד בבית ספר תיכון וביקש ממנו שינחה אותו בעבודת המחקר שאותה ביקש להקדיש לארינמל, שכן גיבור ספרו של שלו מגדל חרק כזה, "וכיוון שהוא מתאר בגוף ראשון את תצפיותיו, ייחס לי התלמיד בקיאות של אנטומולג מקצועי – ולא היא." 

"רוב הסופרים מעמידים פנים של בקיאות," הוא מסביר לנו. "אנחנו מתארים מציאויות היסטוריות, טכניות, מקצועיות, כאילו אנחנו מכירים אותן, העמדת פנים הכרוכה בכך אינה חטא. היא חלק מהחוזה שבין הקורא והכותב: שניהם מוחלים על הבדיה הספרותית ושניהם מעוניינים באותה אשליה, שהספר מתאר עולם מדוקדק ואמיתי." נפלא ומשעשע לקרוא את הדברים הללו. לא רק כקוראת, אלא גם ככותבת…

מהדוגמה האחת הזאת אפשר להבחין באחד מכוחותיו העיקריים של הספר: כתב אותו סופר שהוא גם קורא בקיא ומיומן. הוא מכיר את מלאכת הכתיבה, ויודע איך ניגש אליה לאו דווקא מי שאחראי להיווצרותה, אלא זה ש"רק" קורא אותה. והוא מסביר: יש אמנם שותפים רבים להתהליך הופעתו של ספר: לקטורים, עורכים, מגיהים, פקידים במשרד וסבלים של ההפצה, אבל יש רק שניים, הסופר והקורא, שבלעדיהם אין ספרות.

שלו מפליא לתאר את עוצמת כוחו של הסופר, הריבון של סיפורו, בוראו ויוצרו. שמחתי מאוד על עמדתו, שלפיה אין לבוא אל הכותב בטענות על מהלכים שונים בעלילה, במיוחד אחרי שנאלצתי פה ושם להסביר או לתרץ לפחות מהלך אחד שמתרחש בספר שלי מה קרה להגר באילת? התרחשות שקוממה כמה מקוראיי שחלקם כמעט קראו אותי לסדר בגללה (למרבה ההקלה, היו מנגד גם קוראים שהבינו והצדיקו את אותה השתלשלות…).

היו לי גם שמחות – כקוראת. למשל כששלו כותב על לוליטה הוא מדגיש שהמברט המברט אינו נבוקוב, ולכן טועים מי שמתבלבלים ביניהם וסבורים שהסופר היה פדופיל: "המחבר אינו עומד מאחורי כל תפישה של כל גיבור בספרו ואינו משתמש בגיבוריו כדי להביע את דעותיו שלו. הדבר אפשרי, אבל אינו מחויב המציאות"! אכן, אסור להתבלבל. לפעמים הדמויות מייצגות את עמדותיו של הסופר, אבל לא תמיד! 

שלו אולי אינו מומחה לחרקים, כפי שאפשר לטעות ולהבין מאחד מספריו, אבל בסיפורים – הן מהספרות והן מהמקרא! – הוא מומחה גדול. הציטוטים הרבים שהוא מביא בפנינו מתוך כל מה שקרא פשוט נפלאים. למשל – הדיון שלו בעניין יופיין של דמויות ספרותיות, והציטוט שהוא מביא מתוך הרומן הרחק מההמון המתהולל של תומס הארדי, ולפיו "אנו צובעים ומעצבים את מראה עינינו על־פי המחסורים שבלבנו", ולכן איננו זקוקים לתיאורים מפורטים של הסופר. כאן מוסיף שלו ומתייחס לאחד המאפיינים של הכתיבה התנ"כית, הצמצום וההשמטה של פרטים מסוימים, שאפשר למצוא לא רק בספר הספרים: "בדיוק כך אנחנו מתארים לנו גם את מראן של בת־שבע התנכ"ית,"  הוא כותב, "ושל הלנה מטרויה ושל רחל אמנו ושל אטלנטה מקאלידון ושל כל הנשים היפות הללו – לפי המחסורים שבלבנו"… ולכן, לדבריו, גם "הקמצנות בתיאור האשה היפה אינה נחלת התנ"ך בלבד"… אמנם מכעיס אותו שהומרוס טרח לפרט איך נראה כל כלי נשק שמחזיק אכילס, ובתנ"ך "יש לנו פרקים שלמים, משעממים להפליא, של כל הכפתורים והפרחים של המנורה, וכל המחתות והיעים והמזבחות והידיות והכיורים והעמודים של המשכן והמקדש, אבל לא של פניהן של הנשים המעטות המכונות בו 'יפות'". עם זאת, הוא מוסיף, "הנשים היפות של התנ"ך ושל המיתולוגיה היוונית ממשיכות לסקרן קוראים רבים עד עצם היום הזה…" 

כפי שאפשר לראות בציטוט שלעיל ("פרקים שלמים, משעממים להפליא"), שנינותו וחוש ההומור של מאיר שלו זורחים ומשעשעים כמעט בכל עמוד בספר. "בסופו של דבר, אנשים רבים שאלו את אלוהים שאלות נוקבות וישירות", הוא כותב בדיונו על הגורל ועל סופרים ששלחו את גיבוריהם לטעון כנגד אלוהים (כמו למשל – טוביה החולב), אבל, הוא מוסיף, "איש מהם לא קיבל תשובה"… 

או: "ואם תרשו לי להעיר הערה כללית: כדאי לקרוא סיפורים שהסופר נהנה לכתוב אותם, כמו הסיפור הזה [כוונתו לסיפורה של תמר אשת ער, בספר בראשית], ולא סיפורים שהוא מוכרח לכתוב, כמו ברית בין הבתרים".

כשקוראים את ספרו של שלו מרגישים היטב בהנאתו, שקורנת גם אלינו! 

עם עובד, 2024, 381 עמ'

זוכרים את ימי הסגר האיומים, כשבכל העולם מתו מיליוני בני אדם, והיה נדמה שהאפוקליפסה כאן ושלעולם לא נחזור לחיות כמו פעם? כשחיבוק בין זרים מזדמנים ברחוב נראה כמו משהו ששייך לימי קדם שלא ישובו? כשהתגודדות של יותר מארבעה בני אדם נראתה מסוכנת, מפחידה ובלתי אפשרית?

אז כן, לאחרונה נראה שהקורונה מכה שוב: שומעים על עוד ועוד מקרי הידבקות, אבל אותם ימים, שבהם הסגר נראה הכרחי והווירוס היה קטלני כל כך, תמו (יש לקוות!). היום כבר אפשר לקרוא ספרים שהתרחשו אז, על רקע הסגר, כשאנשים התנתקו משגרת היומיום הרגילה שלהם, וסיגלו אורחות חיים אחרות. 

אגם טום הוא ספר כזה. המגיפה ההיא נמצאת שם, בשולי התודעה, אבל היא גרמה לרקע שרק בתוכו הסיפור יכול להתרחש. שכן בגלל הקורונה שלוש בנותיהם של לארה ושל ג'ון, בעליהם של מטע עצי פרי גדול במישיגן, נאלצות לשוב לחווה ולהסתגר בה. הן גם מתגייסות לעזור בקטיף הדובדבנים, בשל המחסור בידיים עובדות – כל הפועלים נטשו את המקום, שוב – בגלל המגיפה. (מטע הדובדבנים שבסיפור מרפרר כמובן, ובמפורש, לגן הדובדבנים של צ'כוב. גם כאן יש ספק באשר לעתידו של המטע, האם יישאר בחזקת בני המשפחה, אחרי שעבר מדור לדור?)

לארה וג'ון מאושרים: הם זוכים שוב להתקרב לבנותיהם, ששתיים מהן כבר התרחקו מהבית והחלו לפלס את דרכן בחיים: מייזי לומדת להיות וטרינרית ומֶל לומדת משחק. רק אמילי, בתם הבכורה, מתלהבת מהחיים החקלאיים והיא זאת שמתכננת להישאר בחווה ולהמשיך לגדל פירות, ביחד עם בנם של השכנים שאתו היא מתכוונת להתחתן. 

הביחד הזה של זוג ההורים ושלוש הבנות מניב סיפור מרתק ונוגע ללב. לתדהמתן של הבנות מסתבר שלארה אימן נולדה בכלל בשם לורה. ושינתה אותו בעקבות הדמות הראשית בספר (ובסרט!) ד"ר ז'יוואגו. אבל זה עוד כלום! כי לארה הייתה בעצם שחקנית מצליחה, שהופיעה בסרט קולנוע! ומרגש אפילו יותר: היא, כך פולט יום אחד אביהן של הבנות כבדרך אגב, הכירה את כוכב הקולנוע הנודע מאוד, דְיוּק! ו – מי הייתה מאמינה! – הייתה אפילו בת הזוג שלו! 

לארה שיחקה בהצגה על פי מחזה של תורטון ויילדר, "העיירה שלנו", שמהדהד לכל אורך הרומן. במחזה של ויילדר יש – קצת כמו ב"המלט" או ב"חלום ליל קיץ" של שייקספיר – הצגה בתוך ההצגה שאנחנו צופים בה. והרומן עצמו כולל את ההצגה, במעין מערכת מרתקת של מראות שמשתקפות זו בזו.

הבנות משתוקקות לדעת את כל הפרטים על הרומן בין אימן לכוכב הקולנוע, ולארה מספרת אותם, לבנותיה ולנו. אנחנו מקבלים את הגרסה המלאה, כולל פרטים שהורים לא נוהגים לספר לילדים שלהן, והן – שעוסקות בעבודת הקטיף הקשה – מלוות את חיי העבר של אמן, עד למקום שבו במקום להמשיך בקריירה המבטיחה של כוכבת קולנוע, היא נישאה לאביהן ונהפכה לעקרת בית ואימא מְטפחת במשרה מלאה.

סיפורה מרתק ועתיר תפניות והפתעות. למי שמחפשים בריחה נעימה מהמציאות האפוקליפטית באמת שלנו כיום בישראל, הספר מומלץ. הוא קריא מאוד, ויש בו גם לא מעט תובנות. למשל: "אי אפשר להסביר את האמת הזאת לגבי החיים: שוכחים את רובם, הדברים הכואבים שהייתם בטוחים שלעולם לא תשכחו? עכשיו אתם כלל לא בטוחים שהתרחשו, ואילו החלקים המסעירים, האושר עוצר הנשימה, הכול נשבר לרסיסים והתפזר, נהפך למשהו אחר. הזיכרונות מתחלפים בשמחות אחרות ובצער גדול יותר, ולמרבה התדהמה גם הדברים האלו נדחקים הצידה, עד שבוקר אחד את קוטפת דובדבנים עם שלוש בנותייך הבוגרות, ובעלך חולף על טרקטורון, ואת בטוחה שזה כל מה שרצית אי פעם".

פאצ'ט מיטיבה לתאר את פער הדורות בתפיסה של המציאות ושל השאיפות והצרכים. הבנות לא מצליחות למשל להבין מדוע אימן ויתרה על הכוכבות שהובטחה לה. היא לעומת זאת מפוכחת ויודעת שהחיים שבחרה בהם אמיתיים ומתגמלים הרבה יותר. היא מתארת להפליא את דמותו הדוּשית של הכוכב המצליח, שחייו מזויפים ואנוכיים, לעומת החסד שבחיים הפשוטים־לכאורה, שהם עתירי משמעות ותוכן.

אחת השיחות בין האם לבנותיה משעשעת במיוחד. כשהיא מספרת על המופרעות של דְיוק (הנערץ עליהן!), הן קוטעות אותה: "אסור להגיד מופרעות". 

"וגם לא שיגעון," מוסיפה אחת הבנות, "אלא אם כן זאת מחמאה."

וזה נמשך:

"דיוק עבר דברים קשים בחיים, אבל הוא לא היה משוגע", אומרת אמילי בתוקף.

אני מנענעת בראשי. "בית המשפט לא מקבל את ההתנגדות הזאת".

"לא התכוונתי שאסור לך להגיד שדיוק משוגע", מסבירה מייזי.
"התכוננתי שאסור להשתמש במילה הזאת יותר. היא פוגענית".

"אני יודעת ששיגעון הוא דבר שלילי. התכוונתי לומר דבר שלילי. מובן שלא מדובר בתכונה חיובית".

ייאת חייבת למצוא מילה טובה יותר", אומרת נל.

"לא שפוי?"

שלושתן מנענעות בראשיהן לשלילה.

"אז איך מותר לי לקרוא לזה?"

מייזי נושפת ארוכות כדי להבהיר שאני זקנה ושאי אפשר להסביר לי שום דבר. נל מנסה להסביר. "את יכולה להתייחס לבעיות שלו דרך הדיאגנוזה: הייתה לו סכיזופרניה, נניח. הייתה לו הפרעה דו-קוטבית".

"אבל לא יפה לדבר על דיאגנוזה של אנשים אחרים", אומרת מייזי.

"אלא אם כן הם מסכימים".

"הוא לא היה סכיזופרן וגם לא דו-קוטבי!" אמילי עומדת לצאת
לקרב. אני רואה.

"ממילא אסור להגיד סכיזופרן", מיידעת מייזי את אחותה. "הוא
לא המחלה. את לא תגידי על מישהו שהוא סרטן".

"דווקא כן", אני אומרת.

"תפסיקי". אמילי מצדדת אך ורק בדיוק.

"אז אתן רוצות שאספר לכן על דיוק בלי להזכיר את העובדה
שהוא היה משוגע? אני גם ככה משמיטה את הסקס. לא נשאר הרבה".

הגענו למבוי סתום. הן נורא רוצות לדעת על סקס עם דיוק אבל
לא על הסקס שלי, וזה בסדר גמור כי אין לי שום כוונה לספר להן.

"נראה לי שמותר להגיד מחלת נפש", אומרת נל.

"אולי", אומרת מייזי. "אבל רק בינינו".

ציטוט משעשע, שמשקף היטב את רוחו של הספר.

Five Little  Pigs, אחד מספרי הבלש הידועים של אגתה כריסטי, ראה אור לראשונה באנגלית ב־1942, כלומר – לפני שמונים ושתיים שנים. והנה תורגם לאחרונה לעברית, והוא בוהק כמו מטבע חדש שזה עתה נוצר: ספר מתח שמתבסס כולו על הבנה עמוקה של נפש האדם.

הרקול פוארו הוא לכאורה אמן הפסיכולוגיה והחדירה לתודעתו של הזולת, אבל כמובן שהיוצרת, אגתה כריסטי בעצמה, ששמה בפיו את הדברים שהוא אומר, את התובנות ואת ההברקות, היא רב האמן: היא זאת שיודעת לייצר דמויות ומצבים משכנעים ומתוחכמים.

בניגוד לספרי מתח אחרים, שום פרט בפענוח הפשע המופיע ספר מחמישה יוצא אחד אינו תלוי בפיתוחים מתקדמים או בטכנולוגיה שיכולה לעזור לבלש. פוארו עצמו אומר בספר כי "האדם אינו ניכר רק בשריריו, לי אין צורך להתכופף ולמדוד את העקבות ולאסוף את בדלי הסיגריות ולבדוק את גבעולי העשב השבורים, לי מספיק לשבת בכורסה ולחשוב" (האם רמז בדבריו לארתור קונן דויל שההוצאה האחרונה של ספרי שרלוק הולמס שכתב ראתה אור חמש עשרה שנה לפני Five Little  Pigs? שרלוק אכן נהג לבלוש אחרי ראיות בשטח, ולהוציא מהן מסקנות…).

את מרבית עבודת הבילוש שלו עושה פוארו בשיחות עם בני אדם, ובספר שלפנינו שיטתו מודגשת במיוחד.

בתה של רוצחת מורשעת שכבר הלכה לעולמה מבקשת ממנו לחקור את המקרה שבעטיו נאסרה האם. הבת, קרלה למרצ'נט, רוצה שתנוח דעתו של הארוס שלה. היא רוצה שידע כי אינו עומד לשאת לאישה מישהי שהנטייה לרצחנות עברה אליה בירושה. היא רוצה לנקות את שמה של האם, להוכיח שצדקה במכתב הפרידה שכתבה לה: היא לא רצחה אף אחד, וההרשעה לא הייתה מוצדקת.

פוארו (ובעצם, כאמור – אגתה כריסטי בעצמה, כמובן!) עושה בספר שלפנינו מהלך מתוחכם מאוד: הוא מראיין את כל מי שהיה מעורב בחקירת הרצח ובהרשעה, וגם את האנשים שנכחו בסביבתו של הנרצח ושל מי שנתפסה כרוצחת. אחרי שהוא משוחח אתם הוא מבקש מחמישה מהם לכתוב לו את גרסתם לכל מה שקרה ביום הפשע. הדיווחים האלה," מסביר פוארו, "היו רבי ערך שכן הם הכילו חומרים שלא יכולתי לקבל מתיקי החקירה המשטרתיים".

אני מודה שכמו שצריך לקרות בספר מתח ראוי לשמו, הסוף הפתיע אותי. היה שלב שבו הייתי כבר בטוחה שאני יודעת מה קרה, ואפילו קצת התאכזבתי – הרי זה די ברור. אבל אגתה כריסטי לא אכזבה, וממש ברגע האחרון התחוללה התפנית החדה בעלילה. איזה כיף!

הספר כולו עתיר תובנות על נפש האדם, וכריסטי לא רק מספרת לנו על הדמויות, אלא גם מאפשרת לנו להכיר אותן מתוך הדברים שהן עצמן אומרות. יש מישהי פמיניסטית? היא תביע את דעתה על גברים, אפילו אולי את סלידתה הקלה מהם, בניסוחים מעודנים כמו למשל "באווירה שלווה כזאת אפילו גבר בוודאי יתעשת", או גם בוטים יותר: "זה גרם לו להיתפס לא מובן, וגברים לא אוהבים להיתפס לא מוכנים. זה פוגע באהבתם העצמית".

יש דמות פדנטית? היא תקדים את עדותה הכתובה בפתקה קצרה ומנומסת.

יש דמות של אמן שרבים רואים בו גאון? יש מי שתעיר במורת רוח "מעולם לא הבנתי מדוע כישרון אמנותי אמור לפטור את בעליו מצורך בשליטה עצמית בסיסית".

(כשקראתי את המשפט הזה נזכרתי ב"פטור" שהעניק רביב דרוקר למתי כספי כשזה טען כי בשבעה באוקטובר הייתה "בגידה" [של הצבא?]: "מותר לו [לדבר שטויות…?] כי הוא גאון", אמר דרוקר, לתדהמתי. מה הקשר בין גאונות מוזיקלית להפצה של ארס ודברי זדון?).

נהניתי, כמו תמיד, מתחכומו של פוארו. כדי להסביר שלא כל מה שרואים חייב להיות נכון ומדויק, הוא מסביר לבת שיחו: "חשבי רגע, אילו עברת ליד חנות של מוכר דגים וראית שנים עשר דגים מונחים על הדלפק, היית חושבת שכולם דגים אמיתיים, לא כן? אבל אחד מהם עשוי להיות דג מפוחלץ" – שכן "חבר שלי הביא פעם דג מפוחלץ (זה היה המקצוע שלו) כדי להשוות אותו לדבר האמיתי!", ועוד, הוא מוסיף, "ואם היית רואה אגרטל של ציניות בסלון בדצמבר, היית אומרת שאלה פרחים מלאכותיים – אבל הם יכולים להיות פרחים אמיתיים שהובאו בטיסה מבגדד".

וזהו, פחות או יותר, הבסיס לספרי המתח של אגתה כריסטי: אסור לנו ללכת שולל אחרי מה שאנחנו רואים, אחרי מה שמובן מאליו. כי מתחת לכל "עובדה" יכולים להסתתר הונאה, זיוף, או העמדת פנים, ורק בלש מתוחכם, שיודע איך לפנות אל כל אחד, להחניף, להיראות כן ואמיתי, לעורר סקרנות, או להיראות כמו ילד מפוחד, הכול במידת הצורך ובהתאמה אישית לנחקר, יכול לגלות את הסודות הנסתרים.

לסיכום: יופי של הסחת דעת מהמציאות.

עם עובד, 311 עמ'

הרומן החדש של אילת שמיר מתרחש ברובו באפריקה, באתיופיה, ליתר דיוק, אבל בליבתו טמון פצע שנוצר במקום אחר; פצע שלא יכול להירפא, וכאבו לא יתפוגג כנראה לעולם.

אל הליבה הזאת, אל המקום הפצוע, אנחנו מגיעים לאט לאט, במעין תנועה מעגלית שחותרת פנימה. בכל פעם נחשף עוד טפח, מתגלים עוד פרט או זווית, עד שנודע במלואו הסיפור המייסר, והוא אמור לשמש כמעין מפתח להבנה של אחת הדמויות המרכזיות ברומן: אביה של הילדה. 

בתחילת שנות השבעים – בדיעבד כתוצאה ממשהו שקרה לו – לקח אותו אב את משפחתו הקטנה – הילדה ואימה, אשתו – להראר שבאתיופיה, לשם נשלח מטעם צבא ההגנה לישראל, כדי לאמן חיילים אתיופיים של צבא הקיסר, היילה סלאסי, זקן עריץ ופרנואיד. 

הסיפור נכתב בגוף שלישי כל־יודע וחולף בין תודעות שונות ומגוונות, לא רק זאת של הילדה ושל הוריה, אלא גם, בין היתר, תודעתו של אותו היילה סלאסי, של המשרת שלו, של מנגיסטו היילה מריאם, קצין הצבא שמרד בהיילה סלאסי ושלט אחריו בארצו, ושל רבים אחרים.

בריאיון עיתונאי אתה, שנערך לקראת הוצאתו לאור של אפריקה בלוז, סיפרה איילת שמיר שכמו הילדה שברומן, גם היא חיה  באתיופיה במשך כמה שנים, ושגם אביה הכיר מקרוב את מנגיסטו. 

אין ספק שתיאורי המקום מדויקים מאוד. אני יכולה להעיד ממקור ראשון, שכן גם אני שהיתי באתיופיה בילדותי, במשך ארבעה חודשים, בנסיבות דומות. הייתי אז בת עשר, לא כמו שמיר, שהייתה ילדה קטנה הרבה יותר. אני זוכרת לא מעט ממה שהיא מתארת ברומן; מסתבר שיש לה יכולת טובה מאוד לשמר בתודעתה פרטים רבים מהמציאות, ואת מה שלא זכרה חקרה מן הסתם, והיטיבה לעשות זאת. 

שמיר מזכירה ברומן הרבה מילים ומושגים שאני זוכרת היטב. למשל – זָבָּנְיָה, הלא הוא השומר על הבית; מָמִיטָה – האישה הממונה על הטיפול במשק הבית וגם קצת בילדים; טוּקוּל – בקתות הקש העגולות שעשן עולה בהן מתוך פתח בגגן; גם אני זוכרת היטב, את התרנגולות שהזבניה ערף את ראשיהן, והן המשיכו לרוץ (אפילו כתבתי ופרסמתי בהו! 21 צמד סונטות שבהן נזכרת הזוועה…); זוכרת את נשות השבטים האתיופיות חשופות החזה שהסתובבו באזורים המרוחקים מהעיר הגדולה; את הגשמים שהעלו אדים ברגע שפגעו בקרקע החמה; את הממיטה מכבסת את בגדינו בגיגית מתכת, בחוץ, בגינה; את פסלי העץ, וחטי הפיל המעוטרים (וגם – את השרפרפים המגולפים כולם מגוש אחד של גזע עץ כרות, ואת בקבוקוני הזכוכית העטויים בדים מרוקמים בחרוזים קטנים, ואת התופים המתוחים, העשויים מעורות של קופים, שאותם שמיר לא מזכירה בספרה…), זוכרת את הריחות, את הצבעים, את הסיפור על הגברים התלויים על עמוד, שמישהו מהישראלים ראה בשוק "המרקטו" באדיס אבבה, והתחלחל… (גזר דין מוות אפשרי, שמוזכר גם ברומן שלפנינו).

בחלקו הראשון של הרומן נדמה שמדובר פה על סיפור משפחתי – בדידותה של האם, מצוקתה של הילדה שעדה למריבות הקשות בין הוריה, הולדת התינוק, אחיה של הילדה, בבית חולים מקומי, נוקשותו ה"גברית" של האבא, ובכלל – הגברים הישראליים שמתפעלים מההזדמנות שנקרית בדרכם לחמוס את גופיהן של ילדות אתיופיות, ומתמכרים לעינוגים המזוויעים הללו. 

בהמשך מסתבר שהיריעה רחבה הרבה יותר, שכן האלימות והאכזריות המתוארות ברומן אינן שייכות, כפי שנדמה, רק לאפריקה. שם הגברים מרשים לעצמם "להביע" אותה: אנחנו רואים אותה למשל בתיאורי הציד של חיות הבר, בידיים הטבולות בדם, והם קשים מנשוא. אבל אלה רק שכבה חיצונית שמסתירה סודות אפלים לא פחות. האירועים הקשים האלה התרחשו כאן, בישראל, במהלך אחת המלחמות המתוארת ברומן, אבל דומים להם קרו מן הסתם לא רק באותה מלחמה מסוימת.

באתיופיה גבר אכזר (מנגיסטו!) מעמיד פנים שנרצח, ומצליח להימלט מהמקרר של בית החולים לשם הובאה "גופתו", לפני שנקבר. אחרי שהוא מגיח משם, "מת" חי, הוא כשיר להמשיך בתוכניותיו שאינן יודעות חמלה. ומי מאמן אותו? מי תומך בו? מי מלמד אותו להילחם? הישראלים! אלה שבעברם מסתתרים סודות אפלים שמניעים ומדריכים אותם ואת מעשיהם. 

התהליך הזה, של סיפור שהולך ומעמיק, עד שהוא מגיע אל הסוד האיום ברומן אפריקה בלוז, הזכיר לי במידה מסוימת את קו המלח, ספרו הגאוני של בן זוגה של אילת שמיר, יובל שמעוני. גם שם מרגישים בחתירה למעמקים, אל הסיפור המכונן, המחריד, שמופיע בליבו של הרומן. גם שמעוני נודד לארצות רחוקות, כדי לגלות שם אמיתות, ולספר לנו על עצמנו, וגם בקו המלח ליבו של הסיפור טמון בטראומה הישראלית. אבל הדמיון בין שני הרומנים מתמצה בזאת: אצל שמעוני מדובר בשני כרכים של רומן רחב יריעה ואילו הספר שלפנינו נפרש על פני 204 עמודים. עם זאת, מעניין לדעתי לשים לב לנקודות ההשקה בין השניים.

עם עובד, 204 עמ'

אדם דלגליש! כמה טוב וכמה מרגש לפגוש אותך שוב! בשנות השמונים כיכבת בחיינו, בסדרת הטלוויזיה האנגלית המשובחת ששודרה למרבה השמחה בטלוויזיה, ומאז אי אפשר להפריד בינך לבין רוי מרסדן, השחקן שגילם את דמותך! שניכם, אדם־הלא־הוא־רוי, עתיר הכריזמה הגברית המפעימה, כמו גם אות הפתיחה הזכור כל כך של הסדרה, נשארו קשורים בתודעה בקשר הדוק עם הספרים של פ"ד ג'יימס. באותם ימים היינו תלויות בלוח השידורים של הערוץ היחיד בטלוויזיה, וכששידרו פרק בסדרת אדם דלגליש, אסור היה להחמיץ, לאחר, להיעדר, כי אפילו מכשיר וידיאו להקליט את הפרק לא היה זמין לכולם, ומי שפספס, הפסיד. אבל לא פספסנו! פרק עם אדם דלגליש תבע התייצבות חובה מול המסך, והוקסמנו – מהאנגליות המהוקצעת, מהחן המדויק, מהחוכמה והפיקחות והתבונה של – של מי?

של פ"ד ג'יימס, כמובן! כי היא בעצם אדם דלגליש. היא זאת ששמה בפיו של רוי מרסדן את המילים. היא זאת שיצרה את הרקע והסביבה שבהם מתרחשים הסיפורים, שלא לדבר על העלילות המרתקות שרקחה.

וכבר לא צריך להיצמד למסך טלוויזיה קטן. קודם כל, כי כל הפרקים מופיעים כיום ביוטיוב. מי העלה אז בדעתו שאפשרות כזאת תתקיים… אבל יותר מכך, כי הרי הכול התחיל, וממשיך לחיות – בספרים של פ"ד ג'יימס.

כן, בספרים המשובחים שכתבה, ואלה זמינים תמיד, כל הזמן, ואפשר לקרוא אותם שוב, ולהתענג.

כי הכתיבה של פ"ד ג'יימס לא יכולה שלא להסב עונג צרוף.  תעלומות הרצח אצלה הן תמיד רק הקולב שעליו תלויים כל המרכיבים האחרים בסיפור: הדמויות המורכבות והמשכנעות.  התובנות המרתקות על החיים, האירוניה וההומור, וכמובן – איך לא? הרי מדובר בספר מתח! – ההפתעות והטוויסטים מסמרי השיער בעלילה. כי ככה זה בספר מתח ראוי לשמו: ברגע שהקוראת מאמינה שזהו, היא הבינה, גילינו, אדם דלגליש ואני, מה קרה, מתרחש המהפך והכול משתנה בבת אחת. אז מי הרוצח או הרוצחת? ומה המניע האמיתי שלהם? מדוע מי שנראה טוב הוא בעצם רע, ולהפך?

פ"ד ג'יימס מראה לנו כל הזמן את מורכבותו של הטבע האנושי. היא חודרת אל מניעיהם האפלים, הצדקניים, הצבועים, המוזרים, המשעשעים, של בני אדם, וחושפת אותם לעינינו, בשרטוטים דקים ומדויקים: מישהו "אהב את עצמו כל כך שלא היה מסוגל להעלות בדעתו שאולי בעיני אחרים הוא קצת פחות מלבב"… מישהי שנשטפת ברגשי אשמה מעוררת בזולתה את השאלה "האם היה רמז למזוכיזם בקול המתבכיין? בהלקאה העצמית החולנית של קורבן מלידה?" ומה בעצם אומרות התהיות הללו על מי שחושבת אותן? כל פרט קטן הוא רמז, הם רבים כל כך, ולכל אחד מהם יש משמעות. כולם מצטברים בסוף ומובילים למסקנה אחת, כוללת ובלתי נמנעת.

והתיאורים שלה! כמה שהם יפים! (אותם אפשר, כמובן, לחוות רק בספרים, לא בפרקי הסדרה ששודרו בטלוויזיה, וכיום אפשר למצוא אותם ביוטיוב):

"כעבור שעה בדיוק, אך בלי שאיש בבית נייטינגייל שמע או תיעד זאת, נפלה פנימה אחת מדופנות הזכוכית בחממה לאחר שרטטה כמוכת עווית כל הלילה וניתקה לבסוף. היא התנפצה לרסיסים על האריחים הגיאומטריים ברצפה הוויקטוריאנית. הרוח הסתערה פנימה בעד הפתח כחיה שמחפשת מחסה. משביה הקרים דפדפו במגזינים המונחים על שולחנות הנצרים, הרימו את כפות הדקלים והניעו את עלי השרכים ברפרופים עדינים. לבסוף הם מצאו את הארון הלבן הארוך, שמתחת למדפי הצמחים. בשעת ערב מוקדמת הותיר אלמוני נואש ונחפז את
הדלת פתוחה מעט, לאחר שתחב את ידו למעמקי הארון. כל הלילה נשארה הדלת פתוחה, חסרת תנועה על צירה, אך כעת טלטלה אותה הרוח בעדינות מצד לצד ולבסוף, כאילו התעייפה מהמשחק, סגרה אותה בחבטה שקטה והחלטית. וכל הנפשות החיות מתחת לקורת הגג של בית נייטינגייל היו שקועות בשינה".

רצח בבית נייטינגייל נכתב במקור בראשית שנות השבעים, ולאחרונה תורגם (היטב!) לעברית. הוא, כמובן, כתוב למופת. הרומן מתחיל ומסתיים במעין סיפור מסגרת קטן: דמות משנית תופסת בדפיו הראשונים מקום חשוב, לכאורה, וזאת כדי לאפשר לנו להתקרב לאט לאט אל לב הזירה, אל עיקר העלילה, ולצפות בה מבחוץ, מבעד עיניה של דמות שתתגלה כשולית לסיפור.

רק אחרי שנכנסנו פנימה, נוכל להכיר את הנפשות הפועלות העיקריות ולנסות לעמוד על טיבן.

ואז, אחרי שאדם דלגליש מפענח את התעלומה, חוזרים אל הדמות החיצונית שתעטוף שוב את העלילה מצד סופה, ותעורר בנו תחושה של מעין חיבוק במילים…

רצח בבית נייטינגייל הוא ספר מתח סוחף ואינטליגנטי, וכשקוראים אותו מרגישים אמנם שמדובר במידה מסוימת של אסקפיזם, אבל הוא לא ריק מתוכן. יש בו גם משמעות.

P. D. James, Shroud for a Nightingale

תרגמה מאגלית: עפרה אביגד

הנובלה נתראה באוגוסט היא יצירתו האחרונה של הסופר הקולומביאני המהולל, זוכה פרס נובל, גבריאל גרסיה מארקס. בניו "חילצו אותה מהעיזבון" עשר שנים אחרי מות אביהם, כך נכתב על הגב הספר, ולאחרונה ראה הסיפור אור בספר צנום, בתרגומו מספרדית של משה רון. 

אין אלא להודות לבניו של מארקס, ולעם עובד, על כך שזיכו אותנו ביצירה הקטנה והמופלאה הזאת, שהיא עדות נוספת, קטנה ומרגשת, לגאונותו של מארקס.

בעדינות ובפשטות, בעברית היפהפייה של המתרגם, נפרשים לפנינו חייה של אנה מגדלנה באץ', אישה בת ארבעים ושש, שנשואה באושר למוזיקאי, כמו שהיה גם אביה. היא זהובת עיניים, שאת יופיין ירשה מאימה, כמו גם את "הסגולה לא להרבות במילים ואת התבונה לנהל את המזג האישי שלה".

שלושה ימים לפני מותה התעקשה אימה של אנה מגדלנה להיקבר באי, הרחק מעיר המגורים של בני המשפחה. כדי להגיע לשם יש לשוט בסירה. ההפלגה מפחידה את אנה, אבל האי עצמו, חופי הזהב שלו, יערות העד, המולת הציפורים, "מעוף הרפאים של האנפות מעל ללגונה הפנימית" קוסמים לה, מאז שהגיעה לשם בפעם הראשונה ביחד עם אביה, כדי להציב את המצבה על קבר אימה. 

ומאז, כך החליטה, היא מגיעה אל הקבר כל שנה באוגוסט, כדי להניח עליו זר של סייפנים: הפרח האהוב על אמה. והיא כל הזמן מצפה בלי דעת לאות מהאם. למסר כלשהו, שיניח את דעתה, אם כי אין לה מושג מדוע, ולמה בעצם היא מייחלת.

אנה נשואה, כאמור, באושר. חיי האהבה שלה עם בעלה טובים ומספקים, ולמרות זאת, ובאופן מפתיע ומפליא, היא מתפתה פתאום, באחד הביקורים שלה באי, לקחת אל מיטתה גבר אלמוני, ולבלות אתו ליל אהבים סוער.

מאז זה קורה לה שוב ושוב: היא מגיעה לאי, מוצאת מישהו, כל פעם גבר אחר, שומרת על האלמוניות שלה ושלו, ומתענגת על לילה מפתיע ומרגש. 

רק בפעם הרביעית מתרחשת תפנית מפתיעה. היא זוכה פתאום בהארה שלא העלתה בדעתה, תגלית שנוגעת באימה, בקשר ביניהן, במשמעותו של האי בחיי שתיהן. הגילוי מביא לתפנית רבת עוצמה, להבנה שמסעירה את חייה, אבל שוב, כדרכה, היא מקמצת במילים, ואינה חושפת את הסודות שפענחה, וגם לא את אלה שיצרה בעצמה. 

אחרי שהבינה, בחשאי, בלי שמישהו יראה אותה, היא "בוכה מרוב זעם כלפי עצמה על הביזיון להיות אישה בעולם של גברים". 

מדהים להיווכח כמה עוצמה יכולה להתגלות ביצירה קצרה כל כך – 107 עמודים בלבד, בספרון בפורמט הקטנטן (והראוי!) שבו ראתה הנובלה אור. 

אנחנו מתוודעים לקונפליקטים, ל"עצבות ללא נחמה", לתחושה של הזדהות מופלאה בין בת לאימה המתה, לחיפוש הנואש אחרי פשר, לכוחו של מעשה האהבה הגופנית, שיכול לייצר תחושה של משמעות, וגם ליטול ולהפקיע אותה באחת.

הכתיבה הריאליסטית, הנטולה כל רמיזות להתרחשויות על טבעיות המאפיינות את מארקס, שימחה אותי במיוחד, כמו גם ההומור האירוני שמתבטא בדקויות שונות של תיאורים או תגובות.

למשל: אנה מגדלנה מצפה לכך "שאימה תשלח לה איתות מאשר, וציפתה לו בכל רגע. היא ראתה את עץ הסייבה הפורח, שעוד ועוד מענפיו נסחפו ברוח; ראתה את השמיים, את הים, את המטוס למיאמי באיחור של יותר משעה בשמיים שאין להם קץ": השילוב בין תיאורי הטבע, שבהם מקובל לחפש אותות, לבין מטוס שאיחר להמריא, שבכולם היא מבקשת לראות סימנים שיגיעו מהאימא המתה שלה, משעשע.

כך גם התיאור שבו אנה נפגשת במעצב שיער, אדם "שחצן וחלקלק, שהיה ראוי לשם נרקיס יותר מלשֵם גסטון"… שנון!

הגרסה העברית יפהפייה ומושלמת. אני לא יודעת ספרדית, אבל התענגתי מכל משפט ומכל פסקה. הכול נקרא מדויק, בלי אף שמץ של תחושה שלא נוסח כך מלכתחילה, ולא נכתב במקור בעברית. 

Gabriel García Márquez
En Agosto nos vemos

תרגם מספרדית: משה רון

 כולם היו בטוחים שבאה הגאולה שהוא המשיח, מי הייתי אני שאקלקל את החגיגה. אבל מה לנו ולמלכות? הם חשבו שאם גירשנו את העמלקים ובית המקדש קם, פירוש הדבר שחזרנו לימי המקרא וצריך שיהיה גם מלך. שרק כך הגאולה תהיה שלמה. הם העריצו אותו כמו אל. בן אנוש אינו יכול לעמוד בפני סגידה כזו, והוא האמין למה שראה בעיניהם.עם אל אי אפשר להתווכח, הלוא הוא יודע הכול, והוא הפסיק להקשיב. מי שמדבר יום יום עם הגבורה, אין לו סבלנות לדבר עם בני אדם. פעם היתה לנו תל אביב שעמדה מול הקדושה של ירושלים. אבא שנא אותה, הוא תיעב את השחצנות שלה ואת ההפקרות ואת תאוות הבצע. אבל אני דווקא שמחתי שהיא קיימת – מזיעה, רוגשת, עיר של בני אדם. אחרי שנחרבה נשארנו רק עם ההרים. וההרים קשים. בהרים צריך אלוהים וצריך מלך."

מישהו קפץ לפני המכונית, פושט יד שתבע משהו לאכול; הבלמים חרקו ואופנוען מהמשמר דחף אותו בחוזקה הצדה.
"היית שם הרבה פעמים?" שאלתי, לפני שייסגר הסדק הצר
שפתחה.

"כן," פניה של אמא התבהרו לרגע. "היו לי שם דודה ודוד ואחיינים, וכמעט בכל חופשה נסעתי אליהם. אהבתי אותם. הם גרו לא רחוק מהים, היינו יורדים אל החוף ברגל. ראינו סרטים ואכלנו גלידה והסתובבנו בשדרות. התכוונתי לגור שם אחרי הלימודים. עד שפגשתי את אביך."

"ומה קרה לקרובים האלה?" שאלתי. עד לנסיעה הזו לבית החולים מעולם לא שמעתי על קיומם. הממלכה לא ציינה את הרוגי האידוי בשום יום אבל רשמי, הם פשוט נמחקו מהזיכרון.

את כתיבתה של נעמה דעי הכרתי ברומן הביכורים הנפלא שלה, צערו העתיק של הירח, שכיניתי אותו, כשכתבתי עליו ב־2019, "נס". קיוויתי מאוד שדעי תפתיע אותנו ברומן נוסף, ושאוכל לצאת אל עוד מסע קסום שהיא תיצור, והנה, זה קרה!

ופתאום בוקר, ספרה החדש, הוא כבר לא הפתעה: כבר ידוע שנעמה דעי מיטיבה לכתוב בחוכמה ובעומק, שהיא יודעת לעורר סקרנות, מתח, אהדה וחיבה אל הדמויות שמתגשמות בין הדפים, עד כדי כך שהתחושה היא שאינן יצירי רוחה, המצאותיה במילים, אלא – בני אדם של ממש שאי אפשר שלא להיקשר אליהם, לאהוב אותם, לדאוג להם, ולרצות מאוד בטובתם, ולו רק מכיוון שהם אנשים טובי לב כל כך, וזכותם לגלות זה את זה ולמצוא את אושרם!

חייכתי כשקראתי את דברי התודה של דעי, המופיעים בסוף הספר, אלה שהיא מפנה אל העורך שלה, יובל שמעוני, ולפיהם "הוא היה זה שגילה לי שכתבתי סיפור אהבה." מה, לא ידעת? תהיתי ביני לביני.

כי כן, מדובר בסיפור אהבה מורכב, שהולך ומתפתח לנגד עינינו, ובניגוד לסדרות הטורקיות שגיבורת הסיפור, עדן, אוהבת כל כך, הוא אינו קיטשי, הוא טבעי ואמיתי, כולל סופו הנחוץ וההכרחי.

מה יקרה לבני הזוג שהולך ונוצר לנגד עינינו? מדובר באותה עדן, מורה לתנ"ך שנמצאת בהווה הסיפורי בעיצומה של חופשת הקיץ, "החופש הגדול" (זאת אחת הסיבות לכך שהיא מרגישה קצת אבודה: חסרה לה הפעילות האינטנסיבית הרגילה של שנת הלימודים), ורועי, השכן החדש שלה, שהגיע לארץ לזמן קצוב וקצר ומסבלט את דירת שכניה, בדלת ממול.

מנ שנוצר ביניהם מפעים. לכאורה הם שונים מאוד. עדן באה ממשפחה שהקשרים בה חמים, הדוקים עד חונקים (צחקתי בקטע שבו היא מתארת את הדודה שמתעניינת, לאוזני כול, בטחורים של האחיין ושואלת אם התחיל כבר להשתמש במשחה שהמליצה לו: עד כדי כך הכול מעורבים בחיי האחרים); רועי לעומתה מנותק קשר מבני משפחתו. לפני שנים רבות הסתלק מהמושב בצפון שבו גדל, אחרי מריבה אלימה עם אחיו, ומאז לא נפגש עם אף אחד מהם, חוץ מאשר עם אחותו התאומה, שסובלת מפיגור שכלי. רועי נמלט לאמריקה – נודד שם, בארצות הברית ובקנדה. הוא מעין מסגר או רתך שכבר בילדותו לימד את עצמו את המקצוע. מדוע בעצם התחוללה המריבה האיומה בינו לבין אחיו והוריו? מה היא מעידה עליו, ועליהם? איך עדן תוכל להבין מצב משפחתי מורכב ומוזר כל כך – בעיניה – ? בעולמה אין דברים כאלה – אין בנים שלא מדברים עם הוריהם, שלא מגיעים אפילו ללוויה של האימא.

אבל מסתבר ששני הקצוות הללו, של נתק מוחלט לעומת צמידות וחדירה לחיים, אינם שונים עד כדי כך.

שהרי רועי היה בעצם בצעירותו בן מסור (מדי!) למשפחתו. ועדן, בשלב מסוים, מרגישה שהקרבה העצומה שלה אל בני משפחתה יכולה גם להקשות עליה.

רועי ועדן ילמדו זה מזה על עצמם. על הקשרים שלהם עם בני המשפחות שלהם. על הצורך בנפרדות וגם על הצורך בחיבור. עדן לכאורה לא מסוגלת לחיות לבדה. יש לה אמנם ילד קטן, טמיר בן החמש, ואהוב־לשעבר, אביו (שגם הוא מעורב בחייה במידה בלתי מובנת), אבל היא מרגישה שהיא חייבת לגור עם עוד נפש חיה, ולכן היא גרה עם שותפה לדירה: חברה טובה מצד אחד, אך גם בעייתית ומזיקה, מצד שני.

עד סוף הרומן משהו ישתנה בה. משהו ישתנה גם ברועי. וזה חלק מיופיו של הסיפור שלפנינו: הוא מפורט, קונקרטי, ממשי, והוא מתעד היטב ובצורה מעניינת מאוד את התהליך המתרחש בו. הוא רצוף תובנות מרתקות, חלקן – שהרי עדן, כמו נעמה דעי היא מורה לתנ"ך – מקראיות. למשל – כמה יפה דעי מתארת (מתוך תודעתה של עדן) כיצד ירמיהו הנביא "כותב כְּאֵב, וגם אלפי שנים אחריו תלמידים יכולים להרגיש אותו"!

כמה יפה התובנה הספרותית שלה, שמתכתבת עם סיפורו של ירמיהו, כשהיא חושבת "איזה תסכול […] שמישהו יודע אותך יותר ממה שאתה יודע את עצמך. יודע עד המקומות שבהם אתה לא רוצה שידעו", וזאת בהקשר של ירמיהו והפסוק "בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ," שאומר לו אלוהים. אכן, פסוק מדהים שכתב אותו יוצר מופלא! והרי כך גם היא, נעמה, היוצרת של דמויותיה: מכירה אותן היטב, ומכירה אותן לנו, ואנחנו אסירי תודה.  

בן שתים עשרה קרא את הספר בזריזות, אם כי הודיע לי מראש ש"זה לא לגיל שלי" (כמובן: הספר לא יכול להתאים לנער שקרא כבר באנגלית את כל ספרי הארי פוטר ועכשיו שקוע, שוב באנגלית, בספר של דונה טארט…). ובכל זאת, מאחר שביקשתי, אמר מה דעתו. ובכן – לא היה ברור לו אם הייתה לכותב מטרה כלשהי, ואם כן – מה הייתה, מה הוא בעצם רצה להביע…?

בן השמונה לעומתו, היה מרותק ומשועשע. קראנו את הספר ביחד, כלומר – "שיחקתי" אותו בקריאה, והילד עקב אחרי הכתוב בעיניים משתאות, ואפילו פרץ פה ושם בצחוק. לא היו לו שום השגות. הספר הילך עליו קסם.

גם עלי.

אחרי שגמרנו לקרוא, דיברנו קצת על החוויה. מה, יוני הגיע באמת למקום אחר, "מקום שבו ים כחול ודקלים גבוהים וגם שבעה שודדי ים מתחבאים מאחורי שיח?"

הוא באמת קיבל את הזכות לפקד עליהם, והם נאלצו לציית לו? והוא השתמש בזכות הזאת עד הסוף, הורה להם לעשות המון דברים אסורים, למשל – לפתוח מטריות בבית (בלי לפחד שזה יוציא למישהו עין), לטפס על הספות בנעליים, וגם – לירות בתותחים, לתפוס דגים מעופפים, להילחם בתמנונים ולקפוץ מראש התורן?

גם לאיורים הגיב בן השמונה. על יוני, שנראה בשלב מסוים יושב ובוכה, הוא אמר – איזה חמוד הוא כאן, ושודד הים שהתמתן ונהפך לילד טוב הצחיק אותו ממש.

אחרי שסיימנו לקרוא הוא שב ועלעל בספר, הביט באיורים וחייך.

אז מה, זה בסדר שצועקים בבית, ולא מסדרים את הבלגן בסלון?

זה בסדר שחוברים לשודדי ים ומאלפים אותם?

ובכלל – שאלתי – מה דעתך, יכול להיות שכל זה היה רק חלום שיוני חלם?

בן השמונה שקל את ההצעה בחיוב.

יכול להיות. ובעצם – בכלל לא משנה. כי מדובר בספר שאין בו אולי המסר שבן השתים עשרה חיפש אחריו (אדרבא, הוסיף הנער והעיר, "הספר מלמד ילדים שזה בסדר להתפרע". אהה!), אבל יש בו מתיקות פורצת, והוא אפילו מעורר מחשבות. מה עוד אפשר לבקש מספר ילדים?

הנה מה שכתוב על גבו של הספר (המנוקד):

על עטיפתו הקדמית של הספר מצוטטים שבחים של הניו יורק טיימס בוק רביו: "רומן שנון, מלא דמיון ויפהפה."

בגב הספר נכתב כי הוא "זכה לתגובות משתאות מרגע צאתו לאור", כי "נבחר לספר השנה של הניו יורק טיימס" וגם "היה לרב מכר שנים רבות".

את עניין הרב מכר אני יכולה עוד להבין: מדובר ברומן שעלילתו מסקרנת בהחלט. בלעתי אותו במהירות, בעיקר בשל אותה סקרנות הייתי אומרת – כמעט רכלנית, שעורר בי, וגם בשל הציפייה להבין מה משמעות המהלכים המתרחשים בו.

הרומן מחולק לשלושה חלקים, כל אחד מהם מוקדש לדמות אחרת. בראשון מופיעה רוז, אישה צעירה, נשואה והרה, שמחליטה יום אחד לקום ולעזוב את בעלה, את אמה, את עירה ואת כל עברה. היא לוקחת את המכונית של בעלה, לא לפני שהשאירה לו פתקה קצרה, ומתחילה לנסוע. לאן? יש לה מושג קלוש. מדוע? היא לא ממש יודעת. האם תשוב? כנראה שלא. האם תנתק לצמיתות את כל הקשרים הללו? גם עם אמה האוהבת והיקרה לה? מסתבר. רוז מגיעה למוסד שמנהלות אותו נזירות ומתמקמת שם. אל המקום, שהיה בעבר בית מלון, מגיעות צעירות לא נשואות הרות. כמוהן, גם רוז מתעתדת ללדת, להשאיר את התינוק, שיימסר לאימוץ, ולהמשיך משם הלאה בדרכה, אין לדעת לאן, אבל משהו משנה את תוכניותיה.

החלק השני בסיפור מיוחד לְאיש בשם בן, שעובד במקום כאב בית. האם הופתעתי כשהתפתח קשר בין בן ורוז? ממש לא. כאן אנחנו לומדים על חייו של בן לפני שהגיע למוסד, אבל לא – מדוע חשובה העובדה שהוא קעקע על גופו את השם ססיליה, או מדוע הוא מתנגד לכך שהתינוקת שרוז יולדת תיקרא בשם הזה, מדוע אינו מסביר לרוז מה הסיבה להתנגדותו, וגם לא מדוע רוז מתעקשת על השם.

בחלק השלישי אנחנו פוגשים את ססיליה, בתה של רוז, שגדלה במוסד, בין הנזירות לנשים ההרות, שבאות והולכות. גם כשססיליה נקשרת לאחת מהן, היא לומדת שהכול זמני, ואין טעם ליצור מערכת יחסים עמוקה, כי זאת לא תוכל להימשך זמן רב יותר מכמה חודשים, עד שהאישה מוסעת אל בית החולים ללדת, ולא חוזרת עוד.

אפשר להמשיך ולשאול אינספור שאלות, שאין להן בעצם תשובה. כל הזמן קורים דברים, דמויות צצות ונעלמות, התרחשויות שאמורות להיות דרמטיות מוזכרות ונמוגות (למשל: מישהי זוכה בירושה גדולה ומשמעותית מאוד. זאת נראית כמו התחלה של איזושהי התפתחות אפשרית, אבל שום דבר לא קורה משם ואילך. הידיעה שהרכוש הרב עבר לידיה נשארת סתמית וברקע, ואין לה שום המשכיות או פיתוח). לא יכולתי שלא לתהות מה בעצם ההצדקה הספרותית, האמנותית, להופעתם של רבים מהפרטים הנמסרים בפרוטרוט.

בספרות דברים לא אמורים להתרחש "סתם". אפילו מהחיים עצמם, אלה שמתרחשים בלי הרף, אפשר לחלץ בדיעבד משמעויות (אהה, אני יודעת לימים, זאת הייתה התוצאה של מעבר הדירה לכאן, דווקא; ולבחירה שלא לצאת באותו ערב, אלא להישאר בבית ולגלוש ברשת, היה המשך משמעותי מאוד; כשוויתרתי על מקום העבודה ההוא – או כשוויתרו עלי – התחילה עלילה חדשה, וכך גם כששלחתי את המכתב ההוא, כשטלפנתי, אמרתי, עשיתי – לכל המעשים היו התוצאות הרות גורל…). בחיים אפשר במבט לאחור למצוא תבניות ופשרים. קל וחומר בספרות, ששם הם חייבים להימצא. חלק מהותי בכתיבה ספרותית הוא מנגנון הבחירה. ההחלטה מה עיקר ומה תפל. מה תורם לסך הכול הנוצר ובמה אין ערך. לכן סופר אינו אמור להנציח כל התרחשות סתמית. לא כל פרט תפל יתואר בשפע של מילים, שכן הרומן אמור לגבש אמירה כלשהי. הדמויות אמורות להשתנות. צריכה להיות משמעות למה שקורה להן. אם כל זה לא מתקיים, מתעוררת בקורא תחושה שפיטם את עצמו בפחמימות ריקות, צ'יפס שמנוני ומתובל מדי, שמגיע בשקית צבעונית ומרשרשת, חטיף שמענג כשזוללים אותו, אבל מותיר טעם דלוח, ורעב לאוכל מזין.

