מדיאה:
טִנֹּפֶת. אֵין לִי הַגְדָּרָה טוֹבָה יוֹתֵר,
כְּשֶׁאֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל בּוֹגְדָנוּתְךָ.
בָּאתָ אֵלַי, אַתָּה, אוֹיְבִי, בָּאתָ אֵלַי?
אין זוֹ גְבוּרָה וְאֵין זֶה עֹז לָזוּן
עֵינַיִם בְּקָרוֹבִים שֶׁהֵם קָרְבְּנוֹתֶיךְ,
אֲלָא זוֹ הַגְרוּעָה מִכָּל מַחֲלוֹת אֱנוש –
שִׁפְלוּת. אֲבָל בְּכָל זאת טוֹב שֶׁבָּאתָ,
מֵעַל לִבִּי יוּקַל מְעַט הַנֵּטֶל
כְּשֶׁאֲגַנָּה אוֹתְךָ, וּכְשֶׁתַּקְשִׁיב תִּסְבּל,
אַתְחִיל מִבְּרֵאשִׁית, אוֹתְךָ אֲנִי הִצַלְתִּי,
אֶת הָעֻבְדָּה הַזֹּאת יוֹדְעִים כָּל הַיְוָנִים
שֶׁהִצְטָרְפוּ אֵלֶיךָ עַל סִפּוּן הָאַרְגוֹ,
כְּשֶׁנִּשְׁלַחְתָּ לָשִׁים עֹל עַל הַשְׁוָרִים
נוֹשְׁפִי הָאֵש וּלְהַפְרוֹת אֶת שְׂדֵה הַמָּוֶת.
אֶת הַדְּרָקוֹן אֲשֶׁר מִבְּלִי לְהִתְנַמְנֵם
לָפַת בְּטַבְּעוֹתָיו אוֹתָה גִּזַּת זָהָב
הָרַגְתִּי וְהִצַּלְתִּי אָז אָת נַפְשְׁךָ.
אֲנִי עַצְמִי בְּגַדְתִּי בְּאָבִי
וּבְבֵיתִי, וּבִתְשׁוּקָה תְּמִימָה יָצָאתִי
אִתָּךְ לְיוֹלְקוֹס שֶׁלְיַד פֶלִיוֹן.
וְגַם רָצַחְתִּי אֶת פָּלִיאס, וּבְאֹפֶן
נוֹרָא, בְּיַד בְּנוֹתָיו. חִסַלְתִּי אֶת בֵּיתוֹ.
וּבְכֵן אַתָּה, חֶלְאָה, לְאוֹת תּוֹדָה
קָם וּבוֹגֵד בִּי וְנוֹשֵׂא אִשָׁה שְׁנִיָּה,
לַמְרוֹת שֶׁיִשׁ לְךְ בָּנִים; לוּ לֹא הָיוּ
נִתָּן הָיָה עוֹד לְתָרֵץ תְּשׁוּקָה כָּזֹאת.
פָּג הָאֵמוּן בִּשְׁבוּעוֹתֶיךָ, מִי יוֹדֵעַ,
אוּלַי אַתָּה סָבוּר שֶׁהָאֵלִים דְּאָז
חָדְלוּ לִשְׁלֹט וְנִשְׁתַּנוּ כָּל הַכְּלָלִים,
הֲרֵי אֵינְךְ מַכְחִישׁ שֶׁשְׁבוּעָתְךְ הוּפְרָה.
הוֹי, אֵיךְ תָּפַסְתָּ אֶת יָדִי הַיְמָנִית
וְכַמָּה פְּעָמִים נָגַעְתָּ בְּבִרְכַּי
בְּיַד נָבָל. בְּאֵילוּ אַשְׁלָיוֹת שָׁקַעְתִּי!
נַנִּיחַ שֶׁאַתָּה יָדִיד, בּוֹא וְיָעֵץ לִי.
מָה, שׁוּב אֲנִי תּוֹלָה בְּךְ תִּקְוָה?
לֹא. נַבְלוּתָךְ תִבְלֹט כְּשֶׁתִָשָׁאֵל.
לְאָן אֲלֵךְ כָּעֵת? אֶל בֵּית אָבִי שֶׁבּוֹ,
כְּמוֹ בְּאַרְצִי, מָעַלְתִּי כְּדֵי לְלַוּוֹתְךָ?

מיוונית: אהרן שבתאי

מדיאה:
אוֹי לְךְ, נִבְזֶה! הֵן רַק כֹּה אוּכַל לְכַנּוֹת
בִּלְשׁוֹנִי אוֹתְךָ, הָרָע וְנִקְלֶה בָּאָדָם!
לְהִתְיַצֵב בְּפָנֵי נוֹעַזְתָּ, אוֹיְבִי, שׂוֹנְאִי בְנֶפֶשׁ,
לֹא רַק עַזוּת הִיא וּפֹעַל זָדוֹן, לָבוֹא
לְהַבִּיט בִּפְנֵי יְדִיד, אֲשֶׁר בְּרֶשַׁע הִכִּיתָ;
הַמַּכָּה הַיוֹתֵר נִבְאָשָׁה הִיא בָּנֶּפֶשׁ,
חֶסְרוֹן כָּל בּשֶׁת פָּנִים וּכְלִמָּה לָאָדָם.
אַךְ טוֹב כִּי בָּאתָ, וְאוּכַל אֲנִי בִדְבָרִים
לְהָקֵל מְעַט אֶת נֶטֶל כַּעְסִי וְהַוָּתִי,
וְאַתָּה מִשְׁמוֹעַ אֶת חֶרְפָּתְךְ לֹא תִּמָּנַע.
רֹאשׁוֹן רִאשׁוֹן אַזְכִּיר הַיוֹם לְךְ הַמַּעֲשִׂים.
אֲנִי אֶת נַפְשְׁךָ הִצַּלְתִּי – יוֹדְעִים זֹאת הֵיטֵב
כָּל בְּנֵי הָלַס, אֲשֶׁר נָסְעוּ בָּאָנְיָה אַרְגוֹ.
נִשְׁלַחְתָּ לָצוּד שׁוֹר אַבִּיר, אֲשֶׁר נָשִַף אֵשׁ,
לִקְשוֹר אוֹתוֹ בְּעֹל וְלִזְרוֹעַ שְִנֵי תַנִין;
אֲנִי אֶת הַתַּנִּין הַנִּפְתָּל אֲשֶׁר סָבִיב
לְעוֹר־הַזָהָב שָׁכָב, עֵר תָּמִיד, עַל מִשְׁמָר,
לְמַעַנְךָ הָרַגְתִּי וּלְךְ יֶשַׁע הֵבֵאתִי.
אַחֲרֵי כֵן אֶת בֵּית אָבִי וּמוֹלַדְתִּי עָזַבְתִּי
וְאֶל עִיר יוֹלְקוֹס עִמָּךָ בָּאֲנִיָה נָסַעְתִּי,
מְרִגְשִׁי־לֵב, לֹא מֵחָכְמָה זֹאת עָשִׂיתִי.
בַּעֲצָתִי הָרְגָה בַּת פֶּלִיאַס אֶת אָבִיהָ,
לְמַעַן הַצִיל אוֹתָךְ מִדְאָגָה וָפַחַד.
כָּל אֵלֶה לְמַעַנְךָ נָשָׂאתִי וּפָעַלְתִּי.
וְאַתָּה, אִישׁ בְּלִיַּעַל, בְּרַעְיָתְךָ בָגַדְתָּ,
בְּאִשָׁה חֲדָשָׁה אַתָּה, אָב לְבָנִים, חָשַׁקְתָּ!
אִלוּ לֹא הָיָה לְךְ זֶרַע, הֶחְרַשְׁתִּי.
כֹּה הָפַרְתָּ שְׁבוּעָתְךָ, פַּסָה בְּךָ אֱמוּנָה!
הֲתַחְשׁוֹב כִּי אֵין אֵל עוֹד כְּמִקְדָם מוֹשֵֶל עוֹלָם
אוֹ כִי חֻקִּים חֲדָשִׁים הַיוֹם לִבְנֵי אָדָם,
כִּי נִאַצְתָּ בְרִית אֵמוּן – וְאַתָּה זאת יוֹדֵעַ!
הוֹי, הַיָד הַזֹּאת, אֲשֶׁר כַּמָּה בְְיָדְךָ אָחַזְתָּ,
וּבִרְכַּיִם אֵלֶה – לַשָּׁוְא אֶתְכֶן חִלְלָה
יַד גֶבֶר עַוָּל אֲשֶׁר כָּל תִּקְוָתִי רָמַס!
הָבָה, כְּאִלוּ יְדִיד לִי אַתָּה, אֶשְׁאָלְךָ
וּכְאִלוּ עוֹד טוֹבָה מִמְָךָ תוּכַל לִצְמוֹחַ –
וּשְׁאֵלָתִי אַף הִיא לְךְ לְבשֶׁת וְלִכְלִמָּה:
אָנָה אֶפְנֶה הַיום? הֲכִי אֶל בֵּית אֲבוֹתַי,
לְמוֹלַדְתִּי, אֲשֶׁר בִּגְלָלְךָ לְבָשְׁתִּי עָזַבְתִּי?

תרגום: אהרן קמינקא

תרגם: שמעון זנדבנק

תרגם אהרון אמיר

Jacques PRÉVER

Il a mis le café
Dans la tasse
Il a mis le lait
Dans la tasse de café
Il a mis le sucre
Dans le café au lait
Avec la petite cuiller
Il a tourné
Il a bu le café au lait
Et il a reposé la tasse
Sans me parler
Il a allumé
Une cigarette
Il a fait des ronds
Avec la fumée
Il a mis les cendres
Dans le cendrier
Sans me parler
Sans me regarder
Il s’est levé
Il a mis
Son chapeau sur sa tête
Il a mis
Son manteau de pluie
Parce qu’il pleuvait
Et il est parti
Sous la pluie
Sans une parole
Sans me regarder
Et moi j’ai pris
Ma tête dans ma main
Et j’ai pleuré.

סיון תשפ"ג

שָׁמַיִם, בַּקְּשׁוּ רַחֲמִים עָלָי!
אִם־יֵשׁ בָּכֶם אֵל וְלָאֵל בָּכֶם נָתִיב
וַאֲנִי לֹא מְצָאתִיו –
הִתְפַּלְּלוּ אַתֶּם עָלָי!
אֲנִי – לִבִּי מֵת וְאֵין עוֹד תְּפִלָּה בִּשְׂפָתָי,
וּכְבָר אָזְלַת יָד אַף־אֵין תִּקְוָה עוֹד –
עַד־מָתַי, עַד־אָנָה, עַד־מָתָי?

הַתַּלְיָן! הֵא צַוָּאר – קוּם שְׁחָט!
עָרְפֵנִי כַּכֶּלֶב, לְךָ זְרֹעַ עִם־קַרְדֹּם,
וְכָל־הָאָרֶץ לִי גַרְדֹּם –
וַאֲנַחְנוּ – אֲנַחְנוּ הַמְעָט!
דָּמִי מֻתָּר – הַךְ קָדְקֹד, וִיזַנֵּק דַּם רֶצַח,
דַּם יוֹנֵק וָשָׂב עַל־כֻּתָּנְתְּךָ –וְלֹא יִמַּח לָנֶצַח, לָנֶצַח.

