חלק ניכר מהאנשים שאני מתשאלת מגיעים משכונות מצוקה וממשפחות מהגרים, מתמודדים עם חוסר ביטחון ופשיעה, לעיתים קרובות עם הברחת סמים ולעיתים אפילו עם פשע מאורגן, ובכל זאת עניין הסבל החברתי עולה לשיח לעיתים נדירות, לא יותר משאלת הקולוניזציה. אף על פי שהחוקרים מציעים לנו קווי אופי ורקע נפוצים, אני משוכנעת שאין להם פרופיל אופייני, רק מקור משותף: היעדר תקווה. לשים עליהם תווית זאת הדרך הקלה ביותר להסביר תופעות שמכות אותנו בתדהמה, אבל עלינו להמשיך לחקור ולדרוש עוד ועוד, לא לפנות לפתרון הקל. הדבר הראשון שעולה בחקירות הוא הרצון להעניק משמעות לחיים ריקים. הג'יהאד ניזון מייאוש.
מדי יום ביומו אני נתקלת במסעות ייסורים, בסיפורים של ילדות הרוסה, אנשים אלימים — שספגו אלימות רבה בעצמם. אני מנסה לא לצמצם את האדם הנאשם למעשיו בלבד.
"בכל פעם שאחד העצירים שלי מפר את תנאי השחרור על תנאי, אני חוטפת התקף לב."
"כולנו מכירים את הפחד הזה." השיב פרנסואה.
"אני לא יכולה לסבול את פעילי האסלאם ואת הבוז שלהם כלפי נשים," אמרה איזבל. "היום אחד מהם שאל אותי: את יודעת איך קוראים לנשים לפני החתונה. כבוד השופטת? ביצת קינדר, כי אי אפשר לדעת מה יש בפנים."
המשכתי:
"בשבוע שעבר, אחד העדים שלי סירב להסתכל עליי: 'אם אסתכל עלייך. כבוד השופטת. אצטרך להתחתן איתך."'
יימה ענית לו?"
"תסתכל על החלון!"
"יש תיק של מחבלים מהימין הקיצוני שעומד להגיע בסוף השבוע," השיב אריק. "לשם שינוי. ניסיון הרעלה של מוצרי חלאל."
איזבל פתחה את השמפניה והפעילה מוזיקה שתים. צחקנו רקדנו וחשבתי לעצמי שהקולגות שלי חולשים על כל הסביבה הקרובה שלי. היינו זקוקים זה לזה כדי לסבול את השגרה שלנו במחלקה למלחמה בטרור – שאינה דומה לשום דבר אחר.
"אבל מה חשבתם שֶׁיִּקְרֶה?" שאלה ליאת אצילי את שוביה בעזה. אצילי נחטפה בשבעה באוקטובר מביתה בכפר עזה, והוחזרה ארצה אחרי חמישים וארבעה ימים בשבי.
בריאיון עם בן שני בכאן 11 סיפרה כי הוחזקה שם בתנאים סבירים, פחות או יותר, והשתדלה ליצור קשר אישי עם שוביה כדי שיראו בה בת־אנוש, בתקווה להקטין כך את הסיכון שיפגעו בה.
אצילי ניסתה לשוחח אתם. בין היתר, נוכח הזעזוע מהתגובה האלימה כל כך של צה"ל, שאלה מה חשבו שיקרה בעקבות השבעה באוקטובר. מתשובתם הבינה שלא העלו בדעתם מתקפת־נגד כה נחרצת.
עוד ניסתה אצילי להבין לְמה בעצם הם שואפים. הסבירו לה חד־משמעית: מטרתם לא רק לסלק מכאן אותנו, הישראלים, אלא גם – להביא לשלטון השריעה בעולם כולו.
כך. בגלוי ובבירור. חלומם ושאיפתם של שוביה, שעוד נראו לה מתונים־לכאורה.
הספר ההחלטה מאת הסופרת הצרפתייה קארין טואיל מספר איך מתורגמת השאיפה הזאת, להשתלט על העולם, לשפת המעשים. הוא הזכיר לי את ספרה של העיתונאית האיטלקיה אוריאנה פלאצ'י, הזעם והגאווה, שראה אור אחרי הפיגוע במגדלי התאומים ב־2001. פלאצ'י התריעה בו נגד מלחמת הדת שכבר מתרחשת על אדמת אירופה, בלי שצד אחד, זה של האירופים, יהיה בכלל מודע לקיומה. מצד אחד – ההשתלטות האלימה על המרחב הציבורי, מצד שני – הנאורות וקבלת־האחר של החברות שקולטות לתוכן פליטים אומללים. פלאצ'י כתבה את דבריה בצורה ישירה. טואיל עושה זאת באמצעים ספרותיים.
במרכז הסיפור ניצבת אלמה, שופטת־חוקרת למלחמה בטרור. תפקידה הוא לחקור חשודים שעלולים לפעול בשם האסלאם הקיצוני, במילים אחרות – אלה שעלולים לפגע ולרצוח כמה שיותר חפים מפשע.
מולה ניצב חשוד כזה, עבדג'ליל, צעיר מוסלמי יליד צרפת, נשוי לסוניה דוס סנטוס, צרפתייה ממוצא דרום אמריקני שהתאסלמה. השניים חזרו זה לא מכבר מ"ביקור" בסוריה. לטענתו של הנחקר הוא אדם הומני, מעולם לא התכוון להצטרף לדאע"ש כדי "להילחם", הוא רוצה רק לסייע ולעזור לבני אדם, מסוריה חזר עם אשתו ההרה רק מכיוון שהזדעזע ונבהל ממעשי האלימות שהיה עד להם, והוא מתחנן שיאפשרו לו לחיות בצרפת חיים מועילים וחיוביים, לעבוד ולפרנס את אשתו ואת התינוק שלהם, ובקיצור – לפתוח דף חדש.
אלמה צריכה להחליט: לתת בו אמון? לשחרר אותו? להעניק לו הזדמנות נוספת? הוא ראוי לה?
אנחנו קוראים את החקירות שהיא עורכת: שיחותיה אתו. סדרה של ""שאלת השופטת" ושל "תשובה". לא מפגש אחד או שניים. מפגשים רבים, שבהם היא מנסה לעמוד על טיבו. לפענח את אישיותו. להבין. מצד אחד היא פוחדת פחד מוות, תרתי משמע, מהתוצאות הרות האסון שעלולות להיות לשחרור של טרוריסט בפוטנציה. מצד שני – היא אדם הומני. בתפקידה הקודם הייתה שופטת־חוקרת של ילדים. היא מאמינה בשיקום. היא מתקשה לחשוב שתחמיר עם אדם חף מפשע ותהרוס למעשה לא רק את חייו, אלא גם את אלה של בני משפחתו.
בחקירותיה היא לומדת על עברו המר של הנחקר שלה. על האלימות שספג בבית: יום אחד כשהיה ילד קטן השליך אותו אביו בהתקף זעם מטורף מהחלון והילד נפצע קשה. אחרי אותה תקיפה הועבר עבדג'ליל למשפחה אומנת. במקום לטפל בפושע, הדירו את הילד מסביבתו הטבעית. אמו הכנועה ויתרה עליו למעשה, למשך כמה שנים. הלב נחמץ – לא רק ליבה של אלמה, גם זה של הקוראת – נוכח עוצמות הסבל והעוול שחווה הילד.
ומצד שני גם עכשיו, כשהוא מנסה לשכנע את השופטת לשחרר אותו, הוא לא מסתיר את התיעוב שהוא חש לא כלפי הוריו, אלא כלפי צרפת. הוא מדבר על שאיפתו שהאסלם ישלוט בכול. "אני גאה לפעול למען הלכות השריעה", הוא לא מסתיר ממנה, "לא את חוקי צרפת צריך לאכוף, אלא את החוקים של אללה". "צרפת היא לא מדינה מוסלמית", היא משיבה לו. "בינתיים", הוא לא מהסס להשיב. וגם מוסיף ומסביר שלו, כשיהיה בן שלושים ושלוש, יהיו שישה ילדים, ולכן "יום אחד נהיה הרוב בארץ הזאת." כלומר – הוא לא מסתיר את שאיפותיו, אבל מבהיר שאינו מתכוון לממשן בדרכים אלימות.
והיא, אלמה, מתקשה להבין את "השנאה הזאת לצרפת". היא תוהה "מאין נובעת שנאה כזאת. משטיפת מוח? מדחייה חברתית?" ומה על הצרפתים לעשות כדי שהשנאה הזאת לא תתבטא בעולם המעשים? ומדוע בכלל, היא תוהה, "הם מחליפים את הנרטיב של הרפובליקה – שכבר לא מאחד מספיק מבחינתם – בנרטיב דתי"?
ומה בדבר דתות אחרות של אנשים שחיים בצרפת? בעלה של אלמה יהודי. הוא מסביר לה שבניגוד למוסלמים, "יהדות צרפת אפילו הוסיפה, מאתיים שנה קודם לכן, תפילה לשלום הרפובליקה לסדר התפילות. יהודים דתיים בצרפת אומרים אותה מדי בוקר: הם מבקשים מאלוהים לברך את ארצם, רפובליקת צרפת, ואת העם הצרפתי". (לא הופתעתי לגלות שאביה של הסופרת יהודי ממוצא טוניסאי). (אבל, כך מסתבר, גם יהודים יכולים להיות גזענים, כפי שנודע לנו מהיחס של בעלה אל הארוס המוסלמי של בתם!)
הדילמה של אלמה מסתבכת, בין היתר מכיוון שהיא נמצאת בהליכי גירושים מבעלה, והיא מאוהבת, לא פחות! דווקא בעורך הדין שמייצג את עבדג'ליל. האם תיעתר לבקשתו לשחרר את מרשו? האם תעשה זאת ממניעים אישיים?
הרומן לוקח אותנו אל נפתולי נפשה, ואל המציאות שבה ההחלטה שתחליט תהיה הרת גורל לאנשים רבים, אפילו לה עצמה, וגם, כמובן, מנסה לעמוד על המניעים הנפשיים והחברתיים של מחבלי ג'יהאד.
"דעו שאני לא מפחד מהמוות. אני אוהב את המוות. אחרת לא הייתי עושה את זה. אני לא רוצה את העולם הזה. אני רוצה את גן העדן… לפגוש את הנביא ואת הבתולות בגן עדן. אם תצליחו לעצור אותי, אחזור לכלא בראש מורם, ואם תירו בי, גן העדן מחכה לי, אינשאללה," אומר אחד מהם.
ב־31 במרס 2002, התפרסם בניו יורק טיימס המאמר "שקרים התאבדותיים" (Suicidal Lies), מאת תום פרידמן, שבו ניסה הפרשן הבכיר של העיתון להתריע ולהזהיר את ארצות הברית בפרט, ואת העולם בכלל, מפני האיום של מחבלים מתאבדים. הוא ציטט דברים שאמר אז, לפני עשרים ושתיים שנים (!) איסמעיל הניה, מנהיג חמאס, בעיתון וושינגטון פוסט: "היהודים", כך אמר, "אוהבים את החיים יותר מכל עם אחר, ומעדיפים לא למות. לכן מחבלים מתאבדים הם האמצעי המושלם כדי לטפל בהם."
טואיל מנסה בספרה להתמודד עם השאלה עם מה אנחנו מתמודדים.
משהו בספר הזה לכד את תשומת ליבי ממש מהרגע הראשון: תחושה שיש כאן יותר ממה שנראה לעין.
ואין לטעות: גם מה שנראה לעין – דיוקנה של אישה המופיע על העטיפה, על רקע של קיר לבנים שחוקות, חיוכה המסתורי, המאופק, זיק האור שבעיניה, הפרח האדום הנעוץ על מסגרת התצלום – כל אלה מושכים מאוד את הלב, אולי יותר מכל – תווי פניה היפות.
די מהר מתברר שלא בכדי נמשכתי אל הדיוקן הזה, ושאני לא היחידה שזה קרה לה. כי כך מתחיל סיפור המעשה.
אבל רגע, לא מדובר בכלל בסיפור. ממש בעמודים הראשונים, ב"פתח דבר", מסביר לנו המחבר, יואל יערי, שזה אינו רומן היסטורי פרי דימיונו, "או נובלה ה'מבוססת על מקרה אמיתי'", אלא סיפור אמיתי לגמרי. ש"כל האירועים, המקומות והאנשים המתוארים בספר מצויים בעדויות ראשוניות ובמסמכים ארכיוניים" שליקט במשך חמש שנות מחקר.
ובכל זאת, רובו נקרא ממש כמו סיפור, שטומן בחובו הפתעה מרעישה כל כך, עד שנשימתי נעתקה כשהגעתי אליה, ומאותו הרגע ואילך, עד סופו של הספר, לא יכולתי לעצור את הדמעות.
ובכן: התצלום. הוא מתחיל, כאמור, את הסיפור, שכן נלקח, לא פחות, מהקיר שעליו הוצג במוזיאון באושוויץ. שלושה צלמים ישראלים הגיעו לשם יום אחד בינואר 1992, ואחד מהם, שמחה שירמן, הבחין בדיוקנה של האישה. יואל יערי מתאר אותה: "שפתיה פשוקות לארשת חיוך, שיש בו מבוכה קלה. יופיין מודגש על ידי חתך עדין על השפה העליונה, אולי רמז לחבטה שספגה בפניה בעת מעצרה. שיערה קצוץ באופן גס. בגד האסירים שלה רכוס עד הכפתור האחרון וצעיף שחור עוטף את צווארה". שירמן ממוסמר למקומו. האישה מקסימה אותו. הוא קורא את שמה – קריסטינה קוסובסקה – הכתוב בדיו שחורה, ומגלה שהגיעה למחנה בנובמבר 1942, ומתה חמישה חודשים אחרי כן.
