בתום קריאת הספר הרביעי של ארנו אני יכולה לומר שהשתכנעתי: כן, בהחלט – פרס נובל!
מדובר בספר חשוב מאוד. אין ספק שהשפעתם של הספרים מצטברת, וככל שמכירים יותר את ארנו ואת כתיבתה האוטוביוגרפית, אפשר יותר להעריך את עוצמתה יוצאת הדופן.
כמו בשלושת הספרים הקודמים שלה שקראתי (L’Événement ,Femme ו־Passion simple), גם הספר שלפנינו מוקדש ל”נושא” ולעניין שהתרחש בפרק זמן מסוים בצעירותה של ארנו.
כבר הגעתי למסקנה שכל הספרים הללו אינם אלא ספר אחד, שכתיבתו מתמשכת לאורך שנים רבות, אבל חלקיו אינם חופפים את כרונולוגיית החיים של ארנו. כלומר, מדובר בסוז’ט (האירועים שסדרם מוצג בהתאם להחלטת הכותבת) ולא בפבולה (עלילת החיים על פי סדרה). כמו הספרים הקודמים, גם Mémoire de fille נקשר אל הממוארים האחרים. מהספר Femme אנחנו מכירים את ארנו הילדה, הנערה, שאמה מעודדת אותה ללמוד (ולא לעשות שום דבר אחר – חברים הם כמובן מחוץ לתחום), כדי שתתקדם בחיים. כאן היא שבה ומספרת לנו איך בבית הוריה “היא חיה ומתנהגת כמו מלכה”.
ב־Mémoire de fille מספרת ארנו לנו, ובעצם – לעצמה, על הקיץ שבו, כשהייתה בת שבע עשרה, יצאה לראשונה מבית הוריה, מעיניה הפקוחות והמשגיחות של אמה, והשתתפה כמדריכה במחנה קיץ לילדים.
היא מנסה להבין מה קרה לה במהלך אותו קיץ. מה משמעותם של שרשרת המעשים הקיצוניים ושל החוויות וההתנסויות שיכלו כנראה לקרות רק לצעירה תמימה מאוד, שבאה מרקע דתי, עתיר איסורים וּכְפִיּוֹת, צעירה שלא היו לה עד אז קשרים חברתיים משמעותיים, ודאי שלא עם בנים, והיא ערגה אל החופש, קיוותה להימלט מהכבלים, רצתה לחוש את עוצמת החיים ואת הריגושים שיכולים להיות בהם, והייתה זקוקה עד כלות לתחושה של השתייכות אל חברת בני גילה. ארנו מתארת את הבלבול, אובדן השליטה, בעיקר – את חוסר יכולתה של הילדה ההיא להבין מה בעצם קורה לה, ומה המשמעות של המערבולת הבלתי צפויה שנסחפה לתוכה.
גם כאן, כמו בספרים הקודמים של ארנו שקראתי, יש משמעות רבה למבט הארס פואטי של הסופרת, שהכתיבה מעניקה לחייה משמעות, וזאת אחת הסיבות לחשיבות שהיא מעניקה לתיעוד הקיץ ההוא, כשהייתה בת שבע עשרה. “בסופו של דבר, ובאופן בלתי נמנע, יגיע הספר האחרון, כמו שיש תמיד מאהב אחרון” (את הספר שלפנינו פרסמה ב־2016, כלומר – כשהייתה בת 76, והצורך להתוודע אל אותו פרק בחייה נעשה פתאום דחוף וחיוני).
“יום אחד לא יישאר אף אחד שיזכור,” היא כותבת בתחילתו של הממואר, “מה שהנערה, ולא אף אחד אחר, חוותה, יישאר נטול הסבר, חיים שחיו אותם לשווא.”
הכתיבה – היא בלבד – יכולה, מבחינתה של ארנו, להעניק משמעות ופשר. “היא מאפשרת לי להתעלות מעל הזמן. המחשבה של ‘סתם ליהנות מהחיים’ בלתי נסבלת. כל רגע שאין בו פרויקט כתיבה דומה לסוף.”
מרתקות ההתלבטויות שהיא משתפת אותנו בהן: האם לכתוב על הנערה ההיא בגוף ראשון או שלישי? מדובר בה עצמה או באדם זר? היא מוכיחה לנו עד כמה פרטי חייה של הנערה ההיא נהירים לה, היא זוכרת מה לבשה, מה חשבה, מה רצתה, אבל העתיד שלה הוא העבר של ארנו הכותבת עליה. לפיכך יש מקומות שבהם שני הגופים מעורבים ממש בתוך משפט אחד: בחירה אמנותית שארנו הסבירה לנו אותה.
כמו בספריה הקודמים שקראתי, גם ב־Mémoire de fille עוצרת ארנו מדי פעם את הסיפור ומשתפת אותנו בהתלבטויות שלה ככותבת: “אני רוצה להפסיק כאן, כאילו שדי בכל מה שנאמר עד כה כדי להבהיר את מה שיש לדעת כהכנה להמשך – אשליה רומנטית, שהיא תיאור הולם לגיבורה של סיפורת. אבל עלינו להתקדם, להגדיר את הרקע – החברתי, המשפחתי והמיני – שהעיר את התשוקה ההיא, את הגאווה ואת הציפייה, באותו רגע בזמן; לחפש את הסיבות לגאווה ואת מקורותיו של החלום.” ארנו נוגעת בכך שהדברים האישיים שהיא מספרת אינם שלה בלבד. מבקשת שנבין עד כמה הם חשובים כביקורת חברתית, כאמירה כללית שאינה נוגעת רק בה עצמה. היא כותבת על “הנורמות והחוקים של החברה הצרפתית לפני יובל שנים”, אבל אני, שקוראת את ספריה לא במקור אלא בתרגומם לאנגלית, יודעת שהדברים שהיא כותבת עליהם אינם קשורים רק לחברה הצרפתית. הם מוכרים לי כל כך. מזכירים לי, חרף הפערים במקום ובזמן (אני צעירה מארנו באחת עשרה שנים), התנסויות מחיי. עד כדי כך שהיו רגעים שתהיתי – איך זה שארנו כתבה את הספר הזה, ולא אני? איך זה שהיא יודעת כך להשמיע את הקול שלי (גם אם לא באתי ממשפחה קתולית ולא עברתי קיץ דומה לזה שארנו חוותה)?
כן, בהחלט, פרס נובל, ועוד איך! ואני, שהתמכרתי, עוברת אל הספר החמישי: La Honte, באנגלית – Shame. הוא מתחיל כך: “אבא שלי ניסה להרוג את אימא שלי ביום ראשון אחד, בחודש יוני.” איך אפשר להתאפק ולא להזדרז ולקרוא אותו?
.
