ארכיון תגיות: Annie Ernaux

אנני ארנו, Mémoire de fille (בתרגום לאנגלית – A Girl's Story): פרס נובל! בהחלט!

בתום קריאת הספר הרביעי של ארנו אני יכולה לומר שהשתכנעתי: כן, בהחלט – פרס נובל!

מדובר בספר חשוב מאוד. אין ספק שהשפעתם של הספרים מצטברת, וככל שמכירים יותר את ארנו ואת כתיבתה האוטוביוגרפית, אפשר יותר להעריך את עוצמתה יוצאת הדופן.

כמו בשלושת הספרים הקודמים שלה שקראתי (L'Événement ,Femme ו־Passion simple), גם הספר שלפנינו מוקדש ל"נושא" ולעניין שהתרחש בפרק זמן מסוים בצעירותה של ארנו.

כבר הגעתי למסקנה שכל הספרים הללו אינם אלא ספר אחד, שכתיבתו מתמשכת לאורך שנים רבות, אבל חלקיו אינם חופפים את כרונולוגיית החיים של ארנו. כלומר, מדובר בסוז'ט (האירועים שסדרם מוצג בהתאם להחלטת הכותבת) ולא בפבולה (עלילת החיים על פי סדרה). כמו הספרים הקודמים, גם Mémoire de fille נקשר אל הממוארים האחרים. מהספר Femme אנחנו מכירים את ארנו הילדה, הנערה, שאמה מעודדת אותה ללמוד (ולא לעשות שום דבר אחר – חברים הם כמובן מחוץ לתחום), כדי שתתקדם בחיים. כאן היא שבה ומספרת לנו איך בבית הוריה "היא חיה ומתנהגת כמו מלכה".

ב־Mémoire de fille מספרת ארנו לנו, ובעצם – לעצמה, על הקיץ שבו, כשהייתה בת שבע עשרה, יצאה לראשונה מבית הוריה, מעיניה הפקוחות והמשגיחות של אמה, והשתתפה כמדריכה במחנה קיץ לילדים.

היא מנסה להבין מה קרה לה במהלך אותו קיץ. מה משמעותם של שרשרת המעשים הקיצוניים ושל החוויות וההתנסויות שיכלו כנראה לקרות רק לצעירה תמימה מאוד, שבאה מרקע דתי, עתיר איסורים וּכְפִיּוֹת, צעירה שלא היו לה עד אז קשרים חברתיים משמעותיים, ודאי שלא עם בנים, והיא ערגה אל החופש, קיוותה להימלט מהכבלים, רצתה לחוש את עוצמת החיים ואת הריגושים שיכולים להיות בהם, והייתה זקוקה עד כלות לתחושה של השתייכות אל חברת בני גילה. ארנו מתארת את הבלבול, אובדן השליטה, בעיקר – את חוסר יכולתה של הילדה ההיא להבין מה בעצם קורה לה, ומה המשמעות של המערבולת הבלתי צפויה שנסחפה לתוכה.

גם כאן, כמו בספרים הקודמים של ארנו שקראתי, יש משמעות רבה למבט הארס פואטי של הסופרת, שהכתיבה מעניקה לחייה משמעות, וזאת אחת הסיבות לחשיבות שהיא מעניקה לתיעוד הקיץ ההוא, כשהייתה בת שבע עשרה. "בסופו של דבר, ובאופן בלתי נמנע, יגיע הספר האחרון, כמו שיש תמיד מאהב אחרון" (את הספר שלפנינו פרסמה ב־2016, כלומר – כשהייתה בת 76, והצורך להתוודע אל אותו פרק בחייה נעשה פתאום דחוף וחיוני).

"יום אחד לא יישאר אף אחד שיזכור," היא כותבת בתחילתו של הממואר, "מה שהנערה, ולא אף אחד אחר, חוותה, יישאר נטול הסבר, חיים שחיו אותם לשווא."

הכתיבה – היא בלבד – יכולה, מבחינתה של ארנו, להעניק משמעות ופשר. "היא מאפשרת לי להתעלות מעל הזמן. המחשבה של 'סתם ליהנות מהחיים' בלתי נסבלת. כל רגע שאין בו פרויקט כתיבה דומה לסוף."

מרתקות ההתלבטויות שהיא משתפת אותנו בהן: האם לכתוב על הנערה ההיא בגוף ראשון או שלישי? מדובר בה עצמה או באדם זר? היא מוכיחה לנו עד כמה פרטי חייה של הנערה ההיא נהירים לה, היא זוכרת מה לבשה, מה חשבה, מה רצתה, אבל העתיד שלה הוא העבר של ארנו הכותבת עליה. לפיכך יש מקומות שבהם שני הגופים מעורבים ממש בתוך משפט אחד: בחירה אמנותית שארנו הסבירה לנו אותה.

כמו בספריה הקודמים שקראתי, גם ב־Mémoire de fille עוצרת ארנו מדי פעם את הסיפור ומשתפת אותנו בהתלבטויות שלה ככותבת: "אני רוצה להפסיק כאן, כאילו שדי בכל מה שנאמר עד כה כדי להבהיר את מה שיש לדעת כהכנה להמשך – אשליה רומנטית, שהיא תיאור הולם לגיבורה של סיפורת. אבל עלינו להתקדם, להגדיר את הרקע – החברתי, המשפחתי והמיני – שהעיר את התשוקה ההיא, את הגאווה ואת הציפייה, באותו רגע בזמן; לחפש את הסיבות לגאווה ואת מקורותיו של החלום." ארנו נוגעת בכך שהדברים האישיים שהיא מספרת אינם שלה בלבד. מבקשת שנבין עד כמה הם חשובים כביקורת חברתית, כאמירה כללית שאינה נוגעת רק בה עצמה. היא כותבת על "הנורמות והחוקים של החברה הצרפתית לפני יובל שנים", אבל אני, שקוראת את ספריה לא במקור אלא בתרגומם לאנגלית, יודעת שהדברים שהיא כותבת עליהם אינם קשורים רק לחברה הצרפתית. הם מוכרים לי כל כך. מזכירים לי, חרף הפערים במקום ובזמן (אני צעירה מארנו באחת עשרה שנים), התנסויות מחיי. עד כדי כך שהיו רגעים שתהיתי – איך זה שארנו כתבה את הספר הזה, ולא אני? איך זה שהיא יודעת כך להשמיע את הקול שלי (גם אם לא באתי ממשפחה קתולית ולא עברתי קיץ דומה לזה שארנו חוותה)?

כן, בהחלט, פרס נובל, ועוד איך! ואני, שהתמכרתי, עוברת אל הספר החמישי: La Honte, באנגלית – Shame. הוא מתחיל כך: "אבא שלי ניסה להרוג את אימא שלי ביום ראשון אחד, בחודש יוני." איך אפשר להתאפק ולא להזדרז ולקרוא אותו?

.

אנני ארנו, Passion simple (בתרגום לאנגלית – Simple Passion): לכתוב בתחושה שזה לא יתפרסם לעולם!

הספר השלישי של זוכת פרס נובל לספרות השנה (2022) שקראתי (גם אותו באנגלית) התחיל לעורר בי תחושה ששלושת הספרים הם בעצם פרקים בממואר אחד. הם דומים, מתכתבים זה עם זה ומאזכרים זה את זה, גם אם כל אחד מהם מתמקד ב"נושא" ספציפי ומסוים: L'Événement מספר על ההפלה שעברה בצעירותה, Femme על חייה ומותה של אמה, ובספר שלפנינו – פרשת אהבים עזת תשוקה שניהלה עם גבר מזרח אירופי נשוי.

למעשה, תחילתו של L'Événement – האירוע, בעברית – היא סופו של Passion simple, שכן בהקדמה של סיפור ההפלה היא מספרת איך הגיעה לקלינקה שמיועדת לחולי איידס כדי לבדוק אם נדבקה במחלה. בספר L'Événement אנחנו לא יודעים במי היא חושדת, וב־Passion simple אנחנו מגלים שמדובר במאהב הנשוי: אחרי שעזב אותה התחילה פתאום לחשוב שאולי השאיר לה לפחות "מתנה" אחת ממשית: את המחלה…