שירמן מצלם אותה. ומאותו רגע קורים כמה דברים מעוררי השתאות של ממש.
קודם כול, קריסטינה נהפכת לדימוי מרכזי ביצירתו. הוא כותב לה מכתבים, וכותב עליה שירים. יצירותיו מוצגות בתערוכות ברחבי העולם. הוא חושב עליה. היא מעסיקה אותו, נוצר מעין חיבור מיסטי בינה, אישה שמתה חמישים שנה לפני כן, ובינו.
אבל זוהי רק ההתחלה.
שכן חוקר שמנסה להתחקות אחרי אותה קריסטינה קוסובסקה, להבין מי הייתה, מה היו קורות חייה, מגלה כי אכן הייתה אישה כזאת, אבל תווי פניה שונים לגמרי מאלה של האישה שדיוקנה תלוי במוזיאון אושוויץ.
הסיפור רב התהפוכות וההפתעות נמשך עוד ועוד. זהותה של האישה מהמוזיאון, שמה האמיתי, בלה חזן, ומה בעצם עלה בגורלה, הולכים ומתפענחים. מאחר שהיא חיה בימי מלחמת העולם השנייה, יואל יערי מתאר לא רק מה קרה לה עצמה, אלא גם את הרקע ההיסטורי להתרחשויות.
למשל – וזאת רק דוגמה אחת קטנה – הוא מספר בפרוטרוט כיצד בדיוק התנהל הליך הצילום באושוויץ. מי צילם. היכן. כיצד. מדוע. מתי הפסיקו לצלם את האסירים והאסירות, איך הצילומים קשורים לקעקוע המספרים על אמת היד של כל אחד מהקורבנות.
יערי מספר לנו רבות על אושוויץ. מתאר איך התנהלו החיים־לכאורה באותו גיהינום. עלי להודות כי היו חלקים שדילגתי עליהם בקריאה. לא עמד לי כוחי לקרוא על הניסויים ה"רפואיים" שהתנהלו שם. יש מידע שמוטב לי להרחיק מהתודעה, בידיעה שאם יגיעו אליה ייצרבו לעד. בניגוד לשר סמוטריץ', שסירב לצפות בסרטוני הזוועה על חטיפת התצפיתניות לעזה, שמא תנדוד שנתו, אני לא משמשת בשום תפקיד ציבורי שמחייב אותי להיחשף לזוועות שהייתי שותפה להתרחשותם ושאני אחראית לסיומם. לשרי הממשלה אין זכות לדלג על שום פרט. לי יש. הוויתור על קריאת כמה דפים בספר לא גרע במאומה מעוצמתו.
יערי מלווה בכתיבתו את קורותיה של האישה המצולמת, שבין היתר פעלה שם, במחנה הריכוז, כאחות, תוך שהיא מעמידה פני פולנייה. למעשה, כך מסתבר די בהתחלה, הייתה אותה בלה חזן יהודייה אמיצה במיוחד. לפני שהגיעה לאושוויץ הייתה אחת מהקשריות שנהגו להעביר מידע, תרופות, מזון, נשק, בין הגיטאות השונים, בגבורה עילאית ותוך סיכון עצום לחייהן. גברים לא יכלו למלא את התפקיד, שכן הפשלת מכנסיים אחת הייתה חושפת שהם יהודים. (ב־2003 ראה אור בהוצאת מורשת ספרה המפעים של אחת מאותן קשריות, חסיה בורנשטיין בילצקי, אחת ממעטים ובו תיארה את הגבורה והתושייה המדהימות שלה ושל חברותיה, אחת מהן, חייקה גרוסמן, כיהנה לימים כחברה בכנסת ישראל).
יערי עוקב אחרי מעשיה של בלה חזן. הוא מספר פרטים שלא יאמנו בקורות חייה. למשל – כיצד הצליחה, בזהותה כפולניה־לכאורה, להשתלב כעובדת במטה הגסטפו, ואיך סייעה משם ליהודים. איזה אומץ וגבורה שלא ייאמנו! גם כשהגיעה לאושוויץ עזרה והצילה נפשות, כשהתחזתה לאחות פולנייה.
התרשמתי עד בלי די מעוצמת כמיהתה של חזן להתקרב אל בני עמה ולא להעמיד עוד פנים: להיות מי שהיא באמת, ובצורך הקיומי להתחזות לנוצרייה, שכן זהותה האמיתית נחשבה פשע שאתו נולדה. את יהודייה? אחת דינך – מוות! קשה להבין את עוצמת האנטישמיות המתוארת. אפילו אחרי שהמלחמה הסתיימה, וחברותיה הפולניות של בלה חזן סיפרו זו לזו לאן פניהן מועדות – להן היו בתים ומשפחות לחזור אליהם! – הן הגיבו בגועל ובתיעוב כשגילו שהיא בעצם יהודייה שמקווה להגיע לארץ ישראל. שום דבר לא יכול היה להמתיק את גזר הדין שאתו נולדה: ברגע שנודע שאת יהודייה, גם אם היית עד עכשיו חברה קרובה, מיד מתחילים לסלוד ממך. בלתי נתפס, למי שנולדה וגדלה בישראל. אך למרבה הזוועה מתחיל להיות מוכר יותר, בחודשים האחרונים, גם לנו, כאן.
מצמרר לקרוא בפרק 14, "מבצע שמיד", איך בליל סילבסטר 1942 נשמעו הנאצים שרים מעבר לחומת גטו וילנה שורות משיריהם: "וכאשר דם יהודי יותז עלי סכין, אז ייטב לנו כפליים", ואת "שיר המורדים" ששרו באותו לילה ממש בגטו, "אך אם נגזר למות, מוטב ליפול כגיבורים, לסכין הושט צוואר לא! / לעולם הוא לא יושט".
לא פחות קשה לקרוא על התגובות שאתן נאלצו להתמודד מי שניצלו, בתום המלחמה, כבר בארץ ישראל. על עגנון שכתב עליהם שהלכו "כצאן לטבח". על המנהיג הציוני יצחק גריבנבוים, יליד פולין, שקבע בנחרצות כי "היהודי הגלותי" התאפיין ב"אובדן כושר ההתגוננות, התגברות הרצון לחיות בכל התנאים, לקיים חיים ריקים מכול, חיי עבדות ושפלות מבוזים…" (ומוסיף יואל יערי בכעס מאופק: "ספק אם גרינבוים היה אומר דברי קטרוג נחושים אלה לו ידע כי באותה עת בדיוק בנו האהוב, אליעזר, שנשאר בפולין, משמש בלוקאלסטה אלים ושנוא במחנה הגברים בבירקנאו"). קשה לקרוא על החשדנות שבה התקבלו הניצולים: "איך זה שנשארת בחיים? מה היה עלייך לעשות כדי לשרוד? ובעיניהם זיק של חשדנות: קאפו? זונה?" ועל האילמות שנגזרה עליהם, בשל תגובות כמו – "לא ייתכן שהיה גרוע כל כך, שאם לא כן לא היית שורדת", או "גם כאן בארץ ישראל היה לנו קשה ורעבנו ללחם".
הספר שלפנינו הוא במידה רבה ניסיון לפצות את הניצולים, להעניק להם צדק היסטורי.
כשקוראים אותו אי אפשר שלא לחוש ביסודיות שבה נכתב: יואל יערי הוא פרופסור אמריטוס לחקר המוח בפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים, כך כתוב על דש הספר. הוא גם מספר לנו לקראת סופו מדוע חלה בחייו תפנית, ומה גרם לכך שהחל לעסוק במחקר היסטורי.
את ליבת הספר, את ההפתעה העצומה שהוא מסתיר, ואז חושף, לא אגלה כאן. לא אמנע מכם, קוראי הטור, את הרגע שבו אמת מפעימה מתגלה, ואת כל המשמעויות שהיא מסתירה בתוכה.
הספר אינו רק תיעוד של קורות חייה של אישה אחת, ולצידה – של רבים שפעלו לצידה, או ניקרו על דרכה: יש בו תובנות היסטוריות רבות וחשובות. אי אפשר למשל שלא להתרשם מעוצמת האשליות, למעשה – הרמייה העצמית! – שאפיינה את קורבנות השואה. כך לדוגמה כשהנהגת תנועות הנוער החלוציות החזירה לוורשה את חברי ההנהגה הבכירים שנמלטו מזרחה אחרי פרוץ המלחמה, הם עשו זאת מתוך תמימות ואמונה שהשלטונות הנאציים יאפשרו את פעילותה של התנועה הציונית (בניגוד לסוביטים, שאסרו על כל פעילות כזאת) ויתירו לחלוצים לצאת לארץ ישראל. "מנקודת מבט תמימה זאת, שלא קראה נכון את המציאות המצמררת, נתפסו היטלר וחבר מרעיו כשותפים מעשיים לחזון הציוני"… אותה תמימות ורמייה עצמית לא התפוגגו גם אחרי כמה שנים, אחרי שכבר התחיל הרצח השיטתי של יהודים. בגטו גרודה למשל היו משוכנעים ש"כל עוד יספקו את צורכי הגרמנים ככוח עבודה, לא תהיה להם סיבה להשמיד את היהודים". אין צורך לומר שתקוותם התבדתה.
הספר מלווה בצילומים רבים של מסמכים ושל הדמויות המופיעות בו. הממד החזותי מוסיף לתוכן משמעות ועוצמה.
אוסיף ואומר כי זה אינו עוד "ספר שואה" רגיל, שכן הוא אפוף כולו בהומניות ובאהבת אדם, לא רק של הדמות המרכזית המתוארת בו, אלא גם של כותבו.
גדי עמד על גג של בית, מחוץ לטווח של סכנה. ראה הגדי זאב שחלף מתחתיו והתחיל להשתלח בו ולהקניט אותו. הזאב נשא אליו מבט ואמר, "אדוני! אני שומע אותך: אבל לא אתה זה שלועג לי, אלא הגג שעליו אתה עומד."
החשש מתחיל להתעורר בשיר השלישי, "הדיבוק שלי את", שבו הדוברת פונה אל ז'קלין דה־פרה ומספרת לה: "את הדיבוק שלי את". רגע, ז'קלין דה־פרה? הצ'לנית היפהפייה, המוכשרת? זאת שחלתה בטרשת נפוצה, שסבלה במשך שנים מקשיים גופניים גוברים והולכים, עד שמתה? "אומרים שבסוף השתגעת", אומרת לה הדוברת ומוסיפה, "אני לא טיפוס שמשתגע […] / אבל אני משתגעת מפחד, / לגמור כמוך".
דה־פרה היא אחת החולות בטרשת־נפוצה המפורסמות ביותר בעולם, ובעוד שיר ושניים החשד מתאמת: הדוברת, הכותבת, מתמודדת עם המחלה ועם הקשיים הגופניים הנלווים לה: "פה אני נופלת וקמה". מצוקתה רבה כל כך עד שבאחד השירים היא מספרת שהיא שוקלת לפעמים לקנות כרטיס חד־כיווני לשוויץ, או לקפוץ מגג, או ליטול כדורים. כמה היא יכולה לשאת את המחשבה שהיא "תלויה בכולם / נטל נטל נטל"? כמה קשה לדעת שתיאלץ "לספר למשפחה, / לחברים, לעצמי" שהיא רוצה בעצם "להשתמט"; שהיא מרגישה "שפנה", "לוזרית", כי כל הלילה היא חושבת "מוות מוות מוות". אבל לא. יש גם רגעים אחרים: באחד הימים כשיצאה בבוקר לרחוב "ועלי הפיקוס ריקדו / מצד לצד / והשמש גיפפה" הזכירו לה החיים "שהם חיים / ושאני / עדיין לא, /עדיין לא, / למרות".
אחד השירים העצובים ביותר בעיניי, הוא "שעתיים":
היא מספרת לנו על חוסר האונים הקשה כל כך של אישה צעירה שמה היא כבר רוצה? בסך הכול – לשתות קצת מים, אבל לא מסוגלת לעזור לעצמה, ולא רוצה להעיר אף אחד – את רוני המיטיב, שמוזכר שוב ושוב בשירים – ולכן מנסה לשכנע את עצמה שמדובר רק בשעתיים של ציפייה, שבהם תלקק את השפתיים, ותחכה, עד ש"עוד יום /גונח כמיהות" יגיע, בעוד שעתיים, רק שעתיים… אבל כמה שהשעתיים האלה נראות ממושכות, ארוכות, אינסופיות… לא רק לה. גם לנו, הקוראים, המלווים את הצמא שלה. את חוסר האונים. את התלות הבלתי נסבלת, גם אם היא באדם אוהב שעוזר לה בחפץ לב. אבל הוא אדם נפרד ממנה. כי ככה זה, בסבל אמיתי כל אחד מאתנו בודד, בסופו של דבר, עם עצמו.
כמה קשה להיות אישה שבמקום "לבחור לי סתם חולצה יפה / – או איזו חצאית מטריפה / – או שמלת מלמלה" נאלצת לבחור "כיסא עם משענת לאמבט – ידיות אחיזה (מנירוסטה) – ספסל רחצה (ארבעה שלבים), / – שטיח נגד החלקה"!
כמה מזעזע ליפול, לזעוק "הצילו! תעזרו לי!" שוב ושוב, ולדעת שאיש לא שומע. שאיש לא יגיע בקרוב.
