
שירו של חנוך לוין נדפס ב-1994 בפתח הקובץ הג'יגולו מקונגו וטיפוסים אחרים (הספריה החדשה).
Share this: מוזמנים לשתף
- שלח קישור לחבר במייל (נפתח בחלון חדש) דואר אלקטרוני
- לשתף ב-LinkedIn (נפתח בחלון חדש) LinkedIn
- לשתף ב-X (נפתח בחלון חדש) X
- לשתף ב-WhatsApp (נפתח בחלון חדש) WhatsApp
- שיתוף ב: אנסטגרם (נפתח בחלון חדש) אנסטגרם
- שתף בפייסבוק (נפתח בחלון חדש) פייסבוק
- עוד
- שיתוף ב: אנסטגרם (נפתח בחלון חדש) אנסטגרם
- לשתף ב-Pinterest (נפתח בחלון חדש) פינטרסט
- שיתוף ב: אנסטגרם (נפתח בחלון חדש) אנסטגרם
- לשתף ב-Reddit (נפתח בחלון חדש) Reddit
- שיתוף ב: אנסטגרם (נפתח בחלון חדש) אנסטגרם
- שיתוף ב: אנסטגרם (נפתח בחלון חדש) אנסטגרם
- להדפיס (נפתח בחלון חדש) הדפס
- שיתוף ב-Tumblr (נפתח בחלון חדש) טאמבלר
תודה עופרה שהבאת את השיר המדהים הזה, אבסורדיות והיגיון מזוקקים. אני בתורי הבאתי אותו לכיתת אולפן מתקדמת ומישהי שם, רופאה מרדימה במקצועה, העלתה את הרעיון שהדובר הוא זה שחלם על החייל הטורקי והזקנה היפנית והוא זה ששואל אותם שאלות. ואני אהבתי מאוד את ההסבר שלה,
כך בדיוק קראתי את השיר
אשמח לקרוא ניתוח שלך של השיר, בהזדמנות.