“עכשיו אומר לך מה התשובה לשאלה ששאלתי. התשובה היא זו, המפלגה מבקשת את השלטון אך ורק לטובת עצמה. אין לנו עניין בטובתם של אחרים; אנחנו מתעניינים בשלטון ורק בו. לא עושר, לא מותרות לא אריכות מים ולא אושר: רק כוח, כוח טהור. תכף תבין כוח טהור מהו.

ההבדל בינינו ובין כל האוליגרכיות שקדמו לנו הוא בכך שאנחנו יודעים מה אנחנו עושים. כל האחרים, אפילו אלה שדמו לנו, היו פחדנים וצבועים. הנאצים בגרמניה והקומוניסטים ברוסיה התקרבו אלינו מאוד בשיטות שלהם, אבל מעולם לא היה להם האומץ להכיר במניעים שלהם עצמם. הם העמידו פנים, אולי אפילו האמינו, שהם תפסו את השלטון בעל כורחם ולזמן מוגבל, ושמעבר לפינה מצפה גן עדן של חירות ושוויון לכל בני האדם. אנחנו לא כאלה.

אנחנו יודעים שאף אחד אף פעם לא תופס את השלטון מתוך כוונה לוותר עליו. השלטון הוא לא אמצעי אלא מטרה. לא מכוננים דיקטטורה כדי לשמור על הישגיה של מהפכה; מחוללים מהפכה כדי לכונן דיקטטורה. מטרת הרדיפה היא רדיפה. מטרת העינוי היא עינוי.

מטרת השלטון היא שלטון. עכשיו האם אתה מתחיל להבין אותי?”

לעתים נדירות מזדמנת לקורא חוויה כה משמחת: האפשרות לחרוג מעבר לעמוד האחרון שנקרא ברומן מענג, ולגלות, זמן מה אחרי שהספר נסגר, שבעצם הוא לא הסתיים: יש המשך מענג לא פחות!

זאת החוויה המזומנת למי שקרא את ספרה הראשון של רומית סמסון המטבח האחורי, שזכה להצלחה רבה. היא קיבלה עליו את פרס ספיר לספר ביכורים, וגם הביקורות אהדו אותו מאוד, ובצדק. (עם זאת את הספר החדש של סמסון, פילים בגינה, המשכו לכאורה של קודמו, אפשר גם לקרוא בנפרד, בלי להכיר את הספר הראשון!)

נקשרנו אל הדמויות הראשיות מתוך המטבח האחורי: שירה, העומדת בראש המחלקה המשפטית של עיר בפריפריה, אלעד, עורך דין מצליח, יליד אותה עיר, שעבר לתל אביב, ובתחילת הרומן הקודם חוזר אל כור מחצבתו. הכרנו את ראש העיר, את חבריהם של השניים, והיינו עדים לתחילתה של ההתאהבות ביניהם, אבל עד מהרה התברר שהיא תהיה בלתי אפשרית: שירה חשפה את הסוד המייסר שבעטיו הקשר שלהם ייקטע, מן הסתם: בעלה, ששמו אינו נמסר, רק כינויו: “נער הזהב”, סובל מפוסט טראומה בעקבות אירוע קשה שהתרחש בעברו הצבאי.

האם באמת יאלצו שירה ואלעד להיפרד?

לאו דווקא.

כי הנה מגיע הספר החדש, גם הוא עב כרס לא פחות מקודמו (יותר מ־400 עמודים), גם הוא מרתק ומתגמל לכל אורכו, ובספר החדש מספרת לנו סמסון לא רק איך נראה דיכאון מז’ורי, איך הוא משפיע לא רק על הקורבן ועל בני משפחתו, וגם, בד בבד, פורשת את סיפור הקשר בין שירה ואלעד, את ההתאהבות, התקוות, האכזבות ותעצומות הנפש הנדרשות כדי לממש אהבה בתנאים קשים כל כך.

טכניקת הכתיבה של סמסון ברומן שלפנינו מעניינת: היא מתפתלת בגמישות מרשימה בין מישורי זמן שונים, ונעה ביניהם בלי לאותת בפניות. בהתחלה נדרשת תשומת לב מיוחדת, עד שמסתגלים לקצב, למהירות, למעברים ולהתפתחות העלילה שנקודות ציון שונות המופיעות בה מאפשרות לעקוב אחריה ולהבין היכן מתקיים ההווה הסיפורי: לפני שבע שנים? עכשיו? בפרק זמן כלשהו בין לבין?

את סודותיהם של שירה ושל אלעד אנחנו כבר מכירים. השאלה עכשיו היא אם ואיך יצליחו לנווט את דרכם בין המהמורות שהחיים מציבים בפניהם. הם מאוהבים מאוד, הם מסבים זה לזה אושר, אבל יש, כמובן, קשיים. שהרי אלעד רווק בלי ילדים, ולשירה יש שלושה ילדים. היא נפש משוחררת שגרה במושב.  בגדים או “טיפוח” עצמי נשי לא ממש מעניינים אותה, ובביתה אפשר למצוא בכל מקום עדויות לקיומם של שלושת בניה: בגדים שהשליכו על גרם המדרגות, כתמי לחות מהכוסות שהניחו על השולחן, וגם שערות מהפרווה של הכלב. אלעד לעומתה גר בדירה לבנה ומצוחצחת, ורגיל לטפח את הסדר והניקיון שחשובים לו מאוד. איך הם יסתדרו?

האם אלעד יצליח למצוא דרך אל לבם של הילדים? במיוחד אל לבו של נדב, האמצעי מבין השלושה, המעוצב ברומן בצורה המשכנעת ביותר: ילד מפוקח, חד מבט, ענייני, כזה שרואה הכול ויש לו גם דעות, כמעט אפשר לומר – קשוח (דמות מדויקת ומעניינת!)

ומה יקרה בעיר הקטנה ובעירייה שלה כשראשה הערמומי והתחמן, דמות שהכרנו כבר ברומן הקודם, יחלה במחלה קשה? מי ימלא את מקומו? האם השינוי יעלה יפה?

מעניין מאוד לקרוא על התככים הפוליטיים המתרחשים בעירייה. רומית סמסון יודעת היטב על מה היא כותבת, שהרי היא משמשת כמשנה ליועצת המשפטית של עיריית נתניה. בקיאותה ברורה ומובהקת, ומפעים וגם קצת משעשע להיווכח עד כמה הפרטים הכרוכים בניהולה של עיר יכולים להיות מסעירים וייצריים. למשל – הבחירה בחברה שתפנה את הזבל המקומי! מעולם לא תיארתי לעצמי שפינוי זבל יכול להיות דבר טעון ומעניין כל כך…!

היכולת של סמסון לאפיין דמויות, גם של ילדים, גם של כלבים, לתאר מחוות גופניות – איך הדמות נעה, יושבת, פוסעת, נשענת על הדלת, כפופה, עם המרפקים על הברכיים, עם הראש נשען לאחור ועוד ועוד תיאורים גופניים, כמו גם פירוט החיים הדומסטיים – הזכירו לי לפרקים את אחת הסופרות האהובות עלי: ג’ואנה טרולופ, שגם היא מיטיבה לחדור לצפונות נפשן של חיות מחמד, ולתאר משפחות, את הייחודיות של כל אחת מהן, שבכל זאת מוכרת לקורא, כי הפרטי הוא בעצם גם אוניברסלי.

הנה למשל: “זה כמו מפעל,” אמר [אלעד] לקובי. “מסוג המפעלים שעובדים עשרים וארבע שעות, שבעה ימים בשבוע, כל השנה. כל שנה. אין חופשים ואין הפסקות. הילדים צריכים לאכול, כל אחד מה שהוא אוהב, כמובן, והם צריכים להתקלח, והם צריכים להתלבש בבגדים נקיים – יש כאלה ששירה יכולה לקנות להם את הבגדים והם יהיו מבסוטים, ויש כאלה, כמו נדב, שמוכרחים לקחת אותם כדי שיקנו לבד אחרת הם לא יסכימו ללבוש את מה שמביאים להם והם גם צריכים לעשות שיעורים, למרות ששירה משקיעה בזה פחות. גילת יושבת שעות עם הבנות על שיעורים, ושירה די מחפפת בזה, אני אפילו לא יודע מה לחשוב על זה מרוב הרעש והבלגן בבית. הקטנים צריכים להביא כל מיני דברים לגן, שם שירה משתדלת מאוד לא לחפף, כדי שלא יהיה להם לא נעים: שבלולים, תמונות משפחתיות, פירות הדר. כולם צריכים לישון על מצעים נקיים שצריך להחליף אותם כל כמה זמן, כולם צריכים להסתרק ולהסתפר מדי פעם. תוסיף על כל זה שני כלבים שצריך לדאוג להם – לולה יש לה אלרגיות, מי אתה חושב מכניס לה לעורף אמפולות מיוחדות כדי שהיא לא תתגרד? ותמיד צריך לקנות כל מיני דברים ולהביא אותם לחוגים ולדעת בדיוק מי נמצא איפה ומתי כל אחד חוזר, ועד עכשיו דיברתי רק על עניינים של חומר, כמו ששירה אוהבת להגיד, ומה עם העניינים שבלב?”

כל כך יפה. כל כך מוכר!

עוד רגע של שמחה יש לי כשקיפוד או צב מופיעים בגינה. אני אוהב קיפודים עבים, וכל שנה אני רואה פחות ופחות מהם. אבל לפעמים הם מופיעים וממלאים את הלב שמחה. פעם אחת, לעת ערב, כשישבתי בגינה על האדמה, באה קיפודה ועמה שני גורים קטנים, שקוציהם עוד לא התקשו ממש. הלכו אנה ואנה בהילוך שכולו עסקנות, חיפשו, רחרחו, עברו סמוך מאוד אליי, כה סמוך עד שאחד הגורים התחכך בי. קרבה כזאת לחיית בר, גם אם אינה אלא קיפוד קרבה שיש בה אמון ובטחון, נעימה מאוד.

וגם ציפורים: בסביבתי ובגינתי חיים דוכיפתים, עורבים, תורים, צופיות, צוצלות, דְדָרות, חיויאים, בולבולים, שחרורים, פשושים, ירגזים, אדומי ולבני חזה, נקרים סוריים, תנשמות, שעירים, חָגְלוֹת, בִּרְוָנִים, עפרונים, בזים, עורבנים ודרורים. את כולם אני מכיר הן על פי מראם והן על פי קולם. קצת לפני עלות השחר, כשאני מתעורר, אני יכול לומר את השעה על פי הציפור
שמזמרת בחוץ.

חוץ מקולו של החיוויאי, כבר שמעתי את קולות הציפורים כולן. השחרור והבולבול הם הזמרים הנעימים ביותר, אבל אני אוהב לשמוע גם את השלדג לבן החזה, ששוב אינו שולה את מזונו מהמים אלא צולל אל הקרקע ולוכד לטאות וחרקים, ובבקרים הוא משמיע צחוקים רמים מעל לגינתי ומודיע לי שהיא שלו. אלא שהגינה שייכת גם לצופית, שעל אף זעירותה גם היא מכריזה זאת בקולות חדים ואמיצים, וגם לדררות, שהן ציפורים פולשות
שמתנהגות כאן כבעלות בית. הן מגרשות מגינתי את הנקרים, ולא משום שאלוהים הבטיח להן את השטח הזה, אלא משום שהן חפצות בחללי הקינון שחפרו בגזעים. והגינה שייכת גם לאדום החזה, ששב אליי מאירופה בכל שנה ומזכיר לי ולשאר הציפורים שהגינה אינה שלי ולא שלהן אלא שלו.

במהלך השנים היו גם לי לא פעם הרהורי כפירה באתאיסטיות שלי, וגם אני אמרתי לעצמי בלילות לפני השינה שלא יכול להיות שאין לעולם דיזיינר. אתם בטח זוכרים איך תמיד דיברתי בהתלהבות על קיומו של אלוהים ואיך לא עצרתי בלשוני לא פעם ולעגתי פה ושם לאנשים שהעזו לחלוק עליי, ואם חבריי לחוג גמרא שלקחתי בשביל הכיף והחידוד שלי כמשפטן פעם בחודש יקראו את המכתב הזה, גם הם ודאי יזכרו איך הייתי מעביר וייה דולורוזה את אלה מהם שאמרו שיש בורא לעולם והוא האל היהודי, ומביא אותם לכדי סתירות פנימיות. אבל כן, היו מצבים שבהם האתאיזם שלי לא היה מוצק. ועכשיו אני מגייס את כל הפעמים הללו שבהן הטלתי ספק בתפיסתי שלי, משום שהן מחזקות אותי עכשיו ומוכיחות לי שחוסר האמונה שלי באלוהים לא היה כזה בלתי מעורער כמו שאני מייחס לעצמי. נשבע לכם במרקס. ואם בכל זאת אלוהים הכול יכול קיים, אז הוא יראה שחוסר האמונה שלי לא היה עקבי ואדוק כמו שנדמה לכם, ושהטלת הספק הקבועה שלי לא עצרה כאשר הגיעה לאמונות ולדעות שלי עצמי. אבל ברשותכם אני רוצה להניח לאלוהים, שבטח עסוק בעניינים שברומו של עולם ואין לו זמן לבני האדם, כמו שסבתא אלזה הייתה אומרת, ולכתוב לכם במיוחד, בני המשפחה שלי וחבריי האהובים, שבשום מצב, גם בזה הקשה ביותר, לא נטשתם אותי, ומה שלא פחות חשוב בעיניי (וכאן אני פונה לחברי האהוב עליי מכולם דני) ומהווה בעיניי הוכחה לחברות אמת שמחתם בשמחתי באופן הטהור ביותר כאשר הצלחתי, ולעולם לא אשכח, דני (טוב במצב הזה “לעולם” יכול להיות תקף גם רק לעוד חודש), כיצד שמחת בשמחתי באופן הכי מזוקק שיכול להיות כאשר סיימתי בהצטיינות יתרה את לימודי המשפטים, למרות שאתה חלמת תמיד לעשות את זה ולא הצלחת.

ילדים בערך בני ארבע או חמש מבינים פתאום את האמת הקשה: יש מוות. הוא חולש על החיים, והוא צפוי, הכרחי, בלתי נמנע, והכי גרוע – הוא יגיע גם אליהם. ההבנה מכה בהם בעוצמה. נתקלתי בתופעה הזאת כמה פעמים, תחילה עם ילדי, אחרי כן – עם הנכדים. הייתי עדה לבעתה ולחרדה. ניסיתי להשיב ככל יכולתי על השאלות הפילוסופיות: מדוע בעצם? לשם מה? (“לא לכל השאלות יש תשובות,” אמרתי פעם לבן הארבע, שהיה כבר אז אדם חושב ומעמיק, והוא הרהר רגע ואמר: “אבל אלה השאלות הכי מעניינות, נכון?…”), אני זוכרת את השאלה הנוקבת, המבוהלת, שתובעת רק תשובה אמיתית ואישור למה שבעצם כבר ידוע: “גם אני אמות, נכון?”

אחרי זמן מה לומדים ילדים להדחיק את הבנת הסופיות ולהכחיש אותה. הרי כך חיים כולנו: רוב הזמן מתעלמים ממותנו הצפוי. אצל הילדים, כך נוכחתי, הפחדים עוברים התקה: לא עוד אני אמות, אלא – “אתם תמותו, אבל זה יקרה רק בעוד הרבה מאוד שנים, נכון?” נותר הצורך לקבל אישור שהאימה עדיין רחוקה…

ספרו החדש של יוסי סוכרי לראות את הים עובר על האיסור הפנימי האנושי כל כך, על הצורך לא להתמודד עם הידיעה ולא להכיר בה באמת. אמנם הוא עוסק לכאורה במותם של אחרים – כמו שעושים ילדים בשלב השני של ההבנה – ובכל זאת מתקרב אליה עד כמה שאפשר, ונוגע בה, כמיטב יכולתו, והיא רבה!

גיבורי הרומן מתמודדים עם המוות שלהם שקרב והולך וכבר נוגע בהם ממש, הסופר שהמציא את הדמויות ואת כל מה שעובר עליהן מרגיש את המוות, מכיר אותו, יודע עליו, מצליח לתאר את התחושות שהוא מעורר, כאילו כבר פגש בו מתוכו, ממש, והקוראים עוברים את הדרך, ביחד עם הדמויות ועם הסופר שיצר אותן, ולומדים ממנו.

בארבעת פרקיו הראשונים של הרומן אנחנו פוגשים את הדמויות שאותן נלווה בדרכן האולי אחרונה: קירה, סטודנטית אנגליה מצטיינת ומבטיחה; גבריאלה, זמרת בתחילת דרכה שכבר התחילה לקצור הצלחות; רון, גבר ישראלי נשוי באושר ובאהבה, אב לילדים קטנים; ז’אן מישל, כדורסלן כוכב־עבר מפורסם שנולד מחוץ לנישואים לאם שחורה וענייה ולאב לָבָן. כמו כן אנחנו מכירים את ג’יין, אחות פליאטיבית ששליחותה בחיים היא ללוות חולים שנוטים למות, להקל עליהם, לתמוך בהם ולחזק אותם בדרכם האחרונה, כל אחד על פי צרכיו ורצונותיו הסמויים והגלויים.

אנחנו מכירים לא רק את העולמות הפנימיים של כל אחד מהאנשים הללו, אלא גם את המציאות שבה הם מתקיימים. קירה גרה בלונדון ולומדת בקיימברידג’, עם גבריאלה אנחנו מגיעים לירושלים, עם ז’אן מישל – לניו יורק, שם הוא חי, ולרובע העוני הפריזאי שם גדל בילדותו, עם רון – לתל אביב, ועם ג’יין אנחנו מגיעים עד אוסטרליה. כל המקומות מתוארים בחיוניות ובפרוטרוט: למשל, גשר המיתרים בירושלים, והעיר עצמה שהיא מעין “קוסמוס עצמאי,ששואב לתוכו וגורם לשכוח שיש עולם מעבר לו”; למשל – דירת הגג בשולי מנהטן, שיש בה גרם מדרגות לולייני, או – המסעדה הפריזאית, שמשקיפים ממנה על העוברים והשבים; או למנהטן ולגשר ברוקלין ביום מושלג.

המקומות השונים קמים לתחייה וקיימים מאוד, על נופיהם, מזג האוויר השורר בהם, והפינות השונות שהדמויות שברומן אוהבות להסתובב בהן.

את קירה, גבריאלה וז’אן מישל אנחנו מכירים מבחוץ: שלושתם מסופרים מגוף שלישי. על רון אנחנו לומדים ממכתב שכתב לבני משפחתו ואת ג’יין – ממכתב שכתבה לקליניקה חשובה וידועה בבוסטון, לשם היא מבקשת להתקבל לעבודה.

אנחנו פוגשים את כל ארבעת האנשים הללו ברגע קריטי בחייהם: כשנודע להם שחלו בסרטן, ואנחנו מתלווים אליהם בהתמודדותם הראשונית.

מה יקרה להם? האם יחלימו? מה יכול להקל עליהם ולנפשם? אמונה באלוהים? דת? תפילות? ואולי דווקא להפך, אתאיזם גמור? צמחי מרפא? יוגה? כתבים פילוסופיים? למדנות? מוזיקה? איך ישפיע האיום על חייהם על היחסים שלהם עם בני משפחתם? האם בת שכל חייה הרגישה זנוחה תזכה פתאום לאהבה? האם בעל אוהב שלם בלבו עם הניסיון שלו לשדך לאלמנתו העתידית את חברו הטוב ביותר? האם התחרותיות המובנית באישיותו של שחקן כדורסל מצטיין תועיל לו במאבק המכריע שנפל עליו פתאום, או דווקא תחליש אותו?

מה עושה להם הידיעה שמצבם קשה כל כך? האם יוותרו, וירימו ידיים, ייכנעו למוות? מדוע לא? מדוע כן? מה עושה לאדם המחשבה על כך ש”מוזיקה שיש בה כל כך הרבה יופי ושכל תמשיך להתנגן בעולם ושהוא יעזוב אותו בלי שֶׁרָוָה ממנה”? (מה עושה “לאדם”? בואו נדייק: לי. לך. לכם. לנו!)

איך בכלל נראה המאבק לא הגופני, אלא הנפשי, על החיים? ממה הכי קשה להיפרד, עוד לפני גזר הדין הסופי?

האם מכיוון ש”החיים כל כך מופרכים”, אולי גם המוות כזה, כלומר – מופרך?

ואולי מי שחולה במחלה אנושה יכול לראות את עצמו עובר מהחיים אל המוות “בשלווה” שבה הוא “עף מהאחד לאחר בגוף זר, כמו נוצה ברוח, קלה מאוד ואיטית”?

על מה חושבים אנשים ברגעי חייהם האחרונים? האם כולם רוצים שיזכרו אותם? אולי יש גם מי שמעדיפים להיכחד לעד? האם הם כועסים או משלימים, מצרים על הבזבוז שהם חווים במבט לאחור, או שלמים עם עצמם ועם כל מה שעשו או לא עשו?

מלבד ארבע הדמויות הראשיות אנחנו פוגשים לרגע קט דמויות רבות אחרות, ומבינים שמגוון התגובות והיכולות הוא אינסופי, וכמו שכל בני האדם שונים זה מזה, כך גם ברגעיהם האחרונים הם בוחרים בחירות שונות לגמרי.

תהיתי כל משך הקריאה מניין שאב יוסי סוכרי את האומץ, הכוח, היכולת, להביט כך ישירות אל תוך האימה המסנוורת, ולא להתעוור, אלא להפך – לחדד את מבטו הרואה והיודע, לספר לנו בתנופה, בדייקנות, ובהשראה, ולהעניק לנו חוויה אסתטית מופלאה.

ברגע מסוים, בעמוד 631, הספר מסתיים. מבחינתי הוא יכול היה להימשך עוד ועוד. מצד אחד התחושה הזאת מעידה על מעלותיו, אבל בד בבד גם על חולשתו, שכן מדובר אמנם בספר קריא מאוד, סוחף ומרתק ברובו, הדמויות שהוא יוצר משכנעות ומעניינות, אבל לא ממש ברור לאן הוא חותר, אף על פי שיש בסופו סגירה נאה של  של העלילות השונות.

צומת הוא סיפורם של בני משפחת הילדברנט. האב ראס הוא כומר בקהילה קטנה בפרוורי שיקגו, אשתו מריון תומכת בו, עוזרת לו לכתוב את הדרשות שלו ומגדלת במסירות, כך היא מאמינה, את ארבעת ילדיהם – בנם הבכור קלם, בתם בקי, ושני הבנים האחרים, פרי וג’דסון. למעשה אין לה מושג מה מתחולל בעולמם הנפשי והרגשי של ילדיה.

בכל פרק אנחנו רואים את העולם מנקודת המבט של אחת הדמויות: טכניקה ספרותית שאני מחבבת מאוד, כי היא מאפשרת לסופר להציג אי הבנות בתפיסה של זולתנו. למשל, כשמריון מקנאה בבתה על כך שהיא חווה אהבה ראשונה, אין לה מושג שבקי בכלל מתייסרת בנפתוליה הבלתי נמנעים של אותה אהבה; כשבקי סבורה שאחיה פרי סתם רע, מושחת ושונא, אין לה מושג שבעצם הוא מקנא בה, כי היא כל כך מקובלת ואהודה; כשראס מאמין שהוא מצליח להסתיר מאשתו עד כמה הוא נמשך לאחת מנשות הקהילה, אלמנה צעירה ויפה, אין לו מושג שמריון רואה ויודעת הכול, והוא כמובן לא יודע אילו רגשות מתעוררים בלבה בעקבות בוגדנותו הרגשית. כשקלם בטוח שאביו “נדחף” כדי להנהיג את קבוצת בני הנוער שאליה הוא משתייך, ולכן מתחלף עם המדריך, הוא לא יודע שלא אביו יזם את ההחלפה. יש אינספור דוגמאות, ואלה שציינתי הן כמובן מעין סיכומים שטחיים: הטקסט מורכב מאוד, ואנחנו, הקוראים, מלווים את הדמויות שתודעתן נפרשת בפנינו באטיות, בהדרגה ובתחכום רב.

נראה כי פראנזן בקיא מאוד בסוגיות השונות שהוא מביא בפנינו: שחרור האישה, חייהם של גייז, מלחמת וייטנאם, עושק האמריקנים־הילידים, הנזק שגורמים הסמים. אבל הסוגיה העיקרית, ליבו של הסיפור, היא עניין האמונה הדתית. כל הדמויות מתנקזות אל קבוצה בשם “צומת” (כן, היא העניקה לספר את שמו), שמשויכת לכנסייה שבה ראס פועל. מדובר על קבוצה של בני נוער, למעשה – מעין תנועת נוער נוצרית – שראס, הכומר, אמור להפעיל אותה, אבל לפני שלוש שנים הודח ממנה באקט פומבי משפיל. שלושת ילדיו הבוגרים השתייכו, או משתייכים ל”צומת”, שמשמשת מוקד משיכה משמעותי ביותר בחייהם. אבל “צומת” היא גם משל לחייהם של בני המשפחה, שכן בימים שבהם הסיפור מתחיל, בערב חג המולד של שנת 1971, הגיע כל אחד מהם לצומת דרכים בחייו. מכאן ואילך החיים של כל אחד מהם ישתנו לצמיתות.

ג’ונתן פראנזן הוא בעל מלאכה מיומן מאוד. הרומן גדוש בפרטים יפהפיים, שלא יכולתי שלא להתעכב עליהם. למשל: אחד מבני המשפחה מוצא את מקום המסתור הביתי שבו מחכות המתנות לחג המולד, עוד לפני שנעטפו: “הוא פתח את דלת הארון וכרע על ברכיו. עירומן של המתנות על רצפת הארון היה אות מקדים עצוב לעתיד העירום הצפוי להן, לאחר התהילה הקצרה, הכוזבת, כשהן עטופות.” כמה יפה!

הנה עוד דוגמה: בפרק המוקדש לתודעתה של בקי מסופר על כך שאבי המשפחה החליט להתחיל לצאת אתה לטיולים בטבע, במקום עם קלם, בנו הבכור, כפי שנהג לעשות בעבר. “מבחינת קלם, הכול בחוץ היה הרפתקה – גפנים שאפשר להתנדנד מהן, בארות ישנות שאפשר להשליך לתוכן אבנים ולשמוע את הקול, נדלים איומים שאפשר לגלות מתחת לסלעים, תרמילי זרעים שאפשר להריח ולפתוח, סוסים שאפשר לפתות בתפוח. בשביל אביה הטבע היה רק דבר מפואר אך נטול פרטים שברא אלוהים. הוא דיבר עם בקי על ישו, וזה גרם לה אי נוחות, והוא דיבר אתה על חייהם הקשים של האיכרים המקומיים, וזה היה מעניין יותר אך אולי לא חכם כל כך מצידו.”

מדהימה יכולתו של פראנזן לאפיין את הקולות השונים של בני המשפחה, אף על פי שהרומן נכתב בגוף שלישי, של מספר “כל יודע”. למשל – את הציניות של פרי בתחילתו של הרומן: “פרי עצמו עדיין לא שמע מאלוהים; אולי הקווים מושבתים, או אולי משום שאין אף אחד בקצה השני,” ולעומתה – את הקדחתנות ההזויה שלו לקראת סופו של הספר. פראנזן מיטיב לאפיין את התשוקה המטורפת שראס בוער בה; את התסכול המר של מריון מכך שהשמינה ואיבדה את יופייה; את האהבה העמוקה, המעט חריגה אולי, של קלם לאחותו.

כל אלה מרתקים ומושכים מאוד לקריאה.

אבל לצד השבחים, אין ברירה, אני חייבת לציין את הבעיה החמורה שמתעוררת בקריאת הספר בעברית. למרבה הצער, התרגום רצוף תקלות. העברית קשה לא פעם לקריאה, לפעמים ממש לא מובנת, לפעמים “תרגומית” מאוד. הנה כמה דוגמאות:

“להפגנה נגד המלחמה באביב של השנה הקודמת הוא עיצב סמל שלום מסרט בידוק והדביק אותו על גב המעיל”. לא הבנתי. סמל שלום מסרט בידוק? למה הכוונה?

“היא שנאה לרוץ, שנאה את חבטת הבשר העמומה של איבריה הכבדים כלפי מטה, אך כשפנתה לשדרות מייפל התחילה לרוץ בצעדים קצרים ושטחיים, שהדעת נותנת ששרפו קלוריות רבות יותר מהליכה ליחידת מרחק.” כל כך מסורבל ותרגומי! (אולי: שמן הסתם שרפו יותר קלוריות מאשר בהליכה.)

“מריון לא הייתה בטוחה אם הקסם של אורות חג המולד בלילה די בו לקזז את כיעורם של הקישוטים בשעות האור, שהיו רבות. גם לא הייתה בטוחה אם התרגשות הילדים מקישוטי חג המולד די בה לפצות על העבודה המונוטונית וחסרת הקסם הכרוכה בהכנתם בשנות בגרותם, שגם הן היו רבות.”  הצעה עריכה שלי: “לא היה ברור למריון אם די בקסם של אורות חג המולד כדי לעמעם את כיעורם של הקישוטים בשעות האור הרבות, ואם התרגשותם של הילדים למראה הקישוטים מפצה על כל העבודה החדגונית וחסרת הקסם – “(מכאן ואילך לא הבנתי מה בעצם כתוב, ולכן לא יכולתי להציע תיקון אפשרי).

“הוא היה כמו תא וידוי מודרני” אפשר ומוטב “הוא דמה לתא וידוי מודרני”.

“[…] ושם גדלה מריון כילדה עשירה (לזמן מה)” – במשך זמן מה.

בקי שומעת את עצמה שואלת שאלה, אבל בעברית נכתב – “אמר מישהו בקול רם” (באנגלית אין כמובן הבדל בין זכר ונקבה, somebody asked…)

“נשימותיה נודפות ריח יין”, בעברית הייתי כותבת – “פיה מדיף…”

“הוא הרגיש שמריון נעשית אבן ריחיים. הוא העדיף את ההתרגשות של תשומת הלב שזכה לה מהזן החדש של הנערות באחווה” – כל כך מסורבל! כל כך תרגומי!

“בחדר האוכל עומד “ריח חריף מבעירה של פחיות חימום מתחת למחבת…” פחיות חימום? מה זה?

“עשן הסיגריות החמיר את האסתמה של ג’ימי, והגובה הרב פגע בטעמן”. הגובה הרב? לא מבינה.

“אני חולמת על בוטני הבירה במזוודה שלי.” בוטני הבירה? מה זה?

“מהשמים המלוכלכים הגיחה אנחה חלשה של תעשייה, מהעצים צרצר קיק אגוזים.” תעשייה? למה הכוונה?

“הבחור צלוק הפנים” – צלוק הפנים? מדוע לא בפשטות “שפניו מצולקות”?

“הציפייה למזג אוויר של סוודר בוויסקונסין” – מזג אוויר של סוודר? אולי – מזג אוויר שמחייב (או מצריך) סוודר?…

Whipped cream בעברית – קצפת. לא “חמאה מוקצפת”.

דשא רטוב שגונו emerald הייתי מתרגמת – אזמרגד, מילה שמשמרת את הצבע הירוק, במקום המילה “ברקת” שהיא נכונה, אבל מחמיצה את העיקר בתיאור.

מה הם “מכנסי הדנגרי”? אני משערת שבאנגלית נכתב dungarees, שפירושם פשוט – סרבל.

הדוגמאות שציינתי הן רק קצה הקרחון. הן אולי נראות קטנוניות, אבל הן משקפות את רוח הדברים: תרגום שעדיין נזקק לעריכה רבה.

עם זאת, וחרף ההסתייגויות, עלי להדגיש כי נהניתי מאוד מקריאת הספר.

ספרו החדש של ישי שריד הוא רומן דיסטופי, כמו שהיה השלישי, שסיפר לנו איך יראו חיינו כשיקום בית המקדש השלישי. האם הוא חוזה את העתיד, או בעצם מספר לנו על המציאות העכשווית, הנסתרת מעיני רבים (עדיין)?

גם מגלה החולשות כמו חלק מספריו הקודמים של ישי – למשל, מפלצת הזיכרון  שעוסק במסעות בני הנוער הישראלים לאתרי השמדת היהודים בפולין, ומנצחת שמטפל בפרה הקדושה הישראלית, הלא היא השירות בצה”ל – עוסק בנושא נתון, ששריד ביקש לבחון אותו ולחשוף את שלל היבטים הכרוכים בו. במגלה החולשות מפתח שריד סוגיה שעלתה לאחרונה לכותרות: זאת של החברות הישראליות שמוכרות לכל דיכפין ציוד ופיתוחים משוכללים המאפשרים ללקוחות להאזין בסתר למי שהם מכנים “אויבים”.

בספרו של אדוארד סנודן האמת נחשף לעולם קיומה של מערכת המעקב ההמוני של קהילת המודיעין האמריקנית, האוגרת מידע על כל אזרחי העולם ובכלל זה גם על אזרחי ארצות הברית. מה שסנודן סיפר בספרו מזעזע ומבעית, ולא מדובר בבדיה, אלא בעובדות שהאיש נחשף אליהן במהלך עבודתו ביחידות המחשב של סוכנות הביון המרכזית (CIA) ובסוכנות לביטחון לאומי (NSA).

נראה כי ישי שריד קיבל את השראתו לא רק ממה שסנודן גילה לעולם, אלא גם מידיעות חדשותיות כמו למשל – פרטים על חברת NSO, שהודו ממש לאחרונה: “יתכן ש-NSO ממשיכה למכור את מוצריה ל’גורמים בעיתיים'”. 

