אין באמת גבול שמפריד בין חוויה אנושית משותפת לקלישאה. הז'אנר של משבר גיל ארבעים של נשים הוא נפוץ כל כך כי הוא משקף, כאמור, משבר אמיתי. אבל האם זה אכן "משבר" יחיד? הרי לכל אחת קורה משהו אחר – אחת מתגרשת, אחת הולכת לטיפול, אחת יוצאת לשביל ישראל ואחת עוזבת את העבודה.

ואני טוענת שכן, מדובר ב"משהו" אחד. כי בגיל ארבעים אנחנו מפסיקות להיות בבת עינה של הפטריארכיה – אנחנו כבר לא אובייקט מיני או רומנטי (ולכן אנחנו כבר כמעט לא רואות ייצוגים של עצמנו בקולנוע או בטלוויזיה), ואנחנו כבר לא אימהות בפוטנציה (או לכל הפחות אנחנו על הסף). כבר עשינו את שלנו – מצאנו בן/בת זוג (או לא), הבאנו ילדים (או החלטנו שלא), מצאנו מקצוע או עבודה (או נשארנו בבית). לפטריארכיה אין יותר צורך בנו, כבר נתנו לה את כל מה שהיא דרשה. וככל שאנחנו מפסיקות להיות אובייקט – ייצוג של אישה – אנחנו הופכות להיות ממשיות, ומגיע הזמן שלנו לשאול: מה איתי?מה אני באמת רוצה? התשובות לשאלה הזאת מגוונות, אבל השאלה היא אותה שאלה.

מירי כהן־אחדות היא חוקרת שיח, מרצה ללשון עברית, ופמיניסטית.

כן, פמיניסטית מוצהרת, גלויה – מתחשק לי כמעט לפרוץ בצחוק מר כשאני כותבת את המילים הללו, שהרי הבון טון הנשי הוא להכריז ברייש גליי "אני לא פמיניסטית", כאילו שמדובר בהתכחשות שאם אישה לא תנקוט אותה עוד יחשדו בו שהיא חברה במועדון שמוקצה מחמת המיאוס.

בכל פעם שאני שומעת אישה אומרת את שלוש המילים הללו, "אני לא פמיניסטית", אני מתחלחלת.

גם מירי כהן־אחדות.

היא כתבה את ספר המסות שלפנינו, והאחרונה שבהן עוסקת בדיוק בסוגיה הזאת: מדוע נשים נזהרות כל כך שלא יחשדו בהן שהן "פמיניסטיות"? מה הן מבינות מהמושג? ממה הן מתרחקות? מה זה אומר עליהן?

ואיך אפשר להבין התכחשות כזאת, אם מיד בהמשכה האישה מביעה דעות פמיניסטיות למשעי: למשל, אני לא פמיניסטית, אבל הגיע כבר הזמן לוותר על ה"המצאה" המיותרת הזאת, נעלי העקב שהורסת לנשים את הבריאות?

ויש בהן כמובן גם "לא פמיניסטיות" שמחזיקות חשבון בנק, מתפרנסות, עצמאיות, משכילות.

ומתחשק מיד לשאול אותן – איך הייתן יכולות לממש את כל הזכויות המובנות מאליהן מבחינתכן, אלמלא הפמיניזם?

אבל מה בעצם חשוב יותר, תוהה כהן־אחדות – המילים, או המעשים? ההצהרות, או החיים עצמם, שבהם אתן מתנהלות כפמינסטיות מושלמות?

ההתכחשות הזאת לפמיניזם מזכירה לי לפעמים את העובדה שהמילה "שמאלן" נהפכה בישראל לשם תואר ששקול לנאצה. "מה, אתה שמאלן?" סיפר מורה שסיפר שכך שאלו אותו בזעזוע בכיתה בחטיבת ביניים שהגיע אליה למילוי מקום והותקף בזעקות שבר כשהודה שכן, הוא שמאלן. "מה, את שמאלנית?" שאל פעם מישהו בבוז את אורנה בנאי, באיזשהו פאנל בטלוויזיה, והיא "הודתה" בחיוך מלגלג, באירוניה שנונה שבן שיחה אפילו לא הבחין בה ש – כן, כן, היא שמאלנית, רחמנא ליצלן.

גם אני. גם מירי כהן־אחדות: שמאלנית ופמיניסטית (מתחשק לי כאן להוסיף איזשהו "אוי ויי, שלא נדע מצרות… כי יש מי שיראו בדברים האלה הודאה באשמה, או במום מעורר שאט נפש, נכון?)

שמחתי מאוד על המסה האחרונה בספר, "להיות פמיניסטית", שמנתחת את הסוגיה הזאת על פניה ורבדיה השונים, ומגיעה בסופה למסקנה ש"מה נשאר לי? להיות פמיניסטית, לומר את זה, לעשות את זה, לדבר ולהתנהג את זה. ולקוות".

לקוות למה? שהמציאות והדיבור עליה יתאחדו בהרמוניה, ושנשים (וגברים!) ידעו שבלי פמיניזם אין ליברליזם, אין שוויון זכויות, אין חיים בחברה ראויה, שבה כל הפרטים זוכים לממש את יכולותיהם ולחיות בהרמוניה ובשיתוף פעולה מיטיב.

גם בשאר המסות בספר דנה כהן־אחדות בסוגיות שקשורות כולן בפמיניזם. היא יוצאת לא פעם מנקודת המבט האישית, הפרטית, שממנה היא לומדת, ומלמדת גם אותנו, מה פירוש להיות אישה ולהיות פמיניסטית.

למשל, איך יש לראות את תחושת ההישג האדירה שהייתה לה כשהצליחה להגיש את הדוקטורט שלה כמה שעות לפני שכרעה ללדת, ולפיכך עשתה הכול "נכון", ועל פי התוכנית והסדר הנדרש מאישה כמוה: קודם כל ההישגיות שלה כאדם, אחרי כן – החוויה שהיא נשית בלעדית, ללדת, להניק, להתמסר לתינוק.

ולצד זאת, היא מתארת תחושה של "אי־נחת, של התנגשות בין האידיאולוגיה הפמיניסטית, הידיעה של 'מה נכון', ובין המציאות – שרחוקה ממנה כמו שהנקה רחוקה מהערות שוליים ותיקונים לדוקטורט".

היא אמנם חיה בזוגיות פמיניסטית, איך לא? אבל מרגע שהרתה הבינה את ההבדלים האינהרנטיים שיש בינה ובין בן זוגה, שגם הוא יהיה בקרוב הורה.

למשל – כשהייתה בהיריון וניסתה ללמד קבוצה של "גברים ביטחוניסטים בני שישים" הרגישה עד כמה הם מסרבים לקבל אותה כמרצה. היא לא הייתה בעיניהם "דמות סמכותית", אלא קודם כל ולפני הכול – אישה צעירה, הרה.

הגבר הוא "הטבעי, הסתמי, הלא־מסומן" (אני מוסיפה כאן את הראיה הקלאסית במימרה המוזרה, המוכרת, של חז"ל "אישה נאה, כלים נאים מרחיבים דעתו של אדם"…), ואישה משועבדת לגופניות שלה, למיניות "לעומת הגברים שמיוצגים באמצעות המקצוע שלהם", כמובן…

האם כל זה באמת "משתנה לאט לאט", כפי שטוענות באוזניה הסטודנטיות שלה, היא תוהה. ומשיבה שלא. כי "ללא גוף האישה שלי הייתי מסתובבת בעולם ללא גוף בכלל"…

ובכל זאת, היא חשה שכיום, כשהיא מרצה – בעיקר בפני סטודנטיות צעירות, מלמדת את "מה־שזה־לא־יהיה בלי איפור, בסניקרס, בתלתלים שחורים שכמה שעות לבנות כבר התחילו להופיע בהם", ומאחוריה ניצבים "אותם דורות של גברים לבנים וסמכותיים", היא "יכולה להרגיש לפעמים שהגוף והאינטלקט סוף סוף מתחברים". הללויה. זה קורה כשהיא ממחישה תיאוריות באמצעות "פכי יום־יום, סיפורים על עצמי ועל ילדיי, הבחנות שאספתי בשנים של מחקר ושל פמיניזם", אז היא מרגישה שנהפכה סוף סוף לסובייקט. מרגישה, ומראה לנשים הצעירות שלפניה, "שאפשר להיות אישה, לעבור הריונות ולידות, להיות גוף, ובו בזמן להיות ממונה על הידע, להציג מחקר, לעורר מחשבה". הספר גדוש בתובנות מעין אלה. האבחנות שלה למשל בשאלה איך גברים ונשים תופסים מחמאות. היא מראה שנשים "הן הנותנות העיקריות של מחמאות, וגם המקבלות העיקריות שלהן." מחמאות של נשים מתמקדות בעיקר במראה של זולתן, "ואילו גברים מחמיאים על ביצועים"… מעניין במיוחד ש"מה שכמעט אף פעם לא קורה הוא מחמאות בין גברים", כי גברים "רואים במחמאות איום", הן ניתנות בעיניהם מעמדה של כוח. נשים, לעומת זאת, "רואות במחמאות כלי לנימוס חיובי – דרך לתקשר, לפתוח בשיחה, לבנות קשר"… אז מה זה אומר על "נשים מנהלות שמקבלות מחמאות מהכפופים להן – אם גבר רואה במחמאה איום, מה זה אומר שהוא מחמיא למנהלת שלו? על התפיסה שלו את עצמו, ואותה, ואת היחסים ביניהם?" מרתק! (ועורר בי תהיות לגבי התרחשות מוזרה למדי, שהייתי עדה לה לא מזמן: מנהלת שסופגת בפומבי, מבול של מחמאות מופרזות לחלוטין, ונראית זחוחה וזורחת מנחת…).

בפרקים אחרים בספר דנה כהן־אחדות בסוגיות כמו – ההתמודדות עם השפה העברית, שהיא, כידוע מדבריה של יונה וולך "סקס מאניקית": ושואלת למשל אם שפה רק משקפת מציאות אלא גם מייצרת אותה. מה יקרה לנערות אם ישמעו שוב ושוב "רופאות ואחים", במקום "רופאים ואחיות"? מה זה יכול לעשות לתודעה שלהן ולתפישתן את האפשרויות הטבעיות הניצבות לפתחן?

ומדוע "העצמת נשים" מעצבנת אותה?

ואיך יכול להיות שהמחמאה האולטימטיבית לגבר היא שהוא "גבר גבר", לא "אלוף", לא "מדהים", כמו שאומרים לנשים – הוא פשוט נולד ונעשה עצמו…

מעורר מחשבות ומעניין מאוד.

הוצאת שתיים, 2025
עורכת: מירי רוזובסקי
152 עמ'

ספרה הראשון של אביטל מושינסקי, מיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא הוא מלאכת מחשבת. קשה להאמין שמדובר בספר ביכורים, שכן מושינסקי כותבת ביד בוטחת ובשליטה מלאה במדיום. היא מוליכה אותנו במשעולים נסתרים, ואז אנחנו מגלים שלא הלכנו אף לרגע קט לאיבוד: הכול מסודר, ועם זאת פרוע, וככל שהספר מתקדם, כך מתעצמת ההזדהות שלנו עם הדמויות, ועם העלילה הלכאורה מפותלת, אבל בעצם – ישירה ומובנת מאוד, מהרגע שמתחילים סודותיה להתפענח.

לכאורה מדובר בקובץ סיפורים. שמו מעיד על השלד שעליו הוא נבנה – מיום כיפור אחד, לאורך כל החגים – סוכות, שמחת תורה, חנוכה, ט"ו בשבט, פורים, פסח, יום השואה, יום הזיכרון והעצמאות, ל"ג בעומר, שבועות, תשעה באב, ושוב – ראש השנה ויום כיפור אבל הפעם – לא יום המועד הדתי, אלא יום הכיפורים ההוא, הנורא, מלפני יותר מחמישים שנים, זה ששמו יהיה כרוך לעד בזיכרון ההפתעה, ה"מחדל המודיעי, המדיני, הצבאי", יום כיפור והמלחמה ההיא, זאת שהבטיחו לנו בעקבותיה שכמוה לא תתחולל שוב, כי מי שהיו צריכים – למדו מאז את הלקח ושוב אינם מזלזלים, לא מעלימים עין, לא מתייהרים…

הרי על כך דיברו בשנת 2023 בכל הבתים בישראל, במפגשים המשפחתיים והחברתיים של חגי תשרי: על יובל החמישים של המלחמה ההיא, ועל מה שכאילו, אולי, למדנו ממנה.

ואז – השבעה באוקטובר. ושוב – קונצפציה שקרסה.

הספר מורכב כאמור מסיפורים קצרים, אבל זוהי רק תחפושת, כי בעצם מדובר ברומן לכל דבר. לא נדרשת קריאה ממושכת כדי להבין שהכול קשור בהכול, החגים הם רק נקודות הציון שמאפשרות לנו להתקדם לאורך השנה העברית, אבל העלילה, הסוז'ט, לא נצמדת לשנה אחת בלבד. מושינסקי בוחרת את חגיה בקפידה, כך שבכל פעם הסיפור מצוין בשנת התרחשות שונה, ובכך חושף לאט לאט, קדימה ואחורה בזמן, את חיי הדמויות שבסיפור.

כי הן חוזרות על עצמן, וכל סיפור דומה לקילוף של עוד שכבה, חדירה מעמיקה יותר אל תוך מי התהום הזורמים בספר: הכאב הקשה מנשוא, האובדן המחריד, שמנחילות מלחמות ישראל למי שנפגעים מהן.

רוב הסיפורים מסופרים בגוף ראשון, מנקודת מבטה של הגר, דור שלישי לסבא וסבתא שהיו ממייסדי הקיבוץ שבו נולדה אמה. בסיפור השני, או שמא מוטב לכנות אותו "פרק", שכותרתו – "ושמחת", אנחנו מתוודעים לסבה וסבתה. היא – ניצולת שואת אירופה. הוא – ניצול שואת אפריקה הצפונית. שניהם היו סוציאליסטים נוקשים שדבקו בלי פשרות באידיאלים הקיבוציים: שוויון, עבודה קשה, קשיחות, וצייתנות מוחלטת לכללי הקיבוץ ולערכיו.

סיפורם מתרחש אצלם בקיבוץ, השוכן בנגב המערבי, בערב שמחת תורה. אנחנו שומעים עליהם ועל חייהם בדיעבד, כי בהווה הם כבר אינם, אך יש התכנסות של חלק גדול מצאצאיהם שהגיעו כדי לחגוג ביחד. השנה אינה מצוינת אבל מאז השבעה באוקטובר 2023 אין ישראלי שלא רגיש לעלילה שמתרחשת במועד הזה, במקום הזה. הסיפור נעצר בערב. מה שיקרה למחרת בבוקר לא מוזכר ואפילו לא נרמז. אין צורך. לכולנו ברור על מה מדובר. לפעמים יש בספרות כוח רב יותר בשתיקה! (אפשר לקרוא את דעתי על כך בטור שכתבתי על הספר בעולם נהדר ואכזר של אנדרי פלטונוב, ובמיוחד על השתיקה המזוויעה שמתרחשת לקראת סופו של הסיפור "הסכרים של יֶפִּיפָּאן").

כשאנחנו קוראים על המשפחה התמימה הזאת, על יחסי הכוחות שבה, על הקונפליקטים הקטנים לכאורה, ויודעים מה יקרה בעוד כמה שעות, אנחנו מבינים שהשלשלת נמשכת. הכאב, האובדן, השכול, היתמות, שנפגוש במרומז לכאורה בסיפורים שבהמשך, הם רק חוליות באותה שלשלת, והזוועה של שמחת תורה 2023 היא עוד אחת מהן. (אני כותבת את הדברים הללו למחרת היום שבו נהרגו עוד ארבעה נערים צעירים, לוחמים בעזה ושישה אזרחים נרצחו בפיגוע, וביום שהתאבד חייל מילואים, ערב חתונתו המתוכננת).

כאמור, העלילה מתקדמת ונסוגה בזמן. בסיפור הראשון – יום כיפור – הגר ואהרל'ה הם זוג ידידים שנסעו ביחד לטיול בספרד, ונקלעו לסופה בלתי צפויה ולא מובנת להם, כשהם מנסים להזדרז כדי להגיע לבית המלון, לפני תחילת הצום.

בפרקים הבאים נלמד על תהפוכות חייהם, בעיקר על אלה של הגר, כי היא, בסופו של דבר, הדמות הראשית של הרומן, וכל הדמויות מתייחסות אליה בדרך זו או אחרת.

גם הפרקים המעטים שלא מסופרים מנקודת המבט שלה, אלא בגוף שלישי, מתחברים אליה במוקדם או במאוחר. בהתחלה לא הבנתי מה פשר אותם פרקים ואיך הם קשורים למכלול, אבל בסופו של הרומן הכול מתחוור: שמות שחוזרים מפה ומשם, בגילאים שונים, דמויות שחשיבותן בחיי דמויות אחרות מתבררת במהלך הקריאה, ובעיקר – מצוקת האובדן הבלתי אפשרי של הישראלים הללו. אנחנו פוגשים מישהי איבדה את אחיה שנהרג במלחמה (כמובן – במלחמת יום כיפור); זוג הורים שבנם התאבד בצבא (הסיפורים עליו, שמופיעים בפרקים שונים ברומן, מבהירים היטב, לעומק, מה קרה לו ומה הוביל לצעד הנורא הזה); מכירים בני זוג אחרים ששכלו את בנם במלחמה; ומכירים מקרוב איש אומלל, פוסט טראומטי, שוב, מהמלחמה, שלא שולט במעשיו ונוהג באלימות קשה באשתו ובילדיו.

הספר יפה כל כך, כי הוא לא ישיר. בכל אחד מהסיפורים, או הפרקים, יש קונטרפונקט, ריבוי קולות ועלילות שמשתלבים אלה באלה. כל סיפור עומד בפני עצמו, אבל עוצמתם טמונה בהדהודים ההדדיים שיש ביניהם. מרתק לראות דמות מנקודת מבט אחת, ואז מנקודת מבט אחרת, פעם היא במרכז, פעם היא שולית, אבל בכל מפגש אנחנו לומדים משהו חדש עליהם ועל היחסים ביניהם.

הספר מרתק. לא יכולתי להניח אותו. הוא לא הפסיק להפתיע ולרגש אותי עד בלי די, והצטערתי מאוד כשנגמר… (אם כי הסוף היה בלתי נמנע: הגענו לעת בשנה שבה עושים שום חשבון נפש. גולדה מתה – ועליה תולים את האחריות על כל כך הרבה כאב שהיה יכול כנראה להימנע, אילו תפקדה ממשלתה כיאות בתקופה שקדמה לפרוץ המלחמה ההיא, ב־1973).

שיהיה ברור: הספר לא עוסק ישירות בשום מלחמה, אלא רק בהשפעותיה ארוכות הטווח. למשל, בהתנגשות הבלתי נסבלת בין כאב אמיתי לקלישאות המלוות אותנו בטקסי הזיכרון לנופלים, או – בנוקשות הצבאית שמחלחלת אל חיי הפרט והורסת שם נפשות רכות. ואת כל זה הוא עושה בעקיפין, בסיפורים שלכל אחד מהם יש איזו נקודת שיא מפעימה, וכולם – ביחד ולחוד – מעוררים מחשבות ונוגעים מאוד ללב.

הוצאת שתיים, 2025
עורכת: אורנה לנדאו
189 עמ'

"הדברים האלה בסוף ישפיעו עלייך," יוני אמר לנויה בחדר השינה שלהם. הוא התכוון, שהם יערערו אותה.

"ברור שזה ישפיע עליי." היא קמה מהמיטה בתנועה אחת ופנתה אליו. היא מחתה בכף ידה הימנית מתחת לעין ימין ואז לשמאלית, ואז הפנתה אותה אליו. "זה גם ישפיע עליך, אם תיתן לזה ואם לא. אנחנו כבר לא נהיה אותו הדבר אחרי זה. לא אתה, לא אני, לא אתה ואני, אף אחד לא יהיה. אתה לא יכול לנתק את עצמך מהעולם יוני, גם אם תנסה."

הוא נאנח, מהאף. הוא הסתכל ימינה, אל מחוץ לדלת, ואז שמאלה, והסתנוור לרגע מעוצמת נורת הפחם החשופה על הקיר בצד שלה של המיטה. הוא נאנח שוב. הוא הרגיש שהיא מכניסה את העולם פנימה. הוא הרגיש שהוא לא הסכים לכך, שהיא לא שאלה אותו. הוא היה נבון ומאופק מכדי לציין זאת בקול רם, אבל הוא חש שזה לא הוגן כלפיו.

הוא ניסה לחשוב עליה.

"אני לא חושב שאת צריכה לצפות בסרטונים ובתמונות," הוא אמר לבסוף. "אני לא חושב שאת צריכה לקרוא את התיאורים האלה. שבי רגע נו. אי אפשר למחוק את זה אחר כך. את לא תאהבי אותם פחות, את לא תהיי לא בסדר – "

אבל נראה שנויה מרגישה שהוא לא באמת חושב רק עליה כאן, כי היא קפצה אל תוך ההשתהות הראשונה שלו, ואמרה, "בסדר. אתה לא צריך. אני מרגישה שאני כן צריכה."

הרומן אנדראו, ספרה הראשון של נירה ג'רסי גת, שהיא, כך נכתב על גב הספר, "מעצבת טקסטיל" (גיבורת הספר מעצבת שטיחים), מתחיל ונגמר באותה נקודה: הפסיכולוג שהלכה אליו במשך חמש שנים, חשפה באוזניו את סודותיה הכמוסים ביותר (התאהבה בו, למעשה!), נפרד ממנה לצמיתות, לא לפני שרשם לה על פתק את שמו של פסיכיאטר שאמור לעזור לה "להיפטר מהאלכוהול" שאליו התמכרה בתקופה האחרונה, במידה לא מעטה – בגללו!

מיד אחרי נקודת הפרידה הזאת, שמתרחשת בסלון ביתו, גולשת המספרת, ניקה, אל ההתחלה – מדוע בעצם הגיעה לטיפול, ומה עבר עליה בשנים שנוצר הקשר המיוחד בינה ובין אנדראו. 

ניקה סובלת מחרדות עמוקות מאוד, שממוקדות בבתה, מאיה. היא מתקשה להתמודד עם כל פרידה מהילדה, שבמשך השנים גדלה, מתגייסת, עוברת לגור עם בן זוג, ומתכננת לעבוד, להרוויח כסף ולצאת לטיול הגדול. 

כל עיכוב של מאיה, כל דקה מעבר לזמן שבו ניקה מחכה לשובה הביתה, קשה מנשוא ונהפך לדרמה קשה, שמתוארת עד כדי כך בפרוטרוט, שלרגעים חשבתי בכל פעם שהנה, עכשיו זה באמת קורה, הפחדים של המספרת מתממשים, משהו נורא קרה למאיה. ג'רסי גת מצליחה אם כן להכניס אותנו, הקוראים, עמוק לתוך החרדות של הגיבורה, ואנחנו נעשים שותפים להן. החרדות הללו נובעות בחלקן מכך שהעלילה מתרחשת בשנים שבהן התרחשו בארץ ברצף בלתי פוסק כל הפיגועים המחרידים, הרצחניים, שאיימו על החיים ועל שלוות הנפש של כל אחד מאתנו. אבל מקורן של החרדות לא רק במציאות המפחידה כל כך – אובייקטיבית. חרדותיה של ניקה בכל זאת חורגות מהרגיל, הן משתקות אותה, עד שהיא מחליטה לנסות להיעזר בפסיכולוג.

מהרגע הראשון אנחנו, הקוראים, מרגישים במה שייקח לניקה שנים להבין: אנדראו, גבר צעיר ויפה תואר, הוא בעצם פתיין לא קטן. 

אמנם הוא אף פעם לא חורג (לכאורה!) אל מעבר לגבולות המוגדרים של יחסי מטפל־מטופלת, אבל למעשה הוא מפעיל עליה מסכת של פיתויים, לא כולם לגמרי סמויים. קודם כול בנוכחותו הגופנית, הגברית במפגיע, המודעת מאוד להיותו גבר נאה ומושך. ואז, בהמשך, הוא אפילו "מפרש" לה את מה שקורה בחייה ומסביר לה שבעצם "את רוצה אותי". ככה. ישיר, לפנים.

גם ההתניה שהוא מתנה ממש בשיחה הראשונה אתו – שאסור לה לשאול אותו שאלות אישיות, ובהמשך – היעתרותו, אחרי שנים, דווקא כן לשתף אותה בפרטים אינטימיים של חייו, הן חציית גבולות בלתי נסבלת.

אבל הפלישה האסורה, הקיצונית ביותר, מתרחשת כשהוא מציע לה לכתוב ביחד אתו ספר(!) שיעסוק בטיפול בה, ומבטיח לה שיעשו את זה בפגישות בבית קפה ששוכן על שפת הים, ושלא יגבה ממנה כסף על אותם מפגשים! 

כל נורות האזהרה מצלצלות למקרא הדברים הללו, ואכן, איך לא, היא מתבלבלת, ודי קורסת, כתוצאה מההבטחה המפורשת, וממה שקורה בהמשך, עם הספר הזה של אנדראו. 

אפשר להיווכח עד כמה טיפול נפשי יכול להיות מסוכן ופוגעני, כאשר המטפל בעצם מנצל את המטופלת, וזאת בלי לגעת בה אפילו פעם אחת (למעט חיבוק "רשמי" שהיא מתחננת אליו, ושאי אפשר לומר עליו, לכאורה, שעבר על כללי האתיקה). אז אם הפגיעה כה חמורה כשאין עבירה פלילית, מה נאמר על מקרים שבהם פסיכולוגים חוצים את כל הקווים (למשל – המקרה של יובל כרמי, שפגע מינית במטופלות שלו)? קשה לתאר את עוצמת הנזק שהתנהגות כזאת גורמת. 

 לצערי הרב, חלק גדול ממה שג'רסי גת מתארת בספרה מוכר לי מאוד. בין היתר – ההבנה שהמטפל בעצם מתרברב בפרהסיה (וגם בעיני עצמו…) בהצלחותיו־לכאורה עם המטופלת, והזיוף שבדבריו, שרק היא יכולה לדעת אותו. כתבתי על זה קטע קצר בממואר בדולח וסכינים, בפרק שמוקדש כולו לפסיכולוגים (והפסיכולוגיות…) הרבים שהלכתי אליהם במרוצת השנים. כמו ניקה, גם אני הגעתי כמעין מרגלת סמויה להרצאה של פסיכולוג שטיפל בי בעבר. הוא הציג את "המקרה", כלומר – אותי. שמעתי, כך נכתב בממואר, "את קולי המעוות בתוך קולו. את המילים שאמרתי, מעוצבות על פי צרכיו. את הדברים שחשב ושתק הוא יספר מעל הבמה למאזיניו כאילו אמר לי אותם". גם אני התחלחלתי כשהוא חתם את ההרצאה שלו בתיאורה של תפנית רבת־משמעות, כביכול: ״אמרתי לה 'יהיה בסדר'" הוא התפאר, והוסיף, השקרן: 'ומאז החל השינוי'". לא גילה שעזבתי אותו באחת, למעשה – נסתי מפניו ומפני הזיוף שאת עוצמתו יכולתי להבין רק אחרי ששמעתי אותו מתרברב בהישגיו, בהרצאה שנשא…

הזדהיתי גם עם הרגע שבו הפסיכולוג זורק אותה באחת מהטיפול. גם לי זה קרה (וגם על זה כתוב בבדולח וסכינים). וגם עם האזהרה שלו שהיא "מתמכרת" לטיפול, במקום לאפשר לה למצות את הקשר הטיפולי, ולהגיע למצב שבו היא עצמה כבר לא זקוקה לו. אוי. כמה מוכר. וכמה מכאיב להיזכר, גם שנים רבות אחרי… 

 את חרדותיה של ניקה אפשר בעצם להבין היטב: בשלב מסוים של חייה נודע לה שלפני שנולדה הייתה להוריה ילדה אחרת, שמתה כשהייתה רק בת כמה חודשים. איך גדלה ילדה שמבינה שאהבו מישהי אחרת לפניה (ואולי אפילו אהבו אותה יותר)? איך אפשר שלא תהיה אכולת פחדים וחרדות, שמא גם היא תאבד את בתה? ואיך אישה כזאת יכולה להתמודד עם הבגידה של המטפל שלה, עם ההבנה שלא הייתה "אחת ויחידה" אצלו, שהיו עוד נשים שגם הן ישבו אצלו, ושיתפו אותו בכול (והתאהבו בו?)

