מה אפשר לומר על ספרה של עטר מאור? שהוא חשוב? שהוא קורע את הלב? שהוא נחוץ, מדויק, הכרחי, שקשה להבין איך ייתכן שמה שכתוב בו ייתכן, אבל עובדה – כל זה קרה וממשיך לקרות.
מאז השבעה באוקטובר, מאז היום הנורא ההוא, שהיו אמורות להתקיים בו חגיגות שמחת תורה, דומה שהמילים נעלמו. או נאלמו. או משהו.
אבל עטר מאור מצליחה בכל זאת למצוא אותן. בפשטות שאין כמותה. ובעוצמות יוצאות דופן. לא חרף הפשטות, אלא דווקא בזכותה.
עטר הייתה בבארי באותו בוקר. בלילה שלפני כן עוד ישבה עם שני ילדיה ואביהם לערב־סרט המסורתי שלהם, אחת החגיגות הפרטיות שהנהיגו במשפחתם. במטבח עוד נשארה קערה עם הפופ קורן שאכלו בערב ביחד, ואז, השכם בבוקר, הכול התחיל – הטילים והאזעקות שנשמעו ברחבי הארץ, והמחבלים שחדרו אל בתי הקיבוץ.
איך אני יודעת שהם צפו בסרט ואכלו פופ קורן? כי חודשים אחדים אחרי שניצלו מהטבח, היא מספרת שבחדרם בבית המלון ניסו לקיים את המסורת הזאת, ערב־סרט של ערב שבת. עם פופ קורן שהכינו בעזרת שמן שלקחו מהמטבח של בית המלון. והיא לא יכלה שלא להיזכר בערב האחרון של התמימות שהתפוגגה, אחרי שהחביאה במשך שעות ארוכות את ילדיה, בן שש ובת שמונה, בתוך ארון בממ"ד.
היא כותבת על מה שעבר עליהם לא רק באותו יום, אלא גם – מאז. למשל, על הילדים שהיא מקווה בכל זאת לשמר משהו מתמימותם: "את יודעת, אמא, הרבה ילדים ראו גופים כשהוציאו אותם מהקיבוץ", אומרת לה בת השמונה, והיא אומרת לעצמה שהיא "מקווה שלנצח היא תגיד גופים. ולא גופות", אבל מוסיפה מיד את המובן מאליו: "כאילו שהטעות הזאת יכולה לשנות את המציאות".
והרי אפילו המילים איבדו את תמימותן. כשילד שואל אותה: "אמא, את רוצה לשחק מלחמה?" או אומר "אני מת על פתיתים", כשילדה מבקשת "אמא, תגידי לו שאסור לחטוף". היא כותבת:
"איך אפשר להתייחס למילים
מזל
שמחה
עתיד
למילים
חוסן
נס
ובית
בית."
מאור כתבה את מה שאנחנו קוראים, את מה שנהפך לספר, בחודשים שאחרי השבעה באוקטובר. מעין יומן זיכרון. או מחשבות שהן דיבור שלה עם עצמה. ניסיון לגבש תובנות. לפנות לא רק אל עצמה אלא גם אל חברתה האהובה, עדי שוהם, שהיא, בעלה טל, ושני ילדיהם, נווה ויהל – "יולה", נחטפו והוחזקו כבני ערובה בעזה.
עדי ושני הילדים חזרו. טל עדיין שם.
מאור מכירה היטב, מקרוב, באהבה גדולה, את כולם. את יולה הפגיעה כל כך, ש – איזו זוועה, איזה סיוט! – עד החטיפה לעזה התאפיינה בקשיי התאקלמות והתרגלות למצבים חדשים. את נווה עדין הנפש, האמנותי, השמח.
במעט מילים היא מספרת עליהם לנו – לעצמה – ואיך אפשר? איך אפשר לשאת את זה?
אי אפשר.
ולא רק את הטראומה שהיא עצמה, וילדיה, ובעלה, עברו באותו יום. השעות הארוכות כל כך בתוך המחבוא.
ההתנסות המזוויעה שממשיכה להפחיד, ממשיכה לתת את אותותיה בכל רגע, תוקפת בפלשבקים, בזיכרונות, בהקשרים. אפילו בדברים קטנים מאוד: החרדה מפני סוללה שמתרוקנת בטלפון, שהיה באותן שעות סוג של קו חיים ומקור לתקווה.
וכמובן – הגעגועים אל הבית. האם יוכלו לשוב אליו? האם ירצו? למשל, אל הבננה שצמחה באמצע השביל ולפני השבעה באוקטובר החליטו הילדים להגן עליה מפני עקירה, והנה היא ניצלה, הבננה. היא עכשיו כבר יותר גבוהה מהם. אז מה, הילדים ניצחו במאבק על חייה…?
אחד ההבטים הכי מרגשים בעיניי בספר היא נחישותה של מאור שלא לאבד צלם אנוש; לשמור על היכולת לראות את החסד ולדגול בערכי המוסר. הילדים שלה תוהים מדוע "האנשים הטובים" שבעזה לא התנערו, לא התקוממו נגד הרעים ובאו לעזור ולהציל אותם. והם מחפשים ביחד הסבר לכך.
היא עצמה מכירה תודה לכל מי ששולח לעברה חיבוק, מבט טוב, אמירה תומכת ומעודדת. למשל – לחיילים שבאו להציל אותם, וידעו לנהוג בכבוד בבנה בן השש, להעניק לו מילים שממשיכות עוד חודשים רבים אחרי כן לחזק אותו. למורות בבית הספר שהוקם לטובת ילדי המפונים, שידעו לאפשר לילדים לנשום, להיות שוב ילדים, וגם, בהמשך – תלמידים. לאנשי צוות העובדים בבית המלון שבו נאלצה להתגורר זמן רב מדי, ביחד עם בני משפחתה וחבריה, עובדים שלמדו להכיר את המפונים, להתחשב בהם, לשים לב אליהם; שזוכרים למשל איך כל אחד מהם אוהב לשתות את הקפה שלו… המחוות הקטנות לא נסתרות מעיניה.
מה אפשר לומר על בן אדם שמצליח לצאת מתוך התופת הזאת ולהישאר טוב ורגיש ואנושי?
אולי רק – תודה. וכמובן שגם – סליחה.
הספר ראה אור במהדורה דו לשונית, עברית ואנגלית. אני מקווה שימצא את דרכו ללבבות רבים.
הוצאת שתיים, 2004
88 עמ' בעברית
88 עמ' באנגלית