מלכים א'
פרק ח' פסוק ל"ב וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם, וְעָשִׂיתָ וְשָׁפַטְתָּ אֶת-עֲבָדֶיךָ – לְהַרְשִׁיעַ רָשָׁע, לָתֵת דַּרְכּוֹ בְּרֹאשׁוֹ; וּלְהַצְדִּיק צַדִּיק, לָתֶת לוֹ כְּצִדְקָתוֹ. 

ישעיה

כ"א הוֹי, חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם; וְנֶגֶד פְּנֵיהֶם, נְבֹנִים.  כ"ב הוֹי, גִּבּוֹרִים לִשְׁתּוֹת יָיִן; וְאַנְשֵׁי-חַיִל, לִמְסֹךְ שֵׁכָר.  כ"ג מַצְדִּיקֵי רָשָׁע, עֵקֶב שֹׁחַד; וְצִדְקַת צַדִּיקִים, יָסִירוּ מִמֶּנּוּ.  

חבקוק
פרק א' פסוק י"ג טְהוֹר עֵינַיִם מֵרְאוֹת רָע וְהַבִּיט אֶל-עָמָל לֹא תוּכָל לָמָּה תַבִּיט בּוֹגְדִים תַּחֲרִישׁ בְּבַלַּע רָשָׁע צַדִּיק מִמֶּנּוּ.

תהלים

פרק י' פסוק ט"ו שְׁבֹר זְרוֹעַ רָשָׁע וָרָע תִּדְרוֹשׁ-רִשְׁעוֹ בַל-תִּמְצָא.

פרק ל"ד פסוק כ"ב תְּמוֹתֵת רָשָׁע רָעָה וְשׂנְאֵי צַדִּיק יֶאְשָׁמוּ.

פרק ק"ט פסוק ב' כִּי פִי רָשָׁע וּפִי-מִרְמָה עָלַי פָּתָחוּ דִּבְּרוּ אִתִּי לְשׁוֹן שָׁקֶר.

פרק קי"ב פסוק י' רָשָׁע יִרְאֶה וְכָעָס שִׁנָּיו יַחֲרֹק וְנָמָס תַּאֲוַת רְשָׁעִים תֹּאבֵד.

משלי

פרק י"א פסוק ה' צִדְקַת תָּמִים תְּיַשֵּׁר דַּרְכּוֹ וּבְרִשְׁעָתוֹ יִפֹּל רָשָׁע.

פרק ט"ז פסוק י"ב תּוֹעֲבַת מְלָכִים עֲשׂוֹת רֶשַׁע כִּי בִצְדָקָה יִכּוֹן כִּסֵּא.

פרק י"ח פסוק ג' בְּבוֹא-רָשָׁע בָּא גַם-בּוּז וְעִם-קָלוֹן חֶרְפָּה.

פרק כ"ט פסוק ב' בִּמְשֹֹׁל רָשָׁע יֵאָנַח עָם

ספרה החדש של אדיבה גפן, יש מקום, הוא אגדה סנטימנטלית ומנחמת מאוד.

בבסיסו הוא סיפור ריאליסטי, שנוגע בסוגיה אקטואלית וחשובה מאין כמוה: אלימות במשפחה. ליתר דיוק – אלימות שגבר מפעיל כנגד בת זוגו. חשוב במיוחד לקרוא על כך בימים אלה, כשנשים רבות כל כך נרצחות (מתחילת השנה האזרחית נרצחו בארץ שמונה נשים, ובאתר של שדולת הנשים בישראל כתוב כך: "יותר מ-200,000 נשים בישראל נפגעות מאלימות מדי שנה, ורק רבע מהן מדווחות לרשויות. בממוצע נרצחות 20 נשים על רקע מגדרי כל שנה, כשהנתונים מראים שיותר ממחצית מהן הכירו את הרוצח שלהן").

אין ספק שאם אדיבה גפן אינה מכירה את הנושא אישית ומקרוב, היא חקרה אותו היטב, והיא יודעת איך נראות פני הרוע: איך קשר עם גבר אלים מתחיל בחיזור מקסים ומהפנט ששובה את לבה של האישה. איך, כדי ללכוד את טרפו, הגבר מציף את קורבנו העתידי במתנות, מילים יפות, סקס מסעיר ומתחשב. איך גילוי האלימות הראשון מדהים אותה. איך הוא גובר על שיקול דעתה בתחנונים והבטחות ש"זה" לא יקרה שוב. ו"זה" – האלימות המחרידה – בכל זאת קורה שוב ושוב, כמובן. האלימות היא לא רק גופנית. היא מלווה בטרור כלכלי, בקנאה מצמיתה שבעטיה הגבר מגביל את כל אורחות חייה של הקורבן, בשתלטנות טוטלית, חקירות פולשניות על כל חיוך שהעזה לחייך ועל כל קנייה שהעזה לקנות.

את כל אלה גפן מיטיבה לתאר בספרה.

כן, מדהים להיווכח שכמו תופעות חברתיות רבות אחרות, גם לאלימות של גברים כנגד נשותיהם יש הרבה מאוד קווים משותפים. כאילו – כך אני נוהגת לומר, כביכול בבדיחות הדעת –שהפוגעים הלכו כולם לאותו בית ספר, למדו את אותם טקסטים ואימצו את אותן פרקטיקות.

את כל אלה פורשת בפנינו אדיבה גפן במיומנות מקצועית ובכתיבה מהוקצעת שהמקצבים והפרטים שלה מדויקים.

היא מכנה בספרה את הקורבנות "נשים כחולות", שכן לכולן יש על גופן כתמים כחולים שהותירה עליהן האלימות שהן סופגות. הכינוי הזכיר לי את ספרה של אנה קווינדלן, כלת פרס פוליצר, שחור וכחול, שתורגם לעברית ב־1998 בהוצאת אור־עם. (לא קראתי את התרגום לעברית, וזאת אחרי שנכוויתי בתרגומיהם הקלוקלים לכמה מספריה של אן טיילר). מעניין אם אדיבה גפן קראה את שחור וכחול והושפעה ממנו. יש כמה קווים דומים בעלילה של שני הספרים, אבל הם מתפתחים בצורה שונה לגמרי.

בספרה של גפן אנחנו מלווים את רות, אשתו של רופא עיניים מצליח, אלים ומפחיד, במנוסתה מפניו. האם תצליח להינצל?

לצידה, בקונטרפונקט נאה, מופיע בסיפור גם אורי – גבר שחייו נהרסו לפני זמן לא רב (לא אפרט מדוע וכיצד, כדי שלא לחטוא בחטא הנורא מכולם, כשמדובר במי שכותבים על אודות ספרים, ולא אעשה כאן ספוילרים). גם אורי מנסה להינצל, או להחלים, משבר קשה וכאוב.

האם דרכיהם ייפגשו? האם ישפיעו זה על חייו של זה? ואם כן – כיצד זה יקרה?

סופו של הסיפור הוא החלק האגדי והמרגיע: מתרחש שם בדיוק כל מה שאנחנו מייחלים שיקרה! מי אמר שאנחנו לא רוצים "סוף טוב", הוליוודי? מי קבע שאסור לדמוע בספרים? מי אמר שלא טוב לספק את חוש הצדק התובעני שלנו?

לא רק סופו של הסיפור אגדתי, אלא כך גם מצטייר בעיני כל החלק המוקדש לחיים המופלאים, הבדויים־בעליל, שמתקיימים בספר בעיירת החמלה והקהילתיות המשפחתית – ירוחם המופלאה, שגפן המציאה למעננו.

כמה טוב לקרוא על שפע הנדיבות האנושית שהדמויות האוהבות הללו משפיעות אלה על אלה בירוחם של אדיבה גפן! כמה שהאנשים הללו מיטיבים לראות את זולתם, ובאילו מידות טובות הם ניחנים! כשקוראים את הספר מתחשק פשוט לעזוב הכול ולעבור לגור שם, בירוחם המרחמת (ולפגוש כמובן את רוחמה המקסימה!) גפן אמנם קצת מתנשאת פה ושם מעל התושבים שהמציאה – הם עילגים, מדברים בשגיאות דקדוקיות, מטבעות הלשון שלהם פשוטות, שלא לומר פשטניות, והם, למרבה הצער, סטריאוטיפים, לא דמויות אמיתיות, אבל אנחנו בכל זאת הולכים שבי אחריהם.

כי זה לא משנה! באמת, לא בציניות! כל כך נעים לקרוא אותן ועליהן! לא רק על הדמויות הירוחמיות, גם על רות, שמדברת אלינו בקלישאות: "חלקת האלוהים שלי", "לב בגודל של אוקיינוס", "שיכורה כלוט", "הכריכים המדהימים" של "אלופת הארץ בדברי מאפה" – זה בסדר גמור! כי הסיפור, כאמור, שובה את הלב. אנחנו שם, עוקבים בהתרגשות אחרי כל מה שעובר על רות ואורי, אחרי הסודות הסמויים שלהם, שנגלים לאט לאט, ואחרי מה שקורה בסוף. כן, הסוף נהדר! הרבה הרבה יותר טוב מזה של שירה איסקוב שכמעט נרצחה, אבל ניצלה ממש בשניות האחרונות בזכות אומץ הלב של שכנתה, עדי גוזי, וודאי שיותר טוב מזה של כל הנשים שלא חיו כמו בסיפור שלפנינו. שנרצחו בסוף ומתו, בלי העלילה המנחמת, ששולחת אותנו אל מחוץ לספר בתחושה של תקווה.

הקואליציה מבקשת לבטל את סמכות בית המשפט לפסול החלטות של נבחרי ציבור גם אם הן בלתי סבירות באופן קיצוני. עילת הסבירות מונעת שחיתויות, מחייבת קבלת החלטות רציונלית ומגנה על זכויות אדם, וביטולה יפגע בשמירה על טוהר המידות ובניקיון הכפיים בשירות הציבורי.

מהי עילת הסבירות?

בישראל אין חוק המסדיר את הביקורת של בית המשפט על החלטות הרשות המבצעת. לכן עילוֹת ההתערבות במשפט המינהלי נוצרו בפסיקותיו, ובמסגרתן נבחנים שלושה שלבים בהחלטת הרשות: האם יש סמכות, האם היה הליך ראוי והאם שיקול הדעת הופעל כדין – במסגרת זו נבחן האם הרשות צריכה לקבל החלטה בתום לב, בשוויון, במידתיות, תוך הימנעות משקילת שיקולים זרים ובכפוף לכיבוד זכויות האדם. כמו כן, במסגרת זו מחויבת הרשות לפעול בסבירות.

החובה של הרשות לפעול בסבירות משמעה כי על הרשות המנהלית לשקול את כל השיקולים הרלוונטיים, לתת משקל ראוי לכל אחד מהשיקולים הרלוונטיים לקבלת ההחלטה ולאזן ביניהם. מתן משקל נמוך או גבוה באופן קיצוני לשיקול אחד עלול להביא לפגם ניכר בהחלטה המנהלית.

מהי עילת "אי סבירות קיצונית"?

בית המשפט מתערב רק כאשר החלטות הרשות הן בגדר "אי סבירות קיצונית". כלומר, הרשות יכולה לקבל מגוון של החלטות, אך כאשר הרשות כלל לא שקלה שיקול שהוא מהותי או איזנה בצורה לא נכונה וקיצונית בין השיקולים – אז יתערב בית המשפט. לעתים רחוקות מדובר בהחלטה של גוף נבחר כגון ממשלה או שר, אולם הרוב המכריע של המקרים עוסק בהחלטות של פקידות מקצועית קבועה, שאינה כפופה לדין הבוחר.

מהו התיקון שמבקשת לקדם הקואליציה לגבי עילת הסבירות?

ההצעה היא לבטל את סמכותו של בית המשפט לפסול כל החלטה של ראש הממשלה, הממשלה, שר או נבחר ציבור אחר, גם אם היא בלתי סבירה באופן קיצוני.

המשמעות היא שכל החלטה המתקבלת על ידי הגורמים הללו, בכלל זה החלטה על מינויים לא ראויים לתפקידים ציבוריים או פיטורים, לא רק שלא תוכל להיפסל על ידי בית המשפט, אלא אפילו כלל לא תגיע לדיון בבית המשפט. בפועל, בהיעדר סמכות לבית המשפט לבחון את סבירות המדיניות, החלטות אלה ייוותרו נסתרות מעיני הציבור, שקרוב לוודאי כלל לא יהיה מודע להחלטה שהתקבלה ולבעייתיות שלה.

הצעה זו של הקואליציה משקפת את עמדת השופט נעם סולברג אשר אמנם גם הוא, כרוב רובם של השופטים, מכיר בחשיבות עילת הסבירות, אך מציע להבחין בין החלטה שהתקבלה על ידי דרג נבחר (ממשלה, שרים וראשי רשויות) לבין החלטת דרג מקצועי.¹ לדעת סולברג, אין להחיל את עילת הסבירות על החלטות דרג נבחר ויש להותירה רק במקרים של החלטות המתקבלות על ידי דרג מקצועי כדוגמת מכרזים, היתרים, רשיונות, אישורים ועוד.

מדוע יש קושי רב בביטול עילת הסבירות?

ביטול עילת הסבירות יפגע באופן ממשי באפשרות להבטיח שמירה על עקרונות של טוהר מידות וניקיון כפיים בשירות הציבורי.

בית המשפט פוסק במשורה על פי עילה זו. יחד עם זאת, חיוני לשמור סמכות זו בידו. שלילה מוחלטת של סמכותו לבחון את סבירות החלטות הממשלה ושריה לא תאפשר לפסול החלטה שלטונית גם כאשר מדובר בהחלטות בלתי סבירות באופן קיצוני. חשוב להותיר את עילת הסבירות על כנה ממספר טעמים:

1. מניעת שחיתות

עילת אי הסבירות הקיצונית הכרחית על מנת לוודא כי הרשויות המינהליות פועלות כנאמן הציבור, לאור החובות המוטלות עליהן ועל מנת להבטיח לאזרח סעד אפקטיבי מפני החלטה שהתקבלה באופן שרירותי ולא סביר. בכך עילה זו מהווה כלי בידי בית המשפט ובידי יועצים משפטיים למנוע עסקאות עם מקורבים, מינויים לא ראויים והכרעות בלתי רציונליות ברשות המבצעת.

2. עידוד קבלת החלטות רציונליות ומאוזנות

עצם קיום עילת הסבירות מחייב את הרשות לייצר תשתית עובדתית רחבה לקבל החלטה. שכן רשות מנהלית המודעת לכך שבית המשפט יכול לבחון לא רק את ההליך המנהלי אלא גם את האופן שבו אינטרסים שונים נלקחו בחשבון, תדאג לייצר רקורד מנהלי עשיר יותר בניסיון להגן על עמדתה ולהראות כי החלטתה הייתה עניינית. במובן זה, עילת הסבירות עשויה לחשוף קיומם של שיקולים זרים אשר לעיתים לא ניתנים להוכחה ישירה. זו נקודה משמעותית משום שפעמים רבות ההליך המנהלי הוא מעין "קופסה שחורה". האזרח אינו חשוף להליך קבלת ההחלטות וגם בית המשפט מופיע בשלב מאוחר, אם בכלל.

3. הגנה על זכויות אדם

בין מטעם של שיקול פסול שמוצנע באופן אובייקטיבי (ולכן לא ניתן לפסול את ההחלטה מכוח העילה של שיקולים זרים) ובין כשההחלטה לא נתנה לזכויות משקל הולם.

4. שמירה על איזונים ובלמים

ביטול עילת אי הסבירות הקיצונית יגרום להחלשת מנגנון חשוב של איזונים ובלמים על הרשות המבצעת. מנגנון זה חשוב במיוחד בישראל, שבה מועטים האיזונים והבלמים. הביטול גם יביא לפגיעה בהגנה הניתנת לאזרח אל מול הגורמים ברשות המנהלית המקבלים החלטה בעניינו.

עילת הסבירות היא מרכיב קריטי בביקורת השיפוטית על החלטות שלטוניות. ככל שגם לביטול העילה יתווספו עוד שינויים משטריים, כפי שהוצע לפגוע במעמד תפקידו של היועץ המשפטי ולהפוך משרה זו למשרת אמון, יפעלו השינויים הללו כתנועת מלקחיים. מחד גיסא – כוחו של השר כלפי היועץ המשפטי של משרדו יגדל מאוד. הוא יוכל להדיחו, או פשוט להתעלם מעמדתו. מאידך גיסא – היועץ המשפטי לא יוכל עוד לבחון אם החלטותיו של השר הן בלתי סבירות באופן קיצוני, כי ממילא השר יידע שאין בכוחו של בית המשפט להתערב. כך גם היועץ לא יוכל לדרוש מהשר לחשוף את שיקוליו לבחינת הציבור.

באילו מקרים בית המשפט מתערב מכוח העילה של "אי סבירות קיצונית"?

ההתערבות בפועל על ידי בית המשפט על פי עילת הסבירות היא נדירה יחסית. ברוב עצום של המקרים מאמץ בית המשפט את עמדת הרשות, או לכל היותר מחזיר אליה את ההחלטה לדיון מחדש.

להלן מספר דוגמאות לתחומים שבהם בית המשפט הפעיל את עילת אי הסבירות הקיצונית:

1. בחינת שיקול דעת היועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה ולהעמיד לדין

במקרים נדירים ביקר בית המשפט את החלטות היועץ המשפטי בקשר להעמדה לדין. דוגמה לכך היא פסק הדין בעניין גנור שבו קבע בית המשפט כי החלטת היועץ המשפטי לממשלה שלא להעמיד לדין את ראשי הבנקים בפרשת ויסות המניות לוקה באי סבירות קיצונית, כיוון שלא ניתן משקל מספיק לפגיעה לציבור שנגרמה עקב פרשת מניות הבנקים.

2. מינויים פוליטיים

בכמה מקרים בודדים קבע בית המשפט כי ההחלטה למנות לתפקיד או שלא להעביר מתפקיד אדם מסוים לוקה בחוסר סבירות קיצונית. כך, למשל, בג"ץ פסק כי אי העברתם מתפקידם של השר אריה דרעי וסגן השר רפאל פנחסי כאשר הוגש נגדם כתב אישום חמור נגוע בחוסר סבירות קיצוני (1993). כך נהג בית המשפט גם ביחס למינויים של שני מהמעורבים בפרשת קו 300, כאשר הממשלה החליטה למנותם לתפקידים ציבוריים בכירים – את יוסי גינוסר לתפקיד מנכ"ל משרד הבינוי והשיכון² ואת אהוד יתום לתפקיד ראש המטה ללוחמה בטרור.³

אולם ככלל נזהר בית המשפט מלעשות שימוש בעילת הסבירות הקיצונית ודחה בעבר את רובן המכריע של העתירות בנושא מינויים, תוך שהוא מאשר לעיתים מינוי של שרים שהורשעו בעבר בפלילים. להלן דוגמאות מרכזיות:

א. בג"ץ דחה את העתירה שדרשה את פיטוריהם של שר הפנים אלי ישי ושר האוצר יובל שטייניץ בעקבות אסון השריפה בכרמל⁴

ב. בג"ץ דחה את העתירה שהוגשה נגד המשך כהונתו של צחי הנגבי כשר במשרד ראש הממשלה נוכח ההחלטה על הגשת כתב אישום נגדו, בכפוף לשימוע⁵ ובהמשך שב ודחה עתירה נגד מינויו של הנגבי לתפקיד סגן שר החוץ לאחר שהורשע בעבירה של עדות שקר⁶

ג. בג"ץ דחה את העתירה שהוגשה נגד מינויו של אריה דרעי לתפקיד שר הכלכלה ופיתוח הנגב והגליל⁷ וכן את העתירה שהוגשה לאחר מכן נגד מינויו של אריה דרעי לתפקיד שר הפנים,⁸ המשרד והתפקיד שבהם ביצע את עבירותיו הפליליות.

3. הכרעות מדיניות שלגביהן קבע בית המשפט כי הן לא סבירות בצורה קיצונית

למשל:

א. החלטת שר הביטחון שלא למגן כיתות בבתי ספר בעיר שדרות אלא להסתפק רק בשיטת "המרחבים המוגנים", על אף הסכנה המיידית.⁹.

ב. ההחלטה שלא להכיר בצורה גורפת בתואר שלישי מאוניברסיטאות זרות, תוך התעלמות מכך שרבים הסתמכו על החלטות קודמות במשרד החינוך כאשר התחילו את לימודיהם (2005).

ג. ההחלטה לבטל את החלטת שר האוצר לפיה יבוטלו ההנחות במעונות יום לילדיהם של אברכים, תוך פרק זמן שלא הותיר למשפחות החרדיות זמן מספיק להתארגן (2022).¹⁰

ד. ההחלטה שלא להקים מקווה טהרה לנשים בכפר ורדים (2014).¹¹

האם באמצעות עילת הסבירות בית המשפט מחליט במקום נבחרי ציבור?

השימוש של בית המשפט בעילת הסבירות זהיר ומידתי. כפי שהראינו, רק במספר מועט של מקרים התערב בית המשפט בהחלטות הממשלה על מינויים, לרבות של שרים.

בג"ץ נהג בריסון עוד יותר בולט ביחס למינויים שביצעה הכנסת לתפקידים פנימיים. כך, למשל, הוא דחה עתירה המבקשת למנוע מחבר הכנסת פנחסי לעמוד בראש ועדת הכנסת.¹² בנוסף, כידוע, הרכב מורחב של 11 שופטים דחה את העתירה שהוגשה נגד ההחלטה להטיל על ח"כ בנימין נתניהו את מלאכת הרכבת הממשלה נוכח האישומים הפליליים נגדו.¹³

האם נכון שבית המשפט העליון אימץ רק בשנים האחרונות את עילת הסבירות, כחלק מהמהפכה החוקתית?

התערבותו של בית המשפט על בסיס עילת הסבירות איננה חדשה, ובמשך השנים ניתנו פסקי דין אשר בחנו את ההחלטות השלטוניות על בסיס עילה זו. כך, למשל, כאשר בית המשפט דן בתקנה להענקת רישיונות למונית, קבע השופט שמגר כי תקנה שדבקה בה אי סבירות היורדת לשורשו של העניין, רואים אותה כחורגת מסמכותו של מי שהתקין אותה ובשל כך תיחשב כבטלה ומבוטלת.¹⁴

האם נכונה הטענה שעילת הסבירות קיימת רק בישראל?

לא. עילת אי הסבירות קיימת בצורה דומה לישראל בחלק ממדינות המשפט המקובל כמו אוסטרליה,¹⁵ קנדה¹⁶ ובריטניה.¹⁷

יש הטוענים כי ההתערבות של בית המשפט במינויים פוליטיים מכוח עילת אי הסבירות הקיצונית חריגה בעולם הדמוקרטי. אולם, ההסבר לכך נעוץ בעובדה כי בישראל תרבות ה-It's not done אינה קיימת. להבדיל ממדינות אחרות, בישראל לא קיימת נורמה אתית של לקיחת אחריות אישית והתפטרות מתפקיד בגין התנהגות לא הולמת או חשדות בפלילים. ראש ממשלת בריטניה בוריס ג'ונסון, למשל, התפטר מתפקידו לאור טענות שהפר את תקנות הקורונה. שר ההגנה הגרמני קרל-תאודור צו גוטנברג התפטר לאחר שנודע כי העתיק את עבודת הדוקטורט שלו. גם שרת החינוך הגרמנית אנט שוואן נאלצה להתפטר בנסיבות דומות. מקרים נוספים ידועים ברחבי העולם הדמוקרטי.

האם מתווה הנשיא ("מתווה העם") המליץ על ביטול עילת הסבירות?

במתווה הנשיא ("מתווה העם") נכללה המלצה שלפיה החלטות הממשלה במליאתה, בענייני מדיניות ומינויים לשרים, לא ייפסלו מחמת אי סבירות בלבד.

כמו כן, נכללה המלצה שלפיה החלטות של שרים בענייני מדיניות לא ייפסלו מחמת אי סבירות בלבד, אלא אם יש בהן משום שרירותיוּת או שהן מופרכות.

יחד עם זאת, נקבע כי הלכת הסבירות תמשיך לחוּל, ככל שהיא חלה לפי פסיקת בית המשפט העליון בכל הנוגע ליתר רשויות המדינה ורשויות ציבוריות אחרות.

אנחנו מתנגדים גם לביטול חלקי של עילת הסבירות. חשוב להדגיש כי המלצה זו ממילא איננה רלוונטית מכיוון שאימוצה מותנה באימוץ כל המתווה ולא רק מרכיבים ממנו, וזאת במטרה להגיע להסדר חוקתי ראוי ומאוזן, המשמר את עקרון האיזונים והבלמים.

הערות שוליים

הלוואי שיכולתי לשכנע את כולם שמֶרי אזרחי הוא זכות מולדת של כל אזרח. מי שמוותר עליו, מאבד את אנושיותו.

מרי אזרחי לא מביא לאנרכיה. מדינה חייבת לדכא בכוח מרי פלילי, אחרת היא לא תשרוד. אבל דיכוי של מרי אזרחי הוא ניסיון לכלוא את המצפון.

מרי אזרחי יכול רק להביא לעוצמה ולטוהר. מי שנוקט מרי אזרחי לעולם לא ישתמש בנשק, לכן אינו פוגע במדינה, אם היא נכונה להקשיב לדעת הקהל. הוא מסוכן למדינה אוטוקרטית, כי הוא מביא למפלתה, בעזרת דעת הקהל, בנוגע לעניין שבגללו הוא מתנגד למדינה.

כשהמדינה מתחילה לפעול בניגוד לחוק, או כשהיא נעשית מושחתת, מרי אזרחי נעשה חובתו הקדושה של כל אזרח.

מי שמשתף פעולה עם מדינה כזאת נעשה שותף אי־חוקיות ולשחיתות.

אפשר אם כן לתהות אם יש טעם לנקוט מרי אזרחי בנוגע לפעולה או חוק מסוימים; אפשר להציע למוחים לחכות, או להיזהר. אבל  בזכות עצמה – אסור לפקפק.

מתוך כתבה של עמיחי אתאלי, ידיעות אחרונות, 7.7.2023

איזה מזל יש לנו, הקוראים, שאורן ולדמן החליט – אולי נאלץ בכוחו של צו פנימי? – להקדיש ארבע עשרה שנים מחייו (הוא מעיד שזה משך הזמן שנדרש לו כדי לכתוב את הספר שלפנינו) ליצירת נמר בירושלים.

ולדמן נתקל בסיפורו של בוריס־דב גפונוב, יהודי יליד אוקראינה שהיגר בילדותו עם הוריו לגיאורגיה, שם למד עברית בכוחות עצמו, מקריאה ומהאזנה לקול ישראל, ולבסוף תרגם מגיאורגית אפוס מקומי חשוב – "עוטה עור הנמר". התרגום יוצא הדופן – עברית וגיאורגית היו שפות נרכשות מבחינתו של גפונוב – ראה אור בישראל בעזרת אברהם שלונסקי. גפונוב עלה ארצה בתחילת שנות השבעים, אבל כבר היה חולה מאוד, ואושפז מיד. כעבור כשנתיים הלך לעולמו.

אורן ולדמן "נתפס" לסיפורו של גפונוב, והחליט לתעד אותו באמצעים ספרותיים: לא מדובר בביוגרפיה, אלא ברומן שוולדמן שזר לתוכו במיומנות רבה את סיפורו של גפונוב. המציאות שלובה בבידיון, שכן כדי לספר על גפונוב, ועל האפוס הגיאורגי שתרגם, "המציא" ולדמן דמות של נער ישראלי רגיש ומרתק בשם ערן, צייר אמן בתחילת דרכו, שחולם לעבור מבית הספר התיכון הרגיל שבו הוא לומד לפנימייה לאמנים מחוננים.

במסגרת המחויבות האישית שבית הספר מטיל על כל תלמידיו נאלץ ערן ללכת פעמיים בשבוע לבקר בבית החולים מאושפז ערירי ובודד שאיש אינו מקדיש לו תשומת לב, למעט הטיפול הרפואי שהוא מקבל. אותו מטופל הוא בוריס־דב גפונוב, וערן נקשר אליו ואל דמות נוספת שהוא מכיר במהלך הביקורים שלו בבית החולים.

כך גם אנחנו, קוראי הספר, נחשפים לדמות לא מוכרת די הצורך. גפונוב זכה אמנם בפרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת, אבל – אולי בין היתר מכיוון שהלך לעולמו כבר ב־1972 – אני למשל לא שמעתי עליו מעודי, ולכן כמובן גם לא על תרגום המופת שלו, ושמחתי להתוודע אליו וללמוד משהו עליו ועל האפוס שתרגם, סיפור שמגיע בשלבים מסוימים עד ירושלים.

ספרו של אורן ולדמן מושך מאוד לקריאה. הוא מצליח ליצור ביד אמן את דמותו של הנער המיוסר, את הקונפליקטים החברתיים שלו, ובעיקר – את געגועיו המרים אל אמו, שמשום מה נעדרת מחייו. הוא מצפה וְכָמֵהַּ לשובה. היכן היא בעצם? לאן נעלמה? מה הסוד הנסתר מאחורי היעלמותה? אותו סוד עלום נחשף, כמובן, לקראת סופו של הרומן, ושופך אור על חייו של הנער ושל אביו.

מאחר שמדובר ברומן על מפגש בין אמנים – ערן הוא כאמור צייר מחונן, וגפונוב הוא איש מוכשר במיוחד במילים – השיחות שהולכות ומתפתחות ביניהם מרתקות.

למשל – הסברו של ערן מדוע הוא מצייר, ועל מה הוא חושב בהקשר של הציור. ערן שואל את עצמו בקול "מה אני רוצה יותר, ליצור או להיות אומן."

גפונוב שואל אותו –

"מה ההבדל?"

ותשובתו של ערן מעניינת, לא רק בהקשר של אמנות חזותית, כמובן, אלא בהקשר של כל אדם יוצר:

"לפעמים אני פשוט אוהב לחשוב על עצמי כאומן. איך ייראו
החיים שלי, מה אחרים יחשבו עליי. דברים כאלה."

"ומה רע בכך? כולנו אוהבים לחשוב על עצמנו בעיניים אחרות.
כל עוד זו אינה הסיבה המרכזית והיחידה לכך שאתה מצייר,
ואין בכך שום פסול, הדבר נשמע לי ראוי בהחלט. אמור לי, מתי
לא רק התחלת לצייר?"

"אני מניח שתמיד שירבטתי, אבל לצייר ממש התחלתי בגיל
שמונה בערך."

"וכשהתחלת לצייר, בגיל שמונה, חשבת על אומנים, על איך
ייראו חייך בתור אומן, מה אחרים יחשבו עליך?"

אני מניד את הראש לשלילה.

"ומדוע אתה מצייר?"

"אני לא יודע." אני עוצר לחשוב. "אני אוהב לצייר. אני אוהב את
זה שהעולם נעלם בזמן שאני מצייר. שיכול לחלוף המון זמן בלי שאני אפילו אדע או ארגיש את זה. זמן שבו אני נעלם, או לפחות נמצא במקום אחר. ואני גם אוהב את הפעולה עצמה. את עבודת היד, את המגע של המכחול או העיפרון על הדף, את הריכוז והדיוק. לפעמים," אני מחייך, "אני גם אוהב את התוצאה".

"מעולם לא שמעתי הסבר טוב יותר, מדוע על אדם לצייר. יש לך
עוד סיבה מדוע אינך רוצה, לכל הפחות, לנסות להתקבל לבית הספר."

ולדמן מסביר באחרית הדבר כי חלק מהדברים שמופיעים בספר מתבססים על כתבים שהותיר אחריו גפונוב.

הנה לדוגמה מה שאומר גפונוב לערן, כשזה משתף אותו בהתלבטויותיו בעניין הפנימייה שאליה הוא שוקל לנסות להתקבל: "לפי המדרש, בני האדם מתחלקים לארבעה טיפוסים, כמו ארבעת הבנים בהגדה, הנבדלים ביכולת החלימה והעשייה שלהם וביכולת, או בחוסר היכולת שלהם לשלב ביניהן. מיהו רשע? זה שלא חולם ולא עושה. רק מתלונן ומקטר. אין לו לא קודש ולא חול. מיהו שאינו יודע לשאול? כסיל. רק עושה. קם, עובד, אוכל עושה צרכיו והולך לישון. עבד שכולו חול. לצערי, יש בקרבנו הרבה מסוג זה. מיהו תם? אוויל שראשו בשמיים, לא עושה, רק חולם, כולו קודש. במשך שנים, אני הייתי תם. ומיהו החכם? חולם ועושה. כמו עץ, שגדל וגובה צמרתו תלויה בעומק ובעוצמת שורשיו. אתה ערן, אתה קרוי על שם אבי החוכמה האמיתית. ערן המקראי, שמספרים עליו שידע לחבר בין
שמיים וארץ, בין קודש לחול. אל תהיה תם שרק חולם, היה חכם, שרגליו באדמה וראשו בשמיים. אל תוותר על החלום שלך, רק בגלל החשש לא להצליח. איני יודע מהם סיכוייך להתקבל לבית הספר הזה. האמת היא, שאין אני יודע אם אתה מוכשר דייך כדי להתקבל למוסד הזה. אבל אני יודע גם יודע מה יתרחש, אם לא תנסה.

הוא עוצר משטף דיבורו ואני שואל, "מה יקרה?"

דב מסתכל עליי לכמה רגעים, מתלבט אם לענות לי. "אם לא
תנסה, לעולם לא תלמד שם כמובן, אבל חשוב יותר, תמיד תשאל את עצמך מה היה קורה אילו ניסית. האם היית מתקבל? איך היו נראים שאר חייך אם היית לומד שם? הספק הזה, תחושת ההחמצה הזו עלולה ללוות אותך כמו רעל, כל ימי חייך."

מרתק ומאיר עיניים!

בספרה האחרון של שפרה הורן, הבית שמול החומות יש כמה תכסיסים ספרותיים מעניינים.

קודם כול, ההקדשה: "מוקדש באהבה לסבותי, שעל שמן נקראתי: סשה־אלכסנדרה, סבתי שנרצחה באודסה במהלך השואה, ושפרה, סבתי הלונדונית שסיפרה לי סיפורים. ולפיטר, אהובי, שביקש שאכתוב את הסיפור הזה". הדברים הללו מהדהדים לאורך הסיפור כולו ומעוררים לא מעט מחשבות וסימני שאלה.

שכן יש ברומן שתי תימות עיקריות: יש בו סופרת שמשתפת אותנו בכתיבה של רומן שהיא שקועה בו, בעקבות בקשתו של "בועז אמיתי – איש חיקי", כפי שהוא מתואר בהקדמה (שם מצוינים שמות כל הדמויות והמקומות המוזכרים ברומן). ויש בו הרומן עצמו, שהסופרת כותבת, ובו היא משחזרת את קורות החיים של הנשים שקדמו לה במשפחה.

את הרומן שכותבת הסופרת הבדויה, שמה אלכסנדרה־אלכס, היא מבססת על שיחות שניהלה עם סבתה הזקנה. הסבתא, אדוארדה, סיפרה לה על שתי הנשים שקדמו לה: האימא של הסבתא רבתא – שושנה אברמוביץ', והסבתא רבתא – תמר־ויקטוריה. אבל רגע! הרי נודע לנו שלשפרה הורן הייתה באמת סבתא ששמה היה אלכסנדרה־אלכס! האם אפשר להסיק מכך ששפרה הורן ואלכסנדרה־אלכס חד הן? כמובן שלא. ויש לפחות ראיה אחת מוצקה: פיטר (האמיתי) ובועז (הבדוי)…

ועם זאת, הספר גדוש בתיאורי תצלומים נושנים ובציטוטים מתוך עיתונים מתחילת המאה העשרים וגם מסוף המאה התשע עשרה. למשל: "'חופה ראשונה של מגיני ארצנו ומשחרריה', הכריזה כותרת הגיליון הראשון מהמהדורה העברית של שבועון הצבא הבריטי, 'The Palestine News', שיצא אז בשם 'חדשות מהארץ הקדושה'. העיתון, שלימים היה לעיתון 'הארץ', ראה אור ב־4 באפריל 1918, כשבוע לאחר החופה," וכן הלאה. או: "למחרת כתב הילד העברי הראשון, איתמר בן אב"י, פּאַשקעוויל צוהל שלשונו הלל ושבח על 'חילות בריטניה'. 'גאים ועטורי ניצחון, הגיחו אלייך, והמצביא 'אל־נביא' (אלנבי) הולך רגלי בראשם כיאה לכובש עיר התנ"ך, עיר העברים".

אז אולי יש כאן בכל זאת גם אלמנטים אוטוביוגרפיים? (אבל עד כמה?) ואולי גם תיאור תהליך הכתיבה אמיתי, ומשקף את מה שעבר על שפרה הורן, בזמן שכתבה את הספר שלפנינו…? למשל: אלכס, המספרת, כותבת פסקה ברומן. ואז עוצרת ותוהה אם הניסוח ראוי. היא קוראת שוב את מה שכתבה ומספרת לנו: "התלבטתי שמא התיאור קניבלי מדי ועלי להשמיטו". מי תוהה באמת? שפרה הורן או אלכסנדרה־אלכס, או שתיהן כאחת?

בשלב מסוים המספרת אפילו כותבת: "התקשיתי לקבל את האפשרות שביססתי ספר שלם על בדותות. על זיכרונות מתעתעים. על עדויות מזויפות. שוב הרהרתי עד כמה קל יותר להמציא עובדות מאשר לחשוף אותן."

דמיון, אם כן? או עובדות? או עובדות חלקיות…?

יש לאורך הרומן כל מיני נקודות השקה נוספות בין המציאות־לכאורה, לבדיה־כנראה: למשל, המספרת כותבת את הרומן בחדר שקיבלה לרשותה במשכנות שאננים, במקום שבו חיו בעבר נשות המשפחה, עד שאדוארדה נאלצה להתפנות ממנו, אחרי מלחמת ששת הימים. אלכס כותבת אם כך את הרומן שלה, שמתרחש בעברו של החדר שבו היא כותבת אותו…

הרומן כולו בנוי במתכונת סמויה של ספר מתח: בתחילתו מופיעה חידה: אלכס אינה יודעת מי בעצם היה אביה. אמה, שהיא רופאה גניקולוגית קשוחה, מסרבת למסור לבתה כל פרט עליו, בטענה שאין לה מושג, היא שכחה מי היה, הוא נעלם פתאום, מיד אחרי שהיא הרתה את אלכס…

הרומן שלפנינו אמור להסתיים ברגע שאלכס גומרת את חלקה: היא כתבה את הספר שלה, ואם כן השלימה כבר את עיקר המשימה. עכשיו היא כבר חושבת על ההמשך: כל העבודה הקשה שעוד מחכה לה – העריכה, ההוצאה לאור, השיווק… אבל הספר שלפנינו לא מסתיים בכך.

כי התעלומה שהופיעה בהתחלה צריכה עדיין להיפתר, גם אם לא ציפינו לכך! בספרי מתח יש מוסכמה כזאת: לכאורה הכול הסתיים, אנחנו חושבים שאנחנו כבר יודעים הכול, אבל אז, במפתיע, יש תפנית בעלילה. משהו אחר לגמרי מתגלה, הסוד הגדול נחשף סוף סוף, הפעם באמת! ואנחנו נדהמים ממנו!

וזה בדיוק מה שקורה גם בחדר שמול החומות! הסוף בהחלט מפתיע, ושופך אור חדש על חלק גדול מכל מה שקדם לו.

ובאשר להתלבטות – אמת או בדיה – יש גם בעצם תשובה בגוף הספר: "הסיפור הזה ראוי להיספר, וגם אני כדרכי אעטר אותו בצבעי שלי ואוסיף עליו מיצירי דמיוני".

הספר המסע של קרליה, ספרו החדש של חגי דגן, מצטרף למסורת מוכרת של כתיבה מנקודת מבט של כלב. זכורים לטובה הנובלה פלאש של וירג'יניה וולף, הסיפור "איש וכלבו" של תומס מאן (וגם, אם יורשה לי, הכלבה מהסיפור שלי, "הפרדת צבעים").

משהו בכלביות האנושית שובה את הלב, והניסיון לחדור אל נשמתו של כלב ולראות את המציאות מתוך עיניו, להבין את "השקפת העולם" שלו, את מבטו על בני האדם הסובבים אותו, מעורר, כך מסתבר, השראה. אהבתו של דגן לכלבים ניכרת מכל שורה, ובמיוחד מההקדשה שובת הלב המופיעה בסופו של הספר: "הספר הזה מוקדש לעילוי נשמתם של הכלבים הבאים: רוג כלב זאב פזור-דעת שנקטף בדמי ימיו; סטוקי, כלב נמרץ, רב פעלים וחסר מנוח ששימש השראה חלקית לדמותו של הכלבהו; אינרי, כלבת האסקי שנמצאה משוטטת באלפים בשווייץ ומצאה בית חם בדירה ברלינאית; מילה, כלבת מלמוט שבכיה קורע הלב התחיל את כל הסיפור; ולעילוי נשמתו של החתול שנודע גם בשמות חתולים, חתפ, חטפ, ובשם הרשמי פתולומאוס. אומנם זה לא סיפור על חתולים, אבל נראה לי שהוא היה עשוי למצוא בו עניין".

גם סיפור הילדים הנודע של לאה גולדברג, "איה פלוטו?" נמנה עם ספרי הכלבים. בפשטותו הילדותית הוא ממשיך כבר שנים כה רבות (הוא ראה אור לראשונה ב־1957) לקסום לפעוטות ולהוריהם כאחת.

צפונה – המסע של קרליה "קורץ" אל איה פלוטו ומקבל ממנו מעין נקודת משען. כמו פלוטו, גם הכלבה ההאסקית קרליה מואסת בחיים שהועיד לה בעליה – להיות קשורה בחבל בחצר (ולחכות לטיול היומי הקצר, שבו הוא מציג אותה לראווה "כאילו היא קישוט"). כמו פלוטו היא מחליטה לברוח, לא מקיבוץ מגידו, אלא מקיבוץ מגדים, לשם הובאה בהיותה פעוטה שגבר אטום לב לקח אותה מחיק אמה המיטיב (ואמה, למרבה הצער, אפילו לא ניסתה להתקומם, רק ייבבה בצער. קרליה לא תשכח זאת, ותסיק מכך מסקנות מרחיקות לכת!)

פלוטו של לאה גולדברג פוגש במנוסתו יצורים שונים ומשונים: "יצור ירקרק, מי יודע מה שם היצור? / כמדומני צפרדע", חורזת המשוררת, ודגן שקיבל ממנה השראה, מפתח, מעמיק ומשכלל את המפגשים של קרליה שלו עם חיות וייצורים שונים.

במציאות של הספר חיות (ובני אדם!) יכולים לתקשר זה עם זה ב"חיוואית", שהיא לשון בינלאומית, אם כי יש בה ניבים שונים, וחיות בארצות רחוקות יכולות אמנם להיות מובנות לזרים שהגיעו עד אליהן, אבל בדוחק (בערך כמו שפולנים מבינים רוסית: הדמיון קיים, אבל יש הבדלים…)

כמו באיה פלוטו גם בספר שלפנינו מוזכרת "שלולית" שבקיבוץ מגדים היא אמנם גדולה, אבל הרחק משם, במקומות שאליהם קרליה נקלעת, היא עצומה ואינסופית, שכן, יש לדעת, מדובר לא בשלולית אלא בים התיכון!

נפשה של קרליה יוצאת אל המרחקים. אל הריצה (כמו פלוטו: "הוא רץ בדרך, הוא רץ בשדות, / את מי הוא יפגוש? מעניין מאוד"), ובעיקר – אל הצפון הרחוק. אל מה שהיא אפילו לא יודעת לכנות בשם: אל הלובן האינסופי, אל הירוק של הזוהר הצפוני, אל הקור העז. שהרי קרליה היא האסקית סיבירית! מה לה ולחום הכבד שאליו נולדה, בישראל, באשדוד, או בקיבוץ השוכן בסמוך לגבול עזה, שאליו הובאה בהיותה עדיין כמעט גורה?

מה לה ולסכסוכים המזרח תיכוניים? לקולה של האישה הרועמת מדי פעם משמיים "צבע אדום! צבע אדום!" ולנתזי האור הרושפים, המתנפלים עליה מכל עבר, אחרי אותה קריאה מפחידה?

גופה הדרוך כָּמֵהַּ אל הריצה ואל המרחקים. החיות השונות שהיא פוגשת בדרכה, וגם כמה בני אדם טובים, עוזרות לה להמשיך ולהתקדם צפונה, אל מחוז חפצה, אל המקום שאליו היא מרגישה שייכת.

משעשעים האיפיונים של החיות השונות: החולד הדובר "חיוואית רצוצה" שחופר ומסייע לה לעבור את גדר הקיבוץ; החמור הידען שמציע לה איך להמשיך בדרכה; הקרקל השתקן ובת זוגו שמרפאה במיומנות את פצעיה של קרליה; התנים הסקרנים שמציפים אותה בשאלות, ולועגים לכלביותה…; העורבים המרושעים; הסוס התמים; כלב־הדוב ה"בּוֹק", שאין לו מושג מדוע בעצם הוא נוהג לנבוח על דובים… פלוטו פוגש רק צפרדע, דג ופרפר, שכל אחד מהם מלמד אותו איזה לקח. הרפתקאותיה של קרליה הרבה יותר מפורטות, עשירות וגדושות באירועים, סכנות והצלות.

עלי להודות כי בשלביו האחרונים של הספר, כשהוא החל לגלוש עמוק יותר ויותר אל קרביה של מיתולוגיה אגדתית שקרליה מככבת בה, ושמופיעים בה אלים, נחשים מסתוריים וזאבים מיתיים, התרופף העניין שלי.

תהיתי למי הספר מיועד: לילדים? למבוגרים? (התהייה מופיעה גם על גבו: "רגע, איזה מין ספר זה – אנושי או כלבי? לצעירים או למבוגרים? התשובה היא גם וגם, ויותר מזה." אכן.)

הספר נוגע בסוגיות "בוגרות": המלחמה בסוריה, הפליטות הנואשת של אנשים שנאלצים לנוס מפני המלחמות שמתחוללות בארצם (אפילו המלחמה באוקראינה מופיעה שם). אבל ההרפתקאות מתאימות, כך נדמה לי, יותר לקריאה של בני נוער (מכל מקום – לא כל כך לי…)

עם זאת, יש בספר הזה משהו מקורי ושונה מאוד מכל מה שהכרתי עד כה. אולי מכיוון שמעולם לא קראתי ספרי פנטזיה משום סוג (מודה: אפילו לא את ספריו של טולקין), והז'אנר הזה זר לי לגמרי. אני לא בטוחה שישמש לי ככרטיס כניסה לסוגה הזאת. חלקיו הראשונים של הספר קסמו לי הרבה יותר.

ביום האחרון שלי בסיקטיבקר הוזמנתי לריאיון עם עיתונאית ב"רדיו סיקטיבקר", ששמעה על היותי שם, כך נראה, כמו כל אחד אחר בעיר.

המראיינת, נמרצת וקופצנית, בשיער קצוץ ובטישרט שחורה, גם היתה נכדה של גולה.

"למה החלטת להגיע לאזור הזה?" היא שאלה, וניקולאי,
ששיפשף את האנגלית שלו בימים האלה, תירגם.

"מתי היתה הפעם הראשונה ששמעת את הסיפור הזה?"

"איך האמריקאים מתייחסים לסטלין? כאל דיקטטור או כאל האיש שהקים את ברית המועצות?"

"תלוי," עניתי בזהירות. "יותר בתור דיקטטור, אני מניחה. אבל יש מעריצים. ואיך הרוסים מתייחסים לסטלין?"

"ההגליות הן חלק גדול מהסיפור של כל המשפחות, לא רק בקומי אלא בכל רוסיה," היא ענתה, גם כן בזהירות. "קומי היא אי של גולאגים. המשפחה שלי הוגלתה, ואנשי ה-NKVD רצחו כמה אנשים שהיו אסירים פוליטיים. עדיין יש בקומי הרבה ילדים של גולים, אבל גם של שומרים ושל אנשי NKVD… אבל אף אחד לא יגיד לך 'באנו ממשפחה של שומרי מחנה', כמה אנשי ביטחון אולצו לעשות את זה: חיילים גויסו בכפייה, והיו מקומיים שלא רצו לעשות את זה. אבל בכל מקרה, היום כולם אותו
דבר, ולא חשוב אם היו חופשיים או אסירים.״

"מוזר," אמרתי לעיתונאית. "התחלתי לכתוב את ההיסטוריה של אבי, היסטוריה יהודית, אבל כשהגעתי לקומי הבנתי שמה שקרה לו בתקופת ההגליה היה ההיסטוריה של כולם: שלך, שלי, של ניקולאי."

"העבר הזה קושר בינינו." היא חייכה אלי במתיקות. "אבל יש לי
שאלה: סיפור ההגליה סופר במשפחה שלך בתור טרגדיה?"

"הוא לא ממש סופר," אמרתי, "אבל רוב הפולנים היהודים ששרדו בברית המועצות לא רואים בהגליה שלהם את הטרגדיה הגרועה ביותר, כי במובן מסוים סטלין בעצם הציל אותם. הודות להגליות האלה הם ניצלו מרצח בטרבלינקה."

"טרבלינקה? מה זה טרבלינקה?"

מה ההבדל בין אימא מזניחה שמסוכנת לילדיה, לאימא מתפקדת שבגלל חוסר תשומת לב רגעית כמעט קיפחה את חיי התינוקת שלה?

היכן עובר הגבול בין התעללות מתמשכת להתרשלות, או טעות חד פעמית?

