תגית: עם עובד

אימרה קרטס, "ללא גורל": כשהזכות לבחור נשללת

התחלתו של הסיפור פרוזאית ויומיומית כל כך: "היום לא הלכתי לבית הספר… כלומר הלכתי אבל רק כדי לבקש מהמחנך ללכת הביתה. מסרתי לו גם את המכתב של אבי, שבו הוא ביקש לשחרר אותי מסיבות משפחתיות. המחנך שאל מהי הסיבה המשפחתית ואני השבתי לו ש 'אבי נקרא לשירות עבודה'", מספר גיורגי, נער בן חמש עשרה, יליד בודפשט (וכנראה בן דמותו של הסופר, שקורות חייו דומים מאוד לאלה של גיורגי). 

משפחתו של גיורגי מתאספת כדי להיפרד מאביו, "מחנה העבודה" הוא מין שם מכובס לשירות שנכפה על גברים יהודים ילידי הונגריה. (על הזוועות שחוו, ביניהם, למשל האילוץ שנכפה עליהם לשמש מגלי מוקשים חיים, אפשר לקרוא ברומן המופלא הגשר הנסתר, מאת ג'ולי אורינג'ר).  

תיאור סעודת הפרידה מאביו של גיבור הסיפור, הנינוחות של הדמויות, חוסר ההבנה של כולם לקראת מה הם הולכים (בשעה שאנחנו הרי יודעים מה צפוי לקרות לרובם!) מחרידים. על דעתו של גיורגי כלל לא עולה שהוא בעצם נפרד מאביו לצמיתות. כשאמו החורגת בוכה, הוא נבוך. 

בני המשפחה שהתאספו מנהלים שיחות נינוחות שבהן הם מסבירים לעצמם שהכול בסדר: דעת הקהל העולמית לא תאפשר לגרמנים לפגוע ביהודי הונגריה. מדובר רק במשחק פוליטי כלל עולמי, והאיום לכאורה על היהודים הוא מעין "בלוף" פוליטי מרהיב והכרחי. הם משוכנעים שמדובר ב"תקופת מעבר" קצרה שתחלוף עד מהרה. 

גיורגי מתגאה בכך שהוא מסייע למאמץ המלחמתי: עליו הוטל לנסוע יום יום אל מחוץ לבודפשט, ולעבוד שם עבודה גופנית קשה. 

מדהים לראות איך כל שלב עובר על האנשים הללו בקבלה, איך כל פרט נהפך למציאות היומיומית שמי שחיים בתוכה משלימים אתה, עד שהיא נעשית מובנת מאליה וטבעית. למשל: העובדה שעל יהודים לענוד על גופם טלאי צהוב נהפכת די מהר למטלה יומיומית שכרוכות בה תלאות יומיומית: מלאי הבד הצהוב שאפשר להשיג הצטמצם "כמובן", ויש חנויות שאצלם אפשר להשיג טלאים שבהם חודי הכוכבים עשויים בהקפדה רבה ובאיכות שעולה בהרבה על אלה שנגזרו ועוצבו בבית… הנה כי כן מסתבר שמתרגלים לכול. גם לטלאי המביש. אפילו הוא נהיה פריט מקובל, כמעט טבעי ומובן מאליו. 

הם משלימים עם תופעות אנטישמיות כגזירת גורל בלתי נמנעת, ורק אומרים לעצמם על אנשים מסוימים, למשל – החנווני השכונתי – שידוע שהם שונאים יהודים. אכן, בני הנוער תוהים בינם לבינם במה בעצם הם שונים מהונגרים אחרים. גיורגי מנהל על כך דיונים עם צעירה בת גילו, ומנסה להוכיח לה שאין שום הבדל מהותי בין יהודי ללא יהודי. כדי לשכנע אותה הוא נעזר בסיפור "בן המלך והעני" של מארק טוויין: שני הנערים שדומים כל כך זה לזה מתחלפים במקומותיהם, ועד מהרה העני נהפך "באמת" למלך, ולהפך. כך, הוא טוען, אילו החליפו אותה כשנולדה בתינוקת אחרת, האחת הייתה גדלה להיות יהודייה והאחרת – הונגרייה, אם כי שום דבר מהותי לא היה שונה בהן… 

אושוויץ מחכה לו, לגיורגי. בתוך ימים אחדים יגיע לשם, אבל אין לו מושג על קיומו של המקום ועל משמעותו. תמימותם של הקורבנות שהולכת ונחשפת הופכת את הקרביים. כך למשל, כשמורידים את גיורגי מהאוטובוס בדרכו לעבודה הכפויה, הוא פוגש קבוצה של נערים שגם אותם אילצו כך לרדת. הם מקבלים אותו בצחוק עליז, מבודחים מאוד ממה שקורה להם. אין להם מושג! אף לא שמץ של מושג לקראת מה הם הולכים. הם ממשיכים להזכיר לעצמם שהגרמנים אנשים מסודרים ותרבותיים, משוכנעים שהם הולכים לעבוד, ושמחים על אורח החיים הבריא הצפוי להם… 

גם כשהם מגיעים לאושוויץ-בירקנאו, רואים את השם כתוב על שלט, רואים את גדרות התיל, הארובות, הכלבים, גם כשהם מתקדמים בטור עורפי אל ה"רופא" שגוזר את דינם, לחיים או למוות, אין להם מושג. 

כשגיורגי רואה בפעם הראשונה את האסירים גלוחי הראש הם מרתיעים אותו. הוא תוהה על מה נענשו. המראה שלהם דוחה בעיניו. אין לו מושג שבעוד זמן קצר מאוד יראה בדיוק כמוהם. גם אחרי שנוטלים ממנו את זהותו וממירים אותה במספר, גם אחרי שמגלחים את כל השיער שלו, מהראש ומהגוף, מרמים אותו בהבטחה שיקבל את בגדיו בחזרה ולכן עליו לזכור היטב את מספר המתלה שעליו הניח אותם, ואת נעליו – שאותן הוא מצווה לקשור זו לזו – הוא לא מבין. לא קולט. כי איך אפשר לקלוט? איך אפשר להבין, כשאין שום מידע קודם, כשאין שום "הקדמה"? ככה, מחיי משפחה רגילים, ישירות אל מחנה ההשמדה? 

הקטעים המזעזעים במיוחד הם אלה שבהם מתגלה האירוניה המחרידה שרק אנחנו, הקוראים, רואים אותה. כך למשל בדרך לאושוויץ כשהרכבת עוצרת מנסה חייל הונגרי לשכנע את הנערים היהודים לתת לו את חפציהם, שכן "במקום שאליו אתם הולכים לא תזדקקו להם." הם כמובן לא מבינים על מה הוא מדבר. כשהם מבקשים מים בתמורה לחפצים, הוא מתרגז: יהודים, הוא אומר, מתמקחים אפילו כשמדובר בדברים הכי מקודשים…

אימרה קרטס זכה ב-2002 בפרס נובל לספרות. הספר ללא גורל ראה אור לראשונה בהונגרית ב-1975, אבל לא זכה להצלחה. רק אחרי שברית המועצות התפרקה החלו להופיע תרגומים של ספריו בגרמנית ובשפות אירופיות אחרות. 

כמו גיבור ספרו, גם קרטס ניצל בבוכנוואלד, אחרי שכבר כמעט היה מוזלמן – חולה, מדולדל, נטול כוחות. ובכל זאת עוד היה בו ניצוץ חיים. עד כדי כך שבשובו למחנה הריכוז שממנו נלקח, למרבה הפליאה, כדי לטפל בפצע שנפער ברגלו, הוא חש בעוצמה רבה את הרצון לחיות "במחנה הריכוז היפה הזה", כפי שהוא אומר לעצמו עם שובו לבוכנוולד, בציניות שמעורבת בה כנראה גם תשוקת חיים אמיתית… 

השחרור מהמחנה, הרגע שבו הבין כי ניצל, מטריף את הדעת: האסירים שמעו ברמקולים את ההודעה שלפיה הם חופשיים. הכריזה חזרה בשפות שונות, כדי שהכול יבינו אותה. כששמע את הקול דובר הונגרית, החל באמת להאמין כי שוחרר, אם כי עדיין הוטרד מהמחשבה על האוכל שאמור היה להגיע. רק כששמע דיבורים על המרק שהאסירים-לשעבר התבקשו להביא, נרגע והחל להשלים עם המצב החדש ולהתרגל אליו. עד כדי כך היה הרעב קשה.

קרטס מתאר שני אירועים שחווה בדרכו חזרה הביתה, לבודפשט. באחד מהם "חוקר" אותו אזרח הונגרי אם תאי הגזים באמת התקיימו. גיורגי מסביר שכן, אם כי לא בכל המחנות. רק באלה שנועדו להשמדה. למשל, באושוויץ. "ראית אותם?" מבקש בן שיחו לדעת, כמי שמתכוון "להוכיח" שמדובר בשמועה בלבד. 

בשיחה עם אדם אחר, עיתונאי שהוא פוגש באקראי, שואל אותו הלה מה הוא מרגיש, ומופתע לשמוע שגיורגי שונא. "את מי?" הוא שואל. "את כולם", משיב גיורגי. העיתונאי לא מבין. אנחנו, ממרחק הזמן והמקום, כמי שיודעים משהו על מה שקרה שם ואז, יכולים כנראה להבין למה התכוון. ובעיקר, להבין עד כמה עקרה ומטופשת השאלה "מה אתה מרגיש". איך אפשר בכלל להתחיל להשיב עליה? רבים מהניצולים לא ענו עליה מעולם. לאחרים נדרשו שנים רבות עד שיכלו להתחיל לענות עליה. 

בסופו של הספר גיורגי תוהה: האם אדם שעבר מחנה ריכוז יכול להיות מאושר? למי שממליץ לו לשכוח מה עבר עליו הוא מסביר: אני לא יכול לצוות על הזיכרון שלי להיעלם, ומסרב להסכים עם העמדה שלפיה מה שעבר עליו היה גורלו. הוא טוען שאם מדובר בגורל, הרי שאין האדם חופשי לבחור. 

אשוב כאן, כדרכי, אל קסטנר: האיש שידע, אבל שיתף פעולה עם הגרמנים ("עם השטן", כפי שקבע אב בית הדין בפסק הדין של משפט הדיבה). קסטנר בחר להסתיר מיהודי ארצו את הידיעות על אושוויץ ועל הרצח ההמוני הצפוי להם, ידיעות שהיו יכולות אולי לאפשר לפחות לחלקם להינצל. אפשר לקרוא על כך פרטים רבים ומסמרי שיער  –

אי אפשר שלא לתהות מה היה קורה אילו הגיע אל האנשים הללו המידע, אילו התאפשר להם לבחור! 

תרגמה מהונגרית: מרים אלגזי

עלי מוהר, על נתניהו, התפרסם לראשונה לפני 23 שנים (!)

22.10.1997 

סוד גאוניותו התקשורתית 

על היכולת לא להניד עפעף ולא לכעכע כעכוע 

א. תמיד מפתיע מחדש

השיירה של ביבי עוברת והכלבים אפילו אינם נובחים. כלומר הם נובחים, ולעתים אבוי, אולי בכל כוחם, אבל מה שמהדהד מסביב הוא בכל זאת שקט, מלא מבוכה ורפיון

אם כי, לכאורה, נובחים: אנשי אופוזיציה חיוורים וחמורי פנים מסרבים להעלות על הדעת את מה שלא רק עלה כבר על הדעת, אלא גם ירד ממנה אל עולם המעשה והפך מרעיון עוועים לעובדה בשטח; כמה פובליציסטים, שמזכירים יותר ויותר את קאטו הזקן, זה שדעתו הייתה נתונה לדבר אחד וכל נאומיו הוליכו אותו למסקנה אחת, ממשיכים בעקשנות ראויה לשבח לתבוע את עלבוננו מידי ראש הממשלה. הם כה עקביים, עד כי לעתים נדמה לא רק להט כי העט שבידם הוא אכן קורנס כביר כוח.  

ובכל זאת, כל המקהלה הנכבדה הזאת נשמעת כהמיה רפה שהרוח (רוח התקופה?) קורעת ומפזרת ללא קושי. מן השקט שאחרי אנחנו בוהים אין אונים בתופעת ביבי, משתאים לה פעורי פה, ולעתים נדמה כי גם החכמי חורצי הלשון והשן, מתבלבלים וקופאים פתאום בעיצומה של הנביחה, אינם יודעים מה יש עוד לומר, מה אפשר בכלל לומר, לנוכח חוויה חדשה זו, החורגת כמדומה מכל מה שידענו עד כה

ובינתיים חולפת לה השיירה, כמחיל אל חיל ולא כמו מפגע אל פגע, ומה נותר אם לא לתהות על יכולתו המפליאה של ביבי להגיח לא ניזוק מכל צרה ומבוכה שהוא ממיט על עצמו, ולא רק על עצמו. בעניין זה לפחות שורר קונצנזוס מרשים, וגם מתנגדים מושבעים מתפעלים מכישוריו התקשורתיים של ראש הממשלה. הניסוח האחרון שקראתי בעניין זה היה "כישרונו הגאוני בתעמולה" (יואל מרכוס, הארץ, יום ו' האחרון), אבל מהו למעשה כישרון זה, או ליתר דיוק, מה כל כך "גאוני" בו

אם נבחן את שיאי התגלותו של הכישרון הזה, שהם גם שיאי מצוקתו של ביבי, למשל במסיבת העיתונאים שאחרי פרשת משעל, או הופעת היחיד הלא נשכחת שלו אחרי פרסום מסקנות הפרקליטות בפרשת בראון, נגיע קרוב לוודאי למסקנה כי לא יכולת הדיבור היא העיקר כאן – דיבור בהחלט רהוט ושוטף ותקני, בעברית ובאנגלית כאחת – אלא בראש ובראשונה היכולת לא להניד עפעף במהלכו של הדיבור הזה. לא להניד עפעף גם במשך הנאומים המופרכים ביותר והתשובות הלא רלוונטיות ביותר. 

"כישרונו הגאוני בתעמולה" הוא לאמתו של דבר חוצפתו הגאונית, מצח הנחושה הגאוני שלו, שלמולו נותר השומע פעור פה, אילם מתדהמה ומאי-אמון.  ההתחמקות השקופה – שקופה עד עלבון מתשובה אמתית, או אפילו ממשהו זה לתשובה אמתית, היכולת להישיר מבט (וכזכור, בלי להניד עפעף) ולדבר, אחרי פרשת משעל, על חשיבות המלחמה בטרור, למשל לאלה יש כנראה אפקט מהמם כל כך, עד שגם עיתונאים ותיקים ומנוסים אינם מוצאים את המענה הנכון, כלומר את השאלות הנכונות, הם נותרים חיוורים ומגומגמים לנוכח הטקטיקה הזאת, הפשוטה עד כדי להבין ולהעליב, ודווקא משום כך היא גאונית כנראה: הרי כל ההמצאות הגאוניות נראות פשוטות להפליא אחרי שהמציאו אותן, לא אחת אנו טופחים על מצחנו ומתפלאים איך לא חשבנו על זה קודם.  

אבל במקרה של ביבי, לא רק שלא חשבנו על זה קודם, גם אחרי שהתנסינו בכך פעם ופעמיים עדיין אנחנו מתקשים להסתגל לכך, לחזות את זה מראש, וכך מצליחה גאוניותו התקשורתית להפתיע אותנו שוב ושוב. במילים פשוטות, אדם מן היישוב פשוט לא מאמין, עדיין אינו מאמין, שמישהו יישיר אליו מבט נועז כל כך ויגיד בדיוק את ההפך מכל מה שמוכר לו כאמת. אחרי כישלון מרעיש במיוחד וגלוי לכל עין, אתה מצפה בכל זאת לאיזה כעכוע קל בגרון, לאיזה סימן של מבוכה או צניעות, לאיזה "אמנם" ("אמנם הפעם נכשלנו", נניח) לפני שיבוא ה"אבל" התוקפני והצפוי מראש. ייחודו של ביבי, ייחודו הגאוני כמסתבר, הוא שאצלו אין שום "אמנם" שכזה; הוא פשוט פוסח עליו ועל העובדות שהוא מייצג

כשזה בא מראש הממשלה זה בכל זאת, עדיין, מפתיע. אנו מוכנים כמדומה לכול, אך לא להסחת הדעת הפשטנית, להתכחשות הכוללת, להתעלמות המוחלטת מן העניין ומן השאלות שעל הפרק. ההחלטה התועמלנית הקרה, הממוחשבת, הגאונית כביכול, לקרוא לחושך אור וליום לילה, עודנה מפתיעה אותנו בכל פעם מחדש

ב. "כמובן", אבל לא מאליו

מגע מידאס המהופך של ראש הממשלה לא רק הופך חושך לאור יום אלא גם אמת לשקר. ייתכן כי לטווח ארוך, אם עוד יש כזה, זוהי פגיעתה המהותית והקשה ביותר של גאוניותו התקשורתית, כשראש הממשלה אומר, בריאיון חגיגי, שהדבר הקשה ביותר בתפקידו הוא "כמובן לשלוח את הבנים לקרב", זה לא נשמע נשמע "כמובן" כל כך לפתע, וצמרמורת עוברת בשומע כשהוא מדמה לחוש בכך. 

כאן יש להיזהר בניסוח: אין הכוונה לומר שראש הממשלה אינו מאמין במה שהוא אומר או אינו חש כך: לא – הבעיה היא שבפיו הופך גם זה למין סלוגן, משהו שיאה לאמרו בנסיבות כאלה, ואינו אלא חלק ממערך תתקשורתי כולל.  

זהו אולי עונשו של גאון תקשורת. תמיד נדמה שמחשבה אחרת, נוספת, מתרוצצת מאחורי מצחו ומאחורי דבריו. כובד הראש, סברו הקול העמוק, ה"אחראי", שבו נאמרים הדברים, כל אלה נראים מלאכותיים, כפולי פנים, מחושבים לצורכי מטרה אחרת, אישית, תקשורתית. 

יש לומר כי לא רק ביבי נגוע בפזילה מתמדת אל המצלמה ואל מראית העין. חברי כנסת ומנהיגים מכל רחבי הקשת הפוליטית נתפסים רק לעתים רחוקות ברגע של אמת וברגש של אמת – עד כדי כך הם שוקדים לטפח גאונות תקשורתית משל עצמם. לדאבון הלב היו למנהיגינו בשנים האחרונות הזדמנויות רבות להביע זעזוע וצער, ואף להשתתף באבלן של משפחות ולשלוח ברכות לפצועים. כתוצאה מנסיבות טרגיות אלה אפשר לא פעם לדעת בביטחון גמור מתי מנהיגינו אינם מזועזעים: כאשר הם מביעים מול המצלמה את זעזועם העמוק. על כל פנים, הם אינם מזועזעים מכדי לשכוח מה צריך, מה יאה, מה נאות, מה ממלכתי, וכיצד הם יצטלמו הכי טוב וייראו הכי טוב. בקצרה, הם כמעט אף פעם אינם מזועזעים עד כדי לשכוח, ולו לרגע, את עצמם

וכמובן גם את תדמיתם הציבורית, וחישוב סיכוייהם הפוליטיים

גם הציבור, אגב, מסגל לעצמו גינונים ממלכתיים מסוימים, ובתכניות המלל הטלפוניות שברדיו מוכרח כל דובר להשתתף "קודם כול" באבלן של המשפחות ולשלוח החלמה לפצועים. יש כאן מין טקסיות, שגם אם היא יוצאת מן הלב – העם, כנראה, עוד מרגיש משהו – אין בה תמיד הכרח אמתי: מראית העין ושגרת הלשון כובשות להן תחומים חדשים, ואולי אין זה מקרה שהדבר מתרחש ביתר שאת בעידנו של ביבי. 

