עַד רֶדֶת הָעֶרֶב, גֶּשֶׁם
הַקְשֵׁב לַנָּשִׁים בַּחַלּוֹן
עַד רֶדֶת הַחשֶׁךְ. גֶּשֶׁם, הַקְשֵׁב
לַנָּשִׁים הַצּוֹפוֹת בַּוִּילוֹן.

גַּם לָנוּ אֲדָמָה שֶׁמְּחַכָּה
לְמַשֶּׁהוּ מִלְמַעְלָה.
גַּם בָּנוּ יֵשׁ אֵימָה וּזְעָקָה
לְמַשֶּׁהוּ פּוֹרֵחַ… וְכֵן הָלְאָה…

גַּם בְּתוֹכֵנוּ מְחַכָּה, שׁוֹתֶקֶת
חֶלְקַת אֶרֶץ קְטַנָּה, חֲרֵבָה.
וְהַגֶּשֶׁם שֶׁלָּנוּ אֵחֵר לָרֶדֶת.
הַגֶּשֶׁם שֶׁלָּנוּ
טֶרֶם בָּא.

עַד סוֹף הַשָּׁבוּעַ, גֶּשֶׁם
הַקְשֵׁב לַנָּשִׁים בַּחַלּוֹן
עַד קֵץ הַשְּׁבוּעַיִם. גֶּשֶׁם, הַקְשֵׁב
לַנָּשִׁים הָעוֹמְדוֹת וּמְחַכּוֹת.

גַּם לָנוּ בֶּחָצֵר גִּנָּה קְטַנָּה
רֵיקָה מִזֹּהַר דֶּשֶׁא.
גַּם אָנוּ מְצַפּוֹת עַד אֵין בִּינָה
לְמַשֶּׁהוּ בָּרוּךְ כְּמוֹ הַגֶּשֶׁם.

גַּם בְּתוֹכֵנוּ מְחַכָּה, שׁוֹתֶקֶת…

אַךְ הַגֶּשֶׁם שֶׁלָּנוּ יָבוֹא
עֲנָנִים כְּבָר זָעִים בַּמֶּרְחָק.
הַגֶּשֶׁם שֶׁלָּנוּ קָרֵב, קָרֵב
בְּצַעֲדֵי עֲנָק.

הַקְשֵׁב לַנָּשִׁים בַּחַלּוֹן
גֶּשֶׁם אַדִּיר וְנוֹהֵר.
הַקְשֵׁב, אֵיךְ קוֹרְאוֹת הֵן בָּזוֹ אַחַר זוֹ —

הוּא חוֹזֵר
הוּא חוֹזֵר
הוּא חוֹזֵר.

רשומון מרוקאי מוגדר על הכריכה "פואמה", ובעצם מדובר ברצף של שירים שאינם אלא אוטוביוגרפיה משפחתית חשאית, עתירת סודות ורמזים שלא קשה, ומתגמל מאוד, לפענח אותם.

השירים, שהם לכאורה בתים בתוך פואמה ארוכה, יכולים בהחלט לעמוד גם בפני עצמם. הם מצטרפים זה לזה ויוצרים אפקט שהולך ומתעצם. את כל אחד מהם מקדימים שני מִסְפָּרִים. עד מהרה מתבררת משמעותם: בפונט קטן מצוינת השנה שבה מתרחש השיר, ובפונט גדול – התייחסותה של אותה שנה אל גילו של המשורר.

השיר הראשון מתוארך לשנת 2019, וכשנכתב היה המשורר בן 46. מיד אחריו אנחנו צוללים אל העבר הרחוק, שנת 200, כלומר: 1773 שנה לפני שנולד. כהן מתאחד בשיר עם אחד מאבותיו הקדמוניים, לוחש לו בערבית מרוקאית, מבקש ממנו להבליג, לא לשים לב אליו: "מָה תְּעְבּיהָאשׁ פּיהּ"  (לאורך הפואמה כולה המילים במרוקאית מודגשות ומפורשות בשולי הדף, שם הן מתורגמות לעברית). 

איך רואה המשורר בעיני רוחו את אותו אב קדמון? הוא מצווה לשתוק. לא להתערב, להחריש את לבו, לקפל את מבטו, לעסוק בשלו, להשפיל את פניו "כְּכֶלֶב אִלֵּם". מעניין להשוות את השיר הזה עם אחד האחרונים בקובץ, כשהמשורר בן 45, ובו הוא פונה אל כלבו המפייס, שמזכיר לו לנשום, ב"מֶחֱוָה קְטַנָּה" אשר מצילה את חייו, כך הוא כותב. דרך ארוכה עברו הצאצאים של אותו אב קדמון עד שאחד מהם הגיע בשנת 2019 אל קרבה ופיוס כאלה עם כלב, שבתחילת דרכם המתועדת בשירים נראה מושפל ואילם. 

אריק כהן חושף בפנינו בעדינות ובתחכום את קורותיהם של כמה מבני משפחתו שקדמו לו בעבר הקרוב יותר: 1943, 1947 – הוא מספר על הסבתא שלו, רבקה אלקבץ, שהתאבדותה ב-1969 הייתה ל"חִשּׁוּב מַסְלוּל / מֵחָדָש לְאַרְבָּעָה דּוֹרוֹת", ועל מה שקדם להתאבדות: איך "הִיא כְּאִילוּ רָקְדָה, / אֲבָל בְּעֶצֶם הִתְפַּתְּלָה" בחתונתה, שנערכה כשהייתה עדיין ילדה. במילים מעטות וחדות הוא מצליח לתעד את הזוועה שבחתונה כזאת, שבה בוחרים לילדה "חָתָן רִאשׁוֹן" ל"נִצָּנֵי עוֹנָתָהּ". מדוע, שומעים אותו אומר מעבר למילים, קורים דברים כאלה איומים? איך ייתכן שאמהות משקרות כך, האומנם "כְּדֵי לְהָגֵן"?

הנה אנחנו רואים את סבתו מגיעה לישראל עם חמישה ילדים. מלווים את חייה, במילים ספורות שֶׁמְּחַיּוֹת את האישה המיוסרת ההיא, אישה ש"כְּאֵב מְפַלֵּחַ אֶת רַקּוֹתֶיהָ", ובהמשך גם את יום גסיסתה ומותה, לעיני ילדתה.  

איזו הקדמה קשה לחייו שלו, ללידתו! 

ועכשיו הוא מקרב אותנו, כדי שנאזין ביחד אתו לרכילויותיהן של מכרות או שכנות, שמספרות זו לזו במרוקאית על המוות, על ההתנהגות של בני המשפחה: "הָאֲחָיוֹת לֹא בָּכוּ מַסְפִּיק בַּהַלְוָיָה".

ומה יספר לנו על חייו? על זיכרונותיו הראשונים? הוא לא חדל להפתיע. הנה הוא מקשיב להוריו שמשוחחים בשפת סתרים, והוא מבין "רַק עַל מִי מְדַבְּרִים", הנה הוא ילד "בן 5.5", שילדה בגן שואלת אותו אם הוא רוצה להתחתן. הוא מספר לנו, ומשהו כאן מוסתר ואָיום, על שריקה מפחידה של מישהו ששמו רביבו, אולי עוד נבין מדוע, שריקה שעוטפת אותו בתכריכים. כאן הוא משרטט בקווים דקיקים ומדויקים דיוקן קטן של אביו, ושם הוא מתאר בחשאי את גיל ההתבגרות, והכול בשפת סתרים, אבל הסודות נגלים לעינינו, כי הסמוי מהעין זוכה כאן למילים שלוכדות אותו. הוא יודע: "תְּמוּנוֹת מִשְׁפַּחְתִּיּוֹת לוֹכְדוֹת רַק אֹשֶׁר" שאיננו אלא מראית עין, כי מי שמצווה לחייך מול המצלמה נאלץ להפסיק לנשום.

מעניינת בחירת שמו של הקובץ. רשומון הוא, כזכור, שם ספרו של סופר יפני, אקוטגווה רינוסקה, שנהפך למושג:  נקודות מבט שונות וסותרות על אודות מאורע אחד. אבל בשירים שלפנינו נקודת המבט הסובייקטיבית היא זאת של המספר, המשורר, המתאר בעיקר את החיים שלו עצמו. ועם זאת, הוא חש כנראה שראייתו מפוצלת, ושהוא מסוגל להבין את הדמויות והמצבים שהוא מתאר מתוך זוויות שונות ואפילו סותרות.

השירים יפים מאוד כי המשורר קשוב לא רק למשמעויות, אלא גם לצליליהן של המילים. הנה שתי דוגמאות:

"כַּלָּתִי לֹא יָדְעָה / שֶׁבַּמָּקוֹם הַזֶּה כָּלִיתִי. / כָּאן הֶחָלַפְתִּי נֶשֶׁל יַלְדוּת / בְּקַשְׂקֶשִׁי בַּרְזֶל."

"בְּרֶגַע פְּרָטִי? / הוּא לֹא פֹּה, / לא אִתִּי. / הוּא מַסְרִיט, מְשַׁדֵּר. / בִּי /  הוּא סוֹחֵר. / וַאֲנִי, / מְחֹרָר נְשָׁמָה, / חוֹשֵׂף מַצְלַמָה."

נהדר!

מעניין לציין כי הספר ראה אור בשנה שעברה (2020), בהוצאה עצמית בשם "הוצאת אני". בעותק שבידי כתוב שזאת מהדורתו השנייה. 

ערך את הספר: דורי מנור

זְאֵב, זִיו, זַהֲרוּר, זִינְזָנָה, זִיל הַזּוֹֹל, זוּלָה, זוֹנוֹת, זָהָב, מִלִים בְּזַי"ן.
אָבִיב, אַבָּא, אָרוּר, אֱלֹהִים, אֲבִיוֹנָה, אַהֲבָה, אַנָּס, אֶבֶן, מִלִים בְּאָל"ף.
בּוּדְהָה בַּבַּיִת, מַתְחִיל לְהָבִין שֶׁזֶה שִׁיר חָדָשׁ.

דוֹגֶל בְּאֶפֶס אֲבָל לֹא שׁוֹלֵל הִתְמַקְמוּת זְמַנִית
וְיֵשׁ לוֹ אֲבִיזָרִים: פֶלִים נָאִים, תְּמוּנוֹת דְּיוֹקָן וְנוֹף,
גַּם תַּבְלִינִים מְיֻחָדִים, מָנוֹף לְפַסְט גוּרְמָה, אֶת הַשְׁאָר אֶפְשָׁר
לְהַשׂיג בְּכָל שׁוּק, בְּכָל מָקוֹם.

בֵּינְתַיִם, מִבְּלִי מֵשִׂים, מַתְחִילִים לִצְמֹחַ מִתַּחְתָּיו יְסוֹדוֹת,
צְפִיפוּת הָעֶצֶם גְּדֵלָה וּמַתְחִילִים לְהִסְתַּכֵּן אֲפִלוּ שָׁרָשִׁים.
עַבִיט שׁוֹפְכִין עַתִּיק מִפּוֹרְצֶלָן מְעֻטָּר פְּרָחִים עַל הַמִּזְנוֹן.
יְרָקוֹת, פְּקָעוֹת וַעֲשָׂבִים, בְּשׁוּל אִטִי בְּנִיחוֹחַ בֵּיתִי.
רְשִׁימַת קְנִיוֹת מְמִגְנְטֶת לַמְקָרֵר, בְּדִיקַת רוֹפֵא נְעוּצָה בַּשַׁעַם.
וִיטָמִינִים עַל מַדָּף בָּאַמְבָּט אֶפְשָׁר לָבוֹא לָגוּר. הוּא כְּבָר לֹא שָׁם, אָרַז
תַּרְמִיל צַד קָטָן, נִפְרַד מֵהַגְנָּה, מֵעֲצִירוּת. זְאֵב דּוֹגֶל בְּצְעִירוּת.

האירוע היה חד פעמי, נדיר ויוצא דופן. אירוע שהוצף באור וביופי, ערב הכרחי ומוצדק מאין כמוהו.

הוא התרחש במוצאי השבת האחרונה. במרכזו עמדה אישה, שושי שמיר, שמלאו לה ממש באותו יום שבעים. אישה למודת סבל שידעה בחייה לא מעט כאב, אובדן ושכול, אבל ידעה כל השנים לשמור על נדיבות של הלב ועל היכולת למצוא בכל מקום פשר ויופי.

חברותיה החליטו לעשות מעשה, ובלי לשתף אותה ליקטו כמה משיריה הרבים. המשוררת והעורכת חגית חוף, ביחד עם המשוררת והעורכת דיתי רונן, ערכו אותם, ומצאו לקובץ בית ראוי בהוצאת כרמל, שם שמחו להוציאו לאור, וערכו לכבודה מסיבת הפתעה, לכאורה – לכבוד יום ההולדת, אבל בשיאה של המסיבה הגישו לשושי את ערימת הספרים שלה, עטופים באריזת מתנה.

ההתרגשות, לא רק של שושי, של כל הנוכחות והנוכחים, הייתה רבה. 

בעבר העליתי כאן כמה משיריה של שושי: את "אלגיות לאהבה" (אחת מהן נבחרה, ובצדק רב, להופיע על כריכתו של הספר החדש), את "בין זהב לזהב", את "ביום שבו הלך המצורע", את "מעשה מלכה" – כולם אוצרות של יופי וחוכמה. 

שמו של הספר "עננים מוכי זוהר" מיטיב לבטא את דמותה של שושי, כמשוררת וכאדם: כן, יש עננים, והם מוכים, אבל במה? לא בקדרות, לא בייאוש, אלא בזוהר הבוקע מהם, ומאיר על סביבתם.

יופיים של השירים במוזיקליות שבהם: 

הֵדים וּצְלָלִים לֹא יְכוֹלִים לָגַעַת בָּעוֹר.
מִבַּעַד לָגוּף הֵם חוֹלְפִים מוֹתִירִים קֹר.
לא הֵם יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת גַעֲגוּעַ הָאוֹר.

בכל מקום שיש בו עצב, פודים אותו היופי והלהטוטים הלשוניים הווירטואוזיים: 

בִּישׁ גַדָא יִשׁ רַק בָּאַגָּדָה.
אָרִיאַדְנָה וְהַחוּט מוֹבִילִים לַגָּדָה.

כל שיר מכיל הפתעות ססגוניות, "מַמְתַּקֵּי עֲשִׁירִים", ובכולם מתעוררת התחושה ששום דבר לא קושר ולא כובל את המשוררת. היא מעזה להיסחף ולהמריא, לתת למילים לקחת אותה, ועם זאת היא שולטת בהן, בצליליהן, במשמעויותיהן.

הכול יכול להופיע בשירים: "עָבִיט שׁוֹפְכִין" ו"עֲצִירוּת", לצד "תַּבְלִינִים מְיֻחָדִים" וּ"תְמוּנוֹת דְּיוקָן" ונוף, "אֲדָווֹת" ו"תַּלְתַּלֵּי כֶּסֶף", ו"שִׂמְלָה סְגֻלָּה מִקְּטִיפָה אֲמִתִּית".

היא מתריסה: "מה תעשו לי?", מתרפקת: "אֲנִי רוֹאָה בַּמַּרְאָה / אֶת סָבְתָא שֶׁל אִמָּא שֶָלִּי", מתארת: "הַיוֹם לא נִגְמַר, עוֹד הַכְּבָסִים מַכְתִּיבִים / סֵדֶר וּמִשְׁמַעַת, לְמַעֵט חֲריגוֹת, אַחַת לָאֹרֶךְ, אַחַת / לָרֹחַב, וְתַפְקִידָן לְהַרְגִישׁ אֶת הַקוֹאוֹרְדִינָטוֹת שֶׁל / סֵדֶר הַמָקוֹם. סֵדֶר הַקֵיָם. סֵדֶר הַיְשׁ, הַחַי, הָלֹא תִּאַטְרוֹן / וְלֹא מַחֲזֶה, אֶלָּא הַזֶהוּ הַזֶה שֶׁל אֱמֶת הַמַּעֲשֶׂה, /  לוּחַ הַבְּרִית וְהַכֶּפֶל שֶׁל הַיוֹם־יוֹם. כִּי הֲרֵי עֲגֶ'מִי, הֲרֵי / יָפוֹ הַלֹּא עַתִּיקָה, הֲרֵי חֲנוּת לֹא גָלֶרְיָה לְאָמָנוּת. // הַכַּרְכֻּבִּים בְּסִלְסוּלֵי חֶמְדָּתָם בְּערֶף הַיָּם", מספרת: "לִבִּי לֹא פָּנוּי", "אֲנִי לֹא רוֹאָה" (וכמה שהיא כן רואה!) אוהבת, נזכרת, יודעת.

באחד משיריה מופיעות השורות: 

אִם חַיִּינוּ יִסְתַּכְּמוּ בְּיוֹם אֶחָד 
יָפְיָם יַמְשִׁיךְ לִחְיוֹת, יִחְיֶה לָעַד,
יְהַדְהֵד אֵין־סוֹף.

הספר שלפנינו מבטיח שלא רק שושי וחברותיה וחבריה יכירו את היופי. הוא עכשיו נחלת הכלל, לכוד בין דפי ספרה. 

נר נשמה
נָא לָשֶׁבֶת. הַנֵּרוֹת דּוֹלְקִים.
רַק מַבָּטִים עוֹד מִסְתַּתְּרִים מֵאֲחוֹרֵי הַלֶהָבָה.
נָא לָשֶׁבֶת. הַכְּסְאוֹת עֲנָקִיים.
שְׁמוּשִׁיִים בִּמְיֻחָד לְבַעֲלֵי תְּשׁוּבָה.
מָה עוֹד נֹאמַר, אֲנַחְנוּ נְקִיִּים.
הַכֹּל נִלְחַשׁ זֶה כְּבָר בְּשֵׁם הָאַהֲבָה.

קישור ישיר לקניית הספר

וּמִיהוּ הַתִּינוֹקוֹן הַזֶּה שֶׁבַּמָּתְנִיָּה?
זֶהוּ אַדּוֹלְפִיק הַקָּטָן, בְּנָהּ שֶׁל מִשְׁפַּחַת הִיטְלֶר!
אוּלַי יִהְיֶה דּוֹקְטוֹר לְמִשְׁפָּטִים כְּשֶׁיִּגְדַּל?
אוֹ טֶנוֹר בָּאוֹפֶּרָה שֶׁל וִינָה?
שֶׁל מִי הַיָּד הַקְּטַנְטַנָּה הַזֹּאת, שֶׁל מִי הָאֹזֶן, הָעַיִן, הָאַף הַזְּעִירִים?
שֶׁל מִי הַבֶּטֶן הַקְּטַנְטַנָּה הַמְּלֵאָה חָלָב, עֲדַיִן לֹא יָדוּעַ:
שֶׁל דַּפָּס, רוֹפֵא, סוֹחֵר, כֹּמֶר?
לְאָן יַגִּיעוּ הָרַגְלַיִם הַקְּטַנְטַנּוֹת, הַמַּצְחִיקוֹת הַלָּלוּ, לְאָן?
לַגַּנּוֹן, לְבֵית־הַסֵּפֶר, לַמִּשְׂרָד, לַחֲתֻנָּה
אוּלַי עִם בִּתּוֹ שֶׁל רֹאשׁ הָעִיר?
עוֹלָל, מַלְאָכוֹן, פְּתִיתוֹן, קֶרֶן אוֹר,
כְּשֶׁבָּא לָעוֹלָם אֶשְׁתָּקַד,
לֹא חָסְרוּ אוֹתוֹת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ:
שֶׁמֶשׁ אֲבִיבִית, צִמְחֵי גֵּרַנְיוּם בַּחַלּוֹנוֹת,
בֶּחָצֵר מוּזִיקָה שֶׁל תֵּבַת נְגִינָה,
נִבּוּי מֻצְלָח בַּעֲטִיפַת נְיָר וְרֻדָּה,
מַמָּשׁ לִפְנֵי הַלֵּדָה חֲלוֹמָהּ הַנְּבוּאִי שֶׁל הָאֵם:
לִרְאוֹת בַּחֲלוֹם יוֹנָה — בְּשׂוֹרָה מְשַׂמַּחַת,
לִלְכֹּד אוֹתָהּ — יַגִּיעַ אוֹרֵחַ מְיֻחָל זֶה מִכְּבָר.

טוּק טוּק, מִי שָׁם, זֶה לִבּוֹ שֶׁל אַדּוֹלְפִיק פּוֹעֵם.
מוֹצֵץ, חִתּוּל, סִנָּרוֹן, רַעֲשָׁן,
הַבַּחוּרוֹן בָּרִיא, תּוֹדָה לָאֵל,
דּוֹמֶה לְהוֹרָיו, לַחֲתַלְתּוּל שֶׁבַּסַּל,
לַיְלָדִים מִכָּל הָאַלְבּוֹמִים הַמִּשְׁפַּחְתִּיִּים הָאֲחֵרִים.
נוּ, הֲרֵי לֹא נַתְחִיל לִבְכּוֹת עַכְשָׁו,
אָדוֹן צַלָּם יַעֲשֶׂה קְלִיק מִתַּחַת לַשַּׁרְווּל הַשָּׁחֹר.
פוֹטוֹ־קְלִינְגֶּר, גְּרַבֶּנְשְׁטְרָסֶה בְּרַאוּנַאוּ,
וּבְּרַאוּנַאוּ הִיא עֲיָרָה קְטַנָּה אַךְ מְכֻבֶּדֶת,
חֲבָרוֹת סוֹלִידִיּוֹת, שְׁכֵנִים טוֹבִים וִישָׁרִים,
נִיחוֹחַ עוּגַת שְׁמָרִים וְסַבּוֹן אַפְרוּרִי.
יִבְבַת הַכְּלָבִים וּפַעֲמֵי הַגּוֹרָל אֵינָם נִשְׁמָעִים.
הַמּוֹרֶה לְהִיסְטוֹרְיָה מְרוֹפֵף אֶת צַוְּארוֹנוֹ
וּמְפַהֵק מֵעַל לַמַּחְבָּרוֹת.

תרגם מפולנית: רפי וייכרט

בָּלָה וּמֻפְקֶרֶת, כַּשֶׁמֶשׁ הַזֹּאת,
מִי, מִי הִמְצִיאֵךְ לְחָרְכֵנִי בְּחֶנֶק?…
אָרוּר, שֶׁהִסְגִּיר לְאָזְנִי אֶת הַסּוֹד,
כִּי רַק בִּדְרָכַיִךְ שֶׁלָךְ אֶבָּחֵנָה!

צָרַרְתִּי בַּשֶׁלֶג מִזְגֵּךְ הָלוֹהֵט,
קַרְחוֹן הֶעֱלֵיתִי עַל פְּנֵי שְׂרֵפוֹתַיִךְ,
וְאַתְּ לא נִרְתַּעַת מִכֹּבֶד הַחֵטְא –
אֲנִי הַנָּמֵס בְּחִשּׁוּק זְרוֹעוֹתַיִךְ.

וּפַעַם־בְּפַעַם, תְּפוּחָה כְּאֶשְׁכּוֹל,
תִּפְּלִי עַל אָבְנָיִם פְּלָאַיִךְ לָלֶדֶת.
וְאָז, בִּבְלִי־דָעַת, רוֹעֵם בִּי הַקּוֹל :
בָּלָה וּמֻפְקֶרֶת, וּבְכָל זֹאת – מוֹלֶדֶת!…

1930

יֵשׁ כּוֹכָבִים שֶׁאוֹרָם מַגִיעַ אַרְצָה,
רַק כַּאֲשֶׁר הֶם עַצְמָם אָבְדוּ וְאֵינָם.
יש אֲנָשִׁים שֶׁזִיו זִכְרָם מֵאִיר
כַּאֲשֶׁר הֵם עַצְמָם אֵינָם עוֹד בְּתוֹכֵנוּ.
אוֹרוֹת אֵלֶה הַמַּבְהִיקִים בְּחֶשְׁכַת הַלַיִל –
הֵם הֵם שֶׁמַּרְאִים לָאָדָם אֶת הַדֶּרֶךְ.

קישור מקוון לדף בכתב העת "מאזניים"

לֹא טוֹב שֶׁתִּהְיֶה הָאַהֲבָה
גְדוֹלָה מֵהַחַיִים
עֲדִיפָה אַהֲבָה בְּגדֶל הַחַיִים
שֶׁכְּשֶׁיִתְנַשְׁקוּ הָאַהֲבָה וְהַחַיִים
אַף אֶחָד מֵהֶם לֹא יִצְטָרֵךְ לְהִתְכּוֹפֵף מְאֹד,
עֲדִיפָה אַהֲבָה גְמִישָׁה,
שֶׁמִּתְנַשֶׁמֶת, מִתְרַחֶבֶת, מִתְכַּוֶצֶת
עִם הַחַיִּים,
אַהֲבָה שֶׁיּוֹדַעַת לְהִכָּנֵס דֶרֶךְ סֶדֶק
כְּשֶׁהַדֶּלֶת סְגוּרָה, אוֹ לִרְבּץ עַל הַמִּפְתָּן בְּשֶׁקֶט
בִּידִיעָה שֶׁהַדֶּלֶת אָכֵן תִּפָּתַח.
אַהֲבָה שֶׁמַיִם רַבִּים לֹא יְכַבּוּ
כִּי הִיא עַצְמָהּ מַיִם
מַיִם חַיִּים.

הַקַּיִץ גֹּוֵעַ מִתּוֹךְ זָהָב וָכֶתֶם
וּמִתּוֹךְ הָאַרְגָּמָן
שֶׁל־שַׁלֶכֶת הַגַּנִּים וְשֶׁל־עָבֵי עַרְבַָיִם
הַמִּתְבּוֹסְסוֹת בְּדָמָן.

וּמִתְרוֹקֵן הַפַּרְדֵס. רַק טַיָּלִים יְחִידִים
וְטַיָּלוֹת יְחִידוֹת
יִשְׂאוּ עֵינָם הַבּוֹהָה אַחֲרֵי מְעוּף הָאַחֲרוֹנָה
בְּשַיָּרוֹת הַחֲסִידות.

וּמִתְיַתֵּם הַלֵּב. עוֹד מְעַט וְיוֹם סַגְרִיר
עַל־הַחַלּוֹן יִתְדַפֵּק בִּדְמָמָה:
"בְּדַקְתָּם נַעֲלֵיכֶם? טְלֶאתָם אַדַּרְתְּכֶם?
צְאוּ הָכִינוּ תַּפּוּחִי אָדָמָה".

תרס"ה

ספר דפדוף, מהדורה אנגלית-עברית

יש ללחוץ על התמונה ולחכות כמה שניות

ערכה: אנה הרמן

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 40 Sonnets from the Portuguese

בְּיוֹם הֻלֶּדֶת ‒ רַק עֱנוּת אַחַת,
כִּי בֶּעָתִיד צְפוּיוֹת לִהְיוֹת פָּחוֹת.
"מַכְאִיב" ‒ הוּא שֵׁם הַתֹּאַר, אַךְ דּוּמָה
הִיא עֹשֶׁר מַעֲתִיר שֶׁל אֲבַדּוֹן.

לעברית: עופרה עופר אורן

"ב-1919 פרץ בקייב פוגרום", סיפרה המשוררת קדיה מולודובסקי בשיחה שנערכה בישראל עם עיתונאי של מעריב, שלושים שנה לאחר המעשה. קדיה הסתתרה באותו יום ביחד עם שתי חברות בביתו של ידיד, אך "קצינים פורעים" מצאו אותן שם. להפתעתן, הסתפקו הפורעים בתכשיטיהן של הצעירות, ולא נגעו בהן לרעה. "מאז אין אני עונדת עדיים", סיפרה קדיה, והוסיפה: "סידרנו מסיבה לכבוד הנס, ובמסיבה קראתי כמה שירים שכתבתי בקשר למאורע".

כך נהפכה קדיה מולודובסקי בת העשרים וחמש למשוררת. עד אז עבדה כגננת בוורשה. "ילדות קודרת הייתה לילדי ישראל אלה", סיפרה באותו ריאיון בעיתון מעריב. "יחפים היו באים לגן, נפשה כלתה לנעליים", והיא הייתה מספרת להם אגדה על נעליים חדשות ועל מעיל חם "כשהם רועדים מקור". 

אכן, מולודובסקי ידועה בעיקר בזכות השירים שכתבה לילדים. בין הידועים שבהם "גלגוליו של מעיל" שמתאר את קורותיו של מעיל שתפרו במיוחד לילד, ואחרי שגדל, המעיל עובר לילדים אחרים, עובר ומתגלגל ומתבלה, מאבד חלקים ממנו ולבסוף מתפורר לגמרי.  השיר התפרסם לראשונה ביידיש בעיתון הילדים "גרינינקע ביימעלעך" (העצים הירקרקים), בווילנה, ב- 1933, ותורגם לעברית פעמיים. בפעם הראשונה הוא הופיע בדבר לילדים ב-1934, בתרגומה של פנינה הלפרין:  

ובפעם השנייה תרגם אותו נתן אלתרמן והוא הופיע בספר בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב-1945:

אבל כפי שאפשר להבין מסיפורה של מולודובסקי על הנסיבות שבהן כתבה את שיריה הראשונים, היא כתבה גם שירים למבוגרים.

את אחד מהם, שנקרא "כלות", היא מייחדת לנשים היהודיות שהכירה בערי פולין. הנה הוא כאן, בתרגומו של עמוס נוי:

לְכַלּוֹת עֲלוּבוֹת שֶׁהָיוּ עוֹזְרוֹת בַּיִת
מוֹזֶגֶת שָׂרָה אִמֵּנוּ בְּקַנְקַנִּים
יֵין נְתָזִים מֵחָבִיּוֹת אֲפֵלוֹת.
מִי שֶׁיֹּעַד לָהּ קַנְקַן מָלֵא
נוֹשֵׂאת אוֹתוֹ אֵלֶיהָ שָׂרָה אִמֵּנוּ בִּשְׁתֵּי יָדַיִם.
וּמִי שֶׁיֹּעַד לָהּ גָּבִיעַ זָעִיר
מְמַלְּאָה אוֹתוֹ שָׂרָה אִמֵּנוּ בִּדְמָעוֹת.
וּלְנַעֲרוֹת הָרְחוֹב
הָרוֹאוֹת נַעֲלֵי חֲתֻנָּה לְבָנוֹת בַּחֲלוֹמָן,
מְבִיאָה שָׂרָה אִמֵּנוּ
לְפִיהֶן הֶעָיֵף
דְּבַשׁ טָהוֹר בְּצַלָּחוֹת קְטַנּוֹת.
לְכַלּוֹת עֲלוּבוֹת מִמּוֹצָא מְיֻחָס,
מְבֻיָּשׁוֹת מִכְּדֵי לְהָבִיא לְבָנִים מֻכְתָּמִים
אֶל תַּחַת מַבָּטָהּ הַבּוֹחֵן שֶׁל הַחוֹתֶנֶת,
מוֹבִילָה רִבְקָה אִמֵּנוּ גְּמַלִּים
טְעוּנִים אֲרִיגֵי פִּשְׁתָּן.
וּכְשֶׁעֲלָטָה נִפְרֶשֶׂת לִפְנֵי רַגְלֵיהֶם
וְכָל הַגְּמַלִּים כּוֹרְעִים בֶּרֶךְ לָנוּחַ עַל הָאֲדָמָה
מוֹדֶדֶת רִבְקָה אִמֵּנוּ כֻּתְנָה, אַמָּה אַחַר אַמָּה,
מֵהַטַּבָּעוֹת שֶׁעַל אֶצְבְּעוֹתֶיהָ וְעַד הַצָּמִיד שֶׁעַל זְרוֹעָהּ.
לְאֵלּוּ שֶׁעֵינֵיהֶן כְּבָר עָיְפוּ
מִצְּפִיָּה בְּיַלְדֵי הַשְּׁכֵנִים,
וִידֵיהֶן כָּחֲשׁוּ מִכְּמִיהָה
לְגוּף יֶלֶד קָטָן וְעָנֹג,
מְבִיאָה רָחֵל אִמֵּנוּ עִשְׂבֵי מַרְפֵּא
שֶׁנִּתְגַּלּוּ עַל הָרִים רְחוֹקִים,
וּמְנַחֶמֶת אוֹתָן בְּדִבּוּר שָׁקֵט:
אֱלֹהִים יָכֹל בְּכָל רֶגַע לִפְתֹּחַ רֶחֶם שֶׁנֶּחְתַּם.
לְאֵלּוּ שֶׁבּוֹכוֹת בַּלַּיְלָה עַל יְצוּעִים בּוֹדְדִים,
וְאֵין לָהֶן מִי שֶׁיַּחֲלֹק עִמָּן אֶת צַעֲרָן,
הַמְּדַבְּרוֹת עִם עַצְמָן בִּשְׂפָתַיִם חֲרוּכוֹת,
אֲלֵיהֶן בָּאָה חֶרֶשׁ לֵאָה אִמֵּנוּ
מְסוֹכֶכֶת עַל שְׁתֵּי עֵינֶיהָ בְּיָדַיִם חִוְּרוֹת.

מהשיר אנחנו לומדים להכיר את הנשים הללו ואת מצוקותיהן: עוזרות בית, נערות רחוב, נשים בודדות ונשים אומללות. מולודובסקי מתארת בשיר את הנחמה והפיצוי שיזכו להן עלובות הנפש, אותן המקופחות והזנוחות, שלאחר מותן יעניקו להן אהבה ותשומת הלב שכמותן לא קיבלו מעולם בחייהן. ולא סתם טיפול רגיל יקבלו: האמהות מהמקרא, הן עצמן, יטפחו את הנשים הללו, כל אחת על פי דרכה.

שרה אמנו, שעל פי הסיפור בספר "בראשית" רדתה באמתה והתנכלה לה: "וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל-שָׂרַי, הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ–עֲשִׂי-לָהּ, הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ; וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי, וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ", (בראשית ט"ז, ו') דווקא היא, תפצה את עוזרות הבית ותשרת אותן.

רבקה הנדיבה, זאת שאמרה לאליעזר, ההלך שביקש ממנה להגמיע אותו מים: "שְׁתֵה אֲדֹנִי… גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת" (בראשית, כד, יח-יט), רבקה הצנועה, שבראותה את החתן המיועד לה שאלה את אליעזר "מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ" וכשהוא משיב לה "הוּא אֲדֹנִי" היא מתכסה, מפאת הצניעות: " וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס" (בראשית, כד, סה), היא, שעזבה את בית אביה והגרה לארץ כנען, תוביל על גמלים, כמו אלה שעליהם הגיעה אל משפחתה החדשה, שלא תראה בה רוב אושר, אריגי פשתן שמיועדים  לאותן "כלות עלובות ממוצא מיוחס", שמתביישות להוכיח את בתוליהן (או להיחשף בקלונן?)

רחל שהשתוקקה לבן: "הָבָה-לִּי בָנִים, וְאִם-אַיִן מֵתָה אָנֹכִי" (בראשית, ל', א') כך איימה, תעזור לעקרות, ולאה הדחויה, שזכתה אמנם לבנים, אבל לא לאהבה: "וַיֶּאֱהַב גַּם-אֶת-רָחֵל מִלֵּאָה; וַיַּעֲבֹד עִמּוֹ, עוֹד שֶׁבַע-שָׁנִים אֲחֵרוֹת. לא וַיַּרְא יְהוָה כִּי-שְׂנוּאָה לֵאָה, וַיִּפְתַּח אֶת-רַחְמָהּ" (בראשית כ"ט, ל'), הָאֵם ששמה מעיד עליה שהיא עייפה, רפה וחולה: "וְעֵינֵי לֵאָה, רַכּוֹת" (בראשית, כ"ט, י"ז), תסוכך על עיניהן של הבודדות, עיני הנשים שלא היה מי שיאהב אותן וינחם אותן בחייהן.

נראה כי הפיצוי והגמול מיועד לא רק לנשים שאליהן מפנה מולודובסקי את השיר, אלא גם לאמהות עצמן, שגם הן זקוקות לתיקון או לנחמה.

השיר ראה אור לראשונה בתרגומו הנוכחי בגיליון 13 של כתב העת הו! לצד הקדמה שכתב המתרגם, עמוס נוי. 

גיליון חדש של הו! הוא תמיד חגיגה, והנה מספר 21 כבר כאן, גדוש ועשיר: שירים נשכחים של זלדה, שירים לא מוכרים של אברהם בן-יצחק (סונֶה), אהובה של לאה גולדברג, שירים חדשים של אהרן לוין, בנו של חנוך לוין, ועוד כהנה וכהנה.

ובתוך כל השפע הזה – גם שלוש סונטות שלי. 

אפשר לרכוש את הגליון המודפס, באתר הקיבוץ המאוחד

או גליון דיגיטלי, באתר עברית

מתוך: בוא אלי חייל נחמד
בספר: מה איכפת לציפור

סונטה 29 בתרגומו של משה זינגר

מסע הצלב הראשון החל ב-1096, ונמשך כשלוש שנים. מטרתם של הצלבנים הייתה לכבוש את ארץ הקודש מידי המוסלמים ולגאול את כנסיית הקבר.

דרכם לארץ ישראל הייתה מסע של כיבוש והרג שהחל בטבח של יהודי גרמניה, ונמשך עד שהגיעו לירושלים, שם טבחו יהודים ומוסלמים ובזזו את אוצרותיהם. הפרעות ההן מכונות "גזירות תתנ"ו". הצלבנים ניסו לאלץ את היהודים להמיר את דתם, אבל רובם סירבו, העדיפו למות על קידוש השם ולא להתנצר. רבים רצחו את בני משפחתם והתאבדו, רק כדי שלא יטבילו אותם בכוח.

אחת הערים בגרמניה שבהן התחולל טבח הייתה מיינץ השוכנת על גדת הריין. במקורות היהודיים כונתה העיר מגנצא, או מגנצה. קהילה יהודית משגשגת שכנה בעיר במשך כאלף שנים, אבל כשהצלבנים הגיעו, ידעו תושבי העיר היהודים כי הם נתונים בסכנה גדולה. תחילה ניסו להגן על עצמם. במשך יומיים חסו כאלף ושלוש מאות מהם בביתו של הארכיהגמון. היהודים ניסו לפדות את חייהם תמורת תשלום גבוה, אבל הוא לא הועיל להם, שכן ביום חג השבועות פתח הארכיהגמון את שערי העיר בפני הצלבנים הצרים עליה. היהודים "לבשו שריונים וחגרו כלי מלחמתם", אבל הובסו בקרב, ואז החליטו לעשות את מה שעשו לוחמי מצדה לנוכח המצור הרומאי הממושך והוודאות שבקרוב יאלצו להיכנע: כדי לא ליפול בידי האויבים הם המיתו את בני המשפחה שלהם והתאבדו, זאת אחרי ששרפו במו ידיהם את בית הכנסת, כדי שהצלבנים לא יחללו אותו. 

כמה מאות שנים לאחר מכן בחר המשורר שאול טשרניחובסקי לכתוב על מה שקרה באותו יום במגנצה, מנקודת המבט של איש בשם ברוך, שהרג את בנותיו. "ברוך ממגנצה", זהו שמו של השיר, מספר לשומעיו על קורות אותו יום.

את השיר במלואו אפשר לקרוא כאן. להלן בית מתוכו:

אֲנִי הָאִישׁ, אֲנִי הָאָב,
שֶׁשָּׁחַט בְּנוֹתָיו, וְלֹא שָׁב
סַכִּינוֹ אָחוֹר, טֶרֶם דָּם
כִּסָּהוּ, מַעֲלֶה אֵד חָם!
לְעֵינַי יְעַלְעוּ דָּם, מִכְּאֵב
יְפַרְפְּרוּ וִינִידוּ גֵּו – – –
עִם מַר-הַמָּוֶת נֶאֶבְקוּ הֵן,
וְלֹא יָדַע לִבִּי רַחֲמִים, וְאֵין
בִּי רֶגֶשׁ אָב… הַאֻמְנָם פַּס?!
וְנָקֵל בְּעֵינַי לוּ בִּצְבַת
לוֹהֶטֶת תּוֹךְ הָאֵשׁ, בִּיקוֹד,
אֶת לִבִּי לָחֲצוּ עַד מְאֹד,
לְחַיִּים בְּרָאָן יוֹצֵר אוֹר,
וַאֲנִי הוֹרַדְתִּין יַרְכְּתֵי-בוֹר,
כִּי, אוֹיָה, לֹא יָכֹלְתִּי שְׂאֵת
אֶת מַר גּוֹרָלִי: אוֹתָן תֵּת
בִּידֵי הַצָּר, בִּידֵי הָעָם
הַשּׁוֹאֵף תָּמִיד אַךְ לְדָם;
לִהְיוֹתָן שׁוֹכְחוֹת בֵּית הַצָּר
אֶת-כָּל קֳּדָשַׁי וְאֶת הַיְקָר,
נָתַתִּי מְחִירָם נַהֲרוֹת-דָּם,
וְהַדּוֹר הַיִּלּוֹד לָהֶן קָם
בֶּהָמוֹן חוֹגֵג וּבְקוֹל רָם
וְרוֹאֶה, עוֹטֶה רִקְמוֹת-שֵׁשׁ,
בִּצְלוֹת יְהוּדִים עַל הָאֵשׁ…

בבית זה מתאר טשרניחובסקי בפירוט מעורר פלצות את הרצח: הסכין, הדם, האד, הכאב הגופני, הסבל הנפשי, פרפורי הגסיסה, הקבורה, וברקע של כל אלה – שמחתם של הרוצחים, ההמון החוגג "בִּצְלוֹת יְהוּדִים עַל הָאֵשׁ": כלומר ברצח האכזרי שנועד למי שלא התאבדו. 

בחלקים אחרים של השיר קורא טשרניחובסקי, מתוך פיו של ברוך, לנקמה: "אָרוּר אַתָּה גּוֹי אַכְזָרִי! / אָרוּר יִהְיֶה שִׁמְךָ", כמבקש מזולתו, או מהאל, לעשות זאת, שכן הוא עצמו מרגיש חלש. אמנם שחט את בנותיו, אבל כוחו לא  עמד לו להתאבד. ההמון גרר אותו אל הכנסייה, שם הוטבל בכוח לנצרות. אבל בסופו של דבר מצא ברוך ממגנצה את הכוחות לנקום, כשהצית את המקום שבו נכלא. האש התפשטה בין בתי העיר והוא רץ בטירוף בין הלהבות: "יָדַי, יָדַי שָׁלְחוּ אֵשׁ זוֹ / הֶעֱלוּ הַמְּדוּרָה, / וְיַעַל בָּהּ הַגּוֹי הַנֶּאֱלָח…" 

ב-10 במרס 1943, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה ושל שואת יהודי אירופה, סיפר חיים כספי בטור בעיתון הארץ על מה שחווה כמה ימים לפני כן בחברת אחד ממכריו, עולה חדש מגרמניה שנודע בשל סירובו לדבר בשפת אמו, עד כדי מאמצים ניכרים לשכוח אותה. הם הכירו "מן השמירה על קווי הרכבת בארץ, באותם הימים והלילות הרועשים וקודרים, אף מתקופה קודרת וכאובה יותר: מן השמירה. מסביב לגדר התיל, מן הסוגר במחנה". מוצאו של אותו צעיר היה "ממיינץ המפורסמת. משפחתו, זה מאות שנים קשורה בעיר זו, וממנה ינק וספג את התרבות הגרמנית עד תומה". והנה ניגש אליו יום אחד הצעיר ועל פניו נסוכה ארשת של שמחה, והראה למספר תצלום מהעיתון: "מיינץ בלהבות", בעקבות הפצצה של מטוסי אר-איי-אף בריטיים. את התמונה היקרה ללבו שמר מכל משמר, ובמסיבת ערב שבת ניגש וביקש בביישנות לדקלם באוזני הבחורים את "ברוך ממגנצה" שכתב טשרניחובסקי. עמד לפניהם וקרא את השיר במלואו, "בחום לב, בפאתוס, ובמבטא עברי טהור", מציין הכותב בפליאה ובהתפעלות. הסתבר כי במשך ימים רבים הוא למד את השיר בעל פה, והבהיר לנוכחים כי לעולם לא ייפרד ממנו, ולא מתצלום העיר העולה באש. "זהו הקשר היחיד שנשאר בינו ובין מגנצה העיר", מסכם הכותב.

מַה תִּרְעַשׁ אָבִי,
אָבִי הַשּׁוֹתֵק, הַמָּלֵא
צַעֲקָתוֹ
אֶגְרוֹפִי בְּשַׂעֲרוֹתֶיךָ, אֲנִי,
שֶׁהִנְנִי מַכְאוֹבֶיךָ
הָעֲתִידִים לָבוֹא.
אֵיךְ לֹא אֶזְכֹּר
כִּי בְּדִמְעָה אוֹתִי זָרַעְתָּ
וּבְבֶכִי אַתָּה אוֹתִי תִּקְצֹר.

הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת, גָּבְהוּ שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם,

וַיִּגָּלוּ מֶרְחַקִּים בְּהִירִים, רַחֲבֵי יָדַיִם –

עַל-הָהָר עוֹמְדוֹת רַגְלֵי הָאָבִיב!

עַל-הַמִּגְרָשׁ עִם-שֶׁמֶשׁ אֵדִים חַמִּים מִשְׁתַּטְּחִים,

מִן-הָעֵצִים הָרְטֻבִּים פְּטוּרֵי צִיצִים מִתְפַּתְּחִים –

הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת מִסָּבִיב.

עוֹד לֹא-פָרְצוּ הַנְּגֹהוֹת, אֵין עוֹד צִלְצְלֵי תְרוּעָה –

מֵאֵלֶיהָ תִּתְפַּשֵּׁט שִׁירָה זַכָּה וּצְנוּעָה,

אוֹרוֹת רַכִּים כְּמוֹ בֹקְעִים וְעוֹלִים –

חֲבוּ כִמְעָט! וְהִתְפָּרֵץ עֹז הַחַיִּים הַחֲתוּמִים,

יָצִיץ פִּתְאֹם וְיִתְגַּל כָּל-עֱזוּז הָעֲלוּמִים,

כָּל-הַכֹּחוֹת הַפֹּרִים, הַגְּדוֹלִים!

וּמַה-מָּתוֹק הָאוֹר וּמַה-מָּתוֹק הָרוּחַ!

פָּנִים שׂחֲקוֹת בַּכּל, בַּאֲשֶׁר עַיִן תָּנוּחַ –

שָׁם רְעוּתָהּ לִקְרָאתָהּ מַזְהֶרֶת.

וּמִכֹּל אֱלֵי-כֹל חוּטֵי זָהָב נִמְתָּחִים;

עוֹד מְעַט וְהִשְׁתַּפְּכָה בְּלִבְנַת הַפְּרָחִים

שִׁפְעַת נֹעַר הַלֵּזוּ וְזֹה הָעֲתֶרֶת.

עוֹד מְעַט וְהִשְׁתַּפְּכוּ בִּפְרָחִים לְבָנִים

גַּם-נְעוּרַי הַחֲדָשִׁים וַחֲלֹמוֹתַי הַיְשָׁנִים,

כִּי גַּם-בָּם נָשְׁבָה רוּחַ הָאָבִיב.

וּמִלְּבָבִי הַמָּלֵא כָּל-הֲגִיגִי אָשִׂיחָה,

וּבִדְמָעוֹת מַזְהִירוֹת שְׁחוֹר יֵאוּשִׁי אָדִיחָה –

הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת מִסָּבִיב!

תר"ס.

תרגומו של משה זינגר

"רְאִי, מֵהַצַּיִד הֵבִיאוּ אוֹתוֹ,
בֵּין אַלּוֹנִים נִמְצְאָה גּוּפָתוֹ.

צַר עַל אִשְׁתּוֹ. הַמַּלְכָּה צְעִירָה.
בִּן לַיְלָה הִכְסִיף-הֶאֱפִיר שְׂעָרָהּ."

אֶת מִקְטַרְתּוֹ הוּא נָטַל מִן הָאָח

על אנה אחמוטובה: ירח הדבש הקצר מדי, שלפני המהפכה

כְּשֶׁאָמוּת אֶרְאָה אֶת הַבִּטְנָה שֶׁל הָעוֹלָם.
הַצַּד הַשֵּׁנִי, מֵעֵבֶר לַצִּפּוֹר, לָהָר, לִשְׁקִיעַת הַשֶּׁמֶש.
הַפֵּשֶָר הָאֲמִתִּי יִתְגַּלֶּה.
מַה שֶׁלא נִפְתַּר, יִפָּתֵר.
מַה שֶָלֹא הָיָה מוּשָׂג, יוּשָג. 

וְאִם אֵין לָעוֹלָם בִּטְנָה?
אִם קִיכְלִי עַל עָנָף אֵינְנוּ סִמָן
כִּי אִם קִיכְלִי עַל עָנָף? אִם יוֹם וְלַיְלָה
בָּאִים זֶה אַחַר זֶה בְּלֹא פֵּשֶׁר?
וְאֵין דָבָר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, חוּץ מִהָאֲדָמָה הַזֹּאת? 

אֲפִילוּ כָּךְ. עֲדַיִן תִּשָּׁאֵר
הַמִּלָה שֶׁבָּקְעָה פַּעַם מִפִי בֶּן–חֲלוֹף,
וְהִיא רָצָה וְרָצָה, צִיר בִּלְתִּי נִלְאֶה,
שָׁלוּחַ אֶל מַעֲרֶכֶת הַכּוֹכָבִים, מַסְלוּל שְׁבִיל הֶחָלָב,
וְהוּא מוֹחֶה, קוֹרֵא בְּקוֹל, צוֹעֵק. 

תרגם מפולנית דוד וינפלד
מתוך "מחוזות רחוקים" 1991

מקשיבים לשיר שאהבת, וחושבים עלייך. 

"כְּשֶׁהִגַּעְתִּי לְאוֹשְׁוִיץ הָיִיתִי תָּמִים",
הוּא אָמַר בַּמִּשְׁפָּט. מִסְתַּמֵּא – כְּשֶׁהֵמִית
יְהוּדִים זֹאת הָיְתָה מִצִּדּוֹ רַק תְּמִימוּת:
רַק פָּעַל עַל פִּי חֹק שֶׁקָּבַע מִי יָמוּת.

"אָז עָשִׂיתִי טָעוּת יַלְדּוּתִית," הוּא אָמַר
לִי: "הָיִיתִי יָתוֹם, וּבְאוֹשְׁוִיץ! אָז מָה
אַתְּ תָּמִיד תִּזְכְּרִי לִי הַכֹּל?". הִיא כָּתְבָה
לִי: "הָיִיתִי יַלְדָּה – זֶה קָרָה בֶּעָבָר – "

הוֹ, הוֹרַי הַתְּמִימִים, הוֹ, הוֹרַי שֶׁהָיוּ
קָרְבָּנוֹת קִיּוּמִי, מֶה הָיָה הַסִּיּוּט
שֶׁנּוֹלָד לִשְׁנֵיכֶם עִם גּוּפִי? מִי הִתִּיר
לִשְׁנֵיכֶם לְהַסִּיג וְלִפְלֹשׁ, לְהוֹתִיר

אֶת חוֹתָם תְּמִימוּתְכֶם (אַךְ אָסוּר, כַּמּוּבָן,
לְחַפֵּשׂ כָּל דִּמְיוֹן בֵּין קָרְבַּן לְתַלְיָן).

הַצַּיָּד אָהַב אֶת כִּפָּה אֲדֻמָּה
אֲבָל כִּפָּה אֲדֻמָּה אָהֲבָה אֶת הַזְּאֵב,
הִיא הָיְתָה מִתְרָאָה אִתּוֹ בַּחֲשַׁאי
בִּמְקוֹמוֹת מִסְתּוֹר בְּמַעֲבֵה הַיַּעַר.

הַצַּיָּד הָיָה יוֹשֵׁב לוֹ לִפְעָמִים בַּבַּיִת
וְחוֹלֵם עַל כִּפָּה אֲדֻמָּה בִּזְמַן
שֶׁנִּקָּה אֶת הַנֶּשֶׁק אוֹ הוֹצִיא חֶשְׁבּוֹנִיּוֹת.
מְזֹהָם בִּגְרִיז אוֹ בִּדְיוֹ הוּא הֶעֱלָה בְּדִמְיוֹנוֹ
אֶת הַכִּפָּה הָאֲדֻמָּה אֶצְלוֹ עַל הַקִּיר
בֵּין רָאשֵׁי צְבָאִים וְעוֹרוֹת דֻּבִּים.
זוֹ הָיְתָה הֲזָיָה חֲזָקָה כְּמוֹ בַּזֶּלֶת.

סָבְתָא הָיְתָה מְכִינָה לְכִּפָּה אֲדֻמָּה
עוּגַת קִנָּמוֹן שֶׁהִיא אוֹהֶבֶת,
שֶׁיִּהְיֶה לָהּ מַשֶּׁהוּ מָתוֹק כְּשֶׁהִיא חוֹזֶרֶת
רְטֻבָּה וּסְמוּקַת-לְחָיַיִם מֵעֹנֶג.
הִיא הָיְתָה אוֹמֶרֶת: בְּבַיִת אֲמִתִּי
צָרִיךְ לִהְיוֹת תָּמִיד רֵיחַ שֶׁל עוּגָה.

הֵן הָיוּ מְשׂוֹחֲחוֹת עַל כּוֹס תֶּה בַּמִּטְבָּח
וְכִפָּה אֲדֻמָּה הָיְתָה שׁוֹאֶלֶת:
סָבְתָא, לָמָּה יֵשׁ לָךְ אָזְנַיִם?
סָבְתָא, לָמָּה יֵשׁ לָךְ עֵינַיִם?
סָבְתָא, אָהַבְתָּ בִּכְלָל אֶת סָבָא לִפְנֵי
שֶׁצַּלָּף מִצְרִי הוֹרִיד אוֹתוֹ בִּירִיָּה
מְדֻיֶּקֶת לַמֵּצַח בָּעִיר סוּאֵץ?

סָבְתָא אָמְרָה: לֹא אָהַבְתִּי אוֹתוֹ בִּמְיֻחָד.
הוּא הָיָה קִבּוּצְנִיק, וְהוּא הָיָה קְצָת טִפֵּשׁ,
וְהוּא לֹא אָהַב אֶת הָעוּגוֹת שֶׁלִּי
וְלֹא הֵבִין אֶת הַגּוּף שֶׁלִּי,
אֲבָל אֶפְשָׁר הָיָה לִסְמֹךְ עָלָיו
וְהוּא הָיָה טוֹב מְאוֹד בְּתִקּוּנִים.

וְאִם אַתְּ שׁוֹאֶלֶת אֶת עֲצָתִי
אָז הַזְּאֵב הַזֶּה הוּא בָּחוּר קַל-דַּעַת
וְלַצַּיָּד יֵשׁ הַכְנָסָה קְבוּעָה
כָּכָה שֶׁלִּכְאוֹרָה הָיִיתִי אֲמוּרָה
לְהַמְלִיץ לָךְ עַל הַצַּיָּד,
אֲבָל הַצַּיָּד הוּא אִישׁ מַמָּשׁ מְרֻשָּׁע
אָז לְפָחוֹת תַּעֲשִׂי בֵּינְתַיִם חַיִּים.
אֲנִי תָּמִיד אֲחַכֶּה לָךְ כָּאן עִם עוּגָה.

לִפְעָמִים הֵן שָׁמְעוּ בַּחוּץ
אֶת הַצְּעָדִים הַכְּבֵדִים שֶׁל הַצַּיָּד –
צְלִיל שֶׁל זְרָדִים מִתְפַּצְּחִים
וְעָלִים יְבֵשִׁים נִשְׁבָּרִים.
זֶה הָיָה מַצְחִיק אוֹתָן.
וְהַסָּבְתָא הָיְתָה אוֹמֶרֶת:
הַמְּחַזֵּר שֶׁלָּךְ מִשְׁתַּגֵּעַ
וְהוּא כְּבָר הוֹלֵךְ בְּמַעְגָּלִים –

אֲבָל אִם הַמַּצָּב יִהְיֶה גָּרוּעַ
תּוּכְלִי תָּמִיד לְהִכָּנֵס לִי לַבֶּטֶן
וְלֹא לָצֵאת הַחוּצָה לְעוֹלָם.
וְהֵן צָחֲקוּ וְצָחֲקוּ וְצָחֲקוּ
בְּעוֹלָם שֶׁלְּרֶגַע אֶחָד
לֹא הָיוּ בּוֹ בִּכְלָל זְאֵבִים וצַיָּדִים,
בְּעוֹלָם שֶׁלְּרֶגַע אֶחָד הָיוּ בּוֹ רַק
שְׁתֵּי נָשִׁים וְרֵיחַ שֶׁל קִנָּמוֹן

איתקה הוא שמו של אי יווני השוכן לא רחוק מהחוף הדרום מערבי של יוון. הוא מוכר עוד מימי קדם בשמו הנוכחי, ונודע במיוחד בזכות האפוס אודיסאה, המיוחס להומרוס.

על פי האודיסיאה, המלך אודיסאוס שלט על האי, והאפוס מתאר את מסעותיו בדרך חזרה הביתה, אחרי ניצחונו במלחמת טרויה. מסעו נמשך כעשר שנים, והיה רצוף מאבקים והרפתקאות. הוא העניק השראה ליצירות רבות, בהן, למשל, שירו של אלפרד טניסון, המתאר את הלוחם האמיץ, כפי שראה אותו המשורר בעיני רוחו בערוב ימיו: גבר מזדקן, שמתגעגע אל כל ההרפתקאות שחווה בצעירותו, ומסרב לכלות את ימיו האחרונים בבית, לצד אשתו הזקנה.

משוררים אחרים שאבו את השראתם מעצם המסע הארוך בדרך לאיתקה. המשורר היווני קונסטנדינוס פ' קוואפיס, שמת ב-1933 כשהיה בן שבעים, כתב את השיר "איתקה", כאן בתרגומו של יורם ברונובסקי:

כִּי תֵּצֵא בַּדֶּרֶךְ אֶל אִיתָקָה
שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד
מְלֵאָה בְּהַרְפַּתְקָאוֹת, מְלֵאָה בְּדַעַת.
אַל תִּירָא אֶת הַלַּסְטְרִיגוֹנִים וְאֶת הַקִּיקְלוֹפִּים
אַל תִּירָא אֶת פּוֹסֵידוֹן הַמִּשְׁתּוֹלֵל.
לְעוֹלָם לֹא תִּמְצְאֵם עַל דַּרְכְּךָ
כָּל עוֹד מַחְשְׁבוֹתֶיךָ נִשָּׂאוֹת, וְרֶגֶשׁ מְעֻלֶּה
מַפְעִים אֶת נַפְשְׁךָ וְאֶת גּוּפְךָ מַנְהִיג.
לֹא תִּתָּקֵל בַּלַּסְטְרִיגוֹנִים וּבַקִּיקְלוֹפִּים
וְלֹא בְּפּוֹסֵידוֹן הַזּוֹעֵם, אֶלָּא אִם כֵּן
תַּעֲמִידֵם לְפָנֶיךָ נַפְשְׁךָ.

שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד.
כִּי בִּבְקָרִים רַבִּים שֶׁל קַיִץ תִּכָּנֵס
בְּחֶדְוָה, בִּפְלִיאָה רַבָּה כָּל כָּךְ
אֶל נְמֵלִים שֶׁלֹּא רָאִיתָ מֵעוֹלָם.
בְּתַחֲנוֹת-מִסְחָר פֵינִיקִיּוֹת תַּעֲגֹן
תִּקְנֶה סְחוֹרוֹת מְשֻׁבָּחוֹת לָרֹב,
פְּנִינִים וְאַלְמֻגִּים, עִנְבָּר וְהָבְנֶה,
וּמִינִים שׁוֹנִים שֶׁל בְּשָׂמִים טוֹבִים
כְּכָל שֶׁרַק תִּמְצָא בְּשָׂמִים טוֹבִים.
עָלֶיךָ לְבַקֵּר בְּהַרְבֵּה עָרֵי מִצְרַיִם
לִלְמֹד, לִלְמֹד מֵאֵלֶּה הַיּוֹדְעִים.

וְכָל הַזְּמַן חֲשֹׁב עַל אִיתָקָה
כִּי יִעוּדְךָ הוּא לְהַגִּיעַ שָׁמָּה.
אַךְ אַל לְךָ לְהָחִישׁ אֶת מַסָּעֲךָ
מוּטָב שֶׁיִּמָּשֵׁךְ שָׁנִים רַבּוֹת.
שֶׁתַּגִּיעַ אֶל הָאִי שֶׁלְּךָ זָקֵן
עָשִׁיר בְּכָל מַה שֶּׁרָכַשְׁתָּ בַּדֶּרֶךְ.
אַל תְּצַפֶּה שֶׁאִיתָקָה תַּעֲנִיק לְךָ עשֶׁר.

אִיתָקָה הֶעֱנִיקָה לְךָ מַסָּע יָפֶה
אִלְמָלֵא הִיא לֹא הָיִיתָ כְּלָל יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ.
יוֹתֵר מִזֶּה הִיא לֹא תּוּכַל לָתֵת.

וְהָיָה כִּי תִּמְצָאֶנָּה עֲנִיָּה – לֹא רִמְּתָה אוֹתְךָ אִיתָקָה.
וְכַאֲשֶׁר תָּשׁוּב, וְאַתָּה חָכָם, רַב-נִסָּיוֹן,
תּוּכַל אָז לְהָבִין מַה הֵן אִיתָקוֹת אֵלֶּה.

קוואפיס פונה אל הקורא בגוף שני, כמו מדבר אתו ישירות. הוא מציע לאותו נמען ליהנות מדרכו, לא לנסות לקצר אותה, לתת לה את משך הזמן הנדרש, לחוות את כל מה שיקרה לו לאורכה. קוואפיס שואב את הרפתקאות ישירות מתוך יצירתו של הומרוס ומציין את המפגשים השונים והמשונים שתיאר: את "הַלַּסְטְרִיגוֹנִים", את "הַקִּיקְלוֹפִּים", את "פּוֹסֵידוֹן הַמִּשְׁתּוֹלֵל". לכאורה מדובר בכל מיני מפגשים מיתולוגיים ואגדיים, אבל קוואפיס מזכיר אותם כמעין סמלים לחוויות חיים קיצוניות ומסעירות שצפויות למי שיוצא אל מסע חייו "בְּחֶדְוָה, בִּפְלִיאָה", נכון לראות הכול, להשתומם, לחוש בעוצמה, להתמסר. מי שדרכו אינה אצה לו יכול למצות את חייו בידיעה שלא המטרה הסופית חשובה, אלא עצם התהליך.

מעניין לזכור שקוואפיס גר לאורך רוב חייו בעיר אחת, אלכסנדריה, וכמעט שלא עזב אותה. במשך שנים רבות עבד במשרה שכולה חול ושגרה, כפקיד במשרד ההשקיה במיניסטריון לעבודות לציבוריות. מסע חייו, הדרכים המסעירות שבהן שוטט, הימים שבהם הפליג, לא היו אם כן גיאוגרפיים, אלא נפשיים, והתבטאו בשירים שכתב, חלקם הגדול שירי אהבה, זיכרון ותשוקה לאהובו.

משורר אחר, חורחה לואיס בורחס הארגנטינאי, שנחשב אחד מגדולי היוצרים בספרדית, כתב שיר ארס-פואטי בשם "איתקה", כאן בתרגומם של עודד סברדליק ומשה דור:

לְהִתְבּוֹנֵן בְּנָהָר עָשׂוּי זְמַן מַיִם
וְלִזְכֹּר כִּי הַזְּמַן הוּא נָהָר אַחֵר,
לָדַעַת כִי אוֹבְדִים כְּמוֹ הַנְהָר
וְהַדְּמֻיּוֹת חוֹלְפוֹת כְּמוֹ הַמַּיִם.

לָחוּשׁ שֶׁהָעֵרוּת הִיא חֲלוֹם אַחֵר
הַחוֹלֵם לֹא לַחֲלֹם וְכִי הַמָוֶת
שֶׁיָרֵא בְּשָׂרֵנוּ הוּא מוֹת
כָּל לַיְלָה שֶׁיְּכֻנֶּה חֲלוֹם.

לִרְאוֹת בַּיוֹם אוֹ בַּשָּׁנָה רַק סֶמֶל
לִימֵי הָאָדָם וְלִשְׁנוֹתָיו,
לַהֲפֹך אֶת קַלְחַת הַשָׁנִים
לְלַחַן, לְלַחַשׁ וּלְסֵמֶל.

לִרְאוֹת אֶת הַחֲלוֹם בַּמָוֶת, בַּשְּׁקִיעָה
זָהָב אֻמְלָל כָּךְ הַשִּׁירָה הִיא
בַּת אַלְמָוֶת וְדַלָה, הַשִּׁירָה
תָּשׁוּב כַּשַּׁחַר וְכַשְּׁקִיעָה.

יֵשׁ וּבַעֲרָבִים פַּרְצוּף אֶחָד
נִבָּט אֵלֵינוּ מֵעִמְקֵי הָרְאִי;
עַל הָאָמָּנוּת לִהְיוֹת כְּאוֹתוֹ רְאִי
שֶׁבּוֹ נִגְלָה פַּרְצוּפֵנוּ אָנוּ.

מְסֻפָּר כִּי אוֹדִיסֶוּס, תָּשׁוּשׁ מִנִּפְלָאוֹת
בָּכָה מֵאַהֲבָה בְּהַבְחִינוֹ בְּאִיתָקָה
יְרֻקָּה וּצְנוּעָה, הָאָמָּנוּת הִיא אִיתָקָה זוֹ
שֶׁל נֶצַח יָרֹק, לֹא שֶׁל נִּפְלָאוֹת.

וְהִיא גַּם כְּנָהָר אֵין קֵץ
הָחוֹלֵף וְנוֹתָר וְהוּא בְּדֹלַח שֶׁל אוֹתוֹ
הֶרַקְלִיטוּס קַל דַּעַת, שֶׁהוּא עַצְמוֹ
וְהוּא אַחֵר, כְּמוֹ נָהָר אֵין-קֵץ.

כמו קוואפיס, גם אצל בורחס איתקה אינה מקום גיאוגרפי, אלא מעין סמל. איתקה שלו דומה ל"נָהָר אֵין קֵץ", ששואב את השראתו מהמימרה הנודעת של הפילוסוף היווני הרקליטוס, שקבע כי "לעולם לא תוכל להיכנס לאותו הנהר פעמיים", שהרי "הכול זורם": מימיו של הנהר משתנים בלי הרף. את הנקודה הזאת אפשר להמשיך ולפתח: גם האדם שטבל בנהר שוב אינו אותו אדם, שכן גם הוא השתנה: הוא אדם שחווה טבילה בנהר, ועכשיו הוא אחר ממי שהיה לפני כן.

אצל בורחס הנהר "עָשׂוּי זְמַן מַיִם": הזרימה הבלתי פוסקת היא זאת של הזמן עצמו, הערוּת, הלילה, המוות – כל אלה הם חלום, ומה יש לו לאדם אם לא להפוך את החיים "לְלַחַן, לְלַחַשׁ וּלְסֵמֶל"? מה עוד יכול אדם לעשות, אם לא לבטא את החיים  באמצעות האמנות, שכן "הַשִּׁירָה הִיא בַּת אַלְמָוֶת" (אך עם זאת גם "דַלָה", בהשוואה עם עצם הזמן החולף…). אמנות לפי בורחס אמורה לשמש לנו מראה, שבה נראה את דיוקן פנינו. היא מספרת לנו על עצמנו. בורחס מהדהד כאן את הדברים שוויליאם שייקספיר שם בפיו של המלט, כשזה מנחה את השחקנים איך להציג, ומסביר להם שתפקידה של אמנות המשחק, ובעצם – של אמנות בכלל – "להניף, בוא נגיד, ראי אל מול הטבע, להראות לַטוב את הקלסתר שלו" (המלט, מערכה III תמונה 2, בתרגומו של דורי פרנס).

כמה מעניין לראות את המבט השונה, ועם זאת דומה, על אותה איתקה – האמיתית אך מדומיינת – של יוצרים שונים, לראות כיצד ולאן היא לוקחת כל אחד מהם.

הסונטה בתרגומי:

הוֹ, יוֹפִי בַּזְבְּזָן, אֵיךְ כָּךְ תַּשְׁחִית
עַל עַצְמְךָ בִּלְבָד מָה שֶׁיָּפֶה?
הַטֶּבַע רַק מַלְוֶה – לֹא לְתָמִיד,
אַךְ בְּשִׁפְעָה – לְמִי שֶׁלֹּא קוֹפֵץ
יָדוֹ, אָז אֵיךְ, כִּילַי, כָּךְ תְּחַבֵּל
בְּכָל הַטּוּב אֲשֶׁר נִתַּן לְךָ?
נוֹשֶׁה כּוֹשֵׁל, מֵעֵז עוֹד לְקַבֵּל
אוֹצָר שַׁלֵּם שֶׁהוּא לֹא רַק שֶׁלְּךָ?
אַתָּה סוֹחֵר עִם עַצְמְךָ בִּלְבָד,
וּמְרַמֶּה את עַצְמְךָ, וְאָז,
כְּשֶׁתִּקָּרֵא לְהִסְתַּלֵּק, תִּלְמַד
שֶׁחֶשְׁבּוֹנְךָ שֶׁלֹּא סֻלַּק – בֻּזְבַּז?
     בְּלִי שׁוּם שִׁמּוּשׁ – הַיֹּפִי יִקָּבֵר,
     בִּמְקוֹם שֶׁיְּנֻצַּל וְיִשָּׁאֵר.

הסונטה בתרגומה של זיוה שמיר:

הסונטה בתרגומו של אריה סתיו:

הסונטה בתרגומם של אבי הסנר וגיל הראבן:

הסונטה בתרגום ש' שלום:

הסונטה בתרגום אפרים ברוידא:

הסונטה בתרגום שמעון זנדבק:

William Shakespeare Sonnet I 

על סיפורה של הסונטה אפשר לקרוא כאן

איך יכולים שני יוצרים לכתוב ביחד? זכורים בני הזוג יונת ואלכסנדר סנד, שכתבו את כל הרומנים שלהם במשותף; ח"נ ביאליק וי"ח רבניצקי, שעמלו ביחד על "ספר האגדה"; וכמובן – זוגות היוצרים שהאחד כתב והשני צייר: ט' כרמי ושושנה הימן עם שמוליק קיפוד, מאיר שלו ויוסי אבולעפיה עם כמה ספרי ילדים, ורבים אחרים.

אבל איך כותבים ביחד שירים? ועוד כאלה שמצטרפים לסיפור? ומשמשים בסיס לאופרה: טקסט שהולחן והופק והושר על הבמה? ושההשראה לכתיבתם הם סדרת ליתוגרפיות?

הנס הזה התרחש ב-2001, כאשר שני משוררים צעירים, אנה הרמן ודורי מנור כתבו ביחד ליברית המבוסס על סדרת ליתוגרפיות מאת אדוארד מונק. את הליברית הלחין גיל שוחט, ושרו אותו מיטב זמרי האופרה הישראלית, בניצוחו של גארי ברתיני. 

 "זה היה סוג של נס: אופרה שלמה – וליתר דיוק, ליברית של אופרה – שנכתבה בארבע ידיים, בשיחות טלפון ממושכות אל תוך הלילה בין פריז שבה התגוררתי אז לישראל שבה חיתה שותפתי לכתיבה, המשוררת אנה הרמן. היינו בני עשרים וקצת, ובזק וחברת הטלפונים הצרפתית עשו בזכותנו לא מעט כסף באותה שנה", סיפר דורי מנור לימים.

"אלפא" היא האות הראשונה באל"ף בי"ת היווני, ובמערכת הסְפָרוֹת היוונית משמעותה היא הספרה 1. "אומגה" היא האות העשרים וארבע והאחרונה באלפבית היווני.

ביצירה שלפנינו אלפא ואומגה הם בני האדם הראשונים (והאחרונים?) עלי אדמות.

הסיפור מפגיש אותנו עם הסמלים המיתולוגיים המוכרים מסיפור הבריאה: האדם הראשון, האישה הראשונה והנחש, ולצדם גם החיות שהקיפו אותם בעודם בגן עדן, כאן הוא אי שעליו נראה אלפא לראשונה "עירום, על מצע סחלבים" בשעה שאומגה "רוכנת מעליו ומלטפת את פניו בנוצת טווס" ומפצירה בו להתעורר: "צֵא / מִנַּרְתִּיקָהּ הָרַךְ / שֶׁל הַשֵּנָה  כְּצֵאת / הַשֶּׁמֶש מִמּזְרָח."

השניים מאוהבים, נשבעים אמונים זה לזה, והחיות סביבם מביטות בשניים, אותם "זָקוּף וּזְקוּפָה" (בניגוד, כמובן, להולכים על ארבע), בהשתוממות, שכן "כָּל יָמֵינוּ בָּאִי / לֹא רָאִינוּ מוֹפָע / מְשֻׁנֶּה כְּאוֹתָם / מִגְדָּלִים שֶׁל בָּשָׂר / הַלּוֹכְדִים זֶה אֶת זֶה /בְּמִלִּים כְּאַפְסָר." (כמה יפה הדימוי שבאמצעותו מתוארת האהבה האנושית: את הבשר בני אדם "לוכדים" בעזרת מילים, במעשה החיזור, בדיבור המביע והמקרב, זה שמקדים את קרבת הגוף. הדימוי הוא כמובן גם ערס פואטי, שהרי השירים המביעים את האהבה, כמו גם רגשות אנושיים אחרים, עושים זאת במילים).

כמו בסיפור המקראי, ובשונה ממנו מאוד, הנחש מתנכל גם לאלפא ואומגה ולאהבתם. מה הוא יעולל? מה כוחו?

מקהלת החיות מספרת לנו על מעלליו הקודמים:

מקהלת החיות:

הַנָּחָשׁ הָאָרוּר מִכַּף־רֶגֶל עַד רֹאשׁ
הוּא זָנָב וְתוּ־לא, חוּט שֶׁל אֶרֶס וָרוֹשׁ,
הוּא סוֹפֶנוּ הָרָע: בִּגְלָלוֹ כָּאן בָּאִי
הַקְשָׁרִים מְרוּטִים וְהַכֹּל אֲרָעִי.
יוֹם אֶחָד, כְּשֶׁהַצְבִי הִתְהַלֵּךְ בַּדְרָכִים,
הַצְבִיָּה וְהָרֶמֶשׂ נִרְאוּ מִתְקַלְחִים
בְּאַמְבַּטְיָה אַחַת כִּסְפִינוֹת נִטְרָפוֹת –
וּמֵאָז יֵשׁ לַצְבִי שְׁתֵּי קַרְנַיִם כְּפוּפוֹת.
הַקַרְנַף, גַּם עָלָיו לֹא שָׁפַר גּוֹרָלוֹ:
בְּאַחַד הַיָּמִים, עוֹד הוּא נָח בְּצִלוֹ
שֶׁל עֵץ פִיקוּס רָחָב, הַנָּחָשׁ הִסְתַּנֵּן
אֶל עוֹרָה הֶעָבָה שֶׁל קַרְנֶפֶת, קִנֵן
בְּרַחְמָהּ הַטָּמוּם אַרְבָּעִים רְגָעִים –
וּמֵאָז לָקַרְנַף יְשׁ מִין זִיז לֹא נָעִים
עַל מִצְחוֹ. אַךְ גָרוּעַ מִזֶּה מַעֲשֶׂה
הַנָּחָשׁ וְהַפִּיל: בַּאֲרָשֶׁת שֶׁל שֶׂה
הוּא זָחַל בֵּין כַּרְעִי הַפִּילִים וּפְתָּה
אֶת הַפִּיל הַלָּבָן, וְשִׁדָּל גַם אוֹתָהּ,
אֶת אִשְׁתּוֹ הַכְּבֵדָה – וּכְמוֹ שֶׁקֶר גָדַל
בְּמֶרְכַּז פַרְצוּפָם גּוּשׁ בָּשָׂר מְדֻלְדָּל,
זֶה הַחֵדֶק שֶׁהֵם מַשְׁפִּילִים לֶעָפָר.
וְזָכוּר עוֹד הָעֶרֶב שֶׁבּוֹ הוּא תָּפַר
בְּעַרְשׂוֹ רֶשֶׁת מֶשִׁי וְצָד פַּרְפָּרָה –
הוּא עָקַד אֶת יְפִי הַפַּרְפָר וְזָרַע
מְשׁוֹשִׁים בֵּין כְּנָפָיו, חֲבָלִים שֶׁל קָלוֹן
שֶׁתְּקוּעִים לוֹ בָּאֶמְצַע כְּמוֹ חוּט שֶׁל בָּלּוֹן,
אָז תִּקְעוּ בַּשּׁוֹפָר וְהַכְרִיזוּ בָּאִי:
הַנָּחָשׁ וְאַרְסוֹ אֶל אוֹמֶגָה בָּאִים,
לְהַצְמִיחַ לְאַלְפָא שֶׁלָהּ אֶת קַרְנָיו!

בבית הזה מהתלים המשוררים בנחש, ובחיות שהוא זה שעיצב, לכאורה, את צורתן: אמנם הוא עצמו אינו יותר מאשר "זָנָב וְתוּ־לא" ו"חוּט שֶׁל אֶרֶס" (איזה תיאור מופלא לייצור הזוחל…!), אבל פגיעתו רעה, והוא אחראי לכל מה שמרוט וארעי על האי: בגללו קרניו של הצבי כפופות, בגללו יש לקרנף "זִיז לֹא נָעִים / עַל מִצְחוֹ", ובגללו הפילים גידלו "בְּמֶרְכַּז פַרְצוּפָם גּוּשׁ בָּשָׂר מְדֻלְדָּל". הנחש הצליח אפילו לזרוע משושים  "בֵּין כְּנָפָיו" של הפרפר, והם נראים כמו "חֲבָלִים שֶׁל קָלוֹן". 

לא קשה לדמיין את שני המשוררים מפתחים את כל התמונות המילוליות הללו, מתענגים ביחד על כל דימוי, ודאי גם צוחקים במשובה, שמחים על כוחם היוצר, שמצייר את התמונות המשעשעות, המחוכמות, הזוהרות בתחכומן, ואי אפשר שלא להתפעל ממעשה האוּמנות של השניים, משליטתם בחריזה ובמשקל, וביופי הרב שנוצר בזכות שליטתם הזאת. 

לא רק היתול ולצון יש בשירים, אלא גם יופי פיוטי שמביע אהבה ותשוקה, ייסורים וגעגועים, חלומות בהקיץ, שמתארים את יופייה של התבל, ואת הפורענות הבלתי נמנעת. 

שהרי הנחש ירע, כמובן, גם לאלפא ולאומגה. מדוע יעשה זאת? אהה. קודם כל, כי הוא הנחש! שנית, כי הוא "מְקַנֵּא בָּם מְאֹד"!

את היצירה היפהפייה הזאת, שראתה אור בספר בהוצאת הקיבוץ המאוחד לפני כמעט 20 שנה, אפשר עדיין לקנות. הנה, כאן, בקישור. 

שמו היה הומרוס. הוא חי ויצר במאה השמינית לפנה"ס. שתי יצירותיו הידועות ביותר, "האיליאדה" ו"האודיסיאה", שרדו תחילה כשירה שנמסרה בעל פה מדור לדור וכך נשמרה, עד שהועלתה לראשונה על הכתב, כמאתיים שנה אחרי שחיבר אותה.  

יש מי שסבורים שכלל לא היה אדם אחד כזה, ושאת האפוסים המפורסמים כל כך המיוחסים לו חיברו למעשה משוררים רבים. מכל מקום, שתי היצירות הללו, "האיליאדה" ו"האודיסאה", נשמרו למרבה המזל, ונותרו כנכס צאן ברזל של התרבות המערבית. 

"האודיסיאה" היא סיפור מסעותיו של אודיסאוס, מלך איתקה, לאחר ששב ממלחמתו בטרויה. זוהי פואמה ארוכה שמחולקת לעשרים וארבעה בתים, או "ספרים", המתארים את הרפתקאותיו של אודיסאוס במשך שתים עשרה השנים שבהן היה בדרכו הביתה. 

המשורר שאול טשרניחובסקי תרגם את שני האפוסים הללו, וגם כתב להם מבוא ובו ביאר, בין היתר, מהו אפוס: "בניגוד לסיפור-מעשה סתם, למשל לאגדה, האפוס מקבל צורה יציבה ומגובשת, הן בבניין והן במנגינה", ואת הדרך שבה התגלגלו לדעתו היצירות עד שנהפכו לאפוס: "ברבות הימים, כשכבר קיבל הסיפור את צורתו המגובשת, והתפתח בכמותו, הוא נופל בידי 'בעלי כישרונות', מחוננים בזיכרון טוב, ובכוח יוצרים ודמיון מפותח; הוא עובר לרשותם של 'בעלי מקצוע' בסיפור", כך עד שמגיע יוצר גאון "אמן אחד גדול" והוא, להערכתו של טשרניחובסקי, זה ש"צר את כל המחזורים ביחד, מאחד את כל הנוסחאות ומרכז את כולם מסביב למאור אחד גדול ביותר". 

טשרניחובסקי מספר במבוא גם על הספק בעניין מלחמת טרויה, האם אלה "דברים שלא היו ולא נבראו על מלחמות שלא היו ולא נבראו ועל עיר של נבראה מאת משורר שלא היה ולא נברא, אלא משל היה"? אפשר למצוא את התשובה לשאלה, כך הוא כותב, בתגליתו של  הארכיאולוג הגרמני היינריך שלימן שהאמין בסיפור על טרויה, ואכן, הגיע למקום המשוער שבו שכנה, חפר באדמה, "וגילה את האגדה הנפלאה, את חלום נעוריו, ומצא את טרויה שלו על מסד מגדלה הגדול אשר מרמתו השקיפו הזקנים והלנה המלכה על פני צבא הצרים", כדברי טשרניחובסקי. 

אחד הסיפורים המוכרים ביותר שנשארו מ"האודיסיאה" הוא זה של הסוס הטרויאני: המתנה האפלה והמסוכנת שהונחה לפתחה של העיר הנתונה במצור, סוס עץ גדול שהסתתרו בתוכו חייליו החמושים של אודיסאוס. אנשי טרויה הכניסו את הסוס לעירם ולעת לילה פרצו מתוכו החיילים וכך הצליחו להביס את טרויה. 

תיאור התכסיס של הסוס הטרויאני, מופיע בספר השמיני ב"אודיסאה", כאן בתרגומו של שאול טשרניחובסקי: 

אֵיךְ הִפְלִיגוּ בַיָּם כָּל-הָאַרְגֵּאִים בִּסְפִינוֹת
יְפוֹת-הַצְּלָעוֹת, וְשִׁלְּחוּ הָאֵשׁ בָּאֳהָלִים נָטָשׁוּ.
וְאֵלֶּה אֲשֶׁר הִתְאַסְּפוּ מִסָּבִיב לְאוֹדִיסֵס הַמְהֻלָּל,
בְּשָׁכְבָם בְּבֶטֶן הַסּוּס, הִגִּיעוּ עַד שׁוּק אַנְשֵׁי טְרוֹיָה,
יַעַן הִכְנִיסוּם הַטְּרוֹיִים, הֵמָּה בְּעַצְמָם, לַמְּצוּדָה.
כָּכָה עָמַד הַסּוּס שָׁם, וְהֵמָּה מִסָּבִיב מַכְבִּירִים
מִלִּים אֵין לָהֶם שָׁחַר, כִּי נִפְרְדוּ שְׁלשׁ עֲצוֹתֵיהֶם:
לַהֲרֹס בִּנְחשֶׁת אַכְזְרִיָּה בִּנְיַן הָעֵצִים הַנָּבוּב,
אוֹ לְהַסִּיעוֹ לַמְּצוּדָה, לְהַפִּילוֹ מִשָּׁם מִן-הַסְּלָעִים,
אוֹ לְהַשְׁאִירוֹ, – וְהָיָה אוֹת-חַטָּאת וְתִפְאֶרֶת לָאֵלִים.
וְקָמוּ וְהָיוּ הַדְּבָרִים, הָעֵצָה הַיְעוּצָה נֶעֱשָׂתָה,
יַעַן כִּי נִגְזְרָה כְלָיָה עֲלֵיהֶם, לִכְשֶׁתִּפָּתַח
עִירָם לְסוּס-עֵץ הָאַבִּיר, אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ כָּל-טוֹבֵי
חֵיל-הָאַרְגֵּאִים לְהָבִיא כִלָּיוֹן וּמָוֶת לַטְּרוֹיִים.
שָׁר אֵיךְ הֶחֱרִיבוּ בְּנֵי-הָאֲכַיִּים הַקִּרְיָה,
פּוֹרְצִים מִבֶּטֶן הַסּוּס, וּבְגִיחָם מִמְּקוֹם מַאֲרָבָם,
אֵיךְ פָּנוּ אִישׁ לְעֶבְרוֹ, מְהָרְסִים הָעִיר הַנִּשָּׂאָה,
אֵיךְ הִתְפָּרֵץ אוֹדִיסֵס, וּכְמַרְאֵה אָרֵס מַרְאֵהוּ,
עִם-מֶנֶּלָּאוֹס הַדּוֹמֶה-לָאֵלִים אֶל-בֵּית דֵּאִיפוֹבּוֹס,
אָסַר בִּגְבוּרָה וְעֹז-לֵב מִלְחֶמֶת הַמָּגוֹר וְהַדָּמִים,
וְנִצַּח לְבַסּוֹף, כִּי לִימִינוֹ עוֹמֶדֶת אַתֵּנָה הַנְּדִיבָה. 

צמד המילים "סוס טרויאני" נהפך למושג. כך למשל מכנים תוכנה מתחזה ומסוכנת, שאינה מועילה למשתמש אלא מזיקה לו אם הוא  מוריד אותה אל המחשב שלו.

ברברה טוכמן, בספרה מצעד האיוולת ניתחה את טעותם של תושבי העיר הנצורה, ובדקה מדוע לא הטו אוזן לחשדותיהם, התעלמו מהם והתפתו להכניס את הסוס אל תחומי עירם.  

השם אודיסאוס זכה לקיום משלו. כך למשל נושא אותו הספר יוליסס של ג'יימס ג'ויס, כמו גם השיר "אודיסאוס" של אלפרד טניסון. גם המילה "אודיסאה" חדרה לשפה כמושג, ולא רק במשמעות של "כינוי למסעות ולנדודים ארוכים, מלאים קשיים ואירועים יוצאי דופן ומסוכנים", על פי מילון רב מילים. היא משמשת רבים. הנה דוגמאות אחדות מתוך רבות לאינספור: "תוכנית אודיסיאה" למדענים צעירים; כתב עת "אודיסאה", מרכז מעבדות "אודיסאה", סרט מדע בדיוני "2001 אודיסאה בחלל" של סטנלי קובריק, ואפילו אולמות אירועים שהומרוס העניק להם את שמם…   

מפעים לחשוב על כך שרעיון או שם שנטבעו לפני אלפי שנים בשורות של שיר ממשיכים להתקיים עד עצם היום הזה, והם עדיין משמעותיים. 

את הפואמה השלמה אפשר לקרוא כאן במלואה.

הלא יְבַכּוּ

יָשַׁבְנוּ יַחַד בָּעֶרֶב חֲרִישִׁי
אֲנִי פָּרַסְתִּי לֶחֶם חַי
אַתָּה גְּבִינָה מָרַחְתָּ
הַחֲמִימוּת זָרְמָה בֵּינֵינוּ
דֶּרֶךְ הַשֻּׁלְחָן.

הַמּוֹלִיכוּת שֶׁל הַפוֹרְמַיְקָה
גְּבוֹהָה מְאוֹד
וְאוֹר הַנֵּאוֹן לֹא מַשְׁאִיר צְלָלִים

*

אַל תֵּלֵךְ
חֹשֶׁךְ בַּחוּץ
שְׁעַת הַכִּשּׁוּף עוֹד לֹא תַּמַּה.

אַל תֵּלֵךְ
הַלֹּא יְבַכּוּ
אֶת כַּף יָדְךָ הַחַמָּה.

אַל תֵּלֵךְ
הַזְּמַן עוֹד קָצָר
אֵינְסוֹף דּוֹאֶה מֵעָלֶיךָ.

אַל תֵּלֵךְ
יִהְיֶה כָּל כָּךְ קַר
הֵי, שָׁכַחְתָּ אֶת מִשְׁקְפֶיךָ.

קול של ציפור ראשונה

בִּקַּשְׁתָּ
הַשְׁאִירִי דֶלֶת פְּתוּחָה
אָמַרְתָּ שֶׁלא תְצַלְצֵל.
אָמַרְתָּ
שֶׁאִם אֶהֱיֶה נְבוֹכָה
אֲפִילוּ לא תִתְנַצֵל.

נִדְמֶה שֶׁחִיַּכְתָּ
לְתוֹךְ הַשְׁפוֹפֶרֶת
בִּקַּשְׁתָּ
שֶׁלא אֶהֱיֶה מְאֻפֶּרֶת
אָמַרְתָּ
בְּשֶׁקֶט אָבוֹא אֶל חַדְרֵךְ
לא אָעִיר אוֹתָךְ מִשְׁנַתֵךְ.

בּוֹא אֵלַי

הַשַּׁחַר מַפְצִיעַ
דַּלְתִּי פְּתוּחָה

שׁוֹמֵעַ?

קוֹל שֶׁל צִפּוֹר
רִאשׁוֹנָה
אוּלַי יוֹנָה

*

יַחַד הָיִינוּ צִפּוֹר
כָּנָף מוּל כָּנָף
נוֹסֶקֶת לָאוֹר
לא חוֹשֶׁבֶת
עַל מַה יִהְיֶה
כְּשֶׁתַחְזוֹר
לא בּוֹחֶרֶת נָתִיב
לא מְחַכָּה לָאָבִיב
פּוֹרֶצֶת אֶל עַל
נוֹצָה וְתַלְתַּל
יַחַד הָיִינוּ צִפּוֹר
נוֹסֶקֶת לָאוֹר

הַתְכֵלֶת הָרַךְ
הָיָה לָנוּ נוֹף
הָיָה לָנוּ חוֹף
שַׁלְוָה וּמִסְתּוֹר
הַזְמָן נֶעֱלַם לוֹ
וְכָל הָעוֹלָם
לא הָיָה קַיָּם
הָיָה רַק אוֹר
כָּנָף מוּל כָּנָף
יַחַד הָיִינוּ צִפּוֹר
בַּתְּכֵלֶת הָרַךְ

חֵץ

נִנְעַץ בַּכָּנָף
הָיִינוּ צִפּוֹר נְעוּצָה
עַל שֶׁבֶר עָנָן

הדים וצללים

כְּשֶׁרָצִיתִי – עָצַמְתִי עֵינַיִם
וְהוּא הוֹפִיעַ מוּלִי
כְּחָתָן עַד קְצוֹת הַשְּׂפָתַיִם
לְהָרִיחַ פְּלוּמַת שְׂעָרִי עַל הָעֹרֶף.
כְּצוֹרֵף הָאוֹרֵב לָאוֹר לְלָכְדוֹ בְּכַפָּיו
הוּא אָרַג בְּגֵוִי תַּכְשִׁיטִים נִזְרָמִים שֶׁל זָהָב.

*

הֵדִים וּצְלָלִים לא יְכוֹלִים לַגַעַת בָּעוֹר.
מִבַּעַד לַגוּף הֵם חוֹלְפִים מוֹתִירִים קוֹר.
לא הֵם יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת גַעֲגוּעֵי הָעוֹר.

*

הַצִּיּוּר שֶׁתָּלוּי עַל הַקִיר
נוֹעָד תְּחִלָּה לְהַזְכִּיר
שֶׁאֵינֶנּוּ.
שֶׁרַק הַמַּגָּע הַשָׁטוּחַ, הַקַר,
נִשְׁאָר עוֹד מִמֶּנּוּ.
הוּא הָיָה כָּל כַּךְ חַי
בְּקַלוּת יָכוֹלְתִי לִטְעוֹת.
הָיוּ אֲפִילוּ קוֹלוֹת
וְרֵיחַ וְטַעַם.
הַכֹּל כְּמוֹ פַּעַם.
אַחַר כָּךְ הִגִּיעוּ יָמִים אֲחֵרִים.
בִּיקוּרָיו נִהְיוּ נְדִירִים
וְאָבַד קוֹלוֹ מִן הַחֲלוֹמוֹת.

*

הוּא
מֵאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר.
אִם הָיִיתִי עוֹבֶרֶת
אֶת הַגָּדֵר
וַדַּאי
הָיִיתִי מַשִּׂיגָה אוֹתוֹ.
כְּמוֹ
שֶׁוַּדַּאי הָיִיתִי לוֹכֶדֶת
אֶת הַיָּרֵחַ
לוּ טִפַּסְתִּי עַל הָעֵץ
שֶׁבֵּין עֲנָפָיו הִתְחַבֵּא.

עורי משיל אותך

אֵיךְ מֵחַלוֹנְךָ
נִרְאָה הַשֶׁלֶג
דוֹמֵם וְנֶעֱרָם עַל הֶהָרִים

דְמוּתְךָ
בְּלָבָן מוֹלֶכֶת
עַל הַכְּסָתוֹת וְהַכָּרִים.

שְׁתִיקָה
נִמְלָא הַחֶדֶר
כְּמַשֶׁהוּ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַחְדוֹר

אֲבָל סְדָקֵיהָ
תָּסְסוּ בְּאוֹר.

רָאִינוּ אֶת הַשֶׁלֶג
שֶׂזָרַק שֵׂיבָה בַּהַר

הַזְמַן הַהוּא
עָרִיץ וְנֶהֱדָר
עֲדַיִין הֵד מוּכָּר.

הַיִינוּ יְלָדִים
וְלַחַלוֹן מִסְגֶרֶת
עַכְשָׁיו נוֹפֵל הַגֶּשֶם
עַל הַמִּרְפָּסוֹת בַּלָאט
עוֹרִי מַשִׁיל אוֹתְךָ
לְאָט אַחַר לְאָט

*

לֵב שֶׁנִגְדַע בְּעוֹדוֹ בְּאִבּו לֹא מִזְדַּקֵּן
תָּמִיד עַל גָּדָה אַחַת תַּעֲמוֹד אַהֲבָתוֹ
עַל הַשְּׁנִיָּה אָהוּבָה שֶׁנָּטַשׁ אֶת הַקֵּן

הַקֵּן שֶׁהֵקִימוּ יַחְדָיו לְשַׁכֵּן בּוֹ אֶת מֶתֶק סוֹדָם
שְׁמוּרִים בּוֹ זִיעַ הַשְּׁרִיר הַסָּמוּי
פְּלֻמַּת הַשֵּׂעָר הַזָּהוֹב סָמוּר עַל הַזְּרוֹעַ
הֹלֶם הַדָּם

וְהֵם חַיִים יוֹמְיוֹם בִּמְּסִירוּת אֱמֶת
כְּאִלּוּ הוּא אַף פַּעַם אַף פַּעַם לֹא מֵת

*

הוּא מִתְרַחֵק מִשָּׁם, מַחְלִיק מִשָּׁם בְּסִירָתוֹ,
עִיגוּלִים עִיגוּלִים צִיְּרוּ מְשׁוֹטָיו עַל פְּנֵי הַמַּיִּם
שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ רִצְּדָה בַּגַּלִּים,
וְגַם בַּטִּפּוֹת הַזְּרוּיוֹת עַל עוֹר זְרוֹעוֹתָיו רִצְּדָה,
לֹא עוֹשִׂים אֵיפָה וְאֵיפָה
בֵּין זָהָב וְזָהָב.

©שושי שמיר

חָלְפוּ כְּבָר שֵׁשׁ שָׁנִים, אוּלַי הִגִּיעַ
הַזְּמַן לִכְתֹּב דְּבַר־מָה עַל הַלֵּדָה.
רַכִּים־רַכִּים יָרְדוּ מֵהָרָקִיעַ
גְּשָׁמִים מְעֹרָבִים בְּשֶׁלֶג דַּק.

וְלֹא יָדַעְתִּי שֶׁהִסְמִיךְ הַשֶּׁלֶג
בְּמֶשֶׁךְ כָּל אוֹתָן שְׁלוֹשִׁים שָׁעוֹת
שֶׁל הֱיוֹתִי לְסֵרוּגִין מֻפְשֶׁלֶת,
לְסֵרוּגִין כְּבוּלַת שַׁלְשְׁלָאוֹת.

רַכִּים־רַכִּים יָרְדוּ מֵהָרָקִיעַ
גְּשָׁמִים מְעֹרָבִים בְּשֶׁלֶג דַּק,
אֲבָל הַמְּיַלֶּדֶת לֹא הִגִּיעָה
וְדָם שָׁתַת מִפֶּתַח הַלֵּדָה.

וְרַק קוֹלָהּ בָּקַע מִן הַשְּׁפוֹפֶרֶת
בְּטוֹן אָמֶרִיקָנִי פַּרְבָרִי –
(שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא הָיְתָה אֵינָהּ מוּפֶרֶת):
לְבֵית־חוֹלִים גַּם אִם הַדָּם בָּרִיא.

מוֹנִית עָצְרָה. נָסַעְתִּי לַהֲדַסָּה
עֵין כָּרֶם. הַנָּהָג שָׁאַל: "לָלֶדֶת?"
מִבַּעַד לַחַלּוֹן הַדֶּרֶךְ טָסָה
וַעֲנָנֶיהָ תָּסְסוּ כַּלֶּתֶת.

נִדְמֶה שֶׁהַצַּלֶּקֶת שׁוּב נִפְתַּחַת.
מוּטָב אוּלַי שֶׁלֹּא אֶכְתֹּב דָּבָר
כִּי מִי יוֹדֵעַ מָה נִשְׁאַר מִתַּחַת –
שְׁאֵרִיּוֹת שִׁלְיָה? כְּפָפוֹת? צַוַּאר־

הָרֶחֶם וְהָרֶחֶם מַחְבִּיאִים בָּם
אֶת פֶּשַׁע הַסַּכִּין וְהָאִזְמֵל.
הַשְּׁבִיל שֶׁבְּסוֹפוֹ הָיִיתִי אִמָּא
נֶחְתַּךְ עָמֹק בַּגּוּף הַמִּתְנַמֵּל.

אֲנִי הוֹלֶכֶת לְאָחוֹר לְאֹרֶךְ
אוֹתָהּ צַלֶּקֶת לֹא־סְגוּרָה. נוֹתַר
חֲדַר־לֵדָה פָּתוּחַ כְּמוֹ סְחַרְחֹרֶת,
חֲדַר־לֵדָה פָּתוּחַ שֶׁבּוֹ תָּר

רֹאשִׁי אַחַר אוֹתוֹ הִדְהוּד טוֹטָלִי
שֶׁל דְּמֵי דְּמוּתֵךְ בַּחֶדֶר הַמּוּצָף,
לָכֵן חָזַרְתִּי וְקָרָאתִי "טָלִי"
כָּל פַּעַם שֶׁרֹאשִׁי חָזַר וְצָף.

שָׁקַעְתִּי וְחָזַרְתִּי וְהוּעַרְתִּי
בַּחֶדֶר הַגָּדֵל וְהַהוֹלֵךְ.
אֶל חֶדֶר תֵּשַׁע בָּא הַקֹּר הָאַרְקְטִי.
חָשַׁבְתִּי שֶׁשָּׁמַעְתִּי אֶת קוֹלֵךְ.

הָלַךְ לוֹ חֶדֶר תֵּשַׁע וְגָדַל.
הָלַךְ לוֹ וְגָדַל לְמִיקְרוֹקוֹסְמוֹס.
הָיִיתִי נְמָלָה בָּאוֹר הַדַּל
וּבְתוֹכִי תִּינֹקֶת אֶסְקִימוֹסִית.

לַחְזֹר כְּמוֹ נְמָלָה לְחֶדֶר תֵּשַׁע,
לַחְזֹר כְּמוֹ נְמָלִים מְעַקְצְצוֹת,
לַחְזֹר לְשָׁם כְּמוֹ לְזִירַת הַפֶּשַׁע
מִבְּלִי לָדַעַת שֶׁבַּחוּץ נוֹצוֹת

הַשֶּׁלֶג עָפוּ בָּאֲוִיר בְּלִי הֶרֶף.
מִבְּלִי לָדַעַת שֶׁחָלְפוּ שָׁעוֹת
רַבּוֹת כָּל־כָּךְ, וְיוֹם חָלַף וְעֶרֶב
וְלַיְלָה – לַיְלָה פְלוֹרוֹסֶנְטִי – אוֹת

שֶׁאֵין עוֹד פְּסִיכוֹאָנָלִיטִיקָאִית
שֶׁשְּׁמָהּ הוּא טָלִי. רַק הִדְהוּד מַקְנִיט.
לֵדָה בְּבֵית־חוֹלִים וְלֹא בַּבַּיִת.
קָרָאתִי "טָלִי" וּמוּלִי דָּנִית

הַדּוּלָה הִתְיַצְּבָה. דְּמוּתָהּ הוֹפִיעָה
מִבַּעַד לְחוֹמָה שֶׁל אֲטִימוּת.
אֲבָל הַמְּיַלֶּדֶת לֹא הִגִּיעָה
אֲפִלּוּ כְּשֶׁעָמַדְתִּי לָמוּת.

בְּמֶשֶׁךְ כָּל אוֹתָן שְׁלוֹשִׁים שָׁעוֹת
בַּחֲדָרִים סָבִיב פָּקַע הַבֶּכִי.
וְלֹא יָכֹלְתִּי כְּלָל וּכְלָל לִרְאוֹת
אֵיךְ הִיא תֵּצֵא מִתּוֹךְ רַחֲמִי, וְאֵיךְ הִיא

תָּגִיחַ דֶּרֶךְ כָּל שִׁכְבוֹת הַטְּרָאוּמָה.
הַזִּכְרוֹנוֹת הָיוּ לְפַח יָקוּשׁ.
הַבֶּטֶן הַגְּדוֹלָה גָּבְהָה וְרָמָה.
דּוּמָם נָפַל הַשֶּׁלֶג. קוֹל קִרְקוּשׁ

שֶׁל אִזְמֵלִים הֵחֵל לְהִשָּׁמַע.
כְּדֶרֶךְ כָּל הַנְּחָלִים הָלְכָה
הַמְּיַלֶּדֶת נַחַל אוֹ שֶׁשְּׁמָהּ
הַמְּיַלֶּדֶת לַחַן – שִׁכְחָה

הָפְכָה אֶת שְׁמָהּ לְדוּ־צְדָדִי. לְאֹרֶךְ
הַשֵּׁם הַמִּתְהַפֵּךְ הַזֶּה אֵלֵךְ,
כִּי שֶׁלֶג עַל הַלֵּב נָפַל כְּמֹרֶךְ
וְרַק אַחֲרֵי שָׁבוּעַ הִתְלַכְלֵךְ.

הַמְּיַלֶּדֶת לַחַן שֶׁאוֹמֶרֶת:
"צַוַּאר־הָרֶחֶם כְּבָר מָחוּק־מָחוּק",
הָלְכָה כִּי נִגְמְרָה לָהּ הַמִּשְׁמֶרֶת,
הָלְכָה וְלֹא הוֹתִירָה גַּם קְצֵה חוּט.

צַוַּאר־הָרֶחֶם כְּבָר הָיָה מָחוּק
חָמֵשׁ שָׁעוֹת. הָיְתָה פְּתִיחָה שֶׁל עֶשֶׂר.
שָׁלוֹשׁ שָׁעוֹת שֶׁל פִּיטוּצִין מָחוּ
כָּל זֵכֶר שֶׁל רָצוֹן חָפְשִׁי כְּאֵפֶר.

עַכְשָׁו אֲנִי חוֹזֶרֶת וְנִתְקַעַת
כְּמוֹ בַּפְּתִיחָה שֶׁל עֶשֶׂר בַּלֵּדָה,
כְּאִלּוּ מִתְהַפֶּכֶת בִּי הַפְּקַעַת
עֲדַיִן, הַכְּרוּבִית הַוְּרַדְרַדָּה

שֶׁלֹּא נָתַתִּי לָהּ לָצֵאת מִתּוֹךְ
רַחֲמִי, כִּי לֹא יָדַעְתִּי אֶת הַדֶּרֶךְ
הַחוּצָה. הָרוֹפְאִים צִוּוּ לַחְתֹּךְ
אוֹתִי מִן הֶחָזֶה וְעַד הַבֶּרֶךְ.

לַחְתֹּךְ מִן הַקַּרְסֹל עַד הַצַּוָּאר
עִם חֹמֶר שֶׁמַּרְדִּים שִׁשָּׁה סוּסִים,
לַחְתֹּךְ וּלְפַלֵּס בִּי מַעֲבָר
לִכְרוּב אֲפֹר־עֵינַיִם וּמַקְסִים.

וְכָךְ יָצָא שֶׁבַּחֲדַר־נִתּוּחַ,
כְּשֶׁכָּל גּוּפִי הָלַךְ לוֹ וְנָמוֹג
יָצְאָה לִי מִן הַפֶּצַע הַפָּתוּחַ
יַלְדָּה חָרְפִּית כִּכְרוּב סָגֹל עָמֹק.

(עַכְשָׁו הִיא כְּבָר בַּת שֶׁבַע וְשׁוֹאֶלֶת
כֵּיצַד חוֹתְכִים אֶת חֶבֶל הַטַּבּוּר,
הַאִם בִּקְצֵה הָאֵם תָּלוּי הַיֶּלֶד
וּמִשְׁתַּלְשֵׁל כְּמוֹ טֶלֶפוֹן שָׁבוּר?)

חָלְפוּ כְּבָר שֵׁשׁ שָׁנִים, חָלְפוּ כְּבָר שֶׁבַע,
חָלַף הַזְּמַן שֶׁבּוֹ הָיָה אֶפְשָׁר
שׁוּב לְהַפְשִׁיר מִקִּפְאוֹנוֹ אֶת שֶׁפַע
הַנַּחַל שֶׁקָּפָא לִפְנֵי שֶׁשָּׁר.

חָלְפוּ כְּבָר שֵׁשׁ שָׁנִים, חָלְפוּ כְּבָר שֶׁבַע.
נִטְרַק מוּלִי כְּבָר שַׁעַר הַבַּרְזֶל
שֶׁל גַּן וְשֶׁל בֵּית־סֵפֶר, וְאֵשֵׁב עַל
מִפְתַּן הַזְּמַן הָרַךְ וְהַנּוֹזֵל.

אֵשֵׁב לִי עַל מִפְתַּן הַזְּמַן שֶׁל דָאלִי,
אֵשֵׁב לִי מוּל שָׁעוֹן גָּדוֹל נוֹזֵל.
הַפְּסִיכוֹאָנָלִיטִיקָאִית טָלִי
הֲלֹא הָלְכָה גַּם הִיא לַעֲזָאזֵל.

האם המחזאי האנגלי כריסטופר מארלו (1564-1593) היה סוכן חשאי של אליזבת, מלכת בריטניה? האם נרצח כשהיה רק בן עשרים ותשע, בשל אותה פעילות? אולי בכלל ביים את מותו ונס לאירופה כדי להציל את נפשו? האם היה יהודי? האם הכיר את ויליאם שייקספיר, בן תקופתו, והשפיע על כתיבתו, או שאולי בעצם הסתווה בדמותו של שייקספיר, ולמעשה הוא זה שכתב את מחזותיו של האחרון? כל השאלות הללו אופפות את דמותו של כריסטופר מארלו, ורב הנסתר על הגלוי. 

לפחות את התהייה האחרונה, הזהות בין מארלו לשייקספיר, ניסו להפריך במחקר שנערך במחלקה למתמטיקה של אוניברסיטת בר אילן. במחקר נבחנו טקסטים שונים באמצעות מחשב. החוקרים הצליחו לגלות אם כתב אותם גבר או אישה, או אם מי שחתום עליהם אכן כתב אותם, או שזהותו זויפה. טקסטים הם "כמו חומר גנטי לבדיקת DNA, או כמו טביעת אצבעות במעבדה לזיהוי פלילי", הסביר החוקר, פרופסור משה קופל, שלהערכתו שייקספיר ומארלו היו שני כותבים שונים. 

אחת מיצירותיו הידועות ביותר של כריסטופר מארלו הייתה שיר פיתוי אידילי, "הרועה הלהוט, לאהובתו" (כאן בתרגומי, שראה אור לראשונה בספרי מה המים יודעים על צמא, ספרי עיתון 77):

הֲיִי שֶׁלִּי, חֲיִי אִתִּי,
נוֹכִיחַ ענֶֹג אֲמִתִּי,
שֶׁעֵמֶק, גֶּבַע, גַּיְא, שָׂדֶה,
אוֹ סֶלַע מְחֻסְפָּס נוֹתֵן.

נֵשֵׁב בְּיַחַד עַל מָצוֹק
נִרְאֶה רוֹעִים שָׁם מֵרָחוֹק,
לְיַד נָהָר שֶׁטִּפְטוּפוֹ
הוּא רֶקַע לְשִׁירַת צִפּוֹר.

אַתְקִין לָךְ שָׁם מִטַּת שׁוֹשָׁן,
צְרוֹרוֹת נִיחוֹחַ מֵהַגַּן
כִּפָּה זְרוּעָה זֵרֵי פְּרָחִים
וגְםַ גְּלִימַת עָלִים אָכִין.

שִׂמְלָה מִצֶּמֶר מְשֻׁבָּח
אוֹתוֹ מֵהַשֵּיׂוֹת אֶקַּח,
אַנְפִּילאָותֹ פַּרְוָה לַקֹּר,
לָהֶן אַבְזָם זָהָב טָהוֹר.

אַבְנֵט נִצָּן, שֶׁמְּעֻטָּר
בָּאַלְמֻגִּים וּבְעִנְבַּר,
הָענֶֹג רַב וַאֲמִתִּי,
הֲיִי שֶׁלִּי, חֲיִי אִתִּי,

כָּל שַׁחַר בְּמָחוֹל רוֹעִים
יַצְהִילוּ אֶת לִבֵּךְ, אָז אִם
הָענֶֹג רַב וַאֲמִתִּי,
הֲיִי שֶׁלִּי, חֲיִי אִתִּי.

השיר התפרסם לראשונה ב-1599, שש שנים אחרי מותו של מארלו, והוא נחשב אחד השירים הפסטורליים הראשונים מתקופת הרנסנס האנגלי. הוא עורר את תגובתו של סר וולטר ראלי (1618-1552), שהיה סופר, משורר, חייל, איש חצר המלכות ומגלה ארצות אנגלי. ראלי כתב שיר פארודי שבו האישה "הנימפה" שאותה ניסה הרועה לפתות בשירו של מארלו, משיבה לרועה בלגלוג ובעצם "נוזפת" במארלו על התמימות הילדותית שבה כתב את שירו של הרועה. "תשובתה של הנימפה לרועה" (כאן בתרגומי):

לוּ הָעוֹלָם הָיָה צָעִיר
אוּלַי הָיִיתָ בִּי מֵעִיר
רָצוֹן לְעֹנֶג מִתְלַהֵט,
לוּ כָּל רוֹעֶה דִּבֵּר אֱמֶת.

בְּיוֹם שֶׁבּוֹ סְלָעִים קוֹפְאִים
הַצּאן יֻחְזַר לַדִּיר אַף אִם
כָּל הַנָּהָר הַקַּר זוֹעֵם
וּפִילוֹמֶלָה תֵּאָלֵם.

פְּרָחִים נוֹבְלִים, אֶת הַשָּׂדוֹת
מֵבִיס הַחֹרֶף לְבַדּוֹ
לָשׁוֹן שֶׁל דְּבָשׁ, הַלֵּב הוּא מַר,
אָבִיב חוֹשֵׁק, אַךְ סְתָו אַכְזָר.

זֵרֵי פְּרָחִים וַחֲצָאִית,
מִגְבַּעַת שֶׁאֶחְבֹּשׁ תָּעִיד
עַל הִתְרַפְּטוּת וּבְלָאי נֶחְרַב,
שִׂמְחַת טִפְּשׁוּת, חָכְמַת רָקָב,

גְּלִימַת קִיסוֹס, אַבְנֵט וְגַם
עִטּוּר עִנְבָּר, אַלְמוֹג, אַבְזַם
לֹא יְפַתּוּ לִחְיוֹת אִתְּךָ,
לָבוֹא לִהְיוֹת אֲהוּבָתְךָ.

אִם נְעוּרִים נָאִים יוּכְלוּ
לְהִמָּשֵׁךְ בְּלִי שֶׁיִּכְלוּ
אָז בְּחֶמְדַּת עִנּוּג אֶבְחַר
לִחְיוֹת אִתְּךָ, אֲהוּבָתְךָ.

ראלי בחר בתבנית שירית זהה לזאת של מארלו: שורות של שמונה הברות וחריזה הדוקה ומדויקת. הוא חושף את האידיאליזציה הילדותית המצטיירת בשירו של מארלו: האישה המפוקחת אינה הולכת שבי אחרי ההבטחות חסרות השחר לחיי תענוגות בטבע. היא יודעת שרועים חייבים לטפל בעדרים שלהם, גם כשמזג האוויר קשה; יודעת שאחרי האביב והקיץ מגיע החורף, הפרחים נובלים והיופי מתפוגג, לא רק זה של הטבע, אלא גם של בני האדם, שלא מובטחים להם נעורי נצח והשתובבויות שמחות.  

שני השירים והדיאלוג ביניהם העניקו השראה ליצירות רבות, מאז שנכתבו ועד היום. יוצרים רבים, ביניהם ג'ון דאן, ס' דיי לואיס, דורותי פארקר ואחרים הגיבו אל השירים ביצירותיהם. "הרועה הלהוט, לאהובתו" ו"תשובתה של הנימפה לרועה" הולחנו, וגם צוטטו בסרט האמריקני "The Private Lives of Elizabeth and Essex" משנת 1939.

הם מופיעים באנתולוגיות ובקובצי שירים. הוויכוח בין ראלי למארלו, שהחל להתנהל אחרי מותו של האחרון, נמשך אם כן, כבר יותר מארבע מאות שנה. 

תרגומו של שמעון זנדבק לשירו של מארלו, כפי שהופיע בספר שיר אהבה בהוצאת חרגול / עם עובד

תרגומו של שמעון זנדבק לשירו של וולטר ראלי, כפי שהופיע בספר שיר אהבה בהוצאת חרגול / עם עובד

השיר ראה אור בגיליון הו! 17

כריסטינה רוזטי, תרגום: עופרה עופר אורן

כריסטינה רוזטי, תרגום: לאה נאור

"Christina Rossetti, "Remember

קישור לדף בגיליון מאזניים

תרגומי הסונטות מאת משה זינגר: