הספר המסע של קרליה, ספרו החדש של חגי דגן, מצטרף למסורת מוכרת של כתיבה מנקודת מבט של כלב. זכורים לטובה הנובלה פלאש של וירג'יניה וולף, הסיפור "איש וכלבו" של תומס מאן (וגם, אם יורשה לי, הכלבה מהסיפור שלי, "הפרדת צבעים").

משהו בכלביות האנושית שובה את הלב, והניסיון לחדור אל נשמתו של כלב ולראות את המציאות מתוך עיניו, להבין את "השקפת העולם" שלו, את מבטו על בני האדם הסובבים אותו, מעורר, כך מסתבר, השראה. אהבתו של דגן לכלבים ניכרת מכל שורה, ובמיוחד מההקדשה שובת הלב המופיעה בסופו של הספר: "הספר הזה מוקדש לעילוי נשמתם של הכלבים הבאים: רוג כלב זאב פזור-דעת שנקטף בדמי ימיו; סטוקי, כלב נמרץ, רב פעלים וחסר מנוח ששימש השראה חלקית לדמותו של הכלבהו; אינרי, כלבת האסקי שנמצאה משוטטת באלפים בשווייץ ומצאה בית חם בדירה ברלינאית; מילה, כלבת מלמוט שבכיה קורע הלב התחיל את כל הסיפור; ולעילוי נשמתו של החתול שנודע גם בשמות חתולים, חתפ, חטפ, ובשם הרשמי פתולומאוס. אומנם זה לא סיפור על חתולים, אבל נראה לי שהוא היה עשוי למצוא בו עניין".

גם סיפור הילדים הנודע של לאה גולדברג, "איה פלוטו?" נמנה עם ספרי הכלבים. בפשטותו הילדותית הוא ממשיך כבר שנים כה רבות (הוא ראה אור לראשונה ב־1957) לקסום לפעוטות ולהוריהם כאחת.

צפונה – המסע של קרליה "קורץ" אל איה פלוטו ומקבל ממנו מעין נקודת משען. כמו פלוטו, גם הכלבה ההאסקית קרליה מואסת בחיים שהועיד לה בעליה – להיות קשורה בחבל בחצר (ולחכות לטיול היומי הקצר, שבו הוא מציג אותה לראווה "כאילו היא קישוט"). כמו פלוטו היא מחליטה לברוח, לא מקיבוץ מגידו, אלא מקיבוץ מגדים, לשם הובאה בהיותה פעוטה שגבר אטום לב לקח אותה מחיק אמה המיטיב (ואמה, למרבה הצער, אפילו לא ניסתה להתקומם, רק ייבבה בצער. קרליה לא תשכח זאת, ותסיק מכך מסקנות מרחיקות לכת!)

פלוטו של לאה גולדברג פוגש במנוסתו יצורים שונים ומשונים: "יצור ירקרק, מי יודע מה שם היצור? / כמדומני צפרדע", חורזת המשוררת, ודגן שקיבל ממנה השראה, מפתח, מעמיק ומשכלל את המפגשים של קרליה שלו עם חיות וייצורים שונים.

במציאות של הספר חיות (ובני אדם!) יכולים לתקשר זה עם זה ב"חיוואית", שהיא לשון בינלאומית, אם כי יש בה ניבים שונים, וחיות בארצות רחוקות יכולות אמנם להיות מובנות לזרים שהגיעו עד אליהן, אבל בדוחק (בערך כמו שפולנים מבינים רוסית: הדמיון קיים, אבל יש הבדלים…)

כמו באיה פלוטו גם בספר שלפנינו מוזכרת "שלולית" שבקיבוץ מגדים היא אמנם גדולה, אבל הרחק משם, במקומות שאליהם קרליה נקלעת, היא עצומה ואינסופית, שכן, יש לדעת, מדובר לא בשלולית אלא בים התיכון!

נפשה של קרליה יוצאת אל המרחקים. אל הריצה (כמו פלוטו: "הוא רץ בדרך, הוא רץ בשדות, / את מי הוא יפגוש? מעניין מאוד"), ובעיקר – אל הצפון הרחוק. אל מה שהיא אפילו לא יודעת לכנות בשם: אל הלובן האינסופי, אל הירוק של הזוהר הצפוני, אל הקור העז. שהרי קרליה היא האסקית סיבירית! מה לה ולחום הכבד שאליו נולדה, בישראל, באשדוד, או בקיבוץ השוכן בסמוך לגבול עזה, שאליו הובאה בהיותה עדיין כמעט גורה?

מה לה ולסכסוכים המזרח תיכוניים? לקולה של האישה הרועמת מדי פעם משמיים "צבע אדום! צבע אדום!" ולנתזי האור הרושפים, המתנפלים עליה מכל עבר, אחרי אותה קריאה מפחידה?

גופה הדרוך כָּמֵהַּ אל הריצה ואל המרחקים. החיות השונות שהיא פוגשת בדרכה, וגם כמה בני אדם טובים, עוזרות לה להמשיך ולהתקדם צפונה, אל מחוז חפצה, אל המקום שאליו היא מרגישה שייכת.

משעשעים האיפיונים של החיות השונות: החולד הדובר "חיוואית רצוצה" שחופר ומסייע לה לעבור את גדר הקיבוץ; החמור הידען שמציע לה איך להמשיך בדרכה; הקרקל השתקן ובת זוגו שמרפאה במיומנות את פצעיה של קרליה; התנים הסקרנים שמציפים אותה בשאלות, ולועגים לכלביותה…; העורבים המרושעים; הסוס התמים; כלב־הדוב ה"בּוֹק", שאין לו מושג מדוע בעצם הוא נוהג לנבוח על דובים… פלוטו פוגש רק צפרדע, דג ופרפר, שכל אחד מהם מלמד אותו איזה לקח. הרפתקאותיה של קרליה הרבה יותר מפורטות, עשירות וגדושות באירועים, סכנות והצלות.

עלי להודות כי בשלביו האחרונים של הספר, כשהוא החל לגלוש עמוק יותר ויותר אל קרביה של מיתולוגיה אגדתית שקרליה מככבת בה, ושמופיעים בה אלים, נחשים מסתוריים וזאבים מיתיים, התרופף העניין שלי.

תהיתי למי הספר מיועד: לילדים? למבוגרים? (התהייה מופיעה גם על גבו: "רגע, איזה מין ספר זה – אנושי או כלבי? לצעירים או למבוגרים? התשובה היא גם וגם, ויותר מזה." אכן.)

הספר נוגע בסוגיות "בוגרות": המלחמה בסוריה, הפליטות הנואשת של אנשים שנאלצים לנוס מפני המלחמות שמתחוללות בארצם (אפילו המלחמה באוקראינה מופיעה שם). אבל ההרפתקאות מתאימות, כך נדמה לי, יותר לקריאה של בני נוער (מכל מקום – לא כל כך לי…)

עם זאת, יש בספר הזה משהו מקורי ושונה מאוד מכל מה שהכרתי עד כה. אולי מכיוון שמעולם לא קראתי ספרי פנטזיה משום סוג (מודה: אפילו לא את ספריו של טולקין), והז'אנר הזה זר לי לגמרי. אני לא בטוחה שישמש לי ככרטיס כניסה לסוגה הזאת. חלקיו הראשונים של הספר קסמו לי הרבה יותר.