זאת הסוגיה שעוסק בה חסדים קטנים מאת הת'ר גודנקאוף, שכל שמונת ספריה עד כה היו לרבי מכר בארצות הברית. אפשר להבין מדוע. הכתיבה של גודנקאוף ידידותית ואינטליגנטית. לא מדובר אמנם בספרות גדולה, אבל גם לסוג כזה של ספרים – אלה שנקראים בקלות ובשטף, – יש בהחלט מקום בחיי הקריאה שלנו!

במרכזו של הספר שתי דמויות עיקריות: אלן, עובדת סוציאלית שמספרת לנו את סיפורה בגוף ראשון, וג'ני, ילדה בת עשר, שהסיפור עליה מגיע אלינו מנקודת מבט של קול כל־יודע.

סיפוריהן לכאורה שונים ונפרדים, אבל ברגע מסוים, מפתיע ומרגש, הם נפגשים, ומתברר לנו שלא רק ה"נושא" של שתיהן – הזנחת ילדים והתעללות בהם – משותף, אלא שיש ביניהן אפילו כמה נקודות השקה שחלקן מפתיעות ומחרידות.

הסיפור נכתב אם כן בקונטרפונקט: שתי מנגינות נפרדות, שיוצרות ביחד הרמוניה אחת.

ג'ני למדה בחייה הקצרים להישמר ולהיזהר מעובדות סוציאליות. אלן הקדישה את חייה עד כה לעזרה לילדות במצבה של ג'ני. גם כשחייה האישיים של אלן כאימא וכרעיה סופגים מכה קשה, שעלולה למוטט אותם עליה ולגרום לשינוי מר ובלתי הפיך במציאות חייה, אלן ממשיכה להיות קשובה למצוקותיהן של ילדות אבודות כמו ג'ני.

האם תיאלץ אלן להתמודד עם ההשלכות של טעות מחרידה שעשתה?

האם תצליח ג'ני ללמוד מחדש לתת אמון בבני אדם, אחרי שמבוגרים רבים כל כך מעלו באמונה ופגעו בה פגיעות אנושות?

הרומן שלפנינו לוקח אותנו למסע מרתק, ומשיב על כל השאלות הללו. הסיפור מכאיב אך גם מנחם. כאמור, לא מדובר בספרות גדולה. בספרים שאני קוראת אני נוהגת תמיד לסמן שורות או משפטים כדי שאזכור אותם. בספר שלפנינו לא הרגשתי אפילו פעם אחת בצורך לסמן משהו… ובכל זאת אני בהחלט ממליצה עליו. קראתי אותו ברצף מהיר ובתחושה של סיפוק. גם זה משהו…

Heather Gudenkauf Little Mercies

מהפכת הבינה אינה אירוע שיתרחש בעתיד  – היא כבר כאן ועכשיו. האם אתם מוכנים למעבר אל עידן השינוי וההשתנות?

המאמר שאפשר להוריד אותו מהקישור שלהלן דן בהיסטוריה המרתקת של הבינה המלאכותית, מימיה הראשונים, הצנועים, ב־1956, דרך הופעתה המהפכנית של "תבונת מכונה" (Machine Intelligence), בשנות ה־80, ועד להתגלות של GPT-4, ב־2023, שהיא נקודת מפנה של ממש. המאמר חושף את המורכבויות המתקיימות ברשת העצבים הגדולה ביותר בעולם, ובוחן לעומק את טבען החמקני של התבונה ושל המודעות המתקיימת בתוכה.

GPT-4 משנה לחלוטין את האינטראקציה בין האדם למכונה, אבל השפעתה עולה על ערכה הגלוי והמיידי. יכולתה לתקשר ברמה אנושית, ליצור יישומים ולשפר אותם, ולשנות את האופן שבו בני אדם יוצרים אינטראקציה עם הטכנולוגיה, משמעותיים מאוד. לראשונה מתאפשרת לבני אדם אינטראקציה ישירה עם בינה מלאכותית.

אבל יש להבין: השינויים הנראים לעין אינם אלא קצה הקרחון.

ההשפעה העמוקה ביותר, גם אם אינה מובנת מיד מאליה, היא ש־ GPT-4היא המבשרת הראשונה של עידן שתתקיים בו מוּדעוּת־מכונה, וזאת תסלול את הדרך לקראת נתיבי מחקר חדשים אל בינה מלאכותית כללית Artificial General Intelligence (AGI).

זהו זינוק עצום בחיפושינו אחרי מכונות שניחנות בבינה. כשיתרחש – הוא יחבור לכמה מההישגים המדעיים החשובים ביותר שיהיו לאנושות.  

אנו עדים ליצירתה של רשת העצבים הגדולה ביותר, OpenAI, הישג שהגיעו אליו במאמץ עצום, צירוף מקרים ומתוך נטילת סיכונים.

אנחנו ניצבים על סיפה של מהפכת הבינה, תקופה שבה הכול ישתנה וזאת בזכות יכולתנו המתפתחת להאציל משימות חשיבתיות למכונות – משימות שעד לאחרונה סברו כי רק בני אדם מסוגלים לבצען.

מהפכת הבינה אינה אירוע עתידי, אלא מציאות עכשווית, שמתרחשת 300 שנה אחרי המהפכה התעשייתית. השפעותיה עדיין לא לגמרי ברורות, אבל אין ספק שהן מעצבות את עולמנו.

הופעתה של הבינה המלאכותית הכללית (Artificial General Intelligence) AGI תוכל להיות ההתפתחות הטכנולוגית החשובה ביותר בהיסטוריה האנושית, עם פוטנציאל לעצב את מסלול ההתקדמות של האנושות.

האם אתם מוכנים לקראת המסע שישנה את החיים?

מכאן אפשר להוריד את הקובץ המלא, ולהצטרף לדיון על הבינה המלאכותית.

אני לא זוכרת מתי קראתי ספר עיון עם דמעות בעיניים, כפי שקרה לי עם ספרה של מיכל דקל, בני המזל – איך אבא שלי, ילדי טהרן וכרבע מיליון מיהודי פולין שרדו בשואה.

דקל היא כיום פרופסור לספרות אנגלית בסיטי קולג', ניו יורק. היא ילידת הארץ, שהגרה בצעירותה לארצות הברית.

בספר עוקבת דקל אחרי קורותיו של אביה (וגם של אחותו ובת הדוד שלהם), מ"ילדי טהרן" שהגיעו לארץ בילדותם. (אביה היה כבן שבע עשרה והאחות ובת הדוד צעירות ממנו). העניין במה שעבר עליהם התעורר במקרה, כך היא מספרת. מבחינתה אביה היה מאז ומתמיד פשוט ישראלי, כמו כולם, קצין קבע בחיל האוויר, רגיל… היא לא הקדישה מחשבות לידיעה שהייתה בעיניה רק עובדה עניינית, לא מעניינת במיוחד: הוא הגיע "משם", השתקע בישראל, התחתן, גידל משפחה – אותה ואת אחיה, חי חיים רגילים, אם כי היו לו פה ושם התנהגויות שנראו לה מוזרות ולא מובנות. מדוע למשל היה קשור עד כדי כך לאמו? מדוע נהג לפעמים לפשפש בפח הזבל ולהוציא משם אוכל?

יום אחד פגשה במקרה במהלך עבודתה באקדמיה בארצות הברית חוקר יליד אירן שסיפר לה פרט שהצית בה סקרנות: הוא שמע וידע על ילדים יהודים פליטים שאחרי תלאות רבות נקלעו לטהרן. אותם ילדים ברחו עם בני משפחתם מפולין, הגיעו לרוסיה ומשם הוגלו לאוזבקיסטן, שהייתה טריטוריה סובייטית. הרוסים "הענישו" את הוריהם, כי אלה ביקשו לחזור לפולין, ממנה נסו זמן קצר אחרי כשפרצה מלחמת העולם השנייה. מסתבר כי "בחודשי המלחמה הראשונים, בערך מיליון וחצי פולנים־יהודים – כמעט מחצית מכלל האוכלוסיה הפולנית־יהודית – כמו גם פולנים־אתניים, ליטאים ובני מיעוטים אחרים, […] ברחו מזרחה מאימת הוורמאכט". חייהם במזרח הרחוק היו קשים מנשוא: הם "נזרקו" למקומות שבהם לא היו להם אפילו מקומות מחסה, ונאלצו בתנאים מחרידים לבנות לעצמם בקתות כדי להתגונן מפני תנאי מזג האוויר. (אפשר לקרוא עוד על הפרקטיקה הסובייטית הזאת – להשליך אנשים בטבע כדי שיבנו לעצמם יישובים, או ימותו… – ברומן זוליכה פוקחת עיניים).

בחודשים הספורים אחרי שנחתמה ברית בין ברית־המועצות לפולין, קיבלו הפליטים "חנינה", וחלק מהם הורשו לעזוב את המזרח הרחוק ולנסוע לטהרן. משם הצליחו פעילים מארץ ישראל להוציא קבוצת ילדים ולהביא אותם ארצה.

הוריו של אביה של דקל נאלצו להישאר עוד שנים רבות במזרח, בתנאים קשים מנשוא. כשנפרדו מהילדים שלהם שנסעו לטהרן לא ידעו אם אי פעם ישובו ויפגשו אותם, אבל היה חשוב להם לאפשר לילדים לנסות להינצל.

את אביו, סבה של דקל, לא זכה עוד אביה לפגוש. אמו הגיעה ארצה אחרי תלאות בלתי נתפסות, ורק אחרי שהמנדט הבריטי פקע. עד אז לא אפשרו לה האנגלים להתאחד עם ילדיה.

על ילדי טהרן שמעתי מזמן בהרצאה של דליה גוטמן, שמקדימה את הקרנת הסרט הדוקומנטרי המרגש שיצרה, העוסק בהם (הוא מוזכר כמה פעמים בספר שלפנינו), כך שקווי המתאר היו ידועים לי, פחות או יותר, אבל הספר של דקל מביא לפנינו שלל סוגיות מרתקות, לצד התיאורים מסמרי השיער על הסבל שעבר על הילדים הללו, לפני שמצאו את עצמם על הרכבת מפורט סעיד ישירות אל ארץ ישראל, כאן התקבלו בתשואות.

"לראשונה בחיי התחלתי להבין את אבי, דרך מילותיהם של אחרים", כותבת דקל.

כך למשל היא מבינה עד כמה השפיע עליו עברו: "היה הפער שהפריד בין אבי לביני, התהום בינו לבין אמי: ההיכרות שלו עם הרעב, וחוסר הידיעה שלנו."

את עוצמות הרעב שממנו סבלו אותם פליטים קשה לקלוט: "עד שאבי ומשפחתו, פליטים מזה שנתיים, הגיעו לסמרקנד, תפיסת הרעב שלהם נחלשה, ככל הנראה בגלל ניוון חלקי של הקיבה. שומן הגוף ומסת השרירים שלהם נוצלו בידי שריר הלב ומערכת העצבים. הם היו חלשים מכדי לחוש צמא רב, ולכן סביר להניח שסבלו מהתייבשות חמורה. העור היבש והסדוק והניוון השרירי הכאיבו עם כל תנועה. 'הפליטים היו חלשים מכדי לעבוד,' אמר ג'מיל, האיכר האוזבקי [שאותו פגשה בביקורה באוזבקיסטן], 'בגלל הרעב. הם היו חלשים כל כך עד שלא יכלו לקחת את המתים שלהם לבית הקברות.'"

דקל אינה מסתפקת בסיפור המשפחתי. המחקר שלה נפרש על פני המקומות שאליהם הגיע אביה, והיא אחריו, אחרי עשרות שנים. כך למשל היא מספרת לנו איך סטלין הרעיב אוכלוסיות של מליונים, בין היתר – כשאסר על האיכרים האוזבקים לגדל לעצמם אורז או חיטה. הוטל עליהם לגדל רק כותנה, ונאסר עליהם "לעזוב את מקום מושבם לשם חיפוש אחר מזון".

היא מספרת על התגייסותם של יהודי ארצות הברית שבאמצעות הג'וינט שלחו ליהודים הפליטים מזון, בגדים ותרופות, אבל אלה לא הגיעו ליעדם, כי נגנבו ממי שהיו אמורים להינצל בעזרתם. פונקציונרים לבשו פרוות ואכלו לשובע, בשעה שהפליטים היהודים נמקו מרעב, קפאו מקור ומתו בהמוניהם ממחלות.

מכל אחד מהמפגשים הרבים שדקל מתארת אפשר ללמוד רבות על עמדות ועל תופעות חברתיות. היא פגשה למשל אישה ששמה מגדה, פולנייה בת העיר אוסטרוב מזובייצקה, שם חיו בני משפחתה של דקל במשך מאות שנים, עד מלחמת העולם השנייה. למגדה נודע על קיומה של החוקרת הישראלית־אמריקנית שעוסקת בעבר של בני משפחתה, והיא הזדרזה להזמין אליה את דקל, אירחה אותה בנדיבות וחביבות יוצאות דופן, הכירה לה אנשים שעניינו אותה ותרמו למחקרה, וליוותה אותה בחלק ממסעותיה.

דקל לא יכלה שלא ללכת שבי אחרי הקסם שהשפיעה עליה מגדה, וחשה כלפיה ידידות והכרת תודה, אבל לצד האחווה שנרקמה ביניהן, לא יכלה שלא לשמוע גם את הצלילים הצורמים שליוו את שיחותיהן: מגדה הקפידה כל הזמן להדגיש את שותפות הגורל היהודית־פולנית, ואת הסבל הזהה של שני העמים. היא התכחשה בתוקף לכל רמז לכך שפולנים היו אנטישמיים או פושעי מלחמה. האם, למשל, את מבשלת הבירה, שהייתה בבעלות סבה האמיד של דקל ("אבי מלפני המלחמה היה הרבה יותר עשיר ממני"), באמת שרפו הגרמנים, כגרסתה של מגדה, או למעשה – השכנים הפולנים, אחרי תבוסת הגרמנים, שקבעו את המפקדה שלהם בעיירה במבשלת הבירה?

כשביקרה באוסטרוב נוכחה דקל לדעת כי (בניגוד לערים או עיירות אחרות בפולין), "כמעט כל מבני הציבור ובנייני המגורים שהיו שייכים ליהודים לפני המלחמה נעלמו", שכן "אוסטרוב שכתבה לעצמה היסטוריה חדשה".

ב־2015, שנתיים אחרי שנפגשה עם מגדה לראשונה, הצטרפה זאת לפוליטיקה הפולנית, וכפעילה במפלגת הימין הקיצונית "חוק וצדק" היא "התחילה לקדם את הנרטיב" שלפיו הפולנים היו קורבנות של הנאצים לא פחות, אולי אפילו יותר, מהיהודים. כיום כולנו מכירים היטב את ההתכחשות של הפולנים לחלקם. אפשר להבין זאת מהחוק החדש שהעבירו בפולין ולפיו אסור להזכיר יהודים שפולנים רצחו בתקופת השואה, כי על פי הנרטיב הממשלתי, יהודים ופולנים חיו בהרמוניה מושלמת, ופולנים היו קורבנותיה של מלחמת העולם לא פחות מהיהודים. אפשר לקרוא על חלקם הפעיל של הפולנים האנטישמיים בספר המזעזע אנחנו מיֶידְוָובְּנֶה – הפשע וההשתקה מאת אנה ביקונט.

דברים רבים נודעו לדקל במהלך המחקר הממושך, שכלל כאמור נסיעות אל רוב המקומות שאליהם נקלע אביה בילדותו, בדרכו אל ההצלה. המקום היחיד שאליו לא הגיעה היה – טהרן, אבל לשם נשלח העמית האירני שלה, שחקר, צילם וראיין אנשים, וחזר אליה עם תובנות, ראיות ועדויות.

מספרה של מיכל דקל למדתי על פרקים שלמים בהיסטוריה שלא ידעתי עליהם מאומה. למשל – על עשרות אלפי הפולנים הקתולים שהגיעו לפלשתינה וגרו בזמן המלחמה בחיפה, גדרה, רחובות, קסטינה, תל אביב, נצרת וירושלים – "זה היה הריכוז הגדול ביותר במזרח של פולנים". הפולנים הללו ניהלו כאן חיי תרבות עשירים ותוססים. היו להם כאן מרכזי פרסום פולניים, הם הוציאו ספרים בפולנית, ופרסמו מאמרים מתורגמים לשפתם… היו להם תזמורות, הרכבי ג'ז, בתי ספר.מכאן, מתברר, "התכונן צבא אנדרס [המצביא הפולני הגולה] למה שנודע בכינוי קרב מונטה קסינו", באיטליה, וכדי להתאמן לקראתו "כבשו" החיילים הפולנים בתרגיל רחב היקף את הר סיני, את נצרת, ומקומות נוספים!

אכן, כפי שדקל מעירה: "נראה שהפרק הזה בהיסטוריה הפולנית והיהודית נמחק מהזיכרון היהודי והפולני גם יחד."

מרתק!

אבל מה שמרתק בספר במיוחד, מה שמפעים ומרגש, זה הקשר שנוצר בין החוקרת לבין אביה, שנים רבות אחרי שמת. "רציתי שהמעקב הזהיר אחרי עקבותיו של אבי – הפניות והעיקולים, הדרכים שפנה בהן ואלה שלא פנה בהן – יכתיב לי את האופן  שאבין מי הוא היה ומה היו האפשרויות שעמדו בפניו".

כך למשל היא זועמת על האבחון שערכו לו בהגיעו לישראל, לפיו מדובר בנער "בעייתי", ועל ההסללה שאולי נגרמה בעקבות חוות הדעת שנקבעה לגביו. מכאן היא מספרת גם על חוסר ההבנה שלקו בה מי שקלטו את הילדים האומללים, שהגיעו אחרי תלאות בלתי נתפסות: רובם התייתמו, כולם היו עדים לזוועות שאי אפשר לדמיין, הם רעבו, קפאו מקור, סבלו סבל איום, אבל בדוחות שנכתבו כאן, בארץ ישראל, בנוגע להתנהגותם "נטו להתמקד בהתנהגות הבלתי חברתית ובחוסר היציבות הפסיכולוגית שלהם". כתבו עליהם שהם "כמו אנשים חסרי בית" (כמו?!), שהם "מלאי חשדנות" (מעניין מדוע…), שהם "למדו שרק החזק שורד" (האומנם? הכיצד?) וכן הלאה. אז מצד אחד – הצילו אותם. ומצד שני – לא ממש ראו אותם. עד כדי כך שהיו מקרים שבהם הקיבוץ התקמצן אפילו על בולים שנזקקו להם, כדי לכתוב להוריהם מכתבים…

כשאביה התגייס לצבא הודיעו לו מהקיבוץ שאין להם אפשרות לעזור לו במאומה.

הוא מסביר להם ש"אין לי כסף לקנות כמה מהדברים החסרים לי"; מבקש מעליית הנוער "תקציב לקניית חולצה נוספת", כי "אלה שיש לי כל כך קרועות שאי אפשר לתקנן"; הוא זקוק גם למכנסיים – "יש לי רק זוג אחד מכנסיים ארוכים ואחד מכנסיים קצרים… וסוודר לאחר העבודה". עם סיום שנת הלימודים בבית הספר הטכני של חיל האוויר הוא מבקש שיאפשרו לו להישאר בפנימייה בחופשת הקיץ. אמנם מצא עבודה, כך כתב, "אולם את כספי שקיבלתי עבור העבודה זקוק אני לשלוח לגרמניה להורי היות והם אנשים מבוגרים וזקוקים לעזרתי". הוא התחנן גם לסיוע כספי לזמן הלימודים, והסביר כי בסופי שבוע וחופשות, "אין לי לאן ללכת ומי שיעזור לי".

צעיר בן שמונה עשרה! כיום בני גילו עדיין מכונים "ילדים"…! מדהים לראות איך נאבק, לגמרי לבדו, כדי ליצור חיים חדשים. והוא הצליח! הספר המיוחד שכתבה בתו מוכיח זאת.

מדיאה:
טִנֹּפֶת. אֵין לִי הַגְדָּרָה טוֹבָה יוֹתֵר,
כְּשֶׁאֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל בּוֹגְדָנוּתְךָ.
בָּאתָ אֵלַי, אַתָּה, אוֹיְבִי, בָּאתָ אֵלַי?
אין זוֹ גְבוּרָה וְאֵין זֶה עֹז לָזוּן
עֵינַיִם בְּקָרוֹבִים שֶׁהֵם קָרְבְּנוֹתֶיךְ,
אֲלָא זוֹ הַגְרוּעָה מִכָּל מַחֲלוֹת אֱנוש –
שִׁפְלוּת. אֲבָל בְּכָל זאת טוֹב שֶׁבָּאתָ,
מֵעַל לִבִּי יוּקַל מְעַט הַנֵּטֶל
כְּשֶׁאֲגַנָּה אוֹתְךָ, וּכְשֶׁתַּקְשִׁיב תִּסְבּל,
אַתְחִיל מִבְּרֵאשִׁית, אוֹתְךָ אֲנִי הִצַלְתִּי,
אֶת הָעֻבְדָּה הַזֹּאת יוֹדְעִים כָּל הַיְוָנִים
שֶׁהִצְטָרְפוּ אֵלֶיךָ עַל סִפּוּן הָאַרְגוֹ,
כְּשֶׁנִּשְׁלַחְתָּ לָשִׁים עֹל עַל הַשְׁוָרִים
נוֹשְׁפִי הָאֵש וּלְהַפְרוֹת אֶת שְׂדֵה הַמָּוֶת.
אֶת הַדְּרָקוֹן אֲשֶׁר מִבְּלִי לְהִתְנַמְנֵם
לָפַת בְּטַבְּעוֹתָיו אוֹתָה גִּזַּת זָהָב
הָרַגְתִּי וְהִצַּלְתִּי אָז אָת נַפְשְׁךָ.
אֲנִי עַצְמִי בְּגַדְתִּי בְּאָבִי
וּבְבֵיתִי, וּבִתְשׁוּקָה תְּמִימָה יָצָאתִי
אִתָּךְ לְיוֹלְקוֹס שֶׁלְיַד פֶלִיוֹן.
וְגַם רָצַחְתִּי אֶת פָּלִיאס, וּבְאֹפֶן
נוֹרָא, בְּיַד בְּנוֹתָיו. חִסַלְתִּי אֶת בֵּיתוֹ.
וּבְכֵן אַתָּה, חֶלְאָה, לְאוֹת תּוֹדָה
קָם וּבוֹגֵד בִּי וְנוֹשֵׂא אִשָׁה שְׁנִיָּה,
לַמְרוֹת שֶׁיִשׁ לְךְ בָּנִים; לוּ לֹא הָיוּ
נִתָּן הָיָה עוֹד לְתָרֵץ תְּשׁוּקָה כָּזֹאת.
פָּג הָאֵמוּן בִּשְׁבוּעוֹתֶיךָ, מִי יוֹדֵעַ,
אוּלַי אַתָּה סָבוּר שֶׁהָאֵלִים דְּאָז
חָדְלוּ לִשְׁלֹט וְנִשְׁתַּנוּ כָּל הַכְּלָלִים,
הֲרֵי אֵינְךְ מַכְחִישׁ שֶׁשְׁבוּעָתְךְ הוּפְרָה.
הוֹי, אֵיךְ תָּפַסְתָּ אֶת יָדִי הַיְמָנִית
וְכַמָּה פְּעָמִים נָגַעְתָּ בְּבִרְכַּי
בְּיַד נָבָל. בְּאֵילוּ אַשְׁלָיוֹת שָׁקַעְתִּי!
נַנִּיחַ שֶׁאַתָּה יָדִיד, בּוֹא וְיָעֵץ לִי.
מָה, שׁוּב אֲנִי תּוֹלָה בְּךְ תִּקְוָה?
לֹא. נַבְלוּתָךְ תִבְלֹט כְּשֶׁתִָשָׁאֵל.
לְאָן אֲלֵךְ כָּעֵת? אֶל בֵּית אָבִי שֶׁבּוֹ,
כְּמוֹ בְּאַרְצִי, מָעַלְתִּי כְּדֵי לְלַוּוֹתְךָ?

מיוונית: אהרן שבתאי

מדיאה:
אוֹי לְךְ, נִבְזֶה! הֵן רַק כֹּה אוּכַל לְכַנּוֹת
בִּלְשׁוֹנִי אוֹתְךָ, הָרָע וְנִקְלֶה בָּאָדָם!
לְהִתְיַצֵב בְּפָנֵי נוֹעַזְתָּ, אוֹיְבִי, שׂוֹנְאִי בְנֶפֶשׁ,
לֹא רַק עַזוּת הִיא וּפֹעַל זָדוֹן, לָבוֹא
לְהַבִּיט בִּפְנֵי יְדִיד, אֲשֶׁר בְּרֶשַׁע הִכִּיתָ;
הַמַּכָּה הַיוֹתֵר נִבְאָשָׁה הִיא בָּנֶּפֶשׁ,
חֶסְרוֹן כָּל בּשֶׁת פָּנִים וּכְלִמָּה לָאָדָם.
אַךְ טוֹב כִּי בָּאתָ, וְאוּכַל אֲנִי בִדְבָרִים
לְהָקֵל מְעַט אֶת נֶטֶל כַּעְסִי וְהַוָּתִי,
וְאַתָּה מִשְׁמוֹעַ אֶת חֶרְפָּתְךְ לֹא תִּמָּנַע.
רֹאשׁוֹן רִאשׁוֹן אַזְכִּיר הַיוֹם לְךְ הַמַּעֲשִׂים.
אֲנִי אֶת נַפְשְׁךָ הִצַּלְתִּי – יוֹדְעִים זֹאת הֵיטֵב
כָּל בְּנֵי הָלַס, אֲשֶׁר נָסְעוּ בָּאָנְיָה אַרְגוֹ.
נִשְׁלַחְתָּ לָצוּד שׁוֹר אַבִּיר, אֲשֶׁר נָשִַף אֵשׁ,
לִקְשוֹר אוֹתוֹ בְּעֹל וְלִזְרוֹעַ שְִנֵי תַנִין;
אֲנִי אֶת הַתַּנִּין הַנִּפְתָּל אֲשֶׁר סָבִיב
לְעוֹר־הַזָהָב שָׁכָב, עֵר תָּמִיד, עַל מִשְׁמָר,
לְמַעַנְךָ הָרַגְתִּי וּלְךְ יֶשַׁע הֵבֵאתִי.
אַחֲרֵי כֵן אֶת בֵּית אָבִי וּמוֹלַדְתִּי עָזַבְתִּי
וְאֶל עִיר יוֹלְקוֹס עִמָּךָ בָּאֲנִיָה נָסַעְתִּי,
מְרִגְשִׁי־לֵב, לֹא מֵחָכְמָה זֹאת עָשִׂיתִי.
בַּעֲצָתִי הָרְגָה בַּת פֶּלִיאַס אֶת אָבִיהָ,
לְמַעַן הַצִיל אוֹתָךְ מִדְאָגָה וָפַחַד.
כָּל אֵלֶה לְמַעַנְךָ נָשָׂאתִי וּפָעַלְתִּי.
וְאַתָּה, אִישׁ בְּלִיַּעַל, בְּרַעְיָתְךָ בָגַדְתָּ,
בְּאִשָׁה חֲדָשָׁה אַתָּה, אָב לְבָנִים, חָשַׁקְתָּ!
אִלוּ לֹא הָיָה לְךְ זֶרַע, הֶחְרַשְׁתִּי.
כֹּה הָפַרְתָּ שְׁבוּעָתְךָ, פַּסָה בְּךָ אֱמוּנָה!
הֲתַחְשׁוֹב כִּי אֵין אֵל עוֹד כְּמִקְדָם מוֹשֵֶל עוֹלָם
אוֹ כִי חֻקִּים חֲדָשִׁים הַיוֹם לִבְנֵי אָדָם,
כִּי נִאַצְתָּ בְרִית אֵמוּן – וְאַתָּה זאת יוֹדֵעַ!
הוֹי, הַיָד הַזֹּאת, אֲשֶׁר כַּמָּה בְְיָדְךָ אָחַזְתָּ,
וּבִרְכַּיִם אֵלֶה – לַשָּׁוְא אֶתְכֶן חִלְלָה
יַד גֶבֶר עַוָּל אֲשֶׁר כָּל תִּקְוָתִי רָמַס!
הָבָה, כְּאִלוּ יְדִיד לִי אַתָּה, אֶשְׁאָלְךָ
וּכְאִלוּ עוֹד טוֹבָה מִמְָךָ תוּכַל לִצְמוֹחַ –
וּשְׁאֵלָתִי אַף הִיא לְךְ לְבשֶׁת וְלִכְלִמָּה:
אָנָה אֶפְנֶה הַיום? הֲכִי אֶל בֵּית אֲבוֹתַי,
לְמוֹלַדְתִּי, אֲשֶׁר בִּגְלָלְךָ לְבָשְׁתִּי עָזַבְתִּי?

תרגום: אהרן קמינקא

לאחרונה מרבים לחזור על הצירוף "יהודית ודמוקרטית": כך מבקש רוב הציבור לראות את מדינת ישראל. המילה "דמוקרטית" אינה מוזכרת כלל במגילת העצמאות, האמורה, בהיעדר חוקה, לשמש בסיס משותף לקיומנו כאן.

המילה "יהודי" על הטיותיה השונות מופיעה במגילה עשרים פעם.

והנה מגיע אילון גלעד, חוקר ובלשן, ומנסה לבחון בספרו ההיסטוריה הסודית של היהודים מיהו יהודי, אבל לא במובן הרגיל, כלומר – הוא אינו מנסה להשיב על השאלה מי רשאי (או חייב) להיחשב יהודי מבחינה דתית ולאומית, אלא – מי אנחנו, בעצם, מניין באנו, ומה מקור המסורות והחגים השונים המשותפים ליהודים באשר הם.

כדי להשיב על שאלותיו מסתמך גלעד על ממצאים ארכיאולוגיים שתומכים ומאוששים מסקנות שונות שהגיע אליהן, וגם נשען על כישוריו כבלשן, חוקר את המקרא חקירה לשונית ומצביע על סתירות ותוספות טקסטואליות מאוחרות, שמהן הוא מפיק שלל מסקנות מרתקות.

הנה כמה מהן: אחד ממייסדי היהדות הוא, כך מסתבר, המלך יאשיהו, המוזכר בספר מלכים. יאשיהו היה מי שקידם אידיאולוגיה חדשה, שנועדה לאחד את בני עמו ולהעניק להם "סיפור משותף, חג משותף ושלטון אחד ויחיד". הוא עשה זאת באמצעות ספר "עתיק" (מפוברק!) שמצא לכאורה בנבכי בית המקדש. גלעד מצביע על הוכחות לכך שאת אותו ספר כתבו בעצם בימיו של יאשיהו. מדובר בספר דברים, אחד מחמישה חומשי התורה. גלעד טוען כי סיפור יציאת מצרים "לא היה ולא נברא" (ובכך סותר כמובן את הבסיס האמוני, שהתורה ניתנה למשה במעמד הר סיני, ולפיכך היא קדושה, כי היא דבר האל לעמו!). גלעד מזכיר ממצאים ארכיאולוגיים שמצביעים על "כיבוש" הדרגתי של רועי צאן שהתיישבו בהרי יהודה ושומרון "ולימים היו תושבי יהודה וישראל". זה קרה לדבריו במאה ה־12 לפנה"ס, בתקופה שבה שלטו כאן המצרים, ששיעבדו את המקומיים "לעבודות כפייה", עד שעזבו את הארץ בשנת 1130 לפנה"ס. גלעד סבור כי "זיכרון נוכחותם של המצרים בארץ הלך ונשכח", עד שבסופו של דבר "נותר לצאצאי העבדים המשוחררים רק סיפור השחרור מן המצרים", והם שיערו ש"אם אבות אבותיהם שוחררו מעבדות המצרים, הדבר התרחש במצרים".

מפתיע ואפילו, יש להודות, די משעשע…

יציאת מצרים ופולחן ליל הסדר אינם המיתוסים היחידים שגלעדמפרק ומרכיב מחדש. בעזרת ניתוח טקסטואלי הוא מראה למשל שדמותו של אהרן, לכאורה – אחיו של משה – נוספה לסיפור יציאת מצרים בשלבים מאוחרים של כתיבת התנ"ך, ולדעתו אותו אהרון היה דמות היסטורית אמיתית, אלא שהוא לא היה חלק מסיפור יציאת מצרים (שלא התקיימה, כך ראינו), אלא היה אחד מגולי בבל היהודאים שחבר אל מלך בבל האחרון נבונואיד (שאותו הביסו לימים הפרסים והחריבו את ממלכתו). נבונואיד האמין באל סין, ולפיכך לדעתו של גחעדמקור הסיפור על עשרת הדיברות (באחת הגרסאות המופיעות בתורה אהרן חבר אל משה והיה שותף לקבלתם!) התרחש בעצם על הר שנקרא סין, ומכאן נבע הסיפור על מה שקרה כביכול בהר סיני…

גלעד משחזר מסורות שונות. למשל – את אלה הקשורות בחג הפסח: מתאר איך בימים שבית המקדש התקיים נהגו לזבוח שם גדיים, לצקת את דמם על המזבח (איזו זוועה…), לצלות אותם ולאכול את בשרם בפומבי; איך במרוצת הזמן, כשהצפיפות לא איפשרה עוד לקיים את הטקס בבית המקדש, הוא עבר לרשות הפרט, ואיך כללו לימים הקושיות בהגדה (שאינה אלא חיקוי לסימפוזיונים הרומאיים: טקסים שהייתה להם מתכונת מובנית ומוגדרת היטב) גם קושייה על אכילת בשר צלוי. הקושייה הזאת, האחרונה, התחלפה ברבות בימים בקושייה ששואלת מדוע אוכלים בליל הסדר מסובין (כמו שנהגו לעשות הרומאים בסעודותיהם).

ומה עם חג החנוכה? האם באמת מדובר במרד נגד היוונים? לא ולא. עם הארץ התקומם בעצם נגד צאצאי היהודאים שהגיעו מבבל ביחד עם עזרא ונחמיה. אלה האחרונים היו האדונים המשעבדים שתבעו מהציבור המקומי מיסים, ונהנו לחבור לתרבות היוונית ולדרכיה. משפחתו של מתתיהו, שהגיעה מהכפר הקטן מודיעין, הנהיגה נגדם מרד, ואלה הזעיקו את אנטיוכוס לעזרתם. (מדובר אם כן, בבסיסה, במלחמת אחים!). היוונים כשלעצמם דווקא היו סובלניים מאוד כלפי דתות אחרות, (ולכן הסיפורים על צלם בהיכל ועל חנה ושבעת בניה לא סבירים, מן הסתם: זאת המסקנה שלי…). לא הם אלה שניסו לשעבד את תושבי הארץ המקומיים, המקוריים. האשמים האמיתיים היו צאצאי הגולים ששבו מבבל.

אפילו את קדושת השבת מקעקע גלעד ומראה כי בעצם השבת כְּיום מנוחה ותפילות הייתה חידוש שאינו מופיע במקור בתורה. אחרי חורבן בית ראשון "הכוהנים מגולי יהודה" הם אלה שחיפשו תחליף לחג (היחיד!) שבו נהגו לעלות לרגל לבית המקדש. אותו חג עלייה לרגל חל ביום שבו הירח במילואו, הוא נקרא "שבת", וגולי יהודה נאלצו לחפש לו תחליף. עד אז ראו בשבת – היום השביעי בשבוע – רק "הוראה לתת לעובדיהם יום חופש אחת לשבעה ימים, ותו לא", אבל אחרי שבחנו את פסוק י"ב בספר שמות פרק כ"ג: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת – לְמַעַן יָנוּחַ, שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ, וְיִנָּפֵשׁ בֶּן-אֲמָתְךָ, וְהַגֵּר", הם "שמו לב לפועל תִּשְׁבֹּת, וכך, בכוח ארבע אותיות אלה, החלה מסורת השבת החדשה."

ושוב, לדעתו, "השבת ובתי הכנסת שהוקמו לכבודה" (זאת כבר אחרי חורבן הבית השני) "הם שהצילו את היהדות מכליה כאשר החריבו הרומאים את בית המקדש בשנת שבעים לספירה, והיהדות נותרה ללא המרכז הפולחני. כבר לא היה אפשר לעלות לרגל לירושלים ולא היה למי לתת את תרומת מחצית השקל כדי להשתתף בהקרבת הקורבנות, אך היהודים המשיכו ופקדו את בתי הכנסת שלהם שבוע אחרי שבוע וקראו בהם את התורה כפי שעשו אבותיהם."

בעניין זה מעניין לשמוע את דבריו של גדי בר ציון על "הסיפור היהודי המשותף". בר ציון מסביר בבהירות ובשכנוע רב על מה באמת נאבקים בימים אלה מי שמוחים נגד ההפיכה השלטונית:

ספרו של אילון גלעד אינו עוסק בעניינים דיומא, אלא מנסה לאתר התחלות ומקורות של מנהגים. למשל – מניין הגיע מנהג הדלקת הנרות בשבת? לדברי גלעד הוא החל כהתנגדות לקראים, שדרשו ציות מוחלט לציוויים האלוהיים, ולכן התנגדו לכל הדלקת אור ביום שישי בערב, ונהגו לשבת בשבת בחשיכה גמורה.

ספרו הזכיר לי לפרקים את הרומן עב הכרס (1088 עמודים באנגלית) The Source שכתב ג'יימס מיצ'נר, ובו הוא מתאר את ההיסטוריה של תל עתיק בשם "מקור", החל בבני האדם הקדמוניים שחיו שם ויצרו את המיתוסים המכוננים הראשונים של החברות האחרות שמאכלסות את המקום לאורך מאות ואלפי שנים. מיצ'נר מראה בספרו איך הולך ונוצר לאורך הדורות מקום מקודש ואיך הוא משתנה ומתפתח.

(הערת אגב: הרעיון של הספר של מיצ'נר מרתק, אבל עלי להודות שהפסקתי לקרוא אותו כשבמקום "חוף הים" שלשם הלכה אחת הדמויות, הוזכר בספר "חוף האוקיינוס"… מאותו רגע התעורר בי ספק גדול בעניין אמינות המחקר שערך הסופר. אמנם מדובר בבדיון, אבל התשתית אמורה להיות מוצקה, וסופר אמריקני שלא טורח לבדוק על חוף איזה ים, לא אוקיינוס, משתרעת ארץ ישראל, איבד אותי באחת…).

ואם נחזור לספרו של אילון גלעד: מי שמבקש להבין כיצד נכתב התנ"ך, מי בעצם חיבר אותו ומתי, ימצא בו כנראה עניין.

———————————————————————–
הערת אגב נוקדנית: מצאתי בספר לפחות שתי טעויות כתיב: בעמוד 72 הצבא הכובש "שאט" במקום שעט, ובעמוד 88 מונחים נרות על "עדן" החלון, במקום, כמובן, אדן החלון... מוזר ובעיקר – מפתיע!

את גרסתו הקודמת, המקוצרת, 158 עמודים אורכה, של הספר חומר החיים קראתי בפברואר 2016 בהנאה צרופה, וגם כתבתי עליו אז בהתפעלות ובהתלהבות אין קץ.

והנה ראתה אור הגרסה השלמה, 668 עמודים, לא כולל אחרית הדבר שאותה כתבה אלאונורה לב, עורכת הספר והמוציאה לאור שלו. זו הוסיפה לספר עוד 67 עמודים. מדובר אם כן בספר כבד ועבה, שלא קל להחזיק בו ולקרוא אותו…

חלק מהקטעים המופיעים בספר החדש הופיעו, כדרך הטבע, בקודמו, אבל לחדש נוספו כמובן תכנים רבים מאוד.

כשהתחלתי לקרוא את הגרסה החדשה התמלאתי בהתפעלות. איזה יופי! הכרזתי שוב ושוב, וסימנתי שורות ופסקאות שלמות, כדי לזכור, כדי לשוב ולהתענג עליהן.

אבל בערך בשליש הספר, ליתר דיוק – החל בעמוד 204, הרגשתי שאני מתחילה לקרוא "באלכסון", כלומר – מדלגת על פסקאות, ואז מדפדפת הלאה, בלי לקרוא, ואז אומרת לעצמי שבעצם – התעייפתי, ואין לי עוד חשק או רצון להמשיך לעקוב אחריו בנאמנות ולעומק.

הפרק שהרתיע אותי, פרק ו', מכונה "הברררם הגדול הבוקע מאחור", וכמעט כולו עוסק ב… נפיחות. אלה של אביו: מתי, מדוע, ובאלה נסיבות הרשה לעצמו לפלוט אותן? איך כינה אותן? מה בדיוק עשה בלילה, במיטה הזוגית, כדי שלא להסריח לאשתו? שמות פרקי המשנה הם, למשל: "הוא קם, נזהר לא להעיר את אשתו", או – "הקלות המלאכית, המרחפת", וכן הלאה. פרק עתיר בתיאורים של ריחות גוף, הצלילים שהוא פולט, וההתמודדות אתם.

בשביל מה? שאלתי את עצמי, ובשביל מי? מי צריך את הירידה הזאת לפרטי פרטים? למה לכתוב את זה? ולמה לפרסם?

התחושה שהתעוררה בי היא שעורכת הספר אוהבת כל כך את הכותב, עד שאינה מסוגלת לנפות, לשכנע אותו שלא על כול דבר חייבים לכתוב, לא בכול יש ערך או משמעות, לא הכול ראוי.

נדמה לי שאני יודעת מה הייתה תשובתו של לבני לתהייתי: ספרו הרי נקרא חומר החיים, והרי גם פעולות המעיים וההפרשות הן חלק מהחיים. אז מה? מה נותנים התיאורים המפורטים הללו?

וחבל.

כי עד אותו פרק הרגשתי התרוממות רוח של ממש. החל בפרק הראשון, שבו מתאר לבני את הטקס הלילי שלו ושל אחותו הקטנה ממנו, אילנה, איך בלילות, כמו במעין מנטרה מרדימה, נהג לשאול אותה על פי הסדר "מה שלום…" ולנקוב בשם של בן משפחה, גם, ובעיקר, של כאלה שהאח והאחות בכלל לא הכירו, שכן הגרו לאמריקה או שנשארו בפולין, ולא נסו ממנה, כמו שעשו הוריו עוד ב-1935. לבני מספר איך נהגה אחותו להשיב לו שוב ושוב, על כל שם, ב"טוב" מרגיע, מרדים. "המשכנו אם כן עם ה–מה שלום, בשל ההרגשה הטובה של להיות בתוך השורה הנמשכת הזאת, קבוצה, שבט, האנשים שמלפנינו ומאחורינו ומצדדינו, ושאנחנו בתוכם".

עניינה אותי מאוד עדותו של מי שחי בארץ ישראל בזמן מלחמת העולם השנייה. האם ידעו מה קורה באירופה? "בהחלט ידענו, והתמלאנו אימה נוראה, כשהסכנה כבר נגעה ממש לנו עצמנו, כשרומל היה במדבר המערבי והתקרב לארץ ישראל. את זה אני זוכר," ועניין אותי הקשר שנשמר עם קרובי המשפחה שנשארו רחוקים, המכתבים שנשלחו כמו "מהצד המרוחק של הירח", ואיך הפסיקו להגיע. מה הרגישו הוריו? "ואבא ואמא אולי המשיכו לראות אותם בחיים, כי אף אחד לא הודיע דבר אחר."

עניין אותי גם לקרוא על חוויות הילדות בתל אביב המופצצת בזמן מלחמת העולם השנייה: "האזעקות היו מפחידות כמעט יותר מהפצצות עצמן" (כבר אז!).

התפעלתי מאוד מהתיאורים היפהפיים, המדוייקים והמפורטים כל כך, למשל – של הדג שנהגו לבחור, לקחת אותו הביתה חי, ובסופו של התהליך להכין ממנו גפילטע פיש, שהיה לו "טעם תחוח" – יכולתו של לבני לרדת לעומקם של דברים פשוט מופלאה. כך למשל תיאור העכבר, בפרק המשנה "תל אביב, קיץ 1942: העכבר", שהופיע גם בספר הקודם, וכך כתבתי עליו אז (דעתי לא השתנתה): "יש מוות של חיה: תיאור מדוקדק, מדהים, אכזרי לאין שיעור, ועם זאת מפעים בראייה הכה מפורטת שלו, של עכבר שנתפס במלכודת, ושל ההתעללות שהוא עובר. קשה להינתק מהקריאה, וקשה להמשיך בה. יכולתו של המספר לראות את מגוון הרגשות של העכבר, לעקוב אחרי התהליך העובר עליו, ניסיונותיו ההרואיים להיאחז בחיים, האימה, התקווה, הייאוש, מעוררת השתאות. הכותב מתעקש שלא לוותר לעצמו ולנו, להביא בפנינו כל הרף עין וכל רסיס של רגש והתרחשות. כמעט הייתי אומרת שהכתוב מעורר את הפחד והחמלה, שהם, על פי אריסטו, הפילוסוף היווני מהמאה הרביעית לפנה"ס, מרכיביו של הקתרזיס: תחושת המירוק, ההזדככות או הטיהור שמתעוררת בשיאו של מפגש אמנותי עם טרגדיה."

נהניתי מאוד מחוש ההומור הדקיק והשנון של לבני. למשל, בסיפור שבו הגיע בילדותו לכפר גנים שבפתח תקווה, לשם שלחו הוריו אותו ואת אחותו, כדי להרחיקם תל אביב המופצצת. לבני פוגש שם איכר בשדה. האיכר מזמין אותו לעזור לו בקטיף הפלפלים, ולבני בן השמונה שם לב לכובע שהאיכר חובש. וזאת יש לדעת: הוריו של לבני היו הבעלים של חנות לכובעים, לפיכך הוא בקיא בחומר, ומציין לעצמו שהכובע שהאיכר חובש "היה דווקא מהמין הטוב, כל הכבוד"…

התפעלתי מהפרק שבו לבני מספר כיצד נהג להרדים את עצמו במחשבות על ילד אוסטרי אחד, על חייו בבית שבו אביו מתעלל בו והוא עצמו "לא חברותי" נוטה להתבודד ולא משתלב בחברת הילדים. כשמלאו לילד תשע הוא חלה, בסיפור שלבני הילד סיפר לעצמו, בדלקת ריאות, ומת. וכך, "כמו תמיד, בחושך, אחרי שאילנה נרדמה, הייתי מוחה בשקט את שמו וזכרו של הילד הרע והמסכן מעיר השדה הקטנה בקיסרות האוסטרו-הונגרית והורג אותו ומונע את צמיחת השפמפם המכוער שגידל אחר כך, בבגרותו, בברלין, ואת מלחמת העולם והשואה והכול ומציל את כולם."

(בימים מתעורר כמובן הרצון לחלום על צורר אחר שכמה חבל שנולד, וכמה חבל שגדל והגיע לעמדת הכוח שממנה הוא מסוגל להרוג אלפים, להרוס ערים ולשבש את חייהם של מיליוני בני אדם).

התפעלתי מאוד מכתיבתו של לבני על אביו ועל אמו, על היחסים שלו אתם, הכאב, האכזבה, מפחי הנפש והאהבה המיוסרת.

פחות נהניתי מהחלק האחרון של הספר, שבו כותב לבני על ילדיו ועל חוויות התינוקות והילדות שלהם: התינוק שמצליח להתהפך בפעם הראשונה, התפתחותו, כיצד למד לתקשר – כל אלה נראו לי, למרבה הצער, כמעט בנליים: מוכרים מדי, כמעט הייתי אומרת – מובנים מאליהם, ולא מצדיקים עיסוק שלי כקוראת בחוויות שלו כהורה.

הקשר בינו ובין העורכת שלו נוגע ללב ומרגש. לא יכולתי שלא לחייך כשקראתי בהקדמה את ההסברים שלה לגבי התעתיק של היידיש בספר, ואת ההערה שלה: "באופן כללי הניב היידי של הדמויות הוא לודז'אי־עממי". נזכרתי מיד בקטע המלבב, המשעשע, בספרה האהוב כל כך סוג מסוים של יתמות:

"נתן ואני יושבים על המרפסת מתווכחים. אצלו בבית דיברו יידיש שונה מזו של אבא שלי: מסתבר, אבוי, שלודז' היתה בעצם התגלמות הצ'חצ'חיאדה, האידיאה האפלטונית של צ'חצ'חיאדה; ממש תחתית הסולם, הכול היה יותר מיוחס מן המבטא הלודז'אי שאני שומרת בלבי כזכר של אצילות נסתרת. 'אבל אומרים וועס' – מאנפף ומתמשך – אני טוענת כנגדו, והוא עושה פרצוף של אחד שלובש את פיז'מתם של המתנגדים הסנובים מווילנה, דוברי יידיש־אוקספורדית, המקפידים לומר אך ורק 'וואָס' קצר ויבש. כן כל זה היה פעם, כן הם היו קיימים. עוויתות חשמל רפות של גוף לאחר המוות (גוף לא שלנו, רק אנחנו עוד קצת חלק ממנו, למרות שאנחנו כבר חדשים) גורמות לנו להתעקש, ברוח טובה, כל אחד בגרסתו, 'וואָס' הוא חותך, 'ווּ-עָס', אני מאנפפת; פעם, אנחנו מזכירים לעצמנו, היו מבטלים שידוך, הורסים חיים בגלל ההבדל בין וואָס לווּעַס; ובתיאבון גדול חסר אונים אנחנו מנסים לדלות דוגמאות נוספות לפערי-יידיש בלתי ניתנים לגישור, ניט ונישט, האם אתה קורא 'צרות' צוֹרָס או צוּרָס; ידיעותיו של נתן בשפה אינן גדולות בהרבה משלי; בטח
יש לזה, למה שאנחנו עושים, מלה ביידיש."

זאת אם כן אהבה של לודז'אי־כביכול ולודז'אית־לשעבר, שאותה הם מנחילים גם לנו… והחלקים היפים בה – יפים להפליא.

תרגם: שמעון זנדבנק

תרגם אהרון אמיר

Jacques PRÉVER

Il a mis le café
Dans la tasse
Il a mis le lait
Dans la tasse de café
Il a mis le sucre
Dans le café au lait
Avec la petite cuiller
Il a tourné
Il a bu le café au lait
Et il a reposé la tasse
Sans me parler
Il a allumé
Une cigarette
Il a fait des ronds
Avec la fumée
Il a mis les cendres
Dans le cendrier
Sans me parler
Sans me regarder
Il s’est levé
Il a mis
Son chapeau sur sa tête
Il a mis
Son manteau de pluie
Parce qu’il pleuvait
Et il est parti
Sous la pluie
Sans une parole
Sans me regarder
Et moi j’ai pris
Ma tête dans ma main
Et j’ai pleuré.

יוכי פישר לוקחת אותנו בספרה המופלא ליאו במסע אל ילדותה, ועוד לפני כן, אל מה שקדם לה: אל ילדותו של אביה. זהו אם כן ממואר מיוחד במינו, בעצם אולי – אלגיה לאביה, או סיפור אהבה וגעגועים, אבל גם סיפור של התחשבנות והתפקחות מאוחרת, שמוקדש לו. לצד כל אלה מדובר גם במחקר היסטורי, שמגובה בתעודות וצילומים, שהרי, יש לדעת, יוכי פישר היא היסטוריונית של ראשית העת החדשה, והיא משמשת כמשנה לראש מכון ון ליר בירושלים.

ליאו נפתח בביקורה של פישר בפטרובוסלו שעל גדת הטיסָה, העיירה שבה נולד וגדל אביה, וממנה גורש ביחד עם אחיו ואמו (את אביו לקחו הגרמנים זמן לא רב לפני כן). מסעה של פישר אינו גיאוגרפי, אלא נפשי. היא רואה את הנופים, את הדרך היפהפייה, את האדמה החרושה, שהיא "חמה וטרייה, מצמחת רגבי עפר חומים כהים מלאים במינרלים טובים וחושניים כמו שאהב" (אביה!), ורואה בעיני רוחה גם את כל הסיפורים שזרמו אל הנהר וממנו.

הנה, כבר בעמודים הראשונים בספר היא פוגשת שם, בבית הילדות של אביה, את אמו, סבתה, שמכינה ביחד עם "השיקסה" את הריבות ואת המעיים הממולאים, לקראת חג הפסח העומד בפתח. היא רואה את אביה כילד ומתארת אותו בפרטי פרטים: את הכובע שהוא מחזיק בידו כשהוא רץ על גדת הנהר, את אביו ש"מדבר וסוחר על המזח הקטן", עומד שם ומחכה לאונייה שתעגון.

את האונייה הזאת עוד נשוב ונפגוש בהמשך הספר, בעתיד, בזמן שיוכי פישר הייתה ילדה, והקשר בין העבר של אביה לבין ההווה שלה נחשף ומרגש: עוול התרחש בסוף שנות השלושים – האונייה נשאה לשוודיה מטען של סחורה שסבה של פישר מכר, אבל המלחמה שפרצה מנעה ממנו לקבל את התשלום עבורה – וכעבור עשרות שנים נעשה צדק מאוחר, מפתיע, ורב השפעה.

פישר ממשיכה להסתובב במחוזות ילדותו של אביה. היא רואה הכול: את צנצנות הריבה והנקניקים שבמרתף; את ההכנות למקווה – כאן היא מחזירה אותנו אל ימיה כילדה, אל אחיה, שבניגוד לאביהם, לא רץ למקווה בשמחה, מדי יום שישי; רואה את הרכבת המגיעה אל העיירה, את ידיו של סבה המשחקות בשיערה של נכדתו. "אני מתיישבת עכשיו בשקט לצידו, נבוכה, מחכה שליטופו יזלוג גם אליי מבעד לשערותיה של הדי. גם אני מבקשת להתמסר לליטוף, מלמעלה למטה, מעבר לזמן. בפנאי של אבותיי."

כן. יש לדעת שערגה רבה שלובה בזיכרונותיה של פישר: מצד אחד אהבה עצומה אל אביה. מצד שני – תחושה מובלעת של קיפוח ונישול: מדוע למשל זכו רק אחֵיה לעמוד לצידו בבית הכנסת, להיעטף אתו בטלית? היא מדמיינת את האושר הנסתר ממנה שם ממקום שבתה למעלה, בעזרת הנשים, לצד אימה…

היא מלווה את אביה בן העשר שאחיו התינוק מת פתאום. היא איתו בערב שבו נפרד מאביו לצמיתות, ועם הברכה האחרונה שהמשיכה ללוות את חייו וגם את חייה. היא מביטה בו "בניסיון להציץ אל מעבר לילדותו שהערה בי", ומשתהה כדי "לחפש את הילד שאולי יגדל להיות רב", שהרי לכך הועיד אותו אביו, אבל הגרמנים שינו את מסלול חייו לעד.

בעודה מבקרת בעבר, בכפר ילדותו של אביה, היא אפילו משוחחת עם סבתה, מנסה ללמוד ממנה "דברים פשוטים, לא סודות ורזים, לא קדושת נעלמים", אלא, למשל – "איך לשמוח בכתם? איך לזכור מגע ילדייך הבוגרים בבשרך?" כאלה.

היא מגיעה לביקור בעבר לא רק בעזרת דמיונה, אלא גם בסיועם של תצלומים ותעודות, שאותם, למרבה השמחה, היא משתפת אתנו.

ובד בבד עולים גם זיכרונותיה: מדוע, למשל, היא נקראת יוכי, ולא "יוכבד", שמה הרשמי? כי כך קבעה אחת המורות שלה בילדותה בישראל. והיא מסבירה לעצמה: "יוכבד לא עלתה מן הים והשמש הארצישראלית. היא מציצה מאחורי שיחי יאור הגלות, רואה הכול ממקום מסתורה ולא מעזה."

לכל אורך הספר היא מספרת לנו על רצונה להיות "כמו כולם". עד כדי כך שכאשר אחת מחברות הילדות שלה הגיעה לניחום אבלים כשאביה של פישר מת, הופתעה החברה לגלות שהיה בעצם ניצול שואה. אבל השואה שלו לא הייתה "הירואית" די הצורך, מבחינתה של יוכי. גטו אמיתי, כך היא חשה, הוא גטו ורשה, שבו "עשו מה שעושים יהודים בגטו – מורדים ונערכים לקרב, אוספים נשק, חופרים מחילות, זוחלים בתעלות מתעקלות ומדברים בשפת ימי השואה של בית הספר. זה גטו. זו גבורה ואתוס ותקומה." ולא הגטו בעיר סגד, "שם נדחסתם לחצר מפעל הלבנים, או בדיר החזירים שבו אולצתם אחר כך לחיות בגטו של העיר באיה"… אפילו הדוד שלה, שנהרג במלחמת העצמאות, לא היה יכול "לספק" לה את תחושת הגבורה והשייכות הישראלית שהשתוקקה לה כל כך בילדותה…

יוכי פישר מפליאה לתאר את מה שאביה נהג להסביר כשביאר מדוע יוסף המקראי דרש מבניו להביא את עצמותיו לארץ האחרת, ארץ כנען, והרי רוב חייו חי כמצרי, וגם נולד אצל לבן בחרן. לארץ הגיע כילד, ובגיל העשרה כבר נמכר לעבדות, ובחר להישאר במצרים אחרי שעשה בה חיל. מדוע, אם כן רצה שיחזירו את עצמותיו? לא מכיוון ש"הגלות היא כולה שלילה", נהג האב להסביר, אלא כי "עצמותיו של יוסף הן עצמיותו" ואותה "אני לוקח איתי, את עיקרו ועצמו אני לא רוצה לשכוח."

בספרה מעלה יוכי פישר ומתעדת את עצמיותו של אביה, וגם את עצמיותה. וזהו מעשה נפלא, גדול ורב.

ביוני 2009 התפרסמה בעיתון הארץ סדרת כתבות שנשאו כולן את הכותרת "לצערנו לא נוכל לפרסם".

כתבה אותן בשם בדוי עורכת בהוצאה לאור גדולה, שביקשה להנחיל לקוראיה הכותבים כמה כללי יסוד, שרצוי שכל מי ששולח ידו בכתיבה יהיה ער להם.

לקראת שבוע הספר הקרוב הנה  אחד מאותם מאמרים: הוא עוסק בשימוש העודף בשמות תואר.

בקרב שוחרי הכתיבה מסתובבת אקסיומה, ולפיה הקורא הוא יצור בעל אינטליגנציה בינונית ודמיון מוגבל, ועל כן יש לעזור לו ככל האפשר. וכיצד ניתן לסייע לקורא התם והטמבל? אחת הדרכים היא הצמדת שמות תואר ותוארי פועל לכל מלה בטקסט, למען תצטייר לקורא תמונה ברורה, צחה, בהירה, מדויקת ומדוקדקת, ולא יהיה עליו לייגע את מוחו הזעיר, הקטון, הפעוט והפצפון.

קראו, בבקשה, את אחת הפסקאות הראשונות בסיפור "לשבור את החזיר" ("פסחזון") מאת אתגר קרת: "בכל בוקר אני צריך לשתות כוס שוקו, אפילו שאני שונא. שוקו עם קרום זה שקל, בלי קרום זה חצי שקל, ואם אני ישר אחרי זה מקיא אני לא מקבל שום דבר. את המטבעות אני מכניס לחזיר בגב, ואז, כשמנערים אותו, הוא מרשרש. כשבחזיר יהיו כבר כל כך הרבה מטבעות שכשינערו אותו לא יהיה רעש, אז אני אקבל בובה של בארט על סקייטבורד. זה מה שאבא אומר, ככה זה חינוכי".

יופי. והנה אותה פסקה לאחר עיבוד ברוח כמה מכתבי היד שמגיעים להוצאות הספרים: "בכל בוקר זיווני אני צריך לשתות בחופזה כוס שוקו מתקתק, אפילו שאני שונא בנחרצות. שוקו חמים עם קרום מגעיל זה שקל קטנטן, בלי קרום דוחה זה חצי שקל זהוב, ואם אני ישר אחרי זה מקיא בבהילות אני לא מקבל שום דבר. את המטבעות הנחשקים אני מכניס לחזיר השמנמן בגב השעיר, ואז, כשמנערים אותו בחוזקה הוא מרשרש במתכתיות. כשבחזיר המרהיב יהיו כבר כל כך הרבה מטבעות זעירים שכשינערו אותו בשיטתיות לא יהיה רעש מחריד, אז אני אקבל בובה מגניבה של בארט השובב על סקייטבורד חדיש. זה מה שאבא הרופס אומר בהתלהבות, ככה זה חינוכי". האין התוספות מקפיצות את הטקסט הבינוני לפסגת האולימפוס?

השפה אמנם מציעה לנו שלל תארים, אך לרוב יסתפקו הכותבים בחמישה-שישה: מדהים, המודבק לכל אירוע, ממסיבת פול-מון בתאילנד ועד רצח עם ברואנדה; בשקיקה, שהולך עם כל פועל (אכל/ שתה/ קרא/ החדיר את איבר מינו); מהביל, המוצמד לכל מזון/ משקה המוגש בכתב היד, ומתובלן, שהוא התחליף הספרותי לסתם מתובל; ייחודי/ קסום, המתארים כל אובייקט שהוא, מסלולרי ועד שקיעה; ובמיומנות, שמתאים לכל פעולה שעושה הגיבור, כולל פתיחת פחית קולה.

ואם ברצף הסיפור יש צורך להוביל את הקוראים יד ביד, על אחת כמה וכמה כשמגיעים לדיאלוגים, שלב רגיש לכל הדעות, שכן כאן לא רק שהקוראים עשויים לאבד את דרכם, הם גם עלולים להשתעמם חלילה מכל ה"הוא אמר" ו"היא אמרה".

למען שמירת ערנותם של הקוראים, סבורים הכותבים, יש לתאר בפירוט את הגוון המדויק של קולו של הדובר ואת מעשיו בשעת הדיבור.

לשם הבהרת העניין, דוגמה: שיחה שהתנהלה בין א' החסון, ת' המשופם וז' הבלונדינית, שלושה סוכני שב"כ הזוממים, כדרכם של סוכני שב"כ, להתנקש במישהו:

"אז מה?", שאל א' בקול רם תוך שהוא לוגם בשקיקה לגימה ארוכה מכוס הקפה המהביל.

"לא יודעת", השיבה ז' בחוסר סבלנות תוך שהיא ממוללת במיומנות עט מוזהב קסום.

"זה יהיה קשה", רטן ת' בחוסר מנוחה תוך שהוא שואף שאיפה עמוקה מהסיגר היוקרתי התחוב בשפתיו העבות.

"אז מה?", השחיל א' בלגלוג.

"אולי ביום שלישי?", מלמל ת' בזהירות.

"ביום שלישי?!", לחשה ז' בהשתאות.

"כן", ענה ת' ברוך. "ביום שלישי".

"אז מה?", סיכם א' בקול נמוך.

"ביום שלישי!", קראה ז' בהתלהבות תוך שהיא מוחה את מצחה נוטף אגלי הזיעה.

תודו שקראתם בשקיקה.

לפני שניגשתי לקרוא את האוטוביוגרפיה של טובה דיטלבסן לא קראתי מאומה על הסופרת (ילידת 1917). לא היה לי מושג במה הספר עוסק, ולא – מה עלה בגורלה של הסופרת לפני שכתבה אותו, ואחרי שפורסם.

וכך יכולתי להתמסר לו, ולהאמין בחלקיו הראשונים שמדובר בגרסה דנית נשית לספרו המפורסם של ג'יימס ג'ויס: מעין "דיוקנה של האמנית כאישה צעירה".   

תיאור צמיחתה של דיטלבסן כאדם כותב היה מרגש ונוגע ללב: איך גילתה שהיא מיטיבה לכתוב שירים. איך כתבה "שירים" בהזמנה למען חבריה לעבודה. איך הבינה שהכתיבה עומדת במרכז קיומה: "גם אם לאיש מלבדי לא אכפת מהשירים שלי, אני מוכרחה לכתוב אותם, כי הם משככים את הצער והכמיהה שבליבי". הבנתי אותה מאוד כשכתבה שמה שהיא כותבת מרגש אותה הרבה יותר מאשר הדברים שאותם היא מתארת: "המציאות עצמה לא מעסיקה אותי כמעט", שכן רק "שירה ופרוזה מרגשים אותי עכשיו." הזדהיתי אתה כשכתבה כי "הילדות נופלת בדממה לקרקעית הזיכרון – ספריית הנפש שממנה אשאב ידע וניסיון עד סוף ימי," כמו גם עם הצורך הנואש שלה "שתהיה לי פינה שקטה שבה אוכל להתאמן בכתיבת שירים אמיתיים" ועד כמה היא רוצה "חדר עם ארבעה קירות ודלת סגורה": כמובן ממש כמו שווירג'יניה וולף הסבירה במסה הנודעת כל כך "חדר משלך" (וגם בהרצאה שלה "משלח יד של נשים"). עניינה אותי מאוד דרכה אל העורך הראשון שקרא וחיזק את ידיה, ואל העורך האחר שגם פרסם שיר שלה,  כלומר – התחלת הקריירה שלה כסופרת..

אמנם לא הכרתי אותה: מעולם לא קראתי ספר אחר שלה, אבל תיאור הדרך שעשתה מתחילת חייה כילדה מבית עני ואחרי כן כנערה שנאלצת להתפרנס ביגיע כפיה ועד להצלחתה ככותבת משך את ליבי. יכולתי כל כך להזדהות אתה כשספרה הראשון הופיע: "בימים לפני צאתו של הספר לאור אני מבלה כל הזמן בחדרי, למעט השעות במשרד. אני רוצה להיות בבית כשישלחו לי את הספר שלי. ערב אחד, כשאני חוזרת הביתה מהעבודה, אני מוצאת חבילה גדולה על השולחן שלי, ואני קורעת את העטיפה בידיים רועדות. הספר שלי! אני מחזיקה אותו בידי ונשטפת באושר חגיגי שאינו מזכיר אף רגש שהיה לי בעבר. טוֹבָה דיטלבסן, נפש נערה. כבר אין דרך חזרה. את הנעשה אין להשיב. הספר יהיה קיים לעד, ללא קשר לגורלי. אני פותחת את אחד העותקים וקוראת כמה שורות. עכשיו כשהן מודפסות בספר הן רחוקות וזרות להפליא. אני פותחת עותק נוסף כי אני לא ממש מאמינה שהכתוב זהה בכולם. אבל הוא אכן זהה. אולי הספר שלי יגיע לספריות. אולי ילדה, שבסתר ליבה אוהבת שירה, תמצא אותו שם פעם, תקרא את השירים ויתעורר בה רגש, רגש שהסובבים אותה אינם מבינים. והילדה המוזרה הזאת כלל לא מכירה אותי. לא יעלה בדעתה שאני נערה צעירה, חיה ונושמת, נערה שעובדת, אוכלת וישנה כמו אנשים אחרים. כי אני עצמי מעולם לא חשבתי על הדברים הללו כשקראתי ספרים בילדותי. לעיתים רחוקות זכרתי את שמם של הסופרים שכתבו אותם. הספר שלי יגיע לספריות ואולי יוצג בחלון הראווה בחנויות הספרים. הוא הודפס בחמש מאות עותקים, מתוכם קיבלתי עשרה. ארבע מאות ותשעים איש יקנו אותו ויקראו בו. אולי גם בני משפחתם יקראו בו, ואולי הם ישאילו אותו למכרים, כפי שאדון קרוג נהג להשאיל את ספריו". 

יכולתי אפילו להבין אותה בימים שקדמו להוצאת הספר, כשאמרה לעצמה כך: "אני חושבת על קובץ השירים שלי שיראה אור באוקטובר, ומתעוררת בי תחושה מוזרה שאם תפרוץ מלחמת עולם, הוא לעולם לא יתפרסם," והרי החששות האגוצנטריים האלה, שמא יקרה משהו – מלחמת עולם! – שימנע את הוצאתו לאור של הספר, מוכרים לי מאוד… 

אבל בהמשך הקריאה התעוררו בי תחושות מוזרות: מלחמת העולם השנייה פורצת, ודיטלבסן מספרת איך בעצם שום דבר לא ממש השתנה בעולמה: "דומה שאיש לא זוכר עוד שמלחמת העולם פרצה אתמול. בעלת הבית שלי מספרת לי שמחיר בשר החזיר עלה בחמישים ארה לקילוגרם, ונינה באה ומגלה לי שפגשה בחור נהדר…" וכן הלאה. 

אמנם לפני פרוץ המלחמה הביעה הסופרת הסתייגות מהיטלר, למשל – סיפרה על בעלת הבית שלה שהקשיבה לנאומיו ואיך היא עצמה סירבה להצטרף אליה, ואפילו לשבת בסלון הדירה, מתחת לתמונתו, אבל אלה כמעט כל האיזכורים המופיעים בספר למלחמת העולם! פה ושם "מופיעים" חיילים גרמנים שהסופרת חומלת עליהם – ודאי לא רצו להגיע ככובשים בארץ זרה, היא מהרהרת, אבל זהו! זה הכול! המלחמה כולה חולפת הרחק הרחק ממנה, אפילו לא במקום כלשהו ברקע!

הניתוק הזה הדהים אותי. איך יכול להיות שבין השנים 1939 ל־1945 התנהלה הזוועה האיומה ביותר בהיסטוריה האנושית ואין לה כמעט אף הד בספר?

נכון, לקראת סוף המלחמה היא מספרת שבעלה אמר משהו על כך שהוא רוצה להצטרף למחתרת, ושהיא מנעה זאת ממנו, שכן יש לו ילדה קטנה ואישה לדאוג להן, אבל זהו! זה פחות או יותר הכול! עשרות מיליוני בני אדם מתו, והיא עסוקה כל הזמן בעיקר בעצמה! בקריירה שלה! בצורך שלה לכתוב! בחיי האהבה שלה: להתחתן, לבגוד, להתגרש, להתחתן שוב, ללדת, לאמץ ילדה, להתחתן שוב, ללדת עוד ילד, ואז בעצם די לנטוש את שלושת הילדים (בשלב מסוים, כבר אחרי המלחמה, היא התמכרה לסמים, ואת האשמה לכך היא תולה אך ורק בבעלה השלישי, הרופא, ששימש כפּוּשֶׁר שלה)!

כל תיאורי ההתמכרות, ההזנחה ההורית, העיסוק בעצמה ובעצמה בלבד, עוררו בי שאט נפש, שהעיבה על הזדהותי עם החלקים הראשונים של הספר. 

יחד עם זאת, עלי להודות: קראתי את הספר בעניין רב, שלא התפוגג גם בחלקים המרגיזים. 

סיון תשפ"ג

שָׁמַיִם, בַּקְּשׁוּ רַחֲמִים עָלָי!
אִם־יֵשׁ בָּכֶם אֵל וְלָאֵל בָּכֶם נָתִיב
וַאֲנִי לֹא מְצָאתִיו –
הִתְפַּלְּלוּ אַתֶּם עָלָי!
אֲנִי – לִבִּי מֵת וְאֵין עוֹד תְּפִלָּה בִּשְׂפָתָי,
וּכְבָר אָזְלַת יָד אַף־אֵין תִּקְוָה עוֹד –
עַד־מָתַי, עַד־אָנָה, עַד־מָתָי?

הַתַּלְיָן! הֵא צַוָּאר – קוּם שְׁחָט!
עָרְפֵנִי כַּכֶּלֶב, לְךָ זְרֹעַ עִם־קַרְדֹּם,
וְכָל־הָאָרֶץ לִי גַרְדֹּם –
וַאֲנַחְנוּ – אֲנַחְנוּ הַמְעָט!
דָּמִי מֻתָּר – הַךְ קָדְקֹד, וִיזַנֵּק דַּם רֶצַח,
דַּם יוֹנֵק וָשָׂב עַל־כֻּתָּנְתְּךָ –וְלֹא יִמַּח לָנֶצַח, לָנֶצַח.

וְאִם יֶשׁ־צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד!
אַךְ אִם־אַחֲרֵי הִשָּׁמְדִי מִתַּחַת רָקִיעַ
הַצֶּדֶק יוֹפִיעַ –יְמֻגַּר־נָא כִסְאוֹ לָעַד!
וּבְרֶשַׁע עוֹלָמִים שָׁמַיִם יִמָּקּוּ;
אַף־אַתֶּם לְכוּ, זֵדִים, בַּחֲמַסְכֶם זֶה
וּבְדִמְכֶם חֲיוּ וְהִנָּקוּ.

וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם!
נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן
עוֹד לֹא־בָרָא הַשָּׂטָן –
וְיִקֹּב הַדָּם אֶת־הַתְּהוֹם!
יִקֹּב הַדָּם עַד תְּהֹמוֹת מַחֲשַׁכִּים,
וְאָכַל בַּחֹשֶׁךְ וְחָתַר שָׁם
כָּל־מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ הַנְּמַקִּים.

אייר, תרס"ג.

ספר הביכורים של רותי יליוס, אילו רק הייתָ מורכב מנובלה ארוכה, שמה כשם הספר כולו, ומעוד ארבעה סיפורים קצרצרים. כל החמישה – מעשה מחשבת!

הנובלה הפותחת היא סדרה של מכתבים שכותבות שתי אחיות, מיכל ועינת, ואימן, חנה, אל המת – אביהן ובעלה. הפנייה בגוף שני אל מי שאיננו עוד מאפשרת לסיפור להתגלגל בטבעיות. מצד אחד לא מדובר ברומן אפיסטולרי, שכן למעשה כל אחת מהן כותבת לעצמה, ורק מעמידה פנים שהיא כותבת מכתב. הנמען הרי לא יקרא אותו. ומצד שני, הדיבור בגוף שני לאדם ספציפי, גם אם כבר אינו קיים בעולם, מְשַׁוֶּה לטקטט, כתחבולה ספרותית, נופך אמין, שהרי לא פעם כשקוראים ספר שנכתב בגוף ראשון תוהים – אל מי המספר פונה בעצם? אלי, הקוראת? אל ציבור אנונימי פוטנציאלי?

כאן התשובה ברורה: הן מנהלות שיח חד צדדי עם האב והבעל.

ה"מכתבים" הקצרצרים חושפים את העולם הפנימי והחיצוני של כל אחת מהן. הם מאפשרים דילוגים בזמן, ומילוי הפערים מתרחש מתוך המכתב: תוכנו מבהיר מה קרה עד כה, ועושה זאת בצורה אמינה, לא כמעין הרצאה שנועדה להסביר לנו מה התרחש בינתיים, אלא המשך טבעי לעלילה.

המכתבים הללו, שמתחלפים במהירות, שכן, כאמור, הם קצרים, מאפשרים לנו גם להיות עדים לאי ההבנות ההדדיות שיש בין הדמויות. מצד אחד מדובר בשלוש נשים שקשורות זו לזו בקשרי משפחה ואהבה, מצד שני, אפשר לראות את מה שמתרחש מתחת לפני השטח: את הקנאות, ואת הטעויות בהבנתן זו את זו.

עינת, האחות הצעירה, היא תיכוניסטית על סף סיום הלימודים בבית הספר, שלומדת לנגן בחליל ומתאהבת בשאול, המורה שלה. האם תתגייס לצבא, כדרכן של צעירות ישראליות, או שמשהו בחייה ישנה את התוכניות הכמעט מובנות מאליהן?

מיכל, האחות הבכורה, מורה לפסנתר גרושה ואם לילד אחד. כל אחת מהאחיות זכתה – לדעתן – ליחס שונה מצד אביהן המשותף. מיכל מרגישה אליו קרבה רבה, ולכן היא מתגעגעת אל מה שהיה לה אתו. עינת מרגישה החמצה בקשר שלה עם האב, ולכן געגועיה מהולים במפח נפש ובצמא שכבר לא יהיה אפשר להרוות. וכך כשמיכל נזכרת בשיחות המופלאות שהיו לה עם אביה, היא זוכרת במורת רוח גם את עינת, הילדה הקטנה שהסתובבה סביבם "והפריעה" להם. אין לה מושג שאלה היו מאמצים של אחותה הקטנה לזכות בתשומת לב שנזקקה לה כל כך…

כשעינת מביטה בתצלום של אביה ובוכה היא יודעת שאמה מקוננת על אובדנו: "ואמא חשבה שאני בוכה פשוט מפני שאתה כבר לא אתנו, אבל אני ידעתי שאני בוכה מפני שבעצם אף פעם לא היית ממש אתנו."

אבל גם למיכל יש טינות נושנות כלפי אביה: איך העז לומר לה, בשלב קריטי בחייה, שלא כדאי לה לפנות למסלול של מוזיקאית מקצועית? "איך יכולת לומר לי דבר כזה? הרגשתי כל כך נבגדת. כל הילדות שלי עודדת אותי לנגן ואמרת לי שאני מנגנת נפלא. זכיתי בתחרויות ובמלגות, המורה שלי חשבה שאני צריכה להיות פסנתרנית, קניתם לי פסנתר כנף של סטיינווי כשהתחלתי ללמוד באקדמיה, והנה פתאום, לקראת סיום הלימודים, זה מה שהיה לך להגיד לי? אמנים גדולים תמיד יהיו. האם זה אומר שכל יתר האמנים צריכים לפרוש בגלל זה?"

שאלתה של מיכל מהדהדת לא רק בתוך הספר, אלא ממשיכה ללוות את המחשבות גם בסיומו: האם יש מקום רק לאמנים מהשורה הראשונה, או שגם לאחרים, פחות חשובים, פחות מרכזיים, יש זכות קיום?

אי ההבנות מתרחשות לא רק לגבי העבר, אלא גם בהווה.

כשעינת נתקלת בעוול איום ונורא ומחפשת איך לתקן אותו, חנה אמה לא מצליחה להקשיב לה: "עינת בלבלה לי את המוח עם עניינים של בית הספר…"

כשבנותיה של חנה לא מבינות מדוע היחסים בין הוריהן היו עכורים, הן לא מעלות על דעתן שרק כשהיו להורים התגלעו ביניהם חילוקי דיעות מהותיים, דווקא בגלל תפיסות ההורות השונות שלהם!

כשחנה נקלעת למשבר רגשי עמוק, בתה כותבת לאביה: "אני לא מבינה מה עובר על אמא, היא חזרה אתמול מהעבודה מותשת לגמרי, אמרה שיש לה כאב ראש ושהיא הולכת למיטה" – איך בת יכולה לדעת משהו על חייה הסודיים של אמה?

מתוך מכתביה של מיכל אנחנו מבינים מדוע בעצם נישאה לגבר שהתגרשה ממנו. עינת, לעומת זאת, תוהה איך ייתכן שנישאה ל"מוטי, הדביל"…

כשהמורה לחליל של עינת מתווה למענה את עתידה – היא תהיה, כך החליט, "מוזיקאית מצטיינת בצבא" וכך תיסלל דרכה לקריירה של חלילנית מצליחה, אחותה תוהה: "שאלת אותה אם זה מה שהיא רוצה בכלל?" ושאול מופתע: "את לא חושבת שזה ברור?" וכשזה נודע לעינת עצמה, היא מופתעת לא פחות: "מאיפה הוא הביא את כל זה? באיזו רשות הוא מתכנן לי את החיים?"

אלה רק כמה דוגמאות לשלל אי ההבנות המתקיימות כנראה תמיד, גם בקרב אנשים שקרובים זה אל זה, אבל לעולם לא יכולים לדעת הכול על זולתם.

הנובלה נוגעת ללב ומרתקת.

גם הסיפורים הקצרים שבאים בעקבותיה כתובים היטב. מצא חן בעיני במיוחד הסיפור "איפה אני בכלל?" שנראה לכל אורכו כמעין פנטזיה מוזרה, מסוג שלא אהוב עלי במיוחד, אבל סופו המפתיע מאיר את כולו באור אחר, ריאליסטי ומעניין.

הקובץ כולו מעורר ציפייה להמשך כתיבתה של רותי יוליוס.

האם העבר שלנו הוא מאסר עולם, או שיעור שאפשר ללמוד ממנו, "ולהמשיך ממנו הלאה"? זאת השאלה המרכזית ששואל הרומן היפהפה, טעם של מלח, ספר הביכורים של איריס קאופמן.

"אלמלא עץ הילדות / גם אני הייתי מרחיקה מזמן" – זהו המוטו לספר, מתוך שיר של נורית זרחי: האם, כמו העץ, גם אנחנו נטועים? או שנוכל לקום, להתרחק, למצוא לעצמנו קיום חדש, שאינו מושרש בילדותנו?

את הספר גודשות דמויות שונות ורבות, והעלילה נעה בזמן בזריזות מפתיעה. כל אחד מהפרקים הקצרים מוקדש לדמות אחת, לפעמים – לשתיים, ובמעברים הראשונים נדרשת תשומת לב: רגע, מה קרה? על מי מדובר? איפה ולאן הגענו עכשיו?

הטכניקה מרתקת, שכן הסיפור חושף הן את הדמויות הראשיות – אבישג, ניב וליאת – והן את ההורים של חלקן, ואת ילדותן, ומצייר את האופן שבו עוצבו בעקבות  הקונפליקטים שליוו את תחילת חייהן.

איך תגדל ילדה שאמה הזניחה אותה, וככל הנראה אפילו שכבה בביתן עם גברים זרים, תמורת תשלום?

איך יגדל נער שאביו כנוע, אמו שתלטנית, מניפולטיבית ובוגדנית?

ומה תהיה עמדתה של ילדה שאביה בגד בגלוי באמה הדכאונית? מה יעלה בגורלה? האם תהיה מסוגלת להתאהב, לקיים זוגיות יציבה, בכלל – לתת אמון בגברים?

"היא החליטה שֶׁכַּמָה שילדותה חרטה בה צער עמוק יותר, כך היא תיתן לעצמה להכיל יותר שמחה", נאמר לנו כמו מתוך תודעתה של אחת הדמויות. האם אפשר באמת לבחור בשמחה? גם כשבית הגידול שבו צמחת עגום ומייסר?

"יש הרבה דרכים להרוס ילד", חושבת דמות אחרת, ודווקא המבט לאחור, וההבנה של סבלו של הזולת, יכולים כנראה לפנות מקום לרגישות ולחמלה.

ועם זאת, מתוארת ברומן גם הורות אחרת. אימהוּת מעניקה עד בלי די, שגם בתנאים כמעט בלתי אפשריים מתמסרת לילד, ומצמיחה אותו, כמעט כנגד כל הסיכויים. מדובר באבישג, אמו של עוז, שנמצא על הרצף האוטיסטי. היא עושה הכול ויותר מכך כדי לגדל אותו ולאפשר לו להתפתח, ולהגיע להישגים שלא היו צפויים בתחילת חייו. אנו עדים אם כך גם לדגם שונה כל כך מזה של חלק מההורים המזניחים והמתעלמים המתוארים בסיפור. מאחר שאבישג גדלה בתנאים מחרידים, היא עצמה לא מבינה מניין היא מוצאת את כוחות הנפש והגוף לאהוב כך את בנה ולהצמיח אותו. אחת התשובות היא הרעוּת המיוחדת של אבישג עם חברתה יואלה.

וזאת שאלה נוספת שהרומן שואל, וגם משיב עליה: מה מקומה של חברות בין נשים? מה היא יכולה לתרום להן? התשובה: הרבה מאוד. כמעט הכול. היא יכולה לשנות גורלות, לשמש מסד ותשתית שעליהם נבנים חיים, היא מושיעה, מנחמת, מחזקת, היא חיונית! יואלה ואבישג, רבקה ועדינה, הן שני "זוגות" של נשים, חברות שהקשר ביניהן מפעים ומרגש.

כל הדמויות הולכות ומתגבשות לאורך הרומן, נבנות נדבך על נדבך, כך שאם בתחילתו לא היה לי ברור למשל מדוע בעצם אבישג התאהבה כל כך בניב, עד סופו למדתי להבין אותה – וגם אותו. הבנתי מה מניע את כל אחד מהם, מה הפצע הנסתר שגרם להם להתנהג כך ולא אחרת.

הכתיבה, המעברים, ההפתעות השונות – מתוחכמים ומסקרנים, והקריאה סוחפת.

אתמול מלאו 112 שנים להולדתה של המשוררת, ב29.5.1911

רק תשעה חודשים חלפו מאז שוויקטור פרנקל (כך כתוב שמו בספר שלפנינו. לרוב נהוג לאיית את שמו כך: פראנקל) ניצל ממחנה הריכוז קאופרינג. פראנקל היה שרוי בעצבות עמוקה ביותר, כפי שמעיד מכתב ששלח באותם ימים שלאחר תום המלחמה לאחד ממכריו. למרות זאת, מצא פראנקל את כוחות הנפש ואת היכולת להכין ולשאת את שלוש ההרצאות המופיעות בספר. אלה כוללות בתוכן את ניצני התורה הפילוסופית־טיפולית שפיתח: הלוגותרפיה.

כידוע, על הלוגותרפיה כתב בספרו המופלא האדם מחפש משמעות, שבו פירט את הרעיון העומד בבסיסה: אדם יכול לשאת כל סבל, אם יש לו משמעות, ואחד התפקידים החשובים של מי שמנסה לעזור לאדם סובל הוא – לעזור לו למצוא את המשמעות הייחודית של חייו, או להיזכר בה.

שלוש ההרצאות שפראנקל נשא ראו כאמור אור בספר שלפנינו. מוציא לאור קטן פרסם אותו בגרמנית זמן קצר אחרי תום המלחמה, אבל הדפסתו פסקה והוא "נשכח עד לאחרונה", כפי שנכתב בהקדמה לספר, "כשאותו מו"ל גילה אותו לאחרונה בארכיוניו".

לפני שנתיים, ב־2021, ראה הספר אור בתרגומו לעברית, ועל כריכתו הקדמית כותרת המשנה "יצירת המופת שהתגלתה מחדש מאת מחבר רב־המכר האדם מחפש משמעות".

ספר הקודם לזה המוכר כל כך, הכולל דברים שנכתבו זמן קצר כל כך אחרי שמחברם ניצל מרצח כמעט ודאי, הוא מאורע חשוב ומרתק.

לפני כארבעים שנה, כשקראתי לראשונה את האדם מחפש משמעות, ידעתי מיד שנפל דבר: שגיליתי ספר משנה חיים. לא פחות. ויקטור פראנקל לימד אותי עד כמה מציאת הפשר חיונית לחיי, מדוע גם לסבל יש משמעות, ואיך למצוא אותה תמיד, אפילו בימים הכי קשים. (אמנם לא הייתי "בשואה", אבל פראנקל מיטיב להסביר, גם בספר שלפנינו, זה שקדם, כאמור, לאדם מחפש משמעות, שכל סבל ייחודי לסובל, ושאין טעם להשוות בין עוצמות של סבל!)

לכן, ברגע ששמעתי על כן לחיים, למרות הכול, מיהרתי לקרוא אותו. וכמובן שמצאתי בו שוב את התובנות החשובות כל כך שוויקטור פראנקל ידע להציג גם – ואולי דווקא – בימים שבהם היה עסוק באבלו על אשתו ההרה שנרצחה באושוויץ, ועל רוב בני משפחתו האחרים, כולל הוריו.

כותרותיהן של שלוש ההרצאות רומזות על תוכנן: הראשונה – "על משמעות החיים וערכם I", השנייה – "על משמעות החיים וערכם II", השלישית – EXPERIMENTUM CRUCIS כלומר – ניסוי מכריע שנועד להוכיח את אמיתותה של היפותזה נתונה. 

בהרצאה הראשונה מראה פראנקל בין היתר כי גם כשאדם תשוש וקץ בחייו, הוא יכול למצוא משמעות אמיתית, ולהמשיך בהם, כי אותה משמעות תעזור לו לגבור על עייפותו. כמו כן הוא מראה כי אושר איננו תלוי בהנאה!

כדי להדגים זאת הוא מספר על נידון למוות שאינו רואה טעם בבחירת המנות בארוחה האחרונה שמציעים לו לאכול. "הוא חושב שאין שום חשיבות לשאלה אם יפטם את בטן האורגניזם שהוא במזון טעים", שהרי בתוך זמן קצר כבר לא יהיה עוד בחיים. "אבל", כותב פראנקל, "אילו חתרנו רק להנאות ותו לאו" חיינו היו נטולי משמעות, שכן "היעדר הנאה אינו יכול ליטול מהחיים את משמעותם". הוא מצטט שיר נפלא של רבינדרנת טאגור: "ישנתי וחלמתי / שהחיים הם שמחה. / התעוררתי והבנתי / שהחיים הם חובה. / עבדתי – וראה זה פלא, / החובה הייתה שמחה". ומוסיף פראנקל: "אושר אינו צריך להיות תכלית, אסור שיהיה תכלית, ולעולם לא יכול להיות תכלית", שכן הוא "רק תולדה; תולדת ההגשמה של מה שמכונה בשירו של טאגור חובה". 

בהרצאה השנייה מתמקד פראנקל בחולים: חולי נפש, או כאלה שימיהם ספורים. האם אין טעם בחייהם? לא ולא, הוא טוען, ומספר למשל על שכיב מרע שאפילו ברגעי גסיסתו מצא פשר בחייו: כשחלה מאוד ולא יכול היה עוד להיות פעיל, מצא משמעות בקריאה, כלומר: "בהכללה פסיבית של העולם בתוך העצמי". בשעותיו האחרונות מצא פשר בכך שהתחשב בזולת: הוא הציע לפראנקל, שהיה באותו יום תורן בבית החולים, להקדים ולתת לו את זריקת המורפין שתקל על סבלו ותקצר את חייו כבר בשעות היום, כדי שהרופא לא יאלץ להתעורר לשם כך באמצע הלילה! "אפילו בשעותיו האחרונות היה האיש הזה נחוש לחסוך טרחה מאחרים ולא 'להפריע' להם!" פראנקל רואה את אומץ הלב שבו "עמד בכל סבלו וכאביו", ובעמדתו של אותו גוסס "הישג אנושי שאין דומה לו". 

וכאן הוא מציג בפנינו את ניצני התורה שפיתח בספרו הנודע. הוא מראה כי משמעות החיים היא בעשייה, בפעולה, למשל – ביצירה. או – בחוויה של משהו: טבע, אמנות, אהבה בין בני אדם. ושבכל מקרה, מה שקובע אינו המציאות החיצונית, גם אם היא קשה במיוחד, אלא – העמדה של האדם כלפיה.

במאמר השלישי דן פראנקל בסוגיית האפשרות להתאבד. הוא מספר על האסירים במחנה הריכוז, אותם 5% שלא נשלחו מיד לתאי הגזים, ומאחר שנשארו בחיים התלבטו אם לא "לרוץ אל הגדר", כלומר – להתאבד. אבל בשביל מה לעשות את זה, אם בקרוב יישלחו לתא הגזים? "מרגע שהוא יכול לפחד מ'הגז'", כותב פראנקל, "אין הוא צריך עוד לייחל ל'גדר'", ובה בעת גם אינו פוחד עוד מהגז, שהרי התכוון לרוץ אל הגדר…

פראנקל מתאר כאן את הדילמה האנושית האינהרנטית. כזכור, אלבר קאמי כתב שהשאלה הפילוסופית היחידה שראויה להישאל היא מדוע לא להתאבד. ויקטור פראנקל משיב לו. אנחנו כאן. המוות יגיע. עד אז, ובכל תנאי ובכל הנסיבות, עלינו לגלות את הפשר ואת המשמעות המיוחדת לכל אחד מאתנו. וזוהי "החירות האנושית האמיתית". מי שהיה כמוהו במחנה ריכוז יודע "לברך על הקטנה שבפרוסות הלחם, על העובדה שיש ביכולתו לישון במיטה, על שאין הוא צריך לעמוד למסדר או לחיות בסכנת מוות תמידית. הכול בעיניו יחסי עכשיו. גם פורענויות"…

אכן, אי אפשר "לסלק מן העולם דבר מה שקרה", הוא אומר, ובכך כמו משיב לג'מייקה קינקייד, שכתבה בספרה מקום קטן כי "דבר לא יכול להעלים את זעמי – לא התנצלות, לא סכום כסף גדול, לא מותו של הפושע – כי את העוול הזה אי אפשר לתקן לעולם, ורק הבלתי אפשרי יכול להשקיט אותי. האם תימצא דרך לגרום למה שקרה לא לקרות?" וכמו עונה גם לז'אן אמרי, ניצול שואה כמוהו. בספרו מעבר לאשמה ולכפרה התקומם אמרי נגד העוול הבלתי נסבל שנעשה לו כשאיבד בשואה את זהותו, עברו ועתידו, ותהה אם התאבדות היא פתרון (בסופו של דבר זה מה שעשה!). פראנקל סבור שגם אם אי אפשר לסלק את העוול, יש לנו משימה: "להביא לעולם את מה שעדיין לא קרה!"

כמה שזה יפה!  כמה שזה הומני ומרגש! פראנקל לא מוכן שהזוועות יכתיבו את אורחות חייו, ואת עמדותיו הנפשיות. לא מוכן להיכנע למה שעוללו לו. לא מוכן שהרוע והאכזריות הבלתי נתפסת שספג יעצבו את דרכו בהמשך חייו. הוא רוצה לבחור בעמדה שינקוט כלפיהם. זאת אינה תפיסה "רוחניקית" שלפיה יש לסלוח לצוררים. לא ולא. זאת תפיסה שאומרת – תמיד נשארת לי הזכות לבחור, ואני בוחר להמשיך בחיים שיש בהם משמעות! 

תודה, ויקטור פראנקל. שוב לימדת אותי, שנים רבות אחרי מותך, מה משמעות החיים. אפשר אם כן בהחלט לקבוע כי – כמו שהמלצת – הבאת לעולם את הטוב שעדיין לא קרה לפניך. 

וזה נפלא. 

כמה הערות לגבי התרגום הבעייתי לעברית. 

אני לא מתכוונת רק לטעויות מבישות בעליל, כמו למשל – "חזינו בהמצאתם של פלטפורמות ותהליכי ייצור רבים מספור, שרובם רקמו עור וגידים". הביטוי הנכון הוא, כמובן, קרמו עור וגידים. (השגיאה הנפוצה "רקמו" תמיד מציירת בעיני רוחי חיזיון מבעית, כפי שאפשר לראות בציור כאן, בצד שמאל…)

גם לא רק לטעות כמו למשל: "האין עצם משמעות המילים הוטלה איכשהו בספק?" – "האין" ו"הוטלה"? (מהאתר של האקדמיה העברית ללשון: "האין" היא "מילת שלילה לשמות תואר ולפעלים בצורת הווה"). מילא כשתלמידים בבית הספר התיכון כותבים "אינך התחלת", כנראה מתוך רצון נואל "להגביה" את הטקסט… אבל בספר עיון שראה אור בהוצאה מכובדת? 

ומה באשר לניסוח הזה: "אז בסופו של דבר, האם לא היה עליו להגיע לידי איזו החלטה? אל לנו להיות מופתעים, מפני ש'קיום' – שאל מערומיו וגולמיותו החוזר האדם – אינו אלא זה: החלטה." קשה כל כך להבין מה כתוב, העברית כל כך מפותלת ומגושמת…

ובהמשך: "אך ניתנה בידי האדם עזרה בהגיעו לידי החלטה; הגורם המכריע היה קיומם של אחרים…" וכן הלאה. (אני מציעה, למשל: "אבל עוד לפני שהחליט, האדם יכול להיעזר בעצם קיומו של הזולת, שמשפיע עליו", או – "…בעצם קיומם של בני האדם האחרים המתקיימים במחיצתו"). 

ועוד דוגמה: "הכול תלוי באדם הפרטי, יהיה מספרם של אנשים הדומים לו בחשיבתם ובדיעותיהם קטן ככל שיהיה; והכול תלוי בכך שכל אדם, בפעולה ולא במילים גרידא, ייטע ביצירתיות את משמעות החיים כמציאות בהוויתו שלו". אוף! אולי: "הכול תלוי בפרט. וזה קורה גם כשמקיף אותו קומץ של בני אדם שחושבים כמוהו, ושדיעותיהם זהות לאלה שלו. הכול תלוי בכך שכל אדם יפעל, ולא רק ישתמש במילים; שישכיל לטעת את משמעות החיים בהוויה שלו עצמו, ויעשה זאת ביצירתיות". 

את ההצעות הללו אני מציעה בלי שהמקור לפני, כך שהן אולי שגויות, אבל לפחות העברית מובנת. כלומר – אני מקווה שלכך התכוון המחבר, כי מהתרגום פשוט קשה להבין!

יש דוגמאות נוספות, אבל אוותר עליהן.  

שבע סונטות במוסף תרבות וספרות של עיתון הארץ, ערב שבועות 25.5.2023

על הספר ילדים של אף אחד | שירי ילדים בסיכון שמעתי מפיו של יהודה אטלס ביום העיון שנערך באוניברסיטת חיפה לספרה של דנית בר, ילדות של נסיכה. אטלס קרא כמה מהשירים המופיעים בו, וגם סיפר שכמה מול"ים סירבו להוציאו לאור, רק מכיוון שתכניו קשים מדי, כך הסבירו לאטלס, לדבריו. השירים שקרא היו כל כך חזקים ומשמעותיים, שלא הבנתי איך ייתכן שטרם נמצא המו"ל שיבין את עוצמתם ואת חשיבותם.

לכן שמחתי מאוד כשגילית שהספר ראה אור – בחסות של מכון חרוב, "הגוף המוביל בישראל ומהמובילים בעולם בהכשרה ובמחקר בתחום הטיפול בילדים נפגעי התעללות והזנחה ומניעתן".

בהקדמה לספר מספר יהודה אטלס כיצד ומדוע בעצם נוצרו השירים. אתן לו כאן את זכות הדיבור:

מגיע להם תיקון!
"לפני כשש שנים, בסיום הרצאה על שירי והילד הזה הוא אני בפני כ־200 עובדים סוציאליים, קמה אחת הנוכחות ואמרה לי: 'כל הנוכחים באולם הזה הם מטפלים בילדים בסיכוך ילדים בסיכון,' הסבירה, 'הם ילדים שסובלים מהזנחה, מאלימות, מהתעללות מינית, מדרישות יתר של המבוגרים ומבעיות אחרות. אין בידינו המטפלים. אפילו בדל של טקסט – שיר סיפור מחזה – שרלוונטי לחיי המטופלים שלנו ומתאר משהו מחייהם, שאפשר להיעזר בו כדי לשקף, כדי לשתף, כדי לפתח סביבו שיחה ולקדם את הטיפול. כל מה שאתם, סופרי הילדים, כותבים – זה על אבא, אימא ושני ילדים מצפון תל אביב. רבים מהמטופלים שלנו לא יודעים מה זה יד של אימא אוהבת'. בסוף דבריה הישירה אליי מבט ושאלה: 'אולי אתה מוכן?' קירבתי את המיקרופון אל פי ועניתי: 'אני מתחייב לנסות!'

אולי שכנעו אותי האכפתיות, המסירות והקריאה לעזרה בקולה; אולי הפגישה עם נושא כבד משקל ועם המאסה הענקית של ילדים במצוקה – לימים נאמר לי שיש בארץ כ־400 אלף ילדים בסיכון; אולי השאלה שניקרה בי, בגילי המתקדם, האם אוכל לעשות עוד משהו בעל ערך בתחום הכתיבה לילדים; אם עד אז כתבתי על בעיות יום יום של ילדים רגילים, ילדים שיש להם, האין זו חובתי לנסות לכתוב גם על אלה שאין להם?"

