אֲבָל בַּחֲלוֹמִי
תָּמִיד אוֹתָהּ צִפּוֹר צוֹעֶקֶת
וְעִיר אוֹיֶבֶת
וְאֶבֶן אֲדֻמָּה

תָּמִיד אוֹתָהּ עוֹבֶרֶת-אֹרַח-צְהֻבָּה, נוֹדֶדֶת,
וּבְיָדֶיהָ חוֹל וְדֶגֶל וְחוֹמָה.

וְרַק אֵי-שָׁם, עַל אֲדָמָה שְׁחוֹרָה
פִּתְאֹם אֲנִי פַּעֲמוֹנִים בָּרוּחַ
וְנַעַר מִתְגַּלְגֵּל אֵלַי מִן הַחוֹמָה
וּבְיָדָיו מְעַרְבּוֹלוֹת וְלוּחַ.

וְכָל אֲבוֹתַי זוֹכְרִים אֶת פָּנַי
קוֹרְאִים לִי
קוֹרְאִים לִי לָנוּחַ.

ביולי 1940 דיבר ברל כצנלסון עם קבוצה של צעירים, מדריכים בתנועת נוער. לאחרונה פורסמו שוב דבריו בספרון קטן, שכותרתו "מסכמת" את עיקר הדברים: כשבנאי בעל מצפון, אומר כצנלסון, שם לב לסדקים בעמודי התווך של בית, הוא אינו מטייח אותם, אלא עורך תיקון יסודי: טורח לחזק את העמודים, כדי לוודא שבבוא העת לא יקרוס המבנה.

מדהים לקרוא את הדברים שכתב כצנלסון לפני שמונים וחמש שנים, ולהיווכח עד כמה הם רלוונטיים לנו ממש בימים אלה. כשחושבים למשל על המאבק הציבורי לקיים ועדת חקירה ממלכתית ראויה שתבחן לעומק וביסודיות את אירועי השבעה באוקטובר: מה אפשר אותם, מה הוביל להם, איך ומה קרה, ונוכחים לראות עד כמה ההנהגה הנוכחית נאבקת בָּאמת ועושה כמיטב יכולתה כדי לטייח את הסדקים ולהתעלם מהם, אי אפשר שלא להתחלחל למקרא הדברים שכתב כצנלסון, ולהבין עד כמה חמורה הסכנה שהמבנה יקרוס. (אגב, לא מדובר רק על ועדת החקירה הממלכתית הכללית הנדרשת. אפילו ועדות החקירה על אירועים ספציפיים במהלך המלחמה מטייחות. בימים אלה למשל מתלוננים הוריהם של שבעה לוחמים שנהרגו בחאן יונס בפיצוץ של מטען שהוצמד לנגמ"ש שלהם. ההורים יודעים שהיו בנגמ"ש תקלות ידועות שלא אפשרו לבניהם להתגונן כיאות. התחקיר שקיבלו מצה"ל מטייח את הממצאים). ולא רק לנו, במדינת ישראל, הדברים רלוונטיים, אלא לנו – כלל בני האדם, בעולם כולו. אחרי כמה עשורים שבהם האמנו שהדמוקרטיה, למרות כל חולשותיה, היא צורת הממשל המקובלת והיציבה ביותר, אנחנו כעת נוכחים שלא רק בישראל הדמוקרטיה נמצאת בסכנה: הפגיעה בעצמאות התקשורת ושליטה במערכת המשפט בהונגריה, הרפורמות שמחלישות את בית המשפט העליון בפולין, ריכוז הכוח חסר התקדים בידי נשיא אחד בטורקיה, מנהיגים (כמו טראמפ) שמגדירים עיתונאים “אויבי העם” ומערערים את כוחם, השימוש המאסיבי בבוטים וברשתות כזב בבחירות ברוסיה, בפיליפינים, בארה"ב, ועוד ועוד, שלל דוגמאות למכביר.

כצנלסון מפרט את האכזבות השונות של בני דורו לנוכח המציאות העולמית של אותם ימים: 

"ומדוע לא נהיה נבוכים? בני אדם ראו את מיטב האידיאלים האנושיים תמצית תרבות הדורות מנופצים ומחוללים ומגואלים. האומנם לא יהיו נבוכים?

"הדור אשר ירש מקודמיו את ערכי המדע וההומניזם והליברליזם והדמוקרטיה, וגילה את פגימותיהם וראה בקלקלתם, וביקש את תקנתם באידיאל הסוציאליסטי, ונפשו דבקה בו, והנה – בן דור אחד נתאכזב קשות בנושאיו ובמגשימיו מכל הסוגים. האומנם לא יהיה נבוך?

"הדור אשר ראה עצמו עולה במעלות האדם, לדעת ולבינה, לגבורה, לחירות, לאמת, והנה הוא רואה את האדם בנפילתו לתוך  כל שערי הטומאה והעבדות והפחדנות והכזב והבגידה והבערות – ממש ו'שח גבהות אדם' – וזה בן הדור, אשר נפשו נשמרה מן הטומאה, האומנם לא יראה עצמו מוכה ונזוף? האמנם לא יהיה נבוך?

"הדור אשר דגל בשחרור העמים, הכיר בעוצמתה של ההוויה הלאומית, האמין בכוחה המשחרר של האידיאה הלאומית, והנה הוא רואה מה עשו עמים מחירותם, עד מה הפכו לכזב את דברי חוזי שחרורם, ועד היכן מגיעים סילופה וטירופה של האידיאה הלאומית בימינו.

"הדור אשר האמין במעמד הפועלים, שהוא המעמד האחרון העתיד לבטל כל מעמד ולחסל כל שעבוד וכל פריבילגיה ולעשות את האדם בן חורין ואמיץ ואמיתי ושווה ערך, והנה הוא רואה בעיניו את היצרים המעמדיים בסילופם ואת האידיאה המעמדית בשלטונה, שלטון המתכחש לכל הבטחותיה ומתקלס בכל ערכיה, ואת מעמד הפועלים העצום במצוקתו האיומה ובמשברו הגדול מדוע לא יהיה נבוך?
האומנם לא נפגע במעמקיו?"

כצנלסון מראה כאן כיצד בני דורו מאוכזבים מהאידיאלים, לנוכח ההתעצמות של גרמניה הנאצית בראשות היטלר, אלימותה, תוקפנותה, הגזענות הברוטלית שלה; לנוכח הזוועות שמבצע המשטר הקומוניסטי בראשות סטלין (בתקופה שבה אמר כצנלסון את הדברים גרמניה הנאצית וברית המועצות עוד היו מאוחדות בברית של הסכם ריפנטרופ־מולוטוב!). כצנלסון רואה את בני האדם מתפקחים מכל הערכים שדגלו בהם. שום אידיאל לא נשאר להם. הלאומיות נהפכה ללאומנות פשיסטית: במקום שתשחרר לאומים היא משעבדת אותם. אפילו האידיאלים שהביאו עמם הנאורות, המדע, הרציונליות, הליברליזם, הדמוקרטיה, הולכים ונפגמים בימים שבהם הוא אומר את הדברים.

והנה כיום,זמן רב כל כך אחרי כן, אנחנו נוכחים שכל זה נכון גם עכשיו. המטוטלת נעה שוב. כל האכזבות וכל הפגימות שכצנלסון מציין משתלטות גם כיום על מציאות חיינו. חלקנו עדיין נאבקים למען הדמוקרטיה ועדיין מקווים שהמדע ימשיך לנהל את אורחות חיינו, אבל ברחבי העולם, לא רק בישראל, מסתמנת קריסה של הערכים הללו. היא מתבטאת למשל בהכחשת חיסונים, בתנועת "הארץ השטוחה", בחוסר האמון הגובר במוסדות מדעיים ורפואיים, בנטייה לפרש אירועים פוליטיים גדולים כמעשיהן של "אליטות" נעלמות, בירידה באוריינות המדעית, בפוליטיזציה של המדע, בהכחשת שינויי האקלים, בפריחה של פסאוד־מדע, בניסוחים הפוסט־מודרניים שלפיהם "האמת שלי היא מה שנכון", גם כשהיא סותרת נתונים או את חוקי הטבע, בריבוי הנרטיבים שמקבלים מעמד שווי ערך למדעים המדויקים, וכן הלאה. (מה אפשר לחשוב, למשל, על כך שינון מגל צהל ועלץ כשטיל אירני המיט הרס על מכון וייצמן?)

כצנלסון כותב ב־1940 שיש להביט נכוחה במציאות. לראות אותה כמו שהיא, על כל הקשיים והאִיומים שהיא מזמנת, ואז להתמודד אתה בעיניים פקוחות. לא להתעלם, לא לנסות לפתור בעיות כלאחר יד, ושכן, מותר ורצוי לחוש מבוכה. מה שקורה אכן מבלבל ומטריד. לא בכדי חלקה הראשון של כותרת דבריו היא "בזכות המבוכה".

כצנלסון אמר את הדברים הללו רק שנה אחת אחרי שפרצה מלחמת העולם השנייה; שנה וחצי לפני ועידת ואנזה, ועימה ההחלטה על "הפתרון הסופי", כלומר, השמדת היהודים השיטתית, התעשייתית, עדיין לא החלה. מדינת ישראל עדיין לא קמה. מלחמת השחרור הייתה עדיין רחוקה מאוד. אבל כצנלסון חוזה את העתיד, כבר ב־1940. הוא קובע שהצעירים ארץ ישראליים חייבים להתחזק לקראת הבאות: המאבקים הצפויים להם. כבר מבין שאי אפשר לסמוך רק על "הרוח", כי גם לכוח יש תפקיד, מה גם שרוח כשלעצמה אינה מבטיחה תפישות צודקת ומוסריות, כי תלוי מה טיבה: על איזו רוח מדובר? טובה? רעה? "לא מן הצדק לזהות את הכוח עם הזדון. יש להבחין בין כוח המגלם את הצדק ובין הכוח המגלם את הזדון. כלום רצוננו ברוח נטולת כוח?"

הוא טוען שמי שמגייס את כוחו כדי להיאבק נגד הרשע, אי הצדק, נהרות הדם שכבר נשפכים, אינו יכול להיחשב "רע", כי יש מאבקים, ואפילו מלחמות של ממש, שחייבים להשתתף בהם כדי לנצח את הרוע, השנאה, האכזריות: "אין אנו שואלים אם הצבא הלוחם עתה ראוי להיות צבא המשיח. דיינו בהגישו סירת הצלה לאנושות ממבול הדמים והזדון".

 ועם זאת, הוא מדגיש, לצד המבוכה, "אין אנו […] פטורים מהרגשת אשם וטעות", ועלינו לזכור כי מוטל עלינו לנהוג באופן מוסרי כלפי שכנינו. "לא כנוטלי שררה באנו לארץ. באנו לא להשתרר על הזולת, כי אם להשתחרר משררתו של הזולת עלינו. ומעולם לא נשאנו את נפשנו לכך ש"נזכה' לנהוג באחרים כמו שאחרים נוהגים בנו".

קראתי את דבריו של ברל כצנלסון בנשימה עצורה.

הוצאת קרן ברל כצנלסון, 2025
פתח דבר: מוקי צור
אחרית דבר: ישי שריד
89 עמ'

אנטיגונה:
הִצְהַרְתָּ בְּאָזְנֵי הָעָם. שָׁמַעְתִּי.

קראון:
וְאַתְּ הֵעַזְתְּ לַמְרוֹת אֶת פִּי הַחֹק?

אנטיגונה:
הֵעַזְתִי. הַצַו הַזֶה לֹא בָּא מִפִּי אֱלֹהַּ.
דִין הָאֵלִים בְּמִשְׁכְּנוֹת־דוּמָה
אֵינוֹ יוֹדֵעַ חֹק כָּזֶה.

מִצְוָתְךְ, הַמֶּלֶךְ, רַבַּת־עָצְמָהּ,
אַךְ עָצְמָתְךָ כְּאַיִן וּכְאֶפֶס
אֶל מוּל חֻקֵּי־אֱלֹהַ לֹא־כְּתוּבִים
אֲשֶׁר הָיוּ, הוֹזִים וְיִהְיוּ,
מוֹסְדֵי־עוֹלָם מִנֶּצַח לִנְצָחִים.

יָדַעְתִּי כִּי נִגְזַר עָלַי לָמוּת –
בָּשָׂר וָדָם אֲנִי – גַם בְּלֹא גְּזֵרָתְךָ.
וְאִם עָלַי לָמוּת עַכְשָׁו, עַכְשָׁו
בְּטֶרֶם בּוֹא־יוֹמִי, יְבֹרַךְ הַדִּין:
חַי אֵינָם חַיִּים בְּתוֹךְ מַלְכוּת־הָרֶשַׁע –
וְלָמָּה לֹא אָשִׂישׂ אֶל מֶוֶת?
לִבִּי אֵינוֹ חָרֵד, אַךְ לוּ נָטַשְׁתִּי
אֶת אָחִי בְּלִי מִנְחַת קְבוּרָה,
לא הָיְתָה נַפְשִׁי יוֹדֵעַת מְנוּחָה לְעוֹלָמִים.
עַכְשָׁו לִבִּי שָׁקֶט.
אַתָּה שׂוֹחֵק לִי, קְרְאוֹן?
כָּל מַעֲשַׂי אִוּלֶת? אֲבָל אוּלַי
הַכְּסִיל שׁוֹפֵט אוֹתִי כְּאִוּלְתּוֹ.

המקהלה:
כָּמוֹהָ כְּאָבִיהָ: מֵצַח נְחוּשָׁה.

תרגם: ט' כרמי

קראון: 
הַאִם יָדַעַתְּ שֶׁצַו אָסַר אֶת הַדָּבָר?

אנטיגונה:
יָדַעְתִּי בְּוַדַּאי, אֵין אִישׁ שֶׁלֹא יָדָע.

קראון:
אַף־עַל־פִּי כֵן הֵעַזְתְּ לִפְעֹל לַמְרוֹת הַחֹק?

אנטיגונה:
הֲרֵי לֹא זֶאוּס הוּא אֲשֶׁר הִכְרִיז עַל כָּךְ,
גַּם לא קָבַע לִבְנֵי אָדָם חֻקִּים כָּאֵלֶה
הַצֶדֶק הַשׁוֹכֵן עַם הָאֵלִים בַּקַרְקַע.
גַּם לֹא חָשַׁבְתִּי שֶׁלַצִוּוּיִים שֶׁלָּךְ
יֵשׁ תּקֶף שֶׁמַּרְשֶׁה לְבֶן־תְּמוּתָה לִרְמֹס
חֻקֵּי אֵלִים בִּלְתִּי כְּתוּבִים וּמוּצָקִים;
אֵין הֵם חַיִּים הַיּוֹם, אֶתְמוֹל, אֶלָּא תָּמִיד,
וְאִישׁ אֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵימָתַי נוֹצְרוּ.
פְּגִיעָה בָּהֶם לֹא אֲתָרֶץ לִפְנֵי אֱלִים
בְּכָךְ שֶׁבֶּן־אָדָם הֵטִיל עָלַי אֵימָה.
יָדַעְתִּי שֶׁאָמוּת. אֵיךְ יִתָּכֵן שֶׁלֹּא?
גַּם אִלְמָלֵא הַצַּו שֶׁלְּךָ. וְאִם אָמוּת
קֹדֶם זְמַנִּי, אֶרְאֶה בְּכָךְ רַק רֶוַח:
כִּי מִי שֶׁחַי כָּמוֹנִי תַּחַת הַמַּכּוֹת
אֵיךְ לֹא יִשְׂמַח בַּמָּוֶת כְּמוֹצָא שָׁלָל?
לָכֵן מִיתָה צְפוּיָה אֵינָהּ אָסוֹן גָּדוֹל,
יוֹתֵר נוֹרָא הָיָה לוּ לֹא נָקַפְתִּי אֶצְבַּע
שָׁעָה שֶׁגּוּף שֶׁל אָח מֵרֶחֶם אֵם זֵהָה
מוּטָל בְּלִי קֶבֶר. כָּל הַשְׁאָר אֵינוֹ מַכְאִיב.
אִם לָדִידְךָ אֲנִי נוֹהֶגֶת בְּטְפְּשׁוּת,
אוּלַי טִפֵּשׁ פּוֹסֶל אוֹתִי בְּתוֹר טִפְּשָׁה.

המקהלה:
נִכָּר בַּבַּת טֶבַע אָבִיהָ הַפִּרְאִי.

תרגם: אהרן שבתאי

קראון:
הֲיָדַעַתְּ קוֹל הַקוֹרֵא וְאוֹסֵר לַעֲשׂוֹת זֹאת?

אנטיגונה:
יָדַעְתִּי הֵיטֵב. הֵן יָדוּעַ הָיָה לַכֹּל.

קריאון:
וּבְכָל זאת נוֹעַזְתְּ אַתְּ לַעֲבוֹר עַל מִצְוָתִי?

אנטיגונה:
הֵן לֹא מֵאֵת אֵל זֶוְס יָצָא קוֹל הַקּוֹרָא,
אַף לֹא מֵאֵל הַמִּשְׁפָּט, מוֹשֵֶל מִתַּחַת;
פִּקוּדִים כָּאֵלֶּה לֹא יָפֵרוּ בְּנֵי אָדָם;
אַךְ פִּקוּדֶיךְ אַתָּה, מִצְוַת בֶּן־תְּמוּתָה,
לֹא כֹּה חֲזָקִים חָשַׁבְתִּי לְמַעַן הָפַר
פִּקוּדֵי אֱלֹהִים, לֹא כְתוּבִים, אַךְ בְּצוּרִים!
לֹא מִתְּמוֹל וְהַיוֹם הֵמָּה, כִּי לָנֶצַח
הֵם חַיִּים וְקַיָּמִים, לא נוֹדַע מוֹצָאָם.
לֹא חָפַצְתִּי אֲנִי, כִּי בְמִשְׁפַּט אֱלֹהֵי מָרוֹם
עַל חֵטְא מִפַּחַד אֶנוֹש אֶהְיֶה נֶאֱשָׁמָה.
מְאֹד יָדַעְתִּי כִּי מוֹת אָמוּת בְּבוֹא קִצִּי,
וְעַתָּה אִם בִּפְקֻדָּתְךָ יַהַרְגוּנִי,
אָמַרְתִּי בְּלִבִּי כִי בָּזֶה יְהִי לִי יִתְרוֹן.
מִי אֲשֶׁר כָּמוֹנִי חַי בְּרָעָה וְיָגוֹן,
אֵיךְ לֹא יִתְרוֹן יֶחֱזֶה לְנַפְשׁוֹ בַמָּוֶת?
כֵּן גַּם אֲנִי עַל אֲשֶׁר יִגָּזֵר עָלַי
לֹא אֶתְעַצֵּב; אוּלָם יָגוֹן מָלֵאתִי,
בִּרְאוֹתִי אֶת אָחִי, בֶּן אִמִּי יְלָדַתְנִי,
שׁוֹכֵב מֵת עַל אֲדָמָה וְלֹא בָא אֶל קָבֶר.
אִם אֲנִי הִסְכַּלְתִּי עֲשׂות כָּכָה בְּעֵינֶיךָ –
טוֹב לִי הֱיוֹת סְכָלָה בְעֵינֵי כָּל סָכָל!

מקהלה:
מוֹרָשָׁה הִיא לַבַּת הַזֹּאת מֵאָבִיהָ.

תרגם: אהרן קמינקא

ב־2019, בגיליון 17 של כתב העת הו!, הופיעו קטעים נבחרים מתוך מחזור השירים "אמא שלי", של יחזקאל רחמים. כתבתי אז כאן שהם "נוגעים ללב ומעוררים בהחלט רצון לקרוא את המחזור כולו". 

אז הנה, משאלתי התגשמה. יחזקאל רחמים הוציא לאחרונה את ספר השירים שלו, אימא שלי, המעורר ההתרגשות. 

יש בספר שישים וארבעה שירים, שכל אחד מהם מתחיל במילים "אימא שלי". רחמים, שכשמו כן הוא, עוטף בהם באהבה, חמלה וחסד את אימא שלו, ובה בעת גם אותנו, שזוכים לקרוא אותם, ולהכיר מקרוב את קורותיה של האישה הגאה, הנאבקת, המיוסרת, שהיא עצמה מפיצה סביבה חסד של נתינה, מהמקום הדל, לכאורה, שאליו שלחו אותה חייה. כי היא, לדבריה, למרות הכול, "האישה / הכי עשירה בעולם", שהרי "יש לי אותכם". 