הדמיון בין שלושת הממוארים, בעיקר הדמיון ל–Femme, הוא בקטעים הארס־ פואטיים. בשני הספרים עסוקה ארנו במשמעות שיש לכתיבה מבחינתה. בספר שלפנינו היא אפילו מנסה להסביר לעצמה, ולנו הקוראים, את ההבדל שיש בין אקצהביציוניזם לבין כתיבת ממואר. ההסבר שלה מרתק: "טעות היא להשוות בין אדם שכותב על חייו לבין אקצהיביציוניסט, כי האחרון מונע מתשוקה אחת בלבד: להראות את עצמו, ובו בזמן גם להיראות", בשעה שהיא, כאדם כותב, נשענת על פער הזמנים שבין הכתיבה, בזמן שרק היא רואה את הכתוב, לבין "הרגע שבו אנשים אחרים יקראו את הדברים, רגע ש[בשעת הכתיבה] אני חשה כי לא יגיע לעולם", והיא מוסיפה: "עד אז אולי אעבור תאונה או אמות. מלחמה או הפיכה יכולות לפרוץ. העיכוב מאפשר לי לכתוב היום, כמו שבגיל שש עשרה נהגתי להשתזף במשך יום שלם בשמש הקופחת, או בגיל עשרים – להתעלס בלי להשתמש באמצעי מניעה, בלי לחשוב על התוצאות."

מרתק!

(אמרה לי פעם אנה הרמן, משוררת מופלאה והעורכת של ספר שירים שכתבתי: לכתוב צריך מתוך תחושה שזה לא יתפרסם לעולם!)

במקום אחר בממואר כותבת ארנו כי "להמשיך לכתוב עוד ועוד – זאת הדרך לדחות את הטראומה שמתחוללת כשנותנים לאחרים לקרוא." אקצהביציוניזם? לא ממש…

הדברים הללו מעניינים מאוד, במיוחד מכיוון שעוצמת החשיפה העצמית של ארנו ב–Passion simple פשוט מדהימה. כמו בתיאור ההפלה שעברה, שם לא חסכה מאתנו אף פרט מחריד אחד, גם כאן ארנו לא מוותרת לעצמה. היא מספרת לנו על האובססיה הטוטלית שחשה כשהתמכרה לקשר הגופני עם המאהב שלה. והיא פורטת את האובססיה לפרטי פרטים. בכל אחד מעמודי הספר היא מונה אותם. אפילו אחרי שהמאהב עזב אותה וחזר לארצו, היא ממשיכה עם המחשבות האובססיביות. כך למשל היא נעתרת להזמנה להשתתף בכנס בקופנהגן, אף על פי שאין לה שום חשק או מוטיבציה. "במטוס, בדרך חזרה, חשבתי על זה שנסעתי לדנמרק רק כדי לשלוח משם לגבר גלויה."

את האובססיה היא מכנה passion. באנגלית, וכנראה שגם בצרפתית, למילה passion יש קונוטציה דתית, שכן היא מתארת לא רק תשוקה גופנית ומינית, אלא גם את ייסוריו של ישו בדרך אל הצלב, ועליו. במשמעות הזאת מתרגמים אותה בעברית לא במילה "תשוקה", אלא במילה "פסיון": יצירה דתית בעלת אופי דרמטי, המבוססת על טקסטים מהברית החדשה. בממואר ה־passion מקבלת ממדים כמעט מיתיים. שום דבר חוץ מביקוריו הנכספים של הגבר לא מעניין אותה. היא איבדה כל קשר אל מציאות החיים שקדמה להיכרות ביניהם. כשהוא הולך היא שקועה בהזיות על מה שקרה ביניהם, ואז מתחילה לייחל למפגש הבא. הכול מנותב רק למחשבות עליו. פעם אהבה להקשיב למוזיקה קלאסית. עכשיו – לשירים רומנטיים, שאולי יבהירו לה משהו על רגשותיה. אם מישהו מזכיר איזה מועדון לילה בהוואנה, היא מקשיבה בתשומת לב, רק משום שהיא נזכרת שהמאהב נשלח פעם להוואנה, ואולי ביקר באותו מועדון לילה…

בניגוד לרצונה אפילו את שני בניה הסטודנטים (כאן אנחנו נזכרים בממואר Femme, שכן היא מסבירה לנו שוב מדוע גם את הוריה הקפידה למדר, ולא אפשרה להם לדעת משהו על חייה האהבה שלה) היא כמעט מקריבה לטובת הקשר עם הגבר: אמנם הייתה מעדיפה שלא לערב אותם במה שקורה לה, אבל בלית ברירה היא מתנה את ביקוריהם בביתה בכך שיתקשרו מראש כדי שתוכל לאשר להם להגיע, רק במקרה שהגבר אינו שם, ועליהם לדעת שאם המאהב יודיע שהוא רוצה לבוא, הם יידרשו להסתלק מיד…

כל דבר קשור למאהב, ומשמש לה אות או סימן. למשל, היא קראה שאנשים מאוהבים נוהגים להתנשק בעיניים עצומות, ולכן הסיקה מיד שהגבר מאוהב בה, שהרי הוא עוצם את העיניים כשהוא מנשק אותה…

כל מה שנמצא בחיי היומיום שלה נקשר בקיומו של המאהב, וגם בולם ומונע ממנה כל מיני פעולות יומיומיות: היא לא שואבת את האבק ולא מייבשת את השיער במייבש, שמא לא תשמע את הטלפון מצלצל…

היא שקועה כל כך בתשוקה, בצורך שלה להיות עם הגבר, עד שכשהיא אתו היא שמה כל הזמן לב למחוגי השעון, אבל לא במחיצתו של הגבר! היא מבועתת מהמבט שהוא מגניב אל השעון שהוא עונד, מבט שמבשר את סיומה המתקרב של הפגישה! היא הולכת למטבח, "כדי להביא מים קרים", ובודקת: כמה זמן נשאר? עוד שעתיים… עוד שעה… עד שהיא תוהה – "מתי בכלל מתקיים ההווה?" (שהרי הזמן לא מפסיק להתקדם)…

"נהגתי למנות את הפעמים שהתעלסנו. הרגשתי שבכל פעם נוסף לקשר בינינו משהו חדש, אבל שההצטברות הזאת של נגיעות ושל עונג תרחיק אותנו בסופו של דבר זה מזה. ישרפו את הון התשוקה. מה שהרווחנו בעוצמה הגופנית הפסדנו בזמן שעמד לרשותנו."

לדעתי עניינו של הממואר הזה בכל זאת איננו בתשוקה הגופנית, אלא בכתיבה. במה שמניע אותה. באיך היא פועלת. במה משמעותה. עד כמה היא מפחידה, משמרת, או מאפשרת. מה היא תובעת.

"לעתים תכופות חשתי שאני חיה את התשוקה הזאת, בדומה לאיך שאני כותבת ספר: אותה נחישות לדייק בכל תמונה, אותה תשומת לב מדוקדקת לכל פרט. יכולתי אפילו להשלים עם המוות, בתנאי שאמצה עד תום את התשוקה הזאת – כמו שאני מוכנה למות כמה חודשים אחרי שאסיים לכתוב את הספר הזה.

זאת התשוקה האמיתית. אלה החומרים הנדרשים לה וזה המעשה החשוב באמת!

ועדיין אני תוהה: פרס נובל?

ממשיכה אל הספר הבא שלה.

.

אני ארנו, Femme (בתרגום לאנגלית – A Woman's Story): האם יש משמעות לחיים של אדם דמנטי?

אחרי הספר L'Événement של זוכת פרס נובל לספרות השנה (2022), קראתי, כמובטח, ספר נוסף שלה. משמעות שמו בצרפתית היא בפשטות – "אישה". באנגלית הוא תורגם כ"סיפורה של אישה".

הספר לא תורגם לעברית, ומאחר שלצערי אני לא קוראת צרפתית, נאלצתי לקרוא את הגרסה האנגלית.

ובכן כך: קודם כול, כמו האירוע, גם הספר שלפנינו קריא מאוד. (וכנראה כמו כל ספריה של ארנו, אמשיך לבדוק…). גם כאן מדובר בממואר.

ב־Femme כתבה ארנו על מות אמה, ובעצם – תיעדה את חייה, מתחילתם ועד סופם. את הממואר התחילה לכתוב ימים אחדים אחרי שאמה הלכה לעולמה, וכתבה אותו במשך כעשרה חודשים. מה שמעניין, לא פחות מהנושא העיקרי עצמו, זה שלאורך הכתיבה ארנו מתייחסת אל עצמה ואל הכתיבה, במהלך ארס־פואטי. היא מעוררת כל הזמן את התחושה שהיא מודעת לעצמה, מודעת לכך שהיא מתעדת, מודעת למשמעות של התיעוד, איך הוא משרת אותה, מה הוא עושה לה תוך כדי. מתעוררת אם כן תחושה של שיחה מתמשכת שהולכת ומתפתחת לנגד עינינו, לא של "מוצר" מוגמר שאנחנו קוראים אחרי שהסופרת ליטשה אותו, אחרי שמחקה חלקים, התלבטה, שינתה… יש להניח שארנו ערכה את כתב היד, אבל התוצאה המתקבלת היא של כתיבה כמעט יומנית, שכוללת, כאמור, הרבה רפלקציה על המעשה עצמו.

"אני מרגישה בכוחם המנחם של משפטים פשוטים, או קלישאות", היא מציינת מיד אחרי שהיא כותבת שהיא חשה "מין ריקנות כזאת: זה האביב הראשון שהיא כבר לא תראה," ואז כמו מותחת על עצמה ביקורת: איזו מחשבה בנלית. ובכל זאת משאירה על כנו את המשפט ה"קלישאתי", כי הוא בכל זאת נכון, כי הוא בכל זאת מדויק.

"אני מאמינה שאני כותבת על אימא שלי כי עכשיו תורי להביא אותה לעולם," היא כותבת בערך בתום השליש הראשון של הספר, כמו מסבירה לעצמה וגם לנו מה מניע אותה: התחושה שכתיבתה מעניקה סוג של חיים חדשים לאישה שמתה – זאת שנולדה למשפחה כפרית; שהעבודה בבית חרושת נחשבה בעיניה עלייה בדרגה; שחלמה על השיפור האולטימטיבי מבחינתה: להיות מוכרת בחנות, אבל הצליחה הרבה יותר, שכן בתבונתה העסקית השכילה לקנות חנות כזאת, ובצמוד לה – בית קפה. אמה ניהלה את השניים וגילתה יכולות מפתיעות, שעזרו לה לשגשג עד כמה שאפשר כבעלת חנות מכולת. ארנו מספרת איך אמה התמידה לקבל את פני הלקוחות במאור פנים, בתשומת לב אישית (ואז – בפרטיות של ביתה הצמוד לחנות – קרסה, נטולת כוחות בשל העמדת הפנים המאומצת, המתמשכת). אבל הישגה הנפלא ביותר היה, כך מתארת ארנו, היא עצמה. בתה. האם פטרה את הבת מכל חובות היומיום, בתנאי שתלמד, תתקדם, ותשפר את מעמדה בעולם.

כשקוראים את Femme, שהקדים את L'Événement בשלוש עשרה שנים (אני קראתי אותם בסדר הפוך), אפשר להבין יותר את מצוקתה של ארנו כשהרתה לגבר מזדמן. כשקראתי את האירוע התקשיתי להבין מדוע הרגישה בודדה כל כך. מדוע הסתירה מהוריה את היריונה (עד כדי רמייה ממש, כשהניחה בראש ערימת הבגדים המלוכלכים שהביאה אל אמה לכביסה בביקורה השבועי הקבוע, תחתונים מוכתמים בהפרשה דמית, כדי שאמה תחשוב שהיא במחזור ולא תעלה בדעתה שבתה הרתה). מדוע נאלצה לחפש פתרון, הפלה, כל כך לבד, ולא נעזרה בהוריה? אחרי Femme ברור לגמרי: ארנו לא יכלה בשום פנים ואופן לאפשר לאמה, שהקריבה למענה הכול, לדעת מה קרה לה. הייתה חייבת להסתיר ממנה את המעשה הנורא, שהעמיד בסכנה את כל המאמצים, את כל התקוות שאמה תלתה בה!

כשאמה הייתה נערה שחיה בעיירה קטנה, כותבת ארנו, "במקום שבו עניינן העיקרי של הבריות היה לדעת כמה שיותר על שכניהם, התרחש קונפליקט בלתי נמנע בין הרצון 'ליהנות מהנעורים' לחשש לאבד את המוניטין. אמי ניסתה להתאים את עצמה לדימוי הנעלה ביותר שיכול להיות לאנשים מסוגה: 'פועלת בבית חרושת, ובכל זאת – מכובדת."

כשארנו נישאה לאקדמאי, שמשפחתו באה מרקע שונה מזה של הוריה, חששה אמה שהמחותנים שלה מתנשאים מעליה. כדי "לפצות" את בתה ואת חתנה הקפידה כל השנים להעניק להם כסף ועזרה ככל יכולתה. "היא לא האמינה שאפשר לאהוב אותה בפני עצמה," כותבת ארנו, ואי אפשר שלא לחוש בכאב הנסתר, שלא נאמר במילים מפורשות.

ארנו כותבת על אמה, ובד בבד כותבת על הכתיבה: "לפני חודשיים התחלתי את הספר הזה, וכתבתי על דף ריק 'אימא שלי מתה ביום שני 7 באפריל'. אני יכולה עכשיו להסכין עם המשפט הזה. כשאני קוראת אותו, אני מרגישה כאילו מישהו אחר כתב אותו, אבל אני לא יכולה להתקרב לבית החולים ולבית האבות, או להיזכר פתאום בפרטים מיומה האחרון. בהתחלה חשבתי שלא אתקשה לכתוב. למעשה, אני מקדישה זמן רב למחשבות על מה עלי לומר ועל בחירת מילים וניסוחים, כאילו שקיים רק סדר אחד נצחי וקבוע שאמור להביע את האמת על אמי (אם כי איני יכולה לומר מה יש באמת הזאת). כשאני כותבת חשוב לי רק למצוא את הסדר המסוים הזה."

הממואר כולו הוא הניסיון (וההצלחה!) למצוא את הסדר. למצוא פשר בחייה ובמותה של האם. להביע את מגוון התובנות והרגשות שארנו חשה כלפיה, לתאר מה חשה כלפי אישה קרובה כל כך, שרצתה, לדעתה של ארנו, להמשיך לחיות גם כשנעשתה דמנטית, גם כשכבר לא ידעה מי היא והיכן היא.

תיאור ההתדרדרות ההדרגתית מכמיר לב ומזעזע, אבל הוא מראה גם תשוקה לחיים ותחושה שיש בהם טעם. קרובי המשפחה הרחוקים של האם לא הבינו בשביל מה היא המשיכה לחיות עוד כשנתיים אחרי שאיבדה את תבונתה. ארנו מאפשרת לנו לראות שייתכנו יופי, קרבה, אינטמיות – אהבה! – גם במקומות החשוכים ביותר, כשהנפש נראית כאילו הלכה לאיבוד.

אני ממשיכה לספר נוסף של ארנו במסע מסקרן אל נבכי יצירתה.

אנני ארנו, "האירוע", L'Événement (בתרגום לאנגלית – Happening): פרס נובל?

מודה: עד לפני שהודיעו כי אנני ארנו היא כלת פרס נובל לספרות השנה, 2022, לא הכרתי את ספריה. ארנו תקבל את הפרס בטקס שיערך בשבת הקרובה. את השבוע הקרוב אקדיש לכמה מספריה, כל יום – טור על ספר אחר.

רק שניים מהם, האירוע ולא קמתי מהלילה שלי תורגמו מצרפתית לעברית, ושניהם לא זמינים באתר e-vrit, שבו אני נוהגת לקנות ספרים דיגיטליים. אפשר לקרוא אותם רק בגרסה מודפסת. למי יש סבלנות לחכות? החלטתי אם כן לקרוא את התרגום לאנגלית, הזמין, כפי שאני אוהבת, בלחיצת כפתור אחת…

התחלתי עם האירוע, שבאנגלית נקרא Happening ובצרפתית – L'Événement. 

מדובר בממואר. ארנו מספרת בו על אירוע שהתרחש בחייה בעבר הרחוק, ב–1963, כשהייתה סטודנטית (הספר ראה אור לראשונה בשנת 2000, כלומר – שלושים ושבע שנים לאחר מעשה). בעקבות קשר קצר מועד ולא מחייב עם סטודנט, חבר לספסל הלימודים, הרתה ארנו, שהייתה אז בתחילת דרכה, צעירה שמתעתדת לפתח קריירה אקדמית או אמנותית, ובעיקר – נחושה בדעתה להתרחק ממעמד הפועלים ומהעוני שלתוכם נולדה – ואין בה שום יכולת או רצון ללדת תינוק לא רצוי, שישנה את מהלך חייה. 

ארנו מיטיבה לתאר את חוסר האונים של אישה צעירה שאין לה מושג מה עושים. היא לא יודעת אפילו איך מבצעים הפלה, וודאי שלא אל מי לפנות, וכיצד. 

הגברים הסובבים אותה נחשפים במלוא קלונם. לא רק הגבר שאמור היה להיות שותף לתוצאות המעשה שעשו ביחד, אלא גם ידידים־לכאורה שמצבה רק עורר בהם סקרנות מגעילה והתרגשות ארוטית: בבת אחת השתנתה בעיניהם תדמיתה והיא נראתה להם פתאום אישה מתירנית וזמינה: "בעיני רוחו נהפכתי מצעירה שעלולה לסרב, לאישה מסוג אחר, כזאת שבלי ספק כבר אמרה פעם אחת 'כן'. זה היה בתקופה שבה ההבדל בין שני סוגי הנשים היה חשוב מאוד, והוא הכתיב את היחס של בחורים כלפי נערות. ג'ן ט' היה פשוט פרגמטי. הוא היה בטוח שלא יכניס אותי להיריון, כי כבר הייתי במצב הזה…" ארנו חשה שהגבר שפנתה אליו כדי שיעזור לה היה אפילו מבודח קמעא למראה המהפך שחל בה, לא עוד "סטודנטית־לדוגמה", אלא "צעירה נואשת". ארנו פנתה אליו כי ידעה שהוא פעיל בארגון שהפיץ מידע לגבי "תכנון המשפחה". התברר לה שהפלה שמבקשת לעבור צעירה רווקה אינה נכללת ברעיון של "תכנון המשפחה".

גם רופא שפנתה אליו סירב לעזור לה. "צעירות כמוני בזבזו את זמנם של רופאים. נשים נטולות קשרים וכסף – שהרי אחרת לא היינו מגיעות אליהם – שימשו תזכורת תמידית לכך שהחוק ישלח אותם לבית הסוהר ויסגור להם את הקליניקה לצמיתות. הם לעולם לא יאמרו לנו את האמת: שאינם מוכנים להקריב את הקריירה שלהם למען איזו פרגיונת מטומטמת שנדפקה. או אולי בגלל תחושת החובה שלהם, הם העדיפו למות ולא להפר את החוק, שיכול לעלות בחייהן של נשים. ודאי הניחו שרוב הנשים לא יוותרו על ההפלה, למרות האיסור. ואישה שתתקע לתוך הרחם שלה מסרגה בכלל לא שקולה להרס הקריירה שלך." (תרגום שלי מהגרסה האנגלית)

האם שאל את עצמו מישהו מדוע, בעצם, אסור לאישה להפיל עובר לא רצוי, שנוצר בעקבות יחסי מין אקראיים, עם גבר שאין אתו שום קשר משמעותי? מדוע גברים יכולים להמשיך בחייהם כאילו כלום, ורק האישה נדרשת לשלם את מלוא המחיר, ולכל החיים, אם ההפלה לא מתבצעת? "לא ידעת אם אסור להפיל כי הפלה היא דבר רע, או שהיא רעה, כי היא אסורה. אנשים קבעו את שיפוטם בעקבות החוק. את החוק עצמו הם לא שפטו." 

ארנו כתבה את הספר בתחושה שהכול השתנה: בשנת 2000 ההפלה בצרפת כבר הייתה חוקית. מי העלה אז בדעתו ששוב יתחולל בעולם מהפך, שבארצות הברית יהפוך בית המשפט העליון על פיה את הפסיקה המכונה "רו נגד וייד" מ־1973, שקבעה כי לנשים בהריון שמעוניינות לעבור הפלה יש הגנות פדרליות המעוגנות בחוקה, וכי נשים יאלצו שוב להיאבק על הזכות לקבוע מה ייעשה בגופן. 

כשקראתי את הספר תהיתי אם הוא מצדיק בעיני את הקבלה של פרס נובל לספרות, פרס מכובד, הפרס הנחשב ביותר. 

לא הוגן לשפוט על פי ספר אחד, שהרי הפרס ניתן על מכלול יצירתה, וארנו פרסמה עשרים ושלושה ספרים. אכן, יש בספר עוצמה רבה. מרגשים דבריה של ארנו על האחווה הנשית שזכתה לה, הסיוע בפועל, בכסף, במעשים, אפילו מנשים זרות לגמרי, לא כל שכן מחברות.

מחריד ומבעית במיוחד התיאור של ההפלה עצמה שארנו עברה.

כמה ימים אחרי הקריאה של הספר עוד המשיך התיאור להדהד בתודעתי, המשיך לזעזע אותי.

הנה הקטע, בתרגומה של נורה בונה, כפי שראה אור בהוצאת רסלינג, סדרת ושתי.(את הקטע המתורגם לקחתי ממאמרה של דורית שילה בכתב העת האינטרנטי המוסך, הבלוג של הספרייה הלאומית. בניגוד לי, לשילה אין שום ספקות בדבר הפרס שקיבלה ארנו):

הרגשתי צורך עצום לחרבן. רצתי לשירותים, שהיו בצידו השני של המסדרון, וכרעתי מעל האסלה כשפניי לדלת. ראיתי את המרצפות בין ירכיי. דחפתי בכל כוחותיי. זה פרץ כמו רימון, בהתזת מים שהגיעה עד לדלת. ראיתי מתרחץ קטן תלוי מהנרתיק שלי בקצהו של חבל אדמדם. לא דמיינתי לעצמי שזה מה שהיה בתוכי. הייתי חייבת ללכת עם זה עד החדר. החזקתי אותו ביד אחת (היה לזה משקל מוזר). התקדמתי לאורך המסדרון אוחזת בו בין רגליי. הייתי חיה.
הדלת של או' הייתה פתוחה קמעה, אור בקע מבפנים, קראתי לה בשקט: "זהו זה".
שתינו בחדר שלי. אני יושבת על המיטה, והעובר בין הרגליים. אנחנו לא יודעות מה לעשות. אני אומרת לאו' שצריך לחתוך את חבל הטבור. היא לוקחת מספריים, אנחנו לא יודעות איפה בדיוק צריך לחתוך, אבל היא עושה את זה. אנחנו מתבוננות בגוף הזערורי, עם הראש הגדול, ומתחת לעפעפיים השקופים העיניים הן כמו שני כתמים כחולים. כמו בובה אינדיאנית. אנחנו בודקות את המין, ונראה כאילו יש התחלה של פין. ככה הייתי מסוגלת לייצר דבר כזה. או' מתיישבת על שרפרף, היא בוכה. אנחנו בוכות בשקט. זה מעמד ללא שֵם, החיים והמוות בכפיפה אחת. מעמד העלאת קורבן.
אין לנו מושג מה לעשות בעובר. או' הולכת להביא מהחדר שלה שקית צנימים ריקה ומניחה אותו בפנים. אני הולכת עם השקית לשירותים. זה כמו תפילה מבפנים. אני הופכת את השקית מעל לאסלה ומושכת בידית.
ביפן קוראים לעוברים מופלים "מיזוּקוֹ", ילדי המים.

ארנו מרשה לעצמה להיכנס כאן לתוך הרגע ההוא, לא מוותרת לעצמה ולקוראיה, מראה לנו את הזוועה על כל פרטיה. וכמובן שמהדהדת ממנו השאלה מדוע נאלצה אישה צעירה לחוות את הדבר הנורא הזה, ואיך תוכל אי פעם לשכוח אותו (היא לא תוכל. ועכשיו גם אנחנו אִתה). אין ספק שלא מדובר כאן בתיאור של חוויה אישית גרידא: יש כאן כמובן ביקורת חברתית נוקבת, שמשתמעת מהתיאור, ובעצם גם מכל מה שקדם לו. אם כן, בכל זאת – פרס נובל?

בימים הקרובים אקרא ספרים נוספים של ארנו, ואספר עליהם.