בספר שלפנינו קורים דברים, אבל אין בהם תכלית. השאלות נותרות ללא מענה. הדמויות לא מתפתחות. אין באמת דרמה, כי המון דברים מתרחשים סתם כך. הקונפליקט דליל. עולות בו שלל הבטחות, שאינן מתקיימות. קוראים וקוראים ובעצם לא קורה שום דבר משמעותי, כי גם כשקורה משהו, הוא נקטע באיבו, והכול בעצם שרירותי. גם כשמרמזים לנו על התחלה של הארה אפשרית, או על הזדמנות לתובנה, הן היא לא מתממשות, ובסוף הרומן נשארנו בדיוק באותו מקום שבו התחלנו את הקריאה. יש בו ניסיון רדוד, אפיזודי ולא משכנע לדון באמונה הדתית (הקתולית), לא רק זאת של הנזירות, אלא גם של חלק מהנשים שמגיעות למקום ומתחבטות בענייני אמונה, אבל העיסוק בפן הזה מסורבל ודל, ומאוד לא משכנע. הייתה לי הרגשה שהנדבך הזה נוסף כדי לעורר את התחושה שיש כאן איזה עומק רוחני, אבל זה לא קורה.

אדונית השקרנים הוא ספרה הראשון של פאצ'ט, אבל השני שלה שקראתי. קדם לו הבית ההולנדי, שגם הוא לא הרשים אותי במיוחד לטובה.

אפשר לקרוא, אבל באותה מידה אפשר גם לוותר.

ביסודם של דברים נקבעה התמיכה בפייסנות או ההתנגדות לה על פי שיקול הדעת – בייחוד היחס להיטלר ולמטרותיו. אם אלה נחשבו סבירות ומוגבלות, כפי שטען פיהרר, אזי היה טעם בוויתורים לדרישות הגרמנים כדי למנוע מלחמה נוספת. אם, לעומת זאת, היה היטלר נחוש להוציא אל הפועל תוכנית של כיבושים ושליטה, כפי שטען קומץ של מתנגדי הפייסנות, אזי הייתה מדיניותו של ראש הממשלה, כדבריו הנודעים של לורד יו סטיל, דומה לליטוף ראשו של תנין בתקווה שהוא יגרגר בהנאה."

האם ההיסטוריה חוזרת? כמובן שלא ממש, לא במדויק. האם אפשר ללמוד מההיסטוריה? כנראה שלא. האם אפשר למצוא בדיעבד קווי דמיון מזעזעים? בהחלט כן.

כך חשתי שוב ושוב לאורך קריאת הספר המרתק לפייס את היטלר – צ'מברלין, צ'רצ'יל, והדרך אל המלחמה שכתב ההיסטוריון האנגלי הצעיר (יליד 1987) טים בוברי.

הוא ראה אור לראשונה באנגלית ב־2019, ותורגם לאחרונה לעברית.

בוברי לקח על עצמו משימה לא פשוטה: הוא בודק במחקרו מדוע וכיצד נכשלו כל "הכוונות הטובות והמאמצים הגדולים שהושקעו בפיוס ובהרתעה", ומספר את סיפור המהלכים שהובילו לפרוץ מלחמת העולם השנייה. הוא מסתמך על שפע של מקורות חדשים שטרם נודעו ברבים: מכתבים, קטעי יומנים עיתונים ומסמכים ארכיוניים. מלכתחילה קבע לעצמו מסגרת מקיפה ושאפתנית: הוא לא דן באירוע אחד מוגדר, למשל – ועידת מינכן, ולא מצמצם את עצמו לכמה דמויות חשובות שפעלו באותם ימים, אלא מכסה את התקופה כולה, ובוחן את מעשיהן של דמויות רבות. 

התוצאה מרתקת, שכן שלל התיאורים המדוקדקים מצייר תמונות רבות ומגוונות, שֶׁמְּחַיּוֹת לנגד עינינו את התקופה ואת האנשים שהשפיעו השפעה ניכרת כל כך על גורל האנושות כולה. למשל – מדוע החליט צ'מברלין לנופף לקהל מהחלון של מעון ראש הממשלה בדאונינג סטריט, לאחר שחזר מגרמניה עם הסכם מינכן חסר הערך שאותו כינה צ'מברלין מהחלון "שלום בזמננו" (כינוי אומלל שעד מהרה התבררה אווילותו)?

הוא עשה זאת בעיקר מכיוון שאשתו הפצירה בו לחקות את אחד מקודמיו, בנג'מין ד'יזראלי, והוא נעתר לבקשתה. (לא עבר זמן רב לפני שהתחרט על כך עמוקות. את היטלר ההסכם פשוט הצחיק, כמובן. הוא ידע היטב שאין לו שום כוונה לכבד אותו).

לצד האנקדוטות הרבות מתאר בוברי בהנף יד רחב ומפורט את כל הטעויות האיומות שעשו שוחרי השלום, צ'מברלין עמד בראשם, אבל לא היה היחיד. המשגים הרבים נעשו דווקא מתוך רצון טוב. צ'מברלין סבר, למשל, שאפשר לגבור על טירופם של רודנים במין טיעון מוזר שדווקא אותו טירוף הוא חולשה אנושית, שאפשר לנצל אותה…

אחת הטעויות החמורות ביותר הייתה חוסר ההבנה העמוק את כוונותיו של היטלר. האנגלים עמדו על טיבן רק אחרי שהפר שוב ושוב הסכמים והבטחות.

האם בישראל כבר מבינים לאשורן את כוונותיו של חמאס? את מניעיו?

"המטרה של חמאס היא לא לנהל את עזה ולהביא לה מים וחשמל וכל מיני דברים כאלה", אמר לאחרונה סגן מנהיג חמאס בעזה, חליל אל-חיה, בריאיון לניו יורק טיימס, והוסיף: "הקרב הזה [הטבח של ה־7 באוקטובר] לא היה בגלל רצון לעוד דלק או פועלים. המטרה לא הייתה לשפר את המצב בעזה. הקרב הזה הוא כדי לשבש באופן מוחלט את המצב".

קשה להשלים עם המחיר המחריד שנאלצה לשלם מדינת ישראל – ששילמו ומשלמים הנרצחים, הנופלים, החטופים, הפצועים, בני המשפחה שלהם (ולצדם גם התודעה הפצועה של כולנו) רק מכיוון שמי שמופקדים על הנהגת המדינה וביטחוננו לא הבינו למה באמת החמאס שואף.

הטעויות שעשו האנגלים בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה נגרמו מתמימות, מפחד גדול שהתעורר בהם בעקבות "מלחמת העולם "המלחמה הגדולה" (מלחמת העולם "הראשונה", כמובן), והחשש שהזוועות יחזרו, וגם בגלל אוזלת יד וחוסר יכולת לקרוא נכון את דעת הקהל. מנהיגיהם לא השכילו להבין שבני עמם חזקים ונחושים יותר מכפי שסברו, שהם לא יסרבו להילחם ולהגן על חרותם, שלא יתנגדו למהלכים תקיפים שדווקא הם יכלו למנוע עוד מלחמה.  

בוברי מראה למשל שאפשר היה בעצם למנוע את ההשתלטות הגרמנית על צ'כיה; שאילו לא הקריבו אותה, בתקווה שאם ישביעו את רצונו של היטלר הוא יסתפק בשלל, שאילו התנגדו לו בתקיפות, היה היטלר נסוג מכוונותיו התוקפניות: הוא ידע היטב שלא היה עדיין בכוחו באותו שלב להביס את צ'כוסלובקיה. אבל מדיניות הפיוס ו"ההכלה" (זוכרים מי, בדומה לכך, הכיל את בלוני התבערה ואת "טפטופי" הרקטות שנורו לעבר דרומה של ישראל?) היא זאת שאפשרה לו להמשיך להתחמש, עד שכבר לא נזקק לשום הסכמות כי צבר די כוח צבאי.

איך ייתכן שמנהיגי המערב אימצו את התפיסה שלפיה "אם מדינה יוצאת מדעתה יש לה הזכות לבצע כל מעשה זוועה בין כותליה"?

איך ייתכן שגם אחרי ליל הסכינים הארוכות, ואחרי הפוגרום המכונה "ליל הבדולח", המשיכו לתקשר עם היטלר, להתארח אצלו, לסעוד על שולחנו, ולהשתדל שוב ושוב לפייס אותו?

איך יכול להיות שאדם כמו לויד ג'ורג' העז לטעון, גם אחרי פוגרום "ליל הבדולח", גם אחרי שנשללו מהיהודים זכויות האזרח הבסיסיות ביותר, גם אחרי ההתעללות הפומבית ביהודי אוסטריה, שנעשתה ברחובות הערים הגדולות אחרי ה"אנשלוס" – הפלישה הגרמנית לאוסטריה – כי "הקנאות של היטלר כלפי היהודים אינה מגיעה אלא למחצית הקנאות שגילה קרומוול כלפי האירים"?

איך ייתכן שהתייחסו בסלחנות כזאת להיטלר? "כל ה'הייל היטלר' שלכם נראה לנו קצת תימהוני", מצטט בוברי דברים שאמר ב־1934 כתב דיפלומטי אנגלי לנסיך פון ביסמרק. "תימהוני"? זה הכול? 

אהה. אבל הרי גם האנגלים, מראה בוברי, היו (האומנם בזמן עבר?) אנטישמים לא קטנים: "היהודים היו נושא לבדיחות השכם והערב, הם היו מועדים לסטריאוטיפים וספגו קיתונות של בוז לרוב. ג'ון קיינס הגדיר את האנטישמי כמי ששונא יהודים שנאה שהיא 'מחוץ להיגיון'". 

אללי. 

לאורך כל הספר בוברי מתעד בפרוטרוט ובדייקנות טעות אחרי טעות שכולן הובילו, בשיטתיות בלתי נמנעת לכאורה, אל המלחמה הזוועתית שבה נהרגו על פי ההערכות בין 70 ל-85 מיליון בני אדם. הוא מראה את כל הנקודות שבהן המלחמה דווקא יכלה להימנע, אבל צירופי מקרים, רהב, עיוורון, או סתם טיפשות, התרחשו בכל פעם, עד ה־1 בספטמבר, 1939, כשהגרמנים פלשו לפולין.

כל כך הרבה טעויות שעשו אז זועקות פתאום לשמים גם במציאות שלנו כאן, בישראל, אחרי ה־7 באוקטובר השנה.

למשל – עמדתו של רוזוולט, שניסה ב־1932 להגיע להסכמים עם ראשי מדינות אחרים, וטען כי "אם ייעשו מערכי ההגנה אוטומטיים ובלתי חדירים", תובטח העצמאות ויובטחו הגבולות של כל מדינה עצמאית… כמו מדינת ישראל שסמכה כעבור תשעים ואחת שנים על החומה והגדר ועל מערכי ההגנה "האוטומטיים"…

היטלר בז אמנם בספרו מיין קמפף לפציפיזם וטען במפורש ובגלוי שהוא "החטא הקטלני ביותר", אבל ידע להעמיד פנים, "להציג את עצמו כאיש של שלום". רוב מנהיגי העולם לא טרחו לקרוא את הספר. ואם קראו – לא האמינו למה שכתוב בו.

כך העדיפה מדינת ישראל להאמין ליחיא סינואר כשהצהיר שאינו רוצה עוד מלחמות: 

"עובדה היא שאתם, האנגלים, רכרוכיים," קבע ב־1934 אחד ממנהיגי הנוער הנאצי בגרמניה. האמונה הזאת בחולשתו של היריב העניקה לגרמנים תחושה של ביטחון וודאות שיוכלו להביס אותו בקלות.

וזה מזכיר כמובן את "נאום קורי העכביש" שנשא מזכ"ל חזבאללה, חסן נסראללה ב-26 במאי 2000. נראה שגם מנהיגי החמאס האמינו שבאמצעות האכזריות החולנית והסדיסטית ששחררו, יצליחו לפורר את החברה שלנו, ואת מדינת ישראל. 

הם טעו, כמובן. מהרגע שהאנגלים הבינו שאין להם ברירה, הם גילו חוסן לאומי ראוי לציון, ואחרי "דם יזע ודמעות", כדבריו המפורסמים של צ'רצ'יל, הביסו את הגרמנים.

גם הציבור במדינת ישראל מוכיח שאפילו כאשר ההנהגה שלו כושלת, הוא עצמו נרתם במלוא העוז להגן על עצמו, ולהקים מנגנונים מופלאים של עזרה הדדית, שמעידים על חוסן ונחישות יוצאי דופן ומפעימים. 

צ'רצ'יל הצביע בנובמבר של שנת 1933 על "הפילוסופיה של תשוקה לשפיכות דמים" שאותה טיפחו בקרב הנוער הגרמני. 

בספרי הלימוד בעזה התלמידים נקראו בין היתר "להגן על המולדת בדם", וישראל הואשמה בניסיון להצית את אל אקצה ולהרעיל את הפלסטינים, זאת על פי עדויות של אונרא, סוכנות הסיוע של האו"ם. שלא לדבר על כך שכל נושאי הלימוד בספרים הללו, וגם בתוכניות טלוויזיה "חינוכיות", סובבים סביב רצח יהודים:

"מערכי ההגנה הבלתי חדירים" שהקימו הצרפתים (קו מז'ינו) מזכירים כמובן גם הם את החומה והגדר, ואת שאר אמצעי ההגנה בנגב המערבי, שקרסו באופן מביש בֽ־7 באוקטובר, ובעצם גם את מה שקרה חמישים שנה ויום לפני כן: ההתמוטטות של קו ברלב ושל המעוזים, במלחמת יום כיפור. 

בוברי מצטט דברים שאמר שרל דה גול, שגינה כבר אז את קו מז'ינו: מדובר ב"שיגעון גדלות" וב"צבא בטון", הוא אמר. מאוחר מדי התגלה שצדק. 

כשצ'רציל ניסה להתריע, להזהיר מפני הבאות, האשימו אותו "בזריעת פניקה עיוורת וחסרת סיבה".

זוכרים את ההתרעות של האלוף (במיל') יצחק בריק? ושל יאיר לפיד? ואת הזלזול בהן?

בשנות השלושים החלה גרמניה בהנהגתו של היטלר להתחמש שוב, אף על פי שהיה אסור להם לעשות זאת, על פי הסכם ורסאי. אבל האנגלים החליטו לא רק להעלים עין, אלא אפילו להעניק למעשיהם ליגליזציה – "להושיט יד, לא לגנות". אנשים כמו צ'מברלין האמינו שאפשר "לאלף את היטלר".

כשקראתי על כך חשבתי על התפיסה שלפיה "החמאס מורתע"  כביכול, וגם על עמדתו המוטעית כל כך של נשיא ארצות הברית הקודם, דונלד טראמפ. הוא הרי היה בטוח שאפשר "לסגור עם הפלסטינים עסקה" ולהגיע אתם להסכם היסטורי. על פי השקפת עולמו כסף הוא המניע היחיד בעולם. לפי בוברי זאת הייתה במידה השקפת העולם גם של צ'מברלין, שהתייחס לענייני חוץ "מנקודת מבט של פתרון מחלוקות עסקיות ותעשייתיות." 

בוברי מוסיף ומסכם, תוך שהוא מצטט דברים שכתב דאף קופר, שר בממשלתו של צ'מברלין, על ראש הממשלה שלו: "הטעות שלו הייתה הטעות של הילד הקטן ששיחק עם הזאב בהנחה שהוא כבשה […] אך זו עלולה להיות טעות הרת אסון למי שלוקה בה."

עם כל זאת, יש הבדל אחד גדול מאוד, לפחות לעת עתה, בין האנגלים אז לישראלים כיום. כי בשלב מסוים, ב־1940, כשחברי הפרלמנט הבינו שצ'מברלין נכשל כישלון חרוץ, הם הדיחו אותו. גם חברי מפלגתו לא היססו: טובת המדינה גברה על טובתם האישית וכמובן שגם על טובת מפלגתם. רבים הצביעו נגדו והוא פינה את מקומו לצ'רצ'יל. 

מתי יתעשתו חברי הקואליציה שלנו? מתי ישנסו מותניים ויחשבו על טובת המדינה? מתי יסלקו מההנהגה את אבי הקונצפציה שלפיה החמאס מורתע, בין היתר בזכות מיליוני הדולרים שישראל עזרה לו לקבל מקטאר, והוא השתמש בהם כדי לבנות את מפלצת המלחמה העזתית, במקום שישמשו את התושבים? 

בהקשר זה יש לחשוב על הסיפור והדימוי שלהלן (מצוטט מתוך פוסט בפייסבוק):

Tim Bouverie
Appeasing Hitler
Chamberlain, Churchill and the Road to War

תרגמה מאנגלית: כרמית גיא

לקראת סופו של ספרה ילדים בסדר גמור, ביוגרפיה דורית של ילידי הארץ – 1948־1955 משרטטת ההיסטוריונית חנה יבלונקה את השבר שעברו בני הדור שחקרה במהלך מלחמת יום כיפור ובעקבותיה. היא מראה את ההתפקחות המרה שלהם (שלנו! אני בת הדור, כמו גם יבלונקה עצמה) בעקבות מה שקרה באותה מלחמה. נכונותם המובנת מאליה למסור את נפשם בהגנה על המדינה, התמימות שבה האמינו בוודאות כי זאת תעמוד תמיד לצידם, התפוגגו כשהמעוזים נפלו בזה אחר זה, והלוחמים שהיו בהם נהרגו בקרבות בלתי אפשריים וחסרי כל תוחלת (כמו גם ההבנה שאת המלחמה ההיא היה כנראה אפשר למנוע, אלמלא יהירותם של מי שהסבירו למשל ש"עדיף שארם א-שייח בלי שלום משלום בלי שארם א-שייח", כפי שאמר משה דיין, אבל כשפרצה המלחמה כמעט נשבר, כי היה משוכנע שמדובר בחורבן בית שלישי, ודיבר על הפעלת נשק אטומי. כן, כן, אותו דיין שלפני מלחמת ששת הימים זלזל באלה מבין חברי הממשלה שלא ששו אלי קרב, ממש כמו שעשה באותה עת גם רחבעם זאבי, שכינה בזלזול את השרים המבוגרים והשקולים, אלה שלא היו ילידי הארץ, "הוורהפטיגים", כפי שאפשר לקרוא בספרו של תום שגב, 1967).

קו בר לב הכזיב. הביצורים לא הצליחו למלא את ייעודם ולא בלמו את הכוחות המצריים. ההנהגה המדינית והצבאית הכזיבו. גם משום שסירבו להקשיב להתראות המפורשות שקיבלו – תחילה מהמלך חוסיין בכבודו ובעצמו, ואחרי כן גם מאשרף מרואן, המרגל הבכיר ביותר שאפשר היה לזכות בו – ונאחזו בקונצפציה שלפיה אין סיכוי שהסורים יפעלו בלי השתתפותם של המצרים, ושפניהם של המצרים לא למלחמה, הם עסוקים ב"סתם תרגיל צבאי נרחב."

לא רק ממרואן ומהמלך התקבלו התראות, אלא גם מהחיילים ששירתו במעוזים, על שפת תעלת סואץ, וראו במו עיניהם את ההיערכות הנרחבת של המצרים.

הקונצפציה ניצחה את השכל הישר, וחייהם של 2,656 ההרוגים, 7,251 הפצועים ו-294 השבויים יכלו להינצל ממוות או מהטראומה, שחוו הם, בני המשפחות שלהם, וכלל אזרחי ישראל, אלה שלחמו, ואלה שהיו בעורף.

ספרו של ד"ר נחום ורבין, רופא שהגיע למוצב המזח זמן קצר מאוד לפני פרוץ מלחמת יום כיפור, מצטרף אל התיעוד המתאר את עומקו של השבר שחל אז, לפני חמישים שנה, ביום כיפור, באוקטובר של שנת 1973.

ורבין מספר בספרו כיצד נלחמו במוצב המזח, כמעט עד הכדור האחרון. האוכל והתחמושת כמעט אזלו, הוא טיפל בפצועים, עד שלא נותרו עוד תרופות. הניסיון לחלץ את החיילים במוצב באמצעות סירות נכשל. חילוץ יבשתי לא היה אפשרי, היה ברור לגמרי שדינם נחרץ: עוד יום, לכל היותר יומיים, כל מי שהיה במוצב היה נהרג בוודאות.

זה היה הרגע שבו הציע ורבין להיכנע. מפקד המוצב, שלמה ארדינסט, לא היה מוכן לכך. לדעתו האתוס של צה"ל תבע הקרבה. הוא לא היה מוכן להשפלה. ורבין, כך הוא מסביר בספרו, וכנראה שכך דיבר גם אז, סבר כי "כניעה אינה השפלה במצב כזה, שבו חיינו איבדו את ערכם עבור מי ששלח אותנו, עבור מי שנתן לנו תפקיד. אנחנו לא קמיקזות יפנים, שלהתאבדותם הייתה משמעות מבצעית ברורה, ואנחנו לא לוחמי מצדה, שהתאבדותם חסכה מהם חיי עבדות."

ורבין "העז" אפילו לעקוף סמכות, לפנות אל הפיקוד ולבקש את הסכמתו לכניעה.

המפקדים סירבו לאשר לחיילי מוצב המזח להיכנע, וודאי שלא הסכימו לפקוד עליהם לעשות זאת. אדרבא: הטילו עליהם "להחזיק מעמד", ככל שיוכלו. כמה זמן? לא ידוע. איזה סיוע נקבל בינתיים? מה שקיבלתם עד כה. כלומר – מאומה!

בדיעבד קרא ורבין בארכיון צה"ל פרוטוקולים של דיונים שנערכו במהלך המלחמה. ב־13 באוקטובר 1973 נכתב בהם כי "יש מהומה מסביב הכניעה של המזח. אומרים ששר הביטחון לא מסכים לכניעה."

בריאיון שנערך עם האלוף (מיל') שלמה להט (צ'יץ') ב־1993, כלומר עשרים שנה אחרי המלחמה, אמר צ'יץ' כי התנגד לכניעה. "כן, ידעתי שהסיכויים שלהם לצאת בחיים אם לא ייכנעו יהיו אפס, אבל חשבתי ואני חושב גם היום, שאסור לתת למקום שייפול בידי אויב כתוצאה מנפילה בשבי."

זה מזכיר לי את הבדיחה המרה על אומץ ליבם המפוקפק של הצרפתים במלחמת העולם השנייה, לפיה "הצרפתים נלחמו עד טיפת דמם האחרונה – של האנגלים."

קשה לי להבין איך גם אחרי עשרות שנים המשיך צ'יץ' לדבוק בעמדה שמוטב היה להקריב את שלושים ושישה האנשים שנפלו בשבי המצרים, וחזרו לישראל אחרי חמישה שבועות!

אי אפשר לדעתי שלא להסכים עם ורבין שאומר כי כאשר שכנע את חבריו להיכנע, מילא את תפקידו כרופא: להציל חיים. מה גם ש"מרגע שתמה הלחימה הפעילה נותרנו במעוז כתרנגולות בלול, מחכות לבוא השוחט. איזה יתרון היה למדינה לשחיטתנו?"

ורבין מספר כמובן גם על השבי. ועושה את זה באיפוק. "אולי החקירות בשבי לימדו אותנו להסתיר רגשות. אולי החקירות בזכרון יעקב [לשם לקחו אותם כדי לוודא שלא בגדו במולדת…] ובקריה בתל אביב לימדו אותנו לקח, אולי האירועים הטראומטיים של שבוע המלחמה והכניעה יצרו אצלנו חומת מגן," הוא מסביר, ומוסיף גם: "אולי אנחנו דור אחר, נוח פחות להיחשף […]."

בעיניו השאלה החוזרת שהוא נשאל – האם עברת בשבי עינויים? היא אינטימית מדי. הוא מסרב לתאר בפירוט את מה שעבר עליו.

חשיבותו העיקרית של הספר היא באמירה הנוקבת, הלא מתפשרת, של ורבין: החיים יקרים, ובנסיבות מסוימות מוטב להיכנע.

הוא אמנם חשש שיטילו בו דופי, כשישוב. שיקרעו ממנו את דרגותיו. שידונו אותו לכף חובה. אכן, ברגע מסוים אפילו זימנו אותו לחקירה משפילה, מזעזעת, ותקפו אותו, כי הציע לחיילים, רגע לפני שמסרו את עצמם לידי המצרים, שלא יתאמצו להיות גיבורים, שיימנעו מעצמם עינויים רק כדי לשמור על סודות שכבר בלאו הכי גלויים וידועים למצרים. גם על עצם העובדה ששכנע את חבריו להיכנע ניסו לתקוף אותו, אבל הוא לא נשבר, שכן היה משוכנע שהצדק אתו! אכן, לא היה המשך לאותה חקירה מזעזעת ולאותן האשמות מרושעות.

קבלת הפנים שזכה לה עם שובו דווקא הפתיעה אותו לטובה. הוא התקבל בזרי פרחים, תשואות וחיבוקים, שהיה ראוי להם!

הספר צנום ומרתק. רק דבר אחד הפריע לי: לא הבנתי מה הטעם לשבץ בו צילומים של מכתבים שקיבל ורבין מבני משפחתו, וגם מילדים זרים, שביקשו לעודד את רוחו בשבי. פה ושם מכתב מצוטט, שמשקף את מה שעבר על בני המשפחה שלו, עוד אפשר להבין. אבל המכתבים עצמם, בכתב יד, על פני כמה וכמה עמודים, מיותרים, לטעמי.

אבל זאת רק הערה שולית.. הספר מעניין וחשוב!

ריבועים פתוחים הוא מסוג הספרים שכשאני קוראת אותם עולה בי בכי שאינו יכול להשחרר; בכי אצור ועצור, שיש לו שורשים עמוקים לא רק ברגש אלא גם בחשיבה, כי הוא נוגע בשאלות מוסריות רבות משמעות.

בלבו של ריבועים פתוחים מופיע אחד המוטיבים המפחידים והקשים ביותר בקיום האנושי: זה של יתמות של ילדים קטנים. אוליבר טוויסט, היידי, שלגייה, ורבים אחרים – הם יתומים ויתומות ספרותיים קלאסיים, שחלקם כבר נהפכו למיתוסים: הילד שמעז לבקש עוד אוכל בבית היתומים; הילדה שמרככת את לבו של סבה הקשוח; היתומה האומללה שאמה החורגת מתנכלת לה, בשל יופייה, אבל כנראה שלא רק בגללו…

גם במקרא מופיעים עוד ועוד פסוקים שבהם מובעת חרדה לגורלו של יתום: "אָרוּר מַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם"; "לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם"; "עֲשׂוּ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה וְהַצִּילוּ גָזוּל מִיַּד עָשׁוֹק וְגֵר יָתוֹם"; "וְאֹכַל פִּתִּי לְבַדִּי וְלֹא – אָכַל יָתוֹם מִמֶּנָּה" ורבים נוספים, שהרי אין חסר אונים יותר מילד יתום, שנותר לא מוגן בעולם, ובכל מי שעד לקיומו מתעוררת חרדה עמוקה וקמאית לגורלו של חסר הישע.

הלב יוצא אל תינוק שהתייתם, גם אם הוא דמות ספרותית בדויה, ועולים בתודעה תחנונים: שמישהו יטפל בו, ברך הנולד, שלא יופקר, שיאהבו אותו, שידאגו לו, שלא ידע מחסור, ולא ירגיש את יתמותו, הוא כל כך פגיע! וכל אחד ראוי לזכות באהבה מוחלטת ולא מתפשרת, למסירות הטוטלית, שהורות אמורה להבטיח.

ריבועים פתוחים מחולק לארבעה חלקים. הראשון, שמתרחש ב־1985, נמסר מגוף שלישי, כלומר – ממבט מבחוץ שמספר על הדמות המרכזית. השני, שההווה שלו הוא ב־2005, נמסר מגוף ראשון, השלישי, מ־2006, נמסר שוב מגוף שלישי, כלומר – מנקודת המבט של מישהו חיצוני שמספר על הדמות, והרביעי, מ-2008 מגיע שוב מגוף ראשון.

מעניין מאוד להתחיל לקרוא את כל החלקים שמגיעים אחרי הראשון ולתהות – איפה אנחנו עכשיו? על מי מדובר כאן? מי האדם שמספר לנו עכשיו על עצמו ועל משפחתו? מי במרכז? במי מתמקד עכשיו הסיפור?

נקודת המבט העוברת מדמות לדמות מספקת לנו הבנות שונות על ההתפתחויות שחלו בחייהם של בני המשפחה, שהם מרכזו של הספר: זוג הורים, ניבה ושרגא ושלושת ילדיהם, שגרו בדירה קטנה בחולון ואז עזבו ועברו לבית במושב. מדוע עברו? האם ההחלטה הייתה משותפת? מה היה המחיר ששילמו כמה  מהדמויות, בשל המעבר? מה הקריבו? האם היו אמורים לנהוג אחרת?

האם אהבה ונדיבות הם כוח מנצח, או שמא קנוניות ושתלטנות חזקים מהן?

אני משתדלת מאוד שלא לחשוף שום פרט מהעלילה ומהסיפור, כדי שלא לפגוע במתח שנוצר, בסקרנות ובעוצמת הרגשות שהרומן מעורר, שכן סוד כוחו בהפתעות הקטנות שהוא מזמן לנו, ובהתרגשות שהן מייצרות.

ערן בר־גיל הפליא לשרטט דמויות אמינות, מפורטות, נוגעות ללב. ויש בספר לפחות קטע אחד וירטואוזי ממש: הסיפור עוקב אחרי מהלכיה של הודעה שאמורה לעבור בצינורות הסבוכים של צבא הגנה לישראל. צריך להודיע למישהו שאחד מהוריו הלך במפתיע לעולמו. המעקב אחרי אותו "מירוץ שליחים" צבאי – מהמוקדנית אל "אבנר הגרוש" שרק רוצה לשוב "לדירתו השכורה ברחוב אוסישקין", וללירון שמשתוקק לעזוב הכול ולהגיע אל "אשתו ההרה וילד שזה עתה נכנס לגן חובה", נמשכת "לאלמוג שמש בת התשע עשרה, בת היישוב יוקנעם […] שחולמת להיות זמרת למרות הצד"י שהיא מבטאת כסמך", ממנה – למישהו שמוסר את פרטי הידיעה לקצין שלו, ואז – לקצינת השלישות שעסוקה בהעברת הודעות על חללי צה"ל. ממנה ההודעה עוברת לקצין אחר, שכותב את הפרטים, אבל – לאורך עמוד וחצי – שוקע בפעילויות אחרות, ושוכח לטפל בה, וכן הלאה, עוד ועוד "תחנות" שבהן הודעה חשובה כל כך נתקעת, ואז עוברת, והמתח של הקורא גובר והולך – מתי סוף סוף תגיע הבשורה המרה ליעדה? ומה יעלה בגורלו של מי שיקבל אותה?

בכלל, כל החלק הזה בסיפור מתעד לא רק את הסרבול המגוחך ששורר בארגון ענקי ולא כל כך יעיל כמו צה"ל, אלא את עצם ההנהלות שלו, את האופן שבו שולחים חיילים לקרב בלי שמישהו יודע בדיוק לשם מה, מה המטרה, מדוע לסכן כך חיי אדם, ואיך נראים מגויסי מילואים שנתלשו מחייהם כדי לממש חזון מפוקפק וחסר כל תועלת שהגו הבכירים מהם.

לא אספר יותר על הספר. אהבתי מאוד גם רומן קודם של ערן בר־גיל, על הדבש ועל המוות, וזה, החדש, עולה אפילו עליו. אני מקווה שפשוט תקראו אותו. כדאי לכם! הוא אחד המרגשים ביותר שנחשפתי אליהם בתקופה האחרונה!

בן השמונה ביקש שנקרא את הספר ביחד. הוא עקב אחרי הכתוב בתשומת לב רבה, התעכב על הציורים וביקש להביט בהם שוב.

קודם כול – שם לב לרישומים בדף הפנימי של הכריכה ("פורזץ", הוא נקרא, הואילה בטובה ליאורה גרוסמן להאיר את עיני) ובתום הקריאה ביקש לעלעל שוב בספר ולהסתכל על כל האיורים.

אבל הכי חשוב: צחק, ועוד איך!

בהתחלה – צחוק מרוסן, מעין צחקוק קטן. ואז – כמה פרצי צחוק של ממש!

"מה דעתך על הספר?" שאלתי אותו, והוא השיב "תכתבי עליו שהוא ממש יפה ומצחיק."

הסיפור נכד קרטה וסבא סנוקרת מיועד בערך לגילו של בן השמונה. גם ילדים בכיתה א'־בׁׁ' יוכלו בלי ספק ליהנות ממנו, אבל דומני שהוא מיועד בעיקר, אולי רק, לבנים. יש בו ילד שלומד קרטה ומחליט לשמור על הסבא שלו.

"קרטה־שמרטה", אומר הסבא, ומסביר לילד ש"לנו היו סתם מכות: פליק וראסיה, זפטה וזץ, ובוקס וסנוקרת". הילד, סלי, תוהה: "והרבצת את כל המכות האלה?"

סבתא של סלי מספרת לו שכן, סבא היה פעם חזק מאוד. "אם היה לנו פנצ'ר הוא היה מרים את האוטו ביד אחת ומחליף את הגלגל ביד האחרת."

בן השמונה פוקח זוג עיניים משתוממות.

ופורץ בצחוק כשהסבא מסביר לסלי שלא, "גם סבתא קצת שוכחת. קודם כול, זאת לא הייתה מכונית, אלא משאית. ושנית, לא הרמתי אותה ביד אחת, אלא בשתי אצבעות, ככה."

מסתכלים על האיור. בצד ימין של הדף רואים איש מרים משאית בשתי אצבעות. הוא מופיע כמחשבה של הסבא המצויר של סלי. בצד שמאל של הדף המאייר, מישל קישקה, מוסיף עוד תוכן ומשמעות: רואים בציור ילד שיושב על ערימה גבוהה של צמיגים, ומחזיק בידיו… משאית צעצוע…

"אהה!" מסביר לי בן השמונה, "אז ככה הוא מרים את זה, בשתי אצבעות…"

שנינו צוחקים.

על הכריכה האחורית כתוב: "כמה חודשים אחרי שהשלים מאיר שלו את הסיפור על סלי וסבא הוא חלה. הוא הספיק לאשר את הסקיצות שהגיש המאייר, אך נפטר לפני שראה את הספר המודפס. ספריו ישארו לנצח חלק מהתרבות העברית".

אהבתי כל כך את הספר שלו גינת בר, ובכל יום שישי כשאני קוראת את המוסף של ידיעות אחרונות ומגיעה לעמוד האחרון, ליבי נחמץ. מאיר שלו חסר שם כל כך.

והנה, קיבלתי ממנו דרישת שלום אחרונה. ונכדי בן השמונה הכיר אותו לראשונה.

לכאורה לפנינו "רק" סיפור בלשי: גופתו של רפול, קצין משטרה בעייתי שנראה כי "עבר צד" וחבר אל חבורת הפושעים שבעירו, נמצאה ליד הפילבוקס בשכונת תל גיבורים בחולון. למרבה הצער רק לפני כשבוע נשא לאישה את מירי. כמה עצוב להתאלמן כך! (האומנם? אנחנו לא יכולים שלא לתהות, ככל שהקריאה מתקדמת…)

זמירה, חברתה הטובה של מירי מילדות, היא שוטרת. הן קרובות עד כדי כך, שכבר שנים רבות שהן מכנות זו את זו "זמירי" – חיבור של שני שמותיהן. שתיהן איבדו את הוריהן בנסיבות שונות, שתיהן די בודדות בעולם, והן נאחזות זו בזו באהבה ורעות מופלאות.

מכאן מתחילה העלילה להתגלגל, היא מתרחשת כולה בשכונת ילדותן של "זמירי", ימים ספורים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, במהלכה, וימים אחדים אחרי שהיא מסתיימת.

אמרנו – ספר מתח, אבל עלילת המתח של אל תקראי לי אום כולתום היא למעשה רק הכיסוי או התירוץ לכתיבה. למעשה מבקש ספרה של יוכי שלח לספר לנו על הרבה יותר מאשר על פענוח של תעלומת רצח: הוא מביא בפנינו את המציאות המסוימת ששלח עצמה נכחה בה כילדה (בדקתי בוויקיפדיה: ב־1967 הייתה הסופרת רק בת שמונה).

שלח מיטיבה מאוד לתאר את הלכי הרוח של אותם ימים, את המתח הרב של תקופת "ההמתנה", בשבועות שקדמו לשישה ביוני, את החששות והפחדים שהעיקו על הציבור, את התרוממות הרוח, עם "הניצחון" המהיר, בעיקר – עם כיבוש ירושלים (הכותל!), שרבים כל כך נחפזו לבקר מיד כשהתאפשר: "הכותל היה מלא, כל עם ישראל היה שם, אני אומר לך, כולם היו. תראי אחר כך בספר, יש בו גם תמונות של הכותל של פעם", אומרת אחת הדמויות, זומר, מפקדה של זמירה במשטרה. הוא מזכיר גם את הצער העמוק על הקורבנות, בימים שבהם חגגו את תבוסת האויב: "'יותר משש מאות הרוגים,' אמר זומר, 'אתה מבין מה זה, ביטון, כואב הלב על המשפחות'", ואת ההבנה שהייתה אז רק למעטים:  שאת מה שכבשנו יש "להחזיר" מיד, שכן – כפי שאומר זומר, אמנם "לפחות שחררנו את הכותל, והירדנים עכשיו אוכלים את הלב על זה שהם נכנסו לכל הבלגן הזה. הזהרנו אותם, לא?", אבל – "לך תשלוט עכשיו במיליון ערבים, תיתן להם אוכל, עבודה בריאות.. במשטרה הולכים עכשיו לגייס שוטרים חדשים, אלוהים יודע מתי יספיקו להכשיר אותם. מיליון ערבים! אתה מבין מה זה?"

 לא רק במשטרה, גם במקומות אחרים ברור לגברים שלא אמורה להיות לנשים דריסת רגל בקרבתם: "ממתי נשים נכנסות למקום כזה".

גם את מקום ההתרחשות מיטיבה יוכי שלח לתאר. את חולון ההיא שלה הכרתי. גרתי שם, מעל קולנוע רינה שהיא מזכירה, רק חמש שנים אחרי מלחמת ששת הימים. שדרות קוגל, קפה סבוי, חנות הכלבו הגדולה בכיכר, הפילבוקס, השטחים הלא מיושבים, השכונה עם השבילים המרופטים והטיח המתקלף – את כל אלה אני זוכרת היטב, ויוכי שלח העלתה הכול באוב. 

כשקוראים את הספר מבינים היטב איזה שינוי חל במעמדן של נשים מאז שנות השישים של המאה הקודמת. אנחנו רואים בבירור את מקומה של מירי במשטרה. אמנם היא עברה קורס הכשרה בדיוק כמו כל שוטר אחר, אבל מעמדה נחות להדהים. לא מאפשרים לה להיות נוכחת בדיונים חשובים, אם היא רוצה לשמוע מה קורה היא נאלצת להכין קפה ועוגיות ורק כך היא יכולה להיכנס לחדר שבו מתקיימת הישיבה, אבל גם אז הנוכחים מתייצבים בגבם אליה ככה ש"כולם יוכלו לראות, חוץ ממנה"… כשלוקחים אותה כבר במקרה להשתתף בחקירה – זה נעשה מתוך אילוץ, בגלל המלחמה שפרצה אין בסביבה אף שוטר גבר – מפקדה מסביר שאמנם "העולם כבר התהפך, גם בצבא יש מקפלות מצנחים, ובמשטרה כבר יש שוטרות תנועה, אז למה שאצלנו לא יהיו שוטרות בחקירה?" אבל מוסיף, כמובן מאליו, "כל זמן שזה בשליטה הכול בסדר." 

קשה במיוחד לקרוא את התיאורים הללו לאור מה שקורה בימים אלה במדינה: ההקצנה הריאקציונית, האנטי ליברלית, והפגיעה בזכויות נשים. למשל – התביעה להפרדה באוטובוסים, המכונה "קווי המהדרין", או הדרישה מנשים, בשכונות מסוימות, להתלבש "צנוע".

על הדעת עולה גם תיאורה של פרופסור חנה יבלונקה, שסיפרה בפייסבוק על אירוע קשה ששמעה עליו מיד ראשונה: נהג אוטובוס שסירב להשיב לשאלתה של אישה בת שמונים ושש, שרצתה רק לדעת אם הוא מגיע לרחוב הרצל. "הוא לא ענה. שאלה פעם שנייה – הוא לא ענה. שאלה בשלישית – הוא לא ענה", ואז, כך סיפרו ליבלונקה בני הזוג, "בעלה התערב ותהה לפשר ההתעלמות. תשובת הנהג היתה לא פחות ממדהימה: 'אינני עונה לנשים'". ומוסיפה פרופסור יבלונקה ומסבירה לנו את מה שאי אפשר לקלוט: "הנהג חובש הכיפה משרת ציבור שקצת למעלה ממחציתו נשים מודה שהן שקופות בעיניו."

ואלה רק שלוש דוגמאות, כמובן.

האם בקרוב נחזור להדרת נשים בכל התחומים? כמו זאת שמתוארת ברומן שלפנינו? האם היא תתקבל (שוב!) בטבעיות, כמובנת מאליה, כחלק מהמציאות?

אל תקרא לי אום כולתום מבקש, בין היתר, להראות שנשים, כמובן מאליו, אינן נופלות מגברים ביכולתן לחשוב, להסיק מסקנות, להערים על הזולת, לנתח בעיות ולפתור אותן. 

פס הקול המלווה את הסיפור הוא זה של הזמרת המצרייה הנודעת, שאנחנו "שומעים" אותה לאורך הקריאה, וציטוטים משיריה בערבית המתורגמים למעננו לעברית, מלבבים ותורמים רבות למסופר.

קריאת הספר מהנה מאוד. 

ישנן רק ארבע דרכים שבהן קבוצה שלטת עשויה לאבד
את שלטונה. כוח חיצוני עשוי לכבוש אותה; או שהיא
שולטת בחוסר יעילות כזה שמעורר את ההמונים להתמרד;
או שהקבוצה השלטת מאפשרת לקבוצת ביניים חזקה
וממורמרת להיווצר; או שהיא מאבדת את ביטחונה העצמי
ואת נכונותה לשלוט.

הסיבות הללו אינן פועלות במנותק זו מזו, ובדרך כלל כל הארבע קיימות במידה מסוימת.

מעמד שולט שיצליח להישמר מפני כל האפשרויות הללו
ימשיך לשלוט לצמיתות. בסופו של דבר, הגורם המכריע
הוא הגישה המחשבתית של המעמד השולט בעצמו.

הפרולטרים אינם מציבים כל איום. אם נניח להם לנפשם הם ימשיכו מדור לדור וממאה למאה, יעבדו, יתרבו וימותו, לא רק לי כל דחף להתמרד, אלא גם בלי יכולת לתפוס שהעולם עשוי להיות שונה ממה שהוא. רק אם התקדמות הטכניקה התעשייתית תחייב להעניק להם השכלה גבוהה יותר, יהיה חשש שהם ייעשו מסוכנים. 

קישור למאמר ב־TheMarker

גב הספר מבטיח תעלומה, ש"מונחת לפתחו של כל קורא וקורא", ומתרה: מאחר שאין בלש " – לא איש משטרה ולא בלש פרטי – מלאכת הזיהוי מוטלת עליכם, הקוראים".

אבל מדובר בהבטחה שלא תקוים, ובהתראת שווא: יש בספר גופת שרופה אחת, שמופיעה ממש בתחילתו, וזיהויה ודאי, ותהיה אולי גופה נוספת, היא תופיע, אם בכלל, אחרי שהופכים את הדף האחרון, והספר נגמר.

אבל גם בהיעדר תעלומה, וכשאין באמת צורך בשום בלש, גופת גבר בלתי מזוהה הוא רומן שמצטרף להישיגיו הקודמים של אחד מגדולי הסופרים הישראלים החיים כיום בינינו.

בספרו החדש של יובל שמעוני יש כמה הדים לספרים קודמים שלו. למשל – לראשון שבהם, מעוף היונה, שגם בו ערך שמעוני ניסוי ספרותי חדשני ומעניין: שם סיפר במקביל שני סיפורים שונים, שמתרחשים בתוך פרק־זמן קצר בחייהם של שלושה אנשים. שני הסיפורים מופיעים בספר לסירוגין, עמוד לצד עמוד.

בגופת גבר בלתי מזוהה מלווים את הסיפור העיקרי, המחולק בין דמויות שונות, דיאלוגים של דמויות אחרות, שכתובים בראש העמוד ונמשכים מדף אל דף. עיקרו של הסיפור העיקרי מתרחש בפאב תל אביבי, והדיאלוגים המלווים את רמי, ליאת, נדב, מרוואן ורפיק הם רעש הרקע שנשמע בפאב: שיחותיהם של הנוכחים. למען האמת, קשה לעקוב אחרי הסיפור הנוסף, שכן יש לחלק את הקשב בינו לבין הסיפור העיקרי, וזה כנראה האפקט שאותו ביקש שמעוני ליצור: פוליפוניה שלאו דווקא יוצרת קונטרפונקט הרמוני, אלא מעוררת אי נוחות, כמו זאת שחשים אנשים בעלי רגישות חושית מוגברת במקומות שבהם הצלילים הרבים נעשים צורמים ומקשים על הריכוז.

עוד מבקש שמעוני, ב"תרגיל" הספרותי שלו, להראות את מה שסיפר לנו המשורר האנגלי ו"ה אודן בשירו Musée des Beaux Arts. אודן מתאר את האגביות שבה מתרחשים אירועים חשובים מאוד, אפילו קוסמיים – לידתו של ישו, למשל – ובה בעת, במרכז "הבמה" (כמו גם ב"רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים" של תום סטופארד) האחרים שנמצאים במקום עסוקים בענייניהם, ואין להם מושג, וגם לא אכפת להם. איקרוס נופל מהשמים, מישהו עובר עינויים, ישו נולד, אבל – ילדים ממשיכים להחליק על הקרח באגם הקפוא, סוס ממשיך לגרד את אחוריו על גזע עץ, איכר חורש ממשיך במלאכתו, אפילו השמש ממשיכה סתם כך לזרוח…

אצל שמעוני קורים דברים מחרידים, ובה בעת "הזוג בבליינדט עוד לא הלך כי חיכה לחשבון, ושתי הנשים עוד היו שקועות בשיחה שלהן, כאילו לא קרה כלום במרחק מטר מהן".

הדהוד אחר לכתביו הקודמים של שמעוני הוא – לרומן הגאוני שלו, קו המלח (שעולה על הספר החדש בהרבה דרגות). בקו המלח יצר הסופר, בכישרון מפעים ויוצא דופן, מיתוסים, ונגע בשאלה – מהי בעצם דת, איך היא נוצרת ולמה היא גורמת. בספר שלפנינו יש דמות אחת שעסוקה גם היא כל הזמן בסוגיית האמונה הדתית. זוהי דמותו של רמי, צעיר חיפאי שהגיע לתל אביב בעל כורחו, למעשה – סולק מביתו בעקבות מעשה נורא שנכפה עליו. רמי מוצג בסיפור כמי שמוגדר – ביופימיזם המקובל – "בעל צרכים מיוחדים", ופעם נהגו לכנות אנשים כמוהו במילה "מפגר".

כמו השוטה במחזותיו שייקספיר, שהוא תמיד דמות עתירת תובנות והוא היחיד לפעמים שרואה את המציאות כמות שהיא ומגיב אליה בשנינות ובדייקנות מושחזת, גם רמי מבטא את המחשבות הכי פילוסופיות ברומן.

הוא גם היחיד שמדבר אלינו בגוף ראשון: את כל האחרים אנחנו מקבלים "מבחוץ", רק רמי מספר לנו מה עובר עליו, מה הוא מרגיש וחושב, ישירות מתוך פיו.

שמעוני הוא סופר שאינו חושש להביט אל תוך קרביה של הזוועה הכי נוראה, ולתאר את פרטיה. בקו המלח הוא עשה את זה כמה פעמים, והיו שם עמודים שקראתי אותם כמהופנטת מרוב אימה בלתי נסבלת, שאי אפשר להניח אותה, ואי אפשר לנוס מפניה.

בניגוד לסופר כמו אנדריי פלטונוב, שבהגיעו לזוועה בלתי נתפסת, כמו בסיפורו “הסכרים של יֶפִּיפָּאן”, בספר בעולם נהדר ואכזר, יובל שמעוני אינו משתתק. הוא אינו אומר לקוראיו – כאן תשתמשו בדמיונכם, ותתמלאו בחלחלה דווקא בשל הצורך למלא את החסר בכוחות עצמכם.

מעטים הסופרים, ויובל שמעוני נמנה עמם, שמסוגלים לתאר באפקטיביות את כל פרטיה של התעללות, ולהשאיר אותנו לא רק מזועזעים וחנוקים, אלא גם – חושבים על המשמעויות של מה שקראנו זה עתה, על הגורמים ובעיקר על ההשלכות של המעשים המתוארים, ומה הן אומרות עלינו, הקוראים עברית, החיים בישראל, השותפים, בדרכנו, למה ששמעוני מביא בפנינו כעדות וכקריאת אזהרה, ואולי בעצם כמעין זעקה של ייאוש מוחלט.

שמעוני מספר לנו על סוגים שונים של סבל וייאוש שמתהלכים בינינו: צעיר ערבי שמנסה רק להתפרנס ביושר, האם יאפשרו לו? פליט סודני שמנסה להגן על חייו ועל חיי בת הדוד שלו שעברה עינויי תופת, האם יצליח? פוסט טראומה של צעיר ישראלי ששירת בצבא והיה עד למה שאף אחד מאתנו לא רוצה לדעת, האם אפשר בכלל לחוס על אדם כמוהו, להשתתף בצערם של העומדים מנגד? האם הוא ראוי לחמלה שלנו? האם יש ערך לצער ולסבל שהזיכרונות מסבים לו? ואנחנו פוגשים, כמובן, כל הזמן, את רמי האומלל, הפילוסוף, האבוד…

גופת גבר בלתי מזוהה הוא ספר חשוב שמשמעויותיו והשאלות שהוא מעורר ממשיכות להדהד עוד זמן רב אחרי שגומרים לקרוא אותו.

מה ההבדל בין אימא מזניחה שמסוכנת לילדיה, לאימא מתפקדת שבגלל חוסר תשומת לב רגעית כמעט קיפחה את חיי התינוקת שלה?

היכן עובר הגבול בין התעללות מתמשכת להתרשלות, או טעות חד פעמית?

זאת הסוגיה שעוסק בה חסדים קטנים מאת הת'ר גודנקאוף, שכל שמונת ספריה עד כה היו לרבי מכר בארצות הברית. אפשר להבין מדוע. הכתיבה של גודנקאוף ידידותית ואינטליגנטית. לא מדובר אמנם בספרות גדולה, אבל גם לסוג כזה של ספרים – אלה שנקראים בקלות ובשטף, – יש בהחלט מקום בחיי הקריאה שלנו!

במרכזו של הספר שתי דמויות עיקריות: אלן, עובדת סוציאלית שמספרת לנו את סיפורה בגוף ראשון, וג'ני, ילדה בת עשר, שהסיפור עליה מגיע אלינו מנקודת מבט של קול כל־יודע.

סיפוריהן לכאורה שונים ונפרדים, אבל ברגע מסוים, מפתיע ומרגש, הם נפגשים, ומתברר לנו שלא רק ה"נושא" של שתיהן – הזנחת ילדים והתעללות בהם – משותף, אלא שיש ביניהן אפילו כמה נקודות השקה שחלקן מפתיעות ומחרידות.

הסיפור נכתב אם כן בקונטרפונקט: שתי מנגינות נפרדות, שיוצרות ביחד הרמוניה אחת.

ג'ני למדה בחייה הקצרים להישמר ולהיזהר מעובדות סוציאליות. אלן הקדישה את חייה עד כה לעזרה לילדות במצבה של ג'ני. גם כשחייה האישיים של אלן כאימא וכרעיה סופגים מכה קשה, שעלולה למוטט אותם עליה ולגרום לשינוי מר ובלתי הפיך במציאות חייה, אלן ממשיכה להיות קשובה למצוקותיהן של ילדות אבודות כמו ג'ני.