אין לי מושג אם אנדראו סיפור אוטוביוגרפי. אם ג'רסי גת כתבה אותו לימים כמעין אקט של גירוש שדים נושנים. זה גם לא משנה. כי האותנטיות של הטקסט נובעת מתוכו, ולא מתוך הביוגרפיה שהזינה אותו – או לא… 

הוצאת שתיים, 2025
ערכה: אורנה לנדאו
239 עמ'

מצד אחד עורר בי ספרה החדש של אראלה תלמי השתאות. מעצר חופשי, (רומן היסטורי) מתאר את קורותיה של משפחה יהודית מווינה, החל בחודש מרץ, 1933 ועד לחודש מרץ של שנת 1945. הוא נוגע בגורלם של יהודים שנאלצו לעזוב את וינה, לא היה להם אפילו דרכון אוסטרי כי ההורים היגרו לשם מרומניה. הם מצאו מקלט באיטליה, שעד מהרה חברה אל היטלר ונעשתה פשיסטית ומסוכנת ליהודים. מה שהם עברו שם מסמר שיער, אבל לא דומה לזוועות שעברו על יהדות פולין והונגריה – למעשה, על כל היהודים שנשלחו ברכבות משא מביתם או מהגטו ישירות אל מחנות ההשמדה, לרוב בלי שום תחנת ביניים. אכן, הם עברו "מעצר חופשי": חירותם נשללה, אבל הם נשארו עם בני המשפחות שלהם, היה להם אוכל, הם זכו לטיפול רפואי, ויכלו אפילו לעבוד, בתנאים מגבילים מאוד.

רוב אלה מבין בני המשפחה שאנחנו עוקבים אחריה בספר, אלה שלא מתו מיתה טבעית ממחלות, שרדו באיטליה ונשארו בחיים. אמנם הם נכלאו במחנות מעצר, בודדו אותם, הצרו את צעדיהם, וגם פה ושם התעללו בהם, אבל בסך הכול, יחסית למחנות המוות, גורלם שפר עליהם.

גם אחרי שאיטליה נכנעה לבעלות הברית, כבר ב־1943, לא פסקו תלאותיהם. פרטיזנים יוגוסלבים התנכלו להם. הפצצות של הגרמנים שתקפו את איטליה, אחרי שנכנעה, עשו בהם שמות. בכאוס ששורר תמיד במלחמות גם כוחות הברית המושיעים, שנציגיהם הגיעו לדרום איטליה, ולקחו אחריות על הניהול התקין של חיי היומיום של המשוחררים, היו אחראים, גם אם בשוגג, להרג: אחת הדמויות הראשיות בסיפור, צעיר יהודי בשם אפרא, מאבד את אהובתו, כי טייס קנדי, שסבר שמחנה המעצר הוא מחנה צבאי איטלקי או גרמני, צלל במטוסו וקטל יהודים רבים בירי מהאוויר.

 הדהים אותי הפירוט הרב שבו הכול נכתב. היה ברור לגמרי שתלמי ערכה מחקר מקיף מאוד, שהיא למדה רבות על התקופה, על איך נראה הקיום היומיומי לפני פרוץ המלחמה ובמהלכה, מה אנשים עשו, חשבו, אכלו, איך התנהלו ביניהם הקשרים, מה הפחיד אותם, מה עורר בהם תקוות. 

הקריאה בספר עוררה בי מחשבות נוגות, בלתי נמנעות, על קיומה הנחוץ כל כך של מדינת ישראל. אחד מבני המשפחה, אלי – באחרית הדבר מספרת תלמי שמדובר בעצם באביה, שמופיע כאן בשם בדוי – היה ציוני והספיק להגיע לארץ ישראל לפני פרוץ המלחמה. תלמי עצמה נולדה בקיבוץ אפיקים ב־1942, לפיכך כשאחת הדמוית ברומן, אפרא, גבר צעיר עתיר תלאות, מקבל כמעט באקראי מכתב מאלי, מארץ ישראל, ובו תצלום של תינוקת עגלגלה וחייכנית, ברור לגמרי שמדובר בה עצמה. האם אפרא בדוי? ומה באשר לסימון, אביהם של אלי ואפרא? האם דמותו אמיתית, או שמא בדתה תלמי מלבה את כל קורותיו באותן שנים? אין לדעת.

מכל מקום, הפירוט הרב מרשים מאוד.

לא מעט ממה שקראתי מדכדך במיוחד במציאות החיים העכשווית שלנו. כשתלמי מתארת ילדות תאומות שנוסעות עם אמן ואחיהן ברכבת דרומה, אל מחנה המעצר, שאליו נשלחו בכפייה, אי אפשר שלא לחשוב מיד על אמה ויולי קוניו, הילדות בנות השלוש שנחטפו בשבעה באוקטובר, ביחד עם הוריהן, לעזה. הן ואמן השתחררו. אביהן עדיין שם, כידוע.

מדינת ישראל קמה. אלי ניצל. הוא חי בקיבוץ. ילדתו הבדויה, ובעצם – הילדה הלא בדויה, מחברת הספר – נולדה בקיבוץ. אילו נשאר אביה באירופה ספק רב אם היה נשאר בחיים ומקים משפחה.

לקרוא עוד ספר על אותם ימים, ולזכור את כל מה שקרה וקורה לנו כאן בשבעה באוקטובר 2023 זה להרגיש שאולי גם התיקון לא לגמרי הצליח. 

לדעת מה שעושים עכשיו בעזה בשמנו – לאחרונה למשל נהרגו עשרה ילדים ושלוש נשים, פלסטינים תושבי רצועת עזה, בעקבות הפגזה של מרכז חלוקת מזון. רבים אחרים נפצעו מאותה הפגזה. תגובת צה"ל הייתה: היה שם מחבל נוחבה שהשתתף בטבח.

לקום בבוקר שוב ושוב אל הידיעות שנפתחות ב"הותר לפרסום" ולקרוא "בדיחה" שראה מישהו כתובה על קיר של בית שימוש בעזה: "חייל יקר, אתה כרגע היחיד שיודע מה אתה עושה בעזה" – כל זה מעורר פלצות קיומית. 

עם זאת, ספרה של תלמי לא יכול שלא להוסיף עוד נדבך לתחושה שקיומה של המדינה הכרחי. כי בלעדיה… כי איך נראו החיים של יהודים כשלא הייתה להם מדינה… כי רואים תצלום כזה מניו זילנד:

ותצלום כזה מארצות הברית:

שלא מעיד בעיניי על הסובלנות שהוא מבקש לבטא, אלא על האנטישמיות הבוטה, האלימה, השכיחה מאוד, שהוא מתכוון לשכך ולמתן.

ועוד, כמובן, תופעות אנטשימיות רבות כהנה וכהנה – השחתת אבני נגף באוסלו (אלה שנועדו לשמר את זכר הקורבנות היהודים); שריפה של בית כנסת באוסטרליה; אונס של ילדה, כי היא יהודייה, בצרפת. קצרה היריעה מלמנות את כל ההתגלויות האנטישמיות הללו. 

אבל עכשיו אני רוצה לחזור לספר עצמו.

כאמור, השתאיתי מהקף הידע של אראלה תלמי, ומהיכולת שלה לחדור אל כל הפרטים ולתאר אותם בדייקנות ובאמינות מופלאות.

אבל יש, לצערי, גם "מצד שני": הרומן  גדוש בדרמה. יש בו כל כך הרבה הפתעות ופיתולים, כל כך הרבה אירועים שאמורים לעורר סערות נפש עצומות, אבל הכול מתואר בפדנטיות, נטולת רגשות כמעט. קודם כל – של הכותבת, ובשל כך גם של הקוראת.

גם מאורעות שהיו אמורים להסעיר את הנפש ממש, שחשבתי שאתרגש מאוד אם יגיעו אל שיאם – למשל: שתי דמויות מחפשות זו את זו, האם יצליחו להיפגש? האם הגורל יאפשר להם להתאחד? ואז – המפגש עצמו, הכול מסתכם בעוד תיאור אחד מיני רבים. ואחר כך הכול ממשיך, באותו טון, באותה נימה, עוד ועוד ועוד תהפוכות חיים, שכל אחת מהן, היא בלבד, יכולה לשמש בסיס לרומן שלם. 

מרוב השפע, מרוב התחושה שלא נעשתה בעצם בחירה, או ברירה בין דברים שעליהם רוצים להתמקד, כאלה שיהיו במרכז, שניתן עליהם את הדעת, מתעוררת התחושה שהכול כמעט יכול לקרות, ואנחנו רק נמשיך הלאה אל עוד מקום, אל עוד מפגש קצר, חד פעמי, שלא יוביל לשום דבר, כי שום דבר לא מתפתח.

כל זה יכול אולי להופיע בביוגרפיה. ליתר דיוק – באוטוביוגרפיה, כשהכותב חש שאסור לו לוותר על שום פרט מכל מה שעבר עליו, כי הכול חשוב לו באותה מידה. אבל כשמדובר ברומן, ביצירה אמנותית, הבחירה מתחייבת. ברומן שכתוב כהלכה כל פרט חייב להיות הכרחי, בלתי נמנע, וקשור לעיקר, כלומר – לאיזו אמירה משמעותית שאי אפשר לסכם אותה ואי אפשר להביע אותה, אלא כמות שהיא, ביצירה כולה.

ברומן אסור שנרגיש שאפשר היה להשמיט פרט כלשהו, והכול היה יכול להימשך כרגיל. ואני הרגשתי שכאן, בספר הזה, שיש לא מעט פרטים שכל אחד מהם חשוב מן הסתם לכותבת, אבל הם לא תורמים במאומה לאיזושהי אמירה כוללת ומשמעותית. 

קראתי את כולו בתשומת לב. רציתי להבין לאן הוא מוביל. איך הכול מתחבר. והכול הוביל והתחבר רק אל סופו של הסיפור, שהיה יכול בעיניי גם להימשך עוד ועוד… 

אבל יש גם צד שלישי – לא הנחתי את הספר בצד, לא עזבתי אותו, כפי שאני נוהגת עם ספרים שלא מדברים אלי. למדתי ממנו הרבה. זה היה קצת כמו לקרוא כמה ספרי היסטוריה, או לצפות בסרט תיעודי ארוך, שעוסק בתקופה ההיא ובאנשים הם. וגם בזה יש לטעמי ערך ומשמעות! 

הוצאת שתיים, 2025
עורכת: מירי רוזובסקי
316 עמ'

אחרי שקראתי את ספרה הראשון, הנפלא, של בלה שגיא, באורה החיוור של הזרות, הגעתי גם אל קובץ הסיפורים הראשון שלה, שקדם לו בארבע שנים.

והרגשתי כאילו הגעתי לפגישה עם חברים ותיקים, שהכרתי חלק ממהותם, לא את כולה, והנה נקרית בפני ההזדמנות להתעמק בחייהם, בדמותם, בגורלם.

די מהר נוכחתי גם שבלה שגיא נוקטת בקובץ הראשון שלה את אחת הטכניקות הסיפוריות החביבות עלי ביותר, בדומה למה שעשתה הסופרת האמריקנית אליזבת סטראוט בספרה המצליח כל כך (ובצדק!) אוליב קיטריג': מדובר אמנם בסיפורים קצרים, אבל הדמויות חוזרות ביניהם – במפתיע. מישהי שהכרנו כילדה אנחנו פוגשים כבוגרת, בני דודים, אחים, אחיות – משפחות שלמות מצטיירות בפנינו מזוויות שונות ומגוונות, וזה פשוט מרתק.

לפעמים דמות שהכרנו היטב – כמו אור בסיפור הראשון – מופיעות שוב להרף עין: בסיפור האחרון הוא מוזכר שוב, כמעט כבדרך אגב, ובעצם אנחנו זוכים כך להמשך של הסיפור ההוא, שנקטע באיבו, בלי שנדע שם מה עוד קרה לאור, מה עלה בגורלו בהמשך חייו. ההרגשה היא שהסיפור חורג אל מעבר לדף, אל מקום שבדרך כלל אנחנו לא זוכים להגיע אליו – שם, בשוליים, אנחנו מקשרים אותו, עם דמות אחרת, שבסיפור אחד מקבלת מקום מרכזי, ובסיפור אחר הייתה שולית.

זה נפלא!

כי כל דמות שופכת אור חדש על דמות אחרת, ואנחנו לומדים עליהן כל כך הרבה. על קנאות, בגידות, אכזבות, אהבות. כל אחת מהן גם מבטאת עולם שלם של מציאות. הסיפורים עומדים גם לגמרי בפני עצמם, אבל ביחד הם משתבצים למארג ססגוני ומגוון של מצבים אנושיים.

אנחנו פוגשים צעיר שנפצע כחייל, הוא יושב בכיסא גלגלים, אבל משהו בסופו של הסיפור מעניק לנו תקווה שלא תתבדה, רק שייקח עוד זמן עד שנדע…

פוגשים אישה שבלידת בנה חלה תקלה, שיבוש הרה גורל. מה עושים עם תגובתה הקיצונית? איך תצליח לשקם את חייה? זה יקרה… צריך רק להמשיך לקרוא!

אנחנו מכירים אימא לחוצה ומודאגת, כי בנה בן החמש מתקשה להסתגל חברתית. בעתיד נלמד גם על בעלה, על הקשיים שלו, וכשבאחד הסיפורים בהמשך הוא ייראה לבת משפחה אחרת מתנשא ויהיר, נדע עד כמה היא טועה, עד כמה הוא בעצם פגיע…

אנחנו פוגשים אישה על ערש דווי, ורק בעוד הרבה סיפורים נדע מה יקרה לילדיה, איך באמת נראים היחסים בין האח והאחות, ומה הם מרגישים כלפי אימם. מדוע בעצם הבת לא מבקרת אותה? מה שמצטייר כאדישות מתגלה ככאב עמוק שאין לו מרפא, מה שמצטייר כלחץ נפשי מתגלה כעדינות ופגיעות. וזה כל כך יפה!

ברקע מרחפת רוחו של גבר שנכיר אותו היטב בספרה השני של שגיא: האבא האלים, הרודני, הנרקיסיסטי, שממרר את חייה אשתו וילדיו עם מחשבות הגדלות שלו, עם התשוקה שלו לתהילה שאינו ראוי לה. מה מרגישה כלפיו בתו גליה? מה מספרת עליו אשתו לבתם האחרת, קארינה? אנחנו מקבלים עוד ועוד פנים של מי שנפגעו ממנו, של מי שלעולם יכאבו את נוכחותו בחייהן.

ועוד תימה חוזרת בסיפורים: ההגירה המייסרת מרוסיה, המציאות שאליה הגיעו אנשים שהתקשו כל כך להתערות,"היא מחייכת לשרונה ולשאר האימהות, מנסה להצטרף לשיחה בקלילות מזויפת שלמדה לסגל לעצמה בשנים שחלפו מאז הגיל ההוא, כשהייתה עולה חדשה, עומדת מבוהלת צמודה לקיר בשמלת מלמלה לבנה וחגיגית, על ראשה סרט אדום יפהפה, כולם רצים מסביבה, צוחקים מסביבה, בוודאי גם עליה, בשפה רועשת שהיא לא מבינה", וגם: "לכל החברות הישראליות שאספה סביבה לכל אורך הדרך לא סיפרה דבר. מרגישה כמה פתטי הסיפור הזה, כמה לא ייחודי, כמה משעמם. כמעט גנרי. סתם עוד משפחה של עולים מרוסיה, עם הפסנתר בסלון והתקווה שיהיה טוב יותר".

בלה שגיא מספרת לנו את מה שנטע לא העזה לומר לחברותיה. והסיפורים שלה כל כך מדויקים. כל כך ספציפיים. כל כך לא גנריים.

וכשהיא מוסיפה, אחרי המשפט על התקווה של העולים שיהיה יותר טוב "אבל נהיָה, בסוף נהיָה", אין בו רק נחמה עצמית של דמות בדויה בסיפור, אלא גם אמירה על כל כך הרבה אנשים שהיגרו, חלקם בגילים שכבר קשה מאוד להשתנות, אבל גם הם לא ויתרו, ורובם נעשו בשר מבשרה של החברה הישראלית, חלק חיוני, נחוץ, מופלא, מהתרבות המקומית, שאותה העשירו כל כך.

שמו של הספר, שבר ענף ירוק, לקוח מתוך סיפור שבו מסביר רופא לאימא מודאגת שהשבר בזרועו של בנה יתאחה, כי כאלה הן עצמות צעירות. הן "יודעות" להחלים. ממש כמו שעשו כל המהגרים הללו, שיצאו מחוזקים ומאוחים מהשבר ומהמשבר של המעבר הקשה כל כך מארץ לארץ ומתרבות לתרבות.

כמו בסוף הטור שכתבתי על ספרה השני של בלה שגיא, גם כאן אני מבקשת לומר לסופרת בפשטות – תודה על הקול שאת מעניקה לכל האנשים הללו, וכך, בעקיפין, גם לנו, לקוראייך, אפילו אם המשברים בחיינו לא קשורים ישירות בהגירה (והרי גם ילידי הארץ הם צאצאים של מהגרים). לא בכדי זכה הספר בפרס שר התרבות לספר ביכורים בשנת 2021.

הוצאת שתיים, 2021
עורכת: מירי רוזובסקי
220 עמ'

"אבא די, סטס צריך לישון, די, שקט," היא צועקת לעברו, "תעזוב אותנו כבר, סטס מפחד."

הוא מסתובב אליה, מבטו ננעץ בה וסוניה צועדת צעד אחד אחורה כאילו למבט שלו כוח פיזי כמעט. "את! את רוצה להיות סופרת?"

היא לא עונה לו, אבל זה לא משנה לו. "יום אחד את תגידי לי תודה על כל זה, רק זה יעשה ממך סופרת! תאמיני לי שאני יודע, רק תוך כאב את יכולה לכתוב משהו ששווה משהו!"

״אם זה ככה אז אני בכלל לא רוצה להיות סופרת!" היא צורחת בחזרה, דמעות מתפרצות מתוך עיניה, "כי אני אף פעם לא אגיד לך תודה! אף פעם!”

בשבת בבוקר סוניה מבעירה מדורה קטנה בגינה ושורפת את המחברות העמוסות סיפורים ושירים. היא בת תשע וכבר כתבה כל כך רבה. דרך עיניה הצורבות מעשן ודמע היא רואה את המחברות שלה מאוכלות לכדי אבק. במקום לכבות את האש הוא רק נותן לה בשתיקה ערמה של מכתבים שלו להוסיף לאש. הוא מקבל המון מכתבים משם, היא לא יודעת ממי הם ואילו שיברונות לב היא שורפת.

את היומן היא משאירה שלם כי תפקידו תפקיד העדות. עם כיבוי האש נותרת רק הצריבה בתוכה. עשן המילים הכתובות שנשמה לתוכה פנימה משנה אותה, הופך אותה לאדם אחר. כל השנים מאז היא זקוקה לכתיבה, משתוקקת, כמהה כמו שילד משתוקק לאסור מכול. זה הופך למעשה האסור, האיווי הראשוני. היא מרגישה שאם תכתוב הוא ניצח. שאם תכתוב תצטרך להודות שצדק. שאם תכתוב זה יהיה שייך לו. היא תהפוך לבבואה המושלמת, השותפה לפשע, יצירת כפיו, אומנותו המוחלטת והגמורה.

זה קשה כשהחלום שלך הוא בן ערובה.

נטיית ליבי היא להתחיל בסיפור האחרון, המרכזי, הארוך ביותר, "אין אפרסקים בשלג", כי הוא זה שריסק אותו, את הלב, ובה בעת, גם תיקן. כי כך קורה כשפוגשים את האמת: היא פוצעת וגם מאחה, צובטת אבל מלטפת, מחשיכה ומטילה אלומת אור בוהק, ולא מאפשרת לברוח מפניה. 

אבל אתחיל בכל זאת בסיפור הראשון. קראתי אותו בתחושה של התרווחות וציפייה לאיזו סאגה שתלך ותיפרש לעיני. כי, יש כבר מי שיודעים, אני מגיעה אל ספר טבולה ראסה ככל האפשר. חשבתי שאני צוללת לתוך רומן. אז הנה, ילד קטן שנקלע לבית זר. "הם לא אומרים לילד לכמה זמן הם משאירים אותו שם", כך מתחיל הסיפור (והספר). בסוף ה – כך חשבתי – פרק, ובעצם – בסופו של הסיפור – יש רגע מכמיר לב של חסד. ותחושה עמוקה שעוד מעט ייוודע לנו עוד על האומלל הקטן הזה, שמיטלטל בין המבוגרים, מנסה להבין מה קורה אתו, ומה עתיד לקרות, איך יסתגל לנסיבות חייו החדשות, מדוע בכלל נקלע למקום הזה (בעצם, אנחנו נרמזים, כמו בין השיטין, באיזו אמירת אגב שמתמלאת במשמעות).

כשהגעתי לסיפור השני – מבחינתי הפרק הבא – הופתעתי והסתקרנתי. פתאום אנחנו לא באיזו מקום רחוק, זר, קר, לא באיזה כפר שילדים קטנים זוללים בו בבוקר דייסה חמה, ויוצאים לאסוף ביצים שהתרנגולות הטילו. לא. אנחנו כאן ממש, בירושלים, בשבעה באוקטובר 2023, ב־6:29, השעה שנהפכה למשל ולסמל. אנחנו עם אישה צעירה, מירב, שגם אותה, "כמו את כולם", תפסה האזעקה לא מוכנה ומבולבלת, מה עושים? איפה המקלט? את מי היא מכירה שם? מה תהיה הדינמיקה בין השכנים שנאלצים להצטופף שוב ושוב לאורך השבת, בכל פעם שנשמעת אזעקה?

חשבתי: מעניין, המעבר החד הזה… ועוד תהיתי איך המציאות החדשה שנפרשת לעיניי תתקשר אל הילד. אבל כעבור כמה פסקאות ירד האסימון (אני יודעת, הטעות מביכה. אבל זה מה שקרה…): לא מדובר כאן ברומן, אלא בקובץ סיפורים, חמישה עשר, חלקם קצרצרים, כמה עמודים, והאחרון כמעט נובלה באופיו, 98 עמודים, סיפור שיש בו דמויות מפותחות, עם עבר והווה ועלילה שלמה, והוא מכיל כמה הפתעות עוצרות נשימה.

טוב, אמרתי לעצמי. אז סיפורים קצרים. ואז התחלתי ליהנות ולהתפעל ממש.

כי כל אחד מהם – רסיס של יהלום, כשמדובר בקצרצרים, או פנינה מושלמת, כשמדובר בארוכים יותר.

אנחנו בימי הקורונה, ופוגשים שתי נשים: אחת שמשהו – אולי הסגר? – ערער את יציבותה הנפשית, ואחת שהיא עדה מעורבת, אך לרגע קצר מאוד; אנחנו עם בני זוג שיצאו ביחד לטיול רומנטי, אבל חזרו בנפרד, כי קרה משהו לאותה "הנינוחות שאחזנו בה כמו במעקה מעל תהום עצומה"; אנחנו עם אם שַׁכּוּלָה; עם אם לתינוק קטן, שלא יודעת את נפשה, ואיך להתמודד עם האפלה שהולכת ומשתלטת עליה; אנחנו עם משפחה של מפונים בבית מלון – איך גיבורת הסיפור מושפעת מהידיעה שמפונים מתאכסנים בחדר הסמוך לזה שאליו הגיעה עם בעלה ל"סוף שבוע רומנטי"? ואיך היא תשפיע על חייהם?; אנחנו עם שרשרת של התרחשויות שמתחילות במעשה יומיומי, כמעט חסר משמעות, ומסתיימת בחוליה האחרונה, הקשה מנשוא. (הרצף הזה הזכיר לי, ודאי שלא במקרה, את הפרק הראשון של הרומן האמן ומרגריטה מאת בולגקוב, שאף מוזכר בסיפור אחר: "אנושקה כבר קנתה את שמן החמניות, ולא רק קנתה, אלא גם שפכה אותו", שהרי אנושקה גרמה לתאונה הקטלנית שהשטן חוזה באוזני הקורבן, והמשפט "אבל אנושקה כבר קנתה את שמן החמניות", כך האיר את עיניי, בני, שחר צפריר, נהפך ברוסית למטבע לשון שמביע את ההבנה או החשש שהגורל נקבע ונחרץ); אנחנו עם כל כך הרבה דמויות שונות, במצבים מגוונים, ברגעי משבר אבל גם בזמנים של חסד ונדיבות.

ואז מגיעים לסיפור האחרון. אל סופי שהייתה בעברה סוניה. אל מצוקות הילדות הבלתי נסבלות שעברה, ואל השאלה, שמהדהדת חזק כל כך בנפשי – האם יש מעשים שאי אפשר, בעצם – שאסור! – לסלוח עליהם? ואל התשובה הנחרצת – לא, אבא הוא לא "בכל זאת אבא", כשהוא כל כך נורא, הרסני, נרקיסיסט. לא אחרי שפגע בילדיו באלימות מתמשכת, רצחנית, הפחיד אותם בלי הרף, היה רע, רע כל כך, שיכור, רשע, לא מדי פעם, תמיד! (אבל אפילו לאיש המחריד הזה מעניקה בלה שגיא זיק אחד של חסד חד־פעמי!). איש כזה לא ראוי לסליחה!

אבל הסיפור – הוא עצמו נוגע באור. לא רק מכיוון שהוא מבטא בדייקנות רבה כל כך את הפגיעה המתאפשרת דווקא במקום שאמור להיות הכי בטוח, בתוך המשפחה, אלא גם כי הסיפור עצמו ממשיך הלאה, אל מקומות שיש בהם בכל זאת אהבה, וסליחה – רק למי שראוי לה! – וקבלה. והבנה. ולפיכך נוטע בקורא את התחושה שגם מתוך הכאב הכי גדול עוד יכולה לצמוח תקווה.

בלה שגיא מפליאה לכתוב. פרטי מידע על הדמויות, על קורותיהן, היא מוסרת לנו כמו באקראי. מישהי שמכנה את האבא של בעלה "מגעיל", שמבטאת טינה כלפיו, נחשפת כמו מבעד לצעיפים שנעשים בבת אחת שקופים; סודה של דמות אחרת – האם היא באמת שלמה עם הבחירה שלה לא להביא ילדים לעולם? – מתגלה כמעט בניגוד לרצונה; כאבה של אימא שלא מצליחה להגן על בתה צץ ומופיע כגרפיטי על הקיר הסמוך לדירתה… וכך בכל אחד מהסיפורים: התכנים הם אלה שמספרים את עצמם, לא מחכים שהסופרת תמסור לנו את הפרטים הנחוצים להבנת הסיטואציות.

תודה לך, בלה, על ספר נפלא.

הוצאת שתיים, 2025
עורכת: מירי רוזובסקי
232 עמ'

כשמתנחל אצלי בגוף "סתם וירוס" (כפי שנהגנו לכנות את היצורים המעצבנים האלה לפני עידן הקורונה; בימי הקורונה הרי למדנו שווירוס עלול אפילו לאיים על החיים!), ואני שפוכה ומותשת, הרעיון לקרוא ספר מתח נשמע פתרון טוב. הדעת נותנת שהוא ייקח אותי בדרכים הסלולות של כל ספרי המתח שקדמו לו, ועם זאת – יפתיע, יסקרן, אולי אפילו יעצור לי לרגע את הנשימה וישכיח את השיעול הטורדני ואת תחושת התשישות.

