מאת: אריה אורן

מה מביא אדם צעיר, מוכשר בתחומו, מצליח בעבודתו, החי חיים מאושרים ומרתקים, הנהנה מרווחה כלכלית ואהבה, לנקוט צעד קיצוני שימחק באחת את כל הישגיו וישנה את מסלול חייו לנצח?

זו השאלה העומדת במרכזו של הספר האוטוביוגרפי האמת שכתב אדוארד סנודן, מי שחשף לעולם את קיומה של מערכת המעקב ההמוני של קהילת המודיעין האמריקנית, האוגרת מידע על כל אזרחי העולם ובכלל זה גם אזרחי ארצות הברית. דבר קיומה של המערכת התחוור לסנודן בשנים שבהן מילא תפקידי מפתח ביחידות המחשב של סוכנות הביון המרכזית (CIA) ובסוכנות לביטחון לאומי (NSA).

אלא שבמקום ליהנות ממעמדו, מהשפע הכלכלי שאליו הגיע ומאהבתה של בת זוגו, סנודן התייסר. הדברים שנחשף אליהם טרדו את מנוחתו. הוא תהה מי הסמיך את קהילת המודיעין האמריקנית לאסוף ולשמור לעד את כל המידע הזה והמיוחד מי אישר את הריגול אחרי אזרחי ארצות הברית? אי־מיילים, ציוצים, תכנים מהרשתות החברתיות, שיחות טלפון. הכול. לתמיד. הוא גילה שבעקבות אירועי ה־11 בספטמבר – וההנחיה "לעולם לא עוד" שקיבלו ראשי סוכנויות המודיעין האמריקניות – אישר להם הנשיא ג'ורג' בוש (הבן) לאסוף את המידע ולהיעזר בו. סנודן גם הבין שהנשיאים אובמה וטראמפ לא שינו את ההחלטה. הנימוקים היו תמיד – ביטחון.

ובעצם, מה רע בכך? יש להניח שרבים בציבור – לו נשאלו – היו מוכנים לוותר על פרטיותם ובלבד שפיגועים כמו אלה של ה־11 בספטמבר לא יתרחשו שוב. מדוע אפוא מתנגד סנודן למעקב ההמוני? מכיוון שאיסוף המידע על ידי ה־NSA מנוגד לחוקה האמריקנית שעליה נשבע להגן בשעה שנכנס לתפקידו. התיקון הרביעי לחוקה קובע כי "לא תחוּלל זכותם של בני העם להיות בטוחים בגופם, בבתיהם, בניירותיהם ובחפציהם, מפני חיפושים ותפישות חסרי הצדקה, ולא יינתנו צווים אלא לאור עילה סבירה, הנתמכת בשבועה או בהצהרה, והמתארת בפירוט את המקום שבו ייערך החיפוש, ואת האנשים או החפצים שייתפשו." האם האי־מיילים והרשומות ברשתות החברתיות אינם הניירות בני זמננו? האם הטלפונים והמחשבים שבהם נשתלות תוכנות מעקב אינם חלק מהחפצים שלנו?

לדברי סנודן לא זו בלבד שחברי הקונגרס והסנאט לא נדרשו לסוגיה ולא התבקשו לאשר לקהילת המודיעין לבצע איסוף המוני של מידע פרטי, הדבר הוסתר מהם. כאשר ג'יימס קלפר, מי שהיה מנהל המודיעין הלאומי, הופיע בפני ועדת המודיעין של הסנאט הוא נשאל: "האם ה־NSA אוספת נתונים מכל סוג שהוא על מיליונים או מאות מיליונים של אמריקנים?" הוא השיב, "לא, אדוני". בדיעבד התבררה תשובתו כשקר מוחלט.

בספרו מתאר סנודן את דרכו בעולם המחשבים מילדותו ועד היום. סקרנותו וכישוריו חרגו מהמקובל וכבר בילדותו איתר פרצת אבטחה במעבדה הלאומית לוס אלמוס (מרכז המחקר הגרעיני של ארצות הברית) שאפשרה לו להיכנס ולקרוא את כל המסמכים שבמחשבי המעבדה (בעקבות פנייתו נסגרה לבסוף הפרצה). אירועי ה־11 בספטמבר העצימו את רגשותיו הפטריוטיים של סנודן והוא החליט להתגייס להגנת האומה.

סנודן מתאר בספרו היבטים שונים של עבודת המודיעין האמריקני, ובהם, לדוגמה, העסקת עובדי קבלן כחלק ממגמה של מיקור חוץ (הוא עצמו עבד בחלק מתפקידיו כעובד קבלן). הוא תוהה האם מידת הנאמנות של עובדי קבלן זהה לזו של עובדי מדינה הנמנים עם "המערכת". למקרא הדברים אי אפשר שלא לחשוב על כך שגם בארץ קיימת מגמה זו, כפי שפורסם בעיתון "כלכליסט" (29 במרס 2018), וכפי שעולה ממאמרו של עמרי וקסלר בכתב העת "סייבר, מודיעין וביטחון" (מאי 2019).

סנודן מתייחס גם להשפעותיה הרבות של הטכנולוגיה על עבודתה של קהילת המודיעין. אחת הדוגמאות היא יכולת האגירה והניתוח של "ביג דאטה", שנסקרה בהקשר למגזר האזרחי בספרו האחרון של תומס פרידמן "תודה שאחרת" ונחשפה לקהל הרחב בפרשת "קיימברידג' אנליטיקה". זאת ועוד, סנודן מצטט את מי שהיה קצין הטכנולוגיה הראשי של ה־CIA, שאמר כי "הטכנולוגיה מתקדמת מהר מכפי יכולת הממשלה או החוק לעמוד בקצב", וקהילת המודיעין מנצלת זאת. עניין נוסף העולה מהספר הוא הניגוד המשווע בין מעמדו של מנהלן מערכות (סיסאדמין) בסוכנויות המודיעין, הנמצא בשלב התחתון של סולם מקבלי ההחלטות, לבין הימצאותו בקודקוד הפירמידה מבחינת הגישה לחומר המודיעין שהוא אחראי על שינועו ושימורו. אם נצרף לכך את העובדה שרוב אנשי מערכות המחשוב הם צעירים מאוד ועדיין לא סיגלו לעצמם את הציניות הנדרשת כדי לנטוש את האידיאליזם שלהם – אנחנו יכולים להבין בפני אילו סיכונים כל קהילת מודיעין עלולה למצוא את עצמה.

המחבר מתאר בספרו את התפתחות האינטרנט והטכנולוגיות הנלוות שאפשרו בסופו של דבר את האיסוף ההמוני של נתונים ואת עיבודם. הוא מסביר את "יתרון הביתיות" שהיה למודיעין האמריקני באיסוף התעבורה במרשתת, שהצמתים המרכזיים בנתיביה היו בשליטה אמריקנית. הוא מתאר את המכונה המפלצתית שבנו האמריקנים – אלגוריתם המאפשר להם לבחון כל זרימה ברשת, לאתר מידע מטריד (אם בגלל תוכנו או מקורו או יעדו) ולהגיב בשתילת "נוזקות" ו"רוגלות" במחשב המדובר כשכל זה מתבצע בתוך שברירי שנייה. הוא מדגים זאת במקרהו של מהנדס אינדונזי שהמערכת גרפה מן הסתם משום ששלח בקשה להתקבל לעבודה באוניברסיטה איראנית. הרוגלה שהושתלה אוטומטית במחשבו אפשרה לסנודן לראות אותו בזמן אמת עובד על מחשבו הנייד כשבנו התינוק על ברכיו, וגם להאזין לקולותיהם. המסר ברור. למודיעין האמריקני יש אפשרות לרגל אחרי כל אחד מאיתנו, אזרחי העולם או אזרחי ארצות הברית, ברגע ש"ניגרף" במערכותיו ויותקנו במחשב או בטלפון שלנו הנוזקות והרוגלות המתאימות.

סנודן מצא את עצמו מתייסר בשאלה מצפונית: למי הוא חייב את נאמנותו – למערכת שבה הוא עובד או לחוקת ארצות הברית שעליה נשבע להגן. הוא מתמודד עם הטיעון ששמע מאנשים רבים לפיו אין להם מה להסתיר ולפיכך לא אכפת להם שיעקבו אחריהם. לדבריו "אם אתם אומרים שהפרטיות אינה חשובה בעיניכם מפני שאין לכם מה להסתיר, דומה הדבר כאילו אמרתם שחופש הדיבור אינו חשוב בעיניכם מפני שאין לכם מה לומר. או שחופש העיתונות אינו חשוב בעיניכם מפני שאתם לא אוהבים לקרוא. או שחופש הדת אינו חשוב בעיניכם מפני שאתם לא מאמינים באלוהים. או שחופש ההתכנסות בדרכי שלום אינו חשוב בעיניכם מפני שאתם אגורפובים עצלנים ואנטי־חברתיים. אם חירות זו או אחרת אינה אומרת לכם מאומה היום, אין זאת אומרת שהיא אינה אומרת ולא תאמר מחר מאומה, לכם או לשכניכם."

משהחליט סנודן על דרכו, החל לפעול למימושה שלב אחר שלב: הוא מתאר בצורה מרתקת כיצד הצליח לרכז על שרת שבשליטתו את כל המסמכים הרלוונטיים להוכחת מעשיה של ה־NSA; את האופן שבו הוציא את המידע מהמתקנים המסווגים בהוואי אל ביתו; את שיקוליו בבחירת העיתונאים שלהם ידליף את המידע; ואת מהלכיו עד שפגש אותם בהונג קונג ומדוע בחר דווקא במקום זה; וכיצד קרה שהאמריקנים הם אלה שגזרו עליו לחיות כפליט במוסקבה.

רק על שלב אחד בתהליך דילג סנודן. הוא כותב: "אני לא אתאר בספר זה איך בדיוק הוצאתי לפועל את הכתיבה – את ההעתקה וההצפנה [של המסמכים שהבריח ממחשבי ה־NSA]. אם אעשה זאת, ה־NSA כבר לא תתקיים מחר."

האם יש לגנות את סנודן כבוגד או שמא יש לשבחו על האומץ להקריב את עתידו האישי למען אידיאלים: זכות בני האדם לפרטיות ושמירה על חוקת ארצות הברית? באחת ההכשרות ששמע סנודן נאמר "שלמעשה, קצת יותר טוב להציע סודות לאויב תמורת תשלום, מאשר למסור אותם חינם אין כסף לכתב. הכתב יגלה אותם לציבור, ואילו האויב, ספק אם יחלוק את שללו אפילו עם בעלי בריתו."

בין אם נראה בו בוגד ובין אם נראה בו אידיאליסט, זהו ספר טורד מנוחה שראוי לקוראו כדי להבין טוב יותר את העולם שבו אנו חיים.

הטור התפרסם גם בכתב העת האינטרנטי Israel Defense