האם תיאלץ אלן להתמודד עם ההשלכות של טעות מחרידה שעשתה?

האם תצליח ג'ני ללמוד מחדש לתת אמון בבני אדם, אחרי שמבוגרים רבים כל כך מעלו באמונה ופגעו בה פגיעות אנושות?

הרומן שלפנינו לוקח אותנו למסע מרתק, ומשיב על כל השאלות הללו. הסיפור מכאיב אך גם מנחם. כאמור, לא מדובר בספרות גדולה. בספרים שאני קוראת אני נוהגת תמיד לסמן שורות או משפטים כדי שאזכור אותם. בספר שלפנינו לא הרגשתי אפילו פעם אחת בצורך לסמן משהו… ובכל זאת אני בהחלט ממליצה עליו. קראתי אותו ברצף מהיר ובתחושה של סיפוק. גם זה משהו…

Heather Gudenkauf Little Mercies

לאחרונה מרבים לחזור על הצירוף "יהודית ודמוקרטית": כך מבקש רוב הציבור לראות את מדינת ישראל. המילה "דמוקרטית" אינה מוזכרת כלל במגילת העצמאות, האמורה, בהיעדר חוקה, לשמש בסיס משותף לקיומנו כאן.

המילה "יהודי" על הטיותיה השונות מופיעה במגילה עשרים פעם.

והנה מגיע אילון גלעד, חוקר ובלשן, ומנסה לבחון בספרו ההיסטוריה הסודית של היהודים מיהו יהודי, אבל לא במובן הרגיל, כלומר – הוא אינו מנסה להשיב על השאלה מי רשאי (או חייב) להיחשב יהודי מבחינה דתית ולאומית, אלא – מי אנחנו, בעצם, מניין באנו, ומה מקור המסורות והחגים השונים המשותפים ליהודים באשר הם.

כדי להשיב על שאלותיו מסתמך גלעד על ממצאים ארכיאולוגיים שתומכים ומאוששים מסקנות שונות שהגיע אליהן, וגם נשען על כישוריו כבלשן, חוקר את המקרא חקירה לשונית ומצביע על סתירות ותוספות טקסטואליות מאוחרות, שמהן הוא מפיק שלל מסקנות מרתקות.

הנה כמה מהן: אחד ממייסדי היהדות הוא, כך מסתבר, המלך יאשיהו, המוזכר בספר מלכים. יאשיהו היה מי שקידם אידיאולוגיה חדשה, שנועדה לאחד את בני עמו ולהעניק להם "סיפור משותף, חג משותף ושלטון אחד ויחיד". הוא עשה זאת באמצעות ספר "עתיק" (מפוברק!) שמצא לכאורה בנבכי בית המקדש. גלעד מצביע על הוכחות לכך שאת אותו ספר כתבו בעצם בימיו של יאשיהו. מדובר בספר דברים, אחד מחמישה חומשי התורה. גלעד טוען כי סיפור יציאת מצרים "לא היה ולא נברא" (ובכך סותר כמובן את הבסיס האמוני, שהתורה ניתנה למשה במעמד הר סיני, ולפיכך היא קדושה, כי היא דבר האל לעמו!). גלעד מזכיר ממצאים ארכיאולוגיים שמצביעים על "כיבוש" הדרגתי של רועי צאן שהתיישבו בהרי יהודה ושומרון "ולימים היו תושבי יהודה וישראל". זה קרה לדבריו במאה ה־12 לפנה"ס, בתקופה שבה שלטו כאן המצרים, ששיעבדו את המקומיים "לעבודות כפייה", עד שעזבו את הארץ בשנת 1130 לפנה"ס. גלעד סבור כי "זיכרון נוכחותם של המצרים בארץ הלך ונשכח", עד שבסופו של דבר "נותר לצאצאי העבדים המשוחררים רק סיפור השחרור מן המצרים", והם שיערו ש"אם אבות אבותיהם שוחררו מעבדות המצרים, הדבר התרחש במצרים".

מפתיע ואפילו, יש להודות, די משעשע…

יציאת מצרים ופולחן ליל הסדר אינם המיתוסים היחידים שגלעדמפרק ומרכיב מחדש. בעזרת ניתוח טקסטואלי הוא מראה למשל שדמותו של אהרן, לכאורה – אחיו של משה – נוספה לסיפור יציאת מצרים בשלבים מאוחרים של כתיבת התנ"ך, ולדעתו אותו אהרון היה דמות היסטורית אמיתית, אלא שהוא לא היה חלק מסיפור יציאת מצרים (שלא התקיימה, כך ראינו), אלא היה אחד מגולי בבל היהודאים שחבר אל מלך בבל האחרון נבונואיד (שאותו הביסו לימים הפרסים והחריבו את ממלכתו). נבונואיד האמין באל סין, ולפיכך לדעתו של גחעדמקור הסיפור על עשרת הדיברות (באחת הגרסאות המופיעות בתורה אהרן חבר אל משה והיה שותף לקבלתם!) התרחש בעצם על הר שנקרא סין, ומכאן נבע הסיפור על מה שקרה כביכול בהר סיני…

גלעד משחזר מסורות שונות. למשל – את אלה הקשורות בחג הפסח: מתאר איך בימים שבית המקדש התקיים נהגו לזבוח שם גדיים, לצקת את דמם על המזבח (איזו זוועה…), לצלות אותם ולאכול את בשרם בפומבי; איך במרוצת הזמן, כשהצפיפות לא איפשרה עוד לקיים את הטקס בבית המקדש, הוא עבר לרשות הפרט, ואיך כללו לימים הקושיות בהגדה (שאינה אלא חיקוי לסימפוזיונים הרומאיים: טקסים שהייתה להם מתכונת מובנית ומוגדרת היטב) גם קושייה על אכילת בשר צלוי. הקושייה הזאת, האחרונה, התחלפה ברבות בימים בקושייה ששואלת מדוע אוכלים בליל הסדר מסובין (כמו שנהגו לעשות הרומאים בסעודותיהם).

ומה עם חג החנוכה? האם באמת מדובר במרד נגד היוונים? לא ולא. עם הארץ התקומם בעצם נגד צאצאי היהודאים שהגיעו מבבל ביחד עם עזרא ונחמיה. אלה האחרונים היו האדונים המשעבדים שתבעו מהציבור המקומי מיסים, ונהנו לחבור לתרבות היוונית ולדרכיה. משפחתו של מתתיהו, שהגיעה מהכפר הקטן מודיעין, הנהיגה נגדם מרד, ואלה הזעיקו את אנטיוכוס לעזרתם. (מדובר אם כן, בבסיסה, במלחמת אחים!). היוונים כשלעצמם דווקא היו סובלניים מאוד כלפי דתות אחרות, (ולכן הסיפורים על צלם בהיכל ועל חנה ושבעת בניה לא סבירים, מן הסתם: זאת המסקנה שלי…). לא הם אלה שניסו לשעבד את תושבי הארץ המקומיים, המקוריים. האשמים האמיתיים היו צאצאי הגולים ששבו מבבל.

אפילו את קדושת השבת מקעקע גלעד ומראה כי בעצם השבת כְּיום מנוחה ותפילות הייתה חידוש שאינו מופיע במקור בתורה. אחרי חורבן בית ראשון "הכוהנים מגולי יהודה" הם אלה שחיפשו תחליף לחג (היחיד!) שבו נהגו לעלות לרגל לבית המקדש. אותו חג עלייה לרגל חל ביום שבו הירח במילואו, הוא נקרא "שבת", וגולי יהודה נאלצו לחפש לו תחליף. עד אז ראו בשבת – היום השביעי בשבוע – רק "הוראה לתת לעובדיהם יום חופש אחת לשבעה ימים, ותו לא", אבל אחרי שבחנו את פסוק י"ב בספר שמות פרק כ"ג: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת – לְמַעַן יָנוּחַ, שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ, וְיִנָּפֵשׁ בֶּן-אֲמָתְךָ, וְהַגֵּר", הם "שמו לב לפועל תִּשְׁבֹּת, וכך, בכוח ארבע אותיות אלה, החלה מסורת השבת החדשה."

ושוב, לדעתו, "השבת ובתי הכנסת שהוקמו לכבודה" (זאת כבר אחרי חורבן הבית השני) "הם שהצילו את היהדות מכליה כאשר החריבו הרומאים את בית המקדש בשנת שבעים לספירה, והיהדות נותרה ללא המרכז הפולחני. כבר לא היה אפשר לעלות לרגל לירושלים ולא היה למי לתת את תרומת מחצית השקל כדי להשתתף בהקרבת הקורבנות, אך היהודים המשיכו ופקדו את בתי הכנסת שלהם שבוע אחרי שבוע וקראו בהם את התורה כפי שעשו אבותיהם."

בעניין זה מעניין לשמוע את דבריו של גדי בר ציון על "הסיפור היהודי המשותף". בר ציון מסביר בבהירות ובשכנוע רב על מה באמת נאבקים בימים אלה מי שמוחים נגד ההפיכה השלטונית:

ספרו של אילון גלעד אינו עוסק בעניינים דיומא, אלא מנסה לאתר התחלות ומקורות של מנהגים. למשל – מניין הגיע מנהג הדלקת הנרות בשבת? לדברי גלעד הוא החל כהתנגדות לקראים, שדרשו ציות מוחלט לציוויים האלוהיים, ולכן התנגדו לכל הדלקת אור ביום שישי בערב, ונהגו לשבת בשבת בחשיכה גמורה.

ספרו הזכיר לי לפרקים את הרומן עב הכרס (1088 עמודים באנגלית) The Source שכתב ג'יימס מיצ'נר, ובו הוא מתאר את ההיסטוריה של תל עתיק בשם "מקור", החל בבני האדם הקדמוניים שחיו שם ויצרו את המיתוסים המכוננים הראשונים של החברות האחרות שמאכלסות את המקום לאורך מאות ואלפי שנים. מיצ'נר מראה בספרו איך הולך ונוצר לאורך הדורות מקום מקודש ואיך הוא משתנה ומתפתח.

(הערת אגב: הרעיון של הספר של מיצ'נר מרתק, אבל עלי להודות שהפסקתי לקרוא אותו כשבמקום "חוף הים" שלשם הלכה אחת הדמויות, הוזכר בספר "חוף האוקיינוס"… מאותו רגע התעורר בי ספק גדול בעניין אמינות המחקר שערך הסופר. אמנם מדובר בבדיון, אבל התשתית אמורה להיות מוצקה, וסופר אמריקני שלא טורח לבדוק על חוף איזה ים, לא אוקיינוס, משתרעת ארץ ישראל, איבד אותי באחת…).

ואם נחזור לספרו של אילון גלעד: מי שמבקש להבין כיצד נכתב התנ"ך, מי בעצם חיבר אותו ומתי, ימצא בו כנראה עניין.

———————————————————————–
הערת אגב נוקדנית: מצאתי בספר לפחות שתי טעויות כתיב: בעמוד 72 הצבא הכובש "שאט" במקום שעט, ובעמוד 88 מונחים נרות על "עדן" החלון, במקום, כמובן, אדן החלון... מוזר ובעיקר – מפתיע!

לפני שניגשתי לקרוא את האוטוביוגרפיה של טובה דיטלבסן לא קראתי מאומה על הסופרת (ילידת 1917). לא היה לי מושג במה הספר עוסק, ולא – מה עלה בגורלה של הסופרת לפני שכתבה אותו, ואחרי שפורסם.

וכך יכולתי להתמסר לו, ולהאמין בחלקיו הראשונים שמדובר בגרסה דנית נשית לספרו המפורסם של ג'יימס ג'ויס: מעין "דיוקנה של האמנית כאישה צעירה".   

תיאור צמיחתה של דיטלבסן כאדם כותב היה מרגש ונוגע ללב: איך גילתה שהיא מיטיבה לכתוב שירים. איך כתבה "שירים" בהזמנה למען חבריה לעבודה. איך הבינה שהכתיבה עומדת במרכז קיומה: "גם אם לאיש מלבדי לא אכפת מהשירים שלי, אני מוכרחה לכתוב אותם, כי הם משככים את הצער והכמיהה שבליבי". הבנתי אותה מאוד כשכתבה שמה שהיא כותבת מרגש אותה הרבה יותר מאשר הדברים שאותם היא מתארת: "המציאות עצמה לא מעסיקה אותי כמעט", שכן רק "שירה ופרוזה מרגשים אותי עכשיו." הזדהיתי אתה כשכתבה כי "הילדות נופלת בדממה לקרקעית הזיכרון – ספריית הנפש שממנה אשאב ידע וניסיון עד סוף ימי," כמו גם עם הצורך הנואש שלה "שתהיה לי פינה שקטה שבה אוכל להתאמן בכתיבת שירים אמיתיים" ועד כמה היא רוצה "חדר עם ארבעה קירות ודלת סגורה": כמובן ממש כמו שווירג'יניה וולף הסבירה במסה הנודעת כל כך "חדר משלך" (וגם בהרצאה שלה "משלח יד של נשים"). עניינה אותי מאוד דרכה אל העורך הראשון שקרא וחיזק את ידיה, ואל העורך האחר שגם פרסם שיר שלה,  כלומר – התחלת הקריירה שלה כסופרת..

אמנם לא הכרתי אותה: מעולם לא קראתי ספר אחר שלה, אבל תיאור הדרך שעשתה מתחילת חייה כילדה מבית עני ואחרי כן כנערה שנאלצת להתפרנס ביגיע כפיה ועד להצלחתה ככותבת משך את ליבי. יכולתי כל כך להזדהות אתה כשספרה הראשון הופיע: "בימים לפני צאתו של הספר לאור אני מבלה כל הזמן בחדרי, למעט השעות במשרד. אני רוצה להיות בבית כשישלחו לי את הספר שלי. ערב אחד, כשאני חוזרת הביתה מהעבודה, אני מוצאת חבילה גדולה על השולחן שלי, ואני קורעת את העטיפה בידיים רועדות. הספר שלי! אני מחזיקה אותו בידי ונשטפת באושר חגיגי שאינו מזכיר אף רגש שהיה לי בעבר. טוֹבָה דיטלבסן, נפש נערה. כבר אין דרך חזרה. את הנעשה אין להשיב. הספר יהיה קיים לעד, ללא קשר לגורלי. אני פותחת את אחד העותקים וקוראת כמה שורות. עכשיו כשהן מודפסות בספר הן רחוקות וזרות להפליא. אני פותחת עותק נוסף כי אני לא ממש מאמינה שהכתוב זהה בכולם. אבל הוא אכן זהה. אולי הספר שלי יגיע לספריות. אולי ילדה, שבסתר ליבה אוהבת שירה, תמצא אותו שם פעם, תקרא את השירים ויתעורר בה רגש, רגש שהסובבים אותה אינם מבינים. והילדה המוזרה הזאת כלל לא מכירה אותי. לא יעלה בדעתה שאני נערה צעירה, חיה ונושמת, נערה שעובדת, אוכלת וישנה כמו אנשים אחרים. כי אני עצמי מעולם לא חשבתי על הדברים הללו כשקראתי ספרים בילדותי. לעיתים רחוקות זכרתי את שמם של הסופרים שכתבו אותם. הספר שלי יגיע לספריות ואולי יוצג בחלון הראווה בחנויות הספרים. הוא הודפס בחמש מאות עותקים, מתוכם קיבלתי עשרה. ארבע מאות ותשעים איש יקנו אותו ויקראו בו. אולי גם בני משפחתם יקראו בו, ואולי הם ישאילו אותו למכרים, כפי שאדון קרוג נהג להשאיל את ספריו". 

יכולתי אפילו להבין אותה בימים שקדמו להוצאת הספר, כשאמרה לעצמה כך: "אני חושבת על קובץ השירים שלי שיראה אור באוקטובר, ומתעוררת בי תחושה מוזרה שאם תפרוץ מלחמת עולם, הוא לעולם לא יתפרסם," והרי החששות האגוצנטריים האלה, שמא יקרה משהו – מלחמת עולם! – שימנע את הוצאתו לאור של הספר, מוכרים לי מאוד… 

אבל בהמשך הקריאה התעוררו בי תחושות מוזרות: מלחמת העולם השנייה פורצת, ודיטלבסן מספרת איך בעצם שום דבר לא ממש השתנה בעולמה: "דומה שאיש לא זוכר עוד שמלחמת העולם פרצה אתמול. בעלת הבית שלי מספרת לי שמחיר בשר החזיר עלה בחמישים ארה לקילוגרם, ונינה באה ומגלה לי שפגשה בחור נהדר…" וכן הלאה. 

אמנם לפני פרוץ המלחמה הביעה הסופרת הסתייגות מהיטלר, למשל – סיפרה על בעלת הבית שלה שהקשיבה לנאומיו ואיך היא עצמה סירבה להצטרף אליה, ואפילו לשבת בסלון הדירה, מתחת לתמונתו, אבל אלה כמעט כל האיזכורים המופיעים בספר למלחמת העולם! פה ושם "מופיעים" חיילים גרמנים שהסופרת חומלת עליהם – ודאי לא רצו להגיע ככובשים בארץ זרה, היא מהרהרת, אבל זהו! זה הכול! המלחמה כולה חולפת הרחק הרחק ממנה, אפילו לא במקום כלשהו ברקע!

הניתוק הזה הדהים אותי. איך יכול להיות שבין השנים 1939 ל־1945 התנהלה הזוועה האיומה ביותר בהיסטוריה האנושית ואין לה כמעט אף הד בספר?

נכון, לקראת סוף המלחמה היא מספרת שבעלה אמר משהו על כך שהוא רוצה להצטרף למחתרת, ושהיא מנעה זאת ממנו, שכן יש לו ילדה קטנה ואישה לדאוג להן, אבל זהו! זה פחות או יותר הכול! עשרות מיליוני בני אדם מתו, והיא עסוקה כל הזמן בעיקר בעצמה! בקריירה שלה! בצורך שלה לכתוב! בחיי האהבה שלה: להתחתן, לבגוד, להתגרש, להתחתן שוב, ללדת, לאמץ ילדה, להתחתן שוב, ללדת עוד ילד, ואז בעצם די לנטוש את שלושת הילדים (בשלב מסוים, כבר אחרי המלחמה, היא התמכרה לסמים, ואת האשמה לכך היא תולה אך ורק בבעלה השלישי, הרופא, ששימש כפּוּשֶׁר שלה)!

כל תיאורי ההתמכרות, ההזנחה ההורית, העיסוק בעצמה ובעצמה בלבד, עוררו בי שאט נפש, שהעיבה על הזדהותי עם החלקים הראשונים של הספר. 

יחד עם זאת, עלי להודות: קראתי את הספר בעניין רב, שלא התפוגג גם בחלקים המרגיזים. 

"עכשיו אומר לך מה התשובה לשאלה ששאלתי. התשובה היא זו, המפלגה מבקשת את השלטון אך ורק לטובת עצמה. אין לנו עניין בטובתם של אחרים; אנחנו מתעניינים בשלטון ורק בו. לא עושר, לא מותרות לא אריכות מים ולא אושר: רק כוח, כוח טהור. תכף תבין כוח טהור מהו.

ההבדל בינינו ובין כל האוליגרכיות שקדמו לנו הוא בכך שאנחנו יודעים מה אנחנו עושים. כל האחרים, אפילו אלה שדמו לנו, היו פחדנים וצבועים. הנאצים בגרמניה והקומוניסטים ברוסיה התקרבו אלינו מאוד בשיטות שלהם, אבל מעולם לא היה להם האומץ להכיר במניעים שלהם עצמם. הם העמידו פנים, אולי אפילו האמינו, שהם תפסו את השלטון בעל כורחם ולזמן מוגבל, ושמעבר לפינה מצפה גן עדן של חירות ושוויון לכל בני האדם. אנחנו לא כאלה.

אנחנו יודעים שאף אחד אף פעם לא תופס את השלטון מתוך כוונה לוותר עליו. השלטון הוא לא אמצעי אלא מטרה. לא מכוננים דיקטטורה כדי לשמור על הישגיה של מהפכה; מחוללים מהפכה כדי לכונן דיקטטורה. מטרת הרדיפה היא רדיפה. מטרת העינוי היא עינוי.

מטרת השלטון היא שלטון. עכשיו האם אתה מתחיל להבין אותי?"

לעתים נדירות מזדמנת לקורא חוויה כה משמחת: האפשרות לחרוג מעבר לעמוד האחרון שנקרא ברומן מענג, ולגלות, זמן מה אחרי שהספר נסגר, שבעצם הוא לא הסתיים: יש המשך מענג לא פחות!

זאת החוויה המזומנת למי שקרא את ספרה הראשון של רומית סמסון המטבח האחורי, שזכה להצלחה רבה. היא קיבלה עליו את פרס ספיר לספר ביכורים, וגם הביקורות אהדו אותו מאוד, ובצדק. (עם זאת את הספר החדש של סמסון, פילים בגינה, המשכו לכאורה של קודמו, אפשר גם לקרוא בנפרד, בלי להכיר את הספר הראשון!)

נקשרנו אל הדמויות הראשיות מתוך המטבח האחורי: שירה, העומדת בראש המחלקה המשפטית של עיר בפריפריה, אלעד, עורך דין מצליח, יליד אותה עיר, שעבר לתל אביב, ובתחילת הרומן הקודם חוזר אל כור מחצבתו. הכרנו את ראש העיר, את חבריהם של השניים, והיינו עדים לתחילתה של ההתאהבות ביניהם, אבל עד מהרה התברר שהיא תהיה בלתי אפשרית: שירה חשפה את הסוד המייסר שבעטיו הקשר שלהם ייקטע, מן הסתם: בעלה, ששמו אינו נמסר, רק כינויו: "נער הזהב", סובל מפוסט טראומה בעקבות אירוע קשה שהתרחש בעברו הצבאי.

האם באמת יאלצו שירה ואלעד להיפרד?

לאו דווקא.

כי הנה מגיע הספר החדש, גם הוא עב כרס לא פחות מקודמו (יותר מ־400 עמודים), גם הוא מרתק ומתגמל לכל אורכו, ובספר החדש מספרת לנו סמסון לא רק איך נראה דיכאון מז'ורי, איך הוא משפיע לא רק על הקורבן ועל בני משפחתו, וגם, בד בבד, פורשת את סיפור הקשר בין שירה ואלעד, את ההתאהבות, התקוות, האכזבות ותעצומות הנפש הנדרשות כדי לממש אהבה בתנאים קשים כל כך.

טכניקת הכתיבה של סמסון ברומן שלפנינו מעניינת: היא מתפתלת בגמישות מרשימה בין מישורי זמן שונים, ונעה ביניהם בלי לאותת בפניות. בהתחלה נדרשת תשומת לב מיוחדת, עד שמסתגלים לקצב, למהירות, למעברים ולהתפתחות העלילה שנקודות ציון שונות המופיעות בה מאפשרות לעקוב אחריה ולהבין היכן מתקיים ההווה הסיפורי: לפני שבע שנים? עכשיו? בפרק זמן כלשהו בין לבין?

את סודותיהם של שירה ושל אלעד אנחנו כבר מכירים. השאלה עכשיו היא אם ואיך יצליחו לנווט את דרכם בין המהמורות שהחיים מציבים בפניהם. הם מאוהבים מאוד, הם מסבים זה לזה אושר, אבל יש, כמובן, קשיים. שהרי אלעד רווק בלי ילדים, ולשירה יש שלושה ילדים. היא נפש משוחררת שגרה במושב.  בגדים או "טיפוח" עצמי נשי לא ממש מעניינים אותה, ובביתה אפשר למצוא בכל מקום עדויות לקיומם של שלושת בניה: בגדים שהשליכו על גרם המדרגות, כתמי לחות מהכוסות שהניחו על השולחן, וגם שערות מהפרווה של הכלב. אלעד לעומתה גר בדירה לבנה ומצוחצחת, ורגיל לטפח את הסדר והניקיון שחשובים לו מאוד. איך הם יסתדרו?

האם אלעד יצליח למצוא דרך אל לבם של הילדים? במיוחד אל לבו של נדב, האמצעי מבין השלושה, המעוצב ברומן בצורה המשכנעת ביותר: ילד מפוקח, חד מבט, ענייני, כזה שרואה הכול ויש לו גם דעות, כמעט אפשר לומר – קשוח (דמות מדויקת ומעניינת!)

ומה יקרה בעיר הקטנה ובעירייה שלה כשראשה הערמומי והתחמן, דמות שהכרנו כבר ברומן הקודם, יחלה במחלה קשה? מי ימלא את מקומו? האם השינוי יעלה יפה?

מעניין מאוד לקרוא על התככים הפוליטיים המתרחשים בעירייה. רומית סמסון יודעת היטב על מה היא כותבת, שהרי היא משמשת כמשנה ליועצת המשפטית של עיריית נתניה. בקיאותה ברורה ומובהקת, ומפעים וגם קצת משעשע להיווכח עד כמה הפרטים הכרוכים בניהולה של עיר יכולים להיות מסעירים וייצריים. למשל – הבחירה בחברה שתפנה את הזבל המקומי! מעולם לא תיארתי לעצמי שפינוי זבל יכול להיות דבר טעון ומעניין כל כך…!

היכולת של סמסון לאפיין דמויות, גם של ילדים, גם של כלבים, לתאר מחוות גופניות – איך הדמות נעה, יושבת, פוסעת, נשענת על הדלת, כפופה, עם המרפקים על הברכיים, עם הראש נשען לאחור ועוד ועוד תיאורים גופניים, כמו גם פירוט החיים הדומסטיים – הזכירו לי לפרקים את אחת הסופרות האהובות עלי: ג'ואנה טרולופ, שגם היא מיטיבה לחדור לצפונות נפשן של חיות מחמד, ולתאר משפחות, את הייחודיות של כל אחת מהן, שבכל זאת מוכרת לקורא, כי הפרטי הוא בעצם גם אוניברסלי.

הנה למשל: "זה כמו מפעל," אמר [אלעד] לקובי. "מסוג המפעלים שעובדים עשרים וארבע שעות, שבעה ימים בשבוע, כל השנה. כל שנה. אין חופשים ואין הפסקות. הילדים צריכים לאכול, כל אחד מה שהוא אוהב, כמובן, והם צריכים להתקלח, והם צריכים להתלבש בבגדים נקיים – יש כאלה ששירה יכולה לקנות להם את הבגדים והם יהיו מבסוטים, ויש כאלה, כמו נדב, שמוכרחים לקחת אותם כדי שיקנו לבד אחרת הם לא יסכימו ללבוש את מה שמביאים להם והם גם צריכים לעשות שיעורים, למרות ששירה משקיעה בזה פחות. גילת יושבת שעות עם הבנות על שיעורים, ושירה די מחפפת בזה, אני אפילו לא יודע מה לחשוב על זה מרוב הרעש והבלגן בבית. הקטנים צריכים להביא כל מיני דברים לגן, שם שירה משתדלת מאוד לא לחפף, כדי שלא יהיה להם לא נעים: שבלולים, תמונות משפחתיות, פירות הדר. כולם צריכים לישון על מצעים נקיים שצריך להחליף אותם כל כמה זמן, כולם צריכים להסתרק ולהסתפר מדי פעם. תוסיף על כל זה שני כלבים שצריך לדאוג להם – לולה יש לה אלרגיות, מי אתה חושב מכניס לה לעורף אמפולות מיוחדות כדי שהיא לא תתגרד? ותמיד צריך לקנות כל מיני דברים ולהביא אותם לחוגים ולדעת בדיוק מי נמצא איפה ומתי כל אחד חוזר, ועד עכשיו דיברתי רק על עניינים של חומר, כמו ששירה אוהבת להגיד, ומה עם העניינים שבלב?"

כל כך יפה. כל כך מוכר!

עוד רגע של שמחה יש לי כשקיפוד או צב מופיעים בגינה. אני אוהב קיפודים עבים, וכל שנה אני רואה פחות ופחות מהם. אבל לפעמים הם מופיעים וממלאים את הלב שמחה. פעם אחת, לעת ערב, כשישבתי בגינה על האדמה, באה קיפודה ועמה שני גורים קטנים, שקוציהם עוד לא התקשו ממש. הלכו אנה ואנה בהילוך שכולו עסקנות, חיפשו, רחרחו, עברו סמוך מאוד אליי, כה סמוך עד שאחד הגורים התחכך בי. קרבה כזאת לחיית בר, גם אם אינה אלא קיפוד קרבה שיש בה אמון ובטחון, נעימה מאוד.

וגם ציפורים: בסביבתי ובגינתי חיים דוכיפתים, עורבים, תורים, צופיות, צוצלות, דְדָרות, חיויאים, בולבולים, שחרורים, פשושים, ירגזים, אדומי ולבני חזה, נקרים סוריים, תנשמות, שעירים, חָגְלוֹת, בִּרְוָנִים, עפרונים, בזים, עורבנים ודרורים. את כולם אני מכיר הן על פי מראם והן על פי קולם. קצת לפני עלות השחר, כשאני מתעורר, אני יכול לומר את השעה על פי הציפור
שמזמרת בחוץ.

חוץ מקולו של החיוויאי, כבר שמעתי את קולות הציפורים כולן. השחרור והבולבול הם הזמרים הנעימים ביותר, אבל אני אוהב לשמוע גם את השלדג לבן החזה, ששוב אינו שולה את מזונו מהמים אלא צולל אל הקרקע ולוכד לטאות וחרקים, ובבקרים הוא משמיע צחוקים רמים מעל לגינתי ומודיע לי שהיא שלו. אלא שהגינה שייכת גם לצופית, שעל אף זעירותה גם היא מכריזה זאת בקולות חדים ואמיצים, וגם לדררות, שהן ציפורים פולשות
שמתנהגות כאן כבעלות בית. הן מגרשות מגינתי את הנקרים, ולא משום שאלוהים הבטיח להן את השטח הזה, אלא משום שהן חפצות בחללי הקינון שחפרו בגזעים. והגינה שייכת גם לאדום החזה, ששב אליי מאירופה בכל שנה ומזכיר לי ולשאר הציפורים שהגינה אינה שלי ולא שלהן אלא שלו.

במהלך השנים היו גם לי לא פעם הרהורי כפירה באתאיסטיות שלי, וגם אני אמרתי לעצמי בלילות לפני השינה שלא יכול להיות שאין לעולם דיזיינר. אתם בטח זוכרים איך תמיד דיברתי בהתלהבות על קיומו של אלוהים ואיך לא עצרתי בלשוני לא פעם ולעגתי פה ושם לאנשים שהעזו לחלוק עליי, ואם חבריי לחוג גמרא שלקחתי בשביל הכיף והחידוד שלי כמשפטן פעם בחודש יקראו את המכתב הזה, גם הם ודאי יזכרו איך הייתי מעביר וייה דולורוזה את אלה מהם שאמרו שיש בורא לעולם והוא האל היהודי, ומביא אותם לכדי סתירות פנימיות. אבל כן, היו מצבים שבהם האתאיזם שלי לא היה מוצק. ועכשיו אני מגייס את כל הפעמים הללו שבהן הטלתי ספק בתפיסתי שלי, משום שהן מחזקות אותי עכשיו ומוכיחות לי שחוסר האמונה שלי באלוהים לא היה כזה בלתי מעורער כמו שאני מייחס לעצמי. נשבע לכם במרקס. ואם בכל זאת אלוהים הכול יכול קיים, אז הוא יראה שחוסר האמונה שלי לא היה עקבי ואדוק כמו שנדמה לכם, ושהטלת הספק הקבועה שלי לא עצרה כאשר הגיעה לאמונות ולדעות שלי עצמי. אבל ברשותכם אני רוצה להניח לאלוהים, שבטח עסוק בעניינים שברומו של עולם ואין לו זמן לבני האדם, כמו שסבתא אלזה הייתה אומרת, ולכתוב לכם במיוחד, בני המשפחה שלי וחבריי האהובים, שבשום מצב, גם בזה הקשה ביותר, לא נטשתם אותי, ומה שלא פחות חשוב בעיניי (וכאן אני פונה לחברי האהוב עליי מכולם דני) ומהווה בעיניי הוכחה לחברות אמת שמחתם בשמחתי באופן הטהור ביותר כאשר הצלחתי, ולעולם לא אשכח, דני (טוב במצב הזה "לעולם" יכול להיות תקף גם רק לעוד חודש), כיצד שמחת בשמחתי באופן הכי מזוקק שיכול להיות כאשר סיימתי בהצטיינות יתרה את לימודי המשפטים, למרות שאתה חלמת תמיד לעשות את זה ולא הצלחת.

ילדים בערך בני ארבע או חמש מבינים פתאום את האמת הקשה: יש מוות. הוא חולש על החיים, והוא צפוי, הכרחי, בלתי נמנע, והכי גרוע – הוא יגיע גם אליהם. ההבנה מכה בהם בעוצמה. נתקלתי בתופעה הזאת כמה פעמים, תחילה עם ילדי, אחרי כן – עם הנכדים. הייתי עדה לבעתה ולחרדה. ניסיתי להשיב ככל יכולתי על השאלות הפילוסופיות: מדוע בעצם? לשם מה? ("לא לכל השאלות יש תשובות," אמרתי פעם לבן הארבע, שהיה כבר אז אדם חושב ומעמיק, והוא הרהר רגע ואמר: "אבל אלה השאלות הכי מעניינות, נכון?…"), אני זוכרת את השאלה הנוקבת, המבוהלת, שתובעת רק תשובה אמיתית ואישור למה שבעצם כבר ידוע: "גם אני אמות, נכון?"

אחרי זמן מה לומדים ילדים להדחיק את הבנת הסופיות ולהכחיש אותה. הרי כך חיים כולנו: רוב הזמן מתעלמים ממותנו הצפוי. אצל הילדים, כך נוכחתי, הפחדים עוברים התקה: לא עוד אני אמות, אלא – "אתם תמותו, אבל זה יקרה רק בעוד הרבה מאוד שנים, נכון?" נותר הצורך לקבל אישור שהאימה עדיין רחוקה…

ספרו החדש של יוסי סוכרי לראות את הים עובר על האיסור הפנימי האנושי כל כך, על הצורך לא להתמודד עם הידיעה ולא להכיר בה באמת. אמנם הוא עוסק לכאורה במותם של אחרים – כמו שעושים ילדים בשלב השני של ההבנה – ובכל זאת מתקרב אליה עד כמה שאפשר, ונוגע בה, כמיטב יכולתו, והיא רבה!

גיבורי הרומן מתמודדים עם המוות שלהם שקרב והולך וכבר נוגע בהם ממש, הסופר שהמציא את הדמויות ואת כל מה שעובר עליהן מרגיש את המוות, מכיר אותו, יודע עליו, מצליח לתאר את התחושות שהוא מעורר, כאילו כבר פגש בו מתוכו, ממש, והקוראים עוברים את הדרך, ביחד עם הדמויות ועם הסופר שיצר אותן, ולומדים ממנו.

בארבעת פרקיו הראשונים של הרומן אנחנו פוגשים את הדמויות שאותן נלווה בדרכן האולי אחרונה: קירה, סטודנטית אנגליה מצטיינת ומבטיחה; גבריאלה, זמרת בתחילת דרכה שכבר התחילה לקצור הצלחות; רון, גבר ישראלי נשוי באושר ובאהבה, אב לילדים קטנים; ז'אן מישל, כדורסלן כוכב־עבר מפורסם שנולד מחוץ לנישואים לאם שחורה וענייה ולאב לָבָן. כמו כן אנחנו מכירים את ג'יין, אחות פליאטיבית ששליחותה בחיים היא ללוות חולים שנוטים למות, להקל עליהם, לתמוך בהם ולחזק אותם בדרכם האחרונה, כל אחד על פי צרכיו ורצונותיו הסמויים והגלויים.

אנחנו מכירים לא רק את העולמות הפנימיים של כל אחד מהאנשים הללו, אלא גם את המציאות שבה הם מתקיימים. קירה גרה בלונדון ולומדת בקיימברידג', עם גבריאלה אנחנו מגיעים לירושלים, עם ז'אן מישל – לניו יורק, שם הוא חי, ולרובע העוני הפריזאי שם גדל בילדותו, עם רון – לתל אביב, ועם ג'יין אנחנו מגיעים עד אוסטרליה. כל המקומות מתוארים בחיוניות ובפרוטרוט: למשל, גשר המיתרים בירושלים, והעיר עצמה שהיא מעין "קוסמוס עצמאי,ששואב לתוכו וגורם לשכוח שיש עולם מעבר לו"; למשל – דירת הגג בשולי מנהטן, שיש בה גרם מדרגות לולייני, או – המסעדה הפריזאית, שמשקיפים ממנה על העוברים והשבים; או למנהטן ולגשר ברוקלין ביום מושלג.

המקומות השונים קמים לתחייה וקיימים מאוד, על נופיהם, מזג האוויר השורר בהם, והפינות השונות שהדמויות שברומן אוהבות להסתובב בהן.

את קירה, גבריאלה וז'אן מישל אנחנו מכירים מבחוץ: שלושתם מסופרים מגוף שלישי. על רון אנחנו לומדים ממכתב שכתב לבני משפחתו ואת ג'יין – ממכתב שכתבה לקליניקה חשובה וידועה בבוסטון, לשם היא מבקשת להתקבל לעבודה.

אנחנו פוגשים את כל ארבעת האנשים הללו ברגע קריטי בחייהם: כשנודע להם שחלו בסרטן, ואנחנו מתלווים אליהם בהתמודדותם הראשונית.

מה יקרה להם? האם יחלימו? מה יכול להקל עליהם ולנפשם? אמונה באלוהים? דת? תפילות? ואולי דווקא להפך, אתאיזם גמור? צמחי מרפא? יוגה? כתבים פילוסופיים? למדנות? מוזיקה? איך ישפיע האיום על חייהם על היחסים שלהם עם בני משפחתם? האם בת שכל חייה הרגישה זנוחה תזכה פתאום לאהבה? האם בעל אוהב שלם בלבו עם הניסיון שלו לשדך לאלמנתו העתידית את חברו הטוב ביותר? האם התחרותיות המובנית באישיותו של שחקן כדורסל מצטיין תועיל לו במאבק המכריע שנפל עליו פתאום, או דווקא תחליש אותו?

מה עושה להם הידיעה שמצבם קשה כל כך? האם יוותרו, וירימו ידיים, ייכנעו למוות? מדוע לא? מדוע כן? מה עושה לאדם המחשבה על כך ש"מוזיקה שיש בה כל כך הרבה יופי ושכל תמשיך להתנגן בעולם ושהוא יעזוב אותו בלי שֶׁרָוָה ממנה"? (מה עושה "לאדם"? בואו נדייק: לי. לך. לכם. לנו!)

איך בכלל נראה המאבק לא הגופני, אלא הנפשי, על החיים? ממה הכי קשה להיפרד, עוד לפני גזר הדין הסופי?

האם מכיוון ש"החיים כל כך מופרכים", אולי גם המוות כזה, כלומר – מופרך?

ואולי מי שחולה במחלה אנושה יכול לראות את עצמו עובר מהחיים אל המוות "בשלווה" שבה הוא "עף מהאחד לאחר בגוף זר, כמו נוצה ברוח, קלה מאוד ואיטית"?

על מה חושבים אנשים ברגעי חייהם האחרונים? האם כולם רוצים שיזכרו אותם? אולי יש גם מי שמעדיפים להיכחד לעד? האם הם כועסים או משלימים, מצרים על הבזבוז שהם חווים במבט לאחור, או שלמים עם עצמם ועם כל מה שעשו או לא עשו?

מלבד ארבע הדמויות הראשיות אנחנו פוגשים לרגע קט דמויות רבות אחרות, ומבינים שמגוון התגובות והיכולות הוא אינסופי, וכמו שכל בני האדם שונים זה מזה, כך גם ברגעיהם האחרונים הם בוחרים בחירות שונות לגמרי.

תהיתי כל משך הקריאה מניין שאב יוסי סוכרי את האומץ, הכוח, היכולת, להביט כך ישירות אל תוך האימה המסנוורת, ולא להתעוור, אלא להפך – לחדד את מבטו הרואה והיודע, לספר לנו בתנופה, בדייקנות, ובהשראה, ולהעניק לנו חוויה אסתטית מופלאה.

ברגע מסוים, בעמוד 631, הספר מסתיים. מבחינתי הוא יכול היה להימשך עוד ועוד. מצד אחד התחושה הזאת מעידה על מעלותיו, אבל בד בבד גם על חולשתו, שכן מדובר אמנם בספר קריא מאוד, סוחף ומרתק ברובו, הדמויות שהוא יוצר משכנעות ומעניינות, אבל לא ממש ברור לאן הוא חותר, אף על פי שיש בסופו סגירה נאה של  של העלילות השונות.

צומת הוא סיפורם של בני משפחת הילדברנט. האב ראס הוא כומר בקהילה קטנה בפרוורי שיקגו, אשתו מריון תומכת בו, עוזרת לו לכתוב את הדרשות שלו ומגדלת במסירות, כך היא מאמינה, את ארבעת ילדיהם – בנם הבכור קלם, בתם בקי, ושני הבנים האחרים, פרי וג'דסון. למעשה אין לה מושג מה מתחולל בעולמם הנפשי והרגשי של ילדיה.

בכל פרק אנחנו רואים את העולם מנקודת המבט של אחת הדמויות: טכניקה ספרותית שאני מחבבת מאוד, כי היא מאפשרת לסופר להציג אי הבנות בתפיסה של זולתנו. למשל, כשמריון מקנאה בבתה על כך שהיא חווה אהבה ראשונה, אין לה מושג שבקי בכלל מתייסרת בנפתוליה הבלתי נמנעים של אותה אהבה; כשבקי סבורה שאחיה פרי סתם רע, מושחת ושונא, אין לה מושג שבעצם הוא מקנא בה, כי היא כל כך מקובלת ואהודה; כשראס מאמין שהוא מצליח להסתיר מאשתו עד כמה הוא נמשך לאחת מנשות הקהילה, אלמנה צעירה ויפה, אין לו מושג שמריון רואה ויודעת הכול, והוא כמובן לא יודע אילו רגשות מתעוררים בלבה בעקבות בוגדנותו הרגשית. כשקלם בטוח שאביו "נדחף" כדי להנהיג את קבוצת בני הנוער שאליה הוא משתייך, ולכן מתחלף עם המדריך, הוא לא יודע שלא אביו יזם את ההחלפה. יש אינספור דוגמאות, ואלה שציינתי הן כמובן מעין סיכומים שטחיים: הטקסט מורכב מאוד, ואנחנו, הקוראים, מלווים את הדמויות שתודעתן נפרשת בפנינו באטיות, בהדרגה ובתחכום רב.

נראה כי פראנזן בקיא מאוד בסוגיות השונות שהוא מביא בפנינו: שחרור האישה, חייהם של גייז, מלחמת וייטנאם, עושק האמריקנים־הילידים, הנזק שגורמים הסמים. אבל הסוגיה העיקרית, ליבו של הסיפור, היא עניין האמונה הדתית. כל הדמויות מתנקזות אל קבוצה בשם "צומת" (כן, היא העניקה לספר את שמו), שמשויכת לכנסייה שבה ראס פועל. מדובר על קבוצה של בני נוער, למעשה – מעין תנועת נוער נוצרית – שראס, הכומר, אמור להפעיל אותה, אבל לפני שלוש שנים הודח ממנה באקט פומבי משפיל. שלושת ילדיו הבוגרים השתייכו, או משתייכים ל"צומת", שמשמשת מוקד משיכה משמעותי ביותר בחייהם. אבל "צומת" היא גם משל לחייהם של בני המשפחה, שכן בימים שבהם הסיפור מתחיל, בערב חג המולד של שנת 1971, הגיע כל אחד מהם לצומת דרכים בחייו. מכאן ואילך החיים של כל אחד מהם ישתנו לצמיתות.

ג'ונתן פראנזן הוא בעל מלאכה מיומן מאוד. הרומן גדוש בפרטים יפהפיים, שלא יכולתי שלא להתעכב עליהם. למשל: אחד מבני המשפחה מוצא את מקום המסתור הביתי שבו מחכות המתנות לחג המולד, עוד לפני שנעטפו: "הוא פתח את דלת הארון וכרע על ברכיו. עירומן של המתנות על רצפת הארון היה אות מקדים עצוב לעתיד העירום הצפוי להן, לאחר התהילה הקצרה, הכוזבת, כשהן עטופות." כמה יפה!

הנה עוד דוגמה: בפרק המוקדש לתודעתה של בקי מסופר על כך שאבי המשפחה החליט להתחיל לצאת אתה לטיולים בטבע, במקום עם קלם, בנו הבכור, כפי שנהג לעשות בעבר. "מבחינת קלם, הכול בחוץ היה הרפתקה – גפנים שאפשר להתנדנד מהן, בארות ישנות שאפשר להשליך לתוכן אבנים ולשמוע את הקול, נדלים איומים שאפשר לגלות מתחת לסלעים, תרמילי זרעים שאפשר להריח ולפתוח, סוסים שאפשר לפתות בתפוח. בשביל אביה הטבע היה רק דבר מפואר אך נטול פרטים שברא אלוהים. הוא דיבר עם בקי על ישו, וזה גרם לה אי נוחות, והוא דיבר אתה על חייהם הקשים של האיכרים המקומיים, וזה היה מעניין יותר אך אולי לא חכם כל כך מצידו."

מדהימה יכולתו של פראנזן לאפיין את הקולות השונים של בני המשפחה, אף על פי שהרומן נכתב בגוף שלישי, של מספר "כל יודע". למשל – את הציניות של פרי בתחילתו של הרומן: "פרי עצמו עדיין לא שמע מאלוהים; אולי הקווים מושבתים, או אולי משום שאין אף אחד בקצה השני," ולעומתה – את הקדחתנות ההזויה שלו לקראת סופו של הספר. פראנזן מיטיב לאפיין את התשוקה המטורפת שראס בוער בה; את התסכול המר של מריון מכך שהשמינה ואיבדה את יופייה; את האהבה העמוקה, המעט חריגה אולי, של קלם לאחותו.

כל אלה מרתקים ומושכים מאוד לקריאה.

אבל לצד השבחים, אין ברירה, אני חייבת לציין את הבעיה החמורה שמתעוררת בקריאת הספר בעברית. למרבה הצער, התרגום רצוף תקלות. העברית קשה לא פעם לקריאה, לפעמים ממש לא מובנת, לפעמים "תרגומית" מאוד. הנה כמה דוגמאות:

"להפגנה נגד המלחמה באביב של השנה הקודמת הוא עיצב סמל שלום מסרט בידוק והדביק אותו על גב המעיל". לא הבנתי. סמל שלום מסרט בידוק? למה הכוונה?

"היא שנאה לרוץ, שנאה את חבטת הבשר העמומה של איבריה הכבדים כלפי מטה, אך כשפנתה לשדרות מייפל התחילה לרוץ בצעדים קצרים ושטחיים, שהדעת נותנת ששרפו קלוריות רבות יותר מהליכה ליחידת מרחק." כל כך מסורבל ותרגומי! (אולי: שמן הסתם שרפו יותר קלוריות מאשר בהליכה.)

"מריון לא הייתה בטוחה אם הקסם של אורות חג המולד בלילה די בו לקזז את כיעורם של הקישוטים בשעות האור, שהיו רבות. גם לא הייתה בטוחה אם התרגשות הילדים מקישוטי חג המולד די בה לפצות על העבודה המונוטונית וחסרת הקסם הכרוכה בהכנתם בשנות בגרותם, שגם הן היו רבות."  הצעה עריכה שלי: "לא היה ברור למריון אם די בקסם של אורות חג המולד כדי לעמעם את כיעורם של הקישוטים בשעות האור הרבות, ואם התרגשותם של הילדים למראה הקישוטים מפצה על כל העבודה החדגונית וחסרת הקסם – "(מכאן ואילך לא הבנתי מה בעצם כתוב, ולכן לא יכולתי להציע תיקון אפשרי).

"הוא היה כמו תא וידוי מודרני" אפשר ומוטב "הוא דמה לתא וידוי מודרני".

"[…] ושם גדלה מריון כילדה עשירה (לזמן מה)" – במשך זמן מה.

בקי שומעת את עצמה שואלת שאלה, אבל בעברית נכתב – "אמר מישהו בקול רם" (באנגלית אין כמובן הבדל בין זכר ונקבה, somebody asked…)

"נשימותיה נודפות ריח יין", בעברית הייתי כותבת – "פיה מדיף…"

"הוא הרגיש שמריון נעשית אבן ריחיים. הוא העדיף את ההתרגשות של תשומת הלב שזכה לה מהזן החדש של הנערות באחווה" – כל כך מסורבל! כל כך תרגומי!

"בחדר האוכל עומד "ריח חריף מבעירה של פחיות חימום מתחת למחבת…" פחיות חימום? מה זה?

"עשן הסיגריות החמיר את האסתמה של ג'ימי, והגובה הרב פגע בטעמן". הגובה הרב? לא מבינה.

"אני חולמת על בוטני הבירה במזוודה שלי." בוטני הבירה? מה זה?

"מהשמים המלוכלכים הגיחה אנחה חלשה של תעשייה, מהעצים צרצר קיק אגוזים." תעשייה? למה הכוונה?

"הבחור צלוק הפנים" – צלוק הפנים? מדוע לא בפשטות "שפניו מצולקות"?

"הציפייה למזג אוויר של סוודר בוויסקונסין" – מזג אוויר של סוודר? אולי – מזג אוויר שמחייב (או מצריך) סוודר?…

Whipped cream בעברית – קצפת. לא "חמאה מוקצפת".

דשא רטוב שגונו emerald הייתי מתרגמת – אזמרגד, מילה שמשמרת את הצבע הירוק, במקום המילה "ברקת" שהיא נכונה, אבל מחמיצה את העיקר בתיאור.

מה הם "מכנסי הדנגרי"? אני משערת שבאנגלית נכתב dungarees, שפירושם פשוט – סרבל.

הדוגמאות שציינתי הן רק קצה הקרחון. הן אולי נראות קטנוניות, אבל הן משקפות את רוח הדברים: תרגום שעדיין נזקק לעריכה רבה.

עם זאת, וחרף ההסתייגויות, עלי להדגיש כי נהניתי מאוד מקריאת הספר.

ספרו החדש של ישי שריד הוא רומן דיסטופי, כמו שהיה השלישי, שסיפר לנו איך יראו חיינו כשיקום בית המקדש השלישי. האם הוא חוזה את העתיד, או בעצם מספר לנו על המציאות העכשווית, הנסתרת מעיני רבים (עדיין)?

גם מגלה החולשות כמו חלק מספריו הקודמים של ישי – למשל, מפלצת הזיכרון  שעוסק במסעות בני הנוער הישראלים לאתרי השמדת היהודים בפולין, ומנצחת שמטפל בפרה הקדושה הישראלית, הלא היא השירות בצה"ל – עוסק בנושא נתון, ששריד ביקש לבחון אותו ולחשוף את שלל היבטים הכרוכים בו. במגלה החולשות מפתח שריד סוגיה שעלתה לאחרונה לכותרות: זאת של החברות הישראליות שמוכרות לכל דיכפין ציוד ופיתוחים משוכללים המאפשרים ללקוחות להאזין בסתר למי שהם מכנים "אויבים".

בספרו של אדוארד סנודן האמת נחשף לעולם קיומה של מערכת המעקב ההמוני של קהילת המודיעין האמריקנית, האוגרת מידע על כל אזרחי העולם ובכלל זה גם על אזרחי ארצות הברית. מה שסנודן סיפר בספרו מזעזע ומבעית, ולא מדובר בבדיה, אלא בעובדות שהאיש נחשף אליהן במהלך עבודתו ביחידות המחשב של סוכנות הביון המרכזית (CIA) ובסוכנות לביטחון לאומי (NSA).

נראה כי ישי שריד קיבל את השראתו לא רק ממה שסנודן גילה לעולם, אלא גם מידיעות חדשותיות כמו למשל – פרטים על חברת NSO, שהודו ממש לאחרונה: "יתכן ש-NSO ממשיכה למכור את מוצריה ל'גורמים בעיתיים'". 

מי הם "הגורמים הבעייתיים"? לא צריך להרחיק לכת כדי לנסות ולנחש: משטרים רודניים אפלים, שנעזרים ביכולת להאזין לטלפונים פרטיים, לצפות במסכיהם ולדלות כל פריט מידע שטמון בהם. שריד מתאר איך הדברים נראים – או יכולים להיראות – בפועל.

גיבור ספרו הוא זיו, צעיר מוזר, כנראה על הרצף האוטיסטי, ששירת בצה"ל בתפקיד שהכשיר אותו לפצח כל הגנה ממוחשבת. זיו מצטיין בתחומו, ומיד אחרי שהוא משתחרר מהצבא הוא זוכה להזמנה מפתה לעבוד בחברה שמוכרת ציוד האזנה לארצות זרות.

זיו בודד מאוד. הוא משתוקק לחברה אנושית, כָּמֵהַּ לקשר עם אישה, מתאהב בכל מי שמתקרבת אליו – בין אם מדובר בצעירה בת גילו, ובין אם זאת אישה מבוגרת יותר. אל כולן הוא נמשך, את כולן הוא מבקש להרשים, ואין לו מושג איך ליצור קשרים עם הזולת, לא רק עם נשים. הוא אפילו מגיע למצב שהוא מפחיד עוברת אורח ברחוב, פוסע בעקבותיה עד שהיא מרגישה מאוימת. האם הוא תמים ולא מזיק?

הוא תמים, אבל מפחיד ומסוכן באמת, ובלי לדעת שהוא כזה. שום מחשבה ביקורתית לא עולה על דעתו כשהוא מגיע למדינה רחוקה, רואה שם גופות של אנשים שהוצאו להורג – המערכת שהוא מתקן ומשכלל היא זאת שמאפשרת לשלטונות לתפוס את הקורבנות הללו. זיו לא מטריד את מוחו בשאלות מוסריות. אין לו מושג מה ההבדל בין טוב לרע. הוא מכונה משוכללת ביותר, שיודעת לזהות תקלות במחשב ולתקן אותן. הוא לא מהסס למלא את המשאלות של נציגי השלטון בארץ הזרה שאליה הוא נשלח, ומאפשר להם למשל לחדור לתוך כל הטלפונים הפרטיים במדינה ולהחדיר לתוכם מידע, או לזהות פליטים שמנסים לעבור את הגבול. די לו בכך שהבוס שלו בארץ מאשר, והוא כבר פועל, מסדר ומאפשר כל גחמה, ומצפה רק שיכירו ביכולותיו ויתפעלו ממנו. גם כשהוא יוצא עם מפעיליו המקומיים לשטח ורואה כיצד הורגים נער צעיר שניסה לחצות את הגבול ביחד עם הוריו ואחותו הקטנה, ונתפס רק "בזכות" יכולותיו המקצועיות של זיו, הוא לא נחרד ולא מתקומם.

המקום היחיד שבו מפעילים אותו רגשות אנושיים הוא הקשר שלו עם אחותו, שכלפיה הוא מרגיש אשם. אמנם יש לו סיבה, פעם אחת בילדותו עשה טעות חמורה שנוגעת בה. הוריו מקפידים לטפח את תחושת האשם והאחריות שהוא נושא כלפיה.

הספר מפחיד. לא קל לקרוא על כל מה שיכול לקרות בתחום האזנות הסתר, ואולי כבר קורה בפועל. מי מאזין לנו? מה יודעים עלינו? איך אפשר להשתמש במידע הזה כדי להזיק לנו? מי מחזיק ביכולת המפלצתית הזאת? מה מעוללים ברחבי העולם עריצים שכלי הנשק רב העוצמה הזה הופקד בידיהם?

קריאת הספר השלישי הדירה שינה מעיניי. ועכשיו מצטרף אליו גם מגלה החולשות. מצד אחד – חשוב לדעת ולהתעמק בהשלכות שמביאה אתה הטכנולוגיה המשוכללת הזאת. מצד שני – מבעית!

כמו השופט, הרומן הקודם שכתב שי אספריל, גם ספרו החדש אילו נולד איטלקי כתוב היטב, ומושך מאוד לקריאה. גם כאן מדובר בספר ריאליסטי שמתאר את המציאות הישראלית מקרוב ובמדויק, וגם כאן העלילה חולפת בין דמויות שונות, שסיפוריהן לא נראים שייכים זה לזה. רק בשלב מסוים נודע לנו סוד נורא שנסתר מהן. האם יגלו אותו? האם האמת תיחשף? אין להם אף שמץ של מושג שמשהו קושר ביניהם, ולאורך מרבית העלילה דרכיהם אפילו לא מצטלבות, כך שגם הקורא תוהה – מדוע בכלל נכללו באותו רומן?

סיפוריהן של כל הדמויות, חוץ מאחת מהן, זאת של ויקטור, נמסרים מגוף שלישי. ויקטור הוא אם כן הדמות המרכזית: אותו אנחנו שומעים מדבר אלינו ישירות, מספר לנו על חייו, עברו, ועל רגשותיו ומחשבותיו.

מעניין מאוד להיווכח בפער שבין נקודות המבט השונות: ויקטור נשוי להגר. מה היא יודעת עליו באמת? בדעתה לא עולה בכלל האפשרות שוויקטור יודע עליה הרבה יותר ממה שהיא חושבת, ואין לה מושג מה הוא מסוגל לעשות. רק אנחנו, שמלווים את שניהם, יודעים מה מניע אותו, למה הוא מקווה, ואיך הוא מתכנן לממש את תקוותיו.

כמו ויקטור, גם שי אספריל עורך דין (הוא היה אחד מעורכי הספר המרתק סיפורי משפט, שבו סיפרו כותבים שונים על פסקי דין משמעותיים ששינו את פני החברה הישראלית), ולכן אנחנו זוכים להצצה לתוך עולמם של עורכי דין בישראל. למשל, להתבדחויות העצמיות השגורות בפיהם: "איך קוראים לעורך דין עם איי־קיו נמוך במיוחד? כבודו!"

אחד הקטעים החזקים ביותר ברומן הוא ה"נאום" שנושא עורך הדין באוזניו של גבר, כדי לשכנע אותו שלא כדאי לו להתגרש. עורך הדין מסביר לאיש את ההשלכות הכלכליות מרחיקות הלכת הצפויות לו: "אנשים כמוך לא מבינים שברגע שכף רגלם דורכת בבית המשפט, הם כבר הפסידו." הפרטים שהוא מונה – ההסבר שרק גברים עשירים ממש יכולים להרשות לעצמם להתגרש, כי כול האחרים פשוט יקרסו כלכלית, יאבדו את דירתם, יצטרכו לשלם מזונות ולהבטיח לילדיהם "מדור" בסכומים שעולים על הכנסותיהם, יאלצו לחזור לגור עם ההורים, ו"איזו אישה תצא עם גבר בגילך שגר עם ההורים שלו?" כלומר – לא יתאפשר להם גם להשתקם ולפתח קשרים זוגיים חדשים. "השופטות, ובעיקר מרבית השופטים, יאמינו לה [לאישה שממנה האיש מנסה להתגרש], כי היום זה באופנה להאמין לאישה ולא לגבר." האיום הולך וגובר: "יש אפילו שופטת אחת […] שבעלה עזב אותה לטובת המזכירה שלו, ואם גבר שבגד באשתו נופל אצלה או אצל החברות שלה, אז רק אלוהים יעזור לו"… הבקיאות של אספריל בַּמָּטֶרְיָה ניכרת היטב…

אחד ממוקדי העניין ברומן הוא – מה קורה כשילדים נגזלים מהוריהם, בדרך כזאת או אחרת. לדוגמה, יש דמות של גבר אירי שבת זוגו הישראלית מנעה ממנו להכיר את בתם המשותפת, הלא היא הגר, אשתו של ויקטור. "למראה כל ילדה קטנה ברחוב הרגיש שתוקעים לו סכין בלבו." אנחנו נוכחים לא רק בכאבו של האב: "כשיש לך ילד שנלקח ממך, שאתה לא יודע מה עובר עליו, איך אפשר להמשיך הלאה?", אלא רואים גם מה קורה לילדה שגדלה בעל כורחה בלי אבא. לְמה יגרום החסך הכפוי? מה הצמא שישאר לעד בנפשה? הגר נוכחת "שקשה לשקם את מה שאמה מנעה ממנה," ושהחסך ידריך את צעדיה ויקבע את בחירותיה, לא תמיד לטובתה.

שאלות אחרות שהרומן מעלה הן – מה גבולות האתיקה העיתונאית? מה מניע עיתונאים ועורכים? לְמה הם באמת זקוקים? מה כוחן של הרשתות החברתיות? מה עלול לגרום לבני אדם להפוך למציצנים?

נזכרתי בסרט האהוב עלי כל כך, "חיים של אחרים", כשקראתי את הפסקה הזאת מתוך אילו נולד איטלקי: "בחלוף השנים לא העונג המיני היה בעיניו העיקר. מנחם הזדקן, וצורכי הגוף לקראת גיל שבעים אינם כפי שהיו עשור קודם, והוא העדיף לבחור זוגות מבוגרים שקרובים יותר לגילו וחיים יחד שנים ארוכות. בזמן שצפה בהם היה יכול לדמיין את עצמו בתוך מערכת היחסים הזאת, שחיים בה שני אנשים שמכירים זה את זה היטב כל כך ומרגישים בנוח כל כך זה עם זה שהם משתינים בדלת פתוחה, מתווכחים ומיד מתפייסים, וכשהם שוכבים הם מכירים את הגוף המתחכך בהם כמעט כמו את גופם שלהם. אמנם לא הבין את שפתם של רוב התיירים, אבל דווקא היה קל יותר לספוג אל קרבו את טון הדיבור שלהם, את מבטיהם, את החיוכים ואת מחוות הגוף. הפה יודע לשקר, חשב, אבל לגוף יש דרכים משלו לספר את האמת".

בשני המקרים, הספר שלפנינו והסרט, ההצצה על חיים של אחרים נובעת מתוך בדידות תהומית, שבעצם – רק מדגישה ומעצימה אותה.

מסתבר מהרומן שהבדידות אינה רק נחלתו של מי שלא הקים משפחה. "אין חרב, חדה ככל שתהיה, שתוכל לחתוך את עצמה!" אומר לעצמו אחד האנשים בסיפור, בדימוי חזק ורב משמעות. מי יכול לא רק לחתוך, אלא גם לעזור לעצמו? למי יש סיכוי ליצור קשר עמוק, אמיתי ומתמשך עם זולתו? מה הכוחות הנפשיים המונעים את היכולת ליצור קשר כזה?

בן הכמעט־אחת־עשרה, תלמיד כיתה ה', קרא את הספר וכך הגיב:

"הספר בסך הכול טוב. הציורים מאוד מצחיקים. אני בטוח שלא באמת כתב אותו ילד בכיתה ה'!"

ועוד: 

"יש בו חלקים מוצלחים, למשל – " (כאן הדובר כמעט פרץ בצחוק!) "כשהוא מסביר למה לא כדאי לשכוח בילקוט כריך!… אבל יש גם עצות טיפשיות, כי ילדים עלולים לעשות מה שכתוב. למשל: איך לבדוק את התשובות במבחן, אחרי שגומרים לכתוב אותן. כתוב שכדאי להריח את הדפים ואפילו ללקק אותם. זה רעיון ממש לא טוב, לכתוב דבר כזה בספר!"

מהטבלה שבעמוד 70 בן הכמעט־אחת־עשרה כמעט צחק. בראשה נכתב "הנה טבלה שתעזור לכם לענות תשובות די טובות אם שואלים אתכם בשיעור שאלה ואין להם מושג מה התשובה". 

ואז כך: 

וכן הלאה…

נראה שהספר שעשע אותו, במידה מסוימת. 

לשאלתי – "הספר מזכיר במשהו את הסדרה יומנו של חנון? מנסה לחקות אותה?" (זאת סדרה שהוא אוהב, וקורא אותה בהתלהבות, אבל במקור, באנגלית, שפה שהצליח למרבה הפליאה ללמוד על בוריה, ממש בכוחות עצמו!)

השיב הנכד: "זה מאוד דומה ודי על אותו הרעיון". 

הנה, למשל, אחת ה"עצות" בספר שלפנינו: 

"האם יש סיכוי ששיעורי הבית שלכם יעשו את עצמם
רוב הילדים לא אוהבים להכין שיעורי בית. ובגלל שזה המצב, ניסיתי למצוא דרכים איך לעשות שיעורי בית ממש טוב, אבל בלי החלק המעצבן של לשבת ולהכין אותם. אז עכשיו אני אספר לכם על הבדיקות שעשיתי, ולאיזו מסקנה מדהימה הגעתי בסופו של דבר.

פעם ראיתי תוכנית ממש שווה בטלוויזיה על קסמים והגעתי למסקנה שהדרך הכי טובה להכין שיעורי בית בקלות היא בעזרת קסם אמיתי אז למד קצת על קסמים, ויום אחד כשקיבלתי בשיעור מדעים דף עבודה כשיעורי בית, החלטתי להשתמש בקסם כדי להכין אותם.

הקסם שלי היה כזה – קרעתי את הדף לשניים. חצי דף הכנסתי לתוך מרק עוף שאימא שלי הכינה יום קודם וסגרתי את הסיר. את החצי השני של הדף מרחתי בממש קצת (לא יותר מחצי כפית קקי של אלכס, הצב שלי, ושמתי בתוך הטוסטר. למחרת בבוקר אספתי עם מסננת חתיכות קטנות של נייר שצפו במרק עוף. את החצי שהיה בטוסטר לא מצאתי, אבל מצאתי בפח חתיכות נייר שרופות. אספתי את כל חתיכות הנייר ושמתי בקופסה קטנה. הלכתי לבית ספר, ולפני השיעור הראשון
שמתי את הקופסה בתא של המורה למדעים בחדר מורים. אמרתי את הלחש של הקסם שהמצאתי והלכתי לכיתה. לפי הקסם שהמצאתי חתיכות הנייר ששמתי למורה בתא היו אמורות להתאחות ולהפוך לתוכי. התוכי היה אמור להיכנס למיקרוגל בחדר מורים ושם להפוך לדף העבודה שמופיעות בו כל התשובות הנכונות."

והנה עוד אחת, כפי שהיא מצולמת מתוך הספר:

חוששני שאני, הסבתא, לא ממש מבינה את ההומור והשנינות, אבל הספר לא מיועד לי. 

עיר תחתית הוא ספר שברגע שגומרים לקרוא אותו אי אפשר שלא לחזור אל ההתחלה ולשוב ולקרוא אותה, כי היא, בעצם, סופו של הסיפור, ואל מה שמתרחש בהתחלה אנחנו בעצם חולמים להגיע לכל אורכו של הרומן.

אז יש מידה מסוימת של נחמה באותו "סוף" (במירכאות, כי הוא למעשה רק שלב בסיפור, שאת המשכו כבר לא נדע, כי הוא חורג מגבולות הרומן). אנחנו יודעים מה עלה בגורלן של שלוש הדמויות הראשיות: מַרְיָם, איברהים ואליעד: כבר בדף הראשון אנחנו רואים אותם חיים ביחד, ויודעים שיש להם תינוקת. מאחר שההתחלה מסופרת מנקודת המבט של מַרְיָם אנחנו יודעים גם שמבחינתה אליעד "נעוץ בהוויית משפחתם, נגרר, חסר תקנה," ושהוא הגיע "דרך איברהים כמו מתוך תאונה", ואז "התקבע לתוך חייהם המשותפים כמו איבר שבור שלא התאחה כמו שצריך." איזה תיאור עצוב!

אנחנו רוצים להבין מי האנשים הללו. מדוע אליעד "תקוע" שם, קצת מיותר, אבל בלתי נפרד, ומה פשר המשפחתיות המוזרה הזאת, הכוללת אישה, שני גברים ותינוקת…

הפרק הבא מחזיר אותנו אל העבר הרחוק, אל רגע מכונן בחייו של אליעד, כשעוד היה חייל בשירות חובה. אנחנו מוצאים אותו עומד וחורט בפח של מכוניתו בעזרת סכין יפנית: "הוא לא ידע אפילו מה השעה. הוא ידע רק שהתעורר לתוך הזוועה הזאת ושעכשיו הוא צריך לתקן אותה ככל יכולתו." הוא מוסיף פסים חרוטים לאותיות שמצא על הפח: "את האות ה"א הוא סגר לריבוע, ומתח את הקווים", אחרי כן הוא מוחק את הווי"ו, את המ"ם ואת הווי"ו השנייה… המילה צצה ועולה בתודעתנו, בלי שנאמרה ישירות, בלי שבוטאה בקול: הומו. אליעד מצא אותה חרוטה על המכונית של אביו, ואותה הוא חייב איכשהו להעלים, כדי שלא ייאלץ "לראות את הבעת הגועל על פניהם" של הוריו.

איזו זוועה! וזאת, בעצם, הפתיחה.

אליעד נאלץ להתמודד עם התגובה הבלתי נסבלת של הוריו לגילוי. כן, הוא הומו. ולא, לאחר שהתגלה, הוא כבר לא מוכן לנסות להסתיר את זהותו, לא מוכן לזייף ולהצטייר שונה ממי שהוא, רק כדי לרצות את הוריו. אבל האובדן קשה מנשוא. באכזריות בלתי מובנת, בלתי נסבלת, הוא מוצא את עצמו מנודה מהמשפחה, דחוי, מורחק. האם היה נחשף בפניהם אלמלא נאלץ, בשל אותה חריטה אכזרית על הפח של המכונית? מה המחיר שהיה משלם אילו המשיך להתאמץ לרמות אותם, להעמיד פנים שהוא אדם אחר מכפי שהוא באמת?

הילה עמית פורשת בפנינו בכישרון סיפורי וברגישות רבה את סיפור חייהם של להט"בים בישראל (ואולי לא רק כאן). על מה הם נאלצים לוותר. עם מה אין להם ברירה, אלא להתמודד. איך הם נאלצים לפעמים להתפשר.

הסיפור אינו מניפסט פוליטי, גם אם שתיים מהדמויות – מרים ואיברהים – ערביות שחיות בישראל (מה שמוסיף כמובן עוד עניינים העולים ממנו), אלא יצירה ספרותית שלמה ואמיתית. אנחנו לומדים להכיר מקרוב את הדמויות, את מורכבותן וציפיותיהן, את החלומות והאכזבות שלהן. אנחנו מלווים אותן במסע הקשה כל כך שבו נאלצים האנשים הללו להסתתר ולהעמיד פנים, רק כדי שלא לאבד את הקשרים המשפחתיים שלהן. הסיפור של הדמויות הבדויות ברומן נשען גם על המציאות המוכרת לכולנו: למשל, מה שקרה לאחד הפצועים מהפיגוע ההומופובי בבר-נוער בתל אביב, שהוריו התנכרו לו, בגלל זהותו המינית.

הוריו של אליעד נחשפו לאמת על בנם. זה קרה בעל כורחו. מישהו הוציא אותו בכוח מהארון. מרים ואיברהים עושים הכול כדי שהוריהם לא ידעו את האמת. הם מצאו "סידור" שירצה את ההורים ויסתיר מהם את המציאות. אבל איזה מין הורים אלה, שצריך לשקר להם כדי להישאר אתם בקשר? מה הערך של קשר כזה? איזה מין חיים אלה, ומדוע בכלל צריכים אנשים להעמיד פנים ולזייף, רק כדי לרצות את מי שאינו מוכן לקבל אותם כמו שהם באמת?

הרומן מציג את השאלות, אבל לא את התשובות. הוא רק מתאר בפנינו את מהלכי החיים הכאובים כל כך של מי שנאלצים להסתתר, להישאר בתוך הארון, לוותר על עצמם, רק כדי שאנשים אחרים יהיו מרוצים.

הרומן כתוב היטב, הוא חזק, מדויק, ונוגע ללב.

8 במאי 1945

הלכתי בערב לפארק סנט ג'יימס כדי לראות איך הם חוגגים את
יום הניצחון. היה שקט מאוד ליד המים המוארים באור הזרקורים
בין משמר הפרשים לארמון. אף אחד לא צעק ולא שר ולא
אנשים ישבו על הדשא בזוגות והחזיקו ידיים. הם בוודאי שמחו,
כי הנה הגיע השלום ואין יותר פצצות. אמרתי להנרי, אני לא
אוהבת את השלום".

"מעניין לאן יעבירו אותי מהמשרד לביטחון לאומי",

"משרד ההסברה?" שאלתי בניסיון להתעניין.

"לא, לא, אני לא אסכים. המשרד הזה מלא בעובדי מדינה
זמניים. מה דעתך על משרד הפנים?"

"כל מה שישמח אותך, הנרי", אמרתי. המשפחה המלכותית
יצאה למרפסת וההמון שר בנימוס רב. הם לא היו מנהיגים כמו
היטלר, סטלין, צ'רצ'יל, רוזוולט; הם היו בסך הכול משפחה שלא
הזיקה לאף אחד. רציתי את מוריס לצידי. רציתי להתחיל מחדש.
גם אני רציתי להיות חלק ממשפחה.

"מרגש מאוד, נכון?" אמר הנרי. "טוב, כולנו יכולים עכשיו
לישון בשקט בלילה", כאילו עשינו פעם משהו אחר בלילה חוץ
מלישון בשקט.

תרגמה מאנגלית: עפרה אביגד

The End of the Affair, Graham Greene

סוף הרומן, או. כפי שנקרא בתרגומו הקודם לעברית – קץ הפרשה, מספר לכאורה על סופה של פרשת אהבים בין מוריס, סופר, כנראה בן דמותו של גרהם גרין, לשרה, אישה נשואה שחיה עם בעלה לא הרחק ממנו, בצידו האחר, "הנכון", של הפארק. 

גרין הקדיש את הספר במהדורתו המקורית שהתפרסמה באנגליה "ל־ק'". בארצות הברית ההקדשה כבר הייתה מפורשת: "לקתרין". הכול ידעו שמדובר בקתרין, רעייתו של הרוזן הנרי וולסטון, שהייתה אהובתו של גרהם גרין. גם בעלה ידע על כך, ותבע ממנה להיפרד מגרין, אבל הרומן נמשך עד מותה של קתרין, ב־1966. הספר ראה אור לראשונה ב1951.

מעניין לציין שברומן האהובה נקראת אמנם בשם שונה מזה של האישה ששימשה לה השראה, אבל גרין שמר על שמו האמיתי של בעלה, הנרי.

רבים סבורים שסוף הרומן הוא ספרו הטוב ביותר של גרהם גרין, שפרסם כמאה ספרים, כשליש מהם ספרי פרוזה והאחרים – ביוגרפיות, ספרי ילדים ועיון, ומחזות. 

סוף הרומן עובד פעמיים לקולנוע ופעם אחת – לאופרה, והעניק השראה ליצירות מוזיקליות נוספות. 

כאמור – מדובר לכאורה ביצירה שעוסקת באהבה, תשוקה, קנאה ויצרים עזים. כל זה אמנם נכון, אבל אין די בכך כדי להבין מה עניינו העמוק של הרומן, שכן מתחת לפני השטח מתמקד בנושא אחר לגמרי. כידוע, המיר גרהם גרין את דתו מאנגליקני לקתולי כבר ב־1926, לפני שנשא לאישה את ויויאן (שסירבה לימים להתגרש ממנו, גם כשהתאהב באישה אחרת). בהמשך חייו כינה את עצמו גרין "קתולי אגנוסטיקן". בחלק מהרומנים שכתב, כמו גם בזה שלפנינו, בחן הסופר את עניין האמונה הדתית הנוצרית, וליתר דיוק – הקתולית האדוקה, נאבק בה, ובה בעת התמסר לה, התייסר בגללה, אך חיפש באמצעותה גאולה. האם ניסים מתקיימים? האם אפשר "להוכיח" באמצעותם שהספקנים טועים, שהאל נוכח, שאפשר להתפלל אליו (וגם להתמקח אתו, לעשות אתו "עסקאות", להבטיח לו הבטחות, לצפות לעזרתו הממשית)?

גרין מציב את שאלת האמונה במרכזו של הרומן, אך עושה זאת באופן כמעט סמוי.  אנחנו קוראים על אהבה, תשוקה, אכזבות, ערגה, עונג גופני, קנאה, אבל מתחת לפני השטח רוחשות השאלות: האם יש במי להאמין? האם יכול להתקיים דיאלוג בין האדם לאלוהיו?

שרה, אהובתו של מוריס, מחליטה להיפרד ממנו בעיצומה של פרשת האהבה ביניהם. בשיא התשוקה. בשיא העוצמה. מוריס משתכנע שהיא קצה בו, כגבר וכמאהב. משתכנע בבוגדנותה. בטוח שסתם נמאס עליה, כי מצאה לעצמה מאהב אחר. 

אבל ככל שהרומן מתקדם מתבררת לו ולנו טעותו,  ביחד אתו אנחנו מבינים שה"אויב" האמיתי שלו, מי שגזל אותה ממנו, היה בעצם – אלוהים, או מי שייצג אותו עלי אדמות, כלומר – ישו. 

אנחנו זוכים לראות את המאבק מתוך נקודת המבט של שרה, שכן מוריס מצליח לקבל לידיו בחשאי ובעורמה את היומן האישי שכתבה, ושם מתגלה לנו שורש הקונפליקט שלה: נדר שנדרה. כדי, כך היא מאמינה, להציל את חייו של מוריס, היא הבטיחה לאלוהים להיפרד ממנו… אבל היא סובלת. מתגעגעת. מתייסרת. הספקות מכרסמים בה. היא פוגשת בפארק נואם שמטיף נגד האמונה הדתית, ומבקשת להאמין לו, כי כך תוכל להשתחרר מהנדר, "אבל," היא כותבת ביומנה, "בכל פעם שהלכתי לשם [אל המטיף המתנגד לדת] הפנטיות שלו רק קיבעה והעמיקה את האמונה שלי." 

שרה טובת לב, נדיבה, ובעלת עוצמות רגשיות אדירות. בצר לה היא פונה אל האל ואומרת לו: "אני מאמינה שנולדת. אני מאמינה שֶׁמַתָּ בשבילנו. אני מאמינה שאתה אלוהים", ומתחננת: "למד אותי לאהוב. לא אכפת לי מהכאב שלי. הכאב שלהם [של בעלה ושל אהובה] הוא מה שאני לא מסוגלת לשאת. תן לכאב שלי להימשך עוד ועוד, אבל הפסק את הכאב שלהם. אלי הטוב, לו רק היית יכול לרדת מהצלב שלך לזמן־מה ולתת לי לעלות עליו במקומך. לו הייתי יכולה לסבול כמוך, הייתי יכולה לרפא כמוך." זאת הפנטזיה שלה: התשוקה להקריב את עצמה למען הזולת, ליתר דיוק – למען שני הגברים שהיא אוהבת… 

האם גם מוריס ילך שבי אחרי האמונה הדתית? האם יוכל להתנחם בה? 
"איזה טיפש הייתי במשך שלוש שנים כשדמיינתי שהיא שייכת לי באופן כלשהו," הוא אומר לעצמו, "אנחנו לא שייכים לאף אחד אחר. גם לא לעצמנו."

אכן, הגוף שלנו מאפשר לנו לדעת עוצמות רגשיות, אבל, כך הוא לומד, בעקבות שרה, אין בו די: "אני שונא את הגוף הזה שהתענג כל כך אבל לא הצליח להביע את מה שחש הלב."

מאחר שמוריס הוא סופר, יש ברומן עניין נוסף, ארס פואטי. גרין מתאר בו את לבטיו ככותב, את הבוז שהוא חש לכאורה כלפי "ההתקבלות" שלו. מצד אחד הוא בטוח שהפריצה שלו לקדמת הבמה הספרותית קרובה מתמיד. מצד שני מוריס, כנראה – בן דמותו, לועג לניסיונות להשוות אותו לסומרסט מוהם או לא"מ פורסטר. הוא רוטן בזעם על הדפורמציה המקצועית שלו כסופר: "אני שונא את נטייתי המקצועית שחומדת כל פירור מידע לצורכי כתיבה עד כדי כך שיצאתי לפתות אישה שלא אהבתי כדי להוציא ממנה את המידע שהיה ביכולתה לתת לי", והוא משתף אותנו, הקוראים, בשיטת העבודה שלו: לכתוב בהתמדה קומפולסיבית בדיוק חמש מאות מילים כל יום: הוא טוען שבהגיעו למספר המילים הנדרש הוא עוצר, אפילו אם הוא נמצא באמצע סצנה… מעניין אם זהו וידוי של גרהם גרין, או שהוא רק עיצב כך את מוריס הבדוי…

לקראת סופו של הרומן מוריס־גרין מתאר את מאבקיו ליצירת דמות אמינה: "תמיד מתגלה דמות אחת שמסרבת בעיקשות להתעורר לחיים. אין בה שום דבר מזויף מבחינה פסיכולוגית, אבל היא תקועה, צריך לדרבן אותה, למצוא עבורה מילים, להפעיל עליה כל מיומנות מכנית שנרכשה בשנים של עמל כדי שתיראה חיה בעיני הקוראים", והוא לועג, הפעם למבקרים: "לפעמים אני חש סיפוק מריר כשאחד המבקרים משבח אותה ואומר שהדמות הזאת משורטטת בצורה הטובה ביותר בספר." 

כאן מתחברות שתי התימות העיקריות ברומן, שכן הוא ממשיך וכותב: "אני יכול לדמיין את אלוהים מרגיש בדיוק כך כלפי כמה מאיתנו. הקדושים, אפשר לשער, יוצרים את עצמם במובן מסוים. הם מתעוררים לחיים. הם מסוגלים לכל מעשה מפתיע או מילה לא צפויה. הם עומדים מחוץ לעלילה ואינם מותנים בה. אבל אותנו צריך לנהל בתקיפות. מצויה בנו עיקשות של אי־קיום. אנו קשורים בעבותות לעלילה ואלוהים מאלץ אותנו בעייפות לפעול, פה ושם בהתאם לכוונתו: דמויות שאין בהן שירה, אין להן רצון חופשי, והחשיבות היחידה שלהן היא שבמקום כלשהו, בזמן כלשהו, הן מסייעות לעטר את העלילה שבה אחת הדמויות החיות מתנועעת ומדברת, ומספקות לקדושים את ההזדמנויות להפגין את רצונם החופשי."

נדמה לי שאי־אפשר להחמיץ את גדולת כתיבתו של גרהם גרין, המשתקפת כאן,  בציטוט המקסים הזה. הדברים מתקשרים גם לתחילתו של הרומן, ששם מוריס־גרין מסביר שלסיפור אין בעצם התחלה או סוף. הבחירה איפה לפתוח בו שרירותית, ותלויה בסופר – אלוהי הרומן ויוצרו. 

אני אוהבת את גרהם גרין ואת כתיבתו אהבת נפש (זכיתי אפילו לתרגם את אחד הספרים הקלילים שלו, המפסיד זוכה בכול). היא תמיד אלגנטית, מדויקת, ומפתיעה, ועם זאת, גם כשהיא לא צפויה, אי אפשר שלא לזהות את סגנונו המובהק, המערב אנושיות ופילוסופיה, חדות מבט, אירוניה והבנה עמוקה של טבע האדם. אני לא יודעת אם סוף הרומן הוא הטוב שבספריו. אהבתי מאוד את הסוכן החשאי, את The Heart of the Matter, ועוד רבים, כמו למשל The Comedians, שטרם כתבתי עליהם כאן בבלוג.  

תבורך הוצאת עם עובד על ההחלטה לתרגם את הספר מחדש לעברית נושמת ועדכנית, שגם אין בה השמטות מוזרות של פסקות, כפי שהיה במהדורה שראתה אור לפני שנים רבות בהוצאה של "מהדורת לאשה – השבועון לבית ולמשפחה". נקווה שגם ספריו האחרים של גרין יזכו לתרגום מחודש. 

תרגמה מאנגלית: עפרה אביגד

The End of the Affair, Graham Greene

להלן השוואת התרגומים של פסקת הפתיחה של הרומן, החדש והנושן. החדש ראה אור בימים אלה, כאמור, בעם עובד, הקודם – בהוצאת זיו, במהדורה מוזרה שנקראת "מהדורת לאשה – השבועון לבית ולמשפחה". התאריך של הוצאת המהדורה הקודמת אינו מופיע. כנראה שהספר ראה אור ב־1962, שכן מצאתי ביקורת שנכתבה עליו ב־9 בנובמבר של אותה שנה, בעיתון על המשמר. 

מדהים להיווכח שבמהדורה הקודמת ויתרו על פסקאות שלמות, דווקא כאלה שתורמות להבנת המשמעויות העמוקות של הספר, אבל כנראה הפריעו לעורך או למתרגם, שכן בלמו בעיניהם את שטף העלילה… 

בפסקה הראשונה השמיטו את כל הקטע שבו גרין־מוריס מסביר את עניין הבחירה של הסופר ברגע שבו יתחיל לספר את הסיפור, וגם את הקונפליקט לגבי תחושותיו של מוריס כלפי שרה וכלפי בעלה.

די מדהים לחשוב שקוראי הספר במהדורתו העברית הקודמת בעצם קיבלו ספר מקוצץ, "מוחלק" ולכאורה נוח יותר לבליעה ולעיכול. ובעצם – מוצר לגמרי פגום!

לסיפור אין סוף ואין התחלה: בשרירות לב בוחר לו האדם
את הרגע שממנו הוא מביט לאחור או קדימה. אך לאמיתו של דבר
האמנם "הבוחר" אני באותו ליל ינואר גשום, בכיכר, בשנת 1946,
במראהו של הנרי מילס הנוטה מעבר לנהר הגשר הרחב, או האם
תמונות אלו בוחרות בי?

וכי מדוע היה עלי לדבר אליו? הלא שנאתי את הנרי – ואף
את אשתו שרה שנאתי, ולכן אם יקרה ואכתוב משהו לשבחם של
הנרי ושרה מן הראוי לתת אמון בדברי: כותב אני כנגד נטית לבי,
כי בגאוותי המקצועית הריני מעדיף את הקרוב לאמת על הקרוב־
לשנאה.

תרגום: ר. רז (הוצאת ספרים זיו מהדורת לאשה – השבועון לבית ולמשפחה)

"רציתי להעלות באוב את אמיל מעולם המתים", כותבת אורה אחימאיר בספרה החדש, בסלון של ברטה ומוסיפה: "אני אישה סקרנית ומבוגרת והוא רוח רפאים"… אמיל הוא נכדה של אחת משתי הנשים שהעסיקו את אחימאיר, עד שהקדישה לשתיהן את זמנה, מרצה וכישרונה, והנציחה אותן בספר שלפנינו. ובעצם, מה שעשתה לכל אורכו של הספר הוא בדיוק זה: להעלות אותן באוב מעולם המתים, לפענח את דמותן, לערב את דימיונה היוצר עם עובדות וראיות שמצאה בתחקיר מקיף שערכה, ולהחיות לא רק אותן, את ברטה ואמליה, אלא גם את התקופה, המקום והנסיבות המרתקות שבהן חיו: וינה של סוף המאה התשע־עשרה ווהמחצית הראשונה של המאה העשרים.

ברטה ואמליה היו בנות דוד שנישאו לאחים צוקרקנדל. שם משפחת המוצא של אחימאיר היה צוקרקנדל. "במשפחתנו אמרו שבין כל בעלי השם ההולך ונעלם יש קשר דם," היא מספרת על תחילת ההתעניינות שלה בסיפור.

אחד מבני משפחת צוקרקנדל היגר לווינה בתחילת המאה ה-19, ושם נמשך הענף המשפחתי שלו, ואילו בני המשפחה האחרים, הענף העני יותר שממנו הגיע אביה של אחימאיר, נשארו בגליציה. סקרנותה ניצתה כנראה כי ידעה שברטה ואמליה הן בנות משפחה רחוקות שלה, אבל מה שלמדה עליהן, וההתמסרות שלה אל סיפורן, נמשך מתוך העניין הרב שעוררו בה. את העניין שחשה היא מיטיבה להעביר אלינו, הקוראים.

יש לנו אפילו מושג איך הן נראו: את דיוקנה של אמליה החל לצייר הצייר הנודע קלימט, אבל הספיק רק להשלים את פניה. שמלתה נשארה כרישום כללי, מתווה הכנה לקראת המשך היצירה שקלימט לא זכה להשלים, שכן הלך לעולמו. רפרודוקציה של אותו ציור מופיעה בחלקה הפנימי של הכריכה (וחלקו – גם על הכריכה החיצונית). את ברטה קלימט לא צייר, אם כי דווקא היא הייתה זאת שהתיידדה אתו, כמו גם עם מיטב אנשי הרוח שחיו בווינה באותם ימים, ביניהם אישים כמו פרויד, שטפן צווייג, מאהלר, ורבים אחרים. דיוקנה המצולם מופיע בחלקה הפנימי של הכריכה האחורית.

צילומים נוספים, מהסוג שאפשר למצוא בספר עיון או ביוגרפיה, מופיעים במקובץ בין דפי הספר. רואים בהם למשל ציור דיוקן של ברטה עוד לפני שנישאה, צילום של מערכת כלי האוכל שהוטבעו עליהם דיוקנאות בני משפחת המוצא שלה (כהוכחה לעושרם ושגשוגם בווינה, רק שני דורות אחרי שהגיעו לשם מגליציה), כמו כן מופיעים שם ציור דיוקן נוסף של ברטה אחרי שנישאה וזכתה לשם צוקרקנדל, ועוד כמה צילומים, ביניהם – זה של רהיטי הסלון שלה, שכן, יש לדעת, לאורך כל חייה נהגה ברטה לארח בביתה אחת לשבוע אמנים ידועים, פוליטיקאים ואנשי שם אחרים.

השילוב של ביוגרפיה ובדיון, תיאור של דמויות לא־מומצאות שאחימאיר מעלה אותן באוב בכלים ספרותיים, לצד עושר הפרטים שדימיונה מוסיף ומעלה, מייצר כתיבה יוצאת דופן: דוקו־דרמה מרתקת. כמו בספרה הראשון כלה, שבו חקרה את הדמות של אמה המנוחה, גם בספר שלפנינו שוזרת הסופרת חלקים מחייה. היא מתארת למשל את האנשים שעזרו לה במחקר, וגם כיצד הגיעה לווינה במסעות הגילוי שלה, בכל פעם בחברת אחד מילדיה. היא מספרת לנו על תרומתם של הילדים: לעודד, להציע כיוונים, לתמוך. כך למשל כשהתלבטה על מי מהשתיים לכתוב, על ברטה או על אמליה, הציעה לה בתה ענת "ללכת בעקבות שתיהן", כפי שאכן עשתה.

התוצאה היא תיעוד לא רק של חיי שתי הנשים, אלא של התקופה שבה חיו: השנים שלפני מלחמת העולם הראשונה (שאז כונתה "הגדולה", כי טרם ידעו שעוד מלחמת עולם צפויה…), השנים שאחריה, ולבסוף – הזוועות של השתלטות גרמניה על אוסטריה, ומה שעבר על היהודים בכלל, ועל ברטה ואמליה ובני משפחתן בפרט, במהלך המלחמה.

סיפור חייהן של ברטה ואמליה מלמד אותנו רבות על מעמדן של נשים באותן שנים. ברטה, למשל, הבינה כבר בצעירותה ש"האפשרויות העומדות לפניה מוגבלות", שכן "נשים בזמנה היו כלי וקישוט, רחם ושדיים, פיתוי ורומנטיקה. הן לא נועדו להיות סופרות, ציירות, מוזיקאיות, עיתונאיות ומדעניות". היא הבינה, אם כן, כי "עליה לכוון את כוחות היצירה שידעה שחבויים בה לאפיק היאה לנשים, לסלון ביתה."

חרף המגבלות התפתחה ברטה בתחומים נוספים: היא הייתה לעיתונאית ולמבקרת אמנות, התיידדה מאוד עם האח של גיסה, הבעל של אחותה שנישאה לצרפתי וחיה בפריז. שמו של האח: ז'ורז' קלמנסו, שכיהן פעמיים כראש ממשלת צרפת.

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה פעלה ברטה נגד המלחמה, ובכך קנתה לעצמה אויבים מקרב אוסטרים "פטריוטים", אבל בתום המלחמה נעזרה בקשריה עם קלמנסו כדי להקל על אוסטריה המובסת ולמנוע חרפת רעב מילדי ארצה.

אמליה לעומתה הסתפקה בחיים כרעיה, אשת רופא ואם לילדים. בזמן מלחמת העולם הראשונה יצאה עם בעלה לחזית ופעלה כאחות. מסירותה לא מנעה את הגורל שיועד לה, הן המשפחתי והן מצד ההיסטוריה.

אחימאיר מתארת את סוף חייהן של שתיהן. לאחת – סוף טרגי ומחריד, לאחרת – סוף עגום, אך מפויס יותר. היא לא יכלה להימנע מהשימוש בדימיונה כדי לייצר גם סוף שונה לאחת מהן: היא "מביאה" אותה לירושלים של אחרי מלחמת העולם השנייה ומנצלת את ההזדמנות כדי לתאר בפנינו את התקופה הפוסט־מנדטורית ואת הווי החיים בישראל של אותם ימים.

מעניין במיוחד אחד ממשפטי הסיום של הספר: "את ספרך את צריכה להקדיש למאמציהם הבלתי נלאים אך חסרי התועלת של יהודים להשתלב בכל תרבות, להיות נאמנים ופטריוטים, להיות פטרוני מדע ואמנות", היא אומרת לעצמה ומוסיפה את הלקח שהגיעה אליו בתום הכתיבה: "כל מה שינסו – חנופה, שוחד, הומור וכישרון – לא יעזור. לזמן־מה נהיה נסבלים, ואז תתעורר שנאה ושוב נצטרך לברוח ולהתחיל מחדש במקום אחר. זו תמצית קורות היהודים".

בן העשר וחצי אמר מיד, להפתעתי: "אבל זה לא ספר חדש, כבר קראתי אותו…" ולא היה מעוניין לקרוא אותו שוב, ולשתף אותי בדעתו.

גם אני כבר קראתי – ומזמן – את שני הסיפורים הללו, שכתבה גילה אלמגור. זכרתי עד כמה התרגשתי מהם, כמו גם, כמובן, מהסרט "הקיץ של אביה" שבו גילמה אלמגור את דמות אמה, ובכל זאת, ובניגוד לנכד, החלטתי לשוב ולקרוא אותם.

גיליתי שיופיים לא התפוגג במרוצת השנים, ואולי אפילו נוסף משהו לעוצמתם, להשפעתם עלי כקוראת, לעצב ולכאב, אבל גם לחסד המיוחד שניחנו בהם.

מאז שהקיץ של אביה ראה אור לראשונה נהפכה סצנה מתוכו למטבע לשון: "מי מפחד מהקיץ של אביה?" שואלים בבלוג שכותבו מספר בו על אירוע שאף אחד מהמוזמנים לא הגיע אליו; הכותרת "הקיץ של אביה – גרסת הפייסבוק" הופיעה במאמר ב"ישראל היום", המתאר חשש של ילדה בת עשר שאיש לא יגיע למסיבת יום ההולדת שלה, וב-ynet הופיע מאמר שכותרתו "הקיץ של אביה: חתונה על המונדיאל זה סיכון" שמסביר מדוע לא כדאי לקבוע מועד של חתונה במהלך משחקי כדורגל חשובים. הכול יודעים שהביטוי "הקיץ של אביה" נלקח מהסצנה הבלתי נשכחת בספר, ואחרי כן – בסרט, שבה האם פגועת הנפש מכינה לבתה הקטנה חגיגת יום הולדת, שילדי השכונה לא הגיעו אליה.

סצנת יום ההולדת שבסרט אף זכתה במקום הראשון במצעד 70 הרגעים הגדולים בתולדות הקולנוע הישראלי, וגילה אלמגור סיפרה כי היא "כמעט אחד לאחד כמו שהיא נעוצה בזיכרון שלי."

יכולתה של אלמגור לספר את סיפורה העצוב, הנוגע כל כך ללב, העניקה לו פשר ומשמעות, במובן הוויקטור פראנקלי של המילה. אלמגור נתנה בו את רשות הדיבור לא רק לעצמה, הילדה היתומה מאב שנאלצה לגבור על התמודדויות קשות מנשוא; היא העניקה קול גם לילדים אחרים שנאלצים להתגבר על ילדות בלתי אפשרית, ולצמוח ממנה אל חיים של הצלחות, מימוש עצמי והישגים.

הסיפור השני, "עץ הדומים תפוס", מתרחש ארבע שנים אחרי "הקיץ של אביה". עלילתו נפרסת בתוך פנימייה לילדים שאיבדו את משפחותיהם, רובם – בשואה, ואחרים, כמוה, כאן בארץ ישראל. הסיפור נפתח בוויכוח המוכר היטב לכל מי שחי בשנות החמישים, או חקר את אותה תקופה: "האם על ממשלת ישראל לקבל פיצויים ממשלת גרמניה על פשעי הנאצים או לסרב?" זכור היטב "נאום השילומים" שנשא מנחם בגין בינואר 1952, ובו טען, בין היתר, כי הסכם השילומים אינו מוסרי. האם לילדה כמו אביה, גיבורת הסיפור, שנולדה בישראל, יש זכות להביע דעה? ומה יטענו חבריה לפנימייה, אלה שנולדו וגדלו שם, באירופה, ואיבדו בשואה את הוריהם ואחיהם?

הסוגיה היא רק הרקע ההתחלתי לשני סיפורים אנושיים הנפרסים בפנינו ב"עץ הדומים תפוס": האחד – סיפורה של יתומה שאביה, כך התברר, נשאר בחיים ואיתר אותה, והיא אמורה עכשיו לנסוע אליו לפולין, והאחר – זה של ילדה שגבר ואישה טוענים שהם הוריה, אבל היא מסרבת ללכת אליהם.

בשנות החמישים התגלו סיפורים רבים כאלה, וגילה אלמגור מיטיבה לתאר אותם, את סערות הנפש שגרמו, כמו גם את הווי החיים המיוחד בפנימייה, ששימשה בית חלופי לילדים.

מרגש מאוד לקרוא על הקשרים האמיצים שנוצרו שם, בפנימייה, ואיך הילדים החוסים בה נהפכו למשפחה חלופית, תומכת ואוהבת. הסיפורים כתובים היטב: בונים את המתח ההולך וגובר, ואת ההתרה. אין בהם בהכרח נחמה ישירה, שכן לא לכל סיפור יכול להיות סוף טוב, אבל בכל זאת, גם כשעלילת החיים עצובה להפליא, יש בכתיבתה של אלמגור ממד חשוב מאוד של חסד. אנחנו נוכחים שאפשר להתחזק ולתמוך בזולת, גם כשהמציאות מרה וקשה מנשוא, ולומדים מה כוחה המרפא של האהבה.

טוב עשתה הוצאת עם עובד שהוציאה שוב לאור את שני הסיפורים היפים והחשובים הללו. יש לקוות שדור חדש של קוראים יזכה להגיע אליהם ולקרוא אותם. למרבה השמחה, בסופו של הספר נוספו אחרית דבר מאת תמר הוכשטטר, וכמה תצלומים מתוך הסרט, כמו גם איורים מאת מריאנה רסקין, שפזורים לאורכו.

למן תחילת המאה העשרים המדינה מנסה לחלוק את ההון האנושי, חלוקה רחבה ככל האפשר. זו מטרת ההשכלה להמונים. פתיחת בתי ספר ואוניברסיטאות לכול היא ניסיון לוודא שכישורים יקרי ערך לא יישארו נחלתם של קומץ מיוחסים ומשכילים בלבד. עתה, ככל שאנו יוצאים מ"עידן העבודה", "המדינה הגדולה" חייבת לנסות
לחלוק גם את ההון המסורתי.

[…]

יש תקדים לכך. קרנות העושר הריבוניות של היום, מאגרים גדולים של עושר בבעלות המדינה המושקעים במגוון השקעות, ממלאים תפקיד דומה. הקרן הגדולה בעולם מסוג זה, ששוויה מעל טריליון דולר, היא בבעלות נורווגיה. לאחר שנורווגיה החלה לפתח את מאגרי הנפט שלה, ובמקום לבזבז את כל הרווחים מיד, הקימה הממשלה קרן "למען העם הנורווגי". מספר תושבי נורווגיה עומד על כ־5.2 מיליון נפש, וכך לכל אזרח יש חלק בקרן ששוויו מגיע לכ־190 אלף דולרים. מדי שנה מועברים חלק מכספי הקרן לכלכלה הנורווגית ומושקעים בה.

הנושא מעניין אותי. הוא חשוב מאוד, והוא יכול בעצם לגעת מקרוב בכל אחד מאתנו. הוא עוסק, בגדול, בהתמודדותם של בני הדור השני והשלישי בגרמניה עם העבר הנאצי של ארצם.

סוזן ניימן,חוקרת יהודייה אמריקנית שחייתה כמה שנים בישראל, וזה כמה עשורים – בברלין, שואלת בספר איזה לקח אפשר להפיק מהאופן שבו למדו הגרמנים להביט בעין מפוכחת על עברם הנאצי. היא בוחנת את התהליכים הנפשיים והחברתיים שעברו על החברה הגרמנית מתום מלחמת העולם השנייה ועד היום.

ב-1945 חשו לדבריה רוב הגרמנים שהם בעצם הקורבנות האמיתיים של המלחמה. מקץ כמה עשורים הם למדו להכיר באשמה של בני ארצם והם מבינים שסבלם נבע מהמעשים שלהם עצמם, והיה תוצאה ישירה של בחירותיהם השגויות ושל אלימותם הרצחנית.

את ניימן מעניינות השאלות האלה שכן היא מבקשת להשליך מהן על ארצות הברית ועל האופן שבו היא מתמודדת עם זוועות העבר שלה: רצח התושבים הילידים במהלך כיבוש האדמות על ידי הלבנים, ויותר מכך – העבדות של מיליוני בני האדם שנחטפו מאפריקה והובאו לארצות הברית בכוח הזרוע, וגם – היחס המפלה והמחפיר ששחורים ממשיכים לספוג בארצות הברית גם כיום. האם, למשל, מוצדק להפיל פסלים של גיבורי הקונפדרציה, אלה שנאבקו במהלך מלחמת האזרחים נגד החלטתן של מדינות צפון ארצות הברית לבטל את העבדות?

באותו הקשר אפשר להיזכר בכותרת של ידיעה שעלתה כאן, בישראל, בעיתון גלובס ביוני 2020: "155 שנה לאחר תבוסתן של מדינות הדרום, מנהיגיהן והגנרלים שלהן חוזרים ונענשים • פסליהם מותקפים, מסולקים מכיכרות הערים ומרחובות מרכזיים • משרד ההגנה נתבע למצוא שמות אחרים לעשרה בסיסי צבא הקרויים על שם גנרלים דרומיים • איך זה קרה, ולאן זה עלול להגיע?" רוח הדברים המשתקפת מהכותרת די ברורה: נראה כי מי שניסח אותה סבור שמי ש"תוקף" פסלים של הגנרלים שנלחמו נגד שחרור העבדים במדינות הדרומיות של ארצות הברית נוהג בברבריות. אין ספק שאמריקנים רבים מסכימים עם העמדה. כמה שעות אחרי שמפגינים ניסו להפיל את פסלו של הנשיא השביעי אנדרו ג'קסון ליד הבית הלבן, הורה , דונלד טראמפ, נשיא ארצות הברית דאז, לרשויות הפדרליות לעצור את כל מי שיפגע ברכוש ציבורי, וקרא לגזור עליהם עשר שנות מאסר.

בעניין זה תוהה ניימן: האם היה מישהו מצפה מניצולי שואה להשלים עם פסלים של מפקדי אס-אס, אילו הוצבו במרחב הציבורי?

התשובה כמעט מובנת מאליה, למי שאינו מכחיש שואה, כמובן.

ניימן בונה את הטיעונים שלה לאט, נדבך אחרי נדבך. בין היתר היא משווה בין עמדותיהם של גרמנים שחיו במערב גרמניה, לאלה שחיו במזרחה. מעניין למשל לגלות שה"מיתוסים" השכיחים בשתי הגרמניות היו שונים מאוד: בגרמניה המזרחית האמינו שגם במהלך המלחמה פעלה ארצם "כמדינה אנטי-פשיסטית", ואילו בגרמניה המערבית האמינו האזרחים שלאף אחד, ממש לאף אחד, "לא היה שמץ של מושג על המתרחש במזרח", כלומר – איש לא ידע על רצח העם ועל הזוועות שביצעו לא רק אנשי האס-אס והגסטפו, אלא גם חיילי הוורמכט.

אפשר להבין מרוח דבריה של ניימן שאת מזרח גרמניה היא נוטה להצדיק יותר. בעיניה יש הבדל גדול בין מי שהחל את דרכו עם אידיאולוגיה שבה "הכול צריכים להיות שווים", אבל דרכיו התעוותו, כלומר – סטלין, לעומת מי שלא הייתה לו בעצם אידיאלוגיה, אלא רק נחישות ואמונה שזכותו המלאה לתקוף את שכנותיו ולגזול מהן כל מה שעולה על דעתו.

קשה לקבל את כתב המחילה המסוימת שהיא מעניקה לפושעים מהצד הסובייטי. כך היא כותבת למשל: "גרמניה המזרחית הותירה אחריה הררים של תיקי שטאזי, לא הררים של גופות."

לא קל לקרוא את הקלילות שבה היא פוטרת את הפושעים של גרמניה המזרחית, ושל ברית המועצות הסובייטית. אכן, סטלין לא נקט רציחות שיטתיות ותעשיתיות של רצח־עם, כמו שעשה היטלר ליהודים, אבל הטרור שבו פעל כנגד אזרחי ארצו, עשרות המיליונים מבני ארצו שרצח, אינם עניין של מה בכך, וקשה לי לקרוא ספר שמקל בכך ראש, גם אם רק מתוך השוואה עם היטלר.

