מְטַאֲטֵאת אָבָק מֵהַחֶדֶר
פּוֹתַחַת סֵפֶר יָשָׁן
וּמְנַסָּה לִקְרֹא.
כָּל אוֹת הִיא צִפּוֹר זַהֲבָן
הַמִּתְנַגֶשֶׁת בְּמִצְחִי.

מִי אֲנִי?

שֵׁשׁ בַּבֹּקֶר. זְמַן לִשְׁפֹּת
קֻמְקוּם עַל הַכִּירָה.
לְהָעִיר אֶת הַיְלָדִים
וּלְשַׁנֵּן
חַיַּי לֹא הָיוּ לִשָּׁוְא.

"לא קל להיות אישה", אומרת הדוברת באחד משירי ספרה החדש והמרטיט של צילה זן־בר צור, "שמרי על הקיכלי". בהקדמה לשירים מספרת המשוררת על המחקר שערכה בדוקטורט, שאותו סיימה לכתוב באוניברסיטה העברית, ב־2012. נושאו היה "תפישת הנשיות וביטוייה הפולקלוריסטים אצל נשים יהודיות יוצאות אפגניסטן בישראל". במחקרה שוחחה עם נשים אפגניות. המרואיינות היו "בנות 80, 90 ואף 100", והשירים שלפנינו הם "חלק מעדות פואטית של עבודת שדה" עם אותן נשים, כדבריה בהקדמה לספר.

ההזדמנות שזן־בר צור מעניקה לנשים רבות ושונות לספר לנו על עצמן, על גורלן, סבלן, חייהן, פשוט מופלאה.

אנחנו פוגשים בספר נשים רבות שאולצו להינשא בהיותן ילדות. "בגילך התחתנתי", מספרת הדוברת לבת שיחה בשיר "ג'ינאד שלי / היום קל יותר להיות אשה". בת שיחה של האישה האפגנית מספרת לנו על התנסות נשית משל עצמה: איך כשהייתה ילדה, בגיל שבו האישה האפגנית אולצה להינשא, הוציאה מתוך ילקוט בית הספר "ספר היסטוריה מקופל / בפרק על דריוש המלך" וקרעה מתוכו דפים, כדי להכין לעצמה רפידה. "לו ידע המלך הפרסי / שכבר אז הוא רחץ בדמי", היא מוסיפה, ואנחנו מבינים את מצוקתה של ילדה שהחלה לדמם, כנראה שבפעם הראשונה, דווקא בבית הספר, את חוסר האונים שלה, את הצורך לאלתר פתרון:  שתי ילדות, שאחת צריכה לפתור בעיה מביכה, והאחרת, המבוגרת ממנה בשנים רבות, זוכרת עד כמה בילדותה היה "קשה מנשוא" להיות אישה.

בשיר "תרשמי את המילים שלי / במחברת שלך" אנחנו פוגשים את ח'אנום שוּשן, שמספרת לה: "אמא שלי לא קוננה על המתים / היא קוננה על הנשים שלנו / שנמכרו להיות שפחות / בילדותן, שהתחתנו בתוך / שק מלא עקרבים, / שמתו בלידה, / ואלה שנשארו בחיים המשיכו לסבול". ח'אנום שושן זועמת, ומבטיחה כי "תלמד לכתוב בעפרון במחברת", ואז "תלמד נשים / זכויות".

אנחנו שומעים נשים שמסרבות להמשיך לשתוק. כך בשיר, שנקרא כמו חבטת אגרוף בלב, "כל חיי אמרו לי לשתוק. לא עוד":

זֶה הָיָה בַּחַמָּאם. הִפְשִׁיטוּ אוֹתִי מֵהַלּוֹנְגִי. הָיִיתִי
עֵירֻמָה. הֵם בָּדְקוּ אוֹתִי כְּמוֹ שֶׁבּוֹדְקִים סְחוֹרָה
בַּשּׁוּק. הַשְֻמָּן שֶׁלִי. הָעֲצָמוֹת. הַיַּשְׁבָן. הַמִּשְֻלָּשׁ.
הַבְּלִיטוֹת הַקְּטָנּוֹת בֶּחָזֶה. הַצֶּבַע שֶׁלִי. אַחַר כָּךְ
מָרְטוּ לִי אֶת כָּל הַשֵׂעָר מֵהַגּוּף, מָרְחוּ אוֹתִי
בְּלַחְ'לַחָ'ה וְשָׁלְחוּ אוֹתִי אֶל גֶבֶר שֶׁבִּכְלָל לֹא
הִכַּרְתִּי. כְּשֶׁאֲנִי מַבִּיטָה לוֹ בַּפָּנִים, אֲנִי לֹא רוֹאָה
פָּנִים. הוּא פֵּרֵק לִי אֶת הָרַגְלַיִם כְּמוֹ שֶׁמְּפָרְקִים
עוֹפוֹת בָּאִטְלִיז. כָּל הַמַּעַיִם שֶׁלִי נִשְׁפְּכוּ הַחוּצָה.
זֶה הַזִכָּרוֹן הָרִאשׁוֹן וְהָאַחֲרוֹן מֵהַחֲתֻנָּה שֶׁלִּי.

אני לא זוכרת שקראתי פעם תיאור מזעזע יותר של הלילה הראשון שבו כלה נאנסת כך, ועל הברוטליות של החתן. אבל בהחלט לא רק שלו: כל הסביבה מקריבה ילדה לגבר לא מוכר לה, בודקים אותה (מי עושה את זה? ודאי הנשים: אמה, סבתה, לא צריך לפרט, זה לגמרי ברור), מכינים את השה לעולה, גוזלים (גוזלות!) ממנה את זכויותיה, את כבודה – את אנושיותה!

הדוברת בשיר היא רק אחת מכמה נשים שמעידות כולן על האונס הנורא שביצעו בהן בילדותן. אפילו בעל שהושאה לו הדוברת בשיר "אני זוכרת", שהתחיל כצעיר עדין ש"היה ילד כשהתחתנו", והתנהג בהתחלה אחרת: "הוא דיבר אלי במילים מתוקות", השתנה עד מהרה. הוא "חזר חיה. / עם שינים חדות כמו של גורגרה־עלי. / של זאב. תפס לי בבשר וקרע אותי. // לא נשאר לי גוף. / לא נשאר לי גוף."

בשיר "השכם בבוקר" תוהה האישה מה יקרה כשייוולד הילד שייווצר בעקבות האונס הלילי שעברה: "איך אניק אותו / וריח חלבי הוא / צער איברי הפגועים." ובלי קול היא קוראת אל הגבר (ושמא אל ילד שטרם נולד?): "בדממת הבוקר הזה / אני קוראת לך: // אל תעשה בי שמות."

סבלן של הנשים אינו נובע רק מכך שנאנסו. בשיר "אחיות" מספרת הדוברת על אחותה האהובה, שהייתה בת שש עשרה, מבוגרת ממנה עצמה בשש שנים. זוכרת את דבריה האחרונים: הסוד שגילתה לאחותה הקטנה, סיפרה לה על אהבתה האסורה, ה"מתוקה יותר מסוכר נבאט" למישהו שהעניק לה "את / פרחי היסמין" שאותם היא שומרת "בתוך ספר מעשיות." מספרת איך נשבעה לא לגלות לאיש את הסוד של אחותה, אבל זה לא הספיק. כי "אֵילו כל זיכרונותי מאחותי": רק "אחר כך נודע לי שכרו בור במדבר / גלגלו אותה בשטיח / והניחוה בתוכו. היא לא התנגדה. /אפילו לא בכתה. / לא היה צריך לחפש אבנים כדי לרגום אותה." כל הפרטים נמסרים בצורה עניינית. ביובש. בלי דרמות. ודווקא משום כך הם שוברים את הלב.

סבל אחר של אישה מבטאת הדוברת בשיר "מי אני, את שואלת". אפשר ממש לראות את דמותה: "כבר לא צעירה", היא מעידה על עצמה, "חומה כמו ענף, / צנומה ויבשה. / לא יפה", כאן היא מפתיעה אותנו בשורה קצרה, חזקה כל כך: "סליחה, גבירתי, שאני צוחקת." מה יש לה לצחוק? אנחנו יכולים לדמיין אותה: חזקה. מפוקחת. מיואשת, אבל עדיין עם שמץ של אירוניה עצמית. "ביום־יום אני מסקלת אבנים / מן הדרכים", היא מספרת. ועוד היא אומרת שאמנם בכפר שלה "יש לאנשים טלפונים סלולריים / וצלחות לווין," שהאנשים "אוהבים לראות סרטים רומנטיים / בטלוויזיה", אבל, היא מוסיפה בפסקנות: "לי אין." כי היא "מסקלת אבנים / בידיים חשופות." היא מעידה על עצמה שהיא שתקנית. כן, "לפעמים אני מעזה לשוחח עם הרוחות / העזות שנושבות כאן", אך אינה בת שיח לאיש. כאן היא מתחילה להתמוטט: "סליחה, גבירתי, על הקול שלי," ובהמשך, בסוף, "סליחה, גבירתי שאני נשברת." כי אין לה משפחה. כי אין לה ילדים, הורים, אחים. וברור שגם אין לה חברים, אין לה אף נפש קרובה. הנה, עוד צבע אחר, שונה, של ייסורים.

ועוד סבל, זה של ספיד בחצ'י, בשיר "תרשמי במחברת שלך": "בלילות הייתי שפחת המין של בעלי / ובימים שפחת אמו." הילדים שילדה – בפעם הראשונה כשהייתה בת שלוש עשרה – מתו כולם. "את בתי השנייה ילדתי / כשהייתי בת ארבע עשרה. / היא מתה." ושוב, ושוב. "שאגתי את הכאב שלי / עד שנרעדו הרי הינדו כוש", היא מספרת על מות הבן שילדה כשהייתה בת חמש עשרה. ואז ביקשה מחמותה: "עכשיו תעקרי לי / את הלב." והיא מסיימת: "תרשמי במחברת שלך / שעומדת מולך אישה / בלי לב."

פה ושם יש ניצוץ של אור. בשיר הכאוב "על השולחן" שבו "החושך פשה לכל עבר בכפר", שיש בו "כלבי בר רעבים", שיש בו ילד קטן ותמים "כקליפת שקד ירוק" ש"שוכב בארגז העץ" ואינו יודע כי "אביו מת במלחמה," כי "סבתו מקוננת / בקול סדוק ומאובק / של עיי חורבות", שבו האימא "מטיחה אגרוף בקיר", אבל מפצירה בעצמה "עשי משהו" ומציעה: "סרגי לילדך / שמיכה חמה לחורף." מה עוד היא יכולה לעשות? "לשתול אורז בטרסות", או "לזרוע פרחי סיגליות." ואלה "יספרו את הסיפור שלך: / היה פה הרס / ועכשיו / יש כאן חיים." איזו גבורה! איזה מאבק הירואי לחיים, לאופטימיות, לתקווה שאולי בעתיד עוד יתאפשרו צמיחה ויופי!

יופיים של השירים נובע, בין היתר, מהניחוח האקזוטי, הלא מוכר, שהם מדיפים, וזאת בזכות השימוש החוזר במילים אפגניות: צ'ולצ'ול (=פות), אָש־י ח'יראתי, אש־י מש, אשי־פלאו (אש=נזיד), כורסי (=קמין פחמים נייד), זנגולה (=פעמונים), שמות של מקומות מרוחקים: עמק כמיאן, מכרות הלאפיס, אזכורי תבלינים וטעמים שריחם עולה באפה של הקוראת: זנגביל, קינמון, מיץ רימונים, תה אפגני ירוק, שן ארי, אכילאה וקורנית… כל אלה, ורבים אחרים, מהדהדים לאורך השירים ומעוררים תחושה של מסע אל מקום אחר.

ההיבט החשוב ביותר בקובץ הזה הוא, לטעמי, שיש בו מעין תשובה לבקשותיהן של כמה מהנשים: למשל, האישה בשיר "אני זוכרת" מסיימת את דבריה ואומרת: "עכשיו אני רוצה לכתוב יומן. / בתוך הגרון שלי יש צעקה / שמבקשת לצאת".

צילה זן־בר צור עשתה מעשה של חסד רב: היא העניקה להן מילים: לסבתה שהסבירה לה שהיא "כותבת בתבלינים", כמו שעושה גם האישה בשיר "אני זו המכונה בכפר שלנו / הכותבת בחינה", שמערבבת "חינה עם זעפרן ושמן שמשום" וכותבת על כף ידן של נשים אחרות "קו גורל חדש"; המשוררת מעניקה מילים וקול לאישה בשיר "שלא תחשבי / שאני אישה בלי אהבה" שמספרת לה שהיא כותבת "באניץ זעפרן", שהאותיות שלה "נראות כמו הנשרים / בעמק במיאן", ששואלת אותה: "התוכלי לקרוא לי שיר?"; וגם לאישה שמייצרת עפרונות, כדי שילדות ילמדו לכתוב, ולכל הנשים אחרות, שהזעקה קפאה להן בגרון, ועכשיו אנחנו יכולים לשמוע אותה.

הַבְּרִית הַזֹּאת בֵּין גֶשֶׁם וּבֵין אוֹר
כְּרוּתָה וַדַּאי רַק לִרְגָעִים סְפוּרִים.
אַךְ אַהֲבָה, כְּשֶׁהִיא קְצָרָה מְאֹד,
יָפָה יוֹתֵר מִכָּל הָאֲהָבוֹת.

"Lost in Translation" הוא שמו, כך באנגלית, של אחד משיריו של יאצק דנל, משורר פולני שחנה הרציג מיקדה עליו לאחרונה את תשומת לבו של הקורא העברי, ליקטה את שיריו ותרגמה אותם לשפתנו.

"שומה על אהבה בין עמים להיות על תנאי / שכן כל כך קשה לתרגם / מפולנית לשפתנו // ואחר כך כל כך קשה לתרגם / לעצמנו שהאהבה בין העמים נשארה על תנאי", כותב דנל בפתיחת השיר, וכמו מדבר בשמו של קורא התרגום, מסביר לנו עד כמה קשה לבני אדם להבין זה את זה, ולפיכך, ככתוב בשורות הסיום, "עלינו להזכיר לעצמנו שוב / שהאהבה בין עמים נשארת על תנאי".

כתיבת שירה (וגם כמובן – תרגומה והקריאה שלה) היא מעין כף יד מושטת ממרחקים, ניסיון לעבור על פני תהומות, לגעת בזולת ולהבין משהו עליו, על מהותו, על עולמו הפנימי, חוויותיו וקשייו.

כך למשל מכניס אותנו השיר http://www.gaydar.pl לנבכיה של חוויה שיכולה לכאורה להיות זרה ורחוקה לחלק מהקוראים: עולמם של גייז, חיפושיהם הנואשים אחרי אהבה, קשר ומשמעות:

עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד
הָיִיתִי עוֹבֵר אֶת חַיי.
הָיִיתִי חוֹצֶה אֶת הַיָּם
בְּרַגְלַי
עִם קמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד.

בהקדמה לקובץ הקטן והמזמין הזה, כתב העורך, גלעד מאיר, כי רק במקרה הצטברו על שולחן המערכת "שירים העוסקים בנושאים דומים […] חלקם ספציפיים שמשקפים את רוח התקופה." אחד מאותם נושאים, לדבריו, הוא "פגיעה קיצונית של הורים בבנותיהן, ושל גברים בנשים צעירות."

הנושא חשוב לי, ולכן פתחתי את הספר בהתרגשות ובציפייה, ואכן, מצאתי בו כמה פנינים שדיברו אלי מאוד. למשל השיר "בָּלַבָּן", מאת עינת עידן. הוא אינו שייך לתֵמָה שאותה הזכיר גלעד מאיר, ובכל זאת יש בו מבט מעניין אל הנערות:

הֵמּוֹרֶה הַנַּעֲרָץ שֶׁלָנוּ לְמָתָמָטִיקָה
הָיָה קוֹרֵא לַלּוּחַ רַק לְמִי שֶׁבִּקֵּשׁ.
הָיָה נִכְנָס לִשְׁעַת מִבְחָן
וּבִדְפִיקוֹת מְדוּדוֹת וּשְׁקֵטוֹת עַל הַשְֻלְחָן
מְסַדֵּר וּמְיַשֵׁר אֶת עֲרֵמַת הַדַּפִּים,
מִפְרַק כַּף יָדוֹ הָאַחַת עָקם מַשֶׁהוּ
מֵאֵיזֶה אֵרוּעַ עָלוּם, כַּנִּרְאֶה קָשָׁה, בַּעֲבָרוֹ.
וְאַחַר כָּךְ מִסְתַּכֵּל דֶּרֶךְ הַחַלּוֹן
אֶל הַשָּׁמַיִם הָעֵצִים כְּשֶׁהָיִינוּ
עוֹבְדִים
בְּשֶׁקֶט
הַמְגַמָּה
שֶׁלּוֹ
וּבַמִּלְחָמָה
בְּנוֹ
וְלֹא קָרָאתִי נָכוֹן אֶת הַבְּעָיָה
וְלֹא שְׂרְטַטְתִּי בִּמְדֻיָּק אֶת הַטַבְלָה
וְלֹא הִצְרַנְתִי הֵיטַב אֶת הַנְתוּנִים
וְלֹא רָאִיתִי אֶת הַתְּמוּנָה הַגְּדוֹלָה
וְעַד הַיוֹם אֲנִי זוֹכֶרֶת
שָׁלֹא הָלַכְתִּי לַשִׁבְעָה

השיר מכניס אותנו ישירות אל תוך המצב הנפשי הרגיש, הפגיע, של רגע אחד קצר לכאורה – רסיס זיכרון מהנעורים. הדוברת מתארת כיצד ישבה במבחן במתמטיקה, תועה ולא ממוקדת, מביטה במורה שלה. הזיכרון מתנגן בקונטרפונקט מדויק ומסמר שיער עם צלילים של מנגינה אחרת, נוספת, שמשתלבת עם הרגע המסוים ההוא: המורה שלה "הנערץ" – כי הוא טוב לב וקשוב לתלמידיו: אל הלוח הוא מזמן רק את מי שרוצה בכך, שכן אינו מבקש להשפיל או להכאיב – נראה לה לגמרי שקוע בעצמו. תלמידיו עסוקים בפתרון השאלות במבחן. בד בבד עם מה שמתרחש בכיתה עולים הצלילים של המנגינה האחרת: המורה שָׁכַּל את בנו "במלחמה". האם כבר היה אב שכול ביום המבחן המתואר בשיר? על מה הוא חושב כשהוא מסתכל בחלון, מהורהר, מיוסר? הם "עובדים בשקט" – תלמידיו הקרובים, "המגמה שלו". במקום לעסוק בענייני המבחן הדוברת עסוקה במורה, בוחנת אותו, עוקבת אחריו, רואה שהוא שקוע כולו ב"אֵיזֶה אֵרוּעַ עָלוּם, כַּנִּרְאֶה קָשָׁה, בַּעֲבָרוֹ".

היא משרגת את המחשבות והזיכרונות: היא לא קראה היטב את הבעיה, לא ראתה "אֶת הַתְּמוּנָה הַגְּדוֹלָה", ולצד זאת היא  זוכרת, ומתייסרת, מכך שלא הלכה לשבעה לאחר מות בנו של המורה. וכשהיא מספרת על כך היא ממשיכה להיות אתו, עם המורה הנערץ, שוהה אתו ועם העצב שלו, שממשיך להקרין גם עליה, שנים רבות לאחר מעשה.

השיר "ממואר" מאת אורית מיטל דומה ושונה: גם בו מביטה הדוברת על חייה, ועורכת מעין סיכום:

מֵאֵיפֹה לְהַתְחִיל?
מֵהַסּוֹף
מַגֵּפָה עוֹלָמִית?
מַשְׁבַּר אֶקוֹלוֹגי?
קַטְלָנִי
אַכְזָרִיּוּת?
הָיְתָה, תִּהְיֶה, יֵשׁ
מְרִיבוֹת בַּמִּשְׁפָּחָה?
חֲבֵרֻיּוֹת שֶׁהִסְתַּיְּמוּ?
לִמּוּדִים, דּוֹקְטוֹרָט בְּסִפְרוּת
כְּמוֹ שֶׁאִמָּא וְאַבָּא רָצוּ?
יֵשׁ
בְּעָיוֹת בָּעֲבוֹדָה?
בַּפַּרְנָסָה?
הָיוּ, יֵשׁ
מַחֲלָה סוֹפָנִית?
הָיְתָה. הִבְרֵאתִי
גֶבֶר שׁוֹכֵב בַּמִּטָּה, בּוֹכֶה
וְלֹא רוֹצָה לָקוּם?
הָיָה. יָצָאנוּ מִזֶּה
לֵדוֹת?
שְׁתַּיִם
הַפָּלוֹת?
הָיוּ
יְלָדִים?
כְּבָר גְּדוֹלִים עַכְשָׁו
אַבָּא חוֹלֶה בְּאַלְצְהַימֶר?
הָיָה, עָבַר
אִמָּא מֵתָה פִּתְאֹם?
אַרְבָּעִים שָׁנָה עָבְרוּ
תְּשׁוּקוֹת, בְּגִידוֹת, בּוּשׁוֹת?
הָיוּ, עָבְרוּ
עֶצֶב, יֵאוּשׁ, חֵשֶׁק לָמוּת?
הָיוּ, עָבְרוּ
וְעַכְשָׁו?
שְׁעַת בֹּקֶר מֻקְדֶּמֶת בַּמִּטָה
שׁוֹכֶבֶת עַל צַד שְׂמֹאל
זוֹ לֹא הָרוּחַ
שָׁמְנִיעָה אֶת עַנְפֵי הַקְטָלָב
זֶה לֹא הַקְטָלָב
שֶׁנַּע בָּרוּחַ
זוֹ אֲנִי כָּאן, מִבַּעַד לַחַלּוֹן
נוֹשָׁמֶת
כֵּן
אוֹהֶבֶת
כֵּן, כֵּן

ספירת המלאי מונה לאחור כאבים ומשברים: הכול היה שם: מוות, התמוטטות נפשית, אכזבות, עלבונות. את כולם היא מצליחה לציין במילה או שתיים, מילים טעונות מאוד, שכל אחת מהן צופנת בתוכה סיפור ארוך. הפרטים עולים בדעתה של הקוראת, שמשלימה בדמיונה את כל חלקיו ודקדוקיו. הבעיות המוזכרות עדיין ידועות לדוברת, אבל כרגע היא שוכבת במיטה, בשעת בוקר מוקדמת, מביטה בחלון, רואה ענפים נעים, אבל חשה שהתנועה האמיתית נמצאת בתוכה: היא נושמת. היא אוהבת. "כן, כן".

השיר מסתיים במילים המאשרות, המבטיחות שאפשר להתגבר, אפשר למצוא שמחה וחיים גם לנוכח מגיפות עולמיות ומשברים אקולוגיים – במישור הכלל אנושי, וגם על הפלות ומריבות – במישור האישי. אפשר להמשיך לחיות, ואפילו – לאהוב! כן, כן.

השיר השלישי שאני מבקשת להתייחס אליו הוא "רעה חולה", גם הוא של אורית מיטל.

כאן פונה הדוברת אל אמה שמתה "לפני שהספיקה להיות אמא שלי", לפני שנולדו נכדיה. היא נזכרת באירוע מעברה: "בת שש־עשרה ובהריון", חושבת על הדברים שאמרו לה הוריה: אביה – "כל פרה יכולה ללדת", אמה – "אבל היא לא בשלה". היה לה כבר, לדוברת "נסיון עשיר" יותר מזה של אמה, אבל "עושר / כזה נחשב מפוקפק אז", ואמה רצתה בשבילה שתשיג "בעל חזק, חכם, מפרנס" בניגוד לה, שרצתה "גבר / טוב לב, סקסי ולא מושג", והנה הפער הארכיטיפי שבין אמהות לבנות, בין הראייה שלהן את הצרכים והרצונות שאמורים להיטיב אתן. הבת הלכה "מבכי אל בכי", משחק מילים מקורי לביטוי המרצד שם, "מדחי אל דחי", אנחנו שומעים אותו, כמובן, ומקשרים דחי – מעידה, התמוטטות, כישלון – עם בכי.

בבית האחרון בשיר מספרת הדוברת לאמה הנעדרת שהצליחה לגדל "שני בנים בלעדייך", ששרה להם את שיריה של האם, ומסיימת בשורות הנוגעות כל כך ללב:

אַתְּ אִתִּי כָּאן
כְּמוֹ שֶׁאֲנִי אִתָּךְ שָׁם

השיר המתורגם מאנגלית "פעם ראשונה: 1950" מאת הונור מור (תרגמה דורית ויסמן) משחזר חוויית ילדות מחרידה: מה שעולל נער צעיר שהוזמן להיות שמרטף של הדוברת ושל אחיה התינוק. הזוועה מתוארת לפרטיה, ועם זאת היא נראית מתוך עיניה של הילדה, שלא הבינה בדיוק מה קורה: "זה העור שלך, הדבר הזה, ראש, החריץ הזעיר שלו / כמו עין עצומה של תינוק שעדיין מתהווה / כשאתה מלטף, זה מתקשה כמו חגורה חדשה – " ההתנסות כולה מתוארת כך, ולכן – מזוויעה שבעתיים. השיר לא מביט לאחור, לא מספר לנו בדיעבד מה הייתה השפעתה של הפגיעה על חייה של הדוברת, אנחנו נשארים עם שורות הסיום:

אַתָּה אָדִיב. בְּאוֹר יוֹם וְדֶרֶךְ חָרִיץ רָחָב
שֶׁמַּשְׁאִיר סוֹכֵךְ פָּתוּחַ, אֲנִי רוֹאָה אוֹתָהּ מוֹשֶׁכֶת,

אֶת גְּבֶרֶת פִיץ' מוֹשֶׁכֶת פְּנִימָה, בְּחוּט חָלוּד,
כֵּהֶה מִפִּיחַ, מִמֻסְגָּרִים בֶּחָרִיץ, חַלּוֹנָהּ, יָדֶיהָ הַגְּדוֹלוֹת
שְׁמַּבְזִיקוֹת, מְמַכְּנוֹת חֲגוֹרוֹת, שְׂמָלוֹת, חֻלְצוֹת,
בִּגְדֵי תִּינוֹקוֹת.

ננופואטיקה, שמו של כתב העת "לספרות קצרה" המופיע כספר זעיר – אפשר כמעט לחפון אותו בכף יד אחת – הוא מועט המכיל את המרובה.

מִנְהָג חָדָשׁ בָּא לַמְּדִינָה:
שִׂמְלַת שֵׁשׁ וּכְתֹנֶת פַּסִּים –
וּבְשַׁבָּתוֹת, בֵּין הָעֵצִים,
פּוֹרְחִים נְשִׁיקוֹת וַאֲגַסִּים.

מִנְהָג חָדָשׁ בָּא לַמְּדִינָה:
נַעֲלֵי מֶשִׁי עִם קִשּׁוּרִים –
וַעֲלֵי צַוַּאר נַעֲרָה אַחַת
תּוֹלִים עַצְמָם שְׁנֵי בַחוּרִים.

מִנְהָג חָדָשׁ בָּא לַמְּדִינָה:
אֶתְמוֹל חַנָּה, מָחָר פְּנִנָּה;
אֲבָל חֶזְקֵאלִי מַחֲמַדִּי –
לִי לְבַדִּי, לִי לְבַדִּי.

המאמר שהעניק לקובץ את שמו מופיע בשער הרביעי, הנקרא "מסות ורשימות". לאה גולדברג כותבת בו על הרצאה ששמעה. המרצה היה קרל גוסטב יונג. "שם המרצה הלהיב, הנושא בפיו הלהיב שבעתיים", היא מספרת, ואז קוטלת את ההרצאה. כותבת שהייתה "קלושה, שטחית, כמעט חסרת עניין", וש"חלק גדול מן הקהל יצא" ממנה במפח נפש. אבל, היא מדגישה, מי שלא רצה בעצם לשמוע כלום,  מי שלא ביקש אלא "אישור וחיזוק להשקפותיו המפוקפקות", יצא מרוצה: "קיבל את מבוקשו מלוא חופניים". יונג, היא מספרת "דיבר על האישיות", על האופן שבו היא, לדבריו, "צפה כצמח־פלאים על פני האוקיינוס. היא באה מאליה בשעה שמחכים לה, דווקא לא מן החוגים שהתחייבו ליתן לנו אישיות", וטוענת ש"זהו קיצור התוכן של דבריו". מכאן היא עוברת אל "חסידיו של אדולף היטלר", שלדעתה אינם מחפשים להתאמץ, כי אין להם צורך ב"שום עבודה רוחנית".

"'האישיות' החדשה מופיעה מאליה," היא מצטטת את יונג, "ברגע הנכון, כי אנו זקוקים לה לאלתר. כל שאר הדברים הם – הססנות יהודית, המפרקת את העולם לאטומים וממעטת את דמותו." וכאן היא קוראת באירוניה מרה: "הלאה החולין! תחי חגיגת־העם ותהלוכת האורים!"

גולדברג מאשימה את יונג, ולא רק אותו: הוא "מצטרף למניין אנשי־הרוח שברחו ממערכת החולין, מן העבודה הלאבורטורית הקשה", וסבורה שהם אלה שגרמו "להפיכה הנאצית". אכן, היא כותבת, "יונג הוא מקרה בודד", אבל אליו מצטרפים הוגים כמו שפנגלר והיידגר, שמשתוקקים "לזכות בתשואות ההמונים." היא מדגישה: "הם האשמים. אשמים מאוד."

גולדברג כתבה את המאמר שלפנינו ב-1938. כבר אז חשה, אם כי לא ידעה את הפרטים, שמשהו קשה ומסוכן מרחף מעל ראשי כל מי שאינם לוקים בשטחיות, מתוך שאיפה "לתת פתרון פרימיטיבי, מבהיק ומזויף, ולפטור את עצמם מאחריות לעתיד רחוק".

העתיד, כידוע, לא היה רחוק כל כך. רק שנה אחת אחרי שכתבה את המאמר פרצה מלחמת העולם השנייה, על כל הזוועות שהביאה אתה. אין לי מושג אם אפשר באמת להאשים את יונג, אבל ברור שנראה לגולדברג שה"שטחיות" שלו קשורה אל הרוע ששלט באותו זמן בגרמניה.

"האומץ לחולין", שאותו מתארת גולדברג, הוא ההפך משטחיות. הוא הנכונות לפרק את המציאות, ולהביט נכוחה בה ובפרטים היוצרים אותה, ברצינות, בעומק וביושר. כמו שעשה, למשל, כך היא מראה, ג'יימס ג'ויס ברומן המונומנטלי שלו יוליסס, שלדבריה "אנחנו מוצאים בו הכול: פסיכולוגיה, פילוסופיה, פיזיקה, כימיה, תולדות האמנות, תולדות התפתחות הדת, פיזיולוגיה". והיא תוהה: "איך נוכל למנות את כל שברירי המדעים והידיעות שהוצברו כאן בספר אחד?"

למרבה הצער הספר האומץ לחולין – בחינות וטעמים בספרותנו החדשה אזל מזמן מהמלאי. אפשר למצוא אותו כיום רק בחנויות של יד שנייה.

גולדברג (והעורך, א.ב. יפה) ריכזה בו מסות הנוגעות בשלל עניינים ספרותיים ופיוטיים.

במבוא ובפרקים הראשונים בחנה גולדברג את מהותה של השירה. מה הופך את הכתוב לשיר? היא מביאה את הגדרותיהם השונות של כמה אנשי ספרות והוגים חשובים:

קפקא, למשל, טוען לדבריה כי "היצירה הספרותית בכלל היא תמיד סיור בדרך של חיפוש האמת".

ההגדרה של קולרידג', שאותה היא מצטטת, מאלפת במיוחד: "פרוזה – המילים במיטב סדרן. שירה – מיטב המילים במיטב סדרן".

גוגול מסביר כי "סערת הנפש לא היא הרגשתו של האמן, כי גם בסערת־נפשו נושם האמן שלווה".

אמילי דיקנסון "מגדירה את השירה בדרך אמוציונלית בלבד: 'אם אני קוראת ספר ואני חשה כפור בכל גופי כך ששום אש לא תוכל לחממני, הריני יודעת כי שירה היא, אם אני חשה תחושה פיזית כאילו הסירו ממני את קדקדי, יודעת אני שירה היא זאת. אלה הדרכים היחידות לדעת דבר זה. או שמא יש דרך אחרת?"

אריסטו בפואטיקה כתב ש"אפילו היה הרודוטוס כותב את ספרי ההיסטוריה שלו בחרוזים, הם יוסיפו להיות ספרי היסטוריה מחורזים ולא שירה", כלומר – אין די בצורה.

וורדוורת' כתב ש"שירה היא ביטוי רב־דמיון של רגשות עזים, ביטוי ריתמי, בדרך כלל זוהי ההתפרצות הספונטנית של רגשות עזים, כשאנו נזכרים בהם מתוך שלווה".

ורוברט פרוסט כתב שאין צורך לחכות למבחן הזמן, שכן "המבחן אם השיר הוא טוב הוא לא בכך אם נשכח אותו אי פעם – אלא בכך שברגע ראשון לפגישתנו עמו נדע שלעולם לא נוכל לשכוח אותו."

איזו הגדרה יפה!

גולדברג בוחנת בהקדמה את ההגדרות השונות, ומחילה אותן על שיר יפני עתיק, ובפרק הראשון בספר, הנקרא "הריתמוס", היא בוחנת שיר של פושקין ומראה מה עושה אותו פיוטי ובלתי נשכח.

מופלאה היא היכולת שלה לעשות את "עבודת החולין" הנדרשת: להעמיק ולפרק את המנגנונים השיריים. איך פועל הריתמוס? מה השפעתו? איך פועלים חרוזים, במיטבם (ומה עושה אותם טובים)? איך מרגיש הקורא במוזיקה הייחודית של שירים שונים, ומה השפעתה?

איך זה ששיר עצוב אינו משרה עלינו דיכאון? מה גורם לכך? (רמז: המשקל, כשטיבו "מתנגש" עם התוכן, יכול לרומם את הנפש ולשכך את הכאב!)

כמה מהתובנות שלה יפהפיות. כדי להסביר את עניין החריזה היא מצטטת דברים שאמר פעם פיקאסו על אמנות הציור שלו: "אינני מחפש, אני מוצא". והיא מסבירה: "משורר אמיתי, באמרו את הדבר היפה ביותר, אומר בעת־ובעונה אחת גם את הדבר הנכון ביותר."

היא מצטטת משורר (בלי לנקוב בשמו), שלשאלה "מה התכוונת לומר בזה?" השיב: "אינני מתכוון, אני אומר."

כמה מהשאלות שגולדברג שואלת בפרק הבא, "סמלי לשון", הן – האם דימוי שנמסר ישירות, למשל – "עינייך יונים", שונה במהותו מדימוי שמצטרפת אליו המילה "כמו": "שני שדייך כשני עופרים, תאומי צבייה", ומראה שלפעמים אין באמת הבדל בין שני סוגי הדימוי. (כשלמדתי ספרות אנגלית לימדו אותי שהראשון נקרא metaphor והשני – simile).

את הפרק  היא מסכמת באחד מהאפוריזמים המקסימים שלה: "השיר הוא אספקלריה אשר בה ניצוד הזמן."

בפרק "המשורר והשיר" עושה גולדברג איזה תעלול משעשע: הפרק נפתח בסונטה משמימה ובנלית. גולדברג מסבירה מדוע היא כזאת, כל כך סתמית וקלישאתית,  ואז מרגיעה את הקוראים: לא מדובר כאן בקטילה ביקורתית של משורר אומלל, שכן את הסונטה הדלוחה היא כתבה בעצמה, כדי להדגים את ההבדל בין שיר אמיתי לבין מה שרק מתחפש או מתיימר להיות שיר: מחורז, שקול, מאורגן היטב. שיר אמיתי הוא יצירה שמרוממת את הקורא ונושאת אותו אתה למקומות שלא הכיר.

"השראה היא מין עובדה של חיי היצירה, המתחמקת מכל הגדרה מדויקת. בלעדיה אין שירת אמת."

"על פי הרוב הראשית היא המנגינה, הריתמוס ההיולי, לעתים מלווה משפט אחד או שניים, או כמה מילים המשמשות לו [למשורר]  נקודת מוצא."

"נדרשת ממנו [מהמשורר] לא התלהבות בלבד, אלא אותו ריכוז פנימי, אותה הבחנה דקה, שיש בה גם מן ההזדהות עם האובייקט, גם איזו מידה של ביקורת לגבי אותו אובייקט. האדם [הכותב] כאילו יצא מגבולות אישיותו, כאילו נתפלג, והוא בעת־ובעונה־אחת – אומר את הדברים ושומע אותם, מסכם סיכומים ובוחן אותם; הוא הינו הוא, הוא הפרט בכל הדריכות של אישיותו, והוא גם העומד מעל לפרט הזה כשופט עליון של מעשיו."

אלה רק כמה מהאבחנות רבות ההשראה שגולדברג משרטטת לפנינו. אכן, הספר ישן נושן, שנת הוצאתו לאור אינה כתובה, אבל ברור שהוא כבן שבעים או שמונים (בדיקה באתר של הקיבוץ המאוחד מראה כי מהדורה מחודשת שלו ראתה אור ב-1996, אבל מאז – אזל במלאי), ובחלקים מסוימים זקן עוד יותר, אבל יש דברים שאינם מתיישנים, ואינם מאבדים את חיוניותם ואת הרלוונטיות שלהם. בספר יהודה עמיחי הוא אחד מצעירי המשוררים שהיא כותבת עליהם, והיא עדיין עסוקה ב"מרד" נגד ביאליק. גם פרטים מעין אלה מלבבים ומשמחים לקריאה, שכן הם מעוררים תחושה של מסע בזמן…

גמעתי את דבריה. נהניתי במיוחד ממה שכתבה על שירים של ביאליק (איזה הסבר מקסים לשיר "בין נהר פרת ונהר חידקל!") ושל שלונסקי. שתיתי אותם כמו מים מְחַיִּים.

עָרְפָּה חִוֶּרֶת מְאֹד וְיָפָה
שָׁעָה שֶׁאוֹמֶרֶת דְּבָרָהּ:
"חָמוֹת, לִוִיתִי אוֹתָךְ עַד הֲלוֹם
בְּלֶכְתֵּךְ אֶל אַרְצֵךְ חֲזָרָה.

שָׁם, אַחֲרֵי הֶעָבִים, הוּא בֵּיתִי,
וְהוּא מְלַבֵּב וְיָפֶה.
וְהוּא שֶׁלִי וְכָל־כָּךְ לִי קָרוֹב,
וְשָׁמָּה לָלֶכֶת אֶרְצֶה.

שָׁם יֵשׁוּ אֶת שְׂדֵה אָבִי מְבָרֵךְ,
אֶת רֹאשָׁהּ שֶׁל אִמִּי הַכְּפוּפָה.
סֶרֶט אָדֹם שָׁם עוֹנְדָה יַלְדוּתִי
לְצַמָּה בְּהִירָה, חֲצוּפָה.

שָׁם רוֹעֵשׁ הַנָּהָר וְהַיַּעַר יֵהֹם,
וְהַנֶּשֶׁר זָב־דָּם, מְמֹרָט.
שָׁם הָאַהַב וְגַם הַמָּוֶת נוֹגְנִים
עַל אוֹתוֹ הָעוּגָב הָאֶחָד.

שָׁם שׁוֹמְרוֹת עֲרָבוֹת עַל גָּדוֹת הַנָּהָר
עַל הַדֶּרֶךְ – אַלּוֹנִים רָמִים.
שָׁם הַלֵילוֹת נִכְסָפִים כְּכַלּוֹת
כִּגְבָרִים נוֹעָזִים – הַיָּמִים.

שָׁם, חֲמוֹתִי, אַחֲרֵי הֶעָבִים,
כְּפָרִי וּבֵיתִי הַבָּהִיר.
סִלְחִי לִי – דַּרְכֵּךְ אֶל בֵּיתֵךְ שֶׁלָּךְ
אֶת בֵּיתִי שֶׁלִי לִי הִזְכִּיר".

עָרְפָּה שׁוֹתֶקֶת. נוֹשֶׁמֶת עָמֹק.
וְנָעָמִי יָד נוֹשֵׂאת, כֹּה תּאמַר:
"אַשְׁרֵי הָאִישׁ הַחוֹזֵר אֶל בֵּיתוֹ
לְאַחַר שָׁנִים שֶׁל נֵכָר".

תרגם מיידיש: בנימין טנא

 ח וַתֹּאמֶר נָעֳמִי, לִשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ, לֵכְנָה שֹּׁבְנָה, אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ; יעשה (יַעַשׂ) יְהוָה עִמָּכֶם חֶסֶד, כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם-הַמֵּתִים וְעִמָּדִי.  ט יִתֵּן יְהוָה, לָכֶם, וּמְצֶאןָ מְנוּחָה, אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ; וַתִּשַּׁק לָהֶן, וַתִּשֶּׂאנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה.  י וַתֹּאמַרְנָה-לָּהּ:  כִּי-אִתָּךְ נָשׁוּב, לְעַמֵּךְ.  יא וַתֹּאמֶר נָעֳמִי שֹׁבְנָה בְנֹתַי, לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי:  הַעוֹד-לִי בָנִים בְּמֵעַי, וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים.  יב שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ, כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ:  כִּי אָמַרְתִּי, יֶשׁ-לִי תִקְוָה–גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ, וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים.  יג הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה, עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ, הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה, לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ; אַל בְּנֹתַי, כִּי-מַר-לִי מְאֹד מִכֶּם–כִּי-יָצְאָה בִי, יַד-יְהוָה.  יד וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן, וַתִּבְכֶּינָה עוֹד; וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ, וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ. 

ספר השירים החדש של שחר־מריו מרדכי מפעים. לא פחות. מדובר ביצירה שירית מופלאה, במיוחד בשער הראשון "על הבאר ועל הבערה" המוקדש, כפי שנכתב באתר של עם־עובד, לאימת התופת של שדה הקרב ולצלקות המלחמה ואיוולתה.

בשירים הראשונים נוגע המשורר בפציעה של אביו, במלחמת ששת הימים. מפעים לראות איזה יופי יכול ליצור כאב רב כל כך, ואיך אפשר ליצור במילים מציאות שבה ההתפעמות והצער מתאחדים ויוצרים שלם.

יופיים של השירים נובע, בן היתר, מהשילוב המופלא בין צליל ותוכן. מהשירים הללו אפשר להבין כיצד חריזה יכולה להסב לא רק עונג אסתטי, אלא לתרום לעוצמתן של המילים, שכן הקשרים ביניהן, שאליהם מובילים החרוזים, פשוט מצמיתים.

כבר בשיר הראשון, "ילדי העברים" (עברים? עיוורים?), אפשר לחוש בכך: 

אָבִי שְׁחוּם עוֹר וּשְׂעָרוֹ פֶּחָם
שַׁתְקָן וְרָזֶה, מַבָּטוֹ חוֹרֵךְ כְּלֵהַבְיוֹר.
בִּפְסַק לֵב חָצוּב כִּבְאֵר וְקָשֶׁה כְּאֶבֶן צֹר
אִמִּי אוֹהֶבֶת אֶת גּוּפוֹ מֻכֵּה הַלַּהַט וְהָחָם.

צָף אָבִי עַל הַבְּאֵר וְעַל הַבְּעֵרָה.
בְּתֵבַת גֹּמָא מְקֻלֶפֶת זֶפֶת וְחֵמָר
הִצְפִינָה אִמִּי אֶת אָבִי הַסָּמָ"ר;
וְאָבִי הָיָה עֶלֶם, וְאִמִּי נַעֲרָה.

מְפֻחָם, חָרוּךְ וְכָרוּךְ בְּתַחְבּוֹשׁוֹת
שָׁב אָבִי בְּתֹם שִׁשָּׁה יָמִים מְלֹהָטִים
מִמִּצְרַיִם. עִם אֶחָיו, וְרָאָה בְּסִבְלוֹתָם.

הַחַיָּלִים, אוֹמֶרֶת אִמָּא, הִסְתַּדְּרוּ בִּשְׁלֹשׁוֹת.
הַחַיִּים, הַפְצוּעִים וְהַמַּתִים;
וְאָבִיךָ בִּשְׁלָשְׁתָּם

נכנסנו לתוך המציאות שבתוכה מתהלך השיר, שהוא למעשה סונטה: באר ובעירה נוגעים זה בזה, פחם וחם נחרזים, כמו גם להביור וצור. תחבושות ושלשות, סבלותם ושלושתם. כל החרוזים מפתיעים, מדויקים, ונעשים מיד הכרחיים ובלתי נמנעים. כי עם מה תתחרז המילה "מלוהטים", אם לא עם "המתים"? ואלה הם השלשות שאביו של המשורר מופיע בתוכם, שהרי ידוע שבצה"ל הכול מתחלק לשלושה חלקים: הוא בו זמנית חי, פצוע, אבל גם, בעצם, מת, כפי שיתחוור לנו בשירים הבאים. אביו, בדימוי של משה, צף "בתיבת גומא" אי־שם במצרים, אבל לא על היְאוֹר, אלא "על הבערה", ולא הייתה שם מי שתושיע אותו. 

השיר הבא, "מלמעלה למטה", מתכתב עם השיר המופלא "ריבונו של עולם" של בארי חזק, המשורר שחזה את מותו שלו. כך אצל בארי חזק:

אָנָּא, הַגְבֵּר עָצְמַת אוֹתוֹתֶיךָ
כָּאן אֲנִי
לֹא שׁוֹמֵעַ, לֹא יוֹדֵעַ,

וכך אצל שחר־מריו מרדכי:

הַאִם שׁוֹמֵעַ? עֲבוֹר, קַבֵּל וִדּוּא:
יֵשׁ לָנוּ שְׁלִיטָה אֲוִירִית, הָרַמַטְכָּ"ל:

אצל שניהם מתעוררת תחושת הזוועה של מי שמתבונן בחייל שקיבל פקודה, חתר למגע, צמצם מרחק, ואז הגיע אל השקט המחריד של שדה קרב אחרי שהוא נפצע ומאבד כנראה את ההכרה. והנה שוב החריזה המרהיבה, החונקת:

כְּשֶׁפְּגָזִים נוֹרִים מְנַתֵּר הַחוֹל
כְּשֶׁתּוֹתָח יוֹרֶה הוּא נִרְתָּע אָחוֹר

המשורר מנסה להבין מה עבר על אביו. "אמרת שהפגיעה בטנק הייתה ישירה והוא עלה באש. לא אמרת שעלה ריח של בשר חרוך", מנסה לפענח את מה שלא נאמר, את מה שלא סופר, אבל ממשיך לחרוך גם את נפשו, מרוב הזדהות ואימה, ושוב, בשיר שמסודר בשורות ארוכות, החריזה הפנימית, הנסתרת לכאורה, אבל זאת שקולעת מילה במילה:  

אֵשׁ, אֵשׁ, אֵשׁ עַל אַבָּא אֵשׁ. וְאֶת הַדָּם שֶׁנִּסְפַּג בַּחוֹל עִם קִרְעֵי מַדִים וּרְצוּעוֹת גִידִים לֹא נִתָּן לְהַחְזִיר רַק לִקְבֹּר, אָמַרְתָּ, וְלֹא אָמַרְתָּ שָׁנִּמְשַׁלְתָּ עִם יוֹרְדֵי בּוֹר.

מדים וגידים. לקבור ובור. כמובן! איך אפשר אחרת?

אפילו בשמו של החלק השני בספר, "עב ובן", טמונה יכולתו המופלאה של שחר־מריו מרדכי לקשר בשבילנו בין צלילים ומשמעויות: לא אב ובן, כצפוי, אלא עב: מה שנמצא הרחק מעל האדם, שם למעלה, ויכול לרדת אליו ולגעת בו, במקרה הטוב, כגשם.

השיר הראשון בחלק זה נקרא "אוויר (עקרת בית)", ובו הילד ניגש לדלת כי מישהו מגיע, והמישהו הזה שואל אם אבא בבית והוא משיב שאבא בשריון. ואם אימא בבית, והוא משיב שהיא בהריון. ואם הכול בסדר, והוא משיב שהכול שביר, ואם יש אור בבית, והוא משיב שהכול שביר. שריון-הריון. אוויר-שביר. ואבא "יושב על כורסה, נעקד, והנה הכד וחרסיו ואין דלת" – כד-נעקד. בכל חרוז כזה מילה אחת מדגישה את האחרת, והמשמעויות מוכפלות, משתקפות זו בזו, כמו במראה מול מראה, עוד ועוד. 

אי אפשר לקרוא את הספר הזה ברצף. יש לקרוא שיר, לנוח. להתאושש. ורק אז לחזור אל השיר הבא. להתייסר, ועם זאת, למרבה הפלא, כמו שקורה תמיד באמנות אמיתית, לחוש מין הנאה שמרוממת את הנפש. 

א. פתיחה
לְעוֹלָם לֹא נִשְׁכַּח, כִּי רַגְלֵנוּ דָרְכָה בַּשְּׁבִילִים,
לְעוֹלָם לֹא נִשְׁכַּח, כִּי עֵינֵנוּ טָבְלָה בַּשָּׁמַיִם,
כִּי צָמְחָה בְּמֶרְחַב הַקָּמָה, בֵּין אַלְפֵי שִׁבֳּלִים,
שִׁבֹּלֶת אַחַת דַּקָה יִרֻקַּת הָעַיִן.

כִּי נְתִיבֵנוּ רָחָב וְהָלַכְנוּ הָלוֹךְ וּמָעוֹד,
כִּי אָהַבְנוּ לִצְחוֹק וְקִוִּינוּ לִגְוֹעַ –
אִם לִבֵּנוּ אֵינֶנּוּ עוֹנֶה לַשִּׂמְחָה הַגְּבֹהָה עַד מְאֹד,
הוּא עוֹנֶה לַכְּאֵב הַגָּבֹהַּ.

ב. פגישה בגשם
לֶחֶם פָּרְסָה לָנוּ, מַיִם הֵבִיאָה.
זְרוֹעַ נִשְׁזְפֶת חָבְקָה אֶת הַכַּד.
סִיד הַכְּתָלִים. תְּמוּנָתָהּ שֶׁל מָרִיָּה.
לֶחֶם פָּרְסָה לָנוּ, מַיִם הֵבִיאָה.
צֹהַר כָּחֹל אֶל בִּרְקִי הָרָקִיעַ.
צהַר כָּחֹל וְנִרְעָד.

תְּכֵלֶת־מָטָר עֲמֻקָה וְנִרְגֶּשֶׁת.
קַמְנוּ. בֵּרַכְנוּ. לָלֶכֶת. לָצֵאת.
צְחוֹק מִתְנַצֵל. תְּנוּעָה מְגַשֶׁשֶׁת.
תְּכֵלֶת מַבָּט עַמֻקָה וְנִרְגֶשֶׁת.
עָמְדָה בַּפֶּתַח. עָמְדָה בַּגֶשֶׁם.
עָמְדָה כְּאִילָן שָׁקֵט.

ג. קשת מעל לשדה
וּמִתַּחַת לַקֶשֶׁת טִפָּה מְצַלְצֶלֶת –
פַּעֲמוֹן הַדְּרָכִים הַגָּלוּל וְהַקָּר.
רָתְמוּ הַשְׁחָקִים בְּסוּפָה צוֹהֶלֶת
אֶת כָּל הַשָּׂדֶה הַנִּסְעַר.

הוּא רָץ אֶל הָאֹפֶק, אֶל קְצֵה־הַסוּפָה,
הוּא רָץ וְדוֹהֵר אֶל מָסַךְ הַגְּשָׁמִים.
מָחָר הוּא יָשׁוּב אֶל שַׁחֲרִית יְחֵפָה,
יָבִיא עֲגִילִים אֲדֻמִּים.

ד. שלוליות
עָמְדוּ אִילָנוֹת. הֻכְפְּלוּ בַּמַּיִם.
שְׁלוּלִיוֹת. כֹּה הַתְּכֵלֶת תִּשְׁתֶּה לִרְוָיָה.
הִצְטַלְבוּ הַדְּרָכִים מוּל אָדָם וְשָׁמַיִם
כְּנָשִׁים יְחֵפוֹת בְּפִתְחִי כְּנֵסִיָּה.

וּבָאוּ לִשְׁתּוֹת הַשָּׁעוֹת הַחִוְרוֹת,
לָאֵבוּס הַשְׁקִיעָה הַלּוֹהֶטֶת הַגִיעָה.
מַה דָּקוֹת רַגְלֵי הַסְיָח הַוָּרֹד
מוּל אֲגַם יְרַקְרַק שֶׁל רָקִיעַ!

ה. הָאַוָּז
אֵל פַּרְוָר, אֶל גָּדֶר שֶׁל קְרָשִׁים, אֶל עֵץ־דְֻבְדְּבָן,
אֶל הַנּוֹף הָרָטֹב שֶׁבְּרוּחַ טוֹבָה יְצַפֶּה לִי,
אֵיךְ הוּא הִגִּיעַ הֲלוֹם, הָאַוָּז הַלָּבָן,
הַבּוֹדֵד, הַנָּזִיר, הַפֶּלִי?

יֵשׁ אַחִים יְרֻקִים דּוֹבְבִים לְכָל גִּבְעוֹל,
יֵשׁ בְּגַנִּים עֲמֻקִים אָב לָאִילָן הַפּוֹרֵחַ,
רַק לָאַוָּז הַלָּבָן, רַק לַמֶּרְחָק הַכָּחֹל
אֵין אָח, אֵין אָב, אֵין רֵעַ.

ו.זמר למשחק ולמפוחית
צָמְחָה בַּקָמָה, בְּשָּׂדֶה עָבֹת
שִׁבֹּלֶת יִרֻקַת הָעַיִן.
כָּמוֹהָ הָיוּ רִבּוֹא רְבָבות
שִׁבֳּלִים יְרֻקוֹת־עֵינַיִם.

אַךְ לָנוּ בִּלְבַד זִכָּרוֹן וּמַבָּט
וְאָנוּ נִבְחַר לְעוֹלָם בָּאַחַת.
אֲחֵרוֹת עַל פָּנַיִךְ אֵיִן,
ירֻקַּת־הָעַיִן.

הָאָבִיב, שֶׁפָּרַץ מִאֵין־סוֹף עֲרָבוֹת,
בְּלִיַּעַל, פּוֹזֵל, מוֹנְגוֹלִי,
בִּכחוֹל חַלוֹנוֹת, בְּזֵעַת הָאֻרְווֹת,
בְּדְרָכִים – כְּמוֹ חַג וָחוֹלִי.

יַעֲצם אֶת עֵינָיו הַיְּקוּם הַמְסֻנְוָר,
(זְהָבִים וְאוֹרוֹת לָשׂבַע!)
פֶּרֶא־אָבִיב שֶׁבָּרַח מִבֵּיבָר,
מַצְלִיף, מְגָרֵשׁ הָרְחוֹבָה.

הָעֵצִים נְמוֹגִים, הַבָּתִּים נִמְחָקִּים,
הָלְכָה – תָּעָתָה הַדֶּרֶךְ,
כְּמִיהָה וָמָוֶת בִּשְׁלַל מֶרְחַקִים
אַחִים תְּאוֹמִים לַפֶּרֶא.

רַק עִם לַיְלָה יֵצְאוּ מֵרְשְׁתָּם כּוֹכָבִים
וְכוֹכָב מִכּוֹכָב יִפְחַד:
"רְבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כַּמָּה אֲבִיבִים!
"וּלְמַטָה – אָבִיב אֶחָד"…

כְּשֶׁאָמְרוּ לִי לְהִתְחָרֵט
כְּבָר לֹא יָכֹלְתִּי לְהִתְחָרֵט.
הָלַכְתִּי רָחוֹק מִדַּי, אָמַרְתִּי לְעַצְמִי
וְלָהֶם מִכְּדֵי לְהִתְחָרֵט.
אֵינֶנִּי יָכוֹל לָשׁוּב, אָמַר הַמֵּת.
הַתּוֹלָעִים אֵינָם מַנִּיחִים לִי לְהִתְחָרֵט
וְרֵיחַ הָאֲדָמָה מְמַלֵּא אֶת נְחִירַי.
כָּל מָה שֶׁחַי חַי, אָמַר הַחַי,
אֲבָל, אַחַי, אֶל תִּתְיָרְאוּ מִפְּנֵי הַמֵּת.
הוּא לְעוֹלָם, לְעוֹלָם
לֹא יוּכַל לְהִתְחָרֵט. 

הִקְצוּ לָהּ חֶדֶר שֶׁהָיָה בְּעֶצֶם מַעֲבָר,
בֵּין הַמִּטְבָּח לַחֶדֶר שֶׁלָּהֶם, מֵעֵין פְּרוֹזְדּוֹר.
חַדְרָהּ הָיָה קָרוֹב, דָּחוּק, קָצָר מִדַּי, וְצַר,

בַּבַּיִת שֶׁהוֹסִיפוּ לוֹ אֲגַף, כָּךְ הוּא נוֹצַר:
מִין מִסְדְּרוֹן, בִּשְׁנֵי קְצוֹתָיו דְּלָתוֹת שֶׁיֵּשׁ לִסְגֹּר.
הִקְצוּ לָהּ חֶדֶר שֶׁהָיָה בְּעֶצֶם מַעֲבָר:

מִי שֶׁהָלַךְ לַכִּיּוֹר, לַשַּׁיִשׁ, לַשֻּׁלְחָן, עָצַר
וְהִסְתַּכֵּל, סָקַר אוֹתָהּ, צָפָה בָּהּ, בְּדַרְכּוֹ.
חַדְרָהּ הָיָה קָרוֹב, דָּחוּק, קָצָר מִדַּי, וְצַר.

הִיא בַּלֵּילוֹת הִנִּיחָה עַל אָזְנֶיהָ אֶת הַכַּר,
אַךְ צְלִיל הַיְּפָחוֹת לֹא נֶעֱלַם, הִמְשִׁיךְ לַחְדֹּר.
הִקְצוּ לָהּ חֶדֶר שֶׁהָיָה בְּעֶצֶם מַעֲבָר,

וְהִיא זָכְרָה הֵיטֵב, לֹא שָׁכְחָה מָה שֶׁאָמַר:
שֶׁבַּלֵּילוֹת הִיא לֹא תָּזוּז, תִּקְפָּא, תִּשְׁתֹּק, תִּדּוֹם.
חַדְרָהּ הָיָה קָרוֹב, דָּחוּק, קָצָר מִדַּי, וְצַר.

"אִם הִיא שׁוֹמַעַת שֶׁאַתְּ שָׁם הִיא לֹא נוֹתֶנֶת לִי
לָגַעַת בָּהּ, לָכֵן אַתְּ אַל תָּזוּזִי, תִּשְׁתַּדְּלִי!"
הִקְצוּ לָהּ חֶדֶר שֶׁהָיָה בְּעֶצֶם מַעֲבָר,
חַדְרָהּ הָיָה קָרוֹב, דָּחוּק, קָצָר מִדַּי, וְצַר.

עופרה עופר אורן

הוֹ-הוֹ, מָה הַקּוֹלוֹת שָׁם בַּלַּיְלָה,
הוֹ, תַּן מְיַלֵּל,
הוֹ-הוֹ, לָמָּה הַתַּן מְיַלֵּל שָׁם בַּלַּיְלָה,
כִּי הוּא רָעֵב.

הוֹ-הוֹ, מָה הַקּוֹלוֹת שָׁם בַּלַּיְלָה,
הוֹ, יֶלֶד בּוֹכֶה,
הוֹ-הוֹ, לָמָּה הַיֶּלֶד בּוֹכֶה שָׁם בַּלַּיְלָה,
כִּי הוּא רָעֵב.

מילים: משה סחר
לחן: יוחנן זראי

מרלן דיטריך הגרמנייה, שפעלה נגד השלטון הנאצי ואף הצילה יהודים במהלך מלחמת העולם השנייה, ביקשה לשיר את השיר "התן", ולמדה אותו מפיה של ריקה זראי, במהלך ביקורה בישראל ב-1960.

בביצועה אפשר לשמוע את עוצמת הקינה שביקשה להביע.

דיטריך המשיכה לשיר אותו גם אחרי הביקור בישראל, בהופעותיה באירופה.

א

כְּאֶצְעֲדוֹת־הַזָּהָב אֲשֶׁר לִזְרוֹעוֹת הַבֶּדְוִיָּה
יַעַנְדוּ הָרֵי הַגִּלְבֹּעַ לְעֵמֶק יִזְרְעֶאל
אֶת צְמִידֵיהֶם
בִּשְׁעוֹת הַזָּהָב אֲשֶׁר לְעַרְבֵי קֵץ־אֲדָר.
אָז תֵּצֶאָן הַשֹּׁאֲבוֹת הָעַיְנָה
וְהָיוּ הַכַּלָּנִיּוֹת כְּאֶצְעָדוֹת לְרַגְלֵיהֶן.

הַטִּי הַטִּי־נָא אֶת כַּדֵךְ
וְנִשְׁתֶּה מֵימֵי־עַיִן קָרִים נוֹזְלִים
וְהָיוּ לְחִכֵּנוּ כַּיַּיִן הַטּוֹב.

כִּי יָרַד הָאֲדָר לִגְווֹעַ מִתְּנוּבָה
כַּאֲשֶׁר יָמוּתוּ הַבֶּדְוִים אֲשֶׁר לְשֵׁבֶט עֶזְרָא
מִנִּי אַהֲבָה.

אָז הָיִינוּ שְׁמֵי־הַשְּׁקִיעָה
אֲשֶׁר לְעַרְבֵי קֵץ־אֲדָר.

ב

הַחַמָּה פָּרְשָׁה מַעֲדַנּוֹת אֶל מֵעֵבֶר הַגִּלְבֹּעַ
כְּשֵׁיךְ נְשׂוּא־פָּנִים וּשְׂבַע־מַרְגֹּעַ
וְהַלַּיִל – בֶּדְוִי צָעִיר עִם יְפֵה תַּלְתַּלִים
יָצָא אֶת אָהֳלוֹ.
מֵעוֹדָם לֹא הִשִּׁילוּ הַשָּׁמַיִם כּוֹכְבֵיהֶם כָּכָה!
בַּת־בֶּדְוִים פֹּה הִתְפָּרְקָה אֶת כָּל עֶדְיָהּ:
הֵן זָקֵן הַשֵּׁיךְ
וְהַבֶּדְוִי צָעִיר וְעַז־עֵינַיִם.

הִנֵּה יוֹצֵא כְּבָר לְאִטּוֹ הַיָּרֵחַ
כְּסָרִיס שָׁמֵן מִן הַהַרְמוֹן
וַתְּהִי דְמָמָה.

ג

עַד שֶׁתִּתְרַפֵּק לָהּ חַמָּה עַל צַוְּארֵי הַגִּלְבֹּעַ
הָבָה נֵרֵד גַּם אֲנַחְנוּ מַרְגְּלוֹתָיו
וְנִרְבְּצָה כִּגְמַלִּים אוֹ כְּהָרֵי הַגִּלְבֹּעַ
עַל גְּדוֹת הָעָיִן.

וְהִנֵּה גַּם הַצֹּאן תָּבֹאןָ אֵלֵינוּ
עִם הָרוֹעֶה.
אֶחֱזוּ לָנוּ טָלֶה טָלֶה קָטֹן־קָטֹן
נַגְמִיאֶנּוּ מִן הָעַיִן
וְעֵינֵנוּ טָהוֹר.

אַךְ הִנֵּה יְאַסֵּף כְּבָר הָרוֹעֶה אֶת עֲדָרָיו
וַחֲלִילוֹ יָשִׁיר אֶת הַלָּיִל.
הָבָה אֶנְהָגֵךְ אֲבִיאֵךְ הָאֹהֱלָה
אֶל אָהֳלֵנוּ הַנּוֹהֵר כְּשַׂלְמַת־חָג
וְרָבַצְתִּי לְרַגְלַיִךְ
כְּעַיִן הַיּוֹצֵא מֵרַגְלֵי הַגִּלְבֹּעַ.

כִּי הָיָה הָעוֹלָם לְשִׁיר־חֲלִילִים בְּפִי הָרוֹעֶה.

ד

וּבְשׁוּבֵנוּ מֵעֲמַל יוֹם הָאֹהֱלָה
וְהָעֲיָנוֹת
כְּטַף אֲשֶׁר פָּרְצוּ מִבַּיִת הוֹרָתָם חוּצָה
עוֹד יְפַטְפְּטוּ בְּאָזְנֵינוּ רוּץ וּפַטְפֵּט
בּוּל־בּוּל
וְהָיִינוּ גַּם אֲנַחְנוּ לְטַף אוֹ לְיִבְלֵי־הָרִים
אֲשֶׁר יִשְׁתּוֹבְבוּ בְּחֵיק הָאֲדָמָה
בּוּל־בּוּל.

הִנֵּה־הִנָּה שְׂפַת הָאַהֲבָה
לְכָל טַף הָאֲדָר אֲשֶׁר מֵעוֹלָם.

ה

הִנֵּה יָצָא הָעֶרֶב וַיַּכְמֵר מִכְמְרוֹתָיו
אֶל הַלָּיִל.
אָז הָבָה נַכְמִיר גַּם אֲנַחְנוּ הַמִּכְמָרוֹת
כִּי עוֹד מְעַט וִירַצְּדוּ דְגֵי־הַזָּהָב
אֲשֶׁר לִיאוֹר הַלַּיִל הָרָחוֹק.

הִנֵּה יָצָא הָעֶרֶב וַיִּפְרֹשׂ אֶת מִפְרָשָׂיו
אֶל הַלָּיִל.
אָז הָבָה נִפְרֹשׂ גַּם אֲנַחְנוּ הַמִּפְרָשִׂים
כִּי עוֹד מְעַט וְהֻצְּתוּ גַם הָאוּרִים
אֲשֶׁר לְחוֹפֵי הַלַּיִל הָרְחוֹקִים.

אַךְ אוּלַי יוֹמֵנוּ הוּא שֶׁנֶּעֱקַד עַל מִזְבְּחוֹ
כִּי בָּא לָיִל?
אָז לָמָּה לֹא נַעֲמֹס גַּם אֲנַחְנוּ אֶת עֲצֵי־הַמַּעֲרָכָה
כִּי עוֹד מְעַט וְנֶחְתּוּ הַגֶּחָלִים
אֲשֶׁר לְמַחְתַּת הַלַּיִל הָרְחוֹקָה.

הַגִּידִי לִי
אַתְּ הַמִּכְמוֹרֶת אַתְּ הַמִּפְרָשׂ אַתְּ הָעֲקֵדָה
אֲשֶׁר לַאֲדָרִי:
עַל מָה זֶה כֹּה אָהַבְתִּי אֶת הָעֶרֶב?

ו

בַּמֶּרְחָק שׁוֹקֵק נְחַשׁ־הַבַּרְזֶל מִדֵּי עֶרֶב

וּמַפְרִישׁ עָשָׁן אֶל מוּל אָהֳלֵנוּ.
אָז הָבָה נִפְתְּחָה אַמְתְּחוֹתֵינוּ
עִם הַעֲרֵב־שֶׁמֶשׁ אֵי־שָׁם הַרְחֵק הַרְחֵק
וְיִבְצֹר נָא הַלַּיִל אֶת כּוֹכָבָיו
מְלֹא טְנָאֵינוּ.

כִּי יֵשׁ אֲשֶׁר יִגְוְעוּ לְפֶתַע כָּל הַצִּפֳּרִים
אֶל שְׁקִיעָה אַחַת
וּפִתְאֹם נַעֲמֹד – כִּי חָסַרְנוּ כֹּל.

מִי הִצִּית אֶת הַמְּדוּרָה הָאַחֲרוֹנָה לְרַגְלֵינוּ?
מִי יְצַוֵּנוּ לֶכֶת לֶכֶת לֶכֶת?
וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי בָּכֹה נִבְכֶּה עוֹד כִּילָדִים
כִּי נִרְעַב מְאֹד.

אָז נִפְתַּח אַמְתְּחוֹתֵינוּ
(אַיֵּה הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הִצְטַיַּדְנוּ?)
וּבָכִינוּ
כִּי אֵין גְּמוּל.

ז

וְהִנֵּה גַּם עֶרֶב־הַזְּקוּנִים אֲשֶׁר לַאֲדָר!
בִּכְלִי אַרְגָּמָן אֲשֶׁר לִשְׁקִיעָתוֹ הָאַחֲרוֹנָה
כִּגְלִימַת בֶּן־הַשֵּׁיךְ
אִישׁ כְּפַר הָעַיִן
אֶל אָהֳלֵנוּ יָסוּר כְּנִכְלָם.
וְעִם הַנְּשִׁיקָה הָאַחֲרוֹנָה אֲשֶׁר נָשַׁקְתִּי לָךְ
מֵת הָאֲדָר.
וַיִּהְיֶה אָהֳלֵנוּ – עֶרֶשׂ־מוֹתוֹ.

שִׁמְרִי שִׁמְרִי לִי הַנְּשִׁיקָה הָאַחֲרוֹנָה
אֶת גְּלִימַת הָאַרְגָּמָן אֲשֶׁר בְּמוֹתוֹ צִוָּה לָנוּ.
הִנְנוּ הוֹלְכִים מִזֶּה כְּנִכְלָמִים
וְרַגְלֵנוּ בּוֹכָה אֶל כָּל רֶגֶב מִדֵּי נִפְסַע
וּגְלִימָתוֹ לַהַט עֲלֵי שֶׁכֶם.

כִּי יָתַמְנוּ.

ח

עוֹד הַרְבֵּה־הַרְבֵּה מוֹנִים
יְצַלְצְלוּ פַּעֲמוֹנִים
עֶרֶב־עֶרֶב
אֶל הַכְּחֹל.

עוֹד בָּלֹה יִבְלוּ עַל פְּעָמֵינוּ נַעֲלֵי־זָהָב
מִשּׁוּט בְּלִי הֶרֶף
בִּנְתִיבֵי חֹל.

וַאֲנַחְנוּ (כָּל אֲשֶׁר פַּעַם אָהָב)
בָּכֹה־נֵבְךְּ לִצְלִיל הַפַּעֲמוֹנִים
עוֹד הַרְבֵּה־הַרְבֵּה מוֹנִים.

אליזבת בישופ (1979-1911) הייתה משוררת וסופרת אמריקנית. השיר שלה One Art נכתב כווילנל, צורה שירית שמאופיינת במבנה קבוע: תשע-עשרה שורות בשישה בתים. בחמישה הראשונים שלוש שורות כל אחד, ובאחרון – ארבע. החריזה בחמישה הבתים הראשונים אחידה: (א-ב-א), ושתי השורות האחרונות בבית השישי הן א-א. כמו כן יש בשיר שני רפרנים, כלומר – שורות חוזרות במתכונת קבועה. עוד פרטים מעניינים על הווילאנל אפשר לקרוא כאן. 

ב-2004 הושלמה דיסרטציה של חוקרת אמריקנית שכתבה על שובו של הווילאנל. אפשר לקרוא אותה כאן. 

ברשומה שלהלן מובאים ארבעה תרגומים שונים לעברית של שירה של אליזבת בישופ, ואחריהם – השיר במקור, באנגלית. 

אוֹתָן שָָעוֹת שֶׁשִּׂרְטְטוּ אֶת מָה
שֶׁחֵן דְּמוּתוֹ עָלָה עַל כָּל דִּמְיוֹן,
עוֹד יִנְהֲגוּ בַּעֲרִיצוּת שְׁלֵמָה
וְאֶת יָפְיוֹ יוֹרִידוּ לְטִמְיוֹן.
הַזְּמָן דּוֹהֵר, הוֹדֵף וּמַעֲלִים
כָּל קַיִץ אֶל הַחֹרֶף הָאָיוֹם.
הַכְּפוֹר מֵנִיס עָסִיס מִן הֶעָלִים,
וְעֵירֻמָּם בַּשֶּׁלֶג נָח יוֹם-יוֹם.
לְשַד הַקַּיִץ שֶׁזֻּקַּק, לָכוּד
בְּתוֹךְ בַּקְבּוּק זְכוּכִית – וְכָךְ נִשְׁמַר.
לוּלֵא נִכְלָא, הָיָה עַתָּה אֲבוּד,
וּכְלוּם מִמֶּנּוּ לֹא הָיָה נִזְכָּר.
   אַךְ פֶּרַח שֶׁקָּמַל בַּחֹרֶף – אִם
   זֻקַּק בַּזְּמַן, יִחְיֶה עוֹד וְיַנְעִים.

בגיליון הו! 22 הופיעה מסה קצרה  ובה השוואה בין תרגומים של סונטה 20 מאת שייקספיר. 

השיר התפרסם לראשונה בעיתון הארץ ב-18 בינואר 2022

כרך 22 החדש של "הו!" ממשיך את מסורת אסופות תרגומי השירה ומהווה אנתולוגיה נרחבת של שירה מתורגמת מאת מיטב המשוררות/ים והמתרגמות/ים. הוא מדלג מהמזרח הקדום, דרך יוון ורומא, אל התקופה האליזבתנית, אל המאה הי"ט, אל המודרניזם, ומשם – אל האלף השלישי. יש כאן תרגומים חדשים ליצירותיהם של משוררים מרכזיים לתרבויותיהם, כגון שייקספיר, היינה ופושקין, וגם של משוררים מודרניסטים גדולים כגון אליזבת בישופ, אלן גינזברג, ניקולאי גומיליוב, אוסיפ מנדלשטם, אלזה לסקר-שילר, אינגבורג בכמן, צ'סלב מילוש וויליאם באטלר ייטס.
לצד משוררים מהוללים אלה יפגוש הקורא משוררים רבים מארצות ותקופות שונות, וביניהן משוררים בני זמננו. הפתעת הגיליון היא דווקא אמירה הס, משוררת עברית, כלת פרס עמיחי, שמשתתפת בגיליון המוקדש לתרגום בשירים המתורגמים משפת אמה, ערבית עיראקית.

אפשר לקנות את הכרך כאן, בקישור

זֶה טוֹב: מִגֶּשֶׁם חֹרֶף, מֵעָשָׁן שָׁחֹר
הַלֵּב יָכוֹל לָנוּחַ כְּבָר, כִּי הוּא יוֹדֵעַ:
אִמָּא מַדְלִיקָה אֵי־שָׁם בִּימוֹת הַחֹל
נֵרוֹת שַׁבָּת עַכְשָׁו לִכְבוֹד כָּל יְלָדֶיהָ…
לָמָּה לִי שַׁבָּת? שַׁלְוָה הִיא מְבַקֶּשֶׁת?
מִי יִשְׁתֶּה עַצְבוּת מִבֵּין הַחֲרַכִּים?
אֵי־שָׁם יֵשׁ אַבָּא שֶׁקִּדֵּשׁ כְּבָר עַל הַגֶּשֶׁם,
הוּא עֵץ גִּבֵּן שֶׁעֲנָפָיו נֶאֱנָקִים.
יָמִים — לְדַיִשׁ. כְּמוֹ שִׁבֹּלֶת סְתָו לִשְׁכַּב,
עַל תְּחִנָּתִי הָרוּחַ תַּעֲבֹר וִיהִי מָה.
רֹאשִׁי עַכְשָׁו שִׁבֹּלֶת — אֶל חֶרְמֵשׁ יִקְרַב,
וְאֵין לִי טְעָנוֹת לָרוּחַ אוֹ לְאִמָּא…
לָמָּה לִי שַׁבָּת, סִירִים, נֵרוֹת דּוֹלְקִים?
הַלַּיְלָה הוּא פָּנָס. סוּסֵי הַלְּוָיָה
דָּרְסוּ לִי שָׁם בִּגְדֵי שַׁבָּת שְׁחוּקִים.
— טִפּוֹת הַיָּם, טִפָּה נוֹסֶפֶת לִרְוָיָה!

בחר ותרגם: בני מר

צָנַח לוֹ זַלְזַל עַל גָּדֵר וַיָנֹם –
כֹּה יָשֵׁן אָנֹכִי:
נָשַׁל הַפְּרִי – וּמַה־לִי וּלְגִזעִי.
וּמַה לִי וּלְשׁוֹכִי?

נָשַׁל הַפְּרִי, הַפֶּרַח כְּבָר נִשְׁכָּח –
שָׁרְדוּ הֶעָלִים –
יִרְגַּז יוֹם אֶחָד הַסַּעַר – וְנָפְלוּ
אַרְצָה חֲלָלִים.

אַחַר – וְנִמְשְׁכוּ לֵילוֹת הַזְּוָעָה,
לֹא מְנוּחָה וּשְׁנָת־לִי.
בָּדָד אֶתְחַבֵּט בָּאֹפֶל וַאֲרַצֵץ
רֹאשׁי אֶל־כָּתְלִי.

וְשׁוּב יִפְרַח אָבִיב, וְאָנֹכִי לְבַדִּי
על־גִזְעִי אֶתָּלָה –
שַׁרְבִיט קֵרֵחַ, לֹא צִיץ לוֹ וְפֶרַח
לֹא־פְּרִי וְלֹא־עָלֶה.

אלול, תרע"א

1
"דּוֹדִי חֲסִיד שׁוּבָה וָנַחַת;
אֶל מַר חָלְיוֹ עֵת הִתְוַדַּע,
דוֹרֵשׁ כָּבוֹד וְלֵב גַּם יַחַד –
עַל כָּךְ רָאוּי הוּא לְתוֹדָה.
אָכֵן, אָכֵן – יִרְבּוּ כָּמוֹהוּ,
אֲבָל אֵלִי, עוֹלָם שֶׁל תּהוּ
הוּא, לְשָׁרְתוֹ יוֹמָם וָלֵיל:
הַשִּּעָמוּם מִי יְמַלֵּל!
הֲלֹא נִבְזוּת, שִׁפְלוּת וְרֹעַ
לְשַׁעֲשֵׁעַ בַּר-מִנָּן,
לְהֵיטִיבוֹ שְׁכִיבַת פְּרַקְדָן,
לְסַעֲדוֹ תְּרוּפָה לִבְלֹעַ,
וּלְהַחְנִיק בִּי בָּהּ-בָּעֶת:
מָתַי יִקַח אוֹתְךָ הַשֵּׁד!"

2
בְּכִרְכָּרָה פּוֹחֵז נָסַע לוֹ,
וּבְלִבּוֹ כָּל זֹאת חָשַׁב;
הוּא בְּחַסְדֵי אֵל טוֹב לְמַעְלָה,
יוֹרֶשׁ חֻקִּי שֶׁל כָּל קְרוֹבָיו.
רֵעֵי רוּסְלִן, רֵעֵי לוּדְמִילָה,
אַצִּיג לָכֶם כְּבָר מִלְכַתְּחִלָּה,
בְּלִי הַקְדָמוֹת, בְּלִי לִכְאוֹרָה,
הִנֵָה, עִרְכוּ נָא הַכָּרָה:
אוֹנְיָגִין, לִי יָדִיד וְרֵע,
נוֹלַד לְחוֹף נְהָר נֶבָה;
הֲגַם אַתֶּם מִן הַסְבִיבָה?
וַדַּאי טִיַלְתֶָּם עַל גְּדוֹתֶיהָ.
בִּלִיתִי שָׁמָּה לְעִתִּים –
צָפוֹן מַזִיק לִבְרִיאוּתִי.

3.
אָבִיו שֵׁרֵת בְּתֹם וּבְקֶשֶׁב;
צָבַר חוֹבוֹת, חַי עַל הַסָּף.
כָּל שְׁלִישׁ שָׁנָה זִמֵּן הוּא נֶשֶׁף –
בַּסּוֹף יָרַד מִנְּכָסָיו.
אֲבָל הַבֵּן – דַּרְכּוֹ הִצְלִיחָה:
תְּחִלָּה Madame עָלָיו הִשְׁגִיחָה;
Monsieur תַּחְתֶּיהָ בָּא צָמוּד.
יַלְדּוֹן שׁוֹבָב, אֲבָל חָמוּד.
הַצָרְפָתִי מֹחו הוֹגִיעַ:
שֶׁרַק הַיֶלֶד לא יִסְבֹּל.
תּוֹךְ שְׂחוֹק לִמֵּד אוֹתוֹ הַכֹּל;
דְּרִישׁוֹת נִמְנַע מַלְהַשְׁמִיעַ.
עַל שׁוֹבְבוּת קָלוֹת גִּנָה,
טִיֵל עָם גֶ'נְיָה בַּגִּנָּה.


תרגום: יואל נץ

א
דּוֹדִי מִן הַמְהַדְרִין הִנֵּהוּ:
וַיְהִי כַּחֲלוֹתוֹ לָמוּת,
אָכַף עָלַי כִּי אֲכַבְּדֵהוּ
וְאֵין כָּמוֹהוּ לְפִקְחוּת.
זֶה מַעֲשֵׂהוּ לְדֻגְמָא הוּא;
אַךְ, אֵל עֶלְיוֹן, שִׁעֲמוּם נוֹרָא הוּא
בְּלִי הֲפוּגוֹת, יוֹמָם וָלֵיל,
בִּידוּעַ־חֹלִי לְטַפַּל!
מַה מְגֻנָּה גְּנֵבַת־הַדַּעַת
לִשְׁכִיב־מְרָע הַרְגַן לֵבָב,
תַּקֵן הַכַּר לִמְרֵאשׁוֹתָיו
סַמֵּי־מַרְפֵּא הַגֵּשׁ בְּרַעַד
לְהֵאָנֹחַ – וְלַחְשׁוֹב :
תִּפַּח נָא רוּחֲךָ, סוֹף סוֹף!"

ב
כֹּה, בְּגַמֵּא סוּסֵי־הַדֹּאַר
הִרְהֵר הָעֶלֶם הַשׁוֹבָב,
בְּחֶסֶד צֵאוּס רָם־הַתֹּאַר
יוֹרֵשׁ הוֹנָם שֶׁל כָּל קְרוֹבָיו.
מְיֻדָּעִי רוּסְלַן־לוּדְמִילָה!
לְהִתְוַדַּעַ נָא הוֹאִילוּ,
בְּלִי הַקְדָּמוֹת וּבִטּוּל־זְמָן,
עִם גִּבּוֹרוֹ שֶׁלָּרוֹמָן:
אוֹנְיֶגִין, יְדִידִי מְנֹעַר,
עַל גְדוֹת נְהַר נֶוָה נוֹלָד,
שָׁם גַּם אַתָּה, קוֹרֵא נִכְבָּד,
אוּלַי הִפְלֵאתָ זִיו וָבֹהַר!
שָׁם אָז טִיַּלְתִּי גַם אֲנִי –
אַךְ אוֹי לִי מֵאַקְלִים צְפוֹנִי.

ג.
פְּקִיד־אֶמוּנִים הָיָה אָבִיהוּ
וְחַי עַל כָּסֶף הַמִּלְווֹת;
שְׁנֵי בָּלִים בְּשָׁנָה הִפְלִיא הוּא,
עֲדֵי רֻשַּׁשׁ מֵרֹב חוֹבוֹת.
שָׁפַר מְאֹד גּוֹרַל הַיֶלֶד:
תְּחִלָּה Madame בּוֹ מְטַפֶּלֶת;
Monsieur חִנְכָהוּ אַחְרֵי־כֵן.
וַיְהִי קֻנְדָּס, אַךְ מָלֵא־חֵן.
וְאֶת מֹחוֹ לִבְלִי יַגֵעַ,
Monsieur l'Abbé, עֲלוּב צָרְפַת,
לִמְּדוֹ הַכֹּל בְּאֶפֶס־יָד,
אֶת שֵׁבֶט פִּיו הָיָה מוֹנֵעַ,
בְּדַרְכֵי־נֹעַם הוֹכִיחו
וּלְגַן־הַקַּיִץ הוֹלִיכוֹ.

תרגום: א' שלונסקי

שמו של השיר הראשון בקובץ אבא מחזיק תינוק, "אַהֲבָּא", ושתי השורות הראשונות הפותחות אותו, מעידים על תכניו של הקובץ כולו: "התינוק ישן, / אביו כותב לו".

מדובר בשירי אבהות מלאי עדנה ורוך, שבהם פוגש הדובר את אבהותו, את הרגעים הזעירים שמצטברים זה לזה ויוצרים ביחד את החוויה ההורית; שירים שאנחנו רגילים לקרוא אותם כשהם מגיעים מתוך הוויה נשית ואימהית, אבל האבהות החדשה, הרגישה, המעורבת, מוכיחה לנו שגם גברים חווים במלוא העוצמה, בנפש ובגוף, את התהליך המופלא של היווצרות חיים חדשים, ושל ההתאהבות ברך הנולד, התינוק שמשנה את כל אחד מהוריו לעד.

הדני נוה כותב באופן שנוגע ללב על רגעי החרדה הבלתי נמנעים הנצמדים אל ההורות, מהרגע שהתינוק מודיע על קיומו החדש בעולם: האב "מחבר תפילה המזכירה מה קורה / למי ששוכח תפילה אחרת". כותב על נס היווצרות התודעה החדשה שבאה לעולם: "אדם שכוב על גבו / מניע את ידיו / ולא תופס שהן שלו". כותב על חוויית ההיריון מנקודת המבט של המתבונן מהצד, שאינו עומד מנגד אלא הוא שותף למעשה הבריאה: "את מתעוררת אלי כאל תינוק / בתוכך / העולם חוזר אל מים". על צמיחתו של העובר, כסדרה של ערכים במילון: "ערכים צצים בתוכו: / בעיטה: נ', דרכו של עובר / להבדיל עצמו מאמו / כשעוד אי אפשר להעלות על הדעת / הבדל."

גם המציאות החיצונית, זאת של הקיום הישראלי, כבר מתערבת בחוויה: "יום זיכרון / טקס הקראת שמות הנופלים. // מחפש שם לתינוק".

איך נתפסת הלידה מנקודת המבט של העד המעורב, אביו של היילוד? הוא פונה אל בנו ומספר לו "על טביעה של מי שלא ידע שטָבַע" ועל האֵם ש"מצילה אותך מהטביעה", וחש אתו, באחד השירים היפים בקובץ, את הטראומה של הלידה:

אַתָּה עוֹזֵב אֶת הַטוֹבָה שֶׁבָּאֲפֵלות
כְּצֵל נִתָּק מְצֵּל.
צִירֵי הַלֵּדָה טֶרֶם נִרְגְעוּ בְּךְ.
אַתָּה קְפִיץ
שָׁלֹא יִתְכַּוֵּץ עוֹד
אֶל צוּרָתוֹ הָרִאשׁוֹנִית
וּלְפִי שָׁעָה,
עוֹד רוֹעֵד בְּשֶׁל כָּךְ.

האב שזה עתה נוצר מביט בבנו ומספר לו: "למדת לבכות בשפת אמך", והנה התינוק כבר כאן, עם הוריו, חולק אתם את חייו, "משתחל אל מקומך / ברווח שבין זיק ברק / לרעם",  ורואה כיצד חלים על התינוק "מהרגע הראשון" "חוקי המקום".

ומכאן מלקט הדובר את רגעי הקסם של ההורות: "אתה רדום על כתף, / כובד משקלך כעומק שנתך"; הוא מחזיק את הפעוט ומתאר את הסימביוזה ההורית: חש "בטוח שהוא נגמר במקום שבו הוא מתחיל / כאילו יש קו מפריד / בין ציפת-פרי לקליפה".

אנחנו מלווים את האב בעשייה הנלווית לגידולו של תינוק. למשל, "מי קופץ באמצע הלילה // אבא מרדים תינוק / קלים כרוח הם קופצים בַּמקום / על כדור התעמלות / מעל כדור העולם", והנה, גם רגע קטן ופרטי מצטרף אל תחושה רחבה, קוסמית: הכדור הקטן אינו מנותק מכדור הארץ, ו"כשהם נוחתים / האדמה דרוכה לקראתם". אנחנו פוסעים עם שניהם "בשדרת הפיקוס" שם "פנס רחוב מוסט בדרכו אל העין", מנסים לעזור לו להרדים את התינוק: "להפיל עליך שינה", ואיזה תיאור שהוא גם דימוי מתוק ורך: "פרי פצוע מבשיל למתיקות טרם זמנו / ונופל מהעץ, אני מחזק אחיזתי / אתה שומט את המוצץ".

שלושת שערי הספר מחולקים בסימון גרפי שיוצר אפקט מקסים:

הראשון:

השני:

 השלישי:

הם מסמנים את שלושת השלבים: את ההיריון, הלידה, ואת קיומו של הכוכבון החדש שהגיע לעולם.

הספר כולו נוגע ללב.

− לְמַה אֲנַחְנוּ מְחַכִּים, לָמָּה נֶאֶסַפְנוּ בַּכִּכָּר?

הַבַּרְבָּרִים צְרִיכִים לָבוֹא הַיּוֹם.

− מַה פֵּשֶׁר חֹסֶר-הַמַּעַשׂ שֶׁל אֲסֵפַת-הַמְחוֹקְקִים?
לָמָּה יוֹשְׁבִים הַמְחוֹקְקִים בְּלִי לְחוֹקֵק דָּבָר?

כִּי הַבַּרְבָּרִים צְרִיכִים לָבוֹא הַיּוֹם.
מַה צֹּרֶךְ בְּחֻקֵּיהֶם שֶׁל הַמְחוֹקְקִים?
כְּשֶׁיָּבוֹאוּ הַבַּרבָּרִים יְחוֹקְקוּ אֶת חֻקֵּיהֶם.

לָמָּה הִשְׁכִּים שַׁלִּיטֵנוּ לָקוּם עִם שַׁחַר?
לָמָּה הוּא יוֹשֵׁב בַּשַּׁעַר הַגָּדוֹל
עַל כֵּס מַלְכוּת, לְפִי כְּלָלֵי הַטֶּקֶס, כֶּתֶר עַל רֹאשׁוֹ?

כִּי הַבַּרְבָּרִים צְרִיכִים לָבוֹא הַיּוֹם
וְהַשַּׁלִּיט מְחַכֶּה לְקַבֵּל פְּנֵי מַנְהִיגָם.
הִתְקִין אֲפִלּוּ מְגִלַּת קְלָף לָתֵּת לוֹ
מַעֲנִיק לוֹ תְּאָרִים וְשֵׁמוֹת רַבִּים.

− לָמָּה שְׁנֵי הַפְּקִידִים הָעֶלְיוֹנִים וְהַפְּרֶטוֹרִים יָצְאוּ
בְּכָתֳנוֹתֵיהֶם הַמְרֻקָּמוֹת, הָאֲדֻמּוֹת?
לָמָּה עָנְדוּ אֶצְעָדוֹת עִם אַבְנֵי-אֲכָטִיס רַבּוֹת
וְלָמָּה לָהֶם הַטַּבָּעוֹת עִם הָאִיזְמָרַגְדִים הַבּוֹהֲקִים?
לָמָּה בִּידֵיהֶם מַקְלוֹת כֹּה הֲדוּרִים
גֻּלּוֹתֵיהָם מְגֻלָּפוֹת בְּכֶסֶף וּבְזָהָב?

כִּי הַבַּרְבָּרִים צְרִיכִים לָבוֹא הַיּוֹם
וּדְבָרִים כָּאֵלֶּה עוֹשִׂים רשֶׁם עַל הַבַּרְבָּרִים.

− לָמָּה הַנּוֹאֲמִים הַמְצֻיָּנִים שֶׁלָּנוּ אֵינָם עוֹלִים
לָשֵׂאת דְּבָרִים מֵעַל בָּמוֹת כְּמִנְהָגָם מֵאָז?

כִּי הַבַּרְבָּרִים צְרִיכִים לָבוֹא הַיּוֹם
וּנְאוּמִים נָאִים מְשַׁעְמְמִים אֶת הַבַּרְבָּרִים.

אֲבָל לָמָּה מִתעוֹרֶרֶת לְפֶתַע בֶּהָלָה
וְקָמָה מְהוּמָה (כָּל הַפָּנִים הִרְצִינוּ)
לָמָּה מִתְרוֹקְנִים פִּתְאוֹם רְחוֹבוֹתֵינוּ, כִּכְּרוֹתֵינוּ
הַכֹּל שָׁבִים לְבָתֵּיהֶם נְבוֹכִים עַד מְאֹד?

כִּי יָרַד הַלַּיְלָה ולְאֹ בָּאוּ הַבַּרְבָּרִים
וְכַמָּה אֲנָשִׁים שֶׁבָּאוּ מֵאֵזוֹר הַגְּבוּל אוֹמְרִים
שֶׁאֵין בִּכְלָל בַּרְבָּרִים בַּסְּבִיבָה.

מַה יִּהְיֶה עַכְשָׁו עָלֵינוּ בְּלִי הַבַּרְבָּרִים?
הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הָיוּ אֵיזֶה פִּתְרוֹן.

תרגום: יורם ברונובסקי

אצל בקט דידי (ולדימיר) וגוגו (אסטרגון), מחכים לגודו. גודו? מה פירוש? גוד קטן? ואולי היפוך של המילה dog  כפי שהיו מי שהציעו (אבל הרי המחזה נכתב במקור בצרפתית)? האם גודו יגיע? אולי אנחנו צריכים להתחרט ולהכות על חטא? תוהה ולדימיר. אבל על מה, שואל אותו אסטרגון, "על כך שנולדנו?" 

דידי וגוגו מנסים "להעביר את הזמן". למשל – במשחקים קרקסיים. לרגע הם נראים כמו שני מוקיונים, לרגע – כמו זוג נוודים בדמות ההלך הנצחי העצוב, שיצר צ'רלי צ'פלין.

הם מתפלספים: "אז תגיד לי. אני לא יודע. הסיכויים שקולים", אומר אסטרגון, ומוסיף, "או כמעט – " וולדימיר משיב לו: "אז? אז מה נעשה?" "בוא לא נעשה כלום," משיב לו חברו, "זה יותר בטוח." וולדימיר משיב: "בוא נחכה ונראה מה הוא אומר." "מי?" "גודו". וכך שוב ושוב, כמו בשיר מעגלי בלי קצה ובלי סוף, שכן הם התחברו  זה לזה, חוזרים דידי וגוגו אל העיקר: גודו, ששמו מתחיל בהברה של שם החיבה של אחד מהם, ומסתיים בתחילת הצליל של האחר. 

"אישית אני אפילו לא יודע אם אזהה אותו אם אראה אותו", אומר אסטרגון, בעצם, במשפט שמנוסח כתנאי בטל, באנגלית: "personally I wouldn't even know him if I saw him"', לכן: "אילו ראיתי אותו". תנאי בטל דומה למי שמפנטז על אפשרות לא קיימת. כשלימדתי אנגלית הדוגמה לתנאי בטל הייתה ציטוט מפיו של אדם שלא קנה כרטיס פיס, ובכל זאת מפנטז על מה היה עושה אילו זכה, ובעצם מדבר על אפשרות לא אפשרית.  

המונח "מחכים לגודו" נהפך למושג שמביע חוסר תוחלת: ציפייה למה שלעולם לא יתגשם. 

בספר משלי פרק י"ג פסוק י"ב " כתוב כי "תּוֹחֶלֶת מְמֻשָּׁכָה, מַחֲלָה-לֵב". למיטב הבנתי אומר הפסוק שציפייה ממושכת מדי מחליאה את האדם. מעניינת הסתירה עם עמדתו של ישעיהו ליבוביץ בעניין ביאת המשיח, שלפיה "מבחינת היהדות ההיסטורית קיימת האמונה במשיח שיבוא אבל לא במשיח שבא. מהותו של המשיח שהוא מציג דבר שהוא העתיד הנצחי." כלומר, היהדות, אליבא דלייבוביץ, דוגלת דווקא בעצם הציפייה. כמו דידי וגוגו, שמחכים לנצח לגודו. כמו גם הדוברים בשירו של קוואפיס, אשר "מחכים לברברים".

ציפייתם בשיר שלפנינו מעניקה לכאורה פשר לחייהם. בזכותה הכול נאספים בכיכר העיר. אבל כאן, בשיר של קוואפיס, הציפייה לברברים משתקת. בגללה לא מחוקקים חוקים. בגללה טובי הנואמים השתתקו. בגללה הכול עסוקים רק בעטיית מחלצות, שאמורות להרשים את הברברים, כשיבואו. ועוד יום חולף בלי תכלית, כי שוב הם לא הגיעו, אותם ברברים. 

הבחירה דווקא במילה "ברברים" היא כמובן עצם העניין. על פי מילון רב מילים: בַּרְבָּרִי הוא "כינוי לאדם פרימיטיבי וחסר תרבות המתנהג בצורה גסה, פראית ולעיתים אכזרית". מה בכלל ידוע לנו עליהם, במסגרת של השיר? רק שנאומים נאים משעממים אותם, ושפאר והדר חיצוניים מרשימים אותם מאוד. 

ומה עוד? 

שאולי בעצם אינם קיימים בכלל. 

אז אולי הברברים הם בכלל אנחנו? אלה שנאספים כדי להתפעל מגינונים חיצוניים? אלה שוויתרו על התוכן, לטובת מראית עין? אלה שמעדיפים להעביר את ימיהם בבטלנות ובחוסר מעש, שמוותרים למחוקקים, שאינם ממלאים את תפקידם?

בלילה תיפול עלינו שוב המבוכה. נגלה שעוד יום עבר בלי תכלית. אנחנו לא מחכים למשיח. אנחנו מחכים לברברים, ואפילו הם לא יביאו לעולם. 

גְּבִרְתִּי יְרֻקַּת־הָעֵינָיִם.
אֲפוֹרַת הַגּוֹרָל (וְכַלְבֵּךְ מִן הַצַּד).
אַתְּ, גְּבִרְתִּי, וְכַלְבֵּךְ – הַשְׁנַיִם,
שֶׁגּוֹרַלְכֶם אֶחָד.

אֶת יְהָבֵךְ, הַגְּבֶרֶת, תַּשְׁלִיכִי
עַל שֶׁכֶם מְאַהֵבֵךְ־לְשָׁעָה.
וְאִם לא יָבוֹא, אֶת קוֹלֵךְ אָז תַּנְמִיכִי
בְּשִׁיחָתֵךְ עַם לִבֵּךְ שֶׁטָּעָה.

תַּנְמִיכִי קוֹלֵךְ, שֶׁיִשְׁמַע רַק הַלַּיִל,
לא אֹזֶן אָדָם. וְתֹאמְרִי אָז: מַה טּוֹב
שֶׁיֵשׁ בָּעוֹלָם גַּם בְּדִידוּת שֶׁל שְׁנַיִם
וּלְכָל הַדְּבָרִים יֵשׁ סוֹף.

מַה טוֹב כִּי רֵעִי הַקָּטָן, זֶה הַכֶּלֶב,
רַק לִי מְצַיֵּת הוּא. אַבִּיר נֶאֱמָן! – –
– – לוּלֵא זֶה רֵעֵךּ הַקָּטָן, זֶה הַכֶּלֶב,
וַדַּאי שֶׁהָיִית אִלֶּמֶת מִזְמָן.

אִם אָדָם נוֹפֵל מִמָּטוֹס בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה
רַק אֱלֹהִים לְבַדּוֹ יָכוֹל לְהָרִים אוֹתוֹ.
אֱלֹהִים מוֹפִיעַ אֶצְלוֹ בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה
וְנוֹגֵעַ בָּאִישׁ וּמֵפִיג אֶת יִסּוּרָיו.
אֱלֹהִים אֵינוֹ מוֹחֶה אֶת דָּמוֹ
כִּי הַדָּם אֵינוֹ הַנֶּפֶשׁ,
אֱלֹהִים אֵינוֹ מְפַנֵּק אֶת אֲבָרָיו
כִּי הָאִישׁ אֵינוֹ בָּשָׂר.
אֱלֹהִים גּוֹחֵן אֵלָיו, מֵרִים אֶת רֹאשׁוֹ וּמַבִּיט בּוֹ.
בְּעֵינֵי אֱלֹהִים הָאִישׁ הוּא יֶלֶד קָטָן.
הוּא קָם בִּכְבֵדוּת עַל אַרְבַּע וְרוֹצֶה לָלֶכֶת,
וְאָז הוּא מַרְגִּישׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ כְּנָפַיִם לָעוּף.
עֲדַיִן הָאִישׁ מְבֻלְבָּל וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ
שֶׁנָּעִים יוֹתֵר לְרַחֵף מֵאֲשֶׁר לִזְחֹל.
אֱלֹהִים מְבַקֵּשׁ לְלַטֵּף אֶת רֹאשׁוֹ
אֲבָל הוּא מִתְמַהְמֵהַּ,
הוּא אֵינֶנּוּ רוֹצֶה לְהַבְהִיל אֶת הָאִישׁ
בְּאוֹתוֹת שֶׁל אַהֲבָה.
אִם אָדָם נוֹפֵל מִמָּטוֹס בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה
רַק אֱלֹהִים מַכִּיר אֶת סוֹף הַנְּפִילָה.

בְּתוֹךְ לִבִּי כְּלוּאָה צִפּוֹר עִוֶּרֶת
וְקוֹל שִׁירָהּ מָתוֹק מֵרֵיחַ וֶרֶד,
אֲבָל אַתָּה אֲשֶׁר מָאַסְתָּ בִּי
לִפְתֹּח לֹא תֹאבֶה אֶת סְגוֹר־לְבִּי.

בַּחֲלוֹמוֹת לֵילִי כִּבְמִכְמֶרֶת
נָצוֹדָה קוֹנְכִיָּה וְסוֹד דּוֹבֶרֶת,
אֲבָל אַתָּה שֶׁכֹּה יָקַרְתָּ לִי
לָדַעַת לֹא תֹאבֶה אֶת סוֹד־לֵילִי.

וּמָוֶת כִּי יָבוֹא וּבְשַׁלְהֶבֶת
שַׁלְוָה נִצְחִית אֶת יָם לֵילִי יָאִיר,
זָהִיר וְרַךְ יִסְגֹּר אֶת שְׁמוּרוֹתַי,

יַצְמִיד אֵלַי הָאֹזֶן הַקַּשֶׁבֶת
וְיַאֲזִין לַלַּחַשׁ וְלַשִּׁיר
עַד בְּיָדָיו אַפְקִיד אֶת אוֹצְרוֹתַי.

עַד רֶדֶת הָעֶרֶב, גֶּשֶׁם
הַקְשֵׁב לַנָּשִׁים בַּחַלּוֹן
עַד רֶדֶת הַחשֶׁךְ. גֶּשֶׁם, הַקְשֵׁב
לַנָּשִׁים הַצּוֹפוֹת בַּוִּילוֹן.

גַּם לָנוּ אֲדָמָה שֶׁמְּחַכָּה
לְמַשֶּׁהוּ מִלְמַעְלָה.
גַּם בָּנוּ יֵשׁ אֵימָה וּזְעָקָה
לְמַשֶּׁהוּ פּוֹרֵחַ… וְכֵן הָלְאָה…

גַּם בְּתוֹכֵנוּ מְחַכָּה, שׁוֹתֶקֶת
חֶלְקַת אֶרֶץ קְטַנָּה, חֲרֵבָה.
וְהַגֶּשֶׁם שֶׁלָּנוּ אֵחֵר לָרֶדֶת.
הַגֶּשֶׁם שֶׁלָּנוּ
טֶרֶם בָּא.

עַד סוֹף הַשָּׁבוּעַ, גֶּשֶׁם
הַקְשֵׁב לַנָּשִׁים בַּחַלּוֹן
עַד קֵץ הַשְּׁבוּעַיִם. גֶּשֶׁם, הַקְשֵׁב
לַנָּשִׁים הָעוֹמְדוֹת וּמְחַכּוֹת.

גַּם לָנוּ בֶּחָצֵר גִּנָּה קְטַנָּה
רֵיקָה מִזֹּהַר דֶּשֶׁא.
גַּם אָנוּ מְצַפּוֹת עַד אֵין בִּינָה
לְמַשֶּׁהוּ בָּרוּךְ כְּמוֹ הַגֶּשֶׁם.

גַּם בְּתוֹכֵנוּ מְחַכָּה, שׁוֹתֶקֶת…

אַךְ הַגֶּשֶׁם שֶׁלָּנוּ יָבוֹא
עֲנָנִים כְּבָר זָעִים בַּמֶּרְחָק.
הַגֶּשֶׁם שֶׁלָּנוּ קָרֵב, קָרֵב
בְּצַעֲדֵי עֲנָק.

הַקְשֵׁב לַנָּשִׁים בַּחַלּוֹן
גֶּשֶׁם אַדִּיר וְנוֹהֵר.
הַקְשֵׁב, אֵיךְ קוֹרְאוֹת הֵן בָּזוֹ אַחַר זוֹ —

הוּא חוֹזֵר
הוּא חוֹזֵר
הוּא חוֹזֵר.

אֵלֶּה אֵינָם קְמָטִים,
אֶלָּא סִדְקֵי מַסֵּכָה.

פָּנֶיךָ הֵם פְּנֵי
הַהוֹרִים שֶׁלְּךָ.

אֲנִי קוֹבֵר יַלְדוּת,
תּוֹפֵר סוֹדוֹת לְתוֹכִי.

לִפְנֵי שֶׁנַּפְשִׁי לִגְזָרִים תִּקָּרַע
נוֹתָר לִי לִהְיוֹת הַיֶּלֶד הָרַע.

רשומון מרוקאי מוגדר על הכריכה "פואמה", ובעצם מדובר ברצף של שירים שאינם אלא אוטוביוגרפיה משפחתית חשאית, עתירת סודות ורמזים שלא קשה, ומתגמל מאוד, לפענח אותם.

השירים, שהם לכאורה בתים בתוך פואמה ארוכה, יכולים בהחלט לעמוד גם בפני עצמם. הם מצטרפים זה לזה ויוצרים אפקט שהולך ומתעצם. את כל אחד מהם מקדימים שני מִסְפָּרִים. עד מהרה מתבררת משמעותם: בפונט קטן מצוינת השנה שבה מתרחש השיר, ובפונט גדול – התייחסותה של אותה שנה אל גילו של המשורר.

השיר הראשון מתוארך לשנת 2019, וכשנכתב היה המשורר בן 46. מיד אחריו אנחנו צוללים אל העבר הרחוק, שנת 200, כלומר: 1773 שנה לפני שנולד. כהן מתאחד בשיר עם אחד מאבותיו הקדמוניים, לוחש לו בערבית מרוקאית, מבקש ממנו להבליג, לא לשים לב אליו: "מָה תְּעְבּיהָאשׁ פּיהּ"  (לאורך הפואמה כולה המילים במרוקאית מודגשות ומפורשות בשולי הדף, שם הן מתורגמות לעברית). 

איך רואה המשורר בעיני רוחו את אותו אב קדמון? הוא מצווה לשתוק. לא להתערב, להחריש את לבו, לקפל את מבטו, לעסוק בשלו, להשפיל את פניו "כְּכֶלֶב אִלֵּם". מעניין להשוות את השיר הזה עם אחד האחרונים בקובץ, כשהמשורר בן 45, ובו הוא פונה אל כלבו המפייס, שמזכיר לו לנשום, ב"מֶחֱוָה קְטַנָּה" אשר מצילה את חייו, כך הוא כותב. דרך ארוכה עברו הצאצאים של אותו אב קדמון עד שאחד מהם הגיע בשנת 2019 אל קרבה ופיוס כאלה עם כלב, שבתחילת דרכם המתועדת בשירים נראה מושפל ואילם. 

אריק כהן חושף בפנינו בעדינות ובתחכום את קורותיהם של כמה מבני משפחתו שקדמו לו בעבר הקרוב יותר: 1943, 1947 – הוא מספר על הסבתא שלו, רבקה אלקבץ, שהתאבדותה ב-1969 הייתה ל"חִשּׁוּב מַסְלוּל / מֵחָדָש לְאַרְבָּעָה דּוֹרוֹת", ועל מה שקדם להתאבדות: איך "הִיא כְּאִילוּ רָקְדָה, / אֲבָל בְּעֶצֶם הִתְפַּתְּלָה" בחתונתה, שנערכה כשהייתה עדיין ילדה. במילים מעטות וחדות הוא מצליח לתעד את הזוועה שבחתונה כזאת, שבה בוחרים לילדה "חָתָן רִאשׁוֹן" ל"נִצָּנֵי עוֹנָתָהּ". מדוע, שומעים אותו אומר מעבר למילים, קורים דברים כאלה איומים? איך ייתכן שאמהות משקרות כך, האומנם "כְּדֵי לְהָגֵן"?

הנה אנחנו רואים את סבתו מגיעה לישראל עם חמישה ילדים. מלווים את חייה, במילים ספורות שֶׁמְּחַיּוֹת את האישה המיוסרת ההיא, אישה ש"כְּאֵב מְפַלֵּחַ אֶת רַקּוֹתֶיהָ", ובהמשך גם את יום גסיסתה ומותה, לעיני ילדתה.  

איזו הקדמה קשה לחייו שלו, ללידתו! 

ועכשיו הוא מקרב אותנו, כדי שנאזין ביחד אתו לרכילויותיהן של מכרות או שכנות, שמספרות זו לזו במרוקאית על המוות, על ההתנהגות של בני המשפחה: "הָאֲחָיוֹת לֹא בָּכוּ מַסְפִּיק בַּהַלְוָיָה".

ומה יספר לנו על חייו? על זיכרונותיו הראשונים? הוא לא חדל להפתיע. הנה הוא מקשיב להוריו שמשוחחים בשפת סתרים, והוא מבין "רַק עַל מִי מְדַבְּרִים", הנה הוא ילד "בן 5.5", שילדה בגן שואלת אותו אם הוא רוצה להתחתן. הוא מספר לנו, ומשהו כאן מוסתר ואָיום, על שריקה מפחידה של מישהו ששמו רביבו, אולי עוד נבין מדוע, שריקה שעוטפת אותו בתכריכים. כאן הוא משרטט בקווים דקיקים ומדויקים דיוקן קטן של אביו, ושם הוא מתאר בחשאי את גיל ההתבגרות, והכול בשפת סתרים, אבל הסודות נגלים לעינינו, כי הסמוי מהעין זוכה כאן למילים שלוכדות אותו. הוא יודע: "תְּמוּנוֹת מִשְׁפַּחְתִּיּוֹת לוֹכְדוֹת רַק אֹשֶׁר" שאיננו אלא מראית עין, כי מי שמצווה לחייך מול המצלמה נאלץ להפסיק לנשום.

מעניינת בחירת שמו של הקובץ. רשומון הוא, כזכור, שם ספרו של סופר יפני, אקוטגווה רינוסקה, שנהפך למושג:  נקודות מבט שונות וסותרות על אודות מאורע אחד. אבל בשירים שלפנינו נקודת המבט הסובייקטיבית היא זאת של המספר, המשורר, המתאר בעיקר את החיים שלו עצמו. ועם זאת, הוא חש כנראה שראייתו מפוצלת, ושהוא מסוגל להבין את הדמויות והמצבים שהוא מתאר מתוך זוויות שונות ואפילו סותרות.

השירים יפים מאוד כי המשורר קשוב לא רק למשמעויות, אלא גם לצליליהן של המילים. הנה שתי דוגמאות:

"כַּלָּתִי לֹא יָדְעָה / שֶׁבַּמָּקוֹם הַזֶּה כָּלִיתִי. / כָּאן הֶחָלַפְתִּי נֶשֶׁל יַלְדוּת / בְּקַשְׂקֶשִׁי בַּרְזֶל."

"בְּרֶגַע פְּרָטִי? / הוּא לֹא פֹּה, / לא אִתִּי. / הוּא מַסְרִיט, מְשַׁדֵּר. / בִּי /  הוּא סוֹחֵר. / וַאֲנִי, / מְחֹרָר נְשָׁמָה, / חוֹשֵׂף מַצְלַמָה."

נהדר!

מעניין לציין כי הספר ראה אור בשנה שעברה (2020), בהוצאה עצמית בשם "הוצאת אני". בעותק שבידי כתוב שזאת מהדורתו השנייה. 

ערך את הספר: דורי מנור

קֶסֶם עַל יָם כִּנֶּרֶת,
בִּשְׁמֵי הַתְּכֵלֶת יָרֵחַ שָׁט.
עַל גַּלֵּי כֶּסֶף יָדִי חוֹתֶרֶת;
גַּל אֶל גַּל, יָד אֶל יָד
יִלְחַשׁ כָּל רָז.

יָפָה אַתְּ בַּלֵּיל, כִּנֶּרֶת
הַלֵּב יִלְחַשׁ לָךְ, אֲהוּבָה.
אֲנִי שֶׁלָּךְ וְאַתְּ שֶׁלִּי,
כִּנֶּרֶת אַתְּ, כִּנֶּרֶת אַתְּ
אֲהוּבָתִי.

על פי אתר זמרשת מילות שיר "קסם על ים כנרת" נכתבו ב1942-1943, על פי לחן מ-1923.

בביצוע המפעים, מ-1993, ענבל פרלמוטר ולהקת המכשפות מעניקות לשיר נופך לא צפוי, סוער ורווי תשוקה, שונה מאוד מאופיו המקורי.

הכנרת שעליה הן שרות איננה עוד מקום גיאוגרפי, לא עוד ימה תכולה וקסומה.

המילים "יפה את", "אהובתי", "ידי חותרת", "אני שלך ואת שלי" משנות לגמרי את משמעותן והשיר נטען בארוטיקה, בביצוע יוצא דופן, מפתיע ומרגש.

זְאֵב, זִיו, זַהֲרוּר, זִינְזָנָה, זִיל הַזּוֹֹל, זוּלָה, זוֹנוֹת, זָהָב, מִלִים בְּזַי"ן.
אָבִיב, אַבָּא, אָרוּר, אֱלֹהִים, אֲבִיוֹנָה, אַהֲבָה, אַנָּס, אֶבֶן, מִלִים בְּאָל"ף.
בּוּדְהָה בַּבַּיִת, מַתְחִיל לְהָבִין שֶׁזֶה שִׁיר חָדָשׁ.

דוֹגֶל בְּאֶפֶס אֲבָל לֹא שׁוֹלֵל הִתְמַקְמוּת זְמַנִית
וְיֵשׁ לוֹ אֲבִיזָרִים: פֶלִים נָאִים, תְּמוּנוֹת דְּיוֹקָן וְנוֹף,
גַּם תַּבְלִינִים מְיֻחָדִים, מָנוֹף לְפַסְט גוּרְמָה, אֶת הַשְׁאָר אֶפְשָׁר
לְהַשׂיג בְּכָל שׁוּק, בְּכָל מָקוֹם.

בֵּינְתַיִם, מִבְּלִי מֵשִׂים, מַתְחִילִים לִצְמֹחַ מִתַּחְתָּיו יְסוֹדוֹת,
צְפִיפוּת הָעֶצֶם גְּדֵלָה וּמַתְחִילִים לְהִסְתַּכֵּן אֲפִלוּ שָׁרָשִׁים.
עַבִיט שׁוֹפְכִין עַתִּיק מִפּוֹרְצֶלָן מְעֻטָּר פְּרָחִים עַל הַמִּזְנוֹן.
יְרָקוֹת, פְּקָעוֹת וַעֲשָׂבִים, בְּשׁוּל אִטִי בְּנִיחוֹחַ בֵּיתִי.
רְשִׁימַת קְנִיוֹת מְמִגְנְטֶת לַמְקָרֵר, בְּדִיקַת רוֹפֵא נְעוּצָה בַּשַׁעַם.
וִיטָמִינִים עַל מַדָּף בָּאַמְבָּט אֶפְשָׁר לָבוֹא לָגוּר. הוּא כְּבָר לֹא שָׁם, אָרַז
תַּרְמִיל צַד קָטָן, נִפְרַד מֵהַגְנָּה, מֵעֲצִירוּת. זְאֵב דּוֹגֶל בְּצְעִירוּת.

האירוע היה חד פעמי, נדיר ויוצא דופן. אירוע שהוצף באור וביופי, ערב הכרחי ומוצדק מאין כמוהו.

הוא התרחש במוצאי השבת האחרונה. במרכזו עמדה אישה, שושי שמיר, שמלאו לה ממש באותו יום שבעים. אישה למודת סבל שידעה בחייה לא מעט כאב, אובדן ושכול, אבל ידעה כל השנים לשמור על נדיבות של הלב ועל היכולת למצוא בכל מקום פשר ויופי.

חברותיה החליטו לעשות מעשה, ובלי לשתף אותה ליקטו כמה משיריה הרבים. המשוררת והעורכת חגית חוף, ביחד עם המשוררת והעורכת דיתי רונן, ערכו אותם, ומצאו לקובץ בית ראוי בהוצאת כרמל, שם שמחו להוציאו לאור, וערכו לכבודה מסיבת הפתעה, לכאורה – לכבוד יום ההולדת, אבל בשיאה של המסיבה הגישו לשושי את ערימת הספרים שלה, עטופים באריזת מתנה.

ההתרגשות, לא רק של שושי, של כל הנוכחות והנוכחים, הייתה רבה. 

בעבר העליתי כאן כמה משיריה של שושי: את "אלגיות לאהבה" (אחת מהן נבחרה, ובצדק רב, להופיע על כריכתו של הספר החדש), את "בין זהב לזהב", את "ביום שבו הלך המצורע", את "מעשה מלכה" – כולם אוצרות של יופי וחוכמה. 

שמו של הספר "עננים מוכי זוהר" מיטיב לבטא את דמותה של שושי, כמשוררת וכאדם: כן, יש עננים, והם מוכים, אבל במה? לא בקדרות, לא בייאוש, אלא בזוהר הבוקע מהם, ומאיר על סביבתם.

יופיים של השירים במוזיקליות שבהם: 

הֵדים וּצְלָלִים לֹא יְכוֹלִים לָגַעַת בָּעוֹר.
מִבַּעַד לָגוּף הֵם חוֹלְפִים מוֹתִירִים קֹר.
לא הֵם יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת גַעֲגוּעַ הָאוֹר.

בכל מקום שיש בו עצב, פודים אותו היופי והלהטוטים הלשוניים הווירטואוזיים: 

בִּישׁ גַדָא יִשׁ רַק בָּאַגָּדָה.
אָרִיאַדְנָה וְהַחוּט מוֹבִילִים לַגָּדָה.

כל שיר מכיל הפתעות ססגוניות, "מַמְתַּקֵּי עֲשִׁירִים", ובכולם מתעוררת התחושה ששום דבר לא קושר ולא כובל את המשוררת. היא מעזה להיסחף ולהמריא, לתת למילים לקחת אותה, ועם זאת היא שולטת בהן, בצליליהן, במשמעויותיהן.

הכול יכול להופיע בשירים: "עָבִיט שׁוֹפְכִין" ו"עֲצִירוּת", לצד "תַּבְלִינִים מְיֻחָדִים" וּ"תְמוּנוֹת דְּיוקָן" ונוף, "אֲדָווֹת" ו"תַּלְתַּלֵּי כֶּסֶף", ו"שִׂמְלָה סְגֻלָּה מִקְּטִיפָה אֲמִתִּית".

היא מתריסה: "מה תעשו לי?", מתרפקת: "אֲנִי רוֹאָה בַּמַּרְאָה / אֶת סָבְתָא שֶׁל אִמָּא שֶָלִּי", מתארת: "הַיוֹם לא נִגְמַר, עוֹד הַכְּבָסִים מַכְתִּיבִים / סֵדֶר וּמִשְׁמַעַת, לְמַעֵט חֲריגוֹת, אַחַת לָאֹרֶךְ, אַחַת / לָרֹחַב, וְתַפְקִידָן לְהַרְגִישׁ אֶת הַקוֹאוֹרְדִינָטוֹת שֶׁל / סֵדֶר הַמָקוֹם. סֵדֶר הַקֵיָם. סֵדֶר הַיְשׁ, הַחַי, הָלֹא תִּאַטְרוֹן / וְלֹא מַחֲזֶה, אֶלָּא הַזֶהוּ הַזֶה שֶׁל אֱמֶת הַמַּעֲשֶׂה, /  לוּחַ הַבְּרִית וְהַכֶּפֶל שֶׁל הַיוֹם־יוֹם. כִּי הֲרֵי עֲגֶ'מִי, הֲרֵי / יָפוֹ הַלֹּא עַתִּיקָה, הֲרֵי חֲנוּת לֹא גָלֶרְיָה לְאָמָנוּת. // הַכַּרְכֻּבִּים בְּסִלְסוּלֵי חֶמְדָּתָם בְּערֶף הַיָּם", מספרת: "לִבִּי לֹא פָּנוּי", "אֲנִי לֹא רוֹאָה" (וכמה שהיא כן רואה!) אוהבת, נזכרת, יודעת.

באחד משיריה מופיעות השורות: 

אִם חַיִּינוּ יִסְתַּכְּמוּ בְּיוֹם אֶחָד 
יָפְיָם יַמְשִׁיךְ לִחְיוֹת, יִחְיֶה לָעַד,
יְהַדְהֵד אֵין־סוֹף.

הספר שלפנינו מבטיח שלא רק שושי וחברותיה וחבריה יכירו את היופי. הוא עכשיו נחלת הכלל, לכוד בין דפי ספרה. 

נר נשמה
נָא לָשֶׁבֶת. הַנֵּרוֹת דּוֹלְקִים.
רַק מַבָּטִים עוֹד מִסְתַּתְּרִים מֵאֲחוֹרֵי הַלֶהָבָה.
נָא לָשֶׁבֶת. הַכְּסְאוֹת עֲנָקִיים.
שְׁמוּשִׁיִים בִּמְיֻחָד לְבַעֲלֵי תְּשׁוּבָה.
מָה עוֹד נֹאמַר, אֲנַחְנוּ נְקִיִּים.
הַכֹּל נִלְחַשׁ זֶה כְּבָר בְּשֵׁם הָאַהֲבָה.

קישור ישיר לקניית הספר

וּמִיהוּ הַתִּינוֹקוֹן הַזֶּה שֶׁבַּמָּתְנִיָּה?
זֶהוּ אַדּוֹלְפִיק הַקָּטָן, בְּנָהּ שֶׁל מִשְׁפַּחַת הִיטְלֶר!
אוּלַי יִהְיֶה דּוֹקְטוֹר לְמִשְׁפָּטִים כְּשֶׁיִּגְדַּל?
אוֹ טֶנוֹר בָּאוֹפֶּרָה שֶׁל וִינָה?
שֶׁל מִי הַיָּד הַקְּטַנְטַנָּה הַזֹּאת, שֶׁל מִי הָאֹזֶן, הָעַיִן, הָאַף הַזְּעִירִים?
שֶׁל מִי הַבֶּטֶן הַקְּטַנְטַנָּה הַמְּלֵאָה חָלָב, עֲדַיִן לֹא יָדוּעַ:
שֶׁל דַּפָּס, רוֹפֵא, סוֹחֵר, כֹּמֶר?
לְאָן יַגִּיעוּ הָרַגְלַיִם הַקְּטַנְטַנּוֹת, הַמַּצְחִיקוֹת הַלָּלוּ, לְאָן?
לַגַּנּוֹן, לְבֵית־הַסֵּפֶר, לַמִּשְׂרָד, לַחֲתֻנָּה
אוּלַי עִם בִּתּוֹ שֶׁל רֹאשׁ הָעִיר?
עוֹלָל, מַלְאָכוֹן, פְּתִיתוֹן, קֶרֶן אוֹר,
כְּשֶׁבָּא לָעוֹלָם אֶשְׁתָּקַד,
לֹא חָסְרוּ אוֹתוֹת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ:
שֶׁמֶשׁ אֲבִיבִית, צִמְחֵי גֵּרַנְיוּם בַּחַלּוֹנוֹת,
בֶּחָצֵר מוּזִיקָה שֶׁל תֵּבַת נְגִינָה,
נִבּוּי מֻצְלָח בַּעֲטִיפַת נְיָר וְרֻדָּה,
מַמָּשׁ לִפְנֵי הַלֵּדָה חֲלוֹמָהּ הַנְּבוּאִי שֶׁל הָאֵם:
לִרְאוֹת בַּחֲלוֹם יוֹנָה — בְּשׂוֹרָה מְשַׂמַּחַת,
לִלְכֹּד אוֹתָהּ — יַגִּיעַ אוֹרֵחַ מְיֻחָל זֶה מִכְּבָר.

טוּק טוּק, מִי שָׁם, זֶה לִבּוֹ שֶׁל אַדּוֹלְפִיק פּוֹעֵם.
מוֹצֵץ, חִתּוּל, סִנָּרוֹן, רַעֲשָׁן,
הַבַּחוּרוֹן בָּרִיא, תּוֹדָה לָאֵל,
דּוֹמֶה לְהוֹרָיו, לַחֲתַלְתּוּל שֶׁבַּסַּל,
לַיְלָדִים מִכָּל הָאַלְבּוֹמִים הַמִּשְׁפַּחְתִּיִּים הָאֲחֵרִים.
נוּ, הֲרֵי לֹא נַתְחִיל לִבְכּוֹת עַכְשָׁו,
אָדוֹן צַלָּם יַעֲשֶׂה קְלִיק מִתַּחַת לַשַּׁרְווּל הַשָּׁחֹר.
פוֹטוֹ־קְלִינְגֶּר, גְּרַבֶּנְשְׁטְרָסֶה בְּרַאוּנַאוּ,
וּבְּרַאוּנַאוּ הִיא עֲיָרָה קְטַנָּה אַךְ מְכֻבֶּדֶת,
חֲבָרוֹת סוֹלִידִיּוֹת, שְׁכֵנִים טוֹבִים וִישָׁרִים,
נִיחוֹחַ עוּגַת שְׁמָרִים וְסַבּוֹן אַפְרוּרִי.
יִבְבַת הַכְּלָבִים וּפַעֲמֵי הַגּוֹרָל אֵינָם נִשְׁמָעִים.
הַמּוֹרֶה לְהִיסְטוֹרְיָה מְרוֹפֵף אֶת צַוְּארוֹנוֹ
וּמְפַהֵק מֵעַל לַמַּחְבָּרוֹת.

תרגם מפולנית: רפי וייכרט

בָּלָה וּמֻפְקֶרֶת, כַּשֶׁמֶשׁ הַזֹּאת,
מִי, מִי הִמְצִיאֵךְ לְחָרְכֵנִי בְּחֶנֶק?…
אָרוּר, שֶׁהִסְגִּיר לְאָזְנִי אֶת הַסּוֹד,
כִּי רַק בִּדְרָכַיִךְ שֶׁלָךְ אֶבָּחֵנָה!

צָרַרְתִּי בַּשֶׁלֶג מִזְגֵּךְ הָלוֹהֵט,
קַרְחוֹן הֶעֱלֵיתִי עַל פְּנֵי שְׂרֵפוֹתַיִךְ,
וְאַתְּ לא נִרְתַּעַת מִכֹּבֶד הַחֵטְא –
אֲנִי הַנָּמֵס בְּחִשּׁוּק זְרוֹעוֹתַיִךְ.

וּפַעַם־בְּפַעַם, תְּפוּחָה כְּאֶשְׁכּוֹל,
תִּפְּלִי עַל אָבְנָיִם פְּלָאַיִךְ לָלֶדֶת.
וְאָז, בִּבְלִי־דָעַת, רוֹעֵם בִּי הַקּוֹל :
בָּלָה וּמֻפְקֶרֶת, וּבְכָל זֹאת – מוֹלֶדֶת!…

1930

יֵשׁ כּוֹכָבִים שֶׁאוֹרָם מַגִיעַ אַרְצָה,
רַק כַּאֲשֶׁר הֶם עַצְמָם אָבְדוּ וְאֵינָם.
יש אֲנָשִׁים שֶׁזִיו זִכְרָם מֵאִיר
כַּאֲשֶׁר הֵם עַצְמָם אֵינָם עוֹד בְּתוֹכֵנוּ.
אוֹרוֹת אֵלֶה הַמַּבְהִיקִים בְּחֶשְׁכַת הַלַיִל –
הֵם הֵם שֶׁמַּרְאִים לָאָדָם אֶת הַדֶּרֶךְ.

קישור מקוון לדף בכתב העת "מאזניים"

לֹא טוֹב שֶׁתִּהְיֶה הָאַהֲבָה
גְדוֹלָה מֵהַחַיִים
עֲדִיפָה אַהֲבָה בְּגדֶל הַחַיִים
שֶׁכְּשֶׁיִתְנַשְׁקוּ הָאַהֲבָה וְהַחַיִים
אַף אֶחָד מֵהֶם לֹא יִצְטָרֵךְ לְהִתְכּוֹפֵף מְאֹד,
עֲדִיפָה אַהֲבָה גְמִישָׁה,
שֶׁמִּתְנַשֶׁמֶת, מִתְרַחֶבֶת, מִתְכַּוֶצֶת
עִם הַחַיִּים,
אַהֲבָה שֶׁיּוֹדַעַת לְהִכָּנֵס דֶרֶךְ סֶדֶק
כְּשֶׁהַדֶּלֶת סְגוּרָה, אוֹ לִרְבּץ עַל הַמִּפְתָּן בְּשֶׁקֶט
בִּידִיעָה שֶׁהַדֶּלֶת אָכֵן תִּפָּתַח.
אַהֲבָה שֶׁמַיִם רַבִּים לֹא יְכַבּוּ
כִּי הִיא עַצְמָהּ מַיִם
מַיִם חַיִּים.

הַקַּיִץ גֹּוֵעַ מִתּוֹךְ זָהָב וָכֶתֶם
וּמִתּוֹךְ הָאַרְגָּמָן
שֶׁל־שַׁלֶכֶת הַגַּנִּים וְשֶׁל־עָבֵי עַרְבַָיִם
הַמִּתְבּוֹסְסוֹת בְּדָמָן.

וּמִתְרוֹקֵן הַפַּרְדֵס. רַק טַיָּלִים יְחִידִים
וְטַיָּלוֹת יְחִידוֹת
יִשְׂאוּ עֵינָם הַבּוֹהָה אַחֲרֵי מְעוּף הָאַחֲרוֹנָה
בְּשַיָּרוֹת הַחֲסִידות.

וּמִתְיַתֵּם הַלֵּב. עוֹד מְעַט וְיוֹם סַגְרִיר
עַל־הַחַלּוֹן יִתְדַפֵּק בִּדְמָמָה:
"בְּדַקְתָּם נַעֲלֵיכֶם? טְלֶאתָם אַדַּרְתְּכֶם?
צְאוּ הָכִינוּ תַּפּוּחִי אָדָמָה".

תרס"ה

רוּחַ סְתָו אֶל הַחַלּוֹן הֵבִיאָה חֶזְיוֹנוֹת
שֶׁל יָמִים קָרִים וְשֶׁל שֶׁלֶּכֶת,
וּבַבַּיִת שׁוּב הָאַף דָּבֵק לַזְּגוּגִיּוֹת,
וְחֶשְׁוָן דּוֹחֵק חֻמּוֹ שֶׁל קַיִץ.

וּכְעָלֶה נִדָּף בָּרוּחַ
כָּךְ דּוֹאוֹת הַמַּחְשָׁבוֹת
אֶל שֶׁמֶשׁ בְּחֻפְשָׁה
וְעַל יָרֵחַ שֶׁכָּבֶה בַּחֹרֶף,
וְאִילָן קָטָן שָׁכוּחַ
מִשְׁתּוֹפֵף בְּצֵל אָבִיב
וְרוּחַ יְגֵעָה נוֹשֵׂאת מַשָּׂא
לַעֲיֵפָה עַד הָאָבִיב.

רוּחַ סְתָו הַדְּרָכִים הֵבִיאָה הַבְטָחוֹת
שֶׁל יָמִים טוֹבִים עוֹמְדִים בַּפֶּתַח,
וְיוֹנָה תְּמִימָה נוֹשֵׂאת עָנָף לְמַזָּל טוֹב
וּשְׁלֵמִים שְׁלֵוִים פְּנֵי הַשָּׁמַיִם.

וְעוֹבֶרֶת לָהּ חוֹלֶפֶת עוֹד עוֹנָה וְעוֹד תְּקוּפָה
וְהָעוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ נוֹהֵג וּמִשְׁתַּנֶּה בְּתוֹךְ שָׁבוּעַ
וַאֲנִי עוֹמֵד תָּמֵהַּ, מִתְקַשֶּׁה קְצָת לְהָבִין,
אֲבָל אַף פַּעַם לֹא אֵדַע, לֹא אֵדַע.

רוּחַ סְתָו הִבְהִירָה מַחְשָׁבוֹת וְזֶה לֹא דַּי לָהּ
רוּחַ סְתָו עָשְׂתָה שֵׁרוּת יָפֶה…

ספר דפדוף, מהדורה אנגלית-עברית

יש ללחוץ על התמונה ולחכות כמה שניות

ערכה: אנה הרמן