על הספר ילדים של אף אחד | שירי ילדים בסיכון שמעתי מפיו של יהודה אטלס ביום העיון שנערך באוניברסיטת חיפה לספרה של דנית בר, ילדות של נסיכה. אטלס קרא כמה מהשירים המופיעים בו, וגם סיפר שכמה מול"ים סירבו להוציאו לאור, רק מכיוון שתכניו קשים מדי, כך הסבירו לאטלס, לדבריו. השירים שקרא היו כל כך חזקים ומשמעותיים, שלא הבנתי איך ייתכן שטרם נמצא המו"ל שיבין את עוצמתם ואת חשיבותם.

לכן שמחתי מאוד כשגילית שהספר ראה אור – בחסות של מכון חרוב, "הגוף המוביל בישראל ומהמובילים בעולם בהכשרה ובמחקר בתחום הטיפול בילדים נפגעי התעללות והזנחה ומניעתן".

בהקדמה לספר מספר יהודה אטלס כיצד ומדוע בעצם נוצרו השירים. אתן לו כאן את זכות הדיבור:

מגיע להם תיקון!
"לפני כשש שנים, בסיום הרצאה על שירי והילד הזה הוא אני בפני כ־200 עובדים סוציאליים, קמה אחת הנוכחות ואמרה לי: 'כל הנוכחים באולם הזה הם מטפלים בילדים בסיכוך ילדים בסיכון,' הסבירה, 'הם ילדים שסובלים מהזנחה, מאלימות, מהתעללות מינית, מדרישות יתר של המבוגרים ומבעיות אחרות. אין בידינו המטפלים. אפילו בדל של טקסט – שיר סיפור מחזה – שרלוונטי לחיי המטופלים שלנו ומתאר משהו מחייהם, שאפשר להיעזר בו כדי לשקף, כדי לשתף, כדי לפתח סביבו שיחה ולקדם את הטיפול. כל מה שאתם, סופרי הילדים, כותבים – זה על אבא, אימא ושני ילדים מצפון תל אביב. רבים מהמטופלים שלנו לא יודעים מה זה יד של אימא אוהבת'. בסוף דבריה הישירה אליי מבט ושאלה: 'אולי אתה מוכן?' קירבתי את המיקרופון אל פי ועניתי: 'אני מתחייב לנסות!'

אולי שכנעו אותי האכפתיות, המסירות והקריאה לעזרה בקולה; אולי הפגישה עם נושא כבד משקל ועם המאסה הענקית של ילדים במצוקה – לימים נאמר לי שיש בארץ כ־400 אלף ילדים בסיכון; אולי השאלה שניקרה בי, בגילי המתקדם, האם אוכל לעשות עוד משהו בעל ערך בתחום הכתיבה לילדים; אם עד אז כתבתי על בעיות יום יום של ילדים רגילים, ילדים שיש להם, האין זו חובתי לנסות לכתוב גם על אלה שאין להם?"

לא קל לקרוא את הספר, והקושי מעיד כאלף עדים על איכותו. השירים החזקים ביותר הם אלה שבהם אטלס לא כותב "על", לא דידקטי ולא מסביר לנו, הקוראים, למה כוונתו (כמו שהוא עושה למשל בשיר העוסק בתופעה המוכרת, המכאיבה כל כך, של ילדים שילדים דחויים שבני גילם "מחרימים" אותם ומתעללים בהם: "ילדי  כאפות", כפי שהם מכונים). עוצמתם הרבה של השירים מתגלה באלה שאטלס "מכניס" אותנו ישירות אל לבו, נפשו, חייו, של ילד פגוע. 

השירים משקפים הזנחה, פגיעות מסוגים שונים, חולי (של הורים). קשה להאמין כמה הרבה גוונים ואופנים יש להתעללות שילדים חווים. ההורים שאנחנו פוגשים יכולים להיות אומללים ומאמללים. לפעמים הם, כאמור, חולים, כמו למשל בשיר "לא משוגעת", ואותם הילדים כמעט מנסים להבין ולסלוח להם:

אִמָּא שֶׁלִּי,
אֲנִי יוֹדַעַת בָּטוּחַ,
הִיא לֹא מְשֻגַּעַת,
הִיא רַק חוֹלַת רוּחַ.

ובשיר "בגלל התרופות:

מֵהַתְּרוּפוֹת שֶׁאִמָּא בּוֹלַעַת
הִיא קְצָת מְטֻשְׁטֶשֶׁת
וּמְדַבֶּרֶת עִם כֻּלָּנוּ
בְּעִבְרִית מְשֻׁבֶּשֶׁת;
כִּמְעַט רַק אֲנִי מְבִינָה
מָה הִיא מְבַקְשֶׁת.

אטלס כותב על על עוני, בדידות, על ילדים שהוצאו מהבית למוסד שאמור להציל אותם, על הורים נוטשים, ועל הזוועה של הורים שפוגעים מינית, למשל – בשיר "נחש": "מתחת לחלוק הלבן של אבא מסתתר נחש אמיתי / שמכל הילדות בעולם מחפש דווקא אותי", ועל האימה הנלווית לפגיעה כזאת: "אם אספר מה הוא עושה לי / אף אחד לא יאמין", וגם: "אם הוא ידע שסיפרתי / הוא יחטיף לי מכות־רצח", ועל הבלבול המזוויע שמתלווה לגילוי עריות, כמו בשיר "אהבת אב":

כָּל פַּעַם, כְּשֶׁאַבָּא גּוֹמֵר,
לִפְנֵי שֶׁהוּא חוֹזֵר
לִישֹׁן עִם אִמָּא,
הוּא רוֹכֵן
קְצָת קָדִימָה,
מֵרִים לִי תָּ'רַגְלַיִם
מְעַט,
וְעוֹטֵף אוֹתָן
לְאַט לְאַט
בְּכִסוּי הַמִּטָּה הֶעָלוּב
וְכָךְ אֲנִי יוֹדַעַת שׁוּב,
אַחֲרֵי שֶׁאַבָּא הָיָה בְּתוֹכִי,
שֶׁאוֹתִי הוּא אוֹהֵב הֲכִי.

חלק מהשירים קצרצרים, ארבע או חמש שורות, וחלקם, למשל "חטופים בסיני", ממש סיפורים קצרים בחרוזים.

ההורים המתוארים הם אכזריים במידה בלתי נתפסת, והילד שמספר עליהם זועם, כמו בשיר "איפה היו השכנים?"

כְּשֶׁאִמָּא כָּעֲסָה עָלֵינוּ, כִּי הַכַּדּוּר פָּגַע בַּפְּסַנְתֵּר,
הִיא סָגְרָה אוֹתָנוּ לַיְלָה שָׁלֵם בַּמַּחְסָן בֶּחָצֵר.
יָשַׁבְנוּ שָׁם בַּחֹשֶׁךְ, בֵּין הַגּ'וּקִים וְהַגְרוּטָאוֹת,
וּבָכִינוּ וְצָרַחְנוּ צְרָחוֹת נוֹרָאוֹת,
וְרַק בַּחֲצוֹת, כְּשֶׁנִּצְרַד כְּבָר הַגָּרוֹן,
נִרְדַּמְנוּ בַּכַּרְסָה הַשְׁבוּרָה לְיַד הָאָרוֹן.
אָז עַכְשָׁו אֲנִי רוֹצֶה רַק לִשְׁאֹל, בְּשֵׁם שְׁנֵינוּ,
אֶת כָּל הַשְׁכֵנִים שֶׁגָּרִים סְבִיבֵנוּ:
הֲרֵי שְׁמַעְתֶּם כֻּלְכֶם אֶת הַבֶּכִי הַנּוֹרָא,
אָז אֵיךְ זֶה שֶׁאַף אֶחָד לֹא הִזְמִין מִשְׁטָרָה?

זאת, כמובן, אחת השאלות החשובות ביותר שהספר אמור לעורר: איפה היו השכנים? איפה הייתה החברה? בית הספר שלא ראה? 

"דרוש כפר שלם כדי לגדל ילד", קובע הפתגם האפריקאי הידוע שהילרי קלינטון השתמשה בו ככותרת לספרה. אכן, הקהילה כולה אמורה להתגייס למען טובתו של כל אחד מהילדים הנולדים וגדלים בתוכה. אבל בישראל קשה אפילו להוציא לאור ספר שמדבר בשמם של ילדים פגועים וחסרי אונים!