הייתי מתגברת על ההסתיגויות וקוראת את הספר עד סופו, כדי להבין את הטיעונים שהיא בונה בעניין השחורים בארצה, אבל מה שהקשה עלי את הקריאה, עד שבלם אותה לגמרי, היה איכות התרגום.

פסקאות שלמות קראתי וחזרתי וקראתי, וגיליתי שאני פשוט לא מבינה מה כתוב.

הנה כמה דוגמאות:

"שמרנים חושבים במונחים לאומיים ולא במונחים חברתיים. לא תזכה אצלם בקולות באמירת האמת: העובדה שסגנון חיינו הנוח מבוסס על ניצול ארצות מתפתחות היא הסיבה העיקרית לזרם הפליטים. ואף על פי כן צריך לומר: אינכם יכולים לפעול באמת למען צדק חברתי בארץ אחת בלי לעבוד לשם כך בשאר העולם".

"לא תזכה אצלם בקולות באמירת האמת?" אולי לא תזכה שיבחרו בך, אם תאמר את האמת? אין לי מושג!

"בלי לעבוד לשם כך?" אולי – בלי לפעול למען…?

עוד דוגמה:

"השריד היחיד של סמל מזרח גרמני שנותר בברלין כיום הוא האיש העליז הקטן המסמן לעצור או לעבור ברמזורים, שנראה במתכוון מושך יותר מן הטיפוסים דמויי הרובוטים שוויסתו פעם את תנועת הולכי הרגל הברלינאים. אם ברצונכם לקחת הביתה ספל גדול או חולצת טי ועליה תמונה המסמלת את העיר, אין דבר קל מזה. בחנויות המזכרות לעולם לא יאמרו לכם כיצד היה פעם הכול, ואנשי המכירות הצעירים אינם יודעים זאת מן הסתם בעצמם."

את המשפטים הכתובים באות עבה פשוט לא הבנתי. אולי: "בחנויות שמוכרים בהן מזכרות לא יוכלו לספר לכם איך נראו הדברים בעבר"?

ועוד אחת:

"גרמניה המזרחית לא היססה לנצל לצורכי התעמולה שלה את העובדה שגרמניה המערבית לא חקרה את הנאצים לשעבר וגם לא העמידה אותם לדין, אך הדבר אינו מפחית מהאמת שבה."

שבה? לא הבנתי במה.

ומה בדבר אסירים במחנות ריכוז שלבשו "חליפות, הנושאות טלאי צהוב"? חליפות? זה מה שלבשו שם? חליפות "הנושאות"?

וכאן:

"דיפלומט מגרמניה המערבית, שמרן בדעותיו שבילה עשר שנים בתפקיד בגרמניה המזרחית, הוא אחד ממקורות המידע שנשאר ללא רבב ככל האפשר למרות נאמנותו האידאולוגית. מקור אחר אפשר למצוא במספרים. בעשרים השנים האחרונות ייחדה גרמניה משאבים רבים לבחינה היסטורית קפדנית של העבר הנאצי. ארגונים ממשלתיים חשובים, כמו משרד החוץ או משרד המשפטים, מימנו מחקרים שמראים כי נאצים לשעבר רבים המשיכו לעבוד בהם לאחר המלחמה. תעשיות חשובות הלכו בעקבותיהם."

"נשאר ללא רבב?" מקור אחר אפשר למצוא במספרים? בעקבותיהם? בעקבות מי?!

והפסקה הזאת: "איש בגרמניה אינו מפקפק שהאנטישמיות זיהמה את מרבית האוויר שנותר לנשימה באותן שתים עשרה שנות כלא. אך כל אחד בגרמניה יודע שההילה ההרואית שעדיין אופפת את שרידי הוורמכט וחלליו יונקת מן התבוסה לאויב הקומוניסטי. רק כוחות ימניים באמת טוענים כך. אף על פי כן אפשר לשכך את האשמה המתמשכת שרק גרמנים מעטים יכולים להשתחרר ממנה בשינוי האנטי-קומוניזם הנאצי, אבא, או סבא, אולי לא הרים את נשקו להרוג יהודים חסרי ישע. היו אלה הבולשביקים שאותם חיפש; היהודים רק ניצבו בדרכו. ככל שהבולשביקים נראים גרועים יותר היום, כך הנאצים נראים טובים יותר במבט לאחור. אם הפשיזם והקומוניזם שווים, האם אין פירוש הדבר שגם אבא וסבא נלחמו ברשע?"

טוענים "כך"? מה הם טוענים? אולי מוטב היה לכתוב "מבטאים זאת בגלוי, או במפורש"? ומה פירוש "בשינוי האנטי-קומוניזם הנאצי"?

ולא אזכיר שיבושי לשון כמו "זה את זו" במקום זה את זה, או העברה של מונחים לתרגומית, למשל, "שלא להזכיר שאיננו יודעים כמה אפריקנים מתו בנתיב הים הראשי מאפריקה לאמריקה": הביטוי האנגלי not to mention זועק מתוך העברית.

היו קטעים שלמים שלא הבנתי. או פרטים. מישהי שאחותה "המבוגרת" (כנראה באנגלית elder, כלומר – הבכורה, או הבוגרת ממנה) "הייתה בת שנתיים" ולא הצלחתי להבין אם ניצלה או נספתה, ועוד ועוד מהמורות. עד שתש כוחי והפסקתי לקרוא. ויתרתי על הספר.

חבל!

עם עליית המדרגה במבצעי אצ"ל נגד בריטים וערבים ב-1947 הגדיר דבר המערכת בעיתון ההסתדרות דבר את הפעולות הללו "רצח לשם רצח", ובידיעות חדשותיות באותו גיליון כינו את המבצעים בשמות כמו "הבריונים אחוזי טירוף הדמים" ו"הפורשים המרצחים".

בן־גוריון צוטט אומר שהתימנים הם האחראים לטרור בארץ, ודוברים ממסדיים אחרים ציינו כי הדרך להתגבר על הטרור היא הקמת מועדונים לנוער מערות המזרח. ועד העדה הספרדית והתאחדות התימנים מחו על התיוג, ובן־גוריון התנער מהדברים, אולם גם בזמן מלחמת 1948 המשיך לתלות מעשי טרור במזרחיות של מבצעיהם. לאחר הטבח בדיר יאסין כתב: "כורדים ואחרים, אנשי אצ"ל, מתפארים בדיר יאסין".

כך נהג גם ישראל גלילי בעקבות הטבח בכפר דואימה במורדות הר חברון בסוף אוקטובר 1948. למרות הגיוון החברתי והעדתי של חיילי גדוד 89 שכבשו את הכפר, ולמרות העדויות כי "מפקדים בעלי תרבות [שם קוד לאשכנזים] […] הפכו רוצחים שפלים", הסביר גלילי את מעשי הזוועה: "אף שם רבים מלח"י, צרפתים, מרוקנים, מועדים להתנהגות חמורה".

זו הייתה התודעה של עילית תנועת העבודה: מעשי זוועה של מרוקאים ואנשי הימין נובעים מאופיים, מתרבותם או מההיסטוריה שלהם. מעשים דומים של אנשי שמאל אשכנזים – שאין בה כדי להעיד על המבצעים.

וכך תמצת את ראייתו בן־גוריון בכנס הפיקוד הגבוה בשנת 1950: "לחנך את הצעיר, הבא מארצות אלו, לשבת בבית הכסא כמו אדם, להתרחץ, לא לגנוב, לא לתפוס נערה ערבית ולאנוס אותה ולרצוח אותה – זה קודם לכל שאר הדברים […] קיבוץ גלויות מביא לנו אספסוף. היתוך האספסוף הזה, גיבושו החדש, גיבוש אנושי, יהודי, ישראלי ואחרי זה צבאי – זהו היסוד לצבאיות".

הרמטכ"ל יגאל ידין גרס אף הוא שיוצאי ארצות האסלאם אלימים יותר והציע הסבר: "האיש הזה היה מדוכא על ידי הערבים ועכשיו ניתנה לו האפשרות להיות שליט.”

"על מה הסדרה?" שואל את עצמו חגי לוי במאמר האחרון בספר הנערים: פולמוס, שראה אור שלוש שנים אחרי שהוקרנה לראשונה הסדרה "הנערים" שעליה הוא נכתב. יצרו אותה ב-2019 ישראלים ופלסטינים בשיתוף פעולה עם רשת הטלוויזיה האמריקנית HBO. 

באנגלית נקראה הסדרה Our Boy, שם שמעיד על הסיבה לכך שחלקים בחברה הישראלית התקוממו נגדה, שכן היא נוצרה בעקבות שני אירועים קשים וטראומטיים: שלושת הצעירים הישראלים – גיל־עד שער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח – שמחבלי חמאס חטפו ורצחו, וזמן קצר לאחר מכן – הרצח של מוחמד אבו ח'דיר, ששני קטינים יהודים, ביחד עם הדוד שלהם, חטפו ורצחו אותו כ"נקמה". מי הם, אם כן, "הנערים 'שלנו'"? הסדרה לא נגעה כמעט ברצח היהודים, והתמקדה ברוצחים היהודים, בנרצח הערבי ובהוריו הדואבים. אחת מכותבות המאמרים בספר, חיותה דויטש, מעידה על קרבה שחשה אל הנרצחים היהודים: הם למדו באותה ישיבה תיכונית שבנה למד בה, היא מכירה היטב את הטרמפיאדה שממנה נחטפו, ומכירה מילדות את אמו של אחד מהם. דויטש מספרת שמלכתחילה התקשתה לצפות בסדרה, אבל "לאחר זמן מה של צפייה" חלחלה בה ההבנה שהסדרה אינה חוטאת לאמת ולצדק. היא, דויטש, אמנם לא שינתה את דעתה על הסכסוך היהודי־פלסטיני, אבל הסדרה הרחיבה את עולמה, חרף האג'נדה המלווה אותה, שכן היא "מעשה של אמנות שיש בו כוח ותבונה," והיא "הגונה דיה, גם אם בעתיד תהיינה הגונות ממנה שיספרו את סיפור הימים ההם."

אז מה משיב לעצמו חגי לוי לשאלה "על מה הסדרה"? לוי היה אחד מיוצריה, ביחד עם יוסף סידר ותאופיק אבו ואיל. תשובתו: "הסדרה נועדה להבין פשע שנאה."

שוקי בן נעים, אחד מתסריטאי הסדרה, מסביר במאמרו "עלייתו ונפילתו של החוקר גבריאל ראנד" כי הכותבים לא שאלו את עצמם "מה אנחנו רוצים לומר?" והוא מוסיף: " – לו ידענו, היינו כתבים מאמר דעה." לפיכך, כשהתיישבו לכתוב שאלו את עצמם "מה אנחנו רוצים לחקור?" וגם מהו "הדבר הזה שאנחנו יודעים שאנחנו יודעים שאנחנו לא יודעים, אבל רוצים לדעת." וליתר דיוק: "במקרה הזה השאלה הייתה 'מה טיבו של הטרור היהודי? איך נראה המנגנון הפנימי והסודי שלו, שמוליד מעשים מפלצתיים דוגמת דומא?'" 

יש ערך רב בהגדרה הזאת, לגבי האופן שבו אמן ניגש לתהליך היצירה, כמו שעושה גם חוקר באקדמיה, שמבקש למצוא במחקרו תשובה לשאלה שמטרידה ומעסיקה אותו! 

הספר שלפנינו כולל שלל מאמרים שכתבו חוקרים ויוצרים בעקבות הסדרה: תגובותיהם אליה, מסקנות שהסיקו בעקבות העבודה עליה או הצפייה בה. והוא מרתק ומאלף לכל אורכו. 

מעניין מאוד לראות איך כל אחד מהכותבים "לקח" את התגובה שלו לכיוון אחר לגמרי, שנובע, כמובן, מהשקפת עולמו וממוקד העניין שלו. 

עניינו אותי למשל כל הכותבים שהצדיקו את העיסוק בסדרה ובהשלכותיה על המציאות החוץ אמנותית, על הוויית החיים שלנו כאן בארץ, יהודים וערבים, ישראלים ופלסטינים, שכן ראו בה יותר מאשר סתם עוד סדרת טלוויזיה שנועדה לבדר את הצופים ולהעשיר את קופתם של היוצרים.

היו כותבים שנראה כאילו "שכחו" כמעט שהסדרה אינה מתעדת את המציאות, אלא רק מתארת אותה באמצעים אמנותיים. כשניר חסון, עיתונאי מעיתון הארץ, מצטט דברים שאומרת אחת הדמויות: איאד, שמסביר מדוע משפחתו של הנרצח צריכה להגיע אל בית המשפט שבו נשפטו הרוצחים, למרות התנגדות הסביבה שלהם, הוא אומר "אנחנו חיים כאן". חסון מסביר שהמשפט הזה שאומר איאד "הוא גם הניצחון הגדול ביותר של הפלסטינים על מדיניות ה'הפרד ומשול' של מדינת ישראל" שהרי "בעבור כל קבוצה פלסטינית יש בכוחה [של ישראל] להציע סל של גזרים ומקלות: לעזה היא יכולה להציע עוד סולר לחשמל או כספים מקטאר, לערביי הגדה אפשר להציע עוד סולר לחשמל או הסרת מחסומים, ולערביי ישראל – עוד תקציבים לכבישים או לבתי ספר. על המקלות אין צורך להרחיב." חסון מסביר כי בהגעתם של הוריו של אבו ח'דיר למשפט, אלה שבסדרה, וגם האמיתיים, הם חזרו והצהירו, חזרו ואמרו לעולם "אנחנו חיים כאן," ולפיכך חיזקו את הדרישה שלהם "לִזְכוּתם על העיר" שבה הם גרים והדגישו ש"את המקום הזה כבר אי אפשר לחלק."

היו כותבים שהסבירו במפורש מדוע יש לראות בסדרה תופעה משמעותית שמשליכה על המציאות שנמצאת מחוץ לה, בעולם האמיתי. כך למשל מסביר כפיר כהן לוסטיג, עמית מחקר בכיר וראש תחום גלובליזציה וריבונות במכון ון ליר בירושלים, כי "סדרות טלוויזיה נעשו בימינו מה שהיה פעם הקולנוע ומה שהמוזיאון תמיד מקווה להיות – אמצעי פופולרי וזמין שאפשר לתרגל דרכו חיים פומביים ודמוקרטיים." כמו כן הוא טוען כי "הדיון הציבורי שהתנהל בעניין 'הנערים' הוא עדות לחשיבות ההולכת וגדלה של הטלוויזיה כאמצעי לדיון דמוקרטי אזרחי, מעין ממשק טכנולוגי־דמיוני שהכלל יכול להתבונן באמצעותו בבבואה המסוימת שלו ולהתקיים דרך המעשה הפרשני," שכן "הציבור מתייחס בכובד ראש למשמעות הפוליטית של עבודת אמנות." 

עמוס פריבס, פסיכולוג קליני, טוען בפתח דבריו כי "ליצירות אמנותיות טובות, במיוחד אם הן פוליטיות, יש השפעה דומה לאופן הפעולה של חיסון", שכן "חשיפה לגרסה מדודה של האיום" מאפשרת בשני המקרים "לפתח נוגדנים כדי להיאבק בו בעתיד," ואורית דודאי, מטפלת באמנות, מסבירה ש"בעוד פרויד הציע כי מיתוסים ואגדות הם מרחב לעיבוד קולקטיבי של הלא־מודע, כיום הטלוויזיה נתפסת כאמצעי אשר משפיע על הזיכרון הקולקטיבי של הצופים, באמצעות דימויים חזותיים העוברים מסגור מחדש לכדי סיפור חזותי אחיד וחריף, הצופים נחשפים לידע קוגניטיבי, פוליטי ומוסרי על העולם." ולכן, היא טוענת, "היחסים בין הצופה לטלוויזיה הם גורם מתווך בין עמדות פנימיות למציאות."

מתוך כל המאמרים העוסקים בסדרה, רק אחד, זה של איתי חרל"פ, מתמקד בשאלה – האם יש לראות בסדרת טלוויזיה ייצוג של המציאות. האם, הוא תוהה, דוקו־דרמה "יכולה 'לא לעוות את המציאות'"? שהרי "כל טקסט המתיימר להציג מקרה אמיתי, כולל היצירה התיעודית, אינו מציע שכפול של המציאות אלא ייצוג שלה." האם, הוא תוהה, אין הסדרה חושפת "את הנחות היסוד הבעייתיות של 'האמת' החדשותית"?  קיבלנו בסדרה "סיפור מעניין, דרמטי, בנוי כהלכה" שבה בעת מפעיל עלינו מניפולציות רבות עד ש"קשה לחלץ את הבידיוני מהתיעודי, או את המומצא מהמציאותי."

סמי שלום שטרית לעומתו מתייחס אל הסדרה כאילו היא המציאות עצמה. הוא חושף את מה שבעיניו הכי חשוב בה: את האופן שבו היא חושפת משהו ממניעיהם הנפשיים של הרוצחים היהודים, כפי שהם מוצגים לפנינו. הניתוח שלו מרתק. הוא מתחיל עם, לא פחות, יגאל עמיר. טוען שאת הלה, "צעיר דתי־לאומי ממוצא תימני" רדף בעיקר הצורך להשתייך, כלומר – להתקבל באמת לשורות הציבור הציוני הדתי־אשכנזי, "להיות ראוי להיות אחד מהם", ולשם כך "היה חייב להיעשות פטריוט קיצוני".  בעיניו של שלום שטרית שאלת הזהות היא זאת שמדריכה "מיליוני מזרחים", וש"בתוך הרצף הטרגי הזה נמצא גם סיפורם של רוצחי מוחמד אבו ח'דיר", שהוא מונה אותם בשמותיהם הבדויים (זהותם האמיתית של שני הקטנים חסויה). מכל מקום, גם אם שלום שטרית מדבר על הדמויות הבדויות כאילו הן לא ייצוגים אמנותיים אלא בני אדם אמיתיים, דיונו בסדרה מעמיק ומרתק, שכן הוא מבאר את מקורות התמיכה בכת־תומכי־נתניהו: "גם היום המזרחים שצווחים 'רק ביבי' ותוקפים את המפגינים נגדו חשים במעמקי נפשם שאם יופל נתניהו, הם יאבדו את הישראליות שלהם, את היותם יותר ציונים מציונים – מעמד שהם חייבים לעבוד קשה בעבורו, להראות ולהציג את נאמנותם הלאומית."

גם המאמר "זרים בבית: נעורים בצל דיכוי בירושלים המזרחית" שכתבה נסרין עליאן, עורכת דין ומשפטנית, מומחית לזכויות פלסטינים בישראל, בשטחים ובירושלים המזרחית, מרתק. עליאן מראה את נקודת המבט הפלסטינית, מדוע, למשל, הרכבת הקלה בירושלים, שבעיני החברה הישראלית היא "סמל של קדמה, נגישות ונוחות", היא, בעבור הפלסטינים רק "עוד סמל לכיבושה של ירושלים המזרחית ולניצול האדמה והשכונות הפלסטיניות." היא מספרת על המאבק המתמשך על ספרי הלימוד, ועל תוכנית הלימודים בכלל; מתארת את התחושה שבה "השופט הוא אויבך", ומסכמת: "יוצרי הסדרה בחרו להתרכז ולהעמיק בדמויותיהם של שלושת הרוצחים וברקע שהביאם למעשה הנתעב, ובאיש השב"כ מעורר האמפתיה סימון. בכך הם הזניחו את סיפורו של מוחמד, והוא מוזכר רק לצידם או כרקע במשפט הרצח ולמעשה נהפך לתפאורה של הסיפור המרכזי." בעיניה הסדרה איננה אלא "עוד מהלך ישראלי אנוכי המתמקד במתחים בתוך החברה היהודית, ואין בינו ובין החברה הפלסטינית דבר מלבד ניצול של טרגדיה אנושית פלסטינית לשם הגעה למסכים בעולם." 

המאמרים האחרונים בספר הם תיעוד של שיחות בין יוצרי הסדרה. השיחה בין תאופיק אבו ואיל לסייד קשוע מעניינת, אך גם מכאיבה מאוד. אבו ואיל מסביר שנעתר להזמנה להשתתף בצוות הכותבים כדי שהצד הפלסטיני יוצג כיאות (לא נראה שנסרין עליאן סבורה שהצליח במשימה…). השניים מתארים את תחושות הניכור והפחד ששולטות בחייהם. את הידיעה שלעולם לא יוכלו להשתלב באמת ועד הסוף בשום חברה: קשוע, כזכור, היגר לארצות הברית. האם שם הוא חש באמת "בבית"? כנראה שלא. אבל מכאן הוא נס, כך הוא מספר, בקיץ של 2014, "עזבנו את הבית כמו שהוא וטסנו לשיקגו", בימים ששרר לדבריו בירושלים "חושך מוחלט", בעקבות "החטיפה והרצח של שלושת המתנחלים ואז רצח אבו ח'דיר". אותה מציאות, לא הסדרה שנוצרה בעקבותיה, שינתה את חייו, כנראה – לצמיתות. האם, הוא תוהה, "אפשרי להציג בטלוויזיה, ישראלית או אמריקאית, סיפור שהפלסטיני בו הוא כלל לא קורבן אלא גם גיבור לאומי שמתנגד לכיבוש בדרכים לא אלימות, או דווקא אלימות? אתה חושב שדבר כזה יכול לעבוד? כלומר 'פאודה', אבל הפוך?" תאופיק משיב לו: "כרגע לא. אני חושב שאם אתה או אני היינו באים לHBO ואומרים להם שאנחנו רוצים לעשות סדרה על הרוצחים הפלסטינים של שלושת הנערים היהודים, הם היו זורקים אותנו מכל המדרגות. לישראלים יש לגיטימציה לספר על רוצחים יהודים." 

"נשאלת השאלה אם חייו של אדם, שגדולתו נובעת ממה שעשה בין ארבעה כתלים ולרוב ביחידות, הם נושא ראוי לביוגרפיה", שואלת את עצמה ההיסטוריונית אניטה שפירא (כאן קישורים לרשומות שלי על שנייים מספריה – על בן גוריון, ועל הביל"ויים).

את השאלה שאלה את עצמה כשהתלבטה אם לכתוב את הביוגרפיה של ברנר, אבל אפשר להחיל אותה גם על הספר שלפנינו, שהרי האוטוביוגרפיה שכתבה שפירא עוסקת באקדמאית וחוקרת, שכתבה לא רק ביוגרפיות (גם על ברל כצנלסון ועל יגאל אלון), אלא גם ספרי מחקר שעסקו בתולדות היישוב בארץ ישראל.

התשובה לשאלתה היא חד־משמעית: כן. הספר שכתבה על עצמה מרתק, גם אם רוב עיסוקה נעשה, כפי שתיארה את ברנר, "בין ארבעה כתלים ולרוב ביחידות".

סיפור חייה מרתק, ואפשר ללמוד ממנו רבות על התקופה, ועל ההתמודדויות שניצבו בפניה כמי שיכולה לייצג רבים מבני דורה.

הסיפור מתחיל בגוף שלישי. מתוארת בו ילדה שגילתה יכולת הישרדות יוצאת מהכלל: ביום שבו בני זוג שביקשו לאמץ אותה השכיבו אותה לישון במיטה שבה המצעים לבנים ונקיים, "רעננים ומעומלנים", היא ידעה היטב איך עליה לנהוג: להיות "מנומסת ונחמדה", להקפיד "לאכול בפה סגור", היא גם "אמרה תודה," וברגע הקריטי, כך היא חשה במבט לאחור, "אמרה, מן הסתם בחיוך של ילד שיודע שגורלו מוטל על כף המאזניים ובעורמתו מפעיל את קסמיו על המבוגרים: 'כל כך טוב כאן, אני יכולה להישאר פה?'".

הילדה היא, כמובן, אניטה, ששני הוריה נעלמו, כנראה כשהייתה רק בת שנתיים. היא ניצלה כי פליציה אמה הביאה אותה למנזר (וכנראה שנרצחה דווקא אז, כשחזרה מהמנזר. אניטה לא יכולה שלא לתהות אם אולי הייתה נשארת בחיים אילו לא פעלה כדי להציל את בתה הפעוטה), "פליציה אולי הייתה ניצלת אלמלא הביאה אותה למנזר". אביה – היא יודעת עליו רק שהיה עורך דין – נעלם. ייתכן שגם הוא נספה רק משום שניסה לחזור. במשך שנים רבות חיכתה לו, כי אמה הסבירה לה שבאמצעות כתם הלידה שעל כתפה הוא יזהה את בתו הקטנה.

אניטה לא מתלוננת ולא מקטרת. "מימיה במנזר היא זכרה את ריח הקטורת, שלא אהבה, ובייחוד לא סבלה את רקיקי הלחם הקדוש שהיו קשים לבליעה. היא לא זכרה חום או איבה. זה היה זמן ניטרלי, בין הזמנים, זמן ששורדים בו."

באותה מידה של השלמה היא מתארת איך נאלצה להחליף זהויות: בדרכם ארצה עברו הוריה המאמצים בצרפת ושהו שם כמה חודשים. "לפולנים יצא שם רע בפריז כרמאים. לעומת זאת, הרוסים נחשבו כמעט גיבורים לאומיים, ותפארת הצבא האדום הייתה על כל לשון. לכן כשהתבקשה כל תלמידה לשיר משהו בשפת אימה, היא לא העזה לשבור את המסווה ונעמדה לשיר ברוסית. היא ידעה מילים מעטות ברוסית, ומהן הרכיבה זמר שהיה נושא להלצות של כל המשפחה כשהיא חזרה והשמיעה אותו בבית. הצרפתים לא הבחינו בכך כמובן. החלפת זהות נראתה לה עניין טבעי: את יהודייה, אחר כך נוצרייה, אחר כך שוב יהודייה, את פולנייה או רוסייה, הכול לפי הצורך. ובליבך את יודעת כל הזמן מי את."

הסיפור נמשך בגוף שלישי עד לרגע שבו, אחרי שהילדה וההורים המאמצים מגיעים לארץ ישראל, החליטה המורה שלה בכיתה א' לשנות את שמה מאניטה לחנה. אניטה מתקוממת ומתנגדת: "אני אניטה ואניטה אישאר. די לנשף המסכות! וכך היה. מעכשיו אני אניטה, אין יותר זהויות מתחלפות". משם ואילך, ממש במהלכו של משפט אחד, היא ממשיכה לכתוב בגוף ראשון.

סיפורה מרתק. תמיד מעניין ללמוד על מי שלא רק ניצלו, אלא גם הצליחו, התפתחו, בנו לעצמם חיים של סיפוק, עשייה והישגים. וכאלה היו חייה של אניטה: מילדה יתומה, אסופית, היא הגיעה לפסגות ולמימוש מקצועי כחוקרת, עלתה בסולם הדרגות באקדמיה, פרסמה ספרים, וגם נישאה, חיה בזוגיות אוהבת מטפחת ותומכת, וילדה ילדים מוצלחים.

התהליך שבו עברו חייה מרתק. מה ואיך נודע לה במרוצת הזמן על הוריה הביולוגיים? מה היו היחסים שלה עם ההורים המאמצים?

גם תיאור ההתלבטויות שהיו לה לאורך דרכה המקצועית מעניין מאוד: איך הגיעה להיות היסטוריונית שמתמחה דווקא ביישוב הארץ ישראלי? מה חשבה כשהחלה לכתוב ביוגרפיות, ומה היו שיקוליה? מה הרגישה כשהצליחה כל כך? מרתק ללוות אותה בדרכה, להכיר אותה, וללמוד מי עומדת מאחורי ספרי המחקר הרבים והמעניינים כל כך שפרסמה.

בדברי הסיכום לספרו מזכיר הכלכלן הבריטי דניאל סוסקינד את שטפן צוויג, ואת ספרו העולם של אתמול, שבו תיאר צוויג ב-1941 את ההתפכחות של בני דורו מהאשליה כאילו העולם שאליו נולדו יישאר כמות שהוא גם במותם. תם עידן היציבות.

גם אנחנו, בני דור הבייבי בום, חווים התנסות דומה: גדלנו בתחושה שאחרי מלחמת העולם השנייה העולם התייצב ונרגע, האנושות למדה את הלקח הנורא, ומעתה נוכל אנחנו וצאצאינו לחיות בעולם יציב ו"בלתי ניתן לערעור". אבל, טוען סוסקינד, "עידן הביטחון שלנו, כמו זה של צוויג, בא אל קיצו."

השינוי שבו הוא מתמקד נוגע בהיבט אחד – ערעור עולם העבודה והתעסוקה־בשכר, הנובע מההתפתחויות הטכנולוגיות, שלחלק מהן אנחנו כבר עדים, ואת האחרות, הצפויות להתרחש, אין בכלל בכוחנו לדמיין או לחזות.

האם ההתפתחויות הללו ייטיבו עם האנושות? האם החרדה מפניהן מוצדקת?

דיונו של סוסקינד מרתק.

הוא פותח בתיאור עמדתם של מי שכונו ה"לודיטים", על שמו של אורג בשם נד לוד, שהתנגדו לשכלולים הטכנולוגיים בעידן המהפכה התעשייתית. כך למשל איימו נולים משוכללים על עבודתם של האורגים, וכשכומר אנגלי המציא מכונת סריגה, הסתייגה ממנה המלכה אליזבת I והסבירה לו שההמצאה "תגרום לחורבנם" של נתיניה, "תגזול מהם פרנסה ותהפוך אותם לקבצנים ופושטי יד."

לא רק במאה ה-19 התנגדו הבריות לשכלולים הטכנולוגיים. מסתבר שגם הנשיא ג'והן פ' קנדי, המדענים סטיבן הוקינג ואלברט איינשטיין, ואפילו הנשיא ברק אובמה, חששו מפני "גל חדש של עקירה כלכלית", עקב השמדת עבודתם של אנשי הצווארון הכחול, וראו בטכנולוגיה סכנה שעלולה "להכריע" את יוצריהן של ההמצאות.

סוסקינד אינו פוסל את החששות ואינו דוחה אותם על הסף. מצד אחד הוא מראה כיצד ההמצאות הטכנולוגיות יכולות לסייע לעובדים ולהגביר את הפריון שלהם, למשל – וייז מגבירה את היעילות בעבודתם של נהגי מוניות, ופיתוחים שונים משפרים את יכולתם של רופאים לאבחן מחלות.

בהקשר זה אני חושבת על מאמרו של שחר צפריר, "צעד גדול לאנושות: על חברות הזנק פורצות דרך בתחום הרפואה", שבו תיאר את ההישגים המופלאים של כמה חברות ישראליות: Aidoc, חברה שפיתחה שיטה לפענוח בדיקות רדיולוגיות באמצעות בינה מלאכותית; Deepcure, שמשכללת את היכולת לאבחן מחלות, שוב, בעזרת בינה מלאכותית, במהלך מהפכני של התאמה מדויקת וספציפית לכל אדם; Immunai, ששם ממפים את המערכת החיסונית בעזרת בינה מלאכותית, כך שיתאפשר פיתוח מואץ של תרופות מותאמות אישית לכל אדם; ו–Canopy Immuno-Therapeutics שבה מפתחים כלים חדשים לטיפול במחלות שקשורות במערכת החיסונית של הגוף.

בפרק המרתק "מהפכת הפרגמטיות" מתאר סוסקינד את ההתפתחות של מהפכת הבינה המלאכותית. הוא מסביר כיצד המכונות הן אלה שמלמדות את עצמן, בלי "עזרה" של בני אדם. כך למשל למדה תוכנת AlphaGo Zero לנצח במשחק Go, שהוא מורכב הרבה יותר ממשחק שחמט (אחרי שתוכנת DeepBlue הצליחה להביס את גארי קספרוב, אלוף העולם בשחמט). AlphaGo Zero "למדה ממשחקים חוזרים נגד עצמה, עד שפיצחה אלפי תובנות משחק." מה שמעניין זה שהתוכנה לא ניסתה לחקות את התבונה האנושית. היא הייתה זקוקה רק "לדעת" את חוקי המשחק. בעזרתם שיחקה במשך שלושה ימים, עד שייצרה מאגר מידע משלה!

מסתבר, אם כן, ש"האינטליגנציה האנושית אינה עוד הדרך היחידה להגיע ליכולות של המכונה", ככל שהפיתוחים הטכנולוגיים משתכללים במהירות גוברת והולכת.

מה אם כן יעלה בגורלם של העובדים?

סוסקינד נעזר בדימוי של משורר יווני קדום, ארכילוס, ושל ישעיה ברלין שאימץ אותו: "השועל יודע דברים רבים, הקיפוד יודע דבר אחד גדול": המכונות, לדברי סוסקינד, הן "קיפודים טפוסיים": הן מיטיבות לפתור בעיה ספציפית, אבל "אבודות בביצוע מגוון רחב של משימות אחדות", לעומת בני האדם שהם "שועלים גאים"… שאיפתם של חוקרי הבינה המלאכותית היא לבנות מכונות "שועליות", אבל לדעתו "במחשבה על עתיד העבודה עלינו להישמר לא מפני השועל הכול יכול, אלא מצבא של קיפודים חרוצים."

אכן, התפתחויות טכנולוגיות יאיימו על עולם העבודה, המוכר לנו כיום. אבל, תוהה סוסקינד, האם באמת העבודה חשובה כל כך לבני אדם? הוא מפקפק בהשקפה שלפיה העבודה נחוצה לבריאות הנפש. פרויד סבר אמנם כי "רווחה של אדם תלויה בשני דברים בלבד, 'אהבה ועבודה'", והסוציולוג מקס ובר, טען כי "המחויבות לעבודה שבני אדם מגלים היא סוג של מסירות דתית", שכן היא משמשת תחליף לווידוי הקתולי. האומנם? תוהה סוסקינד. הוא טוען שאבותינו הציידים־לקטים הקדישו הרבה פחות זמן מאתנו לעבודה. ביוון העתיקה רק עבדים נאלצו לעבוד, ובאנגליה של המאה ה-19 בני המעמד הגבוה התנאו והתגאו בחיים של בטלה, ולא ראו בהם שום דופי… אז אולי אנחנו לא באמת אמורים למצוא את הפשר של חיינו דווקא בעבודה? איזה אחוז מבני האדם באמת מוצאים סיפוק בעבודה שהם שקועים בה רוב  הזמן, לאורך רוב שנות חיים? לדעתו מרביתם די סובלים מהכורח להתפרנס מעבודות משעממות ונטולות השראה (האם, הוא תוהה, החוקרים הסבורים שהעבודה מעניקה פשר חושבים למעשה על עצמם, על עיסוקם המענייין, ולאו דווקא על מרבית בני האדם?…)

וכאן מציע סוסקינד מגוון "פתרונות" שיאפשרו לבני האדם לחיות בתחושה של כבוד עצמי ומשמעות, גם בעולם שבו היכולת לעבוד קטנה בהרבה. פתרונותיו כלכליים וחברתיים. למשל – הקטנה יזומה של שבוע העבודה עד לארבעה ימים בלבד. (והנה התבשרנו לאחרונה שבאנגליה החלו בניסוי חברתי חדש, שיימשך חצי שנה: שבוע עבודה מקוצר, בלי שהשכר ייפגע). פתרון אחר שהוא מציע הוא – חיוב המובטלים "להתנדב" לטובת הקהילה, ולזכות בהכנסה קבועה, שיספק להם הציבור. ועוד פתרון (שנשמע לי מפוקפק, שכן הוא עלול לפגוע קשות במוטיבציה לעבוד, לא כן?)  – מיסוי כבד מאוד, של 70%, הן על רווחים מעבודה, והן על ההון האישי.

סוסקינד בוחן את חברות הענק למשל – גוגל, פייסבוק ואמזון, ומראה עד כמה הן משפיעות על חיינו. הוא בוחן את ההשפעה הזאת ובודק מה רצוי ומה אפשר לעשות כדי לנטרל אותה.

הוא בוחן גם את עניין ההשכלה – האם היא באמת חשובה? האם ערכה דומה לזה של הזנב המרהיב שפורש הטווס כדי להוכיח את עליונותו, שכן מי שסיים בהצלחה את לימודיו האקדמיים מוכיח רק דבר אחד: שהוא מסוגל להתגבר על הקשיים שמציבים לימודים כאלה?

איך בעצם אמורה להיראות מערכת החינוך שתכשיר את בני האדם לעולם העתיד?

האם השאיפה להשכלה לא תיקשר עוד בעתיד לפרודוקטיביות, ובני האדם ירגישו בנוח להמשיך ללמוד גם בבגרותם?

ומה, אם בכלל, "מוכיחה" הנשירה מהלימודים האקדמיים של כמה מהיזמים המצליחים ביותר, סרגיי ברין, לארי פייג', אילון מאסק, ביל גייטס ומרק צוקרברג?

על כל השאלות הללו, ועל שאלות מעניינות רבות אחרות, משיב סוסקינד.

Daniel Susskind
A World Without Work
Technology, Automation, and How We Should Respond

תרגמה מאנגלית: כרמית גיא

ספר השירים החדש של שחר־מריו מרדכי מפעים. לא פחות. מדובר ביצירה שירית מופלאה, במיוחד בשער הראשון "על הבאר ועל הבערה" המוקדש, כפי שנכתב באתר של עם־עובד, לאימת התופת של שדה הקרב ולצלקות המלחמה ואיוולתה.

בשירים הראשונים נוגע המשורר בפציעה של אביו, במלחמת ששת הימים. מפעים לראות איזה יופי יכול ליצור כאב רב כל כך, ואיך אפשר ליצור במילים מציאות שבה ההתפעמות והצער מתאחדים ויוצרים שלם.

יופיים של השירים נובע, בן היתר, מהשילוב המופלא בין צליל ותוכן. מהשירים הללו אפשר להבין כיצד חריזה יכולה להסב לא רק עונג אסתטי, אלא לתרום לעוצמתן של המילים, שכן הקשרים ביניהן, שאליהם מובילים החרוזים, פשוט מצמיתים.

כבר בשיר הראשון, "ילדי העברים" (עברים? עיוורים?), אפשר לחוש בכך: 

אָבִי שְׁחוּם עוֹר וּשְׂעָרוֹ פֶּחָם
שַׁתְקָן וְרָזֶה, מַבָּטוֹ חוֹרֵךְ כְּלֵהַבְיוֹר.
בִּפְסַק לֵב חָצוּב כִּבְאֵר וְקָשֶׁה כְּאֶבֶן צֹר
אִמִּי אוֹהֶבֶת אֶת גּוּפוֹ מֻכֵּה הַלַּהַט וְהָחָם.

צָף אָבִי עַל הַבְּאֵר וְעַל הַבְּעֵרָה.
בְּתֵבַת גֹּמָא מְקֻלֶפֶת זֶפֶת וְחֵמָר
הִצְפִינָה אִמִּי אֶת אָבִי הַסָּמָ"ר;
וְאָבִי הָיָה עֶלֶם, וְאִמִּי נַעֲרָה.

מְפֻחָם, חָרוּךְ וְכָרוּךְ בְּתַחְבּוֹשׁוֹת
שָׁב אָבִי בְּתֹם שִׁשָּׁה יָמִים מְלֹהָטִים
מִמִּצְרַיִם. עִם אֶחָיו, וְרָאָה בְּסִבְלוֹתָם.

הַחַיָּלִים, אוֹמֶרֶת אִמָּא, הִסְתַּדְּרוּ בִּשְׁלֹשׁוֹת.
הַחַיִּים, הַפְצוּעִים וְהַמַּתִים;
וְאָבִיךָ בִּשְׁלָשְׁתָּם

נכנסנו לתוך המציאות שבתוכה מתהלך השיר, שהוא למעשה סונטה: באר ובעירה נוגעים זה בזה, פחם וחם נחרזים, כמו גם להביור וצור. תחבושות ושלשות, סבלותם ושלושתם. כל החרוזים מפתיעים, מדויקים, ונעשים מיד הכרחיים ובלתי נמנעים. כי עם מה תתחרז המילה "מלוהטים", אם לא עם "המתים"? ואלה הם השלשות שאביו של המשורר מופיע בתוכם, שהרי ידוע שבצה"ל הכול מתחלק לשלושה חלקים: הוא בו זמנית חי, פצוע, אבל גם, בעצם, מת, כפי שיתחוור לנו בשירים הבאים. אביו, בדימוי של משה, צף "בתיבת גומא" אי־שם במצרים, אבל לא על היְאוֹר, אלא "על הבערה", ולא הייתה שם מי שתושיע אותו. 

השיר הבא, "מלמעלה למטה", מתכתב עם השיר המופלא "ריבונו של עולם" של בארי חזק, המשורר שחזה את מותו שלו. כך אצל בארי חזק:

אָנָּא, הַגְבֵּר עָצְמַת אוֹתוֹתֶיךָ
כָּאן אֲנִי
לֹא שׁוֹמֵעַ, לֹא יוֹדֵעַ,

וכך אצל שחר־מריו מרדכי:

הַאִם שׁוֹמֵעַ? עֲבוֹר, קַבֵּל וִדּוּא:
יֵשׁ לָנוּ שְׁלִיטָה אֲוִירִית, הָרַמַטְכָּ"ל:

אצל שניהם מתעוררת תחושת הזוועה של מי שמתבונן בחייל שקיבל פקודה, חתר למגע, צמצם מרחק, ואז הגיע אל השקט המחריד של שדה קרב אחרי שהוא נפצע ומאבד כנראה את ההכרה. והנה שוב החריזה המרהיבה, החונקת:

כְּשֶׁפְּגָזִים נוֹרִים מְנַתֵּר הַחוֹל
כְּשֶׁתּוֹתָח יוֹרֶה הוּא נִרְתָּע אָחוֹר

המשורר מנסה להבין מה עבר על אביו. "אמרת שהפגיעה בטנק הייתה ישירה והוא עלה באש. לא אמרת שעלה ריח של בשר חרוך", מנסה לפענח את מה שלא נאמר, את מה שלא סופר, אבל ממשיך לחרוך גם את נפשו, מרוב הזדהות ואימה, ושוב, בשיר שמסודר בשורות ארוכות, החריזה הפנימית, הנסתרת לכאורה, אבל זאת שקולעת מילה במילה:  

אֵשׁ, אֵשׁ, אֵשׁ עַל אַבָּא אֵשׁ. וְאֶת הַדָּם שֶׁנִּסְפַּג בַּחוֹל עִם קִרְעֵי מַדִים וּרְצוּעוֹת גִידִים לֹא נִתָּן לְהַחְזִיר רַק לִקְבֹּר, אָמַרְתָּ, וְלֹא אָמַרְתָּ שָׁנִּמְשַׁלְתָּ עִם יוֹרְדֵי בּוֹר.

מדים וגידים. לקבור ובור. כמובן! איך אפשר אחרת?

אפילו בשמו של החלק השני בספר, "עב ובן", טמונה יכולתו המופלאה של שחר־מריו מרדכי לקשר בשבילנו בין צלילים ומשמעויות: לא אב ובן, כצפוי, אלא עב: מה שנמצא הרחק מעל האדם, שם למעלה, ויכול לרדת אליו ולגעת בו, במקרה הטוב, כגשם.

השיר הראשון בחלק זה נקרא "אוויר (עקרת בית)", ובו הילד ניגש לדלת כי מישהו מגיע, והמישהו הזה שואל אם אבא בבית והוא משיב שאבא בשריון. ואם אימא בבית, והוא משיב שהיא בהריון. ואם הכול בסדר, והוא משיב שהכול שביר, ואם יש אור בבית, והוא משיב שהכול שביר. שריון-הריון. אוויר-שביר. ואבא "יושב על כורסה, נעקד, והנה הכד וחרסיו ואין דלת" – כד-נעקד. בכל חרוז כזה מילה אחת מדגישה את האחרת, והמשמעויות מוכפלות, משתקפות זו בזו, כמו במראה מול מראה, עוד ועוד. 

אי אפשר לקרוא את הספר הזה ברצף. יש לקרוא שיר, לנוח. להתאושש. ורק אז לחזור אל השיר הבא. להתייסר, ועם זאת, למרבה הפלא, כמו שקורה תמיד באמנות אמיתית, לחוש מין הנאה שמרוממת את הנפש. 

יש משהו מוזר, אפילו קצת מפתיע, בקריאה של ספר שעוסק במה שנתפש כעיסוק של שעות הפנאי: סדרות בטלוויזיה, אבל הספר שלפנינו מבהיר היטב כי טועה מי שפוטר את הסדרות הללו כעניין שאינו מצדיק עיון וחשיבה אקדמית. אין ספק שיש לטלוויזייה, ובכלל זה לסדרות המוקרנות בה, תפקיד חברתי חשוב, הן משקפות הלכי רוח ועמדות ציבוריות, ויתר על כן – יוצרות אותם, ולכן ראוי לעסוק בהן, ולבחון אותן ואת משמעויותיהן.

הספר כולל הקדמה, ואחריה – עשרה פרקים, שאת כל אחד מהם כתב חוקר אחר. המאמרים נוגעים, פחות או יותר כרונולוגית, בסדרות המקור שהופקו בטלוויזיה הישראלית מתחילת דרכה ועד סוף העשור השני של המאה העשרים ואחת, החל בסרטים הראשונים, הדרמות האדם הוא המרכז, החצר של מומו הגדולה, והרופא הקטן מרחוב החבשים, שיצר ג'אד נאמן. שלוש הסדרות הללו התבססו על יצירותיהם הספרותיות של י"ח ברנר, יהודית הנדל ודוד שחר. "מטרתה המוצהרת של הטלוויזיה הישראלית עם הקמתה לא הייתה בידורית, כפי שהוגדר בחוק רשות השידור, אלא חינוכית ותעמולתית." עלי להודות שאת הסדרות ההן אני לא זוכרת, לעומת שתי הסדרות הנידונות בפרק השני, חדוה ושלומיק, משנת 1971, על פי ספרו של אהרון מגד חדוה ואני, ומישל עזרא ספרא ובניו, מ-1983, על פי ספרו של אמנון שמוש הנושא את אותו השם. אותן אני זוכרת היטב.

אכן, כפי שכותבת אורנה לביא־פלינט בפתיחה לפרק "מחיקון ואנטי־מחיקון: מחדוה ושלומיק 1971 למישל עזרא ספרא ובניו", גם אני זוכרת כיצד "בימי שישי בערב באביב 1971 התרוקנו הרחובות" והכול, כך נדמה, צפו בסדרה. הדיון בפרק משווה בין העמדות שייצגו כל אחת מהסדרות כלפי "המזרחיים", ומראה כיצד העשור שחלף בין שתי הסדרות הוסיף לא רק צבע: הסדרה הראשונה שודרה בשחור לבן, והשנייה כבר שודרה אחרי עידן המחיקון. כזכור, נועד אותו מחיקון למנוע מהציבור לצפות בשידורים בצבע, והאנטי-מחיקון היה התקן שבאמצעותו החזירו לטלוויזיות את הצבע. הציבור הערים על הממשלה שביקשה למנוע ממנו להגזים בצפייה (או בהנאה ממנה…). כותבת המאמר "משחקת" עם המושג מחיקון ואנטי מחיקון כדי להראות שבעשור שחלף השתנו העמדות: בשנות השבעים הטלוויזיה התעלמה מקולות המחאה של המזרחיים. בחדוה ושלומי היה "ייצוג מונוטליטי 'לבן' (אשכנזי)", ואילו במישל עזרא ספרא ובניו הוצבו במרכז יהודים ילידי חאלב שבסוריה. יתר על כן, את דמותו של הפטריארך המשפחתי גילם מאכרם חורי השחקן הערבי־פלסטיני־ישראלי, מה שמחזק לדעתה של כותבת המאמר את הייצוג ה"יהודי־ערבי", "לפחות כמשאלת לב".

באחד הדיונים המעניינים בספר, בפרק "העלאת קורבנות, טרור וסדרתיות: בין חטופים להומלנד", משווה החוקרת ענת זנגר בין הסדרה הישראלית לסדרת הבת האמריקנית, שקיבלה ממנה את הרעיון וההשראה. זנגר מראה במאמרה כי אופן הטיפול השונה באותו נושא עצמו, פדויי שבי, משקף את הנרטיב הלאומי השונה בין ישראל לארצות הברית. בהומלנד, כמו בסדרת המקור חטופים, "טרור וטראומה משמשים מוטיבציה משותפת בתהליכי הכתיבה", אבל הסדרה הישראלית "כותבת מחדש את מיתוס העקידה התנ״כי של יצחק", ואילו הומלנד האמריקנית כותבת מחדש את המיתוס של ז'אן ד'ארק: קֶרִי, גיבורת הסדרה האמריקנית, היא זאת שנמצאת במוקד העלילה, ו"הומלנד קשורה לרגע היסטורי ספציפי – אירועי 11 בספטמבר – ולניסיון להבינו באמצעות טראומה חדשה ופיקטיבית" – פיגוע במטה הסי-איי-איי בלנגלי.  "הסדרה האמריקנית מפנה את הזרקור למיניותה של […] קרי, לאמונה הלוהטת שלה, לנאמנותה ולכישרונה, חודרת אל הטריטוריה הגברית המיליטריסטית הביטחונית ומעוררת בכך תגובות רבות. כמו ז'אן ד'ארק חמש מאות שנה קודם לכן, כלוחמת מובילה, היא זוכה לתמיכה כל עוד היא משרתת את האינטרסים של השלטון, אך כשאין בה צורך עוד אפשר להשליכה (אל הצינוק או לאשפוז פסיכיאטרי) ; כמו ז'אן ד'ארק היא מועמדת ל'משפט שדה' מאולתר (עונה 1) כאשר כל מה שתשיב לא יסייע לה להיחלץ מההאשמות נגדה; וכמו ז'אן ד'ארק המיניות שלה היא במוקד." מעניין!

במאמר "בין תרבויות לזהויות: על דרמות הטלוויזיה של רם לוי" כותבת נורית גרץ על הסרט הדוקומנטרי מתרסים, סיפורן של שתי משפחות, ישראלית ופלסטינית, שאיבדו את בניהן במהלך המלחמה ב-1948, ועל  סרטיו של רם לוי, חרבת חזעה, על פי סיפור של ס' יזהר, ומר מאני, על פי הרומן של א' ב' יהושע. היא משווה אותם לפאודה, סדרה שמופיעה בדיונים נוספים בספר: "קורות 'האויב' על פי ארבע סדרות דרמה ישראליות עכשוויות" מאת יעל מונק. גרץ מראה כיצד אצל רם לוי מעובדת "אשליה של אחדות מגוננת", לעומת פאודה, ששם הגיבורים נמצאים "גם גיאוגרפית וגם נפשית באזור הערבי," כש"זהותם חצויה בין הגבולות, וגם בהתנהגותם וגם בשפתם הם נעים בין הערבית לעברית." פאודה מסמנת את "התערערות האחדות של הקולקטיב הלאומי", וכמו כן "מתערערת גם אחדות הקהילות האחרות שהם [המסתערבים] משתייכים אליהן – המשפחה והיחידה הצבאית".

מאמרים אחרים בספר דנים בסדרות פלורנטין, ובת ים – ניוק יורק, בסרט שחור שהוא אמנם לא סדרת טלוויזיה, אבל לטלוויזיה יש בו מקום מרכזי ומשמעותי, בסדרה זגורי אימפריה, בשטיסל, וביצירות טלוויזיונית רבות אחרות.

המאמר "קופסה שחורה: זיכרון, טלוויזיה ואתניות בסרט שחור ובסדרת הטלוויזיה זגורי אימפריה" מדגיש את השינוי המשמעותי ביותר שעבר על הטלוויזיה בעקבות המעבר משידור ישיר, ששימש כמעין מדורת השבט (כדבריו של מרשל מקלוהן בספרו המדיה היא המסר), לצפייה באמצעות VOD, או באינטרנט, כשכל צופה בוחר מתי ובאילו אמצעים לצפות בסדרות. יש הבדל בין צפיית בינג', שמתאפשרת באמצעים השונים, לבין צפייה של סדרה שמוקרנת אחת לשבוע ואין לצופה אפשרות לקבוע מתי יצפה בו:

"הטלוויזיה הישראלית השתנתה מאוד מאז הוקרן שחור, והסדרה זגורי עלתה לאוויר בתקופה חדשה בהתפתחות הטלוויזיה הישראלית, תקופה המכונה 'טלוויזיה ג' או 'הטלוויזיה שאחרי'. הכוונה במונח זה היא להצביע על שינויים מהותיים שפקדו את המדיום הטלוויזיוני – בטכנולוגיה, ברגולציה, באופני הצפייה ובתכנים – עד כדי כך שיש הרואים בה מדיום חדש. אחת הנקודות המרכזיות בדיון זה היא שבתקופה זו חוויית הצפייה בטלוויזיה השתנתה. הצופים יכולים לבחור מתי ובאיזה קצב לצפות בתוכניות שלהם – בעזרת שירותי ה VOD, המקליטים הדיגיטליים, ההורדות החוקיות והלא חוקיות, הצפייה הישירה ועוד – ולא זו בלבד, הם אף יכולים לעשות זאת על גבי המחשבים, הסמארטפונים והטאבלטים שלהם, בכל מקום העולה
על דעתם. רעיון זה השפיע באופן נחרץ גם על התכנים, אשר יצירתם נשענה פחות על דייטינג ויותר על מיתוג – תופעה המכונה 'באז.'"

