הספר הזה היה נחוץ לי, ומשראה אור, הגיע ישירות אל לבי. במשך שנים רבות שמעתי עליהן, במיוחד על צוויטאייבה, מפיה של קוראת מסורה, שניסתה להעביר אלי – בדרך כלל בתרגום חופשי, לפעמים בניסיונות לתרגום פיוטי – את יופיים של השירים. האמנתי לה. אפילו כתבתי טורים על כל אחת מהמשוררות: אנה אחמטובה ומרינה צווטאייבה, אבל כפי שאפשר לצפות ממי שאינה יודעת רוסית, הרשומות התמקדו בחייהן של השתיים. אכן, פה ושם מצאתי תרגומי שירים שכתבו, ואפילו "תיארתי" את אחד השירים של צוויטאייבה, שהקדישה אותו לשולחן הכתיבה שלה.
קראתי כל מה שמצאתי מהפרוזה המתורגמת של צוויטאייבה, כתבתי טור על אימי והמוזיקה, וציטטתי מתוך להט אדום – האמנות באור המצפון. קראתי ספרים נוספים של צוויטאייבה, שלא כתבתי עליהם: המסע אל הים ואת קיץ 1926: חליפת מכתבים / ריינר מריה רילקה, מרינה צבטייבה, בוריס פסטרנק.
סיפור חייהן הטרגיים של שתי המשוררות מתואר בקצרה בהקדמה לספר החדש שלפנינו, אבל פרטים רבים נוספים נודעו לי ונחקקו בתודעתי במשך השנים. למשל – מות אירינה, בתה בת השלוש, של צוויטאייבה, ברעב הנורא במוסקבה, ב-1920. המשוררת נאלצה להשאיר את הקטנה בבית יתומים, בתקווה ששם לפחות יאכילו אותה, אבל אירינה מתה מרעב והזנחה (בתה הבכורה, אריאדנה, או אליה, ניצלה. היא מצוטטת בהקדמה לספר: "מרינה צווטאייבה היתה חסרת גבולות, אנה אחמטובה — הרמונית." ). על הזוועות והסבל המחריד שסבלה אחמטובה קראתי בספר המופלא, המרטיט, אחד החזקים ביותר שקראתי אי פעם, תקוות השיר של נדיז'דה מנדלשטם שסיפרה בו בעיקר על מה שקרה לבעלה, המשורר אוסיפ מנדלשטם, אבל כתבה גם על חברתם, אנה אחמטובה. אחד מהשירים המתורגמים של צוויטאייבה מוקדש למנדלשטם:
מוזר לאהוב משוררות, להתפעל מהן, אבל לא להכיר כיאות את שירתן! מתסכל לדעת משהו על סגנונה של צוויטאייבה, למשל – נטייתה להשתמש במקפים, למשל – חיבתה לשירה נטולת דימויים – ולא להיות מסוגלת לקרוא את השירים עצמם. אמנם קיימים תרגומים קודמים, אך הם מעטים מדי, ואין די בהם, תמיד יש צורך בעוד!
והנה ריטה קוגן וסיון בסקין מגשרות ביני לבין השירים; מביאות אותם לתוך השפה העברית, ומאפשרות לי להתוודע אל שתי המשוררות, לקרוא אותן, ולא עליהן.
אני אוהבת את האירוניה המרה של אחמטובה, למשל בשיר הקצר מ-1910, רק בת 21, וכבר יודעת לתאר בעדינות ובדייקנות את המיזוגניות של אותו "הוא":
על השיר שהעניק לקובץ את שמו, שמעתי, סופר לי על השורות הידועות כל כך: "יד ימין עטתה, מתעקשת / כפפה הפוכה של יד שמאל": הבלבול, המצוקה, חוסר הישע.
מעניין מאוד להשוות בין התרגום הקודם, הנושן, של לאה גולדברג, לזה של ריטה קוגן. השיר – של אחמטובה, מ-1912:
אי אפשר שלא להתרגש משירי האהבה המיוסרת של אחמטובה, הנה למשל בשיר "אורח":
בשירים מורגשת כל העת מציאות החיים ברוסיה: הקור, השלג, המצוקה בפרוץ מלחמת העולם, הקברים – לא סתם, קברי אחים – שנחפרים, כמו בשיר "יולי 1914" של אחמטובה. התרגומים מתחלפים ומשתרגים: קוגן מתרגמת שיר, ומיד אחריה – תרגום של בסקין. אני, כאמור, לא יודעת רוסית, ואין לי כמובן היכולת להשוות למקור, אבל התרגומים נראים כמלאכת מחשבת: המשקל הסדור והמדויק, החריזה המוקפדת, והעברית המובנת, הנהירה והידידותית, שמדיפה בכל זאת ניחוחות רחוקים. שורה כמו "באביב אני הלומה" נחרזת עם "רק בכיו בשנתי נשמע", בשיר של אחמטובה שתרגמה בסקין, ו"יער אימתני" שנחרז עם "חי חוטב עני", שתרגמה בסקין. "ארמון מקושט לבן", נחרז עם "לצד אבני מפתן", שתרגמה בסקין; "כמו אבן לבנה בעומק הבאר" שנחרזת "ואין בי חשק או יכולת למגר," שתרגמה קוגן.
מזעזע שירה של אחמטובה:
שתרגמה קוגן, וחשוב מאוד הביאור המובא בהערת השוליים: "שיר זה מתייחס ככל הנראה להוצאתו להורג של המשוררּ ניקולאי גומיליוב, הגרוש של אחמטובה ואבי בנה." (כל הערות השוליים מאירות וחיוניות למי שאינו בקיא בכל ההקשרים ההיסטוריים והתרבותיים שבתוכם נכתבו השירים).
הנה למשל שירה של צווטאייבה, שההקשר המוסבר בו תורם רבות להבנתו:
הקובץ כולו – חגיגה אמיתית. לקרוא אותו לאט, לטעום, לחזור, להמשיך, לקרוא עוד ועוד ולהתרגש!
הנה שיר נוסף של צוויטאייבה:
