ב־1922 פרסם הוגו בטאואר, סופר ממוצא יהודי – אבי סבו היגר לאוסטריה ממזרח אירופה והתנצר – רומן קצר שיש המוצאים בו סממנים נבואיים. ברומן מעביר בית הנבחרים האוסטרי חוק שלפיו על כל היהודים להסתלק מהמדינה.

החוק מתקבל בחברה האוסטרית בתשואות. הציבור רואה בו רק יתרונות: בתיהם של היהודים יתפנו מדייריהם. את בתי העסק המשגשגים יתפסו נוצרים שיתעשרו, כך הם בטוחים. סופרים לא יאלצו עוד להתמודד עם הצלחותיהם של סופרים יהודים, בימות התיאטרון יתפנו לטובת המחזאים האוסטרים האריים, והציבור הלא־יהודי לא יאלץ עוד להתמודד עם ערמומיותם העסקית והמעשית של היהודים. "אנחנו, הארים האוסטרים, איננו מתחרים שקולים ליהודים", מסביר הקנצלר שמציג את הצעת החוק, שכן, הוא מוסיף ומסביר, "העם שלנו הוא עם נאיבי, רוחש אמון, עם חולמני, שובבני, עם שדבק באידיאלים שאינם מניבים פירות, עם מסור למוזיקה ולהתבוננות שקטה בטבע, אדוק ומלא כנות, טוב ושקול!"

(קשה להתעלם מהאירוניה המושחזת שטמונה בהלל־העצמי המופרך. מה חשבו הקוראים האוסטרים־אריים כשקראו את הדברים הללו? האם הזדהו אתם, בלי להבין את הסבטקסט, ובלי להתעמק בשאלה אם עם שמסלק כך אנשים מבתיהם ומארצם יכול באמת להיחשב "נאיבי", "טוב", "חולמני" ו"דבק באידיאלים" צרופים, מחוסרי תועלת?)

ברגע שהחוק עובר הסיפור חולף בין בתים שונים שבהם כועסים עליו ומתקוממים נגדו: במשפחה שיש בה נישואי תערובת מבינים פתאום הסבא והסבתא שיאלצו להיפרד מבתם ומהנכדים, שכן היא נשואה ליהודי. צעירה שמאורסת ליהודי ומאוהבת בו עד כלות כועסת על אביה, היועץ למלכות, שהיה שותף לחקיקה. נשים צעירות, שגברים יהודים אמידים "מחזיקים" אותן, מתאבלות מרה על אובדן ההכנסות הכספיות הצפוי להן, ומקוננות על אהוביהן האמיתיים, האריים, שאותם לא יוכלו עוד לפרנס. בקיצור, עוד לפני הגירוש בפועל, מתברר שהעניין לא פשוט בכלל.

מיד אחרי הגירוש נראה שלא הכול הולך חלק: "יש אלפי טפילים שבלי שום נקיפות מצפון לוקחים לעצמם את הנכסים העודפים של היהודים, שלא דווחו למס הכנסה, ובתמורה נותנים ליהודים פיצויים בצורת הוראות תשלום לבנקים בחוץ לארץ."

בהתחלה נדמה שכל אלה רק "בעיות" זמניות שיפתרו עד מהרה, שכן עזיבתם של היהודים אכן מספקת סוג של שגשוג כלכלי לארים המקומיים.

אבל עד מהרה מתברר שהתוצאות החיוביות זמניות בלבד. מסתבר שבלי היהודים הכלכלה האוסטרית פשוט קורסת…

למען האמת, תיאור הקריסה הזאת היה בעיניי החלק המפחיד ביותר בספר, שכן הוא מפרט את התהליך שמתחולל במדינה שאיבדה את שפיותה. האינפלציה הדוהרת, האבטלה, העסקים שיורדים לטמיון, ההתייקרות הבלתי אפשרית של מוצרי יסוד ושל כל השירותים.

אני זוכרת היטב את מוראות האינפלציה שהייתה כאן בשנות השמונים, את חוסר הביטחון ואובדן היציבות, את החרדה הקיומית המתמדת, את הבלבול והאימה (הנה כמה דוגמאות שזכורות לי מהחיים אז: מכרתי באותה עת בית, וקניתי דירה. כשקיבלתי מהקונים של הבית תשלום בבוקר נאלצתי לדלוק אחרי מוכרי הדירה שקניתי כדי שיסכימו לקבל ממני את התשלום לפני הצהריים, לפני שהשער ישתנה והסכום שבידיי כבר לא יספיק לתשלום הנדרש! מחירים של שירותים, למשל – שיעורים פרטיים – נקבנו בדולרים. לשקל לא היה כמעט ערך, שכן הוא השתנה מרגע לרגע. כשמניתי פעם את סכום המטבעות שהצטברו בתוך קופסת מתכת שלתוכה נהג בן זוגי דאז להטיל אותן כלאחר יד התברר שבכסף שהצטבר שם, ששנה או שנתיים לפני כן היה אפשר לקנות בו דירה קטנה, אפשר היה רק בקושי לקנות עיתון!). המהלכים שהממשלה הנוכחית עושה מאיימים להחזיר אותנו אל אותו טירוף מערכות, והכלכלה היא כנראה רק היבט אחד של הקטסטרופה המאיימת עלינו.

עיר בלי יהודים – רומן על היום של אחרי מחר איננו סיפור דיסטופי, כפי שמיטיב להבהיר מתרגם הספר, חנן אלשטיין, באחרית הדבר מאירת העיניים שכתב. את מה שמתואר בו, ובמיוחד את סופו, אפשר כמעט לתאר במילה "חמוד". בטאואר רקח עלילה קלילה, עם מוסר השכל שאינו מובלע בסבטקסט אלא נאמר במפורש ובבירור. את מה שקרה בפועל – רצח העם, השואה – לא היה יכול כנראה להעלות בדעתו. בטאואר נרצח ב־1925. בשל עמדותיו הליברליות – הוא הטיף לחופש מיני, לשוויון לנשים, ודרש לבטל את האיסור הפלילי והענישה על יחסים בין בני אותו מין – האשימו אותו ב"השחתת המוסר הציבורי". לאחר שנרצח האשימו חוגי הימין באוסטריה אותו, לא את רוצחו, שאותו היללו וראו בו "גיבור עממי".

הסיפור שלפנינו הוא לכאורה כתב הגנה על זכויותיהם של יהודים. מעניין מאוד לקרוא אותו ולהבין באמצעותו את רוח התקופה, בכל הנוגע לאנטישמיות שגילוייה הפרועים רק החלו. עם זאת, עלי להוסיף הסתייגות: יש לטעמי נופך אנטישמי בעצם הסיפור עצמו, שמנסה להוכיח את תושייתם הערמומית ואת כוחם הלא מוגבל של היהודים.

יהודי אחד פיקח פותר בסיפור את כל הבעיות, ועושה זאת בתככים ובעורמה. (אחד התרגילים שהוא עושה מזכיר להפליא את "ליל החניונים" שבעזרתו הופלה הממשלה בדצמבר 2020). נדמה לי שגם בעובדה המצטיירת בסיפור שלפיה היהודים הם בעצם אלה שמחזיקים בכוחם ובתבונתם יוצאת הדופן את הכלכלה המקומית, שמתמוטטת בהיעדרם, יש יותר מנופך של אנטישמיות, משהו שמזכיר את הפרוטוקולים של זקני ציון: התפיסה שלפיה היהודים שולטים, גם בזכות רשת הקשרים הבינלאומית שלהם, וגם בעזרת כישרונם הרב להערים על הזולת. לטעמי כתב ההגנה לוקה ממש בעניין שכנגדו הוא יוצא… ואולי אני טועה, ולא יודעת מספיק כדי להבין שהיהודים ככלל היו באמת חיוניים כל כך לכלכלה האוסטרית…

(ומחשבה נוספת: האם כולם כאן ערים לתרומתם הכלכלית העצומה של הערבים בישראל? מה יקרה אם יום אחד יחליטו כל הרוקחים, הרופאים והרופאות, האחים והאחיות, נהגי האוטובוסים והמשאיות, פועלי הבניין, ושאר נותני השירותים לשבות ממלאכתם, לזמן מה, כמחאה, או לצמיתות, כי סוף סוף יימאס להם להיות אזרחים סוג ב'?)