הספר מחולק לשערים. אחד מהם מכונה "בית לוינשטיין" והוא נפתח בשיר "קוביות" שבו היא משווה בין חייה הנוכחיים, בשיקום, לבין ימיה הקודמים:
כמה יפות השורות המתארות את החתונה שלה: בשמונה מילים בלבד אפשר לדמיין את הלילה שהיה, את השמים הפרושים, את שפת הים, והלב נחמץ מהפער בינו לבין מציאות החיים בבית לוינשטיין, שרק מתעצם בשל הניסיון החביב של המטפל להתלוצץ עם המטופלת…
על דש ספרה של נגה אולמרט מופיע תצלום של המשוררת. היא נראית בו כל כך יפה, חיונית ומחויכת. כמו בשיר "בתמונה לא רואים", שהעניק לספר את שמו, מתקיים הפער בין מה שנראה לעין למה שסמוי אך נוכח בעוצמה רבה: הסבל. כשקוראים את הספר מתעורר הרצון לחבק את נגה, ולקוות שכמו באחד משיריה של רחל שפירא, יש נחמה כלשהי ביופי המתגבש מתוך הכאב.
הרומן החדש של אילת שמיר מתרחש ברובו באפריקה, באתיופיה, ליתר דיוק, אבל בליבתו טמון פצע שנוצר במקום אחר; פצע שלא יכול להירפא, וכאבו לא יתפוגג כנראה לעולם.
אל הליבה הזאת, אל המקום הפצוע, אנחנו מגיעים לאט לאט, במעין תנועה מעגלית שחותרת פנימה. בכל פעם נחשף עוד טפח, מתגלים עוד פרט או זווית, עד שנודע במלואו הסיפור המייסר, והוא אמור לשמש כמעין מפתח להבנה של אחת הדמויות המרכזיות ברומן: אביה של הילדה.
בתחילת שנות השבעים – בדיעבד כתוצאה ממשהו שקרה לו – לקח אותו אב את משפחתו הקטנה – הילדה ואימה, אשתו – להראר שבאתיופיה, לשם נשלח מטעם צבא ההגנה לישראל, כדי לאמן חיילים אתיופיים של צבא הקיסר, היילה סלאסי, זקן עריץ ופרנואיד.
הסיפור נכתב בגוף שלישי כל־יודע וחולף בין תודעות שונות ומגוונות, לא רק זאת של הילדה ושל הוריה, אלא גם, בין היתר, תודעתו של אותו היילה סלאסי, של המשרת שלו, של מנגיסטו היילה מריאם, קצין הצבא שמרד בהיילה סלאסי ושלט אחריו בארצו, ושל רבים אחרים.
בריאיון עיתונאי אתה, שנערך לקראת הוצאתו לאור של אפריקה בלוז, סיפרה איילת שמיר שכמו הילדה שברומן, גם היא חיה באתיופיה במשך כמה שנים, ושגם אביה הכיר מקרוב את מנגיסטו.
אין ספק שתיאורי המקום מדויקים מאוד. אני יכולה להעיד ממקור ראשון, שכן גם אני שהיתי באתיופיה בילדותי, במשך ארבעה חודשים, בנסיבות דומות. הייתי אז בת עשר, לא כמו שמיר, שהייתה ילדה קטנה הרבה יותר. אני זוכרת לא מעט ממה שהיא מתארת ברומן; מסתבר שיש לה יכולת טובה מאוד לשמר בתודעתה פרטים רבים מהמציאות, ואת מה שלא זכרה חקרה מן הסתם, והיטיבה לעשות זאת.
שמיר מזכירה ברומן הרבה מילים ומושגים שאני זוכרת היטב. למשל – זָבָּנְיָה, הלא הוא השומר על הבית; מָמִיטָה – האישה הממונה על הטיפול במשק הבית וגם קצת בילדים; טוּקוּל – בקתות הקש העגולות שעשן עולה בהן מתוך פתח בגגן; גם אני זוכרת היטב, את התרנגולות שהזבניה ערף את ראשיהן, והן המשיכו לרוץ (אפילו כתבתי ופרסמתי בהו! 21 צמד סונטות שבהן נזכרת הזוועה…); זוכרת את נשות השבטים האתיופיות חשופות החזה שהסתובבו באזורים המרוחקים מהעיר הגדולה; את הגשמים שהעלו אדים ברגע שפגעו בקרקע החמה; את הממיטה מכבסת את בגדינו בגיגית מתכת, בחוץ, בגינה; את פסלי העץ, וחטי הפיל המעוטרים (וגם – את השרפרפים המגולפים כולם מגוש אחד של גזע עץ כרות, ואת בקבוקוני הזכוכית העטויים בדים מרוקמים בחרוזים קטנים, ואת התופים המתוחים, העשויים מעורות של קופים, שאותם שמיר לא מזכירה בספרה…), זוכרת את הריחות, את הצבעים, את הסיפור על הגברים התלויים על עמוד, שמישהו מהישראלים ראה בשוק "המרקטו" באדיס אבבה, והתחלחל… (גזר דין מוות אפשרי, שמוזכר גם ברומן שלפנינו).
בחלקו הראשון של הרומן נדמה שמדובר פה על סיפור משפחתי – בדידותה של האם, מצוקתה של הילדה שעדה למריבות הקשות בין הוריה, הולדת התינוק, אחיה של הילדה, בבית חולים מקומי, נוקשותו ה"גברית" של האבא, ובכלל – הגברים הישראליים שמתפעלים מההזדמנות שנקרית בדרכם לחמוס את גופיהן של ילדות אתיופיות, ומתמכרים לעינוגים המזוויעים הללו.
בהמשך מסתבר שהיריעה רחבה הרבה יותר, שכן האלימות והאכזריות המתוארות ברומן אינן שייכות, כפי שנדמה, רק לאפריקה. שם הגברים מרשים לעצמם "להביע" אותה: אנחנו רואים אותה למשל בתיאורי הציד של חיות הבר, בידיים הטבולות בדם, והם קשים מנשוא. אבל אלה רק שכבה חיצונית שמסתירה סודות אפלים לא פחות. האירועים הקשים האלה התרחשו כאן, בישראל, במהלך אחת המלחמות המתוארת ברומן, אבל דומים להם קרו מן הסתם לא רק באותה מלחמה מסוימת.
באתיופיה גבר אכזר (מנגיסטו!) מעמיד פנים שנרצח, ומצליח להימלט מהמקרר של בית החולים לשם הובאה "גופתו", לפני שנקבר. אחרי שהוא מגיח משם, "מת" חי, הוא כשיר להמשיך בתוכניותיו שאינן יודעות חמלה. ומי מאמן אותו? מי תומך בו? מי מלמד אותו להילחם? הישראלים! אלה שבעברם מסתתרים סודות אפלים שמניעים ומדריכים אותם ואת מעשיהם.
התהליך הזה, של סיפור שהולך ומעמיק, עד שהוא מגיע אל הסוד האיום ברומן אפריקה בלוז, הזכיר לי במידה מסוימת את קו המלח, ספרו הגאוני של בן זוגה של אילת שמיר, יובל שמעוני. גם שם מרגישים בחתירה למעמקים, אל הסיפור המכונן, המחריד, שמופיע בליבו של הרומן. גם שמעוני נודד לארצות רחוקות, כדי לגלות שם אמיתות, ולספר לנו על עצמנו, וגם בקו המלח ליבו של הסיפור טמון בטראומה הישראלית. אבל הדמיון בין שני הרומנים מתמצה בזאת: אצל שמעוני מדובר בשני כרכים של רומן רחב יריעה ואילו הספר שלפנינו נפרש על פני 204 עמודים. עם זאת, מעניין לדעתי לשים לב לנקודות ההשקה בין השניים.