בהקדשה לספר כותב רחמים: "לאימא, על כל הלב שנטעת בקרבי, ועל המסירות הזאת שאין לה סוף". רחמים התכוון כמובן למסירות של אימו אליו, אל ילדיה בכלל, אבל בה בעת הוא משקף את המסירות שלו עצמו. שמתבטאת לא רק בעצם הכתיבה של ספר שמוקדש כולו לאישה האהובה, קשת היום, שפרנסה שבעה ילדים, וליוותה שניים מהם אל מותם, אלא גם בתכניהם של השירים. אנחנו עדים לכאב, לתמיכה ההדדית, למאמציו של רחמים הילד, הנער, האיש הבוגר, להקל על אמו, לעזור לה ממש, בפועל, לא רק בכך שהוא רואה אותה, ומבין את קשייה, אלא גם למשל כשהוא מצטרף אליה בעבודתה: "אימא שלי עבדה ניקיון במשרד עורך־דינים ישן. /  כשניקתה במשרדים ואני ניקיתי במטבח / המקרר העתיק / משך אותי אליו בכוח והחזיק לי את הלב" – הוא לא רק עוזר לה, הוא גם חוסך ממנה עוגמת נפש ודאגה, ולא מספר לה שחטף מכת חשמל, "כשראתה אותי נבהלה, שאלה אם אני מרגיש טוב / שאלה אם אני בסדר, אם אני בטוח בסדר. / הנהנתי שכן". וגם:

מלבד העזרה המעשית, הוא הוא גם רואה אותה ממש, מבין מה היא מרגישה, מזדהה אתה, חומל, מעריך – מעריץ (כואב!). בדיעבד הוא ודאי גם זוכר את חמשת המ"מים שז'בוטינסקי הליברל דגל בהם: מזון, מעון, מלבוש, מורה, מרפא, כלומר – הצרכים הבסיסיים שמדינה חייבת להעניק לכל אדם. 

שוב ושוב אנחנו נוכחים עד כמה הבן מזדהה עם הסבל של אמו. את קומפוט התפוחים הטעים שהיא מכינה למענו לקראת סוף השבוע הוא מתקשה לבלוע, כי הוא יודע כיצד אספה את התפוחים: "ביום שישי מתכופפת ללקט / מרצפת שוק הכרמל". הוא כועס: "היה אפשר לאסוף ישירות מהבסטה, / אבל המוכר צעק בסוף היום: / הלו-הלו להירגע, כולם אחורה! השליך / את שארית הסחורה לרצפה / ואמר למתקבצים: / עכשיו אתם יכולים לאסוף…" הוא חש את ההשפלה ומזדהה אתה. הוא עצמו התקשה להתכופף, אבל ראה את אמו, אישה לא צעירה, עושה את זה, כדי שיהיה לה מה להגיש לו. "אסור לי לא לאכול", הוא נזכר, "למרות המחנק". כמה כאב. איזו אהבה ומסירות, שלה, שמוכנה לעשות הכול למען בנה; שלו, שרואה, ומבין, ונחנק. 

הוא מתאר את עצמו כנער שהרגיש אחריות כלפי האימא הסובלת. וגם – כמה שהמשא היה כבד מנשוא. איך הבן לא ויתר אף לרגע ולא הפסיק לתמוך באם. כשהבת שלה, אחותו, נאלצה לעבור ניתוח לב ואימו החזקה קרסה, הוא זוכר אותה ממלמלת "'אני לא יכולה יותר,' אימא שלי אמרה / וצנחה לזרועותי", זוכר איך החזיק אותה: "אספתי אותה אלי. הבטחתי לה / שיהיה בסדר". ואז מגיעות השורות שחובטות בלב: "הייתי כבר / כמעט בן שמונה עשרה", כמבטיח עכשיו, כעבור שנים, לעצמו, וגם לנו, לא רק לה, אז, שהוא גדול די הצורך, שהוא כבר יכול. שהוא יעשה למענה הכול. 

אבל הסבל לפעמים, הרבה פעמים, קשה מדי. אמו מודיעה לו למשל שהיא נאלצת לעקור את השיניים. "זה מההריונות", היא מסבירה, ומתייעצת אתו, "מה אתה אומר?" מה הוא יכול לומר? "נתתי לה את אישורי", אבל זה לא עובר לידו. אלה לא מילים ריקות, אלא – זעם (אשמה?), אילמות, חוסר אונים: "עוד סלע נסדק בתוכי", הוא חותם, ומהדהד במילים הללו את "אפילו סלעים נשברים", של דליה רביקוביץ, שמספרת על הבקיעים הנסתרים, על התזוזות הפנימיות, על השחיקה הסמויה, שיום אחד שוברת הכול. 

כבר בנעוריו, ממלא רחמים את מקומו של אביו. אחרי שהתייתם ממנו הוא לא רק  משלים את בניית המטבח שאביו התחיל ולא הספיק לגמור, לא רק עובד כפועל בניין כדי לעזור לה לשלם את החובות, אלא גם – "מגדל כתפיים" למענה. והיא נשענת. גם כשהאבא עדיין חי, והתנפל עליה פעם (כי לא שמה מספיק מלח באוכל, כן…?) הבן הגן עליה בגופו. "על אימא הצלחתי להגן / הרבה פחות על ליבי". 

אימא שלו לא נטולת חוש הומור־עצמי כאוב: כשהיא לא יודעת משהו היא צוחקת ומסבירה: "אני לא יודעת, המורה שלי / מתה לי בכיתה א'". 

בשיריו חורג רחמים מעבר לתיאור הפרטי של הסבל של אימא. למשל, כשהוא מספר איך הלך אתה כדי לעזור לה לנקות את בית חב"ד, והרב הזמין אותו "להצטרף ללימוד בחברותא", הוא זוכר היטב ש"מסביב לשולחנות" דנו בשאלה "על מי להוביל את האדם / בדרכו בעולם: הלב או השכל?" הוא מספר ש"עלו טיעונים לכאן ולכאן", ואנחנו רואים בעיני רוחנו את התמונה המצטיירת: אישה קשת יום, מבוגרת, מנקה, בנה הצעיר מצטרף אל חבורה של גברים שהאישה הזאת לא קיימת מבחינתם. הם עסוקים בעניינים רוחניים, ואל הדוגמה החיה לפער בין הלב והשכל, אל האישה המנקה למען החבורה השקועה במחשבות פילוסופית, הגברים הללו כלל אינם ערים. "ועד היום אני מתנודד ומועד / בין השניים" [הלב והשכל], הוא חותם את השיר, ומותיר אותנו בתחושת הכאב על העוול שאתו נאלצה אמו להתמודד לאורך כל חייה. מדוע היא מנקה והם משתעשעים בחידודים ובהתפלפלויות? איזה ערך יש בהתפלפלויות הללו, אם בעצם קיומם הם מוכיחים שאין לב (ואולי בעצם גם לא שכל?)

נוגע ללב במיוחד השיר שנפתח במילים "אימא שלי קיבלה מלגת הצטיינות מטעם / הפקולטה למדעי החברה של אוניברסיטת תל אביב": בנה נתן לה "לעלות / לפני במדרגות אל הבמה", והיא לחצה את ידי הפרופסורים, "בעצמה קיבלה את הפרס שמגיעה לה". המעמד הזה, הכבוד שהעניק לה בנה, נוסף אל אחד השירים הראשונים בספר שבהם רחמים פונה ישירות אל אימו: "את קוראת עכשיו בספר ממש / מילים־מילים־מילים, וחושבת על מה שכתוב / ועל מה שלא / ועל כל הדברים שעולים". הוא יודע שהיא "דואגת מה אנשים יגידו", ומרגיע אותה, אחרי שהוא נזכר ששוב ושוב אמרה לו שהיא סומכת עליו "במיליון אחוז": "אז אל תדאגי, / אימא שלי".

אכן, אין לה שום סיבה לדאגה. הספר הזה נכתב באהבה גדולה, והוא אפף בה גם אותי, וניחם. 

הוצאת עמדה, 2025
עורך: דורי מנור
73 עמ'

כשהסתיים חלקו הראשון של הספר, והגעתי אל חלקו השני, הרגשתי פתאום קצת מרומה.

משהו בהסכם שנוצר ביני ובין הכותבת הופר פתאום.

החלק הראשון הוא ממואר. אפשר להבין את זה מיד, גם בלי לדעת על הספר שום דבר מראש (ואני הרי מקפידה לא לדעת, לא קוראת אף פעם אפילו את מה שכתוב על גב הספר, וודאי שלא על אודותיו; מגיעה תמיד טבולה ראסה).

בסדר: ממואר. סוגה שחביבה עלי. קל וחומר כשהכתוב חובק בתוכו את הקשר של הכותבת עם שתי אחיות שהן דמויות מוכרות מאוד בעולם הספרות הישראלית – נילי מירסקי, המתרגמת הנחשבת, ואחותה ימפה בולסלבסקי, שהייתה עורכת.

תמי שם־טוב מספרת איך הגיעה לשכור דירה בקומה שבה גרו האחיות. אביהן שגר עד לא מכבר בדירה, "הואיל סוף סוף למות", כך הודיעה לה המשכירה. כשהבינה שתחיה בשכנות להן, למעשה – ביניהן, באותה קומה ממש, לא עמדה בפיתוי ומיד החליטה ששם היא רוצה לחיות: אתן. אכן, די מהר נרקמה ידידות משולשת הדוקה מאוד.

שם־טוב מתארת את החיים המיוחדים שניהלו שם השלוש, כמו מין קומונה, שכל ערב נאספים בה, שותים ואוכלים ודנים על עניינים שברומו של עולם – בעיקר על ספרות.

התיאורים הללו הזכירו לי מאוד חוויה שהכרתי מקרוב, במשך כארבע עשרה שנים, החל בתחילת שנות השמונים, כשקניתי דירה בקיראון (תמי שם־טוב גדלה שם בילדותה, והמפגש עם העיר המוכרת כל כך, עם בתי השיכון שתיארה, הרעיד בי משהו: האם הייתה שכנה שלי? האם ראיתי אותה בילדותה?).

די מהר הכרתי שם את השכנה בדירה הצמודה לזאת שלי, ונוצרו קשרים שמזכירים את אורח החיים ששם־טוב מתארת: מפגשים ליליים מאוחרים, דיונים סוערים, כתיבה, קריאה משותפת של שירים, ויכוחים, עוצמות רגשיות שאין להן מחסום, כולל ההיעלבויות שהיא מתארת, הדרמות, ניתוקי הקשר הרגעיים, הצעקות, הזעם, ההיצמדות, התחושה שרק כך אפשר לחיות, במין יחד הדוק (מדי). אצלי הקשר הזה הסתיים בכי רע: בשלב מסוים זה היה יותר מדי, ונעשה בלתי אפשרי.

