אחרי הספר L'Événement של זוכת פרס נובל לספרות השנה (2022), קראתי, כמובטח, ספר נוסף שלה. משמעות שמו בצרפתית היא בפשטות – "אישה". באנגלית הוא תורגם כ"סיפורה של אישה".

הספר לא תורגם לעברית, ומאחר שלצערי אני לא קוראת צרפתית, נאלצתי לקרוא את הגרסה האנגלית.

ובכן כך: קודם כול, כמו האירוע, גם הספר שלפנינו קריא מאוד. (וכנראה כמו כל ספריה של ארנו, אמשיך לבדוק…). גם כאן מדובר בממואר.

ב־Femme כתבה ארנו על מות אמה, ובעצם – תיעדה את חייה, מתחילתם ועד סופם. את הממואר התחילה לכתוב ימים אחדים אחרי שאמה הלכה לעולמה, וכתבה אותו במשך כעשרה חודשים. מה שמעניין, לא פחות מהנושא העיקרי עצמו, זה שלאורך הכתיבה ארנו מתייחסת אל עצמה ואל הכתיבה, במהלך ארס־פואטי. היא מעוררת כל הזמן את התחושה שהיא מודעת לעצמה, מודעת לכך שהיא מתעדת, מודעת למשמעות של התיעוד, איך הוא משרת אותה, מה הוא עושה לה תוך כדי. מתעוררת אם כן תחושה של שיחה מתמשכת שהולכת ומתפתחת לנגד עינינו, לא של "מוצר" מוגמר שאנחנו קוראים אחרי שהסופרת ליטשה אותו, אחרי שמחקה חלקים, התלבטה, שינתה… יש להניח שארנו ערכה את כתב היד, אבל התוצאה המתקבלת היא של כתיבה כמעט יומנית, שכוללת, כאמור, הרבה רפלקציה על המעשה עצמו.

"אני מרגישה בכוחם המנחם של משפטים פשוטים, או קלישאות", היא מציינת מיד אחרי שהיא כותבת שהיא חשה "מין ריקנות כזאת: זה האביב הראשון שהיא כבר לא תראה," ואז כמו מותחת על עצמה ביקורת: איזו מחשבה בנלית. ובכל זאת משאירה על כנו את המשפט ה"קלישאתי", כי הוא בכל זאת נכון, כי הוא בכל זאת מדויק.

"אני מאמינה שאני כותבת על אימא שלי כי עכשיו תורי להביא אותה לעולם," היא כותבת בערך בתום השליש הראשון של הספר, כמו מסבירה לעצמה וגם לנו מה מניע אותה: התחושה שכתיבתה מעניקה סוג של חיים חדשים לאישה שמתה – זאת שנולדה למשפחה כפרית; שהעבודה בבית חרושת נחשבה בעיניה עלייה בדרגה; שחלמה על השיפור האולטימטיבי מבחינתה: להיות מוכרת בחנות, אבל הצליחה הרבה יותר, שכן בתבונתה העסקית השכילה לקנות חנות כזאת, ובצמוד לה – בית קפה. אמה ניהלה את השניים וגילתה יכולות מפתיעות, שעזרו לה לשגשג עד כמה שאפשר כבעלת חנות מכולת. ארנו מספרת איך אמה התמידה לקבל את פני הלקוחות במאור פנים, בתשומת לב אישית (ואז – בפרטיות של ביתה הצמוד לחנות – קרסה, נטולת כוחות בשל העמדת הפנים המאומצת, המתמשכת). אבל הישגה הנפלא ביותר היה, כך מתארת ארנו, היא עצמה. בתה. האם פטרה את הבת מכל חובות היומיום, בתנאי שתלמד, תתקדם, ותשפר את מעמדה בעולם.

כשקוראים את Femme, שהקדים את L'Événement בשלוש עשרה שנים (אני קראתי אותם בסדר הפוך), אפשר להבין יותר את מצוקתה של ארנו כשהרתה לגבר מזדמן. כשקראתי את האירוע התקשיתי להבין מדוע הרגישה בודדה כל כך. מדוע הסתירה מהוריה את היריונה (עד כדי רמייה ממש, כשהניחה בראש ערימת הבגדים המלוכלכים שהביאה אל אמה לכביסה בביקורה השבועי הקבוע, תחתונים מוכתמים בהפרשה דמית, כדי שאמה תחשוב שהיא במחזור ולא תעלה בדעתה שבתה הרתה). מדוע נאלצה לחפש פתרון, הפלה, כל כך לבד, ולא נעזרה בהוריה? אחרי Femme ברור לגמרי: ארנו לא יכלה בשום פנים ואופן לאפשר לאמה, שהקריבה למענה הכול, לדעת מה קרה לה. הייתה חייבת להסתיר ממנה את המעשה הנורא, שהעמיד בסכנה את כל המאמצים, את כל התקוות שאמה תלתה בה!

כשאמה הייתה נערה שחיה בעיירה קטנה, כותבת ארנו, "במקום שבו עניינן העיקרי של הבריות היה לדעת כמה שיותר על שכניהם, התרחש קונפליקט בלתי נמנע בין הרצון 'ליהנות מהנעורים' לחשש לאבד את המוניטין. אמי ניסתה להתאים את עצמה לדימוי הנעלה ביותר שיכול להיות לאנשים מסוגה: 'פועלת בבית חרושת, ובכל זאת – מכובדת."

כשארנו נישאה לאקדמאי, שמשפחתו באה מרקע שונה מזה של הוריה, חששה אמה שהמחותנים שלה מתנשאים מעליה. כדי "לפצות" את בתה ואת חתנה הקפידה כל השנים להעניק להם כסף ועזרה ככל יכולתה. "היא לא האמינה שאפשר לאהוב אותה בפני עצמה," כותבת ארנו, ואי אפשר שלא לחוש בכאב הנסתר, שלא נאמר במילים מפורשות.

ארנו כותבת על אמה, ובד בבד כותבת על הכתיבה: "לפני חודשיים התחלתי את הספר הזה, וכתבתי על דף ריק 'אימא שלי מתה ביום שני 7 באפריל'. אני יכולה עכשיו להסכין עם המשפט הזה. כשאני קוראת אותו, אני מרגישה כאילו מישהו אחר כתב אותו, אבל אני לא יכולה להתקרב לבית החולים ולבית האבות, או להיזכר פתאום בפרטים מיומה האחרון. בהתחלה חשבתי שלא אתקשה לכתוב. למעשה, אני מקדישה זמן רב למחשבות על מה עלי לומר ועל בחירת מילים וניסוחים, כאילו שקיים רק סדר אחד נצחי וקבוע שאמור להביע את האמת על אמי (אם כי איני יכולה לומר מה יש באמת הזאת). כשאני כותבת חשוב לי רק למצוא את הסדר המסוים הזה."

הממואר כולו הוא הניסיון (וההצלחה!) למצוא את הסדר. למצוא פשר בחייה ובמותה של האם. להביע את מגוון התובנות והרגשות שארנו חשה כלפיה, לתאר מה חשה כלפי אישה קרובה כל כך, שרצתה, לדעתה של ארנו, להמשיך לחיות גם כשנעשתה דמנטית, גם כשכבר לא ידעה מי היא והיכן היא.

תיאור ההתדרדרות ההדרגתית מכמיר לב ומזעזע, אבל הוא מראה גם תשוקה לחיים ותחושה שיש בהם טעם. קרובי המשפחה הרחוקים של האם לא הבינו בשביל מה היא המשיכה לחיות עוד כשנתיים אחרי שאיבדה את תבונתה. ארנו מאפשרת לנו לראות שייתכנו יופי, קרבה, אינטמיות – אהבה! – גם במקומות החשוכים ביותר, כשהנפש נראית כאילו הלכה לאיבוד.

אני ממשיכה לספר נוסף של ארנו במסע מסקרן אל נבכי יצירתה.