Sonia Purnell: a woman of no importance

"ספר מרתק כמו מותחן, קשה להניח אותו," כתבו בניו יורק טיימס על הספר A Woman of no Importance , ובחרו בו, לצד כמה עיתונים נוספים, כספר העיון הטוב ביותר שראה אור ב-2019. הוא אכן מרתק ואפילו מעורר השתאות.

הביוגרפית סוניה פרנל מגוללת בספר את סיפור גבורתה יוצא הדופן של וירג'יניה הול, אישה אמריקאית קטועת רגל שפעלה בצרפת בזמן מלחמת העולם השנייה, הקימה בכוחות עצמה מחתרת מקומית שמנתה אלפי בני אדם, הדריכה, פיקדה, הנחתה ושימשה דוגמה אישית ללוחמיה. הגנרל אייזנהאור העריך בדיעבד שפעילותה קיצרה את המלחמה בשמונה או תשעה חודשים, שכן אחרי הנחיתה בנורמנדי הפעילה וירגי'ניה הול את הכוחות שאימנה. בנות הברית ציידו אותה ואת לוחמיה בנשק (וגם באוכל, כסף, תרופות ואפילו ב"פינוקים" כמו התה האהוב עליה), שאותו הצניחו בתיאום אתה, לתדהמתם של הצרפתים שגייסה ואימנה. בשלב מסוים אפילו ציידו אותה במכשיר טלפון "s-phone"', שאתו יכלה לתקשר מהקרקע ישירות עם הטייסים. בעזרת הנשק עיכבו היא ואנשיה את תנועתם של הגרמנים: פוצצו גשרים, הסיטו רכבות ממסילותיהן, הרסו כבישים ומוטטו עמודי טלפון, וכך שיבשו את היכולת של הגרמנים לנוע ולהשיב מלחמה שַׁעְרָה.

עיקר הפעילות של הרזיסטנס (תנועת ההתנגדות המחתרתית) התרחשה אחרי D-Day, כלומר, אחרי שבנות הברית הגיעו אל חופי אירופה והחלו באופנסיבה שנעה ממערב למזרח, אבל וירג'יניה הגיעה לצרפת כבר ב-1941, יצרה את הרשת והכינה את הלוחמים. היא הגיעה לעיר ליון, ששכנה באזור של צרפת החופשית, זאת שלא שלט בה גנרל פטן שנכנע לגרמנים בלי קרב, שיתף אתם פעולה והקים את משטר וישי. באותה תקופה מעטים היו הצרפתים שרצו להיאבק בגרמנים. רבים חשו מובסים וחלשים ולא האמינו שיוכלו לגבור על צבא הכיבוש הגרמני, אחרים הלכו שבי אחרי התעמולה הפרו גרמנית. לדבריה של מחברת הספר, פטן הצליח לשכנע רבים שיש כבוד בתבוסה. 

אחרי שהקימה את הרשת שלה, הוטל על וירג'יניה לרסן את האנשים ולחכות, לא להניח להם לפעול בטרם עת, גם אם התנקשויות ומעשי חבלה נראו להם מפתים. עם זאת, כמה מפעילי הרזיסטנס, בהם גניקולוג צרפתי ד"ר ז'אן רוסט (Jean Rousset) ונשים בזנות, פעלו בחשאי, למשל – הדביקו גברים מנאמני משטר וישי במחלות מין, או דלו מהם מידע חשוב ומועיל. 

בשלב מסוים, זמן רב לפני D-Day, הפליל סוכן כפול רשת שלמה של מרגלים וכולם נשבו. "כל עתיד המודיעין של בנות הברית נסמך על אישה אחת, שלאורך מרבית חייה הבוגרים זלזלו בה", כותבת מחברת הספר, זלזלו – לא רק מפני שהייתה אישה, אלא גם בגלל רגלה הקטועה, אם כי זאת מעולם לא הפריעה לה לפעול כנדרש. כך למשל כשנאלצה לנוס מצרפת  (אך שבה אליה!), חצתה את הרי הפירינאים בתנאי מזג אוויר בלתי אפשריים, קור ושלג, טיפסה על מדרונות תלולים וירדה מהם, צעדה במשך יותר מיומיים, למרות כאבי התופת והגדם שדימם במגע עם הפרוטזה. המעשה נשמע בלתי אפשרי, אבל אכן קרה! 

אחת הפעולות המדהימות שווירג'יניה יזמה, תכננה והוציאה לפועל הייתה שחרורם הבלתי אפשרי של שנים עשר לוחמים מתוך כלא מוזק (Mauzac), ליד העיירה ברז'רק. בין היתר, הצליחה להבריח פנימה מכשיר קשר שסייע להם כמובן. הגרמנים היו אמנם מצוידים במכשירי איתור, אבל לא העלו בדעתם שהתקשורת של האסירים מתבצעת מבין כותלי הכלא עצמו! הול נעזרה באשתו של אחד האסירים שהביאה לו אוכל, שכלל קופסאות שימורים של סרדינים. האסירים השתמשו בהן כדי לייצר מפתח לדלת. את התבנית למפתח עיצב אחד מהם מלחם. תיאור מעשה הבריחה מפעים יותר מכל ספר מתח בדוי.  

שירותי הביון האנגלים הם אלה שהכשירו את וירג'ינה לפעול בצרפת, אבל, כפי שאמרה סוכנת אחרת, "הם ניסו ללמד אותנו משהו שלא ידעו בעצמם". אף צבא זר לא פלש לאנגליה במשך יותר מאלף שנה, ולא היה להם מושג עד כמה האויב שנגדו נלחמו אכזר ונטול עכבות. סוכנים אנגלים שהגיעו לצרפת שגו לפעמים בפרטים מהותיים שיכלו להסגיר אותם בקלות. כך למשל החזירה פעם וירג'יניה סוכנת שהגיעה בשיער מסולסל-תמידית ("פרמננט") – כל מקומי היה מבחין בה מיד, כי בצרפת לא התאפשר בימי המלחמה הלוקסוס של תסרוקות כאלה. סוכנים היו צריכים ללמוד למשל שבבתי קפה בצרפת אסור היה למכור אלכוהול בימים זוגיים; שלא נהוג ללעוס מסטיק; שידיים בכיסים יסגירו מיד את זרותם. מי שלא ידע פרטים כאלה הסתכן בחייו. אכן, היו גם טעויות שעלו בחיי אדם: סוכן הגיע ובכיסו המפה של דירת המחסה במרסיי שבה יכלו סוכנים להתחבא, ובמקרה אחר הגיע סוכן ובכיסו שטרות כסף מזויפים שכל מספריהם הסידורים עוקבים. 

חרף כל הישיגיה, הקפידה הול לשמור על אנונימיות. המחברת מספרת על הקשיים שהיו לה במהלך הכתיבה באיתור ובתיעוד המעללים של וירג'יניה. "לוחמי גרילה לא מתכוונים לשמח היסטוריונים בעתיד בכך שישאירו תיעוד מסודר של כל המשימות שביצעו", כתבה, אבל חרף הקשיים הצליחה להגיע לעדויות וולמסמכים רבים, שמציירים את השתלשלות העניינים בדייקנות ופרוטרוט מרשימים. 

מעניינות מאוד גם המסקנות שהביוגרפית מגיעה אליהן. למשל: "במהלך הלחימה בצרפת שינתה וירגי'ניה הול לעד את תורת הריגול ואת האופן שבו תופסים נשים לוחמות, כי הוכיחה שנשים יכולות לחרוג מההתנהגות הנשית המקובלת ולקרוא תיגר על כל הסטריאוטיפים, אם רק נותנים להן את ההזדמנות".

בישראל אנחנו עדים כיום למאבקן של צעירות שתובעות שוויון בשירות הצבאי. לאחרונה הן מבקשות למשל להצטרף לסיירות ולשרת כלוחמות, לצד הגברים וכמוהם. תמיד הצטערתי לראות שבישראל פמיניזם ושחרור נשי נכרכים בשירות הצבאי. אבל משום מה כשמדובר באישה שלחמה בנאצים, נקודת המבט שלי משתנה, אולי מכיוון שהזוועה שהמיטו הנאצים על אירופה, ובעצם על העולם כולו, חד משמעית ומחרידה, ומובן מאליו שמי שרצה להילחם נגדם היה בצד הצודק. 

וירג'יניה הול חלמה לשחרר את צרפת כי אהבה את המדינה, שבה חיה כמה שנים בצעירותה. "הלהט והרצון להתנגד לברבריות הצפויה [להגיע לצרפת] הניעה אותה לסכן את חייה כדי להגן על ארצה השנייה." לפני שארצות הברית הצטרפה למלחמה, בעקבות ההתקפה היפנית על פרל הארבור, כעסה וירג'יניה על הבדלנות האמריקנית", כי "ראתה במו עיניה את המציאות תחת הכיבוש הפשיסטי" (ואחרי המלחמה הזדעזה מכך שארצה גייסה לשורותיה פושעי מלחמה נאצים, ביניהם את קלאוס ברבי, מפקד הגסטפו האכזר שפעל בעיקר בליון, כדי להיאבק באיום הסובייטי). אי אפשר להתכחש ליכולותיה, לתרומתה המכרעת למלחמה המוצדקת כל כך.

מדהים לקרוא איך אחרי הניצחון, כשווירג'יניה חזרה לארצות הברית וניסתה להשתלב בשורות הסי-איי-איי, היא זכתה שוב ביחס מזלזל, בשל נשיותה. באסרטיביות שלה ראו היסטריה מוגזמת. חשדו בה בשל חשאיותה, וסברו שיש לה מה לסתיר ולכן אינה מוכנה לספר בפרוטרוט מה עשתה במהלך המלחמה באירופה. נתנו לה תפקידים משרדיים, הרבה מתחת לרמה וליכולת שלה. 

כיום, אחרי מותה, היא זוכה סוף סוף לתהילה שהיא ראויה לה, ולא רק בספר שלפנינו: "וירג'יניה לא זכתה בהכרה הראויה במהלך הקריירה שלה בסי-איי-איי, אבל לאט לאט מסתמן שהמורשת שלה מוכרת ומובנת יותר. אלואיז רנדולף פייג', האישה הראשונה שזכתה בשנות ה-70 בתפקיד רם דרג בסי-איי-איי, דיברה על הנשים שנשלחו לאירופה בזמן מלחמת העולם השנייה וביססו את הפעילות בשטח למען 'אחיותיהן שבאו אחריהן'". ב-2018 סיפרה ג'ינה הספל, ראשת הסי-איי-איי הראשונה, כיצד "ניצבה על כתפיהן של גיבורות שלא חיפשו כבוד והכרה".

"כיום," מוסיפה הביוגרפית ומספרת, "וירג'יניה מוכרת רשמית בסי-איי-איי כגיבורה חד משמעית של המלחמה, מישהי שהקריירה שלה בסוכנות נבלמה בשל התסכול שלה מהממונים עליה, שלא איפשרו לה לבטא את כישוריה."

מנחם לדעת שווירג'יניה הול ידעה בכל זאת שמחות בחייה. היא ידעה אהבה, נישאה לאחד הלוחמים שלה, ובסופו של דבר מתה מוות טבעי, גם אם בטרם עת, כשהייתה בת שבעים ושש. ייתכן שלקתה בבריאותה בשל כל כדורי ההמרצה וההרגעה שנטלה במהלך המלחמה, כדי שתצליח לתפקד. ובכל זאת, הרי ראתה ברכה בעמלה. היא הייתה אפילו עדה ללכידתו של אחד הבוגדים המרים, כומר בשם רוברט אלש (Robert Alesch) שהיה סוכן כפול. אותו אלש שמעל באמונה, הסגיר רבים מחבריה, ושדד את רכושם, ולכידתו הייתה חשובה לה מאוד.

נראה שגם ההכרה המאוחרת בפועלה לא הייתה חשובה לה במיוחד. היא עשתה את מה שעשתה רק משום שהאמינה, יכלה ורצתה. טוב שסיפורה הובא בפנינו, שהרי אנחנו קיבלנו אולי את חיינו בזכותה. כמה אירוני השם של הספר: "אישה נטולת כל חשיבות". כך ראו אותה כל מי שלא הבינו מי היא, מה היא יכולה לעשות, ומה אכן עשתה. 

מאחר שקראתי את הספר באנגלית, הוא לא ראה אור בעברית, תרגמתי את הציטוטים בעצמי. 

השאר תגובה