את גרסתו הקודמת, המקוצרת, 158 עמודים אורכה, של הספר חומר החיים קראתי בפברואר 2016 בהנאה צרופה, וגם כתבתי עליו אז בהתפעלות ובהתלהבות אין קץ.

והנה ראתה אור הגרסה השלמה, 668 עמודים, לא כולל אחרית הדבר שאותה כתבה אלאונורה לב, עורכת הספר והמוציאה לאור שלו. זו הוסיפה לספר עוד 67 עמודים. מדובר אם כן בספר כבד ועבה, שלא קל להחזיק בו ולקרוא אותו…

חלק מהקטעים המופיעים בספר החדש הופיעו, כדרך הטבע, בקודמו, אבל לחדש נוספו כמובן תכנים רבים מאוד.

כשהתחלתי לקרוא את הגרסה החדשה התמלאתי בהתפעלות. איזה יופי! הכרזתי שוב ושוב, וסימנתי שורות ופסקאות שלמות, כדי לזכור, כדי לשוב ולהתענג עליהן.

אבל בערך בשליש הספר, ליתר דיוק – החל בעמוד 204, הרגשתי שאני מתחילה לקרוא "באלכסון", כלומר – מדלגת על פסקאות, ואז מדפדפת הלאה, בלי לקרוא, ואז אומרת לעצמי שבעצם – התעייפתי, ואין לי עוד חשק או רצון להמשיך לעקוב אחריו בנאמנות ולעומק.

הפרק שהרתיע אותי, פרק ו', מכונה "הברררם הגדול הבוקע מאחור", וכמעט כולו עוסק ב… נפיחות. אלה של אביו: מתי, מדוע, ובאלה נסיבות הרשה לעצמו לפלוט אותן? איך כינה אותן? מה בדיוק עשה בלילה, במיטה הזוגית, כדי שלא להסריח לאשתו? שמות פרקי המשנה הם, למשל: "הוא קם, נזהר לא להעיר את אשתו", או – "הקלות המלאכית, המרחפת", וכן הלאה. פרק עתיר בתיאורים של ריחות גוף, הצלילים שהוא פולט, וההתמודדות אתם.

בשביל מה? שאלתי את עצמי, ובשביל מי? מי צריך את הירידה הזאת לפרטי פרטים? למה לכתוב את זה? ולמה לפרסם?

התחושה שהתעוררה בי היא שעורכת הספר אוהבת כל כך את הכותב, עד שאינה מסוגלת לנפות, לשכנע אותו שלא על כול דבר חייבים לכתוב, לא בכול יש ערך או משמעות, לא הכול ראוי.

נדמה לי שאני יודעת מה הייתה תשובתו של לבני לתהייתי: ספרו הרי נקרא חומר החיים, והרי גם פעולות המעיים וההפרשות הן חלק מהחיים. אז מה? מה נותנים התיאורים המפורטים הללו?

וחבל.

כי עד אותו פרק הרגשתי התרוממות רוח של ממש. החל בפרק הראשון, שבו מתאר לבני את הטקס הלילי שלו ושל אחותו הקטנה ממנו, אילנה, איך בלילות, כמו במעין מנטרה מרדימה, נהג לשאול אותה על פי הסדר "מה שלום…" ולנקוב בשם של בן משפחה, גם, ובעיקר, של כאלה שהאח והאחות בכלל לא הכירו, שכן הגרו לאמריקה או שנשארו בפולין, ולא נסו ממנה, כמו שעשו הוריו עוד ב-1935. לבני מספר איך נהגה אחותו להשיב לו שוב ושוב, על כל שם, ב"טוב" מרגיע, מרדים. "המשכנו אם כן עם ה–מה שלום, בשל ההרגשה הטובה של להיות בתוך השורה הנמשכת הזאת, קבוצה, שבט, האנשים שמלפנינו ומאחורינו ומצדדינו, ושאנחנו בתוכם".

עניינה אותי מאוד עדותו של מי שחי בארץ ישראל בזמן מלחמת העולם השנייה. האם ידעו מה קורה באירופה? "בהחלט ידענו, והתמלאנו אימה נוראה, כשהסכנה כבר נגעה ממש לנו עצמנו, כשרומל היה במדבר המערבי והתקרב לארץ ישראל. את זה אני זוכר," ועניין אותי הקשר שנשמר עם קרובי המשפחה שנשארו רחוקים, המכתבים שנשלחו כמו "מהצד המרוחק של הירח", ואיך הפסיקו להגיע. מה הרגישו הוריו? "ואבא ואמא אולי המשיכו לראות אותם בחיים, כי אף אחד לא הודיע דבר אחר."