מי שיער שהמהומות יתעצמו עד כדי־כך שישראל תעמוד מודאגת ונבוכה: ידיה מלאות כוח־מלחמה אדיר ואינן יודעות איך לגבור על אבנים ובקבוקים. אפשר, כמובן, לפתוח באש מכסחת ולדכא במטח־הרג את ההמון הסוער. אבל את זה לא נעשה. לא עוד כוח חסר לנו שם – אלא מוח, מוח ולב. כוח כדי להחזיק מעמד, מוח כדי לזרז לקראת פתרון השאלה, ולב כדי לתת רמז של תקווה.
כי למה פתאום כולם מופתעים, שוב מופתעים, כשהכל היה צפוי כל־כך? איך אפשר היה שלא לראות מה הולך לפרוץ במחנות הפליטים ובערים הנצורות באין מוצא, ובאין תקווה? איך אפשר היה להיות מופתע כל־כך לולא קוצר הראות הזה וללא שיתוק המוחין הזה?
כעת עומדים שם בסימטאות עזה ובמחנותיה ילדינו הלבושים מדים והם צריכים להשיב מלחמה, שאיש משולחיהם לא שיער שהיא תהיה “זירת המלחמה העתידית” המדוברת, ושלקראתה שוב לא התכוננו ואין לה עדיין מענה.
מאין ברירה יצטרך הנוער שלנו להוסיף על הביוגרפיה הצעירה שלו מיכוות מגע עם היסטוריה מכוערת, היסטוריה של כיבוש מיותר ושל דיכוי נפסד, ושל עוד היתקעות בביצה, עוד פעם ביצה, הפעם בתוך ביצת השטחים, מאין ברירה גם אי־אפשר לסגת משם – מפני שהשאלה הלא־פתורה תהיה מזדנבת אחריהם והולכת מרחובות עזה אל רחובות הארץ.
כעת אוספים את תוצאות החמדנות המשיחית המופקרת, את קוצר הראות הנפשע, ואת יבול הבלבול הנורא הזה של כל מושגי הטוב והרע המותר והאסור כעת, כשכולנו הולכים ושוקעים בה בביצה הזאת.
מה עוד צריך שיקרה כאן לפני שתיפקחנה עיני רבים, לראות שצריך להתחיל לחשוב אחרת, כדי שלא יוליכו אותנו שוב אל יוון הביצה, ולפני שזו תתפשט ואל תוך עצם חיינו?
ספר הביכורים של בירי רוטנברג, קלרה שלי, הוא רומן מקורי, חכם ומרתק. הוא נוגע בתחכום באחת השאלות המטרידות כנראה כל אימא שמגדלת תינוק: מה יצא ממנו? מי יהיה? האם יגדל להיות אדם טוב, מתפקד, אדם שמסב אושר לזולתו, ויודע אושר בעצמו, או שמא, חס וחלילה, יצמח להיות מי־יודע־מה: פושע אלים? אולי אפילו, אוזניים תצילנה, פסיכופת מחריד, רוצח המונים, נאמר בדייקנות רבה יותר: היטלר?
זוועה. נכון. אבל השאלה הזאת, הפחדים האלה, התקווה הזאת לגדל ילדים שיצמחו להיות בני אדם טובים התעצמה כנראה ביתר שאת אחרי מלחמת העולם השנייה. כלומר – אחרי היטלר!
כשקראתי את הספר של רוטנברג לא יכולתי שלא לחשוב על השיר של ויסלבה שימבורסקה "תצלומו הראשון של היטלר" שנכתב אחרי שהמשוררת הביטה בתצלום של התינוק התמים־למראה, שצמח להיות רוצח ההמונים המזוויע ביותר שאפשר להעלות על הדעת. " וּמִיהוּ הַתִּינוֹקוֹן הַזֶּה שֶׁבַּמָּתְנִיָּה? / זֶהוּ אַדּוֹלְפִיק הַקָּטָן, בְּנָהּ שֶׁל מִשְׁפַּחַת הִיטְלֶר!", כך הוא מתחיל. שימבורסקה מבקשת לספר לנו שאפילו אחד האנשים האיומים ביותר בהיסטוריה האנושית היה פעם תינוק חמוד. וגם היא, כמו רוטנברג, כמו תוהה – איך זה קרה? ומתי?
רוטנברג אינה מנהלת דיאלוג עם היטלר עצמו, אלא – עם אמו. מנסה להבין מי גידלה מפלצת כזאת. ואיך. היא מנסה לחקור בכלים ספרותיים את דמותה של קלרה היטלר. את קורות חייה. להבין איפה טעתה. ואולי לא היא אשמה? האם הוגן להאשים תמיד את האימא?
האם נעשה כזה כי פינקה אותו מדי (ולכן, למשל, ביום הפלישה לנורמנדי, המשיך לישון עד שעות הצהריים, בשעה שמאות אלפים מבני עמו נטבחו, ואיש לא העז להעיר אותו, כדי שיתחיל לפקד על התגובה הצבאית)? האם נעשה מי שנעשה בגלל אביו החורג שהכה אותו באכזריות (ולכן נעשה בעצמו אדם אלים, מרושע, חסר מעצורים)? האם מכיוון שגדל במשפחה שהיו נהוגות בה תקיפות מיניות של קרובים (דודו, לימים – אביו החורג – נהג לאנוס את האחיינית שלו, הלא היא אמו של היטלר, שנישאה לאנס), ולכן גם הוא עצמו תקף מינית את האחיינית שלו, גלי ראובל, הבת של אחותו־למחצה, השתלט עליה, ניהל את חייה באלימות, עד שהתאבדה?
כל הניסיונות הללו הזכירו לי ספר עיון מרתק במיוחד שכתב רון רוזנבאום, היטלר, מסע אל שורשי הרשע שמנסה לאתר את המקורות לרשע של היטלר ואת הסיבות והגורמים שיצרו אותו.
סיפורה של רוטנבברג מתחיל כשבנה של המספרת נטולת השם הוא עדיין תינוק: "אני מסתכלת על הפולקע של הבן שלי וחושבת על הפולקע שבטח היה להיטלר שלך"; היא מדמיינת את היטלר כתינוק רך, זוחל, שונאת אותו – לא רק כי היא עצמה "דור שני" לשואה, מצד אביה, לא רק כי היטלר אחראי לרצח של בני משפחה שאפילו לא הכירה, ולסבל הנורא שעבר על אביה בילדותו, אלא בגלל מה שעולל לאנושות כולה – ובד בבד היא אומרת לעצמה "תירגעי נשמה, היטלר רק תינוק, צריך לתת לו הזדמנות, תינוקות לא נולדים רעים, אולי אלו נסיבות החיים שהופכות אותם לאנשים שעושים מעשים רעים."