וְאִם יֶשׁ־צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד!
אַךְ אִם־אַחֲרֵי הִשָּׁמְדִי מִתַּחַת רָקִיעַ
הַצֶּדֶק יוֹפִיעַ –יְמֻגַּר־נָא כִסְאוֹ לָעַד!
וּבְרֶשַׁע עוֹלָמִים שָׁמַיִם יִמָּקּוּ;
אַף־אַתֶּם לְכוּ, זֵדִים, בַּחֲמַסְכֶם זֶה
וּבְדִמְכֶם חֲיוּ וְהִנָּקוּ.

וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם!
נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן
עוֹד לֹא־בָרָא הַשָּׂטָן –
וְיִקֹּב הַדָּם אֶת־הַתְּהוֹם!
יִקֹּב הַדָּם עַד תְּהֹמוֹת מַחֲשַׁכִּים,
וְאָכַל בַּחֹשֶׁךְ וְחָתַר שָׁם
כָּל־מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ הַנְּמַקִּים.

אייר, תרס"ג.

אתמול מלאו 112 שנים להולדתה של המשוררת, ב29.5.1911

שבע סונטות במוסף תרבות וספרות של עיתון הארץ, ערב שבועות 25.5.2023

על הספר ילדים של אף אחד | שירי ילדים בסיכון שמעתי מפיו של יהודה אטלס ביום העיון שנערך באוניברסיטת חיפה לספרה של דנית בר, ילדות של נסיכה. אטלס קרא כמה מהשירים המופיעים בו, וגם סיפר שכמה מול"ים סירבו להוציאו לאור, רק מכיוון שתכניו קשים מדי, כך הסבירו לאטלס, לדבריו. השירים שקרא היו כל כך חזקים ומשמעותיים, שלא הבנתי איך ייתכן שטרם נמצא המו"ל שיבין את עוצמתם ואת חשיבותם.

לכן שמחתי מאוד כשגילית שהספר ראה אור – בחסות של מכון חרוב, "הגוף המוביל בישראל ומהמובילים בעולם בהכשרה ובמחקר בתחום הטיפול בילדים נפגעי התעללות והזנחה ומניעתן".

בהקדמה לספר מספר יהודה אטלס כיצד ומדוע בעצם נוצרו השירים. אתן לו כאן את זכות הדיבור:

מגיע להם תיקון!
"לפני כשש שנים, בסיום הרצאה על שירי והילד הזה הוא אני בפני כ־200 עובדים סוציאליים, קמה אחת הנוכחות ואמרה לי: 'כל הנוכחים באולם הזה הם מטפלים בילדים בסיכוך ילדים בסיכון,' הסבירה, 'הם ילדים שסובלים מהזנחה, מאלימות, מהתעללות מינית, מדרישות יתר של המבוגרים ומבעיות אחרות. אין בידינו המטפלים. אפילו בדל של טקסט – שיר סיפור מחזה – שרלוונטי לחיי המטופלים שלנו ומתאר משהו מחייהם, שאפשר להיעזר בו כדי לשקף, כדי לשתף, כדי לפתח סביבו שיחה ולקדם את הטיפול. כל מה שאתם, סופרי הילדים, כותבים – זה על אבא, אימא ושני ילדים מצפון תל אביב. רבים מהמטופלים שלנו לא יודעים מה זה יד של אימא אוהבת'. בסוף דבריה הישירה אליי מבט ושאלה: 'אולי אתה מוכן?' קירבתי את המיקרופון אל פי ועניתי: 'אני מתחייב לנסות!'

אולי שכנעו אותי האכפתיות, המסירות והקריאה לעזרה בקולה; אולי הפגישה עם נושא כבד משקל ועם המאסה הענקית של ילדים במצוקה – לימים נאמר לי שיש בארץ כ־400 אלף ילדים בסיכון; אולי השאלה שניקרה בי, בגילי המתקדם, האם אוכל לעשות עוד משהו בעל ערך בתחום הכתיבה לילדים; אם עד אז כתבתי על בעיות יום יום של ילדים רגילים, ילדים שיש להם, האין זו חובתי לנסות לכתוב גם על אלה שאין להם?"

לא קל לקרוא את הספר, והקושי מעיד כאלף עדים על איכותו. השירים החזקים ביותר הם אלה שבהם אטלס לא כותב "על", לא דידקטי ולא מסביר לנו, הקוראים, למה כוונתו (כמו שהוא עושה למשל בשיר העוסק בתופעה המוכרת, המכאיבה כל כך, של ילדים שילדים דחויים שבני גילם "מחרימים" אותם ומתעללים בהם: "ילדי  כאפות", כפי שהם מכונים). עוצמתם הרבה של השירים מתגלה באלה שאטלס "מכניס" אותנו ישירות אל לבו, נפשו, חייו, של ילד פגוע. 

השירים משקפים הזנחה, פגיעות מסוגים שונים, חולי (של הורים). קשה להאמין כמה הרבה גוונים ואופנים יש להתעללות שילדים חווים. ההורים שאנחנו פוגשים יכולים להיות אומללים ומאמללים. לפעמים הם, כאמור, חולים, כמו למשל בשיר "לא משוגעת", ואותם הילדים כמעט מנסים להבין ולסלוח להם:

אִמָּא שֶׁלִּי,
אֲנִי יוֹדַעַת בָּטוּחַ,
הִיא לֹא מְשֻגַּעַת,
הִיא רַק חוֹלַת רוּחַ.

ובשיר "בגלל התרופות:

מֵהַתְּרוּפוֹת שֶׁאִמָּא בּוֹלַעַת
הִיא קְצָת מְטֻשְׁטֶשֶׁת
וּמְדַבֶּרֶת עִם כֻּלָּנוּ
בְּעִבְרִית מְשֻׁבֶּשֶׁת;
כִּמְעַט רַק אֲנִי מְבִינָה
מָה הִיא מְבַקְשֶׁת.

אטלס כותב על על עוני, בדידות, על ילדים שהוצאו מהבית למוסד שאמור להציל אותם, על הורים נוטשים, ועל הזוועה של הורים שפוגעים מינית, למשל – בשיר "נחש": "מתחת לחלוק הלבן של אבא מסתתר נחש אמיתי / שמכל הילדות בעולם מחפש דווקא אותי", ועל האימה הנלווית לפגיעה כזאת: "אם אספר מה הוא עושה לי / אף אחד לא יאמין", וגם: "אם הוא ידע שסיפרתי / הוא יחטיף לי מכות־רצח", ועל הבלבול המזוויע שמתלווה לגילוי עריות, כמו בשיר "אהבת אב":

כָּל פַּעַם, כְּשֶׁאַבָּא גּוֹמֵר,
לִפְנֵי שֶׁהוּא חוֹזֵר
לִישֹׁן עִם אִמָּא,
הוּא רוֹכֵן
קְצָת קָדִימָה,
מֵרִים לִי תָּ'רַגְלַיִם
מְעַט,
וְעוֹטֵף אוֹתָן
לְאַט לְאַט
בְּכִסוּי הַמִּטָּה הֶעָלוּב
וְכָךְ אֲנִי יוֹדַעַת שׁוּב,
אַחֲרֵי שֶׁאַבָּא הָיָה בְּתוֹכִי,
שֶׁאוֹתִי הוּא אוֹהֵב הֲכִי.

חלק מהשירים קצרצרים, ארבע או חמש שורות, וחלקם, למשל "חטופים בסיני", ממש סיפורים קצרים בחרוזים.

ההורים המתוארים הם אכזריים במידה בלתי נתפסת, והילד שמספר עליהם זועם, כמו בשיר "איפה היו השכנים?"

כְּשֶׁאִמָּא כָּעֲסָה עָלֵינוּ, כִּי הַכַּדּוּר פָּגַע בַּפְּסַנְתֵּר,
הִיא סָגְרָה אוֹתָנוּ לַיְלָה שָׁלֵם בַּמַּחְסָן בֶּחָצֵר.
יָשַׁבְנוּ שָׁם בַּחֹשֶׁךְ, בֵּין הַגּ'וּקִים וְהַגְרוּטָאוֹת,
וּבָכִינוּ וְצָרַחְנוּ צְרָחוֹת נוֹרָאוֹת,
וְרַק בַּחֲצוֹת, כְּשֶׁנִּצְרַד כְּבָר הַגָּרוֹן,
נִרְדַּמְנוּ בַּכַּרְסָה הַשְׁבוּרָה לְיַד הָאָרוֹן.
אָז עַכְשָׁו אֲנִי רוֹצֶה רַק לִשְׁאֹל, בְּשֵׁם שְׁנֵינוּ,
אֶת כָּל הַשְׁכֵנִים שֶׁגָּרִים סְבִיבֵנוּ:
הֲרֵי שְׁמַעְתֶּם כֻּלְכֶם אֶת הַבֶּכִי הַנּוֹרָא,
אָז אֵיךְ זֶה שֶׁאַף אֶחָד לֹא הִזְמִין מִשְׁטָרָה?

זאת, כמובן, אחת השאלות החשובות ביותר שהספר אמור לעורר: איפה היו השכנים? איפה הייתה החברה? בית הספר שלא ראה? 

"דרוש כפר שלם כדי לגדל ילד", קובע הפתגם האפריקאי הידוע שהילרי קלינטון השתמשה בו ככותרת לספרה. אכן, הקהילה כולה אמורה להתגייס למען טובתו של כל אחד מהילדים הנולדים וגדלים בתוכה. אבל בישראל קשה אפילו להוציא לאור ספר שמדבר בשמם של ילדים פגועים וחסרי אונים! 

לאן הלך ילדי, ילדי הטוב לאן?
חייל שחור מכה חייל לבן.
לא יחזור אבי, אבי לא יחזור.
חייל לבן מכה חייל שחור.

בכי בחדרים ובגנים שתיקה;
המלך משחק עם המלכה.
ילדי שוב לא יקום, לעולמים יישן.
חייל שחור מכה חייל לבן.

אבי בחשיכה ולא יראה עוד אור.
חייל לבן מכה חייל שחור.
בכי בחדרים ובגנים שתיקה;
המלך משחק עם המלכה.

ילדי שבחיקי, עכשיו הוא בענן.
חייל שחור מכה חייל לבן.
אבי בחום ליבו, עכשיו ליבו בקור.
חייל לבן מכה חייל שחור.

בכי בחדרים ובגנים שתיקה;
המלך משחק עם המלכה.
לאן הלך ילדי, ילדי הטוב לאן?
נפלו חייל שחור, חייל לבן.

לא יחזור אבי, אבי לא יחזור.
ואין חייל לבן ואין שחור.
בכי בחדרים ובגנים שתיקה;
על לוח ריק רק מלך ומלכה.

© 2020-2022 יורשי חנוך לוין

מתוך: את ואני והמלחמה הבאה
בספר: מה איכפת לציפור

ראה אור לראשונה בגיליון מספר 10 של כתב העת הו!

אלמנתו, רותי שפירא, כתבה את הספר בקולן – נשים בישראל בצל האובדן

השיר התפרסם בגיליון מיוחד ליום הזיכרון ויום העצמאות, “לשחזר תקווה״, שיזם וערך אילן שיינפלד.

היום שלחתי למנויי "פיוט" הרהור על השיר "פליאה" מאת עופרה עופר אורן, המתאר את תחילתה של החשיבה האנושית. את ההרהור והשיר וצילומים מחיינו בכפר הבולגרי אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף בחינם לרשימת המנויים. אנא שתפו:

https://www.psychom.com/Poetry_1320_he.html

——————————————————–

רק במקרה שמעתי על הספר 'מה שקרה להגר באילת'. לא היכרתי את ספריה של עופרה עופר אורן ומעולם לא קראתי את שיריה. משהו משך את תשומת-לבי, וכך גיליתי שהיתה קורבן אלימות וגילוי עריות. היא כתבה על כך בשיר 'שואה ביתית':

שואה ביתית / עופרה עופר אורן

“כְּשֶׁהִגַּעְתִּי לְאוֹשְׁוִיץ הָיִיתִי תָּמִים”,
הוּא אָמַר בַּמִּשְׁפָּט. מִסְתַּמֵּא – כְּשֶׁהֵמִית
יְהוּדִים זֹאת הָיְתָה מִצִּדּוֹ רַק תְּמִימוּת:
רַק פָּעַל עַל פִּי חֹק שֶׁקָּבַע מִי יָמוּת.

“אָז עָשִׂיתִי טָעוּת יַלְדּוּתִית,” הוּא אָמַר
לִי: “הָיִיתִי יָתוֹם, וּבְאוֹשְׁוִיץ! אָז מָה
אַתְּ תָּמִיד תִּזְכְּרִי לִי הַכֹּל?”. הִיא כָּתְבָה
לִי: “הָיִיתִי יַלְדָּה – זֶה קָרָה בֶּעָבָר – “

הוֹ, הוֹרָי הַתְּמִימִים, הוֹ, הוֹרָי שֶׁהָיוּ
קָרְבָּנוֹת קִיּוּמִי, מֶה הָיָה הַסִּיּוּט
שֶׁנּוֹלָד לִשְׁנֵיכֶם עִם גּוּפִי? מִי הִתִּיר
לִשְׁנֵיכֶם לְהַסִּיג וְלִפְלֹשׁ, לְהוֹתִיר

אֶת חוֹתָם תְּמִימוּתְכֶם (אַךְ אָסוּר, כַּמּוּבָן,
לְחַפֵּשׂ כָּל דִּמְיוֹן בֵּין קָרְבַּן לְתַלְיָן).

כשתיארתי פעם את ההתעללות של הורי כ'שואה' זכיתי בתגובה נזעמת. רק מאוחר יותר, כשפגשתי קורבנות נוספים של התעללות הורית, גיליתי שאינני היחיד שחווה כך את ההתעללות. מובן שלא מדובר בהשוואת האסון הפרטי להשמדת יהודי אירופה, אלא בניסיון לבטא את העוצמה הבלתי-נסבלת של ההתעללות ההורית, שלא ניתן לכמת אותה. הצורך לבטא את זוועת ההתעללות נובע בעיקר מ'חומת ההכחשה' של העדים להתעללות ההורית, המתעלמים ממנה או מנסים להקטין אותה. כשקראתי את הכותרת 'שואה ביתית' הרגשתי קירבה מיידית, עוד לפני שפענחתי את מלוא הכאב. קירבה נוספת חשתי כשגיליתי שהספר 'מה שקרה להגר באילת', המתאר אונס, הוא רצף של 336 סוֹנֶטוֹת. צורת הסוֹנֶטָה אהובה עלי במיוחד, ואני מאמין שהמגבלה הצורנית מאפשרת חופש גדול של ביטוי. במאמר על שייקספיר כתבה עופרה עופר אורן כך:

"סוֹנֶטָה היא שיר לירי שכתוב במבנה נוקשה: ארבע עשרה שורות, עם חריזה ומשקל קבועים. בסונטות נהג לכתוב בגוף ראשון על רגשותיו ועל עולמו הפנימי. דווקא המבנה הנוקשה והמאתגר מאפשר לכותבים מוכשרים להביע את עולמם הפנימי וצפונות נפשם הכמוסות: שלד חזק ששומר על רגשות עזים."

עופרה עופר אורן נולדה בתל-אביב, למדה ספרות אנגלית, קולנוע ומשחק, פרסמה תשעה ספרי פרוזה ורומן בחרוזים, וספר שירה אחד. היא לימדה אנגלית, תרגמה וערכה ספרי פרוזה רבים, וזכתה בפרס ראש-הממשלה בשנת 1995.

כשחיפשתי ברשת את השירים של עופרה עופר אורן, והתענגתי על הסונטות והווילאנלים, מצאתי גם את השיר הקצר 'פליאה', מתוך 'מה המים יודעים על צמא', בעריכת אנה הרמן (ספרי עיתון 77, 2018).

נדמה לי שהשיר 'פליאה' רחוק כרחוק מזרח ממערב מהגדרת הסונטה, האהובה על עופרה עופר אורן. הוא קרוב יותר לצורת ההייקו, המשלבת התבוננות כמעט נייטרלית בטבע המשולבת בתחושת 'פליאה'.

תחושת ה"פְּלִיאָה" המאפיינת את שיר ההייקו ומופיעה ככותרת השיר הזה מיטיבה לתאר את תוכנו, המתאר את רגע הגילוי של המציאות, כחוויה אנושית ראשונית, שהיא גם תחילתה של חשיבה מוּדעת. הפליאה הראשונית למראה הריבוי שבטבע ובמציאות היא מקור הסקרנות האנושית, ההשתוקקות שאינה נגמרת לידע ולהבנת המציאות, וגם התסכול שבידיעה שיכולת החשיבה וההבנה שלנו מוגבלת, כפי שמנסח זאת משורר התהלים: "פְּלִיאָה דַעַת מִמֶּנִּי נִשְׂגְּבָה לֹא אוּכַל לָהּ" (תהלים קל"ט – ו').

השיר מתאר, ללא ביקורת וללא מניפולציה, שלושה אובייקטים:

– "תִּינוֹק שׁוֹכֵב בַּעֲגָלָה"

– "עָנָף תָּלוּי מִצַּמֶּרֶת שֶׁל עֵץ"

– "עָלֶה"

אנחנו, הקוראים, משלימים בדמיוננו את התמונה כדי לפרש אותה באמצעות פירוק והרכבה, וכדי ליצור את ה"פְּלִיאָה" המעניקה לצירוף המלים האלו משמעות..

השיר נפתח בתיאור התינוק: "תִּינוֹק שׁוֹכֵב בַּעֲגָלָה עַל הַגַּב". זו תמונה מעוררת אמפתיה. תינוקות וגורי חתולים גורמים לנו לחוש אמפתיה, כלומר לחוש בתחושותיהם כדי שנוכל להגן עליהם. האמפתיה נוצרת במוחנו באמצעות התבוננות. האמפתיה היא גם מה שמאפשר לנו לקרוא שיר, לפענח סימנים שחורים על דף לבן וליצור מהם סיפור בדמיוננו.

כשאנו יוצרים בדמיוננו את תמונת התינוק אנחנו רואים את העולם מבעד לעיניו. התינוק, ה"שׁוֹכֵב בַּעֲגָלָה עַל הַגַּב", מתבונן למעלה. שם הוא רואה ש"מִצַּמֶּרֶת שֶׁל עֵץ תָּלוּי עָנָף". הוא מתבונן. הוא עדיין לא יודע מהו "עֵץ" ומהו "עָנָף". הוא חש בדברים באמצעות הגירוי שמעוררת בו הראיה, ותחילה הוא חווה כל גילוי כגילוי יחיד. הוא רואה את "הֶעָלֶה הָרִאשׁוֹן בְּחַיָּיו".

הגילוי של "הֶעָלֶה הָרִאשׁוֹן בְּחַיָּיו שֶׁל הַתִּינוֹק" יוצר בו התפעמות, כלומר "פְּלִיאָה". המוח האנושי מזהה את המציאות באמצעות דמיון ושוני, ובאמצעות ההשוואה. כל גילוי של פרט חדש יוצר בנו "פְּלִיאָה", עד שאנחנו מגלים פרטים דומים נוספים, ובאמצעות ההכללה מכנים אותם בשם.

ה"פְּלִיאָה" היא ניצוץ החשיבה הראשון, ניצוץ רפלקטיבי המפעיל את מוחנו, מאפשר לנו להיות מודעים ליכולת שלנו לחשוב ולארגן את המציאות, ומאפשר לנו להרחיב עוד ועוד במהלך חיינו את מאגר הידע וההתנסויות שלנו.

עופרה עופר אורן מתארת בתמצות רב את מהות הטבע האנושי, ואת המוח האנושי שאינו מַחְשֶׁב המזהה את המציאות אלא מעבד סיפורים רב-עוצמה המאפשר לנו לפרש את המציאות בדרכים שונות, סובייקטיביות. השיר הקצרצר הזה מתאר את רגעיה הראשונים של החשיבה האנושית, שהיא המיומנות הרגשית החשובה ביותר שלנו, המאפשרת לנו להיות יצירתיים, לפרש את העולם, ללמוד ולהרחיב את מאגר הידע וההתנסות שלנו. זו המיומנות אותה לא נלמד בבית-הספר, ובלעדיה לא נוכל לחיות חיים עצמאיים.

בחמישים השנים האחרונות חקרתי את החשיבה האנושית ופיתחתי מתודה חדשה לחשיבה. בימים אלו סיימתי להקים את האקדמיה לחשיבה, בכפר בולגרי קטן, בעקבות האקדמיה של אפלטון ואריסטו.

את האקדמיה לחשיבה בניתי בחיק-הטבע, על שפת הנחל, ליד המעיין שבחצר, מתחת לעץ האגוז הענק ועצי הדובדבן והאגס והתפוח. כמו בשירה של עופרה עופר אורן, החשיבה מתחילה בהתבוננות בעלה אחד, ובענף שעליו הוא צומח, ובעץ שממנו צומח הענף.

——————————————————–

את ההרהור על 'פליאה' ואת 826 ההרהורים והשירים האחרים אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף בחינם לרשימת המנויים:

https://www.psychom.com/Poetry_1320_he.html

=========================================

בהשקה של מה המים יודעים על צמא שרה ניצן ורדי את השיר "פליאה", שאותו היא הלחינה

קישור לרכישת הגליון

קישור לפייסבוק של הו!

קישור לאינסטגרם של הו!

את ספר שיריה החדש של המשוררת ללי מיכאלי אהובי הסודי, אתה פותח שיר שמופנה "לקוראיי", אלה "שמבקשים להכיר אותי אישית / פנים אל פנים". השיר מפציר בנו: "אל תתעניינו בי מעבר לשירים כי / כל שהיה בחיי היו השירים ותו לא", והיא ממשיכה ומסבירה שהכול התקיים "למען השירים". 

לא בכדי פותחת מיכאלי בהפצרה הזאת, שכן השירים מעידים על סיפור שמתקיים מאחוריהם, משהו שהתחולל בחייה, מסתורין שהולך ומתפענח, אך בעצם נשאר מוסתר: קשר עם משורר פלסטיני, שחלק מהשירים מופנים אליו ישירות, ובאחרים מתנהל אתו דיאלוג סמוי. אבל לא, אומרת המשוררת. אל תתמקדו ב"סיפור", שכן "להכיר אותי מעבר לשירים זה / בזבוז זמן מוחלט", והיא מוסיפה באירוניה, "לא חבל?"

שיריה של מיכאלי אינם רק מילוליים: כל אחד מהם יוצר על הדף מבנה גרפי מעניין. למשל: 

הצורה הגרפית מבטאת כאן את ההיסוס, הדעיכה, החששות, שכולם מובעים כמובן בעיקר במילים.

מצד אחד היא מבקשת שלא נחשוב עליה כעל אדם ממשי, שחושף בפנינו סודות, ומצד שני היא מזהירה: דעו לכם שאחרי שתקראו את שירי תיאלצו לשאת את הפצע שהפקדתי בלבכם. 

הפצע, הכאב לא נחשפים תמיד בבירור ובמובהק. לפעמים ההסתרות מכסות עליו. אבל יש שירים שפותחים את האישי הנוגע בכללי וב"לאומי". כך למשל בשיר "למשורר פלסטיני" שנפתח במילים "ידידי היקר," ושבו היא מסבירה לנמען שהיא "מביאה לך את השיר שלי כמו חתיכת בשר מדמם משולי שירי הקרוע", ולקראת סופו כותבת שהיא "קורבן שעוטה מסכה של מנצח". חרף הבטחתה שלא תספר לנו על עצמה נודע לנו מהשיר כי לכאן, לארץ ישראל, המקום המשותף לה ולמשורר הפלסטיני, קיבלה "ויזה לצאת כשבברית המועצות אמרו לי שנים / 'נייט'." והיא משיבה לו, למשורר האחר – ובד בבד גם לנו, הקוראים – על שאלתו "איך ישנת?", שאותה הוא מפנה אליה "בוואטסאפ, ממש לפנות בוקר, לפני שהשמש / פיהקה" וכותבת: "החלום שלי נדד בעולם. חצה אוקינוסים, ואדיות וכרמים, דילג על חומות / חוזים וקרעי מלחמות", ומוסיפה: "הסירוב דיבר שפות זרות. רק לאהבה הייתה / שפה אחת."

אהבה? איזו אהבה? הנה:

שני המשוררים חיים את הקונפליקט הלאומי, את הסדק שלפעמים נהפך לשבר ולתהום נפערת.

בשיר אחר, "אתה מבקש ממני שלום ומדינה פלסטינית" היא מנסה להסביר: "אבל אני / בכלל לא במפה הפיזית מדינית", ומצטטת דברים שאומרים לה: "ללי, / את לא חייבת לו שום דבר / שידע להפסיד בספורטיביות כמו / שאר הארצות שיצאו למלחמה"… אז מה, הוא "ארץ" – או גבר? והיא – אישה או "מפה"? לא, לא, "אני לא כזאת צינית," היא משיבה להם, ולו היא מסבירה: "יש לי רגשות אליך כאדם / כשכן / כמשורר / כמי שבא למילים כמוני בתשוקה / שבוער ולא זז / לא נכנע לחיים / דוחה את המוות בסלידה / מבקש מגע קדום ומשיט בי דמיונות"…

באחד השירים, לקראת סופו של הספר, היא מציעה לו "בוא נאהב בארץ ציה וערבה / למה שלא נלך בנועם / לאותו המקום / ננער את גרגרי הנרדפות / נמצא את שפת השעורה", ותוהה: "איך אדבר עם עם אחר / עם עמי לא הצלחתי למצוא שפה"… 

"לא הצלחתי למצוא שפה"? לא ברור מי מהשניים אומר את הדברים, היא? הוא? האם זאת ההתחלה של תשובתו לה, שהרי בשורה הבאה הוא ממשיך: "אז בואי, בואי נלך לעם אחר / כן, כן / יש מדינות שקטות יותר / אבל לא לא, / זאת המדינה שלנו", או שהיא זאת שאומרת אותם?

"זאת המדינה שלנו": כלומר – של משוררת יהודייה שעלתה לישראל מברית המועצות, ואימצה לה כאן מולדת חדשה, ושל משורר פלסטיני מובס וזועם. הוא, כך היא מספרת, נוהג לקרוא לה "פאטמה".

"הבית איננו", היא כותבת. למי אבד? לה? לו? (לשניהם…!)

מה בכל זאת נותר? "המפתח תלוי על וו הגעגוע" והוא "פריט אמנות / מאובן של דינוזאור." 

יש להקליק על התמונה שלהלן כדי לקרוא את הטור שעלה ב־Ynet ב־20.11.2022
לציון יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים

https://www.ynet.co.il/news/article/s1h11acp8s

התפרסם ב"הארץ", 18.11.2022

מְטַאֲטֵאת אָבָק מֵהַחֶדֶר
פּוֹתַחַת סֵפֶר יָשָׁן
וּמְנַסָּה לִקְרֹא.
כָּל אוֹת הִיא צִפּוֹר זַהֲבָן
הַמִּתְנַגֶשֶׁת בְּמִצְחִי.

מִי אֲנִי?

שֵׁשׁ בַּבֹּקֶר. זְמַן לִשְׁפֹּת
קֻמְקוּם עַל הַכִּירָה.
לְהָעִיר אֶת הַיְלָדִים
וּלְשַׁנֵּן
חַיַּי לֹא הָיוּ לִשָּׁוְא.

"לא קל להיות אישה", אומרת הדוברת באחד משירי ספרה החדש והמרטיט של צילה זן־בר צור, "שמרי על הקיכלי". בהקדמה לשירים מספרת המשוררת על המחקר שערכה בדוקטורט, שאותו סיימה לכתוב באוניברסיטה העברית, ב־2012. נושאו היה "תפישת הנשיות וביטוייה הפולקלוריסטים אצל נשים יהודיות יוצאות אפגניסטן בישראל". במחקרה שוחחה עם נשים אפגניות. המרואיינות היו "בנות 80, 90 ואף 100", והשירים שלפנינו הם "חלק מעדות פואטית של עבודת שדה" עם אותן נשים, כדבריה בהקדמה לספר.

ההזדמנות שזן־בר צור מעניקה לנשים רבות ושונות לספר לנו על עצמן, על גורלן, סבלן, חייהן, פשוט מופלאה.

אנחנו פוגשים בספר נשים רבות שאולצו להינשא בהיותן ילדות. "בגילך התחתנתי", מספרת הדוברת לבת שיחה בשיר "ג'ינאד שלי / היום קל יותר להיות אשה". בת שיחה של האישה האפגנית מספרת לנו על התנסות נשית משל עצמה: איך כשהייתה ילדה, בגיל שבו האישה האפגנית אולצה להינשא, הוציאה מתוך ילקוט בית הספר "ספר היסטוריה מקופל / בפרק על דריוש המלך" וקרעה מתוכו דפים, כדי להכין לעצמה רפידה. "לו ידע המלך הפרסי / שכבר אז הוא רחץ בדמי", היא מוסיפה, ואנחנו מבינים את מצוקתה של ילדה שהחלה לדמם, כנראה שבפעם הראשונה, דווקא בבית הספר, את חוסר האונים שלה, את הצורך לאלתר פתרון:  שתי ילדות, שאחת צריכה לפתור בעיה מביכה, והאחרת, המבוגרת ממנה בשנים רבות, זוכרת עד כמה בילדותה היה "קשה מנשוא" להיות אישה.

בשיר "תרשמי את המילים שלי / במחברת שלך" אנחנו פוגשים את ח'אנום שוּשן, שמספרת לה: "אמא שלי לא קוננה על המתים / היא קוננה על הנשים שלנו / שנמכרו להיות שפחות / בילדותן, שהתחתנו בתוך / שק מלא עקרבים, / שמתו בלידה, / ואלה שנשארו בחיים המשיכו לסבול". ח'אנום שושן זועמת, ומבטיחה כי "תלמד לכתוב בעפרון במחברת", ואז "תלמד נשים / זכויות".

אנחנו שומעים נשים שמסרבות להמשיך לשתוק. כך בשיר, שנקרא כמו חבטת אגרוף בלב, "כל חיי אמרו לי לשתוק. לא עוד":

זֶה הָיָה בַּחַמָּאם. הִפְשִׁיטוּ אוֹתִי מֵהַלּוֹנְגִי. הָיִיתִי
עֵירֻמָה. הֵם בָּדְקוּ אוֹתִי כְּמוֹ שֶׁבּוֹדְקִים סְחוֹרָה
בַּשּׁוּק. הַשְֻמָּן שֶׁלִי. הָעֲצָמוֹת. הַיַּשְׁבָן. הַמִּשְֻלָּשׁ.
הַבְּלִיטוֹת הַקְּטָנּוֹת בֶּחָזֶה. הַצֶּבַע שֶׁלִי. אַחַר כָּךְ
מָרְטוּ לִי אֶת כָּל הַשֵׂעָר מֵהַגּוּף, מָרְחוּ אוֹתִי
בְּלַחְ'לַחָ'ה וְשָׁלְחוּ אוֹתִי אֶל גֶבֶר שֶׁבִּכְלָל לֹא
הִכַּרְתִּי. כְּשֶׁאֲנִי מַבִּיטָה לוֹ בַּפָּנִים, אֲנִי לֹא רוֹאָה
פָּנִים. הוּא פֵּרֵק לִי אֶת הָרַגְלַיִם כְּמוֹ שֶׁמְּפָרְקִים
עוֹפוֹת בָּאִטְלִיז. כָּל הַמַּעַיִם שֶׁלִי נִשְׁפְּכוּ הַחוּצָה.
זֶה הַזִכָּרוֹן הָרִאשׁוֹן וְהָאַחֲרוֹן מֵהַחֲתֻנָּה שֶׁלִּי.

אני לא זוכרת שקראתי פעם תיאור מזעזע יותר של הלילה הראשון שבו כלה נאנסת כך, ועל הברוטליות של החתן. אבל בהחלט לא רק שלו: כל הסביבה מקריבה ילדה לגבר לא מוכר לה, בודקים אותה (מי עושה את זה? ודאי הנשים: אמה, סבתה, לא צריך לפרט, זה לגמרי ברור), מכינים את השה לעולה, גוזלים (גוזלות!) ממנה את זכויותיה, את כבודה – את אנושיותה!

הדוברת בשיר היא רק אחת מכמה נשים שמעידות כולן על האונס הנורא שביצעו בהן בילדותן. אפילו בעל שהושאה לו הדוברת בשיר "אני זוכרת", שהתחיל כצעיר עדין ש"היה ילד כשהתחתנו", והתנהג בהתחלה אחרת: "הוא דיבר אלי במילים מתוקות", השתנה עד מהרה. הוא "חזר חיה. / עם שינים חדות כמו של גורגרה־עלי. / של זאב. תפס לי בבשר וקרע אותי. // לא נשאר לי גוף. / לא נשאר לי גוף."

בשיר "השכם בבוקר" תוהה האישה מה יקרה כשייוולד הילד שייווצר בעקבות האונס הלילי שעברה: "איך אניק אותו / וריח חלבי הוא / צער איברי הפגועים." ובלי קול היא קוראת אל הגבר (ושמא אל ילד שטרם נולד?): "בדממת הבוקר הזה / אני קוראת לך: // אל תעשה בי שמות."

סבלן של הנשים אינו נובע רק מכך שנאנסו. בשיר "אחיות" מספרת הדוברת על אחותה האהובה, שהייתה בת שש עשרה, מבוגרת ממנה עצמה בשש שנים. זוכרת את דבריה האחרונים: הסוד שגילתה לאחותה הקטנה, סיפרה לה על אהבתה האסורה, ה"מתוקה יותר מסוכר נבאט" למישהו שהעניק לה "את / פרחי היסמין" שאותם היא שומרת "בתוך ספר מעשיות." מספרת איך נשבעה לא לגלות לאיש את הסוד של אחותה, אבל זה לא הספיק. כי "אֵילו כל זיכרונותי מאחותי": רק "אחר כך נודע לי שכרו בור במדבר / גלגלו אותה בשטיח / והניחוה בתוכו. היא לא התנגדה. /אפילו לא בכתה. / לא היה צריך לחפש אבנים כדי לרגום אותה." כל הפרטים נמסרים בצורה עניינית. ביובש. בלי דרמות. ודווקא משום כך הם שוברים את הלב.

סבל אחר של אישה מבטאת הדוברת בשיר "מי אני, את שואלת". אפשר ממש לראות את דמותה: "כבר לא צעירה", היא מעידה על עצמה, "חומה כמו ענף, / צנומה ויבשה. / לא יפה", כאן היא מפתיעה אותנו בשורה קצרה, חזקה כל כך: "סליחה, גבירתי, שאני צוחקת." מה יש לה לצחוק? אנחנו יכולים לדמיין אותה: חזקה. מפוקחת. מיואשת, אבל עדיין עם שמץ של אירוניה עצמית. "ביום־יום אני מסקלת אבנים / מן הדרכים", היא מספרת. ועוד היא אומרת שאמנם בכפר שלה "יש לאנשים טלפונים סלולריים / וצלחות לווין," שהאנשים "אוהבים לראות סרטים רומנטיים / בטלוויזיה", אבל, היא מוסיפה בפסקנות: "לי אין." כי היא "מסקלת אבנים / בידיים חשופות." היא מעידה על עצמה שהיא שתקנית. כן, "לפעמים אני מעזה לשוחח עם הרוחות / העזות שנושבות כאן", אך אינה בת שיח לאיש. כאן היא מתחילה להתמוטט: "סליחה, גבירתי, על הקול שלי," ובהמשך, בסוף, "סליחה, גבירתי שאני נשברת." כי אין לה משפחה. כי אין לה ילדים, הורים, אחים. וברור שגם אין לה חברים, אין לה אף נפש קרובה. הנה, עוד צבע אחר, שונה, של ייסורים.

ועוד סבל, זה של ספיד בחצ'י, בשיר "תרשמי במחברת שלך": "בלילות הייתי שפחת המין של בעלי / ובימים שפחת אמו." הילדים שילדה – בפעם הראשונה כשהייתה בת שלוש עשרה – מתו כולם. "את בתי השנייה ילדתי / כשהייתי בת ארבע עשרה. / היא מתה." ושוב, ושוב. "שאגתי את הכאב שלי / עד שנרעדו הרי הינדו כוש", היא מספרת על מות הבן שילדה כשהייתה בת חמש עשרה. ואז ביקשה מחמותה: "עכשיו תעקרי לי / את הלב." והיא מסיימת: "תרשמי במחברת שלך / שעומדת מולך אישה / בלי לב."

פה ושם יש ניצוץ של אור. בשיר הכאוב "על השולחן" שבו "החושך פשה לכל עבר בכפר", שיש בו "כלבי בר רעבים", שיש בו ילד קטן ותמים "כקליפת שקד ירוק" ש"שוכב בארגז העץ" ואינו יודע כי "אביו מת במלחמה," כי "סבתו מקוננת / בקול סדוק ומאובק / של עיי חורבות", שבו האימא "מטיחה אגרוף בקיר", אבל מפצירה בעצמה "עשי משהו" ומציעה: "סרגי לילדך / שמיכה חמה לחורף." מה עוד היא יכולה לעשות? "לשתול אורז בטרסות", או "לזרוע פרחי סיגליות." ואלה "יספרו את הסיפור שלך: / היה פה הרס / ועכשיו / יש כאן חיים." איזו גבורה! איזה מאבק הירואי לחיים, לאופטימיות, לתקווה שאולי בעתיד עוד יתאפשרו צמיחה ויופי!

יופיים של השירים נובע, בין היתר, מהניחוח האקזוטי, הלא מוכר, שהם מדיפים, וזאת בזכות השימוש החוזר במילים אפגניות: צ'ולצ'ול (=פות), אָש־י ח'יראתי, אש־י מש, אשי־פלאו (אש=נזיד), כורסי (=קמין פחמים נייד), זנגולה (=פעמונים), שמות של מקומות מרוחקים: עמק כמיאן, מכרות הלאפיס, אזכורי תבלינים וטעמים שריחם עולה באפה של הקוראת: זנגביל, קינמון, מיץ רימונים, תה אפגני ירוק, שן ארי, אכילאה וקורנית… כל אלה, ורבים אחרים, מהדהדים לאורך השירים ומעוררים תחושה של מסע אל מקום אחר.

ההיבט החשוב ביותר בקובץ הזה הוא, לטעמי, שיש בו מעין תשובה לבקשותיהן של כמה מהנשים: למשל, האישה בשיר "אני זוכרת" מסיימת את דבריה ואומרת: "עכשיו אני רוצה לכתוב יומן. / בתוך הגרון שלי יש צעקה / שמבקשת לצאת".

צילה זן־בר צור עשתה מעשה של חסד רב: היא העניקה להן מילים: לסבתה שהסבירה לה שהיא "כותבת בתבלינים", כמו שעושה גם האישה בשיר "אני זו המכונה בכפר שלנו / הכותבת בחינה", שמערבבת "חינה עם זעפרן ושמן שמשום" וכותבת על כף ידן של נשים אחרות "קו גורל חדש"; המשוררת מעניקה מילים וקול לאישה בשיר "שלא תחשבי / שאני אישה בלי אהבה" שמספרת לה שהיא כותבת "באניץ זעפרן", שהאותיות שלה "נראות כמו הנשרים / בעמק במיאן", ששואלת אותה: "התוכלי לקרוא לי שיר?"; וגם לאישה שמייצרת עפרונות, כדי שילדות ילמדו לכתוב, ולכל הנשים אחרות, שהזעקה קפאה להן בגרון, ועכשיו אנחנו יכולים לשמוע אותה.

הַבְּרִית הַזֹּאת בֵּין גֶשֶׁם וּבֵין אוֹר
כְּרוּתָה וַדַּאי רַק לִרְגָעִים סְפוּרִים.
אַךְ אַהֲבָה, כְּשֶׁהִיא קְצָרָה מְאֹד,
יָפָה יוֹתֵר מִכָּל הָאֲהָבוֹת.

"Lost in Translation" הוא שמו, כך באנגלית, של אחד משיריו של יאצק דנל, משורר פולני שחנה הרציג מיקדה עליו לאחרונה את תשומת לבו של הקורא העברי, ליקטה את שיריו ותרגמה אותם לשפתנו.

"שומה על אהבה בין עמים להיות על תנאי / שכן כל כך קשה לתרגם / מפולנית לשפתנו // ואחר כך כל כך קשה לתרגם / לעצמנו שהאהבה בין העמים נשארה על תנאי", כותב דנל בפתיחת השיר, וכמו מדבר בשמו של קורא התרגום, מסביר לנו עד כמה קשה לבני אדם להבין זה את זה, ולפיכך, ככתוב בשורות הסיום, "עלינו להזכיר לעצמנו שוב / שהאהבה בין עמים נשארת על תנאי".

כתיבת שירה (וגם כמובן – תרגומה והקריאה שלה) היא מעין כף יד מושטת ממרחקים, ניסיון לעבור על פני תהומות, לגעת בזולת ולהבין משהו עליו, על מהותו, על עולמו הפנימי, חוויותיו וקשייו.

כך למשל מכניס אותנו השיר http://www.gaydar.pl לנבכיה של חוויה שיכולה לכאורה להיות זרה ורחוקה לחלק מהקוראים: עולמם של גייז, חיפושיהם הנואשים אחרי אהבה, קשר ומשמעות:

עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד
הָיִיתִי עוֹבֵר אֶת חַיי.
הָיִיתִי חוֹצֶה אֶת הַיָּם
בְּרַגְלַי
עִם קמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד.

בהקדמה לקובץ הקטן והמזמין הזה, כתב העורך, גלעד מאיר, כי רק במקרה הצטברו על שולחן המערכת "שירים העוסקים בנושאים דומים […] חלקם ספציפיים שמשקפים את רוח התקופה." אחד מאותם נושאים, לדבריו, הוא "פגיעה קיצונית של הורים בבנותיהן, ושל גברים בנשים צעירות."

הנושא חשוב לי, ולכן פתחתי את הספר בהתרגשות ובציפייה, ואכן, מצאתי בו כמה פנינים שדיברו אלי מאוד. למשל השיר "בָּלַבָּן", מאת עינת עידן. הוא אינו שייך לתֵמָה שאותה הזכיר גלעד מאיר, ובכל זאת יש בו מבט מעניין אל הנערות:

הֵמּוֹרֶה הַנַּעֲרָץ שֶׁלָנוּ לְמָתָמָטִיקָה
הָיָה קוֹרֵא לַלּוּחַ רַק לְמִי שֶׁבִּקֵּשׁ.
הָיָה נִכְנָס לִשְׁעַת מִבְחָן
וּבִדְפִיקוֹת מְדוּדוֹת וּשְׁקֵטוֹת עַל הַשְֻלְחָן
מְסַדֵּר וּמְיַשֵׁר אֶת עֲרֵמַת הַדַּפִּים,
מִפְרַק כַּף יָדוֹ הָאַחַת עָקם מַשֶׁהוּ
מֵאֵיזֶה אֵרוּעַ עָלוּם, כַּנִּרְאֶה קָשָׁה, בַּעֲבָרוֹ.
וְאַחַר כָּךְ מִסְתַּכֵּל דֶּרֶךְ הַחַלּוֹן
אֶל הַשָּׁמַיִם הָעֵצִים כְּשֶׁהָיִינוּ
עוֹבְדִים
בְּשֶׁקֶט
הַמְגַמָּה
שֶׁלּוֹ
וּבַמִּלְחָמָה
בְּנוֹ
וְלֹא קָרָאתִי נָכוֹן אֶת הַבְּעָיָה
וְלֹא שְׂרְטַטְתִּי בִּמְדֻיָּק אֶת הַטַבְלָה
וְלֹא הִצְרַנְתִי הֵיטַב אֶת הַנְתוּנִים
וְלֹא רָאִיתִי אֶת הַתְּמוּנָה הַגְּדוֹלָה
וְעַד הַיוֹם אֲנִי זוֹכֶרֶת
שָׁלֹא הָלַכְתִּי לַשִׁבְעָה

השיר מכניס אותנו ישירות אל תוך המצב הנפשי הרגיש, הפגיע, של רגע אחד קצר לכאורה – רסיס זיכרון מהנעורים. הדוברת מתארת כיצד ישבה במבחן במתמטיקה, תועה ולא ממוקדת, מביטה במורה שלה. הזיכרון מתנגן בקונטרפונקט מדויק ומסמר שיער עם צלילים של מנגינה אחרת, נוספת, שמשתלבת עם הרגע המסוים ההוא: המורה שלה "הנערץ" – כי הוא טוב לב וקשוב לתלמידיו: אל הלוח הוא מזמן רק את מי שרוצה בכך, שכן אינו מבקש להשפיל או להכאיב – נראה לה לגמרי שקוע בעצמו. תלמידיו עסוקים בפתרון השאלות במבחן. בד בבד עם מה שמתרחש בכיתה עולים הצלילים של המנגינה האחרת: המורה שָׁכַּל את בנו "במלחמה". האם כבר היה אב שכול ביום המבחן המתואר בשיר? על מה הוא חושב כשהוא מסתכל בחלון, מהורהר, מיוסר? הם "עובדים בשקט" – תלמידיו הקרובים, "המגמה שלו". במקום לעסוק בענייני המבחן הדוברת עסוקה במורה, בוחנת אותו, עוקבת אחריו, רואה שהוא שקוע כולו ב"אֵיזֶה אֵרוּעַ עָלוּם, כַּנִּרְאֶה קָשָׁה, בַּעֲבָרוֹ".

היא משרגת את המחשבות והזיכרונות: היא לא קראה היטב את הבעיה, לא ראתה "אֶת הַתְּמוּנָה הַגְּדוֹלָה", ולצד זאת היא  זוכרת, ומתייסרת, מכך שלא הלכה לשבעה לאחר מות בנו של המורה. וכשהיא מספרת על כך היא ממשיכה להיות אתו, עם המורה הנערץ, שוהה אתו ועם העצב שלו, שממשיך להקרין גם עליה, שנים רבות לאחר מעשה.

השיר "ממואר" מאת אורית מיטל דומה ושונה: גם בו מביטה הדוברת על חייה, ועורכת מעין סיכום:

מֵאֵיפֹה לְהַתְחִיל?
מֵהַסּוֹף
מַגֵּפָה עוֹלָמִית?
מַשְׁבַּר אֶקוֹלוֹגי?
קַטְלָנִי
אַכְזָרִיּוּת?
הָיְתָה, תִּהְיֶה, יֵשׁ
מְרִיבוֹת בַּמִּשְׁפָּחָה?
חֲבֵרֻיּוֹת שֶׁהִסְתַּיְּמוּ?
לִמּוּדִים, דּוֹקְטוֹרָט בְּסִפְרוּת
כְּמוֹ שֶׁאִמָּא וְאַבָּא רָצוּ?
יֵשׁ
בְּעָיוֹת בָּעֲבוֹדָה?
בַּפַּרְנָסָה?
הָיוּ, יֵשׁ
מַחֲלָה סוֹפָנִית?
הָיְתָה. הִבְרֵאתִי
גֶבֶר שׁוֹכֵב בַּמִּטָּה, בּוֹכֶה
וְלֹא רוֹצָה לָקוּם?
הָיָה. יָצָאנוּ מִזֶּה
לֵדוֹת?
שְׁתַּיִם
הַפָּלוֹת?
הָיוּ
יְלָדִים?
כְּבָר גְּדוֹלִים עַכְשָׁו
אַבָּא חוֹלֶה בְּאַלְצְהַימֶר?
הָיָה, עָבַר
אִמָּא מֵתָה פִּתְאֹם?
אַרְבָּעִים שָׁנָה עָבְרוּ
תְּשׁוּקוֹת, בְּגִידוֹת, בּוּשׁוֹת?
הָיוּ, עָבְרוּ
עֶצֶב, יֵאוּשׁ, חֵשֶׁק לָמוּת?
הָיוּ, עָבְרוּ
וְעַכְשָׁו?
שְׁעַת בֹּקֶר מֻקְדֶּמֶת בַּמִּטָה
שׁוֹכֶבֶת עַל צַד שְׂמֹאל
זוֹ לֹא הָרוּחַ
שָׁמְנִיעָה אֶת עַנְפֵי הַקְטָלָב
זֶה לֹא הַקְטָלָב
שֶׁנַּע בָּרוּחַ
זוֹ אֲנִי כָּאן, מִבַּעַד לַחַלּוֹן
נוֹשָׁמֶת
כֵּן
אוֹהֶבֶת
כֵּן, כֵּן

ספירת המלאי מונה לאחור כאבים ומשברים: הכול היה שם: מוות, התמוטטות נפשית, אכזבות, עלבונות. את כולם היא מצליחה לציין במילה או שתיים, מילים טעונות מאוד, שכל אחת מהן צופנת בתוכה סיפור ארוך. הפרטים עולים בדעתה של הקוראת, שמשלימה בדמיונה את כל חלקיו ודקדוקיו. הבעיות המוזכרות עדיין ידועות לדוברת, אבל כרגע היא שוכבת במיטה, בשעת בוקר מוקדמת, מביטה בחלון, רואה ענפים נעים, אבל חשה שהתנועה האמיתית נמצאת בתוכה: היא נושמת. היא אוהבת. "כן, כן".

השיר מסתיים במילים המאשרות, המבטיחות שאפשר להתגבר, אפשר למצוא שמחה וחיים גם לנוכח מגיפות עולמיות ומשברים אקולוגיים – במישור הכלל אנושי, וגם על הפלות ומריבות – במישור האישי. אפשר להמשיך לחיות, ואפילו – לאהוב! כן, כן.

השיר השלישי שאני מבקשת להתייחס אליו הוא "רעה חולה", גם הוא של אורית מיטל.

כאן פונה הדוברת אל אמה שמתה "לפני שהספיקה להיות אמא שלי", לפני שנולדו נכדיה. היא נזכרת באירוע מעברה: "בת שש־עשרה ובהריון", חושבת על הדברים שאמרו לה הוריה: אביה – "כל פרה יכולה ללדת", אמה – "אבל היא לא בשלה". היה לה כבר, לדוברת "נסיון עשיר" יותר מזה של אמה, אבל "עושר / כזה נחשב מפוקפק אז", ואמה רצתה בשבילה שתשיג "בעל חזק, חכם, מפרנס" בניגוד לה, שרצתה "גבר / טוב לב, סקסי ולא מושג", והנה הפער הארכיטיפי שבין אמהות לבנות, בין הראייה שלהן את הצרכים והרצונות שאמורים להיטיב אתן. הבת הלכה "מבכי אל בכי", משחק מילים מקורי לביטוי המרצד שם, "מדחי אל דחי", אנחנו שומעים אותו, כמובן, ומקשרים דחי – מעידה, התמוטטות, כישלון – עם בכי.

בבית האחרון בשיר מספרת הדוברת לאמה הנעדרת שהצליחה לגדל "שני בנים בלעדייך", ששרה להם את שיריה של האם, ומסיימת בשורות הנוגעות כל כך ללב:

אַתְּ אִתִּי כָּאן
כְּמוֹ שֶׁאֲנִי אִתָּךְ שָׁם

השיר המתורגם מאנגלית "פעם ראשונה: 1950" מאת הונור מור (תרגמה דורית ויסמן) משחזר חוויית ילדות מחרידה: מה שעולל נער צעיר שהוזמן להיות שמרטף של הדוברת ושל אחיה התינוק. הזוועה מתוארת לפרטיה, ועם זאת היא נראית מתוך עיניה של הילדה, שלא הבינה בדיוק מה קורה: "זה העור שלך, הדבר הזה, ראש, החריץ הזעיר שלו / כמו עין עצומה של תינוק שעדיין מתהווה / כשאתה מלטף, זה מתקשה כמו חגורה חדשה – " ההתנסות כולה מתוארת כך, ולכן – מזוויעה שבעתיים. השיר לא מביט לאחור, לא מספר לנו בדיעבד מה הייתה השפעתה של הפגיעה על חייה של הדוברת, אנחנו נשארים עם שורות הסיום:

אַתָּה אָדִיב. בְּאוֹר יוֹם וְדֶרֶךְ חָרִיץ רָחָב
שֶׁמַּשְׁאִיר סוֹכֵךְ פָּתוּחַ, אֲנִי רוֹאָה אוֹתָהּ מוֹשֶׁכֶת,

אֶת גְּבֶרֶת פִיץ' מוֹשֶׁכֶת פְּנִימָה, בְּחוּט חָלוּד,
כֵּהֶה מִפִּיחַ, מִמֻסְגָּרִים בֶּחָרִיץ, חַלּוֹנָהּ, יָדֶיהָ הַגְּדוֹלוֹת
שְׁמַּבְזִיקוֹת, מְמַכְּנוֹת חֲגוֹרוֹת, שְׂמָלוֹת, חֻלְצוֹת,
בִּגְדֵי תִּינוֹקוֹת.

ננופואטיקה, שמו של כתב העת "לספרות קצרה" המופיע כספר זעיר – אפשר כמעט לחפון אותו בכף יד אחת – הוא מועט המכיל את המרובה.

מִנְהָג חָדָשׁ בָּא לַמְּדִינָה:
שִׂמְלַת שֵׁשׁ וּכְתֹנֶת פַּסִּים –
וּבְשַׁבָּתוֹת, בֵּין הָעֵצִים,
פּוֹרְחִים נְשִׁיקוֹת וַאֲגַסִּים.

מִנְהָג חָדָשׁ בָּא לַמְּדִינָה:
נַעֲלֵי מֶשִׁי עִם קִשּׁוּרִים –
וַעֲלֵי צַוַּאר נַעֲרָה אַחַת
תּוֹלִים עַצְמָם שְׁנֵי בַחוּרִים.

מִנְהָג חָדָשׁ בָּא לַמְּדִינָה:
אֶתְמוֹל חַנָּה, מָחָר פְּנִנָּה;
אֲבָל חֶזְקֵאלִי מַחֲמַדִּי –
לִי לְבַדִּי, לִי לְבַדִּי.

המאמר שהעניק לקובץ את שמו מופיע בשער הרביעי, הנקרא "מסות ורשימות". לאה גולדברג כותבת בו על הרצאה ששמעה. המרצה היה קרל גוסטב יונג. "שם המרצה הלהיב, הנושא בפיו הלהיב שבעתיים", היא מספרת, ואז קוטלת את ההרצאה. כותבת שהייתה "קלושה, שטחית, כמעט חסרת עניין", וש"חלק גדול מן הקהל יצא" ממנה במפח נפש. אבל, היא מדגישה, מי שלא רצה בעצם לשמוע כלום,  מי שלא ביקש אלא "אישור וחיזוק להשקפותיו המפוקפקות", יצא מרוצה: "קיבל את מבוקשו מלוא חופניים". יונג, היא מספרת "דיבר על האישיות", על האופן שבו היא, לדבריו, "צפה כצמח־פלאים על פני האוקיינוס. היא באה מאליה בשעה שמחכים לה, דווקא לא מן החוגים שהתחייבו ליתן לנו אישיות", וטוענת ש"זהו קיצור התוכן של דבריו". מכאן היא עוברת אל "חסידיו של אדולף היטלר", שלדעתה אינם מחפשים להתאמץ, כי אין להם צורך ב"שום עבודה רוחנית".

"'האישיות' החדשה מופיעה מאליה," היא מצטטת את יונג, "ברגע הנכון, כי אנו זקוקים לה לאלתר. כל שאר הדברים הם – הססנות יהודית, המפרקת את העולם לאטומים וממעטת את דמותו." וכאן היא קוראת באירוניה מרה: "הלאה החולין! תחי חגיגת־העם ותהלוכת האורים!"

גולדברג מאשימה את יונג, ולא רק אותו: הוא "מצטרף למניין אנשי־הרוח שברחו ממערכת החולין, מן העבודה הלאבורטורית הקשה", וסבורה שהם אלה שגרמו "להפיכה הנאצית". אכן, היא כותבת, "יונג הוא מקרה בודד", אבל אליו מצטרפים הוגים כמו שפנגלר והיידגר, שמשתוקקים "לזכות בתשואות ההמונים." היא מדגישה: "הם האשמים. אשמים מאוד."

גולדברג כתבה את המאמר שלפנינו ב-1938. כבר אז חשה, אם כי לא ידעה את הפרטים, שמשהו קשה ומסוכן מרחף מעל ראשי כל מי שאינם לוקים בשטחיות, מתוך שאיפה "לתת פתרון פרימיטיבי, מבהיק ומזויף, ולפטור את עצמם מאחריות לעתיד רחוק".

העתיד, כידוע, לא היה רחוק כל כך. רק שנה אחת אחרי שכתבה את המאמר פרצה מלחמת העולם השנייה, על כל הזוועות שהביאה אתה. אין לי מושג אם אפשר באמת להאשים את יונג, אבל ברור שנראה לגולדברג שה"שטחיות" שלו קשורה אל הרוע ששלט באותו זמן בגרמניה.

"האומץ לחולין", שאותו מתארת גולדברג, הוא ההפך משטחיות. הוא הנכונות לפרק את המציאות, ולהביט נכוחה בה ובפרטים היוצרים אותה, ברצינות, בעומק וביושר. כמו שעשה, למשל, כך היא מראה, ג'יימס ג'ויס ברומן המונומנטלי שלו יוליסס, שלדבריה "אנחנו מוצאים בו הכול: פסיכולוגיה, פילוסופיה, פיזיקה, כימיה, תולדות האמנות, תולדות התפתחות הדת, פיזיולוגיה". והיא תוהה: "איך נוכל למנות את כל שברירי המדעים והידיעות שהוצברו כאן בספר אחד?"

למרבה הצער הספר האומץ לחולין – בחינות וטעמים בספרותנו החדשה אזל מזמן מהמלאי. אפשר למצוא אותו כיום רק בחנויות של יד שנייה.

גולדברג (והעורך, א.ב. יפה) ריכזה בו מסות הנוגעות בשלל עניינים ספרותיים ופיוטיים.

במבוא ובפרקים הראשונים בחנה גולדברג את מהותה של השירה. מה הופך את הכתוב לשיר? היא מביאה את הגדרותיהם השונות של כמה אנשי ספרות והוגים חשובים:

קפקא, למשל, טוען לדבריה כי "היצירה הספרותית בכלל היא תמיד סיור בדרך של חיפוש האמת".

ההגדרה של קולרידג', שאותה היא מצטטת, מאלפת במיוחד: "פרוזה – המילים במיטב סדרן. שירה – מיטב המילים במיטב סדרן".

גוגול מסביר כי "סערת הנפש לא היא הרגשתו של האמן, כי גם בסערת־נפשו נושם האמן שלווה".

אמילי דיקנסון "מגדירה את השירה בדרך אמוציונלית בלבד: 'אם אני קוראת ספר ואני חשה כפור בכל גופי כך ששום אש לא תוכל לחממני, הריני יודעת כי שירה היא, אם אני חשה תחושה פיזית כאילו הסירו ממני את קדקדי, יודעת אני שירה היא זאת. אלה הדרכים היחידות לדעת דבר זה. או שמא יש דרך אחרת?"

אריסטו בפואטיקה כתב ש"אפילו היה הרודוטוס כותב את ספרי ההיסטוריה שלו בחרוזים, הם יוסיפו להיות ספרי היסטוריה מחורזים ולא שירה", כלומר – אין די בצורה.

וורדוורת' כתב ש"שירה היא ביטוי רב־דמיון של רגשות עזים, ביטוי ריתמי, בדרך כלל זוהי ההתפרצות הספונטנית של רגשות עזים, כשאנו נזכרים בהם מתוך שלווה".

ורוברט פרוסט כתב שאין צורך לחכות למבחן הזמן, שכן "המבחן אם השיר הוא טוב הוא לא בכך אם נשכח אותו אי פעם – אלא בכך שברגע ראשון לפגישתנו עמו נדע שלעולם לא נוכל לשכוח אותו."

איזו הגדרה יפה!

גולדברג בוחנת בהקדמה את ההגדרות השונות, ומחילה אותן על שיר יפני עתיק, ובפרק הראשון בספר, הנקרא "הריתמוס", היא בוחנת שיר של פושקין ומראה מה עושה אותו פיוטי ובלתי נשכח.

מופלאה היא היכולת שלה לעשות את "עבודת החולין" הנדרשת: להעמיק ולפרק את המנגנונים השיריים. איך פועל הריתמוס? מה השפעתו? איך פועלים חרוזים, במיטבם (ומה עושה אותם טובים)? איך מרגיש הקורא במוזיקה הייחודית של שירים שונים, ומה השפעתה?

איך זה ששיר עצוב אינו משרה עלינו דיכאון? מה גורם לכך? (רמז: המשקל, כשטיבו "מתנגש" עם התוכן, יכול לרומם את הנפש ולשכך את הכאב!)

כמה מהתובנות שלה יפהפיות. כדי להסביר את עניין החריזה היא מצטטת דברים שאמר פעם פיקאסו על אמנות הציור שלו: "אינני מחפש, אני מוצא". והיא מסבירה: "משורר אמיתי, באמרו את הדבר היפה ביותר, אומר בעת־ובעונה אחת גם את הדבר הנכון ביותר."

היא מצטטת משורר (בלי לנקוב בשמו), שלשאלה "מה התכוונת לומר בזה?" השיב: "אינני מתכוון, אני אומר."

כמה מהשאלות שגולדברג שואלת בפרק הבא, "סמלי לשון", הן – האם דימוי שנמסר ישירות, למשל – "עינייך יונים", שונה במהותו מדימוי שמצטרפת אליו המילה "כמו": "שני שדייך כשני עופרים, תאומי צבייה", ומראה שלפעמים אין באמת הבדל בין שני סוגי הדימוי. (כשלמדתי ספרות אנגלית לימדו אותי שהראשון נקרא metaphor והשני – simile).

את הפרק  היא מסכמת באחד מהאפוריזמים המקסימים שלה: "השיר הוא אספקלריה אשר בה ניצוד הזמן."

בפרק "המשורר והשיר" עושה גולדברג איזה תעלול משעשע: הפרק נפתח בסונטה משמימה ובנלית. גולדברג מסבירה מדוע היא כזאת, כל כך סתמית וקלישאתית,  ואז מרגיעה את הקוראים: לא מדובר כאן בקטילה ביקורתית של משורר אומלל, שכן את הסונטה הדלוחה היא כתבה בעצמה, כדי להדגים את ההבדל בין שיר אמיתי לבין מה שרק מתחפש או מתיימר להיות שיר: מחורז, שקול, מאורגן היטב. שיר אמיתי הוא יצירה שמרוממת את הקורא ונושאת אותו אתה למקומות שלא הכיר.

"השראה היא מין עובדה של חיי היצירה, המתחמקת מכל הגדרה מדויקת. בלעדיה אין שירת אמת."

"על פי הרוב הראשית היא המנגינה, הריתמוס ההיולי, לעתים מלווה משפט אחד או שניים, או כמה מילים המשמשות לו [למשורר]  נקודת מוצא."

"נדרשת ממנו [מהמשורר] לא התלהבות בלבד, אלא אותו ריכוז פנימי, אותה הבחנה דקה, שיש בה גם מן ההזדהות עם האובייקט, גם איזו מידה של ביקורת לגבי אותו אובייקט. האדם [הכותב] כאילו יצא מגבולות אישיותו, כאילו נתפלג, והוא בעת־ובעונה־אחת – אומר את הדברים ושומע אותם, מסכם סיכומים ובוחן אותם; הוא הינו הוא, הוא הפרט בכל הדריכות של אישיותו, והוא גם העומד מעל לפרט הזה כשופט עליון של מעשיו."

אלה רק כמה מהאבחנות רבות ההשראה שגולדברג משרטטת לפנינו. אכן, הספר ישן נושן, שנת הוצאתו לאור אינה כתובה, אבל ברור שהוא כבן שבעים או שמונים (בדיקה באתר של הקיבוץ המאוחד מראה כי מהדורה מחודשת שלו ראתה אור ב-1996, אבל מאז – אזל במלאי), ובחלקים מסוימים זקן עוד יותר, אבל יש דברים שאינם מתיישנים, ואינם מאבדים את חיוניותם ואת הרלוונטיות שלהם. בספר יהודה עמיחי הוא אחד מצעירי המשוררים שהיא כותבת עליהם, והיא עדיין עסוקה ב"מרד" נגד ביאליק. גם פרטים מעין אלה מלבבים ומשמחים לקריאה, שכן הם מעוררים תחושה של מסע בזמן…

גמעתי את דבריה. נהניתי במיוחד ממה שכתבה על שירים של ביאליק (איזה הסבר מקסים לשיר "בין נהר פרת ונהר חידקל!") ושל שלונסקי. שתיתי אותם כמו מים מְחַיִּים.

עָרְפָּה חִוֶּרֶת מְאֹד וְיָפָה
שָׁעָה שֶׁאוֹמֶרֶת דְּבָרָהּ:
"חָמוֹת, לִוִיתִי אוֹתָךְ עַד הֲלוֹם
בְּלֶכְתֵּךְ אֶל אַרְצֵךְ חֲזָרָה.

שָׁם, אַחֲרֵי הֶעָבִים, הוּא בֵּיתִי,
וְהוּא מְלַבֵּב וְיָפֶה.
וְהוּא שֶׁלִי וְכָל־כָּךְ לִי קָרוֹב,
וְשָׁמָּה לָלֶכֶת אֶרְצֶה.

שָׁם יֵשׁוּ אֶת שְׂדֵה אָבִי מְבָרֵךְ,
אֶת רֹאשָׁהּ שֶׁל אִמִּי הַכְּפוּפָה.
סֶרֶט אָדֹם שָׁם עוֹנְדָה יַלְדוּתִי
לְצַמָּה בְּהִירָה, חֲצוּפָה.

שָׁם רוֹעֵשׁ הַנָּהָר וְהַיַּעַר יֵהֹם,
וְהַנֶּשֶׁר זָב־דָּם, מְמֹרָט.
שָׁם הָאַהַב וְגַם הַמָּוֶת נוֹגְנִים
עַל אוֹתוֹ הָעוּגָב הָאֶחָד.

שָׁם שׁוֹמְרוֹת עֲרָבוֹת עַל גָּדוֹת הַנָּהָר
עַל הַדֶּרֶךְ – אַלּוֹנִים רָמִים.
שָׁם הַלֵילוֹת נִכְסָפִים כְּכַלּוֹת
כִּגְבָרִים נוֹעָזִים – הַיָּמִים.

שָׁם, חֲמוֹתִי, אַחֲרֵי הֶעָבִים,
כְּפָרִי וּבֵיתִי הַבָּהִיר.
סִלְחִי לִי – דַּרְכֵּךְ אֶל בֵּיתֵךְ שֶׁלָּךְ
אֶת בֵּיתִי שֶׁלִי לִי הִזְכִּיר".

עָרְפָּה שׁוֹתֶקֶת. נוֹשֶׁמֶת עָמֹק.
וְנָעָמִי יָד נוֹשֵׂאת, כֹּה תּאמַר:
"אַשְׁרֵי הָאִישׁ הַחוֹזֵר אֶל בֵּיתוֹ
לְאַחַר שָׁנִים שֶׁל נֵכָר".

תרגם מיידיש: בנימין טנא

 ח וַתֹּאמֶר נָעֳמִי, לִשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ, לֵכְנָה שֹּׁבְנָה, אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ; יעשה (יַעַשׂ) יְהוָה עִמָּכֶם חֶסֶד, כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם-הַמֵּתִים וְעִמָּדִי.  ט יִתֵּן יְהוָה, לָכֶם, וּמְצֶאןָ מְנוּחָה, אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ; וַתִּשַּׁק לָהֶן, וַתִּשֶּׂאנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה.  י וַתֹּאמַרְנָה-לָּהּ:  כִּי-אִתָּךְ נָשׁוּב, לְעַמֵּךְ.  יא וַתֹּאמֶר נָעֳמִי שֹׁבְנָה בְנֹתַי, לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי:  הַעוֹד-לִי בָנִים בְּמֵעַי, וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים.  יב שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ, כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ:  כִּי אָמַרְתִּי, יֶשׁ-לִי תִקְוָה–גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ, וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים.  יג הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה, עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ, הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה, לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ; אַל בְּנֹתַי, כִּי-מַר-לִי מְאֹד מִכֶּם–כִּי-יָצְאָה בִי, יַד-יְהוָה.  יד וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן, וַתִּבְכֶּינָה עוֹד; וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ, וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ. 

ספר השירים החדש של שחר־מריו מרדכי מפעים. לא פחות. מדובר ביצירה שירית מופלאה, במיוחד בשער הראשון "על הבאר ועל הבערה" המוקדש, כפי שנכתב באתר של עם־עובד, לאימת התופת של שדה הקרב ולצלקות המלחמה ואיוולתה.

בשירים הראשונים נוגע המשורר בפציעה של אביו, במלחמת ששת הימים. מפעים לראות איזה יופי יכול ליצור כאב רב כל כך, ואיך אפשר ליצור במילים מציאות שבה ההתפעמות והצער מתאחדים ויוצרים שלם.

יופיים של השירים נובע, בן היתר, מהשילוב המופלא בין צליל ותוכן. מהשירים הללו אפשר להבין כיצד חריזה יכולה להסב לא רק עונג אסתטי, אלא לתרום לעוצמתן של המילים, שכן הקשרים ביניהן, שאליהם מובילים החרוזים, פשוט מצמיתים.

כבר בשיר הראשון, "ילדי העברים" (עברים? עיוורים?), אפשר לחוש בכך: 

אָבִי שְׁחוּם עוֹר וּשְׂעָרוֹ פֶּחָם
שַׁתְקָן וְרָזֶה, מַבָּטוֹ חוֹרֵךְ כְּלֵהַבְיוֹר.
בִּפְסַק לֵב חָצוּב כִּבְאֵר וְקָשֶׁה כְּאֶבֶן צֹר
אִמִּי אוֹהֶבֶת אֶת גּוּפוֹ מֻכֵּה הַלַּהַט וְהָחָם.

צָף אָבִי עַל הַבְּאֵר וְעַל הַבְּעֵרָה.
בְּתֵבַת גֹּמָא מְקֻלֶפֶת זֶפֶת וְחֵמָר
הִצְפִינָה אִמִּי אֶת אָבִי הַסָּמָ"ר;
וְאָבִי הָיָה עֶלֶם, וְאִמִּי נַעֲרָה.

מְפֻחָם, חָרוּךְ וְכָרוּךְ בְּתַחְבּוֹשׁוֹת
שָׁב אָבִי בְּתֹם שִׁשָּׁה יָמִים מְלֹהָטִים
מִמִּצְרַיִם. עִם אֶחָיו, וְרָאָה בְּסִבְלוֹתָם.

הַחַיָּלִים, אוֹמֶרֶת אִמָּא, הִסְתַּדְּרוּ בִּשְׁלֹשׁוֹת.
הַחַיִּים, הַפְצוּעִים וְהַמַּתִים;
וְאָבִיךָ בִּשְׁלָשְׁתָּם

נכנסנו לתוך המציאות שבתוכה מתהלך השיר, שהוא למעשה סונטה: באר ובעירה נוגעים זה בזה, פחם וחם נחרזים, כמו גם להביור וצור. תחבושות ושלשות, סבלותם ושלושתם. כל החרוזים מפתיעים, מדויקים, ונעשים מיד הכרחיים ובלתי נמנעים. כי עם מה תתחרז המילה "מלוהטים", אם לא עם "המתים"? ואלה הם השלשות שאביו של המשורר מופיע בתוכם, שהרי ידוע שבצה"ל הכול מתחלק לשלושה חלקים: הוא בו זמנית חי, פצוע, אבל גם, בעצם, מת, כפי שיתחוור לנו בשירים הבאים. אביו, בדימוי של משה, צף "בתיבת גומא" אי־שם במצרים, אבל לא על היְאוֹר, אלא "על הבערה", ולא הייתה שם מי שתושיע אותו. 

השיר הבא, "מלמעלה למטה", מתכתב עם השיר המופלא "ריבונו של עולם" של בארי חזק, המשורר שחזה את מותו שלו. כך אצל בארי חזק:

אָנָּא, הַגְבֵּר עָצְמַת אוֹתוֹתֶיךָ
כָּאן אֲנִי
לֹא שׁוֹמֵעַ, לֹא יוֹדֵעַ,

וכך אצל שחר־מריו מרדכי:

הַאִם שׁוֹמֵעַ? עֲבוֹר, קַבֵּל וִדּוּא:
יֵשׁ לָנוּ שְׁלִיטָה אֲוִירִית, הָרַמַטְכָּ"ל:

אצל שניהם מתעוררת תחושת הזוועה של מי שמתבונן בחייל שקיבל פקודה, חתר למגע, צמצם מרחק, ואז הגיע אל השקט המחריד של שדה קרב אחרי שהוא נפצע ומאבד כנראה את ההכרה. והנה שוב החריזה המרהיבה, החונקת:

כְּשֶׁפְּגָזִים נוֹרִים מְנַתֵּר הַחוֹל
כְּשֶׁתּוֹתָח יוֹרֶה הוּא נִרְתָּע אָחוֹר

המשורר מנסה להבין מה עבר על אביו. "אמרת שהפגיעה בטנק הייתה ישירה והוא עלה באש. לא אמרת שעלה ריח של בשר חרוך", מנסה לפענח את מה שלא נאמר, את מה שלא סופר, אבל ממשיך לחרוך גם את נפשו, מרוב הזדהות ואימה, ושוב, בשיר שמסודר בשורות ארוכות, החריזה הפנימית, הנסתרת לכאורה, אבל זאת שקולעת מילה במילה:  

אֵשׁ, אֵשׁ, אֵשׁ עַל אַבָּא אֵשׁ. וְאֶת הַדָּם שֶׁנִּסְפַּג בַּחוֹל עִם קִרְעֵי מַדִים וּרְצוּעוֹת גִידִים לֹא נִתָּן לְהַחְזִיר רַק לִקְבֹּר, אָמַרְתָּ, וְלֹא אָמַרְתָּ שָׁנִּמְשַׁלְתָּ עִם יוֹרְדֵי בּוֹר.

מדים וגידים. לקבור ובור. כמובן! איך אפשר אחרת?

אפילו בשמו של החלק השני בספר, "עב ובן", טמונה יכולתו המופלאה של שחר־מריו מרדכי לקשר בשבילנו בין צלילים ומשמעויות: לא אב ובן, כצפוי, אלא עב: מה שנמצא הרחק מעל האדם, שם למעלה, ויכול לרדת אליו ולגעת בו, במקרה הטוב, כגשם.

השיר הראשון בחלק זה נקרא "אוויר (עקרת בית)", ובו הילד ניגש לדלת כי מישהו מגיע, והמישהו הזה שואל אם אבא בבית והוא משיב שאבא בשריון. ואם אימא בבית, והוא משיב שהיא בהריון. ואם הכול בסדר, והוא משיב שהכול שביר, ואם יש אור בבית, והוא משיב שהכול שביר. שריון-הריון. אוויר-שביר. ואבא "יושב על כורסה, נעקד, והנה הכד וחרסיו ואין דלת" – כד-נעקד. בכל חרוז כזה מילה אחת מדגישה את האחרת, והמשמעויות מוכפלות, משתקפות זו בזו, כמו במראה מול מראה, עוד ועוד. 

אי אפשר לקרוא את הספר הזה ברצף. יש לקרוא שיר, לנוח. להתאושש. ורק אז לחזור אל השיר הבא. להתייסר, ועם זאת, למרבה הפלא, כמו שקורה תמיד באמנות אמיתית, לחוש מין הנאה שמרוממת את הנפש.