בספרה האחרון של שפרה הורן, הבית שמול החומות יש כמה תכסיסים ספרותיים מעניינים.

קודם כול, ההקדשה: "מוקדש באהבה לסבותי, שעל שמן נקראתי: סשה־אלכסנדרה, סבתי שנרצחה באודסה במהלך השואה, ושפרה, סבתי הלונדונית שסיפרה לי סיפורים. ולפיטר, אהובי, שביקש שאכתוב את הסיפור הזה". הדברים הללו מהדהדים לאורך הסיפור כולו ומעוררים לא מעט מחשבות וסימני שאלה.

שכן יש ברומן שתי תימות עיקריות: יש בו סופרת שמשתפת אותנו בכתיבה של רומן שהיא שקועה בו, בעקבות בקשתו של "בועז אמיתי – איש חיקי", כפי שהוא מתואר בהקדמה (שם מצוינים שמות כל הדמויות והמקומות המוזכרים ברומן). ויש בו הרומן עצמו, שהסופרת כותבת, ובו היא משחזרת את קורות החיים של הנשים שקדמו לה במשפחה.

את הרומן שכותבת הסופרת הבדויה, שמה אלכסנדרה־אלכס, היא מבססת על שיחות שניהלה עם סבתה הזקנה. הסבתא, אדוארדה, סיפרה לה על שתי הנשים שקדמו לה: האימא של הסבתא רבתא – שושנה אברמוביץ', והסבתא רבתא – תמר־ויקטוריה. אבל רגע! הרי נודע לנו שלשפרה הורן הייתה באמת סבתא ששמה היה אלכסנדרה־אלכס! האם אפשר להסיק מכך ששפרה הורן ואלכסנדרה־אלכס חד הן? כמובן שלא. ויש לפחות ראיה אחת מוצקה: פיטר (האמיתי) ובועז (הבדוי)…

ועם זאת, הספר גדוש בתיאורי תצלומים נושנים ובציטוטים מתוך עיתונים מתחילת המאה העשרים וגם מסוף המאה התשע עשרה. למשל: "'חופה ראשונה של מגיני ארצנו ומשחרריה', הכריזה כותרת הגיליון הראשון מהמהדורה העברית של שבועון הצבא הבריטי, 'The Palestine News', שיצא אז בשם 'חדשות מהארץ הקדושה'. העיתון, שלימים היה לעיתון 'הארץ', ראה אור ב־4 באפריל 1918, כשבוע לאחר החופה," וכן הלאה. או: "למחרת כתב הילד העברי הראשון, איתמר בן אב"י, פּאַשקעוויל צוהל שלשונו הלל ושבח על 'חילות בריטניה'. 'גאים ועטורי ניצחון, הגיחו אלייך, והמצביא 'אל־נביא' (אלנבי) הולך רגלי בראשם כיאה לכובש עיר התנ"ך, עיר העברים".

אז אולי יש כאן בכל זאת גם אלמנטים אוטוביוגרפיים? (אבל עד כמה?) ואולי גם תיאור תהליך הכתיבה אמיתי, ומשקף את מה שעבר על שפרה הורן, בזמן שכתבה את הספר שלפנינו…? למשל: אלכס, המספרת, כותבת פסקה ברומן. ואז עוצרת ותוהה אם הניסוח ראוי. היא קוראת שוב את מה שכתבה ומספרת לנו: "התלבטתי שמא התיאור קניבלי מדי ועלי להשמיטו". מי תוהה באמת? שפרה הורן או אלכסנדרה־אלכס, או שתיהן כאחת?

בשלב מסוים המספרת אפילו כותבת: "התקשיתי לקבל את האפשרות שביססתי ספר שלם על בדותות. על זיכרונות מתעתעים. על עדויות מזויפות. שוב הרהרתי עד כמה קל יותר להמציא עובדות מאשר לחשוף אותן."

דמיון, אם כן? או עובדות? או עובדות חלקיות…?

יש לאורך הרומן כל מיני נקודות השקה נוספות בין המציאות־לכאורה, לבדיה־כנראה: למשל, המספרת כותבת את הרומן בחדר שקיבלה לרשותה במשכנות שאננים, במקום שבו חיו בעבר נשות המשפחה, עד שאדוארדה נאלצה להתפנות ממנו, אחרי מלחמת ששת הימים. אלכס כותבת אם כך את הרומן שלה, שמתרחש בעברו של החדר שבו היא כותבת אותו…

הרומן כולו בנוי במתכונת סמויה של ספר מתח: בתחילתו מופיעה חידה: אלכס אינה יודעת מי בעצם היה אביה. אמה, שהיא רופאה גניקולוגית קשוחה, מסרבת למסור לבתה כל פרט עליו, בטענה שאין לה מושג, היא שכחה מי היה, הוא נעלם פתאום, מיד אחרי שהיא הרתה את אלכס…

הרומן שלפנינו אמור להסתיים ברגע שאלכס גומרת את חלקה: היא כתבה את הספר שלה, ואם כן השלימה כבר את עיקר המשימה. עכשיו היא כבר חושבת על ההמשך: כל העבודה הקשה שעוד מחכה לה – העריכה, ההוצאה לאור, השיווק… אבל הספר שלפנינו לא מסתיים בכך.

כי התעלומה שהופיעה בהתחלה צריכה עדיין להיפתר, גם אם לא ציפינו לכך! בספרי מתח יש מוסכמה כזאת: לכאורה הכול הסתיים, אנחנו חושבים שאנחנו כבר יודעים הכול, אבל אז, במפתיע, יש תפנית בעלילה. משהו אחר לגמרי מתגלה, הסוד הגדול נחשף סוף סוף, הפעם באמת! ואנחנו נדהמים ממנו!

וזה בדיוק מה שקורה גם בחדר שמול החומות! הסוף בהחלט מפתיע, ושופך אור חדש על חלק גדול מכל מה שקדם לו.

ובאשר להתלבטות – אמת או בדיה – יש גם בעצם תשובה בגוף הספר: "הסיפור הזה ראוי להיספר, וגם אני כדרכי אעטר אותו בצבעי שלי ואוסיף עליו מיצירי דמיוני".

האם יש בעולם כולו ייצור יפה יותר מהטווס? מי יכול להתחרות בו, כשהוא פורש את זנבו המרהיב ומציג לראווה את כל הסגול־טורקיז־זהב?

הכול יודעים מדוע הטווס מצויד בנוצות המפוארות הללו: הרי הן נועדו לאפשר לו להפגין אותן בפני הטַּוֶּסֶת (כלשון הספר שלפנינו), כדי שתתפעל ממנו. הוא בטוח שאם תתלהב מיופיו, תסכים להינשא לו, ולהקים אתו ביחד משפחה. היא ודאי חולמת על צאצאים יפים כמוהו, בכך הוא בטוח…

והיא הרי דווקא לא יפה במיוחד: סתם "טווסת אפורה" ודי אדישה כלפיו, למרות המראה הנהדר שלו, אבל בעיניו היא פשוט נהדרת. יפהפייה ממש. והוא מאוהב בה עד כלות, ומשתוקק רק לדבר אחד: אליה. מה הוא יכול לעשות כדי למשוך את תשומת לבה ולמצוא חן בעיניה? מה יש באפשרותו להציע לה, מלבד – את יופיו המופלא?

אהה. כדי להשיב על השאלה חברו הסופרת שפרה הורן והמאיירת ליאורה גרוסמן, ויצרו ביחד ספר ילדים רחב ממדים, מנוקד ומאויר, שילדים בני חמש יכולים להקשיב לו, וילדים בכיתה א' או ב' כבר יכולים לקרוא. הדפים אינם מכילים שורות כתובות רבות שעלולות לאיים על קוראת מתחילה, ויופיים של הציורים מושך את הלב.

מסתבר מהספר שלא יופיו של בן הזוג האפשרי מעניין באמת את בת הזוג הפוטנציאלית של הטווס, ולא הוא יפתה אותה להיעתר לו!

הטווסת רואה אותו פורש את הזנב הצבעוני, הגדול, אבל היא – היא רוצה משהו אחר לגמרי! למשל – בן זוג טוב לב, נדיב, מישהו שמשתף פעולה עם הזולת, מוכן להעניק לאחרים, ואפילו להקריב משהו מעצמו, בזמן שהוא נותן.

מה שווה היופי החיצוני אם אינו נלווה אל יופי פנימי?

את מי בכלל מעניינות הקריאות הטווסיות הנמרצות של הרברבן הזה, שקורא לה להביט בו ולהסכים אתו שאין יפה ממנו בעולם?

לא אותה!

"אני לא אוהבת שוויצרים!" היא קוראת, ומתעלמת מהטווס, מההשתחצנות ומהאהבה העצמית שלו. קריאותיו "אני מלך העופות, כי אני הכי יפה בעולם!" לא עושות עליה שום רושם. היא מפנה אליו את זנבה, וממשיכה "לנקר בין עשבי הגינה."

מתי תתחיל הטווסת להתעניין בו?

רק כשיגלה שהוא שם לב לצרכים ולרצונות של החיות האחרות ביער. רק כשיסכים לחלוק אתן משהו שיש רק לו. רק כשיגלה טוב לב, נדיבות ואחווה.

אכן, הגאוותנות שלו הולכת ופוחתת ככל שזנבו מתמעט. בכל פעם נשמטת מילה מתוך קריאות ההתרברבות שלו, עד שכאשר הוא מנושל מיופיו הרב, הוא נעשה צנוע, ושפל רוח. בסופו של הסיפור הוא לומד להתפעל מיופיים של… צאצאיו! והרי אלה יכלו לבוא לעולם רק אחרי שלמד להשתנות ולהיות ראוי לאהבתה של בת זוגו.

ילדים שקוראים את הספר יכולים להבין את מוסר ההשכל המסתתר בתוך הסיפור, ויכולים גם סתם ליהנות ממנו, מיופיו המרענן, בלי להתעמק במשמעויות שהוא מציע. הלקח בכל זאת יחלחל מן הסתם אל לבם, במיוחד אם מי שקורא להם, או אתם, משוחח, שואל שאלות, ומפתח את הרעיון.

שאלתי את בן השבע – "מה הטווס למד?"

תשובתו הייתה קצרה, חד משמעית ומיידית, בלי שום הסברים או צורך בתיווך: "לחלוק!" ואחר כך הוא השתרע על הרצפה, עם בלוק הציור שלו, עם עיפרון וצבעים, והעתיק בשקידה ובהנאה את אחת הנוצות המצוירות בספר.

יצירה של אייל קורן בן השבע, בהשראת ליאורה גרוסמן