תגית: עם עובד

ערן בר-גיל, "על הדבש ועל המוות": האם אפשר להבין מה תכלית הקיום?

מהי תכלית הקיום? מה פשר  "כל הרחש-בחש, כל העמלנות הבלתי נלאית, כל הנאמנות הדטרמיניסטית לתפקיד…"? את השאלה הזאת שואל את עצמו נתי נתנזון, מושבניק, כוורן, כשהוא צופה בדבורים שבכוורות שלו, שם לב איך "שכל פריט ופריט בנחיל בוקע אליו [אל אותו תפקיד]", ותוהה מה המשמעות של "כל ההקרבה העצמית למען הכלל" שבה הכול נועד "למען אותה תכלית מעגלית" המשותפת לכל היצורים החיים: לידה והולדה, שבסופה מגיע מותו של הפרט, אך לא של הכלל.

ספרו המקסים של ערן בר-גיל, על הדבש ועל המוות אינו מתיימר להשיב על השאלה הפילוסופית כבדת המשקל. הוא "רק" מעלה ומפרט אותה, ועושה זאת באמצעות עלילה חכמה ומרתקת.

שני קווי התרחשות נשזרים ברומן. האחד מתקדם לאורך כמה ימים בשנת 2004, והאחר – ב-1999. גיבוריו הם בני משפחה אחת: רינה ונתי, הוריהם של אורי ועמליה. ההורים גרים במושב ששוכן בין חצור לתל נוף. במושב קדרון, הנושק לגדרה, ממוקמות הכוורות שאורי מטפל בהן במסירות. רינה הייתה מורה ומנהלת בית ספר, לפני שנאלצה לפרוש. עמליה דיילת אוויר. ואורי  הבן – הוא בעצם מוקד העלילה. הוא שואף לגדולות, אבל כבר בפרק השני, מיד עם פגישתנו הראשונה אתו, אנחנו מגלים שהוא בעצם "בעייתי" מאוד: הוא עבריין קטן, פורץ לבתים של אנשים וגונב מהם, אבל חולם על הצלחה רבתי. על עושר מופלג. בעיקר רוצה להרשים את הוריו, לשמח אותם כך שסוף סוף יתגאו בו. למעשה הוא חולם "להשיג" ראיות לכך שאמו אוהבת אותו.

החדירה של ערן בר-גיל לדמותו המורכבת, רבת הפנים, של אורי, פשוט מופלאה. האם, תוהה הקורא, מדובר בפסיכופת? מעשיו והתנהגותו מעידים לכאורה שהתשובה לכך חיובית. כבר בילדותו התגלו באישיותו קווים סוציופתיים, שרק התחזקו עם הזמן, ושמסבכים אותו שוב ושוב. "איך," שואל את עצמו אביו, "לא ראה מה מקשר בין ההפרעות בכיתה, ונעלי ההתעמלות החדשות שפתאום הופיעו בבית, והידיעה שמפעם לפעם נעלם לו כסף מהארנק, וסלידתו של אורי מהצופים, והתיעוב הארסי שחש כלפי כל מסגרת, והיכולת שלו לשקר בלי הינד עפעף. זאת ועוד, עשרות מקרים, ומאות, מאות רבות שמתקבעים בהם דפוסי חשיבה, ערכי מוסר וערכי משפחה".

האם אפשר היה למנוע את התדרדרותו לעולם הפשע? "מרגע שנכנס לבית הספר לא הסתדר שם," מספרים לנו. "את החומר הנלמד דווקא הבין, מהר למד לקרוא ולכתוב, אבל שנא לשבת בכיתה ותיעב את המורה שלו. 'היא כל הזמן צועקת,' היה מתלונן, ורינה הסבירה שאם המורה צועקת ודאי יש לה סיבה". האמנם? אולי כאן הייתה נקודת התחלה שתגובות אחרות – הבנה, הכלה, הזדהות עם מצוקתו, שיתוף פעולה של ההורים אתו – יכלו להשפיע על עתידו ולשנות אותו?

ועם זאת, יש בו, באורי, כשאנחנו מגיעים לתוך נפשו, גם רוך, עדינות ואהבה עצומה. כדי שנוכל להתקרב אליו, הפרקים המוקדשים לו, המתרחשים ב-1999, כתובים בגוף ראשון, בעוד שהפרקים של 2004, שבהם אנחנו מתוודעים מקרוב לאורי ולעמליה, כתובים בגוף שלישי.

אורי אוהב את אמו אהבת נפש, גם אם היא לא תמיד מבינה את זה. קולה מדבר בתוכו. הוא מצטט  לעצמו דברים שנהגה לומר. והוא עושה למענה מעשים שגובלים בהקרבה עצמית, ואינם מובנים מאליהם, אבל היא חושדת במניעיו.

באחת הסצנות הנוגעות ללב במיוחד עוקב אורי אחרי אישה שמיניקה את התינוקת שלה בנוכחותו, במסעדה. הערגה המתעוררת בו מתוארת להפליא, והיא כרוכה בשאלה ששואל אביו את עצמו ממש בתחילתו של הרומן לגבי תכלית הקיום ופשרו: "כל הרחש-בחש". האב, נתי, מתבונן בדבורים, במלכתם שתפקידה היחיד בחיים הוא להטיל את הביצים כדי להמשיך את הדור, בדבש שהפועלות יוצרות (והוא גוזל מהן), כדי להאכיל את הצאצאים. אורי מתבונן בתינוקת היונקת ואומר לעצמו "ולחשוב שגם אני הייתי פעם כזה. קטנטן. בנאדם בובה. חסר ישע. יונק מאימא", ומבין כי "כולם היו פעם תינוקות כאלה. רק בהתחלה של החיים. עדיין בלי שום כתם, רק מבקשים שד." המחשבות הללו מזקקות בתוכו תחושה של נועם והוא חש אותה בעוצמה כזאת, עד שגם כשהוא נזכר באחד מעמיתיו, שהוא רואה בו "טמבל" ו"בזוי" נוצרת בתוכו עדנה: "אני יכול למצוא משהו טוב כשאני חושב עליו בתור תינוק". כך בדיוק אנחנו, הקוראים, רואים לפתע באור רך את אורי העבריין.

השיחות בספר, תיאורי המקום וההתרחשויות – הכול מדויק, משכנע, אמיתי, ויפה להפליא. כותרתו של הרומן שמופיעות בה המילים "דבש" ו"מוות" מבטאת בדייקנות את שתי פניו: הדבש אינו רק מה שנתי רודה מהכוורות, מה שעמליה בולעת בתשוקה שיש בה יותר מחיבה למתיקות, הוא גם – האהבה העמוקה השוררת בין בני המשפחה הללו, גם כאשר הם נראים מנוכרים וכועסים.

אנחנו רגילים לחשוב על המילה "עוקץ" הצמודה אל הדבש, וגם היא מופיעה בסיפור: ה"עוקץ" שהוא חדות לשונה של רינה. העוקץ הממשי של הדבורים, והרי, מסביר לנו נתי, בני אדם שפוחדים מהן אינם מבינים שדווקא נפנופי הידיים המבוהלים והמיותרים שלהם גורמים להן להקריב את חייהן, כי כאשר הן עוקצות, קרביהן נקרעים מתוכן והן מתות.

אכן, המוות הוא "גיבור" ראשי בסיפור. הוא מוות ישראלי מאוד: ההודעה עליו, בבית החולים. התחושות. ההתנהגויות. התגובות. הדיבורים. ההתקבצות של המשפחה. מה שקורה בבית העלמין. ובמהלך השבעה. כל אלה מוכרים ומתוארים בדייקנות שמתעלה מעל היומיום, התעלות שמשווה להם נופך חדש, פיוטי ויפה להפליא.

על הדבש ועל המוות הוא ספר שכדאי לא להחמיץ.

פול אוסטר, "4321": יצירת מופת או מעצור לדלת?

התחלתי לקרוא את הספר הזה, כדרכי, טבולה ראסה, כלומר – בלי לדעת עליו מאומה.

בפרק השני נעצרתי לרגע בתמיהה: האם ייתכן שלא הבנתי משהו? אביו של ארצ'י פרגוסון, הגיבור הראשי של הסיפור, מת או חי? נשדד או נהרג בשריפת חנותו? דודתו מילדרד נשארה רווקה או נישאה ועברה לגור הרחק ממנו ומאחותה? 

רק אחרי זמן מה הבנתי: שמו של הרומן מייצג ארבע אפשרויות. דמות אחת שחיה בארבע גרסאות שונות. חלקן ימותו בדרך. כולן ייוולדו ב-1949, אבל רק אחת מהן תגיע לשנת 1970, וגם אז מתוארת בפרק היסטוריה חלופית ושונה ממה שקרה באמת במציאות המוכרת לנו. לא זו בלבד, אלא שבסוף מסתבר גם שלא פול אוסטר כתב לכאורה את הרומן, אלא שזהו יציר כפיו של אחד הפרגוסונים, כלומר של אחת הדמויות שבספר, כמו בציור האשליה האופטית של יד שמציירת את עצמה

מאת האמן ההולנדי מוריץ קורנליס אשר

הרומן המסחרר ועצום הממדים – בעברית אורכו 887 עמודים, באנגלית הוא ודאי ארוך יותר, בשל הפערים הרגילים שקיימים תמיד בין שתי השפות – מרתק ברובו ומאתגר לכל אורכו.

לאמיתו של דבר, קשה להבין איך הצליח פול אוסטר במשימה המורכבת שלקח על עצמו: לשמר את קווי העלילה השונים, המפורטים ביותר, ואת מאות הדמויות המאכלסות את הסיפורים השונים. 

הבסיס שעליו נשען הספר הוא השיר "הדרך שלא נבחרה" של רוברט פרוסט. בשיר מסביר הדובר כי ברגע שנתיב מסוים נבחר, אין עוד דרך חזרה, שכן דרך אחת מובילה אל דרך אחרת, והחיים נמשכים. לפי ממרתו הנודעת של הרקליטוס "לעולם אין אדם נכנס לאותו נהר פעמיים", לא רק מכיוון שהנהר משתנה בלי הרף, אלא גם מכיוון שהאדם שנכנס לנהר בפעם הראשונה משתנה והוא כבר אדם אחר מזה שהיה לפני שנרטב, כך מטביעים בנו החיים את חותמם, משנים בלי הרף אותנו ואת גורלנו.  

אוסטר יותר מרומז לשיר. הוא ממש מצטט ממנו: "שני שבילים התפצלו" אבל אצלו זה לא קורה ביער, אלא "בכרך נטול משמעות והעתיד מת."

העלילות השונות נוגעות בלי הרף במציאות: משפט אייכמן. רצח קנדי. מרטין לות'ר קינג ויחסי שחורים-לבנים. המלחמה הקרה ("אני מבין, אנחנו מפחדים כל כך מהקומוניזם שנעשה הכול כדי לעצור אותו. אפילו אם זה אומר לעזור לאנשים שהם גרועים מהקומוניסטים"). גזענות של יהודים. גזענות נגד יהודים ("'פשוט לא ידעתי שהעם שלכם חוגג את חג ההודיה.' 'העם שלנו?' 'אתה יודע, יהודים.' 'למה שלא נחגוג את חג ההודיה?' 'כי זה מין משהו אמריקאי, אני משער'). מלחמת ששת הימים. מלחמת ויאטנאם. מהומות הסטודנטים. 

והן שופעות בנגיעות ארס פואטיות, שכן פרגוסון בכמה מגרסאותיו הוא סופר בתחילת דרכו, ואוסטר (כמו אלנה פרנטה ברביעיה הנפוליטנית!) מתאר בספר את הולדתו כאדם כותב, את ההשפעות השונות עליו, את האופן שבו הוא מתחיל לכבוש את דרכו. 

לא רק את עולמם התרבותי של הפרגוסונים השונים בודק הספר, אלא גם את המיניות שלהם. באחת הגרסאות פרגוסון נמשך לנשים ולגברים כאחת, והמיניות ההומו-ארוטית, כמו גם המיניות ההטרוסקסואלית, נבחנת מקרוב ומתוארת בפרוטרוט ובחיוניות. 

בכלל, נדמה שפול אוסטר ביקש ברומן שלפנינו להקיף הכול: יחסים בין המינים בפרט ובין בני אדם בכלל. פוליטיקה. קולנוע. עיתונות. ספרות. אלימות. תשוקה. הטקסט מבלבל, מסחרר, מפתיע, משתנה בלי הרף, כמו קליידוסקופ שכל תזוזה שלו מניבה שלל צורות ססגוניות שאין להן סוף. 

לאמיתו של דבר, בשלב מסוים כל השפע הזה מתחיל לייגע. את תשוקתו של אוסטר להקיף את כל האפשרויות אפשר להבין מהציטוט שלהלן, שבו ארצ'י פרגוסון בגרסה 4 משוחח עם חבר קרוב: 

"יש רק שתי אפשרויות, הכביש הראשי והכביש הצדדי. לכל אחד מהם יש יתרונות וחסרונות. בוא נגיד שבחרת בכביש הראשי והגעת לפגישה שלך בזמן. אתה לא תחשוב יותר על הבחירה שבחרת, נכון? ואם נסעת בכביש הצדדי והגעת לשם בזמן, שוב, הכול נהדר ואף פעם לא תחשוב על זה שוב. אבל כאן זה נהיה מעניין. אתה נוסע בכביש הראשי, יש תאונת שרשרת של שלוש מכוניות. התנועה תקועה יותר משעה וכשאתה יושב שם במכונית, הדבר היחידי שתחשוב עליו הוא הכביש הצדדי ולמה לא בחרת בו. אתה תקלל  את עצמך על הבחירה השגויה, אבל איך אתה באמת יודע שזאת הייתה הבחירה השגויה? אתה רואה את הכביש הצדדי? אתה יודע מה קורה בכביש הצדדי? מישהו סיפר לך שעץ סקוויה ענקי נפל על הכביש ומחץ מכונית חולפת והרג את הנהג של המכונית ההיא והתנועה התעכבה שלוש וחצי שעות? מישהו הביט בשעון ואמר לך שלו נסעת בכביש הצדדי, המכונית שלך הייתה נמחצת ואתה היית נהרג? או לחלופין: שום עץ לא נפל, והבחירה בכביש הראשי הייתה הבחירה השגויה. או לחלופין: נסעת בכביש הצדדי והעץ נפל בדיוק על הנהג שלפניך, וכשאתה יושב במכונית ומייחל לכך שהיית נוסע בכביש הראשי, אתה לא מודע לכך שיש שם תאונת שרשרת של יש מכוניות שהייתה גורמת לכך שהיית מפספס את הפגישה. בכל מקרה. או לחלופין: לא הייתה תאונת שרשרת של שלוש מכוניות והנסיעה בכביש הצדדי הייתה הבחירה השגויה. 

– מה אתה מנסה להגיד, ארצ'י? 

– שלעולם לא תוכל לדעת אם בחרת בחירה שגויה או לא. אתה צריך שכל העובדות יהיו לפניך לפני שתדע, והדרך היחידה שכל העובדות יהיו לפניך היא להיות בשני המקומות באותו זמן – וזה בלתי אפשרי."

אוסטר ניסה ליצור מצב שבו כל העובדות נמצאות לפניו, ולפנינו, הקוראים. רוב הזמן התוצאה מרתקת ובעיקר מעוררת השתאות. 

מבקרת הספרות של "לוס אנג'לס טיימס" מתחה ביקורת קשה על הספר, עד כדי הטענה המלגלגת שהוא יכול לשמש בעיקר כמעצור לדלת (בזכות נפחו ומשקלו?…). מבקרים אחרים, לעומתה, סבורים שהוא מבריק. לטעמי אפשר להזדהות לפרקים עם שתי העמדות. 

מאחר שקראתי את הספר בעברית, איני יכולה שלא לשבח ולהלל את התרגום, פרי עמלם של יואב כ"ץ ואפרת נווה. מלאכתם לא הייתה פשוטה, שכן הרומן עתיר בפעלולים לשוניים שלכולם מצאו פתרונות מצוינים. במקומות שבהם אי אפשר להמיר את השנינות הלשונית לשפה אחרת, פעלו המתרגמים נכון, והשאירו את המילים באנגלית, עם הערת שוליים מבארת. מלבד זאת, העברית נוחה לקריאה, נעימה ומשכנעת מאוד. כה לחי!

Paul Auster 4321

דידיֶה אריבון, "שיבה לריימס": איך להתייחס לעבר מבייש?

כשאביו מת, סיפר דידיה אריבון לאחד מידידיו הפריזאיים שאינו מתכוון להשתתף בהלוויה, אך בכל זאת עליו לנסוע לריימס, העיר שבה גרו הוריו, כדי לפגוש את אמו.

תגובתו של הידיד הדהימה אותו. "כן," אמר הלה, "בכל מקרה צריך שתהיה שם לקריאת הצוואה אצל עורך הדין".

אריבון מתאר כיצד "המשפט הזה, שנהגה ברוגע ובנימה מובנת מאליה" הבהיר לו והדגיש מבחינתו את הפער העצום המתקיים בין חייו לבין אלה של ידידו, שאותו הוא מכנה "היורש": "באיזו מידה קווים מקבילים אינם נפגשים לעולם, גם לא בקשר חברי," שהרי מה לו ולצוואה אצל עורך דין, ומה כבר יכול היה להוריש לו אביו? בדעתו של אותו חבר לא יכלו להתעורר ספקות או שאלות. הוא בכלל לא ידע שקיימת מציאות אחרת בעולם.

האנקדוטה הקטנה הזאת מיטיבה להדגים את העניין שבו עוסק ספרו המרתק של אריבון: כפל המשמעות שחל בחייו "על דרך הסתירה" ששררה בהם בתחום המיניות, ובמרחב החברתי שמתוכו בא וממנו יצא והמשיך הלאה. מסלולים של "המצאה עצמית" הוליכו אותו: "האחד לנוכח הסדר המיני, האחר לנוכח הסדר החברתי". בגיל צעיר התוודע אריבון אל עובדת היותו הומו. כדי לנכס את ההוויה המינית שלו ולתבוע אותה הוא נאלץ להתרחק ממשפחתו ומהמעמד החברתי שאליו נולד. הסתירה שבחייו התבטאה בכך שמצד אחד הפך למי שהוא, ומצד שני – שדחה את מי שהיה אמור להיות.

הספר עוסק במעבר הזה. בהתנכרות למעמד הפועלים. בשאיפה להשתייך למעמד אחר, זה שלא נולד לתוכו, זה שלא היו לו כמעט סיכויים להגיע אליו.

מדהים להיווכח בחלוקה החדה הזאת, שמסלילה בני אדם, ומתבטאת במכלול תופעות: החל בשפה ובחיתוך הדיבור, בתחומי העניין שלהם ובמקומות שבהם יגורו, וכלה בעמדות הפוליטיות המוכתבות להם מעצם המעמד שאליו נולדו, כך מראה אריבון.

מי, אם כן, היה אריבון "אמור להיות"? פועל פשוט, נטול השכלה. הוא היה אמור להיפלט ממערכת החינוך בשלב מוקדם מאוד, כמו הוריו ואחיו. להיעשות עובד כפיים שפרנסתו דחוקה, חייו יגעים וכנראה קצרים יחסית, עקב הישחקות בעבודה קשה מדי, והשכלתו, כמובן, מוגבלת מאוד.

אמו המוכשרת למשל לא יכלה להיחלץ מגורלה ומההשפלות שזימנו לה חייה כמנקה בבתי עשירים. אביו לא יכול היה להתקדם אל מעבר לעבודתו כפועל בבית חרושת, אם כי חלם להתפתח. "הדיטרמיניזם החברתי קנה לו שליטה עליו בילדותו".

מה עוד היה אריבון "אמור להיות"? גם: קומוניסט, עד שלב מסוים, ואז – להימנות עם מצביעי הימין הקיצוני, שונא הזרים והגזען, כמו הוריו ואחיו.

אריבון מנתח בספרו את הרוח שהניעה את בני משפחתו לעבור מתמיכה ב"שמאל" לתמיכה ב"ימין". הלקחים שהוא מפיק מדהימים, שכן הם מזכירים כל כך את המציאות הישראלית. את תחושת המעילה באמון ב"תנועת הפועלים" שהתעוררה במי שאמורים לכאורה להצביע לה, שכן היא זאת שמייצגת  כביכול את האינטרסים שלהם. את הצורך העמוק של בני אותה שכבת אוכלוסיה להתנשא מעל הזולת המוחלש מהם. את השאיפה שלהם "להתברגן" – ליתר דיוק, לחיות בנוחות, להצליח לקנות לעצמם מכונית ודירה קטנה ולצאת מדי פעם לחופשות. "בקרב החוגים העממיים, ב'מעמד הפועלים' הפוליטיקה של השמאל הייתה כרוכה בראש ובראשונה בסירוב מעשי מאוד למה שנאלצו לספוג בחיי היום-יום," כותב דידיה. "מדובר היה במחאה ולא במפעל פוליטי השואב את השראתו מהשקפה גלובלית." הוא מתאר כיצד כשמישהו מפעילי השמאל ניבל את הפה בטלוויזיה, צהלו בני משפחתו, כי האיש "שבר את כללי המשחק". בעניין זה אי אפשר לא לחשוב על טראמפ ועל השמחה האנטגוניסטית שהוא מעורר בקרב מצביעיו כשהוא מפר את כללי התקינות הפוליטית ולהבין מדוע ההמונים חשים שהוא מייצג אותם, למרות הפער האמיתי הפעור בינם לבין אורח חייו הנהנתני והכה פריבילגי.

אריבון הצעיר בז להוריו הפועלים על שאיפותיהם ה"נחותות". רק מקץ שנים קלט שבזכות עבודתם הקשה זכה בכלל להמשיך בלימודיו ולהתפתח. האם היה שואף לכך אלמלא היה הומו? ייתכן מאוד שלא. האם קל היה לו לחיות כהומו צעיר שנאלץ להתמודד עם אלימות הומופובית, דעות קדומות ועמדות חשוכות ואכזריות? התשובה ברורה.

המסע שדידיה עושה בספר הוא דו כיווני: הוא נע לאחור ונזכר בעברו, והוא נע קדימה ומתאר את הדרך הקשה שהביאה אותו עד הלום – כיום הוא מרצה בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת אמיין ומחברם של שלושה ספרי עיון מצליחים.

אריבון מסביר שרק מי שהיה שם בעצמו אך נחלץ יכול לתאר את "העוול הנורא הנעוץ באותה חלוקה לא שוויונית של סיכויים ושל אפשרויות", שכן אין בכוחו של מי שנמצא עמוק בתוך אותו עוול להבחין בכל עוצמתו המצמיתה:

"הם נסללים מוקדם, הגורלות החברתיים! הכול מכור מראש! פסקי הדין נמסרו עוד בטרם יכולנו להכיר בכך. הגזרות נצרבות על כתפינו בברזל מלוהט ברגע לידתנו, והמקומות שאנו עומדים לתפוס הוגדרו ותוחמו על ידי מה שקדם לנו: העבר של המשפחה ושל הסביבה שלתוכן נולדנו. לאבי לא היה אפילו סיכוי לזכות בתעודת הגמר של בית הספר היסודי, תעודה שייצגה, עבור ילדי מעמד הפועלים, את גולת הכותרת של הלימודים. ילדי הבורגנות צעדו במסלול אחר: בגיל 11 התחילו תיכון, ואילו ילדי הפועלים והכפריים הצטמצמו לחינוך היסודי עד לגיל 14 ונעצרו שם. המטרה הייתה להימנע מכל ערבוב בין אלה שיש להעניק להם את יסודות הידע השימושי (לקרוא, לכתוב, לחשב) הנדרש כדי להסתדר בחיי היום-יום והמספיק כדי לבצע עבודת כפיים, לבין אלה, יוצאי המעמדות המיוחסים, שלהם שמורה הזכות לתרבות הנחשבת כ'נטולת אינטרס', ה'תרבות' חד וחלק, תרבות שעלולה הייתה להשחית את הפועלים שייחשפו אליה."

הספר, כאמור, מרתק, וגם נוגע ללב. למשל – בכאב שהוא מבטא כשהוא מתאר את הדרך הקשה שבה גדל אריבון ולמד לחיות בשלום עם היותו הומו: כך לדוגמה שמע בילדותו בלי הרף כינויי גנאי הומופוביים ואף הצטרף אליהם, כדי שלא להסגיר את סודו ו"בכל פעם ש'בגדתי' בילדותי, כששיתפתי פעולה עם משפטי גנאי, לא יכולתי להימנע מלחוש, במוקדם או במאוחר, נקיפות מצפון עמומות." בנערותו השתדל להצטיין בספורט, שלגמרי לא עניין אותו, רק כדי שלא "יחשדו" בו, וכשהחל להיות פעיל מינית היה נתון לאימה שמא יתגלה, שמא יופעל נגדו טרור רגשי וגופני.

לא רק את החיים של עצמו הוא מתאר, כדי להבין, אלא גם את אלה של הוריו והוריהם. כך למשל "זכתה" כנראה סבתו למנה של ביזוי, שכן במהלך מלחמת העולם השנייה ניהלה הרפתקאות אהבים עם גרמנים, ובתום הכיבוש הושפלה בפומבי. עליה הוא כותב: "מאז כל פעם שהזדמן לי לראות תצלומים המציגים את אחת מסצנות ההשפלה האלה – שעה שידוע שכל כך הרבה משתפי פעולה רמי דרג בכל כך הרבה חוגים בורגניים למשל, לא חוו קלון או ירידה במעמד או את אלימותה של הוקעה ציבורית – לא יכולתי שלא לחפש אם ציינו איפה צולמה התמונה ולתהות: אולי סבתי היא אחת מהן?" הוא מוסיף על כך כי היה מעדיף כמובן לדעת שסבתו השתתפה ברזיסטנס, "שהחביאה יהודים תוך סיכון חייה או שפשוט  חיבלה במכונות של בית החרושת שבו עבדה, או כל דבר אחר שאפשר להתפאר בו"… אבל, הוא מוסיף, "אי אפשר לשנות את העבר. אפשר לכל היותר לשאול: כיצד להתייחס להיסטוריה שאתה מתבייש בה?" והרי עוד שאלה מעניינת, אחת מרבות שהספר רצוף בהן, שיש לתת עליה את הדעת.

חשוב ומעניין במיוחד להבין ולהיווכח עד כמה הספר רלוונטי למציאות הישראלית העכשווית, ביותר מאשר מובן אחד.

שיבה לריימס ראה אור לראשונה בצרפתית לפני עשור ומכר עשרות אלפי עותקים. (65,000 בצרפת בלבד בשש השנים הראשונות, עוד 80,000 בגרמניה, בשנה אחת, ועותקים רבים נוספים בשפות אחרות). בצרפת הוא מוגדר "רב מכר סוציולוגי". לא קשה להבין מדוע. יש בו שילוב מופלא בין אוטוביוגרפיה נוגעת ללב לבין מסקנות ותובנות מאלפות.

  Didier Eribon Retour à Reims

מצרפתית: מיכל בן-נפתלי

גלי מיר-תיבון, "רשימת האימהות": מה כל כך קשה להבין

על גבו של הספר נכתב כי הרומן "מאיר באומץ מזווית לא שגרתית את אחת מפינותיה האפלות ביותר" של מלחמת העולם השנייה. אכן, עלילתו של רשימת האימהות מתמקדת במה שקרה בטרנסניסטריה, אזור המשתרע על פני כ- 40,000 קילומטרים רבועים בין נהר הדנייסטר ונהר הבוג, לשם גירשו ב-1941 השלטונות הרומנים את יהודי ארצם כדי להביא למותם. אמנם לא היו במקום תאי גזים, אבל היהודים נרצחו בהרעבה ובמחנות כפייה שבהם עבדו בפרך עד מותם. היו שם גם, כמו בארצות האחרות, רציחות המוניות ביריות.

אלא שהרומן רשימת האימהות מבקש לספר לנו על הרבה יותר, אם כי גם סיפורו של פרק זה בהיסטוריה של השואה, כפי שהוא נחשף ברומן, מרתק כשלעצמו.

גלי מיר-תיבון הגתה דרך מיוחדת ומרתקת שבאמצעותה היא מספרת לנו על מה שקרה שם: ב-1945, זמן לא רב אחרי תום המלחמה, נעצרים בבוקרשט שני אנשים: המהנדס זיגפריד שמעון יגנדורף, ועורך הדין מיכאיל דנילוב. שופט-חוקר מטעם המדינה המשמש כתובע מיוחד חוקר אותם ובוחן את התנהגותם במהלך המלחמה. שניהם התמנו לתפקיד מנהלי או מנהיגותי בתוך המנגנון ששלט ביהודים המגורשים בגטו מוגילב שבמחוז טרנסניסטריה. עכשיו מבקשת המדינה לבדוק אם נפל דופי במעשיהם, ואם יש להגיש נגדם כתב אישום בגין פשעים נגד האנושות.

הסוגיות העולות מחקירתם רבות. הן מקיפות את שאלת האחריות, שחוזרת על עצמה לא פעם כשחוקרים את השואה. כזכור, חנה ארנדט בספרה אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע גינתה את המועצות היהודיות על שיתוף הפעולה שלהן עם המנגנונים הנאציים. כמוה גם החוקר שמתשאל את שמעון יגנדורף שואל אותו על ה"יודנרט". יגנדוף מסביר לו שברומניה לא כינו את המנהיגות היהודית בשם הזה, אבל באחת החקירות בעצם מתאר הנחקר האחר, מיכאל דנילוב, את שיתוף הפעולה בפועל: "מה שהם לא ידעו לעשות זה ללכת בגטו ולאסוף דווקא יהודים מקומיים, או דווקא כאלה מצפון בוקובינה," ועוד הוא מוסיף: "נו, לעשות איסוף כזה, לתפוס ולהביא יהודים מקבוצה ספציפית, את זה רק יהודים יכלו לעשות".

מתעורר כאן עניין מעניין כשלעצמו: הגזענות המרה ששררה בקרב היהודים עצמם, שנאת האחר, הנכונות להקריב את מי שנולד ב"צפון בוקובינה" דווקא, כי אינו "משלנו", וזה מתקשר, כאמור, לשאלה הרחבה יותר: לעניין שיתוף הפעולה שעליו כתבה ארנדט.

החוקר מתקשה להבין את מעשיהם של שני הנחקרים. מדוע שיתפו פעולה? מדוע שילחו אנשים אל מותם? מדוע פעלו באלימות כנגד בני עמם? האם יכלו לנהוג אחרת? להתנגד? האם הם אשמים?

התהייה העולה היא: האם למי שלא היה שם יש בכלל זכות מוסרית לשפוט אותם? "עכשיו, בקושי שנה מסיום המלחמה בחזית אוקראינה, אני צריך לשבת מולך ולהתנצל." אומר המהנדס יגנדוף לחוקרו. "למה כל כך קשה לכם להבין שהיינו חסרי אונים?" הוא שואל, ותוהה אם הוא אמור להרגיש אשם על כך ששרד. אלה שאלות, בעצם – האשמות! – שניצולי שואה בכל מקום נאלצו להתמודד אתן, וזכורה היטב התהייה המזעזעת "איך הלכתם כצאן לטבח", וגרועה ממנה – אם תיתכן בכלל שאלה איומה יותר – היא התהייה שהופנתה לפרקים כלפי ניצולי שואה: "איך בכל זאת שרדת?", שמקופל בה יותר משמץ של חשד.

אחת השאלות העולות מהרומן היא – מה קורה כשנדרשים להקריב מעטים כדי להציל את חייהם של רבים. על הדעת עולה כמובן נאומו המפורסם של רומקובסקי בגטו לודג', שם שכנע הורים למסור את ילדיהם לרוצחים "לטובת הכלל":

"על הגיטו ירדה מכה קשה," אמר אז רומקובסקי, "דורשים מאתנו את היקר לנו ביותר – ילדים ואנשים זקנים. […] אני נאלץ להושיט את ידי ולהתחנן: 'אחי ואחיותיי, תנו לי אותם! – אבות ואמהות, תנו לי את ילדיכם…'"

רומקובסקי הצטווה לשלוח מעל עשרים אלף יהודים מן הגיטו, והגרמנים הזהירו אותו שאם לא יבחר את הקורבנות, יעשו זאת בעצמם. "הגענו אנחנו, כלומר אני והמקורבים אלי בעבודה, למסקנה שיהיה הדבר קשה ככל שיהיה, אנו מוכרחים לקבל את ביצוע הגזירה לידינו. אני מוכרח לבצע את הניתוח הקשה השותת דם, אני מוכרח לקטוע איברים, בכדי להציל את הגוף! אני מוכרח ליטול ילדים ואם לא, עלולים להילקח, חס ושלום, גם אחרים…" וכן הלאה.

ברומן שלפנינו עולה שאלה דומה. מה אמור לעשות אדם שנקלע לעמדה שבה הוא קובע מי יחיה ומי ימות? איך יוכל לחיות עם עצמו בעתיד? (בנקודה זו אי אפשר שלא להיזכר בדמותו של ולטר סוסקינד, יהודי גרמני ממוצא הולנדי שאולץ במהלך המלחמה להצטרף ליודנרט, והקריב את חייו כדי להציל יהודים, וכמובן, העניין המתמשך בקסטנר וההאשמות החמורות נגדו, על שיתוף הפעולה שלו במנגנון ההונאה שבעטיו הלכו מאות אלפי יהודים אל מותם בלי שניסו בכלל להציל את עצמם. אפשר לקרוא על כך כאן).

שאלה נוספת שמתעוררת בספר היא – מה פשרה של גבורה אמיתית: האם מי שתוקף הוא גיבור, או שלפעמים דווקא ההתנגדות הסבילה, הסמויה, מתוך גבורה חשאית, היא זאת שפועלת טוב יותר?

בעמוד הראשון של רשימת האימהות נכתב כי גלי מיר-תיבון כתבה את הדוקטורט שלה "על ההנהגה היהודית ברומניה בתקופת השואה". אין ספק שהיא בקיאה מאוד במה שקרה שם באותם ימים. חלק מהדמויות שהיא מתארת מתבססות על אנשים אמיתיים. מיר-תיבון הצליחה לרקוח בעזרת כל הידע הזה יצירה ספרותית מרשימה.

מתיאס אנאר, "רחוב הגנבים": מדוע מוצאו של הסופר מפתיע

להפתעתי הרבה גיליתי בתום הקריאה שהסופר שכתב את רחוב הגנבים איננו מרוקאי ומהגר, אלא יליד צרפת. כדרכי, אני מעדיפה לא לדעת מאומה מראש, ומאחר שלא קראתי אף ספר קודם של מתיאס אנאר, נסחפתי אחרי הנרטיב והייתי בטוחה שיש בו אלמנטים אוטוביוגרפיים. הוא כל כך מדויק ומשכנע, כל כך חריף ואותנטי!

מתיאס אנאר עשה כאן מעשה כשפים: את הרוע, האומללות, העוני, הכיעור, הפך ליופי. את הפנאטיות הדתית הוא מציג מנקודת מבט הומנית. כתיבתו מלאה בחמלה, גם כשהוא דן את האלימות לכף חובה "תארו לכם רק שהשכנים בקומה, הבוס שלכם או החבר הכי טוב מעורבים פתאום בפעולת טרור; לרגע לא הייתם מאמינים; הייתם מביטים סביבכם, מרימים זרועות לאות חוסר אונים, מנידים בראשכם כאומרים, לא, לא, אני מכיר את האנשים האלה, אין להם שום קשר לזה."

הספר שלפנינו מצטיין גם בהומור הנוקב שבו נכתב. הדובר, אלח'ר, הוא צעיר שנון ומצחיק מאוד! הנה כמה דוגמאות:

הדובר מספר על מפגש שלו ושל חברו "הבּוֹק", כך הוא מכנה אותו, באסם, עם שתי תיירות ספרדיות, סטודנטיות לערבית שמגיעות לביקור בטנג'יר. באסם מתחקר את אחת מהן, אלנה, מנסה להבין מדוע בחרה ללמוד ערבית. "האם כדי להתאסלם? למרבה המזל אלנה לא הבינה את סגנונו הקוּרְאני של באסם, שאפשר היה לתרגמו 'התחפצי לעשות מעשה אסלאם?' כמעט פרצתי בצחוק, אבל מוטב היה לא לעצבן אותו; אחרי הכול, הוא היה אמור להתייצב לתפילה, ובגללי מצא את עצמו מפלרטט עם ספרדייה; ואפשר היה למחול לו על הערבית הנבואית שלו".

דוגמה נוספת: הדובר מתאר כיצד ידידיו הדתיים זוללים. אחד מהם "הערה את הקוסקוס אל תוך לועו הפעור כמו ששופכים חצץ למערבל בטון." אחר כבר גמר לאכול ו"שני קווים צהבהבים גדולים הרחיבו את פיו עד אמצע לחייו והוא מצץ בשקיקה עצם עוף אחרונה," בעוד "הזקנים הנבואיים נזרעו בגרגירי קוסקוס, הוכתמו בסערה של זהוב, ואחר כך היה צורך להבריש אותם כמו שטיחים"…

וגם: "נסו להישמע מצחיקים או מפתים בערבית קלסית, זה לא מונח בכיס, אני מבטיח לכם; נדמה לך בכל רגע שאתה עומד להכריז על עוד אסון בפלסטין או לפרשן איזה פסוק מהקוראן"… 

הוא מצטיין בהומור עצמי מפוקח: "הייתה תמיד האפשרות ללכת בדרכו של בסאם, לשיר את שבחי האסלאם שעות על שעות עד שהכופרת תתאסלם או תמות משיעמום"… 

ומביע שעשוע מר מעניינים רבים. הנה למשל הוא מספר על איש בשם אבן בטוטה, "הנוסע הטנג'ירי מימי הביניים", דמות ששבה וחוזרת לאורך הרומן כסמל למי שפרץ את מגבלות המקום שבו נולד. ואומר עליו שהוא "עבר כמעט בכל העולם המוכר עד סין" ואז מוסיף בציניות: "עליו דווקא ידעתי, אם כי לא קראתי, כמובן – שלושים שנות נדודים רק כדי לגמור בפֵז, זה בטח היה ממש כדאי"…

דיבורו של אלח'ר – ובעצם של הסופר – יפהפה, גם כשהוא כאוב מאוד. הנה למשל דבריו כשנודע לו שאהובתו מתה זה מכבר, ושהוא בעצם אחראי למותה:

"מצפוני, המבולבל יותר מתמיד, נילוש בחרטות ובתחושה הנוראה הזאת, שסחטה ממני דמעות של כאב ובושה, שבחלומי שכבתי במשך חודשים עם אישה מתה: עם מרים שנעלמה בארון המתים טורף הבשר בשעה שאני ראיתי אותה חיה עם העונות המתחלפות; היא ליוותה אותי כשכבר לא הייתה קיימת, והדבר היה כה מסתורי, כה סתום בליבי הצעיר עדיין עד שראיתי בכך בגידה מכוערת, מעשה נבלה חמור יותר מאחריותי לפטירתה, שנאה שהוסטה לעבר בסאם, לעבר משפחתי, לעבר כל אלה שמנעו ממני לבכות על מרים והכריחו אותי לחשוק בה כשהיא מתה – כמו להפשיל בעדינות את התכריכים מעל גווייה כדי להסתכל בשדיה. על שולחן השיש, חלמתי על שיפולי בטנה ועל מבושיה הקרים. והבושה הייתה שם, בגלישה הזו של הזמן; הזמן הוא עובדת בית קברות, אישה בלבן שרוחצת גופות של ילדים.

שפוף גב קניתי לעצמי חולצות, והייתה לי תחושה מבשרת של פורענות, בלי לדעת שזו כבר התרחשה." 

עלילתו של הספר מתרחשת בתקופת "האביב הערבי", ובימים שבהם התחוללו שביתות מחאה אלימות בברצלונה. אנאר מתאר את הייאוש ואובדן הדרך של צעירים שאינם יודעים מניין יגיע עזרם, ש"מבינים היטב שעומדים לגנוב מהם את פירות המהפכה ושההתקוממות עומדת להוליד ממשלה שמרנית ביותר שלא לומר ריאקציונרית". בתחכום רב הוא משלב את התכנים הללו עם קורבנות מלחמת העולם הראשונה ועם הפליטים שמנסים לנוס מאפריקה אך טובעים בהמוניהם קרוב לחופי אירופה, וסוחף את הקורא אל העולם שהוא מתאר בכישרון עצום.

אל החוויה המיוחדת שהספר מסב אפשר להוסיף את התרגום הנפלא של משה רון. אמנם לא השוויתי אותו למקור בצרפתית, אבל אין צורך. די לי בכך שהעברית מתנגנת בטבעיות גמורה. כשהמתרגם מרשה לעצמו להשתמש במילים כמו "כַּפוֹת" או "התבאס", אני יודעת שאני בידיים טובות של מי שיודע להקשיב לשפה ולבחור את הרובד הלשוני המתאים במקום הנכון.

מתיאס אנאר אמנם אינו מרוקאי, אבל מתקציר הרקע הביוגרפי שלו המופיע בעמוד הראשון אפשר ללמוד שהוא בקיא מאוד בתכנים שהביא בספרו. הוא למד ערבית ופרסית, שהה לאורך זמן במזרח התיכון והשתקע בברצלונה, שגם אותה הוא מפליא לתאר. לא הופתעתי לגלות שזכה בפרס גונקור על ספר אחר שלו, מצפן, שראה אור ב-2015.

Rue des voleurs Matias Énard

ריצ'רד אוברי, "1939 – הספירה לאחור לקראת המלחמה": מי עשה דמונזציה להיטלר?

מסקנתו המפורשת של ההיסטוריון ריצ'רד אוברי בספרו 1939– הספירה לאחור לקראת המלחמה היא שמלחמת העולם השנייה "לא פרצה כדי להציל את פולין מכיבוש אכזרי, אלא כדי להציל את בריטניה וצרפת מסכנותיו של עולם מתפורר".

כדי להוכיח את מסקנתו, משחזר אוברי את המהלכים המדיניים שהתרחשו ממש בימי השלום האחרונים באירופה ומנתח את העמדות הפסיכולוגיות והפוליטיות של מי שניהלו את העניינים: משא ומתן מדומה או אמיתי שכשל, ניסיונות נואשים לשכנע את הצדדים לפעול כך או אחרת, תהיות לגבי מניעים, הלכי רוח וטעויות גורליות.

אוברי מראה איך תקלות קטנות – מכונית שנתקעה בדרך בשעה שנסע בה שליח ובידו תשובה חשובה מראש מדינה אחד לאחר – יכלו לכאורה, כך לפחות הוא קובע, לחרוץ גורלות.

אחד הטיעונים המרכזיים שלו די מוכר: כל אחד מהצדדים התחפר בעמדותיו וטעה לגמרי בהבנת הצד האחר. כך למשל ככל שהאנגלים הגבירו את מאמציהם להגיע לפשרה ולהסדר של שלום מתוך הסכמה הדדית, כך גברה הוודאות של היטלר שהם נרפים, ושאין סיכוי שיצאו למלחמה נגדו כדי למנוע את כיבוש פולין. אפילו אחרי שצבאו כבר פלש לתוך פולין, המשיכו האנגלים לשכנע אותו לסגת, לחזור על עקבותיו, ולהגיע להסכם.

צ'מברלין מואשם תמיד במדיניותו הפייסנית מדי. אוברי דווקא מתייצב להגנתו ומשתדל להראות שצ'מברלין ידע גם לאיים, אלא שהיטלר לא התייחס לאיומים הללו בכובד ראש ולא האמין להם.

למרבה הפליאה, אוברי אינו מהסס להאשים את הקורבן: "בשל סירובה חסר הפשרות של פולין לעשות ויתור כלשהו לשכנתה החזקה גרמניה, נעשתה המלחמה כמעט ודאית". אכן, פולין לא הייתה מוכנה לוותר לגרמניה על עיר הנמל דנציג: הוא מספר על דו"חות מודיעין "שהגיעו לבריטניה מפולין והצביעו על נוקשות גוברת בעמדתם של הפולנים", ואפילו הוסיף בנימה לא מוסתרת של ביקורת, שפולין הייתה "נחושה להגן על עצמאותה"…!

"מי בעצם רצה במלחמה ב-1939?" שואל אוברי ומשיב: "רוב תושבי אירופה בוודאי לא רצו בה", ולדעתו גם היטלר לא העלה בדעתו שהמהלכים שעשה יובילו למלחמת עולם. היטלר, לפי אוברי, היה בטוח שמדובר בהתנגשות מקומית בלבד. המלחמה יכלה להימנע אילו התחרט היטלר וחזר בו, או אילו הבינו הפולנים שאין לצבאם שום סיכוי לגבור על הגרמנים, או אילו נמנעו הבריטים והצרפתים מהתערבות ונתנו לגרמנים "חופש פעולה במזרח אירופה".

והוא מדגיש: "המלחמה שפרצה בסופו של דבר נכפתה על כל הצדדים מכורח החלטות שנעשו תחת לחץ כבד או בידיעה שאירופה עלולה לשוב ולשקוע במלחמה שרבים חששו שפירושה יהיה קץ התרבות האירופית." עוד הוא מוסיף: "בסופו של דבר הוטל פתרון המשבר על כתפיהם של קומץ אישים, שנאלצו, בין מרצון ובין מאונס, להיות שחקנים בדרמה שנגעה בעצם חייהם של מיליוני בני אדם מן השורה באירופה".

אי אפשר שלא להסכים עם המסקנה שלפיה מעט אנשים, בהחלטותיהם ובמעשיהם, קבעו את גורלם של מאות מיליונים. אכן, כך בדיוק היה. אבל אי אפשר להסכים עם האמירה המובלעת בחלק הראשון של דבריו, שלפיה מוטב היה אילו נכנעה פולין מלכתחילה, אילו לא התחייבו בריטניה וצרפת להגן עליה (בהסכם דובר על הגנה הדדית, אבל היה ברור לכול שפולין היא הצד החלש שנזקק לעזרה).

אני תוהה: האם באמת מוטב היה לאפשר להיטלר לקחת לעצמו לא רק את צ'כובסלובקיה, אלא גם את פולין? לוותר לו בכל פעם שהיה מגיע למסקנה שזכותו המלאה לנכס לעצמו עוד ארצות? ובאותה הזדמנות – לממש את תוכנית הפתרון הסופי שהגה, ולהכחיד את יהדות אירופה, ובהמשך כנראה שגם את זאת של שאר העולם, כאוות נפשו?

אוברי לועג להסברים שלפיהם מדינות המערב נחלצו לעזרתה של פולין  בשל הערכים שדגלו בהם. קודם כול, הוא מזכיר לנו שאותן מדינות לא בדיוק יישמו את עקרונות הצדק והמוסר בתחומי אימפריות שכבשו לעצמן (ובכך הוא בהחלט צודק, כפי שאפשר לקרוא בספר השמידו את כל הפראים מאת סוון לינדקוויסט), והוא מוסיף באירוניה ש"אף על פי כן שתיהן [בריטניה וצרפת] ראו בעצמן שומרות מטעם עצמן של העולם המערבי". עוד הוא כותב כי בריטניה חשה שעליה "למלא את תפקיד 'הנציב המוסרי העליון'" של העולם.

כאמור, אוברי גם מתכחש לעצם התפיסה כאילו בריטניה וצרפת נחלצו באמת לעזרתה של פולין, ודן לכף חובה את "האיבה לפשיזם ולמיליטריזם" ואת "הדמוניזציה של היטלר", שבעטיין תבעו ההמונים ממנהיגיהם לצאת למלחמה.

עלי להודות שההיגד הזה, "הדמוניזציה של היטלר" המם אותי. קשה להאמין שמתפתחת בימינו (האומנם?) תפיסת עולם "מדעית" של היסטוריון חשוב, שעל פיה נעשתה להיטלר "דמוניזציה", ושהנחישות העממית באנגליה ובצרפת לצאת נגדו הייתה שגויה.

זהו כמובן ביטוי לפציפיזם צרוף שאפשר אולי להזדהות אתו כשחושבים על כל המיליונים שנהרגו ונרצחו (שלא לדבר על מיליוני הפליטים והפצועים, היתומים והאלמנות) במהלך מלחמת העולם האיומה שהיטלר כפה על העולם, אפילו אם, לפי ההסבר המקל של אוברי, לא התכוון לה מתכתחילה.

לא הייתה, כמובן שום "דמוניזציה" של היטלר. אין בשפה מילים כדי לתאר את הרשע שהנבל ההוא הציף בו את העולם. (כדאי, בהקשר זה, לקרוא את הספר המאלף היטלר, מסע אל שורשי הרשע, מאת רון רוזנבאום).

כמובן שאסור היה לוותר לו, וכנראה שום כוח לא היה יכול למנוע את מה שקרה בשל תוקפנותו והרסנותו. העולם היה חייב לבלום את היטלר. וכן, בריטניה וצרפת היו בלי ספק רחוקות מלהיות כלילות שלמות, אבל את היטלר ואת רצחנותו לא הייתה להן ברירה אלא לעצור.

המחיר היה קשה מנשוא, על כך אין עוררין. אבל קשה לקחת ברצינות את מי שמדבר על ה"דמוניזציה של היטלר".

20 ביולי 1969, האמנם "צעד ענק לאנושות"?

"סיימון, אתה לא מבין. אבל זה לא משנה. בלאו הכי אנחנו רק בתחילת הדרך. אני בטוח, יודע ממש, שהנינים של הנינים שלי ושלך ושל ג'ואנה… ישקיפו יחד, אלוהים יודע לאן, מתוך נקודות תצפית חדשות שאנחנו אפילו לא יכולים להעלות על דעתנו. מה הם יוכלו לראות משם, איזה עולמות אחרים… והם יגיעו לשם בשותפות של כל בני האדם מכל העולם.

אתה יודע, קראתי שמישהו אמר פעם שאהבה אמיתית זה כשבני-אדם מביטים יחד לעבר אותו מקום, כשיש להם אותה מטרה, אותו חזון. ואני בטוח שזה הכיוון הנכון: למעלה. אני יודע, הדור שלנו לא יספיק להגיע כל כך רחוק –בשנות אור. וזה די עצוב. אבל לפחות אנחנו עוד נספיק לראות, ואיזה רגע חשוב, איזה רגע גדול זה יהיה, את האדם הראשון נוחת על הירח. לא מאמינים? תאמינו לי, זה יקרה בקרוב. אני אזמין את שניכם אלי ונשב יחד ליד הטלוויזיה ונראה הכל בשידור חי. וזה לא יהיה חלום. אתם תראו שהירח זה מקום לגמרי אמיתי, שאפשר לדרוך עליו. שהוא לא איזה עיגול אור קטן בשמים, חומר של חלומות."
(עמ' 90)

 * * *

בבוקר, כשחום היום זחל לתוך חום הלילה, התחוור לה מכותרת בעיתון שבלילה ההוא נחת האדם הראשון על הירח. 

כעבור שנים, אחרי שתצפה בשידורים חוזרים, תדע איך הרחק משם, גם בבית הוריה, נעשתה הטלוויזיה הדלוקה צוהר שבתוכו נראה כדור־הארץ: אותו עולם שנמצא ברחוב מעבר לווילון, השמים שנמשכים מעל הגג, מצולות הים, מעמקי הוואדיות, הפסגות והמישורים, והנה הוא אור גדול שצורתו כדורית בבירור, זר אך צפוי, מוכר, מוכתם בצללים, מבעד לחלונות החללית. אחרי-כן ראו את הצעדים המרחפים, נוכחו שאכן הירח – מקום של ממש שאפשר לדרוך עליו, אבל למה הכול נראה בכל-זאת כמו ציור נע, כמו חלום, האם רק תנועותיהם הרכות-גליות של האנשים הללו, רק בשל צבעי התכלת והצהוב הבהיר שמיטשטשים זה בזה, האם רק משום שהכול קורה בתוך המסך הקטן מהזכוכית שאפשר לכבותו בתנועת אצבע אחת? 
(עמ 96-97)

 

ראה אור ב-1989 בהוצאת עם עובד, בעריכת חיים באר.

אגתה כריסטי, "מוות על הנילוס": מה הקשר בינו ובין פסק הדין של רומן זדורוב

מתוך פסק הדין במשפטו של רומן זדורוב, ספטמבר 2010:

"במלאכת הכרעת הדין הניצבת לפתחו של ביהמ"ש, אין הוא יכול להשיב לעיתים על כל שאלה העולה, אם מצד הסניגוריה ואם מצד המאשימה.

יכול ויהיו שאלות אשר לעולם תישארנה ללא מענה."

מתוך הספר מוות על הנילוס, מאת אגתה כריסטי:

"'לא פעם נדמה לי שזה כל מה שעושים בעבודת הבלשות, מוחקים את ההתחלות המוטעות ומתחילים מחדש.'

"'כן, זה נכון מאוד. וזה בדיוק מה שאנשים מסוימים מסרבים לעשות. הם חושבים על איזו תיאוריה והכול חייב להשתבץ בה. אם עובדה קטנה אחת מסרבת להשתבץ, הם זורקים אותה הצידה. אבל תמיד דווקא העובדות שמסרבות להשתבץ הן החשובות."

נכון, אגתה כריסטי הייתה רק סופרת, לא חוקרת משטרתית או שופטת. היא המציאה פשעים ו"פענחה" אותם, ולכן אי אפשר לכאורה לייחס תוקף לדברים שכתבה בספרי המתח שלה, ובכל זאת קשה להתעלם מהרלוונטיות המצמררת שלהם.

שופטיו של רומן זדורוב החליטו להתעלם מהסתירות שנמצאו. למשל, מהעקבות הטבולות בדם הטבועות על הקיר, עקבות המסמנות את נתיב הבריחה של הרוצח או הרוצחת מתוך התא שבו נמצאה גופתה של המנוחה, תאיר ראדה. היו אלה עקבות של נעליים קטנות, לא כאלה שתואמות את מידת נעליו של רומן זדורוב. כמו כן, נתיב הבריחה אינו זהה עם זה שזדורוב "שחזר" כביכול. הוא קפץ מעל הדלת, ואילו הרוצח טיפס על הקיר המפריד בין שני התאים, כפי שמסתמן מטביעות הנעליים. זה רק פרט אחד מרבים שלא השתבצו בתמונה הכללית. אכן, השופטים הכירו  בכך, ובכל זאת החליטו להרשיע את זדורוב, שלא נמצאה אף ראיה פורנזית אחת לכך שנכח בזירת הרצח!

ובחזרה לעולם הספרות.

הספר שלפנינו, מוות על הנילוס נכתב כמלאכת מחשבת. כשקוראים אותו אפשר להבין מדוע ספריה של אגתה כריסטי ממשיכים לעשות חיל עשרות שנים אחרי מותה (ב-1976). יש בו תבונה רבה, והוא מצייר את המציאות ואת הדמויות המתקיימות בה בשנינות ומנקודת מבט של אדם ששום דבר לא נמלט מעיניו. כשם שהרקול פוארו שם לב לכל פרט קטן, כך גם הסופרת שיצרה אותו יודעת להתבונן ולתאר דקויות ומצבים: למשל, את דמותו של הקומוניסט הנלהב שהוא בעצם עשיר במסווה. את האישה שמסרבת לוותר על העצמאות שמעניק לה מעמדה. את האישה התמימה וטובת הלב ואת הסנובית המתנשאת. כל אלה נשמעים אולי כסטריאוטיפים, אבל אינם כאלה. בין דפי הספר הדמויות מצטיירות כאנשים של ממש. התיאורים הללו מבטאים צד חשוב בגדולתה של כריסטי: היא רואה את העולם ומגיבה אליו.

כמו ספריה ולא נותר אף אחד, רצח רוג'ר אקרויד, או רצח באוריינט אקספרס, גם הספר שלפנינו הוא קלאסיקה בלשית שלא נס ליחה. הרקול פוארו החריף, השנון והאנושי מככב בו, ואי אפשר לא לייחל לבלש מחוכם כזה, שיופיע כאן ועכשיו, ויעשה קצת סדר…

הופתעתי לפגוש בספר כמה מכרים שלא הייתי ערה לזיקה שלהם אל ספרה של כריסטי. כך למשל אני די משוכנעת שאפשר למצוא הדים מתוך מוות על הנילוס בסיפורו של גרהם גרין "היפנים הסמוים", שנכתב ב-1965, כלומר, עשרים ושש שנים אחרי שספרה של כריסטי ראה אור.

בשניהם הבלש (אצל גרהם גרין מדובר בסופר מזדקן) יושב בבית קפה ומצותת לשיחה בין זוג אוהבים, צעיר וצעירה אנגלים. אצל שניהם הצעיר קצת טמבל, וחסר אונים, שנרתע מפני נשים שתלטניות. בשניהם הגבר הצעיר מתעקש להביע את גבריותו בכך שהוא פורע את החשבונות: "'הגבר רוצה להיות הבעל – הוא לא רוצה שהיא תהיה הבעלים שלו'" הוא אומר אצל כריסטי, ואצל גרהם גרין:

"החשבון נח לידם זה זמן מה. הוא הוציא את ארנקו כדי לשלם, אבל היא חטפה את הדף והרחיקה אותו ממנו. היא אמרה, 'זאת החגיגה שלי.'

"'לכבוד מה?'

"'לכבוד 'חוג צ'לסי', כמובן. מותק, אתה  מאוד דקורטיבי, אבל לפעמים אתה, טוב, לא לגמרי מחובר.'

"'אני מעדיף… אם לא אכפת לך…'"

ובשניהם מופיעה סופרת כושלת ומגוחכת, שמתרברבת בשמות המופרכים של ספריה.

נדמה לי שיש קשר גם עם הסיפור מר יודע כל של סומרסט מוהם, שדווקא נכתב לפני ספרה של כריסטי (ב-1924): בשניהם יש עניין עם שרשרת פנינים, ומשמעות קריטית לשאלה אם הן אמיתיות או מזויפות. ייתכן בכלל שההשראה הגיעה מסיפורו של גי דה מופסאן "המחרוזת", שקדם לשניהם (ראה אור ב-1884).

מה שברור הוא, שכל אחד מהסופרים פיתח את הרעיונות המשותפים בדרכו המיוחדת, ולכן כל אחת מהיצירות מעניינת מאוד בדרכה.

כדאי לקרוא!

Agatha  Christie Death on the Nile
לעברית: מיכל אלפון

דבורה הכהן, "מנהיגה ללא גבולות הנרייטה סאלד. ביוגרפיה": האם היא ראויה להנצחה?

יש מוסדות שנדמה כאילו התקיימו מאז ומעולם. בדרך כלל איננו נותנים את דעתנו לשאלה כיצד ומדוע הוקמו ומי עמד מאחורי ייסודם, כאילו שאינם אלא מעין חלק מהנוף, שם, מאז ומתמיד, כמו כוח טבע מובן מאליו.

כך למשל בתי החולים האוניברסיטאיים של הדסה ובהם חמישה בתי ספר למקצועות רפואה המשותפים להדסה ולאוניברסיטה העברית; מרפאות חוץ בבית הבריאות שטראוס, ברחוב שטראוס בירושלים, בגן הטכנולוגי מלחה (הדסה אופטימל) ומרפאות שר"פ בתל אביב. האם יכול מישהו להעלות בדעתו שפעם כל אלה לא התקיימו? שמישהו יזם אותם והתחיל ממש מלא כלום?

אבל כן, אישה אחת, ששמה מוכר מאוד, הנרייטה סאלד, פעילת ציבור ומחנכת שהקדישה את חייה ופועלה לרעיון הציוני, היא זאת שיזמה, פעלה, הקימה והתניעה את המפעל הענקי הזה. אישה אחת ותוצאות כה מרשימות.

מדינת ישראל הכירה לה תודה. מוסדות רבים מנציחים את שמה: בתי ספר, המכון למחקר במדעי ההתנהגות, כפר נוער, רחובות בערים שונות, בול שהונפק על שמה, שטר שנשא את דיוקנה, ועוד.

לאחרונה יצאה לאור ביוגרפיה שמתעדת את חייה של סאלד, החל בשנים שקדמו להיוולדה ועד לפטירתה, שבעת הישגים ועשייה. כך למשל הייתה סאלד הרוח החיה בתנועת עליית הנוער, והביוגרפיה נפתח בסיפור אישי קצר על נער  בשם נפתלי שבהיותו בן 14, ב-1939, נפרד מהוריו והגיע ליפו בגפו. שם, בנמל, מי שקיבלה את פניו אחרי שהתעלף בסירה הקטנה שבה הובילו את העולים מהאונייה הייתה סאלד, שחיבקה והרגיעה אותו. נפתלי גדל והיה לימים לצייר המפורסם נפתלי בזם, שבמידה רבה חב לסאלד את חייו.

אחרי הפתיחה המרגשת נעה כאמור הביוגרפיה אל סיפור חייה של הנרייטה סאלד, החל במה שעבר על הוריה זמן רב לפני שהיגרו ביחד לארצות הברית, שם שימש אביה של סאלד כרב בקהילה יהודית בבולטימור.

קורות החיים שהחוקרת פורסת בפנינו מרתקים, שכן היא הצליחה לשחזר מתוך יומנים, מכתבים ועדויות, פרטים אישיים מאוד מחיי כל הדמויות: הוריה של סאלד, אחיותיה והיא עצמה, ולכן הוא נקרא כמו סיפור שעלילתו לוקחת אותנו מאירופה לארצות הברית, ושם אנחנו לומדים על המאבקים בקרב הקהילה היהודית על רקע ההיסטוריה הכללית.

מה הייתה עמדתם של יהודי ארצות הברית כלפי העבדות? כיצד נהגו במהלך מלחמת האזרחים? איך הגיבו אל הפליטים "החדשים" שהגיעו ממזרח אירופה בעקבות הפרעות שהתרחשו שם? מה הייתה דעתם על המעבר מקונסרסטיביות לרפורמיות? איך למשל הגיבו כשהוזמנו לסעודה חגיגית שיזם הרב הרפורמי סטיבן וייז, שם הוגשו להם מטעמי טריפה מסוגים שונים?

ומדוע בעצם הנרייטה לא נישאה מעולם? מי שבר את לבה? האם היה לה אי פעם סיכוי להקים משפחה, כפי שהחלה לחלום בשלב מאוחר מדי של חייה?

איך הגיעה לציונות? מה הייתה דעתה על יישוב הארץ ועל הערבים שחיו בה? ועל תוכנית אוגנדה של הרצל? (תשובה: היא התנגדה לה, כי סברה שרק ארץ ישראל יכולה למשוך אליה את לבם של יהודי העולם). איך הגיבה לאנטישמיות האיומה שנתקלה בה באירופה, אך לא רק שם, ואיך קיוותה להיאבק נגדה? מה ראתה בביקורה הראשון בארץ ישראל ולאילו מסקנות הגיעה בעקבותיו?

ומדוע וכיצד פתחה במהלכים להקמת ארגון נשות הדסה, כלומר – לתחילתם של בתי החולים המפוארים, התחנות לטיפול באם ובילד, המרפאות הרבות שהוקמו במשך השנים?

על כל השאלות הללו, ועל רבות נוספות, משיב הספר בפרוטרוט.

עלי להודות שחלקיו הראשונים ריתקו אותי במיוחד, ודווקא בשלב שבו החלה סאלד במפעל ההקמה של נשות הדסה הקשור כל כך בשמה ובזכרה, התחלתי להרגיש שהפירוט הרב מייגע אותי. תיאור התפתחותה של סאלד כילדה, נערה, אישה צעירה ופמיניסטית, היה מעניין הרבה יותר. הנה למשל תגובתה לארוחה חגיגית שבה נכחה: "השיחה התגלגלה לנושא זכות בחירה לנשים [אשר] הפכה לדיון לוהט. בין האורחים היו רק סאלד ואידה עצמה שחייבו את זכות הבחירה לנשים. 'יכולתי להבין את עמדתם של הגברים שהתנגדו לרעיון זה, אבל כאשר אשתו של סם גוגנהיים, לבושה בהידור ומטופלת בעידון, אמרה בטון קר כי 300 אלף הפועלות בבתי חרושת בארצות הברית יצאו לעבודה רק משום שרצו להשתכר כסף עבור קניית תכשיטים זולים וראוותניים', לא יכלה סאלד לעצור ברוחה וגערה באותה גברת על שהיא מתבטאת בצורה בוטה כל כך."

דמותה של הנרייטה סאלד, כפי שהיא משתקפת מהספר, מרתקת ומאלפת. אנו נותרים עם שאלה אחת שאין עליה תשובה: האם אפשר לסכם את חייה כהצלחה, אף על פי שלא זכתה להינשא ולהקים משפחה, או שהישגיה הרבים חשובים יותר, בסיכומו של דבר?

ובפרק הבא – צֵיד יונים באפריקה…

[כעת התנהלה המחברת השחורה על-פי התכנית המקורית –  יש רישומים בשני הדף. מתחת לכותרת שמשמאל, "אסמכתה", נכתב:]

11 בנובמבר 1955

היום על המדרכה יונת בית לונדונית מפוטמת מתהלכת בין המגפיים והנעלים של אנשים נחפזים לאוטובוס. איש אחד מכוון אליה בעיטה, היונה מזנקת ועפה, נחבטת בעמוד חשמל, מוטלת בצוואר שמוט ובמקור פתוח. האיש עומד, נדהם: כוונתו היתה שהיונה תתעופף לה. הוא מעיף מבט חטוף על סביביו, כדי להתחמק באין רואים. מאוחר מדי. אשת לפידות אדומת-פנים כבר קרבה אליו. "פרא-אדם! לבעוט ביונה!" עכשיו גם פניו של האיש אדומות. הוא מגחך במבוכה ובהשתאות קומית. "תמיד הן עפות להן," הוא אומר ופונה אל חוש הצדק. האשה צועקת: "אתה הרגת אותה – בעטת ביונה קטנה מסכנה!" אבל היונה לא מתה, היא מוטלת על־יד עמוד החשמל, מותחת את צוארה, מתאמצת להרים את ראשה, וכנפיה מתמתחות ומתרוממות וחוזרות וצונחות.

עכשיו כבר נאסף קהל צופים קטן, ובו שני נערים כבני חמש־עשרה, בעלי פנים רות וקשובות של שודדי-רחוב, והם עומדים ומסתכלים, בלי התרגשות, ולועסים גומי לעיסה. מישהו אומר: "צריך לטלפן לאגודת צער בעלי-חיים." האשה צועקת: "לא היה צורך בזה לולא אכזר הזה במסכנה." האיש עומד לו שם, בחיישנות, פושע שההמון שונא אותו. היחידים הפטורים ממעורבות רגשית הם שני . אחד מהם אומר לחלל האויר. "בית הסוהר הוא המקום לפושעים כמותו." "כן, כן," צועקת האשה. שנאתה לבועט מעסיקה אותה כל כך שאין לה שהות להעיף עין ביונה. "בית הסוהר," אומר הנער השני, "מלקות, הייתי אומר."

עכשיו נותנת האשה מבט חד בנערים, ומתחוור לה כי שמו אותה לצחוק. "כן, וגם לכם!" היא נושפת לעברם בקול שכמו נסחט מגרונה מרוב כעס. "לצחוק בזמן שציפור קטנה סובלת." ואכן עכשיו שני הנערים מגחכים, אבל לא גיחוך של פליאה ובושת פנים כזה המכסה את פניו של האשם במחזה זה. "צוחקים,"היא אומרת, "צוחקים; לכם יש לתת מלקות, כן, זה נכון." בינתיים גוחן על היונה איש נמרץ וזעוף פנים ובודק אותה. הוא מזדקף ופוסק, "היא תמות." הצדק אתו: עיני הצפור עוטות דוֹק, ודם מזרזף ממקורה הפתוח. והאשה, מתוך שכחת שלושת המושאים לשנאתה, גוחנת להביט בצפור. פיה פתוח קמעה, ועל פניה ארשת סקרנות בלתי־נעימה, ומקור היונה נפתח ונסגר,  וראשה מיטלטל ונשמט.

"היא מתה," אומר האיש הנמרץ. 

האָשֵם, שחזר ונתעשת, אומר בהתנצלות, אך בהחלטה להשליט ישוב דעת: "צר לי, אך זו היתה תאונה. מעולם לא ראיתי יונה שאינה מפנה דרך."

כולנו מביטים במורת רוח באיש חסר־לב זה הבועט ביונים.

"תאונה!" אומרת האשה. "תאונה!"

אבל הקהל כבר מתפזר. האיש הנמרץ מרים את הצפור המתה, אך זהו משגה, שכן עכשיו אין הוא יודע מה לעשות בה. הבועט פונה ללכת, אבל האשה הולכת אחריו, ואומרת: "מה שמך וכתבתך, אדאג שתיתבע לדין." האיש אומר, ברוגז: "יהו, אל תעשי ענין משטוּת." היא אומרת: "אתה קורא לרצח צפור קטנה ומסכנה שטות." "כן, זה לא עניין גדול, רצח הוא לא עניין גדול," מעיר אחד מבני החמש־עשרה, העומד ומגחך וידיו בכיסי מקטרנו. חברו ממלא אחריו, בשנינות: "אתה צודק. שטות זה רצח, אבל ענין גדול זה לא רצח" "נכון בהחלט," אומר הראשון, "ומתי יונה זה עניין גדול? כאשר היא שטות." האשה מפנה זעמה כלפיהם, והפושע שרווח לו נמלט, בפנים מביעות אשמה, למרות רצונו.  האשה מתאמצת למצוא את מלית הגנאי הנכונות לשני הנער, אולם עכשיו עומד האיש הנמרץ ובידו הגוויה, בארשת חסרת ישע, ואחד הנערים שואל בלעג: "תעשה ממנה פשטידת־יונים, אדון?" "אם תתחצף אקרא למשטרה," חש האיש הנמרץ לומר. האשה קופצת על דבריו כמוצאת שלל רב: "אתה צודק, אתה צודק, כבר קודם היה צריך לקרוא למשטרה." אחד הנערים פולט שריקה ממושכת המביעה פליאה, התפעלות ולעג. "זה מה שצריך לעשות," הוא אומר, "לקרוא לשוטרים. הם יאשימו אותך שגנבת יונה ציבורית, אדון!" והשניים מסתלקים, מתפקעים מצחוק, אבל מהר ככל שמאפשרת הגאווה, משום שמדובר על משטרה.

נשארים האשה הכועסת, האיש הנמרץ וצופים ספורים. האיש מביט סביב, רואה מכל אשפה על עמוד חשמל ופונה לעברו לתוכו את הצפור המתה. אבל האשה מקדימה אותו, אוחזת ביונה. "תן אותה לי," היא אומרת בקול מפעפע רוך, "אקבור את הציפור הקטנה המסכנה בארגז הפרחים בחלון שלי." האיש הנמרץ ממהר לדרכו בהכרת טובה. נשארת היא ומביטה בסלידה בדם הסמיך המטפטף ממקור היונה. 

The Golden Notebook Doris Lessing

לעברית: ג' אריוך

לרשומה על הספר

מה צריך לקרות כדי ששרים לא ייקחו שוחד?

האם נתת דעתך כמה דורות נדרשים כדי לבנות חברה שבה נוסעים אוטובוסים בזמן? שבה עונים למכתבים עסקיים? שבה אפשר לתת אמון בשרי ממשלה שלא יקחו שוחד?

The Golden Notebook, Doris Lessing

מחברת הזהב, דוריס לסינג, לעברית: ג' אריוך

איתן דרור-פריאר, "ומי גר במגדל": מה סוד יופיו

בתום קריאת ספרו הקודם של איתן דרור-פריאר, אצבעות על הגבעה, תהיתי מה סוד קסמו. הפעם כבר לא נדרשה שום שאלה. אותו קסם מופיע גם כאן, בספרו החדש של פריאר, והוא עוד גבר והתעצם. 

ארבע הנובלות הכלולות בספר פותחות צוהר אל ארבעה עולמות שונים, מגוונים ומרתקים. למעשה – אל שלושה, כי למרבה ההפתעה והשמחה, הנובלה הרביעית ממשיכה את הראשונה: עלילתה מחזירה אלינו בבגרותן שתיים מהדמויות שהכרנו כשהיו ילדים, מקץ כמה עשרות שנים.

השאלה "ומי גר במגדל" לקוחה מתוך דירה להשכיר של לאה גולדברג, והיא מרמזת על רוחם של הסיפורים: בשלושה מהם – הראשון: "הושיעה את עמך",  השלישי: "ומי גר במגדל", והרביעי: "ילד משלך" – אנחנו פוגשים דמויות מהשכונה: ילדים ושכנים שגרים בבניין אחד. אנחנו לומדים על היחסים ביניהם, על החלטות קטנות לכאורה, אך הרות גורל, על דרמות שמתרשות לכאורה בזעיר אנפין, ובעצם מכילות עולם ומלואו. הסיפור השלישי, "ביום הרביעי בלעה אותו המפלצת" – שונה במעט, שכן הוא מגיע עד ריו דה ז'נרו, לשם נוסעת אחת הדמויות, ג'ולי, כדי להתחקות אחרי קורותיה של דודתה, אבל גם הוא מתרחש בחלקו בשכונת מגורים ישראלית טיפוסית, שאפשר לחוש בה היטב במהלך הקריאה.

כל הסיפורים מורכבים מאוד, תפורים מפיסות קטנות שמזכירות עבודה של שמיכות קווילט: חלקים שמתחברים זה אל זה ברקמה עדינה, וביחד יוצרים פסיפס שלם והרמוני. כאן מצטט דרור-פריאר מתוך ספר עיון, שם כמה שורות מתוך סיפור של שלום עליכם, ממכתב או מעיתון. הוא עובר במהירות בין נקודות מבט ודמויות, בין זמנים – הווה, עבר, עתיד – רגע אנחנו בתודעתו של צעיר שדובר אלינו בגוף ראשון ובמשנהו אנחנו חווים סיפור שמובא בגוף שלישי, מנקודות המבט של אנשים שונים. המעברים הללו מסחררים ומרתקים, ועוצמתם של הסיפורים, ויופיים, גוברים והולכים.

הקריאה מצריכה ריכוז והשתתפות, ואלה רק תורמים לחוויה. עולמות שלמים נבראים בנגיעות קלות. כך למשל באחד היפים שבסיפורים, זה שהקובץ כולו נושא את שמו, מתרחשות דרמות שלמות, התאהבויות, בגידות, אכזבות, קשרי ידידות שנמשכים לאורך שנות חיים רבות, וכל אלה מגיעים אלינו בחלקיקים קטנים אך שלמים, וזאת כדי שלא לנקוט את המילה המחייבת "מושלמים". 

נדמה לפעמים שהכותב מציב זכוכית מגדלת אל ניואנסים דקיקים, וכשהוא מתאר אותם אפשר לחוש איך כל רגע קטן הוא בעצם עולם ומלואו. כך למשל כשמרגלית, שכנתה של שפרה, מסבה את תשומת לבה לאחד הגרביים שנפל מחבל הכביסה אל גגון המרפסת של השכנים בקומה שמתחת, מכילים חילופי הדברים ביניהן, שנראים טריוויאליים וסתמיים, סיפור ארוך וגדוש ברגש, שהולך ומתפענח לאטו, ומעורר תחושה של הזדהות, השתתפות וחמלה.  

נימה של געגוע נסוכה בסיפורים הללו – אל עבר שהיה בו אמנם כאב, אך גם לא מעט יופי, וגם ביקורת חברתית אפשר למצוא בהם. כך למשל בסיפור הראשון אפשר להיווכח בפער המזעזע בין הטפות פדגוגיות וצדקניות של הממסד, בדמותן של מורות דתיות, לבין ההתעלמות ממצוקתה של ילדה מנוצלת ומוזנחת. המורה עסוקה במראית עין, ורק ילדים, שמנקודת מבטם התמימה מובא אלינו תיאור המצוקה, מסוגלים להבחין בה. 

הערת אגב אחת נדרשת: בסיומו של הסיפור הנפלא "ביום הרביעי בלעה אותו מפלצת" נוספה הערת שוליים שלטעמי כלל אינה נחוצה. היא מסבירה את הרקע ההיסטורי לסיפור: התופעה המוכרת של סוחרי נשים ש"ייבאו" נערות יהודיות מעיירות שבמזרח אירופה לריו דה ז'נרו, שם אילצו אותן להיות זונות. הסיפור עצמו מיטיב לפרוס לפנינו את מה שקרה, ואין שום צורך בהבהרה חיצונית שכמו באה לספר במילים ענייניות לכאורה את מה שכבר סופר ונגע מאוד ללב. 

אבל זאת, בלי ספק הערה שולית לגמרי. התענגתי מאוד מקריאת הספר. עד כדי כך שכשהגעתי אל סופו חשתי דחף חריג לשוב ולקרוא אותו, כדי לרדת שוב אל כל עומקיו ולפגוש שוב את כל התהפוכות הקטנות לכאורה, אך רבות העוצמה. 

מדוע ההמונים אינם מתמרדים?

תפיסת העולם של המפלגה כפתה את עצמה בהצלחה הגדולה ביותר על אנשים שחסרה להם היכולת להבין אותה. אפשר היה להביא אותם לקבל כל ביזוי בוטה של המציאות, כי הם מעולם לא קלטו עד תום כמה עצום מה שנדרש מהם, ולא היה להם די עניין באירועים פומביים להבחין במתרחש. היעדר ההבנה שמר על שפיותם. הם פשוט בלעו כל דבר, והדברים שהם בלעו לא גרמו להם כל נזק, כי הם לא השאירו מאחור שום משקע, ממש כפי שגרעין דגן עובר בגוף ציפור ואינו מתעכל.

ההמונים לעולם אינם מתמרדים על דעת עצמם, ולעולם אינם מתמרדים רק משום שהן קורבן לדיכוי. לאמיתו של דבר, כל עוד מונעים מההמונים להתוודע לקני מידה להשוואה, הם אינם מודעים כלל לעובדה שמדכאים אותם.

מנקודת מבטם של שליטינו העכשוויים, אם כן, הסכנות הממשיות היחידות הן התפצלותה של קבוצה חדשה של אנשים בעלי כישורים, חסרי תעסוקה ורעבים לכוח, והסכנה שהליברליזם והספקנות יכו שורש בשורותיהם שלהם. במילים אחרות, מדובר בבועה של חינוך. הסוגיה היא כיצד לעצב ללא הרף את המודעות הן של הקבוצה המנהלת והן של הקבוצה המבצעת הגדולה ביותר הממוקמת מיד מתחתיה. על תודעת ההמונים די להשפיע באופן שלילי.

George Orwell 1984

לעברית: ארז וולק


ג'ורג' אורוול, "1984": דיסטופיה עתידית או תיאור של ההווה?

"הספר 1984 מאת ג'ורג' אורוול הוא שוב רב-מכר", דווח בינואר 2017 בניו יורק טיימס, ולכן "המוציא לאור הדפיס עשרות אלפי עותקים של הספר." 

גם בישראל הוחלט לאחרונה להוציא לאור מהדורה מחודשת של הספר, והקריאה החוזרת בו מבהירה מדוע. הרומן הדיסטופי הגאוני נראה פתאום רלוונטי ומשמעותי להבעית. לא פלא שרבים כל כך חוזרים אליו, קוראים אותו ומן הסתם – נחרדים (ועדיין אי אפשר שלא לתהות אם התובנות שהספר מספק יניעו אנשים לחשוב, ואם אינו פונה, למרבה הצער, רק אל המשוכנעים-מלכתחילה). 

אכן, רבים כבר קראו אותו מן הסתם בעבר. בעברית הוא ראה אור לראשונה ב-1950. באנגלית – ב-1949. אפשר למצוא בו הדים רבים למציאות הרווחת של התקופה שבה נכתב, שנתיים אחרי תום מלחמת העולם השנייה, בימים שבהם הטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסקי עוד הייתה זיכרון טרי ומעורר אימה, מוראות השלטון הסובייטי חלחלו אל התודעה, והחשש מפני השתלטות סובייטית על חלקים נרחבים של העולם היה בשיאו. חלק מהתחזיות האפוקליפטיות של אורוול לא התגשמו (עדיין?). כך למשל, ערים גדולות ברחבי העולם לא הושמדו בשנות ה-60 מהטלתן של פצצות אטום נוספות ומאזן האימה נשמר בינתיים. בהווה התרחקנו (ואולי בכלל לא בצדק!) מהאימה ששלטה בתודעה הציבורית בסוף שנות ה-40 ותחילת שנות ה-50, כשהציבור חרד מפני סכנותיה של מלחמה גרעינית. (הד לאותה אימה אפשר לראות בספרה של הסופרת הקנדית אן מארי מק'דונלד, מעוף העורב). אדרבא, מי שנעוריהם עברו עליהם בשנות ה-60 זוכרים ימים שבהם תחושת ההבטחה (שגם אליה מתייחס אורוול בספרו) גברה. שוב, כמו לפני מלחמות העולם, האמנו שמה שכינינו "הקִדמה" עתיד לשפר את מצבה של האנושות; שבני האדם למדו את הלקח משתי המלחמות האיומות מכול, ושמעתה ישאפו לכונן חברות צודקות ושוויוניות. 

אורוול ראה בעיני רוחו עתיד שונה לאנושות. הוא תיאר מציאות שתתרחש כמה עשרות שנים אחרי זמנו, שבה כל בני האדם יחיו בחברה טוטליטרית ודכאנית, שעוקבת לא רק אחרי מעשיו של הפרט, אלא חודרת גם אל מחשבותיו ושולטת בהן. חברה שנשענת על הפחדה; על צמצום השפה ועל "שיחדש", שנועד להקשות על בני האדם לחשוב באופן מעמיק, שיפוטי וביקורתי; על מצב מלחמתי מתמיד; על מעמדות שהפערים ביניהם קיצוניים, ועל טיפוח השנאה.

האם מופרך לחוש כי אורוול רק טעה בכמה שנים? שלתהליכים שחזה נדרשו כמה עשרות שנים יותר מכפי שראה בעיני רוחו?

ה"פרולים" שבספר – קיצור למילה "אנשי הפרולטריון", שהם בני המעמד הנמוך ביותר בחברה – מכורים להימורים ולשעשועים המוניים ומטמטמים שמוקרנים להם בטלוויזיה. אין להם יכולת לחשוב, כי המפלגה, ובראשה "האח הגדול", מקפידה לשמר אותם בורים. יצירות ספרות מצמצמים ומפשטים, "מתרגמים" אותן לשפה הפשוטה שבה "אין צורך" במילים נרדפות ובעצם אסור בכלל להשתמש בהן. כמו בסרטו של פרנסואה טריפו "פרנהייט 451" (כמו גם, כמובן, בגרמניה הנאצית) מתנהל גם "ציד ספרים והשמדתם". בסרט השמדת הספרים  נמנעת, כי בני אדם לומדים אותם בעל פה. בספר, לעומת זאת, מתבדה האשליה שלפיה השמדת הספרים לא תשנה כלום, כי לכאורה "גם אם ייעלם העותק האחרון, נוכל לשחזר אותו כמעט מילה במילה". בספר זה כבר לא יקרה. כל הספרים יושמדו ואיש לא יזכור אותם עוד. אמנם במציאות חיינו עדיין לא שורפים ספרים ולא משמידים אותם, אבל אין ספק כי הססמה "בורות היא כוח", שאותה מפיצה המפלגה השלטת ב-1984, צוברת כיום תאוצה במציאות. רמז לכך אפשר לראות בהתפארותה של שרת התרבות בממשלת ישראל האחרונה, שהתרברבה בריש גלי בכך שמעולם לא קראה יצירה של צ'כוב.   

שקרים וסתירות אינם מבלבלים את הציבור: בספר "מתברר שנערכו אפילו הפגנות להודות לאח הגדול על שהגדיל את הקצבת השוקולד לעשרים גרם בשבוע. ורק אתמול […] הכריזו שההקצבה תקוצץ לעשרים גרם. האם הם באמת מסוגלים לבלוע את זה, אחרי עשרים וארבע שעות בלבד? כן, הם בלעו את זה." (ואצלנו – "לא יהיה כלום כי לא היה כלום"?)

אנשי המנגנון המפלגתי בספר שקועים כל העת בשינוי העבר (ממש כפי שהיה נהוג בברית המועצות!): כל זכר או אזכור של אנשים ש"אויידו", כלומר, נרצחו, מסולק ומושמד מכל התיעוד. אין מציאות אחת משותפת ומוצקה, כי האח הגדול קובע מה "באמת" קרה. בכלל, אין עובדות. הסכום של שתיים ועוד שתיים יכול להיות חמש, אם כך יוחלט. ו"השקר הנבחר יעבור לארכיון הקבוע ויהיה לאמת". 

על  הקשר בין המציאות ברוסיה הסובייטית לבין תיאוריו הבדיוניים של אורוול אפשר לקרוא בספרה המרתק של מאשה גסין The Future Is History: How Totalitarianism Reclaimed Russia, שם היא מספרת איך נתבע הציבור בברית המועצות לחשוב מחשבות סותרות בעת ובעונה אחת, לשקר, ובה בעת לדעת את האמת, להחזיק בשתי דעות שמבטלות זו את זו, ולהאמין בשתיהן.

כפל המחשבה וסתירותיה שב וחוזר. "למה הם אף פעם לא צועקים ככה על דברים בעלי משמעות?" תוהה וינסטון, גיבור הרומן, בימים שמתקיימים בו עדיין ניצנים של מחשבה עצמאית והרהורי כפירה. הוא משיב לעצמו: "רק כשתתעורר מודעותם הם יתחילו להתמרד, ורק אחרי שיתמרדו תוכל מודעותם להתעורר". (האם הסרט "מלכוד 22" שאב את השראתו מהמלכוד המתואר כאן ברומן?).

כשקראתי על "הדור הצעיר – אנשים שגדלו בעולמה של המהפכה ולא הכירו דבר אחר, שמקבלים את המפלגה כדבר נתון שאינו ניתן לשינוי" חשבתי על הדורות שגדלו בישראל בעשרים השנים האחרונות, על אלה שאין להם כנראה היכולת לחשוב על ראש ממשלה אחר, הנה בחרו שוב לאחרונה בנתניהו, אף על פי שתלויים נגדו שלושה תיקים הנושאים חשדות לשחיתות בקנה מידה מבעית, אף על פי שחמק ממתן תשובה לשאלה מדוע אישר לגרמנים למכור למצרים צוללות מתקדמות בתואנה המוזרה שמדובר בסוד שאסור היה לשר הביטחון ולרמטכ"ל לדעת עליו. (על הקשרים המבעיתים בין מעלליו אפשר לשמוע בקטע הווידיאו הזה.  כל מילה שנאמרת בו מרתקת ומבעיתה! אחרי כל מה שנחשף הדעת נותנת כי איש לא יבחר עוד בנתניהו, ולא היא). 

אחת הטכניקות שאותן נוקטת המפלגה בספר היא ההפחדה המתמשכת. טילים נופלים על האוכלוסייה, וג'וליה, אהובתו של וינסטון, חושדת כי בעצם "אין שום מלחמה. את טילי הנפץ שנופלים על לונדון יום-יום משגרת קרוב לוודאי ממשלת אוקיאניה עצמה, 'פשוט כדי שאנשים ימשיכו לפחד.'" כשקוראים את הדברים הללו אי אפשר שלא לחשוב על תושבי ערים בעוטף עזה שהצביעו בהמוניהם למפלגת הליכוד, למעשה – לממשלה שבמהלך כהונתה הם ממשיכים לספוג שיגורים בלתי פוסקים של טילים, בלוני תבערה ומרגמות. 

טכניקה נוספת לצבירת כוח המתוארת בספר היא – ליבוי השנאה. ואצלנו? "הערבים נוהרים", "מה זה צ'חצ'חים", "הם מפחדים" וכן הלאה וכן הלאה, ססמאות שמחרחרות שנאה ומלבות ומטפחות אותה. יש בספר קטע מרהיב בעוצמתו: במהלך נאום שנישא באוזני ההמונים משתנים בבת אחת הפרטים: "דבר בקולו או במחוותיו" של הנואם לא השתנה, "וגם לא תוכן הדברים. אבל פתאום השמות היו אחרים. בלי שנאמרה מילה חלף בקהל גל של הבנה. אוקיאניה נלחמת במזרסיה! כעבור רגע הייתה המולה עצומה. כל הכרזות והדגלים שמקשטים את הכיכר שגויים! לפחות על חצי מהם מצוירים הפרצופים הלא נכונים! מעשה חבלה! הסוכנים של גולדשטיין פעלו פה! היו כמה רגעי תזזית, כרזות נתלשו מהקירות, דגלים נקרעו לגזרים ונרמסו. […] בתוך שתיים שלוש דקות הכול נגמר. הנואם, צוואר המקרופון עדיין בידו, כתפיו שלוחות לפנים, ידו הפנויה גורפת באוויר, פשוט המשיך לנאום. עוד דקה ושוב בקעו מהקהל שאגות זעם חייתי. השנאה המשיכה ללא שינוי, רק היעד השתנה." [ההדגשה שלי, עע"א]. השנאה עצמה חשובה. לא תכניה. 

טכניקה נוספת שמאפשרת שליטה על ההמונים היא השמירה על פערים חברתיים, ועל עוני נפוץ ונרחב. "חברה מעמדית תיתכן רק על בסיס עוני ובורות". כדי לשמר את העוני "חובה לייצר סחורות, אבל אין חובה להפיץ אותן" ולשם כך דרושה "לחימה מתמדת", שכן "מעשה המלחמה היסודי הוא ההרס, לא בהכרח של חיי אדם, אלא של תוצרי העמל האנושי." לשם כך דואג השלטון לכך ש"האווירה החברתית היא כשל עיר במצור" שיש בה כל העת "מודעות למצב המלחמה, ולכן לסכנה" והיא "גורמת להפקדת כל הכוח בידי מעמד קטן" עד שנדמה כאילו זהו "תנאי טבעי והכרחי להישרדות. (האם הכיר ג'ורג' אורוול את "מר ביטחון" הישראלי? האם כשכתב על תושב המציאות שתיאר בספרו כי "יש צורך שהוא יהיה קנאי, פתי ונבער שהרגשות השולטים בו הם פחד, שנאה, חנופה מתרפסת ושיכרון הניצחון", לא תיאר בעצם מציאות אחרת, עכשווית וקרובה?).

אורוול חוזה את הפיתוח הנרחב של אמצעים להשמדה המונית, וכי לשם כך יגייסו פיזיקאים וביולוגים. (מי לא שמע על המכון למחקר ביולוגי בנס ציונה ובכלל, על הפיתוח המתמשך של לוחמה ביולוגית המתרחש במדינות רבות בעולם?) 

לא רק את המציאות הפוליטית הזכיר לי הספר, אלא גם תופעות המוכרות לי מקרוב, כאלה ששייכות לכאורה רק למרחב הפרטי (אבל הרי ידוע כי האישי הוא פוליטי. גם וינסטון עצמו ער לכך: כשהוא נפגש עם ג'וליה אהובתו ומתנה אתה אהבים הוא אומר לעצמו שזהו "רגע של ניצחון. זו הייתה מהלומה שהם חלקו למפלגה. זה היה מעשה פוליטי). הנה כמה דוגמאות:

אנשים החיים בחברה המתוארת ברומן אינם מסוגלים לחשוב על פשע או לדווח עליו, "כי אין מילים לבטא אותו". כך גם, כידוע לי למרבה הצער, ילדים שנפגעים בתוך המשפחה אך אינם מסוגלים לבטא את הפגיעה או לספר עליה, בהיעדר מילים. 

גם המאמצים לשנות את העבר מוכרים לי מחיי האישיים: "הוא השתנה בלי הרף", יודע וינסטון, כי "לא רק תקפות החוויה אלא עצם קיומה של המציאות החיצונית נשללו בשתיקה על ידי הפילוסופיה שלהם." גם בני משפחות של נפגעי גילוי עריות "משנים" את העבר, מתארים אותו אחרת מכפי שהיה, מתכחשים לעובדות. 

אפילו את התופעה המתוארת בספר, זאת שבה שקועים בני אדם "בהונאה מודעת" כאשר הם "מספרים שקרים במצח נחושה" ומחליטים "להכחיש את קיומה של המציאות האובייקטיבית ובו בזמן להבחין במציאות" שהם מכחישים. מוכרת לי היטב, לדאבוני. המושג שטובע אורוול היא "דוּחֶשֶׁב": חשיבה שיש בה סתירה פנימית מובנית. והוא מסביר: "אפילו השימוש במילה דוּחֶשֶׁב דורש להפעיל דוּחֶשֶׁב. כי כשאדם משתמש במילה הזאת הוא מודה שהוא מסלף את המציאות". כמי שעברה בילדותה גילוי עריות שמעתי בבגרותי ממי שעמדה מנגד את המשפט המטורף-לכאורה: "אני לא יכולה להאמין למה שאני יודעת". הנה דוגמה מרהיבה לדוּחֶשֶׁב: אם כן – את יודעת? אבל את לא מאמינה למה שאת יודעת? הייתכן? מסתבר שהלוליינות הרגשית והתודעתית הזאת שאורוול מתאר אכן לגמרי אפשרית. 

וינסטון מנסה להיאחז בחוקי הטבע הסובב אותו: "העולם המוצק קיים, חוקיו לא משתנים. האבנים קשות, המים רטובים, עצם שדבר אינו תומך בו נופל לכיוון מרכז כדור הארץ". והנה התפרסם לאחרונה בהארץ מאמר מוזר למדי שכותרתו: "בפיזיקה, בפילוסופיה ובחקר הקוגניציה, שלוש תיאוריות חדשות מציתות את הדמיון – ומציעות נימוקים לאפשרות שיסודות הקיום אינם אלא אשליה". המאמר מצטט מחקר הסותר לכאורה את כל התפיסות החד משמעיות שלנו. בין היתר נכתב שם כי "שלוש הצעות חדשות — שמגיעות מחקר הקוגניציה, מהפיזיקה התיאורטית ומהפילוסופיה של המדע — מותחות לקצה את אופק תפיסתנו. האחת טוענת שהמציאות בהכרח שונה מהאופן שבו אנו תופסים אותה; השנייה, שחוקי הטבע עצמם אינם אלא המצאה; ולפי השלישית, המציאות, חוקי הטבע, ואנחנו, כלל לא קיימים." כותב המאמר משיא לקוראיו עצה: "להחזיק חזק בזמן הקריאה" של דבריו. בי התעוררה בעקבות קריאת המאמר התחושה שהאח הגדול נוסח אורוול נכנס להילוך גבוה יותר בניסיונותיו להשפיע על התודעה של כל אחד מאתנו.  

לא מפתיע שבימים שבהם יועצת קרובה של נשיא ארצות הברית ודוברת מטעמו לא היססה לשלוף את המושג "עובדות אלטרנטיביות", במקום להתמודד עם העובדות עצמן, מזדרז הציבור לקרוא שוב את 1984.

כמה טוב שבהוצאת עם עובד החליטו להפיץ שוב את הספר החשוב הזה. מומלץ גם למי שכבר קראו אותו בעבר לשוב אליו! 

George Orwell 1984

לעברית: ארז וולק

סטיבן לי מאיירס, "הצאר החדש – עלייתו ושלטונו של ולדימיר פוטין": האם איש קג"ב נשאר כזה?

במבט ראשון הספר עב הכרס (564 עמודים) מושך מאוד לקריאה. קודם כול, איור העטיפה של חנוך פיבן קולע, כתמיד, בול למטרה. הוא מעורר תחושה של חבטה בפני המתבונן, כמו היד הקפוצה המדמה אף, ומעליה הגבות שאינן אלא חיילים בשחמט, והעיניים שהן בובות מטריושקה. איך פיבן מצליח לעשות את זה שוב ושוב בכמה קווים פשוטים, בעזרת אביזרים שמשקפים את הדמות שהוא מצייר, לא אבין לעולם. גאונות לשמה.

שנית, הנושא: מסקרן מאוד להכיר את ולדימיר פוטין, המכונה כאן "הצאר החדש", ולנסות להבין בעזרת המחבר, שהיה, כך כתוב על גב הספר, "שנים רבות ראש המשרד במוסקבה של ניו יורק טיימס" מיהו האיש הזה, פוטין, שנראה כאילו ידו בכול. האם הוא באמת מושך בחוטים מאחורי הקלעים של מדינות כה רבות, כפי שנרמז לא פעם? "מנהל" את נשיא ארצות הברית? "מפעיל" את בנימין נתניהו? (את הדברים הללו אני כותבת יומיים לפני הבחירות בישראל. כאשר יתפרסמו כבר נדע כנראה מה תוצאותיהן, אבל נמשיך לתהות אם המעורבות של רוסיה, למשל בהחזרת גופתו של זכריה באומל, היא זאת שהועילה לנתניהו לשוב ולהיבחר).

דומה כי הספר מיועד לחוקרים, למי שמתמחים בקורותיה של ברית המועצות משנות ה-90 ועד ימינו, אבל לא להדיוטות, לאנשים מהשורה שרוצים לדעת, אבל לא בפירוט ובדקדקנות כה רבים. כי מרוב פרטים התמונה הכללית נעלמת לפעמים, ורע מכך – הספר פשוט מייגע. עד כדי כך שהתחלתי לגלות שאני קוראת אותו "באלכסון", במבט מרפרף שמחפש את המתווה הכללי, ומבקש לוותר על כל ניואנס, כל משפט שמישהו אמר וכל מעשה, השתשלות אירועים או בדל רעיון.

בשלב מסוים היה עלי להודות שאיני מסוגלת להמשיך בקריאה.

אם כי כמה מהפרטים שהצלחתי לדלות עד לפרק המתאר את השנה שבה התמנה פוטין לנשיא רוסיה ב-31 בדצמבר 1999, היו מרתקים, שכן הם שופכים אור על דמותו של המנהיג שהוא רב עוצמה כל כך.

למשל, מבחינתי ובשל זהותי, העובדה שפוטין גדל בדירה עם שותפים יהודים הייתה פרט מעניין. נמסר כי  היחסים בין בני משפחתו למשפחה היהודית היו קרובים מאוד, ולפיכך, טוען מאיירס, פוטין אינו אנטישמי: "יחסיו עם שכניו היהודים נטעו בו סובלנות מיוחדת לזולת ודחייה מהאנטישמיות שדבקה בתרבות הרוסית זה דורות." אכן, מאיירס קובע את הערכתו כאילו היא עובדה מוחלטת, ואי אפשר באמת לדעת מה פוטין חש בסתר לבו, אבל הפרט הזה בכל זאת מעניין. האם הוא משפיע על התנהגותו המדינית? על יחסו למדינת ישראל? לא בטוח. ברור שפוטין מונע רק מהאמונות והשאיפות שלו לגבי ארצו. הפטריוטיות הרוסית שלו מוזכרת שוב ושוב לאורך הספר.

מעניין היה לגלות מה הניע את פוטין להגיע לשירות בקג"ב. מסתבר שההתחלה הייתה בסרט קולנוע שראה כשהיה בן שש עשרה, ועורר בו עניין רב בעבודתם של מרגלים שבכוחם להשפיע על המציאות, "להשפיע על ההיסטוריה", כך אמר, הרבה יותר מאשר של גדודי חיילים.

מעניין ולא מפתיע לגלות שמלכתחילה היה קר רוח ואדיש לסבל אנושי, כשחשב שהוא נחוץ לשימור הסדר הנכון, כפי שהוא ראה אותו. כך למשל כששירת בקג"ב, לא הפריעו לו תופעות כמו בתי החולים הפסיכיאטריים שבהם דוכאו מתנגדי המשטר. לא מפתיעה גם ההערכה – מאיירס מציג אותה כעובדה מוצקה שאין לערער עליה – שלפיה רואה פוטין את העולם בצבעי שחור-לבן. טובים ורעים. תומכינו ואוייבינו. מה מבשרת התכונה הזאת בענייננו כישראלים? אפשר רק לנסות ולנחש.

לא פחות מעניינת אחת האנקדוטות המובאות בספר: כיצד בשלהי קיומה של ברית המועצות הבריח פוטין את ראש העיר המודח של סנקט פטרבורג שפוטין שימש כסגנו. אותו ראש עיר, סובצ'ק, נחשד בעבירות על החוק, וכשאושפז לבדיקות רפואיות שכר פוטין מטוס מפינלנד,  ועבר למעשה עבירה פלילית, כי מילט את סובצ'ק מהעמדה לדין. שנים רבות לפני כן, עוד כשהיה רק סוכן זוטר יחסית בקג"ב, כבר "כופף את החוקים מפני שיכול היה": הוא "לא חדל להתערב בקרבות רחוב," היה "שווה נפש לסיכונים" ולא הוטרד מהציונים הנמוכים שקיבל בקורס הבסיסי בקג"ב. נשמע כמו איזה בריון שכונתי רב מעללים (וכיום – רב עוצמה!)

בשל ציוניו הנמוכים בקורס של הקג"ב לא נשלח לשרת במערב, אלא בדרזדן, וכשגרמניה המזרחית קרסה, נהג כשחקן פוקר, כשהחליט לא לאפשר למפגינים לחדור למשרדי הקג"ב ולסכן את חיי הסוכנים ומשתפי הפעולה שעבדו אתו. הוא יצא אליהם ואיים בנשק רב שמופנה כביכול לעברם. הוא שיקר. המפגינים נבהלו ונרתעו. משרדי הקג"ב נותרו שלמים, בניגוד למטה השטאזי שלתוכו פשטו ההמונים וחשפו את כל הארכיונים ועמם את הסודות הכמוסים שהיו בהם.

איזה עוד מידע דליתי מהספר? לא מפתיע לגלות שכבר בראשית דרכו העיד עליו אחד מעמיתיו שהוא "עשה את עבודתו בנחישות אכזרית.'" לא חסרות דוגמאות לאכזריותו הלא מתפשרת. כך למשל מתוארות התנקשויות בחייהם של אזרחים שראה בהם אוייבים או אפילו רק מתנגדים.

גם הציניות שלו נגלית בברור. כך למשל כשהתמנה ב-1991 לתפקיד סגן ראש עיריית סנקט פטרבורג החליט להפוך אותה ללאס וגאס החדשה ו"להזרים את רווחי החטאים לקופת המדינה."

שלא לדבר על הקווים הפסיכופתיים לכאורה הנחשפים באישיותו. למשל, את כתיבת התזה שלו באוניברסיטה העביר לאחר, כנראה לידי הרקטור-לשעבר של האוניברסיטה, שהוא בתורו העתיק חלקים נרחבים מהתזה מספר לימוד אמריקני. "הפלאגיאט המפורש הזה היה עשוי להיות בסיס לציון 'נכשל' באוניברסיטאות באמריקה או אירופה", כותב מאיירס, אבל מסתבר שההתנהגות בעלת קווים פסיכופתיים הייתה אז נורמטיבית ברוסיה ולא אפיינה רק את פוטין…

היו אמנם מטרות שהיו בעיניו נאצלות, למשל – לשמור על שלמות ארצו, בימים שברית המועצות התפרקה. אז חש בצער רב כי "כל הרעיונות, כל המטרות שהצבתי לעצמי בתחילת עבודתי בקג"ב נעלמו כלא היו". קריסתה של האימפריה הייתה מבחינתו "חוויה קשה מנשוא". בעיניו המטרה ה"נאצלת" מקדשת את כל האמצעים להשגתה, גם אם הם קיצוניים או פליליים.

כפי שכבר כתבתי, עלי להודות שוב: לא השלמתי את קריאת הספר. שפע הפרטים האינסופי ייגע אותי לבסוף, ובחרתי לעצור בשלב שבו נהפך פוטין לנשיא רוסיה, כאמור בימים האחרונים של 1999. ייתכן בהחלט שקוראים סבלניים ממני, כאלה שהנושא הוא בנפשם, ימצאו בו עניין עד תומו.

"אין דבר כזה סוכן ביון לשעבר," אמר פוטין בשלב מוקדם של הקריירה שלו, והוסיף – "אתה יכול להפסיק לעבוד בארגון הזה, אך תפיסת עולמו ודרך החשיבה שלו ישארו תקועים תמיד במוחך."

סוכן קג"ב אכזרי ונטול עכבות עומד אם כן כיום בראשה של רוסיה המתחזקת והולכת. דמותו המצטיירת בספר אינה מפתיעה, אבל היא בהחלט מפחידה.

לכול זאת מצטרפת התהייה: האם סטיבן לי מאיירס הסתכן בפרסום ספרו, או שבעצם זכה לאישור סמוי, מאחורי הקלעים, ואפילו לשיתוף פעולה? שאלה מעניינת.

  Steven Lee MayersThe New Tsar: The Rise and Reign of Vladimir Putin

לעברית: כרמית גיא

נעמה דעי: "צערו העתיק של הירח": מה השאלה הגדולה, המאפשרת תשובה פלאית

לפעמים מתרחש נס כזה: רומן (ביכורים) יפהפה, נוגע ללב וחכם. ספר שמסעיר את הנפש ולופת את הלב בתוגה שמולידה שמחה על שיצירה כזאת הגיעה לעולם, ולידי!

הסקרנות המרגשת החלה כבר משמו. "צערו העתיק של הירח"? מה פירוש? על מה יש לו, לירח להתעצב? ומדוע הצער הזה כה נושן?

השאלות מוצאות בספר תשובה, והיא מפעימה.

יש, כך מספרת לנו נעמה דעי, שני סוגי הוויות: השמש, המאירה בכוחות עצמה, והירח שאיננו אלא השתקפות שלה. דמות של מי שנותן ויוקד, ודמות של מי שמקבל, משליך, מאיר, אבל לא באור המקורי שלו עצמו.

האם אפשר לחלק בני אדם לשמש ולירח? האם צריך לבחור? האם אפשר?

צערו העתיק של הירח כתוב בטכניקה שחביבה עלי במיוחד: הוא אמנם מתקדם באופן לינארי לאורך העלילה, אבל ההתקדמות מוצגת מנקודת המבט של הדמויות השונות. כל אחת מהן שופכת אור חדש על זולתה, ובעצם גם על עצמה, וכולן שקועות בהתמודדות עם מה שעוללה להן האהבה הרבה שרוחשת ביניהן, בין כל האנשים הללו, רובם בני משפחה אחת, ועמם גם מי שנקלעו למעגל האור והחושך שהם מקרינים.

בתחילתו של הרומן נדמה שהסוף כמעט ידוע: הוא נפתח בבית חולים, לצד מיטתו של אריאל, בן למשפחה של מתנחלים, מה שמכונה חרד"ליים: דתיים לאומיים. אריאל פצוע קשה, ותהליך החלמתו מתואר, כאמור מנקודות המבט השונות של הדמויות הקרובות אליו.

אבל הסוף-לכאורה הוא רק ההתחלה. לאט לאט מתפענח התהליך שהביא את אריאל אל האשפוז בבית החולים, מתברר מדוע קרה מה שקרה, ואיך אריאל וזולתו משליכים ומשפיעים אלה על אלה.

עוצמת היופי והכאב הפתיעו אותי. כמו אחת הדמויות בספר, צעירה בשם שי, גם אני רחוקה מאוד מהעולם שנעמה דעי מתארת. שי שואלת את עצמה מדוע היא נמשכת אל המתנחלים הללו. הצד הפוליטי של השקפת עולמם כמעט שאינו מובא ברומן. רק פעם אחת שואל מישהו את שי "מה יש לך לחפש נאיביות במקום שנבנה על מקום אחר, שהנרטיב שלו לאומני?" ובמקום אחר מתואר אבי המשפחה הרב שלום, כ"קולו של הקולקטיב", המדבר כמו ב"הפגנות וימי זיכרון, מתלהם, מתלהב"… אבל כשאנחנו חודרים לתודעתו של אותו רב, אנחנו פוגשים שם צדדים שונים לחלוטין: פגיעות, ספקות, חיפוש. האם נדיבותו המופלגת כנה או שאינה אלא "התחסדות", כפי שסבורה אחת הדמויות?

עיסוקו העיקרי של הספר הוא בפן האמוני, בשאלה מהי תפילה, ומה מקומם ותפקידם של האיסורים הצפונים בדת. כאמור, אני עצמי רחוקה מאוד מהשאלות הללו, אבל כדרכה של יצירת אמנות, הספר שלפנינו יוצר מציאות שבה גם מה שרחוק מתקרב ונעשה רב ערך ובעל משמעות. כאשר הרב שלום חושב על "הפער הפעור בין העולם החסר הזה לאמת המוחלטת, האינסופית, שקדמה לו, פאר השלמות", או על "האמת הכלואה בחצאי שקרים" ועל "סוד עצבותו של המרחק בין הרצוי למצוי", אין עוד פער בין החילוניות שלי לכיסופים המובעים ברומן.

השאלה שמעלה דעי ברומן – תהייתן של חלק מהדמויות לגבי חובתן "כלפי האלוֹקוּת שהתחסרה למען קיומנו" עוררה בי תהייה: האמנם גם ביהדות, כמו בנצרות, קיימת תפיסה שלפיה יש למאמינים חובת מצפון וקיום כלפי האל שהקריב למענם משהו מעצמו?

"אי אפשר לטעות אצלכם, נכון?" שואלת שי החילונית, ומנסה ללמד את אריאל, וגם את איתן אחיו, שיש לבני אדם זכות לטעות, שאל להם לתבוע מעצמם להיות מלאכים, אבל לכל אחד מהם יש הסיפור המלווה אותו, הכאב העתיק, כמו זה של הירח, שמנחה את השקפת עולמו או עולמה, וכל אחד מהם משליך משהו על אהוביו, על התביעות מהם ומעצמו, ועל הצרכים שאי אפשר להעלים.

יופיו הרב של הסיפור נובע מהשילוב שבין תוכן לצורה. נעמה דעי מפליאה להביע את נפשן של כל אחת מהדמויות, ולשמר את השפה האופיינית והמדויקת שלה: "מה זה נחמד" לצד "תם ולא נשלם", רב, צעיר חילוני פוחח, נערה מאוהבת, קצין צבא שנאבק על עקרונותיו המוסריים, ואריאל תם הלב שפציעתו מכאיבה לקורא כאילו מדובר בדמות חיה ומוכרת, עד כדי כך מיטיבה הסופרת לצייר אותו, את יופיו ואת עוצמתו הנפשית המיוחדת.

הרומן רב הפתעות ותהפוכות, וגם אם (אולי מכיוון ש!) הן מתרחשות בעיקר בחיי הנפש של הדמויות, הן מרעישות את נפשו של הקורא. והכי חשוב – הוא מציית לכלל שאותו מנסחת אחת הדמויות: "ככל שהשאלה גדולה יותר, התשובה גדלה, עד שהיא פלאית ממש".

דוריס לסינג, "מחברת הזהב": מדוע הוא ספר גאוני שראוי לתרגמו שוב לעברית

דוריס לסינג

היא הדמות הראשית ברומן המפורסם ביותר של דוריס לסינג, מחברת הזהב. היא אם לא נשואה; קומוניסטית, בשלבי התפקחות מהמפלגה, שאותה תעזוב בקרוב; המאהב הנשוי שלה נטש אותה. ספר אחד שכתבה הצליח מאוד. היא מתפרנסת מהתמלוגים, ועובדת בהתנדבות בהוצאה לאור של המפלגה. הקשר המשמעותי והעמיד ביותר בחייה הוא החברוּת רבת השנים שלה עם מולי ("היא קרובה אליה יותר מאל כל אדם אחר, אם להיות 'קרוב' משמעו אמון הדדי ושיתוף של חוויות"). גם מולי לא נשואה, אם לבן, קומוניסטית ותיקה. חברותן קרובה עד כדי כך שבשלב כלשהו בחייהן הלכו (בנפרד) לטיפול אצל אותה פסיכואנליטיקאית, ששתיהן מכנות בשם שהוא ספק חיבה ספק גנאי "אימא סוכר". הקשר ביניהן הוא בעצם המשפחה החלופית שלהן ושל ילדיהן.

שמה אנה וולף, גרושתו של פליט יהודי גרמני, מקס וולף, אביה של ג'אנט, בתה. אנה ומקס הכירו כשחיו באפריקה, בימי מלחמת העולם השנייה, והיו חלק ממושבה של אינטלקטואלים לבנים, שמאלנים. בתום המלחמה נפרדו והיא שבה לאנגליה עם בתם המשותפת. היא גרה בלונדון.

הכול מפצירים בה לכתוב את ספרה השני, אבל היא מסרבת בכל תוקף. חשה שאין ערך של ממש בכתיבתה, שכן אינה יכולה להשפיע על חייהם של מי שבאמת זקוקים לעזרתה: "איכר סיני, או אחד מלוחמי הגרילה של קאסטרו. או אלג'ירי הלוחם בשורות פ.ל.נ., או מר מאתלונג [פעיל פוליטי אפריקני בדוי]. הם עומדים כאן בחדר ואומרים, מדוע אינך עושה דבר מה לעזור לנו, במקום לבטל זמן בשרבוטים?"

בעצם יכלה להתעשר, אילו רק הסכימה למכור את הזכויות על ספרה לתעשיית הקולנוע בהוליווד, או לחברת טלוויזיה אמריקנית, אבל היא מסרבת, שכן המפיקים שאתם נפגשה מבהירים לה כי תתבקש להתפשר, לשנות בו חלקים משמעותיים, כדי שיתאים לטעמו של הקהל. ההפקה "לא תביא בחשבון תסריטים העוסקים בדת, בגזע, בפוליטיקה, או בקשרי מין שמחוץ לנישואים", מסבירים לאנה, שהרומן שכתבה מתאר פרשת אהבים בין טייס אנגלי ואשתו האפריקנית של הטבח…

 אנה בזה בלבה לרומן ומתביישת בהצלחתו. לא ברור לה מדוע בעצם כתבה עלילה בדויה, "מדוע לא כתבתי דין וחשבון על מה שקרה במקום לעצב 'סיפור' שאין לו ולא כלום עם החומר ששימש לו דלק". היא מתקשה לחזור ולקרוא אותו, אם כי ברור לה שאיש מלבדה לא הבחין במה שהיא חשה: שהוא "רומן בלתי מוסרי משום שהנוסטלגיה הכוזבת האיומה מאירה כל משפט". אמנם הספר שכתבה נוגע במה שהיא מכנה "בעיית גזע", אבל להפתעתה היא נוכחת שגם בה עצמה יש גזענות: "הופתעתי לגלות שמפריעה לי העובדה שהאישה שחורה".  

היא אמנם פמיניסטית: אישה עצמאית, שחיה לבדה ומסרבת לכאורה להתפשר, אבל בעצם כמהה לקשר ארוך ומשמעותי. כשאחד הגברים בחייה מספר לה שבקרוב לא יהיה עוד צורך בגברים, שכן המדע פיתח שיטות להפריית נשים הכרוכה בהנחה של גושי קרח על שחלותיהן, היא מגיבה בהשתאות מלגלגת – איזו אישה שפויה תעדיף גושי קרח במקום גבר?

כל הפרטים הללו על אנה וולף, הדמות הראשית בספר מחברת הזהב, נכונים ומדויקים, אך בעצם אינם מקיפים באמת את מלוא דמותה ואת עומקה, שכן אנה היא למעשה רק פרגמנט של דמות שלמה, שונה, שמורכבת לא רק ממנה, אלא גם מדמות ספרותית שהיא עצמה יוצרת באחד מארבעת היומנים שהיא כותבת, שלכל אחד מהם עטיפה בצבע שונה. במחברת הצהובה אנה כותבת סיפור המבוסס על חייה. בסיפור שמה של הגיבורה, בת דמותה של אנה, הוא אֶלָה. שם יש לה בן, לא בת. חברתה הטובה נקראת ג'ולי. בניגוד לאנה, אֶלָה אינה עובדת בהוצאת לאור של ספרים, אלא בכתב עת לנשים. כמו אנה ואֶלָה, גם ג'ולי קומוניסטית בתהליכי התפקחות.

מי שקרא את האוטוביוגרפיה של דוריס לסינג יודע ששתי הדמויות הללו, אנה וולף ואֶלָה, מבוססות במידה רבה על חייה של הסופרת, שגדלה ברודזיה, נישאה לפליט יהודי גרמני, התגרשה ממנו, כתבה ספר מצליח שפרנס אותה כשהיגרה לאנגליה, והייתה קומוניסטית.

מדוע "פיצלה" לסינג את דמות הגיבורה הראשית שלה? מדוע דוריס היא בעצם אנה, היא בעצם אֶלָה, שגם היא, כמו דוריס לסינג וכמו אנה, שקועה בכתיבה ספרותית?

יחסה של אֶלָה לכתיבה "דומה למי שלהוט אחרי אכילת ממתקים בסתר […] כמו משחק בשני תפקידים – תפקידך שלך ותפקידו של אני-אחר סמוי מן העין או ניהול שיחה עם בבואתך בראי."

כך בדיוק נוהגת הסופרת שיצרה את הדמות הנשית המפוצלת כל כך, עד שההסתכלות עליה דומה לפעמים למבט לתוך מראה שניצבת מול מראה ויוצרת אינספור בבואות. כשקוראים את הרומן מתעוררת השאלה – מהי בכלל המציאות ה"אמיתית"? מדוע אנה וולף המומצאת מעוררת בקורא תחושה שהיא הבסיס המוצק שעליו נשענת הדמות האחרת, זאת של אֶלָה? הרי גם היא בדויה?  

כשאנה נשאלת מדוע אינה כותבת במחברת אחת היא אומרת: "אולי מפני שזה היה נעשה מין-בלבול כזה. סתם ערבוביה". החיים הם מבחינתה תוהו ובוהו, והמחברות השונות משקפות אותו.   

הפיצול מבטא את אחד מחלקיו המהותיים של רומן: את אובדן השפיות של אנה וולף. אנחנו לא קוראים על אודות השיגעון, אלא חווים אותו ביחד עם אנה, שדעתה הולכת ונטרפת.

המזור לטירוף, על פי דוריס לסינג, הוא – ילדים. נוכחותם מאלצת את ההורה לשמור על עצמו. "הילד נותן חיים לאמו כשהאם מחליטה לחיות פשוט משום שהתאבדות תפגע בילד", אומרת לעצמה אֶלָה, באמצעות אנה שיוצרת אותה, באמצעות דוריס, שיוצרת את שתיהן.

אנה יודעת שבתה היא האחיזה שלה בנורמליות. "עלי להיות במחיצתה פשוטה, אחראית, שופעת חיבה, והיא מעגנת אותי באותו חלק שלי שהוא נורמלי…"

המחברות השונות מאפשרות לכותבת האמיתית של כל היצירה הזאת, לדוריס לסינג, לעבד את הסיפור בשלל קולות, עד שאנה וולף מתאחדת, לקראת סופו של הרומן. היא קונה מחברת שכריכתה זהובה, זוהי "מחברת הזהב" שהעניקה לספר את שמו. מעתה ואילך תוכל כנראה להיות אדם אחד שלם, תחלים ותכתוב עוד רומן. דוריס לסינג תוציא את אנה וולף לאור בספרה המצליח ביותר, שיזכה אותה לימים בפרס נובל לספרות.

אי אפשר לחתום את הרשומה העוסקת בספר שלפנינו בלי לומר משהו על תרגומו, שראה אור בעברית לראשונה ב-1978. עצוב מאוד שספר כה מופלא הגיע אל הקוראים בישראל בגרסה שאפשר לומר עליה רק שהיא מחפירה ומזעזעת. לא פחות.

לכל אורכו של התרגום מדובר בחוסר רגישות מוחלט לשפה ובשלל של ניסוחים עקומים ומעצבנים.

הנה, כמה דוגמאות אקראיות לרבות מאוד, שמופיעות בלי הרף החל בעמודים הראשונים.

שפת הדיבור של הדמויות, שהיא באנגלית טבעית ופשוטה, היא בעברית מוזרה, "גבוהה" ולא סבירה:

"הו, טיפשי! הוא שאל אותי אם לדעתי טוב לתומי לבלות זמן רב כל כך בחיטוטים. אמרתי לו שלדעתי טוב לכל אדם לחטט בנפשו, אם פירוש הדבר לחשוב, והואיל ותומי הוא בן עשרים וכבר מבוגר, לא לנו, מכל מקום, להתערב."

הצעתי: "כל כך טיפשי! הוא שאל אותי מה דעתי: אם טוב שתומי מבלה כל כך הרבה זמן בחיטוט עצמי. עניתי לו שלכל אחד טוב לעסוק בחיטוט עצמי, ומאחר שתומי כבר בן עשרים, כבר אדם בוגר, אין לנו זכות להתערב." 

  • "אמרתי מה שהיית את אומרת – כך על כל פנים אני סבורה.
  • "'ואז חשבתי לי, תפח רוחי אם אשב כאן ואבלע הכל בלי לפצות פה.'
  • "'איזה עסק ביש לחזור לאנגליה – כולם מסוגרים כל כך.'"

גם בסוף שנות ה-70 כשהספר ראה אור בעברית אנשים לא דיברו כך!

הצעותי:

  • "אמרתי את מה שגם את הייתי אומרת – זאת, בכל מקרה, דעתי".
  • "ואז חשבתי שאין סיכוי, אני לא אשב ואשמע הכול ולא אומר אף מילה."
  • "איזו צרה לחזור לאנגליה. כולם כאן כל כך מסתגרים."

לא רק שפת הדיבור מעצבנת, אלא גם הניסוחים השוטפים:

"שתי הנשים ישבו בשמש, נאנחות מעונג וממתחות את רגליהן…" – מה רע בסתם "מותחות"?

מישהי "הטילה את מפתח הכניסה, מעוטף במטפחת ישנה…" מה לא טוב ב"עטוף"?

"…ואף שהקשרים לא האריכו ימים, הרי היו פומביים דיים למנוע אותו מלקבל אפוטרופסות על תומי כשנתגרש ממנה כפי שאיים לעשות. ואז חזר ונתקבל אל חיק משפחת פורטמיין…" כשנתגרש? ונתקבל? למה? מה זה?

"מולי היו לה נטיות של רודפת-קנין"   באנגלית – "Molly tended to be possessive". הצעתי: "מולי נטתה להיות רכושנית".

גם בתוך כל הניסוחים האיומים הללו, שנמשכים כך לאורך הרומן כולו, יש נקודות בולטות עוד יותר וראויות לציון בחומרתן: כך למשל בכל מקום המילה bar  מתורגמת "ממזגה". איש מעולם לא השתמש במילה הזאת. גם לא בשנות ה-70!  

""motives" מתורגם ל"אֶתנעים". גם בשנות ה-70 השתמשנו במילה "מניעים".

אלה רק שתיים מני רבות.

גם פגמי הכתיב מפריעים בתרגום. למשל, המילה "עיניין", שהיו"ד המופיעה בה צורמת עד מכאיבה.

במקום מסוים, שהוא, אגב, אחד החשובים ביותר בטקסט, לא טרחה המתרגמת להקפיד על ניואנס משמעותי: הדוברת אומרת לבן שיחה שהיא – באנגלית – מצפה ל visitor. באנגלית אין כמובן הבדל בין זכר לנקבה, כשמדובר במילה הזאת. בעברית הדוברת אומרת שהיא "מצפה לאורח". למרבה ההפתעה, מסתבר ש"האורח" הוא בעצם אישה. בחירת המגדר של המתרגמת פוגמת ופוגעת במשמעות העולה מהטקסט. חייבים לנקוט כאן לשון נייטרלית. למשל משהו כמו – "צריכים להגיע אלי", או בדומה, שכן ברגע שקובעים ל-visitor  מגדר ספציפי (ושגוי!), מטעינים  את הדברים במשמעויות שאין בהם. מתעורר הרושם שהדוברת שיקרה לבן שיחה בכוונה וניסתה להטעות אותו, בשעה שבאנגלית התוכן הזה איננו, ואסור להוסיף אותו בשל ניסוח רשלני.

בין אינספור הכשלים התרגומיים יש גם אחד די מצחיק: שוב ושוב מתורגמת המילה המקובלת "לגמור" במילה "לסיים": "עם פול כבר הייתי מסיימת עכשיו", "ושוב לא סיימה", וכן הלאה. עלי להעיד: בשנות ה-70 (זוכרים את "סטלה המגמרת" מהסרט אסקימו לימון?") השתמשנו בהחלט במילה "לגמור", שבמרוצת הזמן איבדה את תומתה, עד שאין הוגים אותה שוב, אלא בהקשרים מיניים, כך שהבריות "מסיימים" כל דבר שאינו קשור במין. והנה כאן בספר פתאום "מסיימים" במיטה, במעין זהירות "ספרותית נמלצת"…

האם יש סיכוי שבעם עובד יוציאו שוב לאור את הרומן הגאוני של דוריס לסינג, בתרגום לעברית ראויה?

לקריאה נוספת:

עדה פגיס: "לב פתאומי": אמת זה טוב?

אפילו החלק הראשון, ההקדמה לספר היפהפה הזה – הביוגרפיה של המשורר דן פגיס שכתבה אלמנתו – יוצא דופן. הוא נפתח ב"התנצלות המחברת". פגיס מסבירה מדוע נאלצה לוותר על תיאור חלקים חשובים בקורות חייו של בעלה: פגיס סירב בכל תוקף לספר עליהם, אפילו לה, ומדוע נטלה לעצמה פה ושם את חירות המספר הכול יודע: היא נעזרה בדברים שנכתבו או סופרו על בעלה המנוח ולפעמים גם בספרי היסטוריה שהשלימו את החסר. ההקדמה מסתיימת בתיאור "חיוכו האירוני" של פגיס, שאותו היא רואה בעיני רוחה, והוא מלווה כדבריה בשאלה "העייפה והמתפרחחת כאחת: 'אמת זה טוב?'"

אפשר בהחלט לומר לה, לכותבת, כי האמת ניכרת מכל מילה שכתבה. פגיס מאפשרת לנו בספרה להכיר את האיש שאהבה כל כך ואת מעלותיו הרבות, גם במקומות שהיא מתארת כעסים ישנים, ואינה חוסכת את שבט הביקורת מעצמה וממנו. כתיבתה הגלויה והמדויקת נוגעת ללב עד מאוד. "המפרש, כידוע, מתוך עצמו הוא מפרש ואת עצמו הוא חושף לא פחות משחשף את נושאו. מלבד זאת, כדי לתאר את חיינו המשותפים היה עלי לכתוב גם על עצמי בגלוי," היא מספרת, ולנו, קוראיה, לא נותר עוד אלא להודות לה על הנכונות, על החשיפה, ועל הגילוי, שכן מדובר בספר מעורר השראה.

דמותו של פגיס, כפי שהיא מצטיירת מהספר וגם, כמובן, משיריו המצוטטים בו, מרשימה מאוד. הילדות הפגועה, אחרי שהתייתם מאמו בגיל ארבע, ונאלץ להיפרד מאביו לשנים ארוכות: האב עלה לישראל עוד לפני מות אשתו, בכוונה להתמקם ולהביא אליו את משפחתו, אבל אחרי מותה לא העלה איש על דעתו שגבר לבד, בפלשתינה, יכול לגדל ילד קטן. הגעגועים. הגילוי שלו, אחרי שנים, מתוך המכתבים של אמו שמצא בעזבונו של אביו, שכל מה שסיפרו לו בילדותו היה אמת: אביו אכן התכוון להביא אליו את הילד ואת אמו, אבל מותה קטע את התוכניות. ההחמצה המזעזעת: אביו הגיע לביקור בפולין זמן קצר מאוד לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, אבל קרובי המשפחה שכנעו אותו להשאיר אצלם את הילד ולא לקחת אותו לפלשתינה שנחשבה מקום נידח ומסוכן… סירובו הנחרץ לדבר על מה שעבר עליו. הלקח שנאלץ ללמוד: שאין לו שום זכות או יכולת להתמרד. הכישורים שרכש בשל נסיבות חייו. למשל – לעולם לא להתנגש עם הזולת: "ה'כנראה' וה'אולי' שימשו אותו בבגרותו כתחבולה רטורית. תחילה היה מסכים במקצת, אחר כך היה מציע פתרון חדש בלי לעורר התנגדות." האיסטניסיות המאופקת ועדינת הנפש שלו: "בהרצאות של עמיתים שלא דייקו בלשונם או במבטאם היה אוטם את אוזניו בשתי ידיו וסובל נוראות. דברים רבים הרתיעו אותו, לא רק שגיאות בלשון אלא גם ריחם של חומרי חיטוי וטעם רע בריהוט. לפעמים דחו אותו כל הדברים האלה עד כדי בחילה, אבל הוא נשמר שלא להראות זאת והיה מתרחק מהם ככל שיוכל באמונה תמימה שלא הבחינו בסלידתו. 'אסור' היה שיבחינו, כי הוא גם הזדהה עם מי שלא עמדו באמות המידה החמורות שלו, וברחמיו עליהם נזהר שלא לבוא עמם במגע"; ומעל לכול, כמובן, שיריו.

ההקשרים שאליהם משייכת אותם פגיס מרתקים. הנה למשל השיר הנפלא "הסיפור":

פַּעַם קָרָאתִי
סִפּוּר עַל חַרְגּוֹל בֶּן-יוֹמוֹ,
הַרְפַּתְקָן יָרֹק מְאֹד, שֶׁבָּעֶרֶב
נִטְרַף בְּפִי עֲטַלֵּף.

מִיָּד אַחֲרֵי זֶה נָשָׂא הַיַּנְשׁוּף הֶחָכָם
נְאוּם תַּנְחוּמִים קָצָר וְאָמַר:
גַּם עֲטַלֵּף רוֹצֶה לְהִתְפַּרְנֵס,
וְיֵשׁ עוֹד חַרְגּוֹלִים רַבִּים בָּאָחוּ.

מִיָּד אַחֲרֵי זֶה בָּא
דַּף אַחֲרוֹן רֵיק.

אַרְבָּעִים שָׁנָה מֵאָז אוֹתוֹ רֶגַע
אֲנִי רָכוּן עַל הַדַּף הַהוּא.
אֵין לִי כֹּחַ
לִסְגֹּר אֶת הַסֵּפֶר.

פגיס מספרת כי כשנשאל אם השיר קשור למה שעבר עליו בשואה, לא הכחיש, אבל מיהר לספר כי הרעיון עלה בדעתו בילדותו המוקדמת, בגיל חמש או שש, כשקרא ספר ילדים בגרמנית. "נכון הוא כמובן שגם עטלפים צריכים להתפרנס," אמר, "אבל הגישה הלא אישית הזאת למוות הדהימה אותי." כמה מעניין (ומרגש!) לגלות שהמחשבות הללו העסיקו ילד שהיה למשורר, ולהבין כמה זמן נדרש להן להתפתח עד שהתעצבו לכדי שיר עז הבעה.

הספר רצוף בתובנות ובאירוניה דקיקה. למשל, הסיפור על שובו של פגיס מהגלות הקשה בטרנסניסטריה, ונאסף אל ביתה של משפחה של "בעלי מלאכה פשוטים", ושם, מורעב ככל שהיה, הקפיד לשמור על נימוסי השולחן שהוקנו לו בבית, ואכל בפה סגור. ילדי אותה משפחה סיפרו בשכונה כי האורח היה מורעב כל כך, "עד ששכח איך לפתוח את פיו ואיך להניע את לסתותיו," אבל בני המשפחה שלו, שהתאחדו אתו כעבור כמה שבועות, התמלאו בשמחה: "ולא היה קץ לגאוותם, גאוות האוכלים בפה סגור"…

סיומו של הספר יפה במיוחד. פגיס מתארת ערב לזכרו של בעלה, כיצד "לראשונה מאז מותו ישב המשורר המנוח בקהל והקשיב להרצאה על שירתו," וכיצד ביקש לנזוף באשתו, כמו שנהג לעשות בעודו בחייו, כי העזה לגחך ברגע מסוים, אבל "אז נזכר שהיא אשתו-לשעבר, אלמנתו בעצם, ואין זה איפוא כה חמור, שתתנהג לה כמו שהיא רוצה!" כמו כן היא מתארת איך הנוכח הנפקד "נהנה מהבדיחה" של המרצה, שהתנצלה בפני היושבים בקהל על היעדרותו מהאירוע, "מפני שנפטר כבר לפני שנים אחדות".

מי שאיבד אדם יקר מכיר את הקשר המתמשך עם המתים, שגופם איננו עוד, אבל הם מתמידים בנוכחותם. וכך מתארת פגיס מפגש שלה עם בעלה שאיננו עוד "בבריכת השחייה של האוניברסיטה". הדיאלוג שהיא מנהלת אתו סביר ומציאותי כל כך. היא חוששת שמא ריח הכלור השנוא עליו יבריח אותו. היא נזהרת שלא להבהיל אותו, כשהוא עומד כך מולה, על שפת הבריכה, לבוש, מכופתר וקורץ לה. היא מנסה לפתות אותו להישאר עוד. מבשרת לו על ספר שלו שהוחלט להוציא לאור, "כל כתביך בכרך אחד!" היא קוראת אליו, וממשיכה, "בהוצאה מכובדת!" מספרת לנו, הקוראים איך לא בחלה בשום אמצעי, הכול כדי שיישאר אתה עוד רגע…

נראה כי בספר שכתבה עליו, עליה, ועל שניהם ביחד, אבל בעיקר עליו, אכן השאירה אותו אתה. וגם אתנו. ועל כך ראוי להודות לה. ולו.

איציק מאנגר, "שירי המגילה": אל מי באמת התגעגעה אסתר?

"מסופרת כאן המעשייה העתיקה והיפה על המלכה אסתר, שיחד עם הדוד מרדכי פעלה נגד המן הרשע, עד שבסופו של דבר גברו עליו. זכותם תעמוד לנו, היום ולנצח נצחים אמן סלה!"

במילים אלה נפתחת ההקדמה לסיפור המגילה, בגרסתו של אמן היידיש, איציק מאנגר (כפי שהיא מופיעה בתרגום לעברית מאת דוד אסף בספר שירי המגילה, בהוצאה משותפת של חרגול, עם עובד ובית שלום עליכם).

מאנגר נולד בתחילת המאה ה-20 בצ'רנוביץ שהיא היום חלק מאוקראינה. כבר בנעוריו החל לכתוב שירים. הראשון שבהם התפרסם כשהיה בן 20. את הגרסה שלו למגילת אסתר, "מגילה לידער", כלומר – שירי המגילה, פרסם לראשונה בוורשה שלוש שנים לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה.

בעולם האמנות החזותית מקובלת הקונוונציה שלפיה ציירים מתארים דמויות מקראיות בהתאם לסביבה שבה פועלים האמנים. כך למשל אפשר לראות את המדונה בבגדים שלבשו במאה ה-15 באיטליה:


Madonna and Child with Angels, Fra Filippo Lippi, 1457-1465

את "מרים" אחותו של משה, כפי שראה אותה בעיני רוחו צייר אתיופי לא ידוע:

ועוד מדונה, גם היא אתיופית:

ואת המדונה, ישו והמלאכים, כולם ורדרדים ובלונדינים, כפי שדמיין אותם צייר איטלקי בן המאה ה-17. 


Artist: Sebastiano Ricci.

דוגמה מרהיבה לתופעה אפשר לראות בכנסיית הבשורה בנצרת: כל אמן ששלח את היצירה המציגה את הבתולה עם ישו בחיקה תיאר אותם בדמות העם שממנו הוא עצמו בא. 

הבתולה וישו מסין
הבתולה וישו מתאילנד ומוויאטנאם

הדוגמאות רבות לאינספור.

איציק מאנגר עשה דבר דומה בשירי המגילה שלו: הוא העתיק אותם מפרס של ימי ממלכת אחשוורוש, והעבירם אל מציאות החיים המוכרת לו. כל הדמויות  במגילה נוסח מאנגר נטועות בהווי היומיום של יהודי מזרח אירופה.

מאנגר אף הגדיל לעשות והמציא שתי דמויות שאינן מופיעות במגילת אסתר. כך כתב בדברי ההקדמה שלו: "נודה על האמת, סיפור המעשה מובא כאן קצת אחרת. כך למשל, סופרי המגילה הרשמיים עברו בשתיקה על דמות כה חשובה כמו החייט פַּסְּטְרִיגָתָא, למרות שאהבתו הנואשת למלכה אסתר וניסיון ההתנקשות שלו בחיי המלך אחשורוש השפיעו על הרבה אירועים חשובים.

"הסופרים הרשמיים לא הזכירו אפילו ברמז את אומן החייטים הקשיש וירא השמים פּוֹנשפָתָא. כנראה לא רצו לחלל את אגדת החצר הפרסית עם פשוטי-עם שכאלה". 

מאנגר חומד לצון, כמובן, ומה מתאים יותר ללצון מאשר חג פורים, שבו מצווה עלינו להרבות בשמחה ואפילו לשתות יין 'עד דלא ידע', כלומר, עד אובדן העשתונות? 

בהקדמה למהדורה הדו-לשונית, יידיש ועברית, כתב דוד אסף כי שתי הדמויות הללו שהוסיף מאנגר לסיפור המגילה, כלומר – שני החייטים, הצעיר והמבוגר – היו מן הסתם חביבים על המשורר במיוחד, כי היו "בני הפרולטריון, מעמד הפועלים היהודי בפולין שבין שתי המלחמות". הוא עצמו היה בן למשפחת חייטים, ולכן הזדהה אתם והוקסם "מנכונותם למרוד במוסכמות הדור הקודם", שכן נטו כמוהו להיות סוציאליסטים. 

המלך אחשוורוש בגרסתו של מאנגר הוא מעין אציל פולני או רוסי, "שיכור טיפש ונהנתן"; והמלכה ושתי היא "נסיכה סלאבית בלונדינית, מפונקת ופלרטטנית": "שְׁבִיב שֶׁל אוֹר אָז יִפְרַע צַמָּתָהּ, / יִגְלֹש שְׂעָרָהּ עַד בִּרְכַּיִם".

גם מהדמויות של גיבורי המגילה היהודים אין מאנגר חוסך את שבט לשונו: מרדכי הוא שתדלן חצר ערמומי, ואסתר מוותרת על אהבתה לשוליית החייטים כדי לזכות בחיים נוחים כרעייתו של המלך. 

הנה אחד השירים, "אסתר המלכה אינה יכולה לישון", מתוך גרסתו של מאנגר למגילה: 

הַמֶּלֶךְ יָשָׁן, הַמַּלְכָּה לֹא נִרְדֶּמֶת
צְלָלִיוֹת עַל הַקִיר חָגוֹת.
הִיא בּוֹהָה בָּהֶן, מְהַרְהֶרֶת,
דְּמָעוֹת מֵעֵינֶיהָ זוֹלְגוֹת.

עַל פַסְטְרִיגְתָא כָּעֵת הִיא חוֹשֶׁבִת,
שׁוּלְיַת חַיָּטִים חִוֵר,
שֶׁאַחֲרֶיהָ כְּבָר שָׁנִים, בֶּאֱמֶת,
הוֹלֵךְ הוּא כְּעִוֵּר.

כָּאן מֻנָח מִכְתָּבוֹ הָאַחֲרוֹן –
מַפְחִיד מַה בְּרֹאשׁוֹ –
בִּדְמָעוֹת יִכְתּב, לֹא בִּדְיוֹ,
שֶׁיָּד הוּא יִשְׁלַח בְּנַפְשׁוֹ.

הִיא יוֹדַעַת שֶׁכְּבָר מֵאָה פַּעַם
אִיֵם וְכָתַב הוּא לָהּ כָּךְ.
וּכְלוּם לֹא קָרָה, הַשֶׁבַח לָאֵל,
הוּא נִשְׁאַר בַּחַיִּים וְשָׁכַח.

אֵךְ אֲבוֹי, בַּדְרָכִים הוּא נוֹדֵד,
וְאֵינוֹ מוֹצֵא מָנוֹחַ,
וְזֶה עָצוּב – אוֹי, אֱלֹהִים: –
דַי כְּבָר, אֵין לָהּ כּחַ.

הִנֵּה הוּא עוֹמֵד לְפָנֶיהָ חַי,
מַבִּיט בָּהּ כְּכֶלֶב נֶאֱמָן,
וּבַפַּעַם הָאֶלֶף שָׁר אֶת הַשִׁיר
עַל טַוָּס שֶׁעָף מִזְמַן.

היא בּוֹכֶה, אַךְ מַה יוֹעִיל בְּכִי,
מַה יַעַזְרוּ יְסוּרִים?
הִיא הַמַּלְכָּה וְרַק בִּזְכוּתָה
יָבוֹא לְבַסוֹף נֵס פּוּרִים.

מִתְחַנְנֶת הִיא: "לֵךְ, פַסְטְרִיגָתָא,
הֵעָלַם כְּבָר מִפֹּה, יָקִירִי!
הַמַּחַט שֶׁלְךָ הֵן זוֹהֶרֶת כְּפָז,
אַךְ כָּאֵשׁ נוֹצֵץ כִּתְרִי."

הִיא רוֹאָה אֵיךְ הוֹלֵךְ פַסְטְרִיגָתָא
בּוֹדד, רֹאשׁוֹ משְׁפַּל,
וּמְפַזֵם שׁוּב וָשוּב אֶת שִׁירוֹ
על טַוָּס שֶׁעָף אֶל־עָל.

וּמָחָר תְּקַבֵּל מִכְתָּב נוֹסָף
(לא תֵּדַע בְּיַד מִי נִשְׁלַח),
פַּעַם נוֹסֶפֶת הוּא יְאַיֵם
שֶׁנַפְשׁוֹ בְּכַפּוֹ יִקַּח. 

מופלא להיווכח איך המשורר מצליח לגעת עם לא מעט הומור אפילו בייסוריה של אהבה לא ממומשת. במגילת אסתר שנתו של המלך נודדת. כאן אסתר המלכה היא זאת שמתקשה לישון, היא שקועה בזיכרונות על האהוב שנטשה. אמנם המחט שבידיו זוהרת, אבל היא לא שוכחת שהכתר המונח עתה על ראשה נוצץ יותר…

מלבד זאת, היא כבר יודעת את סופו של הסיפור, עוד בטרם החל ממש: "רַק בִּזְכוּתָה / יָבוֹא לְבַסוֹף נֵס פּוּרִים": עוד נכון לה התפקיד ההיסטורי כבד המשקל.

היא לא רק מתגעגעת אל אותו פַסְטְרִיגְתָא, היא גם דואגת לו. היכן הוא מסתובב? מה מעשיו? היא חושבת על מכתב ההתאבדות שקיבלה ממנו – האם הוא עצמו שלח אותו? היא "לא תֵּדַע בְּיַד מִי נִשְׁלַח", ומנסה להתנחם: הרי כבר קיבלה ממנו כמה מכתבים כאלה, ומן הסתם מחר יגיע עוד אחד. היא משתדלת לשכנע את עצמה שמדובר באיומי סרק, ושבחירתה לעזוב אותו לטובת חיי הארמון הנוחים והמפוארים הייתה מוצדקת. 

ובכל זאת, היא בוכה. ובכל זאת, היא עצובה. ובכל זאת – היא שקועה במחשבות על טווס הזהב (די גאלדענע פאווע" במקור ביידיש), שהוא "סמל הנדודים, הגעגועים והאהבה הבלתי ממומשת" (כדברי דוד אסף שהוסיף,כאמור, את הערותיו לספר) הכרוך באהובה הנטוש. 

איציק מאנגר הצליח לנוס מפני הנאצים ממש ברגע האחרון. בערוב ימיו הגיע לישראל וחי כאן עד מותו.

"שירי המגילה", יצירתו המופלאה, הומחזו והועלו על הבמה כמחזמר בשם "המגילה". הם החיו את המסורת של "פורים שפיל": מופע פורימי שנהגו להעלות יהודי אירופה בחג, לעתים בסגנון קומדיה דל ארטה, שכלל שירים היתוליים, מוזיקה, ריקודים וטקסט קומי.

דובי זלצר הלחין את השירים, ובהפקה המקורית בישראל, שהועלתה בשפת המקור, ביידיש, השתתפו בין היתר מייק בורשטיין והוריו, פסח בורשטיין וליליאן לוקס. לימים עובדה שוב המגילה, הופקה בעברית, וגם שודרה בטלוויזיה (בהפקת דליה גוטמן). 

בסיפור השמח של פורים, יש בו גם לא מעט צדדים מרתיעים (האם אפשר באמת להצדיק את הרצח ההמוני שבא בעקבות ניצחונם של היהודים, הרג של 75,000 גברים נשים וטף, ולשמוח בו?). אצל מאנגר הוא זכה בלבוש אירוני, פיקחי וגם אנושי. הוא מסתיים בכך שאמו של פסטרידתא מדליקה נר זיכרון, ודמעה זולגת על לחיה. הרצח ההמוני אינו מתואר בשיר. רק התלייה של המן מוזכרת, ואפילו כאן מצליח מאנגר לשעשע: המן מבקש שיקברו אותו עם אטמי אוזניים, כדי שהרעשנים המושמעים מדי שנה בחג לא יפריעו למנוחתו…

מנחם בגין נואם "בענווה" עם דם ואש ותמרות עשן

"בגין לשלטון! בגין לשלטו!" שאגו הכול סביב נורי, והמלך עומד בשתיקתו, ראשו מורכן בענווה קהל מעריציו, ושקט עד אשר כמו לפי אות מוסכם דמם קהל מעריציו, ושקט מופתי השתרר. בגין הרכין את ראשו עוד, כמי שאינו ראוי לכבוד ולאהבה שהרעיפו עליו. נראה כממתין לשכינה שתשרה עליו.

"יהודים! אחים, בני עמי, אנשי ירושלים עיר קודשנו!" נישא קולו של בגין אל שמי הלילה, "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, וגם בדורנו מצחצחים אויבנו חרבות לקראת סיבוב שני." שתק רגע, זקר אצבע ושאג: "שוק על ירך אנו נכה אותם, 'בדם ואש נפלה יהודה, בדם ואש יהודה תקום!'"

בתוך ההמון הנלהב נורי הרגיש כמו בכיכר בבגדאד. עמד ממוסמר על גדר האבן וצפה בפנים המשולהבות, הסמוקות מדם ומאש. "בגין לשלטון! בגין לשלטון!" זעק גם הוא כמו המוסלמים שם. בגין הטה את ראשו, חייך חיוך נבוך וקד קידה. הרים ידין לצדדים, וכקוסם הסה בבת אחת את הקהל. רגע ארוך נהנה מהדממה ומרוח הערב.

"יהודים! אחים! בני עמי!" שאג ואגרופיו שוב התרוממו מעלה, גופו רעד, וקהלו הריע ממושכות. נורי נדהם מן ההערצה ועדיין לא הבין על מה התרועות, הן טרם נאמר דבר של ממש. הסתכל סביבו ואיבד את הריכוז, קלט רק כמה מילים פה ושם: ארצנו… נצח ישראל… ישראל סבא… ברוך השם… לוחמינו… גיבורי המחתרת… עולי הגרדום… ז'בוטינסקי… אם ירצה השם… בעזרת השם…

"עם אחד, לב אחד, ספרדים אשכנזים, אחים, לוחמים…" וקיבץ מן הבמה את כל הגלויות, ערבב ומיזג אותן בעזרת השם, וקהלו גמע בתשוקה את דבריו, העצרת הסתיימה בשירת התקווה, אך הקהל סירב להתפזר, רצה עוד ועוד והמשיך לשאוג: "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום!" וכל זוגות העיניים עוד חיפשו את מנהיגם, שנמוג אל מאחורי הבמה."

בדרך למרתף חש את פעימות לבו, ופחד תקף אותו מהדם והאש ותמרות העשן. אולי הוא באמת גלותי, כמו שאומרים כאן על אותו: פוחד ממלחמה ומקורבנות?

אלי עמיר, "נער האופניים": מה האור שהוא שופך על שנות הקמת המדינה

על גבו של הרומן החדש של אלי עמיר נכתב כי הסופר "מעולם לא נחשף כל כך" בכתיבתו, וכי מדובר "בספרו האישי והמרגש ביותר". אכן, כשמשווים את תכניו של הרומן עם חיי כותבו, ברור לגמרי שמדובר בכתיבה אוטוביוגרפית, שמוגשת באצטלה של פרוזה. כמובן שאין לדעת מה בדוי ומה תיעוד, אבל אפילו פרט קטן לכאורה — שם המשפחה המקורי, חלסצ'י, המשותף לסופר ולנורי, הדמות הראשית בספר — מסגיר את הזהות המובהקת שיש מן הסתם בין השניים.

מדובר אם כן במעין ממואר שאינו מסופר בגוף ראשון, אלא בגוף שלישי. נראה שההרחקה אפשרה לסופר לומר את דברו בנינוחות רבה יותר, בלי לחוש שהוא קושר לעצמו כתרים או מגנה, מקטר או מתפאר, אלא משאיר הכול לאיזה "הוא" אחר, שונה ממנו לכאורה. והרי כולנו חשים לא פעם כי במידה רבה הצעיר או הצעירה שהיינו לפני שנים רבות כבר אינם אנחנו העכשוויים. מרחק הזמן אכן מקנה את התחושה שמדובר באדם אחר, שעל תהפוכות חייו מוטב כנראה לספר בגוף שלישי.

ותהפוכות חייו של נורי חלסצ'י מרתקות. בעיקר מכיוון שהן מיטיבות לשקף תקופה היסטורית משמעותית מאוד בתולדות מדינת ישראל, ומתמקדות בפן מסוים של אותה תקופה, שאותו משקפים אלי עמיר ונורי, בן דמותו, בחייהם.

אלי עמיר ונורי הגיעו לישראל מעירק, חיו כמה שנים בקיבוץ ועברו בנערותם לירושלים, שם חיו הרחק מבני משפחתם. כדי להתפרנס עבדו במשך היום בחלוקת עיתונים ובתפקיד של נער שליחויות במשרד ראש הממשלה, ולמדו לבחינות הבגרות בתיכון ערב. עצמאותו של נורי, עוצמתו, התושייה שבה ניחן, כוחות הנפש שלו, המצוקות שאתן הוא נאלץ להתמודד, מפעימות ומעוררות השראה. איך ייתכן שנער בן שש עשרה בלבד יכול לעמוד כך ברשות עצמו, לנהל את חייו, להחליט החלטות הרות גורל, ואפילו לקבל על עצמו, גם אם בלית ברירה, את התפקיד של ראש המשפחה, של מי שעושה הכול כדי לעזור גם להוריו, לאחיו ולאחיותיו?

מעבר להיסטוריה האישית המעוררת השראה, יש ערך רב לרומן, כי הוא שופך אור ברור וחזק מאוד על מצוקתם הספציפית של עולי ארצות ערב. אחרי הסרט "סאלח, פה זה ארץ ישראל", שהתמקד בעיירות הפיתוח ובמה שחוו עולי צפון אפריקה, מציג בפנינו עמיר את העלייה של יהודי עיראק. את השבר של אנשים שהגיעו למדינה שהוותיקים בה לא הבינו ולא העריכו אותם. הפער המוצג בספר בין התקוות למציאות, בין היכולות, ההשכלה והכישרונות של אותם עולים לבין היחס שזכו לו במדינה הצעירה, מזעזע, מחפיר, מעציב ומעורר מחשבות. הוא מתואר בפרוטרוט, ושוב ושוב, לאורך הרומן עב הכרס שלפנינו (623 עמודים שנקראים בחטף!).

קשה להכיל את השבר והייאוש המתוארים ברומן ביד אמן. אנו פוגשים את הוריו של נורי, שכבודם העצמי נגזל מהם: "לא נשאר כאן זכר לאריה וללביאה שנורי זכר מילדותו", הוא מספר, וכותב על אביו ש"שם, בבגדאד, קיווה שבישראל יהיה שווה בין שווים, בעל בית, וכאן גילה שהוא מהגר, כמו שהיו הפרסים שהיגרו לבגדאד ולא למדו ערבית וחיו בשולי שוליה של עיר הבירה." (את משפחתו של נורי שולחים לגור ב"כפר העיוורים", יישוב בשוליה של גדרה, שבו שיכנו עיוורים ילידי ארצות ערב, אף על פי שהם עצמם היו בריאים ומשכילים).

הם זוכרים את יופייה של עיר הולדתם ושקועים בגעגועים אליה. על אמו הוא כותב שהיא "זכרה רק את הבית רב־החדרים וגבה התקרה, את השינה על הגג באביב ובקיץ, את הקיימר ואת ריבת החבושים ואת הפיתות הפריכות ואת כל ריחות השווקים, את ניחוחות התבלינים מהודו ומפרס, ואת שפע הירקות והפירות, ואת עשרות זני התמרים, ואת החנויות הססגוניות, ואת הגינות, ואת הסינמה ואת ההוטלים ואת מוזאוני העתיקות של בבל. עצמה את עיניה וחלמה על שיט בחידקל, ראתה את הפנסים הנוצצים של הגשר בלילה, האזינה לחבטות המשוטים בפני המים של נהר ילדותה, הזורם במתינות עצלה במרחביה של קדמת דנא. התהלכה שוב במטעי הדקלים והאזינה לכפותיו המחבקות זו את זו ברוח, וצפתה בהילולה הוורודה של שדרות הרדוף הנחלים המקיפות את את מטעי הדקלים. בעיני רוחה שבה לעיר הפרחים השוקקת, וכל בוקר כשהתעוררה שפשפה את עיניה וראתה שורות אוהלים וגדרות תיל וחולות נודדים; אחר כך החליף את האוהל צריף, ולשווא חיכתה לגאולה."

כמו נורי עצמו, גם אביו מבין כי ההשכלה היא המפתח להצלחה: "אם לא תלמד, הם ישלטו בך, ואתה תעשה להם את העבודות השחורות כמו שהמוסלמים עשו בשבילנו," (אמירה שמבטאת לא רק שאיפה למצוינות, אלא גם את הגזענות הטמונה גם במי שמצאו את עצמם פתאום להפתעתם בעמדה נחותה).

השבר של העולים אינו קשור רק במעמדם האישי. הם מתקוממים גם נגד מחיקת המסורות הנושנות, שהם רואים בה החלשת כוחה המוסרי והרוחני של המדינה: "באיזו זכות הם מחללים את מסורת ישראל, ולמה הם מתנשאים, לא נותנים כבוד לאבות אבותיהם? מה הם חושבים לעצמם, שמסורת מתחילה בייבוש ביצות, בעקירת סלעים, בהפרחת השממה?" אומר אביו של נורי לבנו, רגע לפני שהוא מאלץ אותו לעזוב את הקיבוץ שבו חי ומצא את מקומו כנער צעיר.

מצוקתם של העולים החדשים בהשוואה עם העולים הוותיקים, האשכנזים, מוזכרת שוב ושוב: "'היינו מנודים,' סיכם אגאסי. 'אפילו היינו לומדים את היידיש, מתלבשים ומתפללים בנוסח שלהם, לא היו מקבלים אותנו. גם מפא"י ויתרה עלינו.'"

העניין המפלגתי תופש ברומן נפח רב ומרתק: מתוארים היחסים בין מפא"י לרוויזיונסטים, בין בן גוריון לבגין, בין התפישות של ז'בוטינסקי לבין אלה של "הבולשקביקים". יתר על כן, עמיר, שהסתובב בנעוריו בירושלים, ואחרי כן גם עבד, כאמור, כנער שליחויות במשרד ראש הממשלה, מרבה לתאר ממקור ראשון את הדמויות הציבוריות שבהן צפה באותם ימים מהצד. בגין, בן גוריון, משה דיין, גאולה כהן, טדי קולק, שמעון פרס, יצחק נבון, כמו גם עגנון ואפילו עמוס עוז הנער, מוזכרים ומתוארים, כל אחד בלא מעט שנינות, הומור וביקורתיות, ואפשר לחוש שהמתאר יודע בדיוק על מה הוא מדבר. (משעשעת במיוחד דמותו של עגנון, שגאוותנותו מתוארת בהומור ובחדות לשון).

עמיר מדגיש לא רק את המצוקה הפיזית שחוו העולים החדשים, אלא בעיקר את זאת הנפשית והרוחנית. הוא מראה את האדישות של הממסד כלפיהם: נורי "תהה אם מישהו מעוניין לדעת מה חושבים עולים צעירים כמוהו, מה חולמים הוריו ואנשי המעברות ואיזו מדינה הם רוצים, ורחמיו נכמרו שוב על אביו ועל כל עמיתיו שנזרקו לאוהלים ולפחונים במקומות נידחים, חיים שם בדוחק, ואין איש שואל לרצונם ולדעתם".

הוא מתקומם כנגד האפליה הגלויה של אותם ימים: "'איך עברת את בחינות הסקר?'" שואל נורי ידיד ממוצא כורדי וזה משיב במרירות: "'איזה סקר? שלחו את כל ילדי המעברה לבתי ספר מקצועיים, אפילו אחד לא הפנו לבית ספר עיוני. יעני תיכון ובגרות לא בשבילנו, רק בשבילם, שייחנקו כולם,'" כנגד ההתנשאות: "'מאין אתה יודע את כל זה,'" נורי נשאל, "היה לכם תיאטרון בבגדאד?'" וכנגד הצביעות: את ילדי העולים מארצות ערב שלחו להיות עובדי כפיים, "וכך יוכלו הם להמשיך לדבר על סוציאליזם ושוויון".

הוא מרבה בביקורת כלפי הפוליטיקאים מכל המפלגות. אמנם מעריץ את בן גוריון, אבל גם לא חוסך ממנו את שבט לשונו: "'ומה ענה בן גוריון?'" שואל ידידו של נורי, וזה משיב, "'ענה? למה מי אנחנו שבן גוריון יענה לנו.'" הוא מתקומם נגד עיסוקו הרב של ראש הממשלה בתרגומם לעברית של ספרי מופת, במקום שיקדיש את זמנו לפתרון מצוקתם של דרי המעברות: "תהה למה לא יואיל לטפל במאות אלפי הפליטים והעקורים ופגועי השואה שהעלה ארצה, ושאין להם לחם לאכול וקורת גג לראשם," במקום לעסוק במשך שעות וימים במה שהוא מכנה "השיגעון הזה": ויכוחים אינסופיים והתייעצויות עם אנשי רוח בשאלה "הרת הגורל" את מי מוטב לתרגם קודם, את אייסכלוס או את סופוקלס, (בעוד שעל היצירות שנכתבו בערבית, "שפת השכנים ורבבות העולים", כלל לא דנו, מדגיש נורי, הלא הוא אלי עמיר).

הוא מתאר את בתי הפאר שבהם הם גרים ואת המאכלים המשובחים שהם אוכלים: אפילו דב יוסף, שהיה אחראי על מדיניות הקיצוב של הצנע, לא קיצץ במאכליו וגר בווילה מפוארת.

הוא מתקומם נגד הכפייה (המוזכרת רבות בסרט "סלאח, פה זה ארץ ישראל"), שבעטייה לא יכלו עולים לבחור את המקום שבו רצו לגור, אלא נאלצו לציית לשלטונות: "ברכאת הזהיר אותו שלא יעשו שום דבר בלי הסוכנות, אסור שיפסידו את הזכאות לשיכון" (לאורך רוב הרומן נאבק נורי כדי לאפשר להוריו ולאחיו לקבל היתר לעבור לירושלים). לאור ההתנסות המייסרת והמקוממת נורי מבטיח לעצמו שיום אחד יתמנה לתפקיד של קולט עלייה, ואז, "בבוא היום לא יתעמרו עוד הפקידים בעולים, וכל עולה יבחר בעצמו את מקום מגוריו: לא יאיימו עליהם שיאבדו את זכאותם לשיכון אם יעברו ללא אישור למקום אחר, ייתנו לילדיהם ללמוד היכן שירצו. במשרדו לא תהיה שרירות לב ועריצות…" הלב נקרע למקרא ההבטחה העצמית הזאת, שממנה אפשר ללמוד ממה התייסרו החלשים בחברה.

עמיר גם מאיים באמצעות דמויותיו ומניח להן לחזות את ההווה של ימינו: לדבריו, בעתיד הגלגל יתהפך: "'בעוד עשר, עשרים שנה, האשכנזים יהיו מיעוט […] הקיבוצניקים שלך ירקו עלינו ועוד תגיע שעת חשבון.'"

הספר, כאמור, נפלא. ועם זאת, פטור בלא כלום אי אפשר. יש ברומן אי אלה כשלים שעריכה ראויה לשמה הייתה אמורה לתקן. למשל, חזרתיות עודפת שאין בה צורך. כמה פעמים יש לשמוע, בכמה עמודים עוקבים כמעט, שנורי "שמח שנפטר מריחות הפוליטורה ומן הפטפוט האין-סופי על כדורגל ובית"ר"? איך ייתכן ששולחנות העבודה של אנשים שונים הם תמיד "בצבע חציל"? ושנורי מרחרח שתי נערות שונות שהוא נמשך אליהן "כמו כלב מיוחם"? ממתי רקדו טוויסט בשנות ה-50 (כפי שנכתב בעמוד 283)? איך ייתכן שבעמוד אחד (530) רוזיטה "לא באה היום" לבית הספר, וכעבור ארבע עשרה שורות בלבד היא מצליחה משום מה ובאורח פלא לשבת בכיתה ולנעוץ מבטים במיכל? ומהו אותו כלי הקשה המכונה שוב ושוב "מרינבה" וצריך להיות "מרימבה"? מה קרה לעורך? מישהו לא שם לב לפרטים.

אבל הקושי הגדול שנתקלתי בו בספר מהותי הרבה יותר. עמיר עושה כאן מעשה שלא יעשה, כשמדובר בקשר בין הסופר לקורא. הוא שותל רמזים רבים הכרוכים בקשר האהבה שנרקם בין נורי לבין מיכל, צברית בת עשירים מרחביה. הוא מעורר את סקרנותנו, המתח הולך וגובר, מה יקרה לשניים האלה? מה צופן להם עתידם? עמיר מביא אותנו לרגע אל העתיד הרחוק ומציין כיצד ידבר על אהבתם העצומה כשנכדיו יהיו בני גילם של האוהבים. "נכדיו"? שלו? שלהם?

בהמשך הוא רומז שהם לא ידעו מה עוד צפוי לקרות בחייהם. ואני שועטת קדימה, לפותה ברצון לגלות מהו אותו משהו שצפוי לקרות. ועד העמוד האחרון אין כלום! שום פרט! התחתנו? נשארו בקשר? הולידו ביחד ילדים? נפרדו? מדוע? מתי? איך? כל השאלות הללו נותרות ללא מענה. ככה לא נוהגים. אי אפשר לבנות מתח, ואז להותיר את הקורא בלי מענה. אלמלא נבנתה הסקרנות, ניחא, שהרי סוף פתוח הוא עניין לגיטימי בספרות, וכל קורא רשאי להמשיך את העלילה כראות עיניו. אבל לא כאשר הסופר משפיע עלינו הטרמות וקטעי מידע לא סגורים. ככה — לא! אז בבקשה ממך, אלי עמיר, מה קרה לנורי ולמיכל? אני חייבת לדעת! (עד כדי כך שניסיתי לגלות את התשובה באתרים המספרים על קורות חייו של הסופר, כאילו "שכחתי" שנורי ואלי עמיר בכל זאת לא חד הם. ובכל מקרה, התשובה לא נמצאה לי גם שם.)

מכל מקום, אני סולחת לעמיר על הפגימות הקלות שציינתי, שכן הספר, כאמור, סוחף, מרתק ובעל ערך.

בימים אלה החלו לשדר בטלוויזיה בערוץ כאן 11 סדרה תיעודית חדשה, "מעברות" (שגם אלי עמיר מתראיין בה). גם היא נוגעת, בדרכה, בתקופה ההיא, הקשה מנשוא.

הנה הפרק הראשון. הוא ראוי ומרתק, וגם, מה לעשות, מעציב מאוד. הימים ההם של הקמת המדינה לא היו קלים. בכלל בכלל לא.

שי אספריל, "השופט": במה אשמים אנשי החוק?

ספרו החדש של שי אספריל מוקדש, באורח לא מפתיע, "לאבא, לזכרו". אין לדעת מהו האובדן שעמו מתמודד הסופר בשתי המילים הללו, ומניין נובע הרצון שהוא מביע לגעת בזכר אביו ולכבדו בספר המוקדש לו, אך בעצם אין צורך בפרטים הביוגרפיים, שכן ברומן לכל אורכו מחלחלת תחושה אחת דומיננטית של רוב הדמויות הגבריות: הכיסופים אל האב, משמעותו המרכזית בחייהם, געגועים אליו ואל קיומו, הכאב על היעדרו, הערגה אל דמותו, הצורך העמוק בקשר אתו, או רגשות אשם קשים כלפיו. אלה הרגשות שמדריכים את חיי אותם גברים ומכוונים אותם.

מדובר ברומן שעשוי היטב, ומאחר שיש בו מרכיבים של ספר מתח, הוא גם מסקרן מאוד לכל אורכו.

כמה טוב להיווכח שכותבים ישראלים החלו לאחרונה להעדיף לספר סיפורים שנוגעים במציאות חיינו, ושהם מעצבים דמויות שחוּקיות התנהגותן קשורה אל החיים המוכרים לנו. כמי שמעדיפה תמיד כתיבה ריאליסטית, אני שמחה על ספר כזה המספר לנו עלינו, על סובבינו, ועל מה שמעסיק אותם ואותנו.

תחילתו של הרומן בתיאור דמויות שנראות מנותקות זו מזו. מה כבר יכול לחבר בין אריאל השופט השאפתן, נתן, חובב הקולנוע שנקלע לעבוד אצל איל הון שצבר את מאות המיליונים שלו מהקמה וניהול של אתרים פורנוגרפיים, מרסל התמימה, אשתו של איל ההון שאינה יודעת כמעט מאומה על עסקיו? כל פרק מוקדש לדמות, לעולמה הפנימי והחיצוני שנבנה לנגד עינינו באופן משכנע ביותר.

ואז, כמובן וכצפוי, הן משתלבות ויוצרות ביחד סיפור עלילה מרתק, רב תהפוכות ועמוק. הרומן שואל שאלות כבדות משקל על תפקידו של המצפון. למשל: מה החובה המוסרית המוטלת על שופט? האם בחייו הפרטיים הוא אמור להמשיך ולגלם את דמותו המקצועית ולפעול על פי אמות מידה שנוגעות לא רק בחוק אלא גם במוסר? ובכלל, כשאין חפיפה בין החוק למוסר, מה קובע? אם מעשה מסוים נמצא על קו הגבול האפור שבין חוקי ללא חוקי, מה אמור להדריך את התנהגותו של שופט מכהן? מה יכול להביא אדם לידי החלטה שכדאי לו לנהוג באופן לא מוסרי בעליל? והאם כל אדם שמצליח להימלט מאימת הדין בעזרת הסתרות, שיבושי ראיות והתנהגות שערורייתית, הוא פסיכופט בעליל? האם רגשות אשמה וייסורי מצפון מעידים בהכרח על קיומו של אגו פעיל ותקיף? מה בכלל מניע אנשים לפעול באופן שאילו ראו את זולתם נוהג כך היו מתייגים אותו כנבל גדול, אבל לעצמם הם מצליחים לסלוח, בתירוצים שונים? "לא הייתה לי כוונה להיהפך לאחד מאותם טיפוסים שייסורי המצפון, הסקרנות או הפרנויה שלהם מובילים אותם לכלא אחרי שהיו מעורבים בפשע המושלם," גורסת אחת הדמויות במחשבה מדאיגה לכל מי שמאמין כי רק פסיכופת מסוגל לומר זאת לעצמו.

שי אספריל, עורך דין ועיתונאי, בקיא, כך נראה, בעולם המשפט הישראלי, והתמונה שהוא פורש בפנינו מפורטת (ומדאיגה!). זהו עולם שיש בו, כך מצטייר, לא מעט שחיתות, בטלנות, ואינטרסנטיות מסוכנת, שאין לה שום קשר ישיר עם שלטון החוק ועם טובת הציבור. דעתו על עולם החוק בכלל ועל משלח ידם של עורכי דין בפרט מדכאת ומפחידה:


"כה נפסד הוא משלח ידו של עורך הדין, כה נקלה הוא עיסוקו של איש מדון שמוצא את פרנסתו בשקרים, מניפולציות, רקיחת מזימות והסתרת האמת (העובדתית, לא המשפטית). כה מבחיל הוא מי שבוחר להעביר את ימיו בצעקות ריקות בבית המשפט ובשליחת מכתבים נפוחים בדואר רשום (או במסירה אישית), שנפתחים במילים 'מרשי מילא את ידי לפנות אליך כדלקמן'.

ן, כה נלעג הוא מי שהקשיב לאימא או צפה בפרקליטי אל איי (או בסדרות בריטיות על בריסטרים עם פאות מצחיקות), וכעבור כמה שנים נהיה עבד נרצע בבית חרושת משפטי שממוקם במגדל מפואר וחסר אוויר, או עורך דין עצמאי שניזון מצרות הזולת. כה מגונה הוא האיש שבשם הפרנסה, ובאמצעות מילים גבוהות על זכויותיו של מרשו, הופך את החברה שהוא חי בה לחשדנית, זועמת, לוחמנית ונקמנית, חברה שחבריה עסוקים בתיעוד נכלולי, והם מקליטים ומצלמים זה את זה בסתר ושולחים חוקרים פרטיים לפשפש בפחי הזבל, ופעמים רבות מציפים את בתי המשפט בתביעות שטוב היה אילו נסגרו בשיחה חברית ('ועוֹד רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע וּמְקוֹם הַצֶדֶק שָׁמָּה הָרָשַׁע').

"כן, זוהי אשמתו של מי שקורא לעצמו "זרועו הארוכה של החוק" או officer of the court, אך במקביל מזין את המנגנון שמפטמתו השמנונית הוא יונק: מלבה יצרים, ממליץ שלא להתפשר, מנפח שעות, מבקש דיונים מיותרים, וכמובן מבטיח הצלחה בתיקים אבודים 'זה לא ניצחון בטוח, אבל צריך סבלנות').

"מי לא שמע על עורך הדין הנתעב שלא מהסס כלל להמליץ לאישה המצויה במשפט גירושין קשה להגיש במשטרה תלונה פיקטיבית נגד אבי ילדיה, ומי לא נתקל באחד הבולדוגים בחליפות, שפותחים בשם הרשויות והבנקים תיקי הוצאה לפועל ומטילים עיקולים על חייבים שמעולם לא שמעו על חובותיהם, ואף מתנים את הסרת העיקול בתשלום מלא של שכר טרחתם המופרך ("בתוספת מע"מ כדין!") ומי לא שמע על משרתו של הגביר, שבצעירותו היה אידיאליסטי וחלם לתקן את העולם, אך כשהצטרף אל המשרד המסחרי ההוא ראה את האור והבין סוף סוף שהאמת והשקר הם בסך הכול עניין יחסי, ובסופו של יום יש לו ילדים לפרנס."

נדמה כי כשעורר את השאלות על פשרה בהתנהגות המוסרית המדריכה את מעשיהם של בני האדם, התבסס אספירל במידה מסוימת על אדם אמיתי, מולי ליטבק, טייקון ישראלי שעלה לכותרות לפני שבע שנים כשהתפרסמו פרטים על "אימפריית הפורנו" שהוא בעליה, (תחקיר של מוסף כלכליסט). כמו בן דמותו ברומן, ליטבק עוסק גם במטבעות וירטואליים, כך דיווח שוב בשנה שעבר מוסף כלכליסט. שי אספריל הרחיק את הדמות הבדויה שיצר מזאת של איל הפורנוגרפיה הישראלי, אם כי יש, מן הסתם, גם כמה קווי דמיון, וייתכן ששאב ממנו לפחות את ההשראה לדמות של אשף כלכלי נסתר, שמקפיד לא להיחשף לעינו של הציבור, איל הון שצבר את מרבית הונו מחדרי צ'ט פורנוגרפיים נצלניים (אחד מהם, המצליח ביותר ברומן שלפנינו, נקרא stepmother-fucker. שמו מעיד על הסחי והזוהמה שהאתרים הללו שטים בהם).

כאמור, הספר בנוי לתלפיות. הקריאה סוחפת, והמצבים האנושיים משכנעים מאוד.

קת'רין אן פורטר, קרסון מק'קלרס, פלנרי או'קונור, "שלוש סופרות דרומיות": האם מעניין לדעת ממה נובעת גאונות

שלוש נובלות קובצו בספר  שלוש סופרות דרומיות, וכל אחת מהן היא, כפי שנוהגים להתנסח באנגלית, "tour de force" (תרגום המונח לעברית, "מסע ניצחון", אינו כולל את כל הניואנסים שהאנגלית, שנשאבה כמובן מהצרפתית, מעניקה לו. מדובר לא ב"ניצחון", אלא במהלך מתעלה, אפשר לומר – גאוני).

במיוחד כך הנובלה השלישית, של פלנרי או'קונור, שכתיבתה מסמרת שיער. כמה היא חכמה! כמה שנונה! כמה הרבה היא יודעת על נפש האדם, על סגולותיו ועל התערערותו! כמה היא מיטיבה להבין ולתאר, ממש מבפנים, את הלכי המחשבה ואת הרגשות של מי שדעתו נטרפה! הסיפור הזה, "האלימים יישאוה" (The Violent Bear It Away), הוא יצירת מופת. לא רק חוכמת חיים יש בו, אלא דיון פילוסופי מעמיק, שנערך באמצעים ספרותיים, על משמעותה של האמונה הדתית ועל המאבק הניטש בינה ובין ההסתכלות המדעית על העולם. הסיפור מציג הבנה פסיכולוגית של נפש האדם, לעומת עוצמתה ההרסנית של הדת, שהפסיכולוגיה מסוגלת אולי לצפות בה ולאבחן, אבל לא לתקן אותה. וכל זה מוצג באופן משכנע ביותר, באמצעות הדמויות, מעשיהן, מחשבותיהן, מה שמניע, מכאיב ומרגש אותן.

אין מילים לתאר את עוצמתו של הסיפור ואת חוכמתו. קשה להבין איך אישה צעירה כל כך (או'קונור הלכה לעולמה כשהייתה רק בת 39), שאחרי תקופת לימודים קצרה כמעט לא יצאה מתחומי החווה שבה נולדה, שלא נישאה ולא הייתה לאם, ידעה הרבה כל כך על העולם, על מה שמניע בני אדם, ואיך נראית תודעתו של אדם שלקה בנפשו. מופלאה השזירה שהיא עושה בין הקולות השונים, הקונטרפונקט בין התודעות (דוגמה קטנה: נער מקיא כי אכל יותר מדי. המבוגר שלצדו בטוח שגרם להקאה כי אמר לו שהוא אשם במשהו. זאת גם, כמובן, ביקורת מושחזת ושנונה, והיא לא היחידה, על הז'רגון הפסיכולוגיסטי שנעשה נפוץ כל כך בעקבות משנתו של פרויד), ומופלאה הכתיבה עצמה, למשל – האופן שבו תיאורי הטבע מגויסים כדי לשקף מציאות נפשית: "פניו דמו לראי שהשמש מתעכבת מולו לבחון בו את בבואתה"; "כל בדל עשב בין אבני החצץ נראה כמו עָצָב חי ירוק. נראה כאילו העולם משיל את עורו"; "השמים היו בצבע סגול עז, כאילו הם עומדים להתפוצץ וללדת מתוכם את החושך"; "העצים שתקו, חוץ מסלסול או קרקור פה ושם. גם האוויר כאילו סומם. מפעם לפעם היה עוף גדול ושותק מרחף ומחליק אל תוך הצמרות, וכעבור רגע מתעופף ועף לו". כל כך יפה!

גם שני הסיפורים האחרים בקובץ, "יין צוהריים" (Noon Wine) מאת קת'רין אן פורטר (Katherine Ann Porter) ו"הבלדה על הקפה העצוב" מאת קרסון מק'קלרס (Carson McCullers) יוצאים מהכלל.

אין ספק שהצגתם של שלושת הסיפורים הללו בקובץ אחד מוצדקת. יש בהחלט מכנים משותפים בין השלושה, ולא רק משום שהם מתרחשים בדרום ארצות הברית, במדינות שבהן חיו וכתבו הסופרות.

יש משהו דומה בניחוח העולה מהם. שלושתם מתרחשים בעיירה קטנה שבה אנשים מכירים זה את זה. בשלושתם מופיע אדם זר שמשפיע השפעה קטלנית על הגורל של זולתו. בשלושתם יש איזו מוזרות, שנובעת בעיקר מהדמויות יוצאות הדופן: גיבן שנוהג לנענע את אוזניו כמו כלב שמכשכש בזנב; אסיר נמלט שנהפך לעובד חווה חרוץ ויעיל, שנוהג לנגן כל ערב במפוחית שלו, אך תמיד, במשך שנים, רק את אותו הלחן; צעיר טרוף דעת שמשוחח עם הקולות שהוא שומע, אבל בטוח שהוא לגמרי שפוי. בשלושתם מעברי הזמנים מתרחשים באופן דומה: הסופרת מתארת בפרוטרוט ובדייקנות התרחשויות של כמה דקות, ואז חולפת ביעף על פני שנים, בלי לסמן את המעבר, שאותו הקורא קולט רק כשהוא ממשיך בקריאה. שלושת הסיפורים קרובים מאוד אל הטבע ואל העבודה המתנהלת בחווה. ובשלושתם אנו זוכים בהארות רבות הנוגעות בנפש האדם, ולא פחות מכך – בטירוף הדעת של אנשים שאיבדו את שפיותם.

הנה כמה דוגמאות קטנות: קת'רין אן פורטר מספרת על אישה שאומרת לעצמה – "העיקר היה לברר איך בעצם רגזנותו של מר הלטון שונה מזו של כל גבר אחר, ואז להתרגל אליה ולאפשר לו להרגיש בבית". ילדים שננזפים לובשים את "הקווים הדאובים חסרי התקווה של פרצופי ילדים כשהם ניצבים מול כס המשפט הנורא של צדק המבוגרים". קרסון מק'קלרס מספרת על אישה ש"רק בחברת בני אדם" אינה חשה בנוח, כי "בני אדם, אלא אם כן הם נטולי כוח רצון או חולים אנושים, אי אפשר לקחת בידיים ולהפוך אותם בן-לילה למשהו ראוי וכדאי יותר"; או: "ידוע כי מסר שנרשם במיץ לימון על דף חלק אינו נראה לעין. אבל אם מחזיקים את הנייר רגע קרוב לאש, האותיות משחימות והמשמעות מתבררת. תארו לכם שהוויסקי הוא אש ושהמסר הוא הידוע רק בנפשו של אדם פנימה – ואז תעמדו על טיב  המשקה החריף של מיס אמיליה." בסיפורה של פלנרי או'קונור אנחנו פוגשים שניים, דוד ואחיין, שאת שניהם חטף קרוב משפחה מטורף, ושניהם נאלצים להתמודד עם השפעת הטירוף שחדר גם לנפשם: "זאת הייתה מחלה משפחתית. היא נחה לה בשקט במורשת הדם המחברת ביניהם, נובעת מאיזה מקור עתיק, איזה נביא מדברי או מתבודד על עמוד, עד שצצה בכל עוצמתה הראשונית אצל הזקן ואצלו, וכן, כך שיער, אצל הנער. אלה שנוגעו במחלה נידונו להיאבק בה ללא חשך, וָלא – לסור למרותה. הזקן סר למרותה. הוא עצמו, במחיר הימנעות מחיים מלאים, הצליח להדוף אותה מעליו. מה יעשה הנער – זה עדיין לא הוכרע.

הוא בלם את השתלטות המחלה עליו באמצעות מה שניתן לתאר רק כמשמעת עצמית סגפנית נוקשה. הוא לא הרשה למבטו לנוח על שום דבר יותר מרגע, מנע מעצמו כל סיפוק חושני שיכול לחיות בלעדיו. ישן במיטת ברזל צרה, עבד בישיבה על כיסא זקוף מסעד, אכל במשורה, דיבר מעט, וטיפח יחסי ידידות עם האנשים המשעממים יותר. בבית הספר התיכון שבו עבד, הוא היה המומחה למבדקים. כל החלטותיו המקצועיות היו מוכנות מראש ולא הצריכו את השתתפותו. לא נעלם ממנו שאין אלה חיים מלאים או שלמים, רק ידע שהוא מוכרח לחיות כך כדי לאחוז ולו בשמץ של כבוד עצמי. הוא ידע שהוא קרוץ מהחומר של קנאי דת ומטורפים, וכי הטה את מסלול גורלו כמו בכוח הרצון בלבד. הוא הלך זקוף על קו שבין הטירוף והריק."

אי אפשר שלא לתהות אם פלנרי או'קונור לא תיארה במילים אלה ממש את הגאונות שלה עצמה, והסבירה בלי דעת את הכורח שלה להתבודד ולהתרחק מהבריות.

לא רק טירוף והתבודדות מתוארים בספר. יש בו גם לא מעט אלימות סמויה, אבל עמה גם עוצמות של יופי וחמלה: על ילדה קטנה שהוריה גוררים אותה אתם בעולם ומביאים אותה לאיזו כנסייה כדי שתטיף שם לקהל שומעיה כותבת או'קונור, מפיה של אחת הדמויות, שהיא "נדמתה לאחת מאותן ציפורים שמסמאים כדי שזמרתן תמתק יותר. צליל קולה היה מדויק כפעמון זכוכית. רחמיו הקיפו את כל הילדים המנוצלים שבעולם – אותו עצמו בילדותו, את טרווטר שניצל הזקן, את הילדה הזאת שהוריה מנצלים אותה, את בישופ העשוק מעצם היותו חי."

האם הציפור שסימאו אותה כדי שזמרתה תערב אינה מתארת גם את הסופרת עצמה? אולי את כל שלוש הסופרות? אולי את כל האמנים הדגולים באמת?

היופי שבסיפורים הללו שייך לנו, הקוראים. האמת תיאמר: אין לנו עניין של ממש לדעת משהו על הסבל העומד מאחורי כתיבתם.

מה "לקחה" השואה?

השואה לקחה מהאדמה את זכותה הבלעדית על התרבות הזאת, והעניקה אותה למי שימשיך לדבר בשמה של הגרמניות ההיא, הישנה. גרמניה הגאוגרפית בגדה ברוח שפיעמה בלב התרבות שלה, וכעת נודדת הרוח הזאת ללא בית וללא מקום, ואין לה בית אלא בבני האדם – כן, יעקב המשיך וכתב שם, כבר מתכונן להערות הזועמות שיבואו, גם היהדות היא דבר כזה, רוח נודדת הנתונה לאנשים ולא למקום. "הנה, אני רואה סביבי," התלהב באותם דפים, "כמה וכמה דמויות שמקיימות בלבן ובכתביהן את הגרמניות – גרשום שלום למשל, ופאול צלאן ונלי זק"ש וחנה ארנדט, וגם אם אדמת גרמניה מכוסה כולה אפר, הגרמניות מוסיפה לדור בלבם של מי שהיא ביקשה להכרית."

ולאחר אחרית הדבר הזו, שהוא עוד זוכר איך כתב אותה, בהזדהות מלאה, במשך לילה חורפי אחד בירושלים המסוגרת, מופיע שוב כתב ידו של בנו, שורותי שורות  בעיפרון. הנה פה בוודאי יבוא סיכום קודר ומאשים, בנו יטיח בו את אשמתו, יאמר לו שכל ההתפלספות הזאת לא אלא מסע נרקיסיסטי להכרה ופרסום, דרך להתרחק מבני ביתו: מהילדים, מרחל, מכל שגרת ארוחות הערב ומהכלים הנערמים בכיור ומהשכבת הילדים ומאסיפות ההורים. תמיד הקפיד להפגין את המרחק העצום שבינו למורים, לא שכח לציין את תוארו, את תוארו, דוקטור ואחר כך פרופסור, בקושי הניח להם לספר לו על בניו, הדף כל ביקורת.

אותה תחושת חשיבות גרמה לו לשתוק בארוחות משפחתיות גדולות ובחתונות, בר מצוות, בריתות, אז היה -מתקדר ונאטם, כמו מתריס ואומר להם: מה לי ולשיחות, מה לי ולכל העמדות הפנים, מה לי ולתצלומים המשותפים בחיוכים מאולצים. בשמחות המשפחתיות לא טרח לקום מהשולחן, אם הם כל כך רוצים אז שיבואו אליו. והם, לא עבר זמן רב והם חדלו לבוא אל שולחנו, ילדיו היו מתרוצצים באולם, רודפים אחרי בני הדודים שלהם, צועקים וצוחקים, והוא נשאר לבדו בשולחן, מצביא חסר צבא. מדי פעם היו הילדים המזיעים חוזרים לשולחן לשתות קצת או לחטוף מנה אחרונה, ומשגדלו החל מרד סמוי, והוא לא מצא אותם כשרצה ללכת. למרות כל בקשותיו הם רצו להישאר לרקוד, וגם כשהיה מביט ברחל במבט המצמית השמור לאירועים כאלה נאלץ להישאר במקומו עוד זמן רב.

והנה עולה מולו דמות אחרת, דמותו באירועים של האקדמיה – בימי עיון, בכנסים או בהענקות פרסים, שם כבר היה אדם אחר, נלהב ומלא כוח, מתיישב לרגע אן הפקולטה ונשיא האוניברסיטה, ומהם ממשיך לשולחן של העסקנים, ואם היה שם איזה פוליטיקאי, או איש תרבות מפורסם, היה משוחח אתו בלהט ומפגין את כל כישוריו.