גיום מוסו הוא, על פי מה שכתוב על הכריכה האחורית של הספר שלפנינו, "הסופר המצליח ביותר בצרפת." אין ספק שהוא כותב מיומן מאוד. החיים הסודיים של הספרים כולל לא מעט מהתלות ספרותיות. למשל – סופר שכותב על סופר, שגם הוא כותב על סופר, כך שהרומן מכיל כל כך הרבה מראות־בתוך־מראות, עד שקשה לדעת מה "ברצינות" ומה מעשה קונדס, מה באמת ומה "בלצון".

החלק שנראה שכתוב "ברצינות" הוא – הציטוטים השונים מדבריהם של סופרים ידועי שם. למשל: "אל מול מקצועו של הסופר, זה של רוכב סוסים מצטייר כיציב" – ג'ון סטיינבק, המופיע בראש פרק ששמו "ללמוד לכתוב". או: "אינני שייך לחבורת הסופרים הגרועים שמתיימרים לכתוב אך ורק לעצמם. סופר כותב רק רשימות קניות, ומשקנה את כל המצרכים, הוא משליך אותן לפח. כל השאר […] אלה הודעות שמיועדות למישהו אחר", של אומברטו אקו, בפרק שכותרתו "סופרים ורשימות הקניות שלהם". או – ציטוט מפיו של מילן קונדרה: "1. המראיין שואל אותך שאלות שמעניינות אותו, לא אותך. 2. מהתשובות שלך הוא משתמש רק באלה שמתאימות לו. 3. הוא מתרגם אותן לאוצר המילים ולצורת החשיבה שלו", בפרק שכותרתו "לראיין סופר".

כל הציטוטים הללו מבטיחים, כך נראה, להיות חלק מתוך הצהרת כוונות ספרותית, כזאת שבה גיום נתלה באילנות גבוהים, אלה של סופרים ידועים מאוד. הנה עוד ציטוט אחד, משל יונסקו: "סופר אף פעם לא יוצא לחופש. עבור סופר, החיים הם כתיבה או מחשבות על כתיבה".

האמנם מקיים הספר החיים הסודיים של הסופרים את ההבטחה־לכאורה להיגד ארס פואטי רב השראה, שיספק לנו מבט מעמיק אל נבכי התהליך היצירתי?

לא ממש. כי למעשה מדובר בספר מתח שיומרתו אינה מצדיקה את התוצאה. הוא אכן מקיים את החובה הבסיסית המוטלת על ספר מתח: המתח נבנה בהדרגה, עד לסוף המפתיע. אלא שהסוף המפתיע מאוד אינו נובע בהכרח מכל מה שקדם לו, והפתרון לתעלומה הוא, במידה מסוימת, מעין דאוס אקס מכינה: המון מידע נמסר בבת אחת ובפתאומיות. מה שמתגלה מזעזע מאוד, אבל מדובר ביותר מדי, מהר מדי ומאוחר מדי. בספר מתח שראוי לשמו הקורא אמור להביט לאחור ולהבין בדיעבד רמזים שנמסרו לו לאורך הדרך, כאלה שלא שם לב אליהם כיאות. בספר מתח ראוי לשמו אסור לסוף להיות תלוש ומודבק…

אחת הבעיות העולות לטעמי בהחיים הסודיים של הסופרים היא שהציטוטים מתוך כתיבתו של הסופר המתחיל, שאמור להיות מוכשר מאוד, סופר שסופר אחר, מצליח ביותר, משבח אותם, הם למעשה סתמיים להחריד: "הרוח צלפה במפרשים על רקע שמים מרהיבים. הסירה נטשה את החוף מעט אחרי השעה אחת בצהריים, ועכשיו שטה לה במהירות חמישה קשר לעבר האי בומון. ישבתי ליד ההגה לצידו של הקברניט, נתון לכישופה של הבריזה מן הים, מהופנט לחלוטין מהזהב הזוהר של פני הים התיכון". שמים מרהיבים? הזהב הזוהר? כישופה של הבריזה? אפשר לקבל את זה ביותר קלישאתי…? חזקה עלי שהמתרגם, שי סנדיק, עשה את מלאכתו נאמנה, ושהתיאור הבנאלי כל כך קיים גם במקור…

עם זאת יש לציין כי התיאורים הללו, על כל מה שמתרחש על האי המבודד, זירת העלילה, עוררו בי תחושה שמדובר פשוט בסרט מצולם, בעצם – בהכנה כתובה לקראתו. הרגשתי, למעשה, שאני צופה בסדרה של נטפליקס, שבה הנופים, המראות, ולצדם גם הקטעים האלימים מאוד, משרתים את הצו החזותי של מה שאמור להופיע על המרקע בבית, לעורר תשומת לב, לזעזע, לסקרן, אבל לא להעמיק מדי…

מדובר אם כן בספר שאפשר, אבל לא חובה, לקרוא, הוא מספק אמנם כמה שעות של בידור, אבל – כמו הרבה סרטים או סדרות בנטפליקס – עשוי על פי איזשהו דגם נסתר אך די קבוע: מקום התרחשות שמושך את העין, תפניות דרמטיות שמצטלמות היטב, וסוף מספק אך חסר משמעות של ממש…