עניין אותי גם לקרוא על חוויות הילדות בתל אביב המופצצת בזמן מלחמת העולם השנייה: "האזעקות היו מפחידות כמעט יותר מהפצצות עצמן" (כבר אז!).

התפעלתי מאוד מהתיאורים היפהפיים, המדוייקים והמפורטים כל כך, למשל – של הדג שנהגו לבחור, לקחת אותו הביתה חי, ובסופו של התהליך להכין ממנו גפילטע פיש, שהיה לו "טעם תחוח" – יכולתו של לבני לרדת לעומקם של דברים פשוט מופלאה. כך למשל תיאור העכבר, בפרק המשנה "תל אביב, קיץ 1942: העכבר", שהופיע גם בספר הקודם, וכך כתבתי עליו אז (דעתי לא השתנתה): "יש מוות של חיה: תיאור מדוקדק, מדהים, אכזרי לאין שיעור, ועם זאת מפעים בראייה הכה מפורטת שלו, של עכבר שנתפס במלכודת, ושל ההתעללות שהוא עובר. קשה להינתק מהקריאה, וקשה להמשיך בה. יכולתו של המספר לראות את מגוון הרגשות של העכבר, לעקוב אחרי התהליך העובר עליו, ניסיונותיו ההרואיים להיאחז בחיים, האימה, התקווה, הייאוש, מעוררת השתאות. הכותב מתעקש שלא לוותר לעצמו ולנו, להביא בפנינו כל הרף עין וכל רסיס של רגש והתרחשות. כמעט הייתי אומרת שהכתוב מעורר את הפחד והחמלה, שהם, על פי אריסטו, הפילוסוף היווני מהמאה הרביעית לפנה"ס, מרכיביו של הקתרזיס: תחושת המירוק, ההזדככות או הטיהור שמתעוררת בשיאו של מפגש אמנותי עם טרגדיה."

נהניתי מאוד מחוש ההומור הדקיק והשנון של לבני. למשל, בסיפור שבו הגיע בילדותו לכפר גנים שבפתח תקווה, לשם שלחו הוריו אותו ואת אחותו, כדי להרחיקם תל אביב המופצצת. לבני פוגש שם איכר בשדה. האיכר מזמין אותו לעזור לו בקטיף הפלפלים, ולבני בן השמונה שם לב לכובע שהאיכר חובש. וזאת יש לדעת: הוריו של לבני היו הבעלים של חנות לכובעים, לפיכך הוא בקיא בחומר, ומציין לעצמו שהכובע שהאיכר חובש "היה דווקא מהמין הטוב, כל הכבוד"…

התפעלתי מהפרק שבו לבני מספר כיצד נהג להרדים את עצמו במחשבות על ילד אוסטרי אחד, על חייו בבית שבו אביו מתעלל בו והוא עצמו "לא חברותי" נוטה להתבודד ולא משתלב בחברת הילדים. כשמלאו לילד תשע הוא חלה, בסיפור שלבני הילד סיפר לעצמו, בדלקת ריאות, ומת. וכך, "כמו תמיד, בחושך, אחרי שאילנה נרדמה, הייתי מוחה בשקט את שמו וזכרו של הילד הרע והמסכן מעיר השדה הקטנה בקיסרות האוסטרו-הונגרית והורג אותו ומונע את צמיחת השפמפם המכוער שגידל אחר כך, בבגרותו, בברלין, ואת מלחמת העולם והשואה והכול ומציל את כולם."

(בימים מתעורר כמובן הרצון לחלום על צורר אחר שכמה חבל שנולד, וכמה חבל שגדל והגיע לעמדת הכוח שממנה הוא מסוגל להרוג אלפים, להרוס ערים ולשבש את חייהם של מיליוני בני אדם).

התפעלתי מאוד מכתיבתו של לבני על אביו ועל אמו, על היחסים שלו אתם, הכאב, האכזבה, מפחי הנפש והאהבה המיוסרת.