להבדלים הללו יש משמעות עמוקה, שיש לשים לב אליה: "מכוח הצורך למתג את עצמן, הדרמות בכבלים (HOT) ובלוויין (YES), אשר אינן תלויות רייטינג, נוטות לאמץ לעיתים עמדות שנויות במחלוקת בנוגע למציאות הישראלית, ובכלל זה עמדות פוסט־ציוניות ופוסט־קולוניאליסטיות." אפשר אם כן לראות שיש משמעות עמוקה להתפתחויות שנתפסות כטכניות גרידא!

המאמרים מרתקים, וחשיבותו של הספר בכך שהוא מוכיח כי מה שנראה כעיסוק של שעות הפנאי הוא בעצם עניין משמעותי שראוי לחשיבה ולמחקר.

בהקדמה מצטטים הכותבים את הסתייגותו של אדורנו מהמדיום: "רוב רובה של הטלוויזיה כיום," כתב אדורנו, "מציב מטרה לייצר, או לייצר מחדש, את הפסיביות והנאיביות האינטלקטואליות". כלומר, הם מבארים, "ללא קשר לתוכניהן של תוכניות הטלוויזיה ולעמדותיהן, נגזר עליהן להצטייר רדודות ואף מסוכנות". אחרי שקוראים את הספר שלפנינו אפשר להטיל ספק בקביעתו.

"סַבָא, מָה יֵשׁ לְךָ עַל הַפָנִים?"
"עַל הַפָנִים שֶּׁלִי?" מִתְפַלֵא סַבָא,
"אֵין לִי שׁוּם דָבָר עַל הַפָנִים,
רַק מִשְׁקָפַיִם".
"יֵשׁ לְךָ קְמָטִים", אוֹמֵר יוֹתָם,
וְסַבָא אוֹמֵר, "אָה, טוֹב,
הַקְמָטִים שֶּׁלִי…
אַתָה כְבָר מַכִיר אוֹתָם, יוֹתָם".
"אֲבָל לאֹ אָמַרְתָ מִמָה הֵם נִהְיוּ לְךָ",
אוֹמֵר יוֹתָם.

בן השש הסכים להקשיב, אף על פי שהיו באותו רגע עניינים שמשכו אותו יותר. הפתיחה והציורים שבו את לבו, והוא התמסר לסיפור, וחייך במקומות הנכונים.  

לשאלה – "אז מה דעתך על הספר? מה לכתוב עליו?" השיב בחביבותו האופיינית: "שהוא נהדר ושהוא ממש יפה, ושהציורים יפים." לא היו לו הערות נוספות.

בן העשר שמצא אותו מונח על השולחן התפתה מיד לפתוח אותו. 

בעמודים הראשונים הוא העיר: "הוא לא בשביל הגיל שלי. הייתי אומר שהוא מתאים לגיל חמש או שש," אבל המשיך לקרוא אותו בעניין. גם הוא חייך במקומות הנכונים, אבל היו לו גם הערות:

"כתובים כאן דברים שיכולים להפחיד ילדים". 

"איזה?" שאלתי.

"זה שהסבתא הייתה חולה. וזה שהכלבה מתה. זה דבר מאוד עצוב," הוסיף מי שֶׁשָּׁכַּּל חתול מחמד אהוב, ויודע על מה הוא מדבר.

"אבל," הוא הוסיף, "הספר מעניין, הציורים ממש טובים, ויש בו כמה בדיחות קטנות וחמודות."

"מה למשל?" שאלתי.

"למשל – "הוא הצביע על העמוד הנכון, "כשהילד אומר שהקמט העגול הוא שלו, כי הוא דומה לפיצה." אכן, גם במהלך הקריאה הוא השמיע קול קטן של הנאה.

"ולסיכום?" בדקתי.

"לסיכום זה ספר יפה, אני חושב שילדים בגיל המתאים יכולים ליהנות ממנו."

עד כאן. 

איורים: מאיה שלייפר

(את האיורים קיבלתי, לבקשתי, מההוצאה לאור)

מודעת־אבל על מותה של אישה זרה, לא בת משפחה, לא ידידה קרובה, לא מישהי ששייכת למעגל החברתי של בני הזוג ג'וואד וסלמא, משבשת לחלוטין את חייהם.

נראה כי שום דבר לא יוכל עוד לתקון. ג'וואד, שמגיב בעוצמה רגשית לא אופיינית, מבהיל את אשתו בבכי שלו ומבלבל אותה. מה קרה לו? מדוע הוא נראה פתאום כמי שעולמו חרב?

כשנודעת לה הסיבה לאבל הפתאומי היא מתבלבלת עוד יותר. וכועסת. מרגישה נבגדת. אבל איך אפשר לבגוד בה עם אישה שמתה? ומי בכלל האישה הזאת, שמשפיעה בעוצמה רבה כל כך על בעלה?

כך נפתח הסיפור שרקם עודה באשאראת, עיתונאי וסופר ערבי-ישראלי, תושב יפיע.

הסיפור מתגלגל אל העבר, אל שנות השמונים, ושם אנחנו לומדים על מה היה בקשר בין ג'וואד ותמם, כיצד הכירו, ומדוע נפרדו.

כדי שניטיב עוד יותר להבין את הדמויות, נוקט באשאראת בתכסיס ספרותי מוצלח: אנחנו צוללים אל יומן אישי שכתבה תמם, ובו סיפרה על ילדותה הרחוקה, על המקור לכאב ולקרע הנורא שנקרע בנפשה ובמשפחתה כשהייתה רק בת תשע, ועל המפגש שלה עם ג'וואד, בבגרותה. עכשיו אנחנו רואים הכול גם מנקודת המבט שלה, וההבנות הנוספות מעמיקות את דמותה.

מסתבר, כמובן, שחייה הושפעו לא רק מאירועים פרטיים, כאלה שיכולים לקרות בכל מקום ובכל משפחה, אלא גם – מהמקום שבו היא חיה, ומהעמדה שלה כערבייה בישראל.

לאורך הרומן אנחנו פוגשים את "האחר" (ואני כותבת את זה, כמובן, מנקודת המבט שלי: ישראלית יהודייה!): את הערבים שחולקים אתנו את הארץ הזאת, אלה שמציאות החיים הגיאוגרפית שלהם זהה לשלנו, אבל הנפשית וההיסטורית שונה לחלוטין.

אחד הקטעים המרתקים בספר הוא דיאלוג בין שני גברים ישראלים, יהודי וערבי, שניהם בשנות השישים לחייהם, משכילים ומתונים. שניהם מסוגלים להגיע לדיאלוג. אבל נקודת המבט של כל אחד מהם לא מאפשרת באמת להבין את עמדת בני העם שהאחר מייצג. השאלה שהם מנסים למצוא לה תשובה היא – האם בקשר זוגי אפשר להתעלם ממה שמכונה "הנושא הלאומי"?

היהודי אומר שהוא אישית "מאמין שלפלסטינים יש זכות להקים מדינה משלהם, מאמין שצריך לשים קץ לכיבוש." הוא טוען שלדעתו "זה יועיל גם ליהודים, יאפשר להם חיים במדינה נורמלית," ויחד עם זאת הוא חושב ש"לנו היהודים יש זכות לשמור על ביטחוננו."

הערבי משיב ש"העמים הערבים עוינים את היהודים משום שהם גירשו את הפלסטיני מארץ מולדתו והקימו מדינה על חורבותיה."

היהודי מבין אותו: "אין ספק שהפלסטינים שילמו מחיר כבד, אבל עמים אחרים ממשיכים הלאה ולא נתקעים בעבר, כאילו אין עתיד, חוסר היכולת של הערבים להתמודד עם המציאות כדי לשנות אותה הוא הדבר המסוכן ביותר העומד בפניהם," ומעורר בערבי תסכול וכעס "שכמותן לא הרגיש זה זמן רב," והוא משיב:

"אבל מדובר בבית שלהם, בזכויות שלהם! אתה יודע שיש תושבים עכשיו כאן במדינה שאסור להם לחזור לבתים שלהם בכפרים שהמשפחות שלהם נעקרו מהם ב-48'."

היהודי מתרגז: "זאת הטרגדיה!" הוא קורא, "שהם שוקעים בעבר. אני לא מכחיש את העוול שנגרם להם, אבל הם חייבים לחפש מסלולים אחרים. עדיף לקבל את המציאות ולהתחיל לבנות מציאות חדשה, מאשר לחיות את הטרגדיה שלך גם אם הצדק איתך."

אבל הערבי לא משתכנע, כמובן: "מי שידו במים אינו כמי שידו באש", הוא מנסה להסביר, "אולי אתה לא יודע מה היה מצבנו אחרי הנכבה, ואיזה תהליך עבר עלינו. דווקא אנחנו היינו הראשונים שסירבו לבכות על ההריסות. ההורים שלנו עבדו קשה מאוד כדי לבנות את הכול מאפס. ובכל זאת, אין בכך כדי לשלול את זכותנו או את זכותם של הפליטים בכלל להשיג את זכויותיהם."

האם זהו דו־שיח של חירשים? האם הדיאלוג הזה, שבו אף צד אינו משכנע ואף צד אינו משתכנע, יכול לקדם אותנו למקום של הבנה, פיוס, שיתוף פעולה, חיים של אחווה?

האם עצם כתיבת הספר, עצם היכרותו של עודה באשאראת עם הטיעונים של היהודים הישראלים, עצם היכולת שלו להציג אותם כך בוויכוח, מעידים על סיכוי שתיווצר כאן הבנה?

אני רוצה כל כך להאמין, אבל בכלל לא בטוחה. כי בוויכוח שהוא מציג בפנינו כל צד מתחפר בעמדותיו. מאזין לאחר, אבל לא באמת מסוגל להבין אותו.

עודה באשאראת בקיא כמובן מאוד בהוויה הישראלית-יהודית. העברית שלו, למשל, מושלמת. הוא תרגם בעצמו את ספרו מערבית. רובנו לא יודעים ערבית. תמאם אפילו נוזפת ביהודי ישראלי שמספר לה שהוא שולט בערבית, והיא מבינה שלמד את השפה במהלך שירותו הצבאי. מדוע, היא תוהה, אתם לומדים ערבית רק כדי לשרת במודיעין, ובעצם – כדי להתנכל לנו?

גיבוריו של באשאראת מתהלכים כאן, במולדת המשותפת לכולנו, אבל רואים מראות שונים. כשסלמא מחליטה למצוא לעצמה עיסוק שימלא את נפשה וינחם אותה על התנהגותו של בעלה, היא מצטרפת לסיורים מודרכים בחבלי הארץ שבהם שכנו בני עמה בעבר הלא כל כך רחוק, לפני שנושלו מאדמתם. כשתמאם מטיילת עם ידיד והוא מצלם גדר של בסיס צבאי, היא לא יודעת את נפשה מרוב פחד, ואכן, ניגש אליהם חייל, שאוסר עליהם לצלם. בדיעבד מתברר שהפעולה הכמעט תמימה תגבה ממנה ומהידיד שלה מחיר כבד מנשוא. הארץ הזאת שלהם ולא שלהם.

אין להבין מכך שהרומן הוא פמפלט פוליטי. לחלוטין לא. מדובר ביצירה ספרותית מגובשת, מרתקת ונוגעת ללב.

عودة بشارات
المرحومة تمام مکحول
رواية

שמו של השיר הראשון בקובץ אבא מחזיק תינוק, "אַהֲבָּא", ושתי השורות הראשונות הפותחות אותו, מעידים על תכניו של הקובץ כולו: "התינוק ישן, / אביו כותב לו".

מדובר בשירי אבהות מלאי עדנה ורוך, שבהם פוגש הדובר את אבהותו, את הרגעים הזעירים שמצטברים זה לזה ויוצרים ביחד את החוויה ההורית; שירים שאנחנו רגילים לקרוא אותם כשהם מגיעים מתוך הוויה נשית ואימהית, אבל האבהות החדשה, הרגישה, המעורבת, מוכיחה לנו שגם גברים חווים במלוא העוצמה, בנפש ובגוף, את התהליך המופלא של היווצרות חיים חדשים, ושל ההתאהבות ברך הנולד, התינוק שמשנה את כל אחד מהוריו לעד.

הדני נוה כותב באופן שנוגע ללב על רגעי החרדה הבלתי נמנעים הנצמדים אל ההורות, מהרגע שהתינוק מודיע על קיומו החדש בעולם: האב "מחבר תפילה המזכירה מה קורה / למי ששוכח תפילה אחרת". כותב על נס היווצרות התודעה החדשה שבאה לעולם: "אדם שכוב על גבו / מניע את ידיו / ולא תופס שהן שלו". כותב על חוויית ההיריון מנקודת המבט של המתבונן מהצד, שאינו עומד מנגד אלא הוא שותף למעשה הבריאה: "את מתעוררת אלי כאל תינוק / בתוכך / העולם חוזר אל מים". על צמיחתו של העובר, כסדרה של ערכים במילון: "ערכים צצים בתוכו: / בעיטה: נ', דרכו של עובר / להבדיל עצמו מאמו / כשעוד אי אפשר להעלות על הדעת / הבדל."

גם המציאות החיצונית, זאת של הקיום הישראלי, כבר מתערבת בחוויה: "יום זיכרון / טקס הקראת שמות הנופלים. // מחפש שם לתינוק".

איך נתפסת הלידה מנקודת המבט של העד המעורב, אביו של היילוד? הוא פונה אל בנו ומספר לו "על טביעה של מי שלא ידע שטָבַע" ועל האֵם ש"מצילה אותך מהטביעה", וחש אתו, באחד השירים היפים בקובץ, את הטראומה של הלידה:

אַתָּה עוֹזֵב אֶת הַטוֹבָה שֶׁבָּאֲפֵלות
כְּצֵל נִתָּק מְצֵּל.
צִירֵי הַלֵּדָה טֶרֶם נִרְגְעוּ בְּךְ.
אַתָּה קְפִיץ
שָׁלֹא יִתְכַּוֵּץ עוֹד
אֶל צוּרָתוֹ הָרִאשׁוֹנִית
וּלְפִי שָׁעָה,
עוֹד רוֹעֵד בְּשֶׁל כָּךְ.

האב שזה עתה נוצר מביט בבנו ומספר לו: "למדת לבכות בשפת אמך", והנה התינוק כבר כאן, עם הוריו, חולק אתם את חייו, "משתחל אל מקומך / ברווח שבין זיק ברק / לרעם",  ורואה כיצד חלים על התינוק "מהרגע הראשון" "חוקי המקום".

ומכאן מלקט הדובר את רגעי הקסם של ההורות: "אתה רדום על כתף, / כובד משקלך כעומק שנתך"; הוא מחזיק את הפעוט ומתאר את הסימביוזה ההורית: חש "בטוח שהוא נגמר במקום שבו הוא מתחיל / כאילו יש קו מפריד / בין ציפת-פרי לקליפה".

אנחנו מלווים את האב בעשייה הנלווית לגידולו של תינוק. למשל, "מי קופץ באמצע הלילה // אבא מרדים תינוק / קלים כרוח הם קופצים בַּמקום / על כדור התעמלות / מעל כדור העולם", והנה, גם רגע קטן ופרטי מצטרף אל תחושה רחבה, קוסמית: הכדור הקטן אינו מנותק מכדור הארץ, ו"כשהם נוחתים / האדמה דרוכה לקראתם". אנחנו פוסעים עם שניהם "בשדרת הפיקוס" שם "פנס רחוב מוסט בדרכו אל העין", מנסים לעזור לו להרדים את התינוק: "להפיל עליך שינה", ואיזה תיאור שהוא גם דימוי מתוק ורך: "פרי פצוע מבשיל למתיקות טרם זמנו / ונופל מהעץ, אני מחזק אחיזתי / אתה שומט את המוצץ".

שלושת שערי הספר מחולקים בסימון גרפי שיוצר אפקט מקסים:

הראשון:

השני:

 השלישי:

הם מסמנים את שלושת השלבים: את ההיריון, הלידה, ואת קיומו של הכוכבון החדש שהגיע לעולם.

הספר כולו נוגע ללב.

מיניון, ספרה הראשון של האמנית ג'ניפר בר לב, הוא רומן מוזר ומטריד, שלא לומר – מרגיז ומקומם. המוזרות המטרידה שלו נובעת מכך שהוא מציג את הדמות המרכזית, בעצם היחידה, של מיניון, יהודייה צעירה שחיה בוושינגטון באמצע המאה ה-20 ואת התנהגותה החריגה, אבל אינו נוקט עמדה לגביהן.

המשכתי לקרוא את הספר עד סופו בתקווה שמשהו יתגבש, שאבין סוף סוף מה בעצם אני קוראת. קיוויתי שזהו כתב אישום כנגד אחת התופעות המחרידות ביותר שהאנושות מכירה מאז ומתמיד בזוועה הטמונה בה: זאת של גילוי עריות.

"ייהרג ובל יעבור": זה הדין שקובעת ההלכה לגבי גילוי עריות, האם יש בכלל צורך להסביר את חומרתה של העבירה?

אבל ברומן שלפנינו יש, לכאורה "נרמול" של העניין. כאמור, קיוויתי עד סופו שאתבדה, אבל העלילה נמשכה ונמשכה, וגילוי העריות שעברה מיניון עובר בשקט ובטבעיות גמורה. היא עברה זאת לא רק בילדותה, אלא אפילו ביום נישואיה: היא משתפת פעולה עם אביה שמגפף אותה עד שהוא גומר, והיא מתחתנת עם "השפיך" (כך בספר) שלו על שמלת הכלה שלה… מה יכול להיות יותר מגעיל ומזעזע? אבל לא כאן, בספר שלפנינו. כאן מיניון ממשיכה לאהוב את אביה, מתגעגעת אליו, מחבקת, מאפשרת, וכאמור – משתפת פעולה.

האם נראה בהמשך את הנזק שנגרם למיניון? את היותה פגועה? רק פעם אחת אנחנו עדים למחשבה קצרה וחולפת שלה, שאותה היא בולמת באיבה: נזכרת להרף עין בסטייה של אביה, אבל מיד מסלקת את המחשבה וקוטעת אותה.

האם עלינו להבין שהמיניות האובססיבית שלה היא תוצאה של הפגיעה בה? אבל האובססיה שלה לא מתוארת כעניין שלילי או הרסני. היא נעתרת למין מזדמן עם כל ארחי פרחי, היא מוצאת את עצמה בקשר סדו מזוכיסטי, היא משתתפת באורגיה, ובעצם נהנית מאוד מכל העיסוקים הללו! היא לא משלמת שום מחיר, לא ניזוקה משום התנהגות קיצונית, לא סובלת, לא נהרסת, בעצם, לא קורה לה שום דבר!

אי אפשר שלא להיזכר בספר אחר, על חוף צ'זיל של איאן מקיואן, שמטפל בחוכמה ובעדינות בפגיעה כמעט סמויה מהעין של אב בבתו. מקיואן מראה בתחכום רב כיצד פגיעה כזאת יכולה לשבש חיים שלמים, בניגוד למה שמתרחש בספר שלפנינו.

אמנם לקראת הסוף, כשמיניון מגיעה לישראל, היא מגלה בפעם הראשונה את היכולת לומר לגבר "לא" (ולא שלפני כן היא רצתה לסרב! את כל המגעים המיניים שלה היא קיימה בחדווה רבה, גם עם גברים לגמרי זרים), אבל השינוי שמתחולל פתאומי, לא נובע משום תהליך, לא משכנע וגם לא משמעותי. זה לא שהיא למדה משהו חשוב, שהתפתחה, שהשתנתה. השינוי פתאומי מדי, ואין לו בעצם משמעות או סיבה כלשהי. ככה פתאום, בבת אחת, בישראל, מתאפשר לה בן רגע, לקבוע גבול למתירנות הקיצונית שלה, ועם זאת גם בישראל, רגע אחרי שסירבה להצעה מגונה של מציל בחוף הים, היא מאפשרת לעובר אורח למשש את שדיה, ככה סתם, באמצע הרחוב…

ומדוע, בעצם שתשתנה? הרי אותה המתירנות לא הפריעה ולא הזיקה לה בשום דבר. כשהיא מחליטה להתרחק מבעלה, אביה מסדר לה את העניינים, קונה לה מכונית, שוכר לה דירה, שולח אותה ביחד עם אמה ועם העוזרת הלא לבנה שלהם לפלורידה, מסדרים לה מיד עבודה ועוזרת-מטפלת צמודה שלוקחת על עצמה את הטיפול בילדתה הקטנה, שמיד מתלהבת מהמטפלת החדשה. הכול כל כך פשוט ונוח וקל. שום מאמץ לא נדרש. הכול מסתדר בנוחות ובקלות. כשמתחשק לה לטוס לישראל ההורים שלה מתנדבים מיד לקחת אליהם את בתה הקטנה. הם אולי קצת שתלטנים, אז מה? יומיים אחרי שאמה מסרבת לקנות לה איזה אהיל מוזהב היא מתמרדת: האימא נוסעת בחזרה הביתה ומיניון קונה לעצמה את אותו אהיל בדיוק, קובעת את סידורי הלינה בביתה החדש בניגוד להנחיות של אמה, וממשיכה למצוא לעצמה גברים שונים, להנאתה הרבה.

מה בעצם מספר לנו הרומן? מה אומרת לנו דמותה של מיניון? שכיף לשכב עם כל טיפוס לא מוכר שנתקלים בו באקראי, ככה, סתם, ושמשגלים כאלה יכולים להסב עונג אינסופי? ושזה יכול לקרות לאישה ש"מראה האיבר של אבא שלה, מקציף מסבון ומבריק ממי מקלחת מוכר לה ממש כמו מראה ברכיה המורמות כשרגליה נשענות על שרפרף קטן מול האסלה בעולם הסודי המשותף לשניהם"?

יש כאן למעשה צורך ב"אזהרת טריגר": כפי שנהוג לכתוב בפורומים של נפגעי תקיפה מינית, במיוחד בקרב נפגעות גילוי עריות, כדי שקוראות ידעו שאולי מוטב להתרחק מהטקסט, כי הוא עלול לפגוע בהן. כי אכן, התיאור הזה, והוא לא החמור מכולם, ממש מסוכן. יש בו רוע מפחיד. הוא מנרמל סיטואציה איומה ונוראית, ולא דן אותה לכף חובה. אם הכוונה של המחברת דווקא כן למתוח ביקורת על אביה של מיניון, היא עושה זאת באופן כל כך סמוי, שהוא בעצם נסתר מהעין. אסור, פשוט אסור לכתוב כך! זה לא מוסרי, זה מזויף, וזה פשוט דוחה.

הגעתי עד סופו של הרומן ולא הרגשתי שמשהו בו גואל את תחושת הדחייה שהתעוררה בי למעשה ממש מתחילתו, כשאנחנו פוגשים את אביה של מיניון שמתחרמן משדיה הגדולים, הנוטפים חלב, של בתו שזה עתה ילדה את בתה, ואחרי כן את הרופא שאליו לוקחת אותה אמה בהיותה בת חמש עשרה, כדי שיגיד מה צריך לעשות עם אותם שדיים ענקיים. (בהמשך הרופא מתחרמן גם מצליל חיכוך הרגליים של האם). קיוויתי שאחרי ההתחלה המחרידה והמבחילה הזאת יגיע המשך שיצדיק את קיומה, אבל זה לא קרה.

התחושה החזקה ביותר שהתעוררה בי בסופו של דבר הייתה שג'ניפר בר לב השתוקקה בעיקר to shock the bourgeoisie: להתריס. להעז. לתאר מיניות נשית לוהטת. לדבר על הכאב בווגינה הלא מסופקת, להתרברב בשדיים מפוארים. אני מבקשת להדגיש: לא אלה החלקים שזעזעו אותי. גם לא המתירנות של מיניון. הזעזוע שלי נובע רק מהחשד שלכותבת אין באמת מושג מה המשמעות של פגיעה מינית של אב בבתו, ואיך באמת נראים יחסים בתוך משפחה שבה זה קורה. הנגיעה הגסה הזאת בעניין כל כך רגיש וכאוב נעשתה לטעמי לא בתעוזה אמיצה, אלא בעזות מצח.

המטבח האחורי בספר שלפנינו הוא דימוי, שנלקח מתיאור של תופעה: בתים שיש בהם מטבח אחד מפואר וייצוגי שבו הכול בוהק ומצוחצח ללא רבב, והוא נועד לתצוגה בלבד. את הבישול, ההתזות, כלומר – את השימוש הממשי – עושים במטבח נוסף, המטבח האחורי הסמוי מעיניהם של אורחים.

ברומן הביכורים של רומית סמסון, אלעד, אחד הגיבורים הראשיים בסיפור, משתמש בדימוי כדי לספר לעצמו על הפער בין דמותו הייצוגית, החיצונית, זאת שהוא מראה בדרך כלל לעולם, לבין עולמו הפנימי הנסתר (לפעמים אפילו ממנו עצמו).

אלעד הוא עורך דין מצליח, שמסתיר מאחורי החזות המצוחצחת סוד: אירוע מעברו הצבאי, כזה שידוע אמנם לכול מכריו, אבל אלה אינם מבינים את עוצמת השפעתו על חייו.

בתחילת הרומן אנחנו פוגשים את אלעד בשלב שעובר עליו שינוי משמעותי: הוא מתקרב לגיל ארבעים, ולפתע החליט לחזור לעיר הולדתו, להיפרד מהחיים הנוצצים שהיו לו בתל אביב, ולפתוח משרד משלו בעיר החוף הקטנה, בפריפריה. 

רק לקראת סופו של הרומן ייוודע לנו מדוע החליט על הצעד המשמעותי הזה, מדוע בעצם ויתר על הקריירה המשגשגת בעיר הגדולה וחזר אל המקורות, כלומר, אל יישוב קטן יחסית לתל אביב, כזה שיש בו שכונות עוני ותחושה של קיום בשוליים.

הדמות הראשית הנוספת ברומן היא זאת של שירה, עורכת דין שכירה, אם לשלושה בנים, המשמשת יועצת משפטית לראש העיר, אם כי היא גרה במושב, במרחק של כחצי שעה נסיעה מהעיר.  

גם לשירה יש סוד, כזה שמשפיע מאוד על חייה ועל תפישת העולם שלה. אמנם מכריה יודעים עליו, אבל אלעד, עורך הדין שעבודתו מפגישה אותו עם שירה, אינו מודע לרקע של שירה, וגם אלה שיודעים את סודה אינם מבינים כיצד הוא משפיע עליה ועל התנהגותה.

הסודות של שתי הדמוית, אלעד ושירה, הם כאלה שקשורים במציאות הישראלית, שבה רבים כל כך (אולי כולנו?) סוחבים אתם פצע, פוסט טראומה שנובעת מקיומנו כאן. 

אלעד נקלע אל שערוריה מקומית: קבלן שהתחיל לבנות שכונת מגורים המיועדת לצעירים תושבי העיר הפסיק לעבוד זמן קצר אחרי שגמר להעמיד את שלדי הבניינים. התושבים הנזעמים והמיואשים בטוחים שהעירייה אמורה להתערב ולעזור להם, כי רבים מהם כבר משלמים משכנתה על דירותיהם החדשות שבנייתן מתעכבת, ולצדה גם שכר דירה. האם העירייה אכן אחראית לגמר העבודה? האם שלל הקנוניות הפוליטיות, שגם הן מאפיינות כנראה את המציאות הישראלית, יעזרו לפתור את הבעיה? הסוגיה נעשתה לאחרונה רלוונטית מאוד, כשבתים ישנים קורסים ודייריהם מצפים מהעיריה שלהם להושיע. האם זה תפקידה? 

אלעד מגויס לייצג את התושבים. שירה היא זאת שבתוקף תפקידה מייצגת את העירייה. 

האם יגיעו לפשרה או לבית המשפט? מה יכריע את הכף? ומה יקרה לקשר בין השניים, שהולכים ומתיידדים? האם הסודות שלהם ישפיעו עליו? 

רומית סמסון, כך כתוב בהקדמה, היא "עורכת דין במקצועה ועובדת כבר כ-25 שנה בשירות המשפטי בעיריית נתניה, וכיום המשנה ליועצת המשפטית של העירייה". ברור לגמרי שהיא בקיאה מאוד בפוליטיקה ובאורחות החיים של עיר כמו זאת שהיא מפליאה לתאר ברומן.

אמנם השם "נתניה" אינו מופיע, אבל די ברור שזה המקום המתואר ברומן: עיר חוף קטנה, לא מרוחקת מדי מתל אביב, ובכל זאת – מעין "מטבח אחורי" שלה. מעניין מאוד לראות את הדימוי של תל אביב, כפי שתופסות אותו הדמויות המתגוררות בעיר הקטנה: הקנאה, הטינה, תחושת הנחיתות – כאילו שלא מדובר בסך הכול במרחק של שלושים ומשהו קילומטרים, אלא בפער עצום וגדול בין השוליים למרכז.

(חייבת לספר כאן על חוויה אישית שיכולה אולי להעיד על מה שרומית מספרת לנו כאן: ב-2017, כשראה אור הספר שלי רצח בבית הספר לאמנויות, יצאתי למעין מסע קידום מכירות בין חנויות הספרים השונות, כדי להסב את תשומת לבם של המוכרים והמוכרות ולהיפגש עם הקונים. באחת החנויות בקריית גת, כשסיפרתי בכמה מילים על העלילה, שאלה אותי המוכרת: "הסיפור מתרחש בתל אביב?" כשהשבתי בשמחה שכן, כן, בתל אביב, התכרכמו פניה והיא פסקה לתדהמתי ביובש – "אם ככה, הוא לא מעניין אותנו"… רק אז הבנתי, בפעם הראשונה, את הקיטוב ואפילו העוינות שחשים, מן הסתם, ביישובים שרואים בעצמם פריפריה). 

הדמויות שסמסון יוצרת ברומן חיות ומשכנעות מאוד: ראש העיר התחמן והממולח, בתו המפונקת, המנכ"ל החרוץ והאיטי, מנהלת הלשכה הצוננת והאלגנטית, אמו הממורמרת וחריפת הלשון של אלעד, אביו עדין הנפש, חברו, אחיו – כל אחד מהם זוכה בספר לנגיעה או לשרטוט, לפעמים רק קו מהיר ומשכנע, לפעמים לכמה גוונים ושכבות, וכל מעשיהם והתנהגויותיהם מצטרפים לעלילה מרתקת וסוחפת. 

שמו של הספר מעיד על תכניו: אחד עשר פרקים, שאת כל אחד מהם כתבו אנשים שונים שמעורבים בעולם המשפט הישראלי. כל אחד מהפרקים מוקדש לפסק דין משמעותי, ששינה, כדברי הכותרת הראשית, את פני החברה הישראלית. 

הם כולם מעניינים ומאלפים. 

הראשון, "סיפורה של מרים תורג'מן שוורץ: סכסוך שכנים שהחדיר את השיח הכלכלי למשפט הישראלי", בוחן את עמדותיה של הציבוריות הישראלית, המחוקק ובתי המשפט, כלפי נשים בזנות. המונח "סכסוך שכנים" המוזכר בכותרת הפרק מופיע כי הסוגייה עלתה לתודעה כשהתעוררה השאלה מה עושים עם מה שמכונה "בית בושת". האם אישה בזנות שגרה בביתה ומקבלת בו גברים מנהלת בית בושת? ואם היא שוכרת חדר ומגיעה אליו רק לשם כך? האם העיסוק בשאלה מרחיק את ההתמקדות "בבעיות האמיתיות, החברתיות והכלכליות, היוצרות את הזנות ומשמרות אותה"? מה מגביר את הצורך של נשים בזנות לקבל סיוע ממי שבעצם מנצלים אותן? האם החוק נגד נשים שמשתמשות בדירות כדי לעסוק בזנות ואכיפתו המוגברת רק פוגעים בנשים, במקום להגן עליהן? "מדינת ישראל של שנות השישים כבר הסתכלה במבט ספקני וביקורתי על האפשרות לשיקום הנשים, והעדיפה את הפללתן," קובעת כותבת המאמר, נעמי לבנקורן, שהדיסרטציה שלה עסקה בפיקוח על זנות וסחר בנשים בתחילת דרכה של מדינת ישראל. לבנקורן מראה כי הניסיון להרתיע באמצעות ענישה של הסרסורים, "בלי שנלוו אליה הצעות לשינויים חברתיים שיקדמו את מעמד האישה", רק מחמיר את הפגיעה בנשים.

בעניין זה יש לציין את פעילותה המבורכת של "׳המכללה׳ HerAcademy 
בית ספר חברתי למען נשים החוזרות למעגל העבודה": מיזם מפעים ומעורר השראה שמפעילים בו הכשרות מקצועיות במגוון תחומים – מרחב לימודי בטוח ונגיש המותאם לכל אחת שמגדירה את עצמה כאישה היוצאת ממעגל הזנות ואלימות, ללא הבדל גזע ודת. 

כותבת המאמר מראה כיצד "תפיסת העולם הבורגנית של השופטים הביאה אותם לראות בזונות מטרד לציבור ולהפלילן" גם אם בדיונים בכנסת הגדירו את הנשים האלה "קורבנות ולא עברייניות."

בפרק השני, "אתא נגד שוורץ: סכסוך השכנים שהחדיר את השיח הכלכלי למשפט הישראלי", עוסק דוד שור, חבר סגל בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב, בסכסוך שכנים שהתעורר בין מפעל הטקסטיל אתא לבין דייר שגר בקרבת מקום למפעל, וסבל מהרעש. השתלשלות העניינים שהוא מביא מרתקת: היהירות של בעלי המפעל, עמוס בן גוריון, כן, כן, בנו של ראש הממשלה הראשון, וסירובו להתחשב בבעל הבית השכן, להנמיך את עוצמת הרעש או לחילופין – לקנות ממנו את הבית, כדי שיוכל לעבור משם. מדהימה ממש חוצפתם של בעלי אתא שהסכימו לקנות את הבית, אבל במחיר מופחת משמעותית מערכו, כי… בסמיכות לו מצוי המפעל המרעיש – שלהם!  אז מה חשוב יותר? הנזק שנגרם לאדם פרטי, או הנזק הכלכלי שייגרם לקונצרן שמעסיק אלפי עובדים? ועוד מפעל ש-שומו שמים, מספק מוצרים למשרד הביטחון! 

אחד ההישגים של ההליך המשפטי המדובר היה שהוא "חשף את היעדרם של תקני רעש מחייבים" ואת הצורך בחקיקה משפטית שתציב סייגים מחייבים. 

בפרק השלישי, "שליה נגד רצקובסקי: תעלומה מעולם הפרוצדורה", מראה הכותב, איסי רוזן-צבי, איזו משמעות יכולה להיות ל"תעלומה אזוטרית למדי, שהסתתרה בין שורותין של פסק דין ישן". הכול החל בתאונת דרכים, שבעקבותיה דרשה חברת הביטוח מהנער שנפגע להיפגש עם רופא מטעמה, במרפאה שלו בתל אביב. הנער גר בירושלים ונטען בשמו שהפגיעה הנפשית שלקה בה בעקבות התאונה מקשה עליו לנסוע לתל אביב, ואפילו אם זה יעשה במימון של חברת הביטוח. 

האם סירובו סביר ונעשה "בתום לב"? האם פסק דין שיחייב את חברת הביטוח לוותר לו, ולאפשר לו להיבדק בירושלים, יגרום לנזקים חמורים לכל חברות הביטוח, שכן תובעים יתחילו להתנות תנאים בלתי אפשריים?  

רוזן צבי מראה כיצד בפסק דין קצר ותמציתי, "בהנף קולמוס", הכניס השופט אהרון ברק את "חובת תום הלב" לתוך סדר הדין האזרחי ומעיר כי אותה פרשה מלמדת איך נוצרת דינמיקה רבת משמעות, "שינויים טקטוניים" במשפט, בשל החלטה שנראית תחילה פרוצדורלית ושולית. 

הפרק השלישי, "קניג נגד כהן: טרגדיה משפחתית" שכתבה נילי כהן, כלת פרס ישראל לחקר המשפט וחברת סגל בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, בולט בין כל הפרקים, שכולם מרתקים ביותר. הפרק נכתב בשלמות ובשאר רוח. הוא מפעים ומרהיב, לא רק בשל הנושא שבו הוא עוסק, אלא גם מכיוון שנילי כהן השכילה לקשר אותו אל עניינים חוץ משפטיים: אל המושג "טרגדיה" כפי שמתאר אותו אריסטו בספרו "הפואטיקה", ולהראות כיצד הם נגלים, או סותרים, גם את הסוגיה המשפטית שבה עסקה. סיפור המעשה התחיל בהתאבדות של אישה צעירה, חרדית, בבית מלון בתל אביב. האישה נטלה איתה גם את חייה של בתה הקטנה, בת השלוש. לפני מותה השאירה האישה בחדר פתקים בכתב ידה שבהם הסבירה בין היתר כי התאבדה בגלל בעלה, ביקשה שלא יגיע להלוויה שלה, ואת רכושה ציוותה לאחיה. היא ביקשה שבעלה "יקבל כמה שפחות". 

האם הפתקים הללו יכולים להיחשב צוואה? מה בכלל "מרכיבי היסוד" שחייבים להופיע בצוואה, כדי שתהיה מסמך חוקי? האם יש "לציית לנורמה שתביא לתוצאה לא צודקת, או להתעלם מהנורמה, להגיע לתוצאה צודקת, אך בכך לפרוע את הסדר הקיים", כלומר – את מה שנקבע בחוק? מה צריך לקבוע, הצדק הפרטי, או הצדק הכללי? והרי לפעמים נוצר "פער בין אמת ליציב".  

בפואטיקה של אריסטו, מציינת נילי כהן, מוצף הקהל בתחושה של חמלה ופחד נוכח גורלו של האדם שעשה מעשה מביש ונענש עליו, ובעקבות זאת נוצר קטרזיס, "זיכוך, במובן של אישורו של הסדר הקיים". במשפט, כך היא מראה, לא תמיד מתאפשר אותו זיכוך. 

הפרקים הבאים עוסקים בשלל סוגיות מרתקות מאוד: "פרשת דנילוביץ" שעסקה בשיוויון זכויות לבני זוג חד מיניים, כתב אותו אייל גרוס, חבר סגל בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב ו"אליס מילר נגד משרד הביטחון" שבו מתארת נטע זיו, גם היא חברת סגל בפקולטה למשפטים באותה אוניברסיטה, לא רק את המאבק שניהלה בשמה של אליס מילר כדי שתוכר זכותה לנסות להתקבל לקורס טיס של חיל האוויר, אלא גם את ההתלבטות: האם ראוי שהמאבק הפמיניסטי יתנהל דווקא במישור המיליטריסטי? 

"הסיפור של בג"ץ הקיום בכבוד" שכתבו שרון אברהם-ויס ואבישי בניש עוסק בתיקון לחוק הבטחת הכנסה, כלומר – בקיצוץ שבעטיו אנשים הגיעו למצב שבו, התלבטו אם "יצטרכו לוותר על אוכל, תרופות או חוג לילדים", ומראה את הניתוק המזעזע של השופטים, שלא הבינו באמת מה קורה בשטח. אחת הדוגמאות המזעזעות, שלא לומר מבחילות, אפשר לראות בסיפורו של עורך הדין אביגדור פלדמן, שתיאר כיצד כאשר ניסו להסביר לבית המשפט את קשייהם של עניים, סיפרו כדוגמה על מישהי שנאלצת לוותר על גבינה לבנה. "עינו החדה של כבוד השופט המנוח מישאל חשין," סיפר פלדמן, קלטה את הפריט הזה והוא הציע שתסתפק גברת רובינובה בגבינת 3%, "וכאן הגיעה היריקה […] מהשופט חשין שאמר לי, כשהוא מכוון לבטני העגלגלה, 'גם לך לא יזיק לאכול גבינה דלת שומן'".

על כך מעירים הכותבים: "היה משהו קצת סוריאליסטי במעמד הזה. לא היה אפשר להימנע מהמחשבה עד כמה שופטים בבית המשפט העליון, על מעמד המיליֶה החברתי שהם משתייכים אליו, מסוגלים באמת להבין את משמעות הקיצוץ של 600 ש"ח. האם בעבורם גבינה דלת שומן היא סוגיה של דלות ומחסור או עניין של בריאות ותזונה ראויה?"

הפרק "הפרטת בתי הסוהר ופרדוקס הריסון השיפוטי" שכתב אפי מיכאלי הוא סיפור ההצלחה של העותרים שביקש למנוע התחלה של תהליך מסוכן, שבו רצו להפריט את בתי הסוהר, אולי כצעד ראשון לקראת הפרטה של עוד גופים (הצבא? משטרת ישראל?). מחריד לקרוא על הסחבת שנקטה המדינה בתקווה שככל שיחלוף יותר זמן הנזק שייגרם יתרחב, בשל החוזים שהבטיחו ליזמים פיצויים, אם הפרויקט יבוטל. 

בפרק "בג"ץ נגד הום סנטר: המאבק על שוויון מגדרי בשכר" שכתבו אריאן רנן-ברזילי וורדית אבידן מראים איזה משקל יכול להיות למעורבות רגשית של תובעת. במקרה זה – אישה שגילתה פער בשכרה לעומת גבר שעשה עבודה זהה לשלה. אותה תובעת הייתה מוכנה אפילו לוותר על פיצוי כספי לעצמה, ואכן, המעורבות שלה בכל ההליכים הועילה (אם כי פערי השכר בין נשים לגברים עדיין קיימים!) 

בפרק "החוק למניעת הסתננות: סיפוריהם של עורכי הדין ומבקשי המקלט" שכתבו ענת בן דור ואפרת בן-זאב, מתאר את המאבק למען מי שהמדינה מכנה "מסתננים", והם עצמם רואים בעצמם פליטים. מעניין מאוד לקרוא על הפער בין רצונם הטוב של עורכי הדין לבין חשדנותם של הפליטים, ומרגש לקרוא על ההתארגנות של הפליטים, אנשים שחלק גדול מהם לא השתתפו מעולם בשום מחאה, ובכל זאת התארגנו "ופתאום עשו דבר כזה, בעוצמה אדירה", כשהגיעו לכיכר רבין, "היו שם בוקר שלם עד הצהריים" ואז "התפזרו בשקט מופתי והאחרונים נשארו לנקות את הכיכר. הם פשוט השאירו אותה ללא רבב." מוסיף אחד מעורכי הדין ואומר שכך למדו "להעריך את נחישותם של הפליטים", וכי התרגש "מיכולת הארגון, הסדר והעוצמה" של אותם פליטים. את הפרק הם חותמים במילים "תם ולא נשלם". בניגוד לסוגיות אחרות שמופיעות בספר, "גורלם של מבקשי המקלט בישראל עודו תלוי על בלימה", והכותבים מקווים שאת מקומו של אחד מעורכי הדין הישראלים שעזב את התחום "ימלא בעתיד אחד ממנהיגי הפליטים, המשלים כעת תואר שני בלימודי משפטים". 

הפרק האחרון, שאותו כתבה יופי תירוש, עוסק בהפרדה בין המינים באקדמיה, והוא נושא את השם: "דיווח מן השורות", שכן "הסיפור הזה נכתב בעת ניהול הליכים ממושכים בבג"ץ. האם לימודים אקדמיים בהפרדה הם עניין לגיטימי? מה בעייתי בפרקטיקה הזאת? מה אפשר לעשות כדי למנוע אותה?

כפי שאפשר להיווכח, הפרקים שבספר מסודרים על פי ותק: מה שקרה מזמן ראשון, ומה שעדיין קורה – אחרון. 

"המשפט לא פועל בחלל ריק", מציינת יופי תירוש בדברי הסיכום שלה לפרק שכתבה. אכן, כשקוראים את הספר אפשר להיווכח עד כמה פסקי הדין, גם אלה שנראים במבט ראשון אזוטריים ולא קשורים לחיי היומיום של כולנו, למעשה חשובים ורבי השפעה.

כדאי מאוד לקרוא את הספר כדי ללמוד על כל הסוגיות שהוא מציג בבהירות ובאופן ידידותי, גם לקורא שאינו בקיא בעולם המשפט, החוק והדין. 

דוד: כבר הרבה זמן לא ראיתי את פניך.
אוריה: הרבה זמן לא הייתי בעיר.
דוד: אתה נראה עייף… כולך מאובק.
אוריה: זה עתה הגעתי מן הדרך. לשם מה הזמנת אותי, מלכי?
דוד: איך יואב? ואיך הצבא?
אוריה: בוטחים באלוהים ובוטחים בך.
דוד: ובני-עמון?
אוריה: הולכים ונחלשים. לשם מה הזמנת אותי לירושלים באמצע
המלחמה, מלכי?
דוד: מחר נשוחח על זה, אוריה. יש לנו זמן. עכשיו רד לביתך.
ותתרחץ, ותאכל ותשתה ותשכב עם אשתך.
אוריה: לא, מלכי, לא ארד לביתי, ולא אתרחץ, ולא אוכל ואשתה, ולא אשכב עם אשתי.
צדוק: לא!?
אוריה: יואב והצבא חונים על פני השדה ואני אבוא לביתי ואוכל
ואשתה ואשכב עם אשתי?
דוד: ואם לא תשכב עם אשתך – יואב והצבא לא יחנו על פני השדה?
אוריה: לא. הם יוסיפו לחנות על פני השדה.
דוד: ובכן, לך ותשכב איתה, אוריה. 
צדוק: היא ודאי רוצה שתשכב איתה.
דוד: אתה לא רוצה לשכב איתה, אוריה?
אוריה: אני רוצה.
דוד: ובכן, תתרחץ ותאכל ותשתה ותשכב איתה. אתה לא מכביד
על אף אחד, אתה לא פוגע באיש, אתה לא גוזל משהו
ממישהו… זה שלך… תשכב איתה…
אוריה: המלחמה עוד לא הסתיימה, מלכי.
דוד: אין דבר. אני מרשה לך.
צדוק: הכהונה מרשה לך.
דוד: תשכב איתה – היא אשתך!
צדוק: היא אשתך, אוריה!
דוד: היא אשתך… היא ודאי רוצה… אתה רוצה… תשכב איתה…צדוק: תשכב איתה… המלך מבקש… זה לא נורא…
דוד: תשכב איתה, אוריה.
צדוק: כדאי לך לשכב איתה.
דוד: תשכב איתה.
אוריה: אמרתי: לא. אני לא יכול.
דוד: (נואש ממנו. במין עורמה וקובלנה) עמדת בניסיון, אוריה. אני מכבד אותך. אבל הנאמנות שלך קצת מרחיקה לכת, אדם צריך להיות אדם, ולא יותר מזה. אתה מתגרה במוסר ואתה מתגרה באלוהים. אתה יותר מדי גאה. אבל עשה כרצונך –
מחר נתראה.

אמיתי בן התשע וחצי, עולה לכיתה ד', גמע אותו בתוך כמה שעות, ופסק: "ספר נהדר. מעניין ומרגש."

כשהתבקש לפרט, הוסיף ואמר שמצא חן בעיניו מאוד המעבר בין הדמויות השונות.

אחד הקטעים שאמיתי אהב במיוחד הוא זה שבו מסבירים לקורא עד כמה חתולים חכמים ומבינים יותר מבני האדם. למרבה השמחה, גם הסבתא (אנוכי, כמובן) שמה לב לקטע, ואפילו סימנה אותו לעצמה: "בטח תגידו, רוב האנשים יגידו, שחתולים לא יכולים לדבר עם בני אדם, שלכל אחד יש שפה משלו. זה כנראה נכון, לרוב. ברור שחתולים נבונים מבני האדם כי הם מבינים את שפת בני האדם גם אם אינם יכולים לדבר אותה, אבל בני האדם אינם מבינים את שפתם של החתולים, או של כל חיה אחרת. יכולת ההבנה שלהם מוגבלת. ובכל זאת יש כאלה שיכולים להבין את הרגש הנלווה לקול". שמחתי להיווכח שאמיתי מבין את האירוניה וההומור השזורים כאן, ובכלל בספר, לכל אורכו: הרי אנחנו, בני האדם, הם אלה שמתנשאים בדרך כלל מעל חיות הבית שלנו, ונוהגים לומר שהן לא ממש מבינות את שפתנו, אבל כן מגיבות לטון הדיבור שלנו…

גם אני, כמו אמיתי, נהניתי מאוד מהמעברים בין תודעתה של החתולה לזאת של הילד המספר. הפרקים של הילד נמסרים בגוף ראשון, ואלה של החתולה בגוף שלישי, אבל מראים לנו את העולם מנקודת המבט שלה. ברור לגמרי שהכותבת, רקפת זיו-לי, אוהבת חתולים ומבינה מאוד לנפשם. הנה דוגמה אחת קטנה: לי-זיו מתארת את אחד ההבדלים שיש בין חתולי רחוב לחתולים ביתיים: כשיוסף, החתולה (מדוע היא נקראת בשם של בן תגלו אם תקראו את הספר!), שנקלעה בלי דעת לחיי רחוב, מגיעה שוב לבית, מספרים לנו שהוא משרה עליה הרגשה נינוחה: "לראשונה הבינה כמה הייתה דרוכה עד עכשיו. היא זיהתה בבית קולות מוכרים שלחתולי הרחוב היו זרים: זמרור המקרר, שמסמן את האוכל, הנקישות, הדיבורים והמוזיקה שנשמעו מעבר לקירות, ושלהם אימא קוראת 'השכנים'"…

כמו כן ברור שזיו-לי אוהבת לא רק חתולים, אלא גם ילדים, ושגם אותם היא מיטיבה להבין. היא מציגה בפנינו קונפלקטים אפשריים בחייהם של ילדים שגדלים כיום במשפחות מסוגים שונים: שני אבות, או רק אימא, ומשקפת את המצוקות שנראות אולי קטנות מנקודת מבט של אדם בוגר, אבל אינן קטנות בכלל, כשמדובר בילד שחווה אותן.

זיו-לי לא רק מבינה ילדים, אלא גם מכבדת אותם. הספר כתוב היטב. ומתאים לתשובתו של הסופר הרוסי מקסים גורקי לשאלה איך צריך לכתוב לילדים: "כמו למבוגרים, אבל טוב יותר".

אמיתי ואני נהננו לעלעל בספר ביחד ולהביט שוב באיורים, שתורמים לו רבות. המספר של כל פרק מלווה באיור קטן של חתול: אחד מדלג בתוך הספרה 0, אחר נח לו בגאווה על הקו העליון של ה-5, חתול אחד מטפס בגמישות על הפיתול של ה-2, ואחד אחר חודר דרך החור של הספרה 6, ואף על פי שמדובר בסך הכול בכתם צבע אחד קטן, אפשר להרגיש היטב בסקרנותו של החתול… כל אחד מהאיורים הללו מתוק, מפתיע ומשמח מאוד.

לאורך הספר יש גם איורים שלמים של חתולים כפי שהם נראים בהווי החיים היומיומי שלהם: כאן יוסף "מושכת קצה חוט", שם חתול אחר מובל, עצוב ומודאג, בתוך כלוב – לאן לוקחים אותו? מה יעלה בגורלו? – ובמקום אחר אנחנו פוגשים צדודית של שני חתולים שיחסי הכוחות ביניהם ברורים לגמרי מהאיור: היא כנועה ומפוחדת, הוא גדול, שקט אך מאיים…

אמיתי ביקש ממני לסיים את חוות הדעת שלו במשאלה: שיהיה ספר המשך, ושאודיע לו כשזה יראה אור.

כשהגעתי אל העמוד האחרון, לא ידעתי את נפשי. סיפורה של הדסה, קשרית שנלכדה בזחל"ם "ביום שני, 31 במארס 1948, בבוקר", כפי שנכתב בראשו של הפרק הפותח את הרומן, חדר לתוך נפשי כשהבנתי על מה הוא מבוסס, ומה היה סופו.

לאורך הקריאה היה לי ברור שמיר-תיבון כותבת על הדסה, אבל מספרת לנו לא רק עליה, אלא גם על אירועים משמעותיים מאוד בקורותיה של מדינת ישראל, כאלה שכולנו מעדיפים להדחיק ככל שנוכל, לא להתמודד אתם ולא לחשוב עליהם, כי הכאב ותחושת האשמה שהם מסבים קשים מנשוא.

אבל מיר-תיבון לא נרתעה. היא שלחה לתוכם מבט ישיר ואמיץ. בספרה הקודם, רשימת האימהות, סיפרה לנו מיר-תיבון על שואת יהודי רומניה, ובהדס בקצה הלילה – על ארץ ישראל בתקופת מלחמת העצמאות. אנחנו נכנסים לעורן של כמה דמויות: נתן, צבר יפה תואר שמאוהב בהדס; גבי, צעיר שהוא אב טיפוס של מסתדרניק, מאלה שדואגים תמיד רק לעצמם, שגם הוא מעוניין בה (ומה הוא מוכן לעשות בשם הרכושנות שהוא חש כלפיה!), ואימאן – צעירה ערבייה מהכפר הסמוך למושבה שבה גר נתן עם בני משפחתו, שחולמת לקנות טרקטור וכדי לחסוך כסף הולכת עם אמה לעבוד בחקלאות אצל היהודים במושבה, וליתר דיוק – אצל מרים, אמו של נתן.

העלילה נפתחת בקרב הכושל המוכר בשם "מבצע בן נון ב'": הניסיון השני לכבוש את מתחם לטרון, כדי לפרוץ את הדרך לירושלים, ואז נעה בזמן לאחור ומתקדמת שוב, עד שהיא חוזרת אל נקודת ההתחלה, אל הדס הנצורה ואל האימה שהיא חשה כשהיא מבינה שננטשה ושחיילי הליגיון הולכים ומתקרבים אליה. הסיפור עובר מדמות לדמות, צובר נפח ותאוצה, ובעיקר – מצייר בפנינו את הדילמות הבלתי אפשריות שנקלעו אליהן בעלי המצפון.

כבר בפרק הראשון, שבו אנחנו פוגשים את נתן, אנחנו רואים בתודעתו את הייסורים שהוא חש אחרי שמילא פקודה שבדיעבד, אחרי פסק הדין בעקבות הטבח בכפר קאסם, היו מכנים אותה "לא חוקית בעליל, שדגל שחור מתנוסס מעליה": המפקד שפועל לצדו מורה לו להפעיל את פתיל ההשהיה של הפצצה שהניחו לצד בית בכפר ערבי, אף על פי ששמעו משם בכי של ילד קטן ואת המלמולים של אמו, שמנסה להרגיע אותו. נתן ממשיך במשך ימים רבים לשמוע את "הקול הבוכה, המנדנד" ולא מצליח "להדוף את הבכי, לאטום את אוזניו, לחזור לישון".

ייסורי המצפון כמו עוזבים אותו לזמן מה כשנודע לו שחיילי גבעתי גירשו מבתיהם את תושבי הכפר הסמוך למושבה. התגובה הרגשית הראשונית שמתעוררת בו היא חמדנות. הוא חושב מיד על האדמה המשובחת שבני המושבה יוכלו עכשיו להשתלט עליה, על כל מה שיוכלו לגדל בה. ככה זה במלחמה, הוא אומר לעצמו. גם כשאמו מפצירה בו לעשות משהו כדי לעזור לשכניהם המגורשים, הוא אוטם את לבו. רק כשנודע לו שבעצם הוא מכיר את המגורשים, שנהפכו באחת לפליטים, מתעוררת בו בושה על החמדנות.

זהו אם כן, בזעיר אנפין, סיפורה של הציונות, שאותו מספרת לנו גלי מיר-תיבון בלי לעשות לנו שום הנחות: אנחנו כאן על חשבון אחרים שסילקנו, גירשנו, העלמנו. רצחנו וגם ירשנו.

תיאור ה"כיבוש" של הכפר השכן, הלא עוין, שתושביו עבדו, כאמור, במושבה, מזעזע עד עומק הנשמה. קראתי ואמרתי לעצמי – אני מקווה שהיא מגזימה. אני מקווה שזה לא התרחש כך. אני מקווה שאלה רק הרהורי לבה, שלא כך נראתה המציאות!

יש לומר שגלי מי-תיבון לא מציגה בספר רק את עניינם של הערבים. הדס, הקשרית העומדת בלבו של הרומן, היא אחת מילדי טהרן, ניצולי השואה שרובם איבדו את כל בני המשפחה שלהם.

תיאור אספת החברים שבה דנו בשאלה "האם נקבל לקבוצה חבורת ילדים צעירים שהוברחו מאירופה הכבושה", מזעזע לא פחות. הגזבר "מחשב את ימי העבודה ואת התקציב המיוחד שיידרש כדי לקלוט את הילדים". רכז השיכון "טוען בלהט שאין היכן לשכן את הבאים ושרק אם נקבל הלוואה מהסוכנות נוכל לשקול", והאקונומית "אומרת שכבר היום אין לה במה להאכיל את החברים". ורק אביו של נתן, "בקול נשבר" מספר "על ההורים והאחים שלא עונים עוד למכתבים, על שמועות עקשניות שאסון נורא מתרחש בבית הישן, בגליציה". אביו מדבר על כך ש"העם היהודי נרצח" ומשכנע את החברים לקלוט את הילדים הניצולים. "זה לא זמן לחשבון של ימי עבודה או מנות במטבח. אלה ימים של חורבן ושל אבל."

ניצבים כאן, אם כן, זה מול זה שני הצדדים. גלי מיר-תיבון מייצגת אותם בספרה, שיש בו יותר שאלות ותהיות מאשר מסקנות נחרצות או הטפות: שני הצדדים צודקים וטועים ולאף אחד אין חזקה על המוסר.

הספר ישראלי מאוד. התיאורים כל כך מקומיים: הקוצים, שדות השלף, הטרשים, דרכי העפר הצהובות, הגבעות הסלעיות, המילים והמונחים של ימי תחילת המדינה: המשלטים, ה"חבר'ה", ה"דגנרטים", הבריטים, הפלמ"ח, הכול שם, ולא מעורר נוסטלגיה, אלא עצב על מה שלא היה צריך לקרות וגעגוע אל מה שיכול היה להיות.

הכול ייתכן בספרו החדש, המלבב, המבדח, של יצחק בר-יוסף: אוטוביוגרפיה משפחתית בסיפורים שקורים בהם שלל דברים מופלאים. למשל, שני הסבים שלו, מצד אמו ומצד אביו, רבים במקומם שבגן עדן. כל אחד מהם נשאר כמובן בגיל שבו מת. הצעיר פרחח, הזקן זועם, והם מיישבים ביניהם חשבונות על אביו של המספר, שעזב את אשתו זמן קצר אחרי שנולד בנם הצעיר: "סבא יוסף בן העשרים ושתיים מוציא לשון, במחילה, כנגד מאיר יעקב בן התשעים ותשע. זה הלך לעולמו עול ימים וחצוף, זה השיב את נפשו לבורא שבע ימים ושנים." המריבה ביניהם היא רק דוגמה אחת מיני רבות לאירועים שבהם בני משפחתו האמיתיים של בר יוסף מככבים בסצינות שבהן המופלא מתערבב עם המציאותי, הבלתי אפשרי עם האפשרי, ומה שקרה באמת עוטה אצטלה חדשה ופלאית שבזכותה חול לובש קודש, והיומיומי מעפיל למרומים, תרתי משמע, שכן הכול יכול לקרות: עולמות של מעלה ועולמות של מטה מתערבבים והעבר מתמזג עם ההווה, מְשחֵק בתוכו במשחקים שובי לב. 

בעולם המיוחד של הספר דמותו של הקב"ה, שמתערבת לא פעם בעלילה, היא דמות חביבה, תמימה, סקרנית, לא לגמרי בקיאה בהלכות העולם: "מה זה שטריימל?" הוא תוהה בסיפור "שטריימל טורקי" ומופתע, אחרי שמסבירים לו "כך וכך זנבות שועלים או צובלים, בטנה של משי, יש ספודיק ויש קולפיק וכולי וכולי" ומפטיר "על זה כל העניין?". אפשר לא לצחוק בשל הפער בין ה"אדיקות" האנושית שדבקה בתפל, לבין עמדתו של הקב"ה שכלל לא מבין מה הרבותא?

מה עוד קורה בסיפורים הללו? הנה למשל המספר, ששני אחיו גדולים ממנו בשנים רבות, מזמין אח או אחות חדשים, שיהיו קרובים יותר לגילו, והוא בטוח שהם קיימים היכנשהו, בהתחשב במעלליו הרבים של אביו, אבל יש לו תנאי: רק שלא יהיו אנשי ספר, כמו אחיו, המחזאי המהולל ואחותו חוקרת הספרות, שכן "תמיד תרגיש כשאתה פוגש אחד כזה, שמה שנכנס לתוכו דרך העיניים או האוזניים, כבר מעובד לצורכי ספר או מחזה או נשמר כמות שהוא לעתיד, כי הוא כמו מושבניק מן הדור הישן, כזה שמרים כל חוט ברזל או בורג בצד הכביש כי לבטח ישתמש בו פעם." 

הרבה חשבונות נושנים מיישב המספר עם אביו. בסיפור "נשק לדוב", למשל, הוא מתאר ביקור עכשווי אצל אביו. זה אמנם מת מזמן, אבל כבר אמרנו, בסיפורים הללו העבר וההווה מתערבבים זה בזה: "ירדתי בתחנה המרכזית של צפת, ושוב, כמו בילדותי, לא חיכה לי איש בתחנה – וכי די בי, בילד קטן המגיע לבדו באוטובוס מחיפה, לבטל בוקר של כתיבה בחדר העבודה שלו?" ועוד באותו סיפור: "ואני עומד בפתח החדר, מביט בשקיקה ובהערצה בדמותו הרכונה אל השולחן. גם אילו רציתי, איני יכול להתקרב – מסך העשן הכבד חצץ בינו לביני. תחם טריטוריה שאין לאיש, ובוודאי לא לקטנים כמוני, רשות להיכנס אליה". ועוד: "גם אם נכנסתי לחדר, למעשה נשארתי בחוץ". מה שיפה בסיפורים הללו זה שלמרות הכאב שהם מתארים בהומור, בעדינות וכמו במובלע, למרות שאפשר לחוש בעלבון הנושן שמעולם לא התפוגג, מעורבת בהם אהבה גם למי שפגע בו בילדותו. 

אכן, הספר גדוש בהומור דקיק ושנון, לפעמים, אפשר לומר, גם קצת מרושע, אבל בטוב טעם ובלי מרירות. הנה למשל התיאור של אביו שהגיע לגן עדן, ושם מצא את עצמו סוף סוף בחברה הראויה לו, לדעתו: זאת של גדולי הסופרים (והרי אביו של יצחק בר יוסף היה הסופר יהושע בר יוסף), שממשיכים כמובן לכתוב גם שם, בעולם הבא. הוא שומע "אוושת דפי נייר נמעכים ומושלכים לפח ואחרים, ששפר גורלם, מוכנסים לתיקי קרטון ועתידים ביום מן הימים להידפס ולהיכרך בספרים ולבסוף להיות חומר גלם ממוחזר לתבניות ביצים"… איזו עקיצה (עצמית!) שנונה של סופר בן סופר שמשתדל, כך נראה, לא לקחת את עצמו ברצינות רבה מדי. 

הנה עוד דוגמה לפלאות שמתרחשות בסיפורים: דמות מהעבר הרחוק, מנהל של תחנת רכבת שחי בטרנסילבניה בתחילת המאה ה-20, יכול להופיע פתאום על סף דלתו של המספר ולתבוע ממנו את תיק התפילין הרקום שסבתו הורישה לו, כי כך יוכל השומר לזכות באהבתה. "היית מת", משיב לו המספר והלה מגיב בגיחוך "אל תאיים עליו במוות"… 

בכלל, מתים נוהגים כאן לשוב אל האדמה, אם בזכות וברשות ואם בעורמה ובגניבה: אמו למשל מגיעה אליו כדי לבשל למענו את הבמיה ברוטב עגבניות שכל כך אהב בימים שחיה ובישלה, ובאותה הזדמנות גם כדי להציץ בתצלומים שקיבל המספר מבנה של אהובת אביו, זאת שבגללה עזב את הבית זמן לא רב אחרי שהמספר נולד. אמו גם יודעת להעלים את האהובה ואת חברתה מתוך אחד הצילומים, ומותירה בו רק את בעלה המשתומם – איך נשאר פתאום לבדו בתוך תצלום, בשפת הים של תל אביב? 

כמו כן, הוא יכול לנסות לשדך לאמו בדיעבד, בהיותה שם למעלה, בעולם הבא, את המחזר הראשון שלה, שלא רצה לשאת אותה לאישה רק מכיוון שלבשה גרביים חומים ולא שחורים, והרי, כך הוא סבור, בעלה, אביו, אמלל אותה. אבל להפתעתו מסתבר שלא, אמו לא מוותרת על הבעל האהוב, חרף היסורים שהסב לה, והיא רוצה דווקא אותו לצדה.

בר-יוסף חושף שפע של סיפורים משפחתיים נושנים, ועושה מהם מטעמים. האמת לובשת נופך דמיוני, פנטסטי, רקום בדמיון פרוע. 

הרובד הלשוני של שפתו ססגוני ומשתנה בלי הרף: "בא זה לשנות סדרי בראשית", לצד "עם כל הכבוד לשולחנם של צדיקים, למות שם משעמום", או "האומנם מקווים הם שיעסוק הקדוש ברוך הוא בריפוי גרונותיהם המודלקים של חסידיו", לצד "הגיע הזמן לצ'פר את המתנדנדים" (שתי הדוגמאות האחרונות לקוחות מהסיפור "דולרים מהגיהינום", שבו מנסים המלאכים לשכנע את הקדוש ברוך הוא לחלק דולרים ליהודים כדי שיקיימו כיאות את המצוות…)

הסיפורים רצופים כאמור בעקיצות עצמיות של סופר שמבקש לשמור על מידה של צניעות כשהוא חושב על אמנותו. הוא מתאר למשל "ציפור שנכנסה דרך אחד החלונות" בביתו, והיא "שרה במלוא גרונה לקהל מעריצים עלום שייחלה לעצמה." ברור לגמרי שהציפור איננה רק היא עצמה, אלא היא משל לכל אמן שמפליג בשירתו, ולא בטוח שמישהו בכלל מקשיב לו או נהנה במיוחד מיצירתו.

אפשר לומר ליצחק בר יוסף שלשירו הקשבתי בהנאה אמיתית. כן, אני מתייצבת כאן ואומרת בריש גלי: אלי דיברת ואני הקשבתי! 

"לב תל אביב", שמו הרומן שראה אור ב-1996, הוא שמו של בית מלון תל אביבי בדוי שהיה צמוד בשנות ה-20 וה-30 אל בניין מגורים תל אביבי. המילה "לב" טעונה כמובן במשמעויות: לב הוא לא רק איבר שרירי בגוף האדם, אלא גם, על פי ההגדרה במילון רב מילים "המרכז הרגשי והאינטואיטיבי של האדם: מושב הרגשות, המחשבות, ההתנסויות הפנימיות, הרשמים,", וגם "כינוי לאופיו של האדם, לטיפוס האישיות שלו".

כל ההגדרות האלה תקפות והולמות את הרומן המרתק שכתב נתן שחם. 

במרכזו של הסיפור עומד אותו בית מגורים ובית המלון הצמוד אליו, וכל דייריו, שכנים שקיימו ביניהם יחסי גומלין שנמשכו לאורך רוב חייהם, ושיקפו בגורלם את המציאות ההיסטורית שבה חיו: ניצולי שואה וילידי הארץ, חברי המחתרות השונות, לוחמים ואינטלקטואלים, זעיר בורגנים ואנשי מעמד הפועלים, עניים ועשירים, אידיאליסטים מכל מיני סוגים, חלקם ידידים קרובים, אחרים אויבים מושבעים.

ביניהם בולט הגיבור המרכזי של הסיפור, אבנר עינב, לשעבר וינברג, עורך דין שפעל בשירות היישוב, ואחרי כן גם בשירות המדינה, בין היתר בימים הראשונים שאחרי תום מלחמת העולם השנייה, כשנשלח לעזור בהברחה של ניצולי שואה אל ארץ ישראל. 

האם צודק בנו של אבנר, היסטוריון שכתב מחקר על ספרטה, שאותה עיר ביוון הייתה "רק משל, וישראל היא הנמשל"? האם נכונה תפישתו כאילו "אורח החיים הספרטני" אופייני ליישוב היהודי "שהעדיף חיילים ועובדי אדמה על סופרים ומשוררים"? האם אפשר להבין ללבו של אלקנה, חברו הטוב ביותר של אבנר, האידיאליסט שבחר לחיות בקיבוץ, חרף הקושי הרב, כי ראה בכך הגשמה של חזון? האם בני דור תש"ח היו "חבורה של נערים קרתניים שלא ראו את העולם ולכן לא הבינו שמגדלים אותם להיות בשר התותחים של מלחמות אבודות"?

דמות אחת בסיפור, אישה שבנה הבכור נהרג במלחמת יום כיפור, מסכימה עם נקודת המבט הזאת. דמות אחרת סבורה שאסור "להכניס מציאות מורכבת למיטה צרה מלהכילה", ומסרבת להזדהות עם התפיסות הללו. האם אפשר ומוצדק לפרש את סיפור עקידת יצחק בכלים עכשוויים ולהסיק ממנו משהו על קיומנו בישראל ועל המלחמות הגובות חיים צעירים?  

הרומן מעניק לנו הצצה מרתקת אל הלכי הנפש ששררו בארץ ישראל בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה, ובאלה של מלחמת העצמאות. מעניין למשל לקרוא כי אנשים אמרו אז לעצמם כי "היטלר רק מאיים, ככה הוא משיג את שלו. אבל הוא לא יצא למלחמה. הוא לא מטורף". מעניין לקרוא "מבפנים" על המאבק נגד "תרבות הלעז", האיסור לדבר ביידיש או להציב שלטי חוצות לא עבריים, ועל התהייה המאוחרת אם "היתה זו מהדורה צמחונית של 'מהפכת התרבות' העברית" שאפשר להשוות אותה עם מהפכת התרבות האכזרית שהתחוללה בסין. 

הטכניקה הסיפורית שנקט שחם בכתיבה הספר מרתקת: בתחילה הוא משרטט שרטוטים מהירים, חיצוניים, שמספרים בקווים כלליים על התפתחויות, דמויות, מעשים והרהורים. אחר כך הוא ממשיך וממלא את קווי המתאר, מעניק להם נפח, מעמיק ומפרט, וכך – לאורך הסיפור. מקדים את המאוחר ברמז על כל מיני תהפוכות ואז מתאר אותן לעומק. כך למשל, נודע לנו שאשתו השנייה של אבנר  קשורה אליו בכל מיני חוטים עלומים, אבל מלוא משמעויותיהם של הקשרים הללו נגלה לנו לעומק רק בהמשך. וכך העלילה מתקדמת – כל פעם נשלח רמז, מעין פתיון מסקרן, שעל טיבו נלמד רק בעוד אי אלה דפים. העלילה הולכת ומתפתחת, על כל מורכבותה והפתעותיה.  

אבנר, בן דור תש"ח, הוא אדם מתלבט שלעולם אינו נחרץ בעמדותיו: הוא "ידע כבר אז שלעולם לא יצליח לסגל לו את להט האמונה בצדקת הדרך של חברו. מחצית חייו ראה בקוצר היכולת הזה פגם מוסרי, שיש לכפר עליו בנאמנות למי שאמונתם שלמה משלו, ובמחצית השנייה ראה במום הזה את היפה בתכונותיו." כך למשל כשהוא מחליט ללמוד יידיש כדי להבין את הניצולים שנשלח להבריח לארץ ישראל, הוא חש "שבגימנסיה לימדו אותנו להיות אנטישמים בני דת משה. עכשיו לא נותר לי אלא לאהוב אותם, עם כל הקושי שבדבר". 

אבנר הוא בנו של צייר שרק לקראת סוף המאה ה-20 החל לזכות בהכרה ואפילו בתהילה. מרתק להשוות בין תיאורי הצייר ועמדותיו בספר שלפנינו, לאלה שברומן לוח חלק, שראה אור ב-2010. הצייר שעמד בלוח חלק במרכז העלילה היה מסור ליצירה מופשטת, שרק באמצעותה חש שהוא מסוגל להביע רגשות, ואילו אביו של אבנר מהרומן, הקודם מבחינה כרונולוגית, היה צייר פיגורטיבי, שאינו מבין אמנות מופשטת ואינו מעריך אותה.

משעשעת נקודת המבט ששחם שם בעיניו של אבנר כשזה נתקל בעסקנית אמנות: הוא "הקשיב לדבריה מוקסם ממה שידעה ענת לקרוא בבד צבעוני פשוט, ותהה אם באמת היא מאמינה במה שהיא אומרת, או שמא הסוחרוּת מפיקה ממוחה החריף נימוקים מלהיבים להעלאת מחירה של סחורה". 

לא יכולתי שלא לחשוב בהקשר זה, על טור מצחיק עד דמעות שכתב לפני יותר מעשר שנים רענן שקד בידיעות אחרונות בעקבות ביקורו במוזיאון: 

לב תל אביב הוא עוד אחד מהספרים שהקורונה מאפשרת לחזור אליהם. הוצאות הספרים כמעט דוממות, והנה יש הזדמנות למצוא את אלה שניצבים על המדפים ומחכים לתורם, שהגיע. המפגש אתם מתגמל ומעשיר.

בדקתי ואפשר לקנות את לב תל אביב יד שנייה באתר סימניה, או יד ראשונה בBookme ובאתרים נוספים (משום מה, ולמרבה הצער, לא באתר של עם עובד.  כנראה אזל שם). הוא שווה את המאמץ הקל שבלחיצת כפתור ומסירת כתובת הדואר. ואגב, מומלץ לפתוח תיבת דואר (צמודה לסניף דואר). מניסיון, לשם החבילות כן מגיעות. 

אני מודה: דבר כזה עדיין לא קרה לי. קראתי את הרומן כולו ולא הפסקתי, כי התענגתי מאוד מהכתיבה. אמרתי לעצמי בלי הרף: "איזה יופי!", אבל בניגוד לדרכי תמיד, לא הרגשתי שום צורך לסמן שורות לאורך הדרך, הספר נשאר נקי לגמרי, ובסופו של דבר חשתי שלא הצלחתי לפענח קשרים, תבניות או כיוונים. לא הגעתי לשום מסקנות או תובנות, לא הבחנתי בהשקפת עולם שמתגלה עד תום הקריאה. הכול זרם יפה מאוד, יש כמעט לומר – על מי מנוחות, אבל, שאלתי את עצמי אחרי שסגרתי את הספר, אז מה, בעצם?

הרומן מתרחש בירושלים, בקיץ של 1969, ימים אחדים אחרי שאפולו 11 שוגרה אל הירח. במהלך יום אחד, מהבוקר עד הערב, אנחנו מתוודעים אל עורב אחד ואל חמישה בני אדם שאינם מכירים אלה את אלה, אבל מכיוון שהם חיים באותו מרחב ירושלמי מצומצם, הם נתקלים זה בזה באקראי – ברחוב, בקונדיטוריה, בחדר ההמתנה של רופא המשפחה, בגינת בית הספר. לכל אחד יש כמובן סיפור חיים שנסתר מעיני רואיו: חיים צמח נקרא פעם הנס. הוא היה סטודנט לרפואה שהיגר לארץ ישראל אחרי שנכשל בבחינות המעבר באוניברסיטה שבה למד; שרלי הוא ילד קטן שאביו נהרג שנתיים לפני ההווה הסיפורי; בת' היא צעירה קנדית אדמונית שכועסת מאוד על הוריה; ברוך קטן איבד את אביו על האונייה בדרך לישראל, עוד כשהיה ילד, וסעיד הוא עובד ניקיון צועני שעד המלחמה ב-1948 גר עם ג'מילה, בת זוגו, בדירה שבה חי כיום חיים צמח.

העורב המשקיף על האנשים, עוקב אחרי חייהם ומתערב בהם מדי פעם הזכיר לי את עופות הטרף המופלאים בספר והיום אינו כלה של צ'ינגיס אייטמטוב, אבל אצל אייטמטוב התיאורים נאספים אל כל השאר ומתגבשים לכלל אמירה שאפשר לגעת בה, ואילו כאן, חרף יופיים, לא הצלחתי לעמוד על תפקידם במארג הכולל.

חיכיתי כל הזמן שהנחיתה על הירח, שנרמזת לכל אורך הרומן, תתממש ותביא אתה הבהרה, אבל המסגרת שקבע לעצמו הסופר: יום אחד בלבד בחייהם של דמויותיו, לא אפשרה זאת. הטיסה של אפולו נזכרת אמנם שוב ושוב, מתוך תודעתן של כל אחת מהדמויות, אבל מה משמעותה? מדוע היא ניצבת במרכז הרומן? מה תפקידה? ובכלל, מה בעצם משמעות המפגשים האקראיים בין כל האנשים הללו?

סעיד וג'מילה מעמידים פנים שהם אילמים. מדוע? בת'  מעמידה פנים שהיא נוצרייה. לשם מה? שרלי מגלה סוד שאמו הסתירה מפניו, והוא לא מגלה לה שהוא יודע לקרוא. מה חשיבותן של שתי העובדות הללו?

הספר עתיר אזכורים של יצירות אחרות: בין היתר, שירים של אדית פיאף ושל הביטלס, סיפורים של ד"ה לורנס ושל תומס מאן. יש בו אפילו שורת תווים שמלווים את שירתו של חיים צמח, אבל מה תפקיד כל האזכורים הללו? להעניק נפח? לייצר תחושה של עומק? יש גם לא מעט ציטוטים מעיתונים, אבל כאן לפחות הבנתי את הצורך להעניק רקע היסטורי מדויק.

מכל מקום, כאמור, הכול כתוב יפה להפליא, אבל הסך הכול השאיר אותי, משום מה ולמרבה הצער, אדישה.

ירח זכה בפרס ספיר ליצירת ביכורים, ולשלל שבחים. ייתכן מאוד שהבעיה בי ובקריאה שלי את הספר.

במחשבה נוספת התחוור לי מה הקשה עלי: אין סיפור! יש דמויות ותיאורים יפים להפליא, אבל אין עלילה, ולכן אין גם שום מתח. וזאת, כדבריו של א"מ פורסטר "סכנה שסופר חייב להישמר מפניה". כולנו, כתב פורסטר בספרו Aspects of the Novel, דומים למלך ששחרזדה הקסימה בסיפוריה. היא השאירה אותו כל לילה עם הסקרנות, המתח, עם השאלה "ומה קרה אז…?". השאלה הזאת נעדרת, למרבה הצער, מהרומן שלפנינו.

אחד הכללים החשובים שלמדתי בשעתו בחוג לספרות אנגלית של אוניברסיטת תל אביב היה שביצירה אמנותית ראויה לשמה כל פרט חיוני, כך שאם תסיר אותו – המבנה הכולל יקרוס. השאלה – מה תורם פרט כלשהו ליצירה היא אם כן שאלת מפתח.

הרומן הבית ההולנדי מכיל המוני פרטים שיכולים להישאר, או להישמט, ומאומה לא ייגרע ממנו. 

הרומן מעורר לפחות שאלה אחת חשובה ורבת משמעות: האם קדושים הם בהכרח אנשים שאוהבים את האנושות, אבל מפקירים את היקרים והקרובים להם? 

הסוגיה כמובן אינה מקורית. אפשר היה למשל לראות אותה בשיר "Easy To Be Hard" מתוך המחזמר שיער:

גם הספר החי על המת של אהרון מגד עוסק בסוגיה דומה: גיבור נערץ שהזניח את בני משפחתו. 

 הבית ההולנדי מציג היבט אחר, נוסף של הסוגיה: מה קורה כשהדמות הקדושה, זאת שמתעניינת יותר בזרים מאשר בבני משפחתה, היא אישה, לא גבר?

אמו של המספר  נטשה אותו ואת אחותו כדי להרחיק עד הודו ולעזור שם לעניים. כעבור שנים רבות, כשהוא מביע כעס על אותה נטישה, ותוהה מי בכלל מסוגל לנהוג כך, אחותו, שסלחה לאימם, משיבה: "גברים!" ומוסיפה: "גברים עוזבים את הילדים שלהם כל הזמן והעולם נושא אותם על כפיים. בודהה ואודיסאוס עזבו, ואף אחד לא מתעניין בילדים שלהם. הם יצאו למסעות אציליים כי התחשק להם, וכעבור אלפי שנים כולם עדיין מהללים אותם."

מעניין! 

אכן, מאז ומתמיד "התרגלנו" להרפתקנותם של גברים. למסעות הצלב של נוצרים חסודים (מי טיפל בינתיים בילדים שלהם?); לכיבוש העולם של מגלי הארצות הנועזים (לא מזמן נודע לנו ממגלן, ספרו של שטפן צווייג, מה עלה בגורלה של אשתו וילדיו של הספן האמיץ: הוא הפליג לאיי התבלינים, והם גוועו בינתיים בעוני, רעב ומחלות). התרגלנו שיש לגברים תכלית ושאיפות בחיים, שקול קורא להם לצאת לדרך ולהגשים את חלומם, אבל שאישה תפקיר את ילדיה? שאישה תעזוב אותם כדי לנהות אחרי הייעוד הדוחק בה להסתלק ולעזוב את בני משפחתה? 

השאלה אכן מעניינת מאוד. אבל הרומן שלפנינו עתיר מדי בפרטים שאין בהם שום תכלית, עד שהעיקר טובע באוקיינוס של התרחשויות ודיבורים שאינם תורמים במאומה. הרומן מעורר מעין תחושה של פטפטנות רכילותית, ומרוב מלל לא מצליח לברוא דמויות עמוקות ומשכנעות, כאלה שהקוראת נקשרה אליהן. כל כך הרבה מידע חסר תוחלת, קטעים שלמים שאפשר היה למחוק ולא היה נגרע שום דבר מהרומן, ולא היה מורגש שהם חסרים. קשה לבחור דוגמאות כי הפטפטנות היא בעצם עיקרו של הרומן, בכל זאת הנה, אחת מהן: לקראת סופו של הסיפור נודע לנו שבתו של המספר החליטה להיות רקדנית. הוא מתאר את המופע הראשון שבו השתתפה, "מפצח האגוזים", ומציין שקיבלה את התפקיד הראשי בלהקת העכברים. במה זה תורם? מה זה מוסיף? והרי אנחנו בכלל לא מכירים את הילדה, היא צל של דמות, קיומה הוזכר, אבל לא נוצר אתה שום קשר. עכשיו נודע לנו שהיא רוקדת בתפקיד של עכבר. אז מה? ואילו הופיעה בתפקיד אחר? ואילו לא רקדה, אלא שרה? אין שום משמעות לשום פרט מהפרטים הללו.

במרכזו של הרומן עומד בית ילדותם של המספר ושל אחותו: בית מפואר מאוד, שגם בחלוף שלושים שנה ממשיך להיות להם חשוב ומשמעותי, למעשה נשאר נדבך מרכזי בחייהם, בגלל מה שהוא מסמל בעיניהם. בעיני יש נופך סנטימנטלי ואפילו מזויף באהבה הזאת לבית, לתמונות התלויות על קירותיו, לחפצים השונים, שגם מקץ עשרות שנים נמצאים בדיוק באותו מקום שבו השאירו אותם.

הקונפליקטים בין הדמויות מלאכותיים ומוכתבים מלמעלה, ובסיכומו של דבר, לא מקבלים בעצם נפח או חשיבות. 

אני תוהה אם עריכה נחרצת וקיצוץ רב היו מיטיבים עם הרומן. לא בטוח, כי בעצם יש צורך לסלק את רובו.  

עם זאת, מצאתי בספר לפחות פסקה אחת ששעשעה אותי. המספר נאלץ ללמוד רפואה, והנה מה שהוא אומר לעצמו בשלב מסוים במהלך לימודיו: 

"העובדה שמעולם לא רציתי להיות רופא נותרה בגדר הערת שוליים בסיפור שלא עניין אף אחד. קשה להאמין שאפשר להצליח בתחום קשה כמו רפואה אם לא רוצים בכך, אבל הייתי חלק ממסורת ארוכה ומכובדת של הכנעה עצמית. אני מנחש שלפחות מחצית מהסטודנטים במחזור שלי העדיפו להימצא במקום אחר, הגשמנו את הציפיות שהתוו לנו: בני רופאים נועדו להיות רופאים כדי לכבד את המסורת; בני מהגרים נועדו להיות רופאים כדי לשפר את גורל משפחותיהם; בנים שחונכו לעבוד קשה ולהיות הכי חכמים, נועדו להפוך לרופאים כי באותם ימים רפואה עדיין נחשבה למקצוע של חכמים. נשים טרם הורשו להירשם ללימודי רפואה בקולומביה, אבל קומץ מהן כבר ישב איתי בקורסים. דווקא הן, כנראה, רצו להיות שם באמת ובתמים. איש לא ציפה מבנות ללמוד רפואה ב־1970 והן נאלצו להילחם על הזכות הזאת. המכללה לרופאים ומנתחים, כפי שכונתה באותם ימים, הייתה להקת תיאטרון משגשגת ששחקניה היו סטודנטים לרפואה. ההצגות שהעלו חברי הלהקה – רדיולוגים ואורולוגים לעתיד שמרחו אייליינר על עיניהם הטרוטות ופצחו בשיר – לימדו את הצופה מה היו עושים בחייהם אילו הייתה להם אפשרות בחירה."

משעשע…

למרבה הפליאה שלי, הרומן נמנה עם רשימת המועמדים הסופיים לפרס פוליצר. 

 Ann Patchett, The Dutch House 

תרגמה מאנגלית: קטיה בנוביץ'

על גבו של הספר  המופלא הזה כתוב שנרקמת בו "עלילה פנורמית על רקע ירושלים המנדטורית", ואילו אני סבורה שסיפורי העלילה הם הרקע, ודווקא ירושלים היא הגיבורה הראשית של הרומן, והיא זאת שנמצאת בקדמת הבמה. בני האדם, הקשרים ביניהם, ההיסטוריה כולה, אינם אלא הרקע לעיקר, ושולמית הראבן מיטיבה כל כך לכבוש את העיר במילותיה, עד שקשה להבין איך כתיבה כזאת אפשרית בכלל. איך נוצר במילים הקסם המדויק, המואר, המפתיע, היפה עד בלי די.

 עיר ימים רבים מחזיר אותנו אל העשור השלישי והרביעי של המאה ה-20, אל המציאות של החיים בירושלים. אל היהודים והערבים והאנגלים שחייהם השתלבו והשתרגו אלה באלה, ואל שורשי הקונפליקט המקומי שלא מרפה מאתנו כבר עוד מעט מאה שנה. לא מרפה? גובר ומתעצם!

הרומן עתיר תובנות אנושיות הנה שתי דוגמאות:

"את מבינה," מסביר גבר לאישה, "זה ככה: כששונאים בן-אדם, אז שונאים לראות איך הוא אוכל," והיא נזכרת מיד שאינה יכולה "לשאת לאחרונה את אכילתם של בני המשפחה. חכם אמריליו הלועס בשיני-הסוס שלו, בהקפדה, בכוונה, לעיסות ארוכות, חדגוניות. החיתוך המתחנחן של גרסיה שמכניסה כל נתח לפה באלכסון, מחשש רמיזה גסה, ואצבעה הקטנה מזדקרת. עפרה הטורפת בשקט, בערמה, כשועל".

כשמישהי נאלצת לשמוע דברים שהיא מעדיפה להשאיר לא אמורים, היא תוהה "איך אפשר להגיד את כל זה. חשה כאילו עמדה חנה מול חלקת הזיכרון הקפוא שלה וחיטטה בו להוציא את המאובנים מתוך השיש. עד שנפגם הכול". 

הראבן נוגעת ברומן בעדינות בשורשי הציונות: רופא שהיגר לירושלים מברלין וחרף תלאות החיים בירושלים מזדהה עם משה שלא התגעגע לשוב למצרים אומר כי "אני מעדיף ביודעין את הדבר ההולך ונוצר על הדבר הקיים והידוע".

הראבן מנסה (אין לי מושג אם הצליחה) לגעת גם בכאב הערבי: "העיר הרסה את הערבים, חושב טאלב. עשתה אותם כמו יהודים. כמו אירופאים. עולם בלתי גברי של כשפים, נשים, גנבים, בצע. טאלב יודע כבר מה יאמר לחבריו בפגישה הבאה בראמללה: אחים, היֵדעו הערבים לשמור בלבם את המדבר?"

אבל מעבר לכול, יופייו הרב של הרומן, הוא, כאמור, בתיאורי ירושלים. הנה כמה דוגמאות מתוך רבות מאוד:

"חוזרים אל הסימטה שהיא עתה זהובה וחלוקית, כביסתית, סלית, שקיעה שצבעה כצבע נשמה. ברוש זקן מאובק הנראה בשעת אוטם ראשונה שאחרי אור יום כמו נר אפל שטובע בתוך נטיפי עצמו".

"גלי אור בזיתים בחוץ. רוח צחה מטלטלת ברקנים. ההר מפוצל לאלפיות של פרטים. בלי סוף שמים". 

"כחודש אחרי כל המאורעות האלה, והעיר עודנה נלפתת להר למשמע קול פתע בלילה". 

"העיר הסבלנית קולטת את כל בעלי הרעיונות שנקהלים בה. את כל הפילוסופים, התמהונים והמטורפים. כולם מוסיפים לה נופך משלהם ונפלטים כלעומת שבאו. דומה לפעמים שהיא נבנית חציה אבנים וחציה שגעונות". 

"יש רגע, מיד אחרי שקיעה, שבו כל אבני העיר מחוירות מאוד כאדם שכוח מעשיו אזל ואיננו, והוא מצפה שיעבירוהו כמות שהוא. ניצב דומם באפיסה. אל המהות האחרת. הלילה בא אז כחסד רך ומהמם, רוחי וזרוח. ברכה קלה ודאית. אנשים מתאמים את נשמת אפם לנשם הלילה. רחוב ואנשיו, בית ונשימותיו, לעמוד לגורלם הלילי".

איך אפשר לכתוב כל כך יפה?

לא רק התיאורים מפעימים, גם ההסברים הנוגעים בתולדות העיר מרתקים: "לעומת זאת עוסקים הערבים יותר בעבר, יותר באישים שלהם: זכרו את חסדו של שיך-ג'ראח' מרפא הפצועים מפמלית סלאח א-דין; שכונתו של עומאר היתה לעומאריה, אזורו של אחד טאלב היה לטאלביה. אחמד אבו-תור, שבא עם לוחמי סלאח א-דין ונהג לרכב על שור, השאיר את שמו לשכונת אבו-תור. נזיר יוני שכוח. בתאבודיסיון, נתן את שמו לאבו־דיס. לבתים שבקרבת מנזר סנט סימון קראו ביונית  קטא־מוניס, ליד המנזר, – והשכונה כולה היתה לקטמון. במקום בו היה השטח מכוסה צרורות אבנים שבורות קטנות, צראר בלשונם. קראו לשכונתם מוצרארה. ותאר לך, בתוך הלכלוך, בתוך מפולת האבנים לפתע פתאום שֵם הדור מאד של רחוב: גוטפריד דה־בויון. וככה אנחנו חיים, ידידי, בין עבר צלבני שכוח לבין עתיד תנ"כי נכסף, במצוקות קשות של הווה, כאן ועכשיו". 

העותק של עיר ימים רבים שנמצא בידי הוא מ-1988 (הספר ראה אור לראשונה ב-1972) ומצוין עליו שזאת "הדפסה שביעית". יש להניח שקראו אותו כמה עשרות אלפי אנשים. אז, בשנות ה-70 וה-80, לא העלה איש בדעתו שבעתיד, כלומר בימינו, ספרים יימכרו "ארבע במאה", ואפילו – ספר תמורת עשרה שקלים במבצע "חיסול המלאי" של אחת ההוצאות לאור. בחודשים האחרונים עצרה "תעשיית" ההוצאות לאור מלכת. כמעט שלא מוציאים ספרים חדשים, שהרי חנויות הספרים סגורות כבר כמעט שנה, ובכלל, עולם התרבות – נדם. 

יש להניח שבמוקדם או במאוחר יתניעו שוב את הגלגלים, סופרים יכתבו, עורכים יערכו, וחנויות ימכרו.

בינתיים אפשר לחזור אל המוני הספרים המונחים על המדפים, אבל קריאתם נדחתה משנה לשנה, כי תמיד קדמו להם ספרים "טריים" יותר. 

טעמם של הנושנים לא התפוגג. עיר ימים רבים מוכיח שיש למה לחזור וממה להתענג. 

אפשר להזמין את הספר ישירות מההוצאה, (וגם כשהוצאות הספרים ייפתחו אפשר להתרגל להזמין כך ספרים. לחזק את ההוצאות לאור). הספר נמכר, כך כתוב באתר של עם עובד, תמורת 34.50 ₪. (כמה עולה פיצה משפחתית?) 

דבר אחד לא הבנתי, האם אירופה מודה בכך שאין לה האמצעים לפיתוח משל עצמה, שזה רק פיתיון, שלמעשה ספרד היא ארץ אפריקאית כמו ארצות אפריקה האחרונות וכל מה שאנחנו רואים – הכבישים המהירים, הגשרים, המגדלים, בתי החולים, בתי הספר, גני הילדים – אינם אלא חזיון תעתועים שנקנה באשראי ועלול לחזור לידי הנושים? הכול ייעלם, יישרף, ייבלע בידי השווקים, השחיתות והמפגינים?

אם כך יקרה, רבים יגיעו לרחוב הגנבים; רבים ייפלו, חייהם ישתנו, ימותו צעירים בהיעדר כסף לטפל בעצמם, יאבדו את חסכונותיהם: ילדיהם יירשו רק בעיטה בתחת, לא ילמדו עוד בבתי ספר נאים אלא באסמים שבהם יצטופפו סביב תנור פחמים – איש לא ראה זאת. היה צריך לבוא מרחוק כדי לדמיין מה עומד להיות השינוי הזה, לבוא ממרוקו, לבוא משייח' נור א-דין, לבוא מקרוס ומהגוויות.

Rue des voleurs Matias Énard
לעברית: משה רון

בן גוריון אהב לנהל בכתב ויכוחים תאולוגיים ארוכים עם רבנים או עם שומרי מצוות יודעי ספר. הוא לא ראה בעצמו אתאיסט: "לי ברור", כתב לאחד מבני שיחו, 

שאין העולם פרי התרחשות מקרית ועיוורת (אם כי איני יכול להוכיח זאת), וכי יש סדר ומשטר ("קוסמוס") בעולם, – ואולי גם כיוון ומטרה, אבל כל זה הוא בגדר התהייה האינטלקטואלית של האדם המכיר מיעוט ידיעתו ותחומי הידיעה האנושית, אבל אין זה מזון לנשמה או מדריך לפעולה ולהתנהגות האדם. 

הוא סבר שהתנ"ך הוא היצירה היהודית הגדולה ביותר, אך שגם היא אינה מפענחת את סוד האלוהות: "מספר התנ"ך אני יודע מה חשבו אבותינו על הסוד הגדול הזה – יותר מזה איני יודע. הסוד עצמו נשאר סוד".

הוא יצא שוב ושוב להגנתו של ברוך שפינוזה, שיהודים חרדים המשיכו להחרים. בעיקר נאבק בהשקפות המסתגרות של האולטרה-אורתודוקסים, שהתייחסו בשלילה לתרבות החילונית, העברית והכללית, והעלו כנגדה על נס את השיבה למקורות היהדות, כשכוונתם בעיקר לתלמוד ופוסקים. ואילו הוא הציג, כאמור, את התנ"ך כיצירה הגאונית של העם היהודי, הנושאת ערכים פרטיקולריים ואוניברסליים כאחד. אך התנ"ך אינו המקור הבלעדי לרוח האדם: "יש לנו הרבה, הרבה מאוד ללמוד מעמים אחרים".

כשהתריס בר-שיחו כנגדו שהוא מתבטל בפני תרבות יוון ורומי ענה: "אין זו התבטלות […] כיהודי איני מרגיש כל פחיתות כבוד אם אני רואה שבקרב עם אחר יש גאון באחד המקצועות, שאין דומה לו אצלנו".

הוא נשאר תלמיד נאמן של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, שביקש להיפתח לרוחות הפרצים של העולם הגדול, ולא של אחד העם, שנטה להסתגר בד' אמות היהדות. 

"ניסיתי להציג בספר זה פורטרט, לא צילום, של אישיותו", מסבירה פרופסור אניטה שפירא את מה שביקשה לעשות בביוגרפיה שכתבה על דוד בן גוריון. הספר נפתח באנקדוטה שבה סיפרה איך הגיעה בשעתו אל בן גוריון, אל "הצריף המפורסם בשדה בוקר" כדי לראיין אותו, בימים שהייתה סטודנטית לתואר שני, איך התמודדה עם קבלת הפנים הנוקשה של פולה, רעייתו: "'מה את רוצה?' נבחה עלי" ועם הפקודה: "אל תעייפי אותו!", איך קיבל אותה במאור פנים, חרף מעמדה הזוטר, ואיך רק כשחזרה הביתה התחוור לה שבעצם לא השיב לה על השאלה העיקרית שאתה הגיעה אליו…

שפירא עוקבת בספרה אחרי בן גוריון ומתעכבת בעיקר על השנים 1953-1942 התקופה שבה הגיע לשיא הישגיו הציבוריים. המהלכים ההיסטוריים ידועים כמובן, אבל הם הרקע שעליו שפירא מציירת דיוקן של אדם בעל חזון ותנופה. היא מתארת את הישגיו הרבים, אך בה בעת אינה חסה עליו, ומביאה בפנינו גם צדדים נפסדים באופיו.

למשל – את האופן שבו "סחט" את אביו רגשית בתחילת העשור השני של המאה ה-20, שנים אחדות אחרי שהיגר לארץ ישראל. בן גוריון החליט אז שעליו ללמוד משפטים, כדי לרכוש כלים שבאמצעותם יוכל להשפיע על המציאות. לצורך כך נסע ליוון, שם למד טורקית. מטרתו הייתה – להתקבל לאוניברסיטה בטורקיה. הוא לא היסס לתבוע מאביו וללחוץ עליו שיפרנס אותו במשך כל אותן שנים, כשלמד והשתלם, אם כי ידע עד כמה האב מתקשה בכך. לימים, כשאביו ביקש ממנו לעזור לו להגיע לישראל ולמצוא עבודה, סירב: "בגילוי לב חסר לב הסביר בן גוריון לאביו שהוא לא יוכל לסייע לו למצוא עבודה בארץ, כי כלוחם נמרץ כנגד מסורת הפרוטקציה המקובלת במוסדות הארץ, הוא לא יוכל לעבור על מידותיו ולהשתדל בעבור אביו." במקום לעזור לבני משפחתו לצאת מפלונסק, לקח בן גוריון את פולה, אשתו הצעירה, ואת שני הפעוטות שילדה, השאיר אותם בבית אביו למשך כשנה ונסע לכל מיני ועידות ומפגשים. פולה התרעמה על התנאים הירודים, וכעסה על "רמת ההיגיינה הנמוכה". היא "תבעה להרתיח את המים המזוהמים של פלונסק, לחמם את החדר שנועד לה ולילדים, מחשש לטחב, ובכלל הייתה מלאה ביקורת על בית חמיה". בסופו של דבר ורק כעבור כמה שנים הגיע האב לישראל והצליח למצוא עבודה, אבל היחסים בין פולה לבין בני המשפחה של בן גוריון היו קרים מאוד. "מאותו זמן ואילך לא הייתה האהבה שוררת בין פולה ומשפחת בעלה, לצערו של זה". כל אלה הן כמובן רק אנקדוטות צדדיות, אבל הן שופכות אור על דמותו של האיש, לא על זאת של המנהיג (ובעצם, גם על אשתו…).

שפירא מתארת את התפרצויות הזעם "הוולקניות" של בן גוריון. אחת מהן למשל התרחשה באוקטובר 1930 כשזעם על אנגליה שמנעה מיהודים רבים להיכנס לארץ ישראל, ואיים עליה בנאום חוצב להבות שהסתיים במילים "גורי לך, האימפריה הבריטית!" מוסיפה שפירא וכותבת: "רעיון פיצוץ האימפריה הבריטית ייכנס לזיכרון ההיסטורי של המפלגה כדוגמה לחוסר הרציונליות של בן גוריון המתפרצת לעתים בשעות משבר." תיאורי התפרצויות דומות חוזרים במשך דרכו.

מעניינות במיוחד הנקודות ששפירא מאתרת – אירועים בחייו שהשפיעו על השקפת עולמו ועמדותיו, ובכך, בסופו של דבר גם על חיי כולנו, שהרי עמדותיו המדיניות קבעו במידה רבה את עתיד המדינה שהקים.

כך למשל היא מספרת איך כשסיפר בן גוריון למכר ערבי, "יחיא אפנדי, ערבי שלמד אתו באיסטנבול" כי הטורקים גזרו עליו גירוש מפלסטינה, (אחרי שפרצה מלחמת העולם הראשונה), אמר לו אותו ערבי: "כידיד – אני מצטער. כערבי – אני שמח". שפירא מוסיפה: "זו הייתה הפעם הראשונה שבן גוריון נתקל בלאומנות ערבית. עד אז סברו היהודים שהתנגשויות בין הערבים ליהודים אינן שונות מן ההתנגשויות בין הערבים לבין עצמם: פשיטות של בדואים על כפרים, מעשי שוד, מריבות שכנים על קרקעות, מרעה או מים. הפעם הוא נתקל במשכיל ערבי שהבהיר לו שההתנגדות ליהודים נובעת ממניעים עמוקים יותר, ומקיפה גם את השכבה המשכילה". התובנה, מציינת שפירא בהמשך הספר, נשארה טבועה בתודעתו של בן גוריון, וקבעה את עמדותיו כלפי הסכסוך היהוד-ערבי בארץ ישראל. היה לו, למשל, ברור, שכדי שתקום מדינה יהודית, יש להגיע לרוב יהודי: "ארץ לא מקבלים על יד שולחן הדיונים בוועידת שלום, ארץ נקנית בעבודה. רק עלייה יהודית מסיבית שתפריח את הארץ תקנה ליהודים את הזכות עליה. 'ארץ ישראל תהיה שלנו,' הצהיר, 'כשרוב עובדיה ושומריה יהיו משלנו.'" הוא מעולם לא כפר בשוויון זכויות לערביי ישראל, וכשהמדינה נוסדה דרש שיותר לנציגיהם לדבר בכנסת בערבית, אבל האמין בכל לבו שמדינת ישראל צריכה להיות יהודית (ודמוקרטית), שכן "לערבים – ארצות רבות, ליהודים – ארץ אחת". הוא "היה מודע לבעיית הערבים מאז ימי העלייה השנייה, וראה בה סכנה פוטנציאלית לביטחון המתיישבים היהודים ובעיה עקרונית של יחסי שני עמים החולקים ארץ אחת."  בשלב די מוקדם הגיע למסקנה שהמחשבות על הידברות עם הערבים הן "תרגילים בסימולציה בין היהודים ובין עצמם, שכן לא נמצאו ערבים שהיו מוכנים להסכים אפילו להצעות של ברית שלום." בתחילת דרכו האמין אמנם בן גוריון בשיתוף פעולה בין פועלים יהודים וערבים, אבל בשלב מסוים "חדל לדבר על ארגון הפועל הערבי ועל אפנדים ופלחים." 

שפירא מתארת את הסכסוך בעניין דרך הפעולה הרצויה להקמת המדינה, שהתגלע בין בן גוריון לויצמן. האחרון האמין באימפריה הבריטית בכלל ובאנגלים בפרט, והיה בטוח שאת מדינת ישראל יקנו היהודים במתינות, במשאים ומתנים עם האנגלים, שכוחם, כך היה בטוח, יישמר גם אחרי מלחמת העולם השנייה. בן גוריון לעומתו היה בטוח שדינה של האימפריה הבריטית נחרץ, שעוצמתה תתפוגג, ושהמשענת האמיתית אמורה להגיע מארצות הברית, ובמיוחד מיהודיה: את העשירים "גייס" עוד לפני הקמת המדינה, כדי שיתרמו כסף ויעזרו לו לקנות נשק כבד ותחמושת, כי היה לו ברור שמדינות ערב יתקפו את מדינת ישראל ברגע שיוחלט על הקמתה, ועל  הציבור היהודי-אמריקני בכלל סמך שיפעיל לחץ על רשויות השלטון האמריקניות, כדי שאלה יתמכו בחלוקת הארץ ובהקמתה של מדינה. שפירא טוענת כי בעקבות אי ההבנות הללו לא אִפשר בן גוריון לחיים ויצמן להיות בין החותמים על מגילת העצמאות (אם כי דאג שיתמנה לנשיא הראשון של מדינת ישראל).

שאלה שנשאלת לא פעם היא – האם מדינת ישראל קמה בגלל השואה, אולי בגלל "ייסורי מצפון" שחשו אומות העולם? התשובה הניכרת מהשתלשלויות העניינים המתוארות בספר היא – בהחלט לא! (שפירא אינה היחידה שמשיבה על השאלה הזאת בשלילה גמורה): הרבה לפני שפרצה המלחמה, זמן קצר אחרי המהפכה הרוסית שהביאה לפוגרומים ביהודים, ועם המעבר משלטון עות'מני לשלטון בריטי בארץ, התרחב, כך היא מראה, המפעל הציוני, והיא מסבירה כי: "איחוד הפועלים נועד להכין את התשתית החומרית והרעיונית לקליטת גלי העלייה שציפו עתה לבואם לארץ." השואה, רציחתם של המיליונים, רק עיכבה את הקמת המדינה. 

נקודה מעניינת נוספת המתוארת בספר, כזאת שהדים לה אפשר למצוא במציאות הישראלית העכשווית, שבה "הימין" נאמן בלי פשרות למנהיג (גם כשזה בעצם מנותק ממנו, עסוק בענייניו האישיים, שקוע בחיי נהנתנות על חשבון אותו ציבור, ומטפח לעצמו פולחן אישיות), בעוד שב"שמאל" מתחלפים המנהיגים בלי הרף. כך נראה גם בשליש הראשון של המאה העשרים השוני בין היחס שזכה לו מנהיג תנועת השמאל, לעומת היחס אל מנהיג תנועת הימין: כשהתעוררו חילוקי דעות באשר לאופן שיש לנהוג כלפי האנגלים (לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה), "בן גוריון נחל תבוסה בתנועתו", לעומת ז'בוטינסקי אשר "יכול לכפות את רצונו על תנועתו". שפירא מסבירה: אנשי תנועת השמאל "הכירו בכישוריו [של בן גוריון], בחיוניותו למאבק הציוני, אך לא ראו בו את המנהיג המורם מעם, האחד שאי אפשר בלעדיו", וזאת "להבדיל מז'בוטינסקי, שדברו היה צו לתנועתו". 

מאחר שהביוגרפיה של בן גוריון מקבילה לזאת של מדינת ישראל, מעניין מאוד להיזכר בכל אירועים וללמוד שוב מקרוב על מידת ההשפעה שהייתה לבן גוריון על ההיסטוריה והחיים של כולנו: לא רק עצם החלטתו להכריז על הקמתה של המדינה, אלא גם אינספור החלטות אחרות, למשל – לא לאפשר את חזרתם של פליטים ערביים בתום מלחמת העצמאות, או – לפטור תלמידי ישיבה משירות צבאי. 

בן גוריון כיהן כראש הממשלה במשך 13 שנים ו-127 ימים. ראש הממשלה הנוכחי "עבר" אותו במשך הזמן שהוא מכהן בתפקיד כבר בקיץ 2019. בני הדור שמבחינתם טבעי לגמרי הצירוף "ראש הממשלה ושר הביטחון מר דוד בן גוריון…" שאותו שמענו לאורך שנים בחדשות וביומנים הקולנוע, יכולים להעלות בדעתם את התואר "ראש הממשלה", שאינו כולל את שמו של זה הנוכחי. למרבה הצער, מצביעים רבים שנולדו וגדלו בעידן אחר מתקשים כנראה לדמיין ראש ממשלה שונה ממי שהכירו רוב חייהם. אולי כדאי שיקראו את הספר, לקראת מערכת הבחירות הרביעית בתוך שנתיים, שבעקבותיה יבואו, לא מופרך לחשוש, מערכות בחירות נוספות. אולי כדאי שיבינו את ההבדלים בין מסירות לאידיאות – לבין התאווה לכוח; בין סגפנות – לחיים של נהנתנות חולנית; בין עוצמה של חזון –לנרקיסיזם; בין יושר ללא פשרות – לזיוף, העמדות פנים מתוכננות וכישורי משחק נלמדים. 

בן גוריון לא היה מושלם, אבל אין ספק שהדריך אותו רק רצון אחד עמוק: לבנות בית לעם היהודי בארץ ישראל. לא טובתו האישית. לא צרכים של פינוק, וצריכה של מוצרים יוקרתיים. לא בריכות שחייה על חשבון הציבור, פטורים מתשלום מסים, מימון של בתים נוספים, לא חיי ראוותנות מופגנת, לא שנור מאילי הון, אלא חיים של צניעות ועבודת כפיים, בקיבוץ נידח בנגב. 

יהדותן של הדמויות בספר הביכורים המצליח של אנדרו רידקר, האלטרואיסטים נמצאת לכאורה בשוליים, או ליתר דיוק – רק ברקע, ועם זאת כשהיא מתגלה ועולה, היא רבת משמעות. הנה למשל תיאור של מה שחש פרופסור ארתור אלטר, ברגע קריטי בחייו, ומה שהוא אומר לילדיו בייאוש:

"הבטן של ארתור עשתה סלטה וגל של בחילה גאה ושקע בקרבו. בשלהי המאה התשע עשרה נמלטו אבותיו מאודסה מפני פוגרומים שהתחוללו שם באישור בשתיקה של השלטונות, ואחר כך שרדו בחוסר כול במסע המפרך לאמריקה. סב סבו של ארתור דחף עגלה מלאה דגים מסריחים ברחובות לואר איסט סייד כדי שבנו יוכל לפתוח חנות נעליים קטנה כדי שבנו יוכל לעסוק ברפואת שיניים כדי שבנו יוכל לבנות דברים כדי שֶׁמָּה? כדי שבנו שלו יוכל לשקוע בחובות? כדי שבתו תוכל לחלק במתנה את הירושה שלה? 

"'זהו זה?' שאל ארתור. 'זאת הנקודה שאנחנו נמצאים בה עכשיו? מביאים על עצמנו את השקיעה שלנו? הממ?'"

ארתור, כפי שנכתב בגב הספר, "זומם להשיב לעצמו את הירושה שקיבלו ילדיו מאמם המנוחה", שכן אינו מצליח לשלם את המשכנתה. הרומן נסוב סביב הצורך של כל אחד מהשלושה, ארתור, בתו מגי, בנו אית'ן, להתאושש ממות אשתו ואמם, וסביב הניסיונות שלהם להבין מה בעצם הם רוצים, או צריכים, או יכולים לעשות עם עצמם. 

העלילה המרתקת נעה בלי הרף קדימה ואחורה, מספקת לנו את הרקע למצוקות ולקשיים. אנחנו לומדים להכיר גם את פרנסין, אמם ואשתו, שהייתה תרפיסטית. איך בכלל נישאה אישה רגישה כל כך למהנדס אטום וקמצן ברמות חולניות? תיאורי הקמצנות שלו, הרגשית והכספית, מרתקים ויכלו כמעט להיות משעשעים, אלמלא היו מחרידים: כשבנו עובר למגורים בקולג' הוא לא מבין למה צריך לקנות לו קומקום חשמלי. כשבתו בת העשרה מוצאת לעצמה כל מיני עבודות של בני נוער, למשל – כקופאית בחנות צעצועים – הוא גובה ממנה "מס אבא" (!), "כי טען שהיא חייבת לו כסף על כך שהסיע אותה לעבודה", והוא אפילו "אכל מהצלחת שלה כשהשולחן היה מלא כל טוב, בתזכורת מתמדת למי שאחראי לכל השפע הזה"… וכן הלאה… 

אז איך קרה שפרנסין נישאה לו? רידקר מפליא לשרטט את המהלכים הבלתי נמנעים, לכאורה, את ההחלטה שבעצם אינה החלטה אלא שרשרת של מעשים שנובעים זה מזה, ואת הרגע שבו הנישואים "קרו" כמעט מאליהם, את חוסר האונים של הדמויות שהחיים שולטים בהם, ולא להפך. 

הרומן מרתק, שכן הדמויות המצטיירות בו משכנעות, אמיתיות, וחלקן מעוררות הזדהות וחמלה.

ועם זאת, לא קל לקרוא אותו, וזאת בשל התרגום. האנגלית מצטלצלת בו בלי הרף והעברית מסורבלת ולא תמיד מובנת. "מסע הרפטינג היה אמור להיות הפינוק היחיד שלה. האתנחתה הקצרה והצפצוף הדוקרני של משאבת משככי הכאבים, מאנחת הנקיפות המתפתלות של האם-אר-איי, מריח הקיא ומפעולות ההסוואה של מי החמצן. האינפוזיות. ועכשיו – בצדק לתחושתה – היא נענשה על זה". "אנחת הנקיפות המתפתלות"? מה זה? 

"השהייה עם מייקי – ולמען האמת, גם עם פיינסטיין – נתנה לה להרגיש כאילו היא עדיין סטודנטית בדנפורת'. "נתנה לה להרגיש" – עילג. "כאילו היא עדיין" – שומעים את האנגלית. 

"הבנים למדו בבית ספר בזיכיון" – מה זה? כשמתרגמים מוטב לעניות דעתי למצוא מקבילה מובנת, או לפחות להנהיר איכשהו, בתוך הטקסט, לא בהערת שוליים.

"השפה הגרמנית משתהה על נשימתה כמו סוכריית מנטה". לדעתי בעברית מוטב – "נדפה מפיה". 

"המעבר עבר בלי בעיות – ארתור נשאר בבית במחאה על טקסי קבלת הפנים המתרפסים והמוגזמים של האוניברסיטה לסטודנטים – אבל ההתערות החברתית הייתה סיפור אחר לגמרי". כאן לא יכולתי להתאפק ו"ערכתי" בספר, בעיפרון: "ארתור נשאר בבית במחאה על הטקסים המתרפסים והמוגזמים שבהם קיבלה האוניברסיטה את פני הסטודנטים"… 

"ההצעות הכרוכות הותירו חותם ניכר במיוחד על ארתור" – אולי פשוט "הרשימו מאוד"? 

"הכול הודות למיליטנט כריזמטי" – מדוע לא "איש צבא"? 

"הרעיפו תה ועוגות על ארתור" – לא טבעי יותר "הרעיפו על ארתור תה ועוגות"? 

ההערות הללו נראות אולי קטנוניות, אבל התוצאה הסופית, המצטברת, היא תחושה שהטקסט "שובר את השיניים" של מי שקורא אותו בעברית.

אפילו את המשפט הראשון, "אש תקפה את משפחת אלטר מכל עבר" הייתי משנה אולי: "אש כיתרה את משפחת אלטר…" והמשפט הבא: "כל הסתיו אירעו התלקחויות, התרחשויות, מסוג האותות המופיעים ללא תיאום ונראים מבשרי רעות רק בהסתכלות לאחור" הייתי משנה אולי כך: "כל הסתיו אירעו התלקחויות, התרחשויות, אותות לא מתואמים שרק בדיעבד נראו מבשרי רעות". (גם את הגרסה המוצעת אפשר בלי ספק לשפר). 

עם זאת, יאמר לשבחו של הרומן כי למרות הקושי, לא יכולתי להפסיק לקרוא אותו.  

ANDREW RIDKER  The Altruists

ספרים הרבה – רומנים מעולים, רומנים גרועים וספרי פסיכולוגיה – שמיכל ביקשה שיקרא כדי שיבין אותה, קרא מאז ישב עם בלה זיידמן על מדרגות הבית, במעין התגרות בהוריו, ובמעטים מהם מצא אבחנות דקות מאלה שניסחה באוזניו, בלשון קלוקלת, הנערה המושחתת לכאורה, שהכירה את האהבה גם מצדה האפל וגם מצדה המואר.

"האהבה והשנאה זה שני הצדדים של אותו דבר," הסבירה לו. הוא מצא את הרעיון הזה גם בספרים, אבל משום מה נקבע בזכרונו דווקא בלשונה הדלה של אשה שלמדה עברית מסרט התרגום שנמשך בצד מסך הקולנוע ולא תמיד הספיקה לפענח את כל האותיות.

"רק שהאהבה זה כשהלתת עושה לך יותר שמח בלב מהלקבל, והשנאה זה כשעושים חשבון מי נתן יותר וקיבל פחות. בלב של הבן אדם יש מקום רק לאהבה אחת גדולה ושנאה אחת גדולה, וכל השאר זה קצת מזה וקצת מזה. ואני מפחדת שאני, ולא האנגלים, זה השנאה הגדולה של החבר שלך, דרור."

וכך הוסיף להרעיש את הוריו בהצהרות קשות לעיכול, שאחדות מהן זכר כלשונן גם אחרי שנים רבות: "ארץ ישראל זקוקה לבנאים, לחיילים ולחקלאים ולא לסופרים ולציירים," הצהיר והצהרה זו פגעה באביו עד כדי כך שהלך לחדרו והסתגר בו עד למחרת בבוקר. הדבר הסב לו אז מבוכה וצער, אבל הוא, נער שההגיון מעביר אותו על דעתו, התקומם כנגד "הסחיטה הרגשית" שהפעיל עליו אביו. ואולם למחרת היה מוכן לפשרה: "לזקנים, אחרי גיל ארבעים, מותר לעסוק באמנות." אביו היה אז בן ארבעים ואחת.

 "עיר הלומת אור וצל. ואנשים בה הלומי אור וצל. מבוי קמור צר, כדי מעבר חמור אחד, וצורתו מעוברת; מיד אחריו אור נמוך, מצלהב לא איש אלא כנף בגד אדום. וראש הלובש אפלולי, נוגע ואינו נוגע באזוב התלוי סמוך לראשו. עיר קטן עולה לאטו במדרגות צרות. מעבר לפינה, פסיפס כיפת הסלע, ירוק-כוחות, אומר ביום חול, תכשיט פריזמטי במילֵאת האבן.

האם המלה 'להציל'," אומר פרופסור ברזל, "לא נגזרה מן השורש 'צל'? בארץ חמה כזאת, בה השמש מהווה בעיה רפואית, ההצלה הרי היא בצל'. 

"לא חשבתי על זה," אומרת חולדה ומצלה על ראש התינוקת. "צריך לבוא מבחוץ כדי להבחין בדבר כזה." 

עיר שאתה הכי בתוכה וכמה אליה, שבה אתה הכי עצמך ומתגעגע אל עצמך, כל מה שתשיג ידך תחזור ותרצה אותו מרחוק. כפילות שהיא היא העיר, תמיד דבר ובבואתו ההפוכה, תמיד שמים משקפים כיפת סלע גזורה מתוכם, ונהרת-הערב הרחבה על הבתים משקפת את גגותיהם מלהיפך. אנשים קרבים ומרחקים כבמראות. עוד רק כמה גגות מופזים. עוד רק ראשי הצריחים. ערב בא בסחף געגוע. ואז אתה יורד לאטך בכיכר ציון שאורותיה נדלקים, וקונה אצל הסודני בעל הצלקת צרור גבעולים של חאמלה מלאן מחומם בגחלים, ואוכל כאילו יותר לא יהיה אוכל ולא תהיה אתה, רק הרעב הזה, שהוא רעב שלם, כזה שצריך לחלק עם ידיד, כי הכל בו, גם הערב הזה, למעלה ממידת אדם לבדו. 

כל כך מתאים לפעמים לשקוע בספר מתח. לדעת שהעלילה חייבת להתאחות בסופה; שמשהו מנחם ומרגיע יקרה: יגלו. יפענחו. נדע. יהיו תשובות חד משמעיות. כי זה טיבה של הסוגה: בתחילתו של הספר מתעוררת תהייה, ועד סופו יתגלה הפתרון, ונחוש שביעות רצון, נהיה מרוצים: אין כאן תוהו ובוהו. יש שיטה וסדר.

נעדרים קרים, ספרו של אסף קוגלר, עונה על הציפיות. ההתחלה מציגה בפנינו לכאורה את רגע הסיום, אבל קוגלר יודע את המלאכה: רק נדמה לנו שאנחנו יודעים מה הסוף, כי בכל זאת צפויה לנו ההפתעה ההכרחית. כך ספרי מתח: רגע אחד לפני הסיום הם מבטיחים לנו תשובה, והיא בדרך כלל פתרון פשוט מדי, פרוזאי, מאכזב משהו. ואז מגיע הנוק אאוט: לא ולא! טעיתם! אומר לנו הסופר. זה בכלל לא הסוף האמיתי, ומגיש לנו תהפוכה.

שירה שיף היא צעירה דתייה מבאר שבע, בוגרת אולפנה, שהחליטה להתגייס. היא מגיעה למשטרה, ובתום הקורס בוחרת להגיע ליחידה המכונה נ"ק: נעדרים קרים. מגרילים שם בתחילת כל שבוע שֵם של אדם שעקבותיו נעלמו לפני זמן רב. תפקידם של ארבעת השוטרים המשרתים ביחידה לצלול לתוך תיק החקירה, ולנסות למצוא בו פרכות. אם הם מצליחים לאתר סתירה, התיק עובר הלאה, חוזר לחקירה. להם עצמם אסור לבצע שום פעולות חקירתיות מעבר לקריאת התיק וחשיבה מחודשת על מה שנמצא בו.

יפה. נעדרים הם תמיד סוגיה מרתקת, ושירה אכן שוקעת בתיק כזה ומגלה בו במפתיע סתירה שאמורה להוביל אותה הלאה, אבל די מהר מסתבר שלא התיק הזה, של חייל שנעלם לפני שנים, הוא זה שיעסיק אותה באמת, אף על פי שעלתה על כיוון מעניין ומעורר תהיות. העלילה סוטה הצידה, לתיק אחר, ושם קורים דברים:  שירה מגלה שם שההשכלה התורנית שרכשה באולפנה יכולה לעזור לה לרדת לדעתם של דתיים כמוה, ושדקויות פרשניות יכולות לשמש רמזים פורנזיים משמעותיים.

כאן נחלשת ההשתלשלות העניינים. קשה להאמין שמילה מהתנ"ך יכולה באמת לשמש מפתח להבנה של תעלומה גדולה, אבל ניחא, זאת אינה החולשה היחידה של הרומן. לאורך הדרך עולים פרטי עלילה רבים שבעצם אינם תורמים במאומה לסך הכול הכללי. פרטים שאפשר להשמיטם, וחסרונם לא יורגש. למשל: באחד הימים שירה מתלווה לאיזושהי קבצנית, עולה אליה הביתה, שומעת מפיה וידוי שבעצם אינה באמת נזקקת, ומקבלת ממנה במתנה קופסה עם קציצות שאותן שירה מביאה אתה אל חדרי המגורים הממוקמים לא רחוק מהמשרד שבו היא עובדת, בירושלים. אז? מה בעצם המטרה של כל האפיזודה הזאת?

או: בערב שבת שירה והידידים החדשים שהכירה באותם מגורים צבאיים מבלים ביחד כמה שעות שהרומן מפרט בדקדקנות: מה אכלו, מה שתו, במה שיחקו. לא ברור במה זה תורם לעלילה, ויש בפירוש תחושה שגם בלי החלק הזה הרומן היה עומד על תלו.

מעבר לכך, אמירתו הסמויה-לכאורה של הרומן, זאת שנמצאת לכאורה ברקע, אבל היא בעצם ה-raison d'etre (ההצדקה לקיומו) שלו, מעניינת וחשובה: אסף קוגלר מספר לנו בעצם על יחסי הורים וילדים. על אלה שמתנכרים לילד, אם אינו עונה על הציפיות שלהם: למשל – אם הוא הומו, או אם הוא "מתבולל", ועל אלה שתומכים בילדים שלהם בכל מצב ובכל תנאי, אלה שמסורים לילדים, מעניקים להם ביטחון ויציבות.

בסדר. זאת, כאמור, אמירה ראויה. חבל רק שהיא נרקמת בתכים קצת גסים, גלויים וברורים מדי, לא באמת אמירה שאפשר לחוש בה בסמוי, לא זרם שמפכה אי שם, מאחורי הקלעים, אלא כמעט כהצהרה גלויה וזועמת: הורים! שימו לב! תהיו בני אדם! בשום פנים ואופן אל תתנכרו לילד שלכם!

חרף הסתייגויות (הקלות!), הספר קריא ומספק מאוד. הירושלמיות שלו נעימה. הקרירות, לא רק של המחלקה שבה שירה משרתת, אלא גם פשוט של מזג האוויר החורפי, מלבבת, ויש לא מעט קסם בשירה, גיבורת הסיפור, בהתחבטויות החרד"ליות שלה, בקונפליקטים החמודים שלה (התאהבתי? לא באמת! אמרתי מילה "גסה"? אימאל'ה, מה קורה לי…). בקיצור – נעדרים קרים הוא ספר שכיף לבלות אתו יום.

הוא פורסם לראשונה ב-1955 כסדרה של מאמרים בעיתון. רק כעבור 15 שנה קיבצו אותם בספר שתורגם לאנגלית ב-1986, ולאחרונה – גם לעברית.

זהו סיפורו, המסופר מגוף ראשון, של לואי אלחנדרו ולסקו, מי שהיה מלח קולומביאני בן 20, שנפל מספינה, לכאורה "במהלך סערה" שהתחוללה בים הקריבי. שבעה אנשי צוות נוספים נפלו כמוהו למים. כל השבעה טבעו ומתו, רק הוא שרד.

במשך ארבעה ימים חיפשו אותם הרשויות הקולומביאניות, ואז הכריזו שכל השמונה אינם עוד, אבל, כאמור, לואי אלחנדרו ולסקו לא ויתר. במשך עשרה ימים הוא נאבק על חייו. למזלו זמן קצר אחרי שנפל מהאונייה הצליח להגיע אל רפסודה שגם היא צנחה למים. אחד מחבריו לא הצליח לשחות ולהדביק את שני המטרים שהפרידו בינו לבין הרפסודה, על אף מאמציו של ולסקו לחתור לעברו, ובתוך כמה שניות נעלם במעמקים.

על הרפסודה, שלא היה בה שום ציוד שיוכל להיעזר בו כדי לשרוד, לא אוכל, לא שתייה, מאומה, למעט שלושה משוטים, הוא לא ויתר ונאבק בחירוף נפש על חייו. לדבריו, מאחר שניצל, רואים בו הכול גיבור, אבל "הגבורה שלי הסתכמה בזה שלא הרשיתי לעצמי למות", והוא מוסיף: "אם הרפסודה הייתה מצוידת במים, בקרקרים באריזת ואקום, במצפן ובכלי דיג, ודאי הייתי שורד באותה המידה, בהבדל אחד: לא היו מתייחסים אלי כאילו אני גיבור. אז הגבורה שלי מסתכמת אך ורק בזה שלא הרשיתי לעצמי למות ברעב ובצמא במשך עשרה ימים".

סיפורו מרתק, ומעניין מאוד (אך נראה שלעולם לא נדע!) מה היה חלקו של גבריאל גארסיה מארקס בניסוח זיכרונותיו ובעיצובם הספרותי. מארקס שימש עדיין כעיתונאי כשהניצול פנה אליו והציע לו לספר לו את סיפורו, והוא מעיד בהקדמה שכתב כי "ההפתעה הראשונה שחיכתה לי הייתה שאותו בחור חסון בן עשרים, שנראה כמו חצוצרן יותר מאשר גיבור לאומי, ניחן בחודש יוצא דופן לאמנות הסיפור, ביכולת תמצות וזיכרון מדהימים, ובמספיק כבוד עצמי טבעי כדי להתייחס בחיוך גם לגבורתו שלו".

הסיפור נקרא בנשימה עצורה. מאלף לקרוא על הרפתקאותיו בעשרת הימים שבהם שט חצי מעולף על הרפסודה, נאבק בשמש הקופחת, בכרישים שהופיעו כל יום בדייקנות בחמש אחרי הצהריים, ברעב, בצמא, בפציעות, בייאוש. כמעט לא יאומן, אבל – עובדה. כפי שהוא עצמו השיב למי שפקפק באותנטיות של תיאוריו: "אם ככה, מה עשיתי בעשרת הימים שלי בים?" שאלה שהיא בעצם תשובה ניצחת.

סיפורו של לואי אלחנדרו ולסקו מעורר סימני שאלה בעניין ה"סערה" כביכול, שבעטיה הוטלו המלחים לים. ולסקו טען שלמעשה הים בכלל לא סער באותו יום, ומארקס מאשר את אמיתות טענתו, שנבדקה.

מדוע אם כן הושלכו המלחים לים? הסיבה האמיתית, הייתה, כנראה, רשלנות. מישהו לא קשר כיאות את המטען העודף שנשאה עליה האונייה, חלקו ממש על הסיפון. בשל טלטלות הגלים נע המטען לצדה הימני של האונייה, והטה אותה. שוב – "הגורם האנושי". מה שהזכיר לי סיפור אחר, קרוב ללבי, גם אם הוא שונה לגמרי, כי יש בו מרכיב אחד דומה, הנוגע לעניין הרשלנות: מה שמכונה "אסון משאית התחמושת" שהתרחש ב-1970 בנמל אילת. באותו יום שבת, 24 בינואר 1970, פרקה הנחתת אח"י בת שבע משאיות, אחרי פעולה צבאית באי שדואן. אחת המשאיות, שהיו עליה מוקשים, התפוצצה במהלך הירידה מהנחתת. הפיצוץ גרם למותם של 24 איש, ולפציעתם של רבים, חלקם – פציעות אנושות או קשות מאוד. אז מה בעצם קרה? מדוע התפוצצו המוקשים? קשה לשאת את התשובה: גם שם הייתה התרשלות פושעת. מישהו לא קשר או מישהו לא פירק כיאות את המוקשים שהיו על המשאיות, רשלנות שהביאה לאסון כבד ופגעה לצמיתות בחייהם של עשרות אנשים, ההרוגים והפצועים, וכמובן גם באלה של בני המשפחות שלהם.

הרומן הראשון שכתב אמיר זיו, ארבעה אבות, הפתיע בבשלותו ובמיומנות הכתיבה המדויקת והמשוכללת של כותבו. הכישרון שבו נכתב ספרו השני, חמצן, שראה אור לאחרונה, כבר אינו מפתיע. גם חמצן כתוב היטב.

ההפתעה הטמונה בו היא התעלול הספרותי המרתק שנקט זיו: הרומן נפתח בפרק האחרון, פרק 10, ולאט לאט נעים לאחור, בתוך פרק זמן של כמה ימים, עם הבלחות אל העבר הרחוק יותר. התוצאה שמתקבלת היא שבעצם אנחנו יודעים את הסוף, יודעים למה כבר אי אפשר לצפות או לקוות, מכירים כמה מפרטי העלילה, אבל עדיין לומדים לא מעט, שכן כל פרק ממלא חללים שהיו רק קווי מתאר וכל פרק מעמיק אותם בפרטים ובנפח. הציור השלם הולך ונוצר לעינינו: הדמויות שאת כל אחת מהן נפגוש בפרק המיועד לה, צרכיהן, רצונותיהן הסותרים, האכזבות והכישלונות שכולם נוגעים אלה באלה.

העלילה קאמרית. היא מתרחשת בין בני משפחה קרובים: הורים ובנם, סבא וסבתא, צעירה שהנכד מאוהב בה, ושותפו לעסק של הסבא.

כמו ברומן הקודם, גם בחמצן מפליא אמיר זיו לתאר אהבה גופנית: זאת של נער צעיר שחש בה לראשונה ומיטיב לפרט בעדינות שובת לב את דקויותיה האינטימיות. הנה דוגמה: רן והצעירה שהוא מתנדב אתה במד"א יושבים על אלונקה באמבולנס, שניהם עטויים במסכת הגנה, ומתנשקים בפעם הראשונה, בלי להוריד אותה: "מסכי ההפרדה האלה לא הפריעו לו לחוש כאילו הוא עצמו נשטף החוצה מתוך גופו, שאינו יכול להכיל עוד את כל העונג המחלחל אליו, כאילו כל פנימו מפעפע החוצה דרך הנקבים שבעורו הסומר, וכעת גופו אינו אלא רוח, ענן, בלון מנופח, מעטפת עור קלילה של מה שהיה קודם רן, מעטפת שמו להתמסר לנעשה, והולכת וגדלה ותופחת מאושר. צמרמורת ריגוש בעוצמה שמעולם לא העלה על דעתו שתיתכן אחזה בעורפו וזלגה במורד עמוד השדרה. הוא היה משותק. מהבחינה הזאת, חלפה מחשבה בראשו, הוא שוכב על המשטח הנכון". כל כך יפה ומעודן! כשקראתי את הדברים הללו לא יכולתי שלא לחשוב על הנזק הנורא שגורמים הסרטים הפורנוגרפיים שבני נוער רבים מדי מכורים להם; אלה שגוזלים מהם את היכולת להרגיש דקויות בעוצמה, שהרי הצורך בריגוש גובר, ואין מקום למעט המכיל את המרובה. (כשהנער המאוהב בספר שלפנינו חוצה גבול אסור, זה לא קורה מתוך כך שהגיע אל הסיטואציה עם תפיסות מוטעות מראש, אלא מתוך היסחפות שהסיטואציה גרמה לה). 

חמצן מבקש לבחון מה משמעותו של כסף, לא סתם כסף, אלא עושר מופלג. האם הוא יכול להבטיח אושר? האם היכולת לקנות הכול, אפילו רפואה משובחת, אפילו הצלחה אמנותית (אמיתית או לכאורה), מבטיחים לאדם העשיר שיהנה באמת ממה שיש לו? שיחוש שמחת חיים? אלה כמה מהשאלות שהרומן מנסה להשיב עליהן.

אחד הפרקים המרתקים עוסק בחקירה משטרתית שהזכירה לי – איך לא? – מה שידוע לנו על החקירות של בכירים בצמרת הישראלית. בכלל, הספר קריא מאוד, וזאת אחת ממעלותיו.

הוא נפתח בתהייה: מה יהיה על הבטחתו של הרופא שמגיע ממש בשורה הראשונה לעשות "כל מה שאנחנו יכולים"? לעולם לא נדע אם הצליח, שכן מכאן ואילך נפליג בלי הרף, בכרונולוגיה הפוכה, אל העבר: מפרק 10 אל פרק 1. עם זאת, נלמד הרבה מאוד על מי שאושפז, ועל מה שעבר בשבוע האחרון (ובעצם, במשך שנים רבות) עליו ועל הקרובים לו. נלמד על תככים, אהבות ושנאות, על מפחי נפש ובגידות מסוגים שונים, ועל ההשפעה הרבה שיש לבני אדם על זולתם.

אני מטילה עליהם לקרוא סיפור בן חמישה עמודים. נאמר, המינגוויי, או סלינג'ר.

"ובכן, סטיבן, אנא אמור לנו, במה עוסק הסיפור?"

"אני לא יודע. הוא לא מצא חן בעיניי."

"נהדר, דעתך חשובה לנו מאוד. ספר לנו מה בדיוק לא מצא חן בעיניך."

"לא מצא חן בעיניי שהגיבור בוגד באשתו. זה מעשה שפל ולא מוסרי. אני לא אוהב לקרוא סיפורים כאלה."

"אמור לי, סטיבן, ואנשים, בחיים, בוגדים זה בזה ?"

"כן."

"ולמה לא לכתוב על כך סיפור?"

"בגידה היא מעשה שפל, היא לא מלמדת אותנו דבר."

"אתה חושב שתפקידה של הספרות ללמד? מחשבה מעניינת, אם כי שנויה במחלוקת! הבהר את נקודת מבטך."

אני לא שמה קצוץ על דעתו של סטיבן. המשימה העיקרית שלי – לא לאפשר לזב החוטם הערמומי הזה, שכל הלילה עישן מריחואנה (ומריח ממנה גם עכשיו), שרק לפני רגע חתך אותי בפורשה שלו ותפס לי את מקום החניה, לרמות אותי ולהסתיר את העובדה שהוא כלל לא קרא את הסיפור. שאל במסדרון את הבחורה שלו: הסיפור ההוא, מה קורה בו? והיא ענתה לו: יש שם איזה אחד שבוגד באשתו; אה, הבנתי; והנה הוא מוכן עם תשובה. לא תעקוף אותי על עז מקרטעת, אני חושבת לעצמי. "אסחט באיומים ואדחק אל הקיר."

והרי יש כאן עוד מורכבות. אם תחשפי בפשטות את שקריו של הסטודנט ותיתני לו נכשל על כך שהגיע לא מוכן לשיעור, בסוף הסמסטר הוא ינקום. ביום הלימודים האחרון הם כולם מקבלים דפי שורות מהדיקנט ובהם שאלות מנחות. הם מתיישבים ומעקמים במאמץ את האצבעות שאינן מורגלות בכתיבה, ומוציאים באותיות דפוס את דיבת המרצים. "הפרופסור לא עניין אותי." "לא יצר אווירה חווייתית." "אני לא אוהבת את דוגמת העניבה שלו." "נתן D ו־F, ולא הסביר למה. הייתי מאוד מאוכזב."

בגלל זה המורה חייב להיות זהיר במיוחד כשהוא מביא לידיעתו של הסטודנט את העובדה שהוא בהמה עצלה (אם המורה בכלל רוצה להביא לידיעת הסטודנט את העובדה שהוא בהמה עצלה), כדי שהסטודנט בעצמו יצטרך להכיר בכך, והחברים יוכלו להעיד על כך גם כן. כל סוג של כנות, הצבעה על אידיאלים, קריאה למצפון, מודלים לחיקוי ושאר קשקושים יומרניים, האהובים כל כך במולדתנו, אינם עובדים כאן כלל וכלל. כאן צריך לשעשע את הקולקטיב ללא הרף ובו בזמן לתת לכל סטודנט להרגיש שהוא ורק הוא החשוב ביותר, מושא תשומת לבי המתמדת. אבל בלי חנופה. בלי שקרים בוטים. אם המורה מתחנף לסטודנט ומעניק לו ציון גבוה מתוך רצון למשוב חיובי, הסטודנט יתמלא בבוז ובכל זאת ילכלך על המרצה בסוף השנה.

עוד מומלצת התנזרות מאינטלקט אישי: אינטלקט יכול לעצבן. ומילון פשוט ככל האפשר, הם כבר התלוננו שאני משתמשת במילים שאינן מובנות להם. נוסף על כך, כמובן כדאי לשלוט בשיטה של סטניסלבסקי, מחוזקת בפטפטנות סמיכה.

המורה המנוסה יודע: לא צריך ללמד את הסטודנט. צריך ליצור אצלו תחושה שהוא למד.

כפי ששמה מעיד, טטיאנה טולסטיה היא קרובת משפחה של הסופר הדגול לב טולסטוי. מקריאת קורות חייה אפשר ללמוד שבשושלת שלה מופיעים סופרים ידועי שם נוספים, למשל אחד איוון טורגנייב. טולסטיה ירשה מהם בלי ספק את כישרונה,  והנה אנו זוכים לקרוא ספר שלה, מתורגם לעברית. 

 כתיבתה של טולסטיה היא, קודם כול, מצחיקה מאוד. היא אירונית ומשעשעת, ואין בסיפורים אף עמוד שנעדר ממנו איזה דבר שנינות מקורית, לפעמים קצת מרושעת, לפעמים גדושה באירוניה עצמית ובביקורת מפוקחת על תופעות חברתיות שהיא מנתחת בעקיפין אבל באופן נוקב.

הסביבה היא אחת הגיבורות הראשיות בסיפורים. בראשונים – זאת של ברית המועצות הסובייטית, באחרונים – זאת של הפרברים והאוניברסיטאות בארצות הברית, שם חיה טולסטיה כמה שנים, לפני שחזרה למולדתה. ברור לגמרי שכל הסיפורים נרקמו מתוך חייה והתנסויותיה האישיות.

כך למשל בסיפור הראשון, "עלמה בפריחה", היא מתארת את חוויותיה כדוורית: כסטודנטית בת שמונה עשרה נאלצה למצוא עבודה קשה ולא מתגמלת כמחלקת מברקים, ובאמצעות התיאור של חוויותיה היא פורשת בפנינו לא רק חוסר ההיגיון הבירוקרטי (מדוע למשל היא חייבת ללכת ולשוב כמה פעמים אל אותה כתובת, כאשר ברור שמברק אחד מבטל את האחר?), אלא גם כדי לתאר את יופייה המתפוגג של סנקט פטרבורג (שאותה היא מכנה בשם חיבה "פיטר"): "באחת הכניסות, באולם המבואה, ניצב קמין – עמד על כנו, קר ושומם, עוד מהזמנים שלפני המהפכה. פעם, ככל הנראה, הסיקו אותו, כשעל גרם המדרגות נפרש שטיח ארוך, לפחות עד קומת הביניים, אם לא עד הקומה השלישית. והיה חמים, וישב שוער משופם, ועלה ריח קפה ווניל. והמעלית הייתה קופסת אור בבאר מסורגת, ואילו עכשיו הקמין – בור הקבר – נצבע בצבע שמן ירקרק, כמוהו כמבואה כולה. ישר על השיש. צבע שמן ירוק". 

הסיפור השני, "חלומות זרים", נפתח במשפט "פטרבורג לא נבנתה עבורנו. לא עבורי. כולנו זרים בה". היא מספרת כיצד פטר הגדול נסע לאמסטרדם וחלם לבנות עיר דומה, ואז "הוא עצמו מת, אך העיר נותרה, וכך נגזר עלינו לחיות בחלום זר". היא מפליגה בתיאורי העיר, והם יפים כל כך! "מי שלא רץ מימיו, באוזניים שמוטות, במזג אוויר שפעתי ומבהיל כמו זה, מי שלא נרטב עד לשד עצמותיו, לא נבהל מהכניסה ומהחצרות, לא יוכל להעריך את חמימותם החייתית, הבישולית, הרדיאטורית, של מגורי האנוש. מי שלא שמע את המוות נושב בגבו, לא יעלוץ בחדוותה של האח. ולכן אם קהתה היכולת היקרה מפז לחוש בחיוניות החיים, כדאי לנסוע לפיטר באוקטובר. אם יתמזל מזלך, וכמעט תמיד מתמזל – תצא משם חצי חי. לשם עינוי הגוף יתאים גם נובמבר, עם הרוח המושלגת, הרטובה, המחליפה את כיוונה בכל דקה, ואם נסיעה סתווית לא תצא אל הפועל – גם מרץ יעשה את העבודה". 

ההיסטוריה נוכחת מאוד בסיפורים. למשל: "בסוף שנות השמונים, כשהחלה הפרסטרויקה," שאז "היה מעניין יותר לצפות בטלוויזיה מאשר להציץ בחלון"… או – אזכור המצור על לנינגרד, בסיפור "סוניה", שאז גיבורת הסיפור "ניזונה מכל מה שיכלה למצוא: בישלה את נעלי העור, רקחה מרק חם מהטפטים – הרי בכל זאת נשאר מהם מעט דבק-קמח"; או – מות ברז'נייב בסיפור "דמעות" (אי אפשר לא לפרוץ בצחוק כשהיא לועגת לו בלי רחמים, למשל: "ברז'נייב מת! דבר שלא נשמע כמותו! חי לו בלי למות, והנה עכשיו מת"), שבו היא מתארת את קצו של עידן, כאשר "גם האוטובוס היה עצוב – סובייטי, עני, ישן, קר, מטרטר". כשהמנהיג מת "הדור המבוגר נזכר במותו של סטלין, בשמחתם החשאית של החכמים, בבכיים של הבורים. שם לפחות הייתה דרמה, וכאן אף לא שמץ, ולא ברור איזו צורה אמור ללבוש היגון, ולו המזויף", שכן "ברז'נייב מזמן לא היה בן אדם, לא פרסונה, אלא טמפרטורת האוויר, הלחץ בעמוד הכספית, כיוון הרוח – מריקנות אחת לריקנות נפשית אחרת."  

תיאור הבירוקרטיה הסובייטית בערוב ימיה של ברית המועצות היה יכול להיות משעשע, אלמלא היה מזעזע. בסיפור "אושר" היא מתארת את התלאות שעברה "בשנת 1986 [כאשר] נעשה מותר לנסוע לאן שרוצים". את החשדנות המתעללת של פקידים. את התקנות הבלתי אפשריות, שמזכירות את מלכוד 22 בסתירות הפנימיות שנהגו כדי להקשות, להכאיב, להפריע לבני אדם לחיות: "היא הייתה פשוט מאושרת לקלקל לאנשים את מצב הרוח".  

הסיפורים ברובם ריאליסטים, אבל חלקם סוריאליסטים. למשל, "האשנב", שבו מצאה טולסטיה דרך מחוכמת לתאר את תקופת המחסור כשאנשים עמדו בתור כדי "להשיג", כך סיפרו לי שנהוג היה לומר, כל חפץ ש"יזרקו" בראש התור. 

היא מספרת על עצמה, למשל ב"יום האישה" – סיפור שבו היא תוקפת בחריפות מעודנת את מערכת החינוך הסובייטית שבה גדלה, את הסתירות: "בבית הספר מלמדים דברים מטופשים וסותרים. אומרים 'הקרב את עצמך כדי להציל את ידידך' ומיד מצווים להלשין", את האטימות לפרט, לצרכיו וליכולות שלו: "יתנקמו בי על כך שאני יודעת לקרוא במהירות, ואינני רוצה לקרוא באיטיות, הברה אחרי הברה, ולהעמיד פנים שאני מתמודדת עם טקסט מסובך", את העריצות והתביעה לקונפורמיות.  

כל אחד מהסיפורים הוא פנינה מיוחדת במינה, הם שונים זה מזה, ועם זאת – כולם מעניינים, וכאמור – מצחיקים מאוד.

התרגום לעברית הוא מלאכת מחשבת. אמנם אינני יודעת רוסית, אבל התחושה לאורך הסיפורים הייתה שאני קוראת עברוסית. משהו במנגינה, בקצב: "זויה השתוקקה ליפול בזרועות מגואלות בדם של כירורג. אבל מהנדס – גם טוב", משהו בקיטוע, בסוג הזרימה, מעורר תחושה רוסית מאוד. 

Девушка в цвету – Татьяна Толстая

תרגם מרוסית: דן ורשקוב

קשה להסביר כמה עונג מסבים ארבעת הסיפורים של צ'כוב, שעם עובד החליטו להוציא שוב בספר (לראשונה ראו אור ב-1981). כל אחד מהם – פנינה של יופי, הומור, חוכמת חיים, דקות אבחנה ואירוניה. 

משותפת לכל הארבעה כמיהת הנפש, ההשתוקקות לפשר, ותחושת ההחמצה השולטת בדמויות הראשיות המאכלסות אותם. בסיפור הראשון, "פריחה שנתאחרה" שהעניק לקובץ את שמו, מתאהבת מרוסיה, צעירה אומללה שאחיה ההולל מוריד אותה ואת אמה ביגון שאולה, ברופא שבא לטפל באח. היא מוקסמת מידענותו, מהמראה שלו, שהוא אמנם "פלבאי", כי מוצאו כזה, "אבל אין בו כמעט שמץ של פלבאיות, מלבד שריריו המפותחים יפה". היא מרגישה שהייתה מוכנה ללכת אחריו עד קצה העולם, ובשלב מסוים הוא אפילו מציע לה נישואים! הצעתו אינה אישית, היא נעשית באמצעות שדכנית, וכרוך בה תנאי: הוא תובע נדוניה שאין בכוחה של אמה להפקיד. היא אמנם נסיכה, אבל היא מרוששת. האומנם תצליח מרוסיה להינשא לאהוב לבה? האם המרדף אחרי האושר יוכתר בהצלחה? האם האושר קיים בכלל?

בסיפור השני "שלוש שנים" אנחנו פוגשים בני זוג שהמפגש ביניהם לא הסב להם אושר. כאן הרופא הוא אביה של יוליה, צעירה קרתנית שנפשה כמהה אל העיר הגדולה ואל מה שאפשר למצוא בה: תיאטרון, מפגשים חברתיים, עניין, תסיסה. סוחר עשיר שבא לבקר אצל אחותו הגוססת מתאהב בה. האם תיעתר להצעת הנישואים שלו? מה צופן להם העתיד? מה יהא על הקשר הרומנטי שזנח הסוחר במוסקבה? האם יקשה על יוליה להיפרד מאביה, אם תחליט להתחתן?

בסיפור השלישי "ממלכת נשים" הגיבורה העשירה מדי מתאהבת לרגע קט באחד הפועלים שעובדים במפעל שלה. האם תלמד מה לעשות בכספה? האם תעז לממש את אהבתה? 

בסיפור הרביעי, היחיד שמסופר בגוף ראשון, אנו פוגשים רופא מזדקן וחולה ששימש גם כמרצה מצליח מאוד באוניברסיטה. הוא מיואש מחייו, מואס באשתו, בבתו ובתלמידיו. משעשע התיאור שבו מגיע אליו סטודנט להתייעצות, מבשר לו כי "עמד השנה בבחינות הדוקטורט, ועתה לא נותר לו אלא לכתוב דיסרטציה", ואז, בלי היסוס, מבקש שיציע לו נושא… כשקראתי את תשובתו – "'הייתי שמח מאוד, קולגה, להיות לך לעזר', אני אומר, 'אך הבה נבהיר לעצמנו תחילה, דיסרטציה מה פירושה. בשם זה מקובל לקרוא לחיבור שכולו פרי יצירה עצמית, לא כן? ואילו חיבור, שנכתב על נושא שהציע לך אדם אחר ובהדרכתו של אדם אחר, יש לו שם אחר…'" לא יכולתי שלא לחשוב כאן על ספרם של תמר אלמוג ועוז אלמוג, כל שקרי האקדמיה.

צ'כוב מפליא לשרטט את הדמויות. כך למשל הוא מספר לנו על אביה של יוליה, ש"אך הייתה נכנסת עמו בדברים, מיד היה מתחיל לדבר על עצמו" וכבר כעבור כמה עמודים מדגים זאת: כשיוליה מספרת לאביה על הצעת הנישואים שקיבלה הוא מתחיל מיד… לדבר על עצמו! "אני מתפלא, כבר מזמן אני מתפלא, מדוע עדיין לא כלאו אותי בבית המשוגעים? מדוע אני לבוש בזיג הזה, ולא בכתונת כפייה?…" וכן הלאה… 

בכל אחד מהסיפורים מופיעה דמות מרכזית של רופא, כפי שהיה צ'כוב עצמו. "האימהות אוהבות את הרפואה ומאמינות בה, כשילדיהן נופלים למשכב!" 

ובכולם אנו עדים להתנגשות בין מעמדות: ענייה שנישאת לעשיר, ענייה שהתעשרה ואינה יודעת מה לעשות בעושרה: היא חשה שהיא "נצלנית, מכלה את לשד חיי זולתה, מוצצת דם הפועלים", ובה בעת "כי יופייה, בריאותה ועושרה אינם אלא תרמית ואחיזת עיניים, שכן מיותרת היא בעולם", ואצילה שהתרוששה אבל ממשיכה להתנשא מעל הסובבים אותה. האם הכסף מבטיח שמחה ונחת? תוהה צ'כוב בכל אחד מהסיפורים הללו, ומראה לנו, באמצעות הדמויות שהוא מציג בפנינו, זוויות שונות של אותה שאלה. 

גם הדמויות השוליות מרתקות, והוא יוצר אותן בכמה שרטוטים קצרים ומופלאים. הנה למשל בסיפור "שלוש שנים" מופיעה דמותו של גבר שהקים לעצמו שתי משפחות בו זמנית, שתי נשים, שתי בנות בכל אחת מהן, והוא מעיד על עצמו כלאחר יד, באוזני אישה אחרת, במהלך נסיעה משותפת ברכבת, "'אין מעריכים אותי כערכי,' המשיך כמו מתוך נמנום. 'כמובן, לא מגאוני העסקנים אני, אך לעומת זאת איש הגון אני וישר, ובימינו גם זו מציאה לא קטנה. אכה על חטא – את הנשים רימיתי קצת פה ושם, אבל כלפי הממשלה הרוסית הייתי ג'נטלמן תמיד"… 

הסיפורים מלאים בהומור שנון ומעודן, והדוגמאות רבות לאינספור. הנה כמה מהן: בסיפור "פריחה שנתאחרה" אמו ואחותו של הצעיר הפוחז מאושרות, כי הוא מבטיח להן (לשווא, כמובן, ורק כדי שיפסיקו להציק לו) להיטיב את דרכיו. אחרי שהן משכיבות אותו הן משוחחות "בעתיד הנפלא", ואחר כך גם חולמות "חלומות בשנתן, שלא היו כמותם ליופי", ומוסיף צ'כוב וכותב, "לא תמיד הגורל קופץ את ידו: גם הוא משלם מראש, לפעמים"… דוגמה נוספת: בסיפור הרביעי "מעשה משעמם (מרשימותיו של איש זקן)" מספר הדובר כיצד מתחיל יומו "עם בואה של אשתי", ש"מעמידה פנים שנכנסה באקראי, ואומרת תמיד אותן המילים עצמן: 'סלח לי, נכנסתי רק לרגע… שוב לא ישנת?' אחר כך היא מכבה את המנורה, יושבת אל השולחן ומתחילה לגלגל שיחה. איני נביא ובכל זאת אני יודע מראש מה היא עומדת לומר. בכל בוקר אותם הדברים עצמם"… וכך, בהמשך, אחרי תיאור ארוך, הוא מסכם: "כך נפתח יומי. המשכו אינו יפה מתחילתו"… 

התיאורים בספר יפהפיים: "יום בהיר, צלול, כפרי מעט, אחד מאותם ימי סתיו שאדם מפויס בהם גם עם הצינה, גם עם הלחות, גם עם הערדליים הכבדים. האוויר צלול כל כך, שרואים את מקורו של העורב היושב לו בראש מגדל הפעמונים הגבוה מכולם. האוויר רווי כולו ריח סתיו. אם תצאו אל הרחוב, יתכסו לחייכם כתמי אודם גדולים, רעננים, שדומים הם לתפוחי קרים טעימים. העלים הצהובים שנשרו זה כבר מצפים באורך רוח לשלג הראשון, נרמסים ברגליים ומופזים בשמש, משלחים קרני אור כמטבעות של זהב. הבריאה מתנמנמת לה חרישית וכנועה. לא רוח, לא צליל. חסרת תנועה ואילמת, כמו נלאתה מן האביב ומן הקיץ, מתפנקת היא בקרני השמש החמימות, המלטפות, ובהביטכם על המנוחה הזאת, מבקשים גם אתם להירגע, לנוח…" 

יש בסיפורים לא מעט הערות ארס פואטיות. למשל, הרופא הזקן מהסיפור הרביעי אומר, כשבת טיפוחיו מחליטה להיות שחקנית, שלדעתו אין שום טעם בתיאטרון. "אם טוב המחזה, אין שום צורך להטריח שחקנים כדי להתרשם ממנו כראוי לו: לשם כך די בקריאה לבדה. ואם המחזה גרוע, הרי שום משחק שבעולם לא ישביח אותו". יש לזכור שצ'כוב היה כמובן מחזאי דגול שמחזותיו הועלו בתיאטרון היוקרתי ביותר ברוסיה, "התיאטרון האמנותי של מוסקבה". כשהדמות מדברת על כך שהשחקן המבצע "מונולוג פשוט ושגור כמו 'להיות או לא להיות'" של המלט "מתאמץ לדבר לא בפשטות אלא דווקא באיזה שצף קצף שרקני ובעוויתות של הגוף כולו" אי אפשר שלא לחשוב על הנחיותיו המופלאות של המלט לשחקנים: "תגיד את המונולוג, אני מבקש ממך, כמו שהדגמתי לך, מרפרף על הלשון. אבל אם תלעס אותו בכל פה, כמו שעושים רבים מן השחקנים שלנו, היה מוטב לי שכרוז העיר היה אומר את השורות שלי. גם אל תנסר את האוויר יותר מדי ביד שלך, ככה. בעדינות. כי גם בלב הסערה, או הסופה, או – אם מותר לומר– טייפון הרגשות שלך, אתה צריך לאמץ לך מין מתינות שתיתן לזה זרימה חלקה…" וכן הלאה (כאן בתרגומו של דורי פרנס).

הוא מזכיר את טולסטוי: "אני חושב שהכול יסתדר מאליו, או, כפי שאומר המשרת אצל טולסטוי, 'יסתדר'", את מופסאן, את "הספרות החדשה" שדומה, כך סבור הרופא הזקן מהסיפור הרביעי ל"רוח הסתיו בארובה, נאנקת ומייבבת: 'אהה, אומלל! אהה, נמשלו חייך כבית כלא! אהה, מה אפל כלאך וטחוב!" צ'כוב מתלוצץ כאן כמובן גם על עצמו, ובעצם – על הרופא הזקן, שהרי בסיפוריו של צ'כוב הדמויות (גם הרופא הזקן עצמו), כלואות בחייהן כמו בכלא, אלא שהרופא הזקן נטול יכולת להבין את יופייה של "הספרות החדשה" שצ'כוב לכאורה צוחק ממנה אבל כמובן שאינו מסכים באמת עם השיפוט הספרותי שמשמיעה הדמות-הכלואה-בחייה שהוא עצמו יצר.

הומור, תחכום, אהבת אדם, יפי הבעה, זוהרים מכל הסיפורים המקסימים הללו. 

יש לומר מילה גם על התרגום. אמנם אינני יודעת רוסית ולכן לא יכולה להשוות עם המקור, אבל התחושה לאורך כל הספר היא שהוא נכתב בשפה חדשה, עברוסית. היא גמישה, מדויקת, משכנעת, והיא מדיפה ניחוח זר, לא עכשווי, ועם זאת נוח מאוד לקריאה. 

כה לחי על ההחלטה להדפיס שוב את הספר. 

А. П. Чехов Рассказы

תרגמה מרוסית: נילי מירסקי