מי הם “הגורמים הבעייתיים”? לא צריך להרחיק לכת כדי לנסות ולנחש: משטרים רודניים אפלים, שנעזרים ביכולת להאזין לטלפונים פרטיים, לצפות במסכיהם ולדלות כל פריט מידע שטמון בהם. שריד מתאר איך הדברים נראים – או יכולים להיראות – בפועל.

גיבור ספרו הוא זיו, צעיר מוזר, כנראה על הרצף האוטיסטי, ששירת בצה”ל בתפקיד שהכשיר אותו לפצח כל הגנה ממוחשבת. זיו מצטיין בתחומו, ומיד אחרי שהוא משתחרר מהצבא הוא זוכה להזמנה מפתה לעבוד בחברה שמוכרת ציוד האזנה לארצות זרות.

זיו בודד מאוד. הוא משתוקק לחברה אנושית, כָּמֵהַּ לקשר עם אישה, מתאהב בכל מי שמתקרבת אליו – בין אם מדובר בצעירה בת גילו, ובין אם זאת אישה מבוגרת יותר. אל כולן הוא נמשך, את כולן הוא מבקש להרשים, ואין לו מושג איך ליצור קשרים עם הזולת, לא רק עם נשים. הוא אפילו מגיע למצב שהוא מפחיד עוברת אורח ברחוב, פוסע בעקבותיה עד שהיא מרגישה מאוימת. האם הוא תמים ולא מזיק?

הוא תמים, אבל מפחיד ומסוכן באמת, ובלי לדעת שהוא כזה. שום מחשבה ביקורתית לא עולה על דעתו כשהוא מגיע למדינה רחוקה, רואה שם גופות של אנשים שהוצאו להורג – המערכת שהוא מתקן ומשכלל היא זאת שמאפשרת לשלטונות לתפוס את הקורבנות הללו. זיו לא מטריד את מוחו בשאלות מוסריות. אין לו מושג מה ההבדל בין טוב לרע. הוא מכונה משוכללת ביותר, שיודעת לזהות תקלות במחשב ולתקן אותן. הוא לא מהסס למלא את המשאלות של נציגי השלטון בארץ הזרה שאליה הוא נשלח, ומאפשר להם למשל לחדור לתוך כל הטלפונים הפרטיים במדינה ולהחדיר לתוכם מידע, או לזהות פליטים שמנסים לעבור את הגבול. די לו בכך שהבוס שלו בארץ מאשר, והוא כבר פועל, מסדר ומאפשר כל גחמה, ומצפה רק שיכירו ביכולותיו ויתפעלו ממנו. גם כשהוא יוצא עם מפעיליו המקומיים לשטח ורואה כיצד הורגים נער צעיר שניסה לחצות את הגבול ביחד עם הוריו ואחותו הקטנה, ונתפס רק “בזכות” יכולותיו המקצועיות של זיו, הוא לא נחרד ולא מתקומם.

המקום היחיד שבו מפעילים אותו רגשות אנושיים הוא הקשר שלו עם אחותו, שכלפיה הוא מרגיש אשם. אמנם יש לו סיבה, פעם אחת בילדותו עשה טעות חמורה שנוגעת בה. הוריו מקפידים לטפח את תחושת האשם והאחריות שהוא נושא כלפיה.

הספר מפחיד. לא קל לקרוא על כל מה שיכול לקרות בתחום האזנות הסתר, ואולי כבר קורה בפועל. מי מאזין לנו? מה יודעים עלינו? איך אפשר להשתמש במידע הזה כדי להזיק לנו? מי מחזיק ביכולת המפלצתית הזאת? מה מעוללים ברחבי העולם עריצים שכלי הנשק רב העוצמה הזה הופקד בידיהם?

קריאת הספר השלישי הדירה שינה מעיניי. ועכשיו מצטרף אליו גם מגלה החולשות. מצד אחד – חשוב לדעת ולהתעמק בהשלכות שמביאה אתה הטכנולוגיה המשוכללת הזאת. מצד שני – מבעית!

כמו השופט, הרומן הקודם שכתב שי אספריל, גם ספרו החדש אילו נולד איטלקי כתוב היטב, ומושך מאוד לקריאה. גם כאן מדובר בספר ריאליסטי שמתאר את המציאות הישראלית מקרוב ובמדויק, וגם כאן העלילה חולפת בין דמויות שונות, שסיפוריהן לא נראים שייכים זה לזה. רק בשלב מסוים נודע לנו סוד נורא שנסתר מהן. האם יגלו אותו? האם האמת תיחשף? אין להם אף שמץ של מושג שמשהו קושר ביניהם, ולאורך מרבית העלילה דרכיהם אפילו לא מצטלבות, כך שגם הקורא תוהה – מדוע בכלל נכללו באותו רומן?

סיפוריהן של כל הדמויות, חוץ מאחת מהן, זאת של ויקטור, נמסרים מגוף שלישי. ויקטור הוא אם כן הדמות המרכזית: אותו אנחנו שומעים מדבר אלינו ישירות, מספר לנו על חייו, עברו, ועל רגשותיו ומחשבותיו.

מעניין מאוד להיווכח בפער שבין נקודות המבט השונות: ויקטור נשוי להגר. מה היא יודעת עליו באמת? בדעתה לא עולה בכלל האפשרות שוויקטור יודע עליה הרבה יותר ממה שהיא חושבת, ואין לה מושג מה הוא מסוגל לעשות. רק אנחנו, שמלווים את שניהם, יודעים מה מניע אותו, למה הוא מקווה, ואיך הוא מתכנן לממש את תקוותיו.

כמו ויקטור, גם שי אספריל עורך דין (הוא היה אחד מעורכי הספר המרתק סיפורי משפט, שבו סיפרו כותבים שונים על פסקי דין משמעותיים ששינו את פני החברה הישראלית), ולכן אנחנו זוכים להצצה לתוך עולמם של עורכי דין בישראל. למשל, להתבדחויות העצמיות השגורות בפיהם: “איך קוראים לעורך דין עם איי־קיו נמוך במיוחד? כבודו!”

אחד הקטעים החזקים ביותר ברומן הוא ה”נאום” שנושא עורך הדין באוזניו של גבר, כדי לשכנע אותו שלא כדאי לו להתגרש. עורך הדין מסביר לאיש את ההשלכות הכלכליות מרחיקות הלכת הצפויות לו: “אנשים כמוך לא מבינים שברגע שכף רגלם דורכת בבית המשפט, הם כבר הפסידו.” הפרטים שהוא מונה – ההסבר שרק גברים עשירים ממש יכולים להרשות לעצמם להתגרש, כי כול האחרים פשוט יקרסו כלכלית, יאבדו את דירתם, יצטרכו לשלם מזונות ולהבטיח לילדיהם “מדור” בסכומים שעולים על הכנסותיהם, יאלצו לחזור לגור עם ההורים, ו”איזו אישה תצא עם גבר בגילך שגר עם ההורים שלו?” כלומר – לא יתאפשר להם גם להשתקם ולפתח קשרים זוגיים חדשים. “השופטות, ובעיקר מרבית השופטים, יאמינו לה [לאישה שממנה האיש מנסה להתגרש], כי היום זה באופנה להאמין לאישה ולא לגבר.” האיום הולך וגובר: “יש אפילו שופטת אחת […] שבעלה עזב אותה לטובת המזכירה שלו, ואם גבר שבגד באשתו נופל אצלה או אצל החברות שלה, אז רק אלוהים יעזור לו”… הבקיאות של אספריל בַּמָּטֶרְיָה ניכרת היטב…

אחד ממוקדי העניין ברומן הוא – מה קורה כשילדים נגזלים מהוריהם, בדרך כזאת או אחרת. לדוגמה, יש דמות של גבר אירי שבת זוגו הישראלית מנעה ממנו להכיר את בתם המשותפת, הלא היא הגר, אשתו של ויקטור. “למראה כל ילדה קטנה ברחוב הרגיש שתוקעים לו סכין בלבו.” אנחנו נוכחים לא רק בכאבו של האב: “כשיש לך ילד שנלקח ממך, שאתה לא יודע מה עובר עליו, איך אפשר להמשיך הלאה?”, אלא רואים גם מה קורה לילדה שגדלה בעל כורחה בלי אבא. לְמה יגרום החסך הכפוי? מה הצמא שישאר לעד בנפשה? הגר נוכחת “שקשה לשקם את מה שאמה מנעה ממנה,” ושהחסך ידריך את צעדיה ויקבע את בחירותיה, לא תמיד לטובתה.

שאלות אחרות שהרומן מעלה הן – מה גבולות האתיקה העיתונאית? מה מניע עיתונאים ועורכים? לְמה הם באמת זקוקים? מה כוחן של הרשתות החברתיות? מה עלול לגרום לבני אדם להפוך למציצנים?

נזכרתי בסרט האהוב עלי כל כך, “חיים של אחרים“, כשקראתי את הפסקה הזאת מתוך אילו נולד איטלקי: “בחלוף השנים לא העונג המיני היה בעיניו העיקר. מנחם הזדקן, וצורכי הגוף לקראת גיל שבעים אינם כפי שהיו עשור קודם, והוא העדיף לבחור זוגות מבוגרים שקרובים יותר לגילו וחיים יחד שנים ארוכות. בזמן שצפה בהם היה יכול לדמיין את עצמו בתוך מערכת היחסים הזאת, שחיים בה שני אנשים שמכירים זה את זה היטב כל כך ומרגישים בנוח כל כך זה עם זה שהם משתינים בדלת פתוחה, מתווכחים ומיד מתפייסים, וכשהם שוכבים הם מכירים את הגוף המתחכך בהם כמעט כמו את גופם שלהם. אמנם לא הבין את שפתם של רוב התיירים, אבל דווקא היה קל יותר לספוג אל קרבו את טון הדיבור שלהם, את מבטיהם, את החיוכים ואת מחוות הגוף. הפה יודע לשקר, חשב, אבל לגוף יש דרכים משלו לספר את האמת”.

בשני המקרים, הספר שלפנינו והסרט, ההצצה על חיים של אחרים נובעת מתוך בדידות תהומית, שבעצם – רק מדגישה ומעצימה אותה.

מסתבר מהרומן שהבדידות אינה רק נחלתו של מי שלא הקים משפחה. “אין חרב, חדה ככל שתהיה, שתוכל לחתוך את עצמה!” אומר לעצמו אחד האנשים בסיפור, בדימוי חזק ורב משמעות. מי יכול לא רק לחתוך, אלא גם לעזור לעצמו? למי יש סיכוי ליצור קשר עמוק, אמיתי ומתמשך עם זולתו? מה הכוחות הנפשיים המונעים את היכולת ליצור קשר כזה?

בן הכמעט־אחת־עשרה, תלמיד כיתה ה’, קרא את הספר וכך הגיב:

“הספר בסך הכול טוב. הציורים מאוד מצחיקים. אני בטוח שלא באמת כתב אותו ילד בכיתה ה’!”

ועוד: 

“יש בו חלקים מוצלחים, למשל – ” (כאן הדובר כמעט פרץ בצחוק!) “כשהוא מסביר למה לא כדאי לשכוח בילקוט כריך!… אבל יש גם עצות טיפשיות, כי ילדים עלולים לעשות מה שכתוב. למשל: איך לבדוק את התשובות במבחן, אחרי שגומרים לכתוב אותן. כתוב שכדאי להריח את הדפים ואפילו ללקק אותם. זה רעיון ממש לא טוב, לכתוב דבר כזה בספר!”

מהטבלה שבעמוד 70 בן הכמעט־אחת־עשרה כמעט צחק. בראשה נכתב “הנה טבלה שתעזור לכם לענות תשובות די טובות אם שואלים אתכם בשיעור שאלה ואין להם מושג מה התשובה”. 

ואז כך: 

וכן הלאה…

נראה שהספר שעשע אותו, במידה מסוימת. 

לשאלתי – “הספר מזכיר במשהו את הסדרה יומנו של חנון? מנסה לחקות אותה?” (זאת סדרה שהוא אוהב, וקורא אותה בהתלהבות, אבל במקור, באנגלית, שפה שהצליח למרבה הפליאה ללמוד על בוריה, ממש בכוחות עצמו!)

השיב הנכד: “זה מאוד דומה ודי על אותו הרעיון”. 

הנה, למשל, אחת ה”עצות” בספר שלפנינו: 

“האם יש סיכוי ששיעורי הבית שלכם יעשו את עצמם
רוב הילדים לא אוהבים להכין שיעורי בית. ובגלל שזה המצב, ניסיתי למצוא דרכים איך לעשות שיעורי בית ממש טוב, אבל בלי החלק המעצבן של לשבת ולהכין אותם. אז עכשיו אני אספר לכם על הבדיקות שעשיתי, ולאיזו מסקנה מדהימה הגעתי בסופו של דבר.

פעם ראיתי תוכנית ממש שווה בטלוויזיה על קסמים והגעתי למסקנה שהדרך הכי טובה להכין שיעורי בית בקלות היא בעזרת קסם אמיתי אז למד קצת על קסמים, ויום אחד כשקיבלתי בשיעור מדעים דף עבודה כשיעורי בית, החלטתי להשתמש בקסם כדי להכין אותם.

הקסם שלי היה כזה – קרעתי את הדף לשניים. חצי דף הכנסתי לתוך מרק עוף שאימא שלי הכינה יום קודם וסגרתי את הסיר. את החצי השני של הדף מרחתי בממש קצת (לא יותר מחצי כפית קקי של אלכס, הצב שלי, ושמתי בתוך הטוסטר. למחרת בבוקר אספתי עם מסננת חתיכות קטנות של נייר שצפו במרק עוף. את החצי שהיה בטוסטר לא מצאתי, אבל מצאתי בפח חתיכות נייר שרופות. אספתי את כל חתיכות הנייר ושמתי בקופסה קטנה. הלכתי לבית ספר, ולפני השיעור הראשון
שמתי את הקופסה בתא של המורה למדעים בחדר מורים. אמרתי את הלחש של הקסם שהמצאתי והלכתי לכיתה. לפי הקסם שהמצאתי חתיכות הנייר ששמתי למורה בתא היו אמורות להתאחות ולהפוך לתוכי. התוכי היה אמור להיכנס למיקרוגל בחדר מורים ושם להפוך לדף העבודה שמופיעות בו כל התשובות הנכונות.”

והנה עוד אחת, כפי שהיא מצולמת מתוך הספר:

חוששני שאני, הסבתא, לא ממש מבינה את ההומור והשנינות, אבל הספר לא מיועד לי. 

עיר תחתית הוא ספר שברגע שגומרים לקרוא אותו אי אפשר שלא לחזור אל ההתחלה ולשוב ולקרוא אותה, כי היא, בעצם, סופו של הסיפור, ואל מה שמתרחש בהתחלה אנחנו בעצם חולמים להגיע לכל אורכו של הרומן.

אז יש מידה מסוימת של נחמה באותו “סוף” (במירכאות, כי הוא למעשה רק שלב בסיפור, שאת המשכו כבר לא נדע, כי הוא חורג מגבולות הרומן). אנחנו יודעים מה עלה בגורלן של שלוש הדמויות הראשיות: מַרְיָם, איברהים ואליעד: כבר בדף הראשון אנחנו רואים אותם חיים ביחד, ויודעים שיש להם תינוקת. מאחר שההתחלה מסופרת מנקודת המבט של מַרְיָם אנחנו יודעים גם שמבחינתה אליעד “נעוץ בהוויית משפחתם, נגרר, חסר תקנה,” ושהוא הגיע “דרך איברהים כמו מתוך תאונה”, ואז “התקבע לתוך חייהם המשותפים כמו איבר שבור שלא התאחה כמו שצריך.” איזה תיאור עצוב!

אנחנו רוצים להבין מי האנשים הללו. מדוע אליעד “תקוע” שם, קצת מיותר, אבל בלתי נפרד, ומה פשר המשפחתיות המוזרה הזאת, הכוללת אישה, שני גברים ותינוקת…

הפרק הבא מחזיר אותנו אל העבר הרחוק, אל רגע מכונן בחייו של אליעד, כשעוד היה חייל בשירות חובה. אנחנו מוצאים אותו עומד וחורט בפח של מכוניתו בעזרת סכין יפנית: “הוא לא ידע אפילו מה השעה. הוא ידע רק שהתעורר לתוך הזוועה הזאת ושעכשיו הוא צריך לתקן אותה ככל יכולתו.” הוא מוסיף פסים חרוטים לאותיות שמצא על הפח: “את האות ה”א הוא סגר לריבוע, ומתח את הקווים”, אחרי כן הוא מוחק את הווי”ו, את המ”ם ואת הווי”ו השנייה… המילה צצה ועולה בתודעתנו, בלי שנאמרה ישירות, בלי שבוטאה בקול: הומו. אליעד מצא אותה חרוטה על המכונית של אביו, ואותה הוא חייב איכשהו להעלים, כדי שלא ייאלץ “לראות את הבעת הגועל על פניהם” של הוריו.

איזו זוועה! וזאת, בעצם, הפתיחה.

אליעד נאלץ להתמודד עם התגובה הבלתי נסבלת של הוריו לגילוי. כן, הוא הומו. ולא, לאחר שהתגלה, הוא כבר לא מוכן לנסות להסתיר את זהותו, לא מוכן לזייף ולהצטייר שונה ממי שהוא, רק כדי לרצות את הוריו. אבל האובדן קשה מנשוא. באכזריות בלתי מובנת, בלתי נסבלת, הוא מוצא את עצמו מנודה מהמשפחה, דחוי, מורחק. האם היה נחשף בפניהם אלמלא נאלץ, בשל אותה חריטה אכזרית על הפח של המכונית? מה המחיר שהיה משלם אילו המשיך להתאמץ לרמות אותם, להעמיד פנים שהוא אדם אחר מכפי שהוא באמת?

הילה עמית פורשת בפנינו בכישרון סיפורי וברגישות רבה את סיפור חייהם של להט”בים בישראל (ואולי לא רק כאן). על מה הם נאלצים לוותר. עם מה אין להם ברירה, אלא להתמודד. איך הם נאלצים לפעמים להתפשר.

הסיפור אינו מניפסט פוליטי, גם אם שתיים מהדמויות – מרים ואיברהים – ערביות שחיות בישראל (מה שמוסיף כמובן עוד עניינים העולים ממנו), אלא יצירה ספרותית שלמה ואמיתית. אנחנו לומדים להכיר מקרוב את הדמויות, את מורכבותן וציפיותיהן, את החלומות והאכזבות שלהן. אנחנו מלווים אותן במסע הקשה כל כך שבו נאלצים האנשים הללו להסתתר ולהעמיד פנים, רק כדי שלא לאבד את הקשרים המשפחתיים שלהן. הסיפור של הדמויות הבדויות ברומן נשען גם על המציאות המוכרת לכולנו: למשל, מה שקרה לאחד הפצועים מהפיגוע ההומופובי בבר-נוער בתל אביב, שהוריו התנכרו לו, בגלל זהותו המינית.

הוריו של אליעד נחשפו לאמת על בנם. זה קרה בעל כורחו. מישהו הוציא אותו בכוח מהארון. מרים ואיברהים עושים הכול כדי שהוריהם לא ידעו את האמת. הם מצאו “סידור” שירצה את ההורים ויסתיר מהם את המציאות. אבל איזה מין הורים אלה, שצריך לשקר להם כדי להישאר אתם בקשר? מה הערך של קשר כזה? איזה מין חיים אלה, ומדוע בכלל צריכים אנשים להעמיד פנים ולזייף, רק כדי לרצות את מי שאינו מוכן לקבל אותם כמו שהם באמת?

הרומן מציג את השאלות, אבל לא את התשובות. הוא רק מתאר בפנינו את מהלכי החיים הכאובים כל כך של מי שנאלצים להסתתר, להישאר בתוך הארון, לוותר על עצמם, רק כדי שאנשים אחרים יהיו מרוצים.

הרומן כתוב היטב, הוא חזק, מדויק, ונוגע ללב.

8 במאי 1945

הלכתי בערב לפארק סנט ג’יימס כדי לראות איך הם חוגגים את
יום הניצחון. היה שקט מאוד ליד המים המוארים באור הזרקורים
בין משמר הפרשים לארמון. אף אחד לא צעק ולא שר ולא
אנשים ישבו על הדשא בזוגות והחזיקו ידיים. הם בוודאי שמחו,
כי הנה הגיע השלום ואין יותר פצצות. אמרתי להנרי, אני לא
אוהבת את השלום”.

“מעניין לאן יעבירו אותי מהמשרד לביטחון לאומי”,

“משרד ההסברה?” שאלתי בניסיון להתעניין.

“לא, לא, אני לא אסכים. המשרד הזה מלא בעובדי מדינה
זמניים. מה דעתך על משרד הפנים?”

“כל מה שישמח אותך, הנרי”, אמרתי. המשפחה המלכותית
יצאה למרפסת וההמון שר בנימוס רב. הם לא היו מנהיגים כמו
היטלר, סטלין, צ’רצ’יל, רוזוולט; הם היו בסך הכול משפחה שלא
הזיקה לאף אחד. רציתי את מוריס לצידי. רציתי להתחיל מחדש.
גם אני רציתי להיות חלק ממשפחה.

“מרגש מאוד, נכון?” אמר הנרי. “טוב, כולנו יכולים עכשיו
לישון בשקט בלילה”, כאילו עשינו פעם משהו אחר בלילה חוץ
מלישון בשקט.

תרגמה מאנגלית: עפרה אביגד

The End of the Affair, Graham Greene

סוף הרומן, או. כפי שנקרא בתרגומו הקודם לעברית – קץ הפרשה, מספר לכאורה על סופה של פרשת אהבים בין מוריס, סופר, כנראה בן דמותו של גרהם גרין, לשרה, אישה נשואה שחיה עם בעלה לא הרחק ממנו, בצידו האחר, “הנכון”, של הפארק. 

גרין הקדיש את הספר במהדורתו המקורית שהתפרסמה באנגליה “ל־ק'”. בארצות הברית ההקדשה כבר הייתה מפורשת: “לקתרין”. הכול ידעו שמדובר בקתרין, רעייתו של הרוזן הנרי וולסטון, שהייתה אהובתו של גרהם גרין. גם בעלה ידע על כך, ותבע ממנה להיפרד מגרין, אבל הרומן נמשך עד מותה של קתרין, ב־1966. הספר ראה אור לראשונה ב1951.

מעניין לציין שברומן האהובה נקראת אמנם בשם שונה מזה של האישה ששימשה לה השראה, אבל גרין שמר על שמו האמיתי של בעלה, הנרי.

רבים סבורים שסוף הרומן הוא ספרו הטוב ביותר של גרהם גרין, שפרסם כמאה ספרים, כשליש מהם ספרי פרוזה והאחרים – ביוגרפיות, ספרי ילדים ועיון, ומחזות. 

סוף הרומן עובד פעמיים לקולנוע ופעם אחת – לאופרה, והעניק השראה ליצירות מוזיקליות נוספות. 

כאמור – מדובר לכאורה ביצירה שעוסקת באהבה, תשוקה, קנאה ויצרים עזים. כל זה אמנם נכון, אבל אין די בכך כדי להבין מה עניינו העמוק של הרומן, שכן מתחת לפני השטח מתמקד בנושא אחר לגמרי. כידוע, המיר גרהם גרין את דתו מאנגליקני לקתולי כבר ב־1926, לפני שנשא לאישה את ויויאן (שסירבה לימים להתגרש ממנו, גם כשהתאהב באישה אחרת). בהמשך חייו כינה את עצמו גרין “קתולי אגנוסטיקן”. בחלק מהרומנים שכתב, כמו גם בזה שלפנינו, בחן הסופר את עניין האמונה הדתית הנוצרית, וליתר דיוק – הקתולית האדוקה, נאבק בה, ובה בעת התמסר לה, התייסר בגללה, אך חיפש באמצעותה גאולה. האם ניסים מתקיימים? האם אפשר “להוכיח” באמצעותם שהספקנים טועים, שהאל נוכח, שאפשר להתפלל אליו (וגם להתמקח אתו, לעשות אתו “עסקאות”, להבטיח לו הבטחות, לצפות לעזרתו הממשית)?

גרין מציב את שאלת האמונה במרכזו של הרומן, אך עושה זאת באופן כמעט סמוי.  אנחנו קוראים על אהבה, תשוקה, אכזבות, ערגה, עונג גופני, קנאה, אבל מתחת לפני השטח רוחשות השאלות: האם יש במי להאמין? האם יכול להתקיים דיאלוג בין האדם לאלוהיו?

שרה, אהובתו של מוריס, מחליטה להיפרד ממנו בעיצומה של פרשת האהבה ביניהם. בשיא התשוקה. בשיא העוצמה. מוריס משתכנע שהיא קצה בו, כגבר וכמאהב. משתכנע בבוגדנותה. בטוח שסתם נמאס עליה, כי מצאה לעצמה מאהב אחר. 

אבל ככל שהרומן מתקדם מתבררת לו ולנו טעותו,  ביחד אתו אנחנו מבינים שה”אויב” האמיתי שלו, מי שגזל אותה ממנו, היה בעצם – אלוהים, או מי שייצג אותו עלי אדמות, כלומר – ישו. 

אנחנו זוכים לראות את המאבק מתוך נקודת המבט של שרה, שכן מוריס מצליח לקבל לידיו בחשאי ובעורמה את היומן האישי שכתבה, ושם מתגלה לנו שורש הקונפליקט שלה: נדר שנדרה. כדי, כך היא מאמינה, להציל את חייו של מוריס, היא הבטיחה לאלוהים להיפרד ממנו… אבל היא סובלת. מתגעגעת. מתייסרת. הספקות מכרסמים בה. היא פוגשת בפארק נואם שמטיף נגד האמונה הדתית, ומבקשת להאמין לו, כי כך תוכל להשתחרר מהנדר, “אבל,” היא כותבת ביומנה, “בכל פעם שהלכתי לשם [אל המטיף המתנגד לדת] הפנטיות שלו רק קיבעה והעמיקה את האמונה שלי.” 

שרה טובת לב, נדיבה, ובעלת עוצמות רגשיות אדירות. בצר לה היא פונה אל האל ואומרת לו: “אני מאמינה שנולדת. אני מאמינה שֶׁמַתָּ בשבילנו. אני מאמינה שאתה אלוהים”, ומתחננת: “למד אותי לאהוב. לא אכפת לי מהכאב שלי. הכאב שלהם [של בעלה ושל אהובה] הוא מה שאני לא מסוגלת לשאת. תן לכאב שלי להימשך עוד ועוד, אבל הפסק את הכאב שלהם. אלי הטוב, לו רק היית יכול לרדת מהצלב שלך לזמן־מה ולתת לי לעלות עליו במקומך. לו הייתי יכולה לסבול כמוך, הייתי יכולה לרפא כמוך.” זאת הפנטזיה שלה: התשוקה להקריב את עצמה למען הזולת, ליתר דיוק – למען שני הגברים שהיא אוהבת… 

האם גם מוריס ילך שבי אחרי האמונה הדתית? האם יוכל להתנחם בה? 
“איזה טיפש הייתי במשך שלוש שנים כשדמיינתי שהיא שייכת לי באופן כלשהו,” הוא אומר לעצמו, “אנחנו לא שייכים לאף אחד אחר. גם לא לעצמנו.”

אכן, הגוף שלנו מאפשר לנו לדעת עוצמות רגשיות, אבל, כך הוא לומד, בעקבות שרה, אין בו די: “אני שונא את הגוף הזה שהתענג כל כך אבל לא הצליח להביע את מה שחש הלב.”

מאחר שמוריס הוא סופר, יש ברומן עניין נוסף, ארס פואטי. גרין מתאר בו את לבטיו ככותב, את הבוז שהוא חש לכאורה כלפי “ההתקבלות” שלו. מצד אחד הוא בטוח שהפריצה שלו לקדמת הבמה הספרותית קרובה מתמיד. מצד שני מוריס, כנראה – בן דמותו, לועג לניסיונות להשוות אותו לסומרסט מוהם או לא”מ פורסטר. הוא רוטן בזעם על הדפורמציה המקצועית שלו כסופר: “אני שונא את נטייתי המקצועית שחומדת כל פירור מידע לצורכי כתיבה עד כדי כך שיצאתי לפתות אישה שלא אהבתי כדי להוציא ממנה את המידע שהיה ביכולתה לתת לי”, והוא משתף אותנו, הקוראים, בשיטת העבודה שלו: לכתוב בהתמדה קומפולסיבית בדיוק חמש מאות מילים כל יום: הוא טוען שבהגיעו למספר המילים הנדרש הוא עוצר, אפילו אם הוא נמצא באמצע סצנה… מעניין אם זהו וידוי של גרהם גרין, או שהוא רק עיצב כך את מוריס הבדוי…

לקראת סופו של הרומן מוריס־גרין מתאר את מאבקיו ליצירת דמות אמינה: “תמיד מתגלה דמות אחת שמסרבת בעיקשות להתעורר לחיים. אין בה שום דבר מזויף מבחינה פסיכולוגית, אבל היא תקועה, צריך לדרבן אותה, למצוא עבורה מילים, להפעיל עליה כל מיומנות מכנית שנרכשה בשנים של עמל כדי שתיראה חיה בעיני הקוראים”, והוא לועג, הפעם למבקרים: “לפעמים אני חש סיפוק מריר כשאחד המבקרים משבח אותה ואומר שהדמות הזאת משורטטת בצורה הטובה ביותר בספר.” 

כאן מתחברות שתי התימות העיקריות ברומן, שכן הוא ממשיך וכותב: “אני יכול לדמיין את אלוהים מרגיש בדיוק כך כלפי כמה מאיתנו. הקדושים, אפשר לשער, יוצרים את עצמם במובן מסוים. הם מתעוררים לחיים. הם מסוגלים לכל מעשה מפתיע או מילה לא צפויה. הם עומדים מחוץ לעלילה ואינם מותנים בה. אבל אותנו צריך לנהל בתקיפות. מצויה בנו עיקשות של אי־קיום. אנו קשורים בעבותות לעלילה ואלוהים מאלץ אותנו בעייפות לפעול, פה ושם בהתאם לכוונתו: דמויות שאין בהן שירה, אין להן רצון חופשי, והחשיבות היחידה שלהן היא שבמקום כלשהו, בזמן כלשהו, הן מסייעות לעטר את העלילה שבה אחת הדמויות החיות מתנועעת ומדברת, ומספקות לקדושים את ההזדמנויות להפגין את רצונם החופשי.”

נדמה לי שאי־אפשר להחמיץ את גדולת כתיבתו של גרהם גרין, המשתקפת כאן,  בציטוט המקסים הזה. הדברים מתקשרים גם לתחילתו של הרומן, ששם מוריס־גרין מסביר שלסיפור אין בעצם התחלה או סוף. הבחירה איפה לפתוח בו שרירותית, ותלויה בסופר – אלוהי הרומן ויוצרו. 

אני אוהבת את גרהם גרין ואת כתיבתו אהבת נפש (זכיתי אפילו לתרגם את אחד הספרים הקלילים שלו, המפסיד זוכה בכול). היא תמיד אלגנטית, מדויקת, ומפתיעה, ועם זאת, גם כשהיא לא צפויה, אי אפשר שלא לזהות את סגנונו המובהק, המערב אנושיות ופילוסופיה, חדות מבט, אירוניה והבנה עמוקה של טבע האדם. אני לא יודעת אם סוף הרומן הוא הטוב שבספריו. אהבתי מאוד את הסוכן החשאי, את The Heart of the Matter, ועוד רבים, כמו למשל The Comedians, שטרם כתבתי עליהם כאן בבלוג.  

תבורך הוצאת עם עובד על ההחלטה לתרגם את הספר מחדש לעברית נושמת ועדכנית, שגם אין בה השמטות מוזרות של פסקות, כפי שהיה במהדורה שראתה אור לפני שנים רבות בהוצאה של “מהדורת לאשה – השבועון לבית ולמשפחה”. נקווה שגם ספריו האחרים של גרין יזכו לתרגום מחודש. 

תרגמה מאנגלית: עפרה אביגד

The End of the Affair, Graham Greene

להלן השוואת התרגומים של פסקת הפתיחה של הרומן, החדש והנושן. החדש ראה אור בימים אלה, כאמור, בעם עובד, הקודם – בהוצאת זיו, במהדורה מוזרה שנקראת “מהדורת לאשה – השבועון לבית ולמשפחה”. התאריך של הוצאת המהדורה הקודמת אינו מופיע. כנראה שהספר ראה אור ב־1962, שכן מצאתי ביקורת שנכתבה עליו ב־9 בנובמבר של אותה שנה, בעיתון על המשמר. 

מדהים להיווכח שבמהדורה הקודמת ויתרו על פסקאות שלמות, דווקא כאלה שתורמות להבנת המשמעויות העמוקות של הספר, אבל כנראה הפריעו לעורך או למתרגם, שכן בלמו בעיניהם את שטף העלילה… 

בפסקה הראשונה השמיטו את כל הקטע שבו גרין־מוריס מסביר את עניין הבחירה של הסופר ברגע שבו יתחיל לספר את הסיפור, וגם את הקונפליקט לגבי תחושותיו של מוריס כלפי שרה וכלפי בעלה.

די מדהים לחשוב שקוראי הספר במהדורתו העברית הקודמת בעצם קיבלו ספר מקוצץ, “מוחלק” ולכאורה נוח יותר לבליעה ולעיכול. ובעצם – מוצר לגמרי פגום!