זה בולט בעיקר מפני שעד לא מכבר עמד בראש ממשלת ישראל אדם שהגאונות התקשורתית הייתה ממנו והלאה, וכל ההתנהגויות הללו, והחישובים הללו, היו זרים בתכלית לאישיותו ומזגו. אמנם רצוי להיזהר מהפרזה בהערכת אישיותו וסגולותיו של יצחק רבין, להימנע מהאלהתו אחרי הירצחו, ומלדבר גבוהה על מורשתו – זאת גם מפני שכל אלה הם זרים בתכלית לרוחו של האיש ואופיו. עם זאת, באמירה שרבין היה הישיר, האותנטי והגלוי ביותר בין כל מנהיגי ישראל עד הנה, יש הרבה מן האמת. 

והרי אין זו רק מחמאה: חוסר יכולתו לסגל לעצמו גינונים מסוימים, ולעתים להתחשב בהלכי רוח מנוגדים לשלו, גבה ממנו מחיר יקר. ואולם, לטוב ולרע, הדברים קיבלו בפיו חותם של אמת, מידית ומשכנעת בישירותה, עד כדי כך שדומה כי לא הצטרך כלל לומר משפטים בדבר קשיי שילוח הבנים אלי קרב; ולבטח לא הוצרך להוסיף להם "כמובן". אצלו זה היה באמת מובן מאליו. 

בנימין נתניהו הוא דובר רהוט יותר משהיה יצחק רבין מימיו, אבל גאונותו התקשורתית, המבוססת על מעמדו המיוחד כתוצאה מחוק הבחירה הישירה ועל יכולתו לא להניד עפעף בכל הנסיבות, תהיינה אשר תהיינה, נוטלת לא פעם את יכולת הדיבור מן השומע. 

אגתה כריסטי, "רציחות האלפבית": מיהו פסיכופת?

"בתקופתי, אם בן אדם היה מטורף – הוא היה מטורף, ולא ניסינו לרכך את זה במילים מלומדות", אומר מפקד הבולשת בשלב מסוים, לקראת סופו של המותחן רציחות האלפבית. אגתה כריסטי הוציאה את הספר לאור לראשונה ב-1936, שלוש שנים לפני מותו של זיגמונד פרויד. מפקד הבולשת מגיב לדברים שאומר לו הפסיכולוג הצמוד לחקירה: "חייבת להיות [לחשוד] איזו אובססיה מסוימת. אני חושב שנמצא את שורש הדבר בתסביך נחיתות חריף. ייתכן שקיים גם שיגעון רדיפה…" 

למרבה השעשוע, בסופו של הסיפור מסתבר עד כמה ריק מתוכן, לפחות בסיטואציה המתוארת במותחן שלפנינו, הוא הלינגו הפסיכואנליטי שמאז תחילת המאה ה-20 נעשה שגור כל כך בפי כולנו – מי לא מכיר את ההסברים המדעיים לכאורה על אובססיות ושיגעון רדיפה, ומי אינו משתמש בהם באופן חופשי, כמטבע עובר לסוחר? 

הרקול פוארו מפענח שוב את הרצח שמתגלגל לפתחו במיומנות ובהשראה, וכמו תמיד אינו הולך שבי אחרי מסקנות מובנות מאליהן, אך נמהרות. 

מפעים להיווכח עד כמה ספריה של אגתה כריסטי ממשיכים להיות משכנעים גם מקץ עשרות רבות של שנים (כמעט מאה!) מאז שכתבה אותם. אפילו האמצעים הטכנולוגיים שהשתכללו כל כך מאז שכתבה את ספריה אינם חסרים והיעדרם אינו מפריע להתפתחות העלילה ולפתרון התעלומה. די לו, לפוארו, בשכלו הישר ובתבונתו הרבה, שאתם הוא פועל ובאמצעותם הוא מפריך כל אחת מההטעיות שאמורות להסיט את מחשבותיו ולבלבל אותו.  אגתה כריסטי עושה כמובן הכול כדי להטעות ולבלבל את הקוראים, למשוך אותם באף, להביא אותם למקום מסוים ואז להפתיע בפתרון אחר לגמרי מהצפוי.

אמנם היא לא מהססת ללגלג לפסיכולוגיה ולז'רגון שלה, אבל בסופו של דבר פתרון החידה בכל זאת, ובאופן בלתי נמנע, קשור לעולם הנפש. 

הפתרון הזכיר לי חידה שתשובה נכונה לה אמורה לחשוף אם לנשאל יש קווים פסיכופתיים באישיותו. הנה היא: צעירה נכחה בהלוויה של חברה, שם ראתה גבר שמצא חן בעיניה. כעבור כמה ימים נרצחה אחותו של הגבר. מי רצח אותה ומדוע? מי שיש קווים פסיכופתיים באישיותו אמור להשיב מיד: הצעירה, כי קיוותה שכך תוכל לפגוש שוב את הגבר, בהלוויה של אחותו. 

פסיכופת, מספרת לנו אגתה כריסטי בספר שלפנינו, הוא אדם נטול מצפון שמסוגל להרוג ולהרוג, בלי שום מוסר כליות, רק כדי להשיג איזה יעד שרצוי לו. 

אין ספק שאגתה כריסטי ידעה דבר או שניים על נפש האדם, גם אם מה שבחרה להראות לקוראיה בסופו של דבר מחריד ומפחיד. טוב, זה רק ספר מתח, שעשוע לשעות הפנאי ואמצעי להעביר את הזמן. בכך היא ממשיכה להצליח כבר שנים רבות אחרי מותה. 

 הספר עובד ב-2018 כסדרת טלוויזיה של הבי-בי-סי. מעניין לבדוק אם הוא ממשיך למתוח ולרתק גם אחרי שנחשפים לעלילה ויודעים את הסוף. 

Agatha Christie, The ABC Murders

לעברית: מיכל אלפון

איך מונעים אונס?

כשהייתי צעירה ונשים נאנסו בקמפוס של אוניברסיטה גדולה, תגובת הרשויות הייתה הנחיה לכל הסטודנטיות שלא ללכת לבד בחוץ אחרי רדת החשכה, או לא לצאת בכלל. תישארו בבית. (ריתוק תמיד אורב לפתחן של נשים.) כמה מתחכמים תלו כרזה שהציעה פתרון אחר: שכל הגברים יוצאו מהקמפוס אחרי רדת החשכה. זה היה פתרון הגיוני באותה מידה, אבל הגברים היו המומים מכך שהתבקשו להיעלם, לאבד את חופש התנועה ואת חופש ההשתתפות שלהם, והכול בגלל פעולה אלימה של גבר אחד.

Rebecca Solnit MEN EXPLAIN THINGS TO ME

מאנגלית: תמר משמר

על הספר גברים מסבירים לי דברים

נועה גוטר שגיא, "דברים נעלמים": רומן ראשון מפתיע ביופיו

כמה מקסים הוא הרומן דברים נעלמים, ספרה הראשון של נועה גוטר שגיא, עובדת סוציאלית ומטפלת פרטנית זוגית. כמה נוגע ללב, מרתק,  ומושך לקריאה!

מפתיע לראות עד כמה ספר ראשון יכול להיות מדויק, ועד כמה הכותבת שולטת במהלכיו, בעלילה הנטווית היטב, במעברים שבין הדמויות המשכנעות, עד כמה היא מיטיבה לצייר את נקודות המבט השונות, שמהן כל דמות נוצרת ואף יוצרת את זולתה, שכן כל אחד מהאנשים הללו, שמקבלים ברומן נפח משכנע וממשי, מעשיר את הדמויות האחרות, שחייהן משתלבים אלה באלה. 

את ההשראה לרומן, כך מספרת גוטר שגיא באחרית הדבר, קיבלה מסיפור אמיתי שהתרחש לפני כעשרים שנה והוא, כדבריה, "חטף אותה": "שמעתי אז בכמה מילים על מה שאירע", היא מספרת, "איש חטף איש וככה זה נגמר". מכאן הפליגה אל דרכה הספרותית, כמו פענחה לעצמה את מה שקרה במהלך אותה חטיפה, את המניעים לה, את האופן שבו הסתיימה, ואת השפעתה על שתי משפחות שגורלן הצטלב ונקשר באופן בלתי צפוי. "ידעתי שתי עובדות על החוטף", היא מוסיפה, "ואת כל השאר, אופיין ועברן של הדמויות, הקשר ביניהן, קרובי משפחתן, סיפור הנסיעה, כל זה היה נעלם בשבילי. סיפור מסגרת מסקרן". 

מתחשק לי, אם יורשה לי (ומי תסרב לעצמה?…) לצרף לכאן משהו ממני ולספר שאחד מספרי נולד באופן דומה: סיפור המסגרת של הרומן מעקב נודע לי באקראי וכמעט בלי פרטים. סקרנותי התלקחה. מאחר שלא היה שום הסבר לסיפור ששמעתי, נאלצתי בלית ברירה, כדי להשביע את הסקרנות, לבדות את הפרטים. חייתי אותם ונתתי להם להתפתח, עד שנהפכו לרומן… לפיכך מובן לי מאוד הצורך של גוטר שגיא להסביר לעצמה מה קרה, לשכלל את ההסבר ולהפליג ממנו למחוזות שבהם למדה לא רק על העלילה, אלא גם על הדמויות שאותן בראה, על עולמן, על מה שמטריד אותן, על התקוות, האכזבות והצרכים שלהן. על מה שהן לומדות על עצמן ועל זולתן. 

וכאמור, היא מפליאה לעשות זאת. גם אני, כמוה, נקשרתי אל האנשים שהיא המציאה והתרגשתי מהם. הסבל המתואר ברומן מקבל נפח ומשמעות, שכן הוא מביע כל כך הרבה נדיבות ואהבת אדם. ויש בו, ברומן, גם לא מעט תובנות על הנפש. הנה למשל אדם ש"מת מפחד שמא ימות", ובה בעת מרגיש עד כמה מגוחך הפחד העמוק כל כך, שכמעט ממית אותו.  עוד מהרהר האיש עליו ועל האחר: "שני גברים, צעיר ומבוגר, נוסעים בליל שבת, וכל הדאגות שלהם נוסעות איתם", וברגע אחר אומר לעצמו: "אז הוא קובי. איך אף אחד לא מרוצה עם מה שקיבל", ומוסיף וחושב: "קובי הוא יעקב, מיכה הוא מיכאל. אולי היה עוזר אם היו שומרים על השמות המקוריים שלהם?"

ויש גם בספר הומור: למשל – "המבורגר-צ'יפס-קולה, החלום האמריקאי, המקביל לחומוס-צ'יפס-סלט. צ'יפס הוא המכנה המשותף הנמוך ביותר".  

וגם ראייה של מה שנמצא שם בחוץ, של קשרי הגומלין בין האדם לטבע: "היא מתחפרת נמוך יותר ומתבוננת דרך החלונות בעמודים-עמודים של פרחים ורודים, חוטמית זיפנית קוראים לה. זה בטח לא ממש מחמיא לחוטמית שמדברים על הזיפים שלה, אבל זה לא מפריע לה לפרוח כל שנה בדיוק בזמן. זה לא מפסיק להדהים אותה העניין הזה, שהטבע כזה מדויק: השקדייה בט"ו בשבט, השסק בפסח, הגויאבות רגע לפני הגשם, ממלאות את הבית בריח שגורם לה להתרגש, להיחלש. הם אף פעם לא מתבלבלים, העצים, אין להם מצבי רוח, הם לא מתחרטים, לא נבוכים, לא התייאשו, לא נמאס להם, כאלה אמינים. היא נזכרת בנירית בת דודה שלה שהתחתנה בט"ו באב, וכמה ימים קודם עוד אמרה: 'זה טיפשי, אני יודעת, אבל תסתכלי, אין סיכוי שהירח יתמלא לגמרי בשלושה ימים, אולי הפעם זה לא יקרה?' וזה קרה. הירח היה מלא." כמה יפה!

אהבת האדם שבספר מתבטאת במקומות שבהם אהבה הופכת כיעור ליופי: "כל האצבעות של סבתא היו מעוקמות בזווית לא הגיונית כאילו נראו דרך כוס מים. כל פעם מחדש זה היה מבהיל לראות את העצמות הבולטות מדי, את הנטייה של כל כף היד ימינה, ואיכשהו זה היה יפה, מכוער באופן יפה." 

אחת ממעלותיו הרבות של הרומן טמונה בכך שהדמויות מתפתחות במהלכו. יוצאות ממנו שונות, טובות יותר, מכפי שהיו. וזאת גם כשלכאורה הכול אבוד! הטלטלה שמתחוללת בעקבות החטיפה, משנה אותן, מכאיבה אמנם, אבל במפתיע, ובאופן שנוגע מאוד ללב, מלמדת אותן דברים חשובים מאוד על עצמם, ועל יכולתם להתפתח, לאהוב, לא לוותר על התקווה. מי שחושב על עצמו בתחילת הסיפור שאולי "המלחמה הרגה אותו," ו"שאולי משם נשאר עם רגשות בעובי של דף" לומד  שיש בו מעמקים ויכולות, נוכח שהוא יודע לאהוב ויכול להיות נאהב. לפיכך גם הקורא יוצא מהספר שונה ממי שהיה כשנכנס אליו. 

רבקה סולניט, איך "גברים מסבירים לי דברים", איך נשים נמחקות (ומה חוויתי בעצמי)

מניין נוצר המושג "הסגברה", שאותו, כך טוענת רבקה סולניט, היא זאת שטבעה? את סיפור הרקע היא מתארת במאמר הראשון בספרה גברים מסבירים לי דברים: הזדמן לה ולחברה שלה לפגוש גבר ש"חקר" אותה "באופן שבו מדובבים את הילד בן השבע של החבר לתאר אימון בחלילית" במה עוסק המחקר שפרסמה. די מהר קטע אותה אותו גבר ושאל אותה אם קראה ספר כלשהו, שעוסק בנושא שעליו, כך הסבירה לו, כתבה. לא סתם ספר, הוא הדגיש, ספר חשוב מאוד. ואז המשיך הגבר והרצה על אותו "ספר חשוב מאוד" שלא קרא בעצמו, רק שמע עליו. עד מהרה הבינה חברתה שמדובר בספר שסולניט עצמה כתבה, וקטעה אותו. או ליתר דיוק, "ניסתה לקטוע אותו", ואמרה לו "זה הספר שלה". הגבר לא הפסיק להרצות, גם כשהחברה חזרה על דבריה שלוש או ארבע פעמים. "בהיותנו נשים," מספרת סולניט, "היינו מנומסות והתחלנו לצחוק רק כשיצאנו מטווח השמיעה שלו."

הספר גברים מסבירים לי דברים ראה לאחרונה אור בעברית. יש בו תשעה מאמרים שעניינם במילה אחת – מגדר, ובכמה מילים –  השוני המהותי בחווית החיים הבסיסית שקיים בין גברים ונשים. למשל, "שבכל שלוש שנים שיעור מקרי המוות [של נשים, בארצות הברית, כתוצאה מרצח] משתווה לזה של הרוגי 11 בספטמבר, אך איש איננו מכריז מלחמה על סוג ייחודי זה של טרור". למשל, ש"כמעט שני שלישים מכל הנשים שנרצחו [בארצות הברית] באמצעות רובים, נרצחו בידי הבעלים שלהן או הבעלים לשעבר".  למשל, ש"נשים בנות 44-15  בכל העולם צפויות למות או להפוך לנכות עקב אלימות גברית יותר מאשר עקב סרטן, מלריה, מלחמה ותאונות דרכים גם יחד." למשל, שהאחריות למניעת אלימות נגדן, מוטלת כמעט תמיד, על הנשים עצמן. אל האלימות "מתייחסים כאל דבר נתון" ולכן במכללות בארצות הברית "מסבירים לנשים באריכות איך לשרוד תוקפים, במקום לדרוש מהמחצית השנייה של הסטודנטים שלא לתקוף". למשל, תמיכתם של גברים באונס: "לאישה יש דרכים שלא להרות במקרי אונס," גרס סנטור רפובליקני ב-2012, ואמר זאת כדי "להתכחש לזכותן של נשים לשלוט בגופן" ולעבור הפלה, אם הרו כתוצאה מהאונס. למשל, הגבלת זכויותיהן: ב-31 מדינות בארצות הברית יש לאנסים זכויות הוריות (!). למשל, מחיקתן מהתודעה: "יש לי חברה שהעץ המשפחתי שלה אותר עד אלף שנים אחורה, אבל שום אישה לא נוכחת בו. זה עתה גילתה שהיא עצמה לא קיימת, אבל אחֶיה בהחלט קיימים". גם במקרא, היא מזכירה, העצים המשפחתיים הארוכים מאוד אינם כוללים נשים. מחיקתן של נשים נעשית גם באמצעות העלמת שם המשפחה שאתו נולדו, שלא לדבר על הסתרתן באמצעות בגדים שמעלימים את פניהן וגופן ברעלה, בורקה, חיג'אב. למשל, להיקרא מטורפת, לפחד מנידוי כשאת מספרת את האמת "על התנהגות גברית לא תקינה" או לדרוש ממך שתציגי הוכחה, "כאילו הוכחה היא אפשרית".

(על כך אני מבקשת להעיד מהתנסותי האישית: ב-2004, כשיצא לאור הרומן שכתבתי, שירה והירושימה התראיינתי במוסף שבעה ימים של "ידיעות אחרונות",  וסיפרתי על הפגיעה המינית שספגתי בנעורי ממי שאמור היה להגן עלי, ממי שאינו ראוי לכינוי "אבא", שמקנה לו הקשר הביולוגי בינינו. הגילוי היה רלוונטי, וקשור לספר. ימים אחדים אחרי אותו ריאיון נזעקו בכתב העת "העין-השביעית" כנגד מה שסיפרתי, כנגד האמת הקשה שחשפתי, כנגד מה שהיה מלכתחילה קשה מנשוא. נטען נגדי ב"עין השביעית" שלא "הוכחתי" את דברי! אותו ריאיון הקדים מן הסתם את זמנו, ויחד עם הכאב שהסבה לי התגובה של "העין השביעית", אני מבקשת לנחם את עצמי בכך שאולי לריאיון ההוא ב"ידיעות אחרונות" היה ערך. אולי הוא פילס את הדרך בפני נפגעות אחרות, עזר להן בהמשך לאזור עוז ולספר על מה שעוללו להן, למרות חוסר ההבנה המשווע ועם זאת השכיח, שהתגלה בתגובה האכזרית של "העין השביעית"). 

אחד המאמרים, מ-2011, נקרא "עולמות מתנגשים בסוויטת יוקרה" והוא עוסק במקרה מפורסם: התקיפה המינית של דומיניק סטראוס-קאהן, מי שכיהן כשר האוצר בממשלת צרפת וכיושב ראש קרן המטבע הבינלאומית. חדרנית בבית המלון  בניו יורק שבו שהה התלוננה כי אנס אותה.  סולניט רואה במקרה דגם מוקטן של פגיעת קרן המטבע הבינלאומית במדינות מתפתחות ושל הניצול שמנצלים החזקים את החלשים ואת אותו "סבל ומחסור לרבים – ועושר מושחת למעטים".     

