הממואר שעת אפס נפתח בציטוט מאלף מתוך המחלה כמטאפורה, מאת סוזן סונטאג: "המחלה היא הצד החשוך של החיים, האזרחות המעיקה יותר. כל הנבראים מחזיקים באזרחות כפולה – בממלכת הבריאים ובממלכת החולים. אף על
פי שכולנו מעדיפים להשתמש בדרכון הטוב, במוקדם או במאוחר חייב כל אחד מאיתנו – לפחות לזמן מסויים – להזדהות כאזרח של המקום האחר ההוא."

הציטוט מדויק מאוד לרוחו של הספר: טליה אפלבאום פלד מכניסה אותנו אל מציאות החיים של אישה בת חמישים, נשואה ואם לשני בנים, שחלתה בפעם השנייה בסרטן – לימפומה. "זאת מחלה חוזרת – הייתה ברמיסיה תשע שנים."

איך מתמודדים (שוב!) עם הבשורה הקשה? איך נראית המציאות במחלקה המבודדת בבית החולים? אפלבאום פלד היא במקצועה פסיכולוגית קלינית, ולא מפתיע לגלות שבסיפורה שזורות תובנות של מי שרגילה לפרש, ולחפש משמעויות ואפילו "כותרות", לא רק לרגשותיו של הזולת, אלא גם לרגשותיה: "אולי היא בדיכאון? היא חושבת לעצמה בבהלה", ואנחנו נשכרים יחד אתה מתגובתו של רופא שהשיב לה ש"זה לא דיכאון. שככה מרגישים בבידוד כשספירות הדם כל כך נמוכות."

היא כותבת על עצמה (בגוף שלישי): "היא רזה, חשופה ומבוהלת. מרגישה שהיא מהדהדת לאחרים את שבירותם וסופיותם", ושוב חושפת רבדים של סבלה, שהרי כן, מחלה, גם של אדם אחר, מעוררת בהכרח אצל סובביו חרדות ותהיות על שבריריותם של החיים.

צר היה לי להיווכח שהתנסותה של הכותבת באינטראקציה עם הצוותים המטפלים בבית החולים שבו אושפזה הייתה לפעמים קשה נפשית: קוצר רוח של אחיות לא רגישות שלא הבינו, כך נראה, את הצדדים הרגשיים הנלווים לטיפול במחלה. היא מזכירה אמנם "אח ערבי עדין", אבל מתארת גם עימות מתסכל עם אחות שסירבה לאפשר לה להתקלח: מתארת אותה כאחות צעירה, "אנטיפתית" שאינה מחזירה לחולה חיוך או מבט, פניה "מכורכמות וקשות". האחות מסבירה לה שאי אפשר לנתק אותה מהעמוד כדי שתוכל להתרחץ, כי "זה לא בפרוטוקול", וניאותה לבסוף לבקש לכך רשות מהרופא. אחות אחרת, "חסרת סבלנות" שואלת אותה "בקולה הקר" אם אפשר להוריד את המינון של המורפיום, כולה עניינית ותכלתית, מתעלמת מהצד הרגשי של הכאבים שהחולה מספרת לה עליהם.

למרבה הצער, הכרתי מקרוב את החיים במחלקה המבודדת של בית החולים שבה מאושפזים חולים המחכים להשתלה מוח עצם, ואז מתאוששים ממנה (שכן, יש לדעת, מדוברת בפרוצדורה רפואית קשה מנשוא!). החולה שליוויתי לא זכתה להבריא, אבל בשבועות הארוכים של האשפוז לא יכולתי שלא להתרגש ולהתפעל מהחמלה והחסד של כל אנשי הצוות שטיפלו בה ברגישות ובאנושיות אינסופית, בסבלנות ואפילו הייתי אומרת – באהבה. לא זכור לי מימי אותו אשפוז ממושך אף עימות כמו זה שאפלבאום פלד מתארת.

אולי דווקא בשל ההיכרות העצובה שלי עם המחלה היה לי טוב לקרוא על חולה שעברה את כל התהליך הקשה, הכמעט בלתי אפשרי, והחלימה, ללוות אותה בדרכה, מהפרק "כפיית החזרה" שבו היא מתארת את קבלת הבשורה המרה, ועד לפרקים "בית" ו"אחרי". להבין איך המחלה משפיעה על כל מעגלי החיים הסובבים את החולה. כך למשל נוגע ללב ומאלף תיאור המפגש שלה כפסיכולוגית עם מטופלת שלה, שמודה בכעס שחשה כלפי טליה אפלבאום פלד־המטפלת: "חוויתי ממש נטישה," אמרה לה המטופלת. "את, שכל כך עזרת לי בשנים שעברו, השארת אותי לגמרי לבד," והיא מוסיפה: "אני יודעת שטיפלת בסרטן, ובכל זאת."

כשקוראים את הספר מבינים שכן, אפשר להחלים. אפשר להתאושש. אפשר לכתוב על זה. ועל כך אני מודה לטליה אפלבאום פלד, ומאחלת לה בריאות טובה ואריכות ימים.