ביוני 2009 התפרסמה בעיתון הארץ סדרת כתבות שנשאו כולן את הכותרת "לצערנו לא נוכל לפרסם".
כתבה אותן בשם בדוי עורכת בהוצאה לאור גדולה, שביקשה להנחיל לקוראיה הכותבים כמה כללי יסוד, שרצוי שכל מי ששולח ידו בכתיבה יהיה ער להם.
לקראת שבוע הספר הקרוב הנה אחד מאותם מאמרים: הוא עוסק בשימוש העודף בשמות תואר.
בקרב שוחרי הכתיבה מסתובבת אקסיומה, ולפיה הקורא הוא יצור בעל אינטליגנציה בינונית ודמיון מוגבל, ועל כן יש לעזור לו ככל האפשר. וכיצד ניתן לסייע לקורא התם והטמבל? אחת הדרכים היא הצמדת שמות תואר ותוארי פועל לכל מלה בטקסט, למען תצטייר לקורא תמונה ברורה, צחה, בהירה, מדויקת ומדוקדקת, ולא יהיה עליו לייגע את מוחו הזעיר, הקטון, הפעוט והפצפון.
קראו, בבקשה, את אחת הפסקאות הראשונות בסיפור "לשבור את החזיר" ("פסחזון") מאת אתגר קרת: "בכל בוקר אני צריך לשתות כוס שוקו, אפילו שאני שונא. שוקו עם קרום זה שקל, בלי קרום זה חצי שקל, ואם אני ישר אחרי זה מקיא אני לא מקבל שום דבר. את המטבעות אני מכניס לחזיר בגב, ואז, כשמנערים אותו, הוא מרשרש. כשבחזיר יהיו כבר כל כך הרבה מטבעות שכשינערו אותו לא יהיה רעש, אז אני אקבל בובה של בארט על סקייטבורד. זה מה שאבא אומר, ככה זה חינוכי".
יופי. והנה אותה פסקה לאחר עיבוד ברוח כמה מכתבי היד שמגיעים להוצאות הספרים: "בכל בוקר זיווני אני צריך לשתות בחופזה כוס שוקו מתקתק, אפילו שאני שונא בנחרצות. שוקו חמים עם קרום מגעיל זה שקל קטנטן, בלי קרום דוחה זה חצי שקל זהוב, ואם אני ישר אחרי זה מקיא בבהילות אני לא מקבל שום דבר. את המטבעות הנחשקים אני מכניס לחזיר השמנמן בגב השעיר, ואז, כשמנערים אותו בחוזקה הוא מרשרש במתכתיות. כשבחזיר המרהיב יהיו כבר כל כך הרבה מטבעות זעירים שכשינערו אותו בשיטתיות לא יהיה רעש מחריד, אז אני אקבל בובה מגניבה של בארט השובב על סקייטבורד חדיש. זה מה שאבא הרופס אומר בהתלהבות, ככה זה חינוכי". האין התוספות מקפיצות את הטקסט הבינוני לפסגת האולימפוס?
השפה אמנם מציעה לנו שלל תארים, אך לרוב יסתפקו הכותבים בחמישה-שישה: מדהים, המודבק לכל אירוע, ממסיבת פול-מון בתאילנד ועד רצח עם ברואנדה; בשקיקה, שהולך עם כל פועל (אכל/ שתה/ קרא/ החדיר את איבר מינו); מהביל, המוצמד לכל מזון/ משקה המוגש בכתב היד, ומתובלן, שהוא התחליף הספרותי לסתם מתובל; ייחודי/ קסום, המתארים כל אובייקט שהוא, מסלולרי ועד שקיעה; ובמיומנות, שמתאים לכל פעולה שעושה הגיבור, כולל פתיחת פחית קולה.
ואם ברצף הסיפור יש צורך להוביל את הקוראים יד ביד, על אחת כמה וכמה כשמגיעים לדיאלוגים, שלב רגיש לכל הדעות, שכן כאן לא רק שהקוראים עשויים לאבד את דרכם, הם גם עלולים להשתעמם חלילה מכל ה"הוא אמר" ו"היא אמרה".
למען שמירת ערנותם של הקוראים, סבורים הכותבים, יש לתאר בפירוט את הגוון המדויק של קולו של הדובר ואת מעשיו בשעת הדיבור.
לשם הבהרת העניין, דוגמה: שיחה שהתנהלה בין א' החסון, ת' המשופם וז' הבלונדינית, שלושה סוכני שב"כ הזוממים, כדרכם של סוכני שב"כ, להתנקש במישהו:
"אז מה?", שאל א' בקול רם תוך שהוא לוגם בשקיקה לגימה ארוכה מכוס הקפה המהביל.
"לא יודעת", השיבה ז' בחוסר סבלנות תוך שהיא ממוללת במיומנות עט מוזהב קסום.
"זה יהיה קשה", רטן ת' בחוסר מנוחה תוך שהוא שואף שאיפה עמוקה מהסיגר היוקרתי התחוב בשפתיו העבות.
"אז מה?", השחיל א' בלגלוג.
"אולי ביום שלישי?", מלמל ת' בזהירות.
"ביום שלישי?!", לחשה ז' בהשתאות.
"כן", ענה ת' ברוך. "ביום שלישי".
"אז מה?", סיכם א' בקול נמוך.
"ביום שלישי!", קראה ז' בהתלהבות תוך שהיא מוחה את מצחה נוטף אגלי הזיעה.
תודו שקראתם בשקיקה.