מקרה נודע אחר שבו דנה סולניט הוא זה של וודי אלן, שבתו, דילן פארו, התלוננה כי פגע בה מינית. הדיון המסוים הזה חושף את הבעיה שבהוצאת הספר בעברית כיום, שש שנים אחרי שראה אור לראשונה באנגלית. שכן בשש השנים הללו קרו הרבה מאוד דברים. ב-2017 החלה תנועת MeToo# והתפשטה ברשתות החברתיות. היא נוצרה בעקבות חשיפת התקיפות המיניות של הארווי ויינסטיין, מפיק ובמאי סרטים בהוליווד שתקף ואנס נשים רבות. מי חשף את ויינסטיין? רונאן פארו, אחיה של דילן פארו, בנו של וודי אלן. אינספור נשים ברחבי העולם הוסיפו את סיפורן וחשפו את האונס שעברו. היו כמובן מי שדנו את הגילויים הללו לכף חובה. טענו שמדובר בלינץ'-רשת ובבִּיוּשׁ פומבי. סולניט מתייחסת לתופעת רשת קודמת, זאת שבה נשים סיפרו על התקיפות שעברו תחת ההאשטג YesAllWomen# (בישראל הוקדם דף הפייסבוק "אחת מתוך אחת"), תופעה שהקדימה את תנועת MeToo#  העוצמתית מאוד. ובכן, לא מדובר עוד ב"לינץ'":  הארווי ויינסטיין נתבע לדין, הורשע, ונגזרו עליו לאחרונה 23 שנים בכלא.  גם וודי אלן עצמו נאלץ לשלם את המחיר על מעשיו: זה לא מכבר נמלכו בהוצאה לאור שתכננה לפרסם את ספרו האוטוביוגרפי והחליטו לוותר על כך. גם  ביל קוסבי הועמד לדין והורשע. 

כל ההתפתחויות הללו אינן מופיעות בספר שלפנינו, ואין לי ספק שרבקה סולניט הייתה שמחה להוסיף מאמר שיעסוק גם בהן.

בעיה נוספת בגרסה העברית היא התרגום המסורבל והחצצי. היו מקומות שנאלצתי לקרוא שוב ושוב כדי לרדת לעומקם של הדברים. לדוגמה: "מתוך ה'וולף' הרבות שבנמצא, שלי הייתה ורגיליוס שהנחה אותי לגבי השימושים של התעייה, של ההליכה לאיבוד, של האנונימיות, של ההשתקעות במשהו, של אי-הוודאות ושל הלא ידוע". לא מעט פעמים נשלח העיפרון אל הטקסט כדי לערוך ולתקן. למשל (בחירה אקראית של פסקה, יש רבות דומות):

"הפמיניסטיות של המאה התשע-עשרה השיגו כמה הישגים. אלה של שנות השבעים והשמונים השיגו הישגים רבים נוספים, וכל אישה בארצות הברית ובבריטניה הרוויחה מהם. הפמיניזם איפשר את קיומם של נישואים חד-מיניים בפעולתו הרבה להחלפת מערכת היחסים ההיררכית במערכת יחסים שוויונית." 

הגרסה המוצעת: "לפמיניסטיות במאה ה-19 היו כמה הישגים. לאלה של שנות השבעים והשמונים – הישגים רבים נוספים, שהועילו לכל אחת מהנשים שחיו בארצות הברית ובבריטניה. הפמיניזם אִפשר נישואים חד-מיניים כי חתר לכך שמערכת היחסים ההיררכית תוחלף במערכת יחסית שוויונית." 

חרף זאת, מדובר בספר מרתק ומאיר עיניים. רלוונטי מאוד המאמר "האפלה של וולף" העוסק בווירג'יניה וולף, בציטוט מדבריה לפיו "העתיד שרוי בחושך, וכשמדובר בעתיד, זה בסך הכול המצב הרצוי ביותר, אני חושבת." 

מעניין לחשוב ולדון על כך במיוחד בימים הנוכחיים, כשמגיפת הקורונה הולכת ומתפשטת והעתיד אפל, שהרי אינו ידוע.                                                                                                                  

Rebecca Solnit MEN EXPLAIN THINGS TO ME

מאנגלית: תמר משמר

טל ניצן, "הנוסעת האחרונה": מי תגלם את נינה?

בכל פעם שאני קוראת ספר כזה אני נזכרת בא"מ פורסטר ובהמלצתו החשובה, בספר  Aspects of  the  Novel: לא לשעמם! לדבריו של פורסטר הסיפור נולד בימיו של האדם הקדמון, שישב עם רעיו סביב המדורה. עונשו של מי שלא ריתק אז את הקהל היה כבד: אכלו אותו…

אכן, העלילה היא לבו של הרומן, ובספר הנוסעת האחרונה היא מתפתחת, מעניינת ומושכת לקריאה. למעשה מדובר בסוג של מותחן, אבל לא כזה שבמרכזו עומדת דמות של בלש או בלשית. הגיבורה הראשית היא נינה, צעירה תל אביבית שמוצאה במה שנהגו פעם לכנות "משפחה הרוסה". הוריה התגרשו, אביה מנוכר ואמה אדישה וקרה, למעשה: לא אוהבת. כמו בספרה של נורית זרחי, שבו החתלתולה פטוניה שואלת את עצמה "אם אמא שלי לא יכולה לאהוב אותי – מי כבר בעולם כולו יצליח בזה?"כך גם נינה אומרת לעצמה בכאב ובייאוש כי "אימא חייבת לאהוב את הילדה שלה, לא חשוב מה. זה חוק טבע, על זה נשען הכול, את הילדה הכי רעה ועקומה צריך לאהוב, ואם זה משתבש הכול משתבש". כמובן שאם ההורים הביולוגיים מתנכרים, אי אפשר לצפות מהבעל החדש של האימא שיהיה שונה, ואכן אמה של נינה נשואה לגבר שתלטן ומתאכזר. נינה מתהלכת בעולם מורעבת לאהבה, ועם זאת נדיבת לב ורגישה לזולת ולמצוקותיו. האם תמצא גאולה ושלווה?

כשנינה נתקלת בצעירה שמצוקתה גדולה עוד יותר מזאת שלה (כאן נוגעת טל ניצן בסוגיה חברתית חשובה מאוד: מה שמכונה באנגלית Human trafficking, כלומר – הסחר בבני אדם, מפחיד ומטריף את הדעת, שמתקיים כמובן גם בישראל, ושמתואר כאן היטב), היא מושיטה לה יד בלי היסוס, ומכאן הסיפור מתפתח ולוקח אותנו לערים שונות, שכולן מתקיימות מאוד בסיפור. נופיהן, האווירה השוררת בהן, האנשים שמסתובבים שם, מתוארים בחיוניות כה רבה עד שמתעוררת בקורא התחושה שהוא ממש שם, ביחד עם נינה, מתהלך ברחובות, מתאכסן בבתי המלון שאליהם הגיעה.

מכל המקומות תל אביב נוכחת בספר במיוחד. הנה למשל תיאור:

"רק בשני הבלוקים של הקונגרס, מהר־ציון עד צ'לנוב ומצ'לנוב עד העלייה, התנהלו ארבעה פרויקטים  של בנייה והדחפורים הרעידו את הרחוב. על המדרכה ליד אחד המגרשים המגודרים האלה עמדו ודיברו שניים מבני מינו של מוריץ, לא היה לי ספק בזה: אותו מבט קדחתני, אותה התמסטלות ממטראז' וזכויות בנייה. בין הבניינים  המתפוררים כמו הבית שעוד לא יכולתי לקרוא לו שלי היו נעוצים כמה חדשים, לא מאוד יפים, כאילו הוקמו בחיפזון, אבל על הרקע הזה הם נראו כמו מגדלי פאר והתזזית הורגשה בכל מקום: שלטי 'תמ"א 38', 'למכירה', 'כאן יקום – ', 'הבנייה החלה!' ו'מנהלת פינויינוי' – לא היה קשה לזהות איזו תקווה מניעה את מוריץ להמשיך להחזיק בשתי הדירות האלה. 

"רחוב הקונגרס נמשך מזרחה לשדרות הר ציון בבלוק נוסף, נעים יותר, עם בתים נמוכים וצמחייה, אבל בקצה שלו נשקפו המלתעות של מנהרות התחנה המרכזית. בכל זאת הייתה לי תגלית משמחת בצד הזה של הרחוב, גינה קטנה על פינת השדרה, בעצם אפילו לא גינה אלא מתחם מרוצף ומגודר עם חמישה או שישה עצים חסרי צבע, בצד אחד שתי נדנדות ומגלשה על שטיח של דשא מלאכותי, וממול כמה מתקני כושר שנראו חדשים. כאילו העירייה החליטה פתאום בפרץ נדיבות לפנק את האזור השכוח הזה, ועל הדרך גם לעזור לי עם כלל מספר 2 ברשימה שלי. 

"רציתי לקנות אוכל אבל נראה שיותר מחנויות מכולת יש שם בתי כנסת ומרכזי קהילות. בשיטוט הקצר שלי ספרתי חמישה: מרכז בני דוד, ברית יוצאי בוכרה, בית מרמורוש וצמוד אליו מרכז חב"ד, ובצ'לנוב פינת הקונגרס, כמה צעדים מהבית שלי, המבנה הענקי הקודר של בית כנסת פועלי צדק עם המודעה מעל הפתח: 'תפילת שחרית תחל במדויק', ומנורת קנים גדולה מתנוססת על הגג. בכניסות, על מעקות המרפסות, על מכסים של פחי אשפה, רבצו חתולים אדישים, כחושים ורבים יותר מאלה שהיו סביב הבית הקודם שלי, בסירקין

אצל הירקן בפינת מסילת העולים קניתי קצת פירות וירקות, ובחנות משקאות במורד צ'לנוב מצאתי תה ולחם ועוגיות מאחורי מדפים עמוסים וודקה. בחור עם ראסטות ונרתיק גיטרה על הגב עקף אותי ברכיבה, קשר את האופניים לעמוד ונכנס לאחד הבניינים. אחרי שנכנס נשארתי האדם הלבן היחיד ברחוב. חבורת נשים וגברים שחורים הצטופפה לפנות לי מעבר על המדרכה בלי להפסיק לדבר. אחר כך עקפתי כמה ילדות אסיאתיות עם ילקוטים ורודים שישבו על שפת הכביש ושיחקו בעברית. לא רחוק מהן שכבה יונה מתה על הצד. בדרך חזרה לדירה רצה לפניי חולדה ונעלמה בין שורשים של עץ." 

כל כך ספציפי וכל כך מדויק!

העלילה של הנוסעת האחרונה מצייתת לכללים הידועים של ספר מתח שכתוב כיאות: בסופה חייבת להגיע תפנית מפתיעה. גם כאן זה קורה, ממש בדפים האחרונים, והכל נסגר ונחתם כיאות.

הספר ראוי ויכול להפוך לסרט קולנוע. הוא כתוב באופן שמפתה לדמיין אותו כך. ועכשיו אתחיל להרהר ולתהות את מי הייתי מלהקת לגלם את דמותה של נינה. שימו לב: כתנאי התחלתי היא חייבת להיות גבוהה מאוד!   

לאוני סוואן, "גריי": מה יודע תוכי לומר?

בערך באמצע הרומן מתאר הגיבור הראשי, ד"ר אוגוסטוס הף, את חדרו של סטודנט בקיימברידג' כך: "כל כלי הרחצה שלו היו מוטלים על הרצפה, האפטרשייב היה מנותץ והפיץ ריח סוריאליסטי של רחצה גברית. נייר העיתון שמתחת למעמד היה קרוע לגזרים…" וכן הלאה.

מטבע הלשון הזה, "ריח סוריאליסטי", הולם לחלוטין את הרומן כולו. סוריאליזם, על פי הגדרת מילון רב מילים, הוא "זרם באומנות ובספרות המאה העשרים השואף לבטא את העולם התת-הכרתי (חלומות, הזיות, פחדים) באמצעות סמלים ודימויים שאין קשר הגיוני ביניהם." על פי האינציקלופדיה של הרעיונות "הסוריאליזם ביקש להסיר את הלוט מעל אשליית הרוגע של הריאליזם, שמאחוריו עולם רציונלי מאורגן הנשלט בידי חוקיות מדעית", ולפי ויקיפדיה מקור המילה סוריאליזם הוא הלחם של המילה הצרפתית surréalisme, המורכבת מ־sur – מעל, ו־réalisme – מציאותיות, ומשמעותו: מעל המציאות".

גריי הוא לכאורה ספר מתח. הוא נפתח בהריגה, אולי ברצח, ונמשך לכל אורכו בחקירה, עד לפענוח של מה שקרה. כדרכם של ספרי מתח, הוא מפתח את הסקרנות, מסיט את הדעת לכל מיני כיוונים. החוקר הוא אותו ד"ר הף שמפעיל בעיקר את כוח המחשבה שלו, מסיק מסקנות מהראיות המעטות שהוא מלקט, כמעט פותר את התעלומה, אך ממש לקראת הסוף מבין ששגה, עד שהכול מתבהר והפרטים נחשפים בפני הקורא.

ועם זאת, לא מדובר בספר מתח שגרתי, שכן יש בו, כאמור, נופך סוריאליסטי ששורר בו לכל אורכו.

קודם כול, הוא נושא את שמו של הגיבור הראשי באמת של הסיפור: תוכי מדבר, נבון במידה יוצאת דופן. התוכי צובר יותר ויותר משמעות, ובשלב מסוים ברור לגמרי שפענוח התעלומה קשור בו ויבוא ממנו.

התוכי הוא בעצם דמות תבונית לגמרי. הוא לא סתם מחקה קולות, אלא ממש מצטרף לשיחות, חוזר על דברים "בעניין", "ברצינות", "חרש" ו"ביראת כבוד", הוא "מצייץ בהקלה", ד"ר הף חש מדי פעם שהתוכי והוא "תמימי דעים". התוכי משבץ מדי פעם פתגמים: "אל יתהלל חגור כמפתח"; הוא מזהיר את ד"ר הף, הוא "משמיע קול יבבה שכבר נעשה מקצועי למדי", ואפילו מביט "בהבעה ביקורתית" על כתבי עת אנתרופולוגיים. "לפחות מישהו מסתכל בהם", מופיעה ההערה האירונית שמשקפת פן נוסף של הספר: הוא רצוף אמירות משעשעות ומלאות הומור. הנה כמה דוגמאות:

"עיניו תרו אחר השעון ההרוס, שנשען במעוקם על הקיר והראה הרבה דברים – אדישות, מודעות היגיינית לקויה וטעם רע – רק לא את השעה".

"מאחוריו נשמעה התייפחות קורעת לב בשני קולות – גריי ניסה את כוחו במנעד הצלילים החדש".

"אחת היא אם הוא מנסה את מזלו כבלש או כחונך – החיים נראו לו כמו מחזור אינסופי של דמעות סטודנטים וממחטות משומשות".

יש כל הזמן שילוב משכנע בין אלמנטים מוזרים לבין תיאורים מציאותיים. הנה כמה מהמוזרויות הנוספות לעצם העובדה שהתוכי נבון כל כך: אנשים מתוארים באופן משונה: "האדם הרוטט", "ספרנית דקה להחריד", עיניים ש"בהקו קצרות, והזכירו לאוגוסטוס שיש לו עסק עם דרקון לבן, דרקון שמאולחש באופן שטחי בלבד", נער שמחזיק פרי מתואר כך: "בקצה הבננה נאחז הצעיר משני הבלונדינים"…

ועם זאת, קיים, כאמור, גם צד ריאלי והגיוני. למשל, ד"ר אוגוסטוס הף לוקה בOCD חריף וקיצוני: הוא נאלץ לשטוף שוב ושוב את ידיו, הוא מכור לטקסים כמו הצורך לבדוק שלוש פעמים אם נעל את הדלת, וכן הלאה. את ה-OCD הוא מסוגל להסביר לעצמו יפה: "הסדר בשולחן הכתיבה דאג לכך שג'ונגל הדברים יישאר בפנים", אבל מה שמעניין, שהוא מוצא לכך הסבר נוסף, משמעותי יותר. כשהוא מבין שגם התוכי סובל לכאורה מאותה בעיה, הוא מבין שיש סיבה לכך שהתוכי כפייתי: הרי בטבע "דברים שנשארים במקומם הם על פי רוב לא מזיקים, דברים שזזים ממקום למקום בפתאומיות עלולים לגרום למוות", והכפייתיות של התוכי עוזרת לו להגיע לפריצת דרך משמעותית במהלך חקירת הרצח: כשהתוכי נכנס להתקף חרדה הוא מבין שמשהו בחדר השתנה, ולכן מפחיד מאוד את הציפור, שכל אי סדר וחריגה הם מבחינתה אות לסכנה קיומית.

מוזרתו של הספר מטרידה ומעוררת אי נוחות מסוימת, אך בד בבד הוא מושך לקריאה, שכן, כאמור, הסקרנות מתעוררת ועמה הרצון להבין מה בכל זאת קרה שם. אין ספק שהז'אנר הזה של ספרי מתח פועל היטב, וקשה להניח מהיד ספר שכתוב כך, עד שלא מגיעים אל העמודים האחרונים המספקים תשובה נאותה שעונה על כל התהיות.

Leonie Swann Gray

תרגם מגרמנית: ארז וולק

מי הייתה דליה פלח ומדוע נעלמה?

דליה פלח הפציעה אל עולם הספרות הישראלי כמו משום מקום, ועוררה מיד עניין רב. איש לא ידע מי היא, איך היא נראית, היכן היא גרה, מה הרקע שלה, מניין באה. היא סירבה לחשוף את דיוקן פניה, להשתתף בערבי שירה, להתראיין, להופיע בציבור, זאת אחרי ששיריה הראשונים שהתפרסמו עוררו סערה בקהילה הספרותית הישראלית. הם הופיעו לראשונה ב-1978 במוסף הספרותי של עיתון הארץ, לשם הגיעו במעטפה עם בולים מצרפת, אבל, סיפר בני ציפר, עורך המוסף, לא היו על הבולים חותמות. כלומר – מי שהעבירו אותם למערכת לא שלחו אותם בדואר, אלא הגיעו כנראה בעצמם ושלשלו את המעטפה לתוך התיבה.

לאחר שהשירים פורסמו במוסף, הגיב אליהם המשורר והמתרגם משה זינגר, וכתב כי הם "מהיפים והחזקים המוכרים," והעיד כי מאז שפורסמו "תלויים השירים על קיר חדרי תחת זכוכית, ואני חוזר אליהם מדי פעם בהשתאות".

קובץ השירים של דליה פלח דודי השופט המחוזי דורבן ראה אור בעם עובד ב-1997, אחרי ששירים בודדים נוספים פרי עטה הופיעו פה ושם בכתבי עת שונים. איש לא ידע עליה מאומה, שכן שום פרט עליה ועל חייה לא דלף אל הציבור. רבים הביעו את סקרנותם: "מובן שמאוד הייתי רוצה לדעת מי זו," כתבה למשל דורית ויסמן בבלוג "מקום לשירה". מי שניסו להתחקות אחריה כדי לחשוף את זהותה נחלו כישלון. משה זינגר כתב: "ניסיונותיי לגלות מי היא המשוררת עלו בתוהו ואני יודע שגם ידידים שנשבו בקסמם של השירים הללו ניסו למוצאה, ולא עלתה בידם..

מתוך תשוקה להבין מי זאת דליה פלח היו מי שניסו לפענח פרטים ביוגרפיים עליה מתוך שיריה. למשל – הסיקו שהיא חיה בתל אביב, מתוך השורות "על עלי הפיקוס, הברורים, / על עלי הברוש, שמה הם, בעצם, אולי 'מחטים', / על חוטי הברזל, בין מוטות, במרפסת, / על פרי אזדרכת, מועט, על ענפים חלקים, / על גדר אבנים מפוררת, על גדר חיה מיובשת, / על השמן השפוך, גגות אוטובוסים, / אי-אדמה, חצי-אי של אדמה מהקריה, / גדור באיטום, בין הרחובות הגדולים, / ועל צריפי הבטון שלו, המוסתרים".

קבעו שחיה זמן מה בצרפת, בין היתר מתוך השורות "כשירו בשגריר ארגוב / עוד לא ידעתי כמה נהדרת היא ארץ צרפת / שנה שלמה ביליתי ברחובות העיר".

החליטו שהיא ילידת שנות ה-50, בשל השיר "שנות ה-60 וה-70 שמעורבבות בשנות ה-90":
הַפְּקִידָה, שֶׁדָּפַק אוֹתָהּ הָאַלּוּף,
שֶׁהָלְכָה לְקוּרְס טַיִס, וְהֵטִיסָה צִפּוֹר
פְּלָדָה,
אַךְ הֻדְּחָה,
וְאוּלַי נִדְפְּקָה עִם הָאַלּוּף,
אוֹ רַק הִתְעַסְּקָה.
הוּא זִיֵּן אוֹתָהּ, הָאַלּוּף –
הִיא הֵטִיסָה צִפּוֹר פְּלָדָה –
הִזְדַּיְּנוּ, הֻדְּחָה.

שהיא מזרחית. שמאלנית. ערבייה. בעצם – לא, יהודייה. שהוריה ירדו מנכסיהם. שלמדה בפריז. שיש לה דוד שגר בדרום אפריקה.

אחד השירים שכיוונו את המפענחים להשערה שהיא ערבייה הוא "יום חמישי במאפיית אנג’ל":

תַּלְמִיד תִּיכוֹן מֵרַמְאַלְלַהּ קוֹלֵעַ כָּל הַלַּיְלָה חַלּוֹת
בְּמַּאֲפִיָּה יְהוּדִית. יָנֵץ אוֹר שִׁשִּׁי חֻלִּי שִׁבְעָתַיִם
בְּטִרְדַּת הַתְּכוּנָה לַקֹּדֶשׁ. יָבוֹא הָאוֹטוֹ שֶׁל הַמַּאֲפִיָּה
בַּעַל הַדְּלתֹות הָאֲטוּמוֹת, שֶׁשִּׁבֹּלֶת מְלֻכְסֶנֶת נֶחְתֶּכֶת עָלָיו כְּשֶׁהֵן נִפְתָּחוֹת.
הַחַלּוֹת לוֹהֲטוֹת וְחוֹרְכוֹת אֶת כַּפּוֹתָיו. הוּא תּוֹפֵס וְזוֹרֵק, נִפְטָר מֵאַחַת
וְשׁוּב מִתְגַּלְגֶּלֶת אַחֶרֶת, מַבְרִיקָה מִבֵּיצָה, זְהֻבַּת שֻׁמְשְׁמִין.
צִפֲּרִים שָׁרוֹת מִגַּגּוֹת הָרְעָפִים וּמֵעַל מַטָּעֵי הַשְּׁקֵדִים.
הַיְלָדִים שֶׁבַּחֹפֶשׁ מְכִינִים אֲבָנִים לַחַיָּלִים הַיְּהוּדִים.

ניכרת בשיר רגישותה החברתית של הכותבת (ואולי הכותב? האם שמה הוא בעצם פסבדונים של משורר או משוררת מוכרים שמעדיפים להסתתר? שרוצים, כדבריו של בני ציפר "לעשות את הבלתי אפשרי: "להיות משוררת בלי האדם שכותב את השירה"?). ההנגדה שהיא מציגה בין הנער הפלסטיני שנאלץ לעבוד כל הלילה בקליעות חלות לשבת, "בְּטִרְדַּת הַתְּכוּנָה לַקֹּדֶשׁ" שאינו שייך לו, אלא רק העבודה הקשה לקראתו, ההבדל בין הנער החרוץ, המיוגע, שתופס את החלות וזורק אותן כי הן חורכות את ידיו, לבין חבריו שעוסקים בהכנת "אֲבָנִים לַחַיָּלִים הַיְּהוּדִים" התמונה שהיא מציירת: הציפורים שקול ציוצן נשמע "מִגַּגּוֹת הָרְעָפִים" בבתי היהודים "וּמֵעַל מַטָּעֵי הַשְּׁקֵדִים" של הפלסטינים, נוגעת ללב, מעוררת מחשבה, מטרידה.

בכל אחד משיריה חבוי סיפור סתום שרק חלקו נגלה, רק קצוות ממנו רומזים על מה שמשוקע במעמקים, סמוי, מסקרן, מעורר רצון לדעת עוד.

המסתורין הקשור בזהותה מזכיר במידה מסוימת את הסתתרותה הנודעת של הסופרת האיטלקיה המצליחה כל כך, הידועה בכינויה "אלנה פרנטה", זאת שזהותה נחשפה לפני זמן מה, ואולי לא.

למרבה הצער, דליה פלח נעלמה מהבמה הספרותית הישראלית לפני 17 שנה, אחרי שספרה השני והאחרון, שנקרא2003 , ראה אור.

"מי את, דליה פלח?" חתם משה זינגר את הרשימה שעסקה בה. שאלתו נשארה ללא מענה.

אניטה שפירא, "צומת ביל"ו – שלושה ביל"ויים וארץ ישראל": מה היה אילו לא סיפרו לרוטשילד את האמת?

חיסין, ודובנוב הם מבחינתנו כיום שמות של רחובות, ושרתוק הוא כמובן שם המשפחה המקורי של מי שבנו, משה שרת, יהיה ראש הממשלה השני של מדינת ישראל. אבל חיסין, דובנודב ושרתוק היו שלושה חברים, אנשים בשר ודם, שנולדו בסוף המאה ה-19 ומתו בתחילת המאה-20, שלושה שהגיעו לארץ ישראל התיידדו בה אך עזבו אותה כעבור כמה שנים, ושניים מהם חזרו אליה.

תיאור המניעים שהביאו אותם להגר הלוך ושוב מרוסיה, שם נולדו, מרתק. 

כל השלושה היו מחוברים מאוד לתרבות הרוסית. דיברו רוסית, אהבו מאוד את הספרות של ארץ הולדתם, ולמעשה היו בני דור שביקש להתערות בחברה ולהיות חלק ממנה.  

שלושתם החליטו לעזוב בצעירותם, רק אחד מהם היה כבר בן יותר מ-20, בעקבות פוגרומים וגילויי אנטישמיות שהבהירו להם כי אינם שייכים  לרוסיה ואינם רצויים בה. אפשר ללמוד על כך ישירות מחלקו השני של הספר, שמכיל את מכתביהם זה לזה, והם המקורות הישירים לכל מסקנותיה של אניטה שפירא. 

שלושתם היו ציונים עוד לפני שהמילה נטבעה. שנים רבות אחרי שהגיעו לארץ ישראל כתב הרצל את מדינת היהודים והמושג "ציונות" בא לעולם. הם, אלה המכונים "הביל"ויים", ראו בו "מתופף": אותו מוזיקאי שהולך בראש המחנה ורועם בתופיו, הן כדי לעודד את ההולכים אחריו, והן כדי להכריז על בואם באוזני זולתם. 

"הסיפור של שלושת הרעים," כותבת שפירא, "הוא סיפורה של תנועה לאומית בהיווצרותה, בצעדיה הראשונים, בעוד לא ידוע אם היא תצליח ותהיה תנועה בעלת משמעות היסטורית, או שתיכשל כפי שנכשלו מאות תנועות קיקיוניות שהונעו על ידי חלום. אפשר אפילו שהכינוי 'תנועה' הוא מוגזם והיה ראוי להשתמש במושג 'רעיון לאומי טריטוריאלי'. בהיסטוריה היהודית היו לא מעט משיחי שקר שביקשו תיקון לעם היהודי על ידי השבתו למולדתו ההיסטורית. […] הסיפור של שלושת הרעים נותן אשנב לכוח הקסם של רעיון משנה מציאות. כזה היה גם הקסם של הסוציאליזם והקומוניזם. אלה היו אמונות הגאולה הגדולות של המאה העשרים. הסיפור גם מעיד על הקושי לקיים אמונה בעוד המציאות מנוגדת לה.

"בתקופת חיבת ציון היה דרוש דמיון עשיר ואמונה עזה, משיחית בעוצמתה, כדי להאמים שמהתנועה הדלה, חסרת המנהיגות, הענייה במשאבים, חסרת הניסיון הפוליטי, תנועה פרובינציאלית וחסרת השראה בהתנהלותה עתידה לצמוח תנועת עם שתשנה את פני ההיסטוריה היהודית". 

עוד טוענת שפירא בדברי הסיכום של ספרה: "תנועה לאומית לא נוצרת בחלל ריק: היא באה לענות על צורך […] כל גל עלייה לארץ הונע על ידי גל של פוגרומים: ב-1882, ב-1903, וב-1905." 

וכך שרתוק שב לישראל אחרי שחזר לרוסיה ושהה שם שוב עשרים שנה, "וספק אם היה עולה לארץ אלמלא התחוללו הפרעות בחרסון."

השלושה יכלו להגר גם לאמריקה, כמו רבים אחרים, אבל "הבחירה שהם בחרו בארץ הנידחת והבלתי מפותחת, בממשל העות'מאני העוין ובשכנים ערבים שלא  הסבירו פנים הייתה בחירה שמעידה על כוחו של הרעיון ועל שרידותו בתנאים שתנועות דתיות ומשיחיות לא עמדו בהם". 

שפירא תוהה "מה היה איפוא אותו דלק פנימי שהמשיך להצית להבה בליבו של חיסין, שניסה וחזר וניסה וחזר ונכשל במאמציו להתיישב בארץ ישראל?" וטוענת כי סיפורו "מאיר את הקושי של האינטליגנציה היהודית-הרוסית להתיישב בארץ הקשה, ללא תרבות אירופית, ללא חיי רוח." אמנם "ליבו היה ברוסיה, תרבותו הייתה רוסית, ובכל זאת הוא דבק בארץ הזאת ולא הרפה ממנה. הוא היה קרוע בין הלב, שהיה ברוסיה, ובין השכל, שאמר לו שארץ ישראל היא המקום ליהודים."

"זו הייתה תנועה משיחית ללא משיח, מסע צלב של ילדים," היא כותבת כשהיא מתארת את הגעתם לארץ ישראל בנעוריהם, לא בשלב שבו שניים מהם חזרו אליה כבר כאנשים בוגרים.

תיעוד ההתחלה של ההתחלה, הצעדים הקטנים, הראשונים לגמרי, של ההתיישבות, כשלא היה ברור לאיש מה עוד יתפתח מהמהלכים הללו, אם בכלל, מרתק. הביל"ויים היו, כידוע, אנשי "העלייה הראשונה". מדהים לקרוא כי "אנשי העלייה השנייה, שהגיעו לאחר רבע מאה," יכלו "לכעוס ולהתמרמר" כנגדם, שכן "כבר הייתה קיימת תשתית ציונית-התיישבותית מסוימת בארץ."

בהקשר זה אי אפשר שלא לחשוב על המערכון המפורסם של חבורת לול:

הביל"ויים נאלצו להיעזר בכספו של הברון רוטשילד, ובסיבוב הראשון שלהם בארץ ישראל יכול היה הגורל להתגלגל אחרת לגמרי אלמלא סירבו לעשות שקר בנפשם: הם כתבו לברון אדמונד דה רוטשילד מכתב ובו פירטו את עיקרי השקפת עולמם כדי לשכנע אותו לעזור להם. חלק מהם רצו לשלוח לו את התקנון המלא שלהם. אחרים הפצירו בהם להשמיט את הסעיפים שייראו לו קיצוניים מדי, אבל בסופו של דבר שלחו אליו גם את הסעיפים שבהם נכתבה החלטתם לאסור על רכוש פרטי בקרב חברי הקבוצה, ועל האיסור להינשא שיחול עליהם. "הברון נרתע מהקיצוניות השתפנית שנשקפה אליו ממנו, אותה פירש כאנרכיזם, ומאז לא היה מוכן לסייע לביל"ויים. גורלה של ביל"ו היה יכול להתגלגל אחרת אלמלא גברה הטהרנות האידיאליסטית על הפרגמטיזם הפשרני." כל מחשבה היסטורית בדיעבד על "מה היה אילו" היא כמובן חסרת משמעות, שהרי כך היה ולא אחרת, ובכל זאת כשקוראים על כך קשה להימנע מתהיות מעין אלה…

השרטוט של שלושת החברים הקרובים הללו, חיסין, שהיה לימים הרופא של אחוזת בית (והונצח בכתביו של נחום גוטמן), שרתוק, לימים (ושנים רבות אחרי מותו) אביו של ראש ממשלת ישראל, ודובנוב, אחיו של ההיסטוריון הנודע, והמעקב אחרי הקשרים ביניהם, מעניין מאוד. 

איך אפשר לגלות היכן גרה לאה גולדברג?

ברשימה שפרסם בשנת 2014 בכתב העת יקינתון (!) – ביטאונם של היקים בישראל – שב אוריאל [הסופר והמתרגם אריה אוריאל] וסיפר את סיפור השיר. הנה קטע מדבריו:

עבר זמן רב מאז. בית מספר 15 ניצב אמנם עדיין באותו מקום ברחוב ארנון, אך לאה גולדברג עזבה אותו ועברה לירושלים לפני שנים רבות. היא נפטרה לפני למעלה מארבעים שנה. בחזית הבית בגובה הקומה השנייה נקבע שלט המציין שהמשוררת גרה שם. לחצר האחורית וגם לגינת ה-Hyazinthe [יקינתון] אין כל זכר, הכול השתנה שם: אותו חלק אחורי של הבניין מרוצף כולו והפך יחד עם אולם הבוילר התת-קרקעי ועם דירתה [של] לאה גולדברג לחלק מיחידה דו-קומתית גדולה. גם הילד עזב את הבית וגם עליו לא פסחו השנים: היום הוא כבר בן למעלה משמונים. כשעבר לפני זמן רב ברחוב ילדותו, ניגש לבית מספר 15 כדי להעיף שוב מבט במעקה המרפסת של סבא וסבתא, השריד היחיד שנותר מאותו עבר קסום. אלא שבמחצית הדרך נתקל בגדר נעולה. מאוכזב, חזר ויצא לרחוב. עמדה מדריכה עם קבוצת מטיילים וסיפרה להם על לאה גולדברג. אחת המטיילות העירה: "מעניין באיזו דירה היא גרה". המדריכה אמרה: "אני חייבת להודות על האמת, אני לא יודעת בדיוק". מטיילת אחרת הצביעה על שלט הזיכרון שבחזית הבית ואמרה בהתלהבות: "שם למעלה בקומה השנייה. זאת בטח הדירה של לאה גולדברג, שָׂמוּ שָׁם אפילו שלט על הקיר". היא פנתה אל המדריכה: "אולי נעלה ונבקש לראות את הדירה?" המדריכה ענתה: "אין לנו זמן, אנחנו חייבים להמשיך בסיור".

הילד לשעבר חשב בליבו: "בדירה שעליה מותקן השלט גרנו אני ומשפחתי, והקיר הזה הוא קיר החדר שבו ביליתי את שנות ילדותי ונעוריי, את השלט התקינו שם כדי שהעוברים והשבים יראו אותו, אבל לאה גולדברג לא גרה בחזית, אלא בדירה אחורית, בקומה הראשונה, מול הגינה שלי". לרגע תהה אם יש מקום להתערב ולהבהיר את הדברים לקבוצת המטיילים, אך במחשבה שנייה חזר בו. הוא אמר לעצמו, שמי שבאמת רוצה לדעת, די שיעיין בספרה של המשוררת ידידי מרחוב ארנון. בעמוד 10 כתוב שם בפירוש: "אני גרה בקומה א' ובקומה ב' גרים אריה ואחותו".

כל העובדות המפורטות לעיל הגיעו לכותב שורות אלה ממקור ראשון ומהימן ביותר: בעברו הרחוק היה כותב שורות אלה, הוא עצמו, אותו ילד מקומה ב' ששתל את היקינתון בגנו הקטון אל מול חלונה של המשוררת לאה גולדברג.

דוד אסף, "שיר הוא לא רק מילים, פרקי מסע בזמר העברי": על הגלגולים המרתקים של פזמונים

"פרופסור דוד אסף הוא מרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל ומתמחה בתולדות יהודי מזרח אירופה ותרבותם", נכתב על גב הספר המקסים, שיר הוא לא רק מילים, פרקי מסע בזמר העברי, שראה אור לאחרונה. כמו כן נכתב על אסף כי "הוא גם בעל הבלוג 'עונג שבת'". 

כמי שלא פעם גלשה אל הבלוג בחיפושים אחרי האוצרות הרבים שאפשר למצוא בו: מקורות וסיפורי שירים, עטתי על הספר שלפנינו כמוצאת שלל רב, ולא התאכזבתי! הבלוג "עונג שבת" הוא מקור לא אכזב לידע "בכל דבר הנוגע ליהודים בפרט וענייני מדינה, ספרות ומדע בכלל", והספר "נולד על אדני בלוג 'עונג שבת'".

הקריאה בו היא עונג צרוף.

שבעה עשר פרקי הספר, המחולקים לחמישה שערים: "ביידיש זה לא תמיד מצחיק", "הבו לנו יין", "בצעדי ריקוד", "על מפת הארץ" ו"לא רק לילדים", עוקבים אחרי גלגוליהם של שירים מוכרים ופחות מוכרים, החל בשיר "אלף בי"ת" שהפרק עליו נקרא "'חדר קטן, צר וחמים?' השיר ששינה את דימוי של החדר", וכלה באחרון, "ארץ הצבר" שכותרת הפרק שלו היא "הייתה או לא הייתה?"

הספר מלווה בעשרות איורים מופלאים. כך למשל הפרק המוקדש לשירה של לאה גולדברג "פזמון ליקינתון" אינו מוקדש רק להרבה מאוד פרשנויות, העמקות, תגובות, ביאורים ומעקב היסטורי מרתק אחרי תהליך היווצרו, אלא גם לאיורים הרבים והשונים שליוו את השיר לאורך השנים. כל אחד מהם זוכה לאינטרפרציה והארה. וזה כל כך מעניין, ואפילו מרגש!

אסף מראה כיצד השירים השונים משקפים את מציאות החיים שבה נכתבו. כך למשל הוא חושף את האידיאליזיה של מוסד החדר, כפי שהיא נראית בשיר "אלף בי"ת" (חדר קטן צר וחמים / ועל הכירה – אש", כך הוא נפתח באחת הגרסאות), ואת המציאות הקשה שהתקיימה באמת: המלמדים שהיו ברובם אנשים אלימים שנכשלו בחיים (מסתבר, על פי אסף, כי "המילה 'מלמד' זוהתה בפתגם, בבדיחה ובשיר העממי עם טיפש ושלומיאל")  והוציאו את זעמם על הילדים. אפילו החדר עצמו, הוא מספר, שם התקיימו הלימודים, היה רחוק מהתיאור המקסים שבשיר. לרוב היה מקום מטונף, קר ומשמים, שבו ילדים סבלו במשך רוב שעות היום. 

מרתקים הסיפורים הכרוכים בשיר, שנהפך למין "ססמה חשאית, עתיקת יומין, שמוכרת רק ליהודים ומקשרת ביניהם גם אם הם זרים זה לזה". אסף מבסס את ההארה על כמה וכמה אנקדוטות שבהן רואים כיצד השיר משמש יהודים להזדהות זה בפני זה. למשל – בסיפור "שני תרנגולים" של שלום עליכם, שבו שני יהודים נקלעו לקרון רכבת ותשוקתם לברר אם האיש שאתו מצאו את עצמם בקרון יהודי מצאה את פתרונה בכך שאחד מהם החל להמהם את השיר, והאחר הצטרף אליו.