גם אצל תמי שם־טוב הגיע הרגע שבו התנתקה מקשר שהיטיב אתה עד אז מאוד: במידה רבה בזכותו התחילה לכתוב (כך היה גם אצלי!), אבל כשמשהו השתנה בחייה, כשהחליטה שחרף רווקותה המתמשכת היא בכל זאת רוצה להיות אימא, התרחקה מהאחיות, אחרי שהתינוקת נולדה. את האבא של הילדה הן הכירו לה: הוא היה ידיד נפש שלהן, וכמעט נהפך לאביהן של התינוקות שבחרו בסופו של דבר לא ללדת.

ימפה – זה היה רק שמה הלא רשמי, בספר היא נקראת כל הזמן בשמה האמיתי, שרה – נפגעה עמוקות מכך ששם־טוב הרחיקה אותה מהתינוקת שנולדה. אבל איך אפשר אחרת? כשהיא משתכרת? מעשנת (גם – פעם אחת בלבד – על התינוקת!), כשהיא ממשיכה בחייה הסוערים (סערות נפש בלבד. מהבית כמעט לא יצאה!)?

שם־טוב מתארת את התרחקותה מהאחיות, ואחר כך את הניתוק ממש, כשעברה דירה, אבל המשיכה לאהוב אותן. היא נאלצה להיפרד משתיהן סופית כשהלכו לעולמן בזו אחר זו, תוך זמן לא רב.

כל זה – אין מה לומר! – מרתק מאוד.

כך גם החלק הבא בממואר, סיפור ההתאהבות שלה באיש שהכירה בילדותה ופגשה אותו שוב לימים, העוצמות הרגשיות, התקוות העצומות, ולמרבה הצער גם – ההתבדות וההתפכחות שהגיעו בסופו של דבר, כי בכל זאת הם שונים כל כך, וגם כי עברו האומלל וילדותו המוכה שבו והשתלטו עליו, והיא כבר לא יכלה עוד להבין ולהשלים. גם אם היה קורבן של אביו, כמה אפשר לסלוח לו על התנהגותו הבלתי נסבלת כלפיה? "ברור שגם אותו הכה אביו בחמת זעם, אז מה? אם נסלח ככה אחורה, לכל אב שמכה בגלל אבא שלו, נגיע עד לאברהם אבינו. עוד אבא איום ונורא."

וזה בהמשך לאמירתה החכמה של שרה, שאמרה לה די בתחילת היכרותן ש"יש גיל שצריך להפסיק להתחשבן עם ההורים, חיים או מתים, על הנזקים שעשו. צריך להתמודד עם הנזקים עצמם. אבל זה לא מנקה את האשמים. פשוט משחרר את הניזוקים מהתעסקות מיותרת במה שהיה. כעת מוטב שינסו כמה שפחות להזיק לדור הבא."

גם אני, אפילו אני, עם ההיסטוריה האישית הידועה שלי, חושבת שכך יש לנהוג. וזוהי בעצם – נדמה לי – משמעות שמו של הספר: "הילדים שומרים עלינו", כי אנחנו חייבים להיות שם, אתם, למענם, בשבילם. כמו אצל דוריס לסינג, במחברת הזהב, שמספרת איך הגיבורה שלה, אנה, מתעשתת בכל פעם שבתה מגיעה הביתה מבית הספר (או מהפנימייה?) ומתפקדת, לא מניחה לעצמה להישאב אל הדיכאון והטירוף.

הילדים שומרים עלינו.

התחלתי את דברי כאן למעלה בהסתייגות, ועכשיו אחזור אליה: כל מה שכתבתי עד כאן על ערכו של הספר ועל משמעויותיו לגבי, נבלם בבת אחת כשהגעתי אל חלקו השני: סיפורים קצרים שכתבה תמי שם־טוב, ושאת חלקם תיארה בחלק הראשון, סיפרה איך הגיעו לעולם, מה הניע אותה לכתוב אותם, איך נוצרו והתפתחו.

פתאום הרגשתי, כאמור, קצת מרומה. כי אם ממואר – אז ממואר. ואם ספר סיפורים קצרים – אז לכך אני מתכווננת. אבל סיפורים קצרים שכבר שמעתי עליהם רבות, פשוט לא מתחשק לי לקרוא.

זאת האמת.

ייתכן שהם נהדרים, אני לא יודעת. אולי עוד אגיע אליהם פעם, בידיעה מראש שזה מה שאני עומדת לקרוא. אבל כרגע אני מעדיפה להניח לספר כאן, בנקודה הזאת.

סליחה, תמי!

אחוזת בית, 2025
עורכת: דנה אולמרט
200 עמ'

"ידעתי איזו תשובה הוא רוצה לשמוע; שיהודי לעולם אינו חש בנוח בברלין, שיהודי משוטט בברלין אפוף פחד קדמוני שעבר אליו בירושה, כאילו הוא מטייל במוזיאון שואה או במחנה ריכוז ענק או בשדה מוקשים – בשיטוטים שלי הרגשתי בדיוק כך – שהוא מתחמק מהאנדרטאות ומהמונומנטים ומלוחיות הזיכרון שקבועות בקירות המבנים ומשובצות במדרכות, ושכשהוא מביט בפנים של צעירים או בלונדיניים הוא מייד מדמיין אותם במדי נאצים, ושכשהוא מביט בפנים של זקנים הוא תוהה מה הם או בני משפחתם עשו בשנים ההן, אם הם הרגו, אם סייעו, אם שיתפו פעולה, אם הסגירו, אם הניחו לזה לקרות, אם הניפו את יד ימין באוויר, את אותה יד שאוחזת עכשיו בתמימות במקל הליכה או במטרייה, בשם שנאת הזרים והפחד. אבל לא אמרתי כלום.

ואולי סמואל פירש את השתיקה שלי כשותפות לפשע או כבגידה, כי הוא הרפה מזרועי והמשיך ללכת בשלג ואמר שלא אשכח שבעיני רבים כאן אנחנו עדיין, אם לצטט את היטלר, השחפת הגזעית של העמים. דויטשלנד אובר אלס, הכריז בכל
הפומפוזיות שאפשרה הגרמנית הגרועה שלו. אחר כך הוא פרש זרועותיו לצדדים, כאילו הוא מחבק את כל מה שסביבנו. ואמר שאלוהים עזב את ברלין כבר מזמן. אחר כך הוא שאל אותי על הסבא הפולני שלי – "

"תקציב הסרט אינו כולל סעיפי הוצאות העונים לנסיבות מעין אלה," אמר המפיק ג'ון קרו לסופר קנת קוק, שאותו שלח כדי לצוד חזיר בר ולהביא למשרדי ההפקה את הגוויה. זמן מה לפני כן חתמו השניים על הסכם לעבד רומן שכתב קוק, ולהפיק אותו כסרט. מאחר שהספר עסק רבות בחזירי בר אוסטרליים, היה צוות ההסרטה זקוק לחזיר פרא כזה, כדי שישמש לבוני הדגמים שלהם כמודל להכנת החזיר המכאני שהיה נחוץ לצילום הסרט, שכן ספרו של קוק עסק רבות בציד חזירים, בחלקים שונים של אוסטרליה.

קוק ראה בעצמו מומחה לציד חזירים, לכן יצא למשימה בחדווה, אבל התלאות וההרפתקאות שנלוו להגשמת המשימה היו כאלה שהמפיק התנער מהן, כאמור, וסירב לכסות את כל ההוצאות שהסופר דיווח עליהן.

כחלופה הציע לקוק שיכתוב סיפור על מה שקרה לו.

"השבתי את התשובה המובנת מאליה ולפיה, כמו לכל כך הרבה סיפורים שהם אמת לאמיתה, גם לסיפור הזה כלל אי אפשר להאמין".

הסיפור מופיע, כמובן, בקובץ שלפנינו, שמו "חזיר כועס מאוד", והוא נפתח במשפט "הפרצופים המכוערים בעולם הם של חזירי הבר האוסטרליים. ואופיים הולם את מראם." ואז קוק מוסיף, "אני יודע, כי לא מכבר אחד מהם התאמץ מאוד לאכול אותי," אבל – "הייתה לכך הצדקה מצידו, שכן אני מצידי התאמצתי מאוד לירות בו. ואולם בשעת המפגש לא התעניינתי בסוגיה המוסרית, אלא אך ורק בהישרדות."

אכן, קשה מאוד להאמין באמיתותם של כל הסיפורים בספר, ולמען האמת – זה בכלל לא משנה.

כי מדובר בסיפורים מצחיקים להפליא.

חוויית הקריאה הייתה שקולה מבחינתי לישיבה במופע של סטנדאפיסט מעולה, שבכל כמה שניות שולף איזו שורת פנץ' משעשעת, התחכמות מפתיעה, שנינות. אין רגע דל. אין עמוד בלי איזושהי אמירה מושחזת. הסיפורים דומים זה לזה מבחינות מסוימות, ומבחינות אחרות הם מגוונים מאוד.

התימה המשותפת לכולם היא – הרפתקאותיו המוזרות – שלא לומר המפוקפקות –  של קוק ברחבי אוסטרליה, בעיקר באזורים השוממים, בחיק הטבע. כמעט בכולם הוא מספר איך נאלץ להתמודד עם חיה שמסכנת את חייו באופנים שונים ומשונים. בכל פעם הוא נקלע לאיזשהו אירוע מוזר, קיצוני, מפחיד מאוד, ותמיד, כמובן, מצליח לצאת מהם, כמעט באורח נס, בשלום.

באחד הסיפורים היחידים שבו הוא לא מתמודד עם חיה מפחידה אלא עם בן אדם מסוכן, "הכורה המשוגע" נקרא הסיפור – אפשר להבין מכותרתו מניין נובעת הסכנה – ברגע קריטי ביותר, שבו נראה כי בעוד שניות אחדות יגיעו חייו אל קיצם, אותו כורה משוגע (שרק בגלל מעשה נמהר שעשה היו חייו של המספר נתונים בסכנה כזאת!), מנסה "לשכנע" אותו להשלים עם גורלו: "אתה לא רוצה לחיות לנצח, נכון?" אומר הכורה ומראה סימנים לכך שהוא מתכוון לנטוש את בן שיחו לגורלו המר.

"לא היה לי די זמן להסביר לו שלחיות לנצח הוא אחת משאיפותיי הגדולות ביותר", מציין המספר.

וזה מה שקורה שוב ושוב: הוא מתמודד עם נחשים מסוכנים, עם "קרוקודילים" (עלי להודות: שמחתי שהמתרגם לא בחר במילה העברית "תנין", שמדיפה ניחוח מקראי. המילה "קרוקודיל" מהדהדת בזיכרון את הסרט האוסטרלי "קרוקודיל דנדי" שיצא אל האקרנים ב־1986, ממש בשנה שהספר שלפנינו ראו אור לראשונה באנגלית), עם גמלים מרושעים, חתול בר ענקי, כלב חמוד אבל טיפש במיוחד, ולכן מסוכן מאוד. שוב ושוב, ובניגוד לשאיפתו לחיות חיי נצח, ולמגמתו המוצהרת להישמע ל"כלל ברזל" שבזכותו הצליח "להיוותר בחיים במשך זמן רב למדי: לעולם לא להיענות לאתגר", הוא עושה בדיוק את ההפך: כמעט בניגוד לרצונו, מתוך מבוכה, אי הבנה, או טיפשות, הוא "נענה" לכל מיני אתגרים, ונאלץ להתמודד עם ההשלכות של החלטתו (שוב!) לא לנהוג בתבונה: כך למשל הוא יוצא, בניגוד לכל היגיון, לרכיבה על גמל, צולל למעמקים כדי לצפות בכרישים, שט בנהר שורץ קרוקודלים, או יוצא לתור אחרי קרוקודיל מבעית שכמה שעות לפני כן טרף כנראה אדם…

אבל כל אלה הם רק הרקע. העיקר – בעיניי – הן השנינויות הרבות לאיספור.

הנה כמה דוגמאות קטנות: הוא מנסה להציל חבר בשם בלאקי שעשרות נחשים מסוכנים טיפסו עליו. כדי לשחרר את חברו מהזוחלים הוא תוקף את אחד מהם במגרפה, וכשהוא שומע את ניביו של הנחש נוקשים על חודי הברזל של המגרפה, הוא נזכר ש"דבר כזה מזיק לניבי הנחשים" ומוסיף: "לא היה אכפת לי". כשאחד הנחשים מאיים לתקוף אותו הוא שוקל "להשליך [עליו] את בלאקי": לפני רגע הצליח איכשהו לגרור את חברו (השיכור) כדי להרחיק אותו מהנחשים. תחילה משך בחולצתו של בלאקי אבל זאת נקרעה, ואז ניסה את שיערו, אך זה היה דליל מדי, ואת צווארונו, שניתק. בסופו של דבר תפש את ידו של בלאקי והחל למשוך. למרבה המזל, הוא מציין, היד "החזיקה מעמד" ולא נתלשה ממקומה, אבל עכשיו, כשהנחש מאיים גם עליו הוא שוקל כאמור, להשליך את בלאקי, "אלא שלא קל להשליך אדם כשאתה אוחז בידו האחת בלבד."

במהלך הרפתקאה אחרת, כשהאיש שיצא אתו לשוט בנהר עם תנינים אוסר עליו לירות על התנין שהתנפל עליהם, כי "זה זן מוגן", הוא משיב "קצרות": "גם אני זן מוגן"… גם כשהאיש מסביר לו שלירות על קרוקודיל טורף שאיגף אותם ועכשיו מתקדם לעברם במהירות ומאיים לטרוף אותם "זאת עבירה על החוק", הוא משיב, "בנסיבות הנוכחיות אני מוכן לפשוע."

בעיצומו של המאבק לחיים ולמוות עם הקרוקודיל, שלמפגש המיותר אתו הוביל מי שהציג את עצמו כמבין גדול בזוחלים הללו, הוא אומר – "הכבוד שרחשתי למומחים הלך ואזל"…

אחד הסיפורים המצחיקים ביותר, "קואלה רוצחת" העניק לספר את שמו. (אגב, אני תוהה בלי הרף: מדוע כאן "רוצחת" ולא "רוצח"? אכן, צורת הרבים בעברית מעלה על הדעת שהמין הדקדוקי בצורת הרבים, קואלות, הוא – נקבה. אבל בהמשך הסיפור בחר המתרגם בצורה הזכרית: כי מדובר בעצם ב"דוב קואלה"? תמהני).

הסיפור מתחיל במשפט "אני לא אוהב קואלות". עד סופו של הסיפור אנחנו מבינים היטב מדוע: הפער בין מה שהתרחש בפועל, לבין המשימה המדעית, ההומנית, שאותה ניסה קוק להשלים, לצידה של מומחית לקואלות שיצאה להציל אותם (אותן?) מחרפת רעב, מדהים ומשעשע מאוד. הכול התחיל כי באי שבו שכנו הקואלות התדלדלו מאוד עצי האיקליפטוס שעליהם הן חיות. המשימה נראתה פשוטה: להוריד את הקואלות מהעצים, לאסוף אותם, להכניס אותם לכלובים ולהעבירם לאזור מחייה שיספק להם את צרכיהן.

לכאורה – עניין של מה בכך. אלא מה? צריך לגרום לקואלות לרדת מהעצים…

אבוי… עד מהרה התברר לקוק עד כמה המשימה קשה. כמעט בלתי אפשרית. עד סוף הסיפור קוק כבר לא רואה את החמידות המוכרת שיש לכאורה לקואלות. בהתחלה הוא די בטוח שכשהן יבחינו בו ובאישה שאתה יצא למשימה, הכול יהיה פשוט מאוד, כי הן (הם?) פשוט "ייפלו מהעצים מרוב צחוק": המראה של הצמד קומי בעיניו, שכן הוא גבוה, עגלגל ומזוקן, והיא – נמוכה, עגלגלת ו"צמרירית"… (די דומה בעצמה לקואלה, הוא אומר לעצמו…).

אספר רק שבעיצומה של המשימה מצא את עצמו קוק עם קואלה צמוד אל גופו, ומנסה, כך חש, לתלוש את קרביו. בה בעת הוא שומע שוב, כמו בהרפתקאותיו הקודמות את ההפצרות – "היזהר לא לפגוע בו!" (כשחייו, כך הוא חש, ממש בסכנה). הוא מבהיר מיד ש"זה לא מה שהדאיג אותי". העימות בינו לבין הקואלה הולך ומחריף, עד שהוא מוצא את עצמו כמעט טובע באגם קטן, בשעה שהקואלה אוחז בכל הכוח באבריו האינטימיים ומסרב להרפות. אל הבריכה קפץ כי קיווה להטביע את האויב וכך להשתחרר ממנו, אבל "למרבה הצער, הקואלה יכול לעצור את נשימתו, כמדומה, באופן בלתי מוגבל"…  והוא מוסיף: "לבסוף עלה בדעתי שאין כל צורך ש[גם] ראשי יהיה בתוך המים, אולי נראה שלקח לי זמן רב מדי להגיע למסקנה כה מובנת מאליה, אבל אם מעולם לא הייתם שקועים בבריכת יער אחוזים בלפיתתו של קואלה זועם, לא תוכלו להעריך כמה קשה לחשוב בבהירות בנסיבות כאלה."

כאלה הם כל הסיפורים. אכן – "הומוריסטים", מצחיקים מאוד, ממש כפי שמבטיחה כותרת המשנה של הספר.

הוצאת תשע נשמות, 2025
תרגם מאנגלית: יורם נסלבסקי
162 עמ'

… וּבַלַיְלָה זֶה צִלְלֵי-צַלְמָוֶת גָּבָרוּ,
שָׁמַיִם וָאָרֶץ כַּקֶּבֶר קָדָרוּ;
וַיְחוֹלֵל הָרוּחַ בֵּין אֵילֵי-הַיְּעָרִים,
וַיָּנַח מְעַט קָט, וַיַּרְעֵם מִמְּזָרִים,
וַיִּקְרָא קוֹל יָגוֹן, תַּמְרוּרִים וּנְכָאִים;
וּבְחֶשְׁכַת הַלַּיִל וִיִלְלַת סוּפָתָה
עֲטוּפַת הַשֶּׁלֶג הָעִיר נָמָה שְׁנָתָהּ.

וְעַל כַּנְפֵי הָרוּחַ מְרַחֶפֶת בָּרָמָה
עֲדַת צִלְלֵי-נֶשֶׁף עַל עִיר זוּ נִרְדָּמָה:
אֵין רוּחַ, אֵין חַיִּים בַּעֲדַת הַגִּבּוֹרִים
יַשְׁגִּיחוּ – וּנְמַקּוֹת עֵינֵיהֶם-חוֹרִים:
–הֵן אֵלֶּה בָנֵינוּ! אֵל גַּלֵּי עֲצָמִים,
יָדַיִם יָבֵשׁוּ, הָעוֹרְקִים אֵין-דַּמִּים,
אֵל צְמוּקֵי הַמֹּחַ הַחַיִּים בְּנֵס,
הַחַיִּים וְלֹא חַיִּים וּזְקֵנִים בְּלֹא עֵת!
אֵין כֹּחַ, אֵין אֱיָל, הַפַּחַד בָּעָיִן,
וּכְפוּפֵי הַקּוֹמָה כָּעֲרָבָה עַל עָיִן.
אוֹר שַׁדַּי בַּל יֵדְעוּ, חַיָּתָם – מַטְבֵּעַ,
מַה יֹפִי – בַּל תָּבִין נִשְׁמָתָם הַנְּכֵאָה,
בַּאֲזִיקֵּי הַדָּת וּבְכַבְלֵי דִין מֶלֶךְ
עַל לֶחֶם יִפְשָׁעוּ, עַם נוֹדֵד, עַם הֵלֶךְ.

–אֲנַחְנוּ גָּוַעְנוּ בִּישִׁימוֹן-חֲרֵרִים,
בְּאֶרֶץ תַּלְאוּבוֹת, בֵּין הַרְרֵי נְמֵרִים,
בַּצָּמָא, בַּכָּפָן וּבְמַדְקְרוֹת חָרֶב.
בְּמַלְתְּעוֹת כְּפִירִים, לַחַיָּה לִטָרָף;
עַל צְלָבִים בַּדְּרָכִים אֲנַחְנוּ הוּקָעְנוּ,
הַחֶרֶב בַּכַּף בַמִּלְחָמָה גָּוָעְנוּ.
גָּוַעְנוּ, אָמַרְנוּ: הַבָּאִים אַחֲרֵינוּ
הַחֶרֶב בַּכַּף יִנָּקְמוּ דָּמֵינוּ.
כִּי יָשׁ יוֹם, קוֹל שׁוֹפָר בַּלְּבָנוֹן יָרִיעַ,
יָקוּמוּ גִּבּוֹרִים, נֵס צִיוֹן יוֹפִיעַ!
הַלְּאֵלֶּה קִוִּינוּ? עַם חֹפֶשׁ לֹא יָבֶן,
גּוֹי בַּרְזֶל אֲזִקָּיו בַּל יָחוּשׁ וּלְאֶבֶן
בּוֹ יַדּוּ כְּבָר הִסְכִּין וְלֹא יָחוּשׁ, וְהוּא שַׁאֲנָן
גּוֹי יַד הַמַּכֵּהוּ אַךְ יִשַּׁק, יִתְחַנָּן!…
וְנִכְרַת גּוֹי עֶבֶד, דּוֹר יִבֶז הוֹרָתוֹ,
עַם, אָכַל רִקָּבוֹן חֶרֶב-גַּאֲוָתוֹ!…

וְטֶרֶם עוֹד יִכְבֶּה כָּל נֵר חַג-הָאוּרִים,
וּמְתִים בָּעִיר נָחוּ אֶל שְׁרִיקַת צַרְצוּרִים,
וּבְחֶזְיוֹן הַלַּיִל בְּרִקְמוֹת פִּלְאֵיהֶם
גֻּשְׁמוּ גַּם קָמוּ כָּל מַאֲוַיֵּיהֶם:
אֵשׁ קִנְאָה וְשִׂנְאָה, תַּחֲרוּת וָלָחֶם
עַל כָּבוֹד, עַל אֵלִים, עַל כִּכָּר קָט לָחֶם.

וּבְנַחֲרוֹת אֵימָה הִתְאוֹנֵן הַסָּעַר,
וּבְאַנְחוֹת גֹּוֵע הִתְאַבֵּל הַיָּעַר,
וַיָּשַּׁח כּוֹתַרְתּוֹ, וַיָּנַע פֹארוֹתָיו,
וַיִּשָּׂא לְשִׂיא-עָבִים עֲרִמּוֹת שְׁלוּחוֹתָיו…

אודיסה 1896

מתוך פרויקט בן־יהודה

"למה בעצם הגיבורה הבלתי מעורערת של הסיפור היא זהבה, ולא הדובים שפרצו להם לתוך הבית?" תוהה נעמי, הדמות הראשית בספרה החדש של איילת גונדר־גושן, אורחים. היא מתכוונת כמובן לסיפור הילדים שבו זהבה, ילדה תמימה לכאורה, אבל חסרת כל מודעות עצמית או הבנה לצרכיו של הזולת, לקיומו הנפרד ממנה ולזכויותיו, פורצת – אין תיאור מדויק מזה – אל בית משפחה זרה: אימא, אבא ובנם הקטן, שלושה דובים. זהבה מרשה לעצמה לבדוק את הכיסאות שלהם, ולהחליט איזה מהם הכי נוח לה, לטעום מהדייסות ולבחור בזאת של הדובון, כי טעמה מתאים לה, לנסות את המיטות, ולהירדם בשלוות נפש אולימפית בזאת של הדובון, כי היא לא קשה מדי ולא רכה מדי. אורחת לא קרואה ולא רצויה, שבכלל לא אכפת לה והיא לא פוחדת משום דבר. 

אז כן, גם ברומן של גונדר יש אורחים, מכל מיני סוגים. הראשון הוא בעצם לא באמת אורח, אלא פועל פלסטיני שהגיע לעבוד בביתם של נעמי ויובל. נעמי, אימו של אורי, פעוט בן קצת יותר משנה, מבוהלת מנוכחותו של הפלסטיני, כי היא לבדה בבית עם בנה הקטן. אך הפועל מוכיח שוב ושוב בהתנהגותו, בתגובותיו, שהוא אנושי, חם, ידידותי וטוב לב בעליל. הוא גם אבהי מאוד ומצליח להרגיע את אורי כשהיא עצמה אובדת עצות. כן, הוא מגלה לה, גם לו תינוקת, בת בגילו של אורי, שטרם נגמל מהשד. אבל איך תניק אותו, כשהיא ככה אצלה בבית, לבד עם גבר זר, פועל? ועוד פלסטיני? זה לא מסוכן מדי? היא מפחדת! היא מטלפנת אל יובל, בעלה, כועסת עליו שבעצם הפקיר אותה (בדיעבד היא נבוכה, כשהיא מבינה שהעברית של הפועל טובה מכפי ששיערה וכנראה שהבין את מה שאמרה בטלפון. היא לא אדם רע! היא לא רוצה לפגוע באיש!). יובל לא אשם, הוא בכלל לא התכוון,  גם הקבלן היהודי היה אמור להגיע ולעבוד לצידו של הפועל.

טוב, היא מתחילה לחוש שהפחד שלה לא ממש מוצדק. הפועל, כאמור, חביב מאוד, אורי הקטן נמשך אליו ונרגע בנוכחותו. האם, תהיתי בשלב הזה, נכונה השמועה שלפיה ילדים קטנים יודעים את האמת על בני אדם, שהם מחבבים את "הטובים", ונרתעים מ"הרעים"? כי אם כן, לנעמי באמת אין ממה לחשוש.

אבל אז מתרחש פתאום משהו קשה מנשוא, בלתי נתפש ולגמרי לא צפוי, משהו שלוכד את כולם, את הפועל, את בנו, שמגיע למקום במפתיע, את נעמי ואת יובל, שמזדרז לשוב הביתה, בסבך של  של שקרים, אי הבנות ותוצאות מחרידות של מעשה שקשה לקבוע מי אשם בו. האם נעמי ויובל יתוודו? האם יתוודעו? האם האמת תצא לאור? האם יתברר לנו שהאנשים האלה נמנים בכל זאת עם "הטובים"?

האורחים השניים בספר מופיעים בהמשך. הפעם מדובר בנעמי ויובל, שנקלעים לבית זר ושונה מאוד מזה שלהם. הם מלאים בכוונות טובות. הם רוצים להיות ישרי דרך, מוסריים, לנהוג כראוי. אבל… כן, אבל. כל מיני "אבלים" מתעוררים, וכולם מרתקים, וכולם מתנסחים לא רק כעלילה מפתיעה בתפניותיה, אלא גם כשאלות רבות חשיבות ומרתקות על צדק ועל מוסר. על נכון ולא נכון. על אמת ושקר. על מה שראוי לשבח, ומה – לתרעומת וגינוי.

ושוב, בחלק הבא – אורחים. הפעם אלה שוב אותם בני זוג, נעמי ויובל, גיבורי הסיפור, שעכשיו מתארחים לא רק בבית זר, אלא בארץ זרה ורחוקה, באפריקה.

מה שקרה בפרק הראשון מגלגל אותם אל מציאות לא צפויה, שגם בה מתעוררות סוגיות הרות גורל וכבדות משקל. למשל – מהי מידת האחריות שצריך לקחת על עצמו אדם לבן שהוא אישית לא פגע מעולם באף אפריקני, אבל מואשם בכל זאת בפגיעה? 

"תגידי, חשבת פעם על הצילומים ההם ב'נשיונל ג'יאוגרפיק'? אמא חשופת חזה, אבא עם צבעי פנים, ילד מחזיק חנית? את חושבת שמישהו הסביר להם, כשצילמו אותם, איפה זה יפורסם אחר כך?" שואלת אישה אפריקנית עשירה, איובמי, את נעמי, כדי להסביר לה מדוע פרסמה צילומים של נעמי ויובל כחלק מכתבה מכפישה ומפתיעה. אין ספק שהיא תוקפת אותה. תשובתה של נעמי – "אבל אני לא צילמתי אף אחד", ושאלתה – "את באמת שונאת אותי כל כך?" מפתיעה את איובמי: "אני לא שונאת אותך בכלל […] אני אפילו די מחבבת אותך."

במישור האישי.

אבל במישור הלאומי והגזעי – יש בין השתיים הללו מטען נפץ שאינו יכול שלא להתפוצץ.

בדיוק כמו שיש בין נעמי לפועל הערבי. ובין יובל לבין בנו של הפועל. ושום כוונות טובות לא יכולות לעזור לאף אחד. כי זרמי השנאה התת קרקעיים לא קשורים למה שאנשים ספציפיים עושים או לא עושים.

הספר מרתק. העלילה רבת תפניות, יש בה שלל מנגינות שונות שמשתלבות זו בזו, ויוצרות ביחד יצירה מעניינת, משמעותית ונוגעת ללב.

אחוזת בית, 2025
עורכת: שירה חדד
245 עמ'

ראיתי שהיא לא מעיזה לחצות, לקחתי אותה בידי ונדרסנו שנינו. למרבה התמה, בטרם התפגרתי ראיתי את הזקנה בעבר השני של הכביש. לידה עמד מלאך צחור, שהושיט לה יד והעלה אותה למדרכה. לאחר מכן התקרב אלי וירק על פני: “אל תעשה טובות ואל תעשה רעות ואל תעשה מאומה: לא נבחרת.”

“לאיזו משימה לא נבחרתי?” שאלתי.

לא ענה, ירק עלי שנית והתעופף במשובה.

לא לעיתים מזומנות קורה שאני קוראת ספר ופשוט מתגלגלת מצחוק. וקוראת שוב ושוב את אותם קטעים, וממשיכה לצחוק, כי השנינות רבה!

מדובר בקובץ מכתמים מתורגמים שכתב בלטינית מרקוס טלריוס מרטיאליס בעיר אוגוסטה בילביליס, במאה הראשונה לספירה. 

בהקדמה לספר מספר רונן סוניס כי תוכניתו המקורית הייתה לתרגם את המכתמים הללו ביחד עם עמינדב דיקמן (שעל ספר המסות שכתב, שורות אחרונות – מחקרים, מסות, רשימות, ושיצא לאור לאחר מותו, כתבתי כאן). למרבה הצער, דיקמן הלך לעולמו לפני שהפרויקט הושלם, וסוניס נאלץ לתרגם הכול בכוחות עצמו.

דיקמן, שהיה מומחה לשירה קלאסית, היה אמור לתרגם את המכתמים עם המשקל המיוחד שבו נכתבו "עד כמה שהדבר ניתן בעברית", מציין סוניס בהקדמה, שכן מדובר במשקל יוצא דופן וזר מאוד לעברית, כפי שאפשר להיווכח מתרגומיו שמופיעים בסוף הספר. כמו כן מוגשים גם תרגומים חלופיים של רונן סוניס, בתחתית העמוד.

למען האמת, אני שמחה מאוד  שסוניס תרגם את המכתמים בגרסה מודרנית, "על פי רוב בתוספת חרוזים שאין להם זכר במקור", כפי שהוא מציין.

זאת בעיני לא פשרה, אלא תיווך ראוי, שכן מה שנראה משעשע לקוראיו של מרטיאליס, שהיו רגילים למשקלים ה"קלאסיים", נראה כיום סתם מוזר, ודווקא המשקלים המוכרים, וכמובן – החריזה, שסוניס שולט בה במיוחד – מעניקה למכתמים את הנופך המושחז והמצחיק, שהיה הולך לאיבוד, אלמלא תורגמו כך.

והם כאמור מצחיקים להפליא. 

מרטיאליס אינו מהסס לתקוף בהם את כולם: החל בקיסר, וכלה באחרון האומללים בני עירו. 

למשל:

(כפי שאפשר לראות כאן, סוניס הוסיף הערות חשובות שמאירות את הטקסט ועוזרות לנו להבין את ההקשרים והמשמעויות).

למכתם הזה הוסיף מרטיאליס את "תשובתו של הקיסר": 

מחילופי הדברים הללו אפשר כמובן לראות שגם אם מדובר בספר בן כמעט אלפיים שנה, הוא יכול בהחלט לשקף הלכי רוח עכשוויים, והוא לגמרי רלוונטי בעקיצותיו ובהומור שבו.

למשל – אחד המצחיקים – "מה שווה יותר?":

לא יכולתי שלא לחשוב על דונלד טראמפ הידוע באהבתו המופלגת לזהב, בחדרים המוזהבים שבבתיו, וכנראה, כמו במכתם, גם באסלות הזהב שהתקין… 

לא מעט מהמכתמים היו נחשבים כיום (אני בטוחה שגם אז!) שירי זימה מאוד בוטים, עם רמיזות למעשים מיניים מפורשים. לא אביא לכאן דוגמאות להם דווקא, אבל כן אצטט שניים מהמכתמים העוסקים בעולמו השירי ובכתיבה שלו. למשל:

(כפי שאפשר לראות בתחתית הדף של שני המכתמים הללו מופיעה גם הגרסה המתורגמת על פי המשקל המקורי. אין ספק שהתרגום של סוניס, עם החריזה והמשקל, מצלצל טוב הרבה יותר לאוזניים עכשוויות, ולפיכך גם מיטיב יותר לבטא את כוונתו המקורית של הכותב). 

אציין גם את המכתמים שבהם המשורר בא בטענות אל מארחיו שהתקמצנו והגישו לו כיבוד לא ראוי: "לֹא תַּפּוּחַ דִּבְשִׁי מִתִּפְאֶרֶת הַפְּרִי, / לֹא גְּבִינוֹת מֻבְחָרוֹת מִן הַסַּל הַכַּפְרִי", לא ענבים, לא זיתים ולא רימונים, ואפילו אותו "חֲזִיר זָעִיר" שכן הוגש הוא "גַּלְמוּד וְכָחוּשׁ"… המשורר נוזף במנקינוס: "לָזֶה לֹא קוֹרְאִים אֲרוּחָה!" ומאחל לו "שֶׁיַּגִּישׁוּ אוֹתְךָ לַחֲזִיר בַּזִּירָה"… מה אומר ומה אדבר – אני יכולה בהחלט לשמוע באוזני רוחי את המוזמנים לנשף כיום, במקומותינו, שמתלוננים על דלות האוכל, באופן די דומה. 

מכתמים אחרים עוסקים בתופעות לגמרי מוכרות (למשל תוספות השיער של אישה אחת, שמזכירה לי אישה אחרת, בת ימינו, מישהי שתחביבה הוא לפרסם ברבים צילומים של עצמה שעברו עיבוד פוטושופ מסיבי, כך שהיא נראית בהם צעירה בשלושים שנה):

 או כאלה שעוסקים בבעלי חוב:  

כולם כל כך עכשוויים, כל כך רלוונטיים.

מסתבר שלא רק נפש האדם, אלא גם מגעיו החברתיים, לא עברו שינוי מהותי, ומה שהיה נוקב ומצחיק אז ממשיך להיות כזה גם כיום, אם הוא זוכה לעבור תחת ידיו של מתרגם מוכשר כמו רונן סוניס.

הספר מבטיח (ומקיים!) הנאה צרופה.

הוצאת דחק, 2022
126 עמ'

בערב הקודם, בהשקה של גיליון הו! 27, הפתיעה אותי דורית שילה, שפתחה את הערב בהקראת וילאנל שכתבתי, שהופיע בגיליון:

שנת שירות הוא רומן שכולו תום ועדינות. קצת מפתיע אולי לקבוע שהוא כזה, שהרי ה"נושאים" שבהם הוא עוסק הם לפעמים קשים מנשוא ("נושאים" במירכאות, כי לפי השקפתי אף יצירה ספרותית לא יכולה להיות "על" משהו, אם היא מורכבת, רבת רבדים, יוצרת מציאות שעומדת בפני עצמה, ומביעה רק את מה שהיא, בדיוק כפי שהיא, יכולה להביע!).

ובכל זאת, אף על פי ששנת שירות מתאים לכל הקריטריונים שציינתי, אתאר בכמה מילים את הרקע שבו הרומן מתרחש: אנחנו מלווים את הדמויות לאורך חודשי השנה העברית, מאלול עד אלול הבא. אחת מהן היא שירת ים בת העשרים, צעירה דתייה שהגיעה לאילונים, מוסד שמתחזה לבית ספר. מוחזקים בו "ילדים" (מנטלית, לא על פי גילם, כולם עם עיכוב התפתחותי ניכר), למעשה – כדי לשמור עליהם לאורך היום, לכאורה – כדי לקדם אותם ולהכין אותם לקראת חיים בוגרים: מנסים למשל ללמד אותם למתוח סדין על מיטה או לצחצח שיניים. התהליך – לפתוח את שפופרת המשחה, ללחוץ עליה ולשים על מברשת, מורכב ומסובך, למעשה – בלתי אפשרי מבחינתם. 

דמויות נוספות הן – אפרת, המורה של אחת הכיתות באילונים, ושוש, הסייעת שלה. אנחנו מכירים גם את בני משפחתה של אפרת, את בעלה מתן, ואת שלושת הילדים שלהם, וגם את שני ילדיה של שוש. 

זאת המסגרת הכללית.

ובתוכה מתרחש עולם ומלואו.

כל כך הרבה תהפוכות, סערות נפש, הפתעות, וכולן – בתוך המסגרת הקאמרית, המצומצמת כביכול, של יישוב בשם ציונה, שבו אפרת ובני משפחתה גרים, כיתת הלימוד באילונים, ודירת השותפות שבה שירת ים גרה ביחד עם בנות שירות אחרות.

הספר ריגש אותי ברגעים מסוימים עד דמעות, כי יש בו מאבק איתנים סמוי בין טוב לרע. בני אדם עושים בו טעויות, אבל על הכול שורה בכל זאת רוח של נחמה, שאיכשהו ברור לנו, גם ברגעים הכי קשים, שתגיע, שתתרחש, שתתקיים.

שתי דמויות ברומן הן אלה שמביאות את השינוי המפליא לטובה, שכל הדמויות יעברו. אחת מהדמויות המכוננות הללו היא שירת ים. באילונים החליטו לקצר את שמה ל"ים", בלבד. והיא אכן מזכירה קצת את הים: לפעמים סוערת, תמיד עמוקה, והרבה פעמים מפתיעה מאוד.

ים מביאה אתה לבית הספר את התום שציינתי. היא מסרבת לוותר על ה"ילדים" שאליהם נשלחה, ומנסה בכל דרך לרכך את הטיפול בהם, להוסיף להם, בפשטות, שמחת חיים! 

לאורך השנה, בכל אחד מהחגים, היא מנסה לחגוג אתם. לא רק לאמן אותם במטלות המשמימות של מיון ברגים או הטלת מטבעות לתוך פתחים בקופסה – שזה מה שהם עושים כל יום, כל הימים.

בחנוכה היא מדביקה על החלונות ציורים של חנוכיות וסביבונים. בט"ו בשבט היא מביאה שתילים ורוצה לקחת את הילדים החוצה, לשתול אתם (לא מרשים לה!). בפורים היא מביאה צבעי איפור. (שוב – אוסרים עליה לנהוג בילדים כמו בגן רגיל, לא מאפשרים להם להרגיש משהו מאווירת החג).

אבל היא לא מוותרת! היא מצחיקה את הילדים. שרה להם, רוקדת אתם. היא מבקשת צילומים משפחתיים מהבית ומשמחת אותם, להפתעת אנשי הצוות האחרים.

היא נקשרת אליהם מאוד.

אבל היא לא דמות מתקתקה, סכרינית. היא גם "יודעת" להתנהג לפעמים בצורה שראויה לכל גנאי (ואכן – כועסים עליה, ובצדק), אבל בדיעבד מתברר שאפילו המעשה הנלוז שלה מביא לפריצת דרך רגשית. אפילו בכך הייתה לה השפעה מבורכת! 

במהלך הספר אנחנו מתוודעים אל מה שמכונה "נוער הגבעות": אחד הילדים בסיפור, רק בן ארבע עשרה, נגרר לשם, עוזב את הבית, נהפך לפורע חוק. גם על חייו תשפיע שירת ים, גם אותו היא תשנה!

וגם את עצמה!

היא לומדת משהו חשוב מאוד על הבחירות והצרכים שלה, על משמעויותיהם העמוקות. מדוע בעצם היא דתייה כמו אביה, בניגוד לאמה החילונית (הוריה התגרשו מזמן)?

לאט לאט היא מבינה שהדת מציבה אותה, כבת, במקום נחות: לימדו אותה בנעוריה שאסור לה "לפתות" את בני המין השני – בעצם קיומה! היא זאת שעלולה לגרום ליצר שלהם לנהל אותם. ומה אתה? לה אין יצרים? היא רק "המין השני", כהגדרתה של סימון דה בובואר, היא רק אובייקט? 

לא ולא. שירת ים (ואתה גם אנחנו!) מגלה שהיא בפירוש סובייקט, עם מחשבות דעות, רצונות וצרכים, שהיא יודעת היטב להביע אותם, במילים, ולפעמים גם באקטינג אאוט, וכאמור – לא רק לומדת, אלא גם מלמדת את הסובבים אותה לקחים חשובים מאוד.

אני מבקשת  להודות – שוב! זאת לא ההמלצה הראשונה שלה! – לענת גביש, שהפנתה אותי אל הספר הזה. לכאורה, אני לא מכירה באמת את ענת. "רואה" אותה ומשוחחת אתה רק בעולם הווירטואלי. מעולם לא החלפנו מילה בדיבור. אבל אני מרגישה שאני דווקא כן מכירה אותה, והיטב, קודם כול מספרה המופלא תספרי על אנחנו שבו היא מתארת את חוויותיה כגננת, וגם מפוסטים שלה בפייסבוק.

אני ממליצה מאוד לכל מי שיש לו שם חשבון לעקוב אחריה. מה שהיא כותבת בפייסבוק על התלבטויותיה כגננת, על איך שהיא רואה את הילדים, על האהבה, הקשב, תשומת הלב שהיא מעניקה להם, לא יסולא בפז.

לא פלא שענת גביש אהבה את הספר של בתשבע קודיש!

הנה, למשל, בחרתי לגמרי באקראי, מה שענת כתבה ב־1 בדצמבר השנה. פוסט לכבוד חג החנוכה:

נו, תגידו לי, מה עושים עם כל היופי הענוג הזה? עם הקסם?

עם עובד, 2025
עורכת: דבורה נגבי
326 עמ'

אני מתכוונת עכשיו לעשות מעשה לא לגיטימי בעליל, אבל מרגישה שאין לי ברירה. כי אם לא אעשה את זה, פשוט לא אוכל להמשיך לנשום מרוב מפח נפש, זעם ותסכול.

אני הולכת לכתוב תגובה לספר שקראתי מתוכו רק את הפרק הראשון.

ולא משום שהספר לא מעניין. אדרבא, הוא מעניין מאוד. ייתכן (הלוואי!) שבעתיד אהיה מסוגלת לקרוא את כולו, לחשוב עליו וללמוד ממנו.

היום, כשאני כותבת את הדברים, למחרת בקשת ה"חנינה" שהגיש בנימין נתניהו לנשיא המדינה, כל כולי מתקוממת נגד הניסוחים הלמדניים והניתוחים מאירי העיניים שבהם פותח הספר.

אלמלא המציאות הפוליטית העכשווית הייתי נסחפת לקרוא אותו, ומנסה להתעמק, למשל, בהבדלים המרתקים שהכותב המאמר הראשון, עורך הספר אבי שילון, מראה בין העמדות של "הימין" ו"השמאל" בישראל.

אכן, מעניין מאוד לחשוב על המקורות לפופוליזם של הימין: "ההנגדה בין 'אנחנו' ובין 'הם', או בין 'העם ובין ה'אליטות'" ולהבין ש"אינה חדשה", כי היא הופיעה כבר ב־1925, "בלב התפיסה הרוויזיוניסטית".

(בהקשר זה אני לא יכולה שלא לחשוב על הספר המאלף דמוקרטיה בנסיגה, פופוליזם, קיטוב וההפיכה המשטרית שכתבו נעם גדרון ויניב רוזנאי. הם מיטיבים להסביר בו שני כוחות, פופוליזם וקיטוב, ואיך השילוב ביניהם מאיים על הדמוקרטיה).

מעניינת מאוד ההנגדה שעושה שילון בין "שני האבות המייסדים", כפי שהוא מכנה את דוד בן גוריון ואת מנחם בגין, ולפיה אפשר לאבחן בכמה מילים את ההבדלים בין גישתם של שני האישים ללקחי השואה: "בעוד שבגין חשב על הקורבנות, חשב בן גוריון על הניצולים" (ולכן בגין התנגד להסכם השילומים, ואילו בן גוריון סבר "שלא יהיה נכון לחנך את הישראלים על ברכי התפיסה של היותנו קורבנות").

ההבדלים בין שתי תפיסות העולם התבטאו בעוד תחומים. למשל, "אנשי תנועת הפועלים הדירו את הערבים משוק העבודה בשם רצונם לעבוד את האדמה בעצמם ולממש את עקרון 'העבודה העברית'", ולעומתם "המחנה האזרחי והרוויזיוניסטי [היו] נכונים להעסיק ולעבוד עם ערבים, בשל עקרון היוזמה החופשית והאמונה בכוחו של ההון הפרטי."

מרתק.

אבל המסקנה שמגיע אליה שילון ממש בפסקה הבאה, שלפיה "במובן זה הברית שניסה נתניהו לכרות עם מנסור עבאס לפני הבחירות של 2021 לא הייתה בגדר חריגה מתפיסת הימין המקורי" הקפיצה אותי! האומנם? תפיסה אידיאולוגית היא זאת שהניעה את נתניהו? איך זה מסתדר עם האזהרה שלו ביום הבחירות לכנסת ה-20, במרס 2015, שלפיה "הערבים נוהרים לקלפיות", אזהרה שהטתה כנראה את הכף בבחירות ההן? שש שנים אחרי כן האידאולוגיה נחתה עליו פתאום, ולא אילוצים קואליציוניים (בלבד!)? ומה באשר לניסיונות הפסילה הנוכחיים של המפלגות הערביות?

כששילון כותב ש"אין ספק שהמדיניות הנוכחית של הליכוד שונה לחלוטין מיחסו של בגין למערכת המשפט", שכן בגין "היה הראשון שהזמין את היועץ המשפטי דאז אהרן ברק לדיוני הממשלה", הוא באמת מאמין ששיקולים אידיאולוגיים כלשהם מניעים את נתניהו, לא המאבק שלו, כנאשם שעומד לדין, נגד מערכת המשפט, שאמורה לחרוץ את דינו?

שילון מעניק לנתניהו הרבה מאוד קרדיט. יותר מדי. הוא מראה את ההבדל בינו לבין עמדותיו של בגין, המתון יחסית אליו. בגין התנגד למשל לעונש מוות ולעינויים, צידד בנישואים אזרחיים, ביקש להעמיד את מדינת ישראל כמקום מקלט ל"כל אדם הנרדף פוליטית במדינתו" (ואף העניק מקלט למאות פליטים מוויאטנאם!). שילון משווה, בעצם מנגיד, את העמדות הללו עם אלה של פלג ימני קיצוני יותר, "ברית הבריונים" בהנהגתו של אב"א אחימאיר, שהיו אמנם רוויזיוניסטים, "אבל כבר אז הם קראו תיגר על הליברליזם של ז'בוטינסקי והביעו סלידה מהמשמאל, מהדמוקרטיה ומהכרעות פוליטיות בהסכמה רחבה: הם שאפו להשליט את עמדתם בכוח והעדיפו את הרגל על פני הרציונל".

כאן מגיע שוב שילון למסקנה שנתניהו סתם טועה כשהוא טוען שהוא ממשיך הרוויזיוניזם של ז'בוטינסקי. קודם כול, שילון מפריך את סיפוריו של נתניהו כאילו אביו, בנציון, "היה מזכירו של ז'בוטינסקי"; מראה ש"מדובר בתקופה קצרה בערוב ימיו של ז'בוטינסקי", ומסיק שאביו של נתניהו היה בעצם רוב ימיו "חסיד של 'ברית הביריונים והרדיקלים". טוב, אז אלה היו עמדותיו של בנציון.

אבל מכאן ועד להעניק לנתניהו את הקרדיט המופלג כאילו "הוא בהחלט נאמן למקורות"? אפשר להאמין לרגע אחד שרעיונות, מחשבות ענייניות על טובת העם והמדינה הם מה שמניע את נתניהו? הנאשם בפלילים? האיש שעדותו בחקירה הנגדית במשפט קורסת? ולכן פשוט תובע לבטל את המשפט?

"בקשת החנינה של נתניהו היא הוכחה לכך שכבר לא מדובר בדיקטטור בהתהוות", כתב עו"ד איתי מק, פעיל זכויות אדם, ב־30 בנובמבר 2025 בטור באתר העין השביעית, ובמאמר נוסף, מה־2 בדצמבר,כתב שוב על "נקמת החנינה" "שאינה כוללת הודאה בביצוע עבירה כלשהי" והראה מה הסכנות הטמונות בתגובתו של הנשיא הרצוג.

גם סימה קדמון הסבירה היטב ב־1 בדצמבר 2025, בטור בידיעות אחרונות, מדוע בקשת ה"חנינה" איננה מה שהיא מתיימרת להיות:

ולעומת זאת אבי שילון כותב ביישוב הדעת ש"נתניהו עדיין מחושב ומכוייל לדעת הקהל", זאת כדי להראות שהאיש מתחשב בדור הצעיר הסובב אותו. האומנם? "דעת הקהל" חשובה לו בכלל? איך ייתכן אם כך שההפגנות ההמוניות בעניין שחרור החטופים מעזה לא השפיעו עליו כהוא זה?

סקר שנערך בספטמבר 2025 הראה שכשני שלישים מהציבור (כ-65%–68%) תמכו ב”עסקה כוללת” שתביא לשחרור כל החטופים, בתמורה להפסקת הלחימה ונסיגה של צה״ל מעזה. זה השפיע על נתניהו? הרי אלמלא פעל טראמפ נמרצות לשחרורם הם היו ממשיכים להינמק במנהרות, ולמות בזה אחר זה.

הוא "מחושב ומכויל לדעת הקהל"? איך זה, אם כך, שעד היום לא מצא את הזמן – כמו שעשה טראמפ – לפגוש את כולם, להעניק להם תשומת לב (להתנצל בפניהם?)

"מחושב ומכויל לדעת הקהל"?

באחד הסקרים שפורסם באוקטובר 2025 תמכו כ־74.5% מהישראלים בהקמת ועדת חקירה ממלכתית. אז מקימים ועדת חקירה כזאת?

כמובן שלא.

כי השיקולים לא ענייניים. כי המניעים פרסונליים ואפלים. כי נתניהו לא ממשיך שום אידאולוגיה, מלבד שאיפתו העזה להמשיך לכהן כראש ממשלה, תמיד, בכל מחיר, בכל תנאי. לשמר את המימון הנרחב שהוא ובני משפחתו מקבלים, ואת כל ההטבות והתנאים הטובים שבאים עם המשרה.

ספר שמסביר לי את האידיאולוגיה הימנית אקרא אחרי שנתניהו יעלם מהחיים הפוליטיים בישראל. עד אז אני לא מסוגלת להתמודד עם הפער בין התנהגותו הפרועה לבין הצורך לנתח את מעשיו בכלים מדעיים ורציונליים. ניתוחים כאלה רק מכשירים את מה שאסור לקבל, ומעניקים נופך לגיטימי וראוי למה שפסול מיסודו.

עם עובד, 2025
334 עמ'