לכן כשנפל לידי ספרה שלי לי רווה אף מילה, שעל כריכתו הקדמית מוטבע "מתח", הושטתי אליו את היד כמוצאת שלל רב. הנה משהו שיסיח את הדעת לכמה שעות, יפתיע אבל לא יאיים, יסקרן אבל לא יתבע מאמצים מיוחדים. יופי.

למרבה הצער הבנתי די מהר שאני קוראת משהו שמזכיר לי קצף: מעט תוכן ממולא  בהרבה אוויר. 

סיפור העלילה הבסיסי מבטיח רבות: חוקרת משטרתית חושדת ששני מקרי התאבדות שהתרחשו לאחרונה בחלקים שונים של העיר, לא היו באמת התאבדות ושהמכתבים שהשאירו "המתאבדות" היו בכלל בדויים.

היא מגייסת לעזרתה תחקירן לשעבר, עיתונאי שהיה מעורב במקרה טרגי שמעיב על חייו, ומאז אינו מסוגל לדבר. כדי לתקשר הוא רק מתכתב עם הזולת. האם באמת אבד לו כושר הדיבור, או שמא גזר על עצמו אלם? אם כן – מדוע? 

האם יסכים לשתף פעולה עם השוטרת? יצטרף אליה בחקירה? ואולי גם יתאהב בה…? שהרי כך תמיד קורה בספרי מתח, נכון? מתישהו, זה ברור לנו לגמרי, נקבל סצינה "ארוטית", אברי מין יחדרו או יילקקו, או גם וגם, תתחולל תשוקה סוערת אבל יחלוף קצת זמן עד שהגיבורים יעתרו לה (ברור שזה יקרה! כמו הידיעה המובנת מאליה שבסרטי קולנוע בעבר ה"רעים" חבשו כובעים שחורים וה"טובים" – לבנים; כמו הידיעה שבבסופו של סיפור רומנטי הגיבור והגיבורה יתאחדו, אחרי תלאות, ויחיו באושר עד עצם היום הזה…)

 דא עקא שהקונוונציות שהספר שלפנינו מציית להן תפורות בתכים כה גסים, עד שהן כמעט מצחיקות. הסטנדאפיסטית הדר לוי העירה לפני זמן מה במערכון שלה בטלוויזיה שמשום מה ולמרבה התמיהה בכל סרטי הפשע והבילוש, השוטר או השוטרת שמסורים מאוד לעבודתם – מסורים מדי לטעמה! – מסרבים בכל תוקף לימי החופשה שהמפקד שלהם מאלץ אותם לקחת. לא ולא. הם ימשיכו בחקירה, על אפו ועל חמתו של הבוס (באיזה מקצוע אחר עובד מסרב לצאת לחופשה? תוהה הדר לוי, ומשעשעת מאוד בתובנה הזאת). אז כן, יופי, אין הפתעות, גם כאן זה כך. אבל בלי שיוביל לזה תהליך. בלי שנהיה שותפים לאירועים שבעטיים החוקרת נשלחת לחופשה כפויה, אלא כסיפור על משהו שקרה בעבר, שהיא מסכמת בכמה מילים (במקום שנהיה שם ונחווה את האירוע).

והקונוונציה שלפיה, כאמור, "נזכה" בסצנה ארוטית למהדרין. גם כאן היא מופיעה, מאולצת משהו. הנה, הנה זה קורה. תודה לאל, זה נגמר (כך הרגשתי כשקראתי).

אפילו הסוף, ההתרה, הפתרון לתעלומה, הגיע כמעין דאוס אקס מכינה – מהר מהר מובילים אותנו אל ההסבר, שכרוך, איך לא, בסצנה אלימה מאוד, שנמסרת כמעט בקצרנות: הנה, מה שאמור לקרות – כי זה "ספר מתח" – קורה, והנה אנחנו כבר יודעים הכול, כי מי שאשמים מספרים לנו את סודותיהם, וזהו, נגמר. 

למרבה הצער, יש בספר עוד כמה ליקויים. למשל, מדי פעם, לא תמיד, בשפת הדיבור של הגיבורים, שאינה טבעית: מי אומר "מעולם לא חשבתי שאצטער שלא שמרתי את כל הפתקונים שהיא הייתה אוהבת להשאיר מדי פעם על המקרר"? בשפה שאני מכירה המשפט היה כנראה "בחיים לא חשבתי שאני אצטער…" וכו'. או "חודש שלם שהיתה אפשרות לדעת על מישהו נוסף שעלה איתה לדירה והיה האחרון שראה אותה, ואיש לא יודע מזה חוץ מאתנו…" ואיש? מי שאני מכירה היו בלי ספק אומרים – "ואף אחד". 

ויש גם "תרגומיזם" מאנגלית: "היא התעקשה שניסע יחד. אני לא בטוח למה." שהוא תרגום לא מודע של I'm not sure. מורשת נרכשת מקריאת ספרים מתורגמים מאנגלית, שבמקום להמיר את הדברים משפה לשפה מאמצים ניסוחים אידיומטיים כמות שהם. בעברית אנשים אומרים "אני לא בדיוק יודע", או "אין לי מושג". (ה"אני לא בטוח" הזה מופיע בספר יותר מפעם אחת).

כל אלה אולי נראים כדקדוקי עניות, אבל לקורא שמשתוקק "לשמוע" עברית אמיתית, מדוברת, חיה, לא "מנוסחת" ספרותית ולא כזאת שמחקה את השפה האנגלית, הם לא יכולים שלא להפריע. בשפה מצוטטת יש לשמוע אנשים מדברים, ורק אז הטקסט יכול לפעול עלינו באמת. 

לצד כל אלה, אני חייבת להודות שבניגוד לספרים אחרים שאותם אני מפסיקה בדרך כלל לקרוא כעבור זמן לא רב אם אינם נראים לי, את אף מילה קראתי עד תום. אפשר מן הסתם לזקוף זאת לזכותו…

ובאשר לווירוס (שכמובן לא קשור לספר…) – הוא מגלה סימנים איטיים של פרידה. ממני. כלך לך מכאן! 

הוצאת שתיים, 2025
215 עמ'
עורכת: אורנה לנדאו

"Emotions recollected in tranquility" – זהו סופה של ההגדרה של ויליאם וורדסוורת', המשורר האנגלי הנודע, שהסביר מהי בעיניו שירה: שטף ספונטני של רגשות עוצמתיים, שעולים בתודעה מתוך רוגע ושלווה. 

מאז ומתמיד הסכמתי עם וורדסוורת', שהגדיר אמנם באופן ספציפי את אמנות השירה, אבל סברתי שאפשר להחיל את ראייתו גם על פרוזה, שהרי השירה אמורה לשרות מעל הפרוזה ואף להשתלב בה, גם אם שתי אלה אינן שותפות במדויק לכל הסממנים המתקיימים בהן והמאפיינים אותן.

והנה הגיע אלי ספר הביכורים של רם גלבוע: פרוזה שנכתבה לאחרונה, והוא מגיב בה ישירות אל מה שהתחיל בשבעה באוקטובר 2023 (ונמשך עד כה, שום דבר לא הסתיים כל עוד 59 חטופים לא הוחזרו מעזה!)

(להלן רשימת החטופים נכון ליום שבו אני כותבת את הדברים הללו, 29 במרס 2025, והם עדיין מוחזקים בעזה. נראה שעשרים וארבעה מהם עדיין בחיים, ועוברים עינויים שהדעת אינה סובלת)

אני נושמת עמוק, וחוזרת אל הספר.

הוא יפה להלל, חזק, ומשמעותי, ומסתבר שגלבוע לא נזקק לפרספקטיבה של זמן ארוך, שנים, כדי לעבד את מה שעברנו ואנחנו ממשיכים לעבור, כאן בישראל, בשנה וחצי האחרונות. די היה במרחק של חודשים, אולי שנה, כדי שהכותב המוכשר יצליח ליצור יצירת אמנות, כזאת שנובעת מתוך שטף הרגשות הספונטניים והעוצמתיים שהוא חש (כפי שוורדסתוורת' מגדיר, כאמור, שירה), ושכותב כזה מסוגל למצוא בנפשו את המקום החיוני של רוגע ושלווה – או לפחות סוג של שקט פנימי שרק אתו מתאפשר הארגון הנדרש כדי לכתוב יצירת אמנות ראויה לשמה, להסדיר את הרגשות ולבטא אותם מתוך שליטה.

כן, הרומן הרצברג הוא בהחלט יצירה כזאת. 

יש בספר מעלות רבות. הראשונה והפשוטה ביותר לכאורה, או לפחות הכי בסיסית, היא, שהסיפור פשוט מרתק: קשה להפסיק לקרוא אותו, מתקיים בו מתח עלילתי שהולך וגובר עד לשיא שהיה עלול להיות מעושה, אבל מצליח לא ליפול לתוך המלכודת של קלישאות צפויות, מפתות ומסוכנות לכל כותב… 

הסיבה השנייה: כי הוא מדויק, ואמיתי – בעיקר בעיצוב הדמות הראשית, גבר ישראלי צעיר ודי אבוד, יוני הרצברג. יוני הוא לא גבר ישראלי ממוצע, קשה יום, שנאלץ לרדוף אחרי הפרנסה. כמעט באורח נס הצליח "להסתדר" בחיים, יש לו כסף, את הדירה שבה הוא גר בגבעתיים ירש מסביו, והוא חי בקשר זוגי אוהב, עם נויה.

אבל, כאמור, יוני מרגיש אבוד, ועוד יותר – מהרגע שבו ההווה של הרומן מתחיל להיפרס לעינינו, בשעה הארורה שבה פרצה מלחמת שמחת תורה, באותה שבת, בשש עשרים ותשע, עם האזעקה הראשונה.

הספר מתחיל במשפט "יוני הרצברג לא היה ערוך למלחמה". (מי מאתנו היה "ערוך" לה?)

אבל הוא לא – במיוחד. לאט לאט ובהדרגה נודע לנו מניין נובעת פגיעותו הקיצונית, שיכולה (ואמורה, לפחות בהתחלה!) להתפרש כאנוכיות נוראית, מלווה בחוסר רגישות מזעזע כלפי זולתו. (כי כן, יש להפריד בין "פגיעות" – שבגללה בן אדם מרוכז בעצמו – לבין "רגישות", שבה הוא קשוב לכאבי זולתו, ומתייסר עם האחר). טראומה קשה שיבשה את חייו וערערה את בריאותו הנפשית. כשפרטי הסיפור מתבררים, אי אפשר שלא לחוש כלפיו אמפתיה וחמלה. אבל אלה אינן מובנות מאליהן, כי הסופר מפליא לייצר סתירות בדמותו של יוני, ואז… לסתור אותן…!

יוני הרצברג של תחילת הרומן מעורר אנטגוניזם. הוא מצטייר כנרקיסיסט ואגואיסט ברמות בלתי נסבלות. מרוכז רק בצרכיו, מרחם על עצמו, שקוע בעיקר בליקוט תגובות ברשתות החברתיות, לא רואה את הזולת ולא מתענין בו, מפונק, ובמילה אחת – אנתיפת! המיזנטרופיות שלו מתבטאת בדברים קטנים. למשל, כשפונה אליו נער שכן ומבקש ממנו משהו, לא איזו בקשה מופרזת, הוא מגיב בתדהמה של ממש. מה פתאום שיטרח ויעזור למישהו? הוא לא הכתובת!

בה בעת, כשהוא רואה מהגר עבודה, אנחנו מגלים שיש בו גם אהדה וחמלה. הוא חושב על האיש ועל חבריו ש"מגיעים לפה מאלוהים יודע איפה, גרים שש נפשות בשני חדרים באזור הכי מוגדישו בתל אביב. ועכשיו גם יש לבחור הזה כאן מלחמה וטילים וזאב ליבוביץ' [שכן טרחן שיוני מתעב] – מעצמו סיבה שיכולה לגרום לאדם לעזוב – והם עדיין מעדיפים את זה כאן על פני לחזור. כמה נורא ודאי שם". אם כן: לא כזה אנתיפת… לא לגמרי שונא אדם… כן מסוגל להזדהות עם מצוקה. אבל אז שוב מהפך: מתברר ש"מהגר העבודה" הוא בכלל ישראלי ממוצא אתיופי, ויוני מבין שיש לו דיעות קדומות עם נופך מסוים של גזענות. לפחות הוא נבוך…

אנחנו הולכים ומכירים אותו יותר ויותר; עומדים על טיבו. מסתבר לאט לאט שהוא לא באמת כזה אדם נורא. נגלה בו עוד ועוד רבדים, ונלך אתו, בנשימה עצורה, לאורך כל הדרך, בתקווה עצומה שיהיה בסדר! שבאמת יהיה בסדר! כי נעשה אכפת לנו ממנו מאוד!

זאת, בין היתר, אבל לא רק, כי הוא מצחיק מאוד מאוד. הספר גדוש בשנינויות, ולא היה כמעט דף שלא סימנתי לעצמי משהו משעשע, איזו הערת אגב מבדחת, כזאת שנובעת מתוך המצבים עצמם, לא בדיחה שזוכרים בעל פה ומספרים, אלא הלצות שהדמויות שולפות בטבעיות, בתגובה למצבים שאליהם הן נקלעות. חלקן נובעות מביקורת עצמית נוקבת של יוני, למשל, כשהוא קורא על "בן אדם, חייל, בעזה, שבהפוגות בין המשימות והירי לומד למבחן באוניברסיטה בפיזיקה", הוא אומר לעצמו ש"חוץ מאשר להיות בן אדם הוא לא היה מצליח באף אחד מהדברים האלה"… או כשהוא מחליט לעשות מעשה ובכל זאת להציע עזרה, כדי לא להיות אדם כל כך שלילי, והצעתו נדחית, הוא אומר לעצמו (כמובן: בביקורת עצמית סמויה אך עזה) "הציע לעזור, אמרו לו לא, אין הצלחה גדולה מזו"…

לא רק יוני משעשע. גם דמויות אחרות שהוא פוגש בדרכו. למשל – אחד, אורי, מילואימניק שרואה את מכונית הגרוטאה שיוני נוהג בה, מכנה אותה "מכונית של הפלינטסטונים" ותוהה: "איך זה עובד, הוא נוהג, אתה דוחף דרך הרצפה עם הרגליים?" וכשאורי שומע שהמכונית היא מודל "שמונים ושבע" הוא תוהה: "לספירה, כן?"… וזה נמשך: "יש קוד לאוטו?" – "כן, האניגמה, שמעת עליו? כי זה אוטו גרמני"…

יש שנינויות ישירות של הסופר (שמדי פעם פונה אלינו, הקוראים, בהערות אגב ואפילו בשאלות רטוריות־כמובן): "אחד הדברים שעלולים לקרות אם יוצאים מהבית, שפוגשים אנשים שאתה מכיר"; אחרות עולות מהערות אגב של דמויות, למשל, כשיוני מדבר עם אורי המילואימניק על מערבונים אמריקניים ועל משחקי מחשב שבהם האינדיאנים, שהיו לכל הדיעות הקורבנות, עדיין נחשבים "הרעים", אורי אומר שיש מזה מסקנה אחת ברורה: "אל תפסידו במלחמה לאומה דקה לפני שהיא מקימה את תעשיית הקולנוע הראשונה בעולם"… שנינויות אחרות עולות מחילופי דברים של יוני עם דמויות שונות. למשל, כשהוא פוגש את אבירם שהוא לא רק דתי אלא הוא גם "החבר הכי טוב של אלוהים", וזה מסביר לו בהתלהבות אקסטטית ש"כל המלחמות שלנו היו במועדי ישראל הקדושים, […] חומת מגן אחרי ליל הסדר, מלחמת יום הכיפורים, האינתיפאדה השנייה אני לא יודע אם אתה זוכר כי אתה נראה לי צעיר, פרצה בראש השנה […] ועכשיו שמחת תורה". בתגובה, יוני משיב לו: "ומלחמת יום העצמאות […] ביום העצמאות"…

אחת הסוגיות כבדות המשקל שיוני הרצברג מתחבט בהן היא – עד כמה אדם סביר אמור וצריך לתת לעצמו להישאב לתוך כאב העדויות של מה שקרה בשבעה באוקטובר. נויה אהובתו הולכת ושוקעת בתוך הסיפורים. יוני חושב שההתמסרות שלה אינה תורמת לנפגעים, ומוטב שתשמור על נפשה, כי אם דברים מסוימים חודרים לתודעה כבר אי אפשר למחוק אותם, ומוטב לא להיחשף להם מלכתחילה.

אני חושבת שאין אף אדם שחי כאן במדינה ולא שאל את עצמו את אותה שאלה: לדעת עוד ועוד? איפה לעצור? כן או לא לצפות ב"סרטון הזוועות"? כן או לא לקרוא את התחקיר של הניו יורק טיימס?

יוני חושש לקרוס. בדעתו עולות שורות משירו של ויליאם באטלר ייטס "ההתגלות השנייה", "Things fall apart; the centre cannot hold": "המרכז לא יכול להחזיק"; הוא חושש שנויה "תעמיס על עצמה יותר מדי מהשחור", והוא יודע כמה זה מסוכן, שהרי יש לו ניסיון קודם של התמודדות עם טראומה.

אחד הפרקים בספר, "תיאוריית שני הגורמים של הרצברג", לוקח אותנו אל המקום והזמן שממנו נובע שמו של הרומן שלפנינו. לא סתם הוא נקרא "הרצברג", שכן זה היה שמו של פסיכולוג יהודי שרם גלבוע מפגיש אותו בספר עם, לא פחות ולא יותר, ויקטור פראנקל. הפגישה מתרחשת במחנה הריכוז. פראנקל מסביר להרצברג (ולנו…) את עיקרי תורת הלוגותרפיה שפיתח: איך שורדים בתנאים בלתי אפשריים (כמו במקום שאליו נקלעו)? "אי אפשר לשרוד במקום כזה, אבל הדבר האחרון שנותר לאדם הוא להחליט מה דעתו על דברים", וקיימת גם "היכולת לבחור את עמדתך הסופית והאיתנה בחירויות": לדמיין את אהובי נפשך ולשוחח אתם בדמיון. פראנקל מסביר ש"תגובה לא נורמלית למצב לא נורמלי זאת התנהגות נורמלית", וגם – שפרויד טעה, כי מה שמנחה בני אדם אינו החיפוש אחרי העונג, אלא החיפוש אחרי משמעות. והוא מוסיף ומסביר את דבריו של ניטשה, לפיהם "אם יש לאדם למה, יוכל לשאת כל איך. עם משמעות אפשר להתמודד בכל מאבק, עם כל סבל", כי "במלחמה הדבר היחיד שמפחית את הסבל הוא למצוא לו משמעות".

אי אפשר שלא להיזכר בדברים שסיפר אלי שרעבי המופלא, אחרי ששב מהתופת בעזה: לפני שנרצח, בזמן שהיו ביחד שם, במנהרה, הספיק הרש פולין גולדברג להעביר אל שרעבי את התובנה הוויקטור פראנקלית: "כשיש 'למה', תמיד מוצאים את ה'איך'".

ממשלת ישראל לא החזירה את הרש, והוא נרצח בשבי. אלי שרעבי חזר מְזֵה רָעָב, כמעט שקוף, וגילה עם שובו שאשתו ובנותיו נרצחו, אבל נראה שהוא מוצא פשר במאבק למען החטופים שעדיין שם.

יוני הרצברג מוצא בספר את המשמעות של חייו. יש להניח שרם גלבוע כתב את דמותו לפני שובו של אלי שרעבי, ומן הסתם לא הספיק לשמוע את הדברים הללו שאמר, אבל הכיר אותם היטב.

אלי שרעבי ציטט את הרש פולין גולדברג, שציטט את ויקטור פראנקל, שציטט את ניטשה. הד לדברים מצטלצל ברומן ומעניק גם לנו את הצורך וההזדמנות לחשוב עליהם, לזכור אותם ואולי להיאחז בהם, כך או אחרת.

הוצאת שתיים, 2025
294 עמ'
עורכת: רותם בירון
 

 

בדיעבד היינו כולנו על סף מהפכים פוליטיים, חברתיים ותרבותיים במדינה, מהלכים על הר געש – המהפך של גיל ההתבגרות, בלב הסערה הממשמשת ובאה (קלישאה מטופשת) בתוך כל אחד מאתנו ומסביבנו. רעיה המחנכת (וסגנית המנהלת) אומרת, ממקומה המוגדל במרכז התמונה, בביטחון, "יש לנו את הצבא החזק בעולם" (משפט זה נחרת בי כבר אז, הרגשתי את הניפוח, את חוסר האמינות, וגם קינאתי בביטחון שלה, הנבוב. 

תמהתי מה הילדים האחרים חשים מול משפטים כאלה. "יש לה ידיעות", כך אמרו בכיתה, "כי בעלה בכיר בצבא" (אני נזכר ששנים רבות לאחר מכן, בזמן "מלחמת המפרץ", הפסיכולוג שלי דרש ממני להגיע לפגישה בעוד אני פחדתי מירי טילים אפשרי מעיראק. הוא טען נחרצות שלא יגיעו טילים מעיראק כי "יש לנו לוחמה אלקטרונית הטובה בעולם", ושיש לו ידיעות ממקור גבוה בצבא. למוחרת, כשהייתי בדרכי אליו, נורו טילים מעיראק).

רעיה המחנכת גם אמרה לנו בפגישה הראשונה בכיתה ז' "אצלי אין משחקים" ו"אני חותכת דברים מהר". אני זוכר שתמהתי על דבריה. הבנתי שהיא אומרת שהיא חזקה, אבל לא הבנתי מה היא אומרת לנו. מה זה אומר לגבינו? שאנחנו חלשים מולה? שאנחנו נהיה חזקים אם ניצמד אליה? שהיא תחתוך אותנו? ואכן, אני לא שיחקתי אצלה. האם אחרים שיחקו אצלה? האם היה אפשר לשחק? התמונה בהקשר הזה היא שריד להומוגניות נשאפת, אולי מדומיינת, אולי ממומשת. כך או כך, איני חלק ממנה.

"התברר לי שגם הטקסט זקוק להקשבה, ממש כמונו," כותב עופר ספיר בספרו תמיד עוד פעם אחת שראה אור בימים אלה. כוונתו הייתה למה שהתחוור לו בקורס "תצפיות בתינוקות", שאותו עבר במהלך הכשרתו המקצועית במסגרת לימודי הפסיכותרפיה. להפתעתו, המנחה של אותו קורס "התרכזה בטקסטים שכתבנו על התצפיות הרבה יותר מששיערתי שאפשר", והוא מוסיף, "ובניסוח אחר: אנחנו צריכים להקשיב לטקסט ממש כמו שאנו צריכים להקשיב לאחרים ולעצמנו".

וזה בדיוק מה שספיר עושה לאורך הספר, שקשה להגדיר את הז'אנר שבו נכתב, וזאת כי מדובר למעשה בחידוש מקורי של הכותב: ספר שכל אחד מפרקיו נפתח בתצלום קטן, בשחור לבן, שהוא מעין כן ההמראה, ולרוב גם המוקד, של הפרק.

אבל תיאור התצלום הוא רק נקודת ההתחלה. שכן כל אחד מהפרקים חותר עמוק עמוק פנימה, וכולם מרוכזים בעיקר בשאלות שספיר מרבה לשאול את עצמו, ובכך פותח פתח לאינספור מחשבות, שאת חלקן הוא מפתח ואת האחרות הוא משאיר לנו להמשיך ולעסוק בהן, לתהות ולהתלבט. השאלות מתחילות ממקומות מאוד ספציפיים בחייו, בנפשו, נוסקות גבוה למחוזות רמים, ובה בעת מספרות לנו עליו, על חייו, על קשיים שחווה והתלבטויות שחלקן מצאו תשובה, ושרבות נותרו פתוחות.

כשקראתי את הספר עלה בדעתי הדימוי של אוּרוֹבּוֹרוֹס – סמל עתיק בצורת נחש או דרקון שבולע לעצמו את הזנב. ספיר כותב טקסט עתיר שאלות, ובסיומו מוסיף כמעט תמיד עוד הערה העוסקת לא בסוגיות הקודמות שהעלה, אלא בטקסט עצמו, או בתצלום שאליו התייחס: הניסוחים חוזרים, פחות או יותר: "בקריאה חוזרת של הטקסט אני מבין ש…"; "אני מסתכל לאחר זמן על התמונה ואני חושב שאני מבין מדוע איני זוכר אותה"; "אני קורא את הטקסט שוב, והוא מפוזר משהו. לרגעים אני לא בטוח מה כתבתי, ואז אני מבין, וזה אפילו כתוב בפירוש"; "כשאני מסתכל שוב על הצילום ועל הטקסט אני קולט שבשונה מטקסטים אחרים, כאן לא העמקתי במבט על התמונה עצמה ועל האפיונים החזותיים שלה. למעשה, הטקסט עומד בפני עצמו, כמו סיפור קצר" – וכן הלאה. ניתוחים של ניתוחים שמנתחים בעדינות, ביסודיות, בנגיעות דקיקות מאין כמותן, חוויות־חיים, רגעים, תחושות מורכבות שספיר מצליח איכשהו לתאר אותן, למקם אותן בזמן ובחלל, לתת להן תוקף ומשמעות, ולהמשיך ולעורר שאלות על אודותיהן.

הטקסטים נוגעים מאוד ללב. הייסורים העולים מהם, תחושת האחרות, הילדות הטעונה בכל כך הרבה כאב של מי שגדל במשפחה, חברה, תקופה שבה להיות מי שהוא – אדם רגיש במיוחד, הומו, שונה מסביבתו, היה קשה מנשוא.

אחד הפרקים הנוגעים במיוחד ללב הוא "תמונת מחזור כיתה ח'". ספיר מעלה בראש הפרק את התצלום שנמצא אצל כל אחד מאתנו בארון: תמונת הגמר של בית הספר היסודי שבו למד כל אחד מאתנו (בימיו של ספיר, ובימי – עד סוף כיתה ח').

ספיר מתאר את התצלום, ואז חותך ומרסק אותו ואת כל מה שניצב מאחוריו, את הסודות האיומים שהמראה המסודר והמיושב, המוכר כל כך, מסתיר. למשל, את הניכור ששרר בין הדמויות המצולמות. למשל, את ההבדלים בגודל בין המנהלת, המורות והתלמידים: "המבוגרים (המבוגרות) ממוקמים למעלה, בתמונות מוגדלות מעט, והילדים למטה. כולם מסודרים בסדר קבוע, לפי היגיון אוניברסלי". אבל, הוא תוהה, "מה עשינו שם ולמה היינו שם (האם היינו קהילה?)"; וגם – "התמונות זהות בגודל, ומרמזות על מעין אחידות, אולי על שוויוניות, אבל בפירוש לא היה מעמדנו שווה. היו מאתנו שתפסו הרבה מקום, והיו שפחות. שמונה שנים של מורכבות, למידה, תסכולים, יחסים, עלבונות, אהבות, מתומצתות בתמונות קטנות ושוויוניות – לכל אחד מוקצה בדיוק אותו מקום (אולי זה מייצג משהו מהקיבעון החברתי במשך שנים ארוכות, כמה קשה לזוז מהמשבצת שאליה אתה שייך ומשויך). שמונה שנים היינו קבוצה אחת באותה כיתה, למעט שינויים קטנים. פרק זמן בלתי נתפס, מה נשאר, מה היה – מה התאפשר. התשובה לכל אחד ואחת היא שונה, ואף משתנה בחלוף הזמנים, אך התמונה אינה משתנה. למעשה, מעולם לא התקיימה. היא הרי בדיה", וכאן מגיעה, בעיני פאנץ' משמעותי מאוד: "אפילו לא ישבנו זה ליד זה לשם התמונה (מה זה אומר על הזיכרון, על הנרטיב?)"…

יש עוד תובנות שספיר מגיע אליהן מהתצלום הזה. למשל – הזיוף בעמדה ה"פמיניסטית", במקום שיש בו כמעט רק נשים…

ובעיקר – חוסר היכולת של התצלום לבטא את הבדידות הממארת שהוא עצמו חווה במהלך כל שנותיו בבית הספר.

התיאורים של אותה בדידות, דרכי ההתמודדות של הילד הקטן, עופר, שבכלל רצה להיות ילדה, ולא ידע שפעם, בעתיד, שינויים כאלה יתאפשרו, פשוט שוברים את הלב: איך נהג לעמוד בפתח חדר המורים, כדי שמי שרואים אותו יחשבו שהוא שם בשליחות, וכך יניחו לו ולא יציקו; איך נהג להתלוות בחשאי למורה בדרכה מחדר המורים עד לכיתה, שוב, מאותו טעם; איזו הקלה חש בתום יום הלימודים ככל שהתקרב אל המקום הבטוח היחיד בחייו – הביתה, אל אימא. כמה סבל בטיולים השנתיים. ובטיולים בכלל.

וזהו רק עניין אחד שספיר עוסק בו. כי יש גם תיאור הדיכאון הקליני העמוק שסבל ממנו במשך שנים. וגם, כאמור, נושא הזהות המינית. והקשר עם אמו. ועם אביו. התהיות לגבי עברם ועברו; והפסיכולוגים שטיפלו בו; ובעיקר – התהייה המתמשכת בעניין הזיכרון – האם מה ששכח קרה בכלל? האם הוא יודע את האמת? האם יש בכלל "אמת" מוצקה שאפשר להישען עליה?

הספר, כאמור, מקורי מאוד. הוא זרוע בשלל אזכורים של יצירות ושל כתבים עיוניים שמופיעים בפונט שונה, מוקטן, עם קו תחתון, ונראים כמו קישורים לספרים או מאמרים או אתרים – אני תוהה אם בגרסה האלקטרונית אפשר באמת ללחוץ עליהם ולהגיע לקישורים שהם מייצרים, לצורך מה שנהוג לכנות "קריאה נוספת".

את יכולתו הנדירה של עופר ספיר לרדת לעומקם של טקסטים הכרתי לראשונה כשזכיתי לקבל ממנו התייחסות מפתיעה ומפעימה לספר שלי, מה קרה להגר באילת? ספיר היה אחד המגיבים הראשונים, חודשים רבים לפני שהספר שלי הוצג כמועמד לפרס ספיר ולבסוף גם זכה. התרגשתי אז מאוד מיכולתו להבין, לראות, לגלות הקשרים מרתקים, ולבטא את מה שראה ברהיטות ובחוכמה. כל כך משמח אותי עכשיו לקרוא את הספר שהוא כתב, ולגלות שוב את אותם מעמקים ואת אותה מקוריות, רגישות וחדות ראייה!

הוצאת שתיים, 2025
עורכת: מירי רוזובסקי
148 עמ'

משה הוביל אותה מעץ לעץ, משיח לשיח: היפהפה הזה עם העלים האדומים – היביסקוס. והעץ הזה עם פרחים קטנים ולבנים שריחם מתקתק – פלומריה או פיטנה. ופה צומח שטיח סגול של לוונדר, כן-כן, ממש בלב העיר. וזה לימון, קחי עלה ותריחי, ריח טוב, נכון? הפירות אחר כך, כי בקיץ הוא נח. אם כי שם למעלה נשאר איזה לימון אחד… ופה, את רואה את הפירות העגולים האדומים האלה? זה רימון. הוא מבשיל בסתיו, לקראת ראש השנה. כן, אצלנו חוגגים ראש השנה בסתיו, וזאת תאנה, היא כבר הבשילה, וכאן דקלי תמר. הנה, שם למעלה, רואה את הענפים עם הפירות הצהובים? הם עוד בצבע צהוב בהיר, וכשהם יבשילו ויתייבשו בשמש, הם יהיו עסיסיים, עבים, חומים, רכים כמו חמאה. ועצי הזית העתיקים האלה – זאת הגאורה שלנו! את יודעת כמה סיפורים יש על זיתים? גם עלה הזית
שסימן את סוף המבול, ושמן הזית שדלק שמונה ימים בזמן המרד של המכבים ביוונים… מה, לא ידעת? ואגב, שמן הזית הישראלי הוא הכי טוב בעולם! שהספרדים והיוונים לא יבלבלו לך את השכל, שמן הזית הכי טוב אצלנו, סוף פסוק. והפריחה הכי יפה שלנו זה בחורף. כן־כן, בחורף. כשצומחים רקפות וסחלבי בר, כשהשדות מתמלאים בכלניות, בנוריות, בסיגליות ובשקדיות פורחות. ובצפון, בחרמון, יורד שלג ואפשר לעשות סקי. ובדרום, באילת, אפשר לשחות במים נקיים כמו דמעה בין אלמוגים ודגים שמתקבצים ללהקות. ובאביב צומחים מגנוליות וסיגלונים, והריח הנפלא שלהם! והמדבריות שלנו! את יודעת שיש לנו מדבריות עם יעלים, מעיינות אמיתיים ונופים כמו בירח? והנהרות! והעמקים עם המדשאות הטבעיות! את הרי כלום לא ראית, כלום! את ואנשים כמוך גרים כאן, הולכים ברחובות האלה, מריחים את האוויר הזה, ולא רואים כלום ולא מכירים שום דבר!

מרינה הקשיבה בתדהמה. היא חשבה שהוא איש גס, אבל הנה
התגלה בו צד אחר לגמרי, הצד של בנאדם שמכיר את המקום וגם יודע לספר עליו סיפורים מעניינים. והוא צדק: היא באמת לא ראתה דבר מסביבה – לא עצים פורחים, לא שיחים עם ריח עדין, לא שמיים, לא אדמה, לא לטאות זריזות שהתחממו תחת השמש בימים החמים, וכאשר השרב הפך בלתי נסבל, הסתתרו בין האבנים. היא לא שמה לב לא לצרצור הלילי של אלפי צרצרים שהתאחד לשאון מחריש אוזניים, לא לחתולים רזים עם פנים חדות ומראה גאה ומלכותי, ששוטטו כמו בעלי הבית האמיתיים. היא גרה בבועה משל עצמה, עטופה באימה ובפחד לצאת החוצה, לאור, לחיים.

איך אוכל […] להירפא מן הסבל בעודי כותבת עליו, כלומר, מכירה בו? ובכן – לא ריפוי אני מוצאת בכתיבה, אלא צלילות ומרחב.

הם מתקיימים משום שאני תופסת מקום בעולם דרך הניסיון להבין את מה שקרה לי. ואל המקום שאני תופסת בעולם מגיעים אנשים (קוראים) אחרים. ומשום שהם מגיעים אל המקום הזה, ושוהים בו זמן מה, גם הם מבינים דבר מה על מה שקרה לי, ומשום כך יבינו, אולי, דבר מה על מה שקורה להם. 

[…]

מעשה הכתיבה כשלעצמו הוא מעשה בודד. אין בו אחרים. בין אם מדובר בכתיבת בדיון ובין, וביתר שאת, אם מדובר בכתיבה אוטוביוגרפית – הרי אני הופכת בה את דם ליבי למילים. זוהי הדרך האלגנטית לדמם, ופצע מדמם הוא היפוכו של פצע שנרפא. ואכן – כתיבה על החומרים שמהם עשויים החיים שלי אינה מרפאת. יש עוצמה באותנטיות שלה, והיא נותנת לזיכרונות כוח אחר, אבל אינה משכיחה אותם. ההפך הוא הנכון: דווקא משום שאני זוכרת את הדבר, אני מתגעגעת לדבר האחר.

[…]

לא צריך, אולי, למצוא "החלמה" או "ריפוי" בכתיבה. לא צריך, אולי, להירפא מן המשברים. אולי צריך לתת להם שיצרמו, כמו רעש של ציפורניים ששורטות על לוח. רעש שאי אפשר שלא לשמוע. כי כאב הרי דורש שיכירו בו. שיחושו אותו. ומעשה הכתיבה הוא גם מעשה של הכרה בכאב.

 

ספרה החדש של איריס קאופמן, שהרומן שלה טעם של מלח עורר בי התפעלות, הוא ממואר. קאופמן מעלה בו כמה רשימות שבהן היא מתארת את המסע שלה כ"מחלימה" (מילה שהיא מעדיפה, כך היא כותבת, על פני המילה "מטופלת") מכמה סוגי סרטן שונים, שתקפו אותה שוב ושוב מאז המקרה הראשון, לפני עשרים וארבע שנים. קאופמן חולה גם בטרשת נפוצה.

היא משתפת אותנו במחשבותיה על מחלה בכלל, ועל המחלות שפקדו אותה בשלבים שונים בחייה, בפעם הראשונה – כאישה צעירה, אימא לילד בן שלוש וחצי.

ברור שאין האימה שחשה מי שיש לה ילד קטן כל כך, שהיא חייבת ומשתוקקת לגדל, דומה בכל גווניה לזאת שחשה אישה ששני ילדיה כבר אנשים בוגרים.

היא מספרת לנו על ייסורי הגוף "המסמאים"; על מה שחשה אם צעירה שמבחינתה הילד הקטן שלה "נושא אותה" בתוכו, כי ירש ממנה את הגנים שלה, אחרי שהיא "נשאה אותו" בתוכה כשהרתה ללדת אותו, "כי כך עובדת הביולוגיה"; על תחושת האחריות שלה כלפיו; על ייסורי ההחלטה להוליד לו אח, שותף לעתידו, חרף האזהרות של הרופאים שניסו להסביר לה ש"מוטב ילד אחד עם שני הורים מאשר שני ילדים עם הורה אחד"…; על הכאב העצום שחשה כשליוותה את אמה בימי חייה האחרונים – גם היא חלתה בסרטן, אבל לא ידעה שבתה, שמטפלת בה במסירות, מתמודדת עם אותה מחלה; איך מסתירים את האמת? איך מטפלים בחולה, כשאת בעצמך חולה ומבוהלת? איך מתנחמים מהתחושה שהיא עצמה "ילדה־בלי־אמא"? היא מספרת לנו על הקושי העצום שבהיעדר שליטה. על השלבים של ההתמודדות עם המחלה, שדומים מבחינות מסוימות למודל השלבים של ההתמודדות עם אבל בעקבות מותם של יקרים לנו,  מודל שפיתחה אליזבת קובלר־רוס: הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה, ומראה לנו כיצד מחלימים יכולים לעזור זה לזה, ומדוע השיתוף ביניהם יכול אולי – ואולי לא – להפיג את תחושה הבדידות האינהרנטית למצבו של כל חולה, באשר הוא.

כדי להתמודד עם התהיות הרבות שהיא מעלה – האם כתיבה על טראומה מרפאת? האם האמונה באלוהים יכולה לעזור? ואם לא מאמינים בקיומו? איך מתמודדים עם "האוקסימורון הגדול מכולם – ריפוי ברעל" (כלומר, הטיפול הכימותרפי)? האם ידע מועיל ועוזר למחלים? במה יכולה ההבנה של השפה הרפואית לעזור לו?

כדי לנסות ולהשיב על כל אלה, ועל תהיות רבות נוספות, קאופמן נעזרת ביצירות ספרותיות רבות: שירים של רחל, לאה גולדברג, רחל שפירא, יהודה עמיחי, רחל חלפי, אולב האוגה, (משורר נורווגי); אבחנות של פרויד ושל הפילוסופית פרופ' רות צ'אנג; כתיבתם של דוד גרוסמן, ארווין יאלום, אילנה המרמן ויורגן ניראד – כל אלה משמשים לה מורי דרך, ונקודות ציון והתייחסות.

הפרק העוסק בשימוש בדימויים – כשחולים מתארים באמצעותם את הכאבים שהם חשים, כשרופאים מתארים באמצעותם את המאבק במחלה, כשסופרים נעזרים בהם כדי להביע את תובנותיהם, מרתק במיוחד: "כל דיווח נפתח ב'כמו'. אוסף מעניין של דימויים כאלה… כמו ענן בתוך הבטן, כמו סכין, כמו אש, כמו שור, כמו נקודות שחורות בבשר… לוחץ כמו שיניים של חיה, פצצות קטנות בתוך הראש, כמו עשן שחור בכבד… יפה ולא ברור… הדימוי הוא דבר כל כך אישי, עד שאתה בטוח שכל העולם צריך להבין אותו."

היא מסבירה מדוע השימוש של רופאים מסוימים בטרמינולוגיה צבאית – "מתקפת נגד", "ניצחון בקרב" – מעורר בה שאט נפש, ואיך לדעתה הוא עשוי ממש לפגוע בטיפול. 

במהלך הדיון שהיא עושה בעניין הדימויים מעניין לא פחות ציטוט דבריה של סוזן סונטאג, שלפיה מתקיים גם תהליך הפוך: "חוליים פיזיים משמשים לייצוג של תופעות חברתיות". 

הספר כולו עתיר תובנות ומחשבות מרתקות, והוא גם נוגע ללב בכנות שלו, וביכולתה של קאופמן להיות מדויקת וישירה! 

הוצאת שתיים, 2024,
143 עמ'

ספר הביכורים של מאיה גלפנד, שקופות, מפתיע ומפעים. הוא כתוב היטב, והוא מסעיר את הנפש.

בשנים האחרונות יותר ויותר יצירות מעלות למרכז הבמה את הקולות של האנשים השקופים, המהגרים כמעט בעל כורחם שהחלו להגיע לארץ בשנות התשעים מברית המועצות לשעבר, והמשיכו להגיע בגל הגדול האחרון שנוצר בעקבות המלחמה האכזרית באוקראינה.

אל הרומן המופלא כמעט אולימפוס מאת שושי בריינר, הרומן זוכה פרס ספיר לספר ביכורים טסקה מאת אילנה רודשבסקי, אל ספר העיון מומחית בספונג'ולוגיה, הכולל פרק שמתאר את ההתעמרות המיוחדת בעוזרות הבית ה"רוסיות" בהירות העור שנתפסות כמי שאמורות לספק "עבודות בית וזמינות מינית", אל סדרות הטלוויזיה המצוינות "דור אחד וחצי" ו"סובייצקה" שתיארו, כל אחת בדרכה, את מצוקות העלייה מברית המועצות לשעבר, נוסף כעת ספרה של גלפנד.

והוא, קודם כל – יצירה אמנותית מדויקת וסוחפת. קולות הנשים השקופות העולות ממנו הוא רם ונשמע היטב, אבל הן דמויות ספציפיות ושלמות, כפי שאנחנו מצפים שיקרה בספרות משובחת.

הספר מתחיל ברצח. מי נרצח? מי רצח? מדוע?

כל זה יתברר רק לקראת הסוף, שכן מיד אחרי העמוד הראשון של הפרולוג אנחנו מוזמנים לסגת חצי שנה לאחור בזמן, ואז להתקדם לאט לאט אל ההווה.

כך אנחנו לומדים על קורות חייהן של הגיבורות הראשיות של הרומן: מרינה, ראיסה, וורוניקה. השלוש נקלעו זו לחייה של זו  רק במקרה: שלושתן גרות ביחד בדירה "מחולקת": כל חדר נהפך ליחידת דיור נפרדת, קטנה ועלובה להחריד. הדירה עצמה שוכנת בפרבר עוני, טובלת בזוהמה, מבפנים ומבחוץ.

איזה ייאוש לגור כך! במיוחד למי ש – כמו מרינה למשל – זוכרת את ביתה הקודם, הנאה, המטופח, שבצמוד אליו הייתה בריכה שצברה מי גשמים, וגינה מניבה… מי שניהלה בית עסק קטן, בהיותה תופרת אמנית, והעסיקה תופרות אחרות… מי שהייתה נשואה לגבר טוב, שאתו גידלה באהבה ילד וטיפחה אותו!

מה הביא אותה לכאן, למצוקה הבלתי נסבלת? מדוע נאלצה לנטוש את חייה הקודמים?

סיפורה ההולך ונחשף שובר את הלב.

וראיסה? מדוע היא נאלצת לעבוד כל כך קשה, לפרנס בעל שיכור ובת טפילה? מה יעלה בגורלה?

וורוניקה היפהפייה? האם תזכה לנצל את חינה וצעירותה כדי להתקדם בחיים, לממש את חלומה למצוא לעצמה בעל עשיר שיפרנס ויפנק אותה?

אחת ממעלותיו הגדולות של הרומן היא השנינות שבה הוא כתוב. למרות הנסיבות המחרידות שהוא מתאר, למרות הכאב והמצוקה, הוא, בין היתר, גם משעשע!

אין עמוד שלא סימנתי בו הברקות. לדוגמה: "הדירה אינה אלא חדר פצפון. פעם היה החדר הזה הסלון בדירה של שלמה, אבל עכשיו העפיל לדרגת דירת סטודיו בזכות עצמה"; "גילה אינו ידוע, אבל חישובים מתמטיים בסיסיים מצביעים על כך שהיא בת שישים בערך"; ראיסה מכורה ללוטו. והיא מקפידה למלא כרטיס, לקראת כל הגרלה, אף על פי ש"זאת עבודה קשה, לא כל אחד יצליח", שכן "יש למלא שני צירופים לפחות ולמחוק מספרים מיוחדים מטבלה. כל צירוף צריך להכיל שישה מספרים מאחת עד שלושים ושבע, ומספר נוסף עד שבע". וכך אנחנו נכנסים לתודעתה המוגבלת כל כך, שאפשר ללמוד עליה מהעובדה שכל כך מסובך לה למלא טופס לוטו… זוהי עדות אחת מרבות לתחכומה של הסופרת, שמציירת את הדמויות שלה בעקיפין, באמצעות פרטים קטנים ומדויקים.

גלפנד יודעת להעביר את ההומור החד שלה אפילו באמצעות סימני פיסוק: "יש גם כיור שאליו ידיה של מרינה לא נכנסות במלואן, אבל! יש לה אפילו מכונת כביסה משלה! הדר מדהים לבית בזוי כזה". "אבל!" – אנחנו שומעים היטב את האירוניה המרה, שלא לומר – ציניות.

מרתק לראות את ישראל מנקודת המבט של עיניים זרות. גם כאן, כמו אצל שושי בריינר, בספר כמעט אולימופוס המהגרות נדהמות מסגנון הלבוש של נשים ישראליות. ליתר דיוק, מהיעדרו: טריקו מהוה, מכנסיים קצרים, "במדינה הזאת, החמה והבלתי מושגת, הסואנת והמסוכנת, שבה נשים חבשו פאות וכיסויי ראש ואילו אחרות גופיות ומכנסיים צמודים"… גם הבחירות האופנתיות של הגברים לא נסתרות מעיניהן הביקורתיות: "גברים במכנסיים שנופלים מהתחת כל כך נמוך שזה מביש"…

אנחנו פוגשים את האנטישמיות של הפליטות מצד אחד – "החום, הים והשטרות בכיסיה סייעו לה להשלים עם העובדה שהיא נאלצת לנגב תחת יהודי", ואת הגזענות של הישראלים, ש"לא רוצים להפוך למדינה של פליטים גויים", מצד שני.

אין עמוד שלא סימנתי בו איזו הברקה, שנינות, תובנה מעניינת; קראתי את הספר בנשימה עצורה, אמנם לא רציתי שהספר ייגמר, אבל גם לא יכולתי לעצור ולהפסיק לקרוא, כדי לדחות את הקץ…

נהניתי במיוחד משיר ההלל לארץ ישראל, המופיע מפיה של אחת הדמויות, ישראלי ותיק, לקראת סופו של הרומן. הוא יעלה כאן ב"סופרת ספרים" כציטוט נפרד, ובקרוב…

איזה כיף למי שעדיין לא קרא את שקופות!

הוצאת שתיים, 2024
220 עמ'

מדהים להיווכח עד כמה יכול להיות מבעית ספר שמכניס אותנו ללב ליבו של הכאב הישראלי, לקונפליקט האיום שהורים חווים כאן כיום יותר מאי פעם. הקריאה בו היא התמודדות ישירה, מפלחת לב, עם החרדה, ויחד עם זאת היא יכולה להיות גם מעין מפלט ממנה. אולי כשהנגיעה ישירה אך בה בעת גם סובלימטיבית, כי היא עוברת בתוך הפריזמה של יצירת אמנות, היא מעניקה לקורא את היכולת להתמודד עם הבלתי אפשרי.

כי כאן לב הקונפליקט: "זה או שאת מניקה את התינוק שלך בהשתמטות ואחרי שמונה עשרה שנים הוא פולט על הקב"ן כמה הוא לא מסתדר עם מסגרת, או שאת מניקה את התינוק שלך בכחול לבן וכשמגיע הצו הראשון עוברים לך בראש סרטי אימה," אומרת גיבורת הסיפור לרונה חברתה, זמן קצר לפני שהבנים של שתיהן מתגייסים. וזה העניין: איך לגדל פה בנים? ללמד אותם ציונות? ערכים? מוסר? ואז לראות אותם מתגייסים ומסכנים את חייהם?

במיוחד בימים אלה. במיוחד כשצעיר כמו גור קהתי נהרג לשווא, כפי שאומר בגלוי סבו, תא"ל אסף אגמון?

דניאלה דקל לונדון בדף השבועי שלה במוסף שבעה ימים של ידיעות אחרונות העלתה ב־22 בנובמבר טור שלם שבו היא הראתה בדרכה את הקונפליקט. הנה שניים מהאיורים:

האם מי שבנה מתגייס לקרבי יכולה להרגיש רק גאווה? או רק חרדה? תחושת ניצחון או כישלון? מה?

את המושג "רווח של חמש" טובעת הדוברת, שמפיה נמסר הסיפור כולו כמונולוג מתמשך. היא פונה בו אל בנה ומתארת באוזניו את מה שעבר עליה בשנים המעטות שבין היותו תלמיד בבית ספר תיכון להפיכתו לחייל בצבא ההגנה לישראל. 

ואת המחשבות המטורפות שלה, כשהיא מנסה למצוא דרך להגן עליו.

"הרווח של חמש" הוא לדבריה ההפוגה שמתקיימת תמיד בישראל בין מלחמה למלחמה. אז מה לעשות כדי שהמלחמה הבאה לא תפרוץ בדיוק בזמן שבנה יהיה חייל בשירות פעיל? אחרי הטירונות והקורסים?

היא מתכננת תוכנית מטורפת שנובעת מתוך ייאוש ומצוקה תהומיים. הדרמה הולכת ומואצת, הולכת וצוברת מתח, כי אנחנו לא יודעים אם באמת תממש את תוכניתה, ומה יקרה בעקבות זאת. מדוע היא מדברת אל בנה? מה שלומו? קרה לו משהו?

אנחנו מודאגים וחרדים, כי טלי כהן צדק מיטיבה להכניס אותנו לתוך הדאגה והחרדה של האם, לשתף אותנו בהן, עד שהן שייכות גם לנו.

אנחנו מלווים את הבן של הדוברת ומתאהבים בו, באהבה אימהית, ככל שהיא מתארת את תכונותיו המופלאות, את גבריותו המתפתחת, את האנושיות שלו, החום החברי, הרעות, את שמחת החיים, האיפוק, הנדיבות, את הנכונות שלו להתאמץ ולהקריב, את הצורך לתת מעצמו ואת הצטיינותו בכל מה שהוא עושה – כל התכונות שבזכותן אנחנו מוגנים כאן, כי הצעירים הללו מוכנים לעשות הכול כדי להיות שם כשזקוקים להם.

אבל מה אמורה ויכולה אימא אחת להרגיש? איך היא יכולה להתמודד עם הפחד, עם הדאגה האישית, המסוימת לבן החד פעמי שלה? האם תהיה מוכנה לפגוע באחרים כדי להגן עליו? איפה מתחיל ואיפה נגמר הגבול בין דאגה הורית לגיטימית לאנוכיות שגובלת כמעט ברצחנות?

הספר נטוע עמוק בתוך המציאות הישראלית העכשווית. בבחירות החוזרות ונשנות שליוו את חיינו בין אפריל 2019 לנובמבר 2022, חמישה סבבים מתישים, מייאשים, שבסופם, ובלי ספק – גם בעטיים, הגיע מה שקרה בנגב המערבי בשבעה באוקטובר 2023. הטבח. ההפקרה המתמשכת, שטרם הסתיימה. 

כהן צדק מתארת את ימי האשליות של "החמאס מורתע"; את ה"הכלה" של בלוני התבערה בישובי הדרום; את מנגנוני הרמייה העצמית, וההתפכחות המייסרת, הבלתי נמנעת. זה היה בסך הכול לפני פחות משנתיים, ונדמה כיום שכל המציאות ההיא שייכת לעולם אחר ולא מובן. איך יכולנו? איך האמנו? איך לא הבנו?

ואם דווקא כן הבנו – מה כבר יכולנו לעשות? 

רווח של חמש מיטיב לתאר את מצוקת חוסר האונים. של אז ובעצם גם של עכשיו, כשמאה ואחד חטופים מופקרים בעזה. 

קראתי אותו בנשימה עצורה. 

---

הוצאת שתיים, 2024
222 עמ'

 

מה אפשר לומר על ספרה של עטר מאור? שהוא חשוב? שהוא קורע את הלב? שהוא נחוץ, מדויק, הכרחי, שקשה להבין איך ייתכן שמה שכתוב בו ייתכן, אבל עובדה – כל זה קרה וממשיך לקרות.

מאז השבעה באוקטובר, מאז היום הנורא ההוא, שהיו אמורות להתקיים בו חגיגות שמחת תורה, דומה שהמילים נעלמו. או נאלמו. או משהו.

אבל עטר מאור מצליחה בכל זאת למצוא אותן. בפשטות שאין כמותה. ובעוצמות יוצאות דופן. לא חרף הפשטות, אלא דווקא בזכותה. 

עטר הייתה בבארי באותו בוקר. בלילה שלפני כן עוד ישבה עם שני ילדיה ואביהם לערב־סרט המסורתי שלהם, אחת החגיגות הפרטיות שהנהיגו במשפחתם. במטבח עוד נשארה קערה עם הפופ קורן שאכלו בערב ביחד, ואז, השכם בבוקר, הכול התחיל – הטילים והאזעקות שנשמעו ברחבי הארץ, והמחבלים שחדרו אל בתי הקיבוץ. 

איך אני יודעת שהם צפו בסרט ואכלו פופ קורן? כי חודשים אחדים אחרי שניצלו מהטבח, היא מספרת שבחדרם בבית המלון ניסו לקיים את המסורת הזאת, ערב־סרט של ערב שבת. עם פופ קורן שהכינו בעזרת שמן שלקחו מהמטבח של בית המלון. והיא לא יכלה שלא להיזכר בערב האחרון של התמימות שהתפוגגה, אחרי שהחביאה במשך שעות ארוכות את ילדיה, בן שש ובת שמונה, בתוך ארון בממ"ד. 

היא כותבת על מה שעבר עליהם לא רק באותו יום, אלא גם – מאז. למשל, על הילדים שהיא מקווה בכל זאת לשמר משהו מתמימותם: "את יודעת, אמא, הרבה ילדים ראו גופים כשהוציאו אותם מהקיבוץ", אומרת לה בת השמונה, והיא אומרת לעצמה שהיא "מקווה שלנצח היא תגיד גופים. ולא גופות", אבל מוסיפה מיד את המובן מאליו: "כאילו שהטעות הזאת יכולה לשנות את המציאות". 

והרי אפילו המילים איבדו את תמימותן. כשילד שואל אותה: "אמא, את רוצה לשחק מלחמה?" או אומר "אני מת על פתיתים", כשילדה מבקשת "אמא, תגידי לו שאסור לחטוף". היא כותבת:

"איך אפשר להתייחס למילים 

מזל

שמחה

עתיד

למילים

חוסן

נס

ובית

בית."

מאור כתבה את מה שאנחנו קוראים, את מה שנהפך לספר, בחודשים שאחרי השבעה באוקטובר. מעין יומן זיכרון. או מחשבות שהן דיבור שלה עם עצמה. ניסיון לגבש תובנות. לפנות לא רק אל עצמה אלא גם אל חברתה האהובה, עדי שוהם, שהיא, בעלה טל, ושני ילדיהם, נווה ויהל – "יולה", נחטפו והוחזקו כבני ערובה בעזה.

עדי ושני הילדים חזרו. טל עדיין שם.

מאור מכירה היטב, מקרוב, באהבה גדולה, את כולם. את יולה הפגיעה כל כך, ש – איזו זוועה, איזה סיוט! – עד החטיפה לעזה התאפיינה בקשיי התאקלמות והתרגלות למצבים חדשים. את נווה עדין הנפש, האמנותי, השמח.

במעט מילים היא מספרת עליהם לנו – לעצמה – ואיך אפשר? איך אפשר לשאת את זה? 

אי אפשר.

ולא רק את הטראומה שהיא עצמה, וילדיה, ובעלה, עברו באותו יום. השעות הארוכות כל כך בתוך המחבוא.

ההתנסות המזוויעה שממשיכה להפחיד, ממשיכה לתת את אותותיה בכל רגע, תוקפת בפלשבקים, בזיכרונות, בהקשרים. אפילו בדברים קטנים מאוד: החרדה מפני סוללה שמתרוקנת בטלפון, שהיה באותן שעות סוג של קו חיים ומקור לתקווה.

וכמובן – הגעגועים אל הבית. האם יוכלו לשוב אליו? האם ירצו? למשל, אל הבננה שצמחה באמצע השביל ולפני השבעה באוקטובר החליטו הילדים להגן עליה מפני עקירה, והנה היא ניצלה, הבננה. היא עכשיו כבר יותר גבוהה מהם. אז מה, הילדים ניצחו במאבק על חייה…?

אחד ההבטים הכי מרגשים בעיניי בספר היא נחישותה של מאור שלא לאבד צלם אנוש; לשמור על היכולת לראות את החסד ולדגול בערכי המוסר. הילדים שלה תוהים מדוע "האנשים הטובים" שבעזה לא התנערו, לא התקוממו נגד הרעים ובאו לעזור ולהציל אותם. והם מחפשים ביחד הסבר לכך.

היא עצמה מכירה תודה לכל מי ששולח לעברה חיבוק, מבט טוב, אמירה תומכת ומעודדת. למשל – לחיילים שבאו להציל אותם, וידעו לנהוג בכבוד בבנה בן השש, להעניק לו מילים שממשיכות עוד חודשים רבים אחרי כן לחזק אותו. למורות בבית הספר שהוקם לטובת ילדי המפונים, שידעו לאפשר לילדים לנשום, להיות שוב ילדים, וגם, בהמשך – תלמידים. לאנשי צוות העובדים בבית המלון שבו נאלצה להתגורר זמן רב מדי, ביחד עם בני משפחתה וחבריה, עובדים שלמדו להכיר את המפונים, להתחשב בהם, לשים לב אליהם; שזוכרים למשל איך כל אחד מהם אוהב לשתות את הקפה שלו… המחוות הקטנות לא נסתרות מעיניה. 

מה אפשר לומר על בן אדם שמצליח לצאת מתוך התופת הזאת ולהישאר טוב ורגיש ואנושי?  

אולי רק – תודה. וכמובן שגם – סליחה.

הספר ראה אור במהדורה דו לשונית, עברית ואנגלית. אני מקווה שימצא את דרכו ללבבות רבים.

---

הוצאת שתיים, 2004
88 עמ' בעברית
88 עמ' באנגלית

בעדינות ובכישרון טווה רינה גרינולד את עלילתו המותחת, המשכנעת, של הרומן הרביעי שכתבה, כוכב ים.

במרכזו של הסיפור – זוג אחים, יהודה ושלומי. שתים עשרה שנות חיים מפרידות ביניהם. יהודה הוא הבוגר, "נער הזהב" של משפחתו, הבן המוצלח שאביו היה גאה בו כל חייו. שלומי נחשב תמיד מוזר, "שונה". כשאמם מתה היא הטילה על הבכור את האחריות על הצעיר, והוא חש עד כמה משאו של הנטל כבד לכתפיו.

למזלו, כך היה סבור תמיד, זיוה, אשתו היעילה והעניינית, נחלצה תמיד לעזרתו, לא רק, אבל אולי בעיקר, בכל מה שנוגע לטיפול בשלומי ולדאגה לו.

והנה קורה משהו בתחילתו של הסיפור. איזושהי תקלה מבהילה. שיבוש מסוכן, שמעורר דאגה רבה אצל כל מי שאוהב את שלומי. כי, ראה זה פלא, חרף היותו האח הפחות מוצלח, לכאורה, הוא משמש מדריך ותיק ונערץ בפנימייה לילדים בסיכון. הוא מסוג המדריכים שמקדישים את חייהם לרווחת החוסים, רגיש אליהם, מבין אותם, שם לב לצרכיהם העדינים ביותר ומטפח אותם באהבה רבה.

חוה, אחת מנשות הצוות בפנימייה, חוששת וחרדה לו מאוד, כמוה גם יהודה אחיו, ולא פחות מהם – זיוה, ששלומי יקר לה במיוחד. מה קרה לו? איפה הוא? האם יש סיבה לדאגה אמיתית?

כאמור, העלילה נטווית ביד בטוחה, ואנחנו לומדים על הדמויות "מבפנים", מתוך הווייתן וממעשיהן, וזאת כמובן הדרך הנכונה לספר סיפור: לאפשר לו להיווצר מתוכו, לא "לספר על" אלא "להראות את".

המתח העלילתי הולך ונבנה, ולא יכולתי להניח את הספר מידיי, קראתי בלי להרפות ממנו, עד שהגעתי לסופו…

 כוכב ים עוסק בעיקר ביחסים בין שני האחים. הוא בוחן למשל מה מרגיש הילד הנבחר. האם הוא בהכרח שמח בחלקו, או שהוא גם חש אשמה? יהודה נזכר איך "באחת מאותן הפעמים שהכריח את עצמו להישאר ולהקשיב לשלומי, לפני שנשמט כהרגלו והשאיר אותם [את זיוה אשתו ואת אחיו] לבד במטבח, אף פעם זה לא עלה על דעתו? למה? כי זה שלומי. האדם האחרון שיכול בכלל לאיים על מעמדו שלו – הבן המועדף. הבן החכם, המוצלח." יהודה נזכר עד כמה אהב את שלומי בימים שהיה עדיין פעוט חמוד, עד כמה ניסה אז לעורר כלפי הילד הקטן את אהבתו של אביהם, ונדחה, עד שהתייאש, ואימץ את העמדה המנוכרת של האב.

דנית בר בספרה החשוב ילדות של נסיכה כותבת על הקונפליקט ההרסני הזה שעלול להיווצר בין אחים, כשאחד מהם הוא "הנבחר" והאחר – "המורעל". כדי להדגים זאת היא מזכירה את הקנאה השוררת בין אחים במקרא ובספרות. כמו למשל – זאת שיש בין  קין והבל, קנאה שסופה מר כל כך. דוגמה אחרת היא ההעדפה "בהצלבה" ששוררת בין שני האחים בסיפורם של יצחק ועשו. אחד נחשב לבן של אימא, והאחר – הבן של אבא (במידה רבה כמו גם ברומן שלפנינו!): "מעשה גניבת הדעת וגניבת הירושה בו נטלו צד יצחק ורבקה מסמל ארכיטיפ של הורות לא תקינה בעלת השלכות לדורות. כל אחד משני האחים, יעקב ועשיו, היה הילד המועדף של אחד מההורים ומורעל על ידי השני, כל אחד מורעל ומרעיל כאחת".

גם הילד המועדף בעצם סובל, כפי שרינה גרינולד מיטיבה להראות כשהיא יוצרת את המצבים והדמויות החיות את הקונפליקט והכאבים הללו.

גרינולד מספרת לנו גם על כאב מסוג אחר: זה של אב שבנו הקטן נרצח בשואה. האם ילד אחר, שנולד לימים לאותו אב שכול מאשתו השנייה, והוא לא רק אחיו הצעיר של המת אלא גם דומה מאוד, יוכל לנחם או לשכך את הכאב? למרבה הצער והאכזבה נראה שנוכחותו של ילד "חדש" לא רק לא מרגיעה את הכאב, אלא עלולה אפילו להעצים אותו.

יופיו של הספר בכך שהוא מדויק מאוד. כל מה שיש בו צריך להיות, והוא מתעלה גם למחוזות טרנסדנטליים כשהוא מתאר את יופיו של העולם באמצעות הדימוי שהעניק לספר את שמו: כוכבי הים שקיומם מעורר את התחושה שחרף הצער והכאב, יש בכל זאת משמעות לחיים.

שתיים הוצאת לאור, 2024
175 עמ'

מפליא להיווכח שוב ושוב שקיים מכנה משותף המאפיין ספרים שרואים אור בהוצאת "שתיים". גם חשמל באוויר, רומן ביכורים מאת איריס רילוב שהיא פסיכולוגית קלינית, מתרגמת וממשוררת, מתאים לבית היוצר של ההוצאה: עלילתו מושכת, הוא רהוט, והקוראת מרגישה שהיא נמצאת בידיים טובות שיוליכו אותה בביטחון בדרכים שבהן הוא מתהלך, ויביאו אותה עד לנקודת הסיום המספקת.

מהתיאור הביוגרפי הקצר של המחברת, כמו גם מדברי התודה והקרדיטים שבסופו, אפשר להבין עד כמה הרומן שלפנינו הוא בעצם מין מעשה טלאים ססגוני שנרקם וחובר מתוך עבודתה המקצועית של רילוב. כך למשל נמסר לנו שתרגמה את הספר היקום החשמלי, סיפורו האמיתי והמהמם של החשמל, מאת דיוויד בודאניס, וקטעים מתוך אותו ספר משובצים ברומן בהקשרים שונים. קודם כל, כי נילי, גיבורת הסיפור הבדויה, שקועה בעצמה בתרגום הספר… לכן כשמדברים בנוכחותה על חשמל, היא בעצם יודעת משהו על הנושא ובעיקר – מכירה את השם מייקל פאראדיי, הוא מוזכר בפרק האחרון של הספר שעל תרגומו היא שוקדת…

הטלאים האחרים המשובצים בספר הם שירים שונים, שאמורים להיות פרי עטו של אחד מגיבורי הרומן, משורר מזדקן בשם עודד נפתלי, שהוא קיים אך נעדר, שכן נילי עסוקה מאוד בדמותו: כשהייתה בת חמש עשרה (הוא היה אז בשנות השלושים לחייו) העזה להראות לו כמה שירים שכתבה, והוא הסיע אותה על האופנוע שלו לפינה מבודדת בחוף הים ו"התחיל" איתה. למרבה המזל דחתה אותו, אבל האירוע נחתם בזיכרונה וממשיך למעשה לרדוף אותה עד היום. 

את השירים השונים, שאמורים להיות שיריו של עודד נפתלי, כתבה כמובן איריס רילוב עצמה. "מיעוטם חוברו במיוחד לצורך ספר זה", נכתב בקרדיטים, ו"רובם המכריע פורסם בשני ספרים שיצאו לאור בהוצאת 'פרדס'". 

יש בעיניי מידה לא מעטה של סיכון בציטוט של שירים שלך עצמך, כשאת מייחסת אותם לדמות בידיונית של משורר נחשב מאוד. הם חייבים להיות מעולים, כדי שיצדיקו את המוניטין הרב שהעניקו לכותבם. האם שיריה של איריס־רילוב־עודד־נפתלי באמת טובים כל כך? או שאולי ביקשה מאתנו להתייחס אליהם במידה מסוימת של ביטול, שכן דמותו של עודד נפתלי, כפי שהיא מצטיירת בסיפור, היא של אדם בעייתי, שנוי במחלוקת, מטרידן סדרתי של נשים צעירות, כפי שמתארת אותו באוזניה של נילי אישה שעוסקת במחקר עליו?

ואם כך, אם השירים אמורים להיות בינוניים, מדוע בעצם פרסמה אותם רילוב בשניים מספריה הקודמים?

חלקו האחרון של הרומן מתרחש בימי מגפת הקורונה. וכאן מתעוררות כמה בעיות נוספות. נילי יוצאת לאיטליה בעקבות עודד נפתלי, בחברת משתתפי סדנה שמוקדשת ליצירתו. ויום אחד, ממש בבת אחת, "נוחתת" על קבוצת הישראלים הידיעה שהתפשטה באיטליה מגיפה רבתי, והם נדרשים לקצר את שהותם ולחזור מיד ארצה, כנראה שבאחת הטיסות האחרונות. קשה לי להאמין שהידיעה על התפרצות המגיפה הייתה כל כך פתאומית וחטופה. הרי כבר בפברואר של 2020 כבר הגיעו ידיעות מסין. ולאט לאט ובהדרגה, לא כמו התפרצות של הר געש, התפשטה הקורונה והכתה – גם באיטליה. 

נילי מגיעה ארצה ומיד נשלחת לבידוד בבית מלון בתל אביב. לא מוזכרת אף בדיקה שעברה! היא עוברת את הבידוד ביחד עם בעלה. הייתכן? הרי כולם אז התרחקו זה מזה, גם בתוך המשפחה אנשים התבודדו בחדרים נפרדים, והשתדלו לא להתקרב אל יקיריהם.

לקראת הסוף מוזכרת ספינת התענוגות ש"נתקעה" מול חופי יפן, ועל סיפונה אלפי נופשים, שחלק גדול מהם נדבקו זה מזה במהלך השהייה בספינה, שממנה לא הורשו לרדת. היו ביניהם כזכור גם כשבעה עשר פנסיונרים ישראלים. כל זה החל בחמישה בפברואר, ממש בתחילת המגיפה! הרבה לפני שנפתחו בתי המלון שבהם בודדו חולים! בסיפור שלפנינו הכרונולוגיה שגויה לדעתי. אילו לא התייחסה לאירועים שכולנו היינו עדים להם, אפשר היה להשלים עם הטעויות, אבל מכיוון שכולנו עוד זוכרים את סדר העניינים, קשה לקבל את התיאור הכל כך לא מדויק.

ולמרות זאת, בין היתר בזכות ההפתעות שהסיפור מזמן, קראתי את הספר עד הסוף בעניין. וזה ייאמר לשבחו. 

 

 

ספר הביכורים של בירי רוטנברג, קלרה שלי, הוא רומן מקורי, חכם ומרתק. הוא נוגע בתחכום באחת השאלות המטרידות כנראה כל אימא שמגדלת תינוק: מה יצא ממנו? מי יהיה? האם יגדל להיות אדם טוב, מתפקד, אדם שמסב אושר לזולתו, ויודע אושר בעצמו, או שמא, חס וחלילה, יצמח להיות מי־יודע־מה: פושע אלים? אולי אפילו, אוזניים תצילנה, פסיכופת מחריד, רוצח המונים, נאמר בדייקנות רבה יותר: היטלר?

זוועה. נכון. אבל השאלה הזאת, הפחדים האלה, התקווה הזאת לגדל ילדים שיצמחו להיות בני אדם טובים התעצמה כנראה ביתר שאת אחרי מלחמת העולם השנייה. כלומר – אחרי היטלר!

כשקראתי את הספר של רוטנברג לא יכולתי שלא לחשוב על השיר של ויסלבה שימבורסקה "תצלומו הראשון של היטלר" שנכתב אחרי שהמשוררת הביטה בתצלום של התינוק התמים־למראה, שצמח להיות רוצח ההמונים המזוויע ביותר שאפשר להעלות על הדעת. " וּמִיהוּ הַתִּינוֹקוֹן הַזֶּה שֶׁבַּמָּתְנִיָּה? / זֶהוּ אַדּוֹלְפִיק הַקָּטָן, בְּנָהּ שֶׁל מִשְׁפַּחַת הִיטְלֶר!", כך הוא מתחיל. שימבורסקה מבקשת לספר לנו שאפילו אחד האנשים האיומים ביותר בהיסטוריה האנושית היה פעם תינוק חמוד. וגם היא, כמו רוטנברג, כמו תוהה – איך זה קרה? ומתי?

רוטנברג אינה מנהלת דיאלוג עם היטלר עצמו, אלא – עם אמו. מנסה להבין מי גידלה מפלצת כזאת. ואיך. היא מנסה לחקור בכלים ספרותיים את דמותה של קלרה היטלר. את קורות חייה. להבין איפה טעתה. ואולי לא היא אשמה? האם הוגן להאשים תמיד את האימא?

האם נעשה כזה כי פינקה אותו מדי (ולכן, למשל, ביום הפלישה לנורמנדי, המשיך לישון עד שעות הצהריים, בשעה שמאות אלפים מבני עמו נטבחו, ואיש לא העז להעיר אותו, כדי שיתחיל לפקד על התגובה הצבאית)? האם נעשה מי שנעשה בגלל אביו החורג שהכה אותו באכזריות (ולכן נעשה בעצמו אדם אלים, מרושע, חסר מעצורים)? האם מכיוון שגדל במשפחה שהיו נהוגות בה תקיפות מיניות של קרובים (דודו, לימים – אביו החורג – נהג לאנוס את האחיינית שלו, הלא היא אמו של היטלר, שנישאה לאנס), ולכן גם הוא עצמו תקף מינית את האחיינית שלו, גלי ראובל, הבת של אחותו־למחצה, השתלט עליה, ניהל את חייה באלימות, עד שהתאבדה?

כל הניסיונות הללו הזכירו לי ספר עיון מרתק במיוחד שכתב רון רוזנבאום, היטלר, מסע אל שורשי הרשע שמנסה לאתר את המקורות לרשע של היטלר ואת הסיבות והגורמים שיצרו אותו.

סיפורה של רוטנבברג מתחיל כשבנה של המספרת נטולת השם הוא עדיין תינוק: "אני מסתכלת על הפולקע של הבן שלי וחושבת על הפולקע שבטח היה להיטלר שלך"; היא מדמיינת את היטלר כתינוק רך, זוחל, שונאת אותו – לא רק כי היא עצמה "דור שני" לשואה, מצד אביה, לא רק כי היטלר אחראי לרצח של בני משפחה שאפילו לא הכירה, ולסבל הנורא שעבר על אביה בילדותו, אלא בגלל מה שעולל לאנושות כולה – ובד בבד היא אומרת לעצמה "תירגעי נשמה, היטלר רק תינוק, צריך לתת לו הזדמנות, תינוקות לא נולדים רעים, אולי אלו נסיבות החיים שהופכות אותם לאנשים שעושים מעשים רעים."

היא מנסה לשחזר את הקשר שהיה בין אדולף לאמו. "אני נזכרת בתמונה שלך שאומרים שנשא בכיסו בבונקר ברגעים האחרונים. התמונה שליוותה אותו כשפקד לרצוח ילדים, נשים ואימהות" ולהבין אותו.

כדי להתמודד עם הפחדים שלה הדוברת "ממציאה" לעצמה את דמותה של קלרה, אמו של היטלר. מדברת אתה. מנסה להתייעץ איתה, כמעט מאמצת אותה לעצמה כדמות אימהית. עד כדי כך שאפשר כמעט לחשוד בה שהיא מתחילה להיות פסיכוטית: הדמות הבדויה־למחצה, החברה או המטפלת הדמיונית שלה, נעשית ממשית כל כך בתודעתה.

שוב ושוב היא פונה אל קלרה. נוזפת בה: "את חומר רע", מספרת לה ש"בכל יום בחיי שמעתי מאבא שלי שהכול באשמת הבן שלך ובאשמתך"; מזדהה אתה: "את בטח היית מוצפת באוקסיטוצין כשהנקת אותו. בטח גם הלב שלך התפוצץ מאהבה וגאווה בכל פעם שהוא עשה תנועה חדשה."

היא מנסה לתקן את העבר: מה היה קורה אילו התקבל היטלר לאקדמיה לאמנות? מה היה קורה אילו נישאה קלרה למישהו אחר, לא לדוד האנס האלים, אלא "נניח לקונדיטור אוסטרי נחמד או חס וחלילה סטודנט יהודי טוב"? האם "על הדרך היית מצילה את כל האנושות מקריסה?"

היא נוזפת בקלרה: "למה לא שמת לו גבולות, לעזאזל?" ומספרת לה על מעלליו של בנה, אלה שלא נודעו לה, כי מתה הרבה לפני כן: הסמים. הבליץ. הכיבוש המהיר, "המבט המפוחד והמופתע של יבשת אירופה לנוכח בנך".

היא מייחלת אל קלרה, מכנה אותה בשמות חיבה: "קלרינקה", מבקשת אפילו, ברגע מסוים, שתניק אותה(!), וברגעים אחרים –שונאת אותה ורק רוצה להיפטר ממנה. היא מגלה סודות אפלים, מפחידים, מעברו של אביה ושל הוריו, ומיטלטלת בתוך חייה האישיים שעוברים תהפוכות קשות.

אבל גם מוצאת נחמה, שמרגיעה במעט את הקוראת: יש בכל זאת בעולם חסד.

תודה לך, בירי. אני מחכה לקרוא את ספרך הבא.

"הוא הבין כעת כמו שלא הבין דבר בחייו, המוות הוא אינו עניין רפואי שצריך למצוא לו טיפול מתאים", נמסר לנו, מתוך התודעה של אחת הדמויות בספר כוכב כפול. מי שזוכה, לצערו הרב, לתובנה הזאת הוא שרון, סטודנט לרפואה שנה ד', שהחליט לעזוב את הלימודים: הוא כבר יודע שלעולם לא יהיה רופא. שאין בו הדחף הפנימי העמוק; שהתחום בעצם די מרתיע ואפילו משעמם אותו.

אל התובנה המצוטטת לעיל הוא מגיע לכאורה בלי קשר להחלטתו לא להיות רופא, אלא בעקבות מחלה קשה, אנושה, של חבר קרוב מאוד. ובנקודה הזאת רומן הביכורים של מיקה שיינוק־קרטן נוגע בסוגיה מהותית הקשורה לחיים ולמוות, ליתר דיוק: לצורך של רופאים מסוימים, אולי של רובם, להאריך את חיי המטופל שלהם כמיטב יכולתם, גם על חשבון הארכת הסבל של אותו אדם, גם כשהם יודעים שאזלו הסיכויים, שאין עוד תוחלת בכל המאמצים הללו, ואין סיבה ראויה להעביר אותו עוד מסכת ייסורים, במקום להניח לו למות בשקט, מוטב אפילו – בבית, עם מי שאוהבים אותו, ולא במקום המנוכר והקר, על מיטה זרה, עם מכשור רפואי מחובר לכל חלק מגופו.

השאלה מתי לוותר, מתי להרים ידיים (מקצועיות), מתי להודות, לומר שכבר אין יותר מה לעשות, כנראה קשה מדי.

את הרומן ביססה המחברת על חוויית חיים שלה. היא התאלמנה בגיל צעיר מאהוב לבה, בעודה הרה עם ילדם השני. ברומן ניסתה בעצם לסלק שדים מפחידים שקיננו בה מאז: תחושות האשמה שליוו אותה על כך שסירבה להבין, שנעדרה ממיטתו, ולא הייתה לצידו ברגעי חייו האחרונים, לא מתוך הפקרה, אלא פשוט כי לא הצליחה לקלוט עד כמה מצבו חמור, ודחתה את ההגעה אליו בכמה שעות בלבד.

הספר כתוב היטב. הקצב שלו, שהולך וגובר ככל שהוא מתקדם, סוחף אותנו לתוכו, אל שלוש הדמויות הראשיות שניצבות על בימתו: אסף וזהרה, ושרון, חברו הטוב של אסף.

בשלב מסוים די ברור לקראת מה אנחנו הולכים, ובכל זאת המתח ההולך ונוצר אינו מרפה, ואינו מאפשר להפסיק לקרוא. הדמויות משכנעות מאוד. הקונפליקטים הפנימיים שכל אחד מהאנשים הללו מנסה לפתור מאפשרים לנו לחוות אותם כדמויות שהן כמעט אמיתיות, בשר ודם, לא ייצורים ספרותיים שקיימים רק בין דפי הספר.

אנחנו עם אסף, שמתחיל להבין מה קורה לו. שאוהב מאוד את בתו הפעוטה. ואת אשתו. שרוצה, כל כך רוצה לחיות!

אנחנו עם זהרה, שמאוהבת בבעלה. שמאפשרת לו לארגן את חייה, ונשענת עליו בתחושה של הקלה: סוף סוף מישהו שאוהב אותה, שמבין את צרכיה, שלא נבהל מהם. ומסרבת לראות את מה שקורה לו.

אנחנו עם שרון, עם חרדתו; עם הצורך שלו לעזור ולהקל, ובד בבד עם האימה שלו מפני האובדן הצפוי לו.

אחת הסצנות החזקות ביותר בספר היא זאת שבה שרון משוחח עם הרופא האחראי, מתחנן בפניו שישחרר, שיודה בכישלון, שלא ימשיך לענות את הפציינט שלו בטיפולים שלא יועילו. שיגיד את האמת. אבל הרופא רואה בעצמו איש מקצוע. ולצד המקצועיות שלו, לצד הנחרצות שלו לעשות "הכול", ממש עד הרגע האחרון, מאבד את הרגש האנושי, את החמלה, את היכולת לראות במטופל שלו אדם שזקוק לא רק לידע רפואי, אלא גם למבט ויחס אנושי.

שיינוק־קרטן מיטיבה כל כך לתאר את הבדידות שבה כל אחד מאתנו נידון להיפרד בסופו של דבר מהעולם. "הוא הספיק להזדקף מעט במיטתו לפני שהגיעו אליו. הוא ניסה להציץ מעבר לכתפיהם, לוודא שמישהו נמצא איתו היום. תמיד היה מישהו. אבל היום לא ראה אף אחד. גם לא כשהציץ לכיוון המסדרון" – זאת מנקודת מבטו של החולה, ובעוצמה רבה יותר – מנקודת מבטו של המבקר בבית החולים: "סביבו בתים שבהם מיטות ואנשים. כל אחד מכורבל בחלומותיו לצד בני משפחתו. בסוף, חשב, כל אחד ישן עם עצמו, לבד."

אכן.

---

הספר ראה אור בהוצאת "שתיים", שחגגה לפני ימים אחדים שלוש שנים להקמתה. ספרי ההוצאה מאופיינים מאוד. יש ביניהם מכנה משותף: הם בעלי ערך ספרותי, ובה בעת – קריאים מאוד. גם העטיפות שלהם מתאפיינות בתכונות מזוהות, מעין טביעת אצבע טיפוסית: יש בהן תמיד ציורים צבעוניים וססגוניים שמושכים את העין ואת הלב, ומביעים גם משהו מהתוכן הריאליסטי והמדויק של הספרים. כֹּה לֶחָי לכן!

למרבה השמחה, אחד מספרי ההוצאה, טסקה מאת אילנה רודשבסקי, זכה השבוע בפרס ספיר לספר ביכורים. בשעתו כתבתי כאן עליו בהתפעלות ובהתרגשות, ושמחתי שגם ועדת השופטים הסכימה אתי. כה לחי, אילנה! 

ספרה של שירלי נס־ברלין, שראה אור בימים אלה, קריא מאוד:  שעות אחדות – מכריכה לכריכה.

וזאת חרף העניין המר שהוא מתאר: ייסורי גסיסה קשים של אמה של המספרת העיקרית. אמנם הספר כתוב בגוף שלישי, אבל הוא מגיע מתוך כמה תודעות שונות: בעיקר זאת של הבת, אלה, ובהתחלה גם מזאת של האם, רחלה.

בעמודים הראשונים אפשר היה לחשוב לרגע שהאם כבר לא "אתנו": הספר מתחיל בכעסה של אלה על האם, שדורשת ללכת לשירותים. נדמה שאינה מבינה שהיא עם חיתול ויכולה לעשות בו את צרכיה בכל עת: "ההתנגדות הזאת של רחלה לחיתולים הלבנים הענקיים שעוטפים את בטנה ומשאירים בליטה קטנה ומרדנית מקדימה, מקסימה את אלה ומבעיתה אותה בו־זמנית."

עד מהרה, כשהמבט מגיע אל תודעתה של האם, מתברר לנו שהיא לגמרי מבינה מה קורה אתה, שהיא כועסת על בתה לא פחות מכפי שהבת כועסת עליה. רחלה שונאת את חוסר האונים של אלה, את חולשתה, את הבהלה שלה ממצבה של האם, שמאושפזת לפני ניתוח.  רחלה מעדיפה בעליל את בתה הצעירה יותר, את אור: "לפני כמה ימים היא [אלה] הובילה אותה לשירותים. היא שמה לב כיצד מבטה מתרוצץ, מחפש נואשות מישהו שייקח ממנה את המשימה. רחלה מרגישה כיצד המרירות פושטת בה. גם היא היתה מעדיפה שאור תהיה כאן, שאומנם היא יותר צעירה ממנה, אבל יש בה מתמיד את היכולת לעשות את החיים בענייניות מוכרת. אור היתה יכולה לקחת, לנגב ולסדר במקום האלה המפוחדת הזאת שמכרכרת סביבה במבט שיש בו ריחוק, גועל ומבוכה. כן, כן, רחלה טוב־גודין רואה הכול. אמא שלך מגעילה אותך? היא נוהמת בחזה נעול מבלי להוציא קול."

עד מהרה אנחנו מלווים בעיקר את תודעתה של אלה. את ייסוריה. את רגשות האשם שהיא חשה כלפי אמה. את הצורך העצום שלה לזכות באישור מסביבתה: חשוב לה מאוד שלבני המשפחה של החולות האחרות, שלאנשי הצוות, תהיה דיעה טובה עליה. שיבינו שהיא בת מסורה. שהיא אוהבת את אמה.

שאלה: האם היא באמת אוהבת אותה? האם יש לה סיבות לאהוב את רחלה?

בחלקו הראשון של הספר מתארת שירלי נס־ברלין את כל הסיבות המשכנעות מאוד לכך שאלה אמורה בעצם לנוס מפני אמה. לתעב אותה. פלשבקים משנות הנעורים עולים בתודעתה. כמה בודדה ונטולת חברות חשה, ואיך אמה הכריחה אותה "לצאת". ובעצם – ביזתה אותה, השוותה אותה לאחותה הצעירה, המצליחה, החברותית, היפה.

איך העליבה אותה ושכנעה אותה שאינה יפה. ועד כמה היופי חשוב בעיניה של רחלה. עד כדי כך שגם בבגרותה, כשאלה באה לבקר את אמה בשבתות, הקפידה לשבת על רקע הנוף היפה הנשקף מחלונות ביתה של האם, כדי שזאת תוכל להזין בו את עיניה ועל ידי כך להתגבר על הכיעור של בתה.

היא מתארת את שתלטנותה האינסופית של האם, ש"גייסה" את בתה להיות העוזרת האישית שלה. רחלה היא מרצה ומנחה מבוקשת, שמלמדת את מעריצותיה לדבוק ב"אורח חשיבה חיובית". עד כדי כך השתלטה עליה, עד שלא הותירה לבתה מקום לחשוב מה בעצם היא רוצה לעשות בחיים. חלומה הסמוי של אלה הוא להיות דיילת אוויר, אבל אין לה שום אפשרות אפילו להתחיל לממש אותו. היא שפוטה של האימא. מספקת לה את כל צרכיה, מעריצה אותה, עוזרת לה למצוא חומרים, לארגן את הרצאותיה, ובעיקר – משוועת עד בוש לאהבתה.

כשאלה הרה ללדת בפעם השנייה, אמה כועסת עליה: ילד נוסף, היא מנסה לשכנע את בתה, רק יפריע לך. במה? כמובן – בטיפול באמה!  בסגידה לה!

גם בחיי הנישואים אלה אינה יודעת שום שמחה. לאורך עמודים רבים היא מתארת בפרוטרוט את חוסר הרגישות של בעלה. את תובענתו. את אטימותו. את קוצר רוחו. את העלבונות הבלתי פוסקים שהיא סופגת ממנו. את מפחי הנפש שלה בקשר אתו.

אבל פתאום, בלי שום סיבה נראית לעין, חל מהפך.

בבת אחת מסתבר שבעצם – היא אוהבת את בעלה! ובעצם – גם את אמה! ובעצם… בעצם – הכול בסדר? פתאום בעלה מתחיל להיות חביב, ומלא הבנה, כמו שחלמה תמיד? למה, מה קרה? ואיך? ופתאום אימא שלה לא הייתה האישה הנרקיסיסטית, התובענית, המסרסת, הפוגענית, אלא מישהי שנהגה לשלוח אותה בשבתות עם שניצלים, בשביל הילדים, נכדיה… רק לפני כמה עמודים זכינו לשמוע כמה בעצם היא לא אוהבת אותם. כמה הם מעצבנים אותה. שהרי הם מתחריה על תשומת הלב של בתה, אמם. ועכשיו היא בעצם סבתא מיטיבה. מתי זה קרה?

נדמה לי שהכותבת נבהלה מכל מה שתיארה, ולכן החליטה, בלי שום הסבר אינהרנטי, לשנות כיוון, במאה שמונים מעלות. וזה לא שמדובר בצורך ליצור "דמות עגולה" רבת פנים. כי עד לרגע המהפך הכול היה חד משמעי. אימא ובעל כאלה אף אחת לא רוצה בחייה… החלקים ההם שכנעו אותי. אבל לא המהפך, שכן אינו מנומק.

שמו של הספר "בת טובה דיה", מתכתב כמובן עם המושג "אם טובה דיה" של ויניקוט, שהסביר – אסכם כאן במילים פשוטות – שאמהות אינן אמורות להיות, מושלמות, שדי אם יסמכו על החושים האימהיים שלהן, ושאין באמת צורך בכל כך הרבה "מומחים" שיתערבו בחיי המשפחה וינהלו אותם למענה. נס־ברלין מנסה מן הסתם לומר לנו שגם אמהות לא מושלמות ראויות לאהבתן של בנות לא מושלמות.

לצערי, התקשיתי לקבל את הרעיון, כפי שהוא מבוטא ברומן שלפנינו. בעיני אמה של אלה, בחלקים האותנטיים של הרומן, מזעזעת והרסנית במידה קיצונית, כולל רגשות האשם הבלתי נסבלים שאלה מתמודדת אתם עד הסוף. אלה שגורמים לה "להתהפך" ולבשר לעצמה שבעצם הכול בסדר. האהבה שהספר מתאר פתאום, הן כלפי האימא והן כלפי הבעל, נראתה לי מזויפת עד כאב.

איזה מזל יש לנו, הקוראים, שאורן ולדמן החליט – אולי נאלץ בכוחו של צו פנימי? – להקדיש ארבע עשרה שנים מחייו (הוא מעיד שזה משך הזמן שנדרש לו כדי לכתוב את הספר שלפנינו) ליצירת נמר בירושלים.

ולדמן נתקל בסיפורו של בוריס־דב גפונוב, יהודי יליד אוקראינה שהיגר בילדותו עם הוריו לגיאורגיה, שם למד עברית בכוחות עצמו, מקריאה ומהאזנה לקול ישראל, ולבסוף תרגם מגיאורגית אפוס מקומי חשוב – "עוטה עור הנמר". התרגום יוצא הדופן – עברית וגיאורגית היו שפות נרכשות מבחינתו של גפונוב – ראה אור בישראל בעזרת אברהם שלונסקי. גפונוב עלה ארצה בתחילת שנות השבעים, אבל כבר היה חולה מאוד, ואושפז מיד. כעבור כשנתיים הלך לעולמו.

אורן ולדמן "נתפס" לסיפורו של גפונוב, והחליט לתעד אותו באמצעים ספרותיים: לא מדובר בביוגרפיה, אלא ברומן שוולדמן שזר לתוכו במיומנות רבה את סיפורו של גפונוב. המציאות שלובה בבידיון, שכן כדי לספר על גפונוב, ועל האפוס הגיאורגי שתרגם, "המציא" ולדמן דמות של נער ישראלי רגיש ומרתק בשם ערן, צייר אמן בתחילת דרכו, שחולם לעבור מבית הספר התיכון הרגיל שבו הוא לומד לפנימייה לאמנים מחוננים.

במסגרת המחויבות האישית שבית הספר מטיל על כל תלמידיו נאלץ ערן ללכת פעמיים בשבוע לבקר בבית החולים מאושפז ערירי ובודד שאיש אינו מקדיש לו תשומת לב, למעט הטיפול הרפואי שהוא מקבל. אותו מטופל הוא בוריס־דב גפונוב, וערן נקשר אליו ואל דמות נוספת שהוא מכיר במהלך הביקורים שלו בבית החולים.

כך גם אנחנו, קוראי הספר, נחשפים לדמות לא מוכרת די הצורך. גפונוב זכה אמנם בפרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת, אבל – אולי בין היתר מכיוון שהלך לעולמו כבר ב־1972 – אני למשל לא שמעתי עליו מעודי, ולכן כמובן גם לא על תרגום המופת שלו, ושמחתי להתוודע אליו וללמוד משהו עליו ועל האפוס שתרגם, סיפור שמגיע בשלבים מסוימים עד ירושלים.

ספרו של אורן ולדמן מושך מאוד לקריאה. הוא מצליח ליצור ביד אמן את דמותו של הנער המיוסר, את הקונפליקטים החברתיים שלו, ובעיקר – את געגועיו המרים אל אמו, שמשום מה נעדרת מחייו. הוא מצפה וְכָמֵהַּ לשובה. היכן היא בעצם? לאן נעלמה? מה הסוד הנסתר מאחורי היעלמותה? אותו סוד עלום נחשף, כמובן, לקראת סופו של הרומן, ושופך אור על חייו של הנער ושל אביו.

מאחר שמדובר ברומן על מפגש בין אמנים – ערן הוא כאמור צייר מחונן, וגפונוב הוא איש מוכשר במיוחד במילים – השיחות שהולכות ומתפתחות ביניהם מרתקות.

למשל – הסברו של ערן מדוע הוא מצייר, ועל מה הוא חושב בהקשר של הציור. ערן שואל את עצמו בקול "מה אני רוצה יותר, ליצור או להיות אומן."

גפונוב שואל אותו –

"מה ההבדל?"

ותשובתו של ערן מעניינת, לא רק בהקשר של אמנות חזותית, כמובן, אלא בהקשר של כל אדם יוצר:

"לפעמים אני פשוט אוהב לחשוב על עצמי כאומן. איך ייראו
החיים שלי, מה אחרים יחשבו עליי. דברים כאלה."

"ומה רע בכך? כולנו אוהבים לחשוב על עצמנו בעיניים אחרות.
כל עוד זו אינה הסיבה המרכזית והיחידה לכך שאתה מצייר,
ואין בכך שום פסול, הדבר נשמע לי ראוי בהחלט. אמור לי, מתי
לא רק התחלת לצייר?"

"אני מניח שתמיד שירבטתי, אבל לצייר ממש התחלתי בגיל
שמונה בערך."

"וכשהתחלת לצייר, בגיל שמונה, חשבת על אומנים, על איך
ייראו חייך בתור אומן, מה אחרים יחשבו עליך?"

אני מניד את הראש לשלילה.

"ומדוע אתה מצייר?"

"אני לא יודע." אני עוצר לחשוב. "אני אוהב לצייר. אני אוהב את
זה שהעולם נעלם בזמן שאני מצייר. שיכול לחלוף המון זמן בלי שאני אפילו אדע או ארגיש את זה. זמן שבו אני נעלם, או לפחות נמצא במקום אחר. ואני גם אוהב את הפעולה עצמה. את עבודת היד, את המגע של המכחול או העיפרון על הדף, את הריכוז והדיוק. לפעמים," אני מחייך, "אני גם אוהב את התוצאה".

"מעולם לא שמעתי הסבר טוב יותר, מדוע על אדם לצייר. יש לך
עוד סיבה מדוע אינך רוצה, לכל הפחות, לנסות להתקבל לבית הספר."

ולדמן מסביר באחרית הדבר כי חלק מהדברים שמופיעים בספר מתבססים על כתבים שהותיר אחריו גפונוב.

הנה לדוגמה מה שאומר גפונוב לערן, כשזה משתף אותו בהתלבטויותיו בעניין הפנימייה שאליה הוא שוקל לנסות להתקבל: "לפי המדרש, בני האדם מתחלקים לארבעה טיפוסים, כמו ארבעת הבנים בהגדה, הנבדלים ביכולת החלימה והעשייה שלהם וביכולת, או בחוסר היכולת שלהם לשלב ביניהן. מיהו רשע? זה שלא חולם ולא עושה. רק מתלונן ומקטר. אין לו לא קודש ולא חול. מיהו שאינו יודע לשאול? כסיל. רק עושה. קם, עובד, אוכל עושה צרכיו והולך לישון. עבד שכולו חול. לצערי, יש בקרבנו הרבה מסוג זה. מיהו תם? אוויל שראשו בשמיים, לא עושה, רק חולם, כולו קודש. במשך שנים, אני הייתי תם. ומיהו החכם? חולם ועושה. כמו עץ, שגדל וגובה צמרתו תלויה בעומק ובעוצמת שורשיו. אתה ערן, אתה קרוי על שם אבי החוכמה האמיתית. ערן המקראי, שמספרים עליו שידע לחבר בין
שמיים וארץ, בין קודש לחול. אל תהיה תם שרק חולם, היה חכם, שרגליו באדמה וראשו בשמיים. אל תוותר על החלום שלך, רק בגלל החשש לא להצליח. איני יודע מהם סיכוייך להתקבל לבית הספר הזה. האמת היא, שאין אני יודע אם אתה מוכשר דייך כדי להתקבל למוסד הזה. אבל אני יודע גם יודע מה יתרחש, אם לא תנסה.

הוא עוצר משטף דיבורו ואני שואל, "מה יקרה?"

דב מסתכל עליי לכמה רגעים, מתלבט אם לענות לי. "אם לא
תנסה, לעולם לא תלמד שם כמובן, אבל חשוב יותר, תמיד תשאל את עצמך מה היה קורה אילו ניסית. האם היית מתקבל? איך היו נראים שאר חייך אם היית לומד שם? הספק הזה, תחושת ההחמצה הזו עלולה ללוות אותך כמו רעל, כל ימי חייך."

מרתק ומאיר עיניים!

האם העבר שלנו הוא מאסר עולם, או שיעור שאפשר ללמוד ממנו, "ולהמשיך ממנו הלאה"? זאת השאלה המרכזית ששואל הרומן היפהפה, טעם של מלח, ספר הביכורים של איריס קאופמן.

"אלמלא עץ הילדות / גם אני הייתי מרחיקה מזמן" – זהו המוטו לספר, מתוך שיר של נורית זרחי: האם, כמו העץ, גם אנחנו נטועים? או שנוכל לקום, להתרחק, למצוא לעצמנו קיום חדש, שאינו מושרש בילדותנו?

את הספר גודשות דמויות שונות ורבות, והעלילה נעה בזמן בזריזות מפתיעה. כל אחד מהפרקים הקצרים מוקדש לדמות אחת, לפעמים – לשתיים, ובמעברים הראשונים נדרשת תשומת לב: רגע, מה קרה? על מי מדובר? איפה ולאן הגענו עכשיו?

הטכניקה מרתקת, שכן הסיפור חושף הן את הדמויות הראשיות – אבישג, ניב וליאת – והן את ההורים של חלקן, ואת ילדותן, ומצייר את האופן שבו עוצבו בעקבות  הקונפליקטים שליוו את תחילת חייהן.

איך תגדל ילדה שאמה הזניחה אותה, וככל הנראה אפילו שכבה בביתן עם גברים זרים, תמורת תשלום?

איך יגדל נער שאביו כנוע, אמו שתלטנית, מניפולטיבית ובוגדנית?

ומה תהיה עמדתה של ילדה שאביה בגד בגלוי באמה הדכאונית? מה יעלה בגורלה? האם תהיה מסוגלת להתאהב, לקיים זוגיות יציבה, בכלל – לתת אמון בגברים?

"היא החליטה שֶׁכַּמָה שילדותה חרטה בה צער עמוק יותר, כך היא תיתן לעצמה להכיל יותר שמחה", נאמר לנו כמו מתוך תודעתה של אחת הדמויות. האם אפשר באמת לבחור בשמחה? גם כשבית הגידול שבו צמחת עגום ומייסר?

"יש הרבה דרכים להרוס ילד", חושבת דמות אחרת, ודווקא המבט לאחור, וההבנה של סבלו של הזולת, יכולים כנראה לפנות מקום לרגישות ולחמלה.

ועם זאת, מתוארת ברומן גם הורות אחרת. אימהוּת מעניקה עד בלי די, שגם בתנאים כמעט בלתי אפשריים מתמסרת לילד, ומצמיחה אותו, כמעט כנגד כל הסיכויים. מדובר באבישג, אמו של עוז, שנמצא על הרצף האוטיסטי. היא עושה הכול ויותר מכך כדי לגדל אותו ולאפשר לו להתפתח, ולהגיע להישגים שלא היו צפויים בתחילת חייו. אנו עדים אם כך גם לדגם שונה כל כך מזה של חלק מההורים המזניחים והמתעלמים המתוארים בסיפור. מאחר שאבישג גדלה בתנאים מחרידים, היא עצמה לא מבינה מניין היא מוצאת את כוחות הנפש והגוף לאהוב כך את בנה ולהצמיח אותו. אחת התשובות היא הרעוּת המיוחדת של אבישג עם חברתה יואלה.

וזאת שאלה נוספת שהרומן שואל, וגם משיב עליה: מה מקומה של חברות בין נשים? מה היא יכולה לתרום להן? התשובה: הרבה מאוד. כמעט הכול. היא יכולה לשנות גורלות, לשמש מסד ותשתית שעליהם נבנים חיים, היא מושיעה, מנחמת, מחזקת, היא חיונית! יואלה ואבישג, רבקה ועדינה, הן שני "זוגות" של נשים, חברות שהקשר ביניהן מפעים ומרגש.

כל הדמויות הולכות ומתגבשות לאורך הרומן, נבנות נדבך על נדבך, כך שאם בתחילתו לא היה לי ברור למשל מדוע בעצם אבישג התאהבה כל כך בניב, עד סופו למדתי להבין אותה – וגם אותו. הבנתי מה מניע את כל אחד מהם, מה הפצע הנסתר שגרם להם להתנהג כך ולא אחרת.

הכתיבה, המעברים, ההפתעות השונות – מתוחכמים ומסקרנים, והקריאה סוחפת.

לפעמים יש צורך גם בספר כזה: צ'יק ליט מעניין שכתוב כיאות.

מהי ההגדרה של "צ'יק ליט" (קיצור של Chick Literature: "ספרות של פרגיות"…)? על פי ויקיפדיה "ספרי הבנות" הללו מתאפיינים בכך שמדובר ב“סיפורים שעוסקים בנשים, מתמקדים בהתנסויותיהן וקשייהן, בעולם הנשי המודרני, בקשריהן הרומנטיים, בידידות בין נשים ובבעיות שלהן במקומות העבודה".

קצוות שרופים הוא תת־ז'אנר של הסוגה, שכן הוא מתמקד ביחסי אם ובת, ולא באלה של אישה וגבר, או של אישה במקום העבודה. הוא לא ספר שיש בו רומנטיקה, אבל הוא גדוש באהבה מיוחדת במינה ושונה מהרגיל.

מדובר באהבה של אם לבתה בת השש עשרה, שאותה היא בכלל לא מכירה!

הספר נפתח בנקודת שיא: בגוף ראשון מספרת מישהי כך: "בבוקר שבו מלאו לה שש־עשרה סיפרתי לה הכול." אותו "הכול" הוא האופן שבו בעצם גנבה אותה הדוברת מאמה הביולוגית. אין פה שום ספוילר, כך הסיפור מתחיל: "סיפרתי לה איך ברחתי מבית החולים אחרי שאמרו לי שהתינוק שנולד לי נפטר משטף דם פתאומי. איך חיכיתי שהשותפה שלי לחדר תירדם, לקחתי את התינוקת שהיתה בעריסה השקופה לידה, ויצאתי איתה. איך אף אחד לא עצר אותי בדרך, גם לא כשתפסתי מונית ונסעתי משם בלב רועד למשרד הפנים בעיר אחרת, כדי להוציא לה דרכון. איך הפקידה הנחמדה שרשמה אותה כבתי הבטיחה לי שבשדה התעופה יוכלו להנפיק לה דרכון מיד, איך הלכתי למשוך את כל הכסף שהיה לי שם, איך קניתי כרטיס טיסה לאיטליה כבר לאותו לילה, כי היא נראתה לי מדינה מספיק גדולה ומספיק מבולגנת כדי לעכל את שתינו…", וכן הלאה.

זה הפרק הראשון.

ההמשך צפוי ולא צפוי: הילדה בת השש עשרה נעלמת מביתה של האם החוטפת, ומסתבר לה שהצעירה ברחה לא רק מהבית, אלא גם מאיטליה.

ועכשיו אנחנו עוברים אל ביתה של אתי, ספרית מצליחה, גרושה ואימא לשני בנים, שמזמנים אותה פתאום לתחנת המשטרה.

כן, הופיעה בישראל ילדה שסיפרה כי אמה (הישראלית) גילתה לה שחטפה אותה.

האומנם מדובר בבתה של אתי?

האם יצליחו להוכיח שיש ביניהן קשר דם?

איך יגיב הגרוש של אתי?

איך יגיבו בני המשפחה המורחבת?

הבנים?

האם יימצא לילדה מקום בלבם של מי שהם אולי בני משפחתה האמיתיים?

מה תעשה החוטפת? האם תיאבק על הילדה שאותה גידלה במשך שש עשרה שנה? (האם יתרחש כאן הסיפור של משפט שלמה? בהקשר זה מרתק לקרוא את מה שכתבה פרופ' רוחמה וייס באחד הטורים שלה ב־Ynet: הנה כותרת המשנה של הטור: "אל שלמה המלך הגיעו שתי זונות – נשים מהמעמד המגונה ביותר בקהילה, שצריכות לגדל ילדים בלי גב כלכלי. היה עליו לבדוק עם הנשים איך אפשר לסייע להן לגדל יחד את הילד, ובעיקר איך לשפר את תנאי החיים של המעמדות המוחלשים כדי שלא יקרו אסונות כאלה. במקום זאת, שלמה דרך על הנשים האומללות בדרכו אל התהילה הבאה", ומכאן מסבירה וייס את העוול הנורא שנגרם לשתי הנשים האומללות והמוחלשות).

האם היה לחטופה טוב אצל החוטפת? מה קיבלה? מה היה חסר לה? מה יקרה אם יתגלה שמצאה את המשפחה שממנה נלקחה בכוח?

מדוע אתי מרגישה אשמה? האם היא צודקת בכך שהיא מאשימה את עצמה?

איך יגיבו השלטונות לסיפור המוזר? מה יקרה כאשר משטרת איטליה תתבע פתאום לקבל אליה את הילדה שברחה מביתה, והיא עדיין קטינה?

על כל השאלות הללו, ועל שאלות רבות נוספות, עונה הרומן שנקרא בקלילות ובנשימה אחת. הוא מעורר סקרנות, והוא אמין, במידה רבה מכיוון שקולה של הדוברת, האם שבתה נחטפה ממנה בהיותה תינוקת בת יומיים, מדויק.

חלפו הימים שבהם דמויות ברומנים שכתובים בעברית דיברו או חשבו בשפה תקנית או אפילו מיופייפת. למיכל קרייטלר יש אוזן ששומעת ומבחינה בניואנסים. אתי לא אומרת "אני אתקשר", אלא "אני יתקשר". משובש, אבל נכון, כי כך אנשים מדברים. כשאתי חושבת על הלקוחות שלה היא לא אומרת לעצמה שהיא יכולה לסמוך "עליהן", אף על פי שכולן נשים, אלא "עליהם". כי זאת העברית של אתי. כשהיא מתלהבת מרהיטים חדשים היא אומרת עליהם ש"זה מהמם", וכן הלאה.

בשפה חוץ־ספרותית השיבושים האלה מרגיזים אותי. בשפה תוך־ספרותית הם מציירים מבחינתי בדייקנות דמות.

אולי לא מדובר בספרות חשובה, אבל בהחלט כן – בספרות שגם היא נחוצה לפעמים.

דברים במדבר מאת מיכל שטייניץ ניסן הוא רומן מרתק שחותר תחת כמה מהאושיות הכי מקובלות בעידן שלנו, הפמיניסטי, הפוסט־#Me Too, לכאורה. בדברי התודה שבעמודו האחרון אפילו פונה הסופרת אל בנותיה, מודה להן "על הפרגון והסבלנות", ומוסיפה הערה מאירה: "הספר הזה נכתב, בין היתר, בשבילכן."

במרכזו של הרומן ניצב ארכיאולוג ומרצה באוניברסיטה, ד"ר ארי גוטמן, שנשוי ליעל, עורכת דין פלילית, שמתמחה בתביעות נגד אנסים. יעל מייצגת קורבנות בעוז ובנחרצות לא מתפשרת. יש בינה ובין ארי הסדר: בשנות נישואיהם הראשונות הוא קידם את הקריירה שלו והיא תמכה בו, ועכשיו התחלפו: היא שועטת קדימה, והוא מסור יותר לענייני הבית. הוא מבשל, מסדר, מנקה. כשאחת משתי הבנות הטינאייג'ריות שלהם מרגישה לא טוב הוא זה שנזעק אל בית הספר כדי להוציא אותה משם, לוקח אותה הביתה ומטפל בה.

אביו מנסה להפציר בו שיפסיק כבר להקריב את הקריירה שלו למען אשתו – היא רצתה ילדים? שתטפל בהם! זה התפקיד של האישה! – טוען האב.

גם אשתו, אמו של ארי, ויתרה על קריירה, כדי לגדל את ילדיהם: "לאמא שלך היו חיים טובים מאוד," הוא אומר, "היה לה כל מה שהיא רצתה, בית, משפחה, ילדים, כל מה שהיתה צריכה."

ארי מתקומם ומתרגז על האב: "ברור לי שההקרבה שלה הייתה נוחה לו ועכשיו הוא צריך להצדיק לעצמו את כל השנים של חוסר שוויון בביתו," הוא אומר לעצמו. עם זאת, משהו מנקר בתוכו. בפינה קטנה ונסתרת בלב הוא בכל זאת מרגיש נבלם, כי הזמן שבו מתאפשר לו לעבוד כיאות על כתיבת מאמרים הנחוצים לצורך קידומו לדרגת פרופסור, ולקבלת קביעות, אכן מצומצם מדי. יש בו מרירות קלה ונסתרת, שהוא נאבק נגדה, שכן הוא פמיניסט אמיתי ושלם עם העמדה התומכת בשוויון זכויות מלא עם נשים.

את הפמיניזם שלו הוא מבטא גם בהרצאותיו: תלמידיו מופתעים בתחילת השנה כשהוא פונה אל כולם בלשון נקבה. כשסטודנטים זכרים מתקוממים וקובלים: "לא ידעתי שתנאי הקבלה לקורס זה להיות נקבה," ארי אומר לעצמו: "הסטודנטיות שותקות. ככה זה תמיד מתחיל," ואז משיב לאותו סטודנט: "תנאי הקבלה הם להיות בן אדם הגון עם ראש פתוח. אם אתם 'הבנים' מרגישים שלא מתייחסים אליכם, אתם מוזמנים לחשוב איך 'בנות' מרגישות כשמדברים תמיד בלשון זכר," ועוד הוא מסביר: ש"השפה המגדרית השתנתה! זה הכול. במקום למחות על אפליה נגדכם תבינו – ככה אתם, אנחנו, התרבות שלנו, מבצעים אפליה והדרה מתמדת של נשים, בלי להתכוון אפילו. העברית, באמצעות ההפרדה המגדרית שהיא כופה עלינו, משמרת את השיח הגברי השליט, כפי שאמרה יפה מר"ן יונה וולך – 'עברית היא שפה סקסמניאקית'".

מה עוד אפשר לבקש מגבר נאור, נכון? בחייו האישיים הוא מממש את הפמיניזם הלכה למעשה, ובחייו המקצועיים הוא חושף אליו את תלמידיו, גם בלי שיש לעניין הקשר למה שהוא אמור ללמד – הנושא שלו אינו מגדר, אלא פרק בארכיאולוגיה.

ארי גוטמן סובל ממחלת עיניים. הוא דומע, זקוק לטיפות משככות כאבים, והרופא שלו אוסר עליו לצאת במשך כמה חודשים למשימות שהן חלק בלתי נפרד מתפקידיו כארכיאולוג: הוא לא יכול לצאת "לשטח", לחפור או לסייר עם תלמידיו, שמא יאבד את מאור עיניו, אם ייחשף לאבק.

מחלת העיניים המוזכרת כאן ברומן היא מעין סמל או אות מטרים: כי יש בנפשו של הגיבור שלנו נקודות של עיוורון שהוא מופתע ומזועזע להיווכח בקיומן.

העיוורון קשור אליו עצמו. הוא מגלה לפתע שיש איזה סוד בלתי נסבל בעברו, משהו שסותר את כל עמדותיו הגלויות והמוצהרות, כפמיניסט נחרץ וכאבא לשתי בנות שהוא מגדל באהבה, בחרדה לשלומן, ומתוך תחושה שעליו להגן עליהן ובה בעת לחזק אותן כדי שיגדלו בטוחות, הן בסביבתן והן בעצמן.

הסוד, שהוא קודם כל מכחיש, אינו זוכר, אינו מוכן ואינו יכול להכיר בו, הולך ומשתלט עליו. האם עליו לכעוס על עצמו? להתנער ממשהו שאולי בכלל לא עשה? האם הוא יכול להזדהות עם הדמות של עצמו המצטיירת לאט לאט לנגד עיניו – דמותו כאדם צעיר שחי ופעל לפני עשרים שנה – ? ובכלל, האם יש לדון בני אדם בוגרים על סמך מעשים שעשו כשהיו צעירים מאוד, בני נוער? הוא נזכר בכל מיני מעשי "קונדס" או "שובבות" של חברים שלו, שעשו אותם כשהיו כמעט ילדים. האם יש לראות בהם פושעים מועדים, או להבין שהשתנו, שהתבגרו, שאין משמעות של ממש במעשים שעשו כל כך מזמן? על מה צריך לחול חוק התיישנות? (יעל, אשתו, בניגוד לו, חושבת שמי ש"פילח" בילדותו, ימשיך לגנוב בגדול ובתחכום בבגרותו).

בינו לבינו מעלה ארי גוטמן את כל הטיעונים הרגילים, המוכרים לעייפה, הקשורים באישה שמדאיגה אותו כיום: אולי פסיכולוג הכניס לה משהו לראש באנליזה שעברה? אולי היא רוצה לסחוט אותו? אולי אחד היריבים שלו שכר את שירותיה כדי להזיק לו?

מעניינת מאוד הכניסה הזאת שעשתה מיכל שטיינמץ ניסן דווקא לתוך התודעה של גבר כזה: לא פושע מועד, לא שובניסט מדעת. לכאורה – לא חלאה של ממש ולא דושבג מצוי. להפך: פמיניסט מודע בהצהרה ובתוקף… וכמה גועל מסתובב לו שם בתודעה, כמה רחמים עצמיים, כמה חוסר הבנה אמיתית של הזולת.

ואולי לא? אולי הוא כן מצליח בסופו של דבר להבין?

מה יעלה בגורלו של ארי גוטמן? האם ייתן את הדין על מה שהוא לא זוכר בכלל שעולל?

המתח נשמר עד הסוף המפתיע.

"פניה נקיות מאיפור", או – "היא מטופחת": אלה שתי קלישאות עיתונאיות מוכרות, שבאמצעותן נוהגים לתאר נשים. יש לכאורה שתי ברירות מחדל: או שהאישה "מטופחת", כלומר – מאופרת, מתוכשטת, לבושה בבגדים שהשקיעה בהם תשומת לב וחשיבה אופנתית רבה, או שהיא… נו, הביטוי "פניה נקיות מאיפור", שהוא בעצם סוג של יוּפֶמִיזְם למילה החותכת והלא נעימה – "מוזנחת"…

ספרה החדש של רינה גרינולד (קדמו לו החלום והבית שזיכה אותה בפרס ראש הממשלה ליוצרים בראשית דרכם ופעמונים של מאי שזכה בתמיכת קרן רבינוביץ') בגידות ובגדים בוחן את הסוגיה הזאת: האם אישה שבוחרת להתלבש "נוח", שאינה משקיעה תשומת לב במראה שלה, מסרבת לקנות בגדים חדשים ואופנתיים, לא מוכנה להתאפר, לא מתעניינת בקישוט עצמי, עלולה לאבד את אהבתו של האיש שלה, שמועד להתאהב באחרת, נשית ומטופחת יותר…?

גיבורת הסיפור (למעשה – הנובלה) היא רופאת משפחה בקופת חולים, שעובדת גם יום אחד בשבוע בחדר המיון של בית חולים. היא אישה מעשית, עניינית, כזאת שהמראה החיצוני שלה לא מעניין אותה (– לכאורה! היא אמנם לא עושה שום דבר כדי "לשפר" אותו, אבל נראה שהוא בכל זאת מעסיק אותה מאוד, כך למשל היא מקפידה להסביר לנו שאמנם איננה יפהפייה במובן המקובל, אבל גברים בכל זאת מתעניינים בה…). היא נראית בטוחה בעצמה, ומתארת את עצמה כ"רעה". אכן, מחשבותיה יכולות להיחשב "רעות": היא ביקורתית מאוד כלפי רוב בני האדם שהיא פוגשת, כולל מי שאמורות להיות חברותיה הקרובות, אבל מקפידה להסתיר את ה"רוע" שלה.

למעשה, הספר נפתח במשפט "תמיד יש לך משהו רע להגיד", שאומר לה בעלה של הגיבורה, אבל מיד אחר כך הוא עצמו, הגבר שמתואר כאדם מכיל, עדין ואוהב, אומר לה משפט רע, לטעמי: "את שורטת את כל הכוסות" (בזמן שטיפת הכלים). עד כדי כך שקראתי שוב את הפסקה הראשונה כדי להבין שוב מי מהשניים הוא זה שאמור להיות זה שיש לו תמיד "משהו רע להגיד"…

עד מהרה מסתבר שהביטחון העצמי המופגן של הרופאה (שמה אינו ידוע לנו) הוא רק מראית עין. היא בעצם עלה נידף ומבוהל, תלויה לגמרי בבעלה, ומבועתת מהאפשרות ששוב אינו אוהב אותה.

גרינולד מצליחה לעורר סקרנות, ואפילו מתח: גיבורת הספר חושדת בבעלה שהוא בוגד בה. יש המון סימנים שמוכיחים לכאורה שחשדותיה מבוססים. בשלב מסוים נודע לנו פרט מעברה, משהו שקרה בילדות והיא שכחה, כלומר – הדחיקה ועכשיו נזכרה שוב – שמבהיר מניין נובעת רגישותה המיוחדת לאפשרות שהיא נבגדת. אז מה באמת קורה? הוא בוגד? הראיות הרבות באמת מוכיחות זאת? ומה יקרה לה? האם תוכל לשרוד בלי אהבתו של בעלה?

והשאלה שמרחפת מעל כל אלה: האם בגדים יפים, "סקסיים", הם באמת מה שיכול לגרום לגבר להתאהב מחדש, או להימשך אל אישה אחרת (או אל אישה בכלל)?

ואיזו הפתעה תתגלה לרופאה בסופו של הסיפור?

אלקה, גיבורת ספר הביכורים הנפלא של אילנה רודשבסקי, נזכרת לקראת סופו של הרומן במילים שהיא ואביה שקלו "בתור חלופות למילה טסקה": מילה ברוסית שאין לה, כך אפשר להבין, מקבילה ראויה ומדויקת בעברית, שכן היא מביעה שלל רגשות, כולן במילה אחת. "עכשיו כבר בטוח שטסקה היא יותר האוויר שחסר מאשר כל המילים האלה יחד," אומרת לעצמה אלקה.

טסקה, מסבירה הסופרת באחרית הדבר, בעצם אמורה להיכתב "טוסקה", אבל היא העדיפה את הצליל הלא מדויק, כי כך הוא נשמע באוזניה (וכך גם לא יבלבלו בינה לבין "טוסקה" של פוצ'יני).

בנעוריה התנהלה השיחה בין אלקה למקס, אביה, הציוני עד כלות, אדם ש"לא היה מסרב לשום דבר שהמדינה, בבת עינו, הייתה מציעה לו". מקס הסביר לה שיש בעברית הכול, אף מילה לא חסרה, והיא השיבה לו במילה ההיא: "טַסקה". מקס לא הגיב מיד. אחרי ש"חשב קצת," הוא "אמר בהיסוס, אני חושב שאצל אבן שושן זה כיסופים או כמיהה", ואלקה ענתה, "כן, אפשר גם ערגה וגעגועים", והסופרת ממשיכה ומסבירה מפיה של אלקה: "אבל אין במילים האלה את ההרגשה של התסכול והמועקה והעצב והחוסר אונים". האב משיב לה: "את יכולה להשתמש גם בעצב, ערגה וגעגועים", ואז "אלקה חתכה חתיכה מהנקניק, הניחה אותה על פרוסה של לחם שחור, נגסה בפה מלא, אני יכולה, אבל המילים האלה הן לא טסקה".

נראה שכדי לבטא את התחושה שמעוררת המילה ברוסית אין בררה אלא לכתוב רומן שלם. וזה מה שעושה כאן רודשבסקי, בדייקנות וביכולת סיפורית, בהומור וברגישות יוצאי דופן. היא מספרת בפרטים רבים על הגעגועים, העצב, התסכול, המועקה, חוסר האונים.

מספרת על העלייה של אלקה והוריה מברית המועצות (שעדיין לא הייתה "לשעבר", כי הם היגרו לישראל בתחילת שנות השבעים), ליתר דיוק – מליטא.

מקס, אביה של הגיבורה, מהנדס, ואמה, סופי, מורה לפסנתר, וגם צלמת חובבת ותופרת מוכשרת. סופי מצטיינת בכל תחומי העיסוק שלה, ובמיוחד – במענה לשון חד. המשפחה הקטנה עלתה לישראל בתקווה שבתם הקטנה תגדל כאן כ"סברה", שתהיה "נורמלית", שכן האנושות נחלקת בעיני הוריה של אלקה לשלושה סוגים של בני אדם: הנורמלים, הלא נורמלים, ואלה שחושבים את עצמם… (למשל – כשקנתה מחשב נייד כדי לשבת לצד אמה החולה, הייתה בטוחה שבעיני הוריה תיחשב עכשיו "מישהי שחושבת את עצמה"…)

אבל לאיזו קטגוריה יש לשייך את הוריה, אלקה תוהה בדיעבד, האומנם נמנו עם הסוג ה"נורמלי", כפי ששאפו להיות? והרי הם נעו ונדו, לא מצאו את היכולת להשתקע במקום אחד ולהצמיח בו שורשים: זמן לא רב אחרי שהתאקלמו "בעיר הצפונית" שאליה הגיעו זמן קצר אחרי העלייה הם החליטו – בעצם מקס הוא זה שהחליט! – להיות חלוצים ממש. מאחר שהמדינה כבר הוקמה,  "כבר לא נשארה הרבה שממה  להפריח", ואת הביצות כבר ייבשו, מה נשאר לו? לעבור אל הקצה הדרום־מערבי של המדינה, להיות אחד ממקימי "העיר החדשה". שמה לא מוזכר, אבל ברור שמדובר על פתחת רפיח ועל ימית. את ההמשך הלא אנחנו יודעים. אחרי תיאור החיים החלוציים, מעוררי ההשראה, החבריים והשיתופיים ביישוב שקדם להקמת העיר, לשם עברה המשפחה, אחרי שהקימו גם את העיר וטיפחו אותה, התרחש הפינוי מהפתחה. "התהילה סביב המעשה החלוצי  של מקס הייתה קצרה מאוד, ובניגוד למעשים חלוציים אחרים, על המעשה החלוצי של מקס גם לא כולם הסכימו מההתחלה".

הוריה של אלקה עברו אחרי כן עוד ועוד דירות, הצפינו והדרימו, גרו כאן ושם, ושוב ושוב "הצליחו" לאבד את מעט הכסף שהיה להם. בעזרת הפיצויים על הפינוי קנו אמנם דירה, אבל את מה שנותר מהם הפסידו במשבר המניות. המדינה הפצירה אז בתושבים שלא ימכרו אותן. סופי, מאחורי גבו של מקס, חשבה שהיא "מצילה" את מה שנשאר מהכסף ודווקא כן מכרה את המניות בהפסד ניכר, ומקס אחריה הצליח לאבד גם את המעט שנותר: הוא לקח את המזומנים לחלפן כספים לא חוקי (שהרי אסור היה אז להחזיק דולרים, מי יודע אם האיסור הזה אינו צפוי לשוב בקרוב, לצד גזרות מבעיתות אחרות), וזה רימה אותו ובתמורה לשטרות שנשא בשקים, נתן לו צרורות של "דולרים" מזויפים.

אהבת המולדת המאומצת לא הועילה להם במיוחד. "כולנו כמעט הלכנו לאיבוד כאן," אלקה אומרת לעצמה לימים. אחרי שהוריה הלכו לעולמם היא מנסה להחזיר לעצמה את העבר ומתחילה לחפש ראיות לחייהם המשותפים. בארכיון שבו מתועדים קורות היישוב בפתחת רפיח היא מוצאת רשימות של האנשים שגרו שם, אבל משום מה השמות של הוריה נעדרים. "לעזאזל, לא יכולתם לבדוק שאתם רשומים?" היא שואלת בכעס "את שני האנשים שעכשיו היו מתים עוד יותר מקודם."

מדוע בכלל עלו לישראל? אלקה תוהה בשלב מסוים. מה הניע אותם לזעזע כך את חייהם? ואיך הם לא מבינים שזה גם הסיפור שלה? בבגרותה היא מחליטה לגור בירושלים, רק משום שהריחה שם פעם ריח של שלג, שמעורר בה זיכרונות מהעבר הרחוק. היא נאחזת בבובת גומי של קוסמונאוט שלא, היא לא הביאה אותה אתה מ"שם", אלא מצאה אותה באיזה פח זבל דווקא "כאן". גם היא מתגעגעת, גם אם זה למשהו שכמעט לא הכירה.

איך אפשר להתמודד עם ההבנה המאוחרת שמהמקום ההוא שאליו נדדו, בחולות רפיח, בשאיפה להיות "הראשונים" שדורכים על האדמה, גואלים אותה ובונים בה, בעצם סולקו תושביו המקוריים? האם באמת לא ידעו המתיישבים החלוציים את האמת? שלא מדובר במקום שומם ולגמרי לא מאוכלס? והרי ניצב שם קיר שאין מאחוריו מאומה, והיה שם מטע נטוש שעציו צומחים פרא, כל אלה סימנים שהיו אמורים להתריע: הבדואים שפגשו אותם בדרך אל חוף הים, גרו כאן פעם, ואז גורשו, כדי להקים את היישובים היהודיים…

אלקה (כמו הסופרת, כך הבנתי ממה שכתבה באחרית הדבר) אדריכלית. היא מתמודדת לא רק עם הבנה מאוחרת של העוולות שהייתה שותפה להן בלי ידיעתה, אלא גם עם עוולות עכשוויות: היא מנסה להיאבק בשחיתות ממסדית בוטה, למנוע את הקמתו של בית מלון על קרקע שאמורה להיות ציבורית. היא חולמת להקים שם אגם מלאכותי ופארק פורח. בשלבים הראשונים של המאבק המשפטי היא נוחלת הצלחה, אבל אט אט כל ההישגים שהיא משיגה בבית המשפט כנגד היזמים הולכים ומתמוססים. התהליך המתואר היה יכול להיות כמעט קומי, אלמלא שיקף מציאות אותנטית ומזעזעת שבה בעל המאה הוא בעל הדעה והכוח.

עם כל זאת, לבו של הספר איננו, לטעמי, סיפור ייסורי העלייה, הגעגועים, התוגה, האובדן, ה"טסקה", אלא – האהבה העצומה, הביקורתית והסלחנית, שאלקה חשה כלפי הוריה. היא רואה את חולשותיהם ואת החוזקות שלהם, היא נאבקת בהם וכמעט בכל מה שהם מייצגים, ובה בעת שבויה בקסמם, ומצליחה מאוד להעביר אותו גם אלינו. ולכן מדובר בסיפור כובש לב.

---

עם כל חיבתי הרבה לספר, אני לא יכולה להימנע מכמה הערות עריכה קלות:

• במשפט "בכל צעד שעשיתי שקעתי ומשכתי את המגפיים חזרה למעלה רק בשביל לשקוע שוב" הביטוי המודגש מתורגם מאנגלית… היא הרי לא משכה את המגפיים כדי לשקוע, אלא דווקא כדי שזה לא יקרה… מוטב היה לכתוב פשוט "ואז…" וכן הלאה.
• "השדה שקצר בעצמו, גם אם היה שלו וגם אם לא, שימח אותו." צ"ל – בין אם היה שלו, ובין אם לא.
• "ואם או בלי קשר למשבר המניות, הכסף שלהם פשוט היה שווה פחות עם כל יום שעבר", צ"ל – ועם.
• "דרום אמריקה גדולה ממנה פי שתיים" צ"ל פי שניים.

"ביקום האפל והתת־קרקעי שנברא פה אין משמעות לזמן. זה בדיוק המקום שבו הזמן קפא מלכת."

שרית סרדס־טרוטינו מספרת לנו בספרה עד יום הימים איך טראומה מקפיאה את הזמן מלכת. במציאות החיצונית הכול נמשך – ילדה נעשית נערה ואישה, נישאת, יולדת ילדים – אבל במציאות הפנימית אין עתיד ואין עבר. רק הווה מתמשך, אינסופי, שאולי הספר שלפנינו יכול לגאול אותו.

זהו סיפורה של ילדה בת ארבע־עשרה שהמורה שלה, המחנך, שהוא גם סגן המנהל בבית הספר שבו היא לומדת, פוגע בה מינית. היא מרגישה נבחרת. נאהבת. גם אם הכול מתחיל בהפתעה, לא צפוי ומפחיד: עוד לפני תחילת יום הלימודים הראשון המורה מתנפל עליה אצלו במשרד, באופן מפתיע ובלתי צפוי, אחרי שנעל את הדלת והגיף את הווילון, ממש כרעם ביום בהיר, ומאלץ אותה להתנשק אתו – לא נשיקה על הלחי, אלא עם הלשון, ועם הרוק, ועם הגוף שנצמד, ועם פס הקול היבבני שלו – "לא כזאת נשיקה […] כזאת נשיקה, כזאת, כזאת, כזאת". ידיו מועכות וצובטות את גופה, "את הציצי שרק צמח השנה והיא עוד כל כך מתביישת בו", הוא מחכך בה "בליטה קשה בקדמת מכנסיו הירוקים", והיא המומה מ"לשון של מישהו" אשר "מטיילת לה בתוך הפה."

כך זה מתחיל.

ולא מסתיים לעולם.

עשרות שנים חלפו מאז, והילדה בת הארבע עשרה שקפאה בתוכה ממשיכה לסבול, ממשיכה לתהות – האם התאהב בה? באמת? ממש? ומה בעצם היא עצמה הרגישה? האם יש לדון אותו לכף חובה? לגנות אותו? או להמשיך להאמין לדברים שאמר לה: שאין טעם להסביר "לאחרים", כי המבוגרים, כמו בספר הנסיך הקטן, לא מבינים שהם רואים ציור של נחש שבלע פיל, וחושבים שמדובר בציור של כובע. "רק אנשים מיוחדים יכולים להבין אותנו", נהג לומר לה, וגם, "הרי רק אנחנו יודעים את האמת, אף אחד אחר לא. ואם זה אנחנו מול העולם, אז ממש מיותר לספר. עדיף שאף אחד לא יתערב."

המספרת רוצה להבין מה בדיוק קרה שם. איך בעצם התאהבה כל כך בגבר שמנמן, אדמדם, קרח, מבוגר ממנה בשנים רבות? ומה ראו האנשים סביבה? איך הסוד נחשף? מי אשם? מי צודק? מדוע לא חיכה עד שימלאו לה שמונה עשרה, כדי שיוכלו להתחיל מחדש בקשר האסור? האם באמת אהב רק אותה? האם עליה לכעוס עליו ולגנות אותו, או שההתאהבות ההיא לא תפוג לעולם, ותמשיך ללוות אותה לעד?

והרי, היא מסבירה – ואי אפשר שלא לחשוב על ההבדל בין שפת הרוך של הילד לשפת התשוקה של המבוגר, כפי שניסח זאת שנדור פרנצי, תלמידו של פרויד – כל מה שרצתה מהמורה שלה היה – חיבוק של הכלה אבהית וחום אנושי.  כמה היא מיטיבה לתאר את הניתוק של המספרת, את מה שקורה לה בזמן האקט המיני שהמורה עושה בה, תמיד בחדר האחות בבית הספר. איך גופה שם, אך נפשה מרחפת במקומות אחרים. איך היא ממשיכה להיגעל מההפרשות שלו, הרוק, הנוזלים, ודנה את עצמה לכף חובה, "מתביישת בעצמה שזה קצת מגעיל אותה", כי זה מוכיח שהיא לא מספיק בוגרת כדי לא להיגעל… "נו מה, את ילדה קטנה?" היא נוזפת בעצמה. כן! כך! ילדה בת ארבע עשרה, עם המורה שלה!

כאישה בוגרת, נשואה ואימא לילדים, שמנסה להבין מה באמת קרה לה, היא "מגייסת" עדים מחייה אז. חברות. מנהלת בית ספר. מדריך בצופים. את מה שהם אומרים לה היא מתעדת בסדרת דיאלוגים חד־צדדיים מרתקים, שאפשר בקלות להבין מתוכם את שאלותיה או תשובותיה לבני שיחה.

מרתק לגלות מה ראה כל אחד מהם: החברה שמגלה לה כי החברות האחרות שלה נרתעו מפניה. (ההתרחקות שלה מהן, הנזק שנגרם לה, חברתית ולימודית, הזכירו לי קטעים מהספר החדש של איאן מקיואן, Lessons, שגם בו מתועדת פגיעה של מורה בתלמיד). היא משוחחת עם חברה שמסבירה לה כמה שנים נדרשו עד שהצליחה להבין שלא, היא לא "העלילה" על המורה "דברים איומים". ועם חברה שמספרת לה איך בית הספר הציג בפני ההורים את גרסתו, שלפיה מדובר בסך הכול בילדה מעורערת בנפשה – היא עצמה! – שהתאהבה במורה חף מפשע, וכולם האמינו לדברים הללו! המורות, כך נזכרת הַחֲבֵרָה, "לא עשו שום דבר בזמן אמת. אני לא מבינה איך לא חקרו. למה הסתפקו בשמיעה של צד אחד בלבד. איך הניחו לזה לעבור ככה. זאת מחשבה שלא מרפה." לא יכולתי שלא להיזכר במה שקרה לפני שנים אחדות בתלמה ילין, בית הספר שלימדתי בו במשך שנים. איך תלמידה לשעבר סיפרה שאחד המורים פגע בה מינית, ואיך השמיעו את קולם גם תלמידים לשעבר אחרים, שסיפרו גם הם על פגיעות מיניות של מורים. ומי ידע ולא פעל.

לא מזמן נוכחתי שעד היום יש מורים שמאמינים כי ה"פרשות" הללו נופחו מעבר לכול פרופורציה, שבסך הכול מדובר בתלמידות שהיה להן "סיפור אהבה" עם המורה שלהן, ושהן בכלל לא נפגעו. אולי כדאי שיקראו את הספר של שרית סרדס־טרוטינו? אולי יבינו סוף סוף כמה מזיק קשר כזה לנפשה של נערה, תלמידתו של המורה? גם אם היא משוכנעת שהייתה שותפה פעילה?

אחת העדות שסרדס־טרוטינו פונה אליה היא אמה. הדברים שהאם אומרת הרתיחו אותי. הם היו כל כך מוכרים! במיוחד המשפט: "אבל מה לעזאזל יכולתי לעשות?" (בין הכוכביות – זהירות, טריגר!) ***אלה היו המילים המדויקות ששמעתי מהאימא שלי כשניסיתי להבין מדוע  כשהייתי בת ארבע עשרה התעוררתי באמצע הלילה מהפנס שבו האירה על גופי המעורטל – היא משכה את מכנסי הפיג'מה שלבשתי כלפי מטה, הרגשתי אותה פתאום נוגעת לי בגוף, ושמעתי אותה לוחשת – "תישני, תישני". כעבור כמה דקות הבנתי שהיא בודקת אם אבי הדביק אותי בכיני הערווה, כפי שהדביק אותה. לימים, כשהייתי כבת חמישים, והיא – כבת שבעים, ושאלתי אותה איך יכלה לעשות דבר כזה לילדה ישנה, לבתה, השיבה לי בשאלה: "אבל מה יכולתי לעשות?"***

הספר של שרית סרדס־טרוטינו אמיץ ומדויק. הוא הזכיר לי לפרקים את הספר ונסה האפלה שלי, של קייט אליזבת ראסל, שגם בה פגע מורה, כשהייתה בת חמש עשרה, וגם לה נדרשו שנים רבות כדי להבין שלא, זה לא היה סיפור אהבה הדדי.

הממואר שעת אפס נפתח בציטוט מאלף מתוך המחלה כמטאפורה, מאת סוזן סונטאג: "המחלה היא הצד החשוך של החיים, האזרחות המעיקה יותר. כל הנבראים מחזיקים באזרחות כפולה – בממלכת הבריאים ובממלכת החולים. אף על
פי שכולנו מעדיפים להשתמש בדרכון הטוב, במוקדם או במאוחר חייב כל אחד מאיתנו – לפחות לזמן מסויים – להזדהות כאזרח של המקום האחר ההוא."

הציטוט מדויק מאוד לרוחו של הספר: טליה אפלבאום פלד מכניסה אותנו אל מציאות החיים של אישה בת חמישים, נשואה ואם לשני בנים, שחלתה בפעם השנייה בסרטן – לימפומה. "זאת מחלה חוזרת – הייתה ברמיסיה תשע שנים."

איך מתמודדים (שוב!) עם הבשורה הקשה? איך נראית המציאות במחלקה המבודדת בבית החולים? אפלבאום פלד היא במקצועה פסיכולוגית קלינית, ולא מפתיע לגלות שבסיפורה שזורות תובנות של מי שרגילה לפרש, ולחפש משמעויות ואפילו "כותרות", לא רק לרגשותיו של הזולת, אלא גם לרגשותיה: "אולי היא בדיכאון? היא חושבת לעצמה בבהלה", ואנחנו נשכרים יחד אתה מתגובתו של רופא שהשיב לה ש"זה לא דיכאון. שככה מרגישים בבידוד כשספירות הדם כל כך נמוכות."

היא כותבת על עצמה (בגוף שלישי): "היא רזה, חשופה ומבוהלת. מרגישה שהיא מהדהדת לאחרים את שבירותם וסופיותם", ושוב חושפת רבדים של סבלה, שהרי כן, מחלה, גם של אדם אחר, מעוררת בהכרח אצל סובביו חרדות ותהיות על שבריריותם של החיים.

צר היה לי להיווכח שהתנסותה של הכותבת באינטראקציה עם הצוותים המטפלים בבית החולים שבו אושפזה הייתה לפעמים קשה נפשית: קוצר רוח של אחיות לא רגישות שלא הבינו, כך נראה, את הצדדים הרגשיים הנלווים לטיפול במחלה. היא מזכירה אמנם "אח ערבי עדין", אבל מתארת גם עימות מתסכל עם אחות שסירבה לאפשר לה להתקלח: מתארת אותה כאחות צעירה, "אנטיפתית" שאינה מחזירה לחולה חיוך או מבט, פניה "מכורכמות וקשות". האחות מסבירה לה שאי אפשר לנתק אותה מהעמוד כדי שתוכל להתרחץ, כי "זה לא בפרוטוקול", וניאותה לבסוף לבקש לכך רשות מהרופא. אחות אחרת, "חסרת סבלנות" שואלת אותה "בקולה הקר" אם אפשר להוריד את המינון של המורפיום, כולה עניינית ותכלתית, מתעלמת מהצד הרגשי של הכאבים שהחולה מספרת לה עליהם.

למרבה הצער, הכרתי מקרוב את החיים במחלקה המבודדת של בית החולים שבה מאושפזים חולים המחכים להשתלה מוח עצם, ואז מתאוששים ממנה (שכן, יש לדעת, מדוברת בפרוצדורה רפואית קשה מנשוא!). החולה שליוויתי לא זכתה להבריא, אבל בשבועות הארוכים של האשפוז לא יכולתי שלא להתרגש ולהתפעל מהחמלה והחסד של כל אנשי הצוות שטיפלו בה ברגישות ובאנושיות אינסופית, בסבלנות ואפילו הייתי אומרת – באהבה. לא זכור לי מימי אותו אשפוז ממושך אף עימות כמו זה שאפלבאום פלד מתארת.

אולי דווקא בשל ההיכרות העצובה שלי עם המחלה היה לי טוב לקרוא על חולה שעברה את כל התהליך הקשה, הכמעט בלתי אפשרי, והחלימה, ללוות אותה בדרכה, מהפרק "כפיית החזרה" שבו היא מתארת את קבלת הבשורה המרה, ועד לפרקים "בית" ו"אחרי". להבין איך המחלה משפיעה על כל מעגלי החיים הסובבים את החולה. כך למשל נוגע ללב ומאלף תיאור המפגש שלה כפסיכולוגית עם מטופלת שלה, שמודה בכעס שחשה כלפי טליה אפלבאום פלד־המטפלת: "חוויתי ממש נטישה," אמרה לה המטופלת. "את, שכל כך עזרת לי בשנים שעברו, השארת אותי לגמרי לבד," והיא מוסיפה: "אני יודעת שטיפלת בסרטן, ובכל זאת."

כשקוראים את הספר מבינים שכן, אפשר להחלים. אפשר להתאושש. אפשר לכתוב על זה. ועל כך אני מודה לטליה אפלבאום פלד, ומאחלת לה בריאות טובה ואריכות ימים.

"תחזרי לסבתא," פוקד הסבא על נכדתו. עשרות שנים חלפו, והנכדה, שהייתה אז כבת חמש עשרה, אכן שבה וחוזרת אל שניהם, אל הסבא והסבתא, שוב ושוב. הם כבר מזמן אינם, היא עצמה כבר בגיל שהייתה אז הסבתא, אבל היא ממשיכה בכל זאת לפקוד אותם, לבחון אותם, מנסה להבין אותם.

שלוש נובלות יש בספר חזרה, "את", "היא", "אני", ושלושתן מתכתבות זו עם זו, משלימות ומתנגנות ביחד בשלושה קולות מרתקים.

בראשונה, "את" הדוברת פונה אל הדמות הראשית ומדברת אליה. ככל שהסיפורים התפתחו התאמתה תחושתי שהקול הדובר הוא זה של הנכדה, שחלקה בסיפור הראשון קטן, ורק בשלישי אנחנו מתוודעים אליה בגוף ראשון. הסבתא, ילידת ירושלים, הכירה בתל אביב גבר זר ונישאה לו. הוא אינו נמנה עם בני הקהילה שאליה נולדה ובה גדלה. היא בת ליוצאי ספרד. הוא אשכנזי שהגיע לארץ ישראל מגרמניה, עוד לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה. האם נישואי תערובת כאלה יוכלו להסב לצדדים אושר? איך יסתדרו שני אלה, היא – אישה לא יפה במיוחד, ובמרוצת הזמן אפילו "מוזנחת", לא מקפידה בלבושה, לא מתאפרת, לא משתדלת. הוא – גבר נאה מאוד. "שנים ארוכות היא דיברה איתו בעברית וחלמה לדינו. שנים רבות הוא דיבר אליה עברית וחלם בגרמנית".

הניסיון של הדוברת להבין את בני הדורות הקודמים לה נובע בעצם מהרצון להבין את עצמה ואת חייה, כי לא רק הסבא והסבתא היו זרים זה לזה. "הייתי ילדה היברידית," היא אומרת על עצמה, ותוהה, כמו בילדותה, אם היא אשכנזיה או ספרדייה. "הגרמני התחתן עם הירושלמית. העיראקי [כלומר – אביה] התערבב איתם. שנים אחרי כן גם אני הצטרפתי לתנועת הבחישה." היא תוהה אם השמות היפים שניתנו בישראל לנישואי התערובת הללו: "מיזוג גלויות, כור היתוך, החברה הישראלית, פלורליזם, רב תרבותיות" באמת ראויים ליופיים, או שמא הם מציינים רק התייפיפות לא משכנעת. "עכשיו אני מבינה שגדלתי על מים," היא אומרת לעצמה. בני הדורות שקדמו לה ניתקו ממקומם הטבעי, "ושני המנותקים הללו ניסו להכות שורש. היום אני מבינה כי שורש אי אפשר לגדל ככה באוויר, אנחנו לא בטטות." איזה דימוי מרהיב ומעורר מחשבות!

מעניינים מאוד גם הדברים המצוטטים מפי סבה של הדוברת, המהגר מגרמניה: "מדינת ישראל… מה זה העסק הזה מדינה ליהודים? את מי ירמו עכשיו? אחד את השני? אחרי אלפיים שנות תולעת רוצים שיהיו אריות. חחחח, הם לא יהיו אריות, הם יהיו נחשים. נחש זה ההתפתחות, האבולוציה, של תולעת, לא אריה, לא אריה."

וכשהיא נזכרת בדברים הללו היא תוהה עד כמה השפיעו עליה, עד כמה אימצה אותם: "יש מחקרים שמעידים על קשר בין־דורי בהרבה תחומים. אני לא מכירה את חקר הבוז העובר מדור לדור אבל יודעת בנפשי שהוא קיים. שהוא עובד. הבוז ממכר, תחושת העליונות הרגעית שהוא נותן מחפה על כל הכאב, על העלבונות, על תחושת הזרות, הכיעור או אי ההצלחה."

הפרק השני, "היא" הוא מעשה מחשבת של סיפור מותח, לכאורה בסך הכול בתוך סיטואציה משפחתית. הסופרת מצליחה לבנות את הדרמה, ועושה זאת בכישרון, ובמיומנות סיפורית רבה. "היא" עוסק ברונית, אמה־לכאורה של המספרת, שפה ושם פונה אלינו, כאילו היא ואנחנו עדים־שותפים למעשיה של רונית: "תסתכלו בה, נו? אולי התחרטה?" היימן מיטיבה לייצר את הדיאלוג הפנימי של אישה רדופה, שמתקשה להחליט איך להתמודד עם משבר בחייה, איך לנהוג, מה לעשות. הקולות שבתוכה מתווכחים, הולכים ומתעצמים, וסוחפים אותנו עד לרגע הסיום עוצר הנשימה, שנקטע במפתיע, אבל בנקודה הנכונה ביותר, ומשאיר אותנו בתחושה של מתח עצום, שרק הפרק הבא יוכל לפוגג.

האם הקול הדובר הוא זה של הסופרת? האם שמה של אותה דמות "אני" בנובלה השלישית הוא – רחל היימן? הדוברת שואלת – אותנו הקוראים, ובעצם, את עצמה – "אולי גם אני בדויה? אולי כל הזיכרונות שלי בדויים?"

התשובה שלנו ברורה: גם אם ההיסטוריה המשפחתית המתוארת בנובלות שלפנינו בדויה, אי אפשר להתכחש לאמיתוֹת שהן מביעות, ולפיכך הקול של אותה דמות "אני" הוא בלי ספק קול אמיתי, שהרי "מיטב השיר – כזבו", בין אם הוא מתבסס על ביוגרפיה ממשית, ובין אם – על ביוגרפיה בדויה.

העניין הראשון, והחשוב מאוד, שיש לציין בנוגע לספרו השני של אורן גזית, הוא – שיש בו סיפור. יש עלילה שהולכת ונפרסת לנגד עינינו, והיא מותחת מאוד, וגם מפתיעה ומזעזעת בסופה.

היכולת הזאת לרקום סיפור מפורט ומשכנע שאפשר בדיעבד "לסכם" את עלילתו בכמה שורות היא לא עניין של מה בכך. אמנם הסיפור נמסר בגוף ראשון, מפיה של הדמות הראשית בספר, אבל לא מדובר בהגיגים, או בזיכרונות, או ברצף ארוך של זרם התודעה, אלא, כאמור, בסיפור.

כבר בפסקה הראשונה אנחנו עדים לדרמה שמשמעותה תתברר לנו לאט לאט. כך מתחיל הסיפור: "הנייד שלי חזר וצלצל, אבל המשכתי לצייר ולא עניתי. הרבה מאוד שנים אני לא עונה למספרים שאני לא מזהה. בהתחלה אלה היו נשים שצעקו עליי ממספרים חסומים: 'תמותי' או 'הלוואי שתישרפי'. אחר כך, כשהבושה נעלמה מהארץ, הן אפילו לא ניסו להסתתר. הן צלצלו לקלל אותי מהבתים שלהן, ממקומות העבודה, מהניידים של הילדים שלהן. הרבה מאוד פעמים החלפתי את מספר הנייד. לפני חמש שנים החלפתי גם את השם שלי. לא יכולתי לשאת אותו יותר על הכתפיים. נתתי לעצמי את השם של אמא שלי המתה, רחל."

הסקרנות והעניין מתעוררים מיד. מה קרה לה, למספרת, שאנשים שונאים אותה כל כך? מדוע נשים מטלפנות אליה ממספר חסוי ומאחלות לה שתמות? מדוע הן ממשיכות בכך במשך זמן רב, בגלוי, אפילו בלי להסתתר? מה? מה היא עוללה?

בהמשך נודע לנו דבר האשם שהדביקו לה: אנשים בטוחים שהיא הרגה את התינוק שלה והעלימה אותו. אבל אנחנו, מתוך תודעתה, יודעים שזה לא מה שקרה. יודעים שיום אחד התינוק שלה נעלם מתוך עגלת הטיולים שאותה היא השאירה בכניסה לחנות כלשהי. כשיצאה מהחנות – התינוק לא היה שם. העגלה הייתה ריקה.

מי לקח אותו? היכן הוא? איך נעלם? האם נשאר בחיים? האם יש סיכוי שהאמת תתגלה?

הדוברת עמדה למשפט. הכול סביבה ממשיכים לחשוד בה. איזו זוועה!

מה קורה לאישה כזאת? איך היא יכולה להתמודד עם הכאב, האובדן, הכעס על כל העוול הנורא? הכול מאשימים אותה, והיא בכלל חפה מפשע! איך תוכיח את זה לעולם?

היא שקועה בין היתר כל הזמן בכתיבה, מתעדת כל בדל מחשבה, כל משפט שמישהו אומר לה, כל תשובה שנתנה, וזאת מכיוון שהיא חושדת בעצמה ששכחה משהו מהפרטים של היום שבו תינוקה נעלם לה. אז עכשיו היא מקפידה להזכיר לעצמה ולתעד הכול.

והיא, כמובן, כועסת נורא. כל הזמן. אורן גזית מצליח במיומנות רבה להביא בפנינו את הכעס האותנטי שלה, הצבוע בציניות מרה ונוקבת. "זעם לא נשטף ולא מחלחל," היא מספרת לנו. ומסבירה שאנשים שסבורים אחרת הם כנראה כאלה "שלא פגשו זעם. הוא כמו לבה תקועה שלא מצליחה להתרומם. הוא מבעבע, והאדים הרעילים שלו שורפים את הגרון." מה שנורא זה שאין בעצם מי שיקשיב לה באמת, שיאמין לה. את הפסיכולוגית שנהגה ללכת אליה היא מכנה "האוגרת", והיא מספרת למשל איך פעם אחרי שאמרה לה "שדודה אומרת שזעם הוא הגרעפצים של הכאב," הפסיכולוגית שאלה אותה, כמובן – בנימה של ביקורת – למה הדוגמאות שלה כל כך וולגריות, מה זה נותן לה. היא מספרת לנו מה השיבה אז לפסיכולוגית: "ואני שאלתי אותה מה זה נותן לה למתוח ביקורת על הדימויים שלי, כאילו שהיא סניף של לאה ואבא."

הציניות שלה מופנית כלפי העולם הסובב אותה, ולא רק בהקשר של האסון הפרטי שלה. כך למשל היא כותבת על נכותו של איתן, בעלה לשעבר: "מה הצבא כבר יכול לעזור למי שמת? לנכים הצבא ממש עוזר. הוא נותן להם מינוי חינם לבריכות והנחות על מקררים. השם שלהם תמיד נמצא על המון חשבוניות במקום להיות על מצבה."

גזית, באמצעות הדוברת שלו, גיבורת הסיפור, מיטיב גם לאפיין דמויות, וזאת – מנקודת המבט של אחת מהן. הנה למשל: "לעסתי את הלחם כמו לאה, עם פה פתוח, כדי שאף אחד לא יתיישב לידי ויריח לי את העצב."

הדוברת מספרת לנו שהפסיכולוגית שלה "הסבירה שהתפקיד שלה הוא לא להאמין לי או לא להאמין, שהיא לא בית משפט. התפקיד שלה הוא לעזור לי להבין דברים, להאיר פינות שאולי לא הארתי." העמדה הזאת, האובייקטיבית לכאורה, המכילה, לכאורה, אבל שאינה מאמינה באמת לגרסתה של המטופלת, מוכרת, מזעזעת, מחרידה.

כי עד סופו של הסיפור יתברר לנו שאפילו למי שנראה כפרנואיד יכולים להיות אוייבים אמיתיים. ושאין לו צורך בחמלה מדומה, מקצועית, שמבקשת לחפור בנפשו ולמצוא בה את הסיבות לכך שהוא בעצם הוזה, מתעתע בעצמו, ואולי אפילו משקר. לפעמים האמת היא שמי שמרגיש פגוע באמת נפגע, ועוד איך, בצורה הכי אובייקטיבית, הכי אמיתית, הכי מחרידה שאפשר להעלות על הדעת.

אחרי שקוראים את ספר הביכורים של סלעית שחף פולג, עד שהגשם יחזור, אפשר בהחלט להבין ולהזדהות עם ההחלטה להעניק לו את פרס משרד התרבות לספר ביכורים. מדובר ברומן יפהפה, עמוק, מקורי וכתוב היטב.

שחף פולג מצליחה לעשות כאן מהלך קצת חריג בעולם הספרות העברית העכשווי: היא משלבת בין כתיבה ריאליסטית לחלוטין, לבין התכתבות מסוימת עם המיתולוגיה, ואפילו עם קמצוץ של מיסטיקה, והכול משתלב היטב, ובמדויק. בדרך כלל אני לא נמשכת אל כתיבה שנוגעת בנסתר, אבל ברומן שלפנינו גם הקולות הבלתי אפשריים, לכאורה, נשמעים לגמרי אפשריים, לגמרי מתקבלים על הדעת ומרתקים. 

בקטעים מסוימים, ממש לקראת סופו של הספר, נזכרתי בספר עצמות מקסימות של אליס סיבולד, שכתבה רומן שלם מנקודת מבטה של נערה צעירה שנאנסה ונרצחה, והיא משקיפה על העולם "מלמעלה". 

בחלקים אחרים הרגשתי שהרומן מתכתב עם מיתוסים כמו זה של אדיפוס: במיתוס היווני פורצת מגיפה, ולאדיפוס המלך נודע שזהו עונש שנגזר על הממלכה בעטיו של חטא נורא. ברומן שלפנינו מתגלים שני חטאים חמורים, שעל אחד מהם נלמד לאורכה של העלילה, ועל השני – שהוא במידה רבה אף חמור יותר – לקראת סופה.

ובתוך כל אלה מתפתח סיפור עלילה מרתק, שמתמקד, כמו בטרגדיות היווניות החשובות, בתוך המשפחה. 

שתי אחיות, גלי ויעל, מתמודדות בהווה הסיפורי עם משבר חמור בחייהן. גלי חוזרת אל כפר הולדתן של השתיים אחרי שהות ארוכה בקנדה. בן הזוג שלה, יותם, אמור להצטרף אליה. השניים אמורים להינשא, והחתונה מתוכננת להתקיים בסמוך לבית של סבה וסבתה, ותיקי היישוב, הורי אמה. 

גם אחותה יעל מגיעה אל הכפר, מושב בעמק יזרעאל, ולא רק כדי להשתתף בחתונה של אחותה, אלא מכיוון שנפרדה מבעלה, אף על פי שהיא בהיריון מתקדם. 

הוריהן יגיעו גם הם, אחרי שהות של שנה ויותר באנגליה. אותם אנחנו כמעט לא פוגשים, לעומת ההיכרות העמוקה שאנחנו זוכים לה עם יוסקה וסופי, הסבא והסבתא.

ויש ברומן תודעה נוספת, מעניינת, שאתה הסיפור נפתח: זאת של חברי המושב, תודעה קולקטיבית מאוחדת, שפותחת את הרומן, וחוזרת אליו לקראת סופו. הכול מחכים שם ביחד לגשם המבושש לבוא, ואומרים לעצמם ש"אם לא היינו יודעים טוב יותר (ואולי אם היינו מתחנכים על ברכיהם של הורים אחרים), היינו יכולים לחשוב שמישהו שם למעלה מעניש אותנו. אולי כי לא אמרנו שום דבר, אולי בגלל חטאים אחרים". 

האנחנו הקולקטיבי מפרט את העונש שהוטל עליהם, כנראה. הם רואים "את השדות מותקפים, את האספסת מושמדת בידי חיפושיות זעירות, את הזחלים השמנים בשתילי התירס נרקבים, החיטה הצמאה מתייבשת, הפרדסים הקמלים, התרנגולות והפרות שמובלות לשחיטה טרם זמנן כי אין יותר אוכל – " ומתלוננים: "עונש כזה לא הגיע לנו."

האומנם? 

ככל שנוסיף ונקרא נגלה שדווקא עונש כזה, בצורת, הוא מה שמאוד "מגיע" להם. נגלה את הסודות הקשורים בחלוקה של מכסות מים. נגלה כיצד החזקים עושקים את החלשים והוותיקים את החדשים. לא רק המבוגרים מתעמרים בזולתם: "גם הילדים שלהם חטפו על זה מהילדים שלנו."

אמנם גם במקומות יישוב אחרים בני המקום יכולים לעורר בזולתם תחושה של אי נוחות: "במרומי המגדל הרמת אביבי בו סטיבן וסיליה מתגוררים כבר שנים, ישנם סטנדרטים מסוימים שצריך לעמוד בהם (קשה לדעת אם ממש אפשר לזרוק אותך מהדירה בגין הפרתם, אבל אולי זה קצת כמו בכפר: גורמים לך לרצות לעזוב)", אבל הרומן שלפנינו מתמקד בסודות האפלים ("למה שהם קוראים סודות ושקרים אנחנו קוראים 'להתעסק בעניינים שלך ולא לדחוף את האף'"), בהתאכזרויות וברמאויות שבני הכפר מצטיינים בהם, ואז שוקעים לתוך שתיקות רועמות: "ואנחנו שתקנו הרבה, תשעים וכמה שנים של שתיקות ארוכות." 

מה תהיה חומרת העונש? האם די בבצורת, או שעונשים נוספים מאיימים לעבור אל הדורות הבאים, אל החפים מפשע, במקום הזה, ש"אין [בו] שום דבר רומנטי", למרות השדות הירוקים והפרדסים והמטעים? מי יישא בתוצאות של העונש? 

הספר ישראלי, ספציפי ומקומי מאוד. האכזריות המתוארת בו היא "כמו האדמה השחורה הזאת שלהם, שמטביעה בתוכה כל דבר טוב ויפה", כי "גם האנשים פה הם כמו חתיכות אדמה אחרי החריש, חתיכות קשות ויבשות אחרי עוד קיץ שמסרב לפנות את מקומו, מלאות אבנים קטנות וחדות שנותרו אחרי הסיקול האחרון," ועם זאת יש בו גם ממד אוניברסלי, שכן הוא נוגע במקומות הכאובים ביחסים שבין בני משפחה, בקנאות ובבוגדנות אבל גם במסירות ובאהבה שלא תמיד יש בה די. הוא בעיקר מרתק ומושך מאוד לקריאה. 

שלושה מישורי זמן נשזרים בספרה השני של רינה גרינולד. בספרה הראשון, החלום והבית, בחנה גרינולד את ההיסטוריה הישראלית באמצעות סיפורו של בית מגורים אחד.

הפעם התמקדה בקשר בין בת לאמה, ובהיסטוריה האישית של אותה אם, ילידת פולין וניצולת שואה.

במישור זמן אחד אנחנו פוגשים את המספרת, טובה, בילדותה. היא מתארת את הקשר המורכב והמסובך שלה עם אמה, ואת יחסי האהבה-שנאה המלווים אותו.

במישור הזמן השני, זה שעמו נפתח הרומן, אנחנו פוגשים את השתיים בהווה שמתרחש ממש בימים אלה: מגיפת הקורונה המוזכרת בחלק זה ממקמת אותנו בזמן. בחלק זה של הרומן אמה של המספרת כבר זקנה מאוד, בת תשעים וחמש, ודמנטית. היא כבר לא זוכרת, לא מזהה, מתבלבלת, יש לה חזיונות שווא, פחדי העבר רודפים אותה, נדמה לה שאנשים מופיעים בביתה ומסכנים את חייה, רוב הזמן היא לא מתקיימת במציאות. טובה, בעזרת העובדת המסורה מהפיליפינים, מטפלת באמה ודואגת לה. בשלב זה של חייה הבת כבר סלחנית כלפי אמה, כבר אוהבת אותה וחסה עליה.

מישור הזמן השלישי מתרחש כחמש עשרה שנה לפני כן, כשהמספרת נסעה עם אמה ל"טיול שורשים" בפולין. שתיהן מאתרות ביחד את מחוזות ילדותה של האם ואת המקומות שבהם עברה במהלך המלחמה. רק אז נודע לבת מה עבר על אמה ואיך ניצלה, בזכות תושייתה ואומץ לבה.

במישור הזמן הזה הבת מתרככת כלפי אמה. אמנם מלכתחילה לא התלהבה לצאת לנסיעה המשותפת לפולין, אבל כשהן כבר שם מתעוררים בה רגשות רבים: זעזוע, חרדה, אמפתיה והתפעלות מאמה.

השזירה של שלושת מישורי הזמן נעשית במיומנות סיפורית מרשימה. הרומן מושך מאוד לקריאה. גרינולד מיטיבה לתאר את מגוון הרגשות הסותרים שחווה המספרת כלפי  אמה: חשדנות, כשהיא ילדה, וכשנדמה לה שאמה מסתירה מפניה סודות לא מובנים; קוצר רוח, לצד אהדה והערכה, כשהאימא מתגלה לה כאדם בעל יכולות שלא העלתה בדעתה; מפח נפש ותסכול כשהיא עדה לאובדן האישיות של אמה ולחוסר האונים שלה בזקנתה.

אבל מעל לכול, אי אפשר שלא לחוש באהבה העמוקה שהיא חשה כלפי האם. לא מדובר פה בתיאור של אהבה סנטימנטלית. גרינולד לא מהססת לחשוף גם צדדים קשים בקשר שבין השתיים. ברור שאת אביה אוהבת המספרת בשלמות ובלי ספקות. רק כלפי האם הרגשות מעורבים לכאורה, לא חד משמעיים, לכאורה. גם בזקנתה של האֵם לא מפסיקה הבת לתקן אותה, את הטעויות והכשלים שהדמנציה גורמת להם, אבל ברור שהתיקונים הללו נובעים רק מתחושת האובדן וחוסר היכולת להשלים עם השינויים שחלו בדמותה של האם. איפה היא, האישה החזקה, האלגנטית, הידענית, שהכירה כל חייה? איך ייתכן שהיא מאמינה שמישהו שראתה בטלוויזיה הציע לה נישואים? איך יכול להיות שהיא כבר לא זוכרת את בעלה, אביה של המספרת? וכשהיא כן נזכרת בו, נאנחת ואומרת שאהבה אותו, המספרת תוהה אם לאורך כל חייה טעתה כשלא הבינה את עומק הקשר שהיה בכל זאת בין הוריה.

באורח בלתי נמנע הדמנציה של אמה מעוררת בה פחדים לגבי עצמה: "בדמיוני אני רואה איזו מטפלת רעת לב שמתעללת בי, שמכריחה אותי, שמנקה אותי בשאט נפש, שדוחפת לי אוכל שאני לא רוצה, שמקטרת בפיליפינית, או בטיבטית, או באיזה דיאלקט הודי, באוזני החברות שלה, על הקושי להרים אותי." מי מאתנו, בני גילה של טובה, לא חושב על כך לפעמים בבעתה?

הביקור של המספרת ואמה בפולין מעניין ברבדים רבים ושונים. למשל, כשהיא מתארת את השפה הפולנית ש"פה היא כבר לא הייתה שפה שצריך להחביא אותה. זה היה כל כך משונה, הלגיטימיות של השפה. הטבעיות שבה היא דוברה".

או כשהיא רואה בעיירת הולדתה של אמה אישה שדומה מאוד לדודתה, ותוהה אם לא מדובר בכלל בקרובת משפחה אלמונית, מישהי שנטמעה באוכלוסיה המקומית, אחרי שיהדותה אבדה לה. אכן, כל ישראלי שמגיע לפולין מספר על תחושה דומה: תווי פנים, והבעות, תנוחות גוף ומחוות, שכולם נראים מוכרים מאוד, ומזכירים לא פעם מכרים או קרובי משפחה שחיים בארץ.

התרגשתי מאחת התובנות של המספרת: כשאמה מדגישה איך בעצם ניצלה בזכות חייל גרמני שאִפשר לה לברוח, ושאולי אפילו הניס אחר כך מתנכלים פולנים שרצו לשדוד אותה, אומרת לעצמה הבת שאולי כל הסיפור לא התרחש בדיוק כפי שאמה זוכרת את פרטיו, אבל "אולי אימא הייתה זקוקה בכלל לאיזו הוכחה שעדיין יש טוב בעולם."

את הטוב הזה אנחנו מגלים גם ברומן שלפנינו: בסיכומו של דבר ברור לגמרי עד כמה אמה יקרה לה, עד כמה היא קשורה אליה ודואגת לה בכל לבה. ובמקום שיש אהבה, הטוב גובר.