 מעניינים מאוד גלגוליהם של השירים השונים, שאסף עוקב אחריהם בשקדנות ובדקדקנות של חוקר. למשל, השיר "אל"ף בי"ת" הופיע גם ברוסית, בברית המועצות, שם דובר בו על כך ש"הידע הוא חירות, הידע הוא אור; בלעדיו – עבדות!" ובצרפתית, שם הילדים אינם לומדים בחדר סגור, אלא בחיק הטבע, מתחת לעץ… לעומת זאת,  בגרסתו של זאב ז'בוטינסקי, "הפרחים שמוענקים לתלמידים כפרס על הצלחתם הומרו לדגל" והשיר עוסק ב"חזון הקמת כוח מזוין יהודי"… משעשע ומאלף להיווכח איזה מגוון של אמיתות יכול שיר ילדים אחד לשקף. כדבריו של אסף: אפשר לראות כיצד "שיר מוצלח אחד יכול לנדוד ברחבי העולם ולשקף אירועים היסטוריים שונים לגמרי". 

אחד הסיפורים המסעירים שמלווים שיר אחר, "לזכר הרוגי דרוהוביץ", מעורר מחשבות נוגות על עוצמתם של אירועים משני חיים וקטלניים שנשכחו ברבות הימים, ואיך אפשר לצפות שאנשים בהווה ילמדו מההיסטוריה, אם כלל אינם זוכרים אותה.  מדובר באירוע קשה שהתרחש ב-1911 בעיר דרוהוביץ ששכנה באותה עת בשולי האימפריה האוסטרו-הונגרית. יעקב פויירשטיין,  יהודי עשיר ורב עוצמה, שלט שלטון עריץ בעיר, בגויים וביהודים כאחת, וכשביקשו היהודים למחות נגד הזיופים שהתקיימו בקנה מידה גדול ביום שנערכו שם הבחירות המקומיות, שילח בהם פויירשטיין חיילים שלא אפשרו להם להצביע, ובהמשך גם ירו בהם והרגו ופצעו רבים. פויירשטיין אמנם נאלץ לנוס מהעיר, אבל חי לו בשלווה עד שהלך לעולמו בשיבה טובה, שש עשרה שנה אחרי אירוע הדמים. (באותו הקשר מעניין לציין גם כיצד דיבר ביהירות באחת מישיבות מועצת העיר, בשנת 1907, כשמנהל הגימנסיה הפולני התנגד לאחת מהצעותיו של פויירשטיין וזה השיב לו בתוקפנות ארסית: "אתם הפולנים, מה לכם פה? קחו לכם את כנסייתכם ואת אולם הסוקול ולכו לעזאזל". את התשובה המקוממת, נכתב בספר הזיכרון לקהילת דרוהוביץ שממנו מצטט אסף, "הפולנים לא שכחו" וב-1918 כשמדינת פולין הוקמה, "החליפו את שם הרחוב שהיה נקרא על שמו, רחוב יעקב פויירשטיין, בשם 'רחוב הנריק סנקביץ'". כמה מזעזעת ההתנהגות הזחוחה והאלימה של פויירשטיין!). 

מעניין מאוד מחקרו של אסף, שמביא גלגולים שונים לשיר, ובכל אחד מהם מופיעה דמות נשית, אך שמה משתנה בכל גרסה: מי הייתה במציאות אותה אישה צעירה? (בין היתר מופיע תצלום פוסט מורטם של גנסיה שפאק, אחת הנרצחות באירוע). 

עוד דוגמה לעניין הרב שהמחקר שערך אסף על השירים, מקורותיהם וגלגוליהם, אפשר לראות בפרק המוקדש לשיר "מיין שטעטעלע בעלז". על איזו עיירה נכתב השיר ומדוע? התשובה מפתיעה ומשעשעת. לאן התגלגל השיר וכיצד? מי חיבר אותו ומי העתיק ממנו? מסתבר בין היתר שהשיר תורגם לפולנית, שכן זכה לפופולריות רבה "עד שהתיאטרון הפולני קינא קנאה גדולה בציבור היהודי" ואז "פתאום הופיע זמר פולני והתחיל בשיר הנעים ובניגון המתוק". משעשע במיוחד לקרוא כי "כעבור זמן יכולים היו כבר למצוא גם עיוור פולני, עומד ברחובות העיר האריסטוקרטיים ביותר ושר את 'בעלז' לפי סגנונו וטעמו הוא…" 

גלגולים נוספים ומזוויעים של השיר: לא פעם אילצו קלגסים נאצים את היהודים לשיר אותו כחלק ממנגנון ההשפלה, ההתעללות והרצח. 

מאוחר יותר, אחרי השואה, "שוב נותק השיר מן ההקשר המקורי שבו נוצר ונהפך להיות שיר הספד לקהילות ישראל שחרבו". אכן, כך אנחנו מכירים אותו כיום: שיר שנוהגים להשמיע אותו בימי הזיכרון לשואה. 

אסף מרבה לאתר אי דיוקים הקשורים בשירים השונים. כך למשל הוא מספר כי השיר "שמש ערב גוועת" העניק את שמו לסרט מפורסם של זוכה פרס האוסקר, הבמאי והשחקן הרוסי ניקיטה מיכאלקוב "שמש בוגדנית". כותב אסף: "עלילתו של הסרט מתרחשת בקיץ 1936, והוא נפתח בקטע שבו מנגנת התזמורת את השיר ברוסית; זאת הייתה כמובן טעות היסטורית קטנה, כי השיר הגיע לברית המועצות רק ב-1937…" 

בשיר אחר הוא מציין כי "בהדפסה השנייה של השיר ["בין גבולות"] (1949) נפלה טעות בניקוד של המילה 'חשוכי' שבצירוף 'בלילות חשוכי כוכבים'. המילה נוקדה בשי"ן ימנית, כביכול לשון חושך, וטעות זו חדרה מאז לנוסחים המושרים. אלא שכוכבים אינם יכולים להיות חשוכים, והניקוד הנכון צריך היה להיות בשי"ן שמאלית, 'חשוכי כוכבים', כפי שנוקד אל נכון בהדפסה הראשונה". 

אי אפשר אם כן שלא להעיר לאסף ולציין טעות משלו: בעמ' 197 הוא כותב על השיר "קומה אחא" כי הוא "היה עד מהרה לזמר מוכר ואהוב. זהו ניגון סוחף, שבולטים בו אלמנטים 'חסידיים' כמו סינקופות ('קפיצות' חדות) וסקוונצות (חזרות על אלמנטים מלודיים קטנים, כגון במילים 'אל תנוחה שובה שוב', החוזרות על נעימת 'קומה אחא סבה סב', רק בגובה אחר'". 

למען הדיוק, סינקופה היא הדגשה של פעמה חלשה באמצעות צליל חזק או ארוך ממשכה של אותה פעמה, וסקוונצה היא חזרה עם הזזה למעלה או למטה, כמו למשל בפתיחת השיר יונתן הקטן: היחידה הראשונה שאותה אנו שרים עם המילה "יונתן" (סול-מי-מי מוזזת טון למטה כשאנו שרים את המילה "הקטן" (פה-רה-רה)".

אבל אלה כמובן דקדוקי עניות. הספר שלפנינו מאיר עיניים, מרתק ואפילו מרגש! 

אהרן שבתאי "פתחתי דלת, ועמדת שם": האם עצירות יכולה להיות השראה פיוטית?

האם אינאונות, או עצירות וכמיהה לשלשול, יכולים להיות נושאים לשיר? האם כמעט כל הרהור שחולף בתודעה מצדיקים את הנצחתו בשורות קצרות ומחורזות? 

תשובתי לשאלה הראשונה היא כי לדעתי – כן, ייתכן, בתנאי שהשיר עשוי כיאות, והוא מציית לחוקים שהתחייב אליהם, ואילו לשנייה – לא בטוח.

ספר שיריו  החדש של אהרן שבתאי מבטיח רבות, ולטעמי גם מאכזב לא מעט. הוא מבטיח מכיוון שהמשורר לקח על עצמו משימה ראויה: לכתוב בחלקו הראשון של הספר מחזור סונטות המוקדשות לאישה אהובה, דגנית, שהקשר אתה, כך אפשר אולי להבין מהשירים, לא עלה יפה. 

ההבט הרכילותי של השירים לא מעניין ולא חשוב. בין אם קשר האהבה נמשך ובין אם לאו, משהו ממנו הונצח בשירים העוגבים על דמותה של דגנית, ששמה מוזכר לפרקים, כמו גם פעם אחת שמה של אהובה אחרת, טניה, שגם לה הקדיש המשורר בעבר שירים ארוטיים.

הכתיבה של מחזור סונטות הולמת את מי שנודע כמתרגמם של האפוסים הקלאסיים האיליאדה והאודיסאה של הומרוס, והיא מעוררים ציפייה דרוכה: האם עלה בידיו לשמור על הכללים של הסונטה? ארבע עשרה שורות, חריזה מוקפדת, וציות לא מתפשר למשקל השירי?

התביעות הללו אינן עניין של מה בכך. במחזור הסונטות של שייקספיר, למשל, אפשר להיווכח בגאונותו של המשורר, שהקפיד בהן על פנטמטר יאמבי, כלומר: עשר הברות שבהן ההברה השנייה מוטעמת תמיד. כמו כן שמר שייקספיר באדיקות על מבנה חריזה קבוע: את ארבע עשרה השורות של הסונטה חילק לשלושה בתים של ארבע שורות שנחרזות א-ב-א-ב / ג-ד-ג-ד / ה-ו-ה-ו ושתי השורות האחרונות, המכונות "a rhyming couplet" כלומר – צמד מחורז – מגיעות בסופו של הסונטה ובדרך כלל מציגות היפוך, הפתעה, או הדגשה חריפה של מה שנכתב לפניהן.

כמובן שאי אפשר לתבוע מאף אחד לכתוב כמו שייקספיר, אבל אפשר בכל זאת להאמין שגם משורר שאינו גאון כמוהו יקפיד על הכללים שחלק מהם הוא רשאי לקבוע לעצמו. בסונטה החלוקה לבתים יכולה להשתנות. כך למשל בסונטה הפטררכית החלוקה היא לבית ראשון של שמונה שורות ובית שני של שש ותבנית החריזה שונה מזאת של הסונטה השייקספירית (מחזור השירים של אליזבת בארט בראונינג סונטות מן הפורטוגזית הן דוגמה מובהקת לסונטות כאלה).

שבתאי בחר במבנה של שני בתים של ארבע שורות, ושניים של שלוש שורות. בסדר גמור. זכותו המלאה. הוא שומר על המבנה הזה, כמו גם על חריזה נאותה בהחלט. 

הבעיה מתעוררת עם המשקל שאינו אחיד, אינו מוקפד, ולפעמים התוצאה אפילו קצת מצחיקה, שכן בשל אי ההקפדה נוצרות מילים שההטעמה שלהן מוזרה.

הנה למשל דוגמה אחת קטנה, ויש רבות כמוה: בבית האחרון בשיר "לונדון" מתעורר דחף לקרוא את השיר "באותו" במילרע, כדי שהמשקל "יסתדר" כיאמבי:

בְּאוֹתוֹ לַיְלָה כְּשֶׁחָלַמְתְּ הִשְׁמַעְתְּ צְרִיחָה

כמו כן, מספר ההברות בשירים אינו קבוע. הוא משתנה משורה לשורה ומבית לבית. הנה למשל הבית הראשון בשיר הראשון שבספר, "לדגנית שוקן": 

לא אֲנַסֶּה לִכְתּב לָךְ בְּמִלִים מִשֶׁלִי
אֶשְׁאַל אֶת מָה שֶׁמָּצוּי כְּדֵי לְהִתְקָרֵב,
לְאִשָׁה כָּמוֹךְ יָכֹלְתִּי לָגֶשֶׁת כְּסֵפֶר אוֹ כְּלִי,
כְּמוֹשַׁב אַסְלָה שֶׁחָשׁ אֶת בְּשָׂרָהּ הֶעָרֶב. 

שורה ראשונה: 13 הברות. שורה שנייה: 13 הברות. שורה שלישית: 16 הברות. שורה רביעית: 14 הברות. 

אלה רק שתי דוגמאות קטנות, אבל מייצגות.

המבנה, אם כן, מאכזב. אין ספק ששבתאי יודע את המלאכה, ומן הסתם החליט במודע לוותר על דיוק במשקל. אם כך, מדוע בכלל בחר בסונטה שמעצם טבעה היא בעלת מבנה קבוע ומוכתב מראש?

מה באשר לאמירה הפיוטית שבשירים? 

אי אפשר להתכחש ליופיים המסוים, הנוגע ללב, שנובע לא פעם מהחריזה: הנה למשל הבית החותם את השיר "לידי נח כל החן":

וּבְשֵׁשׁ הִתְעוֹרַרְתִּי, וְרָאִיתִי לְצִדִי אֶת הַטַּבַּעַת
שֶׁעַל אֶצְבָּעֵךְ, עִם מַנְדָּלָה, שֶׁעָשִׂית מִזָהָב כָּתֹם,
אַתְּ, כָּל חֵן וְרֹךְ וְטוֹב וְזֹךְ וּמֶתֶק וְְתֹם.

החריזה של "כתום" ו"תום" מדויקת, מפתיעה ויפה להפליא.  

שבתאי מצליח בחלק גדול מהשירים להביע תחושות מעודנות, גם כשהוא כותב על הגוף וצעריו. הנה למשל השיר "מה מתסכל יותר": 

מַה מִתַסְכֵּל יוֹתֵר, שֶׁאֵין עוֹד הַשְׁרָאָה
לִכְתֹב שִׁירִים, אוֹ שֶׁהַזַּיִן לֹא עוֹמֵד?
כָּתַבְתִּי דַי, אֲנִי חוֹשֵׁב, זוֹ לֹא שׁוֹאָה
לָתֵת בְּשֶׁקֶט לַמַּבָּט לְהִצְמֵד 

אֶל כַּף יָדֶךְ שֶׁבְּכַפִּית נוֹשֵׂאת לַפֶָה
מֵהַצְלַחַת יוֹגוּרְט וּפִלְחֵי מִשְׁמֵשׁ,
וּמְרִימָה לְסֶרוּגִין סֵפֶל קָפֶה.
וּבְגִילִי גַּם לֹא נוֹרָא לְהִשְׁתַּמֵשׁ 

בִּלְשׁוֹנִי בְּלִי לְתַקְתֵּק מִלִים,
מוּטָב שֶׁתִּתְרַגֶל לְהִסְתַּפֵּק רַק בְּמַגָּע
כְּשֶׁאַתְּ שׁוֹכֶבֶת וְנֶחְשׂף הַגַב 

וּלְמַטָה אֲחוֹרַיִךְ, וּמֵרֹב עֶרְגָה
כְּשֶׁהִיא נוֹגַעַת בָּךְ, דֶּרֶךְ אַגַּב
הַזִיִּן נֶעֶמָד וְגַם הַשִׁיר נִכְתָּב.

כן, אינאונות יכולה כמובן לשמש נושא לשיר. ובכלל, אפשר כמובן לכתוב על הגוף שירים מופלאים. הנה לדוגמה שיר שפול ורלן וארתור רמבו כתבו במשותף, ודורי מנור תרגם בווירטואוזיות ובדייקנות, כדבריו: "בשישיית אנאפסטים, עם הפסק קטן באמצע, כי לנוח – צריך": 

מסתמא: אפשר לכתוב שירה יפהפייה "אפילו" על פי-הטבעת. הבעיה שמתעוררת בעיני בשיריו של אהרן שבתאי אינה הנושאים שהוא בוחר, אלא האופן שבו הוא כותב עליהם.

חלקו השני של הקובץ, שנקרא "אהרן", מאכזב עוד יותר. המשורר פונה אל עצמו בשירים בשורות קצרצרות, שיש בחלקן לטעמי נופך לא קל של נרקיסיזם וסתמיות. הנה למשל השיר "האויב": 

אוֹיֵבוֹ שֶׁל אַהֲרן
הוּא הָעֲצִירוּת 

וּבַעֲלֵי בְּרִיתוֹ
הֵן הַשָּׁעוֹת
שֶׁזוֹכְרוֹת לַעֲבר 

וְכוֹסוֹת מַיִם.
וּבְהֶקְשֶׁר זֶה 

גַּם הַבֶּרֶז,
הָמוֹשָׁב, וְהָאַסְלָה

וְכָלָּם נִרְתָּמִים
לְהָבִיא אֶת אַהֲרן
אֶל הַשְׁלְשוּל.

השירים בחלק הזה מיוסרים ונואשים, בכך אין שום ספק, ועדיין נותרת השאלה אם כל בדל של הרהור ראוי להיקרא שיר. לא עצם הנושא בעייתי, אלא הטיפול בו, שהרי אין בשיר שלפנינו שום נסיון לשכלול או לרבדים נסתרים, אין מה לפענח ובמה להתעמק. what you see is what you get: תיאור של עצמו כשהוא סובל מעצירות וחולם על שלשול. הקריאה של השיר מעוררת את הרצון לשאול בסופו: אז מה? 

"רגשי טינה": האם אפשר להחזיר את הגלגל לאחור?

איש האס-אס וייס מאנטוורפן, רוצח מועד ואדם שהעינויים היו לו להרגל ממש, שילם בחייו. מה עוד יכול צימאון הנקם הנקלה שבי לדרוש? אבל אם אמנם רואה אני את צפונותי, אין מדובר פה בנקמה ואף לא בכפרה. חוויית הרדיפה היתה ביסודו של דבר חווייה של בדידות מוחלטת. מה שאני מבקש הוא להשתחרר מהרגשת הנטישה של אז, שלא פגה עד היום. כשעמד איש האס-אס וייס מול כיתת היורים, התבררה לו האמת המוסרית של פשעיו. ברגע ההוא הוא היה יחד אתי – ולא הייתי עוד בגפי עם הקת של האת. ברגע שהוציאו אותו להורג, כך מבקש אני להאמין, הוא רצה בדיוק כמוני להשיב את הזמן לאחור, לבטל את מה שקרה.

 Jean Améry
Jeneseits von Schuld und Sühne

תרגם מגרמנית: יונתן ניראד
הוסיפה מבוא והערות שוליים: אילנה המרמן

ז'אן אמרי, "מעבר לאשמה ולכפרה": האם התאבדות היא פתרון?

אי אפשר שלא להתחיל מהסוף, שמעלה על הדעת את השורות החותמות את אחד משיריה של זלדה: "לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ הַיָּם / וְנָתַן לוֹ / מוֹתוֹ". שֵׁם כמשמעות כוללת או סיכום במבט לאחור של חיים שהיו ותמו. שמו של ז'אן אָמרי כרוך בהתאבדותו, כשהיה בן 66. האם המסות שכתב מסבירות את החלטתו ואפילו חוזות אותה? האם הן אמורות להוכיח גם לנו, הקוראים אותן, שהעולם שאָמֶרי מתאר בהן הוא מקום בלתי אפשרי? האם יאוש הוא המתנה הכתובה שהותיר לקוראיו, בקול צלול שלא יתפוגג וממשיך לספר לנו כי העולם הזה, ליתר דיוק – החברה האנושית – הוא בלתי נסבל ומוטב להניח לו ולסגת ממנו?

"בעיה פילוסופית רצינית באמת יש רק אחת: ההתאבדות; להכריע אם כדאי לחיות את החיים האלה, אם לאו, פירושו לענות על שאלת היסוד של הפילוסופיה. שאר השאלות באות אחר כך", כתב אלבר קאמי בספרו המיתוס של סיזיפוס

כאמור, ז'אן אמרי הכריע. הוא התאבד ב-1978, שלושים ושלוש שנים מתום מלחמת העולם השנייה ומאז שהשתחרר ממחנה הריכוז ברגן בלזן, לשם נשלח לאחר שנתפס בבלגיה בגין פעולות מחתרתיות נגד השלטון הנאצי. 

"[…] יש איזו שותפות ביני ובין העולם שאת גזר דין המוות שלו שעדיין לא ביטל אני מקבל כמציאות חברתית", כתב אמרי במסה "על הכורח ואי-האפשרות להיות יהודי".

את המסה "רגשי טינה" סיים במילים: "אנחנו הקורבנות צריכים 'לגמור' עם האיבה הרטרואקטיבית הזאת, במשמעות שהיתה לפנים למילים 'לגמור מישהו' בעגה של מחנה-הריכוז, כלומר להרוג. אנחנו צריכים לגמור בקרוב, וגם נגמור. ועד אז אנחנו מבקשים ממי שהטינה שלנו טורדת את מנוחתם שיתאזרו בסבלנות". כמה מחרידות שתי המילים הללו, "וגם נגמור", ומעוררת את השאלה – בעצם, את הוודאות! – האם יש בהן רמז, הבטחה ואיום, או אולי – אזהרה, קריאת תיגר, האשמה והטחה של זעם. 

היה לו, לז'אן אמרי, על מה לכעוס. השם שבו כתב את המסות שלפנינו לא היה זה שאתו נולד ב-1912, בגרמניה. אז היה הנס מאייר, בן לאב יהודי ואם קתולית. הוא שינה את שמו לז'אן אמרי, שם שצלצולו צרפתי, כשנאלץ לנוס מארצו, ולהכיר בזהות שלא הכיר ולא הזדהה אתה: יהדותו. את אביו היהודי לא פגש כמעט, שכן נהרג כחייל של הקיסרות האוסטרו-הונגרית, במלחמת העולם הראשונה. לא היה לו אם כן שום קשר רגשי או תודעתי לשורשיו היהודים. הוא רק ידע עליהם כמה פרטים ביוגרפיים: בעבר הרחוק היה לו אי שם איזה סבא דובר עברית. אל העם היהודי, כך הוא מספר, הצטרף בפועל באחת ביום שקרא לראשונה את חוקי נירנברג, והבין שהם חלים עליו. 

עם זאת הזדהה עם גורל העם היהודי וחרד לו, גם בתום מלחמת העולם השנייה: "אין להוציא מכלל אפשרות שיהודים שוב יושמדו בהמוניהם," כתב. "מה יקרה אם ארצות ערב, המקבלות כיום משלוחי נשק ממזרח וממערב, ינחלו ניצחון מוחלט במלחמה עם מדינת ישראל הקטנה? מה יהיה על היהודים – ולא רק על השחורים – אם ישתלט על אמריקה פשיזם צבאי?" עוד הסביר: "כשמדינאי ערבי כלשהו דורש למחוק את ישראל מעל המפה, אני נחרד עד עומק לבי, אף שמימי לא ביקרתי במדינת ישראל ואיני חש כל רצון לחיות בה. הסולידריות עם כל היהודים שחירותם, זכותם לשוויון ואף קיומם הפיזי נתונים בסכנה היא גם, אבל לא רק, תגובה על האנטישמיות […] הסולידריות הזאת היא חלק מאישיותי ונשק במאבק על השבת הכבוד." 

אמרי אינו יכול לשכוח את זהותו היהודית, בין היתר בשל המספר שנחקק על זרועו ומזכיר לו אותה מדי יום: "על אמת ידי השמאלית חקוק המספר של אושוויץ. קצר הוא לקריאה מן החומש ומן התלמוד, ובכל זאת יש בו מידע ממצה יותר", כתב ביובש. בזעם. 

לא התאפשרה לו, לאמרי, שום נחמה של השתייכות עמוקה, שורשית. כך למשל תיאר כיצד ידיד יהודי שהאזין בחברתו לביצוע היצירה "הפליט מוורשה" של ארנולד שנברג, התרגש והזדעזע עד עומק נשמתו כשהמקהלה השמיעה את "שמע ישראל". לו עצמו החוויה הייתה נטולת כל משמעות רגשית. "התרבות היהודית אינה נחלתי" כתב. תרבותו הייתה גרמנית. אבל גרמניה הקיאה אותו לצמיתות וללא שום אפשרות של כפרה, שכן בניגוד לגולים גרמנים לא יהודים שאחרי המפלה של גרמניה וכינונו של שלטון שונה יכלו לשוב לארצם, ממנו, כך חש, נמנעה האפשרות הזאת. העם הגרמני נידה אותו ושלל ממנו לא רק את העתיד, אלא גם את עברו. כשהפכו אותו לזר נרדף בארצו גזלו ממנו אפילו את הזכות להתגעגע למולדתו, להתרפק על כל מה שהכיר ואהב, להשתייך! מבחינתו מה שקרה לא היה "תאונת עבודה בהיסטוריה הגרמנית". לפיכך סירב לאמץ מין סובלנות וסלחנות אינסטנט, ועמד על זכותו לחוש "שנאה עיקשת". סירב לפיוס שלא האמין בכנותו. 

אמרי כתב דברים דומים מאוד לאלה של ג'מייקה קינקייד בספרה מקום קטן. אצלה: "דבר לא יכול להעלים את זעמי – לא התנצלות, לא סכום כסף גדול, לא מותו של הפושע – כי את העוול הזה אי אפשר לתקן לעולם, ורק הבלתי אפשרי יכול להשקיט אותי: האם תימצא דרך לגרום למה שקרה לא לקרות?" אצלו: "לא נעלם ממני שנטירת טינה היא מצב שאינו רק בלתי טבעי, יש בו אף סתירה לוגית. כל אחד ואחד מאתנו ממוסמר אל הצלב של עברו ההרוס, והצלב הזה תובע באופן אבסורדי שהבלתי הפיך ייהפך, שגלגל המאורעות יושב לאחור, והטינה חוסמת את פתח היציאה אל הממד האנושי האמיתי, אל העתיד. אני יודע, תחושת הזמן של מי שלכודים ברגשי טינה מהופכת, משובשת, שכן הם דורשים את הבלתי אפשרי משתי בחינות: חזרה אל מה שהיה ואיננו, ומחיקה של מה שקרה". 

בשנים הראשונות, כך סיפר, בימים שבהם נדמה היה לו שהעולם מזדהה אתו ומתעב את מה שקרה בגרמניה, שיש בגרמניה "קולות של חרטה" יכול היה להתמודד עם הכעס. אבל עד מהרה נוכח כי "דיברו פחות ופחות על חרטה". יתר על כן, העולם קיבל את גרמניה. "תחילה התקבלה גרמניה המנודה אל קהילת העמים, אחר כך חיזרו אחריה, לבסוף היה צורך להתחשב בה במשחק-הכוחות בלי כל רגשות". ואז נתקל שוב ושוב בגילויי אנטשימיות. הנה דוגמה אחת מיני רבות שתיאר: שיחה שניהל ב-1958 עם סוחר מדרום גרמניה בארוחת בוקר בבית מלון. "האיש ניסה לשכנע אותי, לא בלי שבירר תחילה בנימוס אם אני יהודי, שאין עוד גזענות בארצו. העם הגרמני אינו שומר טינה לעם היהודי, אמר. כהוכחה הביא את מדיניות הפיצויים הנדיבה של ממשלתו, שזכתה, כך טען, להערכה רבה גם מצד מדינת ישראל הצעירה." והוא מוסיף: "חשתי רע מאוד מול האיש ההוא, שכולו שלֵו ושאנן: הייתי בעיניו כשיילוק זה, התובע את ליטרת הבשר שלו". אין לו עוד "לשון משותפת עם האנשים [הגרמנים]", אף על פי שהם "אדיבים להפליא כולם". הוא חושד בנימוס היתר שלהם. בציניות, במעין חיוך כאוב, הוא מסביר: "ייתכן שרבים מאתנו, הקורבנות, איבדו את חוש הטקט לחלוטין. הגירה, התנגדות, כלא, עינויים, מחנה ריכוז – כל אלה אין בהם כדי להצדיק ויתור על הטקט, ואף לא נועדו להצדיקו. אך יש בהם כדי לתת לו הסבר סיבתי."

התביעה "לא להביט לאחור כי אם קדימה, אל עתיד טוב יותר, עתיד משותף", אותו "המבט הרענן והבהיר הזה אל העתיד" שמסגלים בשמחה אלה שרק אתמול עוד התעללו, נמנע ממנו. כמו קורבנות העינויים של משטר פרנקו בספרד, שמספרים בסרט של  אלמודובר "השתיקה של אחרים" על תביעה דומה, על זעם דומה. כמו נפגעי תקיפה מינית במשפחה, שנתבעים "לפתוח דף חדש", כך גם אמרי מסרב לשתף פעולה עם המנגנון שיהפוך אותו, לתחושתו "לשותפם של מעני. לא ולא," הוא זועם, "רוצה אני שהם ישללו את עצמם וובשלילת עצמם יתחברו אלי", כי רק כך, רק אם יענשו, יוכל לחוש שהבלתי הפיך נהפך. 

היושר, הישירות, הסירוב להתפשר ולהשלים עם העוול והרשע, ההבנה שלא, אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור, הם אלה שהובילו את ז'אן אמרי.

האם מוטב היה לו אלמלא התאבד? 

 Jean Améry
Jeneseits von Schuld und Sühne

תרגם מגרמנית: יונתן ניראד
הוסיפה מבוא והערות שוליים: אילנה המרמן

 

 

 

 

 

 

 

 

דוד טרבאי, "הרביעייה": מה קורה כשהשלטון במדינה מתפרק

כשגמרתי לקרוא את הרביעייה מאת דוד טרבאי, קראתי את הביוגרפיה הקצרה המקדימה אותו והבנתי. כתוב שם שטרבאי "בוגר החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב"; אם כך צדקתי… שכן לאורכו של הספר חשבתי כל הזמן שהרביעייה חייב להפוך לסרט. למעשה, חוויית הקריאה דמתה מאוד לצפייה בסרט משובח! לרגעים נזכרתי אפילו באחד הסרטים האהובים עלי ביותר, "חיים של אחרים", במיוחד ברגע דומה בעלילה: הבלש העוקב אחרי אדם יוצר, מתרגש מהיצירה האמנותית ומזדהה עם המצוקה שהוא עד לה בחשאי.

עלילתו של הרומן נפרסת על פני שתי תקופות. הוא מתחיל בשנות ה-80 בהונגריה, וממשיך כעבור כמה עשרות שנים. מתוך ההווה של ימינו הוא מתרפק על זיכרונות העבר, גם אם היו מיוסרים וקשים. אני אוהבת כתיבה כזאת: נקודת מבט בדיעבד שמסתכלת על אירועים שהיו, בוחנת אותם בעיניים חדשות, מתוך כל מה שהתרחש בהמשכם.

העלילה נעה כל העת בין דמויות שונות. במרכזה – ארבעה מוזיקאים צעירים, נגנים שהגיעו למחנה קיץ למחוננים. המפגש ביניהם ועם אחד המורים שלהם מסיט את עלילת חייהם ומשנה אותם לצמיתות. הנגנים הצעירים הללו הם אמנם הדמויות הראשיות, אבל לצדן אנחנו מכירים עוד כמה אנשים שגם הם מצטלבים בחייהם של הארבעה – שלושה נערים ונערה אחת – ישירות או בעקיפין. כל אחת מהדמויות מפתיעה בדרכה, ושופכת אור חדש על מציאות החיים בהונגריה בשנות ה-80.

טרבאי מכיר היטב את אותה מציאות, שכן – גם את זאת למדתי מהביוגרפיה הקצרה – הוא יליד בודפשט, ועלה לישראל כשהיה בן חמש עשרה.

הרומן מתרחש בשלהי המשטר הקומוניסטי. בריאותו של "יושב הראש" מעורערת, והלחצים שמגיעים מברית המועצות ממשיכים לאיים, אבל פחות מאשר בעבר. בשלב מסוים נזכרתי בסיפורו של הקוסמונאוט הרוסי סרגי קריקאלב, ש"נתקע" בתחנת החלל –למעשה ננטש! – כשברית המועצות התפרקה ולא היה עוד מי שייקח אחריות להחזירו לכדור הארץ (הגרמנים היו אלה שחילצו אותו כעבור 313 ימי שהייה רצופים בחלל, זמן רב בהרבה מכפי שתוכנן שיהיה שם). שלב ההתפרקות מתואר להפליא בספר שלפנינו. כך למשל משימתו של סוכן חשאי שנשלח לעקוב אחרי נתינים הונגרים שיצאו מתחומי המדינה מבוטלת באחת, והוא מצטווה אפילו להפקיר כינור יקר ערך שהיה אמור לשמש אותו במשימתו. ההסבר שהוא מקבל: זאת תהיה כבר הבעיה של המפקד הבא…

שלב התפר בין מציאות מדינית אחת לזאת שתבוא אחריה הזכירה לי, למרבה הדאגה, פרטים מההווה שלנו כאן בישראל. למשל – שופט הונגרי נדרש לקבוע אם מי שהנהיג אז את המדינה כשיר לתפקיד. אותו מנהיג נשא נאום שבעקבותיו התעורר החשש שהוא כבר לא בשליטה: "המשפטים הבלתי נגמרים שלו היו נעדרי היגיון, הוא דיבר על מחלתו, על אשתו, על שיחותיו עם הרופאים, ורגע אחר כך על אחריותו ההיסטורית, בתור מנהיגה הבלתי מעורער של המדינה זה שלושים שנה. הוא לא היה מסוגל לסנן או לרסן את מחשבותיו, שדלפו מתוך ראשו כאילו נפרצו כל הסכרים, אבל מעל הכול, ניכר בו שהוא פוחד לומר את האמת, שימיו של המשטר ספורים. הוא ניסה למצוא חן בעיני הרפורמיסטים, וגם בעיני השמרנים, רק כדי למנוע את הדחתו. הוא לא ידע איך להתייחס לשינויים הפתאומיים במוסקבה. הוא לא ידע על מי לסמוך ובמי לחשוד, ובאופן טבעי, העדיף לחשוד בכולם. האנשים שהכתירו אותו הפנו לו עורף. הוא כבר לא נתן את אמונו באיש ואיש לא האמין בו, כך התרשם כבוד השופט". דומני כי אפשר, לא בקושי רב, להשליך משהו מהנרמז על חיינו כאן.

טרבאי מתאר היטב גם את פעילותם של המנגנונים האפלים, ואת האופן שבו הם עושים מניפולציות, לוחצים על בני אדם ומאלצים אותם לבגוד באנשים הקרובים להם ביותר.

מעניין במיוחד לראות איך חילופי השלטון לא שינו בעצם מאומה. כשהונגריה הייתה נתונה לשליטה הסובייטית הפעילו אותה הרוסים מגבוה, וכיום, כשהמדינה דמוקרטית לכאורה, רוסיה ממשיכה להיות דומיננטית ולהכתיב את מהלכי השלטונות.

מאחר שמסופר ברומן על רביעיית נגנים, המוזיקה משחקת בו תפקיד חשוב. טרבאי מפגין ידע רב בתחום, הרבה מעבר ליכולת שלי לשפוט אם הוא מדייק, ובכל מקרה, הוא משכנע מאוד בבקיאותו בתחום.

הרביעייה הוא ספר מהסוג שכאשר גומרים לקרוא אותו חוזרים מיד שוב אל ההתחלה, כדי שלא להיפרד ממנו. עכשיו נשאר רק לראות אם באמת יהפוך לסרט!

מדוע הפסיק ראובן לצייר את תל אביב

הזמנה צנועה שהגיעה לאימייל שלי סיפרה על תערוכה חדשה של הצייר ראובן, ואני מנצל את ההזדמנות הזאת כדי לבקר לראשונה בחיי בבית ראובן.

ראובן הגיע לתל אביב בשנת 1923, כשהוא כבר צייר מוכר ובשל. אוצרות התערוכה כרמלה רובין ועדנה ארדה שאלו את עצמן מה ראה ראובן כשהגיע ארצה, או, במילים אחרות, מה מבדיל ומה מחבר בין צילום תיעודי לבין ציור. כדי לענות על כך חיפשו בארכיונים ובפרסומים של התקופה צילומים של אתרים ושל דמויות שצייר ראובן. התערוכה המרתקת, שכותרתה "מראי מקום", מציגה את הציורים והצילומים אלה בצד אלה. 

העימות בין נופי הארץ המשתקפים מתמונותיו של ראובן לבין צילומי התקופה מעלה על הדעת את הסברו של קירקגור לפסוק המקראי המספר על קומתו האדירה של גוליית. מדוע, שואל קירקגור, לא מספר המקרא כי קומתו של גוליית הייתה שש אמות, אלא "שש אמות וזרת"? ותשובתו: הגודל שש אמות מעביר אותנו לתחום האגדה, לתחום הפנטזיה. הזרת, לעומת זהו יוצרת אשליה של התבוננות מדויקת ומחזקת את הרושם שהמסופר אכן * במציאות. גם ראובן טורח ברוב התמונות למדוד את הזרת וליצור אשליה – של ייצוג ריאליסטי (הפיתולים של גזעי הזית, הקונטורים המדויקים ש) הברוש, שפתיהם העבות של בני במקום), אבל עיקרן של התמונות) אלא בשש האמות הדמיוניות, החזוניות. 

אני עובר בשתי קומות התערוכה ונתקע בפינה אחת: שני תצלומים משנות העשרים של השקמים המפורסמות של רחוב קינג ג'ורג', סמוך לגן מאיר, ולידם ציור השקמים של ראובן. זה הרגע שבו אני מבין כי את הבוקר כבר אבלה כאן, והסיור ברחוב ביאליק יידחה להזדמנות אחרת. 

הנה בצילום הראשון השקמים המוכרות, ולידן, מעבר לדיר לדרך עפר צרה, משוכות צבר. השקמים האלה התקועות באמצע הרחוב הן ציון דרך אייקוני כל כך, והנה לפניי חלון לימים שקדמו לרחוב. לאורך השקמים גדר תיל, ומעבר לה מציצים בתים לבנים, בתיה הראשונים של שכונת נורדייה. 

הצילום השני, פרי מצלמתו של אברהם סוסקין, מעניין לא פחות: ראשית, הצברים ודרך העפר מפני את מקומם לכביש סלול. שנית, מי סלל את רחוב קינג ג'ורג' (אז עדיין רחוב הכרמל?) קבוצת נשים. חלומות שהגיעו אצרה בראשית שנות העשרים סבלו מחוסר עבודה כרוני, ולא פעם התארגנו לקבוצות עבודה עירוניות. יש משהו נוגע ללב בתמונה הזאת: הנשים עובדות בעבודה מפרכת הכרוכה בזיעה ואבק, אבל הן לובשות חולצה וחצאית וחובשות כובעים אלגנטיים, כיוצאות לנשף, מגדילה לעשות האישה במרכז התמונה, הלבושה בשמלה לבנה. אני מבקש זכוכית מגדלת מאחד ממשרדי הבית ובוחן את נעליה של האישה בשמלה הלבנה: כן, לנעליים עקבים אלגנטיים קטנים

השוואת שני הצילומים האלה לציור השקמים של ראובן מלמדת יפה עד כמה הרחיק החזון האמנותי מן המציאות. אמנם נמצא כאן את שבע השקמים המפורסמות של קינג ג'ורג' וכן משהו מן הטקסטורה של גזעי העצים: נמצא גם את הגדר המופיעה בצילומים, וכן את בתיה הראשונים של נורדייה, המציצים מבין גזעי העצים כמנסים להשתלב בקהלם. אבל זה בערך הכול: אין כל דמיון בין השקמים שרואה העין ברחוב לבין השקמים שעל הבד

למעשה, התמונה איננה כלל תמונת השקמים, אלא ציור התפעלותו של הצייר למולן. כדי לבטא את ההתפעלות הזאת הגדיל ראובן לאין שיעור את גובה העצים בהשוואה לגמל ולרוכבו הנחים בצילם. הוא העצים את הפיצול האופייני לגזעי השקמה וצייר כל גזע כאילו הוא מורכב מכמה עצים. והעיקר, הוא שינה לחלוטין את הפרופורצייה שבין הגזע לצמרת: הצמרות הוקטנו מאוד והפכו למין שיבולים ירוקות זהובות, שאינן דומות כלל לצמרות השקמים הרחבות. הגזעים, לכן, שולטים על התמונה, וביחד כמוהם כג'ונגל קדמוני, המעלה על הדעת את הג'ונגלים המופלאים של אנרי רוסו

כשראובן הגיע לתל אביב בראשית שנות העשרים, העיר הייתה בחיתוליה ואפשר היה להעניק למראותיה. "שש אמות" של דמיון וחזון. אבל ההמונים שזרמו לכאן בעשר השנים הבאות הפכו את תל אביב במהירות לעיר של ממש. העיר הזאת, שלא היה אפשר שוב להטיל עליה מבט משתאה של ילד, לא עניינה במיוחד את ראובן, והוא חדל לציירה

ס

רשומה על ספרה של כרמלה רובין, העוסקת בציוריו של ראובן רובין, ביניהם גם ציור השקמים המוזכר בספרו של בלבן,

איאן קרשו, "רכבת הרים, אירופה 2017-1950": למה משמש העבר מבוא?

*"מה שהיה הוא המבוא": כך מצטט ההיסטוריון איאן קרשו בפתיחת ספרו החדש משפט מתוך המחזה "הסערה" של שייקספיר. הציטוט מופיע לדבריו על שער של הארכיון הלאומי בוושינגטון. קרשו ממשיך בשאלה: "אך לְמה משמש העבר מבוא?"

זאת, כמובן, שאלת השאלות, שאת התשובה לה אפשר לתת רק במרוצת הזמן, אחרי שנוצרה פרספקטיבה שמאפשרת לראות תמונה כללית, לא רק את הפרטים של ההווה שאי אפשר עדיין לפענחם ולהבין איך ישתבצו זה בזה ולאן יובילו.

בספר שלפנינו קיבל על עצמו קרשו משימה מרתקת ומפתה: לצפות בהיסטוריה בת ימינו, זאת שהתרחשה בימי חייו. הוא יליד 1943, כך שהיה עד לרוב האירועים שהוא מתאר, ובחלקם הגדול – כאדם בוגר.

מאחר שאני ילידת 1951, גם מבחינתי חלק לא מבוטל ממה שמסופר בספר שייך לכאורה לעיתונים או לפחות לזיכרונות אישיים, ולא לספר היסטוריה.

עם זאת, ואולי דווקא בגלל זאת, מדובר בעיני בספר מרתק.

קרשו עוקב בו אחרי מהלכים היסטוריים מנקודות מבט פרטניות, כלומר – כשהוא פונה אל ארצות שונות וספיצפיות ומספר מה התרחש בהן לאורך שישים ושבע השנים האחרונות (עד לפני שנתיים) – ובה בעת גם ממקם את אותן התרחשויות בתוך מערך כללי, כלומר, מצביע על מגמות כלליות שונות, החל במה שקרה בעולם, במיוחד באירופה, שנים ספורות אחרי תום מלחמת העולם השנייה, כמעט עד עכשיו.

הייתי אמורה לכאורה לדעת, אבל בכל זאת הופתעתי לא פעם לגלות עד כמה מה שקרה בישראל לאורך השנים הללו דמה במקרים רבים לחוויותיהם של אנשים רבים בכל העולם. (למשל, לא נתתי את דעתי עד כמה הייתה 1973 שנה של משבר עמוק לא רק בישראל אלא בעולם כולו, עקב הזינוק במחירי הנפט, בשל מלחמת יום כיפור).

כבר בהקדמה לספר הרגשתי הזדהות עמוקה עם התיאור של בני דור הבייבי בום, שאני אחת מהם: ילדותנו עברה עלינו אמנם בתקופה של צנע ומיתון כלכלי, אבל יחסית לדור של הורינו גורלנו שפר: אנחנו בני דור שזכה לחזות בתמורות שהורינו, (שרבים מהם היו פליטים) "לא יכלו להעלות בדימיונם הפרוע". אמנם "המגורים היו ארעיים […] היה מחסור נרחב במזון ובבגדים, רק משפחות עשירות ביותר יכלו ליהנות מאביזרי בית חיוניים ששחררו נשים מעול הבית המוכר, כמו מכונות כביסה, טלפון, מקרר או מכונית", אבל חיינו במדינת רווחה, ובתקופה של צמיחה כלכלית שעד מהרה זיכתה אותנו בחיים בחברת שפע. בתקופתנו התפתחה מאוד התיירות והתקשורת. בילדותנו ונעורינו נראה היה שהעולם למד את הלקח והתנער מהגזענות בפרט ומגילויי האלימות בכלל, עד כי "זכויות אדם נהפכו לעניין מובן מאליו". אכן, יותר בכוח מאשר בפועל, אבל לפחות באותם ימים נחשבה הגזענות דבר מגונה.

הכותרת לספר שעליה החליט איאן קרשו מביעה – כפי שהוא מסביר – את תפישתו לגבי ההיסטוריה של אירופה בעת האחרונה: מסע במין רכבת הרים, כמו בלונה פארק, כלומר – עליות וירידות מפתיעות ומפחידות. אלא שבניגוד לרכבת כזאת בלונה פארק שאינה ממשיכה קדימה אלא חוזרת לנקודת ההתחלה, ההיסטוריה האירופית ממשיכה להוביל את נוסעיה ולטלטל אותם הלאה, לעבר יעדים שעדיין אינם ידועים.

הספר מתחיל בתיאור המלחמה הקרה ואיומי הנשק להשמדה המונית שהפחידו כל כך את תושבי היבשת בשנים הראשונות לפיתוחו: "העולם נאלץ לחיות עם האפשרות של משבר שיידרדר עד כדי לחיצה על הכפתור; או שפצצת אטום תזרע הרס וחורבן בטעות (כפי שכמעט נמחקה מזרח אנגליה בטעות ב-1957 כאשר מפציץ אמריקני אחד התרסק בטעות לתוך מחסן ובו שלוש פצצות גרעין)"; ממשיך עם החלוקה לגוש המערבי והמזרחי, והשלכותיה על חיי האזרחים; מתאר את מלחמת קוריאה ואת מלחמת ויאטנם; משרטט את המהלכים שהובילו לאיחוד גרמניה המזרחית והמערבית, את ההתפרקות של הגוש הסובייטי ושל ברית המועצות, ובהמשך – את עלייתו של פוטין; המשברים הכלכליים הקשים שהחלו בסביבות 2008 וגלי ההגירה. הוא מגיע עד לברקזיט ומסביר את הרקע למשאל העם, וממה הושפעו המצביעים. ברורה לגמרי נטיית לבו בעניין (יש לזכור שקרשו אנגלי, ונראה כי את החלקים העוסקים בארצו כתב בעוצמה רגשית מוגברת). "יותר ויותר נדמה שגובר הספק אשר לרציונליות של הטענה –שלמעשה לא הייתה גלויה על פני השטח – שמוטב שהמדינה תהיה ענייה יותר, ומעמדה הבין-לאומי יוחלש, ובלבד שיושג צמצום מזערי לכל היותר בהיקף ההגירה (שמרביתה הציעה יתרונות כלכליים)", הוא כותב, ודי ברור שהוא לא הצביע בעד הברקזיט.

מתוך אורכו של הספר בעברית – בלי הנספחים הוא נפרס על פני 555 עמודים – אפשר להבין עד כמה הוא מפורט ויורד לדקויות בעניינים הפוליטיים של מדינות שונות באירופה.

עלי להודות כי אותי ריגשו במיוחד החלקים שנגעו לנעורי בלונדון, בשנות ה-60: התיאור של מה שכונה אז "Swinging London": שירי הביטלס, החנויות בקרנבי סטריט, ויותר מכול – ההפגנות נגד מלחמת ויאטנם שהשתתפתי בהן.

"זה היה אחד הרגעים המסעירים בחיי," מצוטט עיתונאי שהיה נער בזמן ההפגנה הגדולה בלונדון, ב-1968. את תיאור ההפגנה כפי שהוא מופיע בספר אפשר היה למצוא גם במכתבים שכתבתי אז.

הפרק העוסק בהפגנות ההן ריגש אותי כל כך לא רק מכיוון שהייתי שם וחלקתי את החוויה עם המפגינים האחרים, בני דורי, אלא בעיקר מכיוון שלא יכולתי שלא לחשוב על מסקנותיו של קרשו: "המהומות של 1968 דעכו במהירות, אך למורשת שלהן לא היה מועד סיום מוגדר. ההתנגדות לסמכותנות, הקריאות לשוויון והגישות הליברטניות של אנשי 1968 הטביעו את חותמן לשנים רבות. הן תועלו לדמוקרטיזציה חלקית שארגונים אחרים (אך לא כולם) חוו בשנים שלאחר מכן. תנועות המחאה קלטו את הדחפים המודגשים לשחרור שדרבנו את בני הדור לפני 1968 ונמשכו זמן רב לאחר שהדרמה שככה. הן מילאו תפקיד חשוב בצמצום הסמכותנות בחינוך, והן נתנו את האות לצעדים לקראת שוויון מגדרי." קרשו מדגיש כי "הפירות שלהם עתידים להבשיל במשך זמן רב" ומראה כיצד אותן הפגנות השפיעו לא רק על שוויון מגדרי, אלא גם על זכויותיהם של להט"בים וזכויות אדם בכלל. האם אפשר ללמוד מכך שגם להפגנות שנערכות בישראל תהיה עוד השפעה ארוכת טווח?

"מעל לכל – דיברו על שלום, לא על אלימות", כותב קרשו בפרק העוסק באותן הפגנות, וגם בסיכומו של הספר הוא מדגיש את ההבדל המהותי שיש בין אירופה בתקופה שקדמה לפרוץ מלחמת העולם השנייה, לבין אירופה של ימינו.

גם אחרי כל תיאורי התהפוכות, המפלות הכלכליות, המלחמות המקומיות (סרביה וקרואטיה, אפגניסטן, אוקראינה), דומה כי קרשו ממשיך להיות אופטימי, לפחות במידת מה: אירופה (העולם כולו!) לא קרסה ולא התדרדרה לעוד מלחמה כוללת, אפילו לא כשמדינות מסוימות בתוכה כמעט התמוטטו (למשל, יוון, שכלכלתה הכושלת הביאה אותה כמעט עד לפשיטת רגל מוחלטת).

עם זאת, כאמור, אין לדעת למה העבר משמש מבוא. אנחנו עדיין בעיצומו של התהליך. קרשו מדגיש כי האתגר המשמעותי ביותר הניצב לפתחה של האנושות בעת הנוכחית הוא "בלימת ההרס העצמי הנגרם משינויי האקלים" (לא לפני שהוא מתעד את התדהמה והזעזוע שחשים מי שעדים לתגובותיו המפחידות של נשיא ארצות הברית הנוכחי, דונלד טראמפ, שמתכחש לאחריות של בני האדם להרס שהם ממיטים על כדור הארץ ולמעשה לעצם העובדה שכך קורה). קרשו מציין גם את דאגתו נוכח הנהייה הרווחת יותר ויותר אל הימין הפוליטי, כפי שהיא מתבטאת בתוצאות הבחירות בארצות רבות: "הבחירות החשובות האחרונות שהתקיימו באירופה ב-2017, הבחירות הכלליות באוסטריה ב-15 באוקטובר, הצביעו על המשך המגמה ימינה ושיקפו את ההשפעה ארוכת הטווח של סוגיית ההגירה שהייתה נושא מרכזי במערכת הבחירות, יותר מאשר בגרמניה. בכך דמתה אוסטריה פחות לגרמניה ויותר לשכנתה ממזרח – הונגריה – ולמדינות אחרות במרכז אירופה." (בישראל, כידוע, נהפכה המילה "שמאלן" לשם גנאי. עד כדי כך הרחיקו כאן לכת).

התרגום לעברית קריא ברובו, אם כי נתקלתי פה ושם במוזרויות. הנה לקט קטן של כמה משפטים תמוהים (מדגם מייצג):

  • "שלא כמו שיטות הבחירות הייצוגיות הנהוגות ברוב מדינות אירופה, שיטת החוצה הראשון את קו הגמר פגעה קשות במפלגות קטנות ויצרה ממשלות יציבות שנהנו מרוב ניכר". מה? "שיטת החוצה הראשון את קו הגמר?" גם אם זה מושג מוכר במדע המדינה, מוטב לדעתי לנסח את המשפט כך שהוא יובהר, כי כמו שהוא כתוב אי אפשר להבין אותו.
  • "מתוך כל אלה נולדו תת-תרבויות נפרדות שבהן בריתות פוליטיות – מספר החברים במפלגות השונות היה הגדול ביותר בכל מדינות אירופה – היו דרכון חיוני לעבודה ולקידום אישי"… מצטערת, לא הבנתי!
  • "חוסר היעילות של שורת הקואליציות הרופפות וקצרות הימים בשנות החמישים סלל את הדרך לניסיון חפוז לשלב את הימין הנאו-פשיסטי בממשלה בשנות השישים". לשם מה נחוצה המילה "שורת"?
  • "גיה מולה לא נתקל בהתנגדות של ממש להתנהלותו וזכה בהצבעת אמון גורפת בפרלמנט הצרפתי. לא צרפת, אלא הודו-סין ומעל לכל אלג'יריה הן שסימלו את נסיגתה של צרפת מהאימפריה שלה". איך צרפת יכלה בכלל "לסמל" את נסיגתה מהאימפריה שלה? האם גם המקור לא ברור? (אגב, מדוע "גיה" מולה ולא גי מולה? ובאותו עניין: Enoch Powell הוא אינוק, לא אינוך*)
  • "בשעה שמערב אירופה לבש צורה כישות מדינית בחוג ההשפעה של ארצות הברית, ביצרה ברית המועצות את אחיזתה בגוש המדינות בתחום ההשפעה שלה מצידו האחד של מסך הברזל". אפשר בדוחק להבין את המשפט, אבל הוא מסורבל ומפותל שלא לצורך. (הצעה: אולי – "בשעה שמערב אירופה לבש צורה של איחוד מדיני, בזיקה לארצות הברית, בצדו האחר של מסך הברזל חיזקה ברית המועצות את אחיזתה"?).

אלה רק דוגמאות מייצגות, ונדמה לי שליטוש של הנוסח העברי היה יכול להפוך את הטקסט לקריא יותר. חרף זאת, הספר, כאמור, מומלץ למי שמוכנים לשקוע במעקב אחרי שלל הפרטים הקטנים והגדולים שמהם הורכבה ההיסטוריה של העשורים האחרונים.

מתוך מעריב לנוער, 6.9.1966


*

וולפגנג הרנדורף, "צ'יק ואני": מדוע כבש גם את לבי

בניגוד לדרכם, החליטו בעם עובד להוסיף הערות שיווקיות על כריכתו הקדמית של הרומן הקצר צ'יק ואני: "רב מכר עולמי", נכתב שם, וגם, באדום, "הדקו את החגורות והיכונו למסע פרוע, מלהיב וקורע מצחוק. וושינגטון פוסט".

על כריכתו האחורית של הספר נכתב כי "כבש את לבבות הקוראים הצעירים הגרמנים בקיץ 2011", שהיה "אחד מרבי המכר הגדולים באירופה" וכי "יותר משלושים הפקות תיאטרון נעשו לפיו, לרבות תסכיתים, מחזות זמר ואופרה", כמו גם "הסרט 'צ'יק' בבימויו של פאטי אקין" שיצא לאקרנים ב-2016.

אמנם אינני נמנית עם קהל הקוראים הצעירים, אבל גם את לבי כבש הרומן!

מדובר בסיפור פיקארסקי, על פי מיטב המסורת של סוגה זאת. הנה חלק מההגדרה, כפי שהיא מופיעה באתר "האינציקלופידה של הרעיונות":

"הז'אנר מאופיין על-ידי גיבורו: נווד שנון החי על הגבול שבין נוכלות ופשע לבין חיים ביושר ובהגינות. נדודי הגיבור מלווים בטון מורליסטי מבדח ואירוני ומהווים הזדמנות לפנורמה ביקורתית רחבה של החברה בזמנו. סוג זה של גיבור מאפיין גם את עידן החשד, עידן המבוכה המוסרית של ימינו."

הדובר הוא נער, מייק קלינגנברג, יליד ברלין ותושב העיר. הוא בכיתה ח', בן למשפחה עשירה הניצבת על סף קריסה כלכלית ופשיטת רגל. אביו יזם נדל"ן שעסקיו כשלו, אמו אלכוהוליסטית שמתאשפזת שוב ושוב במוסד לגמילה, שהיא ואביו מכנים "מכון יופי". שני הוריו בעצם די מפקירים אותו. אמו, בשל קשייה, אביו, כי הוא שקוע בעצמו, עד כדי כך שהוא משאיר את הילד לבדו בבית, ממש ביום הראשון של חופשת הקיץ, אחרי שאמו של מייק מתאשפזת שוב. מה יעשה מייק במשך שבועיים לבדו בבית הגדול, שצמודה אליו בריכת שחייה?

חברים אין לו. הוא דחוי ובודד, ובטוח שזאת אך ורק משום שהוא "משעמם נורא". אבל אז נקלע לחייו צ'יק, נער ממוצא רוסי שהצטרף לכיתתו, ועד סוף המסע המשותף שלהם מייק יתפתח, ילמד רבות על עצמו, יבין טוב יותר מיהו ואילו מין חיים יבחר לעצמו: האם יתאים את עצמו לציפיות הלא מוסריות של אביו או שיחליט להישאר נאמן לערכיו?

מתוך המונולוג שמייק נושא אפשר ללמוד עליו רבות: הוא אדם מוסרי, עמוק, חכם, נאמן, רגיש והוא מצחיק מאוד! העולם הנראה מבעד לעיניו משעשע ומרתק, והדוגמאות לכך פזורות לכל אורכו של הרומן.

הנה למשל, ממש בעמודים הראשונים, הוא מתאר שיחה עם רופא בבית חולים שאליו נקלע:

"'אני מוכרח לדבר אתך', הרופא אומר, וזאת כנראה הדרך הכי מטופשת שאני מכיר להתחיל שיחה. אני מחכה שהוא יתחיל לדבר, אבל לצערי חלק מהפתיחה הזאת היא להגיד 'אני מוכרח לדבר אתך', ואז לא לדבר בכלל."

בהמשך אותה שיחה עם הרופא, מפציר בו זה שיגלה את אוזנו, ויסביר לו מה בדיוק קרה לו, כיצד קרה שהגיע פצוע לבית החולים:

"'אני הרופא שלך ואני מחוייב לשמור על סודיות'.

"אוקיי', אני אומר. הוא כבר הזכיר משהו כזה לפני כמה ימים, הבנתי פתאום. הבן אדם מחויב לשמור על סודיות, ועכשיו הוא מצפה שאספר לו משהו כדי שהוא יוכל לשמור אותו בסוד"…

מייק מתאר את העולם ברגישות ובחוכמה נדירים. כך משל אינו מבין מדוע דיסלקציה מספקת לילדים פטורים שונים בלימודיהם העיוניים, אבל חוסר יכולת גופנית מולדת אינה פוטרת אותם מהתביעה להצטיין בפעילות גופנית: "בשיעור גרמנית לא מורידים לו נקודות על שגיאות כתיב. הוא יכול לעשות כמה טעויות שהוא רוצה, רק התוכן והסגנון נחשבים לו, כי דיסלקציה היא מחלה וזאת לא אשמתו. אבל אני תוהה למה זאת אשמתו שיש לו רגלי גפרור".

הוא מוסרי: קשה לו למשל עם האישה הוויאטנמית שמגיעה לנקות את הבית בשעה שהוריו נעדרים. הוא מנסה להסביר לה שאין צורך שתנקה:

"היא הייתה צריכה להתאמץ נורא כדי להבין, היא לא מדברת גרמנית, ובשלב מסוים היא באמת הלכה, אחרי ששנינו עמדנו במטבח, הצבענו שוב ושוב על משבצת לוח השנה של יום שלישי אחרי הבא והבטנו זה לזה עמוק בעיניים תוך כדי הנהונים הדדיים. אחר כך הייתי גמור סופית. אני אף פעם לא יודע איך לדבר עם האנשים האלה. פעם היה לנו הודי שטיפל בגינה, מאז פיטרו אותו בגלל העלויות, אבל גם איתו היה בדיוק אותו הדבר. מביך. אני תמיד רוצה להתייחס אליהם בצורה נורמלית לחלוטין, אבל הם מתנהגים כמו משרתים שהתפקיד שלהם הוא לנקות אחריך, וזו באמת הסיבה שהם שם, אבל אני רק בן ארבע עשרה, להורים שלי אין בעיה להתנהל איתם. וכשההורים שלי בסביבה, גם לי אין. אבל כשאני נשאר לבד בחדר עם הוויאטנמית, אני תמיד מרגיש כמו היטלר. אני תמיד רוצה לחטוף לה את מטלית האבק ולהתחיל לנקות בעצמי.

אפילו ליוויתי אותה החוצה, והייתי רוצה גם לתת לה משהו במתנה, אבל לא ידעתי מה, ולכן רק נופפתי לה לשלום כמו דביל…"

רובו של הרומן מתרחש, כדרכם של סיפורים פיקארסקיים, במסע מוזר ורב תהפוכות של שני הנערים. הם פוגשים דמויות משונות, וכן, בדיוק כמו בהגדרה, במהלך הרפתקאותיהם, ו"בטון מורליסטי מבדח ואירוני" מותחים "ביקורתית רחבה של החברה בזמננו", בהתאם לכללי הסוגה.

התרגום מגרמנית של שירי שפירא מענג ומשובח. מומלץ בחום!

Wolfgang Herrndorf, Tschick

אברהם בלבן, "רשימות תל אביביות": מה יש בה, בתל אביב, שכה שובה את הלבבות?

"אדם המגיע בבגרותו לעיר חדשה הוא קודם כל מהגר. כמה שנים יחלפו לפני שיחוש בה בבית? אין לי מושג. אני ממתין"; בדברים הללו נחתמת אחת הרשימות האחרונות, "זיכרונות ילדות משותפים, עם נורית גוברין במעונות עובדים ז'", בספרו החדש של אברהם בלבן, רשימות תל אביביות.

הספר כולל את רשימותיו של בלבן שהתפרסמו לאורך זמן במוסף הספרותי של עיתון הארץ. ושוב, כמו בספר הרשת התרבותית של נועה מנהיים, שגם הוא מקבץ טורים מהעיתון, מסתבר שהאכסניה החדשה – ספר כרוך ומסודר – משנה לגמרי את חוויית הקריאה ומשפרת אותה.

היא מענגת ומאלפת. 

בלבן הוא חוקר ספרות, סופר ומשורר, ויופיין של רשימותיו נובע מכך שהן ממזגות את שלל כישרונותיו: עין פקוחה, יכולת לחבר בין מראות למחשבות, ובקיאות רבה בעולם הספרות, שבזכותה נובע ממנו שלל מגוּון של אסוציאציות ספרותיות הקושרות בין תיאורים לרעיונות. התוצאה מלבבת. 

הנה למשל הרשימה "הגימפלים של העולם": בלבן מקשר בה בין מקום שנקרא "גן גימפל", שממוקם "לקראת סוף [רחוב] ארבע ארצות" לבין סיפור שהוא מכיר. שמו של הגן, שנודע לו מהכתוב על "כדור האבן של העירייה", מזכיר לו את סיפורו של בשביס זינגר "גימפל תם". וכאן אנחנו זוכים ללמוד על ההיסטוריה של אותו סיפור, איך "פורסם תחילה ביידיש באמצע שנות הארבעים" אך לא עורר שום הד, איך תרגומו לאנגלית "פרץ את הדרך לקריירה הספרותית של בשביס זינגר בארצות הברית" ומשם, בהמשך, לפרס נובל לספרות. אבל הקישור אינו מסתיים בשם גימפל. בלבן נזכר באמו, שמזכירה לו את הדמות הראשית בסיפור של בשביס זינגר, כי כמותו הייתה תמה ורגישה עד בלי די, במילותיו של בלבן – "סבלה מנכות קלה: היא נולדה בלי עור" ולכן "הייתה חשופה לסבלם של הדחויים למיניהם והמקופחים למיניהם". 

הרשימה נחתמת בקישור נוסף: גימפל שבסיפור, איש תם, "שוטה העיר", מנסה למחות נגד העוולות שספג: למשל, שידכו לו אישה הרה וסיפרו לו שהיא בתולה. מקץ שנים הוא "מתפתה להשתין לתוך הבצק שהוא מכין במאפייתו" אבל נמלך בדעתו ו"זורק את הבצק המקולקל". והנה בגן גימפל רואה בלבן פועל ניקיון של העיריה שעומד ומשתין ברשות הכלל. הוא מסיים את רשימתו במילים "הוי, גימפל גימפל, נס קפיצת הדרך נעשה לו בנדודיו והגיע מארץ פוילין לארץ הקוידש…" 

טיול ביפו מעלה בדעתו את ברנר. הוא מהרהר ברגעיו האחרונים, לפני שפורעים ערבים רצחו אותו, מסיים את הרשימה בציטוט מכתביו של הסופר מתוך "עצבים": "מה גדול התהום! מה גדול אסון בני-האדם! ומה קשה לחיות! מה קשה לחיות!" וחותם: "אני עם ברנר, האיש החרד הזה שפחדיו קרמו עור והמון צועק בשפה גרונית ובאבנים ובכדורי רובה". 

ברשימה "הענק וגנו, מגדל גינדי" הוא כותב על עצי הזית האהובים עליו מילדות שנשתלו "על הרחבה המקורה שלצד בניין גינדי". העצים הללו אינם מעוררים בו עונג. "הם חיקוי של עץ, מעין קישוט אוריינטלי סטרילי". והם מעלים בו מחשבות על ביאליק "שהתיישב בתל אביב בשנת 1924 ומיהר להתריע על מיעוט הגנים שבה." ביאליק, לדבריו, כינה את תל אביב "הצעירה הקירחת", ואז בלבן תוהה: האם הגינון שסביב מגדל גינדי "וסביב כמה וכמה מגדלים נוספים בעיר" ראוי לתואר "קרחת?" ומגיע למסקנה שלא, "הגינון האלגנטי הזה ודאי אינו קרחת, מדויק אולי לתאר אותו כפאה נוכרית: 'טבע' מלאכותי, עקר, שאינו מציע דבר מן העונג שעליו מדבר שילר". את דבריו של שילר מתוך המסה שלו "על שירה נאיבית וסנטימנטלית" בלבן מצטט בתחילת הרשימה: "לפעמים פרטים שונים של הטבע – פרח פשוט, נחל, אבן מכוסה אזוב או אפילו ציוץ של ציפור – גורמים לנו עונג מיוחד. העונג הזה מקורו לא בהכרח ביופיים של הפרטים האלה אלא בידיעה הברורה שהם מתקיימים בהתאם לחוקיהם הבלתי משתנים ומתוך אחדות נצחית עם עצמם. העצב המסוים המתלווה לעונג הזה נובע מכך שהפרטים האלה מזכירים לנו איך היינו אנו עצמנו אי-אז, בילדותנו הרחוקה". איזו אבחנה מעניינת ומופלאה, ששילר הוא אמנם המקור לה, אבל בלבן הציג אותה כאן! 

אותי אישית עניינה במיוחד הרשימה "לזכר יצחק אורפז" ששמה הוא "למצוא את נצח הים". שעשעה אותי הפסקה שבה בלבן מתאר את "קנאת הגברים", אולי "החוש היחיד שעדיין פעל בו במלוא כוחו" כשהזדקן (בלבן מתאר ביקור אצל אורפז כשזה היה בן 94). אותה קנאה התעוררה באורפז כשחשד בבלבן כי קבע להיפגש אצלו עם אישה צעירה שהגיעה אליו לביקור לא מתוכנן, בדיוק בזמן שבלבן ישב אצלו. גם אני נוכחתי באותה קנאה מופרכת, כפי שתיארתי אותה כאן בבלוג ברשימה "מדוע נזרק העיזבון של יצחק אוורבוך אורפז"… 

הוא מביא בפנינו לא רק אסוציאציות ספרותיות אלא גם מחקריות. כך למשל, בעקבות טיול שבו הוא רואה מעבר לגדר את חגיגות פורים בבית ספר גרץ, הוא נזכר במחקר של חזקי שוהם שעסק בחגיגות פורים בתל אביב, שם סיפר כי תושביה ביקשו "להמציא מסורת המתבססת הן על משמעותו הקודמת של החג, והן על פרקטיקות תרבותיות מערביות מודרניות" ולכן, הוא מצטט ממחקרו של שוהם, "נבראו נשפי פורים של ברוך אגדתי, בחירת אסתר המלכה ותהלוכות העדלידע". על כך בלבן מוסיף באירוניה כי "אין ספק, הרעיון הפרדוקסלי של 'המצאת מסורת' יכול היה להיווצר רק בעיר שעצם שמה מגלגל עבר בעתיד", ואז מתאר את מה שהוא רואה בחצר בית הספר: "לתחפושות המסורתיות יכולות אבולוציוניות מרשימות, למעשה אפשר לחלק את התחפושות לשתיים, מלכת-אסתר וקאובוי: רקדנית בטן-מלכת אסתר, הנסיכה אלזה-מלכת אסתר, מלכת אסתר-מלכת אסתר, שפנפנה מלכת-אסתר, אינדיאנית-מלכת אסתר, ולידן אוחזים בחוזקה בידי הוריהם שוטר-קאובוי, כבאי-קאובוי, איירונמן-קאובוי…" וכן הלאה… אי אפשר שלא לחייך למקרא הדברים. 

בכל אחת מהרשימות מטייל בלבן במקום אחר בתל אביב, ויחד אתו אנחנו זוכים לנקודת המבט הייחודית לו, לומדים אתו או ממנו על ההיסטוריה של פינות שונות בעיר, על העצים והפרחים הצומחים בהן, ועל הסיפורים העולים מהן. 

רבות מהרשימות שהתפרסמו הולידו את אלה שבאו בעקבותיהן, שכן, כך מספר בלבן, אנשים שונים יצרו אתו קשר וביקשו לספר לו סיפורים נוספים הקשורים בעיר ובחייהם בה, בעיקר כפי שהיו בעבר, בילדותם. 

בלבן מדגיש בלי הרף את העובדה שהוא עצמו אינו תל אביבי. בניגוד לכותבים אחרים שהרבו לספר עליה (את יעקב שבתאי הוא מרבה להזכיר, ואני לא יכולתי שלא לחשוב גם על עלי מוהר ועל הטור האהוב שלו מעיתון "העיר" "מהנעשה בעירנו", שגם הוא היה לספר): הוא יליד חולדה, גר שנים רבות בארצות הברית ובאנגליה, ורק לאחרונה הגיע לתל אביב להתגורר בה דרך קבע. עברו כיליד קיבוץ נשזר בספר לאורכו. כך למשל ברשימה "טיול בדיזינגוף של אין-כסית ואין-רוול" הוא מספר על ההתלהבות הסקרנית של הילדים בקיבוץ מהשבועון האסור "העולם הזה" שהגיע לפעמים לידיהם. "העולם הזה", הוא מספר, "היה לגמרי לא מהעולם הזה. הוא היה תל אביב, דיזינגוף, כסית. רוול. המחשבה כי בזמן שאנחנו שיחקנו מחבואים או גולות שיחקו גם ילדים בדיזינגוף מחבואים או גולות או דודס כלל לא עלתה על דעתנו."

עברו הקיבוצי, הכפרי, מקנה לו אוצרות של ידע בענייני צמחים. כך למשל כשהוא מתאר את הגפנים שנשתלו בשרונה הוא מסביר שלא בכדי שתלו לצדם ורדים, שכן אלה רגישים מאוד למזיקים שעלולים לפגוע בגפנים. הבקיאות מתבטאת בשפע השמות של עצים, פרחים ושיחים שהוא מציין. בדקתי כל אחד מהם בעזרת גוגל, ושמחתי להכיר בשמם ידידים שהיו עד לקריאת הספר פלונים-אלמונים מבחינתי… 

נעים מאוד להתוודע אליך, "טבבויה איפה"…

בדרך כלל "קיים פער גדול בין דימוי המקום (למשל פריז כעיר האורות) לבין המקום המציאותי", מצטט בלבן את דבריו של רוב שילדס, פרופסור לסוציולוגיה וחוקר ערים. "זה נכון במובן מסוים גם לגבי תל אביב", כותב בלבן ומוסיף "ולא אחת נכתב על תהליך המיתיזציה של העיר העברית הראשונה," ואז  מנסה לסתור את הדברים: "אולם דימוייה השונים של תל אביב קשורים קשר הדוק למקומה המציאותי, האמיתי."

תהיתי אם בספרו אינו מוסיף נדבך למיתיזציה של העיר. אמנם תיאוריו קונקרטיים מאוד, אבל מתלווה אליהם ניחוח כמעט מיתי. ואז השבתי לעצמי שגם אם כן, אז מה, אם כל כך נהניתי ממנו… 

אחתום את הדברים בציטוט מתוך הרשימה "חולות כשממה והזמנה להתחלה חדשה": "חול הוא מדבר, הוא עקרות ומוות, אבל מדבר הוא גם גמל, גם בדואי וערבי, ובמובן הזה הוא טבע ראשוני, פראי, תמצית החיים. העיר הנבנית על החול הזה היא נציגת התרבות, וככזאת היא יכולה לייצג, בין השאר, את הניוון והדקדנטיות של המערב. אברהם שלונסקי התחבט: תל אביב בשיריו היא מצד אחד האויבת הגדולה של המדבר, ואילו מצד אחר היא עצמה מקום של שממה, של שיממון ושל חולי. אלתרמן, לעומתו, לא ראה בחולות אויב. אדרבה, חיוניותה הרבה של תל אביב נובעת מכך שהיא מפנימה את חיוניותו הג'ונגלית של המדבר המדבר, א-לה אלתרמן, הוא אביה הקדמון של תל אביב". 

למי קשה להסכים עם "מתן זכויות ל'אחרים'"?

הקבוצה מכוננת את עצמה מחדש סביב עיקרון אחר, הפעם לאומי: אישוש עצמך כדייר "לגיטימי" בטריטוריה שבתוכה אתה חש מנושל ורדוף – השכונה שבה אתה גר, המחליפה את מקום העבודה ואת העמדה החברתית בהגדרה העצמית ובהגדרת יחסך לאחרים. באופן כללי יותר: אישוש עצמך כאדון וכבעלים טבעי של ארץ, כנהנה בלעדי מהזכויות שהיא מעניקה לאזרחיה. הרעיון ש"אחרים" עשויים ליהנות מזכויות אלה – המעט שיש לנו – נעשה בלתי נסבל, אם נראה שעלינו לחלוק אותן עד כדי צמצומו של החלק המוקצה לכל אחד. זהו אישוש עצמי המופעל כנגד אלה שמהם נשללת כל שייכות לגיטימית ל"אומה", ושהיינו רוצים לסרב להעניק להם זכויות, זכויות שאתה מנסה לשמור לעצמך כשהן מוטלות נספק על ידי השלטון ועל ידי אלו שמדברים בשמו. 

  Didier Eribon Retour à Reims

מצרפתית: מיכל בן-נפתלי

נוף שיש בו אמהות עזה

"ראית כמה שהיא דומה לאמא שלך?" אמרה בתיה

נזקק לסם הנגדי שמספק הקאנטריסייד האנגלי, ישבתי חודשים אחדים בחבל אוקספורדשֶׁר, בבית חווה ישן, שהיה תחילה אורווה והוסב למגורים, והטיתי אוזן שהיה תחילה אורון לאותות החיים שראשיתם במקומות ובזמנים שהונחו מאחור. יום ראשון אחד קמתי משולחן הכתיבה שלי, הפניתי עורף לסביבה הניטרלית, הכמעט מעבדתית, שיצרתי לי ולדפים שהתחלתי לכותבם – אלה ראשוני דפיו של חבלים ובדחף שאינני יודע מה מקורו יצאתי לעיירת המחוז הסמוכה וודסטוק.

שעות אחדות שוטטנו, רעייתי ואני, באחו רחב הידיים המקיף את בלנם פאלאס שבעיבורי העיירה, חוצים את גשר האבן שמעל למוצא האגם כמהלכים באחד מציורי השמן של גיינסבורו, ומעלינו ענני גשם שחורים שנמשחו במשיחות מכחול סוערות, אך מוקפדות, על השמיים הנמוכים. האביב היה בשיא קסמו ופריחתה הצהובה, הבוהקת, של הקאנולה כיסתה את הגבעות הרכות של הקוטסוולד, שתחמו את האופק. למטה, מן הסבך שעל הגדה, יצאה ברווזה עם שלושת צאצאיה למשט בכורה אל לב האגם. כבשים כבדות ליחכו את הדשא או חיככו גבן בענפיהם המתים הצמודים לקרקע של אלונים עתיקים, מותירות שם דבלולי צמר. אחרי כל כבשה פסעו טלה או שניים, נוגחים את את עטיניה ויונקים תוך כדי נדנוד קצר רוח של זנביהם המקוצצים או מניחים את ראשיהם בהתרפקות על צוואר אמם. מפעם לפעם נשמעה פעייה מבוהלת של אחד הטלאים שאיבד את אמו ומיד לאחריה באה תשובתה הבוטחת, הנוסכת שלווה, של אמו שהכירה את קולו. גם העורבים קראו זה לזה מצמרות העצים, שמקצתם עמדו בפריחה ומקצתם כבר לבלבו. מן הקינים הגדולים שנבנו בין הענפים נשמעו חבטות כנף וציוצים מבוהלים, ומיד אחריהם נראה עורב ממהר לשוב ולרחף על גוזליו.

על הכול – על אמירי העצים, על חלקת פני האגם ועל משטחי הדשא, שניתרו שם בני עורב ובחנו בסקרנות את הטלאים שחדלו מלעיסתם ובהו בהם – הייתה נסוכה אמהות עזה.