היא מנסה לשחזר את הקשר שהיה בין אדולף לאמו. "אני נזכרת בתמונה שלך שאומרים שנשא בכיסו בבונקר ברגעים האחרונים. התמונה שליוותה אותו כשפקד לרצוח ילדים, נשים ואימהות" ולהבין אותו.
כדי להתמודד עם הפחדים שלה הדוברת "ממציאה" לעצמה את דמותה של קלרה, אמו של היטלר. מדברת אתה. מנסה להתייעץ איתה, כמעט מאמצת אותה לעצמה כדמות אימהית. עד כדי כך שאפשר כמעט לחשוד בה שהיא מתחילה להיות פסיכוטית: הדמות הבדויה־למחצה, החברה או המטפלת הדמיונית שלה, נעשית ממשית כל כך בתודעתה.
שוב ושוב היא פונה אל קלרה. נוזפת בה: "את חומר רע", מספרת לה ש"בכל יום בחיי שמעתי מאבא שלי שהכול באשמת הבן שלך ובאשמתך"; מזדהה אתה: "את בטח היית מוצפת באוקסיטוצין כשהנקת אותו. בטח גם הלב שלך התפוצץ מאהבה וגאווה בכל פעם שהוא עשה תנועה חדשה."
היא מנסה לתקן את העבר: מה היה קורה אילו התקבל היטלר לאקדמיה לאמנות? מה היה קורה אילו נישאה קלרה למישהו אחר, לא לדוד האנס האלים, אלא "נניח לקונדיטור אוסטרי נחמד או חס וחלילה סטודנט יהודי טוב"? האם "על הדרך היית מצילה את כל האנושות מקריסה?"
היא נוזפת בקלרה: "למה לא שמת לו גבולות, לעזאזל?" ומספרת לה על מעלליו של בנה, אלה שלא נודעו לה, כי מתה הרבה לפני כן: הסמים. הבליץ. הכיבוש המהיר, "המבט המפוחד והמופתע של יבשת אירופה לנוכח בנך".
היא מייחלת אל קלרה, מכנה אותה בשמות חיבה: "קלרינקה", מבקשת אפילו, ברגע מסוים, שתניק אותה(!), וברגעים אחרים –שונאת אותה ורק רוצה להיפטר ממנה. היא מגלה סודות אפלים, מפחידים, מעברו של אביה ושל הוריו, ומיטלטלת בתוך חייה האישיים שעוברים תהפוכות קשות.
אבל גם מוצאת נחמה, שמרגיעה במעט את הקוראת: יש בכל זאת בעולם חסד.
בסיס האם, ספר הביכורים של טל גולדשטיין, הוא רומן שמתאר את התפוררותה של משפחה שממשיכה לחיות בתוך לימבו של שנאה, הזנחה מטורפת וייאוש. ההורים לא מסוגלים להרפות זה מזה, אבל גם לא מסוגלים לחיות ביחד.
בתוך העוינות והכאב מתנהלים חייהם של דניאל, בתחילת הסיפור הוא בן העשר, ואמנון, אחיו שגדול ממנו בשלוש שנים. בעמודים הראשונים כל הארבעה זוג ההורים והאחים, עדיין מתנהלים בשגרה משפחתית יומיומית מקובלת, עד שמגיעה פתאום שיחת טלפון שהופכת את החיים על פיהם.
אנו עדים רק לתגובתה המיידית של האימא לצלצול הטלפון, אך לא יודעים מה שמעה מהצד השני של הקו. היא זועמת ומסתגרת בחדר השינה שלה ושל בעלה, אבל לא מסבירה מה הסעיר אותה כל כך. מאותו רגע ואילך הכול משתנה.
נדרש זמן עד שמתחוור לדניאל (שרוב הספר מסופר מנקודת מבטו), ואיתו גם לנו, הקוראים, מה קרה: מישהו טלפן לאימו והודיע לה שיש לבעלה משפחה נוספת ובת ששמה מאיה.
האם המידע נכון? ואולי האימא באמת "מטורפת", כפי שמאשים אותה האב, רק מכיוון שהאמינה לדברים שנאמרו לה?
מה שבטוח, התנהגותה רחוקה מלהיות שפויה. תיאורי ההזנחה של הבית מאותו רגע ואילך מעוררים חלחלה. האימא הפסיקה לגמרי לתפקד, ואף אחד מבני המשפחה אינו לוקח על עצמו את המשימה הבסיסית של שמירה על היגיינה וניקיון מינימלי של סביבת המגורים שלהם. רוב הזמן היא סובלת ממיגרנות, אמיתיות או בדויות, ישנה בימים וצופה בלילות בטלוויזיה, או בקלטות וידיאו שבהן הקליטה סדרות כמו "דיינסטי". (הסיפור מתחיל ב־1982). היא לא מתפקדת, לא מבשלת, לא מנקה, לא מסדרת.
בבית כולו, בכל מקום, במטבח, במקלחת, על הרצפה, על הקירות, מצטברים עובש וירוקת, קורי עכבישים, שכבות של טינופת שמנונית. חרקים מתרוצצים בכל מקום. מזעזע במיוחד תיאור המקקים שמסתובבים בבית בלילות ומפחידים את דניאל עד כדי כך שאינו מסוגל ללכת לקחת לעצמו כוס מים במטבח, או להשתין בשירותים, גם כשהוא צמא מאוד, או כשהשלפוחית שלו מלאה לגמרי.
איש במשפחה הזאת לא מדבר עם רעהו. "כל אחד מחללי הבית אצר בתוכו את אחד מבניה. רק מטרים ספורים הפרידו ביניהם, אך לעתים היה נדמה שהדירה כולה אינה אלא מפה גיאוגרפית בקנה מידה של מטר אחד למיליארד קילומטר, כל אחד מארבעתם נושא בתוכו תחושה עמומה שנוכחותו הבלבדית
בחדר מועטה מדי ורבה מדי בעת ובעונה אחת."
אמנון, האח הבכור, מתעלל מילולית באחיו הקטן. הפעם היחידה שבה הוא משתף אתו פעולה קשורה בפעילות עבריינית: אמנון מגלה שדניאל גנב מהספרייה ספרים, ואז משכנע אותו להעלים את החותמות של הספרייה ואת עטיפת הניילון, ולמכור אותם לחנות יד־שנייה, אבל גם אז "שולח" אותו לבד לחזית, ואינו נמצא שם כדי להושיע את אחיו הקטן כשבעל החנות קולט שמדובר בספרים גנובים ומאיים להעניש את הילד המבועת.
הסיפור נפרש על פני שנים רבות. בסופו האבא חולה ואז מת והאימא בת השבעים חיה בגפה. אמנון כבר עזב לא רק את הבית אלא גם את ישראל, הוא חי בארצות הברית והיחיד שמטפל באימא, בלית ברירה הוא דניאל.
המעברים בזמנים נעשים בספר בפתאומיות, ולא מסומנים אלא באמצעות הפרטים החדשים שנודעים מתוך הסיפור.
בשלב מסוים התודעה המספרת משתנה ועוברת לגוף ראשון, ישירות מפיו של דניאל, ואחרי זמן מה חוזרת לגוף שלישי.
דומני שמוטב היה אילו הסיפור סופר כולו מנקודת המבט של דניאל, ובגוף ראשון. מדי פעם התודעה המרכזית היא של אחת הדמויות האחרות, וכאן מתעוררות כמה תקלות, שכן אפילו כשאנחנו רואים את המתרחש מתוך נקודת מבטה של האימא (עדיין ממבט־על של גוף שלישי, טכניקה סיפורית שנקראת באנגלית limited omniscient), היא ממשיכה להיקרא "אמא של דניאל", ובעלה, מתוך מחשבותיה, הוא "אבא". (במקום אחר בסיפור היא כן חושבת על "בעלה חיים", וזה, כמובן הגיוני יותר). המעברים הללו בין התודעות אינם מוצלחים, שכן הכותב לא הלך אתם באמת, וגם כשהוא לכאורה נמצא בתוך תודעה של דמות אחרת, היא ממשיכה בעצם להיות תודעתו של דניאל.
רובו של הספר נקרא בעיני כמיועד לבני נוער, בערך בגיל חטיבת הביניים, אבל בחלק השלישי מתברר שלא לקהל הזה ייעד אותו הסופר, שכן שם כבר יש תיאורים "של גדולים", שלא מתאימים לילדים.
יש כאן בעיניי תשתית לספר, שיכול היה להיכתב היטב, אילו הוחלט מראש מה באמת נקודת המבט שלו.
בדיחה ראשונה: "בשדה התעופה תלוי שלט, 'האחרון שעוזב מתבקש לכבות את האור.'"
בדיחה שנייה: " – מה נעשה היום? – נכבוש את קהיר. – ומה נעשה אחרי הצהריים?"
את שתי הבדיחות האלה, כפי שמזכיר אותן תום שגב בספר שלו 1967,והארץ שינתה את פניה שמענו, וחזרנו עליהן רבות לפני חודש יוני 1967, ואחריו. אמנם גרתי אז רחוק מאוד מישראל, בלונדון, אבל כל הדברים האלה הגיעו עד אלינו, גם לשם.
בין שתי הבדיחות הללו הפרידו שישה ימים: בין ה־5 ביוני ל־10 בו, כלומר, קצת לפני מלחמת ששת הימים, ומיד לאחריה.
הן משקפות כמובן את מה שכולנו הרגשנו באותם ימים: את הבירא עמיקתא שבתוכה שהינו בימי הכוננות שלפני המלחמה, ואת האיגרא רמא שהמראנו אליה בסופה.
בחגיגות הניצחון שהתקיימו בארץ לא נכחתי, אבל גם בלונדון הן הורגשו היטב. אפילו בבית הספר (היהודי) שבו למדתי, כל בני גילי, שנהגו להשמיץ את ישראל בכלל ואת הישראלים בפרט, התאהבו פתאום במדינה, בעקבות "ניצחון הבזק המבריק". כך ראו אותו אז כולם. אפילו מי שטענו כנגדנו, עם פרוץ המלחמה, שישראל היא זאת שיזמה אותה ולכן היא הצד התוקפן, שינו את נימת דבריהם, והתחילו להפגין הערצה, רבים ביקשו להגיע לארץ כמתנדבים, ורבים – "לעשות עלייה"…
הבדיחה השנייה מייצגת את היוהרה שאפפה אז ישראלים באשר הם. רק לפני רגע עוד הרגשנו אבודים – בספר שלי מה קרה להגר באילת? משתקפת האימה ההיא באמצעות אחת הדמויות, רופא ניצול שואה, שכאן נזכר בדיעבד: עַד כַּמָּה הוּא פָּחַד, אֵיךְ יָצָא מִכֵּלָיו, / אֵיךְ חָשַׁב שֶׁהַכֹּל שׁוּב חוֹזֵר, אֵיךְ הִרְגִּישׁ / שֶׁהַפַּעַם הוּא לֹא יִנָּצֵל, כִּי עַכְשָׁו / הוּא כָּלוּא בִּמְדִינָה שֶׁהִיא גֵּטוֹ גָּדוֹל; / מָה יִהְיֶה? הוּא בַּגִּיל שֶׁהָיוּ אָז הוֹרָיו, / וְעַכְשָׁו, עִם רְכוּשׁ, עֲבוֹדָה, יְלָדוֹת, / אֵיךְ יוּכַל לְהַצִּיל אֶת חַיָּיו? הוּא כְּבָר לֹא / הַצָּעִיר שֶׁיָּדַע לַעֲזֹר לַמַּזָּל, / וּבָאָרֶץ הַזֹּאת הַקְּטַנָּה, הַגְּבוּלוֹת / כֹּה קְרוֹבִים, אֵין מֶרְחָב, הִנֵּה הִיטְלֶר חָזַר! / זֶהוּתוֹ הִשְׁתַּנְּתָה, אַךְ גַּם נַאצֶר – בָּרוּר / לְגַמְרֵי – הוּא צוֹרֵר מְרֻשָּׁע וְאָרוּר.
לא רק ניצולי שואה פחדו כך, כמובן. אני זוכרת את התיאורים שהגיעו אלי במכתבים מחברה קרובה: אחותה הקטנה התבקשה להגיע לבית הספר עם תג, ששמה כתוב עליו, תלוי על צווארה; בני נוער חפרו שוחות ומילאו שקי חול כדי להתגונן מפני ההפצצות הצפויות. כולם פחדו מהחורבן הצפוי.
ואז, ממש בבת אחת, נעשינו הגיבורים של הסיפור: ניצחנו, הבסנו, הוכחנו, כבשנו. הגדלנו את שטח המדינה פי שלושה. נהפכנו לאימפריה. הראנו שאנחנו הכי חזקים, הכי יכולים, הכי לא מובסים. אני כותבת את כל הפעלים הללו בגוף ראשון־רבים כי הייתה אז הזדהות מוחלטת בין הפרט לכלל, בין היחיד לרבים. כולנו היינו "אנחנו"!
אז מה, אנחנו באמת הכי חזקים? הכי יכולים? מלחמת ההתשה שהתחילה מיד אחרי מלחמת ששת הימים, ומלחמת יום כיפור שהפתיעה אותנו כעבור שש שנים, הדגימו לנו כמה מסוכן להיות יהירים כל כך. אבל מסתבר שלא למדנו שום לקח. השבעה באוקטובר האחרון הוכיח את זה.
נחזור למלחמת ששת הימים. זמן לא רב אחרי שניצחנו וכבשנו ונעשינו אימפריה, