ציטוטים
מדוע לא הצליח הפרפר לעוף?
ילד ששיחק בחוץ מצא זחל יפהפה, ולקח אותו הביתה. אמו הרשתה לו להשאיר אצלו את הזחל, בתנאי שיטפל בו היטב.
הילד הכניס אותו לצנצנת גדולה, שם בה עלים, כדי שהזחל יוכל לאכול, ומקל, כדי שיהיה לו על מה לטפס. כל יום התבונן הילד בזחל, והביא לו עלים למאכל.
יום אחד טיפס הזחל על המקל והתחיל להתנהג בצורה מוזרה. הילד קרא לאמו בדאגה, והיא הסבירה לילד שהזחל עובר מטמורפוזה, הוא נהפך לגולם, ובסופו של התהליך יהיה לפרפר.
הילד התרגש כששמע על השינוי שהזחל עובר. כל יום הביט בו וציפה להופעתו של הפרפר. יום אחד זה התחיל לקרות: חור קטן נפער בפקעת.
הילד התרגש, אבל עד מהרה התחיל לחשוש לפרפר, שנאבק כדי לצאת, ולא הצליח להשתחרר.
הילד המודאג החליט לעזור לו. בעזרת מספריים חתך את הפקעת, הגדיל את החור, והפרפר צץ והופיע!
הילד הופתע ממראה עיניו: גופו של הפרפר היה נפוח, וכנפיו – קטנות ומצומקות. הוא ציפה לראות את הכנפיים מתייבשות, גדלות ומתרחבות, רק כך יוכלו לשאת את הגוף הנפוח.
אבל זה לא קרה!
הפרפר רק זחל, בגופו הנפוח וכנפיו המצומקות, ולא הצליח לעוף.
כדי לצאת מהפקעת אמור היה הזחל להיאבק. רק כך היו כנפיו יכולות לגדול ולהתחזק, רק כך היה יכול לעוף.
אהרן שייר, “ביאליק שבעל פה”
“כשפתח נח את התיבה עמדו היצורים בתור להיכנס אליה ובתוכם גם השקר. כשאמר לו נח להביא את בת זוגו, כי הַכְּניסה רק לזוגות, הלך והביא מיד את רעייתו, החנופה, ונכנס. כשיצאו מן התיבה כבר היו לִשלושה: השקר, החנופה ובתם – הפוליטיקה”.
שייקספיר, “המלט”: האדם – נזר הבריאה?
איזו פיסת יצירה הוא האדם, כמה אציל בִּתבונה, כמה אינסופי בְּכישרונות, בְּצורה ובתנועה; הוא עוצר נשימה ומהיר כמו חץ בִּפעולה, הוא כמו מלאך בַּתפישה, ממש צלם אלוהים: נזר הבריאה, מופת לכל חי! אבל בעינַי מה הוא כל האבק המזוקק הזה? אף איש לא מענג אותי – וגם אף אשה, גם אם בחיוך שלך אתה מנסה לומר את זה.
שייקספיר, המלט, מערכה II תמונה 2, לעברית: דורי פרנס
חיים שפירא, זיכרון ילדות יפה במיוחד: מהי הצלחה בחיים
לי יש הגדרה אלטרנטיבית ל”הצלחה”:
הצלחה: 1) להיות אדם טוב; 2) לדעת לאהוב; 3) להיות אהוב ואהוד על ידי האנשים שהכירו אותך ובמיוחד על ידי בני משפחתך; 4) לדעת להיות חבר; 5) לדעת לקבל את כל המר שבחיים מבלי להפוך למריר; 6) להיות איש נדיב; 7) להיות במצב רוח טוב אחוז ניכר מהזמן; 8) להיות איש חכם ומצניע לכת; 9) להיות ממש טוב בתחום כלשהו; 10) כשתסיים את חייך יהיו רבים שיתגעגעו אליך.
והיפוכם של הדברים יהיה הגדרה אלטרנטיבית ל”כישלון”.
ההורים שלי היו אנשים ממש מוצלחים.
אמיר גלבע “ואחי שותק”
אָחִי חָזַר מִן הַשָּׂדֶה
בְּבֶגֶד אָפֹר.
וַאֲנִי חָשַׁשְׁתִּי שֶׁמָּא חֲלוֹמִי יִתְבַּדֶּה
וְהִתְחַלְתִּי מִיָּד אֶת פְּצָעָיו לִסְפֹּר.
וְאָחִי שׁוֹתֵק.
אַחַר חִטַּטְתִּי בְּכִיסֵי הַסָּגִין
וּמָצָאתִי אִסְפְּלָנִית שֶׁיָּבֵשׁ כִּתְמָהּ.
וּבִגְלוּיָה שְׁחוּקָה אֶת שְׁמָהּ
תַּחַת לְצִיּוּר שֶׁל פְּרָגִים.
וְאָחִי שׁוֹתֵק.
אָז הִתַּרְתִּי אֶת הַצְּרוֹר
וְהוֹצֵאתִי חֲפָצָיו, זֵכֶר אַחַר זֵכֶר.
הֵידָד, אָחִי, אָחִי הַ גִּ בּ וֹ ר,
הִנֵּה מָצָאתִי אוֹתוֹתֶיךָ!
הֵידָד, אָחִי, אָחִי הַ גִּ בּ וֹ ר,
אָשִׁיר גַּאֲוָה לִשְׁמֶךָ!
וְאָחִי שׁוֹתֵק.
וְאָחִי שׁוֹתֵק.
וְדָמוֹ מִן הָאֲדָמָה זוֹעֵק.
תומס ה’ אוגדן, “הפרטים שהושמטו”: מה אמרה סתם זקנה שדיברה אל עצמה
בת המשפחה החביבה והמועדפת עליהם מצד אביהם הייתה סבתא פלורה. הם לא רק אהבו אותה, הם העריצו אותה והתגאו בה. היא הייתה אומרת כאילו לעצמה דברים כמו “אם תרים את הקול זה לא אומר שישמעו אותך יותר,” וגם “אנשים חושבים שהצדק אתם רק מפני שככה הם אומרים,” ו”הוא מדבר כאילו אלוהים לחש על אוזנו.” אם שאל אותה מישהו מה לחשה שם, הייתה עונה: “אל תשימו לב אלי. אני סתם זקנה שמדברת לעצמה,” והייתה קורצת נגד עין הרע לעבר וורן ומלודי, שותפיה לקנוניה. הם חשבו שהמשפטים של סבתא הם הדברים הכי חכמים שמישהו במשפחתם אמר, כולל אביהם. בלילה בחדרם היו חוזרים על מילותיה בחיקוי לקולה ואז צוחקים – לפעמים צחקו חזק כל כך שלא הצליחו להירדם – כי הדרך שלה להתנסח הייתה נכונה ומדוייקת, בדיוק כפי שהם הרגישו.
Thomas H. Ogden, The Parts Left Out
לעברית: יואב כ”ץ
עגנון על אובך
אותו היום יום חמסיני היה. יום שפקד הקב״ה את ארצו שלא לטובה. צהובים ואפורים ומעופרים היו השמיים, והאדמה גרודה וקשה, והאוויר שביניהם צהוב וגרוד, וצורב את העיניים, ומגרד את העור, ומייבש את הפה ואת השפתיים, ומחספס את החיך ואת הגרון, כאילו בזקו עליהם חול מלוח. רוח לא נישבה, והחמה מכעירה עיניה מתוך הרקיע. הזפת המרופש שבכבישים נתמסה ודבק בעקביו של כל אדם, ואבק מרושל היה זוחל ועולה ונכנס לתוך נקבובי עורו של אדם, לתוך עיניו של אדם, לתוך נחיריו של אדם. בשמיים לא נראתה ציפור…
אלבר קאמי, “הנפילה”: מי חף מפשע
המחשבה הטבעית ביותר לאדם, זאת שבאה לו בתמימות, כמו ממעמקי טבעו, היא המחשבה שהוא חף מפשע. מנקודת מבט זו כולנו דומים לאותו צרפתי קטן שנשלח לבּוּכֶנוולד והתעקש להגיש תלונה לפקיד, אסיר כמוהו, שהופקד על רישום הגעתו. תלונה? צחקו הפקיד וחבריו של האסיר: “עזוב, חביבי, פה אין תלונות”. “אבל אתה לא מבין, אדוני”, אמר הצרפתי הקטן, “אני מקרה יוצא־דופן. אני חף מפשע!”
אלבר קאמי, לעברית: עמנואל פינטו
רוברט לואיס סטיבנסון, “התנצלות בשם הבטלנים” מתוך הספר “לחשוב, להתבטל, לטייל”
לפני כמה ימים רץ ברחוב ילד יחף לבוש בלואים אחרי גולה, בחדווה כה רבה שהעלתה חיוך על פני כל אחד מהאנשים שראו אותו והושיעה אותם ממחשבות נכאים. אחד מאותם אנשים עצר את הברנש הקטן, נתן לו קצת כסף ואמר: “אתה רואה במה פרצוף שמח יכול לזכות אותך.” ואם קודם לכן נראה הילד שמח, עתה נראה שמח ונדהם גם יחד. אשר לי, אני תומך בעידוד ילדים לחייך ולא לדמוע; המקום היחיד שאני מעוניין לשלם בו על דמעות הוא בימת התיאטרון, אבל למופע הנגדי אני נכון להעניק ביחד רחבה בכל מקום ובכל עת.
גפנית לסרי קוקיא, “הים של וינה”
החייל הרוסי של אווה אוהב אותה, ואווה זוכרת שגם היא אהבה. היא חושבת:
בכל אחד מקנן, כבר עם לידתו, מצבור שלם של אהבות, סוגים שונים, מניפה של דקויות.
יש אהבה לחתול אפרפר, לאוגר זעיר, לכלבלב פצוע, יש אהבה לגוזל לכוד.
יש אהבה לבובה גידמת, לדובון עיוור, לסבון שנגמר לו הריח, יש אהבה לתיבת נגינה מקולקלת, שהלכה לאיבוד.
יש אהבה לאבא שמבטיח להקריא סיפור בערב ואהבה לאבא שמבטיח אבל מן העבודה שוב לשוב מאחר.
יש אהבה לאח קטן קודח ואהבה לאח שני, צווחן, כזה שלא מוכן לוותר.
יש אהבה לאמא שנסעה וגם אהבה לאמא שלצאת לקניות ממהרת. יש אהבה לדוד שבבחינה חשובה נכשל.
יש אהבה לחברה יקרה שמצאה לה חברה אחרת.
יש אהבה לסבתא שבאה לבקר.
לסב שמעשן סיגר.
האהבה היא חומר בעירה. היא דלק. שני דברים חייבים שיהיו לו, לדלק הזה, כדי שהוא יוצת: מקור של חום דרוש לו, וחמצן.
לאווה החמצן נגמר.
היא אוהבת אותו בדרכה. הגוף הרזה שלו נוסך בה ביטחון. הריח שלו הוא כמו ריח של בית. כשהיה ילד, כך סיפר לה, לא אהב לשחק כדורגל, אך בכל זאת בעט בכדור עם חבריו. המאכל האהוב עליו: מרק.
הים של וינה, הוצאת דביר, סדרת רוח צד
אבראהים קאשוש, “יאללה הסתלק, יא בשאר”
שיר של אבראהים קאשוש, טייח סורי צעיר שגופתו נמשתה ממי החידקל לאחר שגרונו שוסף ומיתרי קולו נעקרו. קאשוש נעצר ועונה לאחר שכתב את שיר המחאה “יאללה, בשאר, לך”.
34 מאהר אלאסד, אחיו של בשאר, מפקד משמר הרפובליקה והדיוויזיה הרביעית המובחרת, נחשב לאיש החזק בסוריה אחרי הנשיא.
35 נהוג ללגלג על האופן שבו נוהג בשאר אלאסאד לבטא את האות S.
מתוך השער הראשון, “סיר הלחץ המבעבע – תקוות ההמונים החנוקים לשינוי” בספר: פסקול של מהפכות השירים שליוו את הטלטלות במדינות ערב בשנים 2010-2015, הוצאת מינרוה.
חנוך לוין, “ארץ נפלאה”
[הבעל והאשה מארחים את התייר מר צ’לסי]
תייר הו, כמה נפלא, כמה נפלא. יש לכם באמת ארץ נפלאה.
אשה [בצניעות] מה לעשות, מר צ’לסי, אנחנו עם קטן ונפלא. פשוט עם קטן ונפלא.
[אל הבעל] מה אתה אומר, אלכסנדר?
בעל אני אומר שאין מה לעשות, את צודקת בהחלט, אנחנו פשוט עם קטן ונפלא, זה מה שאנחנו, עם קטן ונפלא, זה מה שאנחנו, עם קטן ונפלא, זה מה שאנחנו… [האשה מכה בראשו כמו במכונה שהתקלקלה, הוא משתתק]
אשה [לתייר] מין גורל שכזה, עם קטן המוציא מקרבו את הצבא החזק והאמין ביותר בעולם, צבא היודע בשביל מה הוא נלחם ומשום כך אין שום כוח שיכול לעמוד בפניו. מה אפשר לעשות, אנחנו פשוט נפלאים וחזקים.
תייר ארץ נפלאה באמת. אני מתכוון בעיקר לשמש שלכם.
אשה זה נכון שהשמש פועלת לטובתנו, אבל לא בזה עיקר הכוח שלנו. מה אתה אומר, אלכסנדר?
בעל אני אומר שהשמש היא אמנם שמש, אבל אנחנו יודעים להילחם גם בלילה, השמש היא אמנם שמש אבל אנחנו יודעים להילחם גם בלילה… [האשה מכה בראשו, הוא משתתק]
אשה בלילה או ביום, מר צ’לסי, מה אפשר לעשות שאנחנו נהדרים כל-כך ומוכנים לצאת בכל עת ובכל שעה שנידרש, מתוך ידיעה שאם נצא לא נשוב בלי ניצחון מפני שאין לנו ברירה אלא לנצח. הכרח הקיום הוא העושה את הצבא שלנו לעצום כל-כך, צבא שבו האיכות האנושית הנפלאה משלימה את החיסרון המתמיד בכמות, צבא שבו הקצינים הולכים לפני הטוראים והטבחים אוכלים לפני התותחנים, צבא ש… מה עוד אפשר להגיד עליו, מר צ’לסי!
תייר בייחוד אני אוהב את מזג האוויר שלכם, השמש והאור. והים שלכם, כל הכחול העמוק הזה.
אשה חיל הים הוא באמת נקודה רגישה, מר צ’לסי. זהו אמנם חיל קטן ולא מפותח יחסית, אבל חיל אמיץ ונפלא. מה אתה אומר, אלכסנדר?
בעל מה אני אומר? אני אומר שחיל הים לים, וחיל האוויר לאוויר, וחיל התותחנים לתותחנים, וחיל הצנחנים לצנחנים… [האשה מכה בראשו, הוא משתתק]
אשה חיל חיל ותפקידו, מר…
בעל וחיל הרגלים לרגלים, וחיל הנשים לנשים, זה מה שאני אומר. [משתתק מעצמו]
אשה כמו שאמרתי, חיל חיל ותפקידו. למעשה קיבל חיל הים שלנו לאחרונה חיזוק מכריע, והזירה שלו פרושה עכשיו לכל רוחב הים התיכון. אנחנו מוכנים, אם נצטרך, להתמודדות ימית עם הצי הסובייטי הפרוש בים התיכון. אין זאת אומרת שלא לקחנו בחשבון סיוע אווירי ממטוסי חיל האוויר וכן מספינות הצי השישי העלולות למצוא עצמן ברגע קריטי לצידנו. חיל הים שלנו הוא אולי החיל היחידי בעולם שבו צולל מפקד הצוללת עם המלחים שלו – וצף איתם בחזרה. עם חיל כזה לא נשאר לך אלא להרכין את הראש ולהודות בכך שאתה פשוט נפלא.
תייר [בנימוס] כן, אם לחזור לרגע לעניין האקלים שלכם…
אשה סלח לי מאוד, מר צ’לסי, אבל מה יש לך בעצם נגד הצבא שלנו?!
מתוך קטשופ, רביו סאטירי הוצג לראשונה במארס 1969
בספר מה אכפת לציפור
The Fly by William Blake
ליאור הלוי, “להיות מורה”
מורים שמלמדים רק חומר הם מורים שנשכחים מלב, הואיל והחומר כשלעצמו מתכלה, זוהי תכונתו הבסיסית של חומר. המורה שנצרב בזיכרון הוא זה שמביא לכיתה את הרוח שבחומר, את הערך המוסף.
ברטולד ברכט, “אימא קורז'”: מתי אין צורך במעלות טובות
כשהמפקד או המלך ממש מטומטם, והוא מוליך את החיילים שלו ישר לתוך הבוץ, נדרש להם אומץ לב, ואומץ הוא מעלה.
אם המפקד או המלך קמצן מדי, ולא מגייס מספיק חיילים, כל האחרים נדרשים להיות הרקולסים.
אם הוא מבולבל ולא שם לב לשום דבר, הם צריכים להיות ערמומיים כמו נחשים, אחרת הם אבודים.
יש צורך גם בנאמנות יוצאת מן הכלל, כשהמפקד או המלך מטיל עליך יותר מדי.
כל אלה מעלות, שארץ מסודרת ומלך ומפקד טוב אינם זקוקים להן.
בארץ טובה אין צורך במעלות: כל אחד יכול להיות רגיל מאוד, חכם בינוני, ומצידי – אפילו פחדן.
לָאוֹ דְזְה: רווח ותועלת
חבר שלושים חישורים, היוצרים את מרכזו של גלגל – החור שבמרכז הוא המביא תועלת.
צור כלי מחימר – החלל שבתוכו הוא המועיל.
קרע חלונות ודלתות בחדר – החורים הם שעושים אותו מועיל.
לפיכך, רווח בא ממה שישנו, תועלת – ממה שאיננו.
תום שגב, “ימי הכלניות”: איך “להרחיב את האופק” של ערבייה ילידת ארץ ישראל
גרדה ארלוזורוב, אשתו ואחר כך גרושתו של חיים ארלוזורוב, מראשי תנועת העבודה, תלתה תקווה גדולה במפגש בין עוזרות בית ערביות לבין בעלות הבית היהודיות. העבודה בבתי היהודים “תרחיב את האופק” של העוזרת הערבייה, בין היתר תלמד להעריך את בגדיה של הגברת מאירופה ותדרוש מבעלה לקנות לה כמותם. המעבר לצורות חיים אירופיות יסלול את הדרך ליתר הבנה בין אישה לאחותה”, כתבה ארלוזורוב.
חנוך לוין: “את ואני והמלחמה הבאה”
כשאנחנו מטיילים, אז אנחנו שלושה –
את ואני והמלחמה הבאה.
כשאנחנו ישנים, אז אנחנו שלושה –
את ואני והמלחמה הבאה.
את ואני והמלחמה הבאה,
והמלחמה הבאה עלינו לטובה.
את ואני והמלחמה הבאה,
שתמציא מנוחה נכונה.
כשאנחנו מחייכים ברגע אהבה,
מחייכת איתנו המלחמה הבאה.
כשאנחנו מחכים בחדר הלידה,
מחכה איתנו המלחמה הבאה.
את ואני והמלחמה הבאה,
והמלחמה הבאה עלינו לטובה.
את ואני והמלחמה הבאה,
שתמציא מנוחה נכונה.
כשדופקים על הדלת, אז אנחנו שלושה –
את ואני והמלחמה הבאה.
וכשזה כבר נגמר, שוב אנחנו שלושה –
המלחמה הבאה, את והתמונה.
את ואני והמלחמה הבאה,
והמלחמה הבאה עלינו לטובה.
את ואני והמלחמה הבאה,
שתמציא מנוחה נכונה.
מופיע בספר מה אכפת לציפור
עלה לראשונה ב: / /
יהודה עמיחי :”שמש אוקטובר מחממת את פנינו”
שמש אוקטובר מחממת את מתינו
העצב הוא לוח עץ כבד,
הדמעות, מסמרים.
השמש סובבת סביב הארץ, כן,
הארץ שטוחה כלוח אבוד וצף, כן,
יש אלוהים בשמים, כן,
אין לי מה לומר על המלחמה
סגרתי את עצמי.
(יהודה עמיחי, 1973)
מה מעניין את האמנים האמתיים?
השאלה בעינה עומדת: מה מעניין את “האמנים האמתיים”? כבר רמזתי – לא האובייקט ולא מידת הידמותם למציאות הם הנושאים המעסיקים אותם. לא הציפורים הגדולות מאסמים, לא שלל הצבעים היוצרים קיר ולא מעט הצבעים המרמזים על קיר. לא, אפילו לא נשמת הדברים. אמן מתעניין בעיקר בצבעים כצבעים, בצורות כצורות, ובדרך שילובם והבעתם. הוא מתעניין, אם בכלל, בנשמת הדברים ובמהותם, אם אלו ניתנים לביטוי באמצעות קווים, צורות וצבעים המעוררים ריגוש (במעורר ריגוש אני מתכוון לכל אתגר רגשי מהנה, מאיים, דוחה, משעשע, מעציב, מרומם או מדכא).
הדבר דומה למלחין ולמוזיקה שלו. המלחין אינו מעוניין, אולי רק לעתים נדירות וגם אז לא ברצינות רבה, בחיבור מוזיקה המחקה משהו או המספרת סיפור. הוא רוצה להפיק צלילים או צירופי צלילים שירגשו. כך גם האמן. האם הירוק הזה כאן, ליד הוורוד ההוא שם ירגשו? אם כן, הוא מצייר אותם ומה שנכון לאמן צריך להיות נכון גם למי שמבקש ליהנות מאמנות. מי שאינו מחפש צורות וצבעים לעולם לא יגלה את האמנות בתמונה שלנגד עיניו.
מתוך הספר בד בבד, בין ציורים לאנשים (עם עובד): מכתב שכתב מרווין לוונטל
אלנה פרנטה, “הסיפור של שם המשפחה החדש” איך אפשר להגן על בן
עצם המחשבה על הבן שלה מכלה את כוחותיה. מה נשאר במוחו של רינוצ’ו: תמונות, מילים. היא מודאגת מקולות שהגיעו אליו, מבלי שתוכל לפקח עליהם. מי יודע אם שמע את קולי כשסחבתי אותו בבטן, מי יודע איך הוטבע במערכת העצבים שלו. אם חש את עצמו אהוב, אם חש את עצמו דחוי, אם הוא חש בסערה שלי. איך אפשר להגן על בן. מאכילים אותו. אוהבים אותו. מלמדים אותו דברים, מסננים כל תחושה שבכוחה לפגום בו לתמיד. איבדתי את אביו האמיתי, שלא יודע עליו דבר ולעולם לא יאהב אותו. סטפנו, שאינו אביו ובכל זאת אהב אותו קצת, מכר אותנו תמורת אהבתה של אשה אחרת ובן אמיתי יותר. מה יקרה לילד הזה. רינוצ’ו כבר יודע עכשיו שאם אני הולכת לחדר אחר הוא לא מאבד אותי, שאני ממשיכה להיות. הוא מתפעל חפצים ורוחות-רפאים של חפצים, את מה שמחוצה לו ואת מה שבתוכו. הוא יודע לאכול בכוחות עצמו בכף ובמזלג. הוא יודע לשנות צורתם של חפצים, לגלגל אותם לצורות אחרות. ממלה הוא עבר למשפט. באיטלקית. הוא כבר לא אומר הוא, אלא אומר אני. הוא מזהה את אותיות האלף-בית. הוא מרכיב אותן כך שיכתבו את שמו. הוא אוהב צבעים. הוא שמח. אבל כל הזעם הזה, הוא ראה שמעליבים אותי ומכים אותי. הוא ראה אותי מנתצת חפצים ומעליבה. בדיאלקט. אני לא יכולה להישאר כאן עוד.
“רומאו ויוליה”: התכחש לשם שלך
ג’ולייטה: הו רומאו, רומאו, למה זה אתה
רומאו? באביך אל תכיר
והתכחש לשם שלך: אם לא,
רק הישבע לי אהבה ולא
אהיה עוד קָפּוּלֶט.
רומאו: לשמוע עוד
או לדבר מיד?
ג’ולייטה: הן רק שמך
אויב שלי, אתה – אתה, גם אם
אינך מונטגיו. הה, מה זה מונטגיו?
זה לא יד ולא רגל, זרוע, או
פרצוף (לא שום איבר אחר של בן-
אדם). הייה רק שם אחר! מה יש
בְּשם? מה שנקרא לו שושנה
ריחו יהיה מתוק תחת כל שם
אחר כשם שרומאו, אילו לא נקרא
רומאו, היה מושלם כשם שהוא
גם בלי התואר. זרוק, רומאו, את
שמך, ותחת שם אשר אין לו
בך שום חלק תְפוס וקח אותי
כולי.
רומאו: תופס אותך במילתך:
קראי לי אהובך וזה יהיה
שמי החדש. מכאן והלאה לא
אהיה יותר רומאו.
“רומאו ויוליה”, מערכה שנייה תמונה 2, לעברית: דורי פרנס
שייקספיר, “הסופה”: כמה מקסים המין האנושי
מירנדה:
הו פלא! כמה יצורים יפים כאן!
כמה מקסים המין האנושי!
הו עולם חדש מופלא
שבני-אדם כאלה בו!
פרוספרו:
לךְ הוא חדש.
מערכה 5 תמונה 1 לעברית: דורי פרנס
ג’מייקה קינקייד, “אֶני ג’וֹן / לוסי”: האם העשירים בעולם גורמים להכחדתו?
מאריה החליטה לכתוב ולאייר ספר על הדברים הנכחדים הללו ולתרום את כל הרווחים לארגון שמטרתו לשמר אותם. כמוה, כל חברי הארגון הזה היו אמידים, אבל הם לא קישרו בין המותרות שהם נהנים מהן לבין הידרדרותו של העולם המשתרע לפניהם. יכולתי לספר להם על כך דבר או שניים, יכולתי לומר להם כמה נחמד לראות אותם נאלצים לבלוע לגימה קטנה מן הרעל שלהם עצמם. לעתים הייתה יוצאת, משעת בוקר מוקדמת עד בין-ערביים, לצייר בעלי חיים וצמחים ממינים שונים, כל אחד בבית הגידול הטבעי שלו. היא גרמה לי לחוש שהכול עומד על סף גוויעה ועלול מהיום למחר להיעלם מעל פני האדמה. מאריה הייתה האדם טוב הלב ביותר שהכרתי מימי. האכפתיות שלה לא הייתה חלק מפתיע באישיותה; אפשר היה לומר שטוב לבה הוא פועל יוצא של חיי הרווחה שלה, אבל אנשים רבים במעמדה לא היו טובי לב ומתחשבים כמותה. ומשום כך לא יכולתי להביא את עצמי להעמידה על כך שאילו ניצלו כל הדברים שרצתה להציל בעולם, הייתה עלולה למצוא את עצמה יורדת מנכסיה; לא יכולתי להביא את עצמי לדרוש ממנה לבחון את שיחותיו היומיות של לואיס עם סוכן הבורסה שלו, כדי לראות אם אין להם זיקה כלשהי לדברים ההולכים ועוברים מן העולם לנגד עיניה. ברגיל זה היה בדיוק ממין הדברים שהייתי נהנית לעשות, אלא שצמחה בי אהבה כה רבה למאריה.
שגיא כהן, “כולם נשאה הרוח”
נמאס לה, לאימא. נמאס מהכול. ממלחמות דת, מפיגועים, מקנאים, מרינה טנצר, מווילונות מוגפים בקריאת התורה, מפוליטיקה, מגדרות, טלוויזיות, מקרבנות, מהתחושה שאנחנו, רק אנחנו קרבנות, מנחום-קמטים-במצח, מעקירת עצי זית, מהפגנות, מזכויות אדם, מזכויות לחלק מבני האדם, מ”שלי – שלי, שלך – שלי” ומעם הנצח שלא פוחד מדרך ארוכה.
“אני מפחדת,” היא אמרה לאבא, וכשדיברה כך הוא הקשיב לה. לא ליטף את שערה, ידע שזה לא יועיל עכשיו, הרי לא מהמוות פחדה, ולא מיריות ולא מפיגועים. היא פחדה שכך נגדל, שנשנא ונקלל, שנזלזל ונעקור, שנשבור, שנתנחל בכוח, שנגדל להיות נחום.
“אני לא רוצה שהם יגדלו במקום שבו לא רואים את האחר,” אמרה.
דליה כהן-קנוהל, “מעבר מנדלבאום”
“בסופו של דבר מכל הדברים תמיד אנחנו חוזרים לכעסים שבמשפחה, ואת בוודאי מכירה את זה מהסיפור של אמך. תמיד החשבונות האלה גדולים יותר מכול הקטסטרופות של הטבע. במבול נהרגו כנראה אלפי אנשים, כמה מקום ניתן לסיפור הזה? מעט, לעומת סיפור בגידת האחים ביוסף, סיפור דוד ובת שבע, סיפור נעמי ורות.”
פזית בן-נון בלום | גדי בלום, “החייל מספר 2”
“היהודים עברו ברירה טבעית בשואה. על פי כל העקרונות הדרוויניסטיים”, נפתח המאמר. “אלה ששרדו היו רק קטני האמונה, רבי-התושייה, שלא בחלו באמצעים. אלה שלא האמינו שהתור יוביל לאן שאמרו שיוביל, שחיפשו את הזמן והמקום להסתלק, ששכבו במחראה או התכסו בגופות נפוחות, שרימו וגנבו כל אימת שהתאפשר. המרדנים והיהירים שבהם הקדימו ועזבו את בתיהם המתורבתים, בני נוער פורקי עול וחסרי אחריות בדרכם למסיבת הפיג’מות הפרועה בלבנט. וכל אלה הנחילו את הגנים שלהם ואת גישתם לבניהם ולבני בניהם לדורותיהם. ייסדו אומה של איפכא מסתברא והטלת ספק במבוגר האחראי, של ניצול פרצות ומלחמת הכול בכול. לטוב ולרע. אנחנו האחראים לאבולוציה של הגנום היהודי.”
סילביה טאונסנד וורנר, “לוֹלי וילוֹז”
לאורך הארוחה הביטה לורה בקרוביה. היא הרגישה כאילו התעוררה, בלא שינוי, מתנומה של עשרים שנה, ומצאה שהם כמעט בלתי מזוהים. היא סקרה אותם בזה אחר זה. אפילו הנרי וקרולין, שראתה מדי יום ביומו, היו חבויים למחצה תחת כל מה שצברו – שפע, סמכות, ניסיון יומיומי. הם רופדו בניסיון, אין אירוע חדש אחד שיוכל להניח עליהם רגל ולטלטל אותם בלי שהם יספחו אותו אליהם ויספגו את ההדף. אם הדוּד היה מתפוצץ, אם שוטר היה מטפס אל החלון ומנופף בחרב – הנרי וקרולין מיד היו מביאים את האירוע אל סופו הטוב בעזרת הניסיון הכביר שלהם בהתמודדות עם דוודים ועם שוטרים מן המניין.
לוֹלי וילוֹז, סילביה טאונסנד וורנר, הוצאת לוקוס, לעברית: רנה ורבין
Lolly Willowes Sylvia Townsend Warner
איימן סיכסק, “תישרין”: מהי אהבה
“אבל הם לא מסוג האנשים שאהבה מספיקה להם, נדיה. אנחנו הסתפקנו בפחות מאהבה. ולא כי לא היתה לנו. היא הגיעה, אבל אחרי החתונה. גם אני לא אהבתי את רמזי לפני שהתחתנתי איתו. אבל היום אני יודעת שכשאני מתעוררת באמצע הלילה וקר לי ברגליים, הוא ישמע אותי מתהפכת ויקום וייגש למגירה בלי לדבר, ויוציא זוג גרביים עבים יותר מדי או דקים יותר מדי, ויגרוב לי אותם, ויגיד בפעם המיליון, ‘מי ישן בקור הזה בלי גרביים?’ ויחזור לישון. מה הם מבינים באהבה, הוא ורנין. זה כל מה שזה, אהבה. שתי רגליים חמות בלילה. זה כל הסיפור. לכי תסבירי להם שזה לא צריך להיות מסובך כמו שהם חושבים.”
אריק לארסון, “בגן חיות הטרף”: גילויי אכזריות כלפי חיות נאסרו
דוֹד שם לב שבגרמניה לא פוגעים בכלבים. אי לכך כלבים לא חששו מפני בני אדם, ונראו תמיד עגלגלים ומטופחים. “רק סוסים נראו מאושרים לא פחות, בניגוד לילדים ולבני נוער,” הוא כתב. “לא פעם נעצרתי בדרכי למשרד כדי לשוחח עם צמד סוסים יפהפיים שחיכו לפריקת עגלתם. הם היו נקיים, שמנים ומאושרים כל כך, עד שהיה נדמה לי בעוד רגע יתחילו לדבר. הוא כינה זאת “אושר סוסי” ושם לב לאותה תופעה בנירנברג ובדרזדן. האושר הזה הושג במידה לא מעטה, כך ידע, בעזרת החוק הגרמני, שאסר על גילויי אכזריות כלפי חיות, והעניש עבריינים במאסר. דוֹד ראה בכך אירוניה עמוקה. “בתקופה שבה מאות בני אדם הוצאו להורג בלי משפט ובלי שום ראיה לאשמתם, וכשהאוכלוסייה רעדה מפחד, תרתי משמע, היו לחיות זכויות שבני אדם יכלו רק לחלום עליהן.”
והוא הוסיף, “בני אדם יכלו בהחלט להצטער על כך שאינם סוסים!”
In the Garden of Beasts: Love, Terror, and an American Family in Hitler’s Berlin by Eric Larson
מאחר שקראתי את הספר באנגלית, תרגמתי את הציטוט. הספר בגן חיות הטרף ראה אור בידיעות ספרים בתרגומו של יניב פרקש.
חנוך לוין, “אני לא מקיים הבטחות שנתן אלוהים לאברהם”
לודמילה פטרושבסקיה, “השעה לילה”: מי פה ראש המשפחה?
אמי רצתה להיות מושא האהבה הבלעדי של בתה, כלומר שלי, רצתה שאוהב רק אותה, שתהיה מושא האמון והאהבה, אמי רצתה להיות בשבילי המשפחה כולה, תחליף לכול. ראיתי משפחות כאלה של נשים, אמא, בת וילד קטן, משפחה לכל דבר! זוועה וחלום בלהות. הבת מרוויחה כסף כמו גבר ומפרנסת, האם יושבת בבית כמו אשת איש ומוכיחה את הבת שהיא לא באה הביתה בזמן, לא מקדישה תשומת לב לילד, לא מוציאה את הכסף בתבונה וכדומה, אבל בה בעת האם מקנאה בבתה על כל החברות שלה, שלא לדבר על הבחורים, שהאם רואה בהם יריבים לכל דבר. התוצאה היא מִשְׁמש ודייסה שלמה, אבל מה לעשות? עד שקרו כל הדברים האיומים, דחקה אמא שלי בדיוק בדרך הזאת את רגלי בעלי האומלל מהבית, ואמרה תמיד ברגעים הטובים: מי פה ראש המשפחה. (בהבעה נכלולית) נו, מי פה ראש המשפחה? (והתכוונה לעצמה).
ס’ יזהר, “סיפור אינו”: האם ההווה קיים
ההווה, הוא איפוא, מבחן כוחו של המספר ושל סיפורו. וההווה, על פי תפישתו המקובלת כלל אינו זמן, אלא הוא רק מעבר בין זמן לזמן, ואינו לכל היותר אלא כמין קו חיץ או קו חיבור, ואף זה לא כקו יציב ועומד, אלא כקו נייד ומשתנה, כאותו קו שפת המים של הים: שתוך שהוא כאן כבר התקפל והוא שם, ותוך שהוא כעת, כבר הוא “פעם אחת” ומעשה שהיה. זמן מיוחד זה, ההווה, הוא גם נושא הסיפור, גם ההתגרות במספר לספרו, והוא הוא זמן אומנותו של המספר.
ס’ יזהר: “סיפור אינו”
אין דרך לקרוא סיפור מלבד אותה דרך שכל אחד יודע מעצמו כשהוא קורא סיפור ונהנה הנאה. אותה הנאה עצמה שיש בכוחו להנות.שיש בה תמיד גם הנאות תבוניות, גם ריגושיות וגם חושיות, כשכל השלוש באות כאחת. דף כתוב יפה, דף מצויר היטב, שהכל בו כשבא אליו והכל בו מחושב ומדוקדק לדיוקו, דף שלשונו עונה לה, זורמת להנאת המדבר וזורמת להנאת הקורא, חוכמת טווית הדיבור, שטירחת טוויתה אינה ניכרת, אבל שחדוות האמירה האמורה היטב, בריתמוס והלחן הנכון, חוגגת בו, בכתמי ההשתהות של התארים ובקווי-התנועה של הפעלים, עם ההומור החרישי והעצב המאופק, ואיך כל מיני דברים שקשה עד אי-אפשר לתפשם באמירה – הנה נאמרו הפעם “והקולמוס קלט אותם” ואמרם להפליא, עד שמתרווחת הקלה לאחר הציפיה הממושכת מדחיית ההיאמרות שמקוצר-יד, והנחמה שלבסוף, בהתגברות על הלא-ניתן-להיאמר שהנה הומר והיה לנאמר, פטור ולא צריך עוד לשום פירוש והסבר, עומד היטב מאליו, חזק במבנהו, מלא עוצמה, קל ומדויק, וחמור ולא מוותר, אבל לא קל באמת לפי שעשיר, ולא חמור באמת לפי שפתוח, ומכה הדים ובני הדים ומבקש עוד קריאה ועוד נוכחות ועוד ידיעת הלא-נאמר, שהנה הומר ונעשה נאמר – מבהיר אף כי אפל ומאפיל אף כי בהיר.
ג’ואנה קאנון” “הצרה עם עזים וכבשים”.
התבוננתי מעבר לכומר אל ארונה של איניד וחשבתי על תשעים ושמונה השנים שנחו בתוכו. תהיתי אם גם היא חשבה עליהן, כששכבה לבדה על שטיח הסלון שלה, וקיוויתי שאולי כן. חשבתי איך יישאו אותה מהכנסייה דרך בית הקברות, איך תחלוף על פני כל מיני ארנסט ומוד ומייבל ואיך יטמנו תשעים ושמונה שנים באדמה כדי שפרחי שן־הארי יגדלו סביב שמה. חשבתי על האנשים שתמיד יחלפו על פניה בדרכם למקום אחר. אנשים בחתונות ובהטבלות. אנשים שיעשו קיצור דרך, שיצאו לעשן סיגריה. שאלתי את עצמי אם אי פעם יעצרו ויחשבו על איניד ועל תשעים ושמונה שנותיה, ושאלתי את עצמי אם העולם יזכור אותה אפילו קצת.
ג’ואנה קאנון הצרה עם עזים וכבשים לעברית: שי סנדיק
יצחק בן-נר, “האיש משם”: האם יש ליהודים קשר אל ארצם
היא דיברה בשקט, אך בתקיפות: “רציתי להסביר לעצמי כמה עובדות תמוהות עליך ועל בני עמך. אני יודעת שזה לא מקובל שערביה צעירה כמוני תתעסק בדברים שהמסורת לא הועידה לה, ובכל זאת הטריד אותי שהרבים, אנחנו, יצאו ללחום במעטים, אתם. עכשיו אני יודעת שיש לזה סיבה – אתם, היהודים, אין לכם שום קשר אמתי לארץ ההיא או לכל ארץ אחרת שאתם יושבים בה.” היא דיברה לאט, מילה-במילה, כמי שיולדת אותן מתוך מחשבותיה. “יצרתם לכם קשר רק מתוך ספרים עתיקים, והאמת היא שאתם קושרים את עצמכם בכל פעם למקום אחר. הרי אתם נוודים בנפשכם, עוברים כל הזמן ממקום למקום, מתנתקים מכאן ונקשרים לשם. אף פעם לא נקשרתם באמת לארץ אחת – לא לבית, לא למולדת, לא לנוף. והרי מהם צומחים הכבוד העצמי, ההקרבה, אומץ הלב.”
דליה פלח: מתוך “דודי השופט המחוזי דורבן”
דליה פלח, מתוך הספר דודי השופט המחוזי דורבן, עם עובד
“התביישתי בדפים הילדותיים שכתבתי לה, בטונים המוגזמים, בשטויות…”
להבדיל מסאראטורה במאמריו ובשיריו, להבדיל גם מהרבה סופרים שקראתי ושאני קוראת, היא אכן הביעה את עצמה במשפטים נכונים, אכן כתבה בלי שגיאות אפילו שלא המשיכה ללמוד, אבל – יותר מזה – היא לא השאירה עקבות של אי־טבעיות, לא חשתי במלאכותיות של המלה הכתובה. קראתי את הדפים ובו־בזמן ראיתי אותה, שמעתי אותה. הקול שהיה מקובע בכתיבתה סחף אותי, שבה אותי יותר מן הדיבור שלה פנים אל פנים: הוא היה מטוהר לחלוטין מכל הפסולת של הדיבור, מן הבלבול של הדיבור; היה בו אותו סדר מלא חיים שדמיינתי שאפשר לחוש בדיבורו של מי שהתמזל לו להיוולד מראשו של זאוס ולא במשפחת גְרֶקוֹ או צֶ’רוּלוֹ. התביישתי בדפים הילדותיים שכתבתי לה, בטונים המוגזמים, בשטויות, בעליצות המזויפת, בכאב המזויף. מי יודע מה לילה חושבת עלי. בזתי למורה גֶ’רָאצֶ’ה ושנאתי אותו על שהשלה אותי ונתן לי תשע באיטלקית. הדבר הראשון שחולל המכתב הזה היה לגרום לי לחוש בגיל חמש־עשרה, ביום־הולדתי, שאני רמאית. בית־הספר טעה לגבי, וההוכחה לכך היא כאן, במכתב של לִילה.
הקסם של התיאטרון
זה שבוע חנוך, אני, מעצב התאורה ושני חשמלאים יושבים כל ערב בסיום החזרות עד השעות הקטנות של הלילה, שוקדים על עיצוב התאורה. באולם התיאטרון הריק מאדם, עטופים בחושך קטיפתי סגול, אני נפעמת כל פעם מחדש מהקסם המדהים שנברא על הבמה בעזרת כמה מכשירי תאורה. התפאורה מתעוררת לחיים. ואורות לבנים, כחלחלים וורודים נושקים נשיקת חיים לקוליסות העץ המתות ומעירים אותן משינה עמוקה לחגיגת מופלאה של צבעים וצללים מסתוריים. הבמה כולה דולקת באורות שהופכים אותה לעולם ומלואו, כאילו גדלה והתרחבה כפליים משטחה וצימחה מקומות חדשים שלא נראו בה עד אז. הרגע הזה, כשמהחושך הכבד שבאולם עולה לפתע התאורה ומאירה את הבמה ואת התפאורה, הוא הרגע שמבחינתי מתחיל להתרחש הקסם של התיאטרון.
היום זה היום. חזרה ראשונה עם תאורה!
צ’יממנדה נגוזי אדיצ’יה: “כולנו צריכים להיות פמיניסטים”
בפעם הראשונה שלימדתי בסדנת כתיבה באוניברסיטה, הרגשתי מודאגת. לא בגלל חומר הלימוד, כי התכוננתי היטב ולימדתי דברים שנהניתי מהם. הטרידה אותי השאלה מה ללבוש. רציתי שייקחו אותי ברצינות.
ידעתי שמאחר שאני אישה, עלי להוכיח מיד את ערכי, וחששתי שמא אם אראה נשית מדי, לא ייקחו אותי ברצינות. למען האמת, רציתי למרוח שפתון מבריק וללבוש את החצאית הנערית שלי, אבל החלטתי לא לעשות זאת. לבשתי בגדים מאוד רציניים, מאוד גבריים, חליפה מכוערת מאוד.
האמת העצובה היא שככל שמדובר במראה, התקן ההתחלתי שלנו, הנורמה, הם גבריים. רבות מאתנו סבורות שככל שאישה נראית פחות נשית, סביר יותר שייקחו אותה ברצינות. גבר שהולך לפגישת עבודה אינו שואל את עצמו אם ייקחו אותו ברצינות בגלל מה שהוא לובש. אישה כן.
בדיעבד, הצטערתי שלבשתי באותו יום את החליפה המכוערת ההיא. אילו היה לי אז הביטחון העצמי שיש לי כיום, הסטודנטים שלי היו מפיקים תועלת רבה יותר מההוראה שלי. כי הייתי מרגישה בנוח, והייתי אני במידה רבה ואמיתית יותר.
בחרתי לא להתנצל עוד על הנשיות שלי, ואני רוצה שיכבדו אותי, עם כל מה שיש בה, כי אני ראויה לכך. אני אוהבת פוליטיקה והיסטוריה ואני מאושרת מאוד כשעולה בדעתי טיעון מוצלח, הנוגע בכל מיני עניינים. אני בת. אני בת מתוך אושר. אני אוהבת עקבים גבוהים, אוהבת לנסות סוגים שונים של שפתונים. נעים שגברים ונשים מחמיאים לך (אף על פי שעלי לומר בכנות כי אני מעדיפה את המחמאות שמעניקות לי נשים אופנתיות), אבל לעתים קרובות אני לובשת בגדים שגברים לא אוהבים או לא “מבינים”. אני לובשת אותם כי הם מוצאים חן בעיני, וכי אני מרגישה בהם טוב. “המבט הגברי” המעצב את הבחירות שלי הוא לרוב שולי.
מייקל שייבון: למי מועיל משיח שמגיע?
“כל משיח נכשל ברגע שהוא מנסה לגאול את עצמו.”
“משיח שמגיע, לא מועיל לאף אחד. תקווה שמתגשמת היא כבר חצי אכזבה.”
“נסים לא מוכיחים שום דבר, חוץ מאשר לאלה שאת האמונה שלהם אפשר לקנות ממש בזול.”
השאלה שלא היה לה מענה
הייתי כבת שש באותו לילה, כששכבתי במיטתי חמה ונינוחה, שרויה בנועם שבין ערות לשינה, וחלומות הילדות הבהירים מרחפים סביבי ברצף מהיר כפיות קסומות. חשתי משהו נע מתחת לשמיכות, כמו יד ענקית, קרה וגסה, ממששת את גופי, כמחפש. בו-בזמן סכרה יד אחרת את פי לבל אצרח, קרה וגסה וגדולה כמו היד הראשונה.
הם נשאו אותי לחדר האמבטיה. אינני יודעת מה היה מספרם, ואינני זוכרת את מראה פניהם או אם היו גברים או נשים. דומה היה שהעולם נעטף ערפל כהה שמנע ממני לראות. ואולי הניחו כיסוי כלשהו על עיני. אני רק זוכרת שהייתי מפוחדת ושהם היו רבים, ושמשהו שדמה ללפיתת ברזל אוחז בידי ובזרועותי ובירכי, עד שלא יכולתי להתנגד או אפילו לזוז. אני זוכרת גם את המגע המקפיא של אריחי חדר האמבטיה מתחת לגופי הערום, וקולות לא מוכרים והמהום שצליל מתכתי צורם קוטע אותו מפעם לפעם, צליל קרצוף שהזכיר לי את הקצב המשחיז את סכינו לפני שהוא שוחט כבש לכבוד העיד.
דמי קפא בעורקי. חשבתי שגנבים פרצו לחדרי וחטפו אותי ממיטתי. הם התכוונו לשסף את גרוני, כמו שתמיד קורה לילדות לא ממושמעות כמוני בסיפורים שסבתי הזקנה מהכפר אהבה כל כך להשמיע באוזני.
אימצתי את אוזני לקלוט את צליל הקרצוף המתכתי. ברגע שפסק, לבי כמו פסק לפעום אתו. לא יכולתי לראות, ואיכשהו נדמה היה לי שהפסקתי גם לנשום. אבל בעיני רוחי ראיתי את הלהב מתקרב אלי יותר ויותר. משום מה לא התקרב אל צווארי כפי שציפיתי, אלא לחלק אחר של גופי. אי-שם מתחת לבטני, כאילו תר אחרי משהו החבוי בין ירכי. באותו רגע תפסתי שירכי פוסקו לרווחה, ושתי רגלי מורחקות בכוח זו מזו, לפותות באצבעות פלדה שלא הרפו לרגע מן הלחץ. חשתי שהסכין או התער נע היישר אל גרוני, ואז, לפתע, צנח הלהב המתכתי החד אל בין ירכי, ושם קטע פיסת בשר מגופי.
צרחתי מכאב למרות היד ההדוקה שאטמה את פי, משום שהכאב לא היה סתם כאב, הוא היה כלהבה חורכת שפילחה את כל גופי. לאחר כמה דקות ראיתי שלולית דם אדומה על ירכי.
לא ידעתי מה חתכו מגופי, ולא ניסיתי לגלות. רק בכיתי, וקראתי לאמי לעזרה. אבל הזעזוע הקשה מכל היה כשהסתכלתי סביבי ומצאתי אותה עומדת לצדי. כן, זו הייתה היא, לא יכולתי לטעות, אמי בשר ודם, בקרב כל הזרים האלה, מדברת אליהם ומחייכת אליהם, כאילו לא נטלו זה עתה חלק בטבח בתה.
נשאו אותי אל מיטתי. ראיתי אותם תופסים את אחותי, שהייתה צעירה ממני בשנתיים. בדיוק כשם שתפסו אותי כמה דקות קודם. צעקתי בכל כוחי. לא! לא! יכולתי לראות את פני אחותי לפותים בידיים הגדולות והגסות. חוורון מוות היה נסוך עליהם ועיניה השחורות והגדולות פגשו את עיני לשבריר רגע, מבט של אימה חשוכה שלעולם לא אוכל לשכוח. כעבור רגע נעלמה מאחורי דלת חדר האמבטיה. המבט שהחלפנו כאילו אמר: “עכשיו אנו יודעות מה הדבר. עכשיו אנו יודעות מהו שורש אסוננו. נולדנו למין מיוחד, המין הנשי. מראש נגזר עלינו לדעת סבל, מראש נגזר שידיים קרות ואכזריות יתלשו חלק מגופנו.”
משפחתי לא הייתה משפחה מצרית נבערת. אדרבא, הורי זכו להשכלה מעולה.
נַואל אס-סעדאוִי, מאחורי הרעלה, נשים בעולם הערבי, מאנגלית: שפי פז, מסדה.
משטר לא אנושי מפיץ את אי-אנושיותו
עם “עורבי הקרמטוריום” יכלו אנשי האס-אס לרדת למגרש, כשווים או כמעט כשווים. צחוק שטני נשמע מאחורי שביתת נשק זו: זהו זה, הגענו לשיא העידון, הצלחנו, אינכם כבר הגזע האחר, האנטי-גזע, אויבו הראשון של ה”רייך בן אלף השנים”: כבר אינכם העם דוחה האלילים. חיבקנו אתכם, השחתנו אתכם, גררנו אתכם לתחתית, כמונו. אתם כמונו, אתם יהירים: מזוהמים בדמכם כמונו. גם אתם, כמונו, וכקין, הרגתם את אחיכם. בואו, אנחנו יכולים לשחק יחדיו.
משטר לא אנושי מפיץ את אי-אנושיותו ומרחיבה לכל הכיוונים; גם, ובמיוחד, כלפי מטה; למעט התנגדויות של בעלי אופי מחושל במיוחד, הוא משחית את קורבנותיו ואת יריביו כאחד.
וירג’ינה וולף, “חדר משלך”: מי הוא המשורר האלמוני המכונה “אנונימוס”
אנו למדים שכתיבתה של יצירה גאונית כמעט תמיד היא מעשה הרצוף קושי כביר. הכול סותר את סיכוייה לצאת בריאה ושלמה מנפשו של הסופר. התנאים החומריים הם בדרך כלל לרעתה. כלבים ינבחו; אנשים יפריעו; כסף חייב להיעשות; הבריאות תתרופף. זאת ועוד. שוויון הנפש הנודע לשמצה של העולם בא להדגיש את כל הקשיים האלה ומוסיף על חומרתם. העולם אינו מבקש אנשים שיכתבו שירים ורומנים וספרי היסטוריה; הוא אינו זקוק להם. אחת היא לו אם ימצא פלובר את המילה הנכונה או אם יאמת קרלייל בקפידה עובדה זו או אחרת. מובן, הוא לא יהיה מוכן לשלם בעד דבר שאינו חפץ בו. וכל סופר − קיטס, פלובר, קרלייל − נדון, בפרט בשנות היצירה של נעוריו, להסחת דעת והרתעה לכל צורותיהן. קללה, זעקת שבר, בוקעת ועולה מתוך אותם ספרים של ניתוח ווידוי. אם למרות כל אלה פורץ משהו ועולה, הרי זה נס, ומסתבר ששום ספר אינו נולד שלם ונקי ממום בדרך שעלה במחשבה תחילה.
אך לגבי הנשים, אמרתי בלבי, כשאני מסתכלת במדפים הריקים, היו הקשיים האלה נוראיים לאין ערוך יותר. קודם כל, לא הייתה כל אפשרות שיהיה לה חדר משלה, קל וחומר חדר שקט או חדר אטום לרעש, אלא אם כן היו הוריה עשירים מופלגים בעושרם או אצילים עד מאוד. […] אבל חמורים בהרבה היו הקשיים הלא חומריים. שוויון הנפש של העולם, שקיטס ופלובר ושאר גאונים התקשו כל כך לשאתו, במקרה שלה לא היו שוויון נפש, אלא איבה. העולם לא אמר לה כמו שאמר להם: כתבי, אם כך את בוחרת; אחת היא לי. העולם אמר בצחוק גס: לכתוב? מה מועיל בכתיבתך?
כשאנו קוראים על מכשפה שנתפסה, על אישה שנכנסו בה שדים, על אישה חכמה שמכרה עשבי מרפא, או אפילו על גבר מופלא שהייתה לו אם, או-אז סבורה אני שאנו עולים על עקבותיה של סופרת אבודה, משוררת שהושתקה, איזו ג’ין אוסטן אילמת וחסוכת תהילה, איזו אמילי ברונטה שרוצצה את מוחה בשדות או העוותה העוויות בדרכים תוך שדעתה נטרפה עליה מחמת הייסורים שכישרונה מייסרה. אכן, מעזה הייתי לנחש כי “אנונימי”, זה שכתב שירים כה רבים בלי לחתום עליהם, לעתים קרובות לא היה אלא אישה. אדוורד פיצ’רלד הוא כמדומה, שחיווה דעתו כי אישה היא שחיברה את הבלדות ושירי העם, זימרתם חרש באוזני ילדיה, המתיקה בהם את מלאכת הטוויה שלה, או את שעותיו הארוכות של ליל החורף.
ענת גור: גוף זר
ביסוד הספר הזה עומד האומץ של נשים לדבר על הנורא מכול, במטרה לחולל שינוי בטיפול בנשים שסובלות מהפרעות אכילה קשות, והמחויבות שלי, כמי שיצאה לדרך הזו ושמעה את זעקתן, לתת לה במה, להמשיג אותה בעזרת הכלים המקצועיים שיש לי ולקרוא לשינוי. הטיפול בנשים שנפגעו מאכזריות אנושית מחייב אותנו, המטפלים, לקחת על עצמנו את המשימה הקשה, לעתים סיזיפית, של בניית ברית טיפולית מלאת כבוד הדדי, חמלה, אהבה ואמפתיה. להצליח לזרוע זרעים של אנושיות, ריפוי וערבות הדדית בתוך האדמה החרוכה מבגידת סוכני החברה שבה אנו חיים.
איתמר אורלב: “בנדיט”
וככה זה מתחיל, מתוך אמונה מוחלטת. מחזיקים ידיים, אני ואשתי. ואחר כך הצעקות, ההתפתלויות, הדם, כמעט כמו בבית מטבחיים, אבל לא נשחט כאן דבר, להפך, האין נהפך לחיים. המיילדת מחזיקה אותו בידיה, גוף רופס, כחול, שחולץ בזה הרגע מבין רגליה של אשתי. הוא תלוי, מדולדל, בובת גומי כחולה עם פני גומי חתומים, עפעפי גומי סגורים, שפתי גומי כחולות, פעורות, ששואפות פתאום שאיפת אוויר אחת קטנה, שאיפה ראשונה, וברגע אחד כל הגוף הכחול נצבע ורוד, הגומי נעלם מהפנים, הגפיים המדולדלות מתחילות לנוע, ויללה חרישית בוקעת מתוך הפה הפעור. זה הבן שלי שהתעורר בן-רגע לחיים. קם לתחייה לנגד עיני ואני ראיתי את הרגע הזה, את הנשימה הראשונה, אני שמעתי את הבכי בוקע מריאותיו השבריריות. גוף זעיר מטפס על החזה החשוף של אשתי, מוצא את הפטמה ומתחיל לינוק.
“הרוזן החצוי” מתוך הספר “אבות אבותינו”, איטאלו קלווינו
אילו רק ניתן היה לחצות כך כל דבר שהוא שלם, אמר דודי, ששרוע היה על בטנו על גבי השונית, מלטף את חצאי התמנונים המפרפרים – אילו רק יכול היה כל יצור להגיח מתוך שלמותו האטומה והבורה. שלם הייתי, והכול היה בעיני טבעי וחסר בהירות, ריקני כמו האוויר; חשבתי שראיתי את הכול ולא הייתה זו אלא הקליפה. אם אי פעם תהפוך להיות המחצית של עצמך, ואני מאחל לך זאת, נערי, או אז תבין דברים שהם מעל ומעבר לתבונתם הרגילה של המוחות השלמים. אמנם תאבד מחצית מעצמך, ומחצית מהעולם, אולם המחצית שתישאר תהיה מעמיקה ויקרה פי אלף מונים. ואף אתה תרצה שהכול יהיה חצוי וקרוע כדמותך, כי יופי וחכמה וצדק קיימים הם אך ורך בתוך מה שנקרע לגזרים.
הַזְּמָן, חמוטל בר יוסף
הַזְּמָן
הַזְּמָן! הַזְּמָן שֶׁלּוֹקֵחַ לְךָ לְהָבִין
שֶׁזֶּה קָרָה.
שֶׁאֵין. אָבוּד. הָיָה, אֲבָל עַכְשָׁו אֵינֶנּוּ.
מֵת, מֵת! וְלֹא יָקוּם לִתְחִיָּה.
לֹא יוֹפִיעַ בְּהֶסַּח הַדַּעַת.
לֹא יָשׁוּב בְּמַפְתִּיעַ.
הַזְּמָן שֶׁל הָרַעַל
בִּפְנִים וְהַחוּצָה.
הַזְּמָן שֶׁל לִנְקֹם. שֶׁל לִשְׂנֹא.
הַזְּמָן שֶׁל לִשְׂרֹף אֶת הַכֹּל
בִּפְנִים וְהַחוּצָה.
הַזְּמָן שֶׁל לָמוּת כָּל הַזְּמָן.
הַזְּמָן שֶׁהַכֹּל נִהְיָה אֶבֶן
גְּדוֹלָה, אֲפֹרָה, חֲשׁוּדָה, זוֹמֶמֶת.
זְמַן הַעִוָּרוֹן לַהֶבְדֵּלִים
בֵּין גּוֹנֵי הַוָּרֹד,
זְמַן הַחֵרְשׁוּת לַבֶּכִי שֶׁל חֲתַלְתּוּל אַשְׁפָּתוֹת
וְלַצְּרִיחָה שֶׁל גּוֹזַל עוֹרֵב מִתְעַלֵּף.
זְמַן הַהַחְלָטָה לִשְׂרֹד.
עִם הַשִּׁנִַּים. עִם הַצִּפָּרְנַיִם.
זְמַן הַצְּעָקָה שֶׁהִשְׁתַּתְּקָה. זְמַן הַדָּם.
כַּמָּה – שָׁנָה? עֶשֶׂר? מֵאָה? אֶלֶף?
לִי זֶה לָקַח שְׁלשִׁים.
בַּפַּעַם הַשְּׁנִיָּה רַק עֶשֶׂר.
אַחַר כַּךְ הִתְחַלְּתִי לִחְיוֹת,
לֶאֱהֹב, לְהַקְשִׁיב.
מַטְסוּאוֹ בָּאשׁוֹ: שיר הייקו
בִּקְיוֹטוֹ אֲנִי
וַעֲדַיִן אֲנִי מִתְגַּעְגֵּעַ
לִקְיוֹטוֹ
תרגומו של השיר בגרסה האנגלית:
,In Kyoto
,hearing the cuckoo
.I long for Kyoto
אמנות הבישול הסובייטי
דבר לא הגיע לקרסוליו של השימוש − או ליתר דיוק השימוש החוזר −בצנצנות המיונז. אני סחבתי אתי לשיעורי ה”מלאכה” בבית הספר צנצנות מיונז מלאות מסמרים, מחטים וחוטים ופריטים נוספים של ציוד אישי לעבודה של נוער סוציאליסטי. שתי הסבתות שלי גידלו בצל ירוק מפקעות בצל שהונחו בצנצנות מיונז. דודי השתיין סשקה השתמש בהן בתור א) מרקקות, ב) מאפרות, ג) כלי שתייה במזנונים מפוקפקים שאנשים חסרי התחשבות גנבו מהן את כוסות הוודקה. כשהאביב הגיע וניחוח הפרחים הראשונים הציף את מוסקבה באווירה רומנטית, סטודנטים גמלוניים נשאו בידיהם צנצנות מיונז ובהן חבצלות לאהובותיהם (יצרני האגרטלים הסובייטיים התעלמו שלא בצדק מפרחים נמוכים ועדינים כמו חבצלות או סיגליות. הם העדיפו פרחים גבוהים וראוותניים כמו כגון סייפנים). ואיזה הומו סובייטיקוס שנשאר בלי פרוטה שלושה ימים לפני תשלום המשכורת לא עמד בתור כדי לקבל החזר כספי של חופן קופייקות תמורת שק שלם של צנצנות מיונז? לא בכדי התפתח טקס שלם סביב פעולת החזרת הצנצנות.
ולבסוף, מה היה עולה בגורלה של הרפואה הסובייטית ללא כלי הקיבול החיוני הזה?
אזרחיות, נא הביאו את דגימות בדיקות ההיריון שלכן בצנצנות מיונז שעוקרו במים רותחים, הורו השלטים במרפאות הנשים. ולא היה מדובר רק בנשים בהיריון; כל מי שעשה בדיקת שתן, שנדרשה כעניין שבשגרה בכל ביקור במרפאה, התבקש למסור אתץ דגימת השתן במכל של אותו מיונז פרובנסל עז טעם.
נדייז’דה מנדלשטם: מדוע טובי הלב נעלמו מהארץ
לפנים רב היה מספר האנשים טובי הלב. יתרה מזו, אפילו הרשעים העמידו פני צדיקים, כי כך היה מקובל בימים ההם. זהו מקורם של הזיוף והצביעות – פשעי העבר הכבירים, שהריאליזם הביקורתי כה הוקיע בשלהי המאה התשע עשרה. תוצאות ההוקעות הללו היו בלתי צפויות: טובי הלב נעלמו מן הארץ. הרי טוב לב אינו רק סגולה שורשית – יש לטפחו, ומטפחים אותו רק כשקיים ביקוש לכך. לדידנו היה טוב לב עניין שאבד עליו כלח, סגולה שבטלה מהעולם, ואדם טוב לב נראה כיצור אגדי, כאותה ממותה. תקופתנו לימדה אותנו רבות – חיסול הקולקים, מלחמת המעמדות, חשיפת פשעים וקריעת מסכות וחיפוש עילות לכל מעשה – כל אלה נטעו בקרבנו תכונות שונות ומשונות, אך טוב לב לא היה ביניהן.
נאלצנו לחפש טוב לב ולבביות בפינות נידחות, אטומות לקולו הקורא של הזמן. רק אנשים פסיביים הצליחו לשמור על תכונות אלו, שירשו מאבות אבותיהם. ה”הומניזם” בגרסתו ההפוכה, היה לנחלת כל בני דורנו.
טולסטוי: האם אלוהים שיקר?
על אלוהים:
מדוע אסר אלוהים על אדם וחוה לטעום מפרי הדעת טוב ורע? האם רצה שבני האנוש יהיו כמו בעלי החיים? אלהים הזהיר את בני האדם הראשונים שימותו אחרי שיטעמו מן הפרי, אך לא כך קרה. האם אלהים שיקר?
על הכנסייה:
“כעת כבר איני מסוגל לחבר למילה זו כל משמעות אחרת מלבד קומץ אנשים מגודלי שיער, בטוחים מאוד בעצמם, תועים וחסרי השכלה, לבושים בבגדי משי ושרד מעוטרי יהלומים. וכן אלפים של מגודלי שיער אחרים, השרויים בעבדות שאין ברברית ממנה תחת עשרות הראשונים, שבמסווה של אי אילו טקסים סודיים עסוקים ברמייה ובגזל של העם. כיצד אוכל להאמין בכנסייה זו, כאשר על התהיות העמוקות ביותר שבנפשי היא משיבה בשקרים עלובים ובטקסים מגוחכים, ועוד מזהירה שאיש לא יעז להגיב עליהם בדרך אחרת, ושבכל היקר ללבי עלי לשמוע בקולה בלבד. אני רשאי לבחור את צבע מכנסי, את אשתי, רשאי לבחור בית על פי טעמי, ואילו בנוגע לשאר הדברים שבזכותם אני מרגיש בן אדם, עלי לבקש את רשותם – את רשות האנשים הבטלים, הרמאים והבורים הללו.
על אהבה ותשוקה:
מעולם לא הייתי מאוהב בנשים. בגיל 13 או 14 חוויתי רגש עז שדמה לאהבה, אך מסרב אני להאמין שהייתה זו אהבה (שכן מושאה הייתה משרתת שמנה, הגם שפניה היו חביבות). כמו כן, התקופה בין הגילאים 13-15 (הנעורים) היא המבלבלת ביותר עבור בנים: אינך יודע לאיזה כיוון לזנק, והחשק משפיע עליך בעוצמה רבה. דווקא בגברים התאהבתי לעתים קרובות. […] התאהבתי בגברים עוד בטרם היה לי מושג על אפשרות של יחסים הומוסקסואליים. וגם לאחר שנודע לי, לא העליתי בדעתי את אפשרות האקט המיני עמם. דוגמה משונה של חיבה בלתי מסויגת היא גוטייה. מלבד רכישת ספרים לא היו לי כל יחסים עמו. חום היה פושט בגופי כשהיה נכנס אל החדר. אהבתי לאיסלבין הרסה לי שמונה חודשים תמימים בפטרבורג. אמנם באופן לא מודע, אך לא הייתי מסוגל לעסוק בשום דבר מלבד ניסיונותי לשאת חן בעיניו. כל האנשים שאהבתי הרגישו בכך ושמתי לב שקשה להם להסתכל עלי. לעתים קרובות, כשלא מצאתי את אותם העקרונות המוסריים שדרש שכלי ממושא אהבתי, או אחרי אי-נעימות כלשהי אתו, הרגשתי עוינות כלפיו, אך זו הייתה מושתתת על אהבה. מעולם לא הרגשתי אהבה מעין זו כלפי אחַי. לעתים מזומנות קינאתי בנשים. אני מבין כי אידאל האהבה הוא הקרבה עצמית מוחלטת לטובת מושא אהבתך. כך הרגשתי. מאז ומעולם אהבתי אנשים, שאמנם העריכו אותי, אך היו קרים אלי. ככל שאני מתבגר, אני חווה רגש זה לעתים רחוקות יותר, ואם אני חווה אותו, אזי לא באותה להיטות ולא כלפי מי שאוהב אותי, כלומר, ההפך ממה שהיה פעם. ליופי תמיד הייתה השפעה על בחירתי. אם כי קיימת הדוגמה של דיאקוב… לא אשכח לעולם את ליל נסיעתנו מיפרוגוב, כשכל רצוני היה להתכרבל מתחת לשמיכה, להרעיף עליו נשיקות ולבכות. רגש זה היה מהול בחשק, אך לשם מה היה שם אינני יכול להחליט, שכן כפי שכבר אמרתי דמיוני מעולם לא צייר לי תמונות בעלות גוון מיני, נהפוך הוא – הן עוררו בי תיעוב.
מתוך הספר לב טולסטוי הבריחה מגן עדן, פאוול בסינסקי, הוצאת שוקן
תרצה אתר: “הנה אני אם”
תרצה אתר
אסרו עליהם לדבר
“הרחוב”, ישראל ראבון: מה סוד האהבה העמוק?
שוב הייתי בודד והירהרתי בכל האנשים שפגשתי בזמן האחרון.
אל אלהים, איזו בדידות נושבת מן האתלט הבריא, החזק והשרירי, יאזון? איזו רוח של בדידות באה מפוגלנסט ומדולי?
לא היה לי מה לעשות, לכן התהלכתי אנה ואנה ברחובות, פניתי והלכתי אל גן העיר, שמזמן לא הייתי בו. איש לא היה שם מחמת הגשם. הייתי רטוב, והגשם חדר לתוכי. פתאום עלתה במחשבתי האשה במשקפיים שחשבה אותי לליסטים, כשהצעתי לה לשאת הביתה את הסלסלה. לפני עיני עמדה בהבלט ובבהירות התמונה, כששינתה האשה את דעתה עלי ובכל זאת נתנה לי את הסלסלה לשאת לביתה.
התחלתי להרהר מה עמוקה ומלאת סוד היא האהבה בין אנשים. הרטטתי בחושבי שלעולם לא אדע את סוד האהבה העמוק, את גורם האהבה, את סוד לבו של האדם, האוהב פתאום עובר אורח זר, נודד זר, שלעולם לא יראה אותו עוד על האדמה שדרך.
פשוט בתכלית הפשטות דיברתי אל עצמי: מי מסוגל להבין את האדם הרוחש פתאום אהבה לאיש עזוב, עייף, שלעולם לא יראנו עוד?
עלו במוחי שורות מספר מתוך שיר של בודלר שקראתי אי פעם:
“ברוך אתה, השולח רחמים
אל לבות הסוסים לבל ידרסו
את השיכורים שנפלו אל אבני המרצפת.”
הרחוב, ישראל ראבון, לעברית: ק”א ברתיני, הוצאת הקיבוץ המאוחד
כשחוק השתיקה מופר
רבים מן הנפגעים שגדלו במשפחות מתעללות מצייתים שנים רבות לצו של שתיקה השורר בהן. בשמרם את סודות המשפחה הם נושאים נטל כבד שאינו שייך להם. בנקודה זו בהחלמתם יש מהם שבוחרים להודיע לבני משפחותיהם שחוק השתיקה הופר ללא תקנה. בעשותם כן הם מסירים מעליהם את נטל הבושה, האשמה והאחריות ומניחים אותו במקום הראוי לו, על כתפי המתעלל.
עימותים עם בני המשפחה או גילויי סודות יכולים להיות בעלי כוח מעצים רב, ובלבד שהם מתוכננים היטב ונעשים בעיתוי הולם. אין לעשותם עד שלא הרגיש הנפגע שהוא מוכן לומר את האמת כפי שהיא ידועה לו, בלי צורך באישור ובלי פחד מפני התוצאות. הכוח שבגילוי טמון במעשה אמירת האמת. תגובתה של המשפחה אינה חשובה. אמנם אישורה יכול לגרום נחת כאשר הוא מתרחש, אבל פגישת גילוי יכולה להצליח גם כאשר המשפחה מגיבה בהכחשה נחרצת או בחמת זעם. אז ניתנת לנפגע הזדמנות להתבונן בהתנהגויות המשפחה ולהיטיב להבין את הלחצים שהיה נתון להם בילדותו.
[…] הנפגע צריך להתכונן לקבל כל תוצאה. גילוי מוצלח מלווה כמעט תמיד בהתרוממות רוח ובאכזבה כאחת. מצד אחד, הנפגע מופתע מאומץ לבו ומתעוזתו. אין הוא מפחד עוד ממשפחתו ואינו אנוס להשתתף ביחסים משפחתיים הרסניים. מצד אחר, מתבררות לו מגבלותיה של משפחתו.
טראומה והחלמה, ג’ודית הרמן
רֶגַע שֶׁל דְּמָמָה מָתוּחַ
מַעֲשֶׂה מַלְכָּה
אַדְווֹת לְבָנוֹת מְעַגְּלוֹת חַמוּקַיִם
בֵּין חוֹף זְהַבְהַב וּבֵין קְצֵה הַשָּׁמַיִם
זֶהוּ הַחֹמֶר מִמֶנוּ נוֹלָדוֹת
בְּנוֹת הַיָם הַקְטָנוֹת שֶׁבַּאֲגָדוֹת.
עֵינֵיהֵן פִּסּוֹת אֲפֹרוֹת שֶׁל עָנָן
חוֹל חַם וְזָהֹב מְחַסְפֵּס אֶת גוּפָן
וְשֶׁמֶשׁ לוֹטֶפֶת הַגַּל עַל הַגַּב –
זֶה בְּרַק הַקַּשְׂקַשׂ מִמֹּתֶן עַד זָנָב.
לִפְעָמִים נוֹלֶדֶת אַחַת בֵּין עַרְבַּיִם
שָׁמַיִם מְתוּקִים
אַפְלוּלִית בַּמַּיִם
רוּחַ נוֹשֵׁב
גַּל מַשִּׁיק לְגַל
מְנַגֵּן הַחֹשֶׁךְ
שְׁחֹר הַתַּלְתַּל
הַיָּם כֻּלּוֹ רוֹטֵט וּמִתְרַגֵּשׁ
אֶל מַלְכָּתוֹ הוֹמֶה, אֶל סְנַפִּירֵיהָ מִתְנַגֵּשׁ
וְהִיא, מַעֲשֶׂה מַלְכָּה, זֹהַר יָרֵחַ מִתְעַטֶּפֶת
חוֹמֶקֶת וְחוֹבֶקֶת, נִרְדֶּפֶת וְרוֹדֶפֶת
אָז הַמַלְכָּה פּוֹשֶׁטֶת אֶת גְלִימַת הַזֹּהַר
חֲשׂוּפַת כְּתֵפַיִם הַמַלְכָּה כֻּלָּה צוֹחֶקֶת
מְפַזְזִים הַמַּיִם בְּשִׂמְחָה שׁוֹקֶקֶת
וּמִין מִשְׂחָק מַתְחִיל, וּמִתְפַּזְּרִים בַּמַּיִם
אוֹרוֹת קְטָנִים
כְּמוֹ פְּנִינִים
קְרָעִים קְרָעִים
שֶׁל עֲנָנִים
וְרוּדִים מִשֶּׁמֶש נָמָה
לְחִישׁוֹת דַּקּוֹת שֶׁל רוּחַ
רֶגַע שֶׁל דְּמָמָה מָתוּחַ
תַּוִּים זַכִּים שְׁחֹרֵי תַּלְתַּל
וְגַל מַשִּׁיק אֶל גַּל נוֹסֵק אֶל עַל
פִּתְאֹם צוֹנְחוֹת מִלְמַעֲלָה טִפּוֹת שְׁקוּפוֹת שֶׁל אוֹר
לוֹטְפוֹת אֶת צָוַּארָה, אֶת עַפְעַפֵּיהָ, אֶת עוֹרָה,
וְהַמַּלְכָּה אוֹסֶפֶת אָז אֶת כָּל הַמִּשְׂחָקִים
לְרֶגַע מִתְכּוֹפֶפֶת, מְנַשֶּׁקֶת אֶת הַמַּיִם
מְנָעֶרֶת חַמוּקִים וּבְנִצְנוּץ נַסוֹגָה
הַיָּם דָּרוּךְ כֻּלּוֹ וּמִשְׁתַּקֵּף בַּנֹּגַהּ
לַמְּקוֹמוֹת הָרְחוֹקִים, כֻּלָּה בְּדִידוּת וָרֹגַע
הַמַּלְכָּה נִשֵּׂאת עַכְשָׁו, הַמַּלְכָּה נָּמוֹגָה
לִפְעָמִים נוֹלֶדֶת אַחַת בֵּין עַרְבַּיִם – – –
אלי אליהו: “אליבי”
אבות ישורון: איך נקרא
אבות ישורון: איך נקרא
אֵיךְ נִקְרָא שֶׁאֲנִי מְקַבֵּל מִכְתָּבִים מֵהַבַּיִת,
וְהַבַּיִת אֵינֶנֻּ?
אֵיךְ נִקְרָא שֶׁאֲנִי מְקַבֵּל מִכְתָּבִים מֵהַבַּיִת,
וְאִישׁ לֹא חַי?
אֵיךְ נִקְרָא שֶׁמֵהַבַּיִת כּוֹתְבִים לִי,
וְהַמִּכְתָּב לֹא נִכְתַּב?
וְהַמִּכְתָּב לֹא נִשְׁלַח?
אֵיךְ זֶה נִקְרָא?
מאיה קגנסקיה: “מדוע אני חיה בישראל”
עיני התענו מעודף האפרוריות והצניעות
כבר בילדותי הבחנתי בתוכי במשיכה הלא בריאה אל פאר, מותרות, זוהר… וזה לא היה עניין של כסף או התעשרות פרטית − על דברים כאלה אני מצפצפת גם היום. עניות העולם הסובב אותו וחיוורונו האנמי − זה מה שהעיק עלי יותר מכול. ותכונה מולדת ראשונית זו, שאינה אלא אי התאמה אסתטית שלי לקוסמוס הסלבי, הבדילה והרחיקה אותי ממנו ביתר עוז ובאופן בלתי הפיך ואובדני הרבה יותר מכל חילוקי הדעות האידאולוגיים או המוסריים שעוד היו עתידים לעלות. וזאת מפני שעקרון הצניעות, חוסר ההתבלטות, הרגילות, ומה שקרוי יופי פנימי, המנוגד לזוהר החיצוני (שהוא כמובן מזויף) − לא רק שימש כציווי המוסרי של החינוך הסובייטי, הו לא − כל התרבות הגדולה שבתוכה גדלתי, אותה נשמתי, עליה ניזונתי וממנה שאבתי השראה − התרבות הרוסית כולה ייסדה את אדנותה על אותו קנון איתן שאין עליו עוררים.
את הטבע הרוסי (כמו גם את האישה הרוסית) היו חייבים לאהוב בגלל חדגוניותו השקטה ובגלל קסמו הלא טרחני.
בחדגוניות הבחנתי, אבל הקסם לא התגלה לי. עיני התענו מעודף האפרוריות והצניעות, כמו שגוף האדם סובל מחוסר ויטמינים חריף.
עם תחילת הקיץ, שאפו דרומה, אל אזורי הספר הקרימיים-קווקזיים שלחופי הים השחור, עדרים נודדים של בני ארץ הולדתי. שם היה מקובל להתמלא בריאות, שיזוף ופירות − אבל אסור היה להתפעל מן הנוף: להידור במסעדות, הקורן מדקל או ממגנוליה פורחת, לא ניתנה זכות להאפיל על פולחנו של עץ הלבנה הצנוע, הניצב תחת השמים האפרוריים כסרפאן רוסי… כשראיתי בפעם הראשונה בחיי חורשת דקלים, פרצתי בבכי מרוב אושר − ומפני שדבר כזה באמת יכול להיות קיים בעולם.
וכך גם הייתה ילדותי עלולה להישאר אומללה ללא תקנה, אלמלא בנות כיתתי היהודיות. בכיתה אנחנו היינו הרוב, מאוחדות ביתמות מאב (אצל כולן, ללא יוצא מהכלל, האבות לא שבו ממלחמת העולם השנייה) וגם באותו דמיון חיצוני מוזר, שבו תווי הלאום גברו על תווי הפנים האינדווידואליים. בלי ליפול מחברותי במתולתלות השיער ובחיתוך החד של הצדודית, נפלתי מהן ביופי: מכל דבר הן קיבלו יותר ממני − מכהות העור, מעזות הסומק בלחיים, מאודם השפתיים ומשחור עיניהן היפות (לצבע עיני שלי, אפור ירוק בלתי החלטי, חשתי בוז עמוק).
אבל הצרה הייתה בכך שכל מה שנראה בעיני כיופי − בעיניהן, הנכנעות למבטי הסובבים אותן, היה אסון, טראומה, שונה בלתי רצוי.
מאיה קגנסקיה, דמדומי האלים, על דוסטויבסקי, בולגקוב, סולז’ניצין, צווטאייבה, נבוקוב, ועוד ספרי עליית הגג, ידיעות אחרונות, ספרי חמד. לעברית: פטר קריקסונוב
מייקל קנינגהם, “השעות”: רגע יחיד של אושר
נדמה היה שכך מתחיל האושר. וקלריסה עדיין המומה לפעמים, כעבור שלושים שנה, כי ברור לה שאכן זה היה אושר. החוויה כולה התמצתה בנשיקה אחת, בטיול אחד ברגל, בציפייה לארוחת ערב חגיגית ולספר.
את הארוחה ההיא כבר שכחה מזמן. על הברק של לסינג העיבו מזמן סופרים אחרים. אפילו הסקס, כשריצ’רד והיא הגיעו אליו, היה לוהט אך מגושם, לא מספק, יותר נדיב מאשר חושני.
מה שנשאר ולא התעמעם בתודעתה כעבור יותר משלושים שנה היה − נשיקה אחת, לפנות ערב, על ערמה של אצות נבולות, טיול אחד מסביב לבריכה, היתושים שזמזמו בחושך. השלמות החד-פעמית, שהייתה מושלמת כי צפנה הבטחה ברורה שיהיה לכל אלה המשך. אבל עכשיו היא כבר יודעת: זה היה רגע יחיד, ורגע נוסף כמוהו לא יתרחש עוד.
איימי טאן: “היפוכו של גורל, אסופת הרהורים”
זמן קצר אחרי שהספר הראשון שלי ראה אור, מצאתי את עצמי מתמודדת לעתים תכופות עם עובדת היותי בת תמותה. אני זוכרת שאישה צעירה שאלה אותי מה אני עושה למחייתי. “אני סופרת,” אמרתי בכובד ראש גאה שזה עתה רכשתי לי.
“בת-זמננו?” היא ביקשה לדעת.
מאחר שספרי הראשון יצא זה עתה לאור, נאלצתי להרהר רגע לפני שהתחוור לי שאלמלא הייתי “בת-זמננו”, הייתי ההפך מכך, כלומר, כמובן − מתה.
ג’ובראן ח’ליל ג’ובראן: הצדפה והפנינה
צדפה אחת אמרה לחברתה, “כאב גדול חודר בגופי. כאב חד מציק בתוכי.”
הצדפה האחרת ענתה בשמחה לאיד, “תודה לאלי השמים והים, אני בריאה ושלמה, בפנים ובחוץ.”
באותו רגע עבר סרטן ושמע את שתי הצדפות, והוא אמר אל הצדפה הבריאה והשמחה בחלקה, “כן, את בריאה ושלמה! אבל הכאב של שכנתך יביא לעולם פנינה יפה מאין כמוה.”
ט’ כרמי: דימוי
דִּמּוּי
כְּמוֹ אוֹר הַמַּבְלִיחַ
בְּתוֹךְ גַּלֵּי הַלַּיְלָה,
אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁזּוֹ סִירַת דַּיִג.
בְּתוֹךְ הַסִּירָה –
דַּיָּגִים קְשֵׁי-יוֹם.
בְּתוֹךְ הַיָּם –
דָּגִים קַלֵּי לַיְלָה.
הָרֶשֶׁת פְּרוּשָׁה.
מוֹתוֹ שֶׁל זֶה
הוּא חַיָּיו שֶׁל זֶה.
בְּדִיּוּק כָּךְ.
קלייר קיגן: “ללכת בשדות הכחולים”: העבר בוגדני
גם כשתהתה לפני שנרדמה מה השכן שלה עושה במיטה שלו מעבר לקיר, לא הקדישה לכך מחשבה רבה. היא ניסתה לא להקדיש יותר מדי מחשבה לשום דבר. נדמה שמיותר לבטא את העבר במילים, כשהעבר כבר קרה. העבר בוגדני, הוא נע לאטו. הוא יגיע כשיגיע. ובכל מקרה, מה אפשר לעשות? החרטה לא משנה שום דבר, והאֵבֶל רק מחזיר את מה שהיה.
על ההבדל בין גן עדן לגיהנום
סיפור חסידי ישן מספר על רב שניהל שיחה עם אלוהים על גיהינום וגן עדן. ‘אראה לך איך נראה גיהינום’, אמר לו אלוהים, והוביל את הרב לחדר ובו קבוצת אנשים מורעבים ונואשים, ישובים סביב שולחן עגול גדול. במרכז השולחן ניצבה קדרה ענקית מלאה תבשיל מעורר תיאבון, חם ומהביל, שהספיק לכולם לשבוע עם שאריות. התבשיל העלה ריח ניחוח שגירה את בלוטות הרוק בפיו של הרב. אבל אף אחד לא אכל. כל אחד מהסועדים אחז בידו כף בעלת ידית ארוכה מאוד – ארוכה מספיק להגיע לקדרה ולהעלות מן התבשיל מלוא הכף, אך ארוכה מדי להביא את האוכל אל פיו. הרב ראה שסבלם אכן נורא, והרכין את ראשו בחמלה.
‘עכשיו אראה לך את גן עדן’, אמר אלוהים, והוביל אותו לחדר אחר, זהה לראשון: אותו שולחן עגול גדול, אותה קדרה ענקית עם אותו תבשיל, ואותן כפות בעלות ידית ארוכה. אבל הפעם שרתה בחדר שמחה גדולה; כולם נראו שבעים ומרוצים, שמנמנים וסמוקי לחיים, בריאים וקורנים מנחת.
הרב לא הבין, והביט בתמיהה אל אלוהים.
‘זה פשוט מאוד’, אמר אלוהים, ‘אבל מחייב יכולת מסוימת. אתה מבין, האנשים בחדר הזה למדו להאכיל איש את רעהו!’
פבלו נרודה, “מת באטיות”, לעברית: אריה קומיי
מֵת בְּאִטִּיּוּת
מִי שֶׁלֹּא זָז מִמְּקוֹמוֹ
מִי שֶׁלֹּא מִתְעַנְיֵן.
מֵת בְּאִטִּיּוּת
מִי שֶׁפּוֹגֵעַ בִּכְבוֹדוֹ הָעַצְמִי
מִי שֶׁלֹּא נוֹתֵן שֶׁיַּעַזְרוּ לוֹ.
מֵת בְּאִטִּיּוּת
מִי שֶׁהָיָה שָׁבוּי בְּהֵרְגֵּלָיו
וְחוֹזֵר יוֹם יוֹם לְאוֹתָן הַמֻּסְכָּמוֹת.
שֶׁלֹּא מַחֲלִיף מוּתָג
שֶׁלֹּא מֵעֵז לְשַׁנּוֹת גּוֹנֵי לְבוּשׁוֹ
שֶֹּׁלא מְשׂוֹחֵחַ עִם מִי שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר.
מֵת בְּאִטִּיּוּת מִי שֶׁמּוֹנֵעַ מֵעַצְמוֹ תְּשוּקוֹת
וּמְעַרְבּוֹלוֹת הָרְגָּשׁוֹת שֶׁהֵם יוֹצְרִים, דַּוְקָא אֵלֶּה
מַחְזִירִים נִיצוֹצוֹת לָעֵינַיִם וּמְשִׁיבִים לַחַיִּים
לְבָבוֹת שְׁבוּרִים.
מֵת בְּאִטִּיּוּת
מִי שֶׁלֹּא מְשַׁנֶּה כִּוּוּן כְּשֶׁהוּא מַרְגִּיש
אֻמְלָל בִּמְקוֹם עֲבוֹדָתוֹ, אוֹ עִם אֲהוּבָתוֹ,
מִי שֶׁלֹּא מְרַעֲנֵן הַיָּדוּעַ וְהַבִּלְתִּי יָדוּעַ
כְּדֵי לְהִתְעַלּוֹת בַּחֲלוֹמוֹתָיו,
מִי שֶׁלֹּא מַרְשֶׁה לְעַצְמוֹ, וְלוּ פַּעַם אַחַת בַּחַיִּים
לְהִתְרַחֵק מֵעֵצוֹת נְבוֹנוֹת.
תִּחְיֶה הַיּוֹם,
סַכֵּן הַיּוֹם
עֲשֵׂה זֹאת עַכְשָׁו.
אַל תִּתֵּן לְעַצְמְךָ לָמוּת בְּאִטִּיּוּת.
אַל תִּמָּנַע מֵהָאֹשֶׁר.
לעברית: אריה קומיי
לאחרונה פרסמה האמנית הצ’יליאנית קרלה מורנו ציטוט מתוך תיאור של נרודה על מעשה שעשה בשנות ה-20 (כשלא מנע מעצמו תשוקות). על פי הציטוט מדבריו של נרודה, בתקופה ששירת כקונסול בסרי לנקה, (שנקראה אז ציילון), חשק המשורר באישה טמילית שתפקידה היה לנקות כל בוקר את בית השימוש שלו. הנה תיאור דבריו:
“בוקר אחד החלטתי ללכת על זה, תפשתי אותה בכוח בפרק היד והבטתי בפניה מקרוב. לא יכולתי לדבר אתה בשום שפה. בלי שום חיוך על פניה היא אִפשרה לי לגרור אותה, ועד מהרה הייתה ערומה על המיטה. בזכות מותניה הדקיקות, ירכיה המלאים, עגלגלות שדיה השופעים, היא נראתה בדיוק כמו הפסלים בני אלפי השנים הפזורים בדרום הודו. המפגש היה כמו בין גבר לפסל. היא לא פקחה את עיניה ולא זעה. הייתה לה הזכות לתעב אותי. זה לא קרה שוב.”
קרלה מורנו מוסיפה וכותבת: “תרבות האונס והגזענות הייתה טבעית כל כך, עד שגבר לבן בעל כוח יכול לתאר אונס שביצע כאילו לא היה אלא עוד אנקדוטה בזיכרונותיו, ושום דבר לא קורה“.
“להדליק מדורה”, ג’ק לונדון
עם שלוות הנפש הזאת באו הבהובי הנמנום הראשונים. רעיון טוב, הוא חשב, לישון למוות. כמו לקחת חומר מרדים. קפיאה איננה דבר איום כל כך, כפי שאנשים סבורים. יש דרכים גרועות יותר למות.
הוא דמיין את הבחורים מוצאים למחרת את גופתו. לפתע ראה את עצמו ביחד אתם, מגיעים בנתיב, מחפשים אותו. הוא המשיך אתם, פנה בעיקול הדרך והתגלה שוכב בשלג. הוא לא השתייך עוד לעצמו, כי ממש באותו רגע בחוץ עמד עם הבחורים והתבונן על עצמו בשלג. בהחלט קר, חשב. כשישוב לארצות הברית יוכל לספר לאנשים כמה קר באמת…
ואז שקע האיש במה שנראה לו כשינה המרגיעה ביותר שידע מעודו. הכלב ישב מולו וחיכה. היום הקצר הגיע לקצו בדמדומים ארוכים ואיטיים. לא נראו סימנים למדורה שהדליק. מניסיונו של הכלב שום אדם אינו יושב כך בשלג, בלי להדליק מדורה. ככל שהדמדומים נמשכו, השתלטה עליו הכמיהה לאש. הוא השמיע המייה, הניע את כפות רגליו הקדמיות, ייבב בשקט, ואז שיטח את אוזניו בציפייה שהאיש יגער בו, אבל הוא המשיך לשתוק.
מאוחר יותר ייבב הכלב בקול. ומאוחר עוד יותר זחל אל האיש וחש בריח של מוות. הכלב סמר בגלל הריח, ונסוג. רק עוד זמן קצר התעכב, יילל אל הכוכבים שפיזזו, דילגו וזהרו, בהקו בַּשמיִם הקרים. ואז הסתובב ודהר לאורך הנתיב, לעבר המחנה שהכיר, שם היו ספקי המזון והאש האחרים.
אהבת החיים, “להדליק מדורה”, ג’ק לונדון, הקיבוץ המאוחד.
לאה גולדברג, רמברנדט: הבן האובד
לאה גולדברג: "משירי הבן האובד" רמברנדט: "שובו של הבן האובד" 1663-1665, מוצג במוזיאון ההרמיטז' בסנקט פטרסבורג
אמנון לוי, “החרדים”:
במאבק על הצניעות מתגלה אחד המאפיינים הברורים ביותר של החברה החרדית. החשבת התוצאה יותר מן הדרך להשגתה. כי לחברה החרדית חשוב שמטרותיה יושגו, ואין היא רוצה להעמיד את הגברים במבחן. היא לא תגיד משהו בנוסח: אדרבא, ילכו הנשים כפי שהן רוצות, ונראה איך הגבר יעמוד במבחן הזה. היא לא תגיד כך, כי לא המבחן חשוב לה. ההצלחה והתוצאה הן החשובות. ובהומור טיפוסי יספרו את הסיפור על אותו חרד שנשאל מדוע הוא מתנגד לגיוס בנות לצה”ל. טענו נגדו: “הרי אם הבנות חונכו כראוי, הן תשמורנה על עצמן במסגרת הצבאית. איזהו גיבור הכובש את יצרו.” כך אמרו לו לחרד בניסיון לשכנעו. והוא ענה בשקט, אך בביטחון: “לא גיבורות אנחנו מחפשים, אלא בתולות.” (עמ’ 74)
“לפני אחד הרבנים החשובים ביותר בחיפה הובא מקרה קשה של מריבה בין זוג מחסידי בעלז. היה מדובר בזוג שאימץ ילדה לשם מצווה בגיך רך. הילדה נלקחה אל ביתם, לאחר שלא היה לה מקום אחר להיות בו. היא גדלה בבית החסידי בחום ובאהבה. הדברים הסתדרו עד גיל שמונה לערך. אז החלו הבעיות. הבעל טען, כי חובה להוציא אותה מהבית. היא כבר אישה, ולא סתם אישה, אלא זרה. כשהוא נמצא אתה לבד, יש חשש ייחוד. כשהיא שרה בליל שבת בארוחת הערב, הוא נשחף לקול אישה זרה, וקול באישה ערווה. כשהילדים האחרים רצים בבוקר למיטת ההורים, נוצרת בעיה אתה.
אם המשפחה, שהתקשרה מאוד לילדה, סירבה להוציא אותה מהבית, מה גם שלילדה לא היה לאן ללכת. על רקע זה נוצרו חיכוכים בין בני הזוג. בסופו של דבר הוחלט להוציא אותה מהבית. הילדה המתבגרת הייתה פיתוי ואיום, שהחסיד הבעלזי לא היה יכול לעמוד בו.” (עמ’ 121)
אמנון לוי, החרדים, כתר.
אַנָּא, הַגְבֵּר עָצְמַת אוֹתוֹתֶיךָ, בארי חזק
ריבונו של עולם
אַנָּא, הַגְבֵּר עָצְמַת אוֹתוֹתֶיךָ
כָּאן אֲנִי לא שׁוֹמֵעַ, לא יוֹדֵעַ
הַאִם שׁוּב תָּקַעְתָּ פֶּרַח בַּרְזֶל בְּדַשׁ הָאַנְטֶנָּה
אַתָּה עָדִין כָּל כָּךְ
לָמָּה אַתָּה כּה רַכְרוּכִי
לָמָּה אַתָּה תָּמִיד אֶזְרָחִי
הַאִם אֲנִי נִשְׁמָע הֵיטֵב, עֲבוֹר,
עֲבוֹר גַּם אַתָּה נִשְׁמַע קָטוּעַ
אַתָּה נִשְׁמַע פָּצוּעַ, אַתָּה
בָּעֵמֶק מְאֻרְגָּן הֶקֵּפִית
הָרִים וְכִנֶּרֶת אַחֶרֶת
אָנָּא הוֹדַע עָצְמַת אוֹתוֹתֶיךָ
בַּמַּכַּ”ם לא רוֹאִים אֶת פָּנֶיךָ
מַדּוּעַ אֵינְךָ מְזֻחְלָם
מַדּוּעַ אֵינְךָ נִלְחַם
הַאִם לִשְׁלוֹחַ אֵלֶיךָ סִיּוּר מְמֻנָּע
אֲנִי מָלֵא אֱמוּנָה
שֶׁלּא יַגִיעַ וְלא יַחֲזוֹר
פֶּצַע שָׁחוֹר
אָנָא הַחֲלֵשׁ עָצְמַת אוֹתוֹתֶיךָ
אֲמִירֵי הַבְּרוֹשִׁים לְעֵת עֶרֶב
לַשָּׁוְא לַוֹאֲטִים שְׁמֵךָ
וְכוֹכַב הַצָּפוֹן הַבּוֹדֵד
אָנָה יְנַוֵּט אֶת צְבָא עֶגְלוֹתֶיךָ
לְאָן הוּא יוֹבִיל בָּהֶן אֶת…
אָנָא, עֲצוֹם אֶת עֵינֶיךָ
עַכְשָׁו אֲנִי שׁוֹמֵעַ. רוּת
אַתָּה יָכוֹל סוֹפִית
לָמוּת
אָב שַׁכּוּל, אֲנִי כְּבָר לא מַרְגִישׁ
דִמְעוֹת הַחוֹרֶף עָלֶיךָ יַגִּידוּ קַדִּיש
בארי חזק (נהרג ב- 17 באוקטובר 1973)
ויסלבה שימבורסקה: איך ניצל אחד מאבותינו הקדמוניים מתאונת דרכים
הלכתי בכיוון כיכר השוק (רינק) דרך רחוב “18 בינואר” ורחוב כרמליצקה, דימיוני נשא אותי מעל לים נטול חופים. כדי לגוון את המסלול אני מדלגת במחשבותי אחורנית על עשרות מיליוני שנים – והנה אני מתפעלת ממראה הים הנסוג, מביטה על המפרץ הרדוד, המחורץ שוניות אלמוגים. בהצטלבות הסואנת של הרחוב כרמליצקה ושווסקה אני מבחינה ביצור מוזר הזוחל בחול הרטוב. אף על פי שהאור האדום ברמזור עוצר את תנועת הולכי הרגל, היצור ההוא – לא דג ולא צפרדע – נדחק בשלווה גמורה מתחת לגלגלי משאית ואחרי דקה יוצא ללא פגע, ובמצב רוח מרומם מתקדם לכיוון המים. “איזה מזל”, אני חושבת. “הסצנה הזאת מתרחשת בניגוד לכל כללי אמנות הקלאסית! אי-התאמה מבורכת בין זמן למקום הצילה את אחד מאבותינו הקדמוניים מתאונת דרכים!”
ויסלבה שימבורסקה, “מאמר על נושא הים,” הים אצל משוררים, אנתולוגיה בעריכת זביגנייב ינקובסקי 1977, מצוטט בספר שכיות זיכרון מחיי ויסלבה שימבורסקה ביוגרפיה, מאת אנה ביקונט ויואנה שצ’סנה, כרמל, לעברית: מירי פז
פרימו לוי, “השוקעים והניצולים”: מהלך הגיוני או טירוף קיבוצי?
נחזור ונהרהר בשנים ההן, שהחריבו את אירופה ולבסוף את גרמניה עצמה ונסתייע לשם כך בחוכמה שלאחר מעשה; כך נמצא ששתי הערכות נאבקות בנו: האם היינו עדים למהלך הגיוני של תוכנית לא-אנושית, או להתגלות […] של טירוף קיבוצי? הגיון שבהסכמה עם רשע, או היעדר הגיון?
משטר לא אנושי מפיץ את אי-אנושיותו ומרחיבה לכל הכיוונים; גם, ובמיוחד, כלפי מטה; למעט התנגדויות של בעלי אופי מחושל במיוחד, הוא משחית את קורבנותיו ואת יריביו כאחת.
ציטוט מתוך: “שיר האשה המרומה”, חנוך לוין
הציפורים הבטיחו באביב,
|
ציטוט מתוך “ספר הלילה הגדול”, יהודה עמיחי: מהו “תישון”.
ציטוט מתוך “הסוכן החשאי,” גרהם גרין: מי לא יכול לאכול עוגות?
במלודרמות הסוכן החשאי אף פעם לא עייף, משועמם או מאוהב באישה מתה. אבל ייתכן של’ קרא מלודרמות – הרי הוא ייצג את האצולה – הדוכסים, הגנרלים והבישופים – שחיו בעולם רשמי מוזר משל עצמם, וקשקשו במדליות שהעניקו זה לזה. כמו דגים באקווריום הם הביטו כל הזמן החוצה דרך הזכוכית, מוגבלים בתוך קיום אחד מסוים, בשל צרכיהם הגופניים. ייתכן שהם נוטלים את רעיונותיהם מהעולם האחר – גם מתוך מלודרמות. טעות להקל ראש בבורות שלוקה בו המעמד השולט. מרי אנטואנט שאלה, “הם לא יכולים לאכול עוגות?”
ציטוט מתוך: “האדם מחפש משמעות”, ויקטור פראנקל, על אהבה
האהבה היא הדרך היחידה לתפוס את הזולת בפנים-פנימיותו. שום אדם לא יירד לעומק מהותו של אדם אחר, אלא אם הוא אוהב אותו. מעשה האהבה הרוחני מניח לו לראות את הקווים והתגים המהותיים שבאדם האהוב. ויתרה מזו: רואה הוא את הסגולות הגנוזות בו, שעדיין לא הגיעו ליד הגשמה, אך מן הראוי שיתגשמו. ולא עוד אלא באהבתו זו מאפשר האדם האוהב לאדם האהוב להביא סגולות גנוזות אלה לידי הגשמה. הוא מעמיד אותו על מה שיוכל להיות ועל מה שראוי הוא להיות, ועל ידי כך מתגשמת יכולת גנוזה זו.
ציטוט מתוך “סיפור על אהבה וחושך,” עמוס עוז
אז מה בכל זאת אוטוביוגרפי בסיפורים שלי, ומה בדיוני?
הכול אוטביוגרפי: אם אכתוב פעם סיפור על פרשת אהבים בין אמא תרזה לאבא אבן, זה בוודאי יהיה סיפור אוטוביוגרפי − אף כי לא יהיה זה וידוי. כל סיפור שכתבתי הוא אוטוביוגרפי, שום סיפור אינו וידוי. הקורא הרע מבקש תמיד לדעת, ולדעת תכף ומיד, “מה קרה באמת.” מה הסיפור שמאחורי הסיפור, מה הקטע, מי נגד מי, מי בעצם זיין את מי. “פרופסור נבוקוב,” שאלה פעם מראיינת אחת בשידור חי בטלוויזיה האמריקאית, “פרופסור נבוקוב, אמור נא לי בבקשה, are you really so hooked on little girls?”
גם אני זוכה מפעם לפעם לכך שמראיינים להוטים ישאלו אותי, בשם “זכות הציבור לדעת”, האם אשתי שמשה דגם לדמות חנה שב”מיכאל שלי”? האם המטבח אצלי מלוכלך כמו המטבח של פימה ב”המצב השלישי”? ולפעמים הם מבקשים ממני: אולי תוכל לספר לנו מי זאת באמת הבחורה הצעירה ב”באותו הים”? או אלי גם לך אישית היה במקרה איזה בן שקצת נעלם לך במזרח הרחוק? ומה עומד במציאות מאחורי הסטוץ שבין יואל לבין השכנה, אנמארי, ב”לדעת אישה”? ואולי תסכים בבקשה להגיד לנו, במילים שלך, על מה בעצם הרומן “מנוחה נכונה”?
ומה, בעצם, מבקשים המראיינים המתנשפים האלה מנבוקוב וממני? מה רוצה הקורא הרע, הלוא הוא הקורא העצל והקורא הסוצילוגי, והקורא הרכלן-מציצן?
במקרה הרע, מצוידים בזוגי אזיקי פלסטיק, הם באים אלי לקחת ממני את המסר שלי, חי או מת. “שורה תחתונה” הם רוצים. את “מה רצה המשורר לומר” הם באים לקחת. שרק אסגיר לידיהם “במילים שלי” את המסר החתרני, או את מוסר ההשכל, את הנדל”ן הפוליטי, את “השקפת העולם”. במקום רומן, התואיל בטובך לתת לנו משהו קצת יותר קונקרטי, משהו עם זוג רגליים על הקרקע, משהו שאפשר להחזיק ביד. משהו כמו “הכיבוש משחית,” או “שעון החול של הפער החברתי מתקתק”, או “האהבה מנצחת”, או “האליטות רקובות”, או “המיעוטים מקופחים”. בקצרה: הגש להם ארוזות בשקי-פלסטיק של גוויות, את הפרות הקדושות ששחטת בשבילם בספרך האחרון. תודה.
ולפעמים הם מוותרים לך גם על הרעיונות וגם על פרות הקדושות ומוכנים להסתפק ב”סיפור שמאחורי הסיפור”. את הרכילות הם רוצים. להציץ הם רוצים. שיגידו להם מה באמת קרה לך בחיים ולא מה שאחר-כך כתבת על זה בספרים שלך. שיגלו להם סוף-סוף, ובלי שום קישוטים, וזיבולי מוח, מי באמת עשה את זה עם מי, ואיך, וכמה. זה כל מה שהם רוצים ובכך יבואו מיד על סיפוקם. שייקספיר מאוהב תן להם, תומס מאן שובר שתיקה, דליה רביקוביץ’ חושפת, וידיו של סארמאגו, חיי האהבה העסיסיים של לאה גולדברג.
הקורא הרע בא ודורש ממני לקלוף למענו את הספר שכתבתי. הוא בא אלי לתבוע שאני במו ידי אזרוק למענו את הענבים שלי ואגיש לו רק את החרצנים.
הקורא הרע הוא מין מאהב-פסיכופת כזה שמתנפל וקורע את בגדי האישה שנפלה בידיו. וכשהיא כבר עירומה לגמרי הוא ממשיך ופושט את עורה, מסלק הצידה בקוצר-רוח את בשרה, מפרק את השלד, ולבסוף − כשהוא כבר מגרם את עצמותיה בין שיניו הצהובות הגסות − רק אז הוא מגיע סוף-סוף אל סיפוקו: זהו זה. עכשיו אני ממש ממש בפנים. הגעתי.
ציטוט מתוך “ירושלים”, סלמה לגרלף: כמה חם בפלשתינה!
חודש אוגוסט חם שרר בפלשתינה. השמש קפחה כל יום על ראשי האנשים. אף ענן לא נראה בשמים, וגשם לא ירד מאז אפריל. החום לא היה עז יותר מהרגיל בעונה, ובכל זאת היה כמעט בלתי נסבל. איך אפשר לשאת חום כזה, לאן אפשר להימלט.
יפו הייתה אולי מקום המפלט הטוב ביותר – לא העיר עצמה, עם כל הבניינים הצפופים על גבעה תלולה, והצחנה המבחילה העולה מהרחובות המטונפים והמפעלים הגדולים לייצור סבון; אבל היא שכנה קרוב לים, שממנו נשבה תמיד בריזה מרעננת. אפשר היה לחוש בה בנוח, כי הקיפו אותה פרדסים. פרות טריים וצוננים נתלו על עצים ירוקי עלוותם נוצצת ונוקשה, מוגנים מפני השמש.
אבל גם ביפו היה החום בלתי נסבל! עלי השרף הגדולים שעל השיחים התייבשו וקמלו, והגרניומים העמידים שוב לא לבלבו, אלא נבלו על תלוליות ובנקיקים – נקברו כמעט מתחת לנחשולי אבק. מי שראה את הפריחות האדומות של גדרות הצברים היה יכול לחשוב שכל החום שגבעוליהם העבים ספגו במשך הקיץ פרץ פתאום בִּלְהבוֹת גדולות. מי שראה את הילדים רצים על חוף הים כדי להיכנס למים יכול היה להבין כמה חם – הם הרימו את הרגליים גבוה, כאילו הם דורכים על גחלים לוחשות.
אם אי אפשר לשאת את החום ביפו, לאן אפשר ללכת? בכל מקרה, מוטב היה להיות שם מאשר במישור הרחב של השרון, שהשתרע מעבר לעיר, בין הים להר. אכן, אנשים גרו בערים הקטנות ובכפרים המנקדים את המישור, אף על פי שהיה קשה להבין איך הצליחו לשרוד בחום וביובש. אבל הם כמעט לא יצאו מהבתים נטול החלונות, ומעולם לא עזבו את הערים, שם הבתים והעצים המעטים סיפקו הגנה מסוימת מהשמש. במישור הפתוח לא היה אפשר למצוא אף גבעול ירוק של עשב, או בן אדם. כל הכלניות והפרגים היפים שפרחו באביב, כל המרגניות הוורודות, הזעירות, שכיסו את האדמה במרבד אדום-לבן, נעלמו. ויבולי החיטה, השעורה והדוּרה שצמחו בשדות ליד הערים הקטנות כבר נקצרו, והקוצרים, עם השוורים והחמורים שלהם, שיריהם ומחולותיהם, כבר שבו לבתיהם בכפר. מזיוו של האביב נותרו רק גבעולים קמלים שהתנשאו מעל הקרקע צרובת השמש – אלה שפעם נשאו עליהם חבצלות יפהפיות וניחוחיות.
רבים טענו שאת הקיץ אפשר לשאת בירושלים. העיר הייתה בלי ספק מצומצמת בשטחה ומאוכלסת מדי, אבל מכיוון ששכנה על פסגה של שרשרת הרים ארוכה שהשתרעה לרוחב פלשתינה כולה, אף משב רוח שהגיע מכל כיוון שהוא לא יכול היה שלא לרענן את עיר הקודש. למרות זאת, למרות הרוחות המבורכות הללו, ואוויר ההרים הצלול, חום הקיץ לא דילג גם על ירושלים. אנשים ישנו בלילות על גגות בתיהם, ובמשך היום לא יצאו החוצה. הם נאלצו לשתות מים שריחם מעופש, מי גשמים שנקוו בחורף במאגרים. וחרדו שמא גם אלה יאזלו. כל משב רוח קל העלה עננים סמיכים של אבק דקיק, וכפות רגליו של מי שפסע בדרכים הלבנות שמחוץ לעיר שקעו עמוק בעפר הרך. בגלל מחסור בשינה סבלו תושבי ירושלים מדיכאון ומעצבנות, ובלילות חזו חזיונות מבעיתים ופחדים מענים רדפו אותם.
באחד הלילות החמים הללו שכבה אישה אמריקנית שכבר חיה כמה שנים בירושלים, והתהפכה על יצועה, כי התקשתה לישון. היא הזיזה את מיטתה מהחדר למרפסת שליד החלון והניחה רטייה קרה על ראשה הדואב, אבל שום דבר לא הקל עליה. היא חיה במרחק חמש דקות הליכה משער דמשק, בבית מפואר שניצב דומם במקום מבודד. לפיכך אפשר היה לחשוב שהאוויר שם יהיה צח וצלול, אבל באותו לילה היה נדמה שכל החום המחניק של העיר התרכז בבית. הייתה מעט רוח, אבל היא באה מהמדבר, חמה ודוקרנית, כאילו התמלאה בגרגירי בלתי נראים של חול. אל קשיי הלילה נוספו נביחותיהם של כלבי רחוב רבים שכתשו את האוויר בקולותיהם הרמים.
האמריקנית, ששכבה ערה במשך שעות, נכנעה לייאוש. במאמציה לגבור על דיכאונה הזכירה לעצמה שמאז שבאה לירושלים, בעקבות התגלות אלוהית, חלה עליה ברכה מיוחדת. היא ייסדה קהילה, התגברה על רדיפות וקשיים שאין מילים לתאר אותם; אבל עכשיו לא מצאה עוד נחמה במחשבות הללו.
היא שכבה וחשבה על כך שחסידיה הנאמנים יירצחו, אויביה יעלו את הבית באש, שירושלים משסה בה את הקיצוניים הגרים בה, ושהשנאה והקנאה העיוורת, שאותן מטפחים בין חומות העיר, ירוצצו אותה.
היא ניסתה להשיב אליה את הביטחון השליו שבו ניחנה תמיד. מדוע להתייאש עכשיו, שאלה את עצמה, דווקא בזמן ששליחותה מתקדמת יפה כל כך, כשקהילת גורדון התחזקה בזכות הצטרפותם של חמישים שוודים חסונים ומוכשרים שבאו מאמריקה, ועוד רבים מהם, אנשים טובים ואמינים, עתידים להגיע משוודיה. מעולם לא נראתה משימתה מבטיחה כל כך.
ירושלים עיר הקודש והקבר הקדוש, סלמה לגרלף, 1918 (תרגום הציטוט [מאנגלית]: עופרה עופר אורן)
את הספר המלא בתרגומו לאנגלית אפשר לקרוא בפרויקט הספרייה הפתוחה: Open Library
ציטוט מתוך “קריאת רשות”, ויסלבה שימבורסקה: האם הייתה לדנטה דודה בהוצאת הספרים?
פ.ז.ד., חוז’וב “תנו לי איזו תקווה לפרסום או לפחות תעודדו…” – לאחר קריאה אנו נאלצים לבחור באפשרות השנייה. זהירות, אנחנו מעודדים. מחכה לאדוני גורל נפלא, גורל של קורא, ועוד קורא מהסוג המשובח ביותר, נטול פניות; גורלו של מאהב הספרות, שתמיד יהיה בן זוגה היותר חזק, כלומר לא זה שחייב לכבוש אלא זה שנכבש. אדוני יקרא לעצמו דברים שונים ומשונים לשם תענוג קריאה בלבד. בלי לבלוש אחר “תחבולות”, בלי להרהר אם אפשר לכתוב את הדברים טוב יותר או טוב בה במידה, רק אחרת. בלי קנאה, בלי דיכאונות ובלי התקפי חשדנות שמלווים את הקורא שגם כותב. דנטה יהיה בשביל אדוני דנטה, בלי קשר לשאלה אם הייתה לו דודה בהוצאת הספרים או לא הייתה. בלילה לא תציק לאדוני השאלה מדוע פלוני שאינו חורז זכה להידפס ואילו אני, שחורז הכול ומונה הברות על אצבעותי, איני זוכה אפילו למילת תשובה. הבעות פניו של העורך הראשי לא יעניינו את אדוני כלל והעוויותיהם של כל מיני “עורכי משנה” בכלל לא או לא כל כך. וגם היתרון הלא מבוטל הזה שלעתים קרובות אומרים “סופר כושל”, ואף פעם לא אומרים “קורא כושל”. נכון, יש ציבור אדיר של קוראים לא מוצלחים – ומטבע הדברים איננו רואים את אדוני בקהלם – אבל אצלם זה עובר איכשהו בשלום. לעומת זאת, אם מישהו כותב וזה לא עולה יפה, כולם מסביב מייד קורצים ונאנחים. במקרה כזה אי אפשר לסמוך אפילו על בת הזוג. ובכן? אדוני מרגיש כמו מלך? כמובן.
קריאת רשות, ויסלבה שימבורסקה, הוצאות חרגול ומודן, תרגום: רפי וייכרט, עמ’ 31-32
ציטוט מתוך “סוויטה צרפתית”, אירן נמירובסקי: מה יודע חתול חולמני
החתול הגביה בזרבוביתו את גדילי הכורסה והסתכל במחזה הזה במבט רציני, מתפלא וחולמני. זה היה חתול צעיר מאוד, שהכיר רק את העיר. שם אפשר היה להריח את לילות יוני רק מרחוק; מעת לעת הגיע לנחיריו משב רוח פושר ומבושם. אבל כאן אפף הריח את שפמו, הקיף את גופו, לפת אותו, חדר אליו, המם אותו. בעיניים עצומות למחצה חש איך חולפים על פניו גלי הריחות העזים והמתוקים − ניחוח פרחי הלילך האחרונים, שנמהל בו שמץ ריקבון; ניחוח השרף המחלחל בעצים וניחוח האדמה האפלה והקרירה; ריח החיות, הציפורים, החפרפרות והעכברים, כל מיני הטרף; ניחוח המושק של פרווה על עור, ריח הדם… הוא יילל בשקיקה וקפץ אל אדן החלון. באיטיות פסע לאורך המרזב. במקום ההוא, שני לילות קודם לכן, אחזה בו יד איתנה והשליכה אותו בחזרה אל מיטתה של ז’קלין המתייפחת. אבל הלילה לא יתפסו אותו. הוא אמד בעיניו את המרחק בין המרזב לקרקע. הוא יכול לעבור אותו בקלות אבל הגזים בקושי שבקפיצה, מן הסתם כדי להאדיר את ערכו בעיני עצמו. הוא איזן את אחורי גופו בעוז ובגאוות מנצחים, טאטא את המרזב בזנבו השחור הארוך, כפף את אוזניו לאחור, זינק ומצא את עצמו על האדמה התחוחה. הוא היסס לרגע, תחב את אפו באדמה − עכשיו היה במרכז, בלב לבם של הדברים, בעצם חיקו של הלילה. שם, באדמה, צריך להריח אותו. שם נאצרו הריחות, בינות לשורשים ולחלוקי האבן שם הם עוד לא התאדו, לא נמוגו באוויר, לא דוללו בריחות של בני האדם. הם דיברו חשאיים, חמים. הם היו חיים. כל אחד מהם הפריש מתוכו חיים קטנים, נסתרים, מאושרים, אכילים… חיפושיות, עכברי שדה, צרצרים, והקרפדה הקטנה הזאת, שקולה נשמע רווי דמעות בדולח… אוזניו הארוכות של החתול, חרוטים ורודים וכסופי פרווה, מחודדים ומתכנסים כלפי פנים כפרח החבלבל, הזדקרו; הוא האזין לקולות הקטנים שבאפלה, הדקים, המסתוריים, שרק באוזניו היו צלולים ומובנים כל כך: רשרוש גבעולי הקש בקן שבו דוגרת ציפור על הביצים, רטט נוצות, נקירות קטנות על קליפת עץ, תנועות של כנפי ציפורים, של כנפי חרקים, מרוצתן הרכה של כפות עכברים על הארץ, ואף קול פקיעתם העמום של הזרעים הנובטים. עיניים זהובות נצצו ונעלמו בחשיכה, הדרורים הישנים תחת עלי העצים, השחרור השמן, הירגזי, נקבת הזמיר; הזכר היה ער, שר וענה לה ביער ועל גדות הנחל.
גם צלילים אחרים נשמעו: התפוצצות שהדהדה במרווחים קבועים, התעצמה ונפתחה כמו פרח, ואחריה הרעד שחלף בכל זגוגיות הכפר, חבטות תריסים שנפתחו ונסגרו באפלה ומילים חרדות שהתעופפו באוויר מחלון לחלון. בפעמים הראשונות כל התפוצצות הקפיצה את החתול; זנבו סמר, בוהק משיי חלף בפרוותו ושפו התקשח, נסער. אחר כך התרגל לרעש הזה, שהלך והתקרב ודמה באוזניו, בלי ספק, לרעם. הוא דילג כמה דילוגים בערוגות, השיל במחי טפריו עלי כותרת של ורד − הפרח היה בשיא פריחתו וחיכה רק לנשיפה כדי ליפול ולמות; עליו הלבנים התפזרו על האדמה במטר רך וריחני. לפתע זינק החתול אל צמרתו של עץ, מהיר כסנאי; הקליפה נבקעה תחת כפותיו. ציפורים מבועתות התעופפו לכל עבר. בקצה ענף אחד פתח בריקוד פראי, ריקוד מלחמה, שחצני ומלא עזוז, מתריס כלפי השמים, הארץ, החיות, הירח. לרגעים נפער פיו הצר והעמוק ביללה רמה, קריאה מתגרה וחדה לכל חתולי הסביבה.
אירן נמירובסקי, סוויטה צרפתית, כתר. לעברית: ניר רצ’קובסקי
ציטוט מתוך “הברדלס”, ג’וזפה תומאזי די למפדוזה: כמה שנים חי אדם בן שבעים ושלוש?
הוא עשה את מאזן חייו, וביקש לחתות מתוך ערימת האפר הענקית של חובות ומגבלות את מעט הזהב של רגעי אושר: שבועיים לפני חתונתו ושישה שבועות לאחריה; מחצית השעה לאחר הולדתו של פאולו, כאשר היה גאה שהוסיף זלזל לעץ המשפחה של בית סאלינה (עתה ידע כי שווא הייתה גאותו, אך חזקה הייתה ואמיתית); שיחות אחדות עם ג’ובאני לפני שזה נעלם לו (למען האמת, מונולוגים אחדים בלבד, שבהם נדמה לו שהוא מגלה בנער נפש דומה לשלו); שעות רבות במצפה הכוכבים, שבהן היה משוקע כולו בחישובים מופשטים וברדיפה אחרי הבלתי מושג; אך כלום באמת אפשר לרשום שעות אלו בטור הזהות של מאזן החיים? כלום לא היו אלא מין מקדמה על חשבון המנעמים שלאחר המוות? אחת היא. הן היו קיימות.
ברחוב למטה, בין המלון והים, עצר עוגב מכני וניגן מתוך תקווה חמדנית לגעת עד לבם של תיירים, שלא היו בנמצא בעונה זו. הכלי טחן את האריה “את שפתחת כנפייך לאלוהים”. מה ששרד מדון פבריציו הרהר כמה גסיסות נטרדות ברגע זה ברחבי איטליה כולה בעטיים של כלי¯נגינה מכניים אלה. טנקרידי, בתחושתו הדקה הרגילה, רץ אל המרפסת, זרק מטבע למטה ורמז שתיפסק הנגינה. השקט שבחוץ סגר על הכול, השאון הפנימי נעשה אדיר עוד יותר.
טנקרידי. אכן, הרבה מטור הזכות ממנו בא, מהבנתו היקרה שבעתיים משום שהייתה אירונית, מן ההנאה האסתטית שהפיק למראה תמרוניו בתוך קשיי החיים, מחיבתו הלגלגנית כנאה וכראוי. אחרי כן הכלבים: פופי כלבת המופס השמנה של ילדותו; טום, זה הפודל הסוער ידידו הנאמן; סולטו בעל העיניים הטובות; בנדיקו, הטיפשון החביב; פופ, כלב הציד בעל הטלפיים הלטפניים, המחפש אותו ברגע זה תחת השיחים והכורסאות שבחווילה ולעולם לא ימצאנו עוד; כמה סוסים, אלה כבר רחוקים יותר וזרים. השעות הראשונות לשיבותיו לדונאפולגאטה, תחושת המסורת והנצחיות שבאה על ביטויה באבן ובמים, תחושת הזמן המוקפא; היריות העליזות בכמה מסעות ציד, הטבח החביב של ארנבות וקוראים, כמה בדיחות טובות עם טומיאו, כמה רגעים של חזרה בתשובה במנזר בתוך ריחות העובש ומיני המרקחת. עוד משהו? כן, היו עוד דברים: אך אלה כבר היו פירורים מעורבים באדמה: רגעי הנחת כאשר ענה לכסילים מענה מוחק כאיוולתם, שביעות הרצון כשנוכח לדעת שביופייה ובאופייה של קונצ’טה מתגלמת בת אמיתית לבית סאלינה; אי אלו רגעים של להט אהבים; ההפתעה עם קבלת מכתבו של אראגו, שבו בירכו בלבביות על דיוק חישוביו המסובכים בקשר לשביט של הכסלי וכן – וכי למה לא? – התרוממות הנפש כאשר הוענק לו בציבור אות הצטיינות בסורבון, התחושה העדינה שהעניקו לו אי אלו עניבות משי משובחות, ריחם של כמה מיני עור מעובד, הארשת החייכנית, הארשת המזמנת לעינוגים של כמה נשים שנקרו לו ברחוב, של זו שראה רגע רק אתמול בתחנה של קאטאניה, לבושה חליפת נסיעה חומה וכפפות עור איילות, עומדת בקהל הצפוף ודומה שהייתה תרה אחר פניו הקמולים בעד חלון הקרון המלוכלך. איזה רעש הקיים הקהל. “כריכים!” – “חדשת האי!” ואחרי כן התנשפותה של הרכבת העייפה כבדת הנשימה… ושמש מבעית זה בהגיעם, פני השקר הללו, התפרצות המפלים…
בחשכה ההולכת ומתעבה ניסה לחשב כמה זמן חי באמת. מוחו כבר לא היה מסוגל לבצע את החישוב הפשוט: שלושה חודשים, עשרים יום, סךהכול שישה חודשים, שש כפול שמונה, שמונים וארבע… ארבעים ושמונה אלף… 840,000 √ תיקן את עצמו. “בן שבעים ושלוש אני, ובסך הכול לא חייתי חיים של ממש אלא שנתיים… לכל היותר שלוש שנים.”
והסבל? השעמום, כמה זמן נמשכו אלה? אין צורך לטרוח ולספור: כל השאר, שבעים שנה.
הברדלס, ג’וזפה תומאזי די למפדוזה, עם עובד, ספרייה לעם, לעברית: פנינה בת שלה
ציטוט מתוך: “קו המלח”, יובל שמעוני
דלהי העתיקה הייתה במרחק הליכה, ולכל אורך דרכו קראו אליו סוחרים מפתחי חנויותיהם “ויץ’ קאנטרי, מיסטר? ויץ’ קאנטרי?” ורק מפני שהיה מבוגר משאר הישראלים לא עמדו על לאומיותו. “ויץ’ קאנטרי, ויץ’ קאנטרי?” חזרו ושאלו אותו, עד שעייף וענה בלי מחשבה: “ספיין,” והופתע מן הקלות ששיקר בה; וגם הנאה הייתה בזה, בהחלפת זהותו.
סמטאות העיר העתיקה היו צפופות לא פחות מסמטאות הבזאר, ושוב חש כאילו כל ההמון שסביבו צר עליו ומכתר אותו ומתחכך בו ולוטש בו עיניים, בדיוק כמו שחש בנסיעתו הראשונה, אלא שאז הסתגר במלונו, ואילו עכשיו (עדיין היו לפניו כמה שעות עד לרכבת לפטנקוט) התערבב בהמון שגרף אותו בתנועתו ובהמולתו. על כרזות ענקיות דמעו כוכבי בוליווד בדמעות נוצצות או הרעיפו חיוכים צחורי שיניים, וכך עשו גם על כריכות מגזינים משומשים שנמכרו לצד ערמות של צינורות, וצמיגי אופניים שחוקים, וברגים ואומים חלודים, ואוהלי פלסטיק מעוכים, ונעליים בלויות, ומסגרות משקפיים, ושעונים מקולקלים. לכל סחורה היה הרוכל שלה, וכל אחד מהם הסתופף בצלה של מטרייה גדולה, שצבעה השחור זהה מזמן וגם טלאיה האפירו.
בתוך כוך אפלולי הצמיד סנדלר חתיכת צמיג לסוליה שחוקה, זקן קיטע נתמך בקנה במבוק, ואחר, קטוע שתי רגליו, הניע את עצמו בעזרת אגרופיו שחותלו בסמרטוטים עד שפשט את ימינו עם סמרטוטיה אליו. ברגע שהכניס את ידו לכיס צצו ובאו עוד זאטוטים, ואחריהם עוד, מכל עבר באו ונאחזו בו, בחולצתו ובידיו, עד שראו קבוצת תיירים אמריקאים והרפו ממנו.
ערמה של מימיות אלומיניום חבוטות נערמה לפני רוכל זקן, שכנו רכל בחותלות מימי השלטון הבריטי, ושלישי בג’ריקנים שחורים מאובקים, וקול צרוד אמר בפליאה בעברית: “בחיי, ג’ריקן תקני,” והוא האיץ את צעדיו עוד, עד שנבלעה העברית בהמולת הרחוב. ריקשות נסעו