לא קל לקרוא את הספר, והקושי מעיד כאלף עדים על איכותו. השירים החזקים ביותר הם אלה שבהם אטלס לא כותב "על", לא דידקטי ולא מסביר לנו, הקוראים, למה כוונתו (כמו שהוא עושה למשל בשיר העוסק בתופעה המוכרת, המכאיבה כל כך, של ילדים שילדים דחויים שבני גילם "מחרימים" אותם ומתעללים בהם: "ילדי  כאפות", כפי שהם מכונים). עוצמתם הרבה של השירים מתגלה באלה שאטלס "מכניס" אותנו ישירות אל לבו, נפשו, חייו, של ילד פגוע. 

השירים משקפים הזנחה, פגיעות מסוגים שונים, חולי (של הורים). קשה להאמין כמה הרבה גוונים ואופנים יש להתעללות שילדים חווים. ההורים שאנחנו פוגשים יכולים להיות אומללים ומאמללים. לפעמים הם, כאמור, חולים, כמו למשל בשיר "לא משוגעת", ואותם הילדים כמעט מנסים להבין ולסלוח להם:

אִמָּא שֶׁלִּי,
אֲנִי יוֹדַעַת בָּטוּחַ,
הִיא לֹא מְשֻגַּעַת,
הִיא רַק חוֹלַת רוּחַ.

ובשיר "בגלל התרופות:

מֵהַתְּרוּפוֹת שֶׁאִמָּא בּוֹלַעַת
הִיא קְצָת מְטֻשְׁטֶשֶׁת
וּמְדַבֶּרֶת עִם כֻּלָּנוּ
בְּעִבְרִית מְשֻׁבֶּשֶׁת;
כִּמְעַט רַק אֲנִי מְבִינָה
מָה הִיא מְבַקְשֶׁת.

אטלס כותב על על עוני, בדידות, על ילדים שהוצאו מהבית למוסד שאמור להציל אותם, על הורים נוטשים, ועל הזוועה של הורים שפוגעים מינית, למשל – בשיר "נחש": "מתחת לחלוק הלבן של אבא מסתתר נחש אמיתי / שמכל הילדות בעולם מחפש דווקא אותי", ועל האימה הנלווית לפגיעה כזאת: "אם אספר מה הוא עושה לי / אף אחד לא יאמין", וגם: "אם הוא ידע שסיפרתי / הוא יחטיף לי מכות־רצח", ועל הבלבול המזוויע שמתלווה לגילוי עריות, כמו בשיר "אהבת אב":

כָּל פַּעַם, כְּשֶׁאַבָּא גּוֹמֵר,
לִפְנֵי שֶׁהוּא חוֹזֵר
לִישֹׁן עִם אִמָּא,
הוּא רוֹכֵן
קְצָת קָדִימָה,
מֵרִים לִי תָּ'רַגְלַיִם
מְעַט,
וְעוֹטֵף אוֹתָן
לְאַט לְאַט
בְּכִסוּי הַמִּטָּה הֶעָלוּב
וְכָךְ אֲנִי יוֹדַעַת שׁוּב,
אַחֲרֵי שֶׁאַבָּא הָיָה בְּתוֹכִי,
שֶׁאוֹתִי הוּא אוֹהֵב הֲכִי.

חלק מהשירים קצרצרים, ארבע או חמש שורות, וחלקם, למשל "חטופים בסיני", ממש סיפורים קצרים בחרוזים.

ההורים המתוארים הם אכזריים במידה בלתי נתפסת, והילד שמספר עליהם זועם, כמו בשיר "איפה היו השכנים?"

כְּשֶׁאִמָּא כָּעֲסָה עָלֵינוּ, כִּי הַכַּדּוּר פָּגַע בַּפְּסַנְתֵּר,
הִיא סָגְרָה אוֹתָנוּ לַיְלָה שָׁלֵם בַּמַּחְסָן בֶּחָצֵר.
יָשַׁבְנוּ שָׁם בַּחֹשֶׁךְ, בֵּין הַגּ'וּקִים וְהַגְרוּטָאוֹת,
וּבָכִינוּ וְצָרַחְנוּ צְרָחוֹת נוֹרָאוֹת,
וְרַק בַּחֲצוֹת, כְּשֶׁנִּצְרַד כְּבָר הַגָּרוֹן,
נִרְדַּמְנוּ בַּכַּרְסָה הַשְׁבוּרָה לְיַד הָאָרוֹן.
אָז עַכְשָׁו אֲנִי רוֹצֶה רַק לִשְׁאֹל, בְּשֵׁם שְׁנֵינוּ,
אֶת כָּל הַשְׁכֵנִים שֶׁגָּרִים סְבִיבֵנוּ:
הֲרֵי שְׁמַעְתֶּם כֻּלְכֶם אֶת הַבֶּכִי הַנּוֹרָא,
אָז אֵיךְ זֶה שֶׁאַף אֶחָד לֹא הִזְמִין מִשְׁטָרָה?

זאת, כמובן, אחת השאלות החשובות ביותר שהספר אמור לעורר: איפה היו השכנים? איפה הייתה החברה? בית הספר שלא ראה? 

"דרוש כפר שלם כדי לגדל ילד", קובע הפתגם האפריקאי הידוע שהילרי קלינטון השתמשה בו ככותרת לספרה. אכן, הקהילה כולה אמורה להתגייס למען טובתו של כל אחד מהילדים הנולדים וגדלים בתוכה. אבל בישראל קשה אפילו להוציא לאור ספר שמדבר בשמם של ילדים פגועים וחסרי אונים! 

לפעמים יש צורך גם בספר כזה: צ'יק ליט מעניין שכתוב כיאות.

מהי ההגדרה של "צ'יק ליט" (קיצור של Chick Literature: "ספרות של פרגיות"…)? על פי ויקיפדיה "ספרי הבנות" הללו מתאפיינים בכך שמדובר ב“סיפורים שעוסקים בנשים, מתמקדים בהתנסויותיהן וקשייהן, בעולם הנשי המודרני, בקשריהן הרומנטיים, בידידות בין נשים ובבעיות שלהן במקומות העבודה".

קצוות שרופים הוא תת־ז'אנר של הסוגה, שכן הוא מתמקד ביחסי אם ובת, ולא באלה של אישה וגבר, או של אישה במקום העבודה. הוא לא ספר שיש בו רומנטיקה, אבל הוא גדוש באהבה מיוחדת במינה ושונה מהרגיל.

מדובר באהבה של אם לבתה בת השש עשרה, שאותה היא בכלל לא מכירה!

הספר נפתח בנקודת שיא: בגוף ראשון מספרת מישהי כך: "בבוקר שבו מלאו לה שש־עשרה סיפרתי לה הכול." אותו "הכול" הוא האופן שבו בעצם גנבה אותה הדוברת מאמה הביולוגית. אין פה שום ספוילר, כך הסיפור מתחיל: "סיפרתי לה איך ברחתי מבית החולים אחרי שאמרו לי שהתינוק שנולד לי נפטר משטף דם פתאומי. איך חיכיתי שהשותפה שלי לחדר תירדם, לקחתי את התינוקת שהיתה בעריסה השקופה לידה, ויצאתי איתה. איך אף אחד לא עצר אותי בדרך, גם לא כשתפסתי מונית ונסעתי משם בלב רועד למשרד הפנים בעיר אחרת, כדי להוציא לה דרכון. איך הפקידה הנחמדה שרשמה אותה כבתי הבטיחה לי שבשדה התעופה יוכלו להנפיק לה דרכון מיד, איך הלכתי למשוך את כל הכסף שהיה לי שם, איך קניתי כרטיס טיסה לאיטליה כבר לאותו לילה, כי היא נראתה לי מדינה מספיק גדולה ומספיק מבולגנת כדי לעכל את שתינו…", וכן הלאה.

זה הפרק הראשון.

ההמשך צפוי ולא צפוי: הילדה בת השש עשרה נעלמת מביתה של האם החוטפת, ומסתבר לה שהצעירה ברחה לא רק מהבית, אלא גם מאיטליה.

ועכשיו אנחנו עוברים אל ביתה של אתי, ספרית מצליחה, גרושה ואימא לשני בנים, שמזמנים אותה פתאום לתחנת המשטרה.

כן, הופיעה בישראל ילדה שסיפרה כי אמה (הישראלית) גילתה לה שחטפה אותה.

האומנם מדובר בבתה של אתי?

האם יצליחו להוכיח שיש ביניהן קשר דם?

איך יגיב הגרוש של אתי?

איך יגיבו בני המשפחה המורחבת?

הבנים?

האם יימצא לילדה מקום בלבם של מי שהם אולי בני משפחתה האמיתיים?

מה תעשה החוטפת? האם תיאבק על הילדה שאותה גידלה במשך שש עשרה שנה? (האם יתרחש כאן הסיפור של משפט שלמה? בהקשר זה מרתק לקרוא את מה שכתבה פרופ' רוחמה וייס באחד הטורים שלה ב־Ynet: הנה כותרת המשנה של הטור: "אל שלמה המלך הגיעו שתי זונות – נשים מהמעמד המגונה ביותר בקהילה, שצריכות לגדל ילדים בלי גב כלכלי. היה עליו לבדוק עם הנשים איך אפשר לסייע להן לגדל יחד את הילד, ובעיקר איך לשפר את תנאי החיים של המעמדות המוחלשים כדי שלא יקרו אסונות כאלה. במקום זאת, שלמה דרך על הנשים האומללות בדרכו אל התהילה הבאה", ומכאן מסבירה וייס את העוול הנורא שנגרם לשתי הנשים האומללות והמוחלשות).

האם היה לחטופה טוב אצל החוטפת? מה קיבלה? מה היה חסר לה? מה יקרה אם יתגלה שמצאה את המשפחה שממנה נלקחה בכוח?

מדוע אתי מרגישה אשמה? האם היא צודקת בכך שהיא מאשימה את עצמה?

איך יגיבו השלטונות לסיפור המוזר? מה יקרה כאשר משטרת איטליה תתבע פתאום לקבל אליה את הילדה שברחה מביתה, והיא עדיין קטינה?

על כל השאלות הללו, ועל שאלות רבות נוספות, עונה הרומן שנקרא בקלילות ובנשימה אחת. הוא מעורר סקרנות, והוא אמין, במידה רבה מכיוון שקולה של הדוברת, האם שבתה נחטפה ממנה בהיותה תינוקת בת יומיים, מדויק.

חלפו הימים שבהם דמויות ברומנים שכתובים בעברית דיברו או חשבו בשפה תקנית או אפילו מיופייפת. למיכל קרייטלר יש אוזן ששומעת ומבחינה בניואנסים. אתי לא אומרת "אני אתקשר", אלא "אני יתקשר". משובש, אבל נכון, כי כך אנשים מדברים. כשאתי חושבת על הלקוחות שלה היא לא אומרת לעצמה שהיא יכולה לסמוך "עליהן", אף על פי שכולן נשים, אלא "עליהם". כי זאת העברית של אתי. כשהיא מתלהבת מרהיטים חדשים היא אומרת עליהם ש"זה מהמם", וכן הלאה.

בשפה חוץ־ספרותית השיבושים האלה מרגיזים אותי. בשפה תוך־ספרותית הם מציירים מבחינתי בדייקנות דמות.

אולי לא מדובר בספרות חשובה, אבל בהחלט כן – בספרות שגם היא נחוצה לפעמים.

ספרה של גלית אטלס, פסיכולוגית ילידת ישראל שחיה ומטפלת בניו יורק, חשוב אולי במיוחד למי שלא מבין מדוע נפגעי טראומה חייבים "לחשוף" את סודותיהם. (לאחרונה נדהמתי מתגובה בפייסבוק לסקירה שלי לספר I'm Glad My Mom Died: "לא יודעת מדוע אנשים חושפים את הגדמים שלהם לעיני כל?" כתבה הגולשת. הזדעזעתי מהתוקפנות שנחשפה במשפט אחד קצר ומיתמם. אפילו מעצם השימוש במילה "גדמים" – כלומר, אליבא דאותה גולשת – פגמים שיש להתבייש בהם ולהסתירם, ולא מכאובים נפשיים, עוולות שיש צורך לחשוף אותן כחלק מתהליך חיוני של ריפוי. ובכלל, מדוע יש לצפות שאנשים יסתירו "גדמים"? רק משום שהם מפחידים או מזעזעים את מי שלא "זכה" להם? האם האדם שסובל מה"גדמים" על לא עוול בכפו צריך להתבייש בהם? או שהזולת אמור לחוס עליו, לראות אותו ולהעניק לו נחמה?)

כבר בהקדמה לספר אטלס מסבירה: "מאז שנות ה-70 מאשרים מדעי המוח את הממצאים הפסיכואנליטיים, שלפיהם הטראומה של הניצולים – אפילו הסודות האפלים שמעולם לא דיברו עליהם – משפיעה השפעה של ממש על חייהם של ילדיהם ושל נכדיהם". כך למשל מצאו החוקרים כי קיימים "הבדלים בדפוסי ההופעה של הורמון הדחק אצל צאצאיהם של ניצולי שואה לעומת קבוצת השווים שלהם, מה שאולי מעיד שקיימת אצלם נטייה להפרעות חרדה. עוד מצא המחקר כי צאצאים בריאים של ניצולי שואה, כמו גם צאצאיהם של אנשים שחיו בתנאי שיעבוד, של חיילים קרביים ושל הורים שעברו טראומה גדולה, נוטים יותר לגלות תסמינים של הפרעת דחק פוסט־טאומטית בעקבות אירועים טראומטיים או אחרי שנחשפו לתקרית אלימה". כן, מסתבר שההבדלים הפיזיולוגיים, ועימם הנטייה לסבול מחרדות, עוברים מדור לדור, גם בלי שיסופרו במשפחה!

בפרק הסיכום אטלס כותבת כי "כל מסע מתחיל בהחלטה לחפש, לפתוח את הדלת, ובמקום להפנות עורף לפגיעה מן העבר, להתקדם לקראתה. אנחנו בוחרים לפרוק את הירושה הרגשית שלנו, להיות פעילים בהפיכתה של גזירת גורל לייעוד. סודותיהם של אנשים אחרים נהפכים לחידות שלנו, והסודות שלנו בהכרח ימצאו מקלט ויסתתרו בנפשותיהם של אנשים אחרים."

לי, כמי שחשפה את סודה – אפשר לקרוא על כך במאמר שכתבתי, שהתפרסם בכתב עת של הקרייה האקדמית אונו: "מה קרה לילדה ששמרה על סוד (ומה השתנה בחייה אחרי שחשפה אותו") – היה חשוב במיוחד לקרוא את דבריה של אטלס, שכן היו בעברי בני משפחה שהאשימו אותי כי פגעתי לכאורה בבני משפחה צעירים אחרים, בכך שגיליתי להם (ולעולם) על הפגיעה בי. לא שחשבתי אי פעם שטעיתי כשסיפרתי, אבל תמיד טוב לקבל תוקף נוסף, ועוד מחקרי, להחלטות הקשות מנשוא שהחלטתי: "ככל שהסודות מוסתרים יותר, אנחנו נעשים זרים יותר לעצמנו," היא כותבת, "מוחזקים בשבי ופוחדים מהחירות להכיר ולהיות מוכרים," ולא רק הנפגעים עצמם סובלים, אלא גם צאצאיהם, גם אם אינם יודעים מה מקור הסבל!

הזדהיתי במיוחד עם המשך דבריה. אטלס כותבת כי "רוחות הרפאים של העבר חיות בלא־מודע שלנו, במידה מסוימת כולנו שומרי הסף של הדברים שהם הס מלהזכיר." לא יכולתי שלא לחשוב על שיר שכתבתי זמן רב לפני שקראתי את הספר (השיר טרם פורסם): סונטה שמסתיימת בשורה: "כִּי רוּחוֹת רְפָאִים לֹא הוֹלְכוֹת לְאִבּוּד"…!

בין ההקדמה לפרק הסיכום מביאה גלית אטלס סיפורי מקרים של מטופלים, שבכל אחד מהם חשף הטיפול את הסוד המשפחתי הממאיר שרק הנגיעה בו איפשרה למטופל או למטופלת למצוא את כוחות הנפש הדרושים להתמודדות עם משברים שנקרו בדרכם,  ולהמשיך בחיים שיש בהם עושר ומשמעות: צעירה שחיי המשפחה שלה נהרסו בגלל סוד ממאיר שנשאה סבתה; אישה אחרת שסוד מהשואה העיב על חייה, וחשיפתו הקלה עליה; אישה שאיבדה את חברתה הקרובה אחרי שזאת חלתה בסרטן, וההתמודדות של שתיהן עם המחלה חשפה סודות עבר מעיקים, ועוד סיפורי מקרים.

לאורך הפרקים אטלס מצטטת תיאוריות ומחקרים שעוזרים לה לבאר נקודות שונות הקשורות בטיפול, כאלה שיכולות להאיר גם פינות אפלות בחיי הקוראים. למשל: "הפסיכואנליטיקאי הצרפתי אנדרה גרין טבע את המונח 'האם המתה', המתייחס לאם לא נגישה, שבדרך כלל סובלת מדיכאון ונעדרת במובן הרגשי. גרין תיאר אם שעברה טראומה ונשארה מרוחקת ומתה מבחינה רגשית. הוא הסביר שבדרך כלל המוות הרגשי של האם הוא תוצאה של אובדן, והילד או הילדה מתאמצים במשך כל חייהם להתחבר אליה, לאושש ולהחיות אותה. כל ילד כזה יחווה חרדת נטישה חזקה ויתעקש ליצור חיבור עם אמו. הוא יעשה הכול כדי להרגיש קרוב אליה, עד כדי ויתור על חלקים מעצמו".

דוגמה נוספת: "פרופ' יולנדה גמפל מאוניברסיטת תל אביב זיהתה את מה שהיא מכנה 'הרדיואקטיביות של טראומה', מטפורה השאולה מתחום הפיזיקה הגרעינית. המונח מתאר את ההשפעות האימתניות וההרסניות שגורמים מעשי זוועה על רקע סוציו־פוליטי. איננו מוגנים מפני השפעתם של אירועים שהתרחשו לפני שנים רבות, במקומות רחוקים, גם אם לא חווינו אותם על בשרנו ואיננו יודעים את פרטיהם. כמו נשורת גרעינית, הקרינה הרגשית והגופנית של האסון מתפשטת ומגיעה אל חייהם של הדורות הבאים. היא מתגלה בצורה של תסמינים רגשיים וגופניים, המזכירים טראומה, בצורה של מתקפה על חייו של האדם. העבר מותיר עקבות מכל עבר. סודות מודחקים נהפכים לאימה חסרת שם. הם דרים בנפשנו כמו קרינה, נטולי צורה, צבע וריח. הנפש אינה יכולה למנוע את פלישתם של היבטים הרסניים מהעבר לתוכה…"

ערכו העיקרי של הספר מבחינתי בכך שהוא נותן תוקף לדברים שאני בעצם כבר יודעת. מן הסתם הוא יכול גם לחדש לקוראים אחרים.

תרגמה מאנגלית: עידית שורר

Emotional Inheritance, Galit Atlas

"עכשיו אומר לך מה התשובה לשאלה ששאלתי. התשובה היא זו, המפלגה מבקשת את השלטון אך ורק לטובת עצמה. אין לנו עניין בטובתם של אחרים; אנחנו מתעניינים בשלטון ורק בו. לא עושר, לא מותרות לא אריכות מים ולא אושר: רק כוח, כוח טהור. תכף תבין כוח טהור מהו.

ההבדל בינינו ובין כל האוליגרכיות שקדמו לנו הוא בכך שאנחנו יודעים מה אנחנו עושים. כל האחרים, אפילו אלה שדמו לנו, היו פחדנים וצבועים. הנאצים בגרמניה והקומוניסטים ברוסיה התקרבו אלינו מאוד בשיטות שלהם, אבל מעולם לא היה להם האומץ להכיר במניעים שלהם עצמם. הם העמידו פנים, אולי אפילו האמינו, שהם תפסו את השלטון בעל כורחם ולזמן מוגבל, ושמעבר לפינה מצפה גן עדן של חירות ושוויון לכל בני האדם. אנחנו לא כאלה.

אנחנו יודעים שאף אחד אף פעם לא תופס את השלטון מתוך כוונה לוותר עליו. השלטון הוא לא אמצעי אלא מטרה. לא מכוננים דיקטטורה כדי לשמור על הישגיה של מהפכה; מחוללים מהפכה כדי לכונן דיקטטורה. מטרת הרדיפה היא רדיפה. מטרת העינוי היא עינוי.

מטרת השלטון היא שלטון. עכשיו האם אתה מתחיל להבין אותי?"

אני מודה שבשלב מסוים, בערך באמצע הספר, התייגעתי ונטשתי אותו. התחלתי לטבוע בגודש – אולי מוטב לומר לא גודש אלא עודף – הפרטים והסיפורים המדוקדקים על ניסיונות הבריחה מהטירת קולדיץ העתיקה, השוכנת על צוק נישא, במזרחה של גרמניה.

בימי מלחמת העולם השנייה שימשה הטירה בית כלא ענקי לשבויי מלחמה בריטים, פולנים, צרפתים, הולנדים, ואפילו רופא הודי אחד (בהמשך הצטרף אליו שבוי נוסף בן עמו) שסבל שם מאפליה גזעית מזעזעת מצד השבויים הלבנים.

עיסוקם העיקרי של השבויים היה – ניסיונות בריחה מהמקום, ואילו שומריהם הגרמנים התמקדו בסיכול המאמצים ההירואיים הללו.

הספר עוקב אחרי אורחות החיים בטירה, ומתאר בעיקר את כל הבריחות, אלה שהצליחו ואלה שלא, וגם את אלה שהצליחו חלקית: השבויים מצאו את הדרך להימלט מהמקום, אך נתפסו והושבו אליו כעבור זמן מה.

הוא מתחיל בתיאור של סצינה מרתקת: כמה אסירים הצליחו להסתוות לחיילים גרמנים, אחד מהם אפילו עטה שפם וזקן מרשימים כמו זה של אחד ממפקדי המקום, וכולם לבשו מדים מזויפים: "מבט קרוב יותר על שיער הפנים של רוטנברגר היה מגלה שהוא עשוי ממברשות גילוח מפורקות שנצבעו בגוון ג'ינג'י־אפרפר בצבעי אקוורל מחנות הכלא, והוצמדו לפניו בדבק; מדיו, כמו אלה של מלוויו, נתפרו בדיוק רב משמיכות של הכלא, ונצבעו בגוון האפור המדויק של מדי ב' גרמניים; צלב הברזל על חזהו היה עשוי מאבץ שהוסר מגג הטירה ונחתך בסכין מטבח לוהטת; כומתתו נתפרה באמצעות לֶבֶד וחוט מכומתה של חיל האוויר הבריטי המלכותי; נרתיק האקדח שלו היה עשוי מקרטון שנצבע במשחת נעליים חומה, וממנו בצבצה פיסת עץ שנצבעה כך שתיראה כמו הקת של אקדח וולטר P38 בקוטר תשעה מילימטרים; שני החיילים היו לבושים במעילים ונשאו רובי דמה עם קנה עץ שלוטש באמצעות עופרת של עיפרון, עם ברגים שהוכנו מחלקים של מסגרת מיטה, ועם הדק מפח שהוכן מסכו"ם מתכת."

ההקדמה נעצרת בשלב שבו אחד החיילים הגרמנים שם לב שהאישור המזויף שהחזיק השבוי המסווה זהה לחלוטין למקורי, אבל צבעו לא נכון…

התיאור מסתיים בכך שהגרמני מרים את נשקו, וכאן הוא נקטע, ואנחנו חוזרים שלוש שנים לאחור, לשנת 1940, כך שלא נודע לנו בינתיים כיצד הסתיים ניסיון הבריחה.

הסקרנות שהתעוררה נענית דפים רבים אחרי כן, בערך באמצע הספר. לא אגלה לכם מה קרה, שמא יאשימו אותי בחטאם הקדמון של מי שכותבים על ספרים – בספוילר: "גילוי של פרט מתוך עלילה של סרט קולנוע או של סדרת טלוויזיה, שעלול לחבל בהנאה של אלה שעדיין לא ראו אותם. החלופה העברית שקבעה האקדמיה: קלקלן," זאת הגדרתו של מילון רב־מילים.

בשלב הזה, פחות או יותר, אחרי שהשבעתי את סקרנותי לגבי האירוע הפותח, נפרדתי מהספר. חשתי שאקבל רק עוד ועוד מאותו תפריט: תיאור של המצוקות ושל הפטנטים השונים, ניסיונות הבריחה וסיכולם. את עיקרו של העניין נדמה לי שהבנתי.

מתרגם הספר, יונתן שליט, מיטיב לנסח באחרית הדבר לספר את המחשבה העיקרית שעלתה גם בדעתי לאורך כל הקריאה, שכן כל שפע האנקדוטות המעניינות "מלווה בְּצֵל מטריד": כך כותב המתרגם: הספר "מספר את תולדותיה של טירה שהפכה לבית סוהר של שבויי מלחמה, ומתאר מיקרוקוסמוס ייחודי הנטוע בים עצום של מאבק מטורף, חובק עולם. מטלטלת במיוחד ההבנה שבעוד שבכל רחבי העולם ניטשת מלחמה אכזרית כל כך, ויהודים מושמדים על ידי הנאצים ברצחנות מתועשת, בתוך טירת קולדיץ מתנהלים החיים בהתאם לחוקי המלחמה והדין הבינלאומי, אמנת ז'נבה חלה, הצלב האדום בתמונה, השבויים מקבלים חבילות מהבית. אי של התנהגות אנושית (גם אם על פי כללי המלחמה הנוקשים) בתוך ים אדיר של טירוף טוטאלי. הספר מציג דמויות של גרמנים טובים, או לפחות הגונים."

כשקוראים את קולדיץ, כשלומדים על הקשיים שחוו השבויים, אי אפשר שלא להשוות אותם עם מה שעבר באותם ימים ממש על יהודי אירופה.

בקולדיץ השתדלו רוב הזמן הגרמנים לציית לאמנת ז'נבה. האסירים זכו לקבל חבילות לא רק מהצלב האדום, אלא גם מקרובי משפחה אמיתיים או מדומים. החבילות (לא אלה שהגיעו מהצלב האדום, כדי שלא להפר את החוקים) הכילו לא רק מזון חיוני ושופע (עד כדי שלפעמים הייתה תזונתם של השבויים משופרת יותר מזה של השובים), אלא גם אמצעים רבים ומגוונים מאוד שסייעו להם לברוח.

למעשה, החלק שהכי עניין אותי בספר היה הפרק שהוקדש ליחידה המיוחדת שהקימו האנגלים, MI9 (אפשר לקרוא עליה עוד בוויקיפדיה, בערך המרתק שהוקדש לה). גאון בשם כריסטופר לייטון האטון, הממציא הפורה ביותר של ציוד הימלטות מאז ומעולם, שירת ביחידה. שלל המצאותיו מדהים.

כך למשל נהגו להבריח אל השבויים "מפות מודפסות על משי, עם דיו בלתי מחיק" (אפשר לקרוא על כך בוויקיפדיה בערך העוסק בחיים רפאלי, מראשוני הימאים העבריים, אלוף-משנה בחיל הים הישראלי, ששירת במלחמת העולם השנייה בצבא הבריטי, נפל בשבי הצבא הגרמני אך הצליח לברוח, וזכה בציון לשבח מטעם צבא הבריטי).

את המפות הללו, מספר מקנטייר בספר שלפנינו, אפשר היה "לקפל לגודל זעיר ולהסתיר בכלי שחמט או בעקב של מגף". כמו כן נהגו להבריח אל האסירים "מפות על נייר טישו אכיל עשוי עלי תות, שלא רשרש כשבוצע חיפוש בגופו של האסיר, וניתן היה להשרות אותו מבלי שיתפורר, למעוך אותו לכדור ולפרוש אותו מחדש מבלי שיאבד צורה". היו גם "מפות תפורות לבטנה של מדים, מוסתרות בספרים, בתקליטי גרמופון, בקופסאות סיגריות ובקלפי משחק", ולא רק מפות, אלא גם מצפנים שהיו עשויים  "מסכין גילוח ממוגנט: כאשר תלו אותו על חוט, האות G במילה ג'ילט הצביעה על הצפון"… את המצפנים החביאו "בתוך מזון, קופסאות שימורים, חפיסות סבון, חלקי צווארון, בדלי עיפרון וכפתורים שהתברגו בכיוון הלא נכון", שכן הממציא האנגלי "התבסס על התיאוריה המדויקת שהמוח הגרמני ההגיוני לא יעלה על דעתו שאפשר לפתוח משהו עם כיוון השעון"…

כל זה, ועוד המון המצאות מדהימות שמתוארות בפרק, מרתק. אף על פי כן בשלב מסוים, באחד הפרקים הבאים, התחלתי קצת להשתעמם, זאת האמת… לא יכולתי שלא לחייך למקרא ההארה של בן מקנטייר, שציטט מן הסתם את אחד השבויים שראיין במחקר שערך: "אפילו האנשים המעניינים ביותר הפכו בכלא למשעממים ביותר". בפרפרזה על הדברים הללו אומר – אפילו הסיפורים המרתקים ביותר מתחילים לייגע כשהם רבים, תכופים ואינטנסיביים מדי…

COLDITZ: PRISONERS OF THE CASTLE Ben Macintyre

לאן הלך ילדי, ילדי הטוב לאן?
חייל שחור מכה חייל לבן.
לא יחזור אבי, אבי לא יחזור.
חייל לבן מכה חייל שחור.

בכי בחדרים ובגנים שתיקה;
המלך משחק עם המלכה.
ילדי שוב לא יקום, לעולמים יישן.
חייל שחור מכה חייל לבן.

אבי בחשיכה ולא יראה עוד אור.
חייל לבן מכה חייל שחור.
בכי בחדרים ובגנים שתיקה;
המלך משחק עם המלכה.

ילדי שבחיקי, עכשיו הוא בענן.
חייל שחור מכה חייל לבן.
אבי בחום ליבו, עכשיו ליבו בקור.
חייל לבן מכה חייל שחור.

בכי בחדרים ובגנים שתיקה;
המלך משחק עם המלכה.
לאן הלך ילדי, ילדי הטוב לאן?
נפלו חייל שחור, חייל לבן.

לא יחזור אבי, אבי לא יחזור.
ואין חייל לבן ואין שחור.
בכי בחדרים ובגנים שתיקה;
על לוח ריק רק מלך ומלכה.

© 2020-2022 יורשי חנוך לוין

מתוך: את ואני והמלחמה הבאה
בספר: מה איכפת לציפור

האם אפשר להתגעגע אל מי שביקשו לרצוח אותך, או "רק" חשבו שהרעיון שתירצח הוא בכלל "לא רע"? במילים אחרות: איך יכול מישהו שנולד בגרמניה ונמלט ממנה כמה שנים לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, להתגעגע אליה "אחרי כל מה שקרה"?

ספרו המופלא של עמנואל (מנו) רוזן, שראה אור לאחרונה, מנסה לפענח את הגעגועים ושברון הלב, את האובדן – לא רק של החיים שהיו לבני משפחתו שברחו מארץ הולדתם, אלא גם את העבר שקדם לבריחה, ועוד יותר מכך – את עתידם.

הגוף ניצל, הנפש אבדה.

מרים, אמו של רוזן, אחיה רפי והוריהם, לוצי והוגו מנדל, ברחו מגרמניה ב־1933. הוגו היה עורך דין מצליח ומכובד, שהבין – לכאורה בזמן – כי עליו להציל את בני משפחתו. אבל בארצו החדשה, בארץ ישראל, נאלץ לוותר על מקצועו, ואיבד את מעמדו ואת זהותו. בגרמניה היה עורך דין גדול, "והוא כבר לא היה דוקטור מנדל בישראל", כפי שאומרת עליו מקץ עשרות שנים קרובת משפחה רחוקה.

מנו, נכדו, מחבר הספר שלפנינו, מחליט זמן רב אחרי מותו להתחקות על עקבותיו, לנסות להבין מה עבר עליו. מה שבר את רוחו וגרם לו למאוס בחייו. מדוע נפל עליו ייאוש אינסופי כמה חודשים אחרי שחזר ב־1956 מביקור בגרמניה, ביחד עם לוצי אשתו. מדוע בעצם נפרדו אחרי אותו הביקור: היא בחרה בחיים, הוא – במוות. כוחו לא עמד לו עוד.

מנו מחליט לנסוע לגרמניה, בעקבות אותו טיול אחרון של הסבא והסבתא, ובד בבד, שם, וגם בישראל ובארצות הברית, פוגש אנשים שונים מעברם, בני משפחה וידידים, כדי לשאול אותם על הוגו ועל לוצי, ולנסות להבין.

כל פרק בספר (כולם קצרים מאוד, שניים־שלושה עמודים, לא יותר), נפתח בתצלום שחור־לבן קטן, רובם מהעבר, ואנחנו רואים בהם רגעים מחייהן של הדמויות הרבות בספר. חלק מהתצלומים אינם אלא מעין איור של מה שמסופר בפרק, למשל – ציור סכמטי של מטוס לבן על רקע שחור, כמו אלה שרואים במפות־טיסה, וזאת – בפרק שנפתח בתיאור הטיסה של המחבר (ישראלי שחי בארצות הברית) מניו יורק לתל אביב, שם הוא מקווה למצוא תשובות לשאלותיו, אם כי הוא יודע כי היחידה שהייתה יכולה להשיב עליהן, אמו, כבר אינה בין החיים.

המחקר שהוא עורך הולך ומעמיק, וסודות שהיו אמורים בעצם להיות גלויים נחשפים לראשונה לעיניו. כך למשל הוא מוצא אוצר אצל משטילד ברנר, גרמניה שכתבה ספר על יהודי עירה של מרים אמו, אישה שהאם התיידדה אתה והתקרבה אליה מאוד, שלוש שנים בלבד לפני שמרים הלכה לעולמה בגיל שבעים. אותו אוצר הוא תיקייה ובה מטמון שלם של מסמכים שיכולים לענות על רבות משאלותיו. והתיקייה הזאת הייתה בעצם ברשותו! אמו החזיקה אותה כל השנים בביתה. מכיוון שלא עניינה אותו, כשהאם ידעה שימיה ספורים ביקשה שישלח את שלל המסמכים הללו אל אותה מטשילד. ברבות הימים, כשהחל להתעניין בעברה של משפחתו ובא לבקר את משטליד, היא החזירה לו את התיקייה.

הסוגיה העיקרית שבה עוסק ספרו של רוזן מוכרת גם מספרו של ז'אן אמרי מעבר לאשמה ולכפרה. אמרי, שגם הוא, כמו סבו של מנו רוזן, נאלץ לנוס מארצו, כתב דברים דומים מאוד לאלה של ג’מייקה קינקייד בספרה מקום קטן. אצלה: “דבר לא יכול להעלים את זעמי – לא התנצלות, לא סכום כסף גדול, לא מותו של הפושע – כי את העוול הזה אי אפשר לתקן לעולם, ורק הבלתי אפשרי יכול להשקיט אותי: האם תימצא דרך לגרום למה שקרה לא לקרות?” אצל אמרי: “לא נעלם ממני שנטירת טינה היא מצב שאינו רק בלתי טבעי, יש בו אף סתירה לוגית. כל אחד ואחד מאתנו ממוסמר אל הצלב של עברו ההרוס, והצלב הזה תובע באופן אבסורדי שהבלתי הפיך ייהפך, שגלגל המאורעות יושב לאחור, והטינה חוסמת את פתח היציאה אל הממד האנושי האמיתי, אל העתיד. אני יודע, תחושת הזמן של מי שלכודים ברגשי טינה מהופכת, משובשת, שכן הם דורשים את הבלתי אפשרי משתי בחינות: חזרה אל מה שהיה ואיננו, ומחיקה של מה שקרה”. עוד כותב אמרי על הצורך להשמיד את געגועיו אל מה שהיה, אל ארצו כפי שראה אותה לפני שגילה את טבעה האמיתי, את רצחנותם של האנשים הסובבים אותו ואת נחישותם לשלול ממנו את זהותו.

אצל סבו של רוזן – הייאוש המוחלט שנוצר אחרי הביקור בגרמניה, ההבנה שאין לו בעצם לאן לחזור, אין לו אל מה להתגעגע, עברו הוכחד, גם את זיכרונותיו עליו לסלק מעליו, ואין לו עתיד, כי לעולם כבר לא ידע עברית כיאות, ולא יוכל שוב להיות עורך דין מצליח. בישראל נאלץ לחזור ולהיות סוחר קטן וכושל – יעוד שמפניו נמלט בצעירותו: הוא היה הראשון בין בני משפחתו שרכש השכלה, שהצליח לנוס מגורלו, וזה השיג אותו שוב, הפעם – בתל אביב.

כאמור, הספר מרתק, נוגע ללב, מעציב ולרגעים קצרים גם מבדח. הוא אפילו מותח, חרף העניין שבו הוא עוסק, שכן מתעוררת בו שאלה שהתשובה לה, המגיעה לקראת סופו, רבת משמעות.

הסופרת והעיתונאית ילידת צ'כוסלובקיה רות בונדי הלכה לעולמה ב־2017, אבל דבריה ממשיכים להיאמר בטורים העיתונאיים שכתבה, ובספריה. בונדי הייתה ניצולת שואה, והיא אחת הניצולות המעטות שהיו בטרזיינשטט, אושוויץ-בירקנאו, וברגן-בלזן, משם שוחררה.

בשניים מטוריה הזכורים ב"ידיעות אחרונות" ביקשה להפסיק "לגרור תלמידי בתי ספר תיכוניים לסיורים במחנות ההשמדה בפולין”. את אחד מהטורים הפנתה באירוניה המרה שלה "לכבוד נגידי השואה".

דווקא היא, שהייתה "שם", שעברה על בשרה את אימי "השואה", תבעה מכולם בשם עצמה, כך הדגישה, לא בשם המתים, להפסיק "להשתמש" בשואה לצרכים פוליטיים.

ב־1981 ראה אור ספרה אדלשטיין נגד הזמן. מדובר לכאורה בביוגרפיה של יעקב אדלשטיין, אחד ממנהיגי היהודים הצ'כוסלובקיים שהתמנה לתפקיד "זקן מועצת היהודים" בגטו טרזיינשטט. בסופו של דבר, אחרי כמעט שלוש שנים בגטו, הגיע אדלשטיין לאושוויץ, שם הוצא להורג בירייה, בגיל 41, לצד אשתו ובנו (אותם רצחו לנגד עיניו, לפני שהרגו גם אותו). למעשה לא מדובר בביוגרפיה אישית בלבד, כי המעקב השיטתי, עקב בצד אגודל, שעשתה בונדי, מתעד לא רק את חייו של אלדשטיין, אלא מספר על קורותיה של הקהילה כולה. גם בונדי עצמה גדלה באותם מקומות, ונראה שהמחקר המדוקדק שערכה נשען במידה רבה לא רק על מסמכים ותיעוד אובייקטיבי, אלא גם על מה שידעה מעצמה, מקרוב: הלכי הרוח שהייתה שותפה להם, וההתדרדרות המזעזעת שעברה גם עליה: המעבר מחיים בורגניים שלווים, משגשגים ומלאים בתוכן ובמשמעות, אל קיום מייאש וחסר תוחלת, מפראג לטרזיינשטט, ולבסוף – לאושוויץ בירקנאו, שם ניספו כמעט כולם.

סיומו של הספר מכאיב במיוחד: אותה רות בונדי, שהפצירה לימים בישראלים שלא לשלוח את בני הנוער שלהם לטייל במחנות ההשמדה, כותבת כך בפסקה האחרונה בספר שלפנינו (יותר מעשור לפני הטורים המצוטטים לעיל): "אי אפשר לסיים במספרים יבשים. חייב להיות באיזה מקום מוסר השכל למען הדורות הבאים – אני לא מצאתי אותו. רק זאת אדע: האנושות לא למדה לקח ואולי אינה מסוגלת כלל ללמוד אותו. ואשר ליהודים, הם רק איבדו את תמימותם וייתכן כי גם התמימות לא אבדה להם, אלא שעתה היא שבירה יותר. היה יפה לומר שאדלשטיין וילדי המעונות מתו למען משהו, למען מדינה יהודית, למען עתיד טוב יותר. אבל לא אוכל לעשות שקר בנפשי. הם מתו כי לא ניתן להם לחיות".

אלה כמובן דברים קשים ומרים: אין שום "למען" שבשלו נרצחו יהודים, הייתה רק התמימות האינסופית, הבלתי נסבלת, של מי שלא יכלו להאמין במה שעתיד לקרות, ובמה שקורה, גם אחרי שהחל רצח־העם: "היהודים הוסיפו לחיות מתוך הנחה, שזהו עולם האתמול המוכר", היא כותבת, "עם פורענויות ורעב וייסורים ורדיפות ואמונה במחר טוב יותר, והמחשבה שאפשר להמית בני־אדם בגאזים כמו פשפשים מעולם לא עלתה על דעתם".

עוד היא מסבירה: "גם אם בספר זה מדובר בגרמנים וביהודים במקביל, הרי אלה ואלה חיו בזמנים שונים לחלוטין. עלינו לראות את מעשי היהודים כהמשך ישיר לעולם שלפני מחנות ההשמדה, ואת מעשי הגרמנים כמתרחשים בעידן חדש, שלא היה דוגמתו בכל תולדות האנושות עד אז. תהום פעורה בין שני עולמות אלה ומי שיודע, שאושוויץ, טרבלינקה, סוביבור כן היו קיימים, כי ייתכן לבנות בתי חרושת למוות, לא יכול עוד להבין את תמימות היהודים שמלפני המבול. האדם שלאחר אושוויץ יכול רק לנסות להבין ולומר לעצמו אלף פעמים, שוב ושוב: הם לא ידעו שתיתכן
השמדה על סרט נע".

לא רק יהודי אירופה היו תמימים. לא רק הם לא הבינו עם מה הם מתמודדים. כך למשל כשהציע מישהו מהיישוב הארץ ישראלי לרצוח את היטלר, "בן גוריון התנגד עקרונית לטרור אישי וסבר שלעולם אין לדעת: אולי יקום היטלר גרוע עוד יותר".

והנה שאלה שמתעוררת בעקבות הדברים הללו, ומהתשובה לה אפשר אולי בכל זאת להפיק איזה לקח: מי, בסופו של דבר, קובע באמת מה יקרה? האומנם ההיסטוריה מתרחשת מאליה, בשל זרמים פנימיים של עמים, או שהמנהיגים הם אלה שמובילים תהליכים ויוצרים אותם? האמנם הייתה השואה מתרחשת אלמלא היטלר?

גם אם נראה כי מדובר בשאלה היפותטית, מה היה קורה אילו כן התנקשו בחייו של היטלר (ואולי מכאן גם – מה היה אילו לא נרצח רבין?), התהייה עצמה מעוררת מחשבה חשובה, משמעותית ואולי אפילו רלוונטית לימים אלה ממש: מה כוחם האישי הישיר של מנהיגים להרע (וגם להיטיב)?

יעקב אדלשטיין, למשל, היה מנהיג שידע והשתדל מאוד להשרות תחושה של ביטחון ותקווה. מעולם לא ניצל לרעה את הכוח היחסי שניתן בידיו, ועד הרגע האחרון חזר ואמר לכל מי שהקשיב לו, שהימים האיומים הללו לא יימשכו לעד. והוא צדק, לכאורה, אם כי לא זכה לחזות בתבוסת הגרמנים. הוא אכן נלחם "נגד הזמן", כפי שמספרת כותרת הספר, אבל הזמן והמקום הכריעו אותו.

עוד עולה לדעתי מהספר מסקנה לא מקורית, אבל חזקה מאוד, וזאת חרף דבריה המרים של רות בונדי עצמה: ההצדקה לקיומה של מדינת ישראל.

כל כך מרתיח לקרוא שוב ושוב איך האנשים שיירצחו בעוד זמן לא רב התחננו אל האנגלים, ביקשו לקבל סרטיפיקטים מצילי חיים, ואיך סורבו. מזוויע להיזכר שוב בחוסר האונים שלהם, בחוסר היכולת למצוא מחסה להם ולילדיהם, להיזכר בשרירות לבה של ממשלה בריטית אכזרית שהיו נתונים לחסדיה. להיזכר שלא רק השיבו את פניהם ריקם, אלא גם התנכלו ברשעות לפליטים שהצליחו לנוס וניסו להגיע לחוף מבטחים בארץ ישראל. כן, ברור שהכול ידוע, אבל בכל זאת – התיאור המפורט, החוזר, המדוקדק והיסודי של רות בונדי עוצר את הנשימה ומעורר פלצות.

לא רק האנגלים סירבו לאפשר לפליטים יהודים להגיע לארץ ישראל. גם האמריקאים הקפידו "שלא ייכנסו לארצות הברית אנשים העלולים ליפול למעמסה על הציבור". עד כדי כך שהיטלר, כמה שנים לפני ועידת ואנזה, לפני ההחלטה על "הפתרון הסופי", לעג לאומות העולם: אתם באמת דואגים כל כך ליהודים? מצוין… קחו אותם אליכם. אהה, אתם לא מעוניינים? אז מה אתם רוצים ממני?

ועוד לקח אפשר לטעמי להפיק מהספר (הוא אמנם ידוע, אבל שוב – בונדי פורטת אותו לפרטים מדויקים ומדוקדקים), והוא: כוחה של דעת הקהל. שהרי במקומות שבהם האוכלוסיה הנוצרית תמכה ביהודים, הרצח נמנע! זכורה ההתגייסות של אוכלוסית דנמרק לחלץ את היהודים ולהעבירם בשלום לשוודיה, שם ניצלו. האפיזודה ההיא מוזכרת בספר רק במשפט, אבל בונדי מתארת בפרוטרוט גם את ההמשך: מסתבר שההצלה לא הסתכמה רק בהעברת אלפי היהודים לשוודיה, שכן לטרזייינשטט הגיעו היהודים הדנים המעטים שלא הספיקו משום מה לברוח. מאחר שמלך דנמרק ערב להם והתערב לטובתם, זכו יהודי דנמרק לתנאים משופרים, קיבלו חבילות מזון, ובסופו של דבר גם לא נשלחו להירצח בבירקנאו! כלומר – רצון טוב ואומץ יכלו להציל רבים, אולי מיליונים. אבל הצ'כים, כך מספרת בונדי, נהגו אחרת. כך למשל לטשו עיניים חמדניות אל רכושם של היהודים. עד כדי כך שרגע לפני שאלה גורשו "למזרח", עוד בהיותם בבית, בשלב שהיו שקועים בניסיונות להבין מה כדאי ומה צריך לארוז ולקחת אתם (איש לא העלה בדעתו שאת הכול יחרימו להם בקרוב מאוד), ביקשו שכניהם הנוצרים לקחת מבתיהם של יהודים חפצים שונים, שהרי "אתם כבר לא תזדקקו להם". העברות רכוש כאלה נאסרו על פי חוק: הגרמנים היו אלה שאמורים לקבל לידיהם את השלל. גם הגרמנים "נאבקו ביניהם על הדירות המתפנות, על הרהיטים, על כל חפץ בעל ערך, ולמיוחסים שבין נושאי התפקידים אף היו מספקים את מבוקשם לפי הזמנה עוד לפני ההעברה למחסנים". אכן, דעת הקהל ברוב ארצות אירופה לא הועילה ליהודים…

את עוצמתה וכוחה הפוטנציאלי אפשר לעומת זאת לראות במקרים אחרים שבונדי מציינת בספרה. למשל – כשהצבא הגרמני פלש לפראג, "רק בעקבות מחאות הציבור בצרפת ובבריטניה […] הגישו שתי הממשלות מחאות רשמיות לממשלה של הרייך".

אז כן: למחאות חברתיות יש כוח!

מעבר לכל המסקנות הללו, מרתק, וכואב מאוד, לקרוא על חיי היהודים בטרזייננשטט. על הפער הלא יאמן בין התוכניות (האשליות!) שהיו להם לפני שהגיעו לגטו: הם האמינו לשקרים של הגרמנים, סברו שהם הולכים להקים יישוב יהודי אוטונומי ויצרני… על מה הם לא חשבו: על המוסדות שיקימו, על החוקים והכללים, על התברואה, הרפואה, החינוך, הכלכלה העצמאית שינהלו… והיו גם יהודים זקנים שהגיעו לטרזיינשטט בידיעה שהם נוסעים לאתר נופש. אלה הביאו אתם בגדי נשף, ולא את מה שיכול היה להציל חיים. למשל – סיר מתכת וכף.

מרתק ומכאיב לקרוא על המאמצים הכבירים שעשו בגטו לשמר את רוח האדם. לנגן, כדי לחזק את נפשם של הכלואים. לצייר, כדי לתעד בחשאי את מה שקורה בגטו (אבל המוזיקאים והציירים נרצחו). לרפא ילדים ממחלות ולהמשיך ללמד אותם, להרחיב את השכלתם (אבל ילד שריפאו אותו מדלקת ריאות, נרצח כעבור זמן לא רב בתאי הגאזים בבירקנאו).

כשקוראים על כל אלה אי אפשר שלא להבין את הכעס שביטאה רות בונדי בפסקה המסכמת של ספרה, ולהצטרף אליו בכאב: "הם מתו כי לא ניתן להם לחיות".

ראה אור לראשונה בגיליון מספר 10 של כתב העת הו!

מפעים להיווכח כמה משמעות, תוכן והפתעות מרגשות אפשר לצקת בתוך נובלה שאין בה בעצם עלילה, מספר הדמויות שבה מצומצם מאוד, והיא "מתרחשת" ממש בערוב ימיה של אישה מבוגרת מאוד, שחיה במה שמכנים היום "דיור מוגן" ופעם היה סתם – "בית אבות" ולפני כן אפילו "מושב זקנים".

הסיפור נפתח עם מארי, שמספרת כי "היום מתה אישה זקנה שאהבתי". מארי לא חשה סתם אהבה, אלא כזאת שיש בה הכרת תודה עמוקה. "יכול להיות שבלעדיה לא הייתי כאן."

מארי מקפידה לבקר אצל הזקנה, ובכל זאת, אחרי מותה היא תוהה: "האומנם הודיתי לה מספיק? האומנם ביטאתי את רחשי התודה שלי? האומנם הייתי קרובה מספיק, נוכחת מספיק, מתמידה מספיק?"

הזקנה היא – מישקה. או – מאדם סלד. אישה משכילה מאוד, שהולכת ומאבדת דווקא את מה שהיה הכי חשוב לה בחיים: היכולת להתבטא. המילים אובדות לה. היא שוגה. יש לה הזיות מפחידות. דה ויגאן מכניסה אותנו לתוכן בלי "לאותת": פתאום אנחנו שם, אתה, לא יודעים עוד מה מתרחש "באמת", בעולם המציאות, ומה קורה רק בתודעתה המבולבלת. שם, בהזיות ההן, יש לה אויבים מפחידים. מנהלת המוסד שבו היא גרה מאיימת עליה. היא בסכנה. (במציאות אותה מנהלת מתגלה כאדם חומל!)

דמות נוספת שמופיעה, באה והולכת, היא זאת של קלינאי תקשורת, ז'רום, שמנסה להחזיר למישקה את יכולת הדיבור. הוא מביא אתו לחדרה תמונות, כרטיסיות ותרגילים: "איזה כלי משמש למרוח מלט?" "מה המילה הכללית שקושרת בין בודהיזם, פרוטסטנטיות, קתוליות?"

אבל מישקה לא רוצה תרגילים. היא רוצה לשוחח אתו. היא שואלת אותו שאלות על עצמו: בן כמה הוא? מה הוא מתכנן ללמוד? איך היחסים שלו עם הוריו?

כשהוא מגלה לה, בניגוד לרצונו, שהקשר שלו עם אביו נותק, היא מנסה להפציר בו, משתדלת שוב ושוב, בכל אחד מביקוריו, לשכנע אותו שיחדש את הקשר, יכתוב לאביו. היא אמורה להיות מטופלת ובעצם, אפילו עכשיו, כשהיא כל כך שברירית ואבודה, אישיותה המופלאה מתגלה: היא אישה ששמה לב לזולתה, מישהי שיודעת להעניק, תמיד, בכל תנאי.

וזאת אחת הסיבות לכך שמארי אסירת תודה כל כך: מישקה הייתה שם ברגע מאוד דרמטי בחייה, ובעצם הצילה אותה.

ואז מתגלה גם במפתיע סוד כמוס מעברה של מישקה. משהו שקשור בילדותה, באובדן איום ומסתורי שחוותה, ומעולם לא ידעה מה בעצם קרה לה בתחילת חייה, למי בעצם היא חבה את עצם קיומם. גם היא ניצלה. גם היא רוחשת הכרת תודה, ועכשיו לפחות היא יודעת למי.

וכך מתגלה לנו שתמיד אפשר למצוא משמעות. שתמיד יכול להתקיים בחיים עוד חסד: של נתינה ושל קבלה. של אהבה ושל מסירות. של טוב לב ונדיבות שלא תשוער.

אז מישקה מתה, אבל יש בנובלה שלפנינו גם התחלה של חיים חדשים ושל יופי נוסף. ולכן, אף על פי שהנובלה מספרת על זקנה ועל סוף, היא מספרת לנו בעצם על כל האפשרויות שהחיים עצמם מכילים.

הפרולטרים אינם מציבים כל איום. אם נניח להם לנפשם הם ימשיכו מדור לדור וממאה למאה, יעבדו, יתרבו וימותו. לא רק בלי כל דחף לתמורה, אלא גם בלי יכולת לתפוס שהעולם עשוי להיות שונה ממה שהוא.

רק אם התקדמות הטכניקה התעשייתית תחייב להעניק להם השכלה גבוהה יותר, יהיה חשש שהם ייעשו מסוכנים; אך מכיוון שאין עוד חשיבות ליריבות הצבאית והמסחרית, רמת ההשכלה הכללית למעשה יורדת. השאלה באילו דעות ההמונים מחזיקים, או אינם מחזיקים, נתפסת כדבר חסר חשיבות. אפשר להעניק להם חירות מחשבה משום שהם אינם חושבים.

הספר ראה אור ב-2012, והוא היה הרומן היחיד של אן טיילר שלא קראתי עד כה. משהו בפתיחה שלו הפריע לי: "הדבר הכי מוזר בחזרתה של אשתי מהמתים היה – האופן שבו הגיבו אליה אנשים אחרים. למשל, טיילנו בכיכר בלוודר, יום אחד בשעות אחרי הצהריים המוקדמות, ופגשנו את השכן מהבית הסמוך, ג'ים ראסט. 'אוהו, איזה יופי,' הוא אמר לי, 'אֶרון!' ואז הוא שם לב שדורותי ניצבת לצדי. היא עמדה, נעצה בו מבט, ועם יד אחת על המצח הגנה על עצמה מהשמש. עיניו נפערו והוא פנה אלי שוב. אמרתי: 'מה קורה, ג'ים?' ויכולתי לראות שהוא אוסף את עצמו. 'אה… נהדר…' הוא אמר, 'זאת אומרת… או שבעצם… אבל כמובן שאנחנו מתגעגעים אליך. השכונה לא דומה לעצמה בלעדיך.'"

אישה חוזרת מהמתים? שאלתי את עצמי. אן טיילר ופנטזיה? או "רוחניות"? הופתעתי, והחלטתי לוותר. 

וזאת כמובן הייתה טעות. מיד כשגמרתי לקרוא את הספר האחרון שלה, צמה צרפתית, עלה בדעתי הרומן הנזנח וחזרתי אליו, כדי לשוב ולהישאר עם אן טיילר המופלאה, האהובה. 

כמה טוב היה לחיות אתה שוב במשך כמה שעות! להימצא בתודעתה השופעת, הנדיבה, הגדושה כל כך באהבת אדם!

כמובן שהאישה ש"חוזרת מהמתים" היא רק תכסיס קטן של אן טיילר, שמתארת בדרכה את היגון שחש אלמן, את התחושה שפסיכולוגים מכנים unfinished business: "משהו שאדם צריך להתמודד אתו או לעבוד עליו: משהו שעדיין לא התבצע, או הושלם" (תרגום לעברית מתוך ההגדרה של מילון Merriam Webster).

כמו תמיד אצל אן טיילר, אנחנו חודרים אל התודעה של הדמות הראשית: אֶרון, עורך והבעלים של הוצאה לאור של ספרים שכותביהם מממנים את הדפסתם. ההוצאה מתמחה בעיקר בספרי הדרכה נוסח המדריך למאלף־הכלבים המתחיל, המדריך לטועם־היין המתחיל, המדריך למי שמתחיל לנהל תקציב של משק הבית, וכך הלאה. אֶרון מסביר לנו שבהוצאה מקפידים על הוצאת ספרים נישתיים ככל האפשר. לפיכך, לא המדריך לבשלן המתחיל, אלא המדריך למבשל המרקים המתחיל, או המדריך למארגן המתחיל של ארוחה חגיגית.

את דורותי אשתו פגש אֶרון כשהגיע לבית החולים שבו עבדה כרופאה, כדי ללמוד ממנה פרטים לטובת הספר הבא שהתכוון להוציא לאור. לנו מבחוץ די ברור ששני אלה התאהבו כי לשניהם חסרים כישורים חברתיים. עד כדי כך שנדמה אפילו שדורותי הייתה, מה שמכנים כיום, "על הרצף", כלומר – על הספקטרום האוטיסטי. הכישורים החברתיים הלוקים בחסר של דורותי התאימו לאֶרון, שכן הוא מסוג האנשים שמתעבים כל תשומת לב מיותרת. אחרי שהוא מתאלמן הוא רוצה רק שיניחו לו. הוא מנומס, עונה לכל כרטיסי הנחמה ששולחים לו, מודה על כל פשטידה שהשכנים והמכרים מניחים על סף דלתו, אבל מסרב להצעות להיפגש אתו. הוא ממש לא מבין מה רוצים ממנו! מבחינתו, כשקורה למישהו אסון, כל מה שהוא רוצה זה שיניחו לו. כך היה הוא עצמו נוהג במקום המכרים שתשומת לבם רק מציקה לו.

יש לא מעט מוזרות גם בהתנהלות של דורותי. כך למשל כשהם נפגשים בפעם הראשונה, היא לא מהססת לשאול אותו בישירות כמעט בוטה מה הבעיה בזרוע שלו (ארון סובל מנכות חלקית), וכשהוא מזמין אותה למסעדה, לכאורה כדי לדון בשאלות שנוגעות בספר שהיא אמורה לייעץ לגביו, היא מגיעה לבושה בחלוק העבודה שלה ולא מבינה שמדובר בעצם במפגש חברתי.  

אז איך נראים חיי הנישואין של שני אנשים מחוסרי כישורים חברתיים?

ארון אמנם מתאבל מרה על היעדרה, אבל ברגעים של גילוי לב עם עצמו הוא מודה בכך שהם הרבו להתנגש, הרבו לא להבין זה את זה, הרבו להחמיץ כוונות. שניהם קונקרטיים מדי. שניהם לא יודעים לקרוא כוונות סמויות, לא של זולתם, ובעצם גם לא של עצמם. 

כרגיל, אן טיילר יודעת לרקום גם עלילה מתוך חומרי החיים הפשוטים ביותר, וגם הספר שלפנינו, כמו רוב קודמיו, מספק שעות של עונג צרוף. 

אלמנתו, רותי שפירא, כתבה את הספר בקולן – נשים בישראל בצל האובדן

השיר התפרסם בגיליון מיוחד ליום הזיכרון ויום העצמאות, “לשחזר תקווה״, שיזם וערך אילן שיינפלד.

לעתים נדירות מזדמנת לקורא חוויה כה משמחת: האפשרות לחרוג מעבר לעמוד האחרון שנקרא ברומן מענג, ולגלות, זמן מה אחרי שהספר נסגר, שבעצם הוא לא הסתיים: יש המשך מענג לא פחות!

זאת החוויה המזומנת למי שקרא את ספרה הראשון של רומית סמסון המטבח האחורי, שזכה להצלחה רבה. היא קיבלה עליו את פרס ספיר לספר ביכורים, וגם הביקורות אהדו אותו מאוד, ובצדק. (עם זאת את הספר החדש של סמסון, פילים בגינה, המשכו לכאורה של קודמו, אפשר גם לקרוא בנפרד, בלי להכיר את הספר הראשון!)

נקשרנו אל הדמויות הראשיות מתוך המטבח האחורי: שירה, העומדת בראש המחלקה המשפטית של עיר בפריפריה, אלעד, עורך דין מצליח, יליד אותה עיר, שעבר לתל אביב, ובתחילת הרומן הקודם חוזר אל כור מחצבתו. הכרנו את ראש העיר, את חבריהם של השניים, והיינו עדים לתחילתה של ההתאהבות ביניהם, אבל עד מהרה התברר שהיא תהיה בלתי אפשרית: שירה חשפה את הסוד המייסר שבעטיו הקשר שלהם ייקטע, מן הסתם: בעלה, ששמו אינו נמסר, רק כינויו: "נער הזהב", סובל מפוסט טראומה בעקבות אירוע קשה שהתרחש בעברו הצבאי.

האם באמת יאלצו שירה ואלעד להיפרד?

לאו דווקא.

כי הנה מגיע הספר החדש, גם הוא עב כרס לא פחות מקודמו (יותר מ־400 עמודים), גם הוא מרתק ומתגמל לכל אורכו, ובספר החדש מספרת לנו סמסון לא רק איך נראה דיכאון מז'ורי, איך הוא משפיע לא רק על הקורבן ועל בני משפחתו, וגם, בד בבד, פורשת את סיפור הקשר בין שירה ואלעד, את ההתאהבות, התקוות, האכזבות ותעצומות הנפש הנדרשות כדי לממש אהבה בתנאים קשים כל כך.

טכניקת הכתיבה של סמסון ברומן שלפנינו מעניינת: היא מתפתלת בגמישות מרשימה בין מישורי זמן שונים, ונעה ביניהם בלי לאותת בפניות. בהתחלה נדרשת תשומת לב מיוחדת, עד שמסתגלים לקצב, למהירות, למעברים ולהתפתחות העלילה שנקודות ציון שונות המופיעות בה מאפשרות לעקוב אחריה ולהבין היכן מתקיים ההווה הסיפורי: לפני שבע שנים? עכשיו? בפרק זמן כלשהו בין לבין?

את סודותיהם של שירה ושל אלעד אנחנו כבר מכירים. השאלה עכשיו היא אם ואיך יצליחו לנווט את דרכם בין המהמורות שהחיים מציבים בפניהם. הם מאוהבים מאוד, הם מסבים זה לזה אושר, אבל יש, כמובן, קשיים. שהרי אלעד רווק בלי ילדים, ולשירה יש שלושה ילדים. היא נפש משוחררת שגרה במושב.  בגדים או "טיפוח" עצמי נשי לא ממש מעניינים אותה, ובביתה אפשר למצוא בכל מקום עדויות לקיומם של שלושת בניה: בגדים שהשליכו על גרם המדרגות, כתמי לחות מהכוסות שהניחו על השולחן, וגם שערות מהפרווה של הכלב. אלעד לעומתה גר בדירה לבנה ומצוחצחת, ורגיל לטפח את הסדר והניקיון שחשובים לו מאוד. איך הם יסתדרו?

האם אלעד יצליח למצוא דרך אל לבם של הילדים? במיוחד אל לבו של נדב, האמצעי מבין השלושה, המעוצב ברומן בצורה המשכנעת ביותר: ילד מפוקח, חד מבט, ענייני, כזה שרואה הכול ויש לו גם דעות, כמעט אפשר לומר – קשוח (דמות מדויקת ומעניינת!)

ומה יקרה בעיר הקטנה ובעירייה שלה כשראשה הערמומי והתחמן, דמות שהכרנו כבר ברומן הקודם, יחלה במחלה קשה? מי ימלא את מקומו? האם השינוי יעלה יפה?

מעניין מאוד לקרוא על התככים הפוליטיים המתרחשים בעירייה. רומית סמסון יודעת היטב על מה היא כותבת, שהרי היא משמשת כמשנה ליועצת המשפטית של עיריית נתניה. בקיאותה ברורה ומובהקת, ומפעים וגם קצת משעשע להיווכח עד כמה הפרטים הכרוכים בניהולה של עיר יכולים להיות מסעירים וייצריים. למשל – הבחירה בחברה שתפנה את הזבל המקומי! מעולם לא תיארתי לעצמי שפינוי זבל יכול להיות דבר טעון ומעניין כל כך…!

היכולת של סמסון לאפיין דמויות, גם של ילדים, גם של כלבים, לתאר מחוות גופניות – איך הדמות נעה, יושבת, פוסעת, נשענת על הדלת, כפופה, עם המרפקים על הברכיים, עם הראש נשען לאחור ועוד ועוד תיאורים גופניים, כמו גם פירוט החיים הדומסטיים – הזכירו לי לפרקים את אחת הסופרות האהובות עלי: ג'ואנה טרולופ, שגם היא מיטיבה לחדור לצפונות נפשן של חיות מחמד, ולתאר משפחות, את הייחודיות של כל אחת מהן, שבכל זאת מוכרת לקורא, כי הפרטי הוא בעצם גם אוניברסלי.

הנה למשל: "זה כמו מפעל," אמר [אלעד] לקובי. "מסוג המפעלים שעובדים עשרים וארבע שעות, שבעה ימים בשבוע, כל השנה. כל שנה. אין חופשים ואין הפסקות. הילדים צריכים לאכול, כל אחד מה שהוא אוהב, כמובן, והם צריכים להתקלח, והם צריכים להתלבש בבגדים נקיים – יש כאלה ששירה יכולה לקנות להם את הבגדים והם יהיו מבסוטים, ויש כאלה, כמו נדב, שמוכרחים לקחת אותם כדי שיקנו לבד אחרת הם לא יסכימו ללבוש את מה שמביאים להם והם גם צריכים לעשות שיעורים, למרות ששירה משקיעה בזה פחות. גילת יושבת שעות עם הבנות על שיעורים, ושירה די מחפפת בזה, אני אפילו לא יודע מה לחשוב על זה מרוב הרעש והבלגן בבית. הקטנים צריכים להביא כל מיני דברים לגן, שם שירה משתדלת מאוד לא לחפף, כדי שלא יהיה להם לא נעים: שבלולים, תמונות משפחתיות, פירות הדר. כולם צריכים לישון על מצעים נקיים שצריך להחליף אותם כל כמה זמן, כולם צריכים להסתרק ולהסתפר מדי פעם. תוסיף על כל זה שני כלבים שצריך לדאוג להם – לולה יש לה אלרגיות, מי אתה חושב מכניס לה לעורף אמפולות מיוחדות כדי שהיא לא תתגרד? ותמיד צריך לקנות כל מיני דברים ולהביא אותם לחוגים ולדעת בדיוק מי נמצא איפה ומתי כל אחד חוזר, ועד עכשיו דיברתי רק על עניינים של חומר, כמו ששירה אוהבת להגיד, ומה עם העניינים שבלב?"

כל כך יפה. כל כך מוכר!

רעש גדול, ספרו החדש של רועי חן, הוא קודם כול ספר שמושך מאוד לקריאה. הוא אמנם בהחלט לא "רומן טיסה", כפי שנהוג להגדיר את הז'אנר הקליל שאפשר להתמסר אליו בנסיבות שבהן קשה לקרוא, אבל בכל זאת גמעתי אותו לאורך טיסה אחת, עם עצירת ביניים בוורשה, בדרך מנתב"ג לאוסלו.

כשנחתנו בנמל היעד שלנו נפרדתי משלוש הדמויות המאכלסות את הרומן: סבתא, בתה ונכדתה, שמופיעות בסדר הפוך: קודם כול אנחנו פוגשים את גבריאלה, צ'לנית שלומדת בבית ספר תיכון לאמנויות. אחריה – את נועה, אמה, שחוגגת בפרק המוקדש לה את יום הולדתה הארבעים, ולבסוף – את ציפורה, בת שישים ושש, שעסקה כל חייה בתרגום של יצירות מופת (כולל את "פיניגן", יצירתו האניגמטית של ג'יימס ג'וייס) מאנגלית לעברית, וכעת היא מתמודדת עם הבדידות, ובעיקר עם היחלשות הגוף.

גבריאלה, נועה וציפורה הן דמויות מרתקות, ומעניין במיוחד למצוא את נקודות ההשקה ביניהן, ואיך כל אחת מהן רואה אותן. כך למשל גבריאלה מוצאת בחנות של ספרי יד שנייה עותק נדיר של ספר שכתבה סבתה. ציפורה נמלכה בדעתה בסמוך לצאתו לאור והחליטה שאינה מרוצה ממנו, לכן נהגה לחפש אותו בחנויות השונות ולהשמיד כל עותק שלו שמצאה. גבריאלה מכניסה את העותק הנדיר שמצאה לתוך תיבת הדואר של סבתה וכשזאת מגלה אותו היא דווקא נפעמת למראהו, ולא מבינה מניין הופיע אצלה פתאום, עד שבתה מגיעה אליה לביקור נדיר ולוקחת אותו משם בהסתר: ושוב מתעוררת בציפורה פליאה: מניין בא הספר ולאן הלך? ומה קיומו בעולם אומר לכל אחת מהן?

אנחנו עדים לאי ההבנות הקשות שחייהן של השלוש רצופים בהן: מדוע למשל ציפורה לא מטלפנת אל בתה כדי לברך אותה ביום הולדתה? מדוע כל שנה היא שולחת לה ציטוט משיר של איזו משוררת אירית עלומה, במקום לברך אותה אישית? מה תרגיש נועה כשייוודע לה שבעצם אלה אינם תרגומים של שירים, אלא כאלה שאמה כתבה במיוחד למענה, בחשאי?

בכל אחד מהפרקים יש שלל תפניות והפתעות ססגוניות־עד־ מוזרות, ולגמרי בלתי צפויות. את הפרק של נועה אפשר כמעט לכנות פיקרסקי: היא חווה שלל הרפתקאות, כל אחת מפתיעה ומוזרה בדרכה, וכולן ביחד שופכות אור על דמותה, ועל השלב בחיים שבו היא נמצאת.

למען האמת, (אולי מאחר שאני כבר כמעט בת 72…) הופתעתי מזקנתה המתוארת של ציפורה, שמיחושיה ואובדן יכולותיה הגופניות נראו לי הולמים יותר קשישה בת… שמונים? תשעים? (חיוך…), ולא של אישה צעירה כל כך (מנקודת המבט שלי, כמובן…).

הצחיקו אותי מאוד, כפי שהם אמורים לעשות, החזיונות הנבואיים שלה, שיחותיה המשעשעות עם אלוהים, ובעיקר – שנינותה הנוקבת. (כשבתה מנסה לחקות אותה היא מתגלה כצל עלוב של אמה המרושעת…). הנה כמה דוגמאות:

"היא לא הבינה איך אפשר לבכות על משהו שהוא לא בסדר גודל של שואה," מתלוננת ציפורה על אמה הניצולה (והנה נוסף לנו מידע על עוד דור במשפחה…).

"אם הייתי רוצה להרעיל אותך הייתי מגישה קפה," היא אומרת לבתה החשדנית, שתוהה מדוע אמה אינה טועמת מהדגים הממולאים שהגישה לה, ומוסיפה באירוניה – "גפילטע זה יותר מדי עבודה."

"שישה מיליון צפיות! בהר סיני היו פחות!" היא אומרת לעצמה כשהיא נוכחת כמה אנשים צפו בקטע יוטיוב שאיזה ילד מזדמן צילם בחשאי, והיא מככבת בו.

"במקום סימטריה, מונותיאזם," היא אומרת לעצמה כשהיא מחליטה לענוד עגיל בודד, במקום, כמקובל, שניים סימטריים…

הקטעים השנונים ביותר של ציפורה מתרחשים כשהיא הוזה שיחות עם או על אלוהים, או כשעולות בדעתה מחשבות רליגיוזיות־לכאורה: "נו, נו, לא צריך לאיים בחורבן," היא אומרת לעצמה, "כי העולם כבר נחרב", או: "למה בכלל עלה על דעתי לנסוע לכותל. זה כמו לדבר אל הקיר."

נהניתי מאוד מקריאת ספרו הקודם של רועי חן, נשמות, והפעם גם מרעש גדול.

שטפן צווייג הוא אחד הסופרים האהובים ביותר בישראל, אף על פי שחלפו שמונים ואחת שנים מאז שהתאבד בברזיל, לשם נס מפני מוראות מלחמת העולם השנייה. בשנים האחרונות תורגמו לעברית 24 שעות בחייה של אישה, המנורה הטמונה, העולם של אתמול, הנערה מהדואר, מכתב של אלמונית, קוצר רוחו של הלב, מרד המציאות, מנדל של הספרים. מכל אחד מהם התפעלתי ונפעמתי, בזה אחר זה.

לאחרונה ראה אור ספר נוסף, חלומות שכוחים, הכולל נובלה וסיפור קצר שכתב.

כדרכו מצליח צוויג בכמה קווים פשוטים לעצב דמויות בלתי נשכחות של נשים.

בנובלה "לפורלה" יצר הסופר את דמותה של קרסנץ, משרתת כבת ארבעים, שמוצאה מטירול. בכפר שבו נולדה עבדה כמשרתת, מנקה בפונדק, ולבסוף התקדמה ונעשתה טבחית במסעדה מקומית.

כשהייתה בת שלושים ושבע הציעה לה מתווכת מקצועית, ששמה לב לעמלנותה ולחריצותה, לעבור לווינה ולשרת בביתם של בני זוג אמידים.

הסיפור מתמקד בשלוש השנים שעברו עליה בבית אדוניה, ומראה לנו כיצד חייהם האישיים, שהסתבכו בחייה, השפיעו עליה ועל גורלה.

קרסנץ נולדה מחוץ לנישואים, לפיכך בצעירותה "הייתה לנטל על הקהילה". כל חייה ידעה רק עמל מפרך, ומאמצים לחסוך את הכסף שהרוויחה כדי להבטיח את זקנתה.

קרסנץ מתוארת לכל אורך הסיפור במונחים של חיה: כשהיא נחה מעבודתה היא נוטה "לנמנם לה כמו חיות באורווה". בהגיעה לעיר הגדולה היא "פחדה מכלי הרכב כפי שחיה פוחדת ממכונית". היא עד כדי כך חייתית, ש"כל דבר אנושי ניכר בהתנהגותה שלה רק בצורה דלילה ומטושטשת". הכרתה דומה לזאת "שבה כלב לומד לזהות בין כל ההולכים על שתיים הסובבים אותו דמות אחת שהוא רואה בה עתה את אדונו". בכל פעם שבעל הבית מזמן אותה אליו "נפשקו שפתיה הדקות, חושפות שיני סוס חומות, ובצייתנות, כמעט בכשכוש זנב". היא "קרובה עדיין לאינסטינקט המיידי של בעלי החיים". פעם אחת היא גם מצטיירת בעיני מישהו שמביט בה כ"חיה שמתכוננת לזנק על טרפה", וכן הלאה.

מעניינים דימויי החיה השונים: בתחילת הסיפור מדובר בדימויים שמעלים על הדעת בהמה, אחרי כן – היא מזכירה כלב. בחלקו המרכזי של הסיפור כבר מדובר בחיית טרף אורבת, ולקראת הסוף היא דומה שוב ל"כלב מוכה שיודע שעשה משהו רע".

אבל מה שמשותף לכל הדימויים השונים הללו הוא שעולה מהם דמות לא לגמרי אנושית, פשוטה ומוגבלת.

גם בסיפור השני, "חלומות שכוחים" מושווית האישה לחיה. הפעם מדובר ב"חתול הרוחץ לו באור השמש המסנוור, השוצף חום, ורק ממצמץ בלאות בעיניו הזרחניות לעבר מי שקרב אליו."

כאן מדובר באישה שונה מאוד, שחיצוניותה מעוצבת למשעי: "תלתליה הנוצצים, מדיפי הניחוח הטוב, שנראו לכאורה סתורים וחסרי סדר, היו מעשי ידיה המאומצים של אומנית". אפילו חיוכה של האישה הזאת, חיוך שקט "שהרעיד את השפתיים בזמן הקריאה וחשף בכך את זיגוג השיניים הלבנות, המבהיקות", מלאכותי: הוא "היה תוצר של תרגולים בני שנים לפני המראָה".

ה"חייתיות" של האישה בסיפור רחוקה ושונה מאוד מזאת של המשרתת קרסנץ שבנובלה. כאן מדובר במישהי מפונקת, עשירה, מרוכזת בעצמה, אישה שידעה לדאוג לאינטרסים שלה, והייתה מוכנה להקריב הרבה מאוד כדי שיהיה לה נעים ונוח.

הן הנובלה והן הסיפור מתארים למעשה שתי התאהבויות שונות זו מזו מן הקצה אל הקצה, ובעצם דומות רק בהיבט אחד: בכך שהיו בלתי אפשריות, מסיבות אחרות לגמרי.

הספר קריא מאוד, כמו כל ספריו של צוויג.

אי אפשר שלא לשלוח ברכה ודברי תודה מיוחדים למתרגם, הראל קין, שהעברית שלו תמיד צלולה, מדויקת ויפהפייה. אצטט כאן את תחילתו של הסיפור "חלומות שכוחים", שמדגימה היטב את כתיבתו המקסימה של שטפן צוויג, ואת היכולת המופלאה של קין ליצור את צוויג מחדש, בעברית:

"הווילה שכנה צמוד לים.

"בשדרות האורנים הדוממות, המוארות באור הדמדומים, נשבה בכוח נשימתו השבעה של הים המלוח, ורוח קלילה שיחקה תמיד סביב עצי התפוז ותלשה מהם מדי פעם פרח צבעוני, כמו באצבעות זהירות. במרחקים הבהיקו גבעות בשמש, בתים נאים
נצצו עליהן כמו פנינים לבנות, מגדלור היתמר במרחק של מיל אחד כמו נר, והכול נצץ בקווי מתאר חדים וברורים, והיה טבוע כמו פסיפס זוהר בתוך הכחול העמוק של הרקיע. הים, שבו נראו רק לעיתים רחוקות, הרחק באופק, הבזקים לבנים – מפרשיהן הזוהרים של אוניות בודדות – התכרבל בתנועת גליו הגמישים
אל עבר טֶרֶסת המדרגות שמעליה הזדקרה הווילה, לגן מטפסת עמוק יותר ויותר אל עלוותו הירוקה של רחב ידיים, אפוף צללים, ואובדת לבסוף בתוך פארק לאה איברים, דומם כמו באגדה.

"מן הבית הנם, שעליו רבץ חום לפני הצהריים, נמתח שביל צר מכוסה חצץ, כמו קו לבן, אל נקודת התצפית הקרירה, שתחתיה נהמו הגלים בהתקפות פראיות ובלתי פוסקות, ופה ושם ניתזו מהם רסיסי מים נוצצים, שזהרו באור השמש הבוהק במנסרת אור צבעונית כשל יהלומים. שם השתברו חיצי השמש המאירים, אחדים על צמרות האורנים, שעמדו יחד כמו ידידים נתונים בשיחה, ואחרים על שמשייה יפנית שהייתה פרושה שם, ועליה צוירו דמויות מצחיקות בצבעים חדים, בוטים.

"תחת תחום הצל של השמשייה הזאת התרווחה בכורסת קש רחבה אישה, שמתחה את גופה הנאה על משענת הקש המפנקת. יד אחת, דקה וחסרת טבעת, הייתה שמוטה מטה כאילו נשכחה, וליטפה בתנועות שקטות ונינוחות את פרוות המשי הנוצצת של כלב, בשעה שהאחרת החזיקה ספר, ובו היו נעוצות העיניים הכהות, שחורות הריסים, שכאילו התחבא בהן חיוך כבוש, וריכזו בספר את שומת ליבה הבלתי מופרעת".

כל כך יפה!

היום שלחתי למנויי "פיוט" הרהור על השיר "פליאה" מאת עופרה עופר אורן, המתאר את תחילתה של החשיבה האנושית. את ההרהור והשיר וצילומים מחיינו בכפר הבולגרי אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף בחינם לרשימת המנויים. אנא שתפו:

https://www.psychom.com/Poetry_1320_he.html

——————————————————–

רק במקרה שמעתי על הספר 'מה שקרה להגר באילת'. לא היכרתי את ספריה של עופרה עופר אורן ומעולם לא קראתי את שיריה. משהו משך את תשומת-לבי, וכך גיליתי שהיתה קורבן אלימות וגילוי עריות. היא כתבה על כך בשיר 'שואה ביתית':

שואה ביתית / עופרה עופר אורן

“כְּשֶׁהִגַּעְתִּי לְאוֹשְׁוִיץ הָיִיתִי תָּמִים”,
הוּא אָמַר בַּמִּשְׁפָּט. מִסְתַּמֵּא – כְּשֶׁהֵמִית
יְהוּדִים זֹאת הָיְתָה מִצִּדּוֹ רַק תְּמִימוּת:
רַק פָּעַל עַל פִּי חֹק שֶׁקָּבַע מִי יָמוּת.

“אָז עָשִׂיתִי טָעוּת יַלְדּוּתִית,” הוּא אָמַר
לִי: “הָיִיתִי יָתוֹם, וּבְאוֹשְׁוִיץ! אָז מָה
אַתְּ תָּמִיד תִּזְכְּרִי לִי הַכֹּל?”. הִיא כָּתְבָה
לִי: “הָיִיתִי יַלְדָּה – זֶה קָרָה בֶּעָבָר – “

הוֹ, הוֹרָי הַתְּמִימִים, הוֹ, הוֹרָי שֶׁהָיוּ
קָרְבָּנוֹת קִיּוּמִי, מֶה הָיָה הַסִּיּוּט
שֶׁנּוֹלָד לִשְׁנֵיכֶם עִם גּוּפִי? מִי הִתִּיר
לִשְׁנֵיכֶם לְהַסִּיג וְלִפְלֹשׁ, לְהוֹתִיר

אֶת חוֹתָם תְּמִימוּתְכֶם (אַךְ אָסוּר, כַּמּוּבָן,
לְחַפֵּשׂ כָּל דִּמְיוֹן בֵּין קָרְבַּן לְתַלְיָן).

כשתיארתי פעם את ההתעללות של הורי כ'שואה' זכיתי בתגובה נזעמת. רק מאוחר יותר, כשפגשתי קורבנות נוספים של התעללות הורית, גיליתי שאינני היחיד שחווה כך את ההתעללות. מובן שלא מדובר בהשוואת האסון הפרטי להשמדת יהודי אירופה, אלא בניסיון לבטא את העוצמה הבלתי-נסבלת של ההתעללות ההורית, שלא ניתן לכמת אותה. הצורך לבטא את זוועת ההתעללות נובע בעיקר מ'חומת ההכחשה' של העדים להתעללות ההורית, המתעלמים ממנה או מנסים להקטין אותה. כשקראתי את הכותרת 'שואה ביתית' הרגשתי קירבה מיידית, עוד לפני שפענחתי את מלוא הכאב. קירבה נוספת חשתי כשגיליתי שהספר 'מה שקרה להגר באילת', המתאר אונס, הוא רצף של 336 סוֹנֶטוֹת. צורת הסוֹנֶטָה אהובה עלי במיוחד, ואני מאמין שהמגבלה הצורנית מאפשרת חופש גדול של ביטוי. במאמר על שייקספיר כתבה עופרה עופר אורן כך:

"סוֹנֶטָה היא שיר לירי שכתוב במבנה נוקשה: ארבע עשרה שורות, עם חריזה ומשקל קבועים. בסונטות נהג לכתוב בגוף ראשון על רגשותיו ועל עולמו הפנימי. דווקא המבנה הנוקשה והמאתגר מאפשר לכותבים מוכשרים להביע את עולמם הפנימי וצפונות נפשם הכמוסות: שלד חזק ששומר על רגשות עזים."

עופרה עופר אורן נולדה בתל-אביב, למדה ספרות אנגלית, קולנוע ומשחק, פרסמה תשעה ספרי פרוזה ורומן בחרוזים, וספר שירה אחד. היא לימדה אנגלית, תרגמה וערכה ספרי פרוזה רבים, וזכתה בפרס ראש-הממשלה בשנת 1995.

כשחיפשתי ברשת את השירים של עופרה עופר אורן, והתענגתי על הסונטות והווילאנלים, מצאתי גם את השיר הקצר 'פליאה', מתוך 'מה המים יודעים על צמא', בעריכת אנה הרמן (ספרי עיתון 77, 2018).

נדמה לי שהשיר 'פליאה' רחוק כרחוק מזרח ממערב מהגדרת הסונטה, האהובה על עופרה עופר אורן. הוא קרוב יותר לצורת ההייקו, המשלבת התבוננות כמעט נייטרלית בטבע המשולבת בתחושת 'פליאה'.

תחושת ה"פְּלִיאָה" המאפיינת את שיר ההייקו ומופיעה ככותרת השיר הזה מיטיבה לתאר את תוכנו, המתאר את רגע הגילוי של המציאות, כחוויה אנושית ראשונית, שהיא גם תחילתה של חשיבה מוּדעת. הפליאה הראשונית למראה הריבוי שבטבע ובמציאות היא מקור הסקרנות האנושית, ההשתוקקות שאינה נגמרת לידע ולהבנת המציאות, וגם התסכול שבידיעה שיכולת החשיבה וההבנה שלנו מוגבלת, כפי שמנסח זאת משורר התהלים: "פְּלִיאָה דַעַת מִמֶּנִּי נִשְׂגְּבָה לֹא אוּכַל לָהּ" (תהלים קל"ט – ו').

השיר מתאר, ללא ביקורת וללא מניפולציה, שלושה אובייקטים:

– "תִּינוֹק שׁוֹכֵב בַּעֲגָלָה"

– "עָנָף תָּלוּי מִצַּמֶּרֶת שֶׁל עֵץ"

– "עָלֶה"

אנחנו, הקוראים, משלימים בדמיוננו את התמונה כדי לפרש אותה באמצעות פירוק והרכבה, וכדי ליצור את ה"פְּלִיאָה" המעניקה לצירוף המלים האלו משמעות..

השיר נפתח בתיאור התינוק: "תִּינוֹק שׁוֹכֵב בַּעֲגָלָה עַל הַגַּב". זו תמונה מעוררת אמפתיה. תינוקות וגורי חתולים גורמים לנו לחוש אמפתיה, כלומר לחוש בתחושותיהם כדי שנוכל להגן עליהם. האמפתיה נוצרת במוחנו באמצעות התבוננות. האמפתיה היא גם מה שמאפשר לנו לקרוא שיר, לפענח סימנים שחורים על דף לבן וליצור מהם סיפור בדמיוננו.

כשאנו יוצרים בדמיוננו את תמונת התינוק אנחנו רואים את העולם מבעד לעיניו. התינוק, ה"שׁוֹכֵב בַּעֲגָלָה עַל הַגַּב", מתבונן למעלה. שם הוא רואה ש"מִצַּמֶּרֶת שֶׁל עֵץ תָּלוּי עָנָף". הוא מתבונן. הוא עדיין לא יודע מהו "עֵץ" ומהו "עָנָף". הוא חש בדברים באמצעות הגירוי שמעוררת בו הראיה, ותחילה הוא חווה כל גילוי כגילוי יחיד. הוא רואה את "הֶעָלֶה הָרִאשׁוֹן בְּחַיָּיו".

הגילוי של "הֶעָלֶה הָרִאשׁוֹן בְּחַיָּיו שֶׁל הַתִּינוֹק" יוצר בו התפעמות, כלומר "פְּלִיאָה". המוח האנושי מזהה את המציאות באמצעות דמיון ושוני, ובאמצעות ההשוואה. כל גילוי של פרט חדש יוצר בנו "פְּלִיאָה", עד שאנחנו מגלים פרטים דומים נוספים, ובאמצעות ההכללה מכנים אותם בשם.

ה"פְּלִיאָה" היא ניצוץ החשיבה הראשון, ניצוץ רפלקטיבי המפעיל את מוחנו, מאפשר לנו להיות מודעים ליכולת שלנו לחשוב ולארגן את המציאות, ומאפשר לנו להרחיב עוד ועוד במהלך חיינו את מאגר הידע וההתנסויות שלנו.

עופרה עופר אורן מתארת בתמצות רב את מהות הטבע האנושי, ואת המוח האנושי שאינו מַחְשֶׁב המזהה את המציאות אלא מעבד סיפורים רב-עוצמה המאפשר לנו לפרש את המציאות בדרכים שונות, סובייקטיביות. השיר הקצרצר הזה מתאר את רגעיה הראשונים של החשיבה האנושית, שהיא המיומנות הרגשית החשובה ביותר שלנו, המאפשרת לנו להיות יצירתיים, לפרש את העולם, ללמוד ולהרחיב את מאגר הידע וההתנסות שלנו. זו המיומנות אותה לא נלמד בבית-הספר, ובלעדיה לא נוכל לחיות חיים עצמאיים.

בחמישים השנים האחרונות חקרתי את החשיבה האנושית ופיתחתי מתודה חדשה לחשיבה. בימים אלו סיימתי להקים את האקדמיה לחשיבה, בכפר בולגרי קטן, בעקבות האקדמיה של אפלטון ואריסטו.

את האקדמיה לחשיבה בניתי בחיק-הטבע, על שפת הנחל, ליד המעיין שבחצר, מתחת לעץ האגוז הענק ועצי הדובדבן והאגס והתפוח. כמו בשירה של עופרה עופר אורן, החשיבה מתחילה בהתבוננות בעלה אחד, ובענף שעליו הוא צומח, ובעץ שממנו צומח הענף.

——————————————————–

את ההרהור על 'פליאה' ואת 826 ההרהורים והשירים האחרים אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף בחינם לרשימת המנויים:

https://www.psychom.com/Poetry_1320_he.html

=========================================

בהשקה של מה המים יודעים על צמא שרה ניצן ורדי את השיר "פליאה", שאותו היא הלחינה

עוד רגע של שמחה יש לי כשקיפוד או צב מופיעים בגינה. אני אוהב קיפודים עבים, וכל שנה אני רואה פחות ופחות מהם. אבל לפעמים הם מופיעים וממלאים את הלב שמחה. פעם אחת, לעת ערב, כשישבתי בגינה על האדמה, באה קיפודה ועמה שני גורים קטנים, שקוציהם עוד לא התקשו ממש. הלכו אנה ואנה בהילוך שכולו עסקנות, חיפשו, רחרחו, עברו סמוך מאוד אליי, כה סמוך עד שאחד הגורים התחכך בי. קרבה כזאת לחיית בר, גם אם אינה אלא קיפוד קרבה שיש בה אמון ובטחון, נעימה מאוד.

וגם ציפורים: בסביבתי ובגינתי חיים דוכיפתים, עורבים, תורים, צופיות, צוצלות, דְדָרות, חיויאים, בולבולים, שחרורים, פשושים, ירגזים, אדומי ולבני חזה, נקרים סוריים, תנשמות, שעירים, חָגְלוֹת, בִּרְוָנִים, עפרונים, בזים, עורבנים ודרורים. את כולם אני מכיר הן על פי מראם והן על פי קולם. קצת לפני עלות השחר, כשאני מתעורר, אני יכול לומר את השעה על פי הציפור
שמזמרת בחוץ.

חוץ מקולו של החיוויאי, כבר שמעתי את קולות הציפורים כולן. השחרור והבולבול הם הזמרים הנעימים ביותר, אבל אני אוהב לשמוע גם את השלדג לבן החזה, ששוב אינו שולה את מזונו מהמים אלא צולל אל הקרקע ולוכד לטאות וחרקים, ובבקרים הוא משמיע צחוקים רמים מעל לגינתי ומודיע לי שהיא שלו. אלא שהגינה שייכת גם לצופית, שעל אף זעירותה גם היא מכריזה זאת בקולות חדים ואמיצים, וגם לדררות, שהן ציפורים פולשות
שמתנהגות כאן כבעלות בית. הן מגרשות מגינתי את הנקרים, ולא משום שאלוהים הבטיח להן את השטח הזה, אלא משום שהן חפצות בחללי הקינון שחפרו בגזעים. והגינה שייכת גם לאדום החזה, ששב אליי מאירופה בכל שנה ומזכיר לי ולשאר הציפורים שהגינה אינה שלי ולא שלהן אלא שלו.

דברים במדבר מאת מיכל שטייניץ ניסן הוא רומן מרתק שחותר תחת כמה מהאושיות הכי מקובלות בעידן שלנו, הפמיניסטי, הפוסט־#Me Too, לכאורה. בדברי התודה שבעמודו האחרון אפילו פונה הסופרת אל בנותיה, מודה להן "על הפרגון והסבלנות", ומוסיפה הערה מאירה: "הספר הזה נכתב, בין היתר, בשבילכן."

במרכזו של הרומן ניצב ארכיאולוג ומרצה באוניברסיטה, ד"ר ארי גוטמן, שנשוי ליעל, עורכת דין פלילית, שמתמחה בתביעות נגד אנסים. יעל מייצגת קורבנות בעוז ובנחרצות לא מתפשרת. יש בינה ובין ארי הסדר: בשנות נישואיהם הראשונות הוא קידם את הקריירה שלו והיא תמכה בו, ועכשיו התחלפו: היא שועטת קדימה, והוא מסור יותר לענייני הבית. הוא מבשל, מסדר, מנקה. כשאחת משתי הבנות הטינאייג'ריות שלהם מרגישה לא טוב הוא זה שנזעק אל בית הספר כדי להוציא אותה משם, לוקח אותה הביתה ומטפל בה.

אביו מנסה להפציר בו שיפסיק כבר להקריב את הקריירה שלו למען אשתו – היא רצתה ילדים? שתטפל בהם! זה התפקיד של האישה! – טוען האב.

גם אשתו, אמו של ארי, ויתרה על קריירה, כדי לגדל את ילדיהם: "לאמא שלך היו חיים טובים מאוד," הוא אומר, "היה לה כל מה שהיא רצתה, בית, משפחה, ילדים, כל מה שהיתה צריכה."

ארי מתקומם ומתרגז על האב: "ברור לי שההקרבה שלה הייתה נוחה לו ועכשיו הוא צריך להצדיק לעצמו את כל השנים של חוסר שוויון בביתו," הוא אומר לעצמו. עם זאת, משהו מנקר בתוכו. בפינה קטנה ונסתרת בלב הוא בכל זאת מרגיש נבלם, כי הזמן שבו מתאפשר לו לעבוד כיאות על כתיבת מאמרים הנחוצים לצורך קידומו לדרגת פרופסור, ולקבלת קביעות, אכן מצומצם מדי. יש בו מרירות קלה ונסתרת, שהוא נאבק נגדה, שכן הוא פמיניסט אמיתי ושלם עם העמדה התומכת בשוויון זכויות מלא עם נשים.

את הפמיניזם שלו הוא מבטא גם בהרצאותיו: תלמידיו מופתעים בתחילת השנה כשהוא פונה אל כולם בלשון נקבה. כשסטודנטים זכרים מתקוממים וקובלים: "לא ידעתי שתנאי הקבלה לקורס זה להיות נקבה," ארי אומר לעצמו: "הסטודנטיות שותקות. ככה זה תמיד מתחיל," ואז משיב לאותו סטודנט: "תנאי הקבלה הם להיות בן אדם הגון עם ראש פתוח. אם אתם 'הבנים' מרגישים שלא מתייחסים אליכם, אתם מוזמנים לחשוב איך 'בנות' מרגישות כשמדברים תמיד בלשון זכר," ועוד הוא מסביר: ש"השפה המגדרית השתנתה! זה הכול. במקום למחות על אפליה נגדכם תבינו – ככה אתם, אנחנו, התרבות שלנו, מבצעים אפליה והדרה מתמדת של נשים, בלי להתכוון אפילו. העברית, באמצעות ההפרדה המגדרית שהיא כופה עלינו, משמרת את השיח הגברי השליט, כפי שאמרה יפה מר"ן יונה וולך – 'עברית היא שפה סקסמניאקית'".

מה עוד אפשר לבקש מגבר נאור, נכון? בחייו האישיים הוא מממש את הפמיניזם הלכה למעשה, ובחייו המקצועיים הוא חושף אליו את תלמידיו, גם בלי שיש לעניין הקשר למה שהוא אמור ללמד – הנושא שלו אינו מגדר, אלא פרק בארכיאולוגיה.

ארי גוטמן סובל ממחלת עיניים. הוא דומע, זקוק לטיפות משככות כאבים, והרופא שלו אוסר עליו לצאת במשך כמה חודשים למשימות שהן חלק בלתי נפרד מתפקידיו כארכיאולוג: הוא לא יכול לצאת "לשטח", לחפור או לסייר עם תלמידיו, שמא יאבד את מאור עיניו, אם ייחשף לאבק.

מחלת העיניים המוזכרת כאן ברומן היא מעין סמל או אות מטרים: כי יש בנפשו של הגיבור שלנו נקודות של עיוורון שהוא מופתע ומזועזע להיווכח בקיומן.

העיוורון קשור אליו עצמו. הוא מגלה לפתע שיש איזה סוד בלתי נסבל בעברו, משהו שסותר את כל עמדותיו הגלויות והמוצהרות, כפמיניסט נחרץ וכאבא לשתי בנות שהוא מגדל באהבה, בחרדה לשלומן, ומתוך תחושה שעליו להגן עליהן ובה בעת לחזק אותן כדי שיגדלו בטוחות, הן בסביבתן והן בעצמן.

הסוד, שהוא קודם כל מכחיש, אינו זוכר, אינו מוכן ואינו יכול להכיר בו, הולך ומשתלט עליו. האם עליו לכעוס על עצמו? להתנער ממשהו שאולי בכלל לא עשה? האם הוא יכול להזדהות עם הדמות של עצמו המצטיירת לאט לאט לנגד עיניו – דמותו כאדם צעיר שחי ופעל לפני עשרים שנה – ? ובכלל, האם יש לדון בני אדם בוגרים על סמך מעשים שעשו כשהיו צעירים מאוד, בני נוער? הוא נזכר בכל מיני מעשי "קונדס" או "שובבות" של חברים שלו, שעשו אותם כשהיו כמעט ילדים. האם יש לראות בהם פושעים מועדים, או להבין שהשתנו, שהתבגרו, שאין משמעות של ממש במעשים שעשו כל כך מזמן? על מה צריך לחול חוק התיישנות? (יעל, אשתו, בניגוד לו, חושבת שמי ש"פילח" בילדותו, ימשיך לגנוב בגדול ובתחכום בבגרותו).

בינו לבינו מעלה ארי גוטמן את כל הטיעונים הרגילים, המוכרים לעייפה, הקשורים באישה שמדאיגה אותו כיום: אולי פסיכולוג הכניס לה משהו לראש באנליזה שעברה? אולי היא רוצה לסחוט אותו? אולי אחד היריבים שלו שכר את שירותיה כדי להזיק לו?

מעניינת מאוד הכניסה הזאת שעשתה מיכל שטיינמץ ניסן דווקא לתוך התודעה של גבר כזה: לא פושע מועד, לא שובניסט מדעת. לכאורה – לא חלאה של ממש ולא דושבג מצוי. להפך: פמיניסט מודע בהצהרה ובתוקף… וכמה גועל מסתובב לו שם בתודעה, כמה רחמים עצמיים, כמה חוסר הבנה אמיתית של הזולת.

ואולי לא? אולי הוא כן מצליח בסופו של דבר להבין?

מה יעלה בגורלו של ארי גוטמן? האם ייתן את הדין על מה שהוא לא זוכר בכלל שעולל?

המתח נשמר עד הסוף המפתיע.

בפתח ספרו החדש של העיתונאי והחוקר ההולנדי דוויד דה יונג, מצטט המחבר משפט מתוך הספר סדר היום מאת אריק ויאר: "הם עומדים כאן בשלוות נפש, כמו עשרים וארבע מכונות חישוב בשערי התופת".

סדר היום הוא ספר צנום, שמספר בתנופה ובכישרון רב (הוא זכה בפרס גונקור!) איך עשירי גרמניה עזרו להיטלר בכספם, ואיך המשיכו לשגשג גם אחרי המלחמה.

מאחר שקראתי את סדר היום תהיתי מה עוד אפשר לחדש בנושא, ובכל זאת החלטתי לקרוא גם את המילארדרים הנאצים, ונוכחתי שהוא מרתק לא פחות, ומוסיף עוד ועוד נדבכים להבנה (או לפחות לידיעה, כי להבין באמת אי אפשר) של מה שקרה אז בגרמניה, ובמידה רבה ממשיך בעצם לקרות עד עכשיו!

מחקרו של דה יונג מפורט מאוד. הוא מקדיש תשומת לב רבה ומדוקדקת לכל אחד מהעשירים שהוא מתאר, להם ולבני משפחתם: גינתר קוונדט, יצרן טקסטיל שהיה לאיל הון; פרידריך פליק, טייקון פלדה; אוגוסט פון פינק, איש פיננסים מבוואריה, ופרדיננד פורשה, מהנדס רכב ומפתח הפולקסוואגן וטנק הטיגר 1. רובם התחילו כ"עשירים", אבל נעשו מיליארדרים, בעקבות ובזמן המלחמה, ובעצם, מבחינתם, בזכותה.

דה יונג מראה איך אותם תעשיינים הרוויחו בזכות הנאצים: קודם כל, כשהתאפשר להם לעשות "אריזציה" של עסקים ומפעלים. פירוש המילה המכובסת הוא – עושק של יהודים, שהחל כבר בתחילת שנות השלושים של המאה העשרים. בחסות המשטר הנאצי גזלו מיהודים לא רק את פרי עמלם (ובשנות הארבעים, כמובן, גם את חייהם, אם לא נסו מבעוד מועד), אלא גם לקחו מהם את העסקים שהקימו. אותם יהודים נאלצו "למכור" את הכול כמעט בחינם.

בשלב הבא, בעיקר אחרי שפרצה המלחמה, העבידו אצלם הבעלים החדשים פועלי כפייה, למעשה – עבדים. בהתחלה היו אלה שבויי מלחמה רוסיים, אחרי כן נשים פולניות, ולבסוף, כמובן – עובדי כפייה יהודים, שחייהם לא נחשבו בכלל. כך הרוויחו אותם תעשיינים גרמנים מכל הכיוונים, ועושרם תפח לממדים בלתי נתפסים.

אחד מאותם מילארדרים, פון פינק, הבעלים של חברה בשם דגוסה, מאפיין את התהליך המזוויע: חברה בבעלותו ייצרה את חומר ההדברה ציקלון בה, המבוסס על ציאניד, שאתו המיתו "יותר ממיליון איש במחנות ההשמדה, כולם יהודים". ואז, "לאחר שרצחו מיליונים במחנות או בגיטאות, הנאצים חילצו מהגופות שיני זהב וסתימות שיניים", ונחשו מה? "רבות מהמתכות הללו הגיעו למפעלי ההתכה של דגוסה" (כן, אותה חברה שייצרה את הציקלון בֶּה!). אמנם לפעמים הגיע הזהב "כחומר דחוס", אבל לפעמים גם – ישירות מהפה של הנרצחים, "בצורתו המקורית". ואז זיקק המפעל ומכר מחדש "זהב וכסף בשווי מיליונים". לא הכול הגיע מתוך פיותיהם של הנרצחים. "חלק מן המתכות נגנב בידי הנאצים ברחבי אירופה, בין השאר מיהודים שנשלחו למחנות ריכוז והשמדה."

גם אחרי שהמלחמה הסתיימה כמעט אף אחד מהמיליונרים שנהפכו למיליארדרים לא נתן את הדין על מעשיו. כך למשל גם כיום "נמכרים מוצרי זהב וכסף של דגוסה ומשווקים בחנויות יוקרה ברחבי אירופה", ובנו של פון פינק, הבעלים של דגוסה, מממן כיום גופים פוליטיים ימניים קיצוניים.

הפושעים לא שילמו על פשעיהם. העושר של חלקם תפח עוד יותר בעקבות המלחמה הקרה ומלחמת קוריאה, כשארצות הברית נזקקה לנשק רב, וכבר לקראת סוף שנות החמישים הותר לגרמנים לשוב ולייצרו.

ומה עם הצאצאים שלהם? האם הם לפחות "משלמים" בייסורי מצפון על העבר של אבותיהם?

ממש לא!

הספר שלפנינו נפתח בתיאור מקומם ומזעזע של בת לאחת משושלות העושר הללו, ורנה באלזן, "יורשת בת עשרים ושש של יצרנית העוגיות המפורסמת בגרמניה, חברת באלזן", שנשאה נאום ובשידור חי "השיבה לפוליטיקאי סוציאליסט שדיבר קודם לכן על רעיון הבעלות המשותפת של חברות גדולות בגרמניה", כמו זאת שהיא עצמה ירשה, והצהירה: "אני קפיטליסטית […] אני הבעלים של רבע מחברת באלזן ואני שמחה שזה כך. החברה צריכה להמשיך להיות שייכת לי. אני רוצה לעשות כסף ולקנות יאכטות מהדיבידנדים שלי וכל זה."

כשענתה לביקורות הנזעמות לדבריה, ולשאלה "איך היא מעזה להתרברב בעושרה, בייחוד כשהחברה המשפחתית שבבעלותה ידועה כחברה שניצלה עובדי כפייה במהלך מלחמת העולם השנייה" היא הגיבה בביטול, ואמרה: "זה היה לפני זמני, ושילמנו לעובדי הכפייה בדיוק כמו ששילמנו לגרמנים והתנהגנו אליהם יפה". היא גם הוסיפה: "לבאלזן אין שום סיבה להרגיש רגשות אשמה".

הספר מעניין מאוד, בין היתר מכיוון שחלקים רבים בו כתובים  בצורה סיפורית. כך למשל הוא עוקב אחרי סיפור חייה של מגדה, אשתו השנייה של גבלס, שגם היא הייתה נשואה בפעם השנייה. בעלה הראשון היה גינטר קוונדט, והיה לשניים בן משותף, היחיד שאותו לא הרגה: כזכור הרעילה מגדה גבלס את ששת ילדיה בבונקר של היטלר, ושני ההורים התאבדו למחרת: עוד אחד מהאירועים הבלתי נתפסים שנשארו חקוקים בזיכרון הקולקטיבי. מעניין מאוד לקרוא על המגדה הזאת. לנסות להבין (אי אפשר!) את המנגנונים הנפשיים שהניעו אותה, לקרוא את המכתב ששלחה לבן היחיד ששרד, וגם לקרוא איך השפיעו עליו הרציחות של אחיו ואחיותיו וההתאבדות של אמו ושל בעלה.

יחד עם זאת, לא פשוט לקרוא על כל אותם מעשים מעוררי פלצות, שאין להם תיקון!

יום אחד, בשעות אחרי הצהריים המאוחרות, כמה שעות לפני שאבא שלה, בן זוגי, בא להחליף אותי "במשמרת" לצדה בבית החולים, היא ביקשה ממני שאפתח את התיק שלה, אוציא מתוכו מחברת, ואתן לה אותה, וגם את העט שידעה לומר לי בדיוק היכן הוא.

ושארים לה קצת את ראש המיטה.

וכך, בתנוחת כמעט ישיבה, היא הרהרה, וכתבה לאט לאט, בקושי מחזיקה את העט, בקושי מזיזה אותו.

מדי פעם נעצרה, המשיכה לחשוב, וחזרה לכתיבה.

התהליך היה ארוך, איטי ומייסר.

זה היה בימים שבהם כבר לא הקפידה להסתיר את הקרחת.

פניה היו חיוורות, וכפות ידיה היו כבר נפוחות מאוד. ברקע נשמע כל הזמן פכפוך החמצן שהוזרם אל גופה.

ישבתי על הכיסא שלידה. מאחורי החלון שנשקף אל הים היפה, התכול, המראה החלומי שהיה לכאורה קרוב כל כך, אבל מעבר לזגוגית החלון. לעולמי עולמים לא תוכל עוד להגיע אליו. מהמיטה יכלה לראות איזו פינה קטנה ממנו, אבל הוא כבר לא עניין אותה.

כבר לפני כמה ימים הבינה וידעה שהכול אבוד, ועכשיו, עם המחברת שעונה לה על הרגליים הכפופות, חשבה על פריטים שונים מרכושה וציינה אותם: השטיח הצבעוני, ספרי הקריאה המוערים, התכשיטים שלה, קופסת עץ יפה – כל אחד מהם ייעדה למישהו במשפחה.

לא ידעתי מה היא יושבת וכותבת שם.

רק אחרי כן, כשפתחנו את המחברת, ידענו שכך היא נפרדה מחייה.

לא רק על בני המשפחה חשבה. גם על אנשי הצוות המופלאים במחלקה ההמטולוגית ברמב"ם, שלהם ביקשה להקצות סכום כסף נכבד מאוד מהעיזבון שלה, "לרווחתם". לאחיות (ולאחים!) הסבלניות, שנכנסו אליה תמיד במאור פנים, ובתחושה שחייה חשובים להן. שהן שם לא רק כדי להציל, אלא גם כדי לכבד אותה ולדאוג ככל האפשר לרווחתה.

אכן, בכסף שהורישה להם שיפצו את חדר המנוחה, ומדי שנה, כבר שש שנים, זוכים כמה מהם למלגת לימודים.

אין ספק שהמלגות האלה היו משמחות אותה במיוחד, כי כל חייה התמקדו בלימודים: תואר ראשון ושני, בהצטיינות יתרה, בכימיה, תואר ראשון, שני ושלישי בבלשנות. דיסרטציה שעסקה בהצרכת הפועל בלשונות השמיות הצפון מערביות, שבסופה – מילון מדוקדק ומדויק, שממשיך לשמש חוקרים בתחום ולהועיל להם בעבודתם.

כאמור – כשבוע או עשרה ימים לפני מותה מיכל כבר ידעה. כשהראיתי לה את הספר החדש שלי שכתבתי בעמודו הראשון שהוא "מוקדש באהבה למיכל ארן" – הספר ראה אור ימים אחדים אחרי מותה – היא אמרה בציניות, בהשלמה עם הבלתי נמנע: "תצטרכי להוסיף ז"ל".

לא רצינו להאמין. לא יכולנו להאמין שנשמה יתרה כזאת, אישה שהתאפיינה בנדיבות, בכישרונות יוצאי דופן, בעדינות נפש, בכנות בלי פשרות, שדבקה תמיד באמת ולא הייתה מוכנה לסטות ממנה, אישה צעירה כל כך – עדיין לא מלאו לה ארבעים! – תילקח כך מהעולם, היום לפני שש שנים.

היא לא הייתה בתי, אלא בתו של אריק, אהובי, אבל לפני האשפוז הראשון שלה היא התלבטה אתי איך תציג אותי בפני אנשים הצוות. "אימא חורגת?" היא אמרה, "נשמע רע… אשתו של אבא שלי? לא מספיק מדויק. אני אגיד שאת האימא המאמצת שלי." כל כך התרגשתי מהתואר, וכל כך שמחתי עליו. כי כן, נוצר בינינו במשך השנים קשר מיוחד במינו. תמיד הרגשתי בטוחה אתה! מתוך האהבה שלה אל האבא שלה היא פינתה מקום בלבה גם בשבילי, כי ראתה שהקשר בינינו מיטיב אתו. ואחר כך התפתח גם הקשר של שתינו, קשר של אישה מבוגרת ואישה צעירה שיכולות לצחוק ביחד, לשיר, ללמוד זו מזו, להקשיב, להבין. בכל פעם שפרסמתי משהו – ספר, או רשומה בבלוג – ידעתי שעיניה הצופיות ימצאו כל טעות, ושהיא תדע לא רק להציע תיקונים אלא גם לשבח, שבחים ששימחו אותי בכל פעם מחדש.

היה במיכל משהו טהור כל כך, עד שהיא סירבה בתוקף לאפשר לכל כיעור להתקרב אליה. לכן, למשל, התרחקה מכל מה שהדיף בעיניה מה שכינתה "פוליטיקה": כל מה ששייך למציאות המיידית הגסה, הוולגרית, האלימה. לאחרונה אני תוהה בלי הרף איך הייתה מגיבה ומה הייתה אומרת על המציאות הנוכחית, שפולשת אל נפשנו ולא מאפשרת לנו לסלק אותה מעלינו.

מיכל ידעה כל כך לתת מעצמה – אני לא יודעת אם זאת תכונה מולדת, שירשה מאביה, או שלמדה ממנו להיות מי שהייתה. זה גם לא משנה. היא פשוט הייתה היא. אדם נדיר בטוב לבה ובישירות האמיתית שלה.

זוכרים אותה וחושבים עליה כל יום.

במהלך השנים היו גם לי לא פעם הרהורי כפירה באתאיסטיות שלי, וגם אני אמרתי לעצמי בלילות לפני השינה שלא יכול להיות שאין לעולם דיזיינר. אתם בטח זוכרים איך תמיד דיברתי בהתלהבות על קיומו של אלוהים ואיך לא עצרתי בלשוני לא פעם ולעגתי פה ושם לאנשים שהעזו לחלוק עליי, ואם חבריי לחוג גמרא שלקחתי בשביל הכיף והחידוד שלי כמשפטן פעם בחודש יקראו את המכתב הזה, גם הם ודאי יזכרו איך הייתי מעביר וייה דולורוזה את אלה מהם שאמרו שיש בורא לעולם והוא האל היהודי, ומביא אותם לכדי סתירות פנימיות. אבל כן, היו מצבים שבהם האתאיזם שלי לא היה מוצק. ועכשיו אני מגייס את כל הפעמים הללו שבהן הטלתי ספק בתפיסתי שלי, משום שהן מחזקות אותי עכשיו ומוכיחות לי שחוסר האמונה שלי באלוהים לא היה כזה בלתי מעורער כמו שאני מייחס לעצמי. נשבע לכם במרקס. ואם בכל זאת אלוהים הכול יכול קיים, אז הוא יראה שחוסר האמונה שלי לא היה עקבי ואדוק כמו שנדמה לכם, ושהטלת הספק הקבועה שלי לא עצרה כאשר הגיעה לאמונות ולדעות שלי עצמי. אבל ברשותכם אני רוצה להניח לאלוהים, שבטח עסוק בעניינים שברומו של עולם ואין לו זמן לבני האדם, כמו שסבתא אלזה הייתה אומרת, ולכתוב לכם במיוחד, בני המשפחה שלי וחבריי האהובים, שבשום מצב, גם בזה הקשה ביותר, לא נטשתם אותי, ומה שלא פחות חשוב בעיניי (וכאן אני פונה לחברי האהוב עליי מכולם דני) ומהווה בעיניי הוכחה לחברות אמת שמחתם בשמחתי באופן הטהור ביותר כאשר הצלחתי, ולעולם לא אשכח, דני (טוב במצב הזה "לעולם" יכול להיות תקף גם רק לעוד חודש), כיצד שמחת בשמחתי באופן הכי מזוקק שיכול להיות כאשר סיימתי בהצטיינות יתרה את לימודי המשפטים, למרות שאתה חלמת תמיד לעשות את זה ולא הצלחת.

קרדיט הוא ספר המתח השנים עשר של ליעד שהם, עורך דין וסופר מצליח. ספריו תורגמו לשש שפות ועובדו לטלוויזיה ולתיאטרון, ולצד הכתיבה ממשיך שהם לעבוד במקצועו.

בימים טרופים אלה, כששנתם של רבים כל כך נודדת מרוב חרדה לגורלה של המדינה, נוכח הנחישות של הממשלה להרוס את הדמוקרטיה (ובעקבות זאת מי יודע מה עוד יתחולל פה, מוטב לא לנסות לדמיין, ולא, אני לא תולה תקוות רבות ב"שיחות" המתקיימות בבית הנשיא…), ספר כמו זה של ליעד שהם הוא האסקפיזם המושלם.

צללתי לתוכו והתענגתי עליו, כי הוא ספר מתח שעשוי בתחכום ובשלל תחבולות ספרותיות מוצלחות.

העלילה נפרשת לאט, בקפיצות של זמנים, ובאופנים שונים: פרוטוקולים של חקירות משטריות, או במבט "מבחוץ" אך בעצם מתוך תודעתן של דמויות שונות (בלימודי ספרות אנגלית למדתי שמכנים זאת limited omniscient, כלומר – כשהסופר עוקב כל פעם אחרי דמות אחת, אבל ממשיך לכתוב בגוף שלישי. כמו למשל באנה קרנינה של טולסטוי).

אמנם לקראת השליש האחרון של הספר כבר שיערתי מי האשם, אבל בכל זאת הצליח שהם להפתיע אותי עם טוויסט קטן וחכם.

הסביבה שבו הסיפור מתרחש מעניינת כשלעצמה: עולם ההייטק, קרנות הון סיכון, יזמים שזקוקים למשקיעים, האוניברסיטאות שמוציאות מתוכן מדענים וחוקרים שהמצאותיהם יכולות לשנות את המציאות, עורכי הדין המעורבים בעסקים הללו, וגם – עולם הטלוויזיה, ליתר דיוק – הכוחות הניצבים מאחורי הסדרות המרתקות שכולנו צופים בהן בשקיקה. איך פועלים בכל המקומות הללו? מה למשל כוחם של תסריטאים ושל מפיקים? של משקיעים? של יזמים? עם אילו בעיות הם נאלצים להתמודד?

במרכז הרומן ניצבת החוקרת המשטרתית ענת נחמיאס, שעל אף הריונה המתקדם אינה מוותרת לעצמה, לא נכנעת לשום קושי, וממשיכה בחקירה המאומצת שמתחילה בגילוי "קטן" לכאורה – אצבע כרותה שמצאו על גבעה זוג מטיילים שיצאו להתבונן על פרחי בר. ענת פיקחית, ערנית, רבת יכולות, וכמובן – מתמודדת גם עם קשיים מבית, שקשורים בעולם שאותו היא חוקרת.

מכל אלה רקח ליעד שהם במיומנות משכנעת תבשיל ערב לחך. ברור שתחקר ולמד לעומק איך כל התחומים הללו פועלים, ואיך לשלב אותם בתוך העלילה המותחת שיצר.

כאמור – יופי של מחילת־בריחה מהמציאות!

אחד עשר רישומים־במילים ושני סיפורים קצרצרים יש בקובץ הצנום רשימותיו האחרונות של תומס מ' למען הכלל מאת הסופר הנורווגי שֶָׁל אסקילדסן, שנולד ב־1929 ומת ב־2021, שבוע לפני יום הולדתו ה־92.

הרישומים הקצרים מבטאים, בין היתר, את השקפותיו של הסופר, שגדל בסביבה דתית אדוקה, אבל עורר בכתיבתו סערה בקרב הציבור השמרן שממנו בא. את הספר שלפנינו פרסם לראשונה ב־1983 והוא זיכה אותו בפרס המבקרים הספרותיים הנורווגיים. באמונה הדתית הוא רואה "אמונה תפלה", ומביע את הסתייגותו ממנה שוב ושוב. כך למשל ברשימה "נקודת אחיזה" הוא מספר על מפגש מעצבן עם בעל הבית שלו, שהגיע לדירתו כדי להודיע לו שהוא מעלה לו את שכר הדירה בעשרים אחוזים, ועם זאת – מסרב לתקן את המעקה במדרגות בתואנה שרק בן שיחו הזקן זקוק לו, שאר הדיירים צעירים, ובכלל – אולי הוא בכלל זה ששבר אותו? ואז שואל פתאום בעל הבית את הדייר שלו אם הוא מאמין באלוהים. מלכתחילה לא רצה הדובר לפתוח את הדלת, כי היה בטוח שעומד שם איזה מטיף שינסה להבטיח לו חיי נצח: "רק לעתים נדירות בא מישהו, וכמעט כולם הם נציגים של כתות דתיות ששואלים אותי אם מצאתי גאולה." האנשים הללו מצחיקים ומפחידים אותו: "אנשים שמאמינים בחיי נצח אינם חושבים בהיגיון", הוא אומר לעצמו, או לנו, לכן בדרך כלל הוא לא מאפשר להם להיכנס לביתו. ועכשיו בעל הבית עם אותו עניין!

"כמעט שאלתי אותו לאיזה אלוהים הוא מתכוון, אבל הסתפקתי בטלטול ראשי מצד לצד", הוא מספר לנו…

ברשימה שנקראת "המהומה" הוא מספר לנו על חולה נפש שעבר ברחוב, הקיש על חלונות הראווה וצעק "ישו בא" והוסיף "אני באתי"…

במהומה שהחלה להתחולל ברחוב – אנשים צעקו מחלונות ביתם, חלקם ירדו לרחוב ואחד מהם אפילו חבט בחולה הנפש – מרגיש הדובר שייתכן שעכשיו תיווצר איזושהי אנרגיה חברתית שתפיג את בדידותו, אבל מתאכזב: האיש בבית ממול צועק לו "חילול הקודש" והוא אומר לעצמו: "אין לי כל צורך להיות ביחסי שלום־שלום" עם אדם שזה כל מה שיש לו לומר. "אני לא עד כדי כך בודד. בינתיים".

אבל הוא כן – בודד מאוד. מאשתו התאלמן, ואמנם חשב שאם תלך לעולמה יתפנה בעבורו מקום בארון, אבל כשהיא מתה הוא מגלה שהארון התרוקן, אבל נשאר עוד הרבה מקום, גם אחרי שניסה למלא אותו בחפצים שונים, ואז פינה את הארון וגילה שנוצר המון מקום ריק בחדר…

יש לו ילדים, אבל הם מרוחקים ממנו. בנו זועם עליו כשנודע לו שזרק את כל החפצים של אמו אחרי שמתה. את בתו הוא פוגש פעם אחת ברחוב והיא בעיניו מוזרה מאוד. כשהיא מספרת לו שהחלה לשתות שתן ולכן היא נראית טוב, הוא בטוח שהיא מתבדחת, ומגלה להוותו שלא, היא באמת נוהגת כך, והיא אפילו נעלבת כשהוא פורץ בצחוק.

כשיש לו תאונה בבית – הוא בכל זאת איש זקן שגר לבדו – רק החנוונית שנוהגת להביא לו הביתה מצרכים נחלצת לעזרתו. זה קורה ברשימה הנקראת "גברת מ'". החנוונית היא גם אחת היחידות שצוחקת אתו: כשהוא מסביר לה שאינו רוצה להגיע לבית חולים כי משם ישלחו אותו לבית זקנים, היא אומרת: "אתה בטח יודע שכבר לא קוראים לזה בית זקנים, אלא בית אבות," ושניהם פורצים בצחוק ממושך. "האווירה הייתה כמעט מרוממת, זו שמחה גדולה לפגוש אנשים עם חוש הומור."

לו עצמו יש חוש הומור למכביר. למשל, כשבתו מסבירה לו שהשתנתה, היא כבר לא אותו אדם, הוא אומר לעצמו: "בזה לא היה לי ספק, זה הגיוני, לא ייתכן שתהיה אותו אדם לפני ואחרי שהתחלת לשתות שתן"…

חוש ההומור שלו ציני וחריף. למשל, ברשימה "אנשים בבית קפה", שבה הוא מספר איך ניסה למשוך תשומת לב, להביא להתחלה של שיחה עם מישהו, ולכן זרק את הארנק שלו בתקווה שמישהו יגיב,ישים אליו לב, ינסה לעזור לו… הוא מתבדה. את אף אחד הוא לא מעניין. כולם מתעלמים מהארנק ומתנכרים לאיש. "כך מתנהגים היום אנשים בבית קפה, את זה לפחות למדתי. אף פעם לא מפסיקים ללמוד, אבל מה הטעם בזה, ממש לפני מותך."

ברשימה "המהומה" הוא מספר שהוא נוהג לעמוד ליד החלון כי שם, בחוץ, "תמיד יש לפחות משהו שמתנועע, כאן בפנים זה רק אני ומחוגי השעון."

ברשומה "תומס" הוא מהרהר על הפרקטיקה שהייתה נהוגה בברית המועצות בימי "הטיהורים הגדולים": את הנידונים למוות הרגו אז "בירייה בעורף בדרכם לתאיהם, להמתין להוצאה להורג. פתאום, בלי כל אזהרה", והוא מוסיף: "בעיניי זה גילוי של שמץ אנושיות בלב כל האומללות". אבל, הוא מתפלמס, "העולם נזדעק: לפחות שירשו למות פנים אל פנים מול כיתת היורים" ועל כך הוא משיב: "יש מידה מועטה של ציניות בהומניזם הדתי, נו, בהומניזם בכלל."

הקובץ הקצרצר הזה, במיוחד אחד עשר הרישומים־במילים, מעניין וראוי לתשומת לב.

תרגמה מנורווגית: דנה כספי

ילדים בערך בני ארבע או חמש מבינים פתאום את האמת הקשה: יש מוות. הוא חולש על החיים, והוא צפוי, הכרחי, בלתי נמנע, והכי גרוע – הוא יגיע גם אליהם. ההבנה מכה בהם בעוצמה. נתקלתי בתופעה הזאת כמה פעמים, תחילה עם ילדי, אחרי כן – עם הנכדים. הייתי עדה לבעתה ולחרדה. ניסיתי להשיב ככל יכולתי על השאלות הפילוסופיות: מדוע בעצם? לשם מה? ("לא לכל השאלות יש תשובות," אמרתי פעם לבן הארבע, שהיה כבר אז אדם חושב ומעמיק, והוא הרהר רגע ואמר: "אבל אלה השאלות הכי מעניינות, נכון?…"), אני זוכרת את השאלה הנוקבת, המבוהלת, שתובעת רק תשובה אמיתית ואישור למה שבעצם כבר ידוע: "גם אני אמות, נכון?"

אחרי זמן מה לומדים ילדים להדחיק את הבנת הסופיות ולהכחיש אותה. הרי כך חיים כולנו: רוב הזמן מתעלמים ממותנו הצפוי. אצל הילדים, כך נוכחתי, הפחדים עוברים התקה: לא עוד אני אמות, אלא – "אתם תמותו, אבל זה יקרה רק בעוד הרבה מאוד שנים, נכון?" נותר הצורך לקבל אישור שהאימה עדיין רחוקה…

ספרו החדש של יוסי סוכרי לראות את הים עובר על האיסור הפנימי האנושי כל כך, על הצורך לא להתמודד עם הידיעה ולא להכיר בה באמת. אמנם הוא עוסק לכאורה במותם של אחרים – כמו שעושים ילדים בשלב השני של ההבנה – ובכל זאת מתקרב אליה עד כמה שאפשר, ונוגע בה, כמיטב יכולתו, והיא רבה!

גיבורי הרומן מתמודדים עם המוות שלהם שקרב והולך וכבר נוגע בהם ממש, הסופר שהמציא את הדמויות ואת כל מה שעובר עליהן מרגיש את המוות, מכיר אותו, יודע עליו, מצליח לתאר את התחושות שהוא מעורר, כאילו כבר פגש בו מתוכו, ממש, והקוראים עוברים את הדרך, ביחד עם הדמויות ועם הסופר שיצר אותן, ולומדים ממנו.

בארבעת פרקיו הראשונים של הרומן אנחנו פוגשים את הדמויות שאותן נלווה בדרכן האולי אחרונה: קירה, סטודנטית אנגליה מצטיינת ומבטיחה; גבריאלה, זמרת בתחילת דרכה שכבר התחילה לקצור הצלחות; רון, גבר ישראלי נשוי באושר ובאהבה, אב לילדים קטנים; ז'אן מישל, כדורסלן כוכב־עבר מפורסם שנולד מחוץ לנישואים לאם שחורה וענייה ולאב לָבָן. כמו כן אנחנו מכירים את ג'יין, אחות פליאטיבית ששליחותה בחיים היא ללוות חולים שנוטים למות, להקל עליהם, לתמוך בהם ולחזק אותם בדרכם האחרונה, כל אחד על פי צרכיו ורצונותיו הסמויים והגלויים.

אנחנו מכירים לא רק את העולמות הפנימיים של כל אחד מהאנשים הללו, אלא גם את המציאות שבה הם מתקיימים. קירה גרה בלונדון ולומדת בקיימברידג', עם גבריאלה אנחנו מגיעים לירושלים, עם ז'אן מישל – לניו יורק, שם הוא חי, ולרובע העוני הפריזאי שם גדל בילדותו, עם רון – לתל אביב, ועם ג'יין אנחנו מגיעים עד אוסטרליה. כל המקומות מתוארים בחיוניות ובפרוטרוט: למשל, גשר המיתרים בירושלים, והעיר עצמה שהיא מעין "קוסמוס עצמאי,ששואב לתוכו וגורם לשכוח שיש עולם מעבר לו"; למשל – דירת הגג בשולי מנהטן, שיש בה גרם מדרגות לולייני, או – המסעדה הפריזאית, שמשקיפים ממנה על העוברים והשבים; או למנהטן ולגשר ברוקלין ביום מושלג.

המקומות השונים קמים לתחייה וקיימים מאוד, על נופיהם, מזג האוויר השורר בהם, והפינות השונות שהדמויות שברומן אוהבות להסתובב בהן.

את קירה, גבריאלה וז'אן מישל אנחנו מכירים מבחוץ: שלושתם מסופרים מגוף שלישי. על רון אנחנו לומדים ממכתב שכתב לבני משפחתו ואת ג'יין – ממכתב שכתבה לקליניקה חשובה וידועה בבוסטון, לשם היא מבקשת להתקבל לעבודה.

אנחנו פוגשים את כל ארבעת האנשים הללו ברגע קריטי בחייהם: כשנודע להם שחלו בסרטן, ואנחנו מתלווים אליהם בהתמודדותם הראשונית.

מה יקרה להם? האם יחלימו? מה יכול להקל עליהם ולנפשם? אמונה באלוהים? דת? תפילות? ואולי דווקא להפך, אתאיזם גמור? צמחי מרפא? יוגה? כתבים פילוסופיים? למדנות? מוזיקה? איך ישפיע האיום על חייהם על היחסים שלהם עם בני משפחתם? האם בת שכל חייה הרגישה זנוחה תזכה פתאום לאהבה? האם בעל אוהב שלם בלבו עם הניסיון שלו לשדך לאלמנתו העתידית את חברו הטוב ביותר? האם התחרותיות המובנית באישיותו של שחקן כדורסל מצטיין תועיל לו במאבק המכריע שנפל עליו פתאום, או דווקא תחליש אותו?

מה עושה להם הידיעה שמצבם קשה כל כך? האם יוותרו, וירימו ידיים, ייכנעו למוות? מדוע לא? מדוע כן? מה עושה לאדם המחשבה על כך ש"מוזיקה שיש בה כל כך הרבה יופי ושכל תמשיך להתנגן בעולם ושהוא יעזוב אותו בלי שֶׁרָוָה ממנה"? (מה עושה "לאדם"? בואו נדייק: לי. לך. לכם. לנו!)

איך בכלל נראה המאבק לא הגופני, אלא הנפשי, על החיים? ממה הכי קשה להיפרד, עוד לפני גזר הדין הסופי?

האם מכיוון ש"החיים כל כך מופרכים", אולי גם המוות כזה, כלומר – מופרך?

ואולי מי שחולה במחלה אנושה יכול לראות את עצמו עובר מהחיים אל המוות "בשלווה" שבה הוא "עף מהאחד לאחר בגוף זר, כמו נוצה ברוח, קלה מאוד ואיטית"?

על מה חושבים אנשים ברגעי חייהם האחרונים? האם כולם רוצים שיזכרו אותם? אולי יש גם מי שמעדיפים להיכחד לעד? האם הם כועסים או משלימים, מצרים על הבזבוז שהם חווים במבט לאחור, או שלמים עם עצמם ועם כל מה שעשו או לא עשו?

מלבד ארבע הדמויות הראשיות אנחנו פוגשים לרגע קט דמויות רבות אחרות, ומבינים שמגוון התגובות והיכולות הוא אינסופי, וכמו שכל בני האדם שונים זה מזה, כך גם ברגעיהם האחרונים הם בוחרים בחירות שונות לגמרי.

תהיתי כל משך הקריאה מניין שאב יוסי סוכרי את האומץ, הכוח, היכולת, להביט כך ישירות אל תוך האימה המסנוורת, ולא להתעוור, אלא להפך – לחדד את מבטו הרואה והיודע, לספר לנו בתנופה, בדייקנות, ובהשראה, ולהעניק לנו חוויה אסתטית מופלאה.

ב־1922 פרסם הוגו בטאואר, סופר ממוצא יהודי – אבי סבו היגר לאוסטריה ממזרח אירופה והתנצר – רומן קצר שיש המוצאים בו סממנים נבואיים. ברומן מעביר בית הנבחרים האוסטרי חוק שלפיו על כל היהודים להסתלק מהמדינה.

החוק מתקבל בחברה האוסטרית בתשואות. הציבור רואה בו רק יתרונות: בתיהם של היהודים יתפנו מדייריהם. את בתי העסק המשגשגים יתפסו נוצרים שיתעשרו, כך הם בטוחים. סופרים לא יאלצו עוד להתמודד עם הצלחותיהם של סופרים יהודים, בימות התיאטרון יתפנו לטובת המחזאים האוסטרים האריים, והציבור הלא־יהודי לא יאלץ עוד להתמודד עם ערמומיותם העסקית והמעשית של היהודים. "אנחנו, הארים האוסטרים, איננו מתחרים שקולים ליהודים", מסביר הקנצלר שמציג את הצעת החוק, שכן, הוא מוסיף ומסביר, "העם שלנו הוא עם נאיבי, רוחש אמון, עם חולמני, שובבני, עם שדבק באידיאלים שאינם מניבים פירות, עם מסור למוזיקה ולהתבוננות שקטה בטבע, אדוק ומלא כנות, טוב ושקול!"

(קשה להתעלם מהאירוניה המושחזת שטמונה בהלל־העצמי המופרך. מה חשבו הקוראים האוסטרים־אריים כשקראו את הדברים הללו? האם הזדהו אתם, בלי להבין את הסבטקסט, ובלי להתעמק בשאלה אם עם שמסלק כך אנשים מבתיהם ומארצם יכול באמת להיחשב "נאיבי", "טוב", "חולמני" ו"דבק באידיאלים" צרופים, מחוסרי תועלת?)

ברגע שהחוק עובר הסיפור חולף בין בתים שונים שבהם כועסים עליו ומתקוממים נגדו: במשפחה שיש בה נישואי תערובת מבינים פתאום הסבא והסבתא שיאלצו להיפרד מבתם ומהנכדים, שכן היא נשואה ליהודי. צעירה שמאורסת ליהודי ומאוהבת בו עד כלות כועסת על אביה, היועץ למלכות, שהיה שותף לחקיקה. נשים צעירות, שגברים יהודים אמידים "מחזיקים" אותן, מתאבלות מרה על אובדן ההכנסות הכספיות הצפוי להן, ומקוננות על אהוביהן האמיתיים, האריים, שאותם לא יוכלו עוד לפרנס. בקיצור, עוד לפני הגירוש בפועל, מתברר שהעניין לא פשוט בכלל.

מיד אחרי הגירוש נראה שלא הכול הולך חלק: "יש אלפי טפילים שבלי שום נקיפות מצפון לוקחים לעצמם את הנכסים העודפים של היהודים, שלא דווחו למס הכנסה, ובתמורה נותנים ליהודים פיצויים בצורת הוראות תשלום לבנקים בחוץ לארץ."

בהתחלה נדמה שכל אלה רק "בעיות" זמניות שיפתרו עד מהרה, שכן עזיבתם של היהודים אכן מספקת סוג של שגשוג כלכלי לארים המקומיים.

אבל עד מהרה מתברר שהתוצאות החיוביות זמניות בלבד. מסתבר שבלי היהודים הכלכלה האוסטרית פשוט קורסת…

למען האמת, תיאור הקריסה הזאת היה בעיניי החלק המפחיד ביותר בספר, שכן הוא מפרט את התהליך שמתחולל במדינה שאיבדה את שפיותה. האינפלציה הדוהרת, האבטלה, העסקים שיורדים לטמיון, ההתייקרות הבלתי אפשרית של מוצרי יסוד ושל כל השירותים.

אני זוכרת היטב את מוראות האינפלציה שהייתה כאן בשנות השמונים, את חוסר הביטחון ואובדן היציבות, את החרדה הקיומית המתמדת, את הבלבול והאימה (הנה כמה דוגמאות שזכורות לי מהחיים אז: מכרתי באותה עת בית, וקניתי דירה. כשקיבלתי מהקונים של הבית תשלום בבוקר נאלצתי לדלוק אחרי מוכרי הדירה שקניתי כדי שיסכימו לקבל ממני את התשלום לפני הצהריים, לפני שהשער ישתנה והסכום שבידיי כבר לא יספיק לתשלום הנדרש! מחירים של שירותים, למשל – שיעורים פרטיים – נקבנו בדולרים. לשקל לא היה כמעט ערך, שכן הוא השתנה מרגע לרגע. כשמניתי פעם את סכום המטבעות שהצטברו בתוך קופסת מתכת שלתוכה נהג בן זוגי דאז להטיל אותן כלאחר יד התברר שבכסף שהצטבר שם, ששנה או שנתיים לפני כן היה אפשר לקנות בו דירה קטנה, אפשר היה רק בקושי לקנות עיתון!). המהלכים שהממשלה הנוכחית עושה מאיימים להחזיר אותנו אל אותו טירוף מערכות, והכלכלה היא כנראה רק היבט אחד של הקטסטרופה המאיימת עלינו.

עיר בלי יהודים – רומן על היום של אחרי מחר איננו סיפור דיסטופי, כפי שמיטיב להבהיר מתרגם הספר, חנן אלשטיין, באחרית הדבר מאירת העיניים שכתב. את מה שמתואר בו, ובמיוחד את סופו, אפשר כמעט לתאר במילה "חמוד". בטאואר רקח עלילה קלילה, עם מוסר השכל שאינו מובלע בסבטקסט אלא נאמר במפורש ובבירור. את מה שקרה בפועל – רצח העם, השואה – לא היה יכול כנראה להעלות בדעתו. בטאואר נרצח ב־1925. בשל עמדותיו הליברליות – הוא הטיף לחופש מיני, לשוויון לנשים, ודרש לבטל את האיסור הפלילי והענישה על יחסים בין בני אותו מין – האשימו אותו ב"השחתת המוסר הציבורי". לאחר שנרצח האשימו חוגי הימין באוסטריה אותו, לא את רוצחו, שאותו היללו וראו בו "גיבור עממי".

הסיפור שלפנינו הוא לכאורה כתב הגנה על זכויותיהם של יהודים. מעניין מאוד לקרוא אותו ולהבין באמצעותו את רוח התקופה, בכל הנוגע לאנטישמיות שגילוייה הפרועים רק החלו. עם זאת, עלי להוסיף הסתייגות: יש לטעמי נופך אנטישמי בעצם הסיפור עצמו, שמנסה להוכיח את תושייתם הערמומית ואת כוחם הלא מוגבל של היהודים.

יהודי אחד פיקח פותר בסיפור את כל הבעיות, ועושה זאת בתככים ובעורמה. (אחד התרגילים שהוא עושה מזכיר להפליא את "ליל החניונים" שבעזרתו הופלה הממשלה בדצמבר 2020). נדמה לי שגם בעובדה המצטיירת בסיפור שלפיה היהודים הם בעצם אלה שמחזיקים בכוחם ובתבונתם יוצאת הדופן את הכלכלה המקומית, שמתמוטטת בהיעדרם, יש יותר מנופך של אנטישמיות, משהו שמזכיר את הפרוטוקולים של זקני ציון: התפיסה שלפיה היהודים שולטים, גם בזכות רשת הקשרים הבינלאומית שלהם, וגם בעזרת כישרונם הרב להערים על הזולת. לטעמי כתב ההגנה לוקה ממש בעניין שכנגדו הוא יוצא… ואולי אני טועה, ולא יודעת מספיק כדי להבין שהיהודים ככלל היו באמת חיוניים כל כך לכלכלה האוסטרית…

(ומחשבה נוספת: האם כולם כאן ערים לתרומתם הכלכלית העצומה של הערבים בישראל? מה יקרה אם יום אחד יחליטו כל הרוקחים, הרופאים והרופאות, האחים והאחיות, נהגי האוטובוסים והמשאיות, פועלי הבניין, ושאר נותני השירותים לשבות ממלאכתם, לזמן מה, כמחאה, או לצמיתות, כי סוף סוף יימאס להם להיות אזרחים סוג ב'?)

"אולי תוותרי כבר על עמדת הקורבן," סנט בי פעם ידיד. ואני הרגשתי אגרוף ענקים של יהירות וחוסר הבנה חובט בי במרכז הלב.

"הייתי קורבן וחוויית הקורבן היא מרכיב מרכזי בחיי, לא בחרתי בה ואני לא מכירה ניתוח שיסיר ממני את התחושה הזאת" – כך עניתי לו, וכך אני גם שבה ואומרת לעצמי כשאני מנסה לכבד את מה שאני מרגישה ולא להעמיד פני ילדה טובה שמספקת לסביבתה אישיות קלה לנשיאה.

אני לא יודעת מה לעשות עם ההבנה שבמשך שנים רבות הייתי קורבן של אלימות מסוגים שונים, אבל אני יודעת שלא אני בחרתי ב"עמדת הקורבן" ואין לי דרך להשיל אותה מעליי. טראומות הן לא מעיל והלוואי שהייתי מכירה דרך להסביר לפוסט־טראומה שהיא כבר מילאה את תפקידה בחיי ויכולה ללכת.

אני מנסה להרגיע את עצמי ולהאמין שאם היא לא הולכת, כנראה שתפקידה לא תם. אני מאמינה שכשאני מכבדת את כאב הקורבן שהייתי, אני מפנה בליבי מקום לכאבים של אחרות, זה לא מעט וזה הכי הרבה שיש באפשרותי לעשות.

הצפייה בסרט "נבלני" (בVOD של Yes), שזכה שלשום (13.3.2023) בפרס האוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר, קשה מנשוא, מצד אחד, ומצד שני – אי אפשר להתיק את המבט אף לרגע.

הסרט פוגע בחוש הצדק שלנו. באמונה ארוכת השנים שגדלנו עליה, לא מעט בגלל הוליווד, שלימדה אותנו כי הטובים יביסו את הרעים, שלא ייתכן שמי שראוי, מי שהגון, מי שיפה, מי שיש בו עוצמה נפשית שנשענת בבסיסה על תפיסה מוסרית, יוכנע באבחה אחת קצרה, ויסיים את חייו בכלא, רק משום שיריבו המרושע, האכזרי (הפסיכופת בעליל!), פשוט חזק ממנו, כי עומדים לצידו חיילים צייתנים (לא רק אלה שמגויסים לצבא), עושי דברו שמוכנים לפגוע בלי היסוס בחפים מפשע. וכמובן שלא רק בסתם חפים מפשע פסיביים, אלא גם במי שנאבק ברוע הצרוף.

שום רוע לא יכול להצליח בכוחות עצמו. הוא זקוק לצייתנים, שיגשימו למענו את משאלותיו המרושעות.

סיפורו של אלכסיי נבלני ידוע וזכור היטב. הרי רק לפני שנתיים, מול אלפי המצלמות – רבות מהן של אזרחים מהשורה – שכוונו לעברו ותיעדו כל צעד שלו, הסתיים הכול: הוא, מנהיג האופוזיציה לפוטין, חזר לרוסיה אחרי שהחלים מניסיון ההרעלה שבו ניסה השלטון להרוג אותו, ונעצר מיד. זמן קצר אחרי כן נדון לעשרים שנות מאסר, והוא נמק מאז בכלא. 

ובכל זאת – הסרט מרתק, ולא בכדי זכה באוסקר. חלק גדול מהעניין שהוא מעורר נובע מאישיותו של נבלני, מהכריזמה העצומה שלו, מהדמות המוצגת בפנינו: אדם אמיץ ששואף לליברליות, צדק חברתי, שוויון זכויות – כל הערכים שגדלנו עליהם פתאום כבר לא נראים מובנים מאליהם כמו שהיו, גם בישראל. 

צפיתי ולא הפסקתי לשאול אותו, אני – על הכורסה הנוחה בביתי, הוא – במטוס בדרך חזרה למוסקבה, שם ייעצר עד מהרה: "למה? למה חזרת? מה העלית בדעתך? למה קיווית? באמת חשבת שכל המיליונים העוקבים אחריך, המריעים לך, המבקשים לתמוך בך, יוכלו לעזור לך? יצילו אותך מציפורניו של העריץ מהקרמלין, שעושה מה שהוא רוצה, ואינו נאלץ לתת שום דין וחשבון לאיש?"

לפני שהשוטרים תופסים אותו בשדה התעופה במוסקבה הוא מבקש שעורכת הדין שלו תצטרף אליו. מה פתאום. הוא מצהיר – כל הניירות בידיי, אין לכם עילה. אז מה? 

ההמונים הפגינו למענו. והפגינו. והפגינו. צעקו שוב ושוב את שמו. ואז לאט לאט כל ההפגנות הללו דעכו והלכו, עד שנמוגו.

ואז פוטין פלש לאוקראינה, וכבר יותר משנה, הוא אישית, בעזרת שלוחיו, גורם סבל שלא יאמן לעשרות מיליונים. לא רק לאוקראינים. גם לבני עמו, שכל ניסיון שלהם להתנגד נחסם בברוטליות. אין לחיילים הרוסים תחמושת? שיסתערו עם אתי חפירה, כך פוקדים עליהם. עוד לפני שפתח במלחמה נהג לגייס לצבא בכוח את מתנגדיו, קל וחומר עכשיו, כשצבאו לא משיג את הניצחון המהיר על אוקראינה, כפי שתכנן. 

הסרט מרתק לא רק בזכות אישיותו הקורנת של נבלני, ושל יוליה אשתו, אלא גם מכיוון שמתגלה בו השיטה שבה נחשף הניסיון להרעיל אותו. זה קטע שכשצופים בו הנשימה נעתקת ואי אפשר שלא למלמל בלי הרף – מה? מה?? לא ייתכן!

הסרט, כאמור, מרתק, אבל גם קשה מאוד לצפייה, במיוחד בימים אלה, שבהם אפשר לראות איך גם בארצנו הקטנה הרוע מנצח.

         להלן קטע מודגש מתוך המאמר של סימה קדמון:

אסור לומר מה הזכירו לי צחקוקי ההנאה המרושעים הללו. אומר רק שהצחוק הזוועתי ההוא מהדהד כבר עשרות שנים. 

אני חוזרת לנבלני. 

צילמתי כמה מסכים מתוך הסרט עליו. הם מדברים בשם עצמם. 

האם גורלן של ההפגנות כאן בישראל שונה? האם התוצאה תהיה אחרת? האם הן ידעכו מתוך ייאוש, או שאולי רק יצברו עוד ועוד כוח, ויסחפו אחריהן את מי שיהיו אמורים להכריע?

מה שקורה כרגע – הניסיונות להגיע ל"פשרה" ל"מתווה"־לכאורה – מעלים בדעתי עכבר שכפותיו של החתול עוד ממשיכות להשתעשע בו. עוד רגע יגיע לתוך הלוע, השיניים כבר שלופות, והעכבר עוד משמיע קולות הגיוניים ומנסה לנהל משא ומתן מנומס והוגן. 

למי יצייתו ברגע האמת?

"פניה נקיות מאיפור", או – "היא מטופחת": אלה שתי קלישאות עיתונאיות מוכרות, שבאמצעותן נוהגים לתאר נשים. יש לכאורה שתי ברירות מחדל: או שהאישה "מטופחת", כלומר – מאופרת, מתוכשטת, לבושה בבגדים שהשקיעה בהם תשומת לב וחשיבה אופנתית רבה, או שהיא… נו, הביטוי "פניה נקיות מאיפור", שהוא בעצם סוג של יוּפֶמִיזְם למילה החותכת והלא נעימה – "מוזנחת"…

ספרה החדש של רינה גרינולד (קדמו לו החלום והבית שזיכה אותה בפרס ראש הממשלה ליוצרים בראשית דרכם ופעמונים של מאי שזכה בתמיכת קרן רבינוביץ') בגידות ובגדים בוחן את הסוגיה הזאת: האם אישה שבוחרת להתלבש "נוח", שאינה משקיעה תשומת לב במראה שלה, מסרבת לקנות בגדים חדשים ואופנתיים, לא מוכנה להתאפר, לא מתעניינת בקישוט עצמי, עלולה לאבד את אהבתו של האיש שלה, שמועד להתאהב באחרת, נשית ומטופחת יותר…?

גיבורת הסיפור (למעשה – הנובלה) היא רופאת משפחה בקופת חולים, שעובדת גם יום אחד בשבוע בחדר המיון של בית חולים. היא אישה מעשית, עניינית, כזאת שהמראה החיצוני שלה לא מעניין אותה (– לכאורה! היא אמנם לא עושה שום דבר כדי "לשפר" אותו, אבל נראה שהוא בכל זאת מעסיק אותה מאוד, כך למשל היא מקפידה להסביר לנו שאמנם איננה יפהפייה במובן המקובל, אבל גברים בכל זאת מתעניינים בה…). היא נראית בטוחה בעצמה, ומתארת את עצמה כ"רעה". אכן, מחשבותיה יכולות להיחשב "רעות": היא ביקורתית מאוד כלפי רוב בני האדם שהיא פוגשת, כולל מי שאמורות להיות חברותיה הקרובות, אבל מקפידה להסתיר את ה"רוע" שלה.

למעשה, הספר נפתח במשפט "תמיד יש לך משהו רע להגיד", שאומר לה בעלה של הגיבורה, אבל מיד אחר כך הוא עצמו, הגבר שמתואר כאדם מכיל, עדין ואוהב, אומר לה משפט רע, לטעמי: "את שורטת את כל הכוסות" (בזמן שטיפת הכלים). עד כדי כך שקראתי שוב את הפסקה הראשונה כדי להבין שוב מי מהשניים הוא זה שאמור להיות זה שיש לו תמיד "משהו רע להגיד"…

עד מהרה מסתבר שהביטחון העצמי המופגן של הרופאה (שמה אינו ידוע לנו) הוא רק מראית עין. היא בעצם עלה נידף ומבוהל, תלויה לגמרי בבעלה, ומבועתת מהאפשרות ששוב אינו אוהב אותה.

גרינולד מצליחה לעורר סקרנות, ואפילו מתח: גיבורת הספר חושדת בבעלה שהוא בוגד בה. יש המון סימנים שמוכיחים לכאורה שחשדותיה מבוססים. בשלב מסוים נודע לנו פרט מעברה, משהו שקרה בילדות והיא שכחה, כלומר – הדחיקה ועכשיו נזכרה שוב – שמבהיר מניין נובעת רגישותה המיוחדת לאפשרות שהיא נבגדת. אז מה באמת קורה? הוא בוגד? הראיות הרבות באמת מוכיחות זאת? ומה יקרה לה? האם תוכל לשרוד בלי אהבתו של בעלה?

והשאלה שמרחפת מעל כל אלה: האם בגדים יפים, "סקסיים", הם באמת מה שיכול לגרום לגבר להתאהב מחדש, או להימשך אל אישה אחרת (או אל אישה בכלל)?

ואיזו הפתעה תתגלה לרופאה בסופו של הסיפור?

מה קורה לילדה שחיה "בין אבא אלים ומתעלל לאימא שלא יכולה לשאת ביקורת ולא יכולה לספק הגנה"? איך היא מתמודדת עם משימות החיים המוטלות על בני גילה? איזו יכולת מתפתחת בה להשתלב בחברה הסובבת אותה? מה קורה לנפשה, מה צופן לה עתידה, האם תהיה לאם? ואם כן – איך תיראה אמהותה?

רוחמה וייס – חוקרת, פרופסור ומרצה לתלמוד בבלי, משוררת ופובליציסטית – היא אותה ילדה קטנה, שאביה נהג להכות אותה ולפגוע בה מינית.

פער גדול מצטייר בין הישגיה הנראים והמוכחים לבין הכאב הסמוי המלווה אותה כל חייה, שהוא אחת התוצאות הלא מדוברות של פגיעה קשה כל כך בילדות.

בגיל חמישים, כשבנה בן השמונה עשרה מחליט להתגייס לצה"ל, בניגוד מוחלט להשקפת עולמה ולאינסנטינקטים האימהיים הכי עמוקים שלה, היא נאלצת להתמודד עם ההבנה שאין לה שליטה על חייו, בחירותיו, דרכו. האימה שמא ייפגע נפשית – אם יאלץ להרוג – או גופנית, שהרי זאת דרכם של לוחמים, מביאה אותה לסוג של חשבון נפש מתמשך, לניסיון להבין איך אפשר למוסס את הכאב המלווה את חייה כל העת.

היא עושה שני דברים: מתחילה לכתוב את סיפורה של דמות בדויה – שמה הנבחר, הקונוטטיבי, הוא שלום – ובד בבד נוסעת שוב ושוב קודם כול – לקפריסין, ושנית – למנזר בפרובנס, שם היא עושה את מה שהכי מתאים ורצוי לה: מתבודדת, חושבת וכותבת.

שלום, שעליה מספרת לנו וייס, היא "היהודייה האחרונה של קפריסין": היא חיה בקיפרוס בתחילת האלף הראשונה לספירה, הצליחה ללדת שלושה ילדים שנשארו בחיים, עד שאחד מהם, יוחנן, מחליט להיעשות חייל לוחם (כמו בנה של וייס עצמה, כמובן…). הוא מצטרף למורדים היהודים נגד הקיסר הרומי טראיאנוס.

וייס מביאה בפנינו, בקולה, את מה שידוע לה על אותה פרשה נשכחת המכונה "מרד התפוצות", או "מרד הגלויות", אירוע שההיסטוריה היהודית לא מרבה לעסוק בו או לזכור אותו. היא מתארת את הזוועות שעשו היהודים באויביהם: הם "אכלו את בשר אויביהם ומהמעיים שלהם עשו חגורות. הם סכו את בשרם בדם אויביהם והשתמשו בעורם של המתים כבגדים. הם שיפדו את לוחמי האויב והטילו שבויים לזירות מלחמה מול חיות טורפות", וכן הלאה… בסופו של דבר הובסו היהודים והשורדים גורשו מהאי לצמיתות.

העיסוק בזוועות הרחוקות ההן, תיאור המאבק של שלום לשמור על צלם אנוש, להמשיך לאהוב את בנה, גם אם בחר בחירה נלוזה בעיניה, נחישותה של שלום לשמור על קשר חברי אוהב וקרוב עם חברתה ושכנתה אירנה, הנמנית לכאורה עם "האויבים", שכן היא יוונייה, כל אלה הם הניסיון של רוחמה וייס להתמודד עם ההווה, עם הבעתה מפני מה ש"צבא הגנה לישראל" או מה שמלחמה אפשרית נוספת, עלולים לעולל לבנה האהוב, עדין הנפש, לדבריה.

ויש בספר מישור נוסף, שמתרחש ממש בימינו, בקפריסין: וייס מתארת את הפרשה הזכורה לרע של האונס הקבוצתי שעברה צעירה אנגלייה: חבורת נערים ישראלים, שהגיעו לשם זמן קצר לפני שהתגייסו לצבא בישראל, תקפו אותה באכזריות, ולמרבה הזוועה, וכמו שקורה לא פעם, הרשויות ניצבו דווקא לצידם של הפושעים ואילצו את הצעירה "להודות" שבדתה את האונס. רוחמה וייס מתארת איך אפילו היא עצמה התבלבלה לרגע והאמינה לרשויות, איך התעשתה והתנערה מהבלבול, ואיך התגייסה כדי לתמוך בצעירה, ולהביא אתה תומכות רבות נוספות מישראל עד לפתח בית המשפט, כדי לתת לנאנסת את התחושה שמאמינים לה ויודעים שהיא דוברת אמת וצודקת.

מדהים (ומוכר!) איך המנגנון הפטריאכלי הדכאני מצליח להטעות אפילו את מי שאמורה לדעת היטב שהקורבן נפגעה ושהתוקפים זוכים להגנה שאינה ראויים לה.

וייס מראה את הקשר אל הפגיעה ההיא, בבית. ייתכן שרק מי שעברה את הזוועה יכולה מיד להבין אותו:

"כדרכם של מעשים כאלה, כולנו ידענו ולא ידענו על מעללי איה נאפה (ושאר עיירות הנופש בקפריסין ובאיי יוון, שאליהם טסים הילדים שלנו). הופתענו ולא הופתענו. אלא שהפעם הכול היה על השולחן. בדיוק כמו שקורה במשפחות גרעיניות שמכסות על חטאים – כולם חיים בניתוק חלקי, כולם יודעים בעמקי הלב שמשהו במשפחה מאוד לא בסדר אבל מדחיקים ובוחרים לדבר על משהו אחר; החיים הכפולים נמשכים עד שמישהי פותחת את הפה, אומרת 'זה מה שאבא עשה לי' ומניחה את האמת מול המשפחה. פתאום אין ברירה והמשפחה נחלקת לשניים: רוב שמתנער מהבת ששוברת את קשר השתיקה, ומיעוט, אם בכלל נמצא כזה, שמציע לה אמון ותמיכה."

כך בדיוק. כל כך מוכר! (כל כך כואב).

וייס מחליטה ש"אני ישראלית שלא מוכנה ליישר קו עם הסיפור שמספרים הגברים בשבט שלי, שאני לא 'נשואה' למנהיגי השבט ואני נחושה בדעתי לערוק מהשבט לטובת הצדק. אעמוד שם ואומר לנערה הבריטית: את בת השבט שלי. לך נתונה ההזדהות שלי ותמיכתי. השבט שלי יהיה מעתה והלאה שבט הקורבנות המושתקים והמואשמים ואין בלתו".

בסופו של הספר וייס מספרת על עצמה בגוף שלישי: "מאז ומעולם היא הייתה אישה בודדה כי הייתה לה ילדות לא מוצלחת. ילדות שיש להסתיר, להתבייש בה ולא לדבר על מה שבאמת קרה בה. מגיל צעיר החיים לימדו אותה לשתוק את הפחדים, לא לשתף, לא לדבר ולכן גם לא להתחבר. כישרונה הגדול ביותר הוא להתנתק, גם מעצמה. כישרונה הגדול ביותר הוא להיות לבד."

אכן, לאורך הספר היא מתארת את רגעי ההתבודדות, ההתאחדות עם הטבע ויופיו. וחשבתי על כך שבעצם כתיבת הספר שלפנינו, ההתבודדות מתפוגגת: בכל פעם שהיא מתארת את עצמה מטיילת לבד ביער, מספרת מה ראתה וכמה היופי מסביבה ניחם אותה, אנחנו שוהים שם לצידה, מתאחדים אתה ומחבקים אותה, ואיזו זכות זאת, להיות עדים־בדיעבד ליופי, כמו גם לכאב.

מופלא השילוב שווייס עושה בין הכתיבה הממוארית לכתיבת הסיפור ההיסטורי המזעזע. היא נוגעת בשורשי הכאב, ומיטיבה לתאר את פרטי האימה־תוצרת־בית: את הציפייה לתקיפה הגופנית, שהיא החלק הכי מייסר, כמעט יותר מאשר התקיפה עצמה, את ההיתלשות הגחמנית מתוך העולם הילדותי המחפש לעצמו איים של שלווה והמעבר הפתאומי אל תוך האלימות שלעולם אינה מובנת וצפויה. היא יודעת, וגם כשהייתה ילדה ניסתה לדעת, שמה שקורה לה "לא קשור בה": נפשו של אביה פצועה והוא "מוציא" על הילדה את מפחי הנפש שלו. אבל מה עם נפשה של הילדה? מדוע היא נאלצת להיות שם, מופקרת, מבועתת, מתאמצת כל הזמן לְרַצות, "להיות טובה", למנוע את התקיפה הבאה… כמה טוב היא מתארת את הניתוק, את הדיסוציאציה, שהיא ההגנה היחידה של חסרי האונים הנתונים למרותו של תוקף חזק, ועוד של מי שאמור להיות המגן, ודווקא הוא זה שמכאיב שוב ושוב, בלי פשר, בלי סיבה.

אוי.

אוי.

(וכמה מוכר).

היו קטעים שקראתי ורציתי לחבק את רוחמה וייס ולומר לה: כולנו, כל הילדות ההן, אחיות מבחירה, גם אם לא מרצון. וכשאנחנו מדברות, אנחנו מספרות כל אחת לא רק על עצמה, אלא גם על אחיותיה.

ולהוסיף רק עוד מילה אחת: תודה!

"הוי," אמר העכבר, "העולם הולך וצר מיום ליום. תחילה היה כל כך רחב עד שנפל עלי פחד. רצתי הלוך ורוץ, עד שראיתי סוף-סוף חומות מרחוק, אך החומות הארוכות הללו נחפזות כל כך להתקרב זו לזו שהנה אני כבר בחדר האחרון ושם בקרן הזווית עומדת המלכודת אשר אני רץ לתוכה."

"עליך רק לשנות את כיוון ריצתך," אמר החתול וטרף אותו.

אלקה, גיבורת ספר הביכורים הנפלא של אילנה רודשבסקי, נזכרת לקראת סופו של הרומן במילים שהיא ואביה שקלו "בתור חלופות למילה טסקה": מילה ברוסית שאין לה, כך אפשר להבין, מקבילה ראויה ומדויקת בעברית, שכן היא מביעה שלל רגשות, כולן במילה אחת. "עכשיו כבר בטוח שטסקה היא יותר האוויר שחסר מאשר כל המילים האלה יחד," אומרת לעצמה אלקה.

טסקה, מסבירה הסופרת באחרית הדבר, בעצם אמורה להיכתב "טוסקה", אבל היא העדיפה את הצליל הלא מדויק, כי כך הוא נשמע באוזניה (וכך גם לא יבלבלו בינה לבין "טוסקה" של פוצ'יני).

בנעוריה התנהלה השיחה בין אלקה למקס, אביה, הציוני עד כלות, אדם ש"לא היה מסרב לשום דבר שהמדינה, בבת עינו, הייתה מציעה לו". מקס הסביר לה שיש בעברית הכול, אף מילה לא חסרה, והיא השיבה לו במילה ההיא: "טַסקה". מקס לא הגיב מיד. אחרי ש"חשב קצת," הוא "אמר בהיסוס, אני חושב שאצל אבן שושן זה כיסופים או כמיהה", ואלקה ענתה, "כן, אפשר גם ערגה וגעגועים", והסופרת ממשיכה ומסבירה מפיה של אלקה: "אבל אין במילים האלה את ההרגשה של התסכול והמועקה והעצב והחוסר אונים". האב משיב לה: "את יכולה להשתמש גם בעצב, ערגה וגעגועים", ואז "אלקה חתכה חתיכה מהנקניק, הניחה אותה על פרוסה של לחם שחור, נגסה בפה מלא, אני יכולה, אבל המילים האלה הן לא טסקה".

נראה שכדי לבטא את התחושה שמעוררת המילה ברוסית אין בררה אלא לכתוב רומן שלם. וזה מה שעושה כאן רודשבסקי, בדייקנות וביכולת סיפורית, בהומור וברגישות יוצאי דופן. היא מספרת בפרטים רבים על הגעגועים, העצב, התסכול, המועקה, חוסר האונים.

מספרת על העלייה של אלקה והוריה מברית המועצות (שעדיין לא הייתה "לשעבר", כי הם היגרו לישראל בתחילת שנות השבעים), ליתר דיוק – מליטא.

מקס, אביה של הגיבורה, מהנדס, ואמה, סופי, מורה לפסנתר, וגם צלמת חובבת ותופרת מוכשרת. סופי מצטיינת בכל תחומי העיסוק שלה, ובמיוחד – במענה לשון חד. המשפחה הקטנה עלתה לישראל בתקווה שבתם הקטנה תגדל כאן כ"סברה", שתהיה "נורמלית", שכן האנושות נחלקת בעיני הוריה של אלקה לשלושה סוגים של בני אדם: הנורמלים, הלא נורמלים, ואלה שחושבים את עצמם… (למשל – כשקנתה מחשב נייד כדי לשבת לצד אמה החולה, הייתה בטוחה שבעיני הוריה תיחשב עכשיו "מישהי שחושבת את עצמה"…)

אבל לאיזו קטגוריה יש לשייך את הוריה, אלקה תוהה בדיעבד, האומנם נמנו עם הסוג ה"נורמלי", כפי ששאפו להיות? והרי הם נעו ונדו, לא מצאו את היכולת להשתקע במקום אחד ולהצמיח בו שורשים: זמן לא רב אחרי שהתאקלמו "בעיר הצפונית" שאליה הגיעו זמן קצר אחרי העלייה הם החליטו – בעצם מקס הוא זה שהחליט! – להיות חלוצים ממש. מאחר שהמדינה כבר הוקמה,  "כבר לא נשארה הרבה שממה  להפריח", ואת הביצות כבר ייבשו, מה נשאר לו? לעבור אל הקצה הדרום־מערבי של המדינה, להיות אחד ממקימי "העיר החדשה". שמה לא מוזכר, אבל ברור שמדובר על פתחת רפיח ועל ימית. את ההמשך הלא אנחנו יודעים. אחרי תיאור החיים החלוציים, מעוררי ההשראה, החבריים והשיתופיים ביישוב שקדם להקמת העיר, לשם עברה המשפחה, אחרי שהקימו גם את העיר וטיפחו אותה, התרחש הפינוי מהפתחה. "התהילה סביב המעשה החלוצי  של מקס הייתה קצרה מאוד, ובניגוד למעשים חלוציים אחרים, על המעשה החלוצי של מקס גם לא כולם הסכימו מההתחלה".

הוריה של אלקה עברו אחרי כן עוד ועוד דירות, הצפינו והדרימו, גרו כאן ושם, ושוב ושוב "הצליחו" לאבד את מעט הכסף שהיה להם. בעזרת הפיצויים על הפינוי קנו אמנם דירה, אבל את מה שנותר מהם הפסידו במשבר המניות. המדינה הפצירה אז בתושבים שלא ימכרו אותן. סופי, מאחורי גבו של מקס, חשבה שהיא "מצילה" את מה שנשאר מהכסף ודווקא כן מכרה את המניות בהפסד ניכר, ומקס אחריה הצליח לאבד גם את המעט שנותר: הוא לקח את המזומנים לחלפן כספים לא חוקי (שהרי אסור היה אז להחזיק דולרים, מי יודע אם האיסור הזה אינו צפוי לשוב בקרוב, לצד גזרות מבעיתות אחרות), וזה רימה אותו ובתמורה לשטרות שנשא בשקים, נתן לו צרורות של "דולרים" מזויפים.

אהבת המולדת המאומצת לא הועילה להם במיוחד. "כולנו כמעט הלכנו לאיבוד כאן," אלקה אומרת לעצמה לימים. אחרי שהוריה הלכו לעולמם היא מנסה להחזיר לעצמה את העבר ומתחילה לחפש ראיות לחייהם המשותפים. בארכיון שבו מתועדים קורות היישוב בפתחת רפיח היא מוצאת רשימות של האנשים שגרו שם, אבל משום מה השמות של הוריה נעדרים. "לעזאזל, לא יכולתם לבדוק שאתם רשומים?" היא שואלת בכעס "את שני האנשים שעכשיו היו מתים עוד יותר מקודם."

מדוע בכלל עלו לישראל? אלקה תוהה בשלב מסוים. מה הניע אותם לזעזע כך את חייהם? ואיך הם לא מבינים שזה גם הסיפור שלה? בבגרותה היא מחליטה לגור בירושלים, רק משום שהריחה שם פעם ריח של שלג, שמעורר בה זיכרונות מהעבר הרחוק. היא נאחזת בבובת גומי של קוסמונאוט שלא, היא לא הביאה אותה אתה מ"שם", אלא מצאה אותה באיזה פח זבל דווקא "כאן". גם היא מתגעגעת, גם אם זה למשהו שכמעט לא הכירה.

איך אפשר להתמודד עם ההבנה המאוחרת שמהמקום ההוא שאליו נדדו, בחולות רפיח, בשאיפה להיות "הראשונים" שדורכים על האדמה, גואלים אותה ובונים בה, בעצם סולקו תושביו המקוריים? האם באמת לא ידעו המתיישבים החלוציים את האמת? שלא מדובר במקום שומם ולגמרי לא מאוכלס? והרי ניצב שם קיר שאין מאחוריו מאומה, והיה שם מטע נטוש שעציו צומחים פרא, כל אלה סימנים שהיו אמורים להתריע: הבדואים שפגשו אותם בדרך אל חוף הים, גרו כאן פעם, ואז גורשו, כדי להקים את היישובים היהודיים…

אלקה (כמו הסופרת, כך הבנתי ממה שכתבה באחרית הדבר) אדריכלית. היא מתמודדת לא רק עם הבנה מאוחרת של העוולות שהייתה שותפה להן בלי ידיעתה, אלא גם עם עוולות עכשוויות: היא מנסה להיאבק בשחיתות ממסדית בוטה, למנוע את הקמתו של בית מלון על קרקע שאמורה להיות ציבורית. היא חולמת להקים שם אגם מלאכותי ופארק פורח. בשלבים הראשונים של המאבק המשפטי היא נוחלת הצלחה, אבל אט אט כל ההישגים שהיא משיגה בבית המשפט כנגד היזמים הולכים ומתמוססים. התהליך המתואר היה יכול להיות כמעט קומי, אלמלא שיקף מציאות אותנטית ומזעזעת שבה בעל המאה הוא בעל הדעה והכוח.

עם כל זאת, לבו של הספר איננו, לטעמי, סיפור ייסורי העלייה, הגעגועים, התוגה, האובדן, ה"טסקה", אלא – האהבה העצומה, הביקורתית והסלחנית, שאלקה חשה כלפי הוריה. היא רואה את חולשותיהם ואת החוזקות שלהם, היא נאבקת בהם וכמעט בכל מה שהם מייצגים, ובה בעת שבויה בקסמם, ומצליחה מאוד להעביר אותו גם אלינו. ולכן מדובר בסיפור כובש לב.

עם כל חיבתי הרבה לספר, אני לא יכולה להימנע מכמה הערות עריכה קלות:

• במשפט "בכל צעד שעשיתי שקעתי ומשכתי את המגפיים חזרה למעלה רק בשביל לשקוע שוב" הביטוי המודגש מתורגם מאנגלית… היא הרי לא משכה את המגפיים כדי לשקוע, אלא דווקא כדי שזה לא יקרה… מוטב היה לכתוב פשוט "ואז…" וכן הלאה.
• "השדה שקצר בעצמו, גם אם היה שלו וגם אם לא, שימח אותו." צ"ל – בין אם היה שלו, ובין אם לא.
• "ואם או בלי קשר למשבר המניות, הכסף שלהם פשוט היה שווה פחות עם כל יום שעבר", צ"ל – ועם.
• "דרום אמריקה גדולה ממנה פי שתיים" צ"ל פי שניים.

שתי חוקרות ספרות, מימי חסקין ודינה חרובי, חברו כדי לכתוב ביחד ספר מקורי ומרתק: מומחית בספונג'ולוגיה. שמו עתיר קונוטציות: "ספונג'ה" היא המילה העממית שפירושה – שטיפת הבית. יש בה יותר מנופך של ביזוי והשפלה של מי שעוסקת בה למחייתה, כפי שאפשר היה לחוש בהם לאחרונה מדבריו של חבר כנסת וולגרי וגס רוח להדהים, שאמר על חברת כנסת אחרת שיש לה "קול של עושה ספונג'ה". כלומר – די בכך שאישה שוטפת את הרצפות כדי שמעמדה בעיני אותו אידיוט יראה נחות וראוי לזלזול.

לצד ה"ספונג'ה"מופיעה המילה "מומחית" והסיומת "לוגיה" כלומר – מדע או ענף ידע העוסק בנושא מוגדר. 

שמו של הספר נלקח מתוך שיר שכתבה ברכה סרי, משוררת ילידת תימן, שעלתה לישראל בגיל עשר ב־1932. 

וכך מבארות המחברות: "התוספת של סיומת מדעית למילה 'ספונג'ה' – 'ספונג'ולוגיה' – יוצרת אפקט אירוני וביקורתי המעיד על שליטה בשפה ומייצר התנגדות למסומניה. המילה 'ספונג'ה' – כינוי לשטיפת רצפות ולספיגת המים במטלית, מסמנת מיקום חברתי נמוך ונקשרת לאישה". 

ועוד הן מדגישות: "המהלך הפרשני שלנו יכלול גם שאלות שיעסקו באמינות הייצוג: כשייצוגה של העוזרת התימנייה נעשה מתוך עמדה הגמונית מובהקת, הפטרונות וההנמכה יזוהו בנקל".

חסקין וחרובי עוסקות במנקות שמוצאן תימני, במנקות ערביות, ובאלה שמוצאן "רוסי" (אם כי חלקן בכלל לא הגיעו מרוסיה עצמה, אלא מהלאומים שהיו בעבר חלק מברית המועצות). 

ההסתכלות של שתי החוקרות ביצירות ספרותיות שמספרות על אותן מנקות היא ברוב המקרים – במבט מבחוץ, ובחלקם – מתוך תודעתן של אותן נשים (וילדות!). 

חסקין וחרוב מודעות לחוסר היכולת שלהן להבין באמת, מבפנים, לעומק, את חווייתן של אותן נשים מוחלשות ומנוצלות, כי הרי הן עצמן נשים פריבילגיות, משכילות ומבוססות: "יש בינינו לבין העוזרות הספרותיות הללו פער מעמדי, השכלתי, תרבותי, לשוני, אמוני – באופן שיוצר מרחב בלתי עביר." ועם זאת הן משתדלות מאוד להבין, לחוש ולהזדהות.

יש לזכור שאת הרוב המוחלט של הטקסטים שהן בוחנות לא כתבו עוזרות הבית בעצמן, לכן יש פה למעשה הזדהות מיד שלישית: תחילה חווייתה המשוערת של עוזרת הבית, אחריה – הסופרת או המשוררת שכותבת עליה, ורק אחרי כן – החוקרות שבוחנות את הטקסטים ומנסות להבין מתוכם מה עובר על המנקה.

חסקין וחרובי מבהירות שהן מאמינות ביכולתה של הספרות "להשפיע על המציאות", ושגם מחקר ספרותי עשוי לדעתן להשפיע עליה. כוונתן אם כן איננה רק לספר לנו, אלא גם – שנסיק מסקנות, מנקודת מבט פמיניסטית, כמובן, לגבי מעמדן של נשים שנאלצות לנקות את בתיהם של אנשים זרים, בעבר, בהווה ובעתיד. 

המחקר מתחיל בעוזרות הבית ה"תימניות", שכן הן היו המנוצלות הראשונות. הפרק קשה מנשוא, במיוחד היצירות העוסקות בעבודתן של ילדות, ובכלל – בעצם ההתניה שהתבטאה בכך שהמילה "תימניה" הייתה שקולה למונח "עוזרת בית". (אפילו אני עוד זוכרת משפט בנוסח "התימניה שלי כבר הגיעה", ולא משנה מה היה מוצאה בפועל של אותה "תימניה"…). הן מספרות אפילו על מקרה שבו המנקה פוטרה מעבודתה, כי הסתבר שמוצאה אינו תימני!

בשל התפיסה שלפיה קל לתימנים (ולתימניות, כמובן) לעבוד קשה, הרשו לעצמם המעסיקים – למעשה המעסיקות – לשלם להן פרוטות, לתבוע עבודה קשה, וכן, גם להשפיל.

אפילו בסיפורי ילדים העוזרת התימניה מתוארת כאילו מובן מאליו שגם ילדות אמורות לעבוד בבתים של אחרים. כך למשל בסיפור "רומיה המטפלת הקטנה" מאת לוין קיפניס, שנכתב בשנות השלושים ופורסם שוב ב־1981, מתוארת רומיה, "ילדה תימנייה בת תשע, כחושה ונמוכת קומה" שמגיעה לבית מעסיקיה כדי לטפל בתינוק ולנקות את הבית כשהוא ישן. כשממליצים עליה למשרה אומרים למעסיקיה הפוטנציאליים שהיא "עובדת הרבה ואוכלת מעט," וגם ש"צריך לדעת כיצד להתנהל עם כגון זו. בלי מקל ורצועה, לא תזיזי אותן". אכן, בעלת הבית מתעללת בה, נפשית וגופנית, מושכת לה בצמה, סוטרת לה, ומה שמחריד זה שקיפניס מתאר את ההתעמרות "בישירות, ללא עידון, כאילו זה סדרו של עולם, ללא ביקורת או תמיהה." 

קיפניס, שזכה בפרס ישראל לספרות ילדים ב־1978, לא היה יחיד ולא יוצא דופן. 

כך למשל כתב הסופר יצחק יציב, בשם העט י' רואה, על "המשרתות הקטנות", התימניות, שעובדות "נוח ובזול, בזיל הזול". הן, לדבריו, "יצורים מופלאים, יצורים המשקיטים אף את מצפון בעלותיהן, המעודנות רגשי אנוש נעלים. וכי כמה צריך לשלם לילדה קטנטונת, שחורת עין ושזופת פנים כזאת, אשר כבת עשר, בת שבע מראיה?" כאן הוא מונה את כל המטלות שהילדה מופקדת עליהן, כולל למשל להביא לבעל הבית את ארוחת הצהריים שלו, כי קשה לו ביום חם להגיע הביתה, אבל "שכר רב לא צריך לשלם בעד כל זה. ילדה קטנה."

מי היה מאמין. וכמה חשוב שחסקין וחרוב מעלות טקסטים כאלה מתהום הנשייה, ומעמתות אותנו אתם!

הפרק המוקדש למנקות הערביות מראה ומפרט את הקונפליקט בין העסקתה של אישה שנתפשת אויבת מעצם ערביותה, לבין הקרבה האינטימית שנכפית הן על המעסיקה והן על המנקה, שחשופה לכל הסודות הכי אישיים של בעלי הבית. קטגוריית הלאום, הן מסבירות, “יוצרת הכפפה נוספת” לנשים שבלית ברירה נאלצות להתפרנס מעבודה שנחשבת פחותת ערך.

הקושי הנוסף של המנקות הערביות נובע מכך שמכיוון שאינן אזרחיות ישראל, החוק בעצם לא חל עליהן. זוהי “האנומליה של השעיית החוק בחסות החוק”, ולכן הן מועדות עוד יותר לפגיעות מכל הסוגים. גם הן נאלצות לפעמים להביא אתן לעבודה את ילדיהן הקטנים. במאמר “על חינוך לאומי בחינוך אנושי” שכתבה אלישבע ביחובסקי, משוררת נוצרייה שהתאלמנה מבעלה היהודי אחרי שהיגרה אתו לישראל, מתארת ביחובסקי עוזרת־כובסת ערבייה שמגיעה לעבודה עם בנה הקטן, הסופג התעללות והצקות מבנה הקטן של הגברת, וכשהכותבת מנסה להוכיח אותו הוא משיב: “מה יש? הלא זהו ילד ערבי”. ביחובסקי, מבארות החוקרות, אולי מפני שלא הייתה יהודייה, מצליחה לייצג בכתיבתה את הכובסת הערבייה “ומתקוממת בשמה, בעקיפין, על מצבה הדחוק ועל חוסר הצדק שמתגלם באירוע.”

הפרק הבא והאחרון מוקדש לעובדות ה"רוסיות". המראה שלהן, בניגוד לזה של "תימניות" ושל הערביות, "תקין", שכן עורן בהיר. אבל הניצול וההתעמרות אינם שונים, ונוספת להם התפיסה המזעזעת שלפיה אפשר לנצל אותן לא רק לעניין ניקיון הבית, אלא גם כדי לחדור לגופן: הן מספקות "עבודות ניקיון וזמינות מינית". בהקשר זה אחת היצירות המזעזעות ביותר שהחוקרות מביאות בפנינו הוא השיר מאת משוררת בשם ריף "חלום חוזר" שמתאר את תחתית הייאוש וחוסר האונים:

"אִמָּא שֶׁלִּי סִפְּרָה לִי / שֶׁכְּשֶּׁעָלִינוּ לָאָרֶץ, /  וְהַמַּצָּב הַכַּלְכָּלִי הָיָה קָשֶׁה, / הִיא מָכְרָה אֶת גּוּפָהּ לִגְבָרִים. /  כְּלוֹמַר, אִמָּא שֶׁלִּי לֹא עָבְדָה בְּנִקָּיוֹן, / אִמָּא שֶׁלִּי הָיְתָה זוֹנָה. / וְנִדְהַמְתִּי, / לֹא מֵעֶצֶם הַמְּכִירָה, / כִּי אִם נֶפֶשׁ אֶפְשָׁר, אָז גַּם גּוּף, / אֶלָּא מֵהַדְּרִישָׁה לְשָׂכָר הוֹגֵן / מִמִּי שֶׁדּוֹפֵק אוֹתָהּ בַּתַּחַת. / אִמָּא שֶׁלִּי לֹא הָיְתָה עוֹלָה מַסְרִיחָה מֵרוּסְיָה. / אִמָּא שֶׁלִּי הָיְתָה לִיבֶּרָלִית, / עִם מִינִיּוּת מִתְפָּרֶצֶת / וּתְשׁוּקָה אֲסוּרָה. / לֹא סְמַרְטוּט רִצְפָּה, / אִמָּא שֶׁלִּי הָיְתָה מוּכָנָה לָרֶדֶת, // כְּדֵי לְגָרֵד אֶת הַסִּכּוּי לַעֲלוֹת חֲזָרָה. / אִמָּא שֶׁלִּי הָיְתָה זוֹנָה!"

רצוי מאוד לקרוא לא רק את השיר, אלא גם את פרשנותן של החוקרות:

"תוכנו הבוטה מפגיש אותנו עם מציאות הפוכה. סיפורה של האם מצביע על חוסר האפשרות לחלום. האופק שלה כה נמוך, עד שהיא צריכה לבחור בין מכירת גופה למכירת נפשה. השיר משרטט שתי אופציות משפילות שהדמיון התרבותי הרווח סולל עבור נשים 'רוסיות': עליהן לכופף את גופן ולקרצף רצפות או לשכב כדי שיחדרו לגופן. האפשרות לעמוד זקופה אינה אפשרית. ההכפפה כמונח תאורטי נעשית בשיר ממשות קונקרטית, לריאליזציה של המטפורה. הדוברת מציינת את הפער בין האופן שבו האם נתפסת על ידי החברה לבין הזהות האמיתית שלה כאישה עצמאית, ליברלית, שאינה 'סמרטוט רצפה'. הביטוי 'לא סמרטוט רצפה' פועל באופן אירוני משום שבהקשר הנתון הוא מופיע כמטפורה, אך במציאות החיים העולה מהשיר זהו ביטוי מוחשי מאוד, שכן באמצעותו היא מוצאת את פרנסתה. מתוך עליבות זו ובתקווה להיחלצות, האם נאלצת לבחור במכירת גופה. השורות האחרונות בשיר רומזות באופן ליטרלי לאקט המיני האוראלי וממחישות עד כמה האפשרות 'לעלות חזרה' חסרת סיכוי. הביטוי 'לעלות חזרה' פועל בשיר בכמה רבדים. הוא מתייחס גם ליכולת ההזדקפות הגופנית, הכלכלית, המורלית. ואולי הוא גם טומן בתוכו עוקץ מריר על האפשרות להחזיר את הגלגל לאחור, לבטל את העלייה למדינת ישראל, על השלכותיה המבישות, ו'לעלות חזרה' למצב שלפני האפשרויות הדחוקות והתיוגים המבישים." 

חשוב! חשוב כל כך לקרוא, לזכור, להבין, להפנים, ספר שכולו אחווה נשית רגישה וחכמה, והוא טומן בתוכו גם את המאבק להבנה ולשוויון אמיתי. 

"אחרי שהגרמנים דיכאו את ההתקוממות בוורשה, שרפו את העיר ורוקנו אותה מתושביה, כיוונו הפולנים את שנאתם בעיקר ליהודים. באולם שלי בבית החולים בפיאסטוב הם נותרו נושא השיחה העיקרי. היהודים היו אשמים בכול. מאז ההאשמות בהרעלת בארות ועלילות הדם בימי הביניים, לא השתנה דבר".

"לדעת רבים מהמאושפזים באולם, היהודים היו מעין רוחות רעות שנדדו בעולם כדי להמיט על האנושות אסונות וצער. בלי היהודים לא יהיו עוד דאגות בעולם. לא יהיו עוד רצח, פשע, מחלות ומלחמות. היטלר, גבלס ושטרייכר דיברו מפיותיהם של חברי המאושפזים. התעמולה הנאצית של גבלס הוכתרה בהצלחה".

"היהודים קומוניסטים."

"היהודים קפיטליסטים."

"היהודים אימפריאליסטים."

"היהודים סוחרי עבדים."

"היהודים שולטים בעולם!"

"היהודים מיליונרים!"

"הרחובות שייכים לפולנים, אבל היהודים הם בעלי הבתים."

"היהודים גרמו למלחמה!"

"יוליאן טובים היהודי מתיימר להיות המשורר הפולני הטוב ביותר!"

"הכסף היהודי השתלט על אמריקה!"

"היהודים אופים מצות בדם של ילדים פולנים!" וככה זה נמשך כל יום, כל היום. לא כולם השתתפו בשיחות האלה, אבל איש לא מחה נגדן."

ספרו של אדוארד רייכר רצוף בתיאורים כאלה של גילויי אנטישמיות. קשה לקרוא אותם, אבל קשה לא פחות לחשוב על גילויי הגזענות הבוטים, המבעיתים, שנחשפים בלי הרף כאן אצלנו, במדינה ה"יהודית ודמוקרטית", לאחרונה – הפוגרום (והוא לא הראשון! אפשר לקרוא על כך כאן) בחווארה.

אבל יש עוד דוגמאות רבות לגזענות, לא רק כזאת שמופנית לעבר פלסטינים. הנה שלוש דוגמאות קטנות, מני רבות:

"לוחמים מחטיבת גבעתי ירקו על אנשי דת נוצרים ועל הצלב שנשאו במהלך תהלוכה בעיר העתיקה בירושלים שהתקיימה בתחילת החודש".

עצם קיומו של ארגון להב"ה שראשי התיבות שלו הם: למניעת התבוללות בארץ הקודש.

הדרישה לשינוי חוק השבות. 

גזענים למדו מגזענים 

בשנים האחרונות עלו כפורחות משוררות צעירות, כגון מרוה זוהר, סשה פקטור, רוחמה וייס, דנה בומץ, קים מידן ואחרות, שהעזו לעסוק ביצירותיהן בנושאים שנחשבו לטאבו עד לא מכבר, אלימות מינית, גילוי עריות, אונס. אליהן הצטרפה גם הסופרת הוותיקה עופרה עופר־אורן (ילידת 1951, תל אביב, גדלה ביפו ומתגוררת כיום בקריית אונו), שפירסמה ב-2018 ספר שירים ראשון, "מה המים יודעים על צמא" (הוצאת ספרי עיתון 77), ובו שירים על האלימות המינית שספגה מאביה, "ניצול שואה, קברניט באל על, טייס, מפקד טייסת", כפי שהיא מתארת אותו באירוע, שבמהלכו היא תכנה אותו "הצורר שלי".

עתה היא פורצת אל דרך חדשה בהקשר הזה באמצעות רומן־שירה הכולל לא פחות מ-336 סונטות ומבוסס בראשיתו על סיפור אמיתי שסיפר לה בן־זוגה אריק, שהשתתף בקורס חובלים בסוף שנות השישים באילת. פעם אחת, כשהתקרבו עם סירתם אל החוף, היו עדים למקרה אונס קבוצתי של צעירה בידי כמה חיילי מנהלה. מפקד הקורס הפסיק את האירוע והחיילים אמרו לו "אבל היא רצתה", והוא השיב, "אם היא לא התנגדה, זה רק מוכיח שמשהו לא היה בסדר". אורן מספרת ש"כשהאנגלייה נאנסה בקפריסין, באיה נאפה, זה היה הטריגר", ומוסיפה, "באותה תקופה תירגמתי את הסונטות של שייקספיר והן השפיעו עלי. ניסיתי לכתוב בפרוזה וזה לא הלך ועם הסונטות זה רץ. למדתי על הגר [השם שהעניקה לגיבורת הרומן, הצעירה שנאנסה באילת] כל מיני דברים תוך כדי הכתיבה. זו היתה שאלה אמנותית".

עכשיו היא קוראת את סונטה מס' 13 המתארת את הליכתה של הגר אל החוף לפני המקרה הנורא של האונס: "נִתְבּוֹנֵן: הִיא עֲדַיִן הוֹלֶכֶת לְאַט, / תַּלְתַּלֶּיהָ לוֹכְדִים אֶת הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁכְּבָר / מַצְהִיבָה, אַךְ בְּרֹךְ, כִּי אֲפִלּוּ אֵילַת / לֹא שׁוֹלַחַת בַּחֹרֶף מַבָּט מְסֻנְוָר. / עַל הַחוֹף לְרַגְלֶיהָ שִׁבְרֵי הַצְּדָפִים / שָׁכְחוּ כְּבָר מִזְּמַן כָּל שְׁלֵמוּת חֲלָקָה, / הִיא אֵינָהּ מְשַׁעֶרֶת שֶׁיֵּשׁ לָהּ צוֹפִים, / הִיא פּוֹסַעַת כְּמִי שֶׁאִבְּדָה אֶת דַּרְכָּהּ. / הִיא כָּל כָּךְ מְסֻחְרֶרֶת, כָּל כָּךְ אֲבוּדָה, / הִיא פּוֹסַעַת — לְאָן וּמַדּוּעַ? הַאִם / הִיא תִּמְצָא שָׁם עֶזְרָה? מָה תִּלְמַד? מָה תֵּדַע? / הִיא פּוֹסַעַת, נוֹשֵׂאת אֶל הַשֶּׁמֶשׁ פָּנִים / לְלִטּוּף קְטִיפָתִי, מְרֻחָק, מְנַחֵם: / הַבְטָחָה עִם כִּסּוּי, אוֹ סִכּוּן מְאַיֵּם?" (עמ' 27).

שימו לב למלה "נתבונן". היא מייצגת את דמות המספרת הכל־יודעת, שעוברת כחוט השני לכל אורך הסונטות של הרומן. "יש בספר הזה משהו מטלטל", אומרת גליה עוז, שמגלה כי היא זו שהזמינה את אורן למפגש, "הווירטואוזיות של החריזה, כולו כתוב בתוך סונטות… בשפה עכשווית ולא מתאמצת". עוז אומרת כי הגיבורה היא כמעט "קורבן חיוני. זה כאילו היה מוכרח לקרות לה". ובהמשך, "כותרת חלופית לרומן היתה יכולה להיות 'שום דבר לא יציל את הגר'".

היא מבקשת מאורן שתקרא את סונטה מס' 38, המכילה את המלים האלה ומטרימה מקרה מוקדם של פגיעה מינית שהגר ספגה מדודהּ הטייס, גיבור מלחמת ששת הימים, בבית הוריה, כשגם מאביה הרופא היא ספגה פגיעות מיניות שכאלה: "הַמִּלִּים כָּאן הוֹלְכוֹת / לְאִבּוּד, הֵן עַכְשָׁו רְסִיסִים נְטוּלֵי / מַשְׁמָעוּת, וְאִתָּם רְחָשִׁים וּגְנִיחוֹת, / וְגוּפָה מְבַקֵּשׁ לְהַמְרִיא אֶל שׁוּלֵי / הַיְּקוּם, אַךְ אֲבוֹי: הוּא נִתְקָל בַּתִּקְרָה, / וּמִשָּׁם הִיא תַּשְׁקִיף. לֹא תִּקְרָא לְעֶזְרָה" (עמ' 52).

רומן הסונטות של אורן, שמעלה במחשבה את רומן החרוזים של מאיה ערד "מקום אחר ועיר זרה" (2003), הוא לא בהכרח וירטואוזי מבחינת מלאכת החריזה שלו אבל כן מרתק לקריאה ומרשים מבחינה ספרותית, הגם שהוא לא חף ממלודרמטיות. אורן טווה במהלכו את פרקי חייה של הגר, החל מהזמן שבו מתרחש המקרה בפרק הראשון (1969) ומשם במבט לאחור וקדימה (בפרקים 1973; 1976; 1986; 1999). כך למשל חולפות 60 סונטות עד הרגע שבו מתחילה אורן לתאר את האונס עצמו, במהלכו הגר "שָׁכְבָה עַל הַחוֹל אֲבוּדָה וּשְׁמוּטָה", "כְּמוֹ בֻּבַּת סְמַרְטוּטִים אוֹ כְּמוֹ צֶמַח עָקוּר" (מתוך סונטה 65, עמ' 79). התיאור כאן בוטה וקשה לקריאה.

רגע לפני שהאירוע מקבל תפנית פוליטית וגם תרפויטית, כאשר נשים בקהל מספרות על פגיעות מיניות שחוו, עוז שואלת את אורן אם הצורה השירית הֵקלה או הכבידה עליה ואורן משיבה, "המשקל מאוד מוקפד וגם החריזה בלי פשרות ולי זה עזר לכתוב את מה שלא ניתן לכתוב אותו. דווקא המוזיקליות והכאילו משחקיות מאפשרות לבלוע את זה".

עכשיו הדיון מתמקד בספרה של עוז, שאת המקרה שלה הקהל, מטבע הדברים, מכיר יותר ושאני כאן אתמקד בו פחות. אורן מגלה שלפני המפגש אשת תקשורת ידועה שאלה אותה "איך את מעזה להיפגש עם אשה כזאת איומה", ועוז מפתיעה כשהיא משווה בין ההתקפות שספגה מאז שסיפרה את סיפורה על אביה הסופר עמוס עוז, שהתעלל בה בילדותהּ לדבריה, לבין המצב הלאומי, "איך מי שצועק על הנזק הוא זה שמואשם ביצירתו. זה מהלך אופייני לרודנויות וזה קצת מאפיוזי". ובהמשך היא קובעת בנחרצות, "אין דיבור עם מתעלל. זה גם מסר מפֹה לנשיא המדינה: אין דיבור עם מתעלל. יגידו כך ואז יעשו את ההפך".

ההקשר הפוליטי האקטואלי שהיא עושה לא מנותק גם מהיצירה של אורן, שמשתמעת ממנה ביקורת חריפה על החברה הישראלית המיליטריסטית והשוביניסטית. בין אם מדובר בחיילי מנהלה ובין אם מדובר בטייסים וברופא, כולם יכולים לפגוע בנשים. לא בכדי אורן בוחרת לְהָגָר פתרון בדמותו של פיטר מלונדון, גבר זר האוסף אותה בטרמפ מאילת לאחר האונס, כמו רוצה "לְהוֹתִיר מֵאָחוֹר אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת" (מתוך סונטה 276, עמ' 292).

קישור לטור בעיתון הארץ

ברגע מסוים, בעמוד 631, הספר מסתיים. מבחינתי הוא יכול היה להימשך עוד ועוד. מצד אחד התחושה הזאת מעידה על מעלותיו, אבל בד בבד גם על חולשתו, שכן מדובר אמנם בספר קריא מאוד, סוחף ומרתק ברובו, הדמויות שהוא יוצר משכנעות ומעניינות, אבל לא ממש ברור לאן הוא חותר, אף על פי שיש בסופו סגירה נאה של  של העלילות השונות.

צומת הוא סיפורם של בני משפחת הילדברנט. האב ראס הוא כומר בקהילה קטנה בפרוורי שיקגו, אשתו מריון תומכת בו, עוזרת לו לכתוב את הדרשות שלו ומגדלת במסירות, כך היא מאמינה, את ארבעת ילדיהם – בנם הבכור קלם, בתם בקי, ושני הבנים האחרים, פרי וג'דסון. למעשה אין לה מושג מה מתחולל בעולמם הנפשי והרגשי של ילדיה.

בכל פרק אנחנו רואים את העולם מנקודת המבט של אחת הדמויות: טכניקה ספרותית שאני מחבבת מאוד, כי היא מאפשרת לסופר להציג אי הבנות בתפיסה של זולתנו. למשל, כשמריון מקנאה בבתה על כך שהיא חווה אהבה ראשונה, אין לה מושג שבקי בכלל מתייסרת בנפתוליה הבלתי נמנעים של אותה אהבה; כשבקי סבורה שאחיה פרי סתם רע, מושחת ושונא, אין לה מושג שבעצם הוא מקנא בה, כי היא כל כך מקובלת ואהודה; כשראס מאמין שהוא מצליח להסתיר מאשתו עד כמה הוא נמשך לאחת מנשות הקהילה, אלמנה צעירה ויפה, אין לו מושג שמריון רואה ויודעת הכול, והוא כמובן לא יודע אילו רגשות מתעוררים בלבה בעקבות בוגדנותו הרגשית. כשקלם בטוח שאביו "נדחף" כדי להנהיג את קבוצת בני הנוער שאליה הוא משתייך, ולכן מתחלף עם המדריך, הוא לא יודע שלא אביו יזם את ההחלפה. יש אינספור דוגמאות, ואלה שציינתי הן כמובן מעין סיכומים שטחיים: הטקסט מורכב מאוד, ואנחנו, הקוראים, מלווים את הדמויות שתודעתן נפרשת בפנינו באטיות, בהדרגה ובתחכום רב.

נראה כי פראנזן בקיא מאוד בסוגיות השונות שהוא מביא בפנינו: שחרור האישה, חייהם של גייז, מלחמת וייטנאם, עושק האמריקנים־הילידים, הנזק שגורמים הסמים. אבל הסוגיה העיקרית, ליבו של הסיפור, היא עניין האמונה הדתית. כל הדמויות מתנקזות אל קבוצה בשם "צומת" (כן, היא העניקה לספר את שמו), שמשויכת לכנסייה שבה ראס פועל. מדובר על קבוצה של בני נוער, למעשה – מעין תנועת נוער נוצרית – שראס, הכומר, אמור להפעיל אותה, אבל לפני שלוש שנים הודח ממנה באקט פומבי משפיל. שלושת ילדיו הבוגרים השתייכו, או משתייכים ל"צומת", שמשמשת מוקד משיכה משמעותי ביותר בחייהם. אבל "צומת" היא גם משל לחייהם של בני המשפחה, שכן בימים שבהם הסיפור מתחיל, בערב חג המולד של שנת 1971, הגיע כל אחד מהם לצומת דרכים בחייו. מכאן ואילך החיים של כל אחד מהם ישתנו לצמיתות.

ג'ונתן פראנזן הוא בעל מלאכה מיומן מאוד. הרומן גדוש בפרטים יפהפיים, שלא יכולתי שלא להתעכב עליהם. למשל: אחד מבני המשפחה מוצא את מקום המסתור הביתי שבו מחכות המתנות לחג המולד, עוד לפני שנעטפו: "הוא פתח את דלת הארון וכרע על ברכיו. עירומן של המתנות על רצפת הארון היה אות מקדים עצוב לעתיד העירום הצפוי להן, לאחר התהילה הקצרה, הכוזבת, כשהן עטופות." כמה יפה!

הנה עוד דוגמה: בפרק המוקדש לתודעתה של בקי מסופר על כך שאבי המשפחה החליט להתחיל לצאת אתה לטיולים בטבע, במקום עם קלם, בנו הבכור, כפי שנהג לעשות בעבר. "מבחינת קלם, הכול בחוץ היה הרפתקה – גפנים שאפשר להתנדנד מהן, בארות ישנות שאפשר להשליך לתוכן אבנים ולשמוע את הקול, נדלים איומים שאפשר לגלות מתחת לסלעים, תרמילי זרעים שאפשר להריח ולפתוח, סוסים שאפשר לפתות בתפוח. בשביל אביה הטבע היה רק דבר מפואר אך נטול פרטים שברא אלוהים. הוא דיבר עם בקי על ישו, וזה גרם לה אי נוחות, והוא דיבר אתה על חייהם הקשים של האיכרים המקומיים, וזה היה מעניין יותר אך אולי לא חכם כל כך מצידו."

מדהימה יכולתו של פראנזן לאפיין את הקולות השונים של בני המשפחה, אף על פי שהרומן נכתב בגוף שלישי, של מספר "כל יודע". למשל – את הציניות של פרי בתחילתו של הרומן: "פרי עצמו עדיין לא שמע מאלוהים; אולי הקווים מושבתים, או אולי משום שאין אף אחד בקצה השני," ולעומתה – את הקדחתנות ההזויה שלו לקראת סופו של הספר. פראנזן מיטיב לאפיין את התשוקה המטורפת שראס בוער בה; את התסכול המר של מריון מכך שהשמינה ואיבדה את יופייה; את האהבה העמוקה, המעט חריגה אולי, של קלם לאחותו.

כל אלה מרתקים ומושכים מאוד לקריאה.

אבל לצד השבחים, אין ברירה, אני חייבת לציין את הבעיה החמורה שמתעוררת בקריאת הספר בעברית. למרבה הצער, התרגום רצוף תקלות. העברית קשה לא פעם לקריאה, לפעמים ממש לא מובנת, לפעמים "תרגומית" מאוד. הנה כמה דוגמאות:

"להפגנה נגד המלחמה באביב של השנה הקודמת הוא עיצב סמל שלום מסרט בידוק והדביק אותו על גב המעיל". לא הבנתי. סמל שלום מסרט בידוק? למה הכוונה?

"היא שנאה לרוץ, שנאה את חבטת הבשר העמומה של איבריה הכבדים כלפי מטה, אך כשפנתה לשדרות מייפל התחילה לרוץ בצעדים קצרים ושטחיים, שהדעת נותנת ששרפו קלוריות רבות יותר מהליכה ליחידת מרחק." כל כך מסורבל ותרגומי! (אולי: שמן הסתם שרפו יותר קלוריות מאשר בהליכה.)

"מריון לא הייתה בטוחה אם הקסם של אורות חג המולד בלילה די בו לקזז את כיעורם של הקישוטים בשעות האור, שהיו רבות. גם לא הייתה בטוחה אם התרגשות הילדים מקישוטי חג המולד די בה לפצות על העבודה המונוטונית וחסרת הקסם הכרוכה בהכנתם בשנות בגרותם, שגם הן היו רבות."  הצעה עריכה שלי: "לא היה ברור למריון אם די בקסם של אורות חג המולד כדי לעמעם את כיעורם של הקישוטים בשעות האור הרבות, ואם התרגשותם של הילדים למראה הקישוטים מפצה על כל העבודה החדגונית וחסרת הקסם – "(מכאן ואילך לא הבנתי מה בעצם כתוב, ולכן לא יכולתי להציע תיקון אפשרי).

"הוא היה כמו תא וידוי מודרני" אפשר ומוטב "הוא דמה לתא וידוי מודרני".

"[…] ושם גדלה מריון כילדה עשירה (לזמן מה)" – במשך זמן מה.

בקי שומעת את עצמה שואלת שאלה, אבל בעברית נכתב – "אמר מישהו בקול רם" (באנגלית אין כמובן הבדל בין זכר ונקבה, somebody asked…)

"נשימותיה נודפות ריח יין", בעברית הייתי כותבת – "פיה מדיף…"

"הוא הרגיש שמריון נעשית אבן ריחיים. הוא העדיף את ההתרגשות של תשומת הלב שזכה לה מהזן החדש של הנערות באחווה" – כל כך מסורבל! כל כך תרגומי!

"בחדר האוכל עומד "ריח חריף מבעירה של פחיות חימום מתחת למחבת…" פחיות חימום? מה זה?

"עשן הסיגריות החמיר את האסתמה של ג'ימי, והגובה הרב פגע בטעמן". הגובה הרב? לא מבינה.

"אני חולמת על בוטני הבירה במזוודה שלי." בוטני הבירה? מה זה?

"מהשמים המלוכלכים הגיחה אנחה חלשה של תעשייה, מהעצים צרצר קיק אגוזים." תעשייה? למה הכוונה?

"הבחור צלוק הפנים" – צלוק הפנים? מדוע לא בפשטות "שפניו מצולקות"?

"הציפייה למזג אוויר של סוודר בוויסקונסין" – מזג אוויר של סוודר? אולי – מזג אוויר שמחייב (או מצריך) סוודר?…

Whipped cream בעברית – קצפת. לא "חמאה מוקצפת".

דשא רטוב שגונו emerald הייתי מתרגמת – אזמרגד, מילה שמשמרת את הצבע הירוק, במקום המילה "ברקת" שהיא נכונה, אבל מחמיצה את העיקר בתיאור.

מה הם "מכנסי הדנגרי"? אני משערת שבאנגלית נכתב dungarees, שפירושם פשוט – סרבל.

הדוגמאות שציינתי הן רק קצה הקרחון. הן אולי נראות קטנוניות, אבל הן משקפות את רוח הדברים: תרגום שעדיין נזקק לעריכה רבה.

עם זאת, וחרף ההסתייגויות, עלי להדגיש כי נהניתי מאוד מקריאת הספר.

פעם כשאחד הנכדים היה כבן שנה וחצי, אולי קצת יותר, הסבנו את תשומת לבו לשקיעה, ולחושך שירד על העולם בעקבותיה. הפעוט נחרד. שוב ושוב מלמל בדאגה: "אין שמש! אין שמש!" ולא ידע את נפשו מרוב דאגה. הבטחנו לו חזור והבטח שהשמש תזרח שוב, "מחר יהיה בוקר, השמש תחזור, יהיה אור!" אמרנו לו, אבל הוא נרדם מודאג, רק כשהשכים קום, עם עלות השחר ונוכח שאמת דיברנו, נרגע.

לא יכולתי שלא לחשוב אז על אבות אבותינו הקדמוניים, ועל הדאגה שחשו כנראה כשנכחו גם הם בהיעלמותה של השמש, ועל ההקלה שהתעוררה בלבם כשראו, כמו הפעוט שליווינו את מצוקתו ואת שמחתו, שהשמש חזרה. עד מהרה – כך אני מדמיינת אותם – למדו שיש קביעות במעברים השמיימיים, לא רק היומיים אלא גם החודשיים – הירח מתמלא ומתמעט, והשנתיים – עונות השנה חוזרות על עצמן ואפשר כנראה להתחיל לסמוך עליהן… 

ספרו האחרון של קאזואו אישיגורו, קלרה והשמש מתחזה לרומן עתידני, מעין "סיינס פיקשן" (המונח העברי – "מדע בדיוני" מאוס בעיני). הוא נראה קצת רלוונטי לימינו, ולהתפתחויות המסעירות בתחום הבינה המלאכותית. האמנם התפתחה תודעה של ממש בצ'טבוט של גוגל, כפי שטען ביוני 2022 מהנדס בחברת גוגל? (החברה הגיבה בפיטוריו של האיש, והסבירה שהוא מדבר שטויות…).

מאז אותה ידיעה שעלתה לכותרות צצו תוכנות כמו ChatGPT או Bing AI chatbot שמאפשרות לנהל "שיחה" לכאורה קוהרנטית ויצירתית, ויכולות גם לכתוב למעננו "עבודות" או טקסטים, כמו זה של הנאום שנשאה ח"כ שרן השכל בפברואר 2023, לדבריה את הנאום כולו כתב בעבורה ChatGPT.

ברומן של אישיגורו הטכנולוגיה התפתחתה עד כדי כך, שרובוטים משוכללים ביותר נבנים כדי שישמשו כ־"AT" (באנגלית), ח"א בעברית: ראשי תיבות של המונח הממוצא, כמובן, חבר או חברה אוטומטיים. 

הרובוטים מפותחים עד כדי כך שהם נהפכים במציאות של הספר ליישויות כמעט אנושיות. המשפחה שאליה הם מגיעים מקפידה לנהוג בהם בנימוס ובהתחשבות, (אם כי יש גם פה ושם בני אדם שמתנגדים להם, מכנים אותם "מכשיר", מסרבים לפנות אליהם בשמם וכועסים כשהם תופסים את מקומם של בני אדם, בתיאטרון למשל). הם עצמם, אותם חברים אוטומטיים, כפי שאנחנו לומדים מתוך תודעתה של אחת מהם, קלרה, שהסיפור מסופר מפיה בגוף ראשון, מעוניינים רק בדבר אחד: להיטיב עם בני האדם, במיוחד עם הילד או הילדה שהם משמשים להם ח"א.

אי אפשר כמובן שלא להיזכר בשלושת חוקי הרובוטים שניסח אייזק אסימוב, אחד מבכירי הסופרים של הסיינס פיקשן, ומראשוני הכותבים בסוגה:

1. "לא יפגע רובוט לרעה באדם ולא יאפשר למחדל לפגוע בו".
2. "רובוט חייב לציית לפקודותיו של אדם, בתנאי שאינן סותרות את החוק הראשון".
3. "רובוט חייב להגן על קיומו, בתנאי שהגנה זאת אינה סותרת את החוק הראשון או השני".

קלרה אכן מצייתת לחוקים של אסימוב (הם אינם מוזכרים בסיפור, אבל התנהגותה מעידה כי תוּכנתה לכך). בכל אינטראקציה עם בני אדם היא מקפידה לשמור על שלומם ואפילו על נוחותם. אם למשל נאלץ מישהו לזוז ממקומו כדי לאפשר לה לעבור, היא עושה הכול כדי שזה לא יקרה, ושהיא לא תטריד אף אחד. היא מרבה להחניף לבני האדם, אומרת להם תמיד רק מה שיכול לשמח, להרגיע, לפייס ולעודד אותם, ולעורר בהם תקוות.

היא עד כדי כך משוכללת, שהיא מפתחת תיאוריות ומחשבות "יצירתיות". מאחר שהיא פועלת על כוח סולרי, היא סוגדת – ולא, זאת לא מילה מוגזמת! – לשמש, ורואה בה כוח מחייה ומרפא. כאן נזכרתי בנכד אחוז האימה, שמא השמש נעלמה לעד. 

כי קלרה בטוחה שהשמש יכול להיטיב עם בני האדם. (ברומן השמש היא בלשון זכר, אף על פי שבאנגלית היא נטולת מגדר, היא "it". מאחר שקראתי את הרומן באנגלית, תהיתי איך התמודדה המתרגמת, דבי אילון, עם הסוגיה). כדי שזה יקרה קלרה פונה אל השמש, ומבקשת ממנו עזרה, למעשה – מתפללת אליו ומתחננת! היא אפילו בטוחה שאם תקריב משהו מתוך "גופה", תצליח לרצות את השמש ואז "תשיג" ממנו סיוע והצלה… כמובן שההאלהה של השמש אינה רעיון חדש. במצרים העתיקה האל רע שימש כאל השמש, במיתולוגיה היוונית והרומית – אפולו והליוס, וגם במיתולוגיות של עמים אחרים יש שלל אלי שמש. 

קלרה סוגדת לו באמונה שאפשר לראות בה דת. מעניין החילוף בין הלהט האמוני של קלרה הרובוט, לבין הציניות הקונקרטית של בני האדם, שאינם מבינים כי אי אפשר להחליף לחלוטין בין רובוט לאדם. המילה נשמה לא מוזכרת, אבל קלרה חשה בקיומה. בשלב מסוים כמה מהם מתכננים להשתמש בקלרה הרובוטית כתחליף אפשרי לדמות אנושית. הם רוצים להטיל עליה ללמוד את אישיותה ואת דמותה של צעירה אנושית חולה מאוד, ואז, אם אותה בת האדם תמות, קלרה אמורה למלא את מקומה. 

הם לא מבינים את מה שקלרה יודעת: שיש בבני אדם משהו שרובוט לא יוכל לקלוט ולייצג עד הסוף. קלרה קולטת שבני האדם ייחודיים כי בני אדם אחרים אוהבים אותם ורואים בהם צדדים שאף רובוט לא יוכל לחקות.

חרף כל דבריי עד כה, אלה שמעידים לכאורה על הנאתי מהקריאה, אני חייבת להודות שלא רק שלא נהניתי מהספר, אלא ממש סבלתי ממנו. בדרך כלל אני לא מאלצת את עצמי לקרוא. אם משהו מטריד, מרגיז, משעמם, לא משכנע, אני מרפה ועוברת לספר הבא.

את קלרה והשמש המשכתי בכל זאת לקרוא, כי ברגעים מסוימים חשבתי שמדובר בסופו של דבר באיזושהי אמירה כוללת, רחבה ואולי אפילו מעניינת, על מהותה השקרית של האמונה. על כך שבני האדם פונים ומדברים, כמו שקלרה עושה, אל גוף שמימי אדיש ומרוחק, שאינו שומע אותם ואת תפילותיהם. חשבתי שאישיגורו רוצה לספר לנו על תמימות, על רמייה עצמית, על קוצר יד, על מחשבות שווא, על טעות נוגעת ללב. חשבתי שקלרה תתפלל אל השמש, תדבר "אליו", ותתפקח אחרי שתיווכח שהכול אשליה אחת גדולה.

אבל למרבה הפלא, "מזימתה" של קלרה דווקא מצליחה. אז מה מבקש הסופר להראות לנו? שכוחה (כוחו…) המרפא של השמש נתון למשא ומתן? שאפשר לבקש ממנה (ממנו) עזרה, והיא תיענה? שקלרה ההוזה במחשבות שווא בעצם צודקת? 

חשתי כל זמן הקריאה במין צרימה לא נעימה ומציקה. לא מהסוג שמעניק תובנות ראויות, אלא יותר בכיוון של – מה אתה בעצם רוצה מהחיים שלי, מר קאוזו? במיוחד מכיוון שהיו לאורך הסיפור הרבה קצוות חוטים שהושלכו לעבר הקורא אבל נשארו פרומים ומיותרים. כל מיני פרטים שקיומם לא השתלב עם המכלול. כל מיני התחלות בלי המשכים. היה רגע שבו אמרתי לעצמי שאישוגורו כתב כך בכוונה, כדי לעורר בנו את החוויה המקוטעת, הלא מגובשת, של קלרה, אבל לא. להערכתי זה לא נעשה בכוונה, אלא מתוך רשלנות ואולי הזדרזות יתרה בכתיבה. אולי עורך טוב היה יכול להסב את תשומת לבו לריבוי הפרטים שלחלקם אין בסופו של דבר משמעות. אולי סופר במעמדו של אישיגורו – זוכה פרס נובל לספרות ב־2017 – כבר לא מתייעץ עם אף אחד. וחבל. 

כל כך אהבתי את ספרו כשהיינו יתומים, אבל קלרה והשמש ממש עשה לי רע. מצטערת…

קישור לרכישת הגליון

קישור לפייסבוק של הו!

קישור לאינסטגרם של הו!

ספרו של גיש עמית מוגדר "ממואר", אבל הוא מתמקד כמעט אך ורק בחייו המקצועיים של הכותב, מורה ומנהל בית ספר.

חייו הפרטיים מוזכרים רק בחטף וכבדרך אגב, וכך נודע לנו בתחילתו של הספר שגיש נשוי אבל מצוי בהליכי פרידה מאשתו, ולקראת סופו של הספר הוא מזכיר את קיומה של תינוקת שנולדה לו אך מתה כנראה מיד, ונקברה בברלין. פה ושם הוא מזכיר את ילדיו במשפט קצר, אבל זה כל מה שנדע על חייו האישיים.

הממואר מתמקד, כאמור, בחייו המקצועיים, וליתר דיוק – בחוויותיו כמנהל של שני בתי ספר שונים.

בשליש הראשון של הספר הוא מתאר את התנסויותיו כמנהל של בית ספר שחלק גדול מהילדים בו הם ילדי פליטים. הוא מתאר איך הטיחו בו מהרגע הראשון את קשייהם ואת הקיפוח המר שהם חשופים לו. כך למשל כשסיפר להם על ברלין ושאל אותם אם ביקרו שם פעם, אמרה לו אחת מהם "אנחנו לא יכולים". כשניסה  לברר מדוע, ענתה: "אין לנו תעודות זהות." הוא ביקש הסבר. "אין פה מה להסביר," השיבה הילדה ביובש.

״אתם כל הזמן מתבכיינים פה על השואה, אבל מי שהוא לא יהודי, לאף אחד לא אכפת ממנו," אומרת לו תלמידה אחרת, בכיתה י', במהלך שיעור ספרות, ובשיחה אישית מסבירה לו פליטה מגאנה: "ישראל היא לא הבית שלי. אתם לא רוצים אותי פה," וזאת אחרי שהוא מנסה להבין היכן היא מרגישה שייכת: "יש לי שני בתים", היא אומרת, "אחד בגאנה השני בישראל", אבל היא לא מרגישה בבית בשום מקום. את השפה בגאנה היא לא יודעת, וגם לא נשארו לה שם חברים.

קשה לקרוא את התיאורים של עמית, שפורש בפנינו את מצוקתם של הילדים התלושים הללו, ובעצם – גם את מצוקתם של המורים. הכול מעניין את הילדים, הוא מספר, חוץ מאשר – מה שהם אמורים ללמוד, והמורים מוצאים את עצמם מתחננים לפניהם: "תהיו אתי…"

קשייהם של המורים אינם נובעים רק מבית הספר המסוים ומאוכלוסייתו המיוחדת. היא מובנית, כך מראה לנו גיש, בתוך מערכת החינוך עצמה. "ראית פעם מקום עבודה, חוץ מאשר מפעלים ובתי ספר, שאין בו מקום, ואפילו קטן מאוד, לעובדים?" שואל אותו נחום, המורה לתנ"ך, ומנסה להסביר מדוע המורים כועסים כל כך. והרי בשום בית ספר אין פינות מסודרות, מקום שאפשר להיפגש בו בפרטיות עם הורים ועם תלמידים, להשאיר בו חפצים אישיים, להתרווח או לעבוד – מורים, כידוע, מכינים מערכי שיעור, דוחות, ציונים, בבית! בשעות ה"פנאי" שלהם!

גיש עמית עזב את ניהול בית הספר, ועבר לנהל בתי ספר אחר, אנתרופוסופי. חלקו העיקרי של הספר מוקדש לשיטה האנתרופוסופית. עמית לא מהסס למנות את חסרונותיה של השיטה, ונראה שבחשבון הכולל הם גוברים בעיניו על מעלותיה. הוא מתאר את האדיקות הכמעט דתית שבה מתנהלים המורים הדוגלים ברעיונותיו של רודולף שטיינר. את הטקסים שמתנהלים לא רק עם הילדים, אלא גם בין המורים לבין עצמם: "אני מתחיל ללמוד בסמינר לאנתרופוסופיה. המפגש הראשון נעים מהצפוי. אבל שבוע לאחר מכן אנחנו מתחילים קורס ביוגרפיה רוחנית. זוהר, המורה לאָמנות: ביוגרפיה היא החיים מנקודת מבטו של אלוהים. היא מבקשת מאיתנו לספר על ילדותנו המוקדמת. אני משותק מחמת התביעה לחשיפה עצמית, מהפלישה הגסה אל הנפש, פלישה המסווה עצמה מאחורי מראית עין של קרבה או אינטימיות, ודווקא משום כך כמעט בלתי אפשרי להתנגד לה." עוד נדרשו המורים להתהלך בחדר ולהתחבק בכל פעם שהמוזיקה נפסקה.

טקסים דומים נערכים גם בשיתוף הורי התלמידים. וכמובן שעם התלמידים עצמם.

האם השיטה מונעת אלימות, מפחי נפש, מריבות בין תלמידים?

מסתבר שלאו דווקא. עמית מתאר לא מעט מקרים של תלמידים שונים שמאבדים את העשתונות, משתוללים, מכים, הורסים ציוד. ילד שמתפרץ לכביש, ילד שטיפס על הגג ועמד שם וקילל בקול רם, ילדים שזחלו על הרצפה בזמן שיעור, "התפתלו על גחונם כנחשי מים ארוכים וכהים" ולא היה אפשר להפסיק את התנהגותם הביזרית…

ולצד כל זאת – הישגיהם הלימודיים הנמוכים של ילדים רבים שלא מצליחים ללמוד לקרוא עד שלב מאוחר מאוד בלימודים.

הוא מזכיר את התובענות של ההצגות שהחזרות אליהן נמשכות שבועות ארוכים, ותוהה – האם הילדים נראים כמי שנהנים מהן? לא ממש, טוען גיש.

כל זה נשמע מדאיג ומרתיע.

יש לזכור שגיש עמית פרש מעבודתו כמנהל בית הספר שלוש שנים אחרי שהתחיל אותה. האם ספרו מביע תסכול או התפקחות? אכזבה מנומקת ומבוססת או מרירות שמניעיה יותר אישיים מאשר ענייניים ועקרוניים?

אין לדעת. מכל מקום, ספרו מותח ביקורת נוקבת ומעוררת מחשבות.

במחצית שנות התשעים עקרתי את פרדס האשכוליות שלנו לאחר שנאמר לי שהתמורה לפרי לא תכסה אפילו את עלות ההשקיה. ערכתי אז עלון שקראתי לו "שקיעה כפרית". לא הצלחתי לעבור ברחוב בלי שאחת השרות והרבקות והשולות תעצור אותי ותרטון על השם שבחרתי, שמנבא את רדת החשכה "על הכפר היפה שלנו". דווקא שומרת החותם, רות פדרליין, אהבה את השם, משום שבעיניה שקיעה כפרית היא יפה, ובמקרה שלנו גם עצובה, לאחר שבשנה האחרונה נעקרו שלוש מאות דונם פרדס, והרעש שאנחנו שומעים מבוקר עד ערב איננו זמזום של דבורים שבאות לפרחי השמוטי, אלא הטרטור המעצבן של המסורים. 

ביקשתי ממנה לכתוב מאמר לעלון, ויום לפני המועד שקצבתי לה הגישה לי צרור דפים כתובים בעט נובע בכתב יד מסודר. היא כתבה שבשבילה החקלאות היא מקור לאושר אישי והגשמה של רעיון חברתי יפה, אבל זהו בסופו של דבר ענף כלכלי, ובכלכלה, עם כל הכאב, אסור להיות סנטימנטלי. ענף שאינו רווחי חייבים לחסל, והיא אכן מתכוונת להיפרד מהפרדס שלה מיד לאחר הקטיף. שאלתי אותה אם תהיה נוכחת בשטח כשזה יקרה והיא ענתה: "אני אכרות את העצים במו ידיי. מעולם לא התחמקתי מעבודה קשה ואני יודעת שזה יהיה קשה." 

רות עקרה את הפרדס, ייבשה את חלקת הירקות, שלחה את העופות לשחיטה וסגרה את הלול. היא העבירה את הבעלות על המשק לבנו של בעלה השני אשר בנה בחצר בית גדול, ובעצמה המשיכה להתגורר בבית הקטן עם הרהיטים הפשוטים. את הימים העבירה בקריאה ואת הערבים בכתיבת מכתבים ארוכים והאזנה לרדיו. אחת ליומיים הייתה חוצה בהליכה מתנדנדת את הכפר בדרכה לצרכנייה ולדואר, אלא שלא יכלה ללכת עוד בנתיב שלה משום שהמשקים שביניהם נהגו לעבור החליפו ידיים, וחומות גבוהות הקיפו אותם וחסמו את דרכה.

הכפר אכן שינה פניו. משקים נמכרו לעשירי הארץ שחשקו בפארק בן חמישה־עשר דונמים צמוד לבית, במקום הגינה הקטנה שהציעו כפר שמריהו והרצליה פיתוח. הפכנו למותג, וההרחבה, שהכפילה את מספר התושבים, התמלאה במתעשרים חדשים ששילמו מחיר מופקע, גבוה בהרבה מכפי ששילמו במושבים השכנים. וכך, בין טייקונים ליאפים, הפכו הילידים לזרים בביתם. 

אל הסופרת הסינית־אמריקנית איילין צ'אנג הגעתי לגמרי במקרה. קורות חייה, כפי שהם מתוארים בערך על שמה בוויקיפדיה, עוררו את סקרנותי. בין היתר נכתב עליה כי שמה "מופיע ברשימת ארבע הנשים הסיניות הגאונות" (Lin Shan, Lv Bicheng, A Woman Genius, Beijing: Jilin Publishing Group Ltd., 2012).

אף אחד מספריה של צ'אנג לא ראה אור בעברית (אולי הגיע הזמן שיחליטו באחת מההוצאות לאור בארץ לתקן את המעוות?). ולכן פניתי אל האתר של אמזון, והחלטתי להתחיל עם הרומן שלה שזכה שם להכי הרבה תגובות וכוכבים.  

Half a Lifelong Romance  – "רומן שנמשך מחצית מהחיים" הייתי אולי מתרגמת את שמו לעברית – הוא סיפורם של מָנְזֶ'ן גוּ, צעירה חרוצה וחביבה מאוד, שאחותה מָנְלוּ נאלצת לעבוד כנערת ליווי (בסיפור היא מכונה "taxi dancer" – ביטוי שפירושו – אישה שגברים שוכרים אותה כדי שתרקוד אתם, אבל ברור לגמרי שהיא נוהגת לספק לגברים יותר מאשר סתם ריקודים), ושל שִׁיז'וּן שֶׁן, שעובד ביחד אתה באותו מפעל. צעיר נוסף, שׁוּהוּי, הוא ידידו הקרוב של שִׁיז'וּן. שׁוּהוּי מארח את חברו בבית הוריו שבשנחאי, שכן שִׁיז'וּן מגיע מעיר אחרת, ננקינג, שם גרים בני משפחתו. שִׁיז'וּן, מָנְזֶ'ן ושׁוּהוּי נוהגים לצאת בהפסקות הצהריים, לאכול ולטייל ביחד, אבל כעבור זמן מה שיז'ון ומנז'ן מתאהבים. האם אהבתם תתממש? האם יצליחו להתחתן, להקים משפחה, להיות מאושרים ביחד?

הרומן עתיר תפניות שנובעות מתקלות שונות, בדומה לאלה שמתרחשות ברומיאו ויוליה של שייקספיר: מכתב שלא מגיע ליעדו, אי הבנות מזעזעות, חוסר תשומת לב רגעי לפרט משמעותי, כל אלה חורצים גורלות. 

בהקדמה לרומן נכתב כי מאז מותה של צ'אנג ב-1995 זכה הרומן בהונג קונג, סין וטאיוון לעיבודים רבים בקולנוע, בטלוויזיה, ואפילו כמחזמר.  

קל להבין מדוע: מדובר בסיפור רב עוצמה, שפרטיו הרבים מצטיירים לעיני הקורא כאילו הם מתרחשים לא רק בעיני הרוח אלא במציאות ממש. צ'אנג מתארת הכול בפרוטרוט: צבעים, ריחות, צלילים, ולא פעם מוסיפה הערות שנראות כמעט כמו הוראות בימוי. אנחנו שם, עם הדמויות, בתוך העלילה, חיים אותן ואִתן. הכול מתקדם בקצב איטי, מתוך התמסרות מלאה להתרחשויות. אנחנו לומדים לאהוב את בני הזוג ומשתתפים בכל לבנו עם מה שקורה להם.

צ'אנג ידעה היטב על מה היא כותבת שכן חייה היו ההשראה למה שקורה לשִׁיז'וּן ולמָנְזֶ'ן. כך למשל מספרים לנו בהקדמה שהסופרת סבלה מאלימות מצד אביה, שכלא אותה פעם בחדרה במשך שנה שלמה. אחרי שחלתה במחלה קשה היא הצליחה להימלט אל בית אמה, בעזרתה של משרתת שחסה עליה. כשקוראים את הסיפור אפשר לחוש בהזדהות של צ'אנג עם מה שמתרחש בסיפור שכתבה.

לא מפתיע לגלות שכמו ספריו של דיקנס בשעתו, גם הרומן שלפנינו התפרסם בהמשכים בכתב עת בסין: המתח נשמר לכל אורכו של הסיפור, ואף הולך וגובר, עד לסופו המרטיט. הדמויות עוברות תמורות רבות, וגם צירופי המקרים שמתרחשים בו משרתים היטב את העלילה: מקרבים בין הדמויות, מרחיקים אותן אלה מאלה, משקפים באמצעותן אמיתיות חברתיות ופסיכולוגיות שצ'אנג מבקשת להסב אלינו את תשומת לבנו. 

בסיפור המקורי, כך כתוב בהקדמה, החליטו הדמויות לקראת סופו של הרומן החלטה פטריוטית: לאחד כוחות כדי לבנות את ארצם מחדש. יש לזכור שצ'אנג פרסמה את הרומן לראשונה זמן קצר אחרי שהקומוניסטים השתלטו על שנחאי, שם מתרחשת עלילתו, בין השנים 1931 ו-1945. כעבור כעשרים שנה ערכה צ'אנג את הרומן ושינתה את סופו. הגרסה המתורגמת לאנגלית היא המאוחרת יותר. 

מעניין מאוד ללמוד על אורחות החיים המתוארים ברומן. איך נראו חיי היומיום במעמד הביניים בסין? לא של העשירים המופלגים, אלא של אנשי מעמד הביניים, שבכל זאת היו להם, כמעט כמובן מאליו, משרתות, (והן משחקות תפקיד משמעותי בעלילה). איך נהגו לבלות? איך התחתנו? מה אכלו? איך נראו הבתים שלהם? "בשנחאי, כשכמה משפחות גרות בבניין אחד, הוא נהפך לגרסה מאונכת של החצרות המבולגנות האופייניות לבתים בצפון." מה לבשו? "שׁוּהוּי לבש חליפת עסקים מערבית מסודרת כל כך, עד שאיש לא היה מעלה בדעתו איך הבית שלו נראה." איך פנו זה אל זה? "הם דבקו במנהגים הנושנים. מי שמבוגר ממנה פנה אליה בכינוי 'אשתו של יִימין הקטן', ואילו הצעירים ממנה כינו אותה 'הגיסה הבוגרת.'"

עם זאת, ברור לגמרי שבבסיס, בעיקרם של הדברים, הרגשות שצ'אנג מתארת זהים בקרב כל בני האדם, בכל מקום שבו הם גרים. כן, גם בסין…:

"עצב עמוק ושמחה גדולה דומים זה לזה, כי שניהם מצריכים התרחקות מהזולת." 

"לא עלה בדעתו שהימים שבהם חיכה וציפה למשהו יתגלו בדיעבד כימים המאושרים ביותר שהיו לו בחברתה; שהשחר לא יזרח לעולם על יום השבת שלהם."

"כשהוא נכסף אל המתים, הוא יכול גם להביע את אכזבתו מהחיים."

"היא עדיין לא הבינה באותו שלב שהעניים מוכנים מאוד לעזור זה לזה בשעת צרה; מאחר שהם נתונים לחסדיהם של כוחות הטבע, הם לא יכולים שלא להזדהות מיד עם מישהו שנראה במצוקה. אהדתם איננה זאת של העשירים, שהצטמקה מרוב הסתיגויות ומעצורים."

אפשר כמובן להמשיך ולצטט, עוד ועוד, אבל מוטב פשוט לקרוא את הרומן.

למרבה הצער הוא מיועד כרגע רק למי שנוח לו לקרוא אנגלית. או סינית. והוא מומלץ מאוד!

ספרו החדש של ישי שריד הוא רומן דיסטופי, כמו שהיה השלישי, שסיפר לנו איך יראו חיינו כשיקום בית המקדש השלישי. האם הוא חוזה את העתיד, או בעצם מספר לנו על המציאות העכשווית, הנסתרת מעיני רבים (עדיין)?

גם מגלה החולשות כמו חלק מספריו הקודמים של ישי – למשל, מפלצת הזיכרון  שעוסק במסעות בני הנוער הישראלים לאתרי השמדת היהודים בפולין, ומנצחת שמטפל בפרה הקדושה הישראלית, הלא היא השירות בצה"ל – עוסק בנושא נתון, ששריד ביקש לבחון אותו ולחשוף את שלל היבטים הכרוכים בו. במגלה החולשות מפתח שריד סוגיה שעלתה לאחרונה לכותרות: זאת של החברות הישראליות שמוכרות לכל דיכפין ציוד ופיתוחים משוכללים המאפשרים ללקוחות להאזין בסתר למי שהם מכנים "אויבים".

בספרו של אדוארד סנודן האמת נחשף לעולם קיומה של מערכת המעקב ההמוני של קהילת המודיעין האמריקנית, האוגרת מידע על כל אזרחי העולם ובכלל זה גם על אזרחי ארצות הברית. מה שסנודן סיפר בספרו מזעזע ומבעית, ולא מדובר בבדיה, אלא בעובדות שהאיש נחשף אליהן במהלך עבודתו ביחידות המחשב של סוכנות הביון המרכזית (CIA) ובסוכנות לביטחון לאומי (NSA).

נראה כי ישי שריד קיבל את השראתו לא רק ממה שסנודן גילה לעולם, אלא גם מידיעות חדשותיות כמו למשל – פרטים על חברת NSO, שהודו ממש לאחרונה: "יתכן ש-NSO ממשיכה למכור את מוצריה ל'גורמים בעיתיים'". 

מי הם "הגורמים הבעייתיים"? לא צריך להרחיק לכת כדי לנסות ולנחש: משטרים רודניים אפלים, שנעזרים ביכולת להאזין לטלפונים פרטיים, לצפות במסכיהם ולדלות כל פריט מידע שטמון בהם. שריד מתאר איך הדברים נראים – או יכולים להיראות – בפועל.

גיבור ספרו הוא זיו, צעיר מוזר, כנראה על הרצף האוטיסטי, ששירת בצה"ל בתפקיד שהכשיר אותו לפצח כל הגנה ממוחשבת. זיו מצטיין בתחומו, ומיד אחרי שהוא משתחרר מהצבא הוא זוכה להזמנה מפתה לעבוד בחברה שמוכרת ציוד האזנה לארצות זרות.

זיו בודד מאוד. הוא משתוקק לחברה אנושית, כָּמֵהַּ לקשר עם אישה, מתאהב בכל מי שמתקרבת אליו – בין אם מדובר בצעירה בת גילו, ובין אם זאת אישה מבוגרת יותר. אל כולן הוא נמשך, את כולן הוא מבקש להרשים, ואין לו מושג איך ליצור קשרים עם הזולת, לא רק עם נשים. הוא אפילו מגיע למצב שהוא מפחיד עוברת אורח ברחוב, פוסע בעקבותיה עד שהיא מרגישה מאוימת. האם הוא תמים ולא מזיק?

הוא תמים, אבל מפחיד ומסוכן באמת, ובלי לדעת שהוא כזה. שום מחשבה ביקורתית לא עולה על דעתו כשהוא מגיע למדינה רחוקה, רואה שם גופות של אנשים שהוצאו להורג – המערכת שהוא מתקן ומשכלל היא זאת שמאפשרת לשלטונות לתפוס את הקורבנות הללו. זיו לא מטריד את מוחו בשאלות מוסריות. אין לו מושג מה ההבדל בין טוב לרע. הוא מכונה משוכללת ביותר, שיודעת לזהות תקלות במחשב ולתקן אותן. הוא לא מהסס למלא את המשאלות של נציגי השלטון בארץ הזרה שאליה הוא נשלח, ומאפשר להם למשל לחדור לתוך כל הטלפונים הפרטיים במדינה ולהחדיר לתוכם מידע, או לזהות פליטים שמנסים לעבור את הגבול. די לו בכך שהבוס שלו בארץ מאשר, והוא כבר פועל, מסדר ומאפשר כל גחמה, ומצפה רק שיכירו ביכולותיו ויתפעלו ממנו. גם כשהוא יוצא עם מפעיליו המקומיים לשטח ורואה כיצד הורגים נער צעיר שניסה לחצות את הגבול ביחד עם הוריו ואחותו הקטנה, ונתפס רק "בזכות" יכולותיו המקצועיות של זיו, הוא לא נחרד ולא מתקומם.

המקום היחיד שבו מפעילים אותו רגשות אנושיים הוא הקשר שלו עם אחותו, שכלפיה הוא מרגיש אשם. אמנם יש לו סיבה, פעם אחת בילדותו עשה טעות חמורה שנוגעת בה. הוריו מקפידים לטפח את תחושת האשם והאחריות שהוא נושא כלפיה.

הספר מפחיד. לא קל לקרוא על כל מה שיכול לקרות בתחום האזנות הסתר, ואולי כבר קורה בפועל. מי מאזין לנו? מה יודעים עלינו? איך אפשר להשתמש במידע הזה כדי להזיק לנו? מי מחזיק ביכולת המפלצתית הזאת? מה מעוללים ברחבי העולם עריצים שכלי הנשק רב העוצמה הזה הופקד בידיהם?

קריאת הספר השלישי הדירה שינה מעיניי. ועכשיו מצטרף אליו גם מגלה החולשות. מצד אחד – חשוב לדעת ולהתעמק בהשלכות שמביאה אתה הטכנולוגיה המשוכללת הזאת. מצד שני – מבעית!

גיום מוסו הוא, על פי מה שכתוב על הכריכה האחורית של הספר שלפנינו, "הסופר המצליח ביותר בצרפת." אין ספק שהוא כותב מיומן מאוד. החיים הסודיים של הספרים כולל לא מעט מהתלות ספרותיות. למשל – סופר שכותב על סופר, שגם הוא כותב על סופר, כך שהרומן מכיל כל כך הרבה מראות־בתוך־מראות, עד שקשה לדעת מה "ברצינות" ומה מעשה קונדס, מה באמת ומה "בלצון".

החלק שנראה שכתוב "ברצינות" הוא – הציטוטים השונים מדבריהם של סופרים ידועי שם. למשל: "אל מול מקצועו של הסופר, זה של רוכב סוסים מצטייר כיציב" – ג'ון סטיינבק, המופיע בראש פרק ששמו "ללמוד לכתוב". או: "אינני שייך לחבורת הסופרים הגרועים שמתיימרים לכתוב אך ורק לעצמם. סופר כותב רק רשימות קניות, ומשקנה את כל המצרכים, הוא משליך אותן לפח. כל השאר […] אלה הודעות שמיועדות למישהו אחר", של אומברטו אקו, בפרק שכותרתו "סופרים ורשימות הקניות שלהם". או – ציטוט מפיו של מילן קונדרה: "1. המראיין שואל אותך שאלות שמעניינות אותו, לא אותך. 2. מהתשובות שלך הוא משתמש רק באלה שמתאימות לו. 3. הוא מתרגם אותן לאוצר המילים ולצורת החשיבה שלו", בפרק שכותרתו "לראיין סופר".

כל הציטוטים הללו מבטיחים, כך נראה, להיות חלק מתוך הצהרת כוונות ספרותית, כזאת שבה גיום נתלה באילנות גבוהים, אלה של סופרים ידועים מאוד. הנה עוד ציטוט אחד, משל יונסקו: "סופר אף פעם לא יוצא לחופש. עבור סופר, החיים הם כתיבה או מחשבות על כתיבה".

האמנם מקיים הספר החיים הסודיים של הסופרים את ההבטחה־לכאורה להיגד ארס פואטי רב השראה, שיספק לנו מבט מעמיק אל נבכי התהליך היצירתי?

לא ממש. כי למעשה מדובר בספר מתח שיומרתו אינה מצדיקה את התוצאה. הוא אכן מקיים את החובה הבסיסית המוטלת על ספר מתח: המתח נבנה בהדרגה, עד לסוף המפתיע. אלא שהסוף המפתיע מאוד אינו נובע בהכרח מכל מה שקדם לו, והפתרון לתעלומה הוא, במידה מסוימת, מעין דאוס אקס מכינה: המון מידע נמסר בבת אחת ובפתאומיות. מה שמתגלה מזעזע מאוד, אבל מדובר ביותר מדי, מהר מדי ומאוחר מדי. בספר מתח שראוי לשמו הקורא אמור להביט לאחור ולהבין בדיעבד רמזים שנמסרו לו לאורך הדרך, כאלה שלא שם לב אליהם כיאות. בספר מתח ראוי לשמו אסור לסוף להיות תלוש ומודבק…

אחת הבעיות העולות לטעמי בהחיים הסודיים של הסופרים היא שהציטוטים מתוך כתיבתו של הסופר המתחיל, שאמור להיות מוכשר מאוד, סופר שסופר אחר, מצליח ביותר, משבח אותם, הם למעשה סתמיים להחריד: "הרוח צלפה במפרשים על רקע שמים מרהיבים. הסירה נטשה את החוף מעט אחרי השעה אחת בצהריים, ועכשיו שטה לה במהירות חמישה קשר לעבר האי בומון. ישבתי ליד ההגה לצידו של הקברניט, נתון לכישופה של הבריזה מן הים, מהופנט לחלוטין מהזהב הזוהר של פני הים התיכון". שמים מרהיבים? הזהב הזוהר? כישופה של הבריזה? אפשר לקבל את זה ביותר קלישאתי…? חזקה עלי שהמתרגם, שי סנדיק, עשה את מלאכתו נאמנה, ושהתיאור הבנאלי כל כך קיים גם במקור…

עם זאת יש לציין כי התיאורים הללו, על כל מה שמתרחש על האי המבודד, זירת העלילה, עוררו בי תחושה שמדובר פשוט בסרט מצולם, בעצם – בהכנה כתובה לקראתו. הרגשתי, למעשה, שאני צופה בסדרה של נטפליקס, שבה הנופים, המראות, ולצדם גם הקטעים האלימים מאוד, משרתים את הצו החזותי של מה שאמור להופיע על המרקע בבית, לעורר תשומת לב, לזעזע, לסקרן, אבל לא להעמיק מדי…

מדובר אם כן בספר שאפשר, אבל לא חובה, לקרוא, הוא מספק אמנם כמה שעות של בידור, אבל – כמו הרבה סרטים או סדרות בנטפליקס – עשוי על פי איזשהו דגם נסתר אך די קבוע: מקום התרחשות שמושך את העין, תפניות דרמטיות שמצטלמות היטב, וסוף מספק אך חסר משמעות של ממש…

עסקנו עד כה ביישובו של עולם ובענייני רוח ומסחר ומלאכה ועבודת אלוהים ומריבות ושנאה ודין והלכה ודרך ארץ ותורת הנסתר והתורה הגלויה ורעב ומלחמות, בצד דברים של קלות דעת גם דברי הבל, בקיצור, בכל מה שמעסיק בני אדם באשר הם. ואנחנו, שביקשנו להציג את העולם על כל צדדיו, הגיע הזמן שכאן, באמצע הדברים, נספר גם על מעשי אלוהים, או מעשי הטבע, עניינים של כוח עליון הקורים פתאום ועוצרים עולם וגורמים לבאיו חשבון נפש ויראה.

למשל, רעש אדמה. נספר על הרעש של שנת ש"ו, היא 1546, שנת שמיטה. רעש זה הרס ערים רבות וגרם את מותם של רבים והפחיד בני אדם, שסבורים היו כי השתנו סדרי עולם. יש בידינו שלוש עדויות על אותו רעש וראשונה שבהן, כנראה של איטלקי שהיה בארץ וכתב איגרת לאיטליה. וכך כתב:

ביום ה־14 בחודש ינואר שחל זה לא כבר, נתחוללה, כאן בירושלים, בשעת הצהריים בערך, רעידת אדמה איומה, אשר הפילה את כיפתו של הקבר הקדוש, את חומותיו של המקדש – מסגד הר הבית – וכן נפל וניזוק בחלקו גם מגדלו של המקדש.

והודיע: ארבע ערים נשמדו כליל ברעידת אדמה זו: רמלה, יפו ושכם – את שם העיר הרביעית אין אנו יכולים לזהות מן האיגרת, וזולת הערים אין מקום בארץ, אשר לא סבל נזקים.

והרעש גרם תופעות לא־טבעיות:

בו ביום זרם מתוך מעיין הנושא את שמו של הנביא אלישע דם תחת מים, וגם אש זינקה ממנו. החיזיון הזה ארך ארבעה ימים רצופים.

ולא רק זאת:

הירדן היה חרב במשך שני ימים, וכן יבשו כל הנחלים הנמשכים בסביבות יפו במשך שלושה ימים, וכאשר החלו הנחלים זורמים מחדש היו מימיהם אדומים כאש.

ואם לא די בכך:

הים אצל יפו נסוג מץ החוף מהלך יום תמים ואפשר היה להלך על קרקעו ברגל יבשה. ויהי בהתקהל עם רב, כעשרת אלפים איש בערך, לבקש אחר חפצים שונים על פני הקרקע, שבו מי הים במהרה ויטביעו בקרבם את האנשים.

ולא רק ארץ־ישראל נפגעה:

בו ביום התחוללו בים טריפולי שבסוריה סערות גדולות והן גרפו חול רב וגבבו הר גדול בקרבת העיר. בהר זה מצאו פסל גדול עשוי נחושת ובידו את של זהב. הסערות הגיעו עד לקפריסין וגרמו נזקים גדולים לעיר פמגוסטה והשחיתו את כרמיה.

ויש בידינו איגרת נוספת על אותו רעש, שנכתבה בידי יהודי והגיעה אף היא לאיטליה. וממנה אנו למדים כי הרעש קרה ביום החמישי לפרשת בשלח, י“א בחודש שבט שנת ש”ו, שעה אחת אחרי חצות היום. לדברי האיגרת, לא היה בניין בירושלים שלא נהרס או נסדק והחומה החדשה שבנו הטורקים, נהרסה בחלקה העליון ונפלו גם “שיקוצי הישמעאלים” וכן נפל המבנה שהקימו המוסלמים מסביב לאבן השתייה על הר הבית, ונהרסה גם, כדברי הכותב, “תורפת הערלים”, היא כנסיית הקבר הקדוש.

האיגרת הגיעה כאמור לאיטליה וארבעה צנזורים קראו אותה. אחד מהם, דומניקו ג’רוסולימו, יהודי שהתנצר, מחק את הביטוי הפוגע בכנסיית הקבר – “תורפת הערלים”. האיגרת מוסרת כי בירושלים נהרגו שנים־עשר מוסלמים ומבני ישראל לא מת איש. בשכם נהרגו כחמש מאות ושישים מוסלמים ושלושה יהודים. ובכפרים אין יודעים את מספר המתים וחלקם עדיין לא הוצאו מן ההריסות. בחברון מתו שישה־עשר ישמעאלים ורבים נפצעו. וכפי שאומרים, חרב הירדן ויבש מאחר שנפלו לתוכו שני הרים, ואילו אחרים אומרים שהארץ פצתה את פיה ובלעה את מי הירדן.

ויש בידינו עדות נוספת, של עולה חדש שהגיע כארבעה חודשים לפני הרעש לארץ, אליעזר זוסמן שמו, שכתב בפנקסו לזיכרון:

ואני אליעזר המכונה זוסמן בן מורנו הרב אברהם צאריט ז“ל בבואי לק”ק ירושלים בשנת ש"ו לאלף השישי בשנת השמיטה בחודש מרחשוון, ואחר כך בחודש שבט בשנה דלעיל הראה לנו ה' אותות ומופתים שלא ראו אבותינו מיום היותם על האדמה. ויהי באחד־עשר יום בחודש הזה ביום החמישי בשעה אחת אחר חצות היום הראה ה' אותנו שלו הארץ תבל ויושביה והראה שהכול בידו כחומר ביד היוצר. ומחמת הרעש נפלו הרבה מגדלים ומגדל של אמונת אלילים. ונהרגו פה בירושלים אפשר עשרה גויים ולכל בני ישראל לא מת אחד. ובעיר שכם היה הרעש כל כך גדול עד שנהרגו לפחות שלוש מאות גויים וג' או ד' יהודים. אחרי כל זאת היו גם כן רעשים, אבל אינם כל כך גדולים ועוד היום אנחנו בחרדה גדולה.

וסיפרו בני הארץ ברעש הגדול שעבר עליהם עוד זמן רב והתאבלו על מתיהם ובנו מחדש את בתיהם וחזרו לשגרת יומם וחייהם, עד הרעש הבא. ועד אז נמשיך אנו ונספר בקורות הארץ ומעשיה.

מקורות: הרעש וכריתת הירדן בשנת 1546 – י' ברסלבסקי בציון תרצ"ח.

לקוח מתוך פרויקט בן יהודה