פעם סיפרתי לוונדל שעמיתי מייק אמר לפני זמן־מה שכשאנחנו מרגישים שבריריים, אנחנו כמו ביצים טריות — אם מפילים אותנו, אנחנו מתפצחים וניתזים לכל עבר. אבל כשאנחנו מפתחים חוסן רב יותר, אנחנו כמו ביצים קשות — אולי נחטוף מכה אם יפילו אותנו, אבל לא נתפצח ונישפך לכל עבר. עם השנים הפכתי מביצה טרייה לביצה קשה עם אמא שלי, אבל לפעמים הביצה הטרייה שבי שבה ומגיחה.
אנשים רבים שבאים לטיפול מחפשים סגירת מעגל. תעזרי לי לא להרגיש. מה שהם מגלים בסופו של דבר הוא שאי־אפשר להשתיק רגש אחד בלי להשתיק את השאר. אתם רוצים להשתיק את הכאב? אתם משתיקים גם את השמחה.
לפעמים מה שנראה לנו כמו הצבת גבול — להגיד לא — הוא למעשה תירוץ, דרך הפוכה להימנע מלהגיד כן.
אנשים שוחרי־טוב מספרים להם שעד שלא יוכלו לסלוח, ימשיכו להיאחז בכעס. אין ספק שיש אנשים שמחילה עשויה להעניק להם שחרור רב־עוצמה — אתה סולח לאדם שפגע בך בלי למחול על מעשיו, וזה מאפשר לך להמשיך הלאה. אבל לעתים קרובות מדי אנשים מרגישים לחץ לסלוח, ואז מגיעים למסקנה שמשהו לא בסדר איתם אם הם לא ממש מסוגלים לעשות את זה — שהם לא מוארים מספיק או חזקים מספיק או חומלים מספיק. אז מה שאני אומרת הוא זה: יכולה להיות בכם חמלה בלי לסלוח. יש הרבה דרכים להמשיך הלאה, ולהעמיד פנים שאתם מרגישים כך או אחרת אינה אחת מהן.
