אני זוכרת ריאיון עם ז'ראר גָרוּסט בתחנת הרדיו פרנס אָנְטֶר, שהותירה בי חותם עמוק. הצייר שלל את הטענה הרווחת לפיה אמן טוב מוכרח להיות משוגע. בתור דוגמה הוא נתן את ואן גוך, שנהוג לומר כי גאונותו כרוכה בטירוף הדעת שלו. גרוסט טען שאילו היתה לוואן גוך האפשרות להיעזר בתרופות העומדות לרשות הפסיכאטריה כיום, הוא היה משאיר אחריו יצירה שלמה אף יותר. הפסיכוזה מטילה מום חמור באמן כמו בכל אדם אחר.

Rien ne s'oppose à la nuit  Delphine de Vigan
לעברית: רמה איילון

בהמשך מספרת לוסיל על הימים שקדמו להתקף. היא גלמודה, בוכה ברחובות, בחנות סינית, בגאלרי לפאייט, קונה פסנתר ברחוב ויוויָין, ואז שלל חפצים ובגדים שבכלל לא מתאימים לה. בהמשך היא מספרת על לאקאן, לו שלחה מכתב ימים אחדים קודם ודרשה לראותו. כשהמזכירה אומרת לה שהוא לא יקבלה, לוסיל מבקשת לנוח מעט בחדר ההמתנה.

ברגע שהפסיכואנליטיקאי יוצא מהחדר ותוהה על נוכחותה היא מתנפלת עליו ותולשת את משקפיו בצעקות "תפסתי אותו!"

לאקאן סוטר על פניה, המזכירה מצליחה להשכיב אותה על הרצפה, ושניהם יחד משליכים אותה החוצה, בלי להזעיק עזרה.

הסצנה הזאת, במילותיה של לוסיל, מסבירה את הפנס בעין שעימו חזרה הביתה ערב לפני האשפוז.

כעבור שנים, בתקופה שהתעניינתי בסמינרים של לאקאן, שאלתי את לוסיל אם הסיפור נכון. האומנם התרחשו הדברים באופן הזה, כפי שתיארה? היא הבטיחה לי שכן.

בימיו האחרונים קיבל לאקאן מטופלים למשך עשר דקות בלבד, תמורת סכומי עתק, ומאחר שהיה חולה בסרטן שסירב לטפל בו, כבר לא התעניין בהם יותר. לא יותר מאשר באישה בעיצומו של התקף הזיות המופיעה לפתע פתאום במרפאה שלו. זה מה שאמרה לי לוסיל. מעולם לא ניסיתי לאמת את הגרסה הזאת. האמנתי לה.

Rien ne s'oppose à la nuit  Delphine de Vigan
לעברית: רמה איילון

אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הִיא מֵתָה מְנֻצֵחַת
עַל שֶׁלֹא שָׁמְרָה עַל הַיָּלֶד. חוֹמֶלֶת עַל כָּל צִפֹּרֶן, עַל פִּקַּת הַבֶּרֶךְ  השְׂרוּטָה, עַל הַתְּנוּךְ הָרַךְ, עַל הָאֶצְבַּע הַדְּקִיקָה הַמְפָרֶקֶת תַּלְתַּלִים.

הִיא מֵתָה רָצוֹא וָשׁוֹב בֵּין יְרִיעוֹת הָאהֶל
אֵיךְ הִנִיחָה לַיָּלֶד לַחְמֹק עַל קְצוֹת הָאֶצְבָּעוֹת בְּחָסוּת נְעִירָה וְשַׁחַר הַנֶּעֱרָם לְכֹבֶד עַפְעַפֶּיהָ.
שׁוֹמַעַת אֵיךְ נֶחְלָשׁ הֵד שְׁמוֹ
וְעִמּוֹ קוֹלָהּ הַקוֹרֵא אֵלָיו.

הִיא מֵתָה לֹא מְבִינָה אֵיךְ הִגִיר הָאִישׁ אֶת נֶפֶשׁ בְּנָהּ
וְהוֹתִירוֹ שָׁמוּט עַל אַחַד הֶהָרִים
חָתוּם בִּתְנוּעַת מַאֲכֶלֶת.

הִיא מֵתָה בְּשׁוּבוֹ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא
זְחִיחוּת נוֹהֶרֶת מֵעֵינָיו, עוֹטֶפֶת אוֹתוֹ בְּהִלָּת קְדוֹשִׁים מְעַנִים.
הַצְחוֹק הַמֻּכְחָשׁ שֶׁהִתְכַּוֵּץ בְּבִטְנָהּ
נַעֲשָׂה לְעֵין הַנַחְשׁוֹל. הִיא מֵתָה שֶׁמָּא יַעֲבֹר בְּסָמוּךְ לָהּ,
וְיָדֶיהָ הֲלֹא מְמֻשְׁמָעוֹת יְכַתְּרוּ אֶת גְרוֹנוֹ –

מֵעַתָּה אֵין הִיא וְהוּא יְכוֹלִים לָדוּר בְּאוֹתוֹ עוֹלָם. וּבְטֶרֶם יַהַדְפֶנָה מֵאָחוֹר כֹּח חֲסָר פָּנִים אֶל הַקְפִיצָה,
הִיא נֶאֶסְפָה אֶל מוֹתָהּ.

אָז מִי עוֹשֶׁה עִנְיָן מִנִּסִּים?
אֵינִי מַכִּיר מְאוּמָה מִלְּבַד נִסִּים,
כְּשֶׁאֲנִי פּוֹסֵע בָּרְחוֹבוֹת שֶׁל מֶנְהֶטֶן,
אוֹ מֵעִיף מַבָּט עַל גַּגּוֹת הַבָּתִּים אֶל הָרָקִיעַ,
אוֹ מְבוֹסֵס בָּרַגְלַיִם יְחֵפוֹת בָּחוֹף בְּקַו הַמַּיִם,
אוֹ עוֹמֵד מִתַּחַת לְעֵצִים בַּחֻרְשָׁה,
אוֹ מְשׂוֹחֵחַ בַּיּוֹם עִם אֲהוּב לִבִּי, אוֹ יָשֵׁן בַּלַּיְלָה
עִם אֲהוּב לִבִּי,
אוֹ יוֹשֵׁב לִסְעוֹד עִם כָּל הָאֲחֵרִים,
אוֹ מַבִּיט בַּזָּרִים הַיּוֹשְׁבִים מוּלִי בִּקְרוֹן הָרַכֶּבֶת,
אוֹ מִתְבּוֹנֵן בִּדְבוֹרִים  סְבִיב הַכַּוֶּרֶת בְּיוֹם קַיִץ,
אוֹ בַּחַיּוֹת הָרוֹעוֹת בַּשָּׂדוֹת,
אוֹ בַּצִּפּוֹרִים, אוֹ בְּנִפְלְאוֹת הַחֲרָקִים בָּאֲוִיר,
אוֹ בְּיִפְעַת הַשְּׁקִיעָה, אוֹ בַּכּוֹכָבִים הַנּוֹצְצִים
כֹּה שְׁקֵטִים וּבוֹהֲקִים,
אוֹ בַּקִּעוּר הֶעָדִין מֻפְלָא שֶׁל סַהַר חָדָשׁ בָּאָבִיב,
אֵלֶּה, וְכָל הָאֲחֵרִים, אֶחָד וּבְיַחַד, הֵם לִי נִסִּים,
הַשָּׁלֵם וְכָל אֶחָד מֵחֲלָקָיו, מֻבְהָק וּבִמְקוֹמוֹ.

בִּשְׁבִילִי כָּל שָׁעָה שֶׁל אוֹר וְשֶׁל חֹשֶׁךְ הִיא נֵס,
כָּל סֶנְטִימֶטֶר מְעֻקָּב שֶׁל חָלָל הוּא נֵס
וְגַם כָּל מֶטֶר מְרֻבָּע שֶׁל פְּנֵי הַאֲדָמָה,
כָּל חֵלֶק בִּפְנִימִיּוּתָהּ רוֹחֵש בּוֹ.

בִּשְׁבִילִי הַיָּם הוּא נֵס מִתְמַשֵּׁךְ,
הַדָּגִים הַשָּׁטִים – הַסְּלָעִים – תְּנוּעַת הַגַּלִּים – הָאֳנִיּוֹת
וּבָהֶן הָאֲנָשִׁים,
הָאִם יֵשׁ נִסִּים יוֹתֵר מְשׁוּנִים?

לעברית: עופרה עופר אורן ©

אה, מי מחשיב את הנס?
אשר לי, דבר איני יודע מלבד ניסים,
אם אפסע ברחובות מנהטן,
או אשגר מבטי מעל גגות הבתים השמימה,
או אבוסס ברגליים יחפות לאורך החוף בשפת הים ממש,
או אעמוד תחת עצים ביער,
או אשיח ביום עם מי שאהב,
או אישן במיטה בלילה עם מי שאהב,
או אסב לשלחן לסעודה עם השאר,
או אביט בזרים שמולי בנסיעה בקרון,
או אתבונן בדבורים טרודות סביב כוורת ביום קיץ לפני הצהריים,
או בבהמות הרועות בשדה,
או בציפורים, או בנפלאות החרקים באוויר,
או בנפלאות השקיעה, או בכוכבים הזורחיםכה שקטים ובהירים,
או בפיתול הדק, המעודן והיפהפה של מולד הלבנה באביב
אלה עם השאר, כולם כאחד, ניסים הם בעיני, מצביעים על הכלל,
אך מובהק כל אחד וקבוע במקומו.

כל שעת אור וחשכה נס היא בעיני,
כל זרת מעקבת בחלל נס היא,
כל אמה רבועה של שטח האדמה מחופה נס,
כל רגל במרחב הפנימי אותו רוחשת.

הים נס תמידי הוא בעיני,הדגים השוחים – הסלעים – תנועת הגלים –האניות ואנשים בהן,
מה ניסים מופלאים יש מאלה?

תרגום של אמלי מנור מתוך בלוג ב-דה מרקר קפה

ט וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת-בֶּן-הָגָר הַמִּצְרִית, אֲשֶׁר-יָלְדָה לְאַבְרָהָם–מְצַחֵק.  יוַתֹּאמֶר, לְאַבְרָהָם, גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת, וְאֶת-בְּנָהּ:

יד וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח-לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל-הָגָר שָׂם עַל-שִׁכְמָהּ, וְאֶת-הַיֶּלֶד–וַיְשַׁלְּחֶהָ.

חותם סינגולרי מובהק זה של עצמו [של דוסטוייבסקי] הוא אחת הסיבות העיקריות שבגללן קוראים נקשרים לסופר. האופן שבו אתה יכול פשוט לדעת, לעתים תוך שתיים-שלוש פסקאות, שמשהו נכתב על ידי דיקנס, או צ'כוב, או וולף, או סלינג'ר, או קוטזי, או אוזיק. כמעט בלתי אפשרי לתאר או להסביר את האיכות הזאת במישרין – לרוב היא באה לידי ביטוי כוַייבּ, כמעין ניחוח של רגישות מסוימת – וניסיונותיהם של מבקרים לצמצם אותה לשאלות של "סגנון" כמעט ללא יוצא מן הכלל צולעים.

תרגמה מסרבית: דינה קטן בן-ציון

 מעולם לא ראיתם מהומה כזאת בכל הבית כמו המהומה שמתרחשת כשדודי פוג'ר לוקח על עצמו לעשות משהו. נניח שהגיעה הביתה תמונה מחנות המסגרות, והיא עומדת בחדר האוכל ומחכה שיתלו אותה על הקיר. הדודה פוג'ר שואלת מה יעשו איתה, והדוד פוג'ר משיב: "אה. תשאירי את זה לי, ואתם, כולכם, אין לכם מה לדאוג, אני אטפל בזה."

ואז הוא מסיר את המעיל ומתחיל. הוא שולח את המשרתת להביא מסמרים בשישה פני, ואז שולח אחריה את אחד הילדים שיגיד לה באיזה גודל. ומאותו רגע הוא נכנס לעניינים ומשגע את כל הבית.

"עכשיו אתה ויל, לך ותביא לי את הפטיש," הוא צועק, "ותביא לי את הסרגל, תום, ואני אצטרך את הסולם, וכדאי שתביא גם כיסא מהמטבח ו… ג'ים! קפוץ למר גוגלס ותגיד לו: 'אבא מוסר ד"ש ומקווה שהרגל שלך בסדר, ושואל אם תוכל להשאיל לו פלס מים?' ואל תלכי מריה, כי אני צריך מישהו שיחזיק לי את המנורה; וכשהמשרתת תחזור שתצא שוב ותקנה חוט לתליית תמונות; ותום! איפה תום, בוא הנה, אני ארצה שתגיש לי את התמונה."

ואז הוא מרים את התמונה, ומפיל אותה, והיא מתפרקת. והוא מנסה להציל את הזכוכית, ופוצע את עצמו. ואז הוא מקפץ מסביב לחדר ומחפש את הממחטה שלו. הוא לא מצליח למצוא את הממחטה, כי היא בכיס של המעיל שהסיר, והוא לא יודע איפה הוא הניח את המעיל. כל בני הבית חייבים להפסיק לחפש את כלי העבודה ומתחילים לחפש את המעיל בזמן שהוא מנתר מסביב ומפריע להם.

"אין אף אחד בכל הבית הזה, שיודע איפה המעיל שלי? בחיים שלי לא ראיתי דבר כזה. אני נשבע לכם, שישה אנשים, ואף אחד מכם לא מסוגל למצוא מעיל שהסרת לפני חמש דקות! בחיי מכל ה…"

אז הוא קם, ומתברר לו שישב על המעיל, והוא צועק "טוב, אתם יכולים להפסיק לחפש! הנה, מצאתי אותו בעצמי. הייתי יכול באותה המידה לבקש מהחתול שימצא לי אותו, הוא היה מצליח בדיוק כמוכם."

ואז מבזבזים חצי שעה בחבישת האצבע שלו, ומביאים זכוכית חדשה ואת הכלים, והסולם והכיסא וגם נרות, והוא מתחיל מחדש, וכל המשפחה, כולל המשרתת והעוזרת, עומדים מסביבו בחצי גורן מוכנים לעזור. שני אנשים צריכים להחזיק את הכיסא, והשלישי עוזר לו לעלות עליו ומחזיק אותו, והרביעי מגיש לו מסמר, והחמישי מעביר לו את הפטיש. הוא לוקח את המסמר ומפיל אותו.

"הנה," הוא אומר בטון נעלב, "עכשיו נפל המסמר," וכולנו חייבים לרדת על ברכינו ולחפש אותו, בשעה שהדוד עומד על הכיסא ורוטן ורוצה לדעת אם אנחנו מתכוונים שהוא ימשיך לעמוד שם כל הערב.

בסוף נמצא המסמר, אבל אז הוא מאבד את הפטיש. "איפה הפטיש? מה עשיתי עם הפטיש? אלוהים אדירים! שבעה אנשים עומדים מסביב ומפהקים, ואף אחד לא יודע מה עשיתי עם הפטיש!"

וכשאנו מוצאים את הפטיש, נעלם הסימן שהוא סימן על הקיר במקום שבו צריך להיתקע המסמר, וכל אחד מאיתנו בתורו צריך לעלות על הכיסא שלידו ולראות אם הוא מצליח למצוא אותו; וכל אחד מאיתנו מגלה אותו במקום אחר, והדוד קורא לכל אחד טיפש ואומר לו לרדת מהכיסא. והוא לוקח את הסרגל ומודד שוב ומוצא שצריך לחלק שלושים ואחד אינץ' ושלוש שמיניות לשתיים, והוא מנסה לעשות את החשבון בראש ומתעצבן.

כל אחד מאיתנו מנסה לעשות את החשבון בראש, וכל אחד מקבל תוצאה אחרת וכולם לועגים זה לזה. בריב הכללי נשכחת המידה שאותה יש לחלק, והדוד פוג'ר חייב למדוד שוב.

הפעם הוא משתמש בחתיכת חוט, וברגע הקריטי הוא מטה את עצמו מעל הכיסא בזווית של ארבעים וחמש ומנסה להגיע לנקודה שנמצאת שלושה אינצ'ים מעבר להשגתו, החוט נשמט, והדוד נופל על הפסנתר.מנגינת פלאים מיוחדת במינה עולה פתאום כשראשו וגופו לוחצים בו זמנית על כל הקלידים.

הדודה מריה אומרת שהיא לא רוצה שהילדים יעמדו וישמעו מילים כאלה.

לבסוף מצליח הדוד פוג'ר לסמן שוב את הסימן, לוקח אליו את המסמר ביד שמאל, ולוקח את הפטיש,  ובמכה הראשונה הוא מועך את האגודל שלו ומפיל את הפטיש בצעקה על בהונות רגליו של אחד מאתנו. מריה מעירה בעדינות, שבפעם הבאה שהדוד פוג'ר מתכוון לתקוע מסמר בקיר, היא מקווה שיודיע לה בזמן, כדי שתוכל לעשות סידורים לעבור לשבוע לאימא שלה, בזמן שהוא עובד.

"או, אתן הנשים. אתן עושות עניין גדול מכל שטות עונה הדוד פוג'ר כשהוא מתרומם מהרצפה, "ואני דווקא אוהב את העבודות הקטנות האלה."

ואז הוא מנסה שוב, ובניסיון השני המסמר נכנס בקלות לתוך הגבס ואחריו חצי מהפטיש, והדוד פוג'ר מוטח אל הקיר בעוצמה שמסוגלת לרדד את אפו.

ואז אנחנו צריכים למצוא שוב את הסרגל ואת החוט, ועוד חור נפער בקיר; ולקראת חצות התמונה תלויה, עקומה ורופפת מאוד, והקיר בטווח של כמה יארדים מסביב נראה כאילו טיפלו בו בקלשון, וכולם תשושים ואומללים חוץ מהדוד פוג'ר.

"הנה, בבקשה," הוא אומר כשהוא יורד בכבדות מהכיסא על היבלת של העוזרת וסוקר בגאווה את המהפכה שחולל, "ויש כאלה שמזמינים בעלי מקצוע בשביל עבודה פשוטה כזאת. "

(THREE MEN IN A BOAT (To say nothing of the dog

לעברית: דני קרמן
מהדורה מוערת, עם מסלולי טיולים

מספיק להעביר סמסטר אחד בניסיון ללמד ספרות בקולג' כדי לקלוט שהדרך המהירה ביותר להרוג את החיוניות של סופר בעיני קוראים פוטנציאליים היא להציג את הסופר הזה בטרם עת כ"דגול" או "קלסי". מפני שאז הסופר הופך בשביל הסטודנטים למין תרופה או ירקות, משהו שהרשויות הכריזו שהוא "טוב בשבילם" ושהם "צריכים לאהוב", ובשלב זה נסגר העפעף השלישי של הסטודנטים וכולם פשוט מבצעים את התרגולת הנדרשת של ביקורת וכתיבת עבודות בלי להרגיש ולו דבר ממשי או רלוונטי אחד. זה כמו לשאוב החוצה את כל החמצן בחדר לפני שמנסים להדליק אש.

עד היום נשים מעטות מאוד מוכנות להילחם למען מה שהן חושבות ומרגישות באמת ביחסיהן עם גבר שהן מאוהבות בו.

רוב הנשים עדיין מוכנות לברוח ככלבלב שמיידים בו אבן, כשגבר אומר: "את לא נשית ותוקפנית, אַת מסרסת אותי."

לדעתי, כל אישה שנישאת לגבר שמדבר כך, או מתייחסת אליו ברצינות, ראויה לגורלה. כי גבר כזה הוא רודן שאינו מבין שום דבר על העולם שבו הוא חי.

גברים ונשים מילאו בעבר, וממלאים גם עתה, תפקידים רבים כל כך בחבָרות שונות. הגבר הזה הוא אפוא נבער, או פחדן שחושש לחרוג מההליכה בתלם…

כשאני כותבת את הדברים האלה אני מרגישה ממש כאילו אני מחברת מכתב שאשגר מהעבר אל העתיד. אני כל־כך בטוחה שכל מה שנראה לנו כיום מובן מאליו, יעבור מהעולם בעשור הבא.

The Golden Notebook, Doris Lessing

תודה שהגעת לכאן היום. אני רוצה לומר לך רק שבעיני העדות שלך רבת עוצמה ומפעימה, ואני מאמין לך. את מורה, נכון? טוב, אז את לימדת את אמריקה. יכול מאוד להיות שאצלך בכיתות מתחוללים רגעים דומים. עוררת השראה, הארת את אמריקה. עוררת השראה והענקת לנשים  אומץ ואת היכולת לקום ולהגיע אלינו כדי לדבר. עוררת השראה והארת את דרכם של הגברים באמריקה, וגרמת להם להקשיב למי ששרדו תקיפה מינית. וזהו שירות ציבורי חשוב מאוד, בין אם המינוי יאושר ובין אם לאו. ולכן המורים באמריקה, והציבור כולו, צריכים להתגאות מאוד במה שעשית.

גם אם לא נסכים היום על שום דבר, אני מקווה שחברי שתי המפלגות יסכימו שנדרש לך אומץ רב להגיע ולדבר, ואני חושב שאת ראויה להכרת התודה של אמריקה.

כמה שעות לפני שנפל אוריאל, בחור צנום ויפה כנערה, מקופלים היינו בשוחה הרדודה, בחול הרך. היתה שעת שחר מכוערת, והשמים והארץ בערו. אוריאל סיפר על מילאנו, ממנה הגיע שלשום, ואני על ניו-יורק, ממנה הגעתי לפני ארבעה ימים. אוריאל אמר שהוא מוכרח להכיר לי ילדה מקסימה, איריס, שאיך זה יתכן שאיננו מכירים, הרי נולדנו אחד בשביל השנייה, או להיפך.

הוא הכין סרט-כדורים חדש, מבהיק "למאג," ואני מצצתי דבוקה של סוכריית מנטה ממנת-הקרב כדי לרענן נשימתי משנת הלילה.

בטרם ניתנה פקודה לצאת מן השוחות ולרוץ קדימה, נפלה החלטה חפוזה בינינו לארגן מסיבה גדולה בביתו שבצפון תל-אביב, לאחר המלחמה.

אוריאל הבטיח לשלוח לי הזמנה מודפסת בזהב.

בצהריים היתה גם גופתו מונחה, מכוסה בשמיכה, ליד התאג"ד.
מוזר שחשבנו על מסיבה.

אני רוצה לשלוח לכם הזמנה לבכי. היום והשעה אינם חשובים, אך תוכנית הערב, אני מבטיח, תהא עשירה: בכי. נבכה שעות, וביחד כי לבד זה לא יוצא לי. משך כל המלחמה רציתי לבכות ולא יכולתי. עכשיו זה ילך, זה מוכרח ללכת. אין דבר שיעצור בעדנו.

אני אבכה על המתים שלי: אברהמל'ה, אילן, אמיתי, דודו, עוזי, יאיר, בני – ואתם תבכו על שלכם.

ויחד נבכה על החלומות מהם הקצנו, על הדברים הגדולים שהפכו קטנים, על האלים שהכזיבו, ועל נביאי-השקר שעלו לגדולה, על חוסר-הטעם, חוסר-הרצון, חוסר-הכוח, על ההווה שאין בו גם קרן אחת של אור, ועל העתיד שיהיה שונה לחלוטין.

נבכה על השכולים החדשים ועל האלמנות החדשות ועל היתומים החדשים, על הידידויות העזות שנחתכו, על האשליות שנופצו, על התיזות שהוכחו כחסרות-בסיס, האמיתות שנתגלו כשקרים, התוכניות שנרקמו ולא תצאנה לפועל ועל העצב שירד כענן על כל שמחה לנצח.

ונרחם על עצמנו, כי אנחנו ראויים לרחמים. דור אבוד שכמותנו לעם מיוסר בארץ אוכלת יושביה. החזקים בעלי הדעה, המפוכחים – לא יורשו לקחת חלק, הם אינם שייכים, בלתי רצויים. אח, כמה שנבכה, בכי-תמרורים נבכה, בכי-קורע-לב. בכי-גדול. בכי-פסיכודלי. נבכה ספלים מלאים. דוודים. נהרות נבכה.

נבכה אוקיינוס.

ומי שירגיש כי "נשבר", כי התרוקן לחלוטין, ואינו יכול עוד – ייצא בחשאי, על קצות אצבעותיו ייצא, לבל יהרוס את הערב. קרוב לוודאי שבאשמורת אחרונה אוותר לבדי.

אך תמיד – בעוד חודש, בעוד חודשיים, בעוד שנה – תוכלו לבוא שנית, הדלת פתוחה. ההזמנה בעינה, ומכאן ואילך אצלי תמיד אפשר לבכות.

ואת ירושלים – איך אפשר שלא? – נעלה על ראש בכיינו.

ארנון לפיד, "הזמנה לבכי", גבעת חיים איחוד, ינואר 1974.

(לדבריו של ארנון לפיד התוודעתי לראשונה מספרה של חנה יבלונקה, ילדים בסדר גמור)

 שָׁנָה-שָׁנָה בְּסֶפְּטֶמְבֶּר, כְּשֶׁזְּמַּן בָּתֵּי-הַסֵּפֶר מַתְחִיל
עוֹמְדוֹת בַּפַּרְוָרִים הַנָּשִׁים בַּחֲנֻיּוֹת-הַנְּיָר
וְקוֹנוֹת אֶת סִפְרֵי-הַלִּמּוּד וְהַמַּחְבָּרוֹת לְיַלְדֵיהֶן.
מְיׂאָשׁוׂת הֵן מְחַטְּטוֹת אַחַר הַפְּרוּטוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת
בְּאַרְנְקֵי-הַכֶּסֶף הַשְּׁחוּקִים, וּבוֹכוֹת
עַל שֶׁהַיֶּדַע כּהׁ יָקָר. וְאֵין לָהֶן מֻשָּׂג
כַּמָּה גָרוּע יֶדַע זֶה, אֲשֶׁר
נוֹעַד לְיַלְדֵיהֶן.

לעברית: ה. בנימין

התהליך מתחיל כשהילד עודנו כבֶן חמש או שש, עם כניסתו לבית הספר. ראשיתו בציונים, בפרָסים ובתעודות. מֶנטליות זו של מרוצי־ הסוסים, אופן החשיבה המכיר רק במנצח ובמפסיד, הם הגורם ל"הסופר א' מצליח, לא מצליח, להקדים בכמה צעדים את הסופר ב'. הסופר ב' מפגר אחריו. בספרו האחרון נתגלה הסופר ג' כמעולה מן הסופר ד'."'

מראשית ימיו מכשירים את הילד לחשוב כך: תמיד מתוך השוואה, תמיד מתוך מתן הדעת על ההצלחה או הכישלון. זוהי כמין שיטת עישוב: החלשים יותר ידיהם רפות והם נושרים. זוהי שיטה שנועדה ליצור מנצחים אחדים הנתונים תמיד בתחרות ביניהם. דעתי היא – אם כי לא זה המקום לעמוד עליה בהרחבה – כי הכישרונות שיש לכל ילד, ולא חשוב מהי מנת המשכל הרשמית שלו, יכולים לעמוד לו כל חייו, להעשיר אותו ואת כלל בני האדם, אם לא יראו בכישרונות אלה סחורה בעלת ערך מסוים בשוק ההצלחה.

עוד דבר שמלמדים בני אדם משחר ילדותם הוא לפקפק בכוח שיפוטם. מלמדים ילדים לבטל את דעתם מפני דעת בני-סמכא, מלמדים אותם כיצד לבקש דעות והחלטות של אחרים, ואיך לצטט מבואות וללכת בתלם.

כמו בתחום הפוליטי. מלמדים ילד כי הוא בן־חורין, דמוקרט ובעל רצון חופשי ומחשבה חופשית, כי הוא חי בארץ חופשית ומחליט החלטות בעצמו. ובה־בשעה הוא שבוי להנחות ולדוגמות של זמנו, שאינו מפקפק בהן משום שמעולם לא נאמר לו כי הן קיימות כל־עיקר. משמגיע הצעיר לגיל שעליו לבחור (עדיין אנו סבורים כי בחירה זו הכרחית) בין מדעי הרוח למדעי הטבע, הוא בוחר פעמים רבות במדעי הרוח משום שנדמה לו כי כאן ימצא אנושיות, חופש, אפשרות בחירה. אין הוא יודע כי כבר עוצב על-ידי השיטה; אין הוא יודע כי עצם הבחירה היא תוצאת הפרדה כוזבת המושרשת בלב התרבות שלנו. אלה החשים בזאת, והממאנים להפקיר עצמם להמשך תהליך העיצוב, נוטים לעזוב, מתוך מאמץ כמעט בלתי־מודע, אינסטינקטיבי, למצוא עבודה שבה לא יהיו חצויים ומסוכסכים עם עצמם. בכל המוסדות החברתיים שלנו, החל במשטרה וכלה בעולם האקדמי, החל ברפואה וכלה במדיניות, כמעט אין אנו נותנים דעתנו על העוזבים – על אותו תהליך של עזיבה הנמשך והולך בלי הפסק והמרחיק בשלב מוקדם מאוד את אלה שיש סיכוי שיהיו מקוריים ומתקנים, ומשאיר את אלה שנמשכו אל עיסוקם משום שכבר הם כָּאלה.

שוטר צעיר עוזב את המשטרה ואומר שאין מה שמוטל עליו לעשות מוצא חן בעיניו. מורה צעירה עוזבת את ההוראה לאחר שנפגע האידיאליזם שלה. התהליך החברתי הזה מתרחש בלי שישימו לב אליו כמעט –  אך חלקן רב בזה שהמוסדות החברתיים שלנו נשארים נוקשים ומדכאים.

ילדים אלה, שבילו שנים בתוך מערכת ההכשרה הזאת נעשים מבקרים ספרותיים ואינם מסוגלים לתת מה שהסופר, האמן, מבקש מהם באיוולתו שיפוט מקורי ורב־דמיון. מה שמסוגלים הם לעשות, ומה שהם מיטיבים לעשות, הוא לומר לסופר כיצד מתיישב ספרו או המחזה שחיבר עם דפוסי ההרגשה והמחשבה הרווחים – עם אקלים דעת הקהל. הם משולים לנייר לקמוס. הם שרוולי-רוח – אין ערוך להם, הם הברומטרים הרגישים ביותר לדעת הקהל. כאן יכול אתה לראות תמורות בהלך רוח והלך־מחשבה המתרחשות במהירות שתמצא כמוה רק בתחום הפוליטי – וזאת משום שכל מה שנתחנכו לו אנשים אלה הוא לחפש את דעותיהם מחוץ לעצמם, להסתגל לדמויות בנות-סמכא, ל'ידיעות נקלטות" – מונח מאיר עיניים מאין כמוהו.

אולי אין דרך אחרת להקנות לבני אדם השכלה. ייתכן, אך אני איני מאמינה בזאת. בינתיים מוטב היה לפחות לתאר את המצב כמו שהוא, לקרוא לדברים בשמם. באורח אידיאלי, מה שצריך היה לומר לכל ילד חזור ואמור כל שנותיו בבית-הספר, הוא בערך כך:

אתה נתון בתהליך שטיפת מוח. עדיין לא פיתחנו שיטת חינוך שאינה גם שטיפת מוח. צר לנו, אבל זה המיטב שיכולים אנחנו לעשות. מה שמלמדים אותך כאן הוא מזיגה של הדעות הקדומות הרווחות עתה והבחירות שבחרה התרבות המיוחדת שלנו. הצצה קלה בהיסטוריה תראה לך עד מה ארעיות כל אלה על־פי עצם טיבן. מלמדים אותך אנשים שהצליחו להתאים את עצמם למשטר מחשבה שקבעו קודמיהם. זוהי שיטה המנציחה את עצמה. אלה מביניכם שהם חסונים ואינדיבידואליסטים יותר מאחרים ישאבו מכך עידוד לעזוב ולמצוא דרכים לקנות השכלה בכוחות עצמם להכשיר את השיפוט העצמי שלהם. אלה שיישארו חייבים לזכור, תמיד ובכל עת, כי מעצבים ומקצצים אותם כדי להתאימם לצרכים הצרים והמיוחדים של החברה המסוימת הזאת.

The Golden Notebook, Doris Lessing
לעברית: ג' אריוך

עֶרֶב קַיִץ נִשְפָּך עַל רֹאשִי כְּמוֹ מַיִם חַמִּים
מֶַשהוּ עוֹלֶה בָּאֵש
חֶדֶר קוֹרֵס אֶל חֶדֶר
קוֹרֵס אֶל חֶדֶר
הוֹפֵך לְאֵפֶר
הַכֹּל בְּסֵדֶר
אֵין בֵּית סֵפֶר
הַכֹּל בְּסֵדֶר.

בלשון השירה הופכות מטאפורות במותן לקלישאות ריקות. בשפת היומיום מטאפורות שחוקות הן אדמת הסחף שמתוכה צומחים מבנים דקדוקיים. כמו שונית, המתהווה משכבה על גבי שכבה של שלדי אלמוגים מתים, מבנים חדשים בשפה נוצרים משכבות של מטאפורות מתות, שנסחפו ושקעו בנהר הזורם לעבר ההפשטה.

THE UNFOLDING OF LANGUAGE, Guy Deuetscher
לעברית: עמרי אשר

מאמר בניוזוויק, מה-18 במאי, 1997

שמה מלודי. אין לה מושג לאיזו מחלוקת היא גורמת. יש מי שהיו רוצים לירות בראשה. אחרים מבקשים להמית אותה ולשרוף את גווייתה. לה עצמה מציקים רק הזבובים הרוחשים סביבה.

מלודי, עגלה אדומה, הומלטה בישראל בשנה שעברה [1996], בכפר רגיל בגליל. אבל מבחינתם של לא מעט יהודים דתיים אין בה שום דבר רגיל. לפני כמה אלפי שנה, בימי בית המקדש הראשון והשני, נהגו לערבב במים את אפרה של עגלה אדומה שנשחטה במלאת לה שלוש שנים, והשתמשו בתערובת כדי לטהר בה את היהודים, לפני שאלה התקרבו אל בית המקדש בירושלים. כל זה חדל מאז שהרומאים החריבו את בית המקדש השני, בשנת 70 לספירה, מסבירים חוקרים. ישראלים מסוימים רואים במלודי אות מבשר לקראת המילניום החדש. אחרים רואים בה איום חמור על השלום במזרח התיכון.

הבולמוס שהתעורר נובע מכך שיהודים דתיים מסוימים סבורים כי  בואה של מלודי לעולם הוא אות משמים לכך שהמשיח קרב ובא.

מוסלמים רבים, וגם יהודים חילוניים, חוששים שמא הקיצוניים עלולים לראות בעגלה האדומה אות לכך שיש להחריב את מסגדי כיפת הסלע ואל אקצא, הממוקמים כיום במקום שבו שכן בית המקדש. כך תתאפשר לדעתם בניית בית מקדש יהודי שלישי. הדבר יחרחר, מן הסתם, מלחמה.

"הנזק הפוטנציאלי שנושאת בחובה העגלה הזאת גדול יותר מאשר הנזק הטמון בפיצוץ טרור רגיל," כתב העיתונאי דוד לנדאו בעיתון הישראלי המשפיע "הארץ". לנדאו הציע להיפטר מהעגלה מהר ובדיסקרטיות.

ייתכן שהוא מגזים, אבל יש לכך תקדים. בתחילת שנות ה-80 נעצר קומץ של קיצוניים יהודים. הם הורשעו בשל מזימה לפוצץ את שני המסגדים שעל הר הבית. והשאיפה לעשות זאת ממשיכה לפַעֵם בלבבות. גרשון סלומון ייסד את "נאמני הר הבית" לפני שלושים שנה כדי להביא לשחרור הר הבית ממה שהוא מכנה "כיבוש מוסלמי אימפריאליסטי." חסידיו מציבים מדי פעם אתגר בפני האיסור הממשלתי על תפילה של יהודים בכל מקום על הר הבית, חוץ מאשר בכותל המערבי. בעיני סלומון, מלודי היא אות – "עוד סימן לכך שאנחנו קרובים מאוד לבנייה מחודשת של בית המקדש," הוא אומר. "זה יאפשר להמוני יהודים אורתודוקסים להצטרף אלינו במערכה לשחרור הר הבית."

[…]

מלודי, כמובן, היא רק איום פוטנציאלי אחד על השלום באזור, שרק לעתים נדירות נעדר ממנו הניצוץ שעלול להצית את האש. וייתכן שהיא אפילו לא באמת התגלית הלוהטת, כפי שסברו בתחילה. על פי דין תורה, מלודי, שצבעה למעשה ערמוני, אם בוחנים אותו היטב, חייבת להיות אדומה לחלוטין. הרב המקומי, למשל, סבור שהיא לא עונה על הדרישות. "אני בספק אם היא כשרה," אומר הרב שמריה שור, ומצביע על כמה שערות לבנות בזנבה של מלודי, על זיפים לבנים בחוטמה ובריסיה, שהם אדומים רק בקצה אחד. "אילו חשבתי באמת שהיא כשרה, הייתי מסתיר אותה במקום לא ידוע."

לעברית: עופרה עופר אורן

אירופה של המאה העשרים עוצבה בידי שניים: אנו חייבים לאדולף היטלר וליוסף סטלין את המשטר הטוטליטרי – ואם לא את המצאתו, הרי לפחות  את יישומו הנמרץ ביותר. אחריותם המשותפת לאובדן החיים היא אכן מדהימה. ואולם מדד נכון יותר לאופיו ההרסני של המשטר הטוטליטרי הוא לא מה שקרה אלא מה שלא קרה: "סך הספרים שלא נכתבו", כפי שניסח זאת אחד הסופרים; "סך המחשבות שלא חשבו, הרגשות שלא הרגישו, העבודות שלא בוצעו, החיים שלא הגיעו לסיומם הטבעי."

לא רק מטרותיה של הפוליטיקה הטוטליטרית פגעו בחברות שבהן הונהגו, אלא אף שיטותיה, והמרתקת שבהן הייתה מיסוד ההסתה. מי שחיו תחת שלטונם של סטלין והיטלר הוסתו בשיטתיות וזה נגד זה וקיבלו עידוד לפעול על פי הדחפים השפלים ביותר עד תום וכל עוינות הוחרפה. בזמן זה או אחר הוסתו תושבי העיר נגד כפרים עניין, פועלים נגד כפריים, כפריים בני המעמד הבינוני נגד כפריים עניים, ילדים נגד הוריהם, צעירים נגד מבוגרים, וקבוצות אתניות זו נגד זו. המשטרה החשאית עודדה הלשנה, והצליחה – "הפרד ומשול" הייתה הססמה. ככל שנדרש גיוס חברתי והשתתפות המונית במוסדות שבחסות המדינה ובפולחניהם, כך הפכו בני אדם, במידה זו או אחרת, שותפים בהכנעה העצמית.

שכנים: השמדתה של הקהילה היהודית בידוובנה שבפולין, יאן תומש גרוס. לעברית: יז'י מיכאלוביץ'.

מצד אחד אנו מוצאים בנאורוזות הקבלות בולטות ומעמיקות ליצירות של האמנות, של הדת, ושל הפילוסופיה, ומצד אחר הן נראות כמו סירוס של הללו.

אפשר להעז ולומר שההיסטריה היא קריקטורה של יצירה אמנותית.

נאורוזת הטורדנות היא קריקטורה של הדת.

והטירוף הפרנואידי הוא קריקטורה של שיטה פילוסופית.

הנאורוזות מבקשות לפעול בכוחות עצמן את מה שנוצר בחברה  בעבודה קולקטיבית.

"טוטם וטאבו", כתבי זיגמונד פרויד, מסות נבחרות

כְּמוֹ כּוֹכָבִים הַמּוֹצְאִים אֶת הַדֶּרֶךְ לְכָל חַלּוֹן,
כְּמוֹ יוֹם הַמֵּצִיץ אֶל כָּל עַיִן נִפְקַחַת,
כְּאוֹר,
אֶצְבָּעוֹת שֶׁנָּגְעוּ בְּנִימַת הַחֲלוֹם הָאַחְרוֹן
וְהִרְעִידוּ שִׂמְחָה, וַיִּמֹּג הַפַּחַד
וַיְהִי מִזְמוֹר.

כֹּה פָּשׁוּט,
כֹּה פָּשׁוּט וּמָלֵא,
כְּמוֹ אָחוּ יָרֹק הַמְחַבֵּק אֶת הַשְּׁבִיל הָאָבוּד

וְטַל

       וְתִלְתָּן

               וְטָלֶה.

הבריכה

        "לְבַדָּהּ תַּחֲלֹם לָהּ
חֲלוֹם עוֹלָם הָפוּךְ"

ח"נ ביאליק

מָחָר אֵלֵךְ לִשְׂחוֹת לִי בַּבְּרֵכָה שֶׁבָּהּ שָׂחִית.
כְּשֶׁאֶכָּנֵס לַמַּיִם אֲנַפֵּץ אֶת הַזְּכוּכִית
שֶׁנִּקְרְשָׁה סְבִיבִי בְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁנִים. שׂוֹחָה
אֶהְיֶה בָּעַיִן הַתְּכֻלָּה שֶׁלָּךְ, כִּי הַבְּרֵכָה
תִּהְיֶה אוֹתָהּ הָעַיִן הַתְּכֻלָּה שֶׁלֹּא הָיְתָה לִי,
תִּהְיֶה עֵינָהּ הַמְּתוּקָה וְהַתְּכֻלָּה שֶׁל טַלִּי.

מָחָר אֵלֵךְ לִשְׂחוֹת לִי בַּבְּרֵכָה שֶׁבָּהּ שָׂחִית.
בָּעַיִן הַתְּכֻלָּה שֶׁלָּךְ אֶהְיֶה הַלַּחְלוּחִית
הָאֲדֻמָּה שֶׁיּוֹם אֶחָד רָאִיתִי אֵיךְ הֵנֵצָּה
בְּתוֹךְ עֵינַיִךְ הַדּוֹמְעוֹת, רָאִיתִי אֶת הַפֶּצַע.
וְכָל מַה שֶּׁרָצִיתִי וּבְאֹפֶן כֹּה טוֹטָאלִי
הָיָה לִבְכּוֹת מִתּוֹךְ עֵינָהּ הַמְּתוּקָה שֶׁל טַלִּי.

מָחָר אֵלֵךְ לִשְׂחוֹת לִי בַּבְּרֵכָה שֶׁבָּהּ שָׂחִית.
אֶנְעַץ סִכָּה בְּבֶטֶן הַבָּלוֹן, בְּשַׁלְפּוּחִית
שְׁקוּפָה הִקַּפְתִּי אֶת עַצְמִי וְהַשָּׁנִים חָלְפוּ
וְאַף אֲנִי עַל פְּנֵי כַּדּוּר־הָאָרֶץ הַקָּפוּא
הָלַכְתִּי וְדָהִיתִי לִי וְקַו חַיַּי נִקְטַע לִי
עַד שֶׁהָפַכְתִּי אֶת רֹאשִׁי אֶל תְּכוֹל עֵינָהּ שֶׁל טַלִּי.

מָחָר אֵלֵךְ לִשְׂחוֹת לִי בַּבְּרֵכָה שֶׁבָּהּ שָׂחִית.
אֲנִי אַשְׁתִּין בַּמַּיִם לְזִכְרָהּ שֶׁל שַׁלְפּוּחִית
הַשֶּׁתֶן הַמֻּדְלֶקֶת, וְאֶפְרֹק אֶת הַיַּלְקוּט
שֶׁל בֵּית־הַסֵּפֶר שֶׁלִּמְּדַנִי מַהִי הִתְאַפְּקוּת.
וּבְלִי מִלִּים אֵדַע אָז בְּדִיּוּק כֵּיצַד חָלְתָה לִי
הַשַּׁלְפּוּחִית בְּתוֹךְ עֵינָהּ הַמְּתוּקָה שֶׁל טַלִּי.

מָחָר אֵלֵךְ לִשְׂחוֹת לִי בַּבְּרֵכָה שֶׁבָּהּ שָׂחִית,
בַּמַּיִם שֶׁבִּתֵּךְ לָמְדָה לִשְׂחוֹת בָּהֶם, אַנְחִית
עַצְמִי אֶל כּוּר שֶׁל כְלוֹר חָמִים וְלֹא אֶל קֹר חוֹתֵךְ
וְאַתְּ תִּהְיִי הָאִמָּא וַאֲנִי אֶהְיֶה בִּתֵּךְ.
וּפְנֵי הַמַּיִם יִמָּתְחוּ כְּקַו חַיִּים פָטָאלִי
שֶׁלְּאָרְכּוֹ אֲנִי אֵלֵךְ אֶל תּוֹךְ עֵינַיִךְ, טַלִּי.

חייה של נעמי אשת אלימלך נהרסו. רעב, הגירה, אלמנוּת ואחרי כל אלה היה השכול הכפול של שני בניה היחידים, שהיו כנראה צעירים כי טרם הספיקו ללדת. זהו אם כן סופה של המשפחה. האלמנה ושתי כלותיה סובלות עתה מעוני באין גברים מפרנסים. וַתָּקָם הִיא וְכַלֹּתֶיהָ וַתָּשָׁב מִשְּׂדֵי מוֹאָב כִּי שָׁמְעָה בִּשְׂדֵה מוֹאָב כִּי פָקַד יְהוָה אֶת עַמּוֹ לָתֵת לָהֶם לָחֶם.

האיש הזה היה מלומד, אבל מלומד עשיר. כלומר, אדם שבן דמותו בפריז כותב על שולחן מהגוני, ויש לו ספרים זהובי שוליים, נעלי בית רקומות, חפצי נוי סיניים, חלוק בית, שעון מטוטלת מזהב, חתול מנמנם על השטיח, ושתיים או שלוש נשים שמקריאות לו את השירה, הפרוזה והסיפורים שלו ואומרות לו: "יש לך כישרון", אבל חושבות שהוא נאד נפוח.

גוסטב פלובר, "ביבלומאניה"
לעברית: מיכל שליו.

לָאֶרְטֶס:
הו, אז היא טבעה.

מלכה:
טבעה, טבעה.

לָאֶרְטֶס:
את מלאה מים רבים מדי, אופליה מסכנה,
לכן אני אוסר את דמעותי. אבל
אנחנו חלשים – הטבע את שלו
עושה, ושתאמר לה הבושה מה שתאמר.
(בוכה) כשאלה יסתלקו, לא אהיה עוד נקבה.
שלום, כבודו. יש לי נאום של אש
שמשתוקק לשרוף, אך השטויות
האלה מטביעות אותו.

(יוצא)

ויליאם שייקספיר, "המלט" מערכה IV תמונה 7
לעברית: דורי פרנס

טיטניה:
בְטֵרוּף הַמֶּזג
של מזג-האוויר כל העונות
מתבלבלות: פְּתיתֵי שֵיבָה של כְּפור
צונחים לחֵיק שושן אדום צעיר;
על כתר-קרח דק של שר-החורף
נִכְרָך לו דֶרך לַעַג זֵר פִּרְחֵי
אביב בְּשוּמים. אביב וקיץ, סתיו
פּוֹרה וחורף-זַעם מחליפים
מַדִים. והעולם, נדהם מול פְּרי
לא בָּעוֹנָה, כבר לא יודע מי
הוא מי.

ויליאם שייקספיר, "חלום של לילה בלב קיץ", מערכה II תמונה ראשונה. לעברית: דורי פרנס

טיטניה:

עוֹלָם שֶׁל תֹּהוּ כָּל חֲלִיפוֹת הָעֵת
חָלְפוּ וְלֹא יָשׁוּבוֹּ; שִׁלְגֵי שֵׂבָה
נוֹפְלִים אֶל חֵיק הַשּׁוֹשַׁנָּה הָאֲדֻמָּה;
וְעַל כִּתְרוֹ הַקַּר וְהַדַּקִּיק
שֶׁל שַׂר הַחֹרֶף זֵר נִצָּנֵי אָבִיב
נוֹתֵן רֵיחוֹ – הוֹ לַעַג לְרֹאשׁוֹ הַשָּׁב.
אָבִיב וְקַיִץ, סְתָיו רַב תְּנוּבוֹת
וְחֹרֶף מַר חָרוֹן – הֵמֵרוּ לְבוּשָׁם,
וּבְעוֹלָם שֶׁל בֹּהוּ אֵין אִישׁ יוֹדֵע
מָה עֵת וּמָה עוֹנָה – כִּי אֵין פְּרִי בְּעִתּוֹ.

ויליאם שייקספיר, "חלום ליל קיץ", מערכה II תמונה ראשונה. לעברית: ט' כרמי

A Midsummer Night's Dream

:TITANIA    

William Shakespeare

בראשית

וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה.

פרק ט"ו פסוק י"ג

דברים

עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה.

פרק י' פסוק י"ח

לֹא-תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא לֹא-תְתַעֵב מִצְרִי כִּי-גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ

פרק כ"ג פסוק ח'

לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה

פרק כ"ד פסוק י"ז

אָרוּר מַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר-יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאָמַר כָּל-הָעָם אָמֵן

פרק כ"ז פסוק י"ט

ירמיה

גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה לֹא תַעֲשֹׁקוּ וְדָם נָקִי אַל-תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה.

פרק ז' פסוק ו'

זכריה

וְאַלְמָנָה וְיָתוֹם גֵּר וְעָנִי אַל-תַּעֲשֹׁקוּ וְרָעַת אִישׁ אָחִיו אַל-תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם.

פרק ז' פסוק י'

תהילים

גֵּר אָנֹכִי בָאָרֶץ אַל-תַּסְתֵּר מִמֶּנִּי מִצְוֹתֶיךָ

פרק קי"ט פסוק י"ט

בַּחוּץ לֹא-יָלִין גֵּר דְּלָתַי לָאֹרַח אֶפְתָּח.

פרק ל"א פסוק ל"ב

צ'וסר: מתוך פתיחת הפרולוג של "סיפורי קנטרברי"; תרגום: שמעון זנדבנק

שייקספיר: מתוך סונט 98; תרגום: אריה סתיו

ט"ס אליוט: מתוך "ארץ השממה"; תרגום: נח שטרן

סאלארינו:
מה, אני בטוח שאם הוא לא יעמוד בתשלום, לא תיקח את הבשר שלו. לְמה זה טוב?

שיילוק:
בתור פתיון לדגים. אם זה לא יזין שום דבר אחר, זה יזין את הנקמה שלי. הוא השפיל אותי, ועמד ביני לבין חצי מיליון; צחק להפסדים שלי, לעג לרווחים שלי, ירק על העם שלי, חיבל בעסקאות שלי, צינן את החברים שלי, חימם את האויבים שלי. ומה הסיבה שלו? אני יהודי. ליהודי אין עיניים? ליהודי אין ידיים, איברים, גוף, חושים, רגשות, יצרים? ניזון מאותו אוכל, נפצע מאותו נשק, חשוף לאותן מחלות, מתרפא באותם אמצעים, חם וקר לו מאותם חורף וקיץ כמו נוצרי? אם אתם דוקרים אותנו, אנחנו לא מדממים? אם אתם מדגדגים אותנו, אנחנו לא צוחקים? אם אתם מרעילים אותנו, אנחנו לא מתים? ואם אתם עושים לנו עוול, שלא ננקום? אם אנחנו כמותכם בכל השאר, נהיה דומים לכם גם בזה. אם יהודי עושה עוול לנוצרי, איזו לחי שניה הוא מושיט? נקמה. אם נוצרי עושה עוול ליהודי, מה תהיה ההבלגה שלו לפי הדוגמה הנוצרית? נו מה, נקמה. את הנבָלה שאתם מלמדים אותי אני איישם, ושיהרגו אותי אם אני לא אעלה על המורים שלי.

ויליאם שייקספיר, "הסוחר מוונציה", מערכה 3 תמונה 1
לעברית: דורי פרנס

William Shakespeare
  The Merchant of Venice

Act III Scene 1

איך זה שמצליחים להטות את התמונה באופן מגמתי במיוחד, משקרים בעצם לקהל, והקהל מקבל זאת? אלה הם מצבים בהם הנואם יודע במפורש שהוא משקר לקהל, אך הקהל אינו מודע לכך והוא נסחף אחרי הנואם, העושה שימוש בטכניקות מניפולטיביות.

***

הלשון המאגית היא כאין וכאפס לעומת מה שהדמגוגיה הצליחה לעשות ברשעותה, ובניצול כוחה. [מדובר ב] רטוריקה דרמטית, שיוצרת מגע עם אנשים על בסיס הרגשות הראשוניים, הפרימיטיביים והאי רציונליים ביותר. יש דיבורי הפחדה על אויבים עלומים, נוראים ומבעיתים.

***

דמגוגיה אינה רק פרי של יכולת נאום חזקה, אלא היא הכישרון המובהק לחבר בין סיטואציה חברתית, מדינית וכלכלית, לבין כוח ההתססה המילולי.

***

זהו נאום שאינו מאפשר שיקול דעת (של "אולי" או "אפשר"), אלא מציג מסר חד-משמעי זה או זה. ככה.

***

זוהי הדמגוגיה, על סכנותיה ועל כוחה מטריף הדעת. הדמגוגיה יעילה כשהיא נופלת על אוזניים כרויות במצבים של משברים לאומיים, חולשה ואי ביטחון. הדמגוגיה מחפשת את אותו נואם מלהיב, שמשתמש ברגשות התסכול והפחד של הקהל, כדי להשיג מטרות מוגדרות (במקרה הזה מטרות לאומניות חד-משמעיות), שסופן מי ישורנו.

שוב התלקחו ויכוחים בפרלמנט הבריטי. חברת הבית אלינור ר' רטבורן, אישה אצילת רוח ונשיאת הוועדה הלאומית להצלת קורבנות הטרור הנאצי, שהרבתה לגנות את ממשלתה על אוזלת היד שלה, התייצבה שוב בראש המערכה. היא פרסמה חוברת בשם: "הצילו את האובדים" ופירטה בה תוכנית מעשית למתן מקלט לאנשים הנתונים בסכנות חיים. הוא מנתה אחת לאחת את הסיבות שהועלו רשמית לחוסר המעשה, הוכיחה כי הן חסרות שחר והעלתה הצעות מעשיות וברורות לפעולה.

לצדה התייצבו גם חברי פרלמנט אחרים. "חוסר מעש מצד מדינות אחרות אינו מצדיק אותנו", אמר מר וידליי, ואילו קולונל קאזלט הכריז כי עצם הטענה שאין להכניס פליטים כדי לא להגביר את האנטישמיות, הריהי ניצחון לגבלס.

הממשלה הותקפה מצדדים שונים. פרופסור היל[1] מאוניברסיטת קיימברידג', שאל את שר הפנים אם בראותו ילד טובע באגם יקפוץ פנימה כדי להצילו או שמא יטען שהוא כבר הציל די ילדים, או שהוא צריך לשמור על המכנסיים שלו לבל יירטבו מפני שמצב האספקה הוא חמור, או שעליו לכנס תחילה לוועידה את כל האנשים היכולים לקפוץ לאגם להצלת הילד, או שמא יגיד שבכלל אינו אוהב ילדים.

פרופסור היל הסתער על מסך העשן של הטענות השגרתיות בדבר מחסור באוניות. "האם באמת העניין אינו ניתן לפתרון?" שאל. "והרי אוניות רבות של צי האספקה חוזרות לכאן ריקות לאחר פריקת מטען בצפון אפריקה? מדוע אי אפשר להעלות את הפליטים עליהן?"

אידן קם להשיב בשם הממשלה. הוא אמר בפשטות כי אינו רוצה להפיח תקוות שווא, ושאין לדעתו להציל אנשים רבים בטרם הושגה הכרעה צבאית. הוא אף לא ניסה להתמודד עם ההצעות המעשיות שהועלו בוויכוח ולא השיב עליהן כלל. האם הייתה לכך תשובה בכלל, או שמא ניתנה התשובה האמיתית על ידי התגובה של פמליית לורד מוין בקהיר להצעתו של יואל ברנד שהגיע בשליחות ההצלה שלו: "להציל מיליון יהודים? מה נעשה במיליון יהודים? היכן נניח אותם?"

[1] פרופסור ארצ'יבלד היל (Archibald Vivian Hill) זכה בפרס נובל לרפואה ב-1922. הוא היה חבר פרלמנט שייצג את קיימברידג' בין השנים 1940-1945. ב-1933 נמנה עם מייסדי האגודה להצלת מדענים בסיכון (The Council for At-Risk Academics).

לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, וגם במהלכה, הציל הארגון אלפי מדענים, מבוססים וצעירים, מכל תחומי הדעת. (שמונה עשר מהם זכו לימים בפרס נובל).

פרופסור היל היה שותף למאמצי החילוץ של יהודים מגרמניה הנאצית. ב-1936 סירב להשתתף בקונגרס רפואי  בינלאומי שנערך בהקשר עם האולימפיאדה בברלין. נימוקו: "כל עוד הממשלה הגרמנית ממשיכה להפלות יהודים ועמיתים אחרים, מבחינתי, כמו מבחינתם של רוב המדענים האנגלים, ההשתתפות באירוע מדעי בגרמניה תהיה מעשה פוגעני ובלתי נסבל."

ב-1943, בנאומו בפרלמנט, התייחס היל לטענה כאילו הפליטים היהודים "מציפים" את בריטניה: "למעשה, הגיעו 60 או 70 אלף איש מאז 1933. כלומר – פליט אחד לכל 700 תושבים שלנו. זאת אם כן 'הצפה' קצת מוזרה… אומרים שחייבים להביא בחשבון את הסכנה למסורות הלאומיות שלנו, בשל נוכחותם של יהודים כה רבים; מסתבר שהמסורות הלאומיות שלנו חלשות מאוד, אם לאנשים שמהווים [פחות מ]אחוז אחד בלבד יכולה להיות השפעה רבה כל כך."

לפעמים אתה כמעט שוכח שאתה לא נראה כמו כולם. בכיתה או בבית המרקחת או בסופר, כשאתה מקשיב להודעות של המורה או מוסר סרט צילום לפיתוח או לוקח קרטון ביצים ומרגיש כמו סתם עוד מישהו בהמון. לפעמים אתה לא חושב על זה בכלל. ואז לפעמים אתה קולט מישהו מסתכל עליך מהמושב ליד, או את הרוקח מסתכל, או את הקופאי מסתכל, ורואה את עצמך משתקף במבטם: חריג. בולט לעין כמו מסמר. וכשאתה רואה את עצמך מבחוץ, כמו שאחרים רואים אותך, אתה נזכר כל פעם מחדש. אתה רואה את זה בשלט של מסעדת פקין אקספרס – קריקטורה של גבר בכובע משולש, עיניים מלוכסנות, שיניים בולטות ומקלות אכילה. אתה רואה את זה בילדים במגרש המשחקים  שמלכסנים את עיניהם באצבעות – סינים-יפנים תראו את העיניים – ואצל הגדולים יותר שממלמלים צ'ינג צ'ונג צ'ינג צ'ונג צ'ינג כשהם חולפים על פניך ברחוב, בקול רם דיו כדי שתשמע. אתה רואה את זה כשמלצריות ושוטרים ונהגי אוטובוס מדברים אליך לאט, במילים בסיסיות, כאילו אולי לא תבין. אתה רואה את זה בתמונות, כשרק לך מכולם יש שיער שחור, כאילו גזרו אותך ממקום אחר והדביקו לתמונה. ואתה חושב, רגע, מה הוא עושה שם? ואז נזכר שהוא  זה אתה. ומרכין ראש וחושב על לימודים או על חלל או על העתיד, ומנסה לשכוח מכל הסיפור. ובאמת שוכח. עד שזה קורה שוב.

Celeste Ng, Everything I Never Told You

לעברית: נעה שביט

במעבדה שלה היא חקרה את השפעת החנק על תאים ממאירים. עמוק בליבת כל גידול סרטני מוצק, אפילו קטן, יש תמיד תאים המשוועים לאוויר, נחנקים. רגע לפני המוות, בעווית הגסיסה, כמה מן הנחושים שבהם מצליחים למשוך אליהם כלי דם טעון חמצן מהיקף הגידול, ואז יש להם רגע של רווחה. הם נושמים, חזק ובכוח, וכאילו אין מחר הם מתחלקים מהר, ועוד יותר מהר, והגידול מתעבה מבפנים ומתנפח, מפורר את העצם, הכבד, הריאה, ושוב התאים שבעומק נחנקים וחוזר חלילה. ואז הם נוטשים, אלה מהם ששרדו, ומחפשים מרחבים רחוקים מאווררים ומלאי עסיס, והלאה, והלאה. היא ניסתה לחשוב באופן האלים, המטורף, שבו חושבים תאי הסרטן הנחנקים, להרגיש את ההיבריס שלהם שאין לו סוף, איך הם חגים מסביב למוות, כל כך קרוב, שוב ושוב ושוב, איך לא אכפת להם שימותו בסוף יחד עם הגוף המובס, ההרוס. כמעט ללא מנוחה חשבה ועבדה, ויצרה פתרונות השמדה, ורק אחד ממאה התברר כקצה חוט אפשרי. היא התקדמה, בתסכול, עקב בצד אגודל, והכנסים היו הפוגה.

אך מה אבסורדי יותר מזה? למען האמת, השעה היא שש בדיוק; זהו ערב חורפי; אנחנו בדרכנו אל הסטרנד לקנות עיפרון. אם כך כיצד זה אנחנו גם במרפסת, עונדות פנינים בחודש יוני? מה אבסורדי יותר מזה? אך זוהי השתטות של הבריאה, לא שלנו. כשתכננה הבריאה את יצירת המופת שלה, בריאת האדם, היה עליה להתרכז בדבר אחד בלבד. במקום זאת, כשסובבה את ראשה, היא הביטה מעבר לכתפה, ולתוך כל אחד מאתנו הזדחלו דחפים ותשוקות המנוגדים לעיקר ישותו, וכך אנחנו מרובי גוונים, מנומרים, מעין תערובת; כל הצבעים נזלו זה על זה. האם מי שעומדת על המדרכה בינואר היא אני האמיתית, עצמי האמיתי, או זאת שרוכנת מהמרפסת בחודש יוני? האם אני כאן או שם? ואולי העצמי האמיתי הוא לא זו ולא זו, לא שם ולא כאן, אלא דבר מה רבגוני כל כך ותועה, עד שרק כשמפקידים את המושכות בידי משאלותיו ומאפשרים לו למצוא את דרכו ללא הפרעה אנחנו באמת עצמנו? הנסיבות דורשות אחדוּת; מטעמי נוחות האדם מוכרח להיות שלם. האזרח הטוב הפותח את דלת ביתו בערב מוכרח להיות בנקאי, שחקן גולף, בעל, אב; לא נווד התועה במדבריות, מיסטיקן הבוהה בשמים, הולל בשכונות העוני של סן פרנסיסקו, חייל הצועד דרכו למהפכה, מנודה המיילל בספקנות ובבדידות. כשהוא פותח את דלת ביתו, הוא מוכרח להעביר את אצבעותיו בשערו ולתלות את מטרייתו על המתלה כמו כולם.

מתוך הספר לאהוב, לשוטט, להפליג
הוצאת תשע נשמות, לעברית: רעות בן-יעקב

בעקבות מימושה של תוכנית שתי מדינות לשני עמים תוכל סוף סוף ישראל להקדיש את מרב מאמציה ומשאביה לטיפול בחזונה החברתי, הכלכלי והתרבותי הפנימי, במקום להשקיע את כל כוחותיה הנפשיים והפוליטיים בפילוג החברתי המר הנובע מן הכיבוש והשליטה בפלסטינים – ואז במאבק על זכותה המוסרית של ישראל להתקיים.

ייתכן מאוד כי בשלב מאוחר זה, כשפרשה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית מן הממשלה באביב 1930, באמת כבר לא היה אפשר לפעול. ייתכן שצירוף כל כוחות ההתנגדות לנאציזם גם יחד לא היה יכול עוד להציל את גרמניה. הנאצים כבר כבשו את הרחובות, וכנופיות שתומכות בהם כבר הטילו את חתתן על התושבים. התחזקותה המהירה של המפלגה הנאצית הוכחה בקפיצה האדירה במספר נבחריה לרייכסטאג בבחירות 1930. ואף על פי כן, העובדה היבשה היא שעד לבחירות נובמבר 1932 עוד היה אפשר להשיג רוב כלשהו של שמאל-מרכז מול הימין אילו היו כל כוחות השמאל והמרכז מלכדים את שורותיהם. אלא שהמפלגה הקומוניסטית הגרמנית לא רצתה להשתתף במאבק. במקום לסייע למפלגת האם משמאל, החליטו הקומוניסטים בבחירות 1932 דווקא לשתף פעולה עם הנאצים. אין פלא שב-21 ביולי 1932, מיד לאחר הבחירות המזעזעות הראשונות באותה שנה שבהן זכו הנאצים ב-230 מנדטים לרייכסטאג, כתב יוזף גבלס, הממונה על התעמולה במפלגה הנאצית, ביומנו: " האדומים הפסידו את ההזדמנות הגדולה שלהם. הזדמנות כזאת לעולם לא תחזור". והיא לא חזרה.

סירובה של המפלגה הקומוניסטית הגרמנית לסייע לכוחות השפויים של הדמוקרטיה מקורו היה כמובן בפקודה ממוסקבה הסטליניסטית. אך כרגיל במקרים ציניים כאלה, שיתוף הפעולה עם הרשע בא אכן על שכרו הנאה: תמיכתם של הקומוניסטים בנאצים הביאה לעליית הנאצים לשלטון ולחיסולם המיידי של הקומוניסטים בידי הנאצים בתוך גרמניה עצמה; היא אף אילצה בסופו של דבר את רוסיה הסובייטית לצאת למלחמת הגנה נואשת נגד גרמניה כדי להציל את עצמה ולמנוע את כיבושה בידי הנאצים. יותר מעשרים מיליון רוסים נטבחו במלחמה זו. איזה היגיון ואיזה מוסר יכלו להדריך את הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית במוסקבה ואת השמאל הרדיקלי בגרמניה עצמה בתרגיל מופקר זה של חוסר אחריות היסטורי, כשהחליטו שמותר להם לרתום את הנמר למטרותיהם המדומיינות? אין פלא שתוכניתם הגאונית של הסובייטים לא ממש הצליחה – וכדאי לזכור שגם האימפריה שכבשו לעצמם במזרח אירופה עם ניצחונם על היטלר החזיקה מעמד כארבעים וחמש שנה בלבד.

התרסקות: סיפור קריסתו של השמאל בישראל

רק בחדר הפרקליטים היתה מהומה קטנה. פרקליט יהודי אחד "עשה בעיות" והוכה. אחר-כך גם נודע לי מי היה האיש: הוא נפצע במלחמה חמש פעמים, איבד עין, ולבסוף היה לקצין. לרוע המזל עלה כנראה בדעתו לנסות ולעשות משהו מתוך אינסטינקט, אולי משהו שעושים קצינים כדי להרגיע חיילים מתמרדים.

בינתיים הגיעו הפולשים גם אלינו. הדלת נפתחה לרווחה והמדים החומים זרמו פנימה. אחד מהם, יש להניח שהיה זה המפקד, קרא בקול רועם ומצווה: "הלא-ארים חייבים לעזוב את המועדון מייד!" הבחנתי בכך שהוא השתמש בביטוי "לא-ארים" ובלי משים גם במילה "מועדון", שלא התאימה כאן בעליל. מישהו, כנראה מי שדיבר כבר קודם, אמר: "הם כבר הלכו." השומרים שלנו התמתחו כאילו הם עומדים להצדיע. ליבי הלם. מה עלי לעשות? איך לשמור על יישוב דעת? להתעלם מהם! לא לתת להם להפריע לי! השקעתי עצמי בתיקים שלפני וקראתי משפטים אחדים באופן מכאני: "טענתו של הנאשם אינה נכונה והיא אף חסרת חשיבות…" – העיקר לא לשים לב!

בתוך כך קרבו אלי המדים החומים ואחד מהם נעמד מולי: "אתה ארי?" שאל, ולפני שהספקתי להבין מה קורה, כבר עניתי: "כן." מבט בוחן לכיוון אפי – והוא נסוג. אשר לי, הדם הציף את פני. חשתי בחרפה ובמפלה – רגע אחד מאוחר מדי.

"כן" אמרתי! נכון, הייתי אומנם "ארי". בשם אלוהים, לא שיקרתי, רק הנחתי למשהו גרוע הרבה יותר לקרות. איזו השפלה, להזדרז ולהבהיר למי שאינו מוסמך לשאול שאני ארי – דבר שממילא היה בעיני חסר כל ערך. כמה בזוי לקנות בדרך זו את הרשות להמשיך ולשבת כאן בשקט מאחורי התיקים שלי! אפשר עדיין להפתיע אותך! נכשלת במבחן הראשון! רציתי לסטור לעצמי.

כשעזבתי את בית-המשפט המשיך הבניין לעמוד שם, אפרורי, קריר ושליו, כתמיד, מרוחק באלגנטיות מן הרחוב, מעבר לעצי הפארק שלו. לא ניתן היה לראות עליו שזה עתה התמוטט כליל כמוסד. גם עלי לא ניתן היה לראות שזה עתה ספגתי מהלומה נוראה, השפלה שאין לה תקנה. אדם צעיר, לבוש היטב, פסע בשלווה במורד רחוב פוטסדאם. גם ברחוב לא ניתן היה לראות דבר. עסקים כרגיל. וכל הזמן – השאון המתגלגל של הבלתי נודע באוויר…

הטור על אודות הספר

Sebastian Haffner GESCHICHTE EINES DEUTSCHEN

מגרמנית: שולמית וולקוב

בשנים האחרונות היו ניסיונות רבים ללמד יצורים אחרים (לדוגמה, שימפנזים וגורילות) כמה מיסודות השפה האנושית. אך כיום רווחת ההכרה כי ניסיונות אלה נכשלו, מה שלא מפתיע את מי שעצר לחשוב לרגע על העניין.

היכולת הלשונית מעניקה יתרון עצום למין המחזיק בה. קטן הסיכוי שקיים מין שיש לו היכולת הזו ומעולם לא חשב להשתמש בה לפני שאדם הדריכו לעשות כן. הסבירות לכך דומה לסבירות כי על אי מבודד כלשהו קיים מין של ציפור בעלת יכולת תעופה מושלמת אשר לא חשבה לנסות לעוף עד שבא האדם והדריך אותה להשתמש במיומנות זו. אף שהדבר אינו בלתי אפשרי מבחינה הגיונית, יהיה זה נס ביולוגי, ואין סיבה להניח שדבר מסוג זה יתרחש. ואכן, כפי שציפינו כל הזמן, הראיות מצביעות על כך שהתכונות היסודיות ביותר בשפה האנושית הן מעל ומעבר ליכולתם של קופי אדם אינטילגנטים, ממש כפי שיכולת התעופה ואינסטינקט המיקום של יונים נמצאים מעבר ליכולת האנושית.

Language and the Problem of Knowledge, Noam Chomsky

כבר תפשנו כי אחת המגמות העיקריות של התרבות היא לאגד את בני האדם לכדי יחידות גדולות. אבל המשפחה אינה רוצה לוותר על היחיד. ככל שמהודק יותר ליכודם של בני המשפחה, כך שכיחה יותר נטייתם להסתגר מפני אחרים, וכן קשה עליהם יותר הכניסה למעגל החיים הרחב יותר. אורח חיי היחד עתיק יותר מבחינה פילוגנטית, האדם חי בו עוד רק בימי ילדותו. וצורה זו מתגוננת וממאנת לפנות מקומה לאורח החיים התרבותי, שהתפתח בתקופה מאוחרת יותר. ההתנתקות מן המשפחה נעשית בגדר משימה לכל אדם צעיר, ולעתים קרובות מאוששתו החברה לפתור משימה זו במנהגי פולחן של בגירה וכניסה לחברה. עולה בנו הרושם, כי קשיים אלה טבועים בכל התפתחות נפשית, ובעצם בכל התפתחות אורבנית

מלבד זאת מעוררות הנשים עד מהרה מגמה הנוגדת את גורם התרבות. אותן נשים עצמן,  שתחילה הניחו את היסוד לתרבות בתוקף דרישותיהן לאהבה, הן המשפיעות עתה עליה השפעה משהה ובולמת את התרבות. הנשים מייצגות את האינטרסים של המשפחה ושל חיי המין. עבודת התרבות נעשית יותר ויותר לעניינם של הגברים, מטילה היא עליהם תפקידים קשים יותר ויותר, כופה עליהם עידוני יצר שאין לנשים הכשרה יתרה אליהם. כיוון שיש גבול לכמויות האנרגיה הנפשית שברשות האדם, חייב הוא להסדיר את משימותיו בדרך חלוקה תכליתית של הליבידו. מה שהוא צורך למטרות תרבותיות שולל הוא במידה מרובה מן הנשים ומחיי המין. העובדה שהוא עושה תמיד בחברת גברים והוא תלוי ביחסם אליו, גורמת לו להתרחק ממשימותיו כבעל לאשתו וכאב לילדיו. כך באה האישה, בתוקף תביעות הַתַּרבות, לראות עצמה נדחקת לקרן זווית, והיא נוקטת עמדה עוינת לתרבות זו.

תרבות בלא נחת ומסות אחרות לעברית: אריה בר

באותן שנים, עלי להודות, המחשבה לגלות התנגדות פעילה כלפי הפשיזם לא חלפה בראשי כמו גם לא בראשם של צעירים אחרים, שתנאי חייהם היו זהים לשלי. בתחום זה פעל הפשיזם את פעולתו: לא הצליח לכבוש את תודעת האנשים, אך הצליח להרדים אותה. הפשיזם התגאה בכך שהשפיע מאוד על אורח החיים, אך למעשה הוא קידם דבר מה שאכנה נינוחות מדאיגה, כאילו המוסר שלנו יצא לחופשה כללית.

אילו ידו של הנציונל סוציאליזם היתה על העליונה, (והיא הייתה יכולה להיות על העליונה), אירופה כולה ואולי אפילו העולם היה חלק ממערכת אחת ויחידה שבה השנאה, חוסר הסובלנות והבוז היו שולטים בכיפה ללא מתנגדים.

הדוקטרינה שממנה צמחו המחנות פשוטה מאוד, ולפיכך מסוכנת מאוד: כל זר הוא אויב, וכל אויב יש לחסל; וזר הנו כל אדם שאנו רואים אותו שונה מבחינה לשונית, דתית, חזותית, אורחות חיים ורעיונות. ה"זרים" הראשונים, האויבים בה"א הידיעה של העם הגרמני, נמצאו במולדת הגרמנית עצמה.

נראה לנו מדויק יותר, הולם יותר את ההתנסות הייחודית שלנו, לכנות פשיסטים את כל אותם משטרים ששוללים תיאורטית או מעשית את השוויון הבסיסי בין בני אדם ואת זכויותיהם השוות. ומאחר שהן היחיד והן השכבה החברתית שמהם נשללו הזכויות, מסתגלים לכך רק לעתים רחוקות, המשטר הפשסיטי חייב להשתמש באלימות או בהונאה. האלימות משמשת לחיסול מתנגדי המשטר שקיימים תמיד. ואילו התרמית דרושה כדי לאשש בעיני הכפופים כי השימוש בעריצות ראוי לשבח ואפילו לגיטימי, וכדי לשכנע את קורבנות העריצות (בגבולות הרחבים, יש לומר, של הנכונות האנושית להאמין לכל דבר) כי הקרבתם אינה באמת הקרבה, או שהיא הכרחית לצורך מטרה נשגבת ומעורפלת העומדת מעבר לטוב ולרע.

Primo Levi COSÍ FU AUSCHWITZ
מאיטלקית: אלון אלטרס

הוא היה נער, רק נער, ואני – נערה צעירה מאוד. כשהייתי בת שש עשרה הייתה לי התגלות – גיליתי את האהבה. בבת אחת, ולגמרי, ממש לגמרי. כאילו שנדלק פתאום אור מהבהב על משהו שתמיד היה חצי חשוך, ככה העולם היה מבחינתי. אבל לא היה לי מזל. אשליות. היה בו משהו שונה, בבחור, עצבנות, רכות ועדינות שלא התאימה לגבר, אף על פי שהוא בכלל לא נראה נשי – אבל בכל זאת, הדבר הזה היה שם… הוא הגיע אלי כדי שאני אעזור לו. לא ידעתי. לא גיליתי, עד אחרי שהתחתנו וברחנו מהבית וחזרנו, ידעתי רק שאכזבתי אותו באופן מסתורי, שלא הצלחתי לעזור לו במה שהוא היה זקוק, אבל לא הסביר לי במה! הוא שקע ונאחז בי – אבל לא הושטתי לו יד, שקעתי יחד אתו! לא יכולתי לעזור לו או לעצמי. ואז גיליתי, בצורה הכי גרועה שיכולה להיות. פתאום נכנסתי לחדר שהיה, כך חשבתי, ריק, אבל הוא לא היה ריק, היו שם שני אנשים… הבחור שהתחתנתי אתו וגבר מבוגר יותר, שהיה חבר שלו במשך שנים…

[רכבת מתקרבת בחוץ. היא מצמידה את הידיים לאוזניים וכורעת. אורות הקטר בוהקים בחדר, כשהרכבת עוברת בחוץ בקול רועם. כשהרעש הולך ודועך היא מזדקפת לאט, וממשיכה לדבר].

אחרי כן העמדנו פנים ששום דבר לא התגלה. כן, שלושתנו נסענו לקזינו "מוּן לֵייק", שתויים מאוד, וצחקנו כל הדרך.

[נשמעים צלילי מנגינה של פולקה. חלשים, בסולם מינורי, מרחוק]

רקדנו פולקה! פתאום, באמצע הריקוד, הבחור שהתחתנתי אתו התרחק ממני בבת אחת ויצא מהקזינו בריצה. כעבור כמה רגעים – ירייה!

[המוזיקה נפסקת בחטף. בלנש מתרוממת בנוקשות. ואז המוזיקה מתחילה שוב, בסולם מז'ורי]

רצתי החוצה – כולם רצו – והתקהלו סביב הדבר הנורא בקצה האגם! לא יכולתי לגשת לאנשים שהתאספו שם. ואז מישהו תפש לי את היד. "אל תתקרבי! תתרחקי! מוטב שלא תראי!" שלא אראה? שלא אראה מה! ואז שמעתי אנשים אומרים – אלן! אלן גריי! הוא תקע לעצמו אקדח בפה, וירה – הראש שלו – התפוצץ!

[היא מתנודדת ומליטה את פניה בידיה]

זה היה כי – על רחבת הריקודים – לא הצלחתי לעצור את עצמי – פתאום אמרתי – "ראיתי! אני יודעת! אתה מגעיל אותי…" ואז הזרקור שהופנה לעבר העולם כבה שוב, ואף פעם, אף פעם אחת מאז, לא דלק אור חזק יותר מאשר זה – הנר הזה, במטבח…"

(מאנגלית: עופרה עופר אורן)

בלנש: הוא היה ילד, בסך הכל ילד, כשאני הייתי נערה צעירה מאוד. כשהייתי בת שש עשרה התגלתה לי – האהבה. גיליתי אותה בבת אחת, ובשלמות רבה, רבה מדי. זה היה כאילו הוטלה פתאום אלומת אור מסנוורת על משהו שהיה תמיד שרוי בצל וכל העולם הואר בשבילי. אבל לא הייתי בת מזל. הלכתי שולל. היה משהו שונה בבחור הזה, איזה שהיא רכות ועדינות שלא התאימו לגבר, למרות שלא היה בו שום דבר נשי למראה-בכל זאת-היה בו איזה…
הוא בא אלי שאושיט לו עזרה. לא ידעתי את זה. לא גיליתי מאומה עד אחרי החתונה שלנו. אחרי שברחנו וחזרנו. ידעתי רק שאכזבתי אותו באיזה שהיא דרך מסתורית כי לא הצלחתי להושיט לו את העזרה שהיה זקוק לה ושלא יכול לדבר עליה! הוא עמד לטבוע ונאחז בי בשארית כוחותיו – אבל אני לא חילצתי אותו, אלא החלקתי פנימה יחד איתו! לא ידעתי את זה. ידעתי רק שאני אוהבת אותו בלי גבול אבל שאין בי כוח לעזור לו או לעצמי. ואז גיליתי. בדרך הגרועה ביותר. כשנכנסתי פתאום לתוך חדר שהיה אמור להיות ריק – אבל לא היה ריק, היו בו שני גברים…

(הקטר נשמע כשהוא עובר בחוץ. היא אוטמת את אוזניה בידיה. אורות הקטר מאירים לתוך החדר כשהוא עובר בקול רועם. כשהרעש נחלש היא מזדקפת לאיטה וממשיכה לדבר)

אחרי זה העמדנו פנים ששום דבר לא התגלה. כן, שלושתינו נסענו לקזינו שעל שפת האגם, שתויים מאוד וצוחקים כל הדרך.

(נעימת פולקה, בסולם מינורי, נשמעת חלושה ממרחק)

רקדנו את ה"וארסובינה"! פתאום באמצע הריקוד עזב אותי הנער שנשאתי לו וברח החוצה מתוך הקזינו. כעבור דקות אחדות-ירייה!

(הפולקה נפסקת בבת אחת. בלנש קמה, כולה נוקשה. הפולקה מתחדשת בסולם מז'ורי)

רצתי החוצה – כולם רצו ונאספו מסביב לדבר הנורא שבקצה האגם! ואז תפס אותי מישהו בזרוע: "אל תתקרבי לשם! בואי תחזרי! לא כדאי שתראי את זה!" לראות? מה לראות! ואז שמעתי קולות – "אלן, אלן גריי. הוא תקע את האקדח לתוך הפה וירה, החלק האחורי של הראש התרסק!" זה קרה מפני ש-אמרתי לו פתאום-על רחבת הריקודים-כשלא יכולתי להתאפק "אני יודעת, אני יודעת! אתה מעורר בי בחילה!" ואז, הזרקור שהאיר את היקום, כבה שוב ואף לרגע אחד לא היה עוד בשבילי בעולם אור חזק יותר מאור הנר הזה שבמטבח…

(מאתר המונולוגים של "בית צבי". שם המתרגם לא נכתב).

השופט אדמונד לוי, מתוך גזר דינו של הרוצח

"כל רצח הוא מעשה נתעב, אך זה הנידון לפנינו נתעב שבעתיים, הואיל ולא זו בלבד שהנאשם לא הביע חרטה או צער, אלא ביקש להיראות  כמי ששלם עם המעשה שביצע.

מי שמקפד פתיל חייו של אחר בדם קר ובשלוות נפש שכזו רק מעיד על עצמו לאילו תהומות של דלות ערכים התדרדר, והוא אינו ראוי ליחס כלשהו זולת חמלה, על שאיבד צלם אנוש.

העובדה שצמחו בקרבנו גידולי פרא שכאלה, מחייבת לבדוק אילו חלקים במערכת החינוך בישראל כשלו, כשלא הצליחו להנחיל ולבסס את עקרונות הדמוקרטיה בקרב חלק מהדור הצעיר.

מעשיו של הנאשם אינם רק כישלונו האישי לא עימו לבדו אנו באים היום בחשבון, אלא עם כל מי שבדרך ישירה או עקיפה, במפורש או מכללא, נתנו לו להבין שמותר לגדוע חיי אדם על מזבח 'המולך' של אידיאולוגיה כלשהי."

      "תחת השם אחדות העם משתמשים בביטויים שרק מביאים לקרע"

בזמן שהייתי בכנס, גרתי בסמינר התיאולוגי היהודי, שם למדו רבנים צעירים – אורתודוכסיים, אני חושב. מכיוון שיש לי רקע יהודי, ידעתי כמה מהדברים שהם אמרו על התלמוד, אבל אף פעם לא ראיתי את התלמוד. זה היה מעניין מאוד. יש לו עמודים גדולים, ובריבוע קטן בפינת העמוד ישנו התלמוד המקורי, ומסביב לריבוע הזה, בשוליים רחבים בצורת ר', מופיעות פרשנויות שכתבו אנשים שונים. התלמוד התפתח, וכל דבר נדון פעם אחר פעם, בהקפדה רבה, במין היגיון של ימי הביניים. אני חושב שהפרשנויות נסגרו בסביבות המאה הארבע עשרה, או החמש עשרה, או השש עשרה – לא הייתה שום פרשנות מודרנית. התלמוד הוא ספר נפלא, תערובת גדולה, עצומה, של כל מייני דברים: שאלות טריוויאליות, ושאלות קשות – לדוגמה, בעיות של מורים, ואיך ללמד – ואז עוד טריוויה, וכן הלאה. התלמידים אמרו לי שהתלמוד לא תורגם אף פעם [לאנגלית], וזה נראה לי מוזר, כי הספר הזה חשוב כל כך.

יום אחד באו אלי שניים או שלושה רבנים צעירים ואמרו לי, "אנחנו מבינים שאנחנו לא יכולים ללמוד להיות רבנים בעולם המודרני בלי לדעת משהו על המדע, אז היינו רוצים לשאול אותך כמה שאלות."

כמובן, יש אלפי מקומות שאפשר ללמוד בהם על המדע, ואוניברסיטת קולומביה הייתה ממש קרובה לשם, אבל אני רציתי לדעת באיזה מין שאלות הם מתעניינים.

הם אמרו, "טוב, למשל, חשמל זה אש?"

"לא," אמרתי, "אבל… מה הבעיה?"

הם אמרו, "התלמוד אומר שאסור להדליק אש בשבת, אז השאלה שלנו היא, האם אנחנו יכולים להשתמש במכשירים חשמליים בשבתות?"

הייתי המום. הם בכלל לא התעניינו במדע! האופן היחידי שהמדע היה יכול להשפיע על החיים שלהם, היה אם הוא יספק להם דרך לפרש את התלמוד טוב יותר! הם לא התעניינו בעולם החיצוני, בתופעות טבעיות; הם התעניינו רק ביישוב איזו שאלה שהעלה התלמוד.

[…]

זה באמת היה מאכזב. הנה הם, הולכים ומתקדמים לאט בחיים, רק כדי לפרש את התלמוד טוב יותר. תארו לעצמכם! בתקופה המודרנית הזאת, אנשים לומדים כדי לצאת לחברה ולעשות משהו – להיות רבנים – והסיבה היחידה שהם חושבים שהמדע יכול להיות מעניין היא מפני שהבעיות העתיקות הפרובינציאליות שלהם מימי הביניים נעשו קצת יותר מסובכות בכלל אי אלה תופעות חדשות.

Richard Feynman, You Must Be Joking, Mr. Feynman
לעברית: עמנואל לוטם

אפשר להניח, על פי מבנה גולגלתו, שהאדם הניאנדרטלי הקשיב לסיפורים. המאזינים הפרימיטיביים היו קהל של אנשים פרועי שיער, שישבו סביב המדורה בפיות פעורים. הם הותשו מהמאבק נגד ממותות או קרנפים שעירים, ונשארו ערים רק אם היו במתח. מה יקרה עכשיו? הִמְהם המספר, וברגע שהצליחו לנחש מה יקרה עכשיו, הם נרדמו, או הרגו אותו.

אפשר לנחש מה היו הסכנות שהמספר התמודד אתן כשחושבים על שחרזדה: זאת שניצלה מהגורל שיועד לה, רק משום שידעה להשתמש ביעילות בנשק המתח – הכלי הספרותי היחיד שפועל על עריצים ועל פראי אדם.

אכן, היא הייתה מספרת מחוננת: תיארה הכול בכישרון, ידעה לא לשפוט ולא לנקוט עמדה מוסרנית, היטיבה לשרטט דמויות, לבחור את האירועים שסיפרה עליהם ולתאר מקומות שהכירה היטב – אבל חייה לא ניצלו בזכות הכישורים הללו דווקא. כל אלה היו שוליים בלבד. היא ניצלה כי הצליחה להשאיר את המלך במתח. הוא תהה בלי הרף מה יקרה עכשיו. בכל פעם ששחרזדה ראתה את השמש זורחת, היא הפסיקה באמצע המשפט, והותירה אותו פעור פה…

כולנו, כל בני האדם, דומים לאותו מלך. אנחנו רוצים לדעת מה יקרה עכשיו. לכן עמוד השדרה של כל רומן חייב להיות הסיפור.

(מאנגלית: עופרה עופר אורן)

הקשב יכול לעזור לנו להתעורר מהאשליה. אפילו צבא ארצות הברית מפעיל תוכניות לאימון קשב המבוססות על תוכניות הפחתת הלחצים של ג'ון קבט-זין, תוכניות שזכו להצלחה בבתי חולים ובסביבות עסקיות. קצין צעיר, שתמיד היה קצר רוח ובעל היסטוריה של בעיות בעקבות ביטויי כעס, נשלח על ידי מפקדו לקורס קשב בן שמונה שבועות, כדי לעזור לו להפחית את רמת הלחץ הנפשי שלו.

יום אחד, אחרי שיעור, הוא נכנס לערוך קניות בסופרמרקט. החנות הייתה עמוסה ותורים ארוכים השתרכו לפני הקופות, ואילו הוא מיהר והיה עצבני כדרכו. לפניו בתור הוא ראה אישה שנשאה תינוק על זרועה והיה לה רק מוצר אחד, ולמרות זאת היא סירבה לגשת לקופת האקספרס. המצב החמיר כאשר הגיעה האישה אל הקופאית והשתיים החלו לקשקש עם התינוק. האישה אפילו נתנה לקופאית להחזיק בתינוק כמה רגעים, והיא השתעשעה איתו ודיברה אליו בשפת תינוקות.

הקצין התחיל ממש לכעוס, אולם מכיוון שיצא זה עתה משיעור מדיטציה ואימון קשב, הוא הבחין במה שקורה לו, בכיווץ ובחום שעלו בגופו. הוא בחר לנשום נשימות עדינות ולאט לאט נרגע.

כאשר הגיע לקופאית הוא היה רגוע מספק כדי לומר לה: "זה היה ילד חמוד." "באמת? הוא מוצא חן בעיניך?" אמרה הקופאית. "זה התינוק שלי. בעלי היה טייס בחיל האוויר. הוא נהרג בשנה שעברה, אז עכשיו אני חייבת לעבוד במשמרות כפולות ואמי שומרת לי על הילד ומשתדלת להביא אותו אלי פעם או פעמיים ביום כדי שאוכל לראות אותו קצת."

כשאנחנו חיים באשליה, אנחנו ממהרים לשפוט אחרים, אנחנו מחמיצים את היופי הפנימי שלהם, בנוסף על כך אנחנו עיוורים לכאביהם ולא יכולים להגיב אליהם בחמלה. בגלל חוסר תשומת לב אנחנו לא מבחינים באוכל שמוגש לנו, במצעד אנשים ברחוב, בנופים המשתנים מולנו כל הזמן, בקשר הפתוח, הלבבי, עם כל העולם.

THE WISE HEART, Jack Cornfield

מאנגלית: ברוך גפן

אנטוניוס:
רעי, בני רומי, בני ארצי, שמעו לי.
עת לקבור הוא לקיסר. לא עת הלל לו.
גנותו של איש אחריו רואה חיים.
זכותו – לרוב עם עצמותיו נטמנת.
לו כן גורל קיסר. מפיו של ברוטוס
הרם שמעתם – קיסר שאף שלטון.
אם כך, הרי שחטא כבד חטא הוא
ובכל מידת הדין נשא חטאו.
כאן, ברשותם של ברוטוס והשאר,
כי איש כבוד הוא ברוטוס הנדיב −
וכך כולם אנשי כבוד, −
דבר עמדתי על גופת קיסר.
רעי היה, ישר ונאמן לי.
אבל שלטון שאף הוא, אמר ברוטוס,
וברוטוס איש כבוד הוא כנודע.
שבוים הביא הוא בהמון לרומי
ודמי כופרם מילאו את אוצרותיה.
האם סימן הוא לשאיפת שלטון?
לקול שוועת דלים בכה קיסר.
שואף שלטון – טיבו נוקשה מזה.
אבל שלטון שאף הוא, אמר ברוטוס,
וברוטוס איש כבוד הוא כנודע.
כולכם עדים – בחג הלופרקל
שלוש פעמים הושטתי לו הכתר
והוא שלוש סירב, תשוקת שלטון היא?
אבל שלטון שאף הוא, אמר ברוטוס,
והן מודעת זאת כי איש כבוד הוא.
לא להזים דבריו של ברוטוס קמתי,
אך בא אני לומר את שידעתי.
הן אהבתם אותו ולא בלי טעם,
מה טעם תימנעו, איפוא, מבכות לו?
אהה, תבונה, אל חיתו טרף נסת
ונסתתרה בינת אדם. סלחו לי.
לבי שם, עם קיסר בארונו
ולו אשהה עד אם יושב אלי.

אזרח א'
דומני כי יש טעם בדבריו.

לעברית: נתן אלתרמן

אנתוני:
ידידים, רומאים, בני ארצי, אנא הטו אלי אוזן ושמעו.
באתי לקבור את קיסר, לא להללו.
גנותו של אדם נותרת עם מותו,
אך זכויותיו – הן נטמנות עם גופתו,
וכך יהא גם על קיסר. הן ברוטוס האציל
אמר על קיסר שהיה שאפתן.
אם כך − חטאו היה כבד,
והוא שילם במלוא חומרת הדין.
כאן – ברשותם של ברוטוס ושל האחרים,
כי ברוטוס הוא אדם הגון,
וכך כולם, כה הגונים –
באתי לדבר מעל גופתו של קיסר.
הוא היה לי חבר, נאמן וישר.
אבל ברוטוס אומר שהיה שאפתן,
וברוטוס הוא אדם הגון.
שבויים רבים הביא קיסר לרומא,
הכופר ששילמו העשיר את הקופה,
האם זה מנהגו של שאפתן?
כשאיש עני בכה, קיסר בכה עמו,
שאפתנות קרוצה מחומר קשיח יותר,
אבל ברוטוס אומר שהיה שאפתן,
וברוטוס הוא אדם הגון.
כולכם הייתם עדים: בחגיגות לופרקל
שלוש פעמים הגשתי לו כתר,
שלוש פעמים הוא סירב. האם זאת שאפתנות?
אבל ברוטוס אומר שהיה שאפתן,
וברוטוס, כמובן, אדם הגון.
דברי לא נועדו להתווכח עם ברוטוס,
אומַר רק את מה שאדע:
כולכם אהבתם אותו, עם סיבה,
מדוע, אם כן, לא תתאבלו עליו?
אהה, שיקול-הדעת, חיות-טרף חטפו אותך,
בני האדם איבדו אותך. סלחו לי.
לבי שם, בארון עם קיסר,
עלי להשתהות, עד שישוב אלי. (בוכה).

אזרח: נדמה לי שיש טעם בדבריו.

לעברית: עופרה עופר אורן

ויליאם שייקספיר, "יוליוס קיסר", מערכה שלישית, תמונה שנייה.

 William Shakespeare,  Julius Caesar

מי מכם היה מציל נער זר, מטונף, שדופק על דלתו בלילה ומסכן בכך את חייו ואת חיי ילדיו, שאלתי אותם במפגש הערב במלון. שקט, לאחר מכן התלחשויות. מוחם טחן את האפשרויות. איך יוצאים מזה. הוא לא בן עמכם, הזכרתי להם, הוא לא מהדת שלכם, אתם לא מכירים אותו בכלל. אין לכם שום חובה כלפיו, חוץ מזה שאתם בני אדם. אחדים הצביעו, הייתם מוכנים למות בשבילו? הקשיתי עליהם, שישרפו את ביתכם עליכם ועל ילדיכם? אז הורדו האצבעות, בדרך כלל אין מאפיינים לחסידי אומות העולם, אמרתי להם, כמעט שלא תמצאו ברשימה אנשים מפורסמים, מצליחנים, גאונים, אינטלקטואלים גדולים. רובם היו אנשים רגילים. כמו גברת אנה שהיינו אצלה היום. אני לא יודע כמה ספרים היא קראה בחיים שלה, היא לא למדה בתיכון, זה בטוח. כל החיים עבדה קשה בשדה ועם החזירים במשק וגידלה הרבה ילדים, אבל יש לה לב טוב. היא הכניסה אותו פנימה, היו כאן רבים אחרים, רוצחים, פחדנים, ששרפו יהודים, שהסגירו אותם, אבל היו גם כאלה. אני שואל את עצמי – אמרתי לתלמידים – איך אני הייתי מתנהג במקומם? אני לא יודע. כנראה הייתי מפחד, וזה הורג אותי, זה לא נותן לי מנוח, כי זו השאלה היחידה שאנחנו יכולים לשאול את עצמנו בתור בני אדם. המורים התנועעו באי-נוחות בשורה הראשונה, עם הזמן הקפדתי פחות על מילותיי, על פני הנערים התרוצצו הלבטים, ההיגיון התערב, לימדו אותם להפעיל קריטריונים – לא לכל אחד צריך לפתוח את הדלת, המתפלספים לא היו מצילים אף אחד, רק הצנועים, הפשוטים, טובי הלב. איני כזה, אמרתי לעצמי, והיה קשה לי להמשיך בשיחה, איני מצליח לאהוב אפילו את הילדים האלה, שהם בני עמי ולא עשו דבר רע, רק על סמך הבעות פנים וקטעי משפטים אני מייחס להם זדון, ואיך הייתי מכניס לביתי נער זר.

"הפיהרר עומד בראש הקרב המכריע וההירואי הזה. הפיהרר מנהל את הקרב בצורה הפעילה ביותר ונשאר בבירת הרייך עד להשגת ההכרעה שאנחנו מבקשים – השלכת הבולשביקים בחזרה למזרח."

"אפילו גבלס עצמו לא היה יכול לכתוב משהו ציני ושקרי מזה," אומר לאזן, אחרי שוויגאנד סיים להקריא.

"אח, מלאך תמים שכמותך," אומר קוקטור בוטצ'ר, "הרי זה הכול גבלס, אף מאמר מערכת בגרמניה לא סוטה במלוא הנימה מההוראות הדקדקניות שלו. או שאתה לא יודע שעורכי העיתונים וראשי סוכנויות הידיעות חייבים להגיע מדי יום ביומי לתדריך אצל גבלס או אצל מר דיטריך, שהרי העיתונות שלנו היא כידוע החופשית והמלומדת ביותר בעולם?"

FINALE BERLIN Heinz Rein

מגרמנית: נועה קול

בַּיּוֹם שֶׁבּוֹ הָלַךְ הַמְּצֹרָע
יְפַת-הַלֵּב נוֹתְרָה מֵאֲחוֹרָיו
וְלִבָּה אָז הֵחֵל לְהִשְׂתַּרֵג
מִלֵּי-מִלִּים שֶׁל מַעֲשֶׂה אוֹרֵג. בַּיּוֹם

שֶׁבּוֹ הָלַךְ הַמְּצֹרָע
בָּאוּ שׁוֹעֲרִים בְּשַׁעֲרָה
וְהֵבִיאוּ קְעָרָה שֶׁל מְאֵרָה. בַּיּוֹם שֶׁבּוֹ

הָלַךְ הַמְּצֹרָע, הָלְכוּ אִתּוֹ הַיּוֹם וְהָאָבִיב.
לִבָּה לָקַח אוֹתָהּ לַמְּעָרָה, וּמִסְּבִיבָה
כָּרַך סְחַרְחֹרֶת שֶׁל סִיבִים. בַּיּוֹם שֶׁבּוֹ הָלַךְ

הַמְּצֹרָע, הָלְכוּ אִתּוֹ הַיֹּפִי וְהַשְּׂחוֹק.
מִלִּים דּוֹקְרוֹת כְּתַיִל נִטְפְּלוּ לְשַׂעֲרָה, וּמֵרָחוֹק
צְלָלִים חָבְרוּ וְנֶאֶסְפוּ, הִסְתּוֹפְפוּ הִסְתַּעֲפוּ
וְנֶעֶטְפוּ עַל גּוּפָה בְּמַאֲרָג צָפוּף צָפוּף.
רָזֶיהָ נִסְתְּמוּ וּפִיהָ נֶעֱלָם, עֵינֶיהָ, נְחִירֶיהָ, חֹר נִקְרַע,
עָמְדוּ תְּלוּיִים בַּסְּבַךְ מֵעַל הַמְּעָרָה, בַּיּוֹם שֶׁבּוֹ הָלַךְ הַמְּצֹרָע.

לוז'ין אכן היה עייף. בזמן האחרון שיחק הרבה ובאופן לא-סדיר. ובעיקר התישו אותו המשחקים העיוורים – הופעה משתלמת למדי, שערך ברצון. הוא הפיק מזה הנאה עמוקה: לא היה עליו להזיז כלים נראים, נשמעים ומוחשיים, שתמיד הפריעו לו בגילופם המצועצע ובחומריות העצית שלהם, ותמיד נראו לו כקליפתם הארצית הגסה של כוחות שחמט מלאי הוד וסמויים מן העין. כששיחק משחק עיוור, חש בכוחות המגוונים הללו בטוהרתם הראשונית. הוא לא ראה אז את רעמתו המשופעת של הפרש או את ראשיהם המבריקים של הרגלים, אלא חש בבירור שמשבצת דמיונית זו או אחרת מאוכלסת ככוח מובהק ומרוכז, כך שתזוזתו של כלי נתפסה על ידיו כפריקה, כמהלומה, כברק – כל שדה השחמט רטט מן המתח, ובמתח זה הוא שלט, צובר מטען חשמלי במקום אחד ומשחררו במשנהו. כך שיחק נגד חמישה-עשרה, עשרים או שלושים יריבים, וריבוי הלוחות התיש אותו, כמובן, מפני שהמשחק נמשך זמן רב יותר, אך העייפות הגופנית היתה כאין וכאפס לעומת עייפות המחשבה – מחירם של המתח והעונג הכרוכים במשחק שאותו ניהל בממד שמימי, כשהוא מסיע איכויות מופשטות.

ההגנה של לוז'ין, ולדימיר נבוקוב, לעברית: רונן סוניס.

פרחי הג'קמנה בהקו בסגול; הקיר היה לבן צח. אם תקלקל את הסגול הבוהק ואת הלבן הצח, תחוש שלא נהגה ביושר, כי כך נראו בעיניה, אופנתיים אמנם, מאז ביקורו של מר פונספורט; הכול חיוור, אלגנטי, שקוף חלקית. ומתחת לצבע מתקיימת הצורה. כשהתבוננה, יכלה לראות אותה בבהירות רבה כל כך, בבירור. אבל כשלקחה לידיה את המברשת, הכול השתנה. ברגע המעבר בין הציור לקנבס עטו עליה השדים שלא פעם מילאו כמעט את עיניה בדמעות, כי בגללם המעבר מהרעיון אל היצירה עורר כזאת בעתה, כמו בילד שנאלץ לחלוף בתוך מעבר אפל. כך חשה תכופות – נאבקה בסיכוי האיום שלא תצליח להישאר אמיצה, לומר: "אבל זה מה שאני רואה; זה מה שאני רואה", וללפות שיירים עלובים של החזון שהיה לה, להצמיד אותם אל חזהּ, כשאלפי כוחות מתאמצים לתלוש אותו מעליה. ואז, כשהחלה לצייר מתוך צינה שטופת רוחות, כפו את עצמם עליה דברים אחרים – פגימותה, חשיבותה הפחותה, הטיפול בבית אביה לא הרחק מברופטון רואד, וההשתדלות המאומצת לשלוט בדחף שחשה – להשליך את עצמה (תודה לאל שהצליחה עד כה להתאפק ולהימנע מכך) בחיקה של גברת רמזי ולומר לה – אבל מה אפשר לומר לה? "אני מאוהבת בך?" לא, זה לא נכון. "אני מאוהבת בכל זה," ולהחוות בידה על הגדר החיה, על הבית, על הילדים? מגוחך. בלתי אפשרי. אי אפשר לבטא את מה שרוצים. ובכן, היא הניחה לעת עתה בזהירות את המברשות שלה בקופסה, זו לצד זו, ואמרה לוויליאם בנקס: " פתאום נעשה קר. השמש מחממת פחות…"

לעברית (רק את הקטע הזה!): עופרה עופר אורן

Virginia Woolf, To The Lighthouse

בריגדיר גנרל תומס פארל, מעיד על מה שראה בעקבות הפיצוץ האטומי הניסיוני הראשון בניו מקסיקו:

המחזה מתוך המקלט היה דרמטי מכפי שאפשר להעלות על הכתב. נדמה שכולם הרגישו שהפיצוץ חרג הרבה יותר מהציפיות האופטימיות ביותר ומהתקוות הפרועות ביותר של המדענים. כולם הרגישו שהם נוכחים בלידתו של עידן חדש. אפשר לכנות את התוצאות חסרות תקדים, מרשימות, יפות, מדהימות ומפחידות. מעולם לא התרחשה תופעה מעשה ידי אדם בעלת עוצמה אדירה שכזו. שום תיאור לא יכיל את אפקט הברק. המדינה כולה הוארה באור יקרות שעצמתו גדולה פי כמה וכמה מאור השמש בצהרי היום. הוא היה זהוב, סגול, אדום וכחול. הוא עטף כל פסגה, כל נקיק וכל רכס בהרים הסמוכים בבהירות ויופי העולים על כל דמיון. זה היה היופי  שמשוררים גדולים חולמים עליו, אף שום תיאור אינו עושה עימו צדק. שלושים שניות לאחר הפיצוץ הגיע הדף האוויר הראשון והוטח באנשים ובחפצים, ואחריו שאגה חזקה, מתמשכת, מפחידה, המזהירה מפני יום הדין.

Michael Dobbs Six Months in 1945, FDR, Churchill and Truman from World War to Cold War

לעברית: כרמית גיא

על האימה שחש העולם בימי המלחמה הקרה אפשר ללמוד מהסרט המזח, מאת כריס מרקר

הילד היהודי בגרמניה פותח בנדודים המפחידים בעודו רך בשנים, ונודד מן האמון הטבעי של הנפש הילדית אל תוך הפחד, השנאה, הזרות והחשדנות. הוא נודד לתוך כיתת בית הספר, לאורך ספסלי הלימודים, משנת הלימודים הראשונה עד שנת הלימודים האחרונה, ואפילו לאחר שתפס את מקומו נדמה לו, לילד היהודי, שהוא עדיין נודד. היהודים נודדים מחוק נירנברג אחד למשנהו, מדוכן עיתונאים אחד למשנהו, כמו בתקווה שיבוא יום והאמת תימצא שם עומדת למכירה. הם נודדים ונודדים אל אותו פתגם מסוכן שכמוהו כאופיום: "לכל דבר יש סוף!" ואין אתה מעלה על דעתך שסופך שלך כנראה יבוא קודם שיבוא הסוף שבפתגם. אתה נודד, לא, אתה צועד בהליכה מתנודדת אל תוך התקווה המגוחכת: "זה לא כל כך נורא!" והתקווה הזו איננה אלא הסתאבות.

אתה נשאר במקומך ונודד בכל זאת: מעין תרגילים אקרובטיים שרק האנשים האומללים ביותר מסוגלים לבצעם, האנשים שכלואים במחנה האסורים.

זהו מחנה האסורים של היהודים.

Joseph Roth, Juden auf Wanderschaft, 1937

לעברית: יונתן ניראד

כמה אלפים מנתינַי העניים ערים עתה!
שינה, הו, שינה ענוגה,
אחות רחמנייה של הטבע, כיצד זה הפחדתי אותך,
מדוע שוב אינך מוכנה להכביד את עפעפי,
להטביל את כל חושי בשכחה טובה?
מדוע, שינה, את שוכנת בפחונים ספוגי עשן,
מתפרקדת על דרגשים קשים,
לקול זמזום שיר ערש של זבובים,
אך לא בחדרו הבשום של מלך,
שמעל מיטתו פרוש אפריון,
וצליל ערש מתוק מנעים לו ומרגיע?
אלת התנומה, מדוע את נחה רק עם מי שנאלח,
רק במיטות דוחות, ואת המיטה המלכותית נטשת,
כמו סככה של זקיף, כמו מגדל פעמון?
אפילו את עיניו של נער-סיפון על ראש תורן רוטט
את עוצמת, מטלטלת בעדנה בעריסת גלים,
אשר פוקדות אותה רוחות מיללות,
ומִשברים פרועים כראשי מפלצות
נתלים ברעם מחריש על עננים חלקלקים
עד שהמוות עצמו מקיץ?
שינה לא-הגונה, את שלוותך
מעניקה לנער-סיפון שטוף מים, בשעת סערה,
ושוללת אותה בלילה שקט, ומצויד היטב?
פשוטי העם, מאושרים, לכו אם כך לישון.
רק הראש שעליו הכתר איננו נם.

ויליאם שייקספיר, הנרי IV חלק ב', מערכה III, סצנה 1

לעברית: עופרה עופר אורן

William Shakespeare
Henry IV Part 2

היהודי שרוצה להגר לאמריקה אינו לומד אנגלית, כפי שאפשר היה לצפות. הוא כבר יודע כיצד יסתדר בארץ הזרה, הוא דובר יידיש, השפה שתפוצתה היא הרחבה ביותר בעולם, גיאוגרפית, ולא במספר הדוברים אותה. הוא יצליח להסתדר. אין צורך שיבין אנגלית. היהודים שמתגוררים כבר שלושים שנה ברובע היהודי של ניו יורק עדיין מדברים יידיש ואינם יכולים להבין את נכדיהם שלהם.

את השפה של הארץ הזרה הוא כבר יודע, אם כן. זוהי שפת אמו. גם כסף יש לו. רק אומץ לב עדיין חסר לו.

לא מאמריקה הוא פוחד אלא מהאוקיינוס. הוא רגיל לתור ארצות רחבות ידיים, אבל אינו רגיל לשוט על פני ימים. לפנים, כשנאלצו אבותיו לחצות את ים סוף, אירע נס והמים נבקעו. אם בין היהודי לבין ארץ מולדתו מפריד אוקיינוס, הרי שנצח-נצחים מפריד בין השניים. היהודי המזרח-אירופי פוחד מפני אוניות. אין הוא בוטח באוניות. זה מאות שנים מתגורר היהודי הרחק מחופי הים. הוא אינו פוחד מפני ערבות רחבות ידיים ואף לא מפני שטחי אדמה מישוריים שסופם לא נראה באופק. הוא פוחד מפני חוסר התמצאות במרחב. הוא רגיל לפנות שלוש פעמים ביום לכיוון מזרח. הפנייה הזאת מזרחה היא יותר ממצווה דתית גרידא. היא עונה על הצורך הנפשי העמוק של היהודי, הצורך לדעת היכן הוא נמצא. הצורך לדעת מה היא נקודת המוצא שלו. אדם שיודע בביטחון היכן נקודת המוצא הגיאוגרפית שלו ייטיב למצוא את דרכו ולדעת את דרכי האל. הוא ידע פחות או יותר היכן פלסטינה נמצאת.

אבל כשמפליגים על פני הים אי אפשר לדעת היכן אלוהים מתגורר. אי אפשר לדעת היכן המזרח. על פני הים אין האדם יודע היכן הוא נמצא ביחס לעולם. הוא אינו חופשי. הוא תלוי בנתיב השיט של האונייה. אדם היודע בעמקי תודעתו ודמו שהצורך להימלט עלול להתעורר בכל רגע – וכזהו היהודי המזרח-אירופי – אדם כזה אינו יכול להיות חופשי על אונייה. לאן יוכל למלט את נפשו אם יתעורר הצורך? זה אלפי שנים הוא נמלט על נפשו. זה אלפי שנים מאיים דבר מה מתמיד. זה אלפי שנים הוא בורח תמיד. מה יכול לקרות? – מי יודע? האם אין פורצים פוגרומים על סיפונה של אונייה? לאן אפשר להימלט אז?

Joseph Roth, Juden auf Wanderschaft, 1937

לעברית: ינותן ניראד

נסיך:   בחיים עוד לא ראיתי כזה אוסף-עולֶב.

פלסטאף:    פֶה-פה-פה, טובים מספיק להשתפד על כידון; בשר תותחים, בשר תותחים. הם ימלאו בור-אחים טוב כמו כל בן-טובים. שה, בן-אדם, בני-תמותה, בני-תמותה.

[…]

טוב, הכבוד קורא לי "בוא". כן, אבל מה הכבוד יכרה לי בור אחרי שאני בא? מה אז? כבוד יכול לאחות רגל? לא. או זרוע? לא. או לסלק כאב של פצע? לא. כבוד אין לו אם כך מיומנות ברפואה? אין. מה הוא כבוד? מלה. מה יש במלה הזאת, "כבוד"? מה הוא אותו כבוד? אוויר. מציאה גדולה. מי מקבל אותו? זה שמת שלשום. הוא מרגיש אותו? לא. הוא שומע אותו? לא. אז הוא בלתי מוחש? נכון, לַמתים. אבל הוא לא יחיה עם החיים? לא. למה? לשון הרע לא תניח לו. אז אני מוחל עליו. כבוד הוא רק קישוט לְמצבה. ובזאת תמה ההרצאה שלי.

הנרי הרביעי חלק א' – מערכה 4, תמונה 2, לעברית: דורי פרנס

המשורר הוא האיש אשר בימי מלחמה אסור ואסור לו לשכוח את הערכים האמיתיים של החיים. לא רק היתר הוא למשורר לכתוב בימי מלחמה שיר אהבה, אלא הכרח, משום שגם בימי מלחמה רב ערכה של האהבה מערך הרצח. לא זכות בלבד היא למשורר בימות הזוועה לשיר שירו לטבע, לאילנות הפורחים, לילדים היודעים לצחוק, אלא חובה, החובה להזכיר לאדם כי עדיין אדם הוא, כי קיימים בעולם אותם הערכים הפשוטים והנצחיים העושים את החיים ליקרים יותר, את המוות למושלם יותר – את המוות ולא את הרצח; להזכיר לאדם כי בכל עת ובכל שעה לא הוחמץ עדיין המועד לשוב ולהיות אדם, כי כל זמן שהשירה אוהבת את האדם בארץ הזאת ואת החיים על פניה, כדאי וראוי  גם לו לאדם לאהבם, להעריכם, לשמור עליהם.

כותרת הרשימה לקוחה משיר של אלכסנדר בלוק, שאחת משורותיו, המתייחסות אל טבע השירה בכללותה, היא: "הֲלֹא זֶה תָּמִיד, תָּמִיד, תָּמִיד, עַל אוֹתוֹ דָּבָר עַצְמוֹ".

מתוך: לאה גולדברג: יומן ספרותי – מבחר רשימות עיתונות 1941-1928 ספרית פועלים

ידיעות אחרונות, המוסף לשבת, 16.6.2017