לסיפור אין סוף ואין התחלה: בשרירות לב בוחר לו האדם
את הרגע שממנו הוא מביט לאחור או קדימה. אך לאמיתו של דבר
האמנם “הבוחר” אני באותו ליל ינואר גשום, בכיכר, בשנת 1946,
במראהו של הנרי מילס הנוטה מעבר לנהר הגשר הרחב, או האם
תמונות אלו בוחרות בי?

וכי מדוע היה עלי לדבר אליו? הלא שנאתי את הנרי – ואף
את אשתו שרה שנאתי, ולכן אם יקרה ואכתוב משהו לשבחם של
הנרי ושרה מן הראוי לתת אמון בדברי: כותב אני כנגד נטית לבי,
כי בגאוותי המקצועית הריני מעדיף את הקרוב לאמת על הקרוב־
לשנאה.

תרגום: ר. רז (הוצאת ספרים זיו מהדורת לאשה – השבועון לבית ולמשפחה)

“רציתי להעלות באוב את אמיל מעולם המתים”, כותבת אורה אחימאיר בספרה החדש, בסלון של ברטה ומוסיפה: “אני אישה סקרנית ומבוגרת והוא רוח רפאים”… אמיל הוא נכדה של אחת משתי הנשים שהעסיקו את אחימאיר, עד שהקדישה לשתיהן את זמנה, מרצה וכישרונה, והנציחה אותן בספר שלפנינו. ובעצם, מה שעשתה לכל אורכו של הספר הוא בדיוק זה: להעלות אותן באוב מעולם המתים, לפענח את דמותן, לערב את דימיונה היוצר עם עובדות וראיות שמצאה בתחקיר מקיף שערכה, ולהחיות לא רק אותן, את ברטה ואמליה, אלא גם את התקופה, המקום והנסיבות המרתקות שבהן חיו: וינה של סוף המאה התשע־עשרה ווהמחצית הראשונה של המאה העשרים.

ברטה ואמליה היו בנות דוד שנישאו לאחים צוקרקנדל. שם משפחת המוצא של אחימאיר היה צוקרקנדל. “במשפחתנו אמרו שבין כל בעלי השם ההולך ונעלם יש קשר דם,” היא מספרת על תחילת ההתעניינות שלה בסיפור.

אחד מבני משפחת צוקרקנדל היגר לווינה בתחילת המאה ה-19, ושם נמשך הענף המשפחתי שלו, ואילו בני המשפחה האחרים, הענף העני יותר שממנו הגיע אביה של אחימאיר, נשארו בגליציה. סקרנותה ניצתה כנראה כי ידעה שברטה ואמליה הן בנות משפחה רחוקות שלה, אבל מה שלמדה עליהן, וההתמסרות שלה אל סיפורן, נמשך מתוך העניין הרב שעוררו בה. את העניין שחשה היא מיטיבה להעביר אלינו, הקוראים.

יש לנו אפילו מושג איך הן נראו: את דיוקנה של אמליה החל לצייר הצייר הנודע קלימט, אבל הספיק רק להשלים את פניה. שמלתה נשארה כרישום כללי, מתווה הכנה לקראת המשך היצירה שקלימט לא זכה להשלים, שכן הלך לעולמו. רפרודוקציה של אותו ציור מופיעה בחלקה הפנימי של הכריכה (וחלקו – גם על הכריכה החיצונית). את ברטה קלימט לא צייר, אם כי דווקא היא הייתה זאת שהתיידדה אתו, כמו גם עם מיטב אנשי הרוח שחיו בווינה באותם ימים, ביניהם אישים כמו פרויד, שטפן צווייג, מאהלר, ורבים אחרים. דיוקנה המצולם מופיע בחלקה הפנימי של הכריכה האחורית.

צילומים נוספים, מהסוג שאפשר למצוא בספר עיון או ביוגרפיה, מופיעים במקובץ בין דפי הספר. רואים בהם למשל ציור דיוקן של ברטה עוד לפני שנישאה, צילום של מערכת כלי האוכל שהוטבעו עליהם דיוקנאות בני משפחת המוצא שלה (כהוכחה לעושרם ושגשוגם בווינה, רק שני דורות אחרי שהגיעו לשם מגליציה), כמו כן מופיעים שם ציור דיוקן נוסף של ברטה אחרי שנישאה וזכתה לשם צוקרקנדל, ועוד כמה צילומים, ביניהם – זה של רהיטי הסלון שלה, שכן, יש לדעת, לאורך כל חייה נהגה ברטה לארח בביתה אחת לשבוע אמנים ידועים, פוליטיקאים ואנשי שם אחרים.

השילוב של ביוגרפיה ובדיון, תיאור של דמויות לא־מומצאות שאחימאיר מעלה אותן באוב בכלים ספרותיים, לצד עושר הפרטים שדימיונה מוסיף ומעלה, מייצר כתיבה יוצאת דופן: דוקו־דרמה מרתקת. כמו בספרה הראשון כלה, שבו חקרה את הדמות של אמה המנוחה, גם בספר שלפנינו שוזרת הסופרת חלקים מחייה. היא מתארת למשל את האנשים שעזרו לה במחקר, וגם כיצד הגיעה לווינה במסעות הגילוי שלה, בכל פעם בחברת אחד מילדיה. היא מספרת לנו על תרומתם של הילדים: לעודד, להציע כיוונים, לתמוך. כך למשל כשהתלבטה על מי מהשתיים לכתוב, על ברטה או על אמליה, הציעה לה בתה ענת “ללכת בעקבות שתיהן”, כפי שאכן עשתה.

התוצאה היא תיעוד לא רק של חיי שתי הנשים, אלא של התקופה שבה חיו: השנים שלפני מלחמת העולם הראשונה (שאז כונתה “הגדולה”, כי טרם ידעו שעוד מלחמת עולם צפויה…), השנים שאחריה, ולבסוף – הזוועות של השתלטות גרמניה על אוסטריה, ומה שעבר על היהודים בכלל, ועל ברטה ואמליה ובני משפחתן בפרט, במהלך המלחמה.

סיפור חייהן של ברטה ואמליה מלמד אותנו רבות על מעמדן של נשים באותן שנים. ברטה, למשל, הבינה כבר בצעירותה ש”האפשרויות העומדות לפניה מוגבלות”, שכן “נשים בזמנה היו כלי וקישוט, רחם ושדיים, פיתוי ורומנטיקה. הן לא נועדו להיות סופרות, ציירות, מוזיקאיות, עיתונאיות ומדעניות”. היא הבינה, אם כן, כי “עליה לכוון את כוחות היצירה שידעה שחבויים בה לאפיק היאה לנשים, לסלון ביתה.”

חרף המגבלות התפתחה ברטה בתחומים נוספים: היא הייתה לעיתונאית ולמבקרת אמנות, התיידדה מאוד עם האח של גיסה, הבעל של אחותה שנישאה לצרפתי וחיה בפריז. שמו של האח: ז’ורז’ קלמנסו, שכיהן פעמיים כראש ממשלת צרפת.

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה פעלה ברטה נגד המלחמה, ובכך קנתה לעצמה אויבים מקרב אוסטרים “פטריוטים”, אבל בתום המלחמה נעזרה בקשריה עם קלמנסו כדי להקל על אוסטריה המובסת ולמנוע חרפת רעב מילדי ארצה.

אמליה לעומתה הסתפקה בחיים כרעיה, אשת רופא ואם לילדים. בזמן מלחמת העולם הראשונה יצאה עם בעלה לחזית ופעלה כאחות. מסירותה לא מנעה את הגורל שיועד לה, הן המשפחתי והן מצד ההיסטוריה.

אחימאיר מתארת את סוף חייהן של שתיהן. לאחת – סוף טרגי ומחריד, לאחרת – סוף עגום, אך מפויס יותר. היא לא יכלה להימנע מהשימוש בדימיונה כדי לייצר גם סוף שונה לאחת מהן: היא “מביאה” אותה לירושלים של אחרי מלחמת העולם השנייה ומנצלת את ההזדמנות כדי לתאר בפנינו את התקופה הפוסט־מנדטורית ואת הווי החיים בישראל של אותם ימים.

מעניין במיוחד אחד ממשפטי הסיום של הספר: “את ספרך את צריכה להקדיש למאמציהם הבלתי נלאים אך חסרי התועלת של יהודים להשתלב בכל תרבות, להיות נאמנים ופטריוטים, להיות פטרוני מדע ואמנות”, היא אומרת לעצמה ומוסיפה את הלקח שהגיעה אליו בתום הכתיבה: “כל מה שינסו – חנופה, שוחד, הומור וכישרון – לא יעזור. לזמן־מה נהיה נסבלים, ואז תתעורר שנאה ושוב נצטרך לברוח ולהתחיל מחדש במקום אחר. זו תמצית קורות היהודים”.

בן העשר וחצי אמר מיד, להפתעתי: “אבל זה לא ספר חדש, כבר קראתי אותו…” ולא היה מעוניין לקרוא אותו שוב, ולשתף אותי בדעתו.

גם אני כבר קראתי – ומזמן – את שני הסיפורים הללו, שכתבה גילה אלמגור. זכרתי עד כמה התרגשתי מהם, כמו גם, כמובן, מהסרט “הקיץ של אביה” שבו גילמה אלמגור את דמות אמה, ובכל זאת, ובניגוד לנכד, החלטתי לשוב ולקרוא אותם.

גיליתי שיופיים לא התפוגג במרוצת השנים, ואולי אפילו נוסף משהו לעוצמתם, להשפעתם עלי כקוראת, לעצב ולכאב, אבל גם לחסד המיוחד שניחנו בהם.

מאז שהקיץ של אביה ראה אור לראשונה נהפכה סצנה מתוכו למטבע לשון: “מי מפחד מהקיץ של אביה?” שואלים בבלוג שכותבו מספר בו על אירוע שאף אחד מהמוזמנים לא הגיע אליו; הכותרת “הקיץ של אביה – גרסת הפייסבוק” הופיעה במאמר ב”ישראל היום”, המתאר חשש של ילדה בת עשר שאיש לא יגיע למסיבת יום ההולדת שלה, וב-ynet הופיע מאמר שכותרתו “הקיץ של אביה: חתונה על המונדיאל זה סיכון” שמסביר מדוע לא כדאי לקבוע מועד של חתונה במהלך משחקי כדורגל חשובים. הכול יודעים שהביטוי “הקיץ של אביה” נלקח מהסצנה הבלתי נשכחת בספר, ואחרי כן – בסרט, שבה האם פגועת הנפש מכינה לבתה הקטנה חגיגת יום הולדת, שילדי השכונה לא הגיעו אליה.

סצנת יום ההולדת שבסרט אף זכתה במקום הראשון במצעד 70 הרגעים הגדולים בתולדות הקולנוע הישראלי, וגילה אלמגור סיפרה כי היא “כמעט אחד לאחד כמו שהיא נעוצה בזיכרון שלי.”

יכולתה של אלמגור לספר את סיפורה העצוב, הנוגע כל כך ללב, העניקה לו פשר ומשמעות, במובן הוויקטור פראנקלי של המילה. אלמגור נתנה בו את רשות הדיבור לא רק לעצמה, הילדה היתומה מאב שנאלצה לגבור על התמודדויות קשות מנשוא; היא העניקה קול גם לילדים אחרים שנאלצים להתגבר על ילדות בלתי אפשרית, ולצמוח ממנה אל חיים של הצלחות, מימוש עצמי והישגים.

הסיפור השני, “עץ הדומים תפוס”, מתרחש ארבע שנים אחרי “הקיץ של אביה”. עלילתו נפרסת בתוך פנימייה לילדים שאיבדו את משפחותיהם, רובם – בשואה, ואחרים, כמוה, כאן בארץ ישראל. הסיפור נפתח בוויכוח המוכר היטב לכל מי שחי בשנות החמישים, או חקר את אותה תקופה: “האם על ממשלת ישראל לקבל פיצויים ממשלת גרמניה על פשעי הנאצים או לסרב?” זכור היטב “נאום השילומים” שנשא מנחם בגין בינואר 1952, ובו טען, בין היתר, כי הסכם השילומים אינו מוסרי. האם לילדה כמו אביה, גיבורת הסיפור, שנולדה בישראל, יש זכות להביע דעה? ומה יטענו חבריה לפנימייה, אלה שנולדו וגדלו שם, באירופה, ואיבדו בשואה את הוריהם ואחיהם?

הסוגיה היא רק הרקע ההתחלתי לשני סיפורים אנושיים הנפרסים בפנינו ב”עץ הדומים תפוס”: האחד – סיפורה של יתומה שאביה, כך התברר, נשאר בחיים ואיתר אותה, והיא אמורה עכשיו לנסוע אליו לפולין, והאחר – זה של ילדה שגבר ואישה טוענים שהם הוריה, אבל היא מסרבת ללכת אליהם.

בשנות החמישים התגלו סיפורים רבים כאלה, וגילה אלמגור מיטיבה לתאר אותם, את סערות הנפש שגרמו, כמו גם את הווי החיים המיוחד בפנימייה, ששימשה בית חלופי לילדים.

מרגש מאוד לקרוא על הקשרים האמיצים שנוצרו שם, בפנימייה, ואיך הילדים החוסים בה נהפכו למשפחה חלופית, תומכת ואוהבת. הסיפורים כתובים היטב: בונים את המתח ההולך וגובר, ואת ההתרה. אין בהם בהכרח נחמה ישירה, שכן לא לכל סיפור יכול להיות סוף טוב, אבל בכל זאת, גם כשעלילת החיים עצובה להפליא, יש בכתיבתה של אלמגור ממד חשוב מאוד של חסד. אנחנו נוכחים שאפשר להתחזק ולתמוך בזולת, גם כשהמציאות מרה וקשה מנשוא, ולומדים מה כוחה המרפא של האהבה.

טוב עשתה הוצאת עם עובד שהוציאה שוב לאור את שני הסיפורים היפים והחשובים הללו. יש לקוות שדור חדש של קוראים יזכה להגיע אליהם ולקרוא אותם. למרבה השמחה, בסופו של הספר נוספו אחרית דבר מאת תמר הוכשטטר, וכמה תצלומים מתוך הסרט, כמו גם איורים מאת מריאנה רסקין, שפזורים לאורכו.

למן תחילת המאה העשרים המדינה מנסה לחלוק את ההון האנושי, חלוקה רחבה ככל האפשר. זו מטרת ההשכלה להמונים. פתיחת בתי ספר ואוניברסיטאות לכול היא ניסיון לוודא שכישורים יקרי ערך לא יישארו נחלתם של קומץ מיוחסים ומשכילים בלבד. עתה, ככל שאנו יוצאים מ”עידן העבודה”, “המדינה הגדולה” חייבת לנסות
לחלוק גם את ההון המסורתי.

[…]

יש תקדים לכך. קרנות העושר הריבוניות של היום, מאגרים גדולים של עושר בבעלות המדינה המושקעים במגוון השקעות, ממלאים תפקיד דומה. הקרן הגדולה בעולם מסוג זה, ששוויה מעל טריליון דולר, היא בבעלות נורווגיה. לאחר שנורווגיה החלה לפתח את מאגרי הנפט שלה, ובמקום לבזבז את כל הרווחים מיד, הקימה הממשלה קרן “למען העם הנורווגי”. מספר תושבי נורווגיה עומד על כ־5.2 מיליון נפש, וכך לכל אזרח יש חלק בקרן ששוויו מגיע לכ־190 אלף דולרים. מדי שנה מועברים חלק מכספי הקרן לכלכלה הנורווגית ומושקעים בה.

הנושא מעניין אותי. הוא חשוב מאוד, והוא יכול בעצם לגעת מקרוב בכל אחד מאתנו. הוא עוסק, בגדול, בהתמודדותם של בני הדור השני והשלישי בגרמניה עם העבר הנאצי של ארצם.

סוזן ניימן,חוקרת יהודייה אמריקנית שחייתה כמה שנים בישראל, וזה כמה עשורים – בברלין, שואלת בספר איזה לקח אפשר להפיק מהאופן שבו למדו הגרמנים להביט בעין מפוכחת על עברם הנאצי. היא בוחנת את התהליכים הנפשיים והחברתיים שעברו על החברה הגרמנית מתום מלחמת העולם השנייה ועד היום.

ב-1945 חשו לדבריה רוב הגרמנים שהם בעצם הקורבנות האמיתיים של המלחמה. מקץ כמה עשורים הם למדו להכיר באשמה של בני ארצם והם מבינים שסבלם נבע מהמעשים שלהם עצמם, והיה תוצאה ישירה של בחירותיהם השגויות ושל אלימותם הרצחנית.

את ניימן מעניינות השאלות האלה שכן היא מבקשת להשליך מהן על ארצות הברית ועל האופן שבו היא מתמודדת עם זוועות העבר שלה: רצח התושבים הילידים במהלך כיבוש האדמות על ידי הלבנים, ויותר מכך – העבדות של מיליוני בני האדם שנחטפו מאפריקה והובאו לארצות הברית בכוח הזרוע, וגם – היחס המפלה והמחפיר ששחורים ממשיכים לספוג בארצות הברית גם כיום. האם, למשל, מוצדק להפיל פסלים של גיבורי הקונפדרציה, אלה שנאבקו במהלך מלחמת האזרחים נגד החלטתן של מדינות צפון ארצות הברית לבטל את העבדות?

באותו הקשר אפשר להיזכר בכותרת של ידיעה שעלתה כאן, בישראל, בעיתון גלובס ביוני 2020: “155 שנה לאחר תבוסתן של מדינות הדרום, מנהיגיהן והגנרלים שלהן חוזרים ונענשים • פסליהם מותקפים, מסולקים מכיכרות הערים ומרחובות מרכזיים • משרד ההגנה נתבע למצוא שמות אחרים לעשרה בסיסי צבא הקרויים על שם גנרלים דרומיים • איך זה קרה, ולאן זה עלול להגיע?” רוח הדברים המשתקפת מהכותרת די ברורה: נראה כי מי שניסח אותה סבור שמי ש”תוקף” פסלים של הגנרלים שנלחמו נגד שחרור העבדים במדינות הדרומיות של ארצות הברית נוהג בברבריות. אין ספק שאמריקנים רבים מסכימים עם העמדה. כמה שעות אחרי שמפגינים ניסו להפיל את פסלו של הנשיא השביעי אנדרו ג’קסון ליד הבית הלבן, הורה , דונלד טראמפ, נשיא ארצות הברית דאז, לרשויות הפדרליות לעצור את כל מי שיפגע ברכוש ציבורי, וקרא לגזור עליהם עשר שנות מאסר.

בעניין זה תוהה ניימן: האם היה מישהו מצפה מניצולי שואה להשלים עם פסלים של מפקדי אס-אס, אילו הוצבו במרחב הציבורי?

התשובה כמעט מובנת מאליה, למי שאינו מכחיש שואה, כמובן.

ניימן בונה את הטיעונים שלה לאט, נדבך אחרי נדבך. בין היתר היא משווה בין עמדותיהם של גרמנים שחיו במערב גרמניה, לאלה שחיו במזרחה. מעניין למשל לגלות שה”מיתוסים” השכיחים בשתי הגרמניות היו שונים מאוד: בגרמניה המזרחית האמינו שגם במהלך המלחמה פעלה ארצם “כמדינה אנטי-פשיסטית”, ואילו בגרמניה המערבית האמינו האזרחים שלאף אחד, ממש לאף אחד, “לא היה שמץ של מושג על המתרחש במזרח”, כלומר – איש לא ידע על רצח העם ועל הזוועות שביצעו לא רק אנשי האס-אס והגסטפו, אלא גם חיילי הוורמכט.

אפשר להבין מרוח דבריה של ניימן שאת מזרח גרמניה היא נוטה להצדיק יותר. בעיניה יש הבדל גדול בין מי שהחל את דרכו עם אידיאולוגיה שבה “הכול צריכים להיות שווים”, אבל דרכיו התעוותו, כלומר – סטלין, לעומת מי שלא הייתה לו בעצם אידיאלוגיה, אלא רק נחישות ואמונה שזכותו המלאה לתקוף את שכנותיו ולגזול מהן כל מה שעולה על דעתו.

קשה לקבל את כתב המחילה המסוימת שהיא מעניקה לפושעים מהצד הסובייטי. כך היא כותבת למשל: “גרמניה המזרחית הותירה אחריה הררים של תיקי שטאזי, לא הררים של גופות.”

לא קל לקרוא את הקלילות שבה היא פוטרת את הפושעים של גרמניה המזרחית, ושל ברית המועצות הסובייטית. אכן, סטלין לא נקט רציחות שיטתיות ותעשיתיות של רצח־עם, כמו שעשה היטלר ליהודים, אבל הטרור שבו פעל כנגד אזרחי ארצו, עשרות המיליונים מבני ארצו שרצח, אינם עניין של מה בכך, וקשה לי לקרוא ספר שמקל בכך ראש, גם אם רק מתוך השוואה עם היטלר.

הייתי מתגברת על ההסתיגויות וקוראת את הספר עד סופו, כדי להבין את הטיעונים שהיא בונה בעניין השחורים בארצה, אבל מה שהקשה עלי את הקריאה, עד שבלם אותה לגמרי, היה איכות התרגום.

פסקאות שלמות קראתי וחזרתי וקראתי, וגיליתי שאני פשוט לא מבינה מה כתוב.

הנה כמה דוגמאות:

“שמרנים חושבים במונחים לאומיים ולא במונחים חברתיים. לא תזכה אצלם בקולות באמירת האמת: העובדה שסגנון חיינו הנוח מבוסס על ניצול ארצות מתפתחות היא הסיבה העיקרית לזרם הפליטים. ואף על פי כן צריך לומר: אינכם יכולים לפעול באמת למען צדק חברתי בארץ אחת בלי לעבוד לשם כך בשאר העולם”.

“לא תזכה אצלם בקולות באמירת האמת?” אולי לא תזכה שיבחרו בך, אם תאמר את האמת? אין לי מושג!

“בלי לעבוד לשם כך?” אולי – בלי לפעול למען…?

עוד דוגמה:

“השריד היחיד של סמל מזרח גרמני שנותר בברלין כיום הוא האיש העליז הקטן המסמן לעצור או לעבור ברמזורים, שנראה במתכוון מושך יותר מן הטיפוסים דמויי הרובוטים שוויסתו פעם את תנועת הולכי הרגל הברלינאים. אם ברצונכם לקחת הביתה ספל גדול או חולצת טי ועליה תמונה המסמלת את העיר, אין דבר קל מזה. בחנויות המזכרות לעולם לא יאמרו לכם כיצד היה פעם הכול, ואנשי המכירות הצעירים אינם יודעים זאת מן הסתם בעצמם.”

את המשפטים הכתובים באות עבה פשוט לא הבנתי. אולי: “בחנויות שמוכרים בהן מזכרות לא יוכלו לספר לכם איך נראו הדברים בעבר”?

ועוד אחת:

“גרמניה המזרחית לא היססה לנצל לצורכי התעמולה שלה את העובדה שגרמניה המערבית לא חקרה את הנאצים לשעבר וגם לא העמידה אותם לדין, אך הדבר אינו מפחית מהאמת שבה.”

שבה? לא הבנתי במה.

ומה בדבר אסירים במחנות ריכוז שלבשו “חליפות, הנושאות טלאי צהוב”? חליפות? זה מה שלבשו שם? חליפות “הנושאות”?

וכאן:

“דיפלומט מגרמניה המערבית, שמרן בדעותיו שבילה עשר שנים בתפקיד בגרמניה המזרחית, הוא אחד ממקורות המידע שנשאר ללא רבב ככל האפשר למרות נאמנותו האידאולוגית. מקור אחר אפשר למצוא במספרים. בעשרים השנים האחרונות ייחדה גרמניה משאבים רבים לבחינה היסטורית קפדנית של העבר הנאצי. ארגונים ממשלתיים חשובים, כמו משרד החוץ או משרד המשפטים, מימנו מחקרים שמראים כי נאצים לשעבר רבים המשיכו לעבוד בהם לאחר המלחמה. תעשיות חשובות הלכו בעקבותיהם.”

“נשאר ללא רבב?” מקור אחר אפשר למצוא במספרים? בעקבותיהם? בעקבות מי?!

והפסקה הזאת: “איש בגרמניה אינו מפקפק שהאנטישמיות זיהמה את מרבית האוויר שנותר לנשימה באותן שתים עשרה שנות כלא. אך כל אחד בגרמניה יודע שההילה ההרואית שעדיין אופפת את שרידי הוורמכט וחלליו יונקת מן התבוסה לאויב הקומוניסטי. רק כוחות ימניים באמת טוענים כך. אף על פי כן אפשר לשכך את האשמה המתמשכת שרק גרמנים מעטים יכולים להשתחרר ממנה בשינוי האנטי-קומוניזם הנאצי, אבא, או סבא, אולי לא הרים את נשקו להרוג יהודים חסרי ישע. היו אלה הבולשביקים שאותם חיפש; היהודים רק ניצבו בדרכו. ככל שהבולשביקים נראים גרועים יותר היום, כך הנאצים נראים טובים יותר במבט לאחור. אם הפשיזם והקומוניזם שווים, האם אין פירוש הדבר שגם אבא וסבא נלחמו ברשע?”

טוענים “כך”? מה הם טוענים? אולי מוטב היה לכתוב “מבטאים זאת בגלוי, או במפורש”? ומה פירוש “בשינוי האנטי-קומוניזם הנאצי”?

ולא אזכיר שיבושי לשון כמו “זה את זו” במקום זה את זה, או העברה של מונחים לתרגומית, למשל, “שלא להזכיר שאיננו יודעים כמה אפריקנים מתו בנתיב הים הראשי מאפריקה לאמריקה”: הביטוי האנגלי not to mention זועק מתוך העברית.

היו קטעים שלמים שלא הבנתי. או פרטים. מישהי שאחותה “המבוגרת” (כנראה באנגלית elder, כלומר – הבכורה, או הבוגרת ממנה) “הייתה בת שנתיים” ולא הצלחתי להבין אם ניצלה או נספתה, ועוד ועוד מהמורות. עד שתש כוחי והפסקתי לקרוא. ויתרתי על הספר.

חבל!

עם עליית המדרגה במבצעי אצ”ל נגד בריטים וערבים ב-1947 הגדיר דבר המערכת בעיתון ההסתדרות דבר את הפעולות הללו “רצח לשם רצח”, ובידיעות חדשותיות באותו גיליון כינו את המבצעים בשמות כמו “הבריונים אחוזי טירוף הדמים” ו”הפורשים המרצחים”.

בן־גוריון צוטט אומר שהתימנים הם האחראים לטרור בארץ, ודוברים ממסדיים אחרים ציינו כי הדרך להתגבר על הטרור היא הקמת מועדונים לנוער מערות המזרח. ועד העדה הספרדית והתאחדות התימנים מחו על התיוג, ובן־גוריון התנער מהדברים, אולם גם בזמן מלחמת 1948 המשיך לתלות מעשי טרור במזרחיות של מבצעיהם. לאחר הטבח בדיר יאסין כתב: “כורדים ואחרים, אנשי אצ”ל, מתפארים בדיר יאסין”.

כך נהג גם ישראל גלילי בעקבות הטבח בכפר דואימה במורדות הר חברון בסוף אוקטובר 1948. למרות הגיוון החברתי והעדתי של חיילי גדוד 89 שכבשו את הכפר, ולמרות העדויות כי “מפקדים בעלי תרבות [שם קוד לאשכנזים] […] הפכו רוצחים שפלים”, הסביר גלילי את מעשי הזוועה: “אף שם רבים מלח”י, צרפתים, מרוקנים, מועדים להתנהגות חמורה”.

זו הייתה התודעה של עילית תנועת העבודה: מעשי זוועה של מרוקאים ואנשי הימין נובעים מאופיים, מתרבותם או מההיסטוריה שלהם. מעשים דומים של אנשי שמאל אשכנזים – שאין בה כדי להעיד על המבצעים.

וכך תמצת את ראייתו בן־גוריון בכנס הפיקוד הגבוה בשנת 1950: “לחנך את הצעיר, הבא מארצות אלו, לשבת בבית הכסא כמו אדם, להתרחץ, לא לגנוב, לא לתפוס נערה ערבית ולאנוס אותה ולרצוח אותה – זה קודם לכל שאר הדברים […] קיבוץ גלויות מביא לנו אספסוף. היתוך האספסוף הזה, גיבושו החדש, גיבוש אנושי, יהודי, ישראלי ואחרי זה צבאי – זהו היסוד לצבאיות”.

הרמטכ”ל יגאל ידין גרס אף הוא שיוצאי ארצות האסלאם אלימים יותר והציע הסבר: “האיש הזה היה מדוכא על ידי הערבים ועכשיו ניתנה לו האפשרות להיות שליט.”

“על מה הסדרה?” שואל את עצמו חגי לוי במאמר האחרון בספר הנערים: פולמוס, שראה אור שלוש שנים אחרי שהוקרנה לראשונה הסדרה “הנערים” שעליה הוא נכתב. יצרו אותה ב-2019 ישראלים ופלסטינים בשיתוף פעולה עם רשת הטלוויזיה האמריקנית HBO. 

באנגלית נקראה הסדרה Our Boy, שם שמעיד על הסיבה לכך שחלקים בחברה הישראלית התקוממו נגדה, שכן היא נוצרה בעקבות שני אירועים קשים וטראומטיים: שלושת הצעירים הישראלים – גיל־עד שער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח – שמחבלי חמאס חטפו ורצחו, וזמן קצר לאחר מכן – הרצח של מוחמד אבו ח’דיר, ששני קטינים יהודים, ביחד עם הדוד שלהם, חטפו ורצחו אותו כ”נקמה”. מי הם, אם כן, “הנערים ‘שלנו'”? הסדרה לא נגעה כמעט ברצח היהודים, והתמקדה ברוצחים היהודים, בנרצח הערבי ובהוריו הדואבים. אחת מכותבות המאמרים בספר, חיותה דויטש, מעידה על קרבה שחשה אל הנרצחים היהודים: הם למדו באותה ישיבה תיכונית שבנה למד בה, היא מכירה היטב את הטרמפיאדה שממנה נחטפו, ומכירה מילדות את אמו של אחד מהם. דויטש מספרת שמלכתחילה התקשתה לצפות בסדרה, אבל “לאחר זמן מה של צפייה” חלחלה בה ההבנה שהסדרה אינה חוטאת לאמת ולצדק. היא, דויטש, אמנם לא שינתה את דעתה על הסכסוך היהודי־פלסטיני, אבל הסדרה הרחיבה את עולמה, חרף האג’נדה המלווה אותה, שכן היא “מעשה של אמנות שיש בו כוח ותבונה,” והיא “הגונה דיה, גם אם בעתיד תהיינה הגונות ממנה שיספרו את סיפור הימים ההם.”

אז מה משיב לעצמו חגי לוי לשאלה “על מה הסדרה”? לוי היה אחד מיוצריה, ביחד עם יוסף סידר ותאופיק אבו ואיל. תשובתו: “הסדרה נועדה להבין פשע שנאה.”

שוקי בן נעים, אחד מתסריטאי הסדרה, מסביר במאמרו “עלייתו ונפילתו של החוקר גבריאל ראנד” כי הכותבים לא שאלו את עצמם “מה אנחנו רוצים לומר?” והוא מוסיף: ” – לו ידענו, היינו כתבים מאמר דעה.” לפיכך, כשהתיישבו לכתוב שאלו את עצמם “מה אנחנו רוצים לחקור?” וגם מהו “הדבר הזה שאנחנו יודעים שאנחנו יודעים שאנחנו לא יודעים, אבל רוצים לדעת.” וליתר דיוק: “במקרה הזה השאלה הייתה ‘מה טיבו של הטרור היהודי? איך נראה המנגנון הפנימי והסודי שלו, שמוליד מעשים מפלצתיים דוגמת דומא?'” 

יש ערך רב בהגדרה הזאת, לגבי האופן שבו אמן ניגש לתהליך היצירה, כמו שעושה גם חוקר באקדמיה, שמבקש למצוא במחקרו תשובה לשאלה שמטרידה ומעסיקה אותו! 

הספר שלפנינו כולל שלל מאמרים שכתבו חוקרים ויוצרים בעקבות הסדרה: תגובותיהם אליה, מסקנות שהסיקו בעקבות העבודה עליה או הצפייה בה. והוא מרתק ומאלף לכל אורכו. 

מעניין מאוד לראות איך כל אחד מהכותבים “לקח” את התגובה שלו לכיוון אחר לגמרי, שנובע, כמובן, מהשקפת עולמו וממוקד העניין שלו. 

עניינו אותי למשל כל הכותבים שהצדיקו את העיסוק בסדרה ובהשלכותיה על המציאות החוץ אמנותית, על הוויית החיים שלנו כאן בארץ, יהודים וערבים, ישראלים ופלסטינים, שכן ראו בה יותר מאשר סתם עוד סדרת טלוויזיה שנועדה לבדר את הצופים ולהעשיר את קופתם של היוצרים.

היו כותבים שנראה כאילו “שכחו” כמעט שהסדרה אינה מתעדת את המציאות, אלא רק מתארת אותה באמצעים אמנותיים. כשניר חסון, עיתונאי מעיתון הארץ, מצטט דברים שאומרת אחת הדמויות: איאד, שמסביר מדוע משפחתו של הנרצח צריכה להגיע אל בית המשפט שבו נשפטו הרוצחים, למרות התנגדות הסביבה שלהם, הוא אומר “אנחנו חיים כאן”. חסון מסביר שהמשפט הזה שאומר איאד “הוא גם הניצחון הגדול ביותר של הפלסטינים על מדיניות ה’הפרד ומשול’ של מדינת ישראל” שהרי “בעבור כל קבוצה פלסטינית יש בכוחה [של ישראל] להציע סל של גזרים ומקלות: לעזה היא יכולה להציע עוד סולר לחשמל או כספים מקטאר, לערביי הגדה אפשר להציע עוד סולר לחשמל או הסרת מחסומים, ולערביי ישראל – עוד תקציבים לכבישים או לבתי ספר. על המקלות אין צורך להרחיב.” חסון מסביר כי בהגעתם של הוריו של אבו ח’דיר למשפט, אלה שבסדרה, וגם האמיתיים, הם חזרו והצהירו, חזרו ואמרו לעולם “אנחנו חיים כאן,” ולפיכך חיזקו את הדרישה שלהם “לִזְכוּתם על העיר” שבה הם גרים והדגישו ש”את המקום הזה כבר אי אפשר לחלק.”

היו כותבים שהסבירו במפורש מדוע יש לראות בסדרה תופעה משמעותית שמשליכה על המציאות שנמצאת מחוץ לה, בעולם האמיתי. כך למשל מסביר כפיר כהן לוסטיג, עמית מחקר בכיר וראש תחום גלובליזציה וריבונות במכון ון ליר בירושלים, כי “סדרות טלוויזיה נעשו בימינו מה שהיה פעם הקולנוע ומה שהמוזיאון תמיד מקווה להיות – אמצעי פופולרי וזמין שאפשר לתרגל דרכו חיים פומביים ודמוקרטיים.” כמו כן הוא טוען כי “הדיון הציבורי שהתנהל בעניין ‘הנערים’ הוא עדות לחשיבות ההולכת וגדלה של הטלוויזיה כאמצעי לדיון דמוקרטי אזרחי, מעין ממשק טכנולוגי־דמיוני שהכלל יכול להתבונן באמצעותו בבבואה המסוימת שלו ולהתקיים דרך המעשה הפרשני,” שכן “הציבור מתייחס בכובד ראש למשמעות הפוליטית של עבודת אמנות.” 

עמוס פריבס, פסיכולוג קליני, טוען בפתח דבריו כי “ליצירות אמנותיות טובות, במיוחד אם הן פוליטיות, יש השפעה דומה לאופן הפעולה של חיסון”, שכן “חשיפה לגרסה מדודה של האיום” מאפשרת בשני המקרים “לפתח נוגדנים כדי להיאבק בו בעתיד,” ואורית דודאי, מטפלת באמנות, מסבירה ש”בעוד פרויד הציע כי מיתוסים ואגדות הם מרחב לעיבוד קולקטיבי של הלא־מודע, כיום הטלוויזיה נתפסת כאמצעי אשר משפיע על הזיכרון הקולקטיבי של הצופים, באמצעות דימויים חזותיים העוברים מסגור מחדש לכדי סיפור חזותי אחיד וחריף, הצופים נחשפים לידע קוגניטיבי, פוליטי ומוסרי על העולם.” ולכן, היא טוענת, “היחסים בין הצופה לטלוויזיה הם גורם מתווך בין עמדות פנימיות למציאות.”

מתוך כל המאמרים העוסקים בסדרה, רק אחד, זה של איתי חרל”פ, מתמקד בשאלה – האם יש לראות בסדרת טלוויזיה ייצוג של המציאות. האם, הוא תוהה, דוקו־דרמה “יכולה ‘לא לעוות את המציאות'”? שהרי “כל טקסט המתיימר להציג מקרה אמיתי, כולל היצירה התיעודית, אינו מציע שכפול של המציאות אלא ייצוג שלה.” האם, הוא תוהה, אין הסדרה חושפת “את הנחות היסוד הבעייתיות של ‘האמת’ החדשותית”?  קיבלנו בסדרה “סיפור מעניין, דרמטי, בנוי כהלכה” שבה בעת מפעיל עלינו מניפולציות רבות עד ש”קשה לחלץ את הבידיוני מהתיעודי, או את המומצא מהמציאותי.”

סמי שלום שטרית לעומתו מתייחס אל הסדרה כאילו היא המציאות עצמה. הוא חושף את מה שבעיניו הכי חשוב בה: את האופן שבו היא חושפת משהו ממניעיהם הנפשיים של הרוצחים היהודים, כפי שהם מוצגים לפנינו. הניתוח שלו מרתק. הוא מתחיל עם, לא פחות, יגאל עמיר. טוען שאת הלה, “צעיר דתי־לאומי ממוצא תימני” רדף בעיקר הצורך להשתייך, כלומר – להתקבל באמת לשורות הציבור הציוני הדתי־אשכנזי, “להיות ראוי להיות אחד מהם”, ולשם כך “היה חייב להיעשות פטריוט קיצוני”.  בעיניו של שלום שטרית שאלת הזהות היא זאת שמדריכה “מיליוני מזרחים”, וש”בתוך הרצף הטרגי הזה נמצא גם סיפורם של רוצחי מוחמד אבו ח’דיר”, שהוא מונה אותם בשמותיהם הבדויים (זהותם האמיתית של שני הקטנים חסויה). מכל מקום, גם אם שלום שטרית מדבר על הדמויות הבדויות כאילו הן לא ייצוגים אמנותיים אלא בני אדם אמיתיים, דיונו בסדרה מעמיק ומרתק, שכן הוא מבאר את מקורות התמיכה בכת־תומכי־נתניהו: “גם היום המזרחים שצווחים ‘רק ביבי’ ותוקפים את המפגינים נגדו חשים במעמקי נפשם שאם יופל נתניהו, הם יאבדו את הישראליות שלהם, את היותם יותר ציונים מציונים – מעמד שהם חייבים לעבוד קשה בעבורו, להראות ולהציג את נאמנותם הלאומית.”

גם המאמר “זרים בבית: נעורים בצל דיכוי בירושלים המזרחית” שכתבה נסרין עליאן, עורכת דין ומשפטנית, מומחית לזכויות פלסטינים בישראל, בשטחים ובירושלים המזרחית, מרתק. עליאן מראה את נקודת המבט הפלסטינית, מדוע, למשל, הרכבת הקלה בירושלים, שבעיני החברה הישראלית היא “סמל של קדמה, נגישות ונוחות”, היא, בעבור הפלסטינים רק “עוד סמל לכיבושה של ירושלים המזרחית ולניצול האדמה והשכונות הפלסטיניות.” היא מספרת על המאבק המתמשך על ספרי הלימוד, ועל תוכנית הלימודים בכלל; מתארת את התחושה שבה “השופט הוא אויבך”, ומסכמת: “יוצרי הסדרה בחרו להתרכז ולהעמיק בדמויותיהם של שלושת הרוצחים וברקע שהביאם למעשה הנתעב, ובאיש השב”כ מעורר האמפתיה סימון. בכך הם הזניחו את סיפורו של מוחמד, והוא מוזכר רק לצידם או כרקע במשפט הרצח ולמעשה נהפך לתפאורה של הסיפור המרכזי.” בעיניה הסדרה איננה אלא “עוד מהלך ישראלי אנוכי המתמקד במתחים בתוך החברה היהודית, ואין בינו ובין החברה הפלסטינית דבר מלבד ניצול של טרגדיה אנושית פלסטינית לשם הגעה למסכים בעולם.” 

המאמרים האחרונים בספר הם תיעוד של שיחות בין יוצרי הסדרה. השיחה בין תאופיק אבו ואיל לסייד קשוע מעניינת, אך גם מכאיבה מאוד. אבו ואיל מסביר שנעתר להזמנה להשתתף בצוות הכותבים כדי שהצד הפלסטיני יוצג כיאות (לא נראה שנסרין עליאן סבורה שהצליח במשימה…). השניים מתארים את תחושות הניכור והפחד ששולטות בחייהם. את הידיעה שלעולם לא יוכלו להשתלב באמת ועד הסוף בשום חברה: קשוע, כזכור, היגר לארצות הברית. האם שם הוא חש באמת “בבית”? כנראה שלא. אבל מכאן הוא נס, כך הוא מספר, בקיץ של 2014, “עזבנו את הבית כמו שהוא וטסנו לשיקגו”, בימים ששרר לדבריו בירושלים “חושך מוחלט”, בעקבות “החטיפה והרצח של שלושת המתנחלים ואז רצח אבו ח’דיר”. אותה מציאות, לא הסדרה שנוצרה בעקבותיה, שינתה את חייו, כנראה – לצמיתות. האם, הוא תוהה, “אפשרי להציג בטלוויזיה, ישראלית או אמריקאית, סיפור שהפלסטיני בו הוא כלל לא קורבן אלא גם גיבור לאומי שמתנגד לכיבוש בדרכים לא אלימות, או דווקא אלימות? אתה חושב שדבר כזה יכול לעבוד? כלומר ‘פאודה’, אבל הפוך?” תאופיק משיב לו: “כרגע לא. אני חושב שאם אתה או אני היינו באים לHBO ואומרים להם שאנחנו רוצים לעשות סדרה על הרוצחים הפלסטינים של שלושת הנערים היהודים, הם היו זורקים אותנו מכל המדרגות. לישראלים יש לגיטימציה לספר על רוצחים יהודים.” 

“נשאלת השאלה אם חייו של אדם, שגדולתו נובעת ממה שעשה בין ארבעה כתלים ולרוב ביחידות, הם נושא ראוי לביוגרפיה”, שואלת את עצמה ההיסטוריונית אניטה שפירא (כאן קישורים לרשומות שלי על שנייים מספריה – על בן גוריון, ועל הביל”ויים).

את השאלה שאלה את עצמה כשהתלבטה אם לכתוב את הביוגרפיה של ברנר, אבל אפשר להחיל אותה גם על הספר שלפנינו, שהרי האוטוביוגרפיה שכתבה שפירא עוסקת באקדמאית וחוקרת, שכתבה לא רק ביוגרפיות (גם על ברל כצנלסון ועל יגאל אלון), אלא גם ספרי מחקר שעסקו בתולדות היישוב בארץ ישראל.

התשובה לשאלתה היא חד־משמעית: כן. הספר שכתבה על עצמה מרתק, גם אם רוב עיסוקה נעשה, כפי שתיארה את ברנר, “בין ארבעה כתלים ולרוב ביחידות”.

סיפור חייה מרתק, ואפשר ללמוד ממנו רבות על התקופה, ועל ההתמודדויות שניצבו בפניה כמי שיכולה לייצג רבים מבני דורה.

הסיפור מתחיל בגוף שלישי. מתוארת בו ילדה שגילתה יכולת הישרדות יוצאת מהכלל: ביום שבו בני זוג שביקשו לאמץ אותה השכיבו אותה לישון במיטה שבה המצעים לבנים ונקיים, “רעננים ומעומלנים”, היא ידעה היטב איך עליה לנהוג: להיות “מנומסת ונחמדה”, להקפיד “לאכול בפה סגור”, היא גם “אמרה תודה,” וברגע הקריטי, כך היא חשה במבט לאחור, “אמרה, מן הסתם בחיוך של ילד שיודע שגורלו מוטל על כף המאזניים ובעורמתו מפעיל את קסמיו על המבוגרים: ‘כל כך טוב כאן, אני יכולה להישאר פה?'”.

הילדה היא, כמובן, אניטה, ששני הוריה נעלמו, כנראה כשהייתה רק בת שנתיים. היא ניצלה כי פליציה אמה הביאה אותה למנזר (וכנראה שנרצחה דווקא אז, כשחזרה מהמנזר. אניטה לא יכולה שלא לתהות אם אולי הייתה נשארת בחיים אילו לא פעלה כדי להציל את בתה הפעוטה), “פליציה אולי הייתה ניצלת אלמלא הביאה אותה למנזר”. אביה – היא יודעת עליו רק שהיה עורך דין – נעלם. ייתכן שגם הוא נספה רק משום שניסה לחזור. במשך שנים רבות חיכתה לו, כי אמה הסבירה לה שבאמצעות כתם הלידה שעל כתפה הוא יזהה את בתו הקטנה.

אניטה לא מתלוננת ולא מקטרת. “מימיה במנזר היא זכרה את ריח הקטורת, שלא אהבה, ובייחוד לא סבלה את רקיקי הלחם הקדוש שהיו קשים לבליעה. היא לא זכרה חום או איבה. זה היה זמן ניטרלי, בין הזמנים, זמן ששורדים בו.”

באותה מידה של השלמה היא מתארת איך נאלצה להחליף זהויות: בדרכם ארצה עברו הוריה המאמצים בצרפת ושהו שם כמה חודשים. “לפולנים יצא שם רע בפריז כרמאים. לעומת זאת, הרוסים נחשבו כמעט גיבורים לאומיים, ותפארת הצבא האדום הייתה על כל לשון. לכן כשהתבקשה כל תלמידה לשיר משהו בשפת אימה, היא לא העזה לשבור את המסווה ונעמדה לשיר ברוסית. היא ידעה מילים מעטות ברוסית, ומהן הרכיבה זמר שהיה נושא להלצות של כל המשפחה כשהיא חזרה והשמיעה אותו בבית. הצרפתים לא הבחינו בכך כמובן. החלפת זהות נראתה לה עניין טבעי: את יהודייה, אחר כך נוצרייה, אחר כך שוב יהודייה, את פולנייה או רוסייה, הכול לפי הצורך. ובליבך את יודעת כל הזמן מי את.”

הסיפור נמשך בגוף שלישי עד לרגע שבו, אחרי שהילדה וההורים המאמצים מגיעים לארץ ישראל, החליטה המורה שלה בכיתה א’ לשנות את שמה מאניטה לחנה. אניטה מתקוממת ומתנגדת: “אני אניטה ואניטה אישאר. די לנשף המסכות! וכך היה. מעכשיו אני אניטה, אין יותר זהויות מתחלפות”. משם ואילך, ממש במהלכו של משפט אחד, היא ממשיכה לכתוב בגוף ראשון.

סיפורה מרתק. תמיד מעניין ללמוד על מי שלא רק ניצלו, אלא גם הצליחו, התפתחו, בנו לעצמם חיים של סיפוק, עשייה והישגים. וכאלה היו חייה של אניטה: מילדה יתומה, אסופית, היא הגיעה לפסגות ולמימוש מקצועי כחוקרת, עלתה בסולם הדרגות באקדמיה, פרסמה ספרים, וגם נישאה, חיה בזוגיות אוהבת מטפחת ותומכת, וילדה ילדים מוצלחים.

התהליך שבו עברו חייה מרתק. מה ואיך נודע לה במרוצת הזמן על הוריה הביולוגיים? מה היו היחסים שלה עם ההורים המאמצים?

גם תיאור ההתלבטויות שהיו לה לאורך דרכה המקצועית מעניין מאוד: איך הגיעה להיות היסטוריונית שמתמחה דווקא ביישוב הארץ ישראלי? מה חשבה כשהחלה לכתוב ביוגרפיות, ומה היו שיקוליה? מה הרגישה כשהצליחה כל כך? מרתק ללוות אותה בדרכה, להכיר אותה, וללמוד מי עומדת מאחורי ספרי המחקר הרבים והמעניינים כל כך שפרסמה.

בדברי הסיכום לספרו מזכיר הכלכלן הבריטי דניאל סוסקינד את שטפן צוויג, ואת ספרו העולם של אתמול, שבו תיאר צוויג ב-1941 את ההתפכחות של בני דורו מהאשליה כאילו העולם שאליו נולדו יישאר כמות שהוא גם במותם. תם עידן היציבות.

גם אנחנו, בני דור הבייבי בום, חווים התנסות דומה: גדלנו בתחושה שאחרי מלחמת העולם השנייה העולם התייצב ונרגע, האנושות למדה את הלקח הנורא, ומעתה נוכל אנחנו וצאצאינו לחיות בעולם יציב ו”בלתי ניתן לערעור”. אבל, טוען סוסקינד, “עידן הביטחון שלנו, כמו זה של צוויג, בא אל קיצו.”

השינוי שבו הוא מתמקד נוגע בהיבט אחד – ערעור עולם העבודה והתעסוקה־בשכר, הנובע מההתפתחויות הטכנולוגיות, שלחלק מהן אנחנו כבר עדים, ואת האחרות, הצפויות להתרחש, אין בכלל בכוחנו לדמיין או לחזות.

האם ההתפתחויות הללו ייטיבו עם האנושות? האם החרדה מפניהן מוצדקת?

דיונו של סוסקינד מרתק.

הוא פותח בתיאור עמדתם של מי שכונו ה”לודיטים”, על שמו של אורג בשם נד לוד, שהתנגדו לשכלולים הטכנולוגיים בעידן המהפכה התעשייתית. כך למשל איימו נולים משוכללים על עבודתם של האורגים, וכשכומר אנגלי המציא מכונת סריגה, הסתייגה ממנה המלכה אליזבת I והסבירה לו שההמצאה “תגרום לחורבנם” של נתיניה, “תגזול מהם פרנסה ותהפוך אותם לקבצנים ופושטי יד.”

לא רק במאה ה-19 התנגדו הבריות לשכלולים הטכנולוגיים. מסתבר שגם הנשיא ג’והן פ’ קנדי, המדענים סטיבן הוקינג ואלברט איינשטיין, ואפילו הנשיא ברק אובמה, חששו מפני “גל חדש של עקירה כלכלית”, עקב השמדת עבודתם של אנשי הצווארון הכחול, וראו בטכנולוגיה סכנה שעלולה “להכריע” את יוצריהן של ההמצאות.

סוסקינד אינו פוסל את החששות ואינו דוחה אותם על הסף. מצד אחד הוא מראה כיצד ההמצאות הטכנולוגיות יכולות לסייע לעובדים ולהגביר את הפריון שלהם, למשל – וייז מגבירה את היעילות בעבודתם של נהגי מוניות, ופיתוחים שונים משפרים את יכולתם של רופאים לאבחן מחלות.

בהקשר זה אני חושבת על מאמרו של שחר צפריר, “צעד גדול לאנושות: על חברות הזנק פורצות דרך בתחום הרפואה”, שבו תיאר את ההישגים המופלאים של כמה חברות ישראליות: Aidoc, חברה שפיתחה שיטה לפענוח בדיקות רדיולוגיות באמצעות בינה מלאכותית; Deepcure, שמשכללת את היכולת לאבחן מחלות, שוב, בעזרת בינה מלאכותית, במהלך מהפכני של התאמה מדויקת וספציפית לכל אדם; Immunai, ששם ממפים את המערכת החיסונית בעזרת בינה מלאכותית, כך שיתאפשר פיתוח מואץ של תרופות מותאמות אישית לכל אדם; ו–Canopy Immuno-Therapeutics שבה מפתחים כלים חדשים לטיפול במחלות שקשורות במערכת החיסונית של הגוף.

בפרק המרתק “מהפכת הפרגמטיות” מתאר סוסקינד את ההתפתחות של מהפכת הבינה המלאכותית. הוא מסביר כיצד המכונות הן אלה שמלמדות את עצמן, בלי “עזרה” של בני אדם. כך למשל למדה תוכנת AlphaGo Zero לנצח במשחק Go, שהוא מורכב הרבה יותר ממשחק שחמט (אחרי שתוכנת DeepBlue הצליחה להביס את גארי קספרוב, אלוף העולם בשחמט). AlphaGo Zero “למדה ממשחקים חוזרים נגד עצמה, עד שפיצחה אלפי תובנות משחק.” מה שמעניין זה שהתוכנה לא ניסתה לחקות את התבונה האנושית. היא הייתה זקוקה רק “לדעת” את חוקי המשחק. בעזרתם שיחקה במשך שלושה ימים, עד שייצרה מאגר מידע משלה!

מסתבר, אם כן, ש”האינטליגנציה האנושית אינה עוד הדרך היחידה להגיע ליכולות של המכונה”, ככל שהפיתוחים הטכנולוגיים משתכללים במהירות גוברת והולכת.

מה אם כן יעלה בגורלם של העובדים?

סוסקינד נעזר בדימוי של משורר יווני קדום, ארכילוס, ושל ישעיה ברלין שאימץ אותו: “השועל יודע דברים רבים, הקיפוד יודע דבר אחד גדול”: המכונות, לדברי סוסקינד, הן “קיפודים טפוסיים”: הן מיטיבות לפתור בעיה ספציפית, אבל “אבודות בביצוע מגוון רחב של משימות אחדות”, לעומת בני האדם שהם “שועלים גאים”… שאיפתם של חוקרי הבינה המלאכותית היא לבנות מכונות “שועליות”, אבל לדעתו “במחשבה על עתיד העבודה עלינו להישמר לא מפני השועל הכול יכול, אלא מצבא של קיפודים חרוצים.”

אכן, התפתחויות טכנולוגיות יאיימו על עולם העבודה, המוכר לנו כיום. אבל, תוהה סוסקינד, האם באמת העבודה חשובה כל כך לבני אדם? הוא מפקפק בהשקפה שלפיה העבודה נחוצה לבריאות הנפש. פרויד סבר אמנם כי “רווחה של אדם תלויה בשני דברים בלבד, ‘אהבה ועבודה'”, והסוציולוג מקס ובר, טען כי “המחויבות לעבודה שבני אדם מגלים היא סוג של מסירות דתית”, שכן היא משמשת תחליף לווידוי הקתולי. האומנם? תוהה סוסקינד. הוא טוען שאבותינו הציידים־לקטים הקדישו הרבה פחות זמן מאתנו לעבודה. ביוון העתיקה רק עבדים נאלצו לעבוד, ובאנגליה של המאה ה-19 בני המעמד הגבוה התנאו והתגאו בחיים של בטלה, ולא ראו בהם שום דופי… אז אולי אנחנו לא באמת אמורים למצוא את הפשר של חיינו דווקא בעבודה? איזה אחוז מבני האדם באמת מוצאים סיפוק בעבודה שהם שקועים בה רוב  הזמן, לאורך רוב שנות חיים? לדעתו מרביתם די סובלים מהכורח להתפרנס מעבודות משעממות ונטולות השראה (האם, הוא תוהה, החוקרים הסבורים שהעבודה מעניקה פשר חושבים למעשה על עצמם, על עיסוקם המענייין, ולאו דווקא על מרבית בני האדם?…)

וכאן מציע סוסקינד מגוון “פתרונות” שיאפשרו לבני האדם לחיות בתחושה של כבוד עצמי ומשמעות, גם בעולם שבו היכולת לעבוד קטנה בהרבה. פתרונותיו כלכליים וחברתיים. למשל – הקטנה יזומה של שבוע העבודה עד לארבעה ימים בלבד. (והנה התבשרנו לאחרונה שבאנגליה החלו בניסוי חברתי חדש, שיימשך חצי שנה: שבוע עבודה מקוצר, בלי שהשכר ייפגע). פתרון אחר שהוא מציע הוא – חיוב המובטלים “להתנדב” לטובת הקהילה, ולזכות בהכנסה קבועה, שיספק להם הציבור. ועוד פתרון (שנשמע לי מפוקפק, שכן הוא עלול לפגוע קשות במוטיבציה לעבוד, לא כן?)  – מיסוי כבד מאוד, של 70%, הן על רווחים מעבודה, והן על ההון האישי.

סוסקינד בוחן את חברות הענק למשל – גוגל, פייסבוק ואמזון, ומראה עד כמה הן משפיעות על חיינו. הוא בוחן את ההשפעה הזאת ובודק מה רצוי ומה אפשר לעשות כדי לנטרל אותה.

הוא בוחן גם את עניין ההשכלה – האם היא באמת חשובה? האם ערכה דומה לזה של הזנב המרהיב שפורש הטווס כדי להוכיח את עליונותו, שכן מי שסיים בהצלחה את לימודיו האקדמיים מוכיח רק דבר אחד: שהוא מסוגל להתגבר על הקשיים שמציבים לימודים כאלה?

איך בעצם אמורה להיראות מערכת החינוך שתכשיר את בני האדם לעולם העתיד?

האם השאיפה להשכלה לא תיקשר עוד בעתיד לפרודוקטיביות, ובני האדם ירגישו בנוח להמשיך ללמוד גם בבגרותם?

ומה, אם בכלל, “מוכיחה” הנשירה מהלימודים האקדמיים של כמה מהיזמים המצליחים ביותר, סרגיי ברין, לארי פייג’, אילון מאסק, ביל גייטס ומרק צוקרברג?

על כל השאלות הללו, ועל שאלות מעניינות רבות אחרות, משיב סוסקינד.

Daniel Susskind
A World Without Work
Technology, Automation, and How We Should Respond

תרגמה מאנגלית: כרמית גיא

ספר השירים החדש של שחר־מריו מרדכי מפעים. לא פחות. מדובר ביצירה שירית מופלאה, במיוחד בשער הראשון “על הבאר ועל הבערה” המוקדש, כפי שנכתב באתר של עם־עובד, לאימת התופת של שדה הקרב ולצלקות המלחמה ואיוולתה.

בשירים הראשונים נוגע המשורר בפציעה של אביו, במלחמת ששת הימים. מפעים לראות איזה יופי יכול ליצור כאב רב כל כך, ואיך אפשר ליצור במילים מציאות שבה ההתפעמות והצער מתאחדים ויוצרים שלם.

יופיים של השירים נובע, בן היתר, מהשילוב המופלא בין צליל ותוכן. מהשירים הללו אפשר להבין כיצד חריזה יכולה להסב לא רק עונג אסתטי, אלא לתרום לעוצמתן של המילים, שכן הקשרים ביניהן, שאליהם מובילים החרוזים, פשוט מצמיתים.

כבר בשיר הראשון, “ילדי העברים” (עברים? עיוורים?), אפשר לחוש בכך: 

אָבִי שְׁחוּם עוֹר וּשְׂעָרוֹ פֶּחָם
שַׁתְקָן וְרָזֶה, מַבָּטוֹ חוֹרֵךְ כְּלֵהַבְיוֹר.
בִּפְסַק לֵב חָצוּב כִּבְאֵר וְקָשֶׁה כְּאֶבֶן צֹר
אִמִּי אוֹהֶבֶת אֶת גּוּפוֹ מֻכֵּה הַלַּהַט וְהָחָם.

צָף אָבִי עַל הַבְּאֵר וְעַל הַבְּעֵרָה.
בְּתֵבַת גֹּמָא מְקֻלֶפֶת זֶפֶת וְחֵמָר
הִצְפִינָה אִמִּי אֶת אָבִי הַסָּמָ”ר;
וְאָבִי הָיָה עֶלֶם, וְאִמִּי נַעֲרָה.

מְפֻחָם, חָרוּךְ וְכָרוּךְ בְּתַחְבּוֹשׁוֹת
שָׁב אָבִי בְּתֹם שִׁשָּׁה יָמִים מְלֹהָטִים
מִמִּצְרַיִם. עִם אֶחָיו, וְרָאָה בְּסִבְלוֹתָם.

הַחַיָּלִים, אוֹמֶרֶת אִמָּא, הִסְתַּדְּרוּ בִּשְׁלֹשׁוֹת.
הַחַיִּים, הַפְצוּעִים וְהַמַּתִים;
וְאָבִיךָ בִּשְׁלָשְׁתָּם

נכנסנו לתוך המציאות שבתוכה מתהלך השיר, שהוא למעשה סונטה: באר ובעירה נוגעים זה בזה, פחם וחם נחרזים, כמו גם להביור וצור. תחבושות ושלשות, סבלותם ושלושתם. כל החרוזים מפתיעים, מדויקים, ונעשים מיד הכרחיים ובלתי נמנעים. כי עם מה תתחרז המילה “מלוהטים”, אם לא עם “המתים”? ואלה הם השלשות שאביו של המשורר מופיע בתוכם, שהרי ידוע שבצה”ל הכול מתחלק לשלושה חלקים: הוא בו זמנית חי, פצוע, אבל גם, בעצם, מת, כפי שיתחוור לנו בשירים הבאים. אביו, בדימוי של משה, צף “בתיבת גומא” אי־שם במצרים, אבל לא על היְאוֹר, אלא “על הבערה”, ולא הייתה שם מי שתושיע אותו. 

השיר הבא, “מלמעלה למטה”, מתכתב עם השיר המופלא “ריבונו של עולם” של בארי חזק, המשורר שחזה את מותו שלו. כך אצל בארי חזק:

אָנָּא, הַגְבֵּר עָצְמַת אוֹתוֹתֶיךָ
כָּאן אֲנִי
לֹא שׁוֹמֵעַ, לֹא יוֹדֵעַ,

וכך אצל שחר־מריו מרדכי:

הַאִם שׁוֹמֵעַ? עֲבוֹר, קַבֵּל וִדּוּא:
יֵשׁ לָנוּ שְׁלִיטָה אֲוִירִית, הָרַמַטְכָּ”ל:

אצל שניהם מתעוררת תחושת הזוועה של מי שמתבונן בחייל שקיבל פקודה, חתר למגע, צמצם מרחק, ואז הגיע אל השקט המחריד של שדה קרב אחרי שהוא נפצע ומאבד כנראה את ההכרה. והנה שוב החריזה המרהיבה, החונקת:

כְּשֶׁפְּגָזִים נוֹרִים מְנַתֵּר הַחוֹל
כְּשֶׁתּוֹתָח יוֹרֶה הוּא נִרְתָּע אָחוֹר

המשורר מנסה להבין מה עבר על אביו. “אמרת שהפגיעה בטנק הייתה ישירה והוא עלה באש. לא אמרת שעלה ריח של בשר חרוך”, מנסה לפענח את מה שלא נאמר, את מה שלא סופר, אבל ממשיך לחרוך גם את נפשו, מרוב הזדהות ואימה, ושוב, בשיר שמסודר בשורות ארוכות, החריזה הפנימית, הנסתרת לכאורה, אבל זאת שקולעת מילה במילה:  

אֵשׁ, אֵשׁ, אֵשׁ עַל אַבָּא אֵשׁ. וְאֶת הַדָּם שֶׁנִּסְפַּג בַּחוֹל עִם קִרְעֵי מַדִים וּרְצוּעוֹת גִידִים לֹא נִתָּן לְהַחְזִיר רַק לִקְבֹּר, אָמַרְתָּ, וְלֹא אָמַרְתָּ שָׁנִּמְשַׁלְתָּ עִם יוֹרְדֵי בּוֹר.

מדים וגידים. לקבור ובור. כמובן! איך אפשר אחרת?

אפילו בשמו של החלק השני בספר, “עב ובן”, טמונה יכולתו המופלאה של שחר־מריו מרדכי לקשר בשבילנו בין צלילים ומשמעויות: לא אב ובן, כצפוי, אלא עב: מה שנמצא הרחק מעל האדם, שם למעלה, ויכול לרדת אליו ולגעת בו, במקרה הטוב, כגשם.

השיר הראשון בחלק זה נקרא “אוויר (עקרת בית)”, ובו הילד ניגש לדלת כי מישהו מגיע, והמישהו הזה שואל אם אבא בבית והוא משיב שאבא בשריון. ואם אימא בבית, והוא משיב שהיא בהריון. ואם הכול בסדר, והוא משיב שהכול שביר, ואם יש אור בבית, והוא משיב שהכול שביר. שריון-הריון. אוויר-שביר. ואבא “יושב על כורסה, נעקד, והנה הכד וחרסיו ואין דלת” – כד-נעקד. בכל חרוז כזה מילה אחת מדגישה את האחרת, והמשמעויות מוכפלות, משתקפות זו בזו, כמו במראה מול מראה, עוד ועוד. 

אי אפשר לקרוא את הספר הזה ברצף. יש לקרוא שיר, לנוח. להתאושש. ורק אז לחזור אל השיר הבא. להתייסר, ועם זאת, למרבה הפלא, כמו שקורה תמיד באמנות אמיתית, לחוש מין הנאה שמרוממת את הנפש. 

יש משהו מוזר, אפילו קצת מפתיע, בקריאה של ספר שעוסק במה שנתפש כעיסוק של שעות הפנאי: סדרות בטלוויזיה, אבל הספר שלפנינו מבהיר היטב כי טועה מי שפוטר את הסדרות הללו כעניין שאינו מצדיק עיון וחשיבה אקדמית. אין ספק שיש לטלוויזייה, ובכלל זה לסדרות המוקרנות בה, תפקיד חברתי חשוב, הן משקפות הלכי רוח ועמדות ציבוריות, ויתר על כן – יוצרות אותם, ולכן ראוי לעסוק בהן, ולבחון אותן ואת משמעויותיהן.

הספר כולל הקדמה, ואחריה – עשרה פרקים, שאת כל אחד מהם כתב חוקר אחר. המאמרים נוגעים, פחות או יותר כרונולוגית, בסדרות המקור שהופקו בטלוויזיה הישראלית מתחילת דרכה ועד סוף העשור השני של המאה העשרים ואחת, החל בסרטים הראשונים, הדרמות האדם הוא המרכז, החצר של מומו הגדולה, והרופא הקטן מרחוב החבשים, שיצר ג’אד נאמן. שלוש הסדרות הללו התבססו על יצירותיהם הספרותיות של י”ח ברנר, יהודית הנדל ודוד שחר. “מטרתה המוצהרת של הטלוויזיה הישראלית עם הקמתה לא הייתה בידורית, כפי שהוגדר בחוק רשות השידור, אלא חינוכית ותעמולתית.” עלי להודות שאת הסדרות ההן אני לא זוכרת, לעומת שתי הסדרות הנידונות בפרק השני, חדוה ושלומיק, משנת 1971, על פי ספרו של אהרון מגד חדוה ואני, ומישל עזרא ספרא ובניו, מ-1983, על פי ספרו של אמנון שמוש הנושא את אותו השם. אותן אני זוכרת היטב.

אכן, כפי שכותבת אורנה לביא־פלינט בפתיחה לפרק “מחיקון ואנטי־מחיקון: מחדוה ושלומיק 1971 למישל עזרא ספרא ובניו”, גם אני זוכרת כיצד “בימי שישי בערב באביב 1971 התרוקנו הרחובות” והכול, כך נדמה, צפו בסדרה. הדיון בפרק משווה בין העמדות שייצגו כל אחת מהסדרות כלפי “המזרחיים”, ומראה כיצד העשור שחלף בין שתי הסדרות הוסיף לא רק צבע: הסדרה הראשונה שודרה בשחור לבן, והשנייה כבר שודרה אחרי עידן המחיקון. כזכור, נועד אותו מחיקון למנוע מהציבור לצפות בשידורים בצבע, והאנטי-מחיקון היה התקן שבאמצעותו החזירו לטלוויזיות את הצבע. הציבור הערים על הממשלה שביקשה למנוע ממנו להגזים בצפייה (או בהנאה ממנה…). כותבת המאמר “משחקת” עם המושג מחיקון ואנטי מחיקון כדי להראות שבעשור שחלף השתנו העמדות: בשנות השבעים הטלוויזיה התעלמה מקולות המחאה של המזרחיים. בחדוה ושלומי היה “ייצוג מונוטליטי ‘לבן’ (אשכנזי)”, ואילו במישל עזרא ספרא ובניו הוצבו במרכז יהודים ילידי חאלב שבסוריה. יתר על כן, את דמותו של הפטריארך המשפחתי גילם מאכרם חורי השחקן הערבי־פלסטיני־ישראלי, מה שמחזק לדעתה של כותבת המאמר את הייצוג ה”יהודי־ערבי”, “לפחות כמשאלת לב”.

באחד הדיונים המעניינים בספר, בפרק “העלאת קורבנות, טרור וסדרתיות: בין חטופים להומלנד“, משווה החוקרת ענת זנגר בין הסדרה הישראלית לסדרת הבת האמריקנית, שקיבלה ממנה את הרעיון וההשראה. זנגר מראה במאמרה כי אופן הטיפול השונה באותו נושא עצמו, פדויי שבי, משקף את הנרטיב הלאומי השונה בין ישראל לארצות הברית. בהומלנד, כמו בסדרת המקור חטופים, “טרור וטראומה משמשים מוטיבציה משותפת בתהליכי הכתיבה”, אבל הסדרה הישראלית “כותבת מחדש את מיתוס העקידה התנ״כי של יצחק”, ואילו הומלנד האמריקנית כותבת מחדש את המיתוס של ז’אן ד’ארק: קֶרִי, גיבורת הסדרה האמריקנית, היא זאת שנמצאת במוקד העלילה, ו”הומלנד קשורה לרגע היסטורי ספציפי – אירועי 11 בספטמבר – ולניסיון להבינו באמצעות טראומה חדשה ופיקטיבית” – פיגוע במטה הסי-איי-איי בלנגלי.  “הסדרה האמריקנית מפנה את הזרקור למיניותה של […] קרי, לאמונה הלוהטת שלה, לנאמנותה ולכישרונה, חודרת אל הטריטוריה הגברית המיליטריסטית הביטחונית ומעוררת בכך תגובות רבות. כמו ז’אן ד’ארק חמש מאות שנה קודם לכן, כלוחמת מובילה, היא זוכה לתמיכה כל עוד היא משרתת את האינטרסים של השלטון, אך כשאין בה צורך עוד אפשר להשליכה (אל הצינוק או לאשפוז פסיכיאטרי) ; כמו ז’אן ד’ארק היא מועמדת ל’משפט שדה’ מאולתר (עונה 1) כאשר כל מה שתשיב לא יסייע לה להיחלץ מההאשמות נגדה; וכמו ז’אן ד’ארק המיניות שלה היא במוקד.” מעניין!

במאמר “בין תרבויות לזהויות: על דרמות הטלוויזיה של רם לוי” כותבת נורית גרץ על הסרט הדוקומנטרי מתרסים, סיפורן של שתי משפחות, ישראלית ופלסטינית, שאיבדו את בניהן במהלך המלחמה ב-1948, ועל  סרטיו של רם לוי, חרבת חזעה, על פי סיפור של ס’ יזהר, ומר מאני, על פי הרומן של א’ ב’ יהושע. היא משווה אותם לפאודה, סדרה שמופיעה בדיונים נוספים בספר: “קורות ‘האויב’ על פי ארבע סדרות דרמה ישראליות עכשוויות” מאת יעל מונק. גרץ מראה כיצד אצל רם לוי מעובדת “אשליה של אחדות מגוננת”, לעומת פאודה, ששם הגיבורים נמצאים “גם גיאוגרפית וגם נפשית באזור הערבי,” כש”זהותם חצויה בין הגבולות, וגם בהתנהגותם וגם בשפתם הם נעים בין הערבית לעברית.” פאודה מסמנת את “התערערות האחדות של הקולקטיב הלאומי”, וכמו כן “מתערערת גם אחדות הקהילות האחרות שהם [המסתערבים] משתייכים אליהן – המשפחה והיחידה הצבאית”.

מאמרים אחרים בספר דנים בסדרות פלורנטין, ובת ים – ניוק יורק, בסרט שחור שהוא אמנם לא סדרת טלוויזיה, אבל לטלוויזיה יש בו מקום מרכזי ומשמעותי, בסדרה זגורי אימפריה, בשטיסל, וביצירות טלוויזיונית רבות אחרות.

המאמר “קופסה שחורה: זיכרון, טלוויזיה ואתניות בסרט שחור ובסדרת הטלוויזיה זגורי אימפריה” מדגיש את השינוי המשמעותי ביותר שעבר על הטלוויזיה בעקבות המעבר משידור ישיר, ששימש כמעין מדורת השבט (כדבריו של מרשל מקלוהן בספרו המדיה היא המסר), לצפייה באמצעות VOD, או באינטרנט, כשכל צופה בוחר מתי ובאילו אמצעים לצפות בסדרות. יש הבדל בין צפיית בינג’, שמתאפשרת באמצעים השונים, לבין צפייה של סדרה שמוקרנת אחת לשבוע ואין לצופה אפשרות לקבוע מתי יצפה בו:

“הטלוויזיה הישראלית השתנתה מאוד מאז הוקרן שחור, והסדרה זגורי עלתה לאוויר בתקופה חדשה בהתפתחות הטלוויזיה הישראלית, תקופה המכונה ‘טלוויזיה ג’ או ‘הטלוויזיה שאחרי’. הכוונה במונח זה היא להצביע על שינויים מהותיים שפקדו את המדיום הטלוויזיוני – בטכנולוגיה, ברגולציה, באופני הצפייה ובתכנים – עד כדי כך שיש הרואים בה מדיום חדש. אחת הנקודות המרכזיות בדיון זה היא שבתקופה זו חוויית הצפייה בטלוויזיה השתנתה. הצופים יכולים לבחור מתי ובאיזה קצב לצפות בתוכניות שלהם – בעזרת שירותי ה VOD, המקליטים הדיגיטליים, ההורדות החוקיות והלא חוקיות, הצפייה הישירה ועוד – ולא זו בלבד, הם אף יכולים לעשות זאת על גבי המחשבים, הסמארטפונים והטאבלטים שלהם, בכל מקום העולה
על דעתם. רעיון זה השפיע באופן נחרץ גם על התכנים, אשר יצירתם נשענה פחות על דייטינג ויותר על מיתוג – תופעה המכונה ‘באז.'”

להבדלים הללו יש משמעות עמוקה, שיש לשים לב אליה: “מכוח הצורך למתג את עצמן, הדרמות בכבלים (HOT) ובלוויין (YES), אשר אינן תלויות רייטינג, נוטות לאמץ לעיתים עמדות שנויות במחלוקת בנוגע למציאות הישראלית, ובכלל זה עמדות פוסט־ציוניות ופוסט־קולוניאליסטיות.” אפשר אם כן לראות שיש משמעות עמוקה להתפתחויות שנתפסות כטכניות גרידא!

המאמרים מרתקים, וחשיבותו של הספר בכך שהוא מוכיח כי מה שנראה כעיסוק של שעות הפנאי הוא בעצם עניין משמעותי שראוי לחשיבה ולמחקר.

בהקדמה מצטטים הכותבים את הסתייגותו של אדורנו מהמדיום: “רוב רובה של הטלוויזיה כיום,” כתב אדורנו, “מציב מטרה לייצר, או לייצר מחדש, את הפסיביות והנאיביות האינטלקטואליות”. כלומר, הם מבארים, “ללא קשר לתוכניהן של תוכניות הטלוויזיה ולעמדותיהן, נגזר עליהן להצטייר רדודות ואף מסוכנות”. אחרי שקוראים את הספר שלפנינו אפשר להטיל ספק בקביעתו.

“סַבָא, מָה יֵשׁ לְךָ עַל הַפָנִים?”
“עַל הַפָנִים שֶּׁלִי?” מִתְפַלֵא סַבָא,
“אֵין לִי שׁוּם דָבָר עַל הַפָנִים,
רַק מִשְׁקָפַיִם”.
“יֵשׁ לְךָ קְמָטִים”, אוֹמֵר יוֹתָם,
וְסַבָא אוֹמֵר, “אָה, טוֹב,
הַקְמָטִים שֶּׁלִי…
אַתָה כְבָר מַכִיר אוֹתָם, יוֹתָם”.
“אֲבָל לאֹ אָמַרְתָ מִמָה הֵם נִהְיוּ לְךָ”,
אוֹמֵר יוֹתָם.

בן השש הסכים להקשיב, אף על פי שהיו באותו רגע עניינים שמשכו אותו יותר. הפתיחה והציורים שבו את לבו, והוא התמסר לסיפור, וחייך במקומות הנכונים.  

לשאלה – “אז מה דעתך על הספר? מה לכתוב עליו?” השיב בחביבותו האופיינית: “שהוא נהדר ושהוא ממש יפה, ושהציורים יפים.” לא היו לו הערות נוספות.

בן העשר שמצא אותו מונח על השולחן התפתה מיד לפתוח אותו. 

בעמודים הראשונים הוא העיר: “הוא לא בשביל הגיל שלי. הייתי אומר שהוא מתאים לגיל חמש או שש,” אבל המשיך לקרוא אותו בעניין. גם הוא חייך במקומות הנכונים, אבל היו לו גם הערות:

“כתובים כאן דברים שיכולים להפחיד ילדים”. 

“איזה?” שאלתי.

“זה שהסבתא הייתה חולה. וזה שהכלבה מתה. זה דבר מאוד עצוב,” הוסיף מי שֶׁשָּׁכַּּל חתול מחמד אהוב, ויודע על מה הוא מדבר.

“אבל,” הוא הוסיף, “הספר מעניין, הציורים ממש טובים, ויש בו כמה בדיחות קטנות וחמודות.”

“מה למשל?” שאלתי.

“למשל – “הוא הצביע על העמוד הנכון, “כשהילד אומר שהקמט העגול הוא שלו, כי הוא דומה לפיצה.” אכן, גם במהלך הקריאה הוא השמיע קול קטן של הנאה.

“ולסיכום?” בדקתי.

“לסיכום זה ספר יפה, אני חושב שילדים בגיל המתאים יכולים ליהנות ממנו.”

עד כאן. 

איורים: מאיה שלייפר

(את האיורים קיבלתי, לבקשתי, מההוצאה לאור)

מודעת־אבל על מותה של אישה זרה, לא בת משפחה, לא ידידה קרובה, לא מישהי ששייכת למעגל החברתי של בני הזוג ג’וואד וסלמא, משבשת לחלוטין את חייהם.

נראה כי שום דבר לא יוכל עוד לתקון. ג’וואד, שמגיב בעוצמה רגשית לא אופיינית, מבהיל את אשתו בבכי שלו ומבלבל אותה. מה קרה לו? מדוע הוא נראה פתאום כמי שעולמו חרב?

כשנודעת לה הסיבה לאבל הפתאומי היא מתבלבלת עוד יותר. וכועסת. מרגישה נבגדת. אבל איך אפשר לבגוד בה עם אישה שמתה? ומי בכלל האישה הזאת, שמשפיעה בעוצמה רבה כל כך על בעלה?

כך נפתח הסיפור שרקם עודה באשאראת, עיתונאי וסופר ערבי-ישראלי, תושב יפיע.

הסיפור מתגלגל אל העבר, אל שנות השמונים, ושם אנחנו לומדים על מה היה בקשר בין ג’וואד ותמם, כיצד הכירו, ומדוע נפרדו.

כדי שניטיב עוד יותר להבין את הדמויות, נוקט באשאראת בתכסיס ספרותי מוצלח: אנחנו צוללים אל יומן אישי שכתבה תמם, ובו סיפרה על ילדותה הרחוקה, על המקור לכאב ולקרע הנורא שנקרע בנפשה ובמשפחתה כשהייתה רק בת תשע, ועל המפגש שלה עם ג’וואד, בבגרותה. עכשיו אנחנו רואים הכול גם מנקודת המבט שלה, וההבנות הנוספות מעמיקות את דמותה.

מסתבר, כמובן, שחייה הושפעו לא רק מאירועים פרטיים, כאלה שיכולים לקרות בכל מקום ובכל משפחה, אלא גם – מהמקום שבו היא חיה, ומהעמדה שלה כערבייה בישראל.

לאורך הרומן אנחנו פוגשים את “האחר” (ואני כותבת את זה, כמובן, מנקודת המבט שלי: ישראלית יהודייה!): את הערבים שחולקים אתנו את הארץ הזאת, אלה שמציאות החיים הגיאוגרפית שלהם זהה לשלנו, אבל הנפשית וההיסטורית שונה לחלוטין.

אחד הקטעים המרתקים בספר הוא דיאלוג בין שני גברים ישראלים, יהודי וערבי, שניהם בשנות השישים לחייהם, משכילים ומתונים. שניהם מסוגלים להגיע לדיאלוג. אבל נקודת המבט של כל אחד מהם לא מאפשרת באמת להבין את עמדת בני העם שהאחר מייצג. השאלה שהם מנסים למצוא לה תשובה היא – האם בקשר זוגי אפשר להתעלם ממה שמכונה “הנושא הלאומי”?

היהודי אומר שהוא אישית “מאמין שלפלסטינים יש זכות להקים מדינה משלהם, מאמין שצריך לשים קץ לכיבוש.” הוא טוען שלדעתו “זה יועיל גם ליהודים, יאפשר להם חיים במדינה נורמלית,” ויחד עם זאת הוא חושב ש”לנו היהודים יש זכות לשמור על ביטחוננו.”

הערבי משיב ש”העמים הערבים עוינים את היהודים משום שהם גירשו את הפלסטיני מארץ מולדתו והקימו מדינה על חורבותיה.”

היהודי מבין אותו: “אין ספק שהפלסטינים שילמו מחיר כבד, אבל עמים אחרים ממשיכים הלאה ולא נתקעים בעבר, כאילו אין עתיד, חוסר היכולת של הערבים להתמודד עם המציאות כדי לשנות אותה הוא הדבר המסוכן ביותר העומד בפניהם,” ומעורר בערבי תסכול וכעס “שכמותן לא הרגיש זה זמן רב,” והוא משיב:

“אבל מדובר בבית שלהם, בזכויות שלהם! אתה יודע שיש תושבים עכשיו כאן במדינה שאסור להם לחזור לבתים שלהם בכפרים שהמשפחות שלהם נעקרו מהם ב-48′.”

היהודי מתרגז: “זאת הטרגדיה!” הוא קורא, “שהם שוקעים בעבר. אני לא מכחיש את העוול שנגרם להם, אבל הם חייבים לחפש מסלולים אחרים. עדיף לקבל את המציאות ולהתחיל לבנות מציאות חדשה, מאשר לחיות את הטרגדיה שלך גם אם הצדק איתך.”

אבל הערבי לא משתכנע, כמובן: “מי שידו במים אינו כמי שידו באש”, הוא מנסה להסביר, “אולי אתה לא יודע מה היה מצבנו אחרי הנכבה, ואיזה תהליך עבר עלינו. דווקא אנחנו היינו הראשונים שסירבו לבכות על ההריסות. ההורים שלנו עבדו קשה מאוד כדי לבנות את הכול מאפס. ובכל זאת, אין בכך כדי לשלול את זכותנו או את זכותם של הפליטים בכלל להשיג את זכויותיהם.”

האם זהו דו־שיח של חירשים? האם הדיאלוג הזה, שבו אף צד אינו משכנע ואף צד אינו משתכנע, יכול לקדם אותנו למקום של הבנה, פיוס, שיתוף פעולה, חיים של אחווה?

האם עצם כתיבת הספר, עצם היכרותו של עודה באשאראת עם הטיעונים של היהודים הישראלים, עצם היכולת שלו להציג אותם כך בוויכוח, מעידים על סיכוי שתיווצר כאן הבנה?

אני רוצה כל כך להאמין, אבל בכלל לא בטוחה. כי בוויכוח שהוא מציג בפנינו כל צד מתחפר בעמדותיו. מאזין לאחר, אבל לא באמת מסוגל להבין אותו.

עודה באשאראת בקיא כמובן מאוד בהוויה הישראלית-יהודית. העברית שלו, למשל, מושלמת. הוא תרגם בעצמו את ספרו מערבית. רובנו לא יודעים ערבית. תמאם אפילו נוזפת ביהודי ישראלי שמספר לה שהוא שולט בערבית, והיא מבינה שלמד את השפה במהלך שירותו הצבאי. מדוע, היא תוהה, אתם לומדים ערבית רק כדי לשרת במודיעין, ובעצם – כדי להתנכל לנו?

גיבוריו של באשאראת מתהלכים כאן, במולדת המשותפת לכולנו, אבל רואים מראות שונים. כשסלמא מחליטה למצוא לעצמה עיסוק שימלא את נפשה וינחם אותה על התנהגותו של בעלה, היא מצטרפת לסיורים מודרכים בחבלי הארץ שבהם שכנו בני עמה בעבר הלא כל כך רחוק, לפני שנושלו מאדמתם. כשתמאם מטיילת עם ידיד והוא מצלם גדר של בסיס צבאי, היא לא יודעת את נפשה מרוב פחד, ואכן, ניגש אליהם חייל, שאוסר עליהם לצלם. בדיעבד מתברר שהפעולה הכמעט תמימה תגבה ממנה ומהידיד שלה מחיר כבד מנשוא. הארץ הזאת שלהם ולא שלהם.

אין להבין מכך שהרומן הוא פמפלט פוליטי. לחלוטין לא. מדובר ביצירה ספרותית מגובשת, מרתקת ונוגעת ללב.

عودة بشارات
المرحومة تمام مکحول
رواية

שמו של השיר הראשון בקובץ אבא מחזיק תינוק, “אַהֲבָּא”, ושתי השורות הראשונות הפותחות אותו, מעידים על תכניו של הקובץ כולו: “התינוק ישן, / אביו כותב לו”.

מדובר בשירי אבהות מלאי עדנה ורוך, שבהם פוגש הדובר את אבהותו, את הרגעים הזעירים שמצטברים זה לזה ויוצרים ביחד את החוויה ההורית; שירים שאנחנו רגילים לקרוא אותם כשהם מגיעים מתוך הוויה נשית ואימהית, אבל האבהות החדשה, הרגישה, המעורבת, מוכיחה לנו שגם גברים חווים במלוא העוצמה, בנפש ובגוף, את התהליך המופלא של היווצרות חיים חדשים, ושל ההתאהבות ברך הנולד, התינוק שמשנה את כל אחד מהוריו לעד.

הדני נוה כותב באופן שנוגע ללב על רגעי החרדה הבלתי נמנעים הנצמדים אל ההורות, מהרגע שהתינוק מודיע על קיומו החדש בעולם: האב “מחבר תפילה המזכירה מה קורה / למי ששוכח תפילה אחרת”. כותב על נס היווצרות התודעה החדשה שבאה לעולם: “אדם שכוב על גבו / מניע את ידיו / ולא תופס שהן שלו”. כותב על חוויית ההיריון מנקודת המבט של המתבונן מהצד, שאינו עומד מנגד אלא הוא שותף למעשה הבריאה: “את מתעוררת אלי כאל תינוק / בתוכך / העולם חוזר אל מים”. על צמיחתו של העובר, כסדרה של ערכים במילון: “ערכים צצים בתוכו: / בעיטה: נ’, דרכו של עובר / להבדיל עצמו מאמו / כשעוד אי אפשר להעלות על הדעת / הבדל.”

גם המציאות החיצונית, זאת של הקיום הישראלי, כבר מתערבת בחוויה: “יום זיכרון / טקס הקראת שמות הנופלים. // מחפש שם לתינוק”.

איך נתפסת הלידה מנקודת המבט של העד המעורב, אביו של היילוד? הוא פונה אל בנו ומספר לו “על טביעה של מי שלא ידע שטָבַע” ועל האֵם ש”מצילה אותך מהטביעה”, וחש אתו, באחד השירים היפים בקובץ, את הטראומה של הלידה:

אַתָּה עוֹזֵב אֶת הַטוֹבָה שֶׁבָּאֲפֵלות
כְּצֵל נִתָּק מְצֵּל.
צִירֵי הַלֵּדָה טֶרֶם נִרְגְעוּ בְּךְ.
אַתָּה קְפִיץ
שָׁלֹא יִתְכַּוֵּץ עוֹד
אֶל צוּרָתוֹ הָרִאשׁוֹנִית
וּלְפִי שָׁעָה,
עוֹד רוֹעֵד בְּשֶׁל כָּךְ.

האב שזה עתה נוצר מביט בבנו ומספר לו: “למדת לבכות בשפת אמך”, והנה התינוק כבר כאן, עם הוריו, חולק אתם את חייו, “משתחל אל מקומך / ברווח שבין זיק ברק / לרעם”,  ורואה כיצד חלים על התינוק “מהרגע הראשון” “חוקי המקום”.

ומכאן מלקט הדובר את רגעי הקסם של ההורות: “אתה רדום על כתף, / כובד משקלך כעומק שנתך”; הוא מחזיק את הפעוט ומתאר את הסימביוזה ההורית: חש “בטוח שהוא נגמר במקום שבו הוא מתחיל / כאילו יש קו מפריד / בין ציפת-פרי לקליפה”.

אנחנו מלווים את האב בעשייה הנלווית לגידולו של תינוק. למשל, “מי קופץ באמצע הלילה // אבא מרדים תינוק / קלים כרוח הם קופצים בַּמקום / על כדור התעמלות / מעל כדור העולם”, והנה, גם רגע קטן ופרטי מצטרף אל תחושה רחבה, קוסמית: הכדור הקטן אינו מנותק מכדור הארץ, ו”כשהם נוחתים / האדמה דרוכה לקראתם”. אנחנו פוסעים עם שניהם “בשדרת הפיקוס” שם “פנס רחוב מוסט בדרכו אל העין”, מנסים לעזור לו להרדים את התינוק: “להפיל עליך שינה”, ואיזה תיאור שהוא גם דימוי מתוק ורך: “פרי פצוע מבשיל למתיקות טרם זמנו / ונופל מהעץ, אני מחזק אחיזתי / אתה שומט את המוצץ”.

שלושת שערי הספר מחולקים בסימון גרפי שיוצר אפקט מקסים:

הראשון:

השני:

 השלישי:

הם מסמנים את שלושת השלבים: את ההיריון, הלידה, ואת קיומו של הכוכבון החדש שהגיע לעולם.

הספר כולו נוגע ללב.

מיניון, ספרה הראשון של האמנית ג’ניפר בר לב, הוא רומן מוזר ומטריד, שלא לומר – מרגיז ומקומם. המוזרות המטרידה שלו נובעת מכך שהוא מציג את הדמות המרכזית, בעצם היחידה, של מיניון, יהודייה צעירה שחיה בוושינגטון באמצע המאה ה-20 ואת התנהגותה החריגה, אבל אינו נוקט עמדה לגביהן.

המשכתי לקרוא את הספר עד סופו בתקווה שמשהו יתגבש, שאבין סוף סוף מה בעצם אני קוראת. קיוויתי שזהו כתב אישום כנגד אחת התופעות המחרידות ביותר שהאנושות מכירה מאז ומתמיד בזוועה הטמונה בה: זאת של גילוי עריות.

“ייהרג ובל יעבור”: זה הדין שקובעת ההלכה לגבי גילוי עריות, האם יש בכלל צורך להסביר את חומרתה של העבירה?

אבל ברומן שלפנינו יש, לכאורה “נרמול” של העניין. כאמור, קיוויתי עד סופו שאתבדה, אבל העלילה נמשכה ונמשכה, וגילוי העריות שעברה מיניון עובר בשקט ובטבעיות גמורה. היא עברה זאת לא רק בילדותה, אלא אפילו ביום נישואיה: היא משתפת פעולה עם אביה שמגפף אותה עד שהוא גומר, והיא מתחתנת עם “השפיך” (כך בספר) שלו על שמלת הכלה שלה… מה יכול להיות יותר מגעיל ומזעזע? אבל לא כאן, בספר שלפנינו. כאן מיניון ממשיכה לאהוב את אביה, מתגעגעת אליו, מחבקת, מאפשרת, וכאמור – משתפת פעולה.

האם נראה בהמשך את הנזק שנגרם למיניון? את היותה פגועה? רק פעם אחת אנחנו עדים למחשבה קצרה וחולפת שלה, שאותה היא בולמת באיבה: נזכרת להרף עין בסטייה של אביה, אבל מיד מסלקת את המחשבה וקוטעת אותה.

האם עלינו להבין שהמיניות האובססיבית שלה היא תוצאה של הפגיעה בה? אבל האובססיה שלה לא מתוארת כעניין שלילי או הרסני. היא נעתרת למין מזדמן עם כל ארחי פרחי, היא מוצאת את עצמה בקשר סדו מזוכיסטי, היא משתתפת באורגיה, ובעצם נהנית מאוד מכל העיסוקים הללו! היא לא משלמת שום מחיר, לא ניזוקה משום התנהגות קיצונית, לא סובלת, לא נהרסת, בעצם, לא קורה לה שום דבר!

אי אפשר שלא להיזכר בספר אחר, על חוף צ’זיל של איאן מקיואן, שמטפל בחוכמה ובעדינות בפגיעה כמעט סמויה מהעין של אב בבתו. מקיואן מראה בתחכום רב כיצד פגיעה כזאת יכולה לשבש חיים שלמים, בניגוד למה שמתרחש בספר שלפנינו.

אמנם לקראת הסוף, כשמיניון מגיעה לישראל, היא מגלה בפעם הראשונה את היכולת לומר לגבר “לא” (ולא שלפני כן היא רצתה לסרב! את כל המגעים המיניים שלה היא קיימה בחדווה רבה, גם עם גברים לגמרי זרים), אבל השינוי שמתחולל פתאומי, לא נובע משום תהליך, לא משכנע וגם לא משמעותי. זה לא שהיא למדה משהו חשוב, שהתפתחה, שהשתנתה. השינוי פתאומי מדי, ואין לו בעצם משמעות או סיבה כלשהי. ככה פתאום, בבת אחת, בישראל, מתאפשר לה בן רגע, לקבוע גבול למתירנות הקיצונית שלה, ועם זאת גם בישראל, רגע אחרי שסירבה להצעה מגונה של מציל בחוף הים, היא מאפשרת לעובר אורח למשש את שדיה, ככה סתם, באמצע הרחוב…

ומדוע, בעצם שתשתנה? הרי אותה המתירנות לא הפריעה ולא הזיקה לה בשום דבר. כשהיא מחליטה להתרחק מבעלה, אביה מסדר לה את העניינים, קונה לה מכונית, שוכר לה דירה, שולח אותה ביחד עם אמה ועם העוזרת הלא לבנה שלהם לפלורידה, מסדרים לה מיד עבודה ועוזרת-מטפלת צמודה שלוקחת על עצמה את הטיפול בילדתה הקטנה, שמיד מתלהבת מהמטפלת החדשה. הכול כל כך פשוט ונוח וקל. שום מאמץ לא נדרש. הכול מסתדר בנוחות ובקלות. כשמתחשק לה לטוס לישראל ההורים שלה מתנדבים מיד לקחת אליהם את בתה הקטנה. הם אולי קצת שתלטנים, אז מה? יומיים אחרי שאמה מסרבת לקנות לה איזה אהיל מוזהב היא מתמרדת: האימא נוסעת בחזרה הביתה ומיניון קונה לעצמה את אותו אהיל בדיוק, קובעת את סידורי הלינה בביתה החדש בניגוד להנחיות של אמה, וממשיכה למצוא לעצמה גברים שונים, להנאתה הרבה.

מה בעצם מספר לנו הרומן? מה אומרת לנו דמותה של מיניון? שכיף לשכב עם כל טיפוס לא מוכר שנתקלים בו באקראי, ככה, סתם, ושמשגלים כאלה יכולים להסב עונג אינסופי? ושזה יכול לקרות לאישה ש”מראה האיבר של אבא שלה, מקציף מסבון ומבריק ממי מקלחת מוכר לה ממש כמו מראה ברכיה המורמות כשרגליה נשענות על שרפרף קטן מול האסלה בעולם הסודי המשותף לשניהם”?

יש כאן למעשה צורך ב”אזהרת טריגר”: כפי שנהוג לכתוב בפורומים של נפגעי תקיפה מינית, במיוחד בקרב נפגעות גילוי עריות, כדי שקוראות ידעו שאולי מוטב להתרחק מהטקסט, כי הוא עלול לפגוע בהן. כי אכן, התיאור הזה, והוא לא החמור מכולם, ממש מסוכן. יש בו רוע מפחיד. הוא מנרמל סיטואציה איומה ונוראית, ולא דן אותה לכף חובה. אם הכוונה של המחברת דווקא כן למתוח ביקורת על אביה של מיניון, היא עושה זאת באופן כל כך סמוי, שהוא בעצם נסתר מהעין. אסור, פשוט אסור לכתוב כך! זה לא מוסרי, זה מזויף, וזה פשוט דוחה.

הגעתי עד סופו של הרומן ולא הרגשתי שמשהו בו גואל את תחושת הדחייה שהתעוררה בי למעשה ממש מתחילתו, כשאנחנו פוגשים את אביה של מיניון שמתחרמן משדיה הגדולים, הנוטפים חלב, של בתו שזה עתה ילדה את בתה, ואחרי כן את הרופא שאליו לוקחת אותה אמה בהיותה בת חמש עשרה, כדי שיגיד מה צריך לעשות עם אותם שדיים ענקיים. (בהמשך הרופא מתחרמן גם מצליל חיכוך הרגליים של האם). קיוויתי שאחרי ההתחלה המחרידה והמבחילה הזאת יגיע המשך שיצדיק את קיומה, אבל זה לא קרה.

התחושה החזקה ביותר שהתעוררה בי בסופו של דבר הייתה שג’ניפר בר לב השתוקקה בעיקר to shock the bourgeoisie: להתריס. להעז. לתאר מיניות נשית לוהטת. לדבר על הכאב בווגינה הלא מסופקת, להתרברב בשדיים מפוארים. אני מבקשת להדגיש: לא אלה החלקים שזעזעו אותי. גם לא המתירנות של מיניון. הזעזוע שלי נובע רק מהחשד שלכותבת אין באמת מושג מה המשמעות של פגיעה מינית של אב בבתו, ואיך באמת נראים יחסים בתוך משפחה שבה זה קורה. הנגיעה הגסה הזאת בעניין כל כך רגיש וכאוב נעשתה לטעמי לא בתעוזה אמיצה, אלא בעזות מצח.

המטבח האחורי בספר שלפנינו הוא דימוי, שנלקח מתיאור של תופעה: בתים שיש בהם מטבח אחד מפואר וייצוגי שבו הכול בוהק ומצוחצח ללא רבב, והוא נועד לתצוגה בלבד. את הבישול, ההתזות, כלומר – את השימוש הממשי – עושים במטבח נוסף, המטבח האחורי הסמוי מעיניהם של אורחים.

ברומן הביכורים של רומית סמסון, אלעד, אחד הגיבורים הראשיים בסיפור, משתמש בדימוי כדי לספר לעצמו על הפער בין דמותו הייצוגית, החיצונית, זאת שהוא מראה בדרך כלל לעולם, לבין עולמו הפנימי הנסתר (לפעמים אפילו ממנו עצמו).

אלעד הוא עורך דין מצליח, שמסתיר מאחורי החזות המצוחצחת סוד: אירוע מעברו הצבאי, כזה שידוע אמנם לכול מכריו, אבל אלה אינם מבינים את עוצמת השפעתו על חייו.

בתחילת הרומן אנחנו פוגשים את אלעד בשלב שעובר עליו שינוי משמעותי: הוא מתקרב לגיל ארבעים, ולפתע החליט לחזור לעיר הולדתו, להיפרד מהחיים הנוצצים שהיו לו בתל אביב, ולפתוח משרד משלו בעיר החוף הקטנה, בפריפריה. 

רק לקראת סופו של הרומן ייוודע לנו מדוע החליט על הצעד המשמעותי הזה, מדוע בעצם ויתר על הקריירה המשגשגת בעיר הגדולה וחזר אל המקורות, כלומר, אל יישוב קטן יחסית לתל אביב, כזה שיש בו שכונות עוני ותחושה של קיום בשוליים.

הדמות הראשית הנוספת ברומן היא זאת של שירה, עורכת דין שכירה, אם לשלושה בנים, המשמשת יועצת משפטית לראש העיר, אם כי היא גרה במושב, במרחק של כחצי שעה נסיעה מהעיר.  

גם לשירה יש סוד, כזה שמשפיע מאוד על חייה ועל תפישת העולם שלה. אמנם מכריה יודעים עליו, אבל אלעד, עורך הדין שעבודתו מפגישה אותו עם שירה, אינו מודע לרקע של שירה, וגם אלה שיודעים את סודה אינם מבינים כיצד הוא משפיע עליה ועל התנהגותה.

הסודות של שתי הדמוית, אלעד ושירה, הם כאלה שקשורים במציאות הישראלית, שבה רבים כל כך (אולי כולנו?) סוחבים אתם פצע, פוסט טראומה שנובעת מקיומנו כאן. 

אלעד נקלע אל שערוריה מקומית: קבלן שהתחיל לבנות שכונת מגורים המיועדת לצעירים תושבי העיר הפסיק לעבוד זמן קצר אחרי שגמר להעמיד את שלדי הבניינים. התושבים הנזעמים והמיואשים בטוחים שהעירייה אמורה להתערב ולעזור להם, כי רבים מהם כבר משלמים משכנתה על דירותיהם החדשות שבנייתן מתעכבת, ולצדה גם שכר דירה. האם העירייה אכן אחראית לגמר העבודה? האם שלל הקנוניות הפוליטיות, שגם הן מאפיינות כנראה את המציאות הישראלית, יעזרו לפתור את הבעיה? הסוגיה נעשתה לאחרונה רלוונטית מאוד, כשבתים ישנים קורסים ודייריהם מצפים מהעיריה שלהם להושיע. האם זה תפקידה? 

אלעד מגויס לייצג את התושבים. שירה היא זאת שבתוקף תפקידה מייצגת את העירייה. 

האם יגיעו לפשרה או לבית המשפט? מה יכריע את הכף? ומה יקרה לקשר בין השניים, שהולכים ומתיידדים? האם הסודות שלהם ישפיעו עליו? 

רומית סמסון, כך כתוב בהקדמה, היא “עורכת דין במקצועה ועובדת כבר כ-25 שנה בשירות המשפטי בעיריית נתניה, וכיום המשנה ליועצת המשפטית של העירייה”. ברור לגמרי שהיא בקיאה מאוד בפוליטיקה ובאורחות החיים של עיר כמו זאת שהיא מפליאה לתאר ברומן.

אמנם השם “נתניה” אינו מופיע, אבל די ברור שזה המקום המתואר ברומן: עיר חוף קטנה, לא מרוחקת מדי מתל אביב, ובכל זאת – מעין “מטבח אחורי” שלה. מעניין מאוד לראות את הדימוי של תל אביב, כפי שתופסות אותו הדמויות המתגוררות בעיר הקטנה: הקנאה, הטינה, תחושת הנחיתות – כאילו שלא מדובר בסך הכול במרחק של שלושים ומשהו קילומטרים, אלא בפער עצום וגדול בין השוליים למרכז.

(חייבת לספר כאן על חוויה אישית שיכולה אולי להעיד על מה שרומית מספרת לנו כאן: ב-2017, כשראה אור הספר שלי רצח בבית הספר לאמנויות, יצאתי למעין מסע קידום מכירות בין חנויות הספרים השונות, כדי להסב את תשומת לבם של המוכרים והמוכרות ולהיפגש עם הקונים. באחת החנויות בקריית גת, כשסיפרתי בכמה מילים על העלילה, שאלה אותי המוכרת: “הסיפור מתרחש בתל אביב?” כשהשבתי בשמחה שכן, כן, בתל אביב, התכרכמו פניה והיא פסקה לתדהמתי ביובש – “אם ככה, הוא לא מעניין אותנו”… רק אז הבנתי, בפעם הראשונה, את הקיטוב ואפילו העוינות שחשים, מן הסתם, ביישובים שרואים בעצמם פריפריה). 

הדמויות שסמסון יוצרת ברומן חיות ומשכנעות מאוד: ראש העיר התחמן והממולח, בתו המפונקת, המנכ”ל החרוץ והאיטי, מנהלת הלשכה הצוננת והאלגנטית, אמו הממורמרת וחריפת הלשון של אלעד, אביו עדין הנפש, חברו, אחיו – כל אחד מהם זוכה בספר לנגיעה או לשרטוט, לפעמים רק קו מהיר ומשכנע, לפעמים לכמה גוונים ושכבות, וכל מעשיהם והתנהגויותיהם מצטרפים לעלילה מרתקת וסוחפת. 

שמו של הספר מעיד על תכניו: אחד עשר פרקים, שאת כל אחד מהם כתבו אנשים שונים שמעורבים בעולם המשפט הישראלי. כל אחד מהפרקים מוקדש לפסק דין משמעותי, ששינה, כדברי הכותרת הראשית, את פני החברה הישראלית. 

הם כולם מעניינים ומאלפים. 

הראשון, “סיפורה של מרים תורג’מן שוורץ: סכסוך שכנים שהחדיר את השיח הכלכלי למשפט הישראלי”, בוחן את עמדותיה של הציבוריות הישראלית, המחוקק ובתי המשפט, כלפי נשים בזנות. המונח “סכסוך שכנים” המוזכר בכותרת הפרק מופיע כי הסוגייה עלתה לתודעה כשהתעוררה השאלה מה עושים עם מה שמכונה “בית בושת”. האם אישה בזנות שגרה בביתה ומקבלת בו גברים מנהלת בית בושת? ואם היא שוכרת חדר ומגיעה אליו רק לשם כך? האם העיסוק בשאלה מרחיק את ההתמקדות “בבעיות האמיתיות, החברתיות והכלכליות, היוצרות את הזנות ומשמרות אותה”? מה מגביר את הצורך של נשים בזנות לקבל סיוע ממי שבעצם מנצלים אותן? האם החוק נגד נשים שמשתמשות בדירות כדי לעסוק בזנות ואכיפתו המוגברת רק פוגעים בנשים, במקום להגן עליהן? “מדינת ישראל של שנות השישים כבר הסתכלה במבט ספקני וביקורתי על האפשרות לשיקום הנשים, והעדיפה את הפללתן,” קובעת כותבת המאמר, נעמי לבנקורן, שהדיסרטציה שלה עסקה בפיקוח על זנות וסחר בנשים בתחילת דרכה של מדינת ישראל. לבנקורן מראה כי הניסיון להרתיע באמצעות ענישה של הסרסורים, “בלי שנלוו אליה הצעות לשינויים חברתיים שיקדמו את מעמד האישה”, רק מחמיר את הפגיעה בנשים.

בעניין זה יש לציין את פעילותה המבורכת של “׳המכללה׳ HerAcademy 
בית ספר חברתי למען נשים החוזרות למעגל העבודה”: מיזם מפעים ומעורר השראה שמפעילים בו הכשרות מקצועיות במגוון תחומים – מרחב לימודי בטוח ונגיש המותאם לכל אחת שמגדירה את עצמה כאישה היוצאת ממעגל הזנות ואלימות, ללא הבדל גזע ודת. 

כותבת המאמר מראה כיצד “תפיסת העולם הבורגנית של השופטים הביאה אותם לראות בזונות מטרד לציבור ולהפלילן” גם אם בדיונים בכנסת הגדירו את הנשים האלה “קורבנות ולא עברייניות.”

בפרק השני, “אתא נגד שוורץ: סכסוך השכנים שהחדיר את השיח הכלכלי למשפט הישראלי”, עוסק דוד שור, חבר סגל בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב, בסכסוך שכנים שהתעורר בין מפעל הטקסטיל אתא לבין דייר שגר בקרבת מקום למפעל, וסבל מהרעש. השתלשלות העניינים שהוא מביא מרתקת: היהירות של בעלי המפעל, עמוס בן גוריון, כן, כן, בנו של ראש הממשלה הראשון, וסירובו להתחשב בבעל הבית השכן, להנמיך את עוצמת הרעש או לחילופין – לקנות ממנו את הבית, כדי שיוכל לעבור משם. מדהימה ממש חוצפתם של בעלי אתא שהסכימו לקנות את הבית, אבל במחיר מופחת משמעותית מערכו, כי… בסמיכות לו מצוי המפעל המרעיש – שלהם!  אז מה חשוב יותר? הנזק שנגרם לאדם פרטי, או הנזק הכלכלי שייגרם לקונצרן שמעסיק אלפי עובדים? ועוד מפעל ש-שומו שמים, מספק מוצרים למשרד הביטחון! 

אחד ההישגים של ההליך המשפטי המדובר היה שהוא “חשף את היעדרם של תקני רעש מחייבים” ואת הצורך בחקיקה משפטית שתציב סייגים מחייבים. 

בפרק השלישי, “שליה נגד רצקובסקי: תעלומה מעולם הפרוצדורה”, מראה הכותב, איסי רוזן-צבי, איזו משמעות יכולה להיות ל”תעלומה אזוטרית למדי, שהסתתרה בין שורותין של פסק דין ישן”. הכול החל בתאונת דרכים, שבעקבותיה דרשה חברת הביטוח מהנער שנפגע להיפגש עם רופא מטעמה, במרפאה שלו בתל אביב. הנער גר בירושלים ונטען בשמו שהפגיעה הנפשית שלקה בה בעקבות התאונה מקשה עליו לנסוע לתל אביב, ואפילו אם זה יעשה במימון של חברת הביטוח. 

האם סירובו סביר ונעשה “בתום לב”? האם פסק דין שיחייב את חברת הביטוח לוותר לו, ולאפשר לו להיבדק בירושלים, יגרום לנזקים חמורים לכל חברות הביטוח, שכן תובעים יתחילו להתנות תנאים בלתי אפשריים?  

רוזן צבי מראה כיצד בפסק דין קצר ותמציתי, “בהנף קולמוס”, הכניס השופט אהרון ברק את “חובת תום הלב” לתוך סדר הדין האזרחי ומעיר כי אותה פרשה מלמדת איך נוצרת דינמיקה רבת משמעות, “שינויים טקטוניים” במשפט, בשל החלטה שנראית תחילה פרוצדורלית ושולית. 

הפרק השלישי, “קניג נגד כהן: טרגדיה משפחתית” שכתבה נילי כהן, כלת פרס ישראל לחקר המשפט וחברת סגל בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, בולט בין כל הפרקים, שכולם מרתקים ביותר. הפרק נכתב בשלמות ובשאר רוח. הוא מפעים ומרהיב, לא רק בשל הנושא שבו הוא עוסק, אלא גם מכיוון שנילי כהן השכילה לקשר אותו אל עניינים חוץ משפטיים: אל המושג “טרגדיה” כפי שמתאר אותו אריסטו בספרו “הפואטיקה”, ולהראות כיצד הם נגלים, או סותרים, גם את הסוגיה המשפטית שבה עסקה. סיפור המעשה התחיל בהתאבדות של אישה צעירה, חרדית, בבית מלון בתל אביב. האישה נטלה איתה גם את חייה של בתה הקטנה, בת השלוש. לפני מותה השאירה האישה בחדר פתקים בכתב ידה שבהם הסבירה בין היתר כי התאבדה בגלל בעלה, ביקשה שלא יגיע להלוויה שלה, ואת רכושה ציוותה לאחיה. היא ביקשה שבעלה “יקבל כמה שפחות”. 

האם הפתקים הללו יכולים להיחשב צוואה? מה בכלל “מרכיבי היסוד” שחייבים להופיע בצוואה, כדי שתהיה מסמך חוקי? האם יש “לציית לנורמה שתביא לתוצאה לא צודקת, או להתעלם מהנורמה, להגיע לתוצאה צודקת, אך בכך לפרוע את הסדר הקיים”, כלומר – את מה שנקבע בחוק? מה צריך לקבוע, הצדק הפרטי, או הצדק הכללי? והרי לפעמים נוצר “פער בין אמת ליציב”.  

בפואטיקה של אריסטו, מציינת נילי כהן, מוצף הקהל בתחושה של חמלה ופחד נוכח גורלו של האדם שעשה מעשה מביש ונענש עליו, ובעקבות זאת נוצר קטרזיס, “זיכוך, במובן של אישורו של הסדר הקיים”. במשפט, כך היא מראה, לא תמיד מתאפשר אותו זיכוך. 

הפרקים הבאים עוסקים בשלל סוגיות מרתקות מאוד: “פרשת דנילוביץ” שעסקה בשיוויון זכויות לבני זוג חד מיניים, כתב אותו אייל גרוס, חבר סגל בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב ו”אליס מילר נגד משרד הביטחון” שבו מתארת נטע זיו, גם היא חברת סגל בפקולטה למשפטים באותה אוניברסיטה, לא רק את המאבק שניהלה בשמה של אליס מילר כדי שתוכר זכותה לנסות להתקבל לקורס טיס של חיל האוויר, אלא גם את ההתלבטות: האם ראוי שהמאבק הפמיניסטי יתנהל דווקא במישור המיליטריסטי? 

“הסיפור של בג”ץ הקיום בכבוד” שכתבו שרון אברהם-ויס ואבישי בניש עוסק בתיקון לחוק הבטחת הכנסה, כלומר – בקיצוץ שבעטיו אנשים הגיעו למצב שבו, התלבטו אם “יצטרכו לוותר על אוכל, תרופות או חוג לילדים”, ומראה את הניתוק המזעזע של השופטים, שלא הבינו באמת מה קורה בשטח. אחת הדוגמאות המזעזעות, שלא לומר מבחילות, אפשר לראות בסיפורו של עורך הדין אביגדור פלדמן, שתיאר כיצד כאשר ניסו להסביר לבית המשפט את קשייהם של עניים, סיפרו כדוגמה על מישהי שנאלצת לוותר על גבינה לבנה. “עינו החדה של כבוד השופט המנוח מישאל חשין,” סיפר פלדמן, קלטה את הפריט הזה והוא הציע שתסתפק גברת רובינובה בגבינת 3%, “וכאן הגיעה היריקה […] מהשופט חשין שאמר לי, כשהוא מכוון לבטני העגלגלה, ‘גם לך לא יזיק לאכול גבינה דלת שומן'”.

על כך מעירים הכותבים: “היה משהו קצת סוריאליסטי במעמד הזה. לא היה אפשר להימנע מהמחשבה עד כמה שופטים בבית המשפט העליון, על מעמד המיליֶה החברתי שהם משתייכים אליו, מסוגלים באמת להבין את משמעות הקיצוץ של 600 ש”ח. האם בעבורם גבינה דלת שומן היא סוגיה של דלות ומחסור או עניין של בריאות ותזונה ראויה?”

הפרק “הפרטת בתי הסוהר ופרדוקס הריסון השיפוטי” שכתב אפי מיכאלי הוא סיפור ההצלחה של העותרים שביקש למנוע התחלה של תהליך מסוכן, שבו רצו להפריט את בתי הסוהר, אולי כצעד ראשון לקראת הפרטה של עוד גופים (הצבא? משטרת ישראל?). מחריד לקרוא על הסחבת שנקטה המדינה בתקווה שככל שיחלוף יותר זמן הנזק שייגרם יתרחב, בשל החוזים שהבטיחו ליזמים פיצויים, אם הפרויקט יבוטל. 

בפרק “בג”ץ נגד הום סנטר: המאבק על שוויון מגדרי בשכר” שכתבו אריאן רנן-ברזילי וורדית אבידן מראים איזה משקל יכול להיות למעורבות רגשית של תובעת. במקרה זה – אישה שגילתה פער בשכרה לעומת גבר שעשה עבודה זהה לשלה. אותה תובעת הייתה מוכנה אפילו לוותר על פיצוי כספי לעצמה, ואכן, המעורבות שלה בכל ההליכים הועילה (אם כי פערי השכר בין נשים לגברים עדיין קיימים!) 

בפרק “החוק למניעת הסתננות: סיפוריהם של עורכי הדין ומבקשי המקלט” שכתבו ענת בן דור ואפרת בן-זאב, מתאר את המאבק למען מי שהמדינה מכנה “מסתננים”, והם עצמם רואים בעצמם פליטים. מעניין מאוד לקרוא על הפער בין רצונם הטוב של עורכי הדין לבין חשדנותם של הפליטים, ומרגש לקרוא על ההתארגנות של הפליטים, אנשים שחלק גדול מהם לא השתתפו מעולם בשום מחאה, ובכל זאת התארגנו “ופתאום עשו דבר כזה, בעוצמה אדירה”, כשהגיעו לכיכר רבין, “היו שם בוקר שלם עד הצהריים” ואז “התפזרו בשקט מופתי והאחרונים נשארו לנקות את הכיכר. הם פשוט השאירו אותה ללא רבב.” מוסיף אחד מעורכי הדין ואומר שכך למדו “להעריך את נחישותם של הפליטים”, וכי התרגש “מיכולת הארגון, הסדר והעוצמה” של אותם פליטים. את הפרק הם חותמים במילים “תם ולא נשלם”. בניגוד לסוגיות אחרות שמופיעות בספר, “גורלם של מבקשי המקלט בישראל עודו תלוי על בלימה”, והכותבים מקווים שאת מקומו של אחד מעורכי הדין הישראלים שעזב את התחום “ימלא בעתיד אחד ממנהיגי הפליטים, המשלים כעת תואר שני בלימודי משפטים”. 

הפרק האחרון, שאותו כתבה יופי תירוש, עוסק בהפרדה בין המינים באקדמיה, והוא נושא את השם: “דיווח מן השורות”, שכן “הסיפור הזה נכתב בעת ניהול הליכים ממושכים בבג”ץ. האם לימודים אקדמיים בהפרדה הם עניין לגיטימי? מה בעייתי בפרקטיקה הזאת? מה אפשר לעשות כדי למנוע אותה?

כפי שאפשר להיווכח, הפרקים שבספר מסודרים על פי ותק: מה שקרה מזמן ראשון, ומה שעדיין קורה – אחרון. 

“המשפט לא פועל בחלל ריק”, מציינת יופי תירוש בדברי הסיכום שלה לפרק שכתבה. אכן, כשקוראים את הספר אפשר להיווכח עד כמה פסקי הדין, גם אלה שנראים במבט ראשון אזוטריים ולא קשורים לחיי היומיום של כולנו, למעשה חשובים ורבי השפעה.

כדאי מאוד לקרוא את הספר כדי ללמוד על כל הסוגיות שהוא מציג בבהירות ובאופן ידידותי, גם לקורא שאינו בקיא בעולם המשפט, החוק והדין. 

דוד: כבר הרבה זמן לא ראיתי את פניך.
אוריה: הרבה זמן לא הייתי בעיר.
דוד: אתה נראה עייף… כולך מאובק.
אוריה: זה עתה הגעתי מן הדרך. לשם מה הזמנת אותי, מלכי?
דוד: איך יואב? ואיך הצבא?
אוריה: בוטחים באלוהים ובוטחים בך.
דוד: ובני-עמון?
אוריה: הולכים ונחלשים. לשם מה הזמנת אותי לירושלים באמצע
המלחמה, מלכי?
דוד: מחר נשוחח על זה, אוריה. יש לנו זמן. עכשיו רד לביתך.
ותתרחץ, ותאכל ותשתה ותשכב עם אשתך.
אוריה: לא, מלכי, לא ארד לביתי, ולא אתרחץ, ולא אוכל ואשתה, ולא אשכב עם אשתי.
צדוק: לא!?
אוריה: יואב והצבא חונים על פני השדה ואני אבוא לביתי ואוכל
ואשתה ואשכב עם אשתי?
דוד: ואם לא תשכב עם אשתך – יואב והצבא לא יחנו על פני השדה?
אוריה: לא. הם יוסיפו לחנות על פני השדה.
דוד: ובכן, לך ותשכב איתה, אוריה. 
צדוק: היא ודאי רוצה שתשכב איתה.
דוד: אתה לא רוצה לשכב איתה, אוריה?
אוריה: אני רוצה.
דוד: ובכן, תתרחץ ותאכל ותשתה ותשכב איתה. אתה לא מכביד
על אף אחד, אתה לא פוגע באיש, אתה לא גוזל משהו
ממישהו… זה שלך… תשכב איתה…
אוריה: המלחמה עוד לא הסתיימה, מלכי.
דוד: אין דבר. אני מרשה לך.
צדוק: הכהונה מרשה לך.
דוד: תשכב איתה – היא אשתך!
צדוק: היא אשתך, אוריה!
דוד: היא אשתך… היא ודאי רוצה… אתה רוצה… תשכב איתה…צדוק: תשכב איתה… המלך מבקש… זה לא נורא…
דוד: תשכב איתה, אוריה.
צדוק: כדאי לך לשכב איתה.
דוד: תשכב איתה.
אוריה: אמרתי: לא. אני לא יכול.
דוד: (נואש ממנו. במין עורמה וקובלנה) עמדת בניסיון, אוריה. אני מכבד אותך. אבל הנאמנות שלך קצת מרחיקה לכת, אדם צריך להיות אדם, ולא יותר מזה. אתה מתגרה במוסר ואתה מתגרה באלוהים. אתה יותר מדי גאה. אבל עשה כרצונך –
מחר נתראה.

אמיתי בן התשע וחצי, עולה לכיתה ד’, גמע אותו בתוך כמה שעות, ופסק: “ספר נהדר. מעניין ומרגש.”

כשהתבקש לפרט, הוסיף ואמר שמצא חן בעיניו מאוד המעבר בין הדמויות השונות.

אחד הקטעים שאמיתי אהב במיוחד הוא זה שבו מסבירים לקורא עד כמה חתולים חכמים ומבינים יותר מבני האדם. למרבה השמחה, גם הסבתא (אנוכי, כמובן) שמה לב לקטע, ואפילו סימנה אותו לעצמה: “בטח תגידו, רוב האנשים יגידו, שחתולים לא יכולים לדבר עם בני אדם, שלכל אחד יש שפה משלו. זה כנראה נכון, לרוב. ברור שחתולים נבונים מבני האדם כי הם מבינים את שפת בני האדם גם אם אינם יכולים לדבר אותה, אבל בני האדם אינם מבינים את שפתם של החתולים, או של כל חיה אחרת. יכולת ההבנה שלהם מוגבלת. ובכל זאת יש כאלה שיכולים להבין את הרגש הנלווה לקול”. שמחתי להיווכח שאמיתי מבין את האירוניה וההומור השזורים כאן, ובכלל בספר, לכל אורכו: הרי אנחנו, בני האדם, הם אלה שמתנשאים בדרך כלל מעל חיות הבית שלנו, ונוהגים לומר שהן לא ממש מבינות את שפתנו, אבל כן מגיבות לטון הדיבור שלנו…

גם אני, כמו אמיתי, נהניתי מאוד מהמעברים בין תודעתה של החתולה לזאת של הילד המספר. הפרקים של הילד נמסרים בגוף ראשון, ואלה של החתולה בגוף שלישי, אבל מראים לנו את העולם מנקודת המבט שלה. ברור לגמרי שהכותבת, רקפת זיו-לי, אוהבת חתולים ומבינה מאוד לנפשם. הנה דוגמה אחת קטנה: לי-זיו מתארת את אחד ההבדלים שיש בין חתולי רחוב לחתולים ביתיים: כשיוסף, החתולה (מדוע היא נקראת בשם של בן תגלו אם תקראו את הספר!), שנקלעה בלי דעת לחיי רחוב, מגיעה שוב לבית, מספרים לנו שהוא משרה עליה הרגשה נינוחה: “לראשונה הבינה כמה הייתה דרוכה עד עכשיו. היא זיהתה בבית קולות מוכרים שלחתולי הרחוב היו זרים: זמרור המקרר, שמסמן את האוכל, הנקישות, הדיבורים והמוזיקה שנשמעו מעבר לקירות, ושלהם אימא קוראת ‘השכנים'”…

כמו כן ברור שזיו-לי אוהבת לא רק חתולים, אלא גם ילדים, ושגם אותם היא מיטיבה להבין. היא מציגה בפנינו קונפלקטים אפשריים בחייהם של ילדים שגדלים כיום במשפחות מסוגים שונים: שני אבות, או רק אימא, ומשקפת את המצוקות שנראות אולי קטנות מנקודת מבט של אדם בוגר, אבל אינן קטנות בכלל, כשמדובר בילד שחווה אותן.

זיו-לי לא רק מבינה ילדים, אלא גם מכבדת אותם. הספר כתוב היטב. ומתאים לתשובתו של הסופר הרוסי מקסים גורקי לשאלה איך צריך לכתוב לילדים: “כמו למבוגרים, אבל טוב יותר”.

אמיתי ואני נהננו לעלעל בספר ביחד ולהביט שוב באיורים, שתורמים לו רבות. המספר של כל פרק מלווה באיור קטן של חתול: אחד מדלג בתוך הספרה 0, אחר נח לו בגאווה על הקו העליון של ה-5, חתול אחד מטפס בגמישות על הפיתול של ה-2, ואחד אחר חודר דרך החור של הספרה 6, ואף על פי שמדובר בסך הכול בכתם צבע אחד קטן, אפשר להרגיש היטב בסקרנותו של החתול… כל אחד מהאיורים הללו מתוק, מפתיע ומשמח מאוד.

לאורך הספר יש גם איורים שלמים של חתולים כפי שהם נראים בהווי החיים היומיומי שלהם: כאן יוסף “מושכת קצה חוט”, שם חתול אחר מובל, עצוב ומודאג, בתוך כלוב – לאן לוקחים אותו? מה יעלה בגורלו? – ובמקום אחר אנחנו פוגשים צדודית של שני חתולים שיחסי הכוחות ביניהם ברורים לגמרי מהאיור: היא כנועה ומפוחדת, הוא גדול, שקט אך מאיים…

אמיתי ביקש ממני לסיים את חוות הדעת שלו במשאלה: שיהיה ספר המשך, ושאודיע לו כשזה יראה אור.

כשהגעתי אל העמוד האחרון, לא ידעתי את נפשי. סיפורה של הדסה, קשרית שנלכדה בזחל”ם “ביום שני, 31 במארס 1948, בבוקר”, כפי שנכתב בראשו של הפרק הפותח את הרומן, חדר לתוך נפשי כשהבנתי על מה הוא מבוסס, ומה היה סופו.

לאורך הקריאה היה לי ברור שמיר-תיבון כותבת על הדסה, אבל מספרת לנו לא רק עליה, אלא גם על אירועים משמעותיים מאוד בקורותיה של מדינת ישראל, כאלה שכולנו מעדיפים להדחיק ככל שנוכל, לא להתמודד אתם ולא לחשוב עליהם, כי הכאב ותחושת האשמה שהם מסבים קשים מנשוא.

אבל מיר-תיבון לא נרתעה. היא שלחה לתוכם מבט ישיר ואמיץ. בספרה הקודם, רשימת האימהות, סיפרה לנו מיר-תיבון על שואת יהודי רומניה, ובהדס בקצה הלילה – על ארץ ישראל בתקופת מלחמת העצמאות. אנחנו נכנסים לעורן של כמה דמויות: נתן, צבר יפה תואר שמאוהב בהדס; גבי, צעיר שהוא אב טיפוס של מסתדרניק, מאלה שדואגים תמיד רק לעצמם, שגם הוא מעוניין בה (ומה הוא מוכן לעשות בשם הרכושנות שהוא חש כלפיה!), ואימאן – צעירה ערבייה מהכפר הסמוך למושבה שבה גר נתן עם בני משפחתו, שחולמת לקנות טרקטור וכדי לחסוך כסף הולכת עם אמה לעבוד בחקלאות אצל היהודים במושבה, וליתר דיוק – אצל מרים, אמו של נתן.

העלילה נפתחת בקרב הכושל המוכר בשם “מבצע בן נון ב'”: הניסיון השני לכבוש את מתחם לטרון, כדי לפרוץ את הדרך לירושלים, ואז נעה בזמן לאחור ומתקדמת שוב, עד שהיא חוזרת אל נקודת ההתחלה, אל הדס הנצורה ואל האימה שהיא חשה כשהיא מבינה שננטשה ושחיילי הליגיון הולכים ומתקרבים אליה. הסיפור עובר מדמות לדמות, צובר נפח ותאוצה, ובעיקר – מצייר בפנינו את הדילמות הבלתי אפשריות שנקלעו אליהן בעלי המצפון.

כבר בפרק הראשון, שבו אנחנו פוגשים את נתן, אנחנו רואים בתודעתו את הייסורים שהוא חש אחרי שמילא פקודה שבדיעבד, אחרי פסק הדין בעקבות הטבח בכפר קאסם, היו מכנים אותה “לא חוקית בעליל, שדגל שחור מתנוסס מעליה”: המפקד שפועל לצדו מורה לו להפעיל את פתיל ההשהיה של הפצצה שהניחו לצד בית בכפר ערבי, אף על פי ששמעו משם בכי של ילד קטן ואת המלמולים של אמו, שמנסה להרגיע אותו. נתן ממשיך במשך ימים רבים לשמוע את “הקול הבוכה, המנדנד” ולא מצליח “להדוף את הבכי, לאטום את אוזניו, לחזור לישון”.

ייסורי המצפון כמו עוזבים אותו לזמן מה כשנודע לו שחיילי גבעתי גירשו מבתיהם את תושבי הכפר הסמוך למושבה. התגובה הרגשית הראשונית שמתעוררת בו היא חמדנות. הוא חושב מיד על האדמה המשובחת שבני המושבה יוכלו עכשיו להשתלט עליה, על כל מה שיוכלו לגדל בה. ככה זה במלחמה, הוא אומר לעצמו. גם כשאמו מפצירה בו לעשות משהו כדי לעזור לשכניהם המגורשים, הוא אוטם את לבו. רק כשנודע לו שבעצם הוא מכיר את המגורשים, שנהפכו באחת לפליטים, מתעוררת בו בושה על החמדנות.

זהו אם כן, בזעיר אנפין, סיפורה של הציונות, שאותו מספרת לנו גלי מיר-תיבון בלי לעשות לנו שום הנחות: אנחנו כאן על חשבון אחרים שסילקנו, גירשנו, העלמנו. רצחנו וגם ירשנו.

תיאור ה”כיבוש” של הכפר השכן, הלא עוין, שתושביו עבדו, כאמור, במושבה, מזעזע עד עומק הנשמה. קראתי ואמרתי לעצמי – אני מקווה שהיא מגזימה. אני מקווה שזה לא התרחש כך. אני מקווה שאלה רק הרהורי לבה, שלא כך נראתה המציאות!

יש לומר שגלי מי-תיבון לא מציגה בספר רק את עניינם של הערבים. הדס, הקשרית העומדת בלבו של הרומן, היא אחת מילדי טהרן, ניצולי השואה שרובם איבדו את כל בני המשפחה שלהם.

תיאור אספת החברים שבה דנו בשאלה “האם נקבל לקבוצה חבורת ילדים צעירים שהוברחו מאירופה הכבושה”, מזעזע לא פחות. הגזבר “מחשב את ימי העבודה ואת התקציב המיוחד שיידרש כדי לקלוט את הילדים”. רכז השיכון “טוען בלהט שאין היכן לשכן את הבאים ושרק אם נקבל הלוואה מהסוכנות נוכל לשקול”, והאקונומית “אומרת שכבר היום אין לה במה להאכיל את החברים”. ורק אביו של נתן, “בקול נשבר” מספר “על ההורים והאחים שלא עונים עוד למכתבים, על שמועות עקשניות שאסון נורא מתרחש בבית הישן, בגליציה”. אביו מדבר על כך ש”העם היהודי נרצח” ומשכנע את החברים לקלוט את הילדים הניצולים. “זה לא זמן לחשבון של ימי עבודה או מנות במטבח. אלה ימים של חורבן ושל אבל.”

ניצבים כאן, אם כן, זה מול זה שני הצדדים. גלי מיר-תיבון מייצגת אותם בספרה, שיש בו יותר שאלות ותהיות מאשר מסקנות נחרצות או הטפות: שני הצדדים צודקים וטועים ולאף אחד אין חזקה על המוסר.

הספר ישראלי מאוד. התיאורים כל כך מקומיים: הקוצים, שדות השלף, הטרשים, דרכי העפר הצהובות, הגבעות הסלעיות, המילים והמונחים של ימי תחילת המדינה: המשלטים, ה”חבר’ה”, ה”דגנרטים”, הבריטים, הפלמ”ח, הכול שם, ולא מעורר נוסטלגיה, אלא עצב על מה שלא היה צריך לקרות וגעגוע אל מה שיכול היה להיות.

הכול ייתכן בספרו החדש, המלבב, המבדח, של יצחק בר-יוסף: אוטוביוגרפיה משפחתית בסיפורים שקורים בהם שלל דברים מופלאים. למשל, שני הסבים שלו, מצד אמו ומצד אביו, רבים במקומם שבגן עדן. כל אחד מהם נשאר כמובן בגיל שבו מת. הצעיר פרחח, הזקן זועם, והם מיישבים ביניהם חשבונות על אביו של המספר, שעזב את אשתו זמן קצר אחרי שנולד בנם הצעיר: “סבא יוסף בן העשרים ושתיים מוציא לשון, במחילה, כנגד מאיר יעקב בן התשעים ותשע. זה הלך לעולמו עול ימים וחצוף, זה השיב את נפשו לבורא שבע ימים ושנים.” המריבה ביניהם היא רק דוגמה אחת מיני רבות לאירועים שבהם בני משפחתו האמיתיים של בר יוסף מככבים בסצינות שבהן המופלא מתערבב עם המציאותי, הבלתי אפשרי עם האפשרי, ומה שקרה באמת עוטה אצטלה חדשה ופלאית שבזכותה חול לובש קודש, והיומיומי מעפיל למרומים, תרתי משמע, שכן הכול יכול לקרות: עולמות של מעלה ועולמות של מטה מתערבבים והעבר מתמזג עם ההווה, מְשחֵק בתוכו במשחקים שובי לב. 

בעולם המיוחד של הספר דמותו של הקב”ה, שמתערבת לא פעם בעלילה, היא דמות חביבה, תמימה, סקרנית, לא לגמרי בקיאה בהלכות העולם: “מה זה שטריימל?” הוא תוהה בסיפור “שטריימל טורקי” ומופתע, אחרי שמסבירים לו “כך וכך זנבות שועלים או צובלים, בטנה של משי, יש ספודיק ויש קולפיק וכולי וכולי” ומפטיר “על זה כל העניין?”. אפשר לא לצחוק בשל הפער בין ה”אדיקות” האנושית שדבקה בתפל, לבין עמדתו של הקב”ה שכלל לא מבין מה הרבותא?

מה עוד קורה בסיפורים הללו? הנה למשל המספר, ששני אחיו גדולים ממנו בשנים רבות, מזמין אח או אחות חדשים, שיהיו קרובים יותר לגילו, והוא בטוח שהם קיימים היכנשהו, בהתחשב במעלליו הרבים של אביו, אבל יש לו תנאי: רק שלא יהיו אנשי ספר, כמו אחיו, המחזאי המהולל ואחותו חוקרת הספרות, שכן “תמיד תרגיש כשאתה פוגש אחד כזה, שמה שנכנס לתוכו דרך העיניים או האוזניים, כבר מעובד לצורכי ספר או מחזה או נשמר כמות שהוא לעתיד, כי הוא כמו מושבניק מן הדור הישן, כזה שמרים כל חוט ברזל או בורג בצד הכביש כי לבטח ישתמש בו פעם.” 

הרבה חשבונות נושנים מיישב המספר עם אביו. בסיפור “נשק לדוב”, למשל, הוא מתאר ביקור עכשווי אצל אביו. זה אמנם מת מזמן, אבל כבר אמרנו, בסיפורים הללו העבר וההווה מתערבבים זה בזה: “ירדתי בתחנה המרכזית של צפת, ושוב, כמו בילדותי, לא חיכה לי איש בתחנה – וכי די בי, בילד קטן המגיע לבדו באוטובוס מחיפה, לבטל בוקר של כתיבה בחדר העבודה שלו?” ועוד באותו סיפור: “ואני עומד בפתח החדר, מביט בשקיקה ובהערצה בדמותו הרכונה אל השולחן. גם אילו רציתי, איני יכול להתקרב – מסך העשן הכבד חצץ בינו לביני. תחם טריטוריה שאין לאיש, ובוודאי לא לקטנים כמוני, רשות להיכנס אליה”. ועוד: “גם אם נכנסתי לחדר, למעשה נשארתי בחוץ”. מה שיפה בסיפורים הללו זה שלמרות הכאב שהם מתארים בהומור, בעדינות וכמו במובלע, למרות שאפשר לחוש בעלבון הנושן שמעולם לא התפוגג, מעורבת בהם אהבה גם למי שפגע בו בילדותו. 

אכן, הספר גדוש בהומור דקיק ושנון, לפעמים, אפשר לומר, גם קצת מרושע, אבל בטוב טעם ובלי מרירות. הנה למשל התיאור של אביו שהגיע לגן עדן, ושם מצא את עצמו סוף סוף בחברה הראויה לו, לדעתו: זאת של גדולי הסופרים (והרי אביו של יצחק בר יוסף היה הסופר יהושע בר יוסף), שממשיכים כמובן לכתוב גם שם, בעולם הבא. הוא שומע “אוושת דפי נייר נמעכים ומושלכים לפח ואחרים, ששפר גורלם, מוכנסים לתיקי קרטון ועתידים ביום מן הימים להידפס ולהיכרך בספרים ולבסוף להיות חומר גלם ממוחזר לתבניות ביצים”… איזו עקיצה (עצמית!) שנונה של סופר בן סופר שמשתדל, כך נראה, לא לקחת את עצמו ברצינות רבה מדי. 

הנה עוד דוגמה לפלאות שמתרחשות בסיפורים: דמות מהעבר הרחוק, מנהל של תחנת רכבת שחי בטרנסילבניה בתחילת המאה ה-20, יכול להופיע פתאום על סף דלתו של המספר ולתבוע ממנו את תיק התפילין הרקום שסבתו הורישה לו, כי כך יוכל השומר לזכות באהבתה. “היית מת”, משיב לו המספר והלה מגיב בגיחוך “אל תאיים עליו במוות”… 

בכלל, מתים נוהגים כאן לשוב אל האדמה, אם בזכות וברשות ואם בעורמה ובגניבה: אמו למשל מגיעה אליו כדי לבשל למענו את הבמיה ברוטב עגבניות שכל כך אהב בימים שחיה ובישלה, ובאותה הזדמנות גם כדי להציץ בתצלומים שקיבל המספר מבנה של אהובת אביו, זאת שבגללה עזב את הבית זמן לא רב אחרי שהמספר נולד. אמו גם יודעת להעלים את האהובה ואת חברתה מתוך אחד הצילומים, ומותירה בו רק את בעלה המשתומם – איך נשאר פתאום לבדו בתוך תצלום, בשפת הים של תל אביב? 

כמו כן, הוא יכול לנסות לשדך לאמו בדיעבד, בהיותה שם למעלה, בעולם הבא, את המחזר הראשון שלה, שלא רצה לשאת אותה לאישה רק מכיוון שלבשה גרביים חומים ולא שחורים, והרי, כך הוא סבור, בעלה, אביו, אמלל אותה. אבל להפתעתו מסתבר שלא, אמו לא מוותרת על הבעל האהוב, חרף היסורים שהסב לה, והיא רוצה דווקא אותו לצדה.

בר-יוסף חושף שפע של סיפורים משפחתיים נושנים, ועושה מהם מטעמים. האמת לובשת נופך דמיוני, פנטסטי, רקום בדמיון פרוע. 

הרובד הלשוני של שפתו ססגוני ומשתנה בלי הרף: “בא זה לשנות סדרי בראשית”, לצד “עם כל הכבוד לשולחנם של צדיקים, למות שם משעמום”, או “האומנם מקווים הם שיעסוק הקדוש ברוך הוא בריפוי גרונותיהם המודלקים של חסידיו”, לצד “הגיע הזמן לצ’פר את המתנדנדים” (שתי הדוגמאות האחרונות לקוחות מהסיפור “דולרים מהגיהינום”, שבו מנסים המלאכים לשכנע את הקדוש ברוך הוא לחלק דולרים ליהודים כדי שיקיימו כיאות את המצוות…)

הסיפורים רצופים כאמור בעקיצות עצמיות של סופר שמבקש לשמור על מידה של צניעות כשהוא חושב על אמנותו. הוא מתאר למשל “ציפור שנכנסה דרך אחד החלונות” בביתו, והיא “שרה במלוא גרונה לקהל מעריצים עלום שייחלה לעצמה.” ברור לגמרי שהציפור איננה רק היא עצמה, אלא היא משל לכל אמן שמפליג בשירתו, ולא בטוח שמישהו בכלל מקשיב לו או נהנה במיוחד מיצירתו.

אפשר לומר ליצחק בר יוסף שלשירו הקשבתי בהנאה אמיתית. כן, אני מתייצבת כאן ואומרת בריש גלי: אלי דיברת ואני הקשבתי! 

“לב תל אביב”, שמו הרומן שראה אור ב-1996, הוא שמו של בית מלון תל אביבי בדוי שהיה צמוד בשנות ה-20 וה-30 אל בניין מגורים תל אביבי. המילה “לב” טעונה כמובן במשמעויות: לב הוא לא רק איבר שרירי בגוף האדם, אלא גם, על פי ההגדרה במילון רב מילים “המרכז הרגשי והאינטואיטיבי של האדם: מושב הרגשות, המחשבות, ההתנסויות הפנימיות, הרשמים,”, וגם “כינוי לאופיו של האדם, לטיפוס האישיות שלו”.

כל ההגדרות האלה תקפות והולמות את הרומן המרתק שכתב נתן שחם. 

במרכזו של הסיפור עומד אותו בית מגורים ובית המלון הצמוד אליו, וכל דייריו, שכנים שקיימו ביניהם יחסי גומלין שנמשכו לאורך רוב חייהם, ושיקפו בגורלם את המציאות ההיסטורית שבה חיו: ניצולי שואה וילידי הארץ, חברי המחתרות השונות, לוחמים ואינטלקטואלים, זעיר בורגנים ואנשי מעמד הפועלים, עניים ועשירים, אידיאליסטים מכל מיני סוגים, חלקם ידידים קרובים, אחרים אויבים מושבעים.

ביניהם בולט הגיבור המרכזי של הסיפור, אבנר עינב, לשעבר וינברג, עורך דין שפעל בשירות היישוב, ואחרי כן גם בשירות המדינה, בין היתר בימים הראשונים שאחרי תום מלחמת העולם השנייה, כשנשלח לעזור בהברחה של ניצולי שואה אל ארץ ישראל. 

האם צודק בנו של אבנר, היסטוריון שכתב מחקר על ספרטה, שאותה עיר ביוון הייתה “רק משל, וישראל היא הנמשל”? האם נכונה תפישתו כאילו “אורח החיים הספרטני” אופייני ליישוב היהודי “שהעדיף חיילים ועובדי אדמה על סופרים ומשוררים”? האם אפשר להבין ללבו של אלקנה, חברו הטוב ביותר של אבנר, האידיאליסט שבחר לחיות בקיבוץ, חרף הקושי הרב, כי ראה בכך הגשמה של חזון? האם בני דור תש”ח היו “חבורה של נערים קרתניים שלא ראו את העולם ולכן לא הבינו שמגדלים אותם להיות בשר התותחים של מלחמות אבודות”?

דמות אחת בסיפור, אישה שבנה הבכור נהרג במלחמת יום כיפור, מסכימה עם נקודת המבט הזאת. דמות אחרת סבורה שאסור “להכניס מציאות מורכבת למיטה צרה מלהכילה”, ומסרבת להזדהות עם התפיסות הללו. האם אפשר ומוצדק לפרש את סיפור עקידת יצחק בכלים עכשוויים ולהסיק ממנו משהו על קיומנו בישראל ועל המלחמות הגובות חיים צעירים?  

הרומן מעניק לנו הצצה מרתקת אל הלכי הנפש ששררו בארץ ישראל בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה, ובאלה של מלחמת העצמאות. מעניין למשל לקרוא כי אנשים אמרו אז לעצמם כי “היטלר רק מאיים, ככה הוא משיג את שלו. אבל הוא לא יצא למלחמה. הוא לא מטורף”. מעניין לקרוא “מבפנים” על המאבק נגד “תרבות הלעז”, האיסור לדבר ביידיש או להציב שלטי חוצות לא עבריים, ועל התהייה המאוחרת אם “היתה זו מהדורה צמחונית של ‘מהפכת התרבות’ העברית” שאפשר להשוות אותה עם מהפכת התרבות האכזרית שהתחוללה בסין. 

הטכניקה הסיפורית שנקט שחם בכתיבה הספר מרתקת: בתחילה הוא משרטט שרטוטים מהירים, חיצוניים, שמספרים בקווים כלליים על התפתחויות, דמויות, מעשים והרהורים. אחר כך הוא ממשיך וממלא את קווי המתאר, מעניק להם נפח, מעמיק ומפרט, וכך – לאורך הסיפור. מקדים את המאוחר ברמז על כל מיני תהפוכות ואז מתאר אותן לעומק. כך למשל, נודע לנו שאשתו השנייה של אבנר  קשורה אליו בכל מיני חוטים עלומים, אבל מלוא משמעויותיהם של הקשרים הללו נגלה לנו לעומק רק בהמשך. וכך העלילה מתקדמת – כל פעם נשלח רמז, מעין פתיון מסקרן, שעל טיבו נלמד רק בעוד אי אלה דפים. העלילה הולכת ומתפתחת, על כל מורכבותה והפתעותיה.  

אבנר, בן דור תש”ח, הוא אדם מתלבט שלעולם אינו נחרץ בעמדותיו: הוא “ידע כבר אז שלעולם לא יצליח לסגל לו את להט האמונה בצדקת הדרך של חברו. מחצית חייו ראה בקוצר היכולת הזה פגם מוסרי, שיש לכפר עליו בנאמנות למי שאמונתם שלמה משלו, ובמחצית השנייה ראה במום הזה את היפה בתכונותיו.” כך למשל כשהוא מחליט ללמוד יידיש כדי להבין את הניצולים שנשלח להבריח לארץ ישראל, הוא חש “שבגימנסיה לימדו אותנו להיות אנטישמים בני דת משה. עכשיו לא נותר לי אלא לאהוב אותם, עם כל הקושי שבדבר”. 

אבנר הוא בנו של צייר שרק לקראת סוף המאה ה-20 החל לזכות בהכרה ואפילו בתהילה. מרתק להשוות בין תיאורי הצייר ועמדותיו בספר שלפנינו, לאלה שברומן לוח חלק, שראה אור ב-2010. הצייר שעמד בלוח חלק במרכז העלילה היה מסור ליצירה מופשטת, שרק באמצעותה חש שהוא מסוגל להביע רגשות, ואילו אביו של אבנר מהרומן, הקודם מבחינה כרונולוגית, היה צייר פיגורטיבי, שאינו מבין אמנות מופשטת ואינו מעריך אותה.

משעשעת נקודת המבט ששחם שם בעיניו של אבנר כשזה נתקל בעסקנית אמנות: הוא “הקשיב לדבריה מוקסם ממה שידעה ענת לקרוא בבד צבעוני פשוט, ותהה אם באמת היא מאמינה במה שהיא אומרת, או שמא הסוחרוּת מפיקה ממוחה החריף נימוקים מלהיבים להעלאת מחירה של סחורה”. 

לא יכולתי שלא לחשוב בהקשר זה, על טור מצחיק עד דמעות שכתב לפני יותר מעשר שנים רענן שקד בידיעות אחרונות בעקבות ביקורו במוזיאון: 

לב תל אביב הוא עוד אחד מהספרים שהקורונה מאפשרת לחזור אליהם. הוצאות הספרים כמעט דוממות, והנה יש הזדמנות למצוא את אלה שניצבים על המדפים ומחכים לתורם, שהגיע. המפגש אתם מתגמל ומעשיר.

בדקתי ואפשר לקנות את לב תל אביב יד שנייה באתר סימניה, או יד ראשונה בBookme ובאתרים נוספים (משום מה, ולמרבה הצער, לא באתר של עם עובד.  כנראה אזל שם). הוא שווה את המאמץ הקל שבלחיצת כפתור ומסירת כתובת הדואר. ואגב, מומלץ לפתוח תיבת דואר (צמודה לסניף דואר). מניסיון, לשם החבילות כן מגיעות. 

אני מודה: דבר כזה עדיין לא קרה לי. קראתי את הרומן כולו ולא הפסקתי, כי התענגתי מאוד מהכתיבה. אמרתי לעצמי בלי הרף: “איזה יופי!”, אבל בניגוד לדרכי תמיד, לא הרגשתי שום צורך לסמן שורות לאורך הדרך, הספר נשאר נקי לגמרי, ובסופו של דבר חשתי שלא הצלחתי לפענח קשרים, תבניות או כיוונים. לא הגעתי לשום מסקנות או תובנות, לא הבחנתי בהשקפת עולם שמתגלה עד תום הקריאה. הכול זרם יפה מאוד, יש כמעט לומר – על מי מנוחות, אבל, שאלתי את עצמי אחרי שסגרתי את הספר, אז מה, בעצם?

הרומן מתרחש בירושלים, בקיץ של 1969, ימים אחדים אחרי שאפולו 11 שוגרה אל הירח. במהלך יום אחד, מהבוקר עד הערב, אנחנו מתוודעים אל עורב אחד ואל חמישה בני אדם שאינם מכירים אלה את אלה, אבל מכיוון שהם חיים באותו מרחב ירושלמי מצומצם, הם נתקלים זה בזה באקראי – ברחוב, בקונדיטוריה, בחדר ההמתנה של רופא המשפחה, בגינת בית הספר. לכל אחד יש כמובן סיפור חיים שנסתר מעיני רואיו: חיים צמח נקרא פעם הנס. הוא היה סטודנט לרפואה שהיגר לארץ ישראל אחרי שנכשל בבחינות המעבר באוניברסיטה שבה למד; שרלי הוא ילד קטן שאביו נהרג שנתיים לפני ההווה הסיפורי; בת’ היא צעירה קנדית אדמונית שכועסת מאוד על הוריה; ברוך קטן איבד את אביו על האונייה בדרך לישראל, עוד כשהיה ילד, וסעיד הוא עובד ניקיון צועני שעד המלחמה ב-1948 גר עם ג’מילה, בת זוגו, בדירה שבה חי כיום חיים צמח.

העורב המשקיף על האנשים, עוקב אחרי חייהם ומתערב בהם מדי פעם הזכיר לי את עופות הטרף המופלאים בספר והיום אינו כלה של צ’ינגיס אייטמטוב, אבל אצל אייטמטוב התיאורים נאספים אל כל השאר ומתגבשים לכלל אמירה שאפשר לגעת בה, ואילו כאן, חרף יופיים, לא הצלחתי לעמוד על תפקידם במארג הכולל.

חיכיתי כל הזמן שהנחיתה על הירח, שנרמזת לכל אורך הרומן, תתממש ותביא אתה הבהרה, אבל המסגרת שקבע לעצמו הסופר: יום אחד בלבד בחייהם של דמויותיו, לא אפשרה זאת. הטיסה של אפולו נזכרת אמנם שוב ושוב, מתוך תודעתן של כל אחת מהדמויות, אבל מה משמעותה? מדוע היא ניצבת במרכז הרומן? מה תפקידה? ובכלל, מה בעצם משמעות המפגשים האקראיים בין כל האנשים הללו?

סעיד וג’מילה מעמידים פנים שהם אילמים. מדוע? בת’  מעמידה פנים שהיא נוצרייה. לשם מה? שרלי מגלה סוד שאמו הסתירה מפניו, והוא לא מגלה לה שהוא יודע לקרוא. מה חשיבותן של שתי העובדות הללו?

הספר עתיר אזכורים של יצירות אחרות: בין היתר, שירים של אדית פיאף ושל הביטלס, סיפורים של ד”ה לורנס ושל תומס מאן. יש בו אפילו שורת תווים שמלווים את שירתו של חיים צמח, אבל מה תפקיד כל האזכורים הללו? להעניק נפח? לייצר תחושה של עומק? יש גם לא מעט ציטוטים מעיתונים, אבל כאן לפחות הבנתי את הצורך להעניק רקע היסטורי מדויק.

מכל מקום, כאמור, הכול כתוב יפה להפליא, אבל הסך הכול השאיר אותי, משום מה ולמרבה הצער, אדישה.

ירח זכה בפרס ספיר ליצירת ביכורים, ולשלל שבחים. ייתכן מאוד שהבעיה בי ובקריאה שלי את הספר.

במחשבה נוספת התחוור לי מה הקשה עלי: אין סיפור! יש דמויות ותיאורים יפים להפליא, אבל אין עלילה, ולכן אין גם שום מתח. וזאת, כדבריו של א”מ פורסטר “סכנה שסופר חייב להישמר מפניה”. כולנו, כתב פורסטר בספרו Aspects of the Novel, דומים למלך ששחרזדה הקסימה בסיפוריה. היא השאירה אותו כל לילה עם הסקרנות, המתח, עם השאלה “ומה קרה אז…?”. השאלה הזאת נעדרת, למרבה הצער, מהרומן שלפנינו.

אחד הכללים החשובים שלמדתי בשעתו בחוג לספרות אנגלית של אוניברסיטת תל אביב היה שביצירה אמנותית ראויה לשמה כל פרט חיוני, כך שאם תסיר אותו – המבנה הכולל יקרוס. השאלה – מה תורם פרט כלשהו ליצירה היא אם כן שאלת מפתח.

הרומן הבית ההולנדי מכיל המוני פרטים שיכולים להישאר, או להישמט, ומאומה לא ייגרע ממנו. 

הרומן מעורר לפחות שאלה אחת חשובה ורבת משמעות: האם קדושים הם בהכרח אנשים שאוהבים את האנושות, אבל מפקירים את היקרים והקרובים להם? 

הסוגיה כמובן אינה מקורית. אפשר היה למשל לראות אותה בשיר “Easy To Be Hard” מתוך המחזמר שיער:

גם הספר החי על המת של אהרון מגד עוסק בסוגיה דומה: גיבור נערץ שהזניח את בני משפחתו. 

 הבית ההולנדי מציג היבט אחר, נוסף של הסוגיה: מה קורה כשהדמות הקדושה, זאת שמתעניינת יותר בזרים מאשר בבני משפחתה, היא אישה, לא גבר?

אמו של המספר  נטשה אותו ואת אחותו כדי להרחיק עד הודו ולעזור שם לעניים. כעבור שנים רבות, כשהוא מביע כעס על אותה נטישה, ותוהה מי בכלל מסוגל לנהוג כך, אחותו, שסלחה לאימם, משיבה: “גברים!” ומוסיפה: “גברים עוזבים את הילדים שלהם כל הזמן והעולם נושא אותם על כפיים. בודהה ואודיסאוס עזבו, ואף אחד לא מתעניין בילדים שלהם. הם יצאו למסעות אציליים כי התחשק להם, וכעבור אלפי שנים כולם עדיין מהללים אותם.”

מעניין! 

אכן, מאז ומתמיד “התרגלנו” להרפתקנותם של גברים. למסעות הצלב של נוצרים חסודים (מי טיפל בינתיים בילדים שלהם?); לכיבוש העולם של מגלי הארצות הנועזים (לא מזמן נודע לנו ממגלן, ספרו של שטפן צווייג, מה עלה בגורלה של אשתו וילדיו של הספן האמיץ: הוא הפליג לאיי התבלינים, והם גוועו בינתיים בעוני, רעב ומחלות). התרגלנו שיש לגברים תכלית ושאיפות בחיים, שקול קורא להם לצאת לדרך ולהגשים את חלומם, אבל שאישה תפקיר את ילדיה? שאישה תעזוב אותם כדי לנהות אחרי הייעוד הדוחק בה להסתלק ולעזוב את בני משפחתה? 

השאלה אכן מעניינת מאוד. אבל הרומן שלפנינו עתיר מדי בפרטים שאין בהם שום תכלית, עד שהעיקר טובע באוקיינוס של התרחשויות ודיבורים שאינם תורמים במאומה. הרומן מעורר מעין תחושה של פטפטנות רכילותית, ומרוב מלל לא מצליח לברוא דמויות עמוקות ומשכנעות, כאלה שהקוראת נקשרה אליהן. כל כך הרבה מידע חסר תוחלת, קטעים שלמים שאפשר היה למחוק ולא היה נגרע שום דבר מהרומן, ולא היה מורגש שהם חסרים. קשה לבחור דוגמאות כי הפטפטנות היא בעצם עיקרו של הרומן, בכל זאת הנה, אחת מהן: לקראת סופו של הסיפור נודע לנו שבתו של המספר החליטה להיות רקדנית. הוא מתאר את המופע הראשון שבו השתתפה, “מפצח האגוזים”, ומציין שקיבלה את התפקיד הראשי בלהקת העכברים. במה זה תורם? מה זה מוסיף? והרי אנחנו בכלל לא מכירים את הילדה, היא צל של דמות, קיומה הוזכר, אבל לא נוצר אתה שום קשר. עכשיו נודע לנו שהיא רוקדת בתפקיד של עכבר. אז מה? ואילו הופיעה בתפקיד אחר? ואילו לא רקדה, אלא שרה? אין שום משמעות לשום פרט מהפרטים הללו.

במרכזו של הרומן עומד בית ילדותם של המספר ושל אחותו: בית מפואר מאוד, שגם בחלוף שלושים שנה ממשיך להיות להם חשוב ומשמעותי, למעשה נשאר נדבך מרכזי בחייהם, בגלל מה שהוא מסמל בעיניהם. בעיני יש נופך סנטימנטלי ואפילו מזויף באהבה הזאת לבית, לתמונות התלויות על קירותיו, לחפצים השונים, שגם מקץ עשרות שנים נמצאים בדיוק באותו מקום שבו השאירו אותם.

הקונפליקטים בין הדמויות מלאכותיים ומוכתבים מלמעלה, ובסיכומו של דבר, לא מקבלים בעצם נפח או חשיבות. 

אני תוהה אם עריכה נחרצת וקיצוץ רב היו מיטיבים עם הרומן. לא בטוח, כי בעצם יש צורך לסלק את רובו.  

עם זאת, מצאתי בספר לפחות פסקה אחת ששעשעה אותי. המספר נאלץ ללמוד רפואה, והנה מה שהוא אומר לעצמו בשלב מסוים במהלך לימודיו: 

“העובדה שמעולם לא רציתי להיות רופא נותרה בגדר הערת שוליים בסיפור שלא עניין אף אחד. קשה להאמין שאפשר להצליח בתחום קשה כמו רפואה אם לא רוצים בכך, אבל הייתי חלק ממסורת ארוכה ומכובדת של הכנעה עצמית. אני מנחש שלפחות מחצית מהסטודנטים במחזור שלי העדיפו להימצא במקום אחר, הגשמנו את הציפיות שהתוו לנו: בני רופאים נועדו להיות רופאים כדי לכבד את המסורת; בני מהגרים נועדו להיות רופאים כדי לשפר את גורל משפחותיהם; בנים שחונכו לעבוד קשה ולהיות הכי חכמים, נועדו להפוך לרופאים כי באותם ימים רפואה עדיין נחשבה למקצוע של חכמים. נשים טרם הורשו להירשם ללימודי רפואה בקולומביה, אבל קומץ מהן כבר ישב איתי בקורסים. דווקא הן, כנראה, רצו להיות שם באמת ובתמים. איש לא ציפה מבנות ללמוד רפואה ב־1970 והן נאלצו להילחם על הזכות הזאת. המכללה לרופאים ומנתחים, כפי שכונתה באותם ימים, הייתה להקת תיאטרון משגשגת ששחקניה היו סטודנטים לרפואה. ההצגות שהעלו חברי הלהקה – רדיולוגים ואורולוגים לעתיד שמרחו אייליינר על עיניהם הטרוטות ופצחו בשיר – לימדו את הצופה מה היו עושים בחייהם אילו הייתה להם אפשרות בחירה.”

משעשע…

למרבה הפליאה שלי, הרומן נמנה עם רשימת המועמדים הסופיים לפרס פוליצר. 

 Ann Patchett, The Dutch House 

תרגמה מאנגלית: קטיה בנוביץ’

על גבו של הספר  המופלא הזה כתוב שנרקמת בו “עלילה פנורמית על רקע ירושלים המנדטורית”, ואילו אני סבורה שסיפורי העלילה הם הרקע, ודווקא ירושלים היא הגיבורה הראשית של הרומן, והיא זאת שנמצאת בקדמת הבמה. בני האדם, הקשרים ביניהם, ההיסטוריה כולה, אינם אלא הרקע לעיקר, ושולמית הראבן מיטיבה כל כך לכבוש את העיר במילותיה, עד שקשה להבין איך כתיבה כזאת אפשרית בכלל. איך נוצר במילים הקסם המדויק, המואר, המפתיע, היפה עד בלי די.

 עיר ימים רבים מחזיר אותנו אל העשור השלישי והרביעי של המאה ה-20, אל המציאות של החיים בירושלים. אל היהודים והערבים והאנגלים שחייהם השתלבו והשתרגו אלה באלה, ואל שורשי הקונפליקט המקומי שלא מרפה מאתנו כבר עוד מעט מאה שנה. לא מרפה? גובר ומתעצם!

הרומן עתיר תובנות אנושיות הנה שתי דוגמאות:

“את מבינה,” מסביר גבר לאישה, “זה ככה: כששונאים בן-אדם, אז שונאים לראות איך הוא אוכל,” והיא נזכרת מיד שאינה יכולה “לשאת לאחרונה את אכילתם של בני המשפחה. חכם אמריליו הלועס בשיני-הסוס שלו, בהקפדה, בכוונה, לעיסות ארוכות, חדגוניות. החיתוך המתחנחן של גרסיה שמכניסה כל נתח לפה באלכסון, מחשש רמיזה גסה, ואצבעה הקטנה מזדקרת. עפרה הטורפת בשקט, בערמה, כשועל”.

כשמישהי נאלצת לשמוע דברים שהיא מעדיפה להשאיר לא אמורים, היא תוהה “איך אפשר להגיד את כל זה. חשה כאילו עמדה חנה מול חלקת הזיכרון הקפוא שלה וחיטטה בו להוציא את המאובנים מתוך השיש. עד שנפגם הכול”. 

הראבן נוגעת ברומן בעדינות בשורשי הציונות: רופא שהיגר לירושלים מברלין וחרף תלאות החיים בירושלים מזדהה עם משה שלא התגעגע לשוב למצרים אומר כי “אני מעדיף ביודעין את הדבר ההולך ונוצר על הדבר הקיים והידוע”.

הראבן מנסה (אין לי מושג אם הצליחה) לגעת גם בכאב הערבי: “העיר הרסה את הערבים, חושב טאלב. עשתה אותם כמו יהודים. כמו אירופאים. עולם בלתי גברי של כשפים, נשים, גנבים, בצע. טאלב יודע כבר מה יאמר לחבריו בפגישה הבאה בראמללה: אחים, היֵדעו הערבים לשמור בלבם את המדבר?”

אבל מעבר לכול, יופייו הרב של הרומן, הוא, כאמור, בתיאורי ירושלים. הנה כמה דוגמאות מתוך רבות מאוד:

“חוזרים אל הסימטה שהיא עתה זהובה וחלוקית, כביסתית, סלית, שקיעה שצבעה כצבע נשמה. ברוש זקן מאובק הנראה בשעת אוטם ראשונה שאחרי אור יום כמו נר אפל שטובע בתוך נטיפי עצמו”.

“גלי אור בזיתים בחוץ. רוח צחה מטלטלת ברקנים. ההר מפוצל לאלפיות של פרטים. בלי סוף שמים”. 

“כחודש אחרי כל המאורעות האלה, והעיר עודנה נלפתת להר למשמע קול פתע בלילה”. 

“העיר הסבלנית קולטת את כל בעלי הרעיונות שנקהלים בה. את כל הפילוסופים, התמהונים והמטורפים. כולם מוסיפים לה נופך משלהם ונפלטים כלעומת שבאו. דומה לפעמים שהיא נבנית חציה אבנים וחציה שגעונות”. 

“יש רגע, מיד אחרי שקיעה, שבו כל אבני העיר מחוירות מאוד כאדם שכוח מעשיו אזל ואיננו, והוא מצפה שיעבירוהו כמות שהוא. ניצב דומם באפיסה. אל המהות האחרת. הלילה בא אז כחסד רך ומהמם, רוחי וזרוח. ברכה קלה ודאית. אנשים מתאמים את נשמת אפם לנשם הלילה. רחוב ואנשיו, בית ונשימותיו, לעמוד לגורלם הלילי”.

איך אפשר לכתוב כל כך יפה?

לא רק התיאורים מפעימים, גם ההסברים הנוגעים בתולדות העיר מרתקים: “לעומת זאת עוסקים הערבים יותר בעבר, יותר באישים שלהם: זכרו את חסדו של שיך-ג’ראח’ מרפא הפצועים מפמלית סלאח א-דין; שכונתו של עומאר היתה לעומאריה, אזורו של אחד טאלב היה לטאלביה. אחמד אבו-תור, שבא עם לוחמי סלאח א-דין ונהג לרכב על שור, השאיר את שמו לשכונת אבו-תור. נזיר יוני שכוח. בתאבודיסיון, נתן את שמו לאבו־דיס. לבתים שבקרבת מנזר סנט סימון קראו ביונית  קטא־מוניס, ליד המנזר, – והשכונה כולה היתה לקטמון. במקום בו היה השטח מכוסה צרורות אבנים שבורות קטנות, צראר בלשונם. קראו לשכונתם מוצרארה. ותאר לך, בתוך הלכלוך, בתוך מפולת האבנים לפתע פתאום שֵם הדור מאד של רחוב: גוטפריד דה־בויון. וככה אנחנו חיים, ידידי, בין עבר צלבני שכוח לבין עתיד תנ”כי נכסף, במצוקות קשות של הווה, כאן ועכשיו”. 

העותק של עיר ימים רבים שנמצא בידי הוא מ-1988 (הספר ראה אור לראשונה ב-1972) ומצוין עליו שזאת “הדפסה שביעית”. יש להניח שקראו אותו כמה עשרות אלפי אנשים. אז, בשנות ה-70 וה-80, לא העלה איש בדעתו שבעתיד, כלומר בימינו, ספרים יימכרו “ארבע במאה”, ואפילו – ספר תמורת עשרה שקלים במבצע “חיסול המלאי” של אחת ההוצאות לאור. בחודשים האחרונים עצרה “תעשיית” ההוצאות לאור מלכת. כמעט שלא מוציאים ספרים חדשים, שהרי חנויות הספרים סגורות כבר כמעט שנה, ובכלל, עולם התרבות – נדם. 

יש להניח שבמוקדם או במאוחר יתניעו שוב את הגלגלים, סופרים יכתבו, עורכים יערכו, וחנויות ימכרו.

בינתיים אפשר לחזור אל המוני הספרים המונחים על המדפים, אבל קריאתם נדחתה משנה לשנה, כי תמיד קדמו להם ספרים “טריים” יותר. 

טעמם של הנושנים לא התפוגג. עיר ימים רבים מוכיח שיש למה לחזור וממה להתענג. 

אפשר להזמין את הספר ישירות מההוצאה, (וגם כשהוצאות הספרים ייפתחו אפשר להתרגל להזמין כך ספרים. לחזק את ההוצאות לאור). הספר נמכר, כך כתוב באתר של עם עובד, תמורת 34.50 ₪. (כמה עולה פיצה משפחתית?) 

דבר אחד לא הבנתי, האם אירופה מודה בכך שאין לה האמצעים לפיתוח משל עצמה, שזה רק פיתיון, שלמעשה ספרד היא ארץ אפריקאית כמו ארצות אפריקה האחרונות וכל מה שאנחנו רואים – הכבישים המהירים, הגשרים, המגדלים, בתי החולים, בתי הספר, גני הילדים – אינם אלא חזיון תעתועים שנקנה באשראי ועלול לחזור לידי הנושים? הכול ייעלם, יישרף, ייבלע בידי השווקים, השחיתות והמפגינים?

אם כך יקרה, רבים יגיעו לרחוב הגנבים; רבים ייפלו, חייהם ישתנו, ימותו צעירים בהיעדר כסף לטפל בעצמם, יאבדו את חסכונותיהם: ילדיהם יירשו רק בעיטה בתחת, לא ילמדו עוד בבתי ספר נאים אלא באסמים שבהם יצטופפו סביב תנור פחמים – איש לא ראה זאת. היה צריך לבוא מרחוק כדי לדמיין מה עומד להיות השינוי הזה, לבוא ממרוקו, לבוא משייח’ נור א-דין, לבוא מקרוס ומהגוויות.

Rue des voleurs Matias Énard
לעברית: משה רון

בן גוריון אהב לנהל בכתב ויכוחים תאולוגיים ארוכים עם רבנים או עם שומרי מצוות יודעי ספר. הוא לא ראה בעצמו אתאיסט: “לי ברור“, כתב לאחד מבני שיחו, 

שאין העולם פרי התרחשות מקרית ועיוורת (אם כי איני יכול להוכיח זאת), וכי יש סדר ומשטר (“קוסמוס”) בעולם, – ואולי גם כיוון ומטרה, אבל כל זה הוא בגדר התהייה האינטלקטואלית של האדם המכיר מיעוט ידיעתו ותחומי הידיעה האנושית, אבל אין זה מזון לנשמה או מדריך לפעולה ולהתנהגות האדם. 

הוא סבר שהתנ”ך הוא היצירה היהודית הגדולה ביותר, אך שגם היא אינה מפענחת את סוד האלוהות: “מספר התנ”ך אני יודע מה חשבו אבותינו על הסוד הגדול הזה – יותר מזה איני יודע. הסוד עצמו נשאר סוד”.

הוא יצא שוב ושוב להגנתו של ברוך שפינוזה, שיהודים חרדים המשיכו להחרים. בעיקר נאבק בהשקפות המסתגרות של האולטרה-אורתודוקסים, שהתייחסו בשלילה לתרבות החילונית, העברית והכללית, והעלו כנגדה על נס את השיבה למקורות היהדות, כשכוונתם בעיקר לתלמוד ופוסקים. ואילו הוא הציג, כאמור, את התנ”ך כיצירה הגאונית של העם היהודי, הנושאת ערכים פרטיקולריים ואוניברסליים כאחד. אך התנ”ך אינו המקור הבלעדי לרוח האדם: “יש לנו הרבה, הרבה מאוד ללמוד מעמים אחרים”.

כשהתריס בר-שיחו כנגדו שהוא מתבטל בפני תרבות יוון ורומי ענה: “אין זו התבטלות […] כיהודי איני מרגיש כל פחיתות כבוד אם אני רואה שבקרב עם אחר יש גאון באחד המקצועות, שאין דומה לו אצלנו”.

הוא נשאר תלמיד נאמן של מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, שביקש להיפתח לרוחות הפרצים של העולם הגדול, ולא של אחד העם, שנטה להסתגר בד’ אמות היהדות. 

“ניסיתי להציג בספר זה פורטרט, לא צילום, של אישיותו”, מסבירה פרופסור אניטה שפירא את מה שביקשה לעשות בביוגרפיה שכתבה על דוד בן גוריון. הספר נפתח באנקדוטה שבה סיפרה איך הגיעה בשעתו אל בן גוריון, אל “הצריף המפורסם בשדה בוקר” כדי לראיין אותו, בימים שהייתה סטודנטית לתואר שני, איך התמודדה עם קבלת הפנים הנוקשה של פולה, רעייתו: “‘מה את רוצה?’ נבחה עלי” ועם הפקודה: “אל תעייפי אותו!”, איך קיבל אותה במאור פנים, חרף מעמדה הזוטר, ואיך רק כשחזרה הביתה התחוור לה שבעצם לא השיב לה על השאלה העיקרית שאתה הגיעה אליו…

שפירא עוקבת בספרה אחרי בן גוריון ומתעכבת בעיקר על השנים 1953-1942 התקופה שבה הגיע לשיא הישגיו הציבוריים. המהלכים ההיסטוריים ידועים כמובן, אבל הם הרקע שעליו שפירא מציירת דיוקן של אדם בעל חזון ותנופה. היא מתארת את הישגיו הרבים, אך בה בעת אינה חסה עליו, ומביאה בפנינו גם צדדים נפסדים באופיו.

למשל – את האופן שבו “סחט” את אביו רגשית בתחילת העשור השני של המאה ה-20, שנים אחדות אחרי שהיגר לארץ ישראל. בן גוריון החליט אז שעליו ללמוד משפטים, כדי לרכוש כלים שבאמצעותם יוכל להשפיע על המציאות. לצורך כך נסע ליוון, שם למד טורקית. מטרתו הייתה – להתקבל לאוניברסיטה בטורקיה. הוא לא היסס לתבוע מאביו וללחוץ עליו שיפרנס אותו במשך כל אותן שנים, כשלמד והשתלם, אם כי ידע עד כמה האב מתקשה בכך. לימים, כשאביו ביקש ממנו לעזור לו להגיע לישראל ולמצוא עבודה, סירב: “בגילוי לב חסר לב הסביר בן גוריון לאביו שהוא לא יוכל לסייע לו למצוא עבודה בארץ, כי כלוחם נמרץ כנגד מסורת הפרוטקציה המקובלת במוסדות הארץ, הוא לא יוכל לעבור על מידותיו ולהשתדל בעבור אביו.” במקום לעזור לבני משפחתו לצאת מפלונסק, לקח בן גוריון את פולה, אשתו הצעירה, ואת שני הפעוטות שילדה, השאיר אותם בבית אביו למשך כשנה ונסע לכל מיני ועידות ומפגשים. פולה התרעמה על התנאים הירודים, וכעסה על “רמת ההיגיינה הנמוכה”. היא “תבעה להרתיח את המים המזוהמים של פלונסק, לחמם את החדר שנועד לה ולילדים, מחשש לטחב, ובכלל הייתה מלאה ביקורת על בית חמיה”. בסופו של דבר ורק כעבור כמה שנים הגיע האב לישראל והצליח למצוא עבודה, אבל היחסים בין פולה לבין בני המשפחה של בן גוריון היו קרים מאוד. “מאותו זמן ואילך לא הייתה האהבה שוררת בין פולה ומשפחת בעלה, לצערו של זה”. כל אלה הן כמובן רק אנקדוטות צדדיות, אבל הן שופכות אור על דמותו של האיש, לא על זאת של המנהיג (ובעצם, גם על אשתו…).

שפירא מתארת את התפרצויות הזעם “הוולקניות” של בן גוריון. אחת מהן למשל התרחשה באוקטובר 1930 כשזעם על אנגליה שמנעה מיהודים רבים להיכנס לארץ ישראל, ואיים עליה בנאום חוצב להבות שהסתיים במילים “גורי לך, האימפריה הבריטית!” מוסיפה שפירא וכותבת: “רעיון פיצוץ האימפריה הבריטית ייכנס לזיכרון ההיסטורי של המפלגה כדוגמה לחוסר הרציונליות של בן גוריון המתפרצת לעתים בשעות משבר.” תיאורי התפרצויות דומות חוזרים במשך דרכו.

מעניינות במיוחד הנקודות ששפירא מאתרת – אירועים בחייו שהשפיעו על השקפת עולמו ועמדותיו, ובכך, בסופו של דבר גם על חיי כולנו, שהרי עמדותיו המדיניות קבעו במידה רבה את עתיד המדינה שהקים.

כך למשל היא מספרת איך כשסיפר בן גוריון למכר ערבי, “יחיא אפנדי, ערבי שלמד אתו באיסטנבול” כי הטורקים גזרו עליו גירוש מפלסטינה, (אחרי שפרצה מלחמת העולם הראשונה), אמר לו אותו ערבי: “כידיד – אני מצטער. כערבי – אני שמח”. שפירא מוסיפה: “זו הייתה הפעם הראשונה שבן גוריון נתקל בלאומנות ערבית. עד אז סברו היהודים שהתנגשויות בין הערבים ליהודים אינן שונות מן ההתנגשויות בין הערבים לבין עצמם: פשיטות של בדואים על כפרים, מעשי שוד, מריבות שכנים על קרקעות, מרעה או מים. הפעם הוא נתקל במשכיל ערבי שהבהיר לו שההתנגדות ליהודים נובעת ממניעים עמוקים יותר, ומקיפה גם את השכבה המשכילה”. התובנה, מציינת שפירא בהמשך הספר, נשארה טבועה בתודעתו של בן גוריון, וקבעה את עמדותיו כלפי הסכסוך היהוד-ערבי בארץ ישראל. היה לו, למשל, ברור, שכדי שתקום מדינה יהודית, יש להגיע לרוב יהודי: “ארץ לא מקבלים על יד שולחן הדיונים בוועידת שלום, ארץ נקנית בעבודה. רק עלייה יהודית מסיבית שתפריח את הארץ תקנה ליהודים את הזכות עליה. ‘ארץ ישראל תהיה שלנו,’ הצהיר, ‘כשרוב עובדיה ושומריה יהיו משלנו.'” הוא מעולם לא כפר בשוויון זכויות לערביי ישראל, וכשהמדינה נוסדה דרש שיותר לנציגיהם לדבר בכנסת בערבית, אבל האמין בכל לבו שמדינת ישראל צריכה להיות יהודית (ודמוקרטית), שכן “לערבים – ארצות רבות, ליהודים – ארץ אחת”. הוא “היה מודע לבעיית הערבים מאז ימי העלייה השנייה, וראה בה סכנה פוטנציאלית לביטחון המתיישבים היהודים ובעיה עקרונית של יחסי שני עמים החולקים ארץ אחת.”  בשלב די מוקדם הגיע למסקנה שהמחשבות על הידברות עם הערבים הן “תרגילים בסימולציה בין היהודים ובין עצמם, שכן לא נמצאו ערבים שהיו מוכנים להסכים אפילו להצעות של ברית שלום.” בתחילת דרכו האמין אמנם בן גוריון בשיתוף פעולה בין פועלים יהודים וערבים, אבל בשלב מסוים “חדל לדבר על ארגון הפועל הערבי ועל אפנדים ופלחים.” 

שפירא מתארת את הסכסוך בעניין דרך הפעולה הרצויה להקמת המדינה, שהתגלע בין בן גוריון לויצמן. האחרון האמין באימפריה הבריטית בכלל ובאנגלים בפרט, והיה בטוח שאת מדינת ישראל יקנו היהודים במתינות, במשאים ומתנים עם האנגלים, שכוחם, כך היה בטוח, יישמר גם אחרי מלחמת העולם השנייה. בן גוריון לעומתו היה בטוח שדינה של האימפריה הבריטית נחרץ, שעוצמתה תתפוגג, ושהמשענת האמיתית אמורה להגיע מארצות הברית, ובמיוחד מיהודיה: את העשירים “גייס” עוד לפני הקמת המדינה, כדי שיתרמו כסף ויעזרו לו לקנות נשק כבד ותחמושת, כי היה לו ברור שמדינות ערב יתקפו את מדינת ישראל ברגע שיוחלט על הקמתה, ועל  הציבור היהודי-אמריקני בכלל סמך שיפעיל לחץ על רשויות השלטון האמריקניות, כדי שאלה יתמכו בחלוקת הארץ ובהקמתה של מדינה. שפירא טוענת כי בעקבות אי ההבנות הללו לא אִפשר בן גוריון לחיים ויצמן להיות בין החותמים על מגילת העצמאות (אם כי דאג שיתמנה לנשיא הראשון של מדינת ישראל).

שאלה שנשאלת לא פעם היא – האם מדינת ישראל קמה בגלל השואה, אולי בגלל “ייסורי מצפון” שחשו אומות העולם? התשובה הניכרת מהשתלשלויות העניינים המתוארות בספר היא – בהחלט לא! (שפירא אינה היחידה שמשיבה על השאלה הזאת בשלילה גמורה): הרבה לפני שפרצה המלחמה, זמן קצר אחרי המהפכה הרוסית שהביאה לפוגרומים ביהודים, ועם המעבר משלטון עות’מני לשלטון בריטי בארץ, התרחב, כך היא מראה, המפעל הציוני, והיא מסבירה כי: “איחוד הפועלים נועד להכין את התשתית החומרית והרעיונית לקליטת גלי העלייה שציפו עתה לבואם לארץ.” השואה, רציחתם של המיליונים, רק עיכבה את הקמת המדינה. 

נקודה מעניינת נוספת המתוארת בספר, כזאת שהדים לה אפשר למצוא במציאות הישראלית העכשווית, שבה “הימין” נאמן בלי פשרות למנהיג (גם כשזה בעצם מנותק ממנו, עסוק בענייניו האישיים, שקוע בחיי נהנתנות על חשבון אותו ציבור, ומטפח לעצמו פולחן אישיות), בעוד שב”שמאל” מתחלפים המנהיגים בלי הרף. כך נראה גם בשליש הראשון של המאה העשרים השוני בין היחס שזכה לו מנהיג תנועת השמאל, לעומת היחס אל מנהיג תנועת הימין: כשהתעוררו חילוקי דעות באשר לאופן שיש לנהוג כלפי האנגלים (לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה), “בן גוריון נחל תבוסה בתנועתו”, לעומת ז’בוטינסקי אשר “יכול לכפות את רצונו על תנועתו”. שפירא מסבירה: אנשי תנועת השמאל “הכירו בכישוריו [של בן גוריון], בחיוניותו למאבק הציוני, אך לא ראו בו את המנהיג המורם מעם, האחד שאי אפשר בלעדיו”, וזאת “להבדיל מז’בוטינסקי, שדברו היה צו לתנועתו”. 

מאחר שהביוגרפיה של בן גוריון מקבילה לזאת של מדינת ישראל, מעניין מאוד להיזכר בכל אירועים וללמוד שוב מקרוב על מידת ההשפעה שהייתה לבן גוריון על ההיסטוריה והחיים של כולנו: לא רק עצם החלטתו להכריז על הקמתה של המדינה, אלא גם אינספור החלטות אחרות, למשל – לא לאפשר את חזרתם של פליטים ערביים בתום מלחמת העצמאות, או – לפטור תלמידי ישיבה משירות צבאי. 

בן גוריון כיהן כראש הממשלה במשך 13 שנים ו-127 ימים. ראש הממשלה הנוכחי “עבר” אותו במשך הזמן שהוא מכהן בתפקיד כבר בקיץ 2019. בני הדור שמבחינתם טבעי לגמרי הצירוף “ראש הממשלה ושר הביטחון מר דוד בן גוריון…” שאותו שמענו לאורך שנים בחדשות וביומנים הקולנוע, יכולים להעלות בדעתם את התואר “ראש הממשלה”, שאינו כולל את שמו של זה הנוכחי. למרבה הצער, מצביעים רבים שנולדו וגדלו בעידן אחר מתקשים כנראה לדמיין ראש ממשלה שונה ממי שהכירו רוב חייהם. אולי כדאי שיקראו את הספר, לקראת מערכת הבחירות הרביעית בתוך שנתיים, שבעקבותיה יבואו, לא מופרך לחשוש, מערכות בחירות נוספות. אולי כדאי שיבינו את ההבדלים בין מסירות לאידיאות – לבין התאווה לכוח; בין סגפנות – לחיים של נהנתנות חולנית; בין עוצמה של חזון –לנרקיסיזם; בין יושר ללא פשרות – לזיוף, העמדות פנים מתוכננות וכישורי משחק נלמדים. 

בן גוריון לא היה מושלם, אבל אין ספק שהדריך אותו רק רצון אחד עמוק: לבנות בית לעם היהודי בארץ ישראל. לא טובתו האישית. לא צרכים של פינוק, וצריכה של מוצרים יוקרתיים. לא בריכות שחייה על חשבון הציבור, פטורים מתשלום מסים, מימון של בתים נוספים, לא חיי ראוותנות מופגנת, לא שנור מאילי הון, אלא חיים של צניעות ועבודת כפיים, בקיבוץ נידח בנגב. 

יהדותן של הדמויות בספר הביכורים המצליח של אנדרו רידקר, האלטרואיסטים נמצאת לכאורה בשוליים, או ליתר דיוק – רק ברקע, ועם זאת כשהיא מתגלה ועולה, היא רבת משמעות. הנה למשל תיאור של מה שחש פרופסור ארתור אלטר, ברגע קריטי בחייו, ומה שהוא אומר לילדיו בייאוש:

“הבטן של ארתור עשתה סלטה וגל של בחילה גאה ושקע בקרבו. בשלהי המאה התשע עשרה נמלטו אבותיו מאודסה מפני פוגרומים שהתחוללו שם באישור בשתיקה של השלטונות, ואחר כך שרדו בחוסר כול במסע המפרך לאמריקה. סב סבו של ארתור דחף עגלה מלאה דגים מסריחים ברחובות לואר איסט סייד כדי שבנו יוכל לפתוח חנות נעליים קטנה כדי שבנו יוכל לעסוק ברפואת שיניים כדי שבנו יוכל לבנות דברים כדי שֶׁמָּה? כדי שבנו שלו יוכל לשקוע בחובות? כדי שבתו תוכל לחלק במתנה את הירושה שלה? 

“‘זהו זה?’ שאל ארתור. ‘זאת הנקודה שאנחנו נמצאים בה עכשיו? מביאים על עצמנו את השקיעה שלנו? הממ?'”

ארתור, כפי שנכתב בגב הספר, “זומם להשיב לעצמו את הירושה שקיבלו ילדיו מאמם המנוחה”, שכן אינו מצליח לשלם את המשכנתה. הרומן נסוב סביב הצורך של כל אחד מהשלושה, ארתור, בתו מגי, בנו אית’ן, להתאושש ממות אשתו ואמם, וסביב הניסיונות שלהם להבין מה בעצם הם רוצים, או צריכים, או יכולים לעשות עם עצמם. 

העלילה המרתקת נעה בלי הרף קדימה ואחורה, מספקת לנו את הרקע למצוקות ולקשיים. אנחנו לומדים להכיר גם את פרנסין, אמם ואשתו, שהייתה תרפיסטית. איך בכלל נישאה אישה רגישה כל כך למהנדס אטום וקמצן ברמות חולניות? תיאורי הקמצנות שלו, הרגשית והכספית, מרתקים ויכלו כמעט להיות משעשעים, אלמלא היו מחרידים: כשבנו עובר למגורים בקולג’ הוא לא מבין למה צריך לקנות לו קומקום חשמלי. כשבתו בת העשרה מוצאת לעצמה כל מיני עבודות של בני נוער, למשל – כקופאית בחנות צעצועים – הוא גובה ממנה “מס אבא” (!), “כי טען שהיא חייבת לו כסף על כך שהסיע אותה לעבודה”, והוא אפילו “אכל מהצלחת שלה כשהשולחן היה מלא כל טוב, בתזכורת מתמדת למי שאחראי לכל השפע הזה”… וכן הלאה… 

אז איך קרה שפרנסין נישאה לו? רידקר מפליא לשרטט את המהלכים הבלתי נמנעים, לכאורה, את ההחלטה שבעצם אינה החלטה אלא שרשרת של מעשים שנובעים זה מזה, ואת הרגע שבו הנישואים “קרו” כמעט מאליהם, את חוסר האונים של הדמויות שהחיים שולטים בהם, ולא להפך. 

הרומן מרתק, שכן הדמויות המצטיירות בו משכנעות, אמיתיות, וחלקן מעוררות הזדהות וחמלה.

ועם זאת, לא קל לקרוא אותו, וזאת בשל התרגום. האנגלית מצטלצלת בו בלי הרף והעברית מסורבלת ולא תמיד מובנת. “מסע הרפטינג היה אמור להיות הפינוק היחיד שלה. האתנחתה הקצרה והצפצוף הדוקרני של משאבת משככי הכאבים, מאנחת הנקיפות המתפתלות של האם-אר-איי, מריח הקיא ומפעולות ההסוואה של מי החמצן. האינפוזיות. ועכשיו – בצדק לתחושתה – היא נענשה על זה”. “אנחת הנקיפות המתפתלות”? מה זה? 

“השהייה עם מייקי – ולמען האמת, גם עם פיינסטיין – נתנה לה להרגיש כאילו היא עדיין סטודנטית בדנפורת’. “נתנה לה להרגיש” – עילג. “כאילו היא עדיין” – שומעים את האנגלית. 

“הבנים למדו בבית ספר בזיכיון” – מה זה? כשמתרגמים מוטב לעניות דעתי למצוא מקבילה מובנת, או לפחות להנהיר איכשהו, בתוך הטקסט, לא בהערת שוליים.

“השפה הגרמנית משתהה על נשימתה כמו סוכריית מנטה”. לדעתי בעברית מוטב – “נדפה מפיה”. 

“המעבר עבר בלי בעיות – ארתור נשאר בבית במחאה על טקסי קבלת הפנים המתרפסים והמוגזמים של האוניברסיטה לסטודנטים – אבל ההתערות החברתית הייתה סיפור אחר לגמרי”. כאן לא יכולתי להתאפק ו”ערכתי” בספר, בעיפרון: “ארתור נשאר בבית במחאה על הטקסים המתרפסים והמוגזמים שבהם קיבלה האוניברסיטה את פני הסטודנטים”… 

“ההצעות הכרוכות הותירו חותם ניכר במיוחד על ארתור” – אולי פשוט “הרשימו מאוד”? 

“הכול הודות למיליטנט כריזמטי” – מדוע לא “איש צבא”? 

“הרעיפו תה ועוגות על ארתור” – לא טבעי יותר “הרעיפו על ארתור תה ועוגות”? 

ההערות הללו נראות אולי קטנוניות, אבל התוצאה הסופית, המצטברת, היא תחושה שהטקסט “שובר את השיניים” של מי שקורא אותו בעברית.

אפילו את המשפט הראשון, “אש תקפה את משפחת אלטר מכל עבר” הייתי משנה אולי: “אש כיתרה את משפחת אלטר…” והמשפט הבא: “כל הסתיו אירעו התלקחויות, התרחשויות, מסוג האותות המופיעים ללא תיאום ונראים מבשרי רעות רק בהסתכלות לאחור” הייתי משנה אולי כך: “כל הסתיו אירעו התלקחויות, התרחשויות, אותות לא מתואמים שרק בדיעבד נראו מבשרי רעות”. (גם את הגרסה המוצעת אפשר בלי ספק לשפר). 

עם זאת, יאמר לשבחו של הרומן כי למרות הקושי, לא יכולתי להפסיק לקרוא אותו.  

ANDREW RIDKER  The Altruists

ספרים הרבה – רומנים מעולים, רומנים גרועים וספרי פסיכולוגיה – שמיכל ביקשה שיקרא כדי שיבין אותה, קרא מאז ישב עם בלה זיידמן על מדרגות הבית, במעין התגרות בהוריו, ובמעטים מהם מצא אבחנות דקות מאלה שניסחה באוזניו, בלשון קלוקלת, הנערה המושחתת לכאורה, שהכירה את האהבה גם מצדה האפל וגם מצדה המואר.

“האהבה והשנאה זה שני הצדדים של אותו דבר,” הסבירה לו. הוא מצא את הרעיון הזה גם בספרים, אבל משום מה נקבע בזכרונו דווקא בלשונה הדלה של אשה שלמדה עברית מסרט התרגום שנמשך בצד מסך הקולנוע ולא תמיד הספיקה לפענח את כל האותיות.

“רק שהאהבה זה כשהלתת עושה לך יותר שמח בלב מהלקבל, והשנאה זה כשעושים חשבון מי נתן יותר וקיבל פחות. בלב של הבן אדם יש מקום רק לאהבה אחת גדולה ושנאה אחת גדולה, וכל השאר זה קצת מזה וקצת מזה. ואני מפחדת שאני, ולא האנגלים, זה השנאה הגדולה של החבר שלך, דרור.”

וכך הוסיף להרעיש את הוריו בהצהרות קשות לעיכול, שאחדות מהן זכר כלשונן גם אחרי שנים רבות: “ארץ ישראל זקוקה לבנאים, לחיילים ולחקלאים ולא לסופרים ולציירים,” הצהיר והצהרה זו פגעה באביו עד כדי כך שהלך לחדרו והסתגר בו עד למחרת בבוקר. הדבר הסב לו אז מבוכה וצער, אבל הוא, נער שההגיון מעביר אותו על דעתו, התקומם כנגד “הסחיטה הרגשית” שהפעיל עליו אביו. ואולם למחרת היה מוכן לפשרה: “לזקנים, אחרי גיל ארבעים, מותר לעסוק באמנות.” אביו היה אז בן ארבעים ואחת.

 “עיר הלומת אור וצל. ואנשים בה הלומי אור וצל. מבוי קמור צר, כדי מעבר חמור אחד, וצורתו מעוברת; מיד אחריו אור נמוך, מצלהב לא איש אלא כנף בגד אדום. וראש הלובש אפלולי, נוגע ואינו נוגע באזוב התלוי סמוך לראשו. עיר קטן עולה לאטו במדרגות צרות. מעבר לפינה, פסיפס כיפת הסלע, ירוק-כוחות, אומר ביום חול, תכשיט פריזמטי במילֵאת האבן.

האם המלה ‘להציל’,” אומר פרופסור ברזל, “לא נגזרה מן השורש ‘צל’? בארץ חמה כזאת, בה השמש מהווה בעיה רפואית, ההצלה הרי היא בצל’. 

“לא חשבתי על זה,” אומרת חולדה ומצלה על ראש התינוקת. “צריך לבוא מבחוץ כדי להבחין בדבר כזה.” 

עיר שאתה הכי בתוכה וכמה אליה, שבה אתה הכי עצמך ומתגעגע אל עצמך, כל מה שתשיג ידך תחזור ותרצה אותו מרחוק. כפילות שהיא היא העיר, תמיד דבר ובבואתו ההפוכה, תמיד שמים משקפים כיפת סלע גזורה מתוכם, ונהרת-הערב הרחבה על הבתים משקפת את גגותיהם מלהיפך. אנשים קרבים ומרחקים כבמראות. עוד רק כמה גגות מופזים. עוד רק ראשי הצריחים. ערב בא בסחף געגוע. ואז אתה יורד לאטך בכיכר ציון שאורותיה נדלקים, וקונה אצל הסודני בעל הצלקת צרור גבעולים של חאמלה מלאן מחומם בגחלים, ואוכל כאילו יותר לא יהיה אוכל ולא תהיה אתה, רק הרעב הזה, שהוא רעב שלם, כזה שצריך לחלק עם ידיד, כי הכל בו, גם הערב הזה, למעלה ממידת אדם לבדו. 

כל כך מתאים לפעמים לשקוע בספר מתח. לדעת שהעלילה חייבת להתאחות בסופה; שמשהו מנחם ומרגיע יקרה: יגלו. יפענחו. נדע. יהיו תשובות חד משמעיות. כי זה טיבה של הסוגה: בתחילתו של הספר מתעוררת תהייה, ועד סופו יתגלה הפתרון, ונחוש שביעות רצון, נהיה מרוצים: אין כאן תוהו ובוהו. יש שיטה וסדר.

נעדרים קרים, ספרו של אסף קוגלר, עונה על הציפיות. ההתחלה מציגה בפנינו לכאורה את רגע הסיום, אבל קוגלר יודע את המלאכה: רק נדמה לנו שאנחנו יודעים מה הסוף, כי בכל זאת צפויה לנו ההפתעה ההכרחית. כך ספרי מתח: רגע אחד לפני הסיום הם מבטיחים לנו תשובה, והיא בדרך כלל פתרון פשוט מדי, פרוזאי, מאכזב משהו. ואז מגיע הנוק אאוט: לא ולא! טעיתם! אומר לנו הסופר. זה בכלל לא הסוף האמיתי, ומגיש לנו תהפוכה.

שירה שיף היא צעירה דתייה מבאר שבע, בוגרת אולפנה, שהחליטה להתגייס. היא מגיעה למשטרה, ובתום הקורס בוחרת להגיע ליחידה המכונה נ”ק: נעדרים קרים. מגרילים שם בתחילת כל שבוע שֵם של אדם שעקבותיו נעלמו לפני זמן רב. תפקידם של ארבעת השוטרים המשרתים ביחידה לצלול לתוך תיק החקירה, ולנסות למצוא בו פרכות. אם הם מצליחים לאתר סתירה, התיק עובר הלאה, חוזר לחקירה. להם עצמם אסור לבצע שום פעולות חקירתיות מעבר לקריאת התיק וחשיבה מחודשת על מה שנמצא בו.

יפה. נעדרים הם תמיד סוגיה מרתקת, ושירה אכן שוקעת בתיק כזה ומגלה בו במפתיע סתירה שאמורה להוביל אותה הלאה, אבל די מהר מסתבר שלא התיק הזה, של חייל שנעלם לפני שנים, הוא זה שיעסיק אותה באמת, אף על פי שעלתה על כיוון מעניין ומעורר תהיות. העלילה סוטה הצידה, לתיק אחר, ושם קורים דברים:  שירה מגלה שם שההשכלה התורנית שרכשה באולפנה יכולה לעזור לה לרדת לדעתם של דתיים כמוה, ושדקויות פרשניות יכולות לשמש רמזים פורנזיים משמעותיים.

כאן נחלשת ההשתלשלות העניינים. קשה להאמין שמילה מהתנ”ך יכולה באמת לשמש מפתח להבנה של תעלומה גדולה, אבל ניחא, זאת אינה החולשה היחידה של הרומן. לאורך הדרך עולים פרטי עלילה רבים שבעצם אינם תורמים במאומה לסך הכול הכללי. פרטים שאפשר להשמיטם, וחסרונם לא יורגש. למשל: באחד הימים שירה מתלווה לאיזושהי קבצנית, עולה אליה הביתה, שומעת מפיה וידוי שבעצם אינה באמת נזקקת, ומקבלת ממנה במתנה קופסה עם קציצות שאותן שירה מביאה אתה אל חדרי המגורים הממוקמים לא רחוק מהמשרד שבו היא עובדת, בירושלים. אז? מה בעצם המטרה של כל האפיזודה הזאת?

או: בערב שבת שירה והידידים החדשים שהכירה באותם מגורים צבאיים מבלים ביחד כמה שעות שהרומן מפרט בדקדקנות: מה אכלו, מה שתו, במה שיחקו. לא ברור במה זה תורם לעלילה, ויש בפירוש תחושה שגם בלי החלק הזה הרומן היה עומד על תלו.

מעבר לכך, אמירתו הסמויה-לכאורה של הרומן, זאת שנמצאת לכאורה ברקע, אבל היא בעצם ה-raison d’etre (ההצדקה לקיומו) שלו, מעניינת וחשובה: אסף קוגלר מספר לנו בעצם על יחסי הורים וילדים. על אלה שמתנכרים לילד, אם אינו עונה על הציפיות שלהם: למשל – אם הוא הומו, או אם הוא “מתבולל”, ועל אלה שתומכים בילדים שלהם בכל מצב ובכל תנאי, אלה שמסורים לילדים, מעניקים להם ביטחון ויציבות.

בסדר. זאת, כאמור, אמירה ראויה. חבל רק שהיא נרקמת בתכים קצת גסים, גלויים וברורים מדי, לא באמת אמירה שאפשר לחוש בה בסמוי, לא זרם שמפכה אי שם, מאחורי הקלעים, אלא כמעט כהצהרה גלויה וזועמת: הורים! שימו לב! תהיו בני אדם! בשום פנים ואופן אל תתנכרו לילד שלכם!

חרף הסתייגויות (הקלות!), הספר קריא ומספק מאוד. הירושלמיות שלו נעימה. הקרירות, לא רק של המחלקה שבה שירה משרתת, אלא גם פשוט של מזג האוויר החורפי, מלבבת, ויש לא מעט קסם בשירה, גיבורת הסיפור, בהתחבטויות החרד”ליות שלה, בקונפליקטים החמודים שלה (התאהבתי? לא באמת! אמרתי מילה “גסה”? אימאל’ה, מה קורה לי…). בקיצור – נעדרים קרים הוא ספר שכיף לבלות אתו יום.