"תסתכל למשל על התמונה הזאת. אני אוהב אותה כי כמו הצייר עצמו, אני אוהב את הנושא. אני לא שופט אותה בעיניים של אדם רגיל. נראה שיש שתי דרכים להגיע אל היופי — הראשונה משותפת לכול, וכל העולם הגיע בה אל מיכלאנג'לו, אבל השנייה פרטית לי ולעוד מעטים. אנחנו מגיעים אליו בשתי הדרכים. לעומת זאת גְרֶז — הנושאים שלו דוחים אותי. אני יכול להגיע אליו רק בדרך אחת. שאר העולם מוצא שתיים."
מוריס לא קטע אותו. כל אלה היו הבלים מלאי קסם מבחינתו."יכול להיות שהדרכים הפרטיות האלה הן טעות," סיכם קלייב. "אבל כל עוד מציירים את הדמות האנושית, יֵלכו בהן. נוף הוא הנושא הבטוח היחיד — או אולי משהו גיאומטרי, ריתמי, לא אנושי לחלוטין. אני תוהה אם לזה התכוונו המאמינים של מוחמד, וגם משה הזקן — רק כרגע זה עלה בדעתי. ברגע שאתה מציג דמות אנושית, אתה מעורר מיד סלידה או תשוקה. לפעמים קלושות מאוד, אבל הן קיימות. ‘לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה' — כי ברור שאדם לא יכול לעשות אותה גם בשביל כל בני האדם האחרים. מוריס, אולי נכתוב מחדש את ההיסטוריה? ‘השקפת העולם האסתטית של עשרת הדיברות.' תמיד חשבתי שזה מרשים שאלוהים לא קילל בהם אותך ואותי. פעם ייחסתי את זה לצִדקתו, אבל עכשיו אני משער שהוא פשוט היה חסר ידע. אבל יכול להיות שאני בכל זאת יכול להציג את הטענה הזאת. אולי כדאי לי לבחור בזה כתיזה לתואר שני?" "אתה יודע שאני לא מצליח לעקוב."
את הרומן מוריס אי אפשר לקרוא ולא לחשוב למשל על אלן טיורינג, המתמטיקאי האנגלי הדגול שהורשע בתחילת שנות החמישים ב"gross indecency", כלומר – פגיעה גסה במהוגנות – כי היו לו קשרים אינטימיים עם גברים. כזכור, נדון טיורינג לעונש מאסר. לחלופין "אפשרו" לו לעבור סירוס כימי, שהוביל להתאבדותו.
את מוריס גם אי אפשר לקרוא ולא לחשוב על חברות וחברים רבים ויקרים שחיים כיום באושר בזוגיות חד מינית. חלקם הקימו משפחות, אחרים ויתרו על צאצאים. כולם חיים בהרמוניה ובאהבה.
מוריס נכתב בימים האפלים שבהם קשר חד מיני נחשב פשע, וסיכן את בני הזוג, שהיו עלולים להיחשף לאיומים ולסחטנות, להשפלות ולבעתה, לתחושות של אשמה ובושה.
א"מ פורסטר העיד באחרית הדבר למוריס, שאותה הוסיף ב-1960, כי כתב את הספר במהירות: "הכול חפז אל עטי, והתקדם ללא מעצור", סיפר. את הרומן עצמו כתב כמעט חמישים שנה לפני כן! פורסטר התקשה לשפוט מה ערכו, כי, כך כתב, "הייתי מעורב בו יותר מדי ובמשך זמן רב מדי". הוא חש שאל לו לראות אור, לכן "ייאלץ ככל הנראה להישאר ככתב יד", אם כי "אין בו פורנוגרפיה ופיתוי קטינים", הוסיף באפולוגטיקה מכמירת לב: עדיין אשם, עדיין לא בטוח בעצמו עד הסוף. הספר, כך סבר, מסוכן ו"בלתי אפשרי" בעיקר מכיוון ש"הנאהבים אינם באים על עונשם". לשני גברים שהם דמויות ספרותיות "מותר" אולי לאהוב זה את זה, אבל מן הדין שלא יהיו מאושרים. אסור שאהבתם תפרח בלי שייתנו עליה את הדין. לא מכיוון שהוא עצמו חש שכך ראוי, אלא כי – כך היה ברור לו לגמרי – החברה לא תהיה מוכנה לקבל סיפור אחר.
בהקדמה לספר כתב פ' נ' פרבנק (Philip Nicholas Furbank), הביוגרף של פורסטר, כי זמן קצר לפני שכתב את מוריס התחוור פתאום לסופר כי "אהבה מהסוג הזה יכולה להיות דבר אצילי ולא משפיל, ושאם קיימת 'סטייה' זאת הסטייה של החברה שמכחישה בטירוף חלק מהותי מן המורשת האנושית".
אפשר להבין עד כמה היו הדיכוי והכפייה חמורים וקשים, אם פורסטר לא היה מסוגל לראות בעיני רוחו את הספר המופלא הזה הופך לנחלת הכלל: "לא עלה בדעתו לרגע לפרסם אותו: דבר כזה לא היה יכול לקרות 'עד מותי ומות אנגליה'". כמה נורא! כמה מקומם! שהרי מדובר ביצירה יפהפייה, מרגשת, נוגעת ללב, מדויקת ומסעירה.
אנחנו מלווים את מוריס – לא בן דמותו של הסופר, שמעיד באחרית הדבר: "ניסיתי ליצור דמות שונה לחלוטין ממני או מכפי שאני רואה את עצמי: בחור נאה, בריא, מושך במובן הגופני, רדום שכלית, איש עסקים לא רע וסנוב בהחלט" – החל בנערותו המוקדמת ועד לשלב שבו הוא מבין את טבעו ומשלים עם עצמו, לא לפני שהוא מתייסר באכזבות, עלבונות, מפחי נפש והשפלות קשות מנשוא. מפגשים עם אנשים שמבחינתם "אהבה בין שני גברים היא בהכרח חרפה". הבנה שאהבה כזאת תמנע ממנו את החיים שנועדו לו, בזכות המעמד שאליו נולד: אנשים "כמוהו" נאלצים "לחיות מחוץ למעמד, בלי 'קרובי משפחה ובלי כסף". הוא חייב לחשוב על בני המשפחה שלו, שיתפלצו: "מה אימא שלך תגיד…" הוא יודע היטב ש"כל העולם נגדנו". כשהוא חושב על מימוש האהבה שלו הוא יודע שהוא מתקרב "אל היום המסוכן ביותר בחייו". ברור לו ש"אנשים כמוני" התקיימו תמיד, ויתקיימו תמיד, אבל ש"לרוב הם נרדפים". בשלב מסוים הוא מגייס את כל כוחו בניסיון להשתנות: "בער לו להירפא". הוא מחליט שהוא רוצה "אישה שתעניק לו ביטחון חברתי ותצמצם את תאוותו ותלד ילדים" ומנסה לאנוס את טבעו, אבל רופא אחד שהוא הולך אליו בבקשה ש"ירפא, אותו" פוטר את סבלו, שכן לדעתו "רק הסוטים ביותר מסוגלים להפנות מבט אל סדום". אותו רופא מסביר למוריס ש"מדובר בהבלים", שהרי מוריס הוא "גבר בריא בגופו שמוצאו ממשפחה טובה". רופא אחר נגעל ממנו, אחרי שמוריס רומז לו מה "הבעיה שלו": "אני," הוא אומר בזהירות מופלגת, "כזה שאין להזכירו מהסוג של אוסקר ויילד". המילים המפורשות כמעט שלא נאמרות בסיפור כולו. הדברים נרמזים: הנאהבים חושבים על "חיים שבהם הם נפגשו ומימשו את האיחוד שאפלטון הטיף לו", "תמיד הייתי כמו היוונים ולא ידעתי", אומר האוהב לנאהב ברמיזה. קשר בין גברים הוא "התועבה שאין להזכירה של היוונים", אומר מרצה באוניברסיטה, ומביע כך את תפיסותיה של החברה הסובבת אותם. כשמוריס מבקש לספר על מצוקתו, הוא מדבר על עצמו כמי שהוא "מהסוג של אוסקר ויילד" כלומר – המחזאי והסופר שנדון למאסר עם עבודות פרך בשל קשר אהבה עם גבר. אללי! כמה סבל! אילו ייסורים! כמה גועל עצמי איום שמוריס חש, בגלל החברה שמגנה את עצם הווייתו: "הכיעור שבשיחה גבר עליו […] הוא בכה בשל המיאוס שנכפה עליו", איזו זוועה לחוש שהוא לוקה ב"מחלה נוראית ואינטימית" כל כך, ושאין לו עם מי לדבר עליה!
מוריס מתפתח ומשתנה. הוא לומד לא רק מהי אהבה; הוא נפטר גם מהתפיסות המעמדיות הנוקשות שבהן אחז בתחילת הרומן. בתחילתו הוא טוען כי "העניים לא רוצים רחמים. הם אהבו אותי באמת רק כשהעליתי על הידיים כפפות אגרוף והלמתי בהם". עד סופו של הסיפור ישנה את עמדותיו ויהיה לא רק אדם שלם יותר, אלא גם טוב, הגון ואמיתי יותר.
"פסילתם של בני אדם לא מפותחים כמו קלייב… משאירה אותנו עם 'סוטים' (מילה אבסורדית, כי היא מניחה שהם קיבלו אפשרות בחירה, אבל בוא נשתמש בה)," כתב פורסטר לידיד. "האם," המשיך ותהה, "'הסוטים' האלה טובים ורעים כמו גברים רגילים, האם נטייתם הרבה יותר לרוע (שאני מודה בה) נובעת מן העיוורון הפלילי של החברה? או שמא הם נולדו רעים? אתה עונה, כמוני, שהאפשרות הראשונה היא הנכונה, אבל אתה עונה בהיסוס. אני רוצה שתענה בפסקנות! הגבר בספרי הוא בהכללה, טוב, אבל החברה עושה בו שמות, הוא כמעט חי את חייו בגניבה ובפחד ונושא על כתפיו את עול החטא". אותו ידיד, פורסט ריד (Forrest Reid) קרא את כתב היד, אבל תגובתו – ובצדק! – לא הניחה את דעתו של פורסטר. מתחשק להצטרף אל זעקתו של הסופר: לומר ביחד אתו די! מספיק! את החברה יש להאשים, לא את האנשים שהיא דנה לכף חובה, על לא עוול בכפם.
כמה טוב שמוריסראה אור, עכשיו גם בעברית, בתרגום המשובח של עידית שורר־הראל. לא נותר אלא להודות על כך שאנחנו יכולים לקרוא ולהזדהות עם מוריס ועם אהבתו. נכון שאי אפשר עדיין לברך על המוגמר: ההומופוביה לא פסה מהעולם, ובכל זאת – אין להתעלם מהשינוי שחל בין הזמן שבו היה ברור לא"מ פורסטר שמוטב לו שלא יפרסם את ספרו, לבין המציאות הנוכחית.
בספרו Aspects of the Novel, ספר עיון שהתבסס על סדרת הרצאות שהעביר פורסטר בקיימברידג', הפציר פורסטר בכותבים להקפיד (בין היתר) על עלילה מעניינת. אסור לשעמם את הקוראים, הוא הסביר, כפי שידעו היטב אבותינו הקדמוניים, שנהגו לשבת סביב המדורה ולשעשע זה את זה בסיפוריהם. "המאזינים הפרימיטיביים היו קהל של אנשים פרועי שיער, שישבו סביב המדורה בפיות פעורים. הם הותשו מהמאבק נגד ממותות או קרנפים שעירים, ונשארו ערים רק אם היו במתח. מה יקרה עכשיו? הִמְהם המספר, וברגע שהצליחו לנחש מה יקרה עכשיו, הם נרדמו, או הרגו אותו". כשכתב את מוריסלא שכח פורסטר (שספרו הנודע ביותר אחוזת הווארד – Howards End – זכה לכמה עיבודים לקולנוע ולטלוויזיה) את ההמלצה, יש בספר עלילה שהולכת ומתפתחת, עד לסופה המפתיע.
אפשר להניח, על פי מבנה גולגלתו, שהאדם הניאנדרטלי הקשיב לסיפורים. המאזינים הפרימיטיביים היו קהל של אנשים פרועי שיער, שישבו סביב המדורה בפיות פעורים. הם הותשו מהמאבק נגד ממותות או קרנפים שעירים, ונשארו ערים רק אם היו במתח. מה יקרה עכשיו? הִמְהם המספר, וברגע שהצליחו לנחש מה יקרה עכשיו, הם נרדמו, או הרגו אותו.
אפשר לנחש מה היו הסכנות שהמספר התמודד אתן כשחושבים על שחרזדה: זאת שניצלה מהגורל שיועד לה, רק משום שידעה להשתמש ביעילות בנשק המתח – הכלי הספרותי היחיד שפועל על עריצים ועל פראי אדם.
אכן, היא הייתה מספרת מחוננת: תיארה הכול בכישרון, ידעה לא לשפוט ולא לנקוט עמדה מוסרנית, היטיבה לשרטט דמויות, לבחור את האירועים שסיפרה עליהם ולתאר מקומות שהכירה היטב – אבל חייה לא ניצלו בזכות הכישורים הללו דווקא. כל אלה היו שוליים בלבד. היא ניצלה כי הצליחה להשאיר את המלך במתח. הוא תהה בלי הרף מה יקרה עכשיו. בכל פעם ששחרזדה ראתה את השמש זורחת, היא הפסיקה באמצע המשפט, והותירה אותו פעור פה…
כולנו, כל בני האדם, דומים לאותו מלך. אנחנו רוצים לדעת מה יקרה עכשיו. לכן עמוד השדרה של כל רומן חייב להיות הסיפור.
