רעש גדול, ספרו החדש של רועי חן, הוא קודם כול ספר שמושך מאוד לקריאה. הוא אמנם בהחלט לא "רומן טיסה", כפי שנהוג להגדיר את הז'אנר הקליל שאפשר להתמסר אליו בנסיבות שבהן קשה לקרוא, אבל בכל זאת גמעתי אותו לאורך טיסה אחת, עם עצירת ביניים בוורשה, בדרך מנתב"ג לאוסלו.
כשנחתנו בנמל היעד שלנו נפרדתי משלוש הדמויות המאכלסות את הרומן: סבתא, בתה ונכדתה, שמופיעות בסדר הפוך: קודם כול אנחנו פוגשים את גבריאלה, צ'לנית שלומדת בבית ספר תיכון לאמנויות. אחריה – את נועה, אמה, שחוגגת בפרק המוקדש לה את יום הולדתה הארבעים, ולבסוף – את ציפורה, בת שישים ושש, שעסקה כל חייה בתרגום של יצירות מופת (כולל את "פיניגן", יצירתו האניגמטית של ג'יימס ג'וייס) מאנגלית לעברית, וכעת היא מתמודדת עם הבדידות, ובעיקר עם היחלשות הגוף.
גבריאלה, נועה וציפורה הן דמויות מרתקות, ומעניין במיוחד למצוא את נקודות ההשקה ביניהן, ואיך כל אחת מהן רואה אותן. כך למשל גבריאלה מוצאת בחנות של ספרי יד שנייה עותק נדיר של ספר שכתבה סבתה. ציפורה נמלכה בדעתה בסמוך לצאתו לאור והחליטה שאינה מרוצה ממנו, לכן נהגה לחפש אותו בחנויות השונות ולהשמיד כל עותק שלו שמצאה. גבריאלה מכניסה את העותק הנדיר שמצאה לתוך תיבת הדואר של סבתה וכשזאת מגלה אותו היא דווקא נפעמת למראהו, ולא מבינה מניין הופיע אצלה פתאום, עד שבתה מגיעה אליה לביקור נדיר ולוקחת אותו משם בהסתר: ושוב מתעוררת בציפורה פליאה: מניין בא הספר ולאן הלך? ומה קיומו בעולם אומר לכל אחת מהן?
אנחנו עדים לאי ההבנות הקשות שחייהן של השלוש רצופים בהן: מדוע למשל ציפורה לא מטלפנת אל בתה כדי לברך אותה ביום הולדתה? מדוע כל שנה היא שולחת לה ציטוט משיר של איזו משוררת אירית עלומה, במקום לברך אותה אישית? מה תרגיש נועה כשייוודע לה שבעצם אלה אינם תרגומים של שירים, אלא כאלה שאמה כתבה במיוחד למענה, בחשאי?
בכל אחד מהפרקים יש שלל תפניות והפתעות ססגוניות־עד־ מוזרות, ולגמרי בלתי צפויות. את הפרק של נועה אפשר כמעט לכנות פיקרסקי: היא חווה שלל הרפתקאות, כל אחת מפתיעה ומוזרה בדרכה, וכולן ביחד שופכות אור על דמותה, ועל השלב בחיים שבו היא נמצאת.
למען האמת, (אולי מאחר שאני כבר כמעט בת 72…) הופתעתי מזקנתה המתוארת של ציפורה, שמיחושיה ואובדן יכולותיה הגופניות נראו לי הולמים יותר קשישה בת… שמונים? תשעים? (חיוך…), ולא של אישה צעירה כל כך (מנקודת המבט שלי, כמובן…).
הצחיקו אותי מאוד, כפי שהם אמורים לעשות, החזיונות הנבואיים שלה, שיחותיה המשעשעות עם אלוהים, ובעיקר – שנינותה הנוקבת. (כשבתה מנסה לחקות אותה היא מתגלה כצל עלוב של אמה המרושעת…). הנה כמה דוגמאות:
"היא לא הבינה איך אפשר לבכות על משהו שהוא לא בסדר גודל של שואה," מתלוננת ציפורה על אמה הניצולה (והנה נוסף לנו מידע על עוד דור במשפחה…).
"אם הייתי רוצה להרעיל אותך הייתי מגישה קפה," היא אומרת לבתה החשדנית, שתוהה מדוע אמה אינה טועמת מהדגים הממולאים שהגישה לה, ומוסיפה באירוניה – "גפילטע זה יותר מדי עבודה."
"שישה מיליון צפיות! בהר סיני היו פחות!" היא אומרת לעצמה כשהיא נוכחת כמה אנשים צפו בקטע יוטיוב שאיזה ילד מזדמן צילם בחשאי, והיא מככבת בו.
"במקום סימטריה, מונותיאזם," היא אומרת לעצמה כשהיא מחליטה לענוד עגיל בודד, במקום, כמקובל, שניים סימטריים…
הקטעים השנונים ביותר של ציפורה מתרחשים כשהיא הוזה שיחות עם או על אלוהים, או כשעולות בדעתה מחשבות רליגיוזיות־לכאורה: "נו, נו, לא צריך לאיים בחורבן," היא אומרת לעצמה, "כי העולם כבר נחרב", או: "למה בכלל עלה על דעתי לנסוע לכותל. זה כמו לדבר אל הקיר."
נהניתי מאוד מקריאת ספרו הקודם של רועי חן, נשמות, והפעם גם מרעש גדול.