פחות נהניתי מהחלק האחרון של הספר, שבו כותב לבני על ילדיו ועל חוויות התינוקות והילדות שלהם: התינוק שמצליח להתהפך בפעם הראשונה, התפתחותו, כיצד למד לתקשר – כל אלה נראו לי, למרבה הצער, כמעט בנליים: מוכרים מדי, כמעט הייתי אומרת – מובנים מאליהם, ולא מצדיקים עיסוק שלי כקוראת בחוויות שלו כהורה.

הקשר בינו ובין העורכת שלו נוגע ללב ומרגש. לא יכולתי שלא לחייך כשקראתי בהקדמה את ההסברים שלה לגבי התעתיק של היידיש בספר, ואת ההערה שלה: "באופן כללי הניב היידי של הדמויות הוא לודז'אי־עממי". נזכרתי מיד בקטע המלבב, המשעשע, בספרה האהוב כל כך סוג מסוים של יתמות:

"נתן ואני יושבים על המרפסת מתווכחים. אצלו בבית דיברו יידיש שונה מזו של אבא שלי: מסתבר, אבוי, שלודז' היתה בעצם התגלמות הצ'חצ'חיאדה, האידיאה האפלטונית של צ'חצ'חיאדה; ממש תחתית הסולם, הכול היה יותר מיוחס מן המבטא הלודז'אי שאני שומרת בלבי כזכר של אצילות נסתרת. 'אבל אומרים וועס' – מאנפף ומתמשך – אני טוענת כנגדו, והוא עושה פרצוף של אחד שלובש את פיז'מתם של המתנגדים הסנובים מווילנה, דוברי יידיש־אוקספורדית, המקפידים לומר אך ורק 'וואָס' קצר ויבש. כן כל זה היה פעם, כן הם היו קיימים. עוויתות חשמל רפות של גוף לאחר המוות (גוף לא שלנו, רק אנחנו עוד קצת חלק ממנו, למרות שאנחנו כבר חדשים) גורמות לנו להתעקש, ברוח טובה, כל אחד בגרסתו, 'וואָס' הוא חותך, 'ווּ-עָס', אני מאנפפת; פעם, אנחנו מזכירים לעצמנו, היו מבטלים שידוך, הורסים חיים בגלל ההבדל בין וואָס לווּעַס; ובתיאבון גדול חסר אונים אנחנו מנסים לדלות דוגמאות נוספות לפערי-יידיש בלתי ניתנים לגישור, ניט ונישט, האם אתה קורא 'צרות' צוֹרָס או צוּרָס; ידיעותיו של נתן בשפה אינן גדולות בהרבה משלי; בטח
יש לזה, למה שאנחנו עושים, מלה ביידיש."

זאת אם כן אהבה של לודז'אי־כביכול ולודז'אית־לשעבר, שאותה הם מנחילים גם לנו… והחלקים היפים בה – יפים להפליא.

באחד הקטעים הנוגעים ללב בספר חומר החיים (והם רבים!) עומד המספר מול דלתה הסגורה של חנות הכובעים של הוריו. הוא מציץ פנימה, מביט בכל המראות המוכרים: הכובעים לסוגיהם, המגהץ המיוחד, השולחן לתפירת סרטי הכובעים, ארון הקסקטים, נצנוץ הזכוכית. הוא דופק על התריס באצבע, כמו שדופקים על דלת. ואז באגרוף. קורא, "אבא, אמא", בעצם לא ממש קורא, יותר – "אומר בקול נמוך", כנראה בעצם לוחש, ושוב "אבא – " ואז "משתהה להקשיב, בהטיית אוזן, אל התריס כמו של רופא אל חזה פציינט, לשקט שיש בו רק שרידי הדהוד ורחש עומק וקול מכוניות נוסעות ברחוב." הדלת אינה נפתחת, אבא אינו מופיע. התמונה המצטיירת היא של ילד שהגיע אל החנות של הוריו והם משום מה אינם פותחים בפניו את הדלת. אבל אז מגיעה ההפתעה: "כל הזמן הזה אני כמובן יודע שהם אינם שם, הם מתו לפני שנים." וכך מובעים ומובאים לעינינו הגעגועים. הכמיהה אל מה שהיה ולא ישוב. העצב על האובדן, ועמו − האהבה שממשיכה להתקיים, גם כשהאהובים אינם עוד.

ההתערבבות הזאת, בין ילד למבוגר, בין מי שמתהלך עדיין על פני האדמה  ובין אלה שכבר מזמן עברו מהעולם, בין חיים ומוות, היא עיקרו של הספר.

עשרים ותשעה קטעים, רשימות שמתעדות רגעים, הרהורים, זיכרונות, יש בו, בחומר החיים, אשר כשמו כן הוא: מנסה, ומצליח, למצוא את החומר שממנו עשויים החיים: אהבה, משפחה, הערגה אל מה שהיה ואיננו – אפילו לבני הדורות הקודמים שלא יכול היה להכירם – וגם אל מה שקיים, למשל אל הילדים שהמספר כמו מבקש להתמזג בהם מרוב אהבה ומסירות: "זאת ההזדמנות שלך לטעות ביניכם לרגע אחד של שכחה עצמית," הוא אומר לעצמו, ובכל זאת גם זוכר "את ההפרדה הגמורה" שיש בינו לבין הילד, ומתנחם, "כי מן הראוי שיושם לב" לכך שהם "מחוברים זה לזה, יד ביד". לא רק את ידו של הילד הקט מבקש המספר לאחוז. הוא רוצה "לתפוס, להחזיק תוך כדי מהלך החיים עצמו, את החיים הנוזליים הנשפכים בין האצבעות." הכול מתואר מקרוב מאוד, חודר אל נבכי הקיום, מוצא את כל הפרטים, אפילו את הקטנים ביותר, מביט בהם כמו מתחת לזכוכית מגדלת, כמעט אפילו כמו במיקרוסקופ, ומתעד אותם.

ברשימה הפותחת את הספר, "חמור שוכב לצד הכביש" מתוארת גסיסה. אין ספק  שהמספר היה עד לה, בילדותו, והוא זוכר היטב כל ניע ראש וכל תנועה קלה של החיה האובדת. ואז, בסופו של התיאור, הוא זועק: "החמור הזה הוא לא אני. הוא קריאה: לא! אל נא!"

"אני מספר על החמור כדי שתכחישו אותי", במילים הללו מסתיימת הרשימה שהיא הצהרת כוונות: אני אשתף אתכם בכל מיני סוגים של ייסורים שהייתי עד להם, כדי שתעזרו לי להרחיקם ממני. אולי ביחד נצליח לגבור על הכישלון הבלתי נסבל, הסופי, של המוות.

גם בקטע השני בספר, "תל אביב, קיץ 1942: העכבר" יש מוות של חיה: תיאור מדוקדק, מדהים, אכזרי לאין שיעור, ועם זאת מפעים בראייה הכה מפורטת שלו, של עכבר שנתפס במלכודת, ושל ההתעללות שהוא עובר. קשה להינתק מהקריאה, וקשה להמשיך בה. יכולתו של המספר לראות את מגוון הרגשות של העכבר, לעקוב אחרי התהליך העובר עליו, ניסיונותיו ההרואיים להיאחז בחיים, האימה, התקווה, הייאוש, מעוררת השתאות. הכותב מתעקש שלא לוותר לעצמו ולנו, להביא בפנינו כל הרף עין וכל רסיס של רגש והתרחשות. כמעט הייתי אומרת שהכתוב מעורר את הפחד והחמלה, שהם, על פי אריסטו, הפילוסוף היווני מהמאה הרביעית לפנה"ס, מרכיביו של הקתרזיס: תחושת המירוק, ההזדככות או הטיהור שמתעוררת בשיאו של מפגש אמנותי עם טרגדיה.

אבל, כאמור, יש בספר הזה לא רק מוות ואכזריות מפחידה. הוא גם שופע אהבה: של המספר אל אחותו, אל הוריו – אביו במיוחד – ואל שלושת ילדיו. הם זוכים לרשימות שמקרבות אותנו אליהם, אל תמימותם, מקוריות מחשבתם, אל היופי של אישיותם. כך למשל, ברשימה מקסימה, משכנעת ונוגעת ללב, מנסה המספר – ובלי ספק גם מצליח − לחדור אל תודעתה של התינוקת שלו בהיותה בת כמה ימים בלבד, לראות את המציאות מבעד לעיניה. ולהבדיל, הוא מתאר גם כיצד הוא מגיע במחשבותיו במהלך התפילות של יום כיפור אל כל הדורות שקדמו לו ומעניק להם את המקום הראוי להם לדעתו, כדי להנציח את עצם העובדה שהתקיימו פעם בשרשרת המונה בשלביה הרחוקים כמה מיליוני בני אדם, שאת כולם הוא מנסה להזכיר לעצמו…

יצחק לבני הילד לא החמיץ דקויות, ויצחק לבני המבוגר, המספר, לא שכח אותן. הנה, למשל, תיאור האופן שבו המורה לכימיה הסביר פעם, לפני עשרות שנים, מה ההבדל בין תערובת לתרכובת. "'תערובת,' זוננשטיין אמר, מושך נשימה קולנית באפו, כמו כדי לייצב דרך זה אל מצחו את הסולידיות של ההסבר, 'היא ערבוב של חומרים שונים, כשכל אחד מהם שומר על תכונותיו הכימיות והפיזיקליות. ואילו לתרכובת, כן?' – גם ה'כן' נועד לייצוב ההסבר במצחו, ודרך זה גם בנו, בהאצלה כזאת, כמו העברת שכבת אוויר סולידי ממצחו למצחינו בלי שתזוז בדרך."

גם את הוריו הוא מתאר. את האופן שבו שרו, דיברו, נעו. וכן, אפילו מה חשו וחשבו. אם הוא יכול להיכנס לעורה של תינוקת בת כמה ימים, או, להבדיל, לזה של שועלים כסופים שסירבו לנצל את ההזדמנות שנוצרה ולהימלט מחווה שבה גידלו אותם כדי ליטול מהם בסופו של דבר את חייהם ואת פרוותם, מדוע לא לזה של אמו ואביו?

ברשימותיו הוא אינו מהסס לגעת גם בכיעור, בצואה, בנזלת. אפילו ג'וק מזדמן זוכה לתשומת לבו, כי "הוא של החנות…" בדמיונו הוא מגיע אל מתחת למצבה החותמת את קבר אביו, אל האבנים שיונחו עליו עצמו בבוא יומו, ואל כל הגופות הממלאות את האדמה על פני כדור הארץ, שורות לבנות ומפחידות של גולגולת ושלדים. עלי להודות שעל אף ההומור יכולתי לוותר על חלק מהתיאורים הללו, למשל – על איך אביו עושה את צרכיו ומה בדיוק הוא מרגיש באותם רגעים, או על הנפיחה שנפח דוד בן גוריון בנוכחות אביו שנקלע לבית השימוש בבית ברנר והופתע לגלות את ראש הממשלה עומד ומשתין לצדו. "אבי היה נדהם ונבוך מאוד," מעיד לבני, אבל הוא עצמו, כך נראה, אינו מהסס לחדור עמוק אל תוך כל פרטי האירוע, וממצה אותם עד תום. חרף ההסתייגות יש להודות שהוא עושה זאת בחן ממזרי ובהומור.

אלאונורה לב, סופרת מעניינת בפני עצמה, בחרה את הסיפורים, ערכה אותם ואף הוסיפה אחרית דבר. אפשר לראות דמיון מסוים בין ספרה סוג מסוים של יתמות, המפליג אל זיכרונות ילדותה בפולין, ובין ספרו של לבני. אלאונורה לב נולדה שנים אחדות אחרי תום מלחמת העולם השנייה, אבל זיכרונותיה כמו שזורים במה שקרה על אדמות הארץ שבה נולדה, ממנה ברחה עם משפחתה ואליה נסעה לביקור. יצחק לבני חוגג את מוצאו, מצטט בחדווה את שפת היידיש שבה דיבר אביו, את "הארשת היידישית הזאת של בן הדור הזה ממזרח אירופה". הוא יודע מה היה עולה בגורלו אלמלא גילה אביו תושייה ונחרצות והחליט, במעשה שנראה אז מחוסר כל הגיון מעשי, לנוס מפולין כבר בשנת 1934. אלמלא כן, מבהיר לבני, הוא עצמו היה בלי ספק נרצח כמו הילדים היהודים האחרים בגטו לודז' שנשלחו אל מותם, לבקשתו של חיים רומקובסקי, שאת דבריו לבני מצטט: "אחי ואחיותיי, תנו לי אותם! – אבות ואמהות, תנו לי את ילדיכם," כדי להציל אחרים.

אין תֵּמַהּ בכך שמי שאלה זיכרונותיו מהילדות החלופית שיכלה להיות לו, עסוק כל כך במוות וכמו נאבק בו באמצעות מילותיו: "על ידי כתיבתו […] מפיג אותו." בספר הזה הוא עושה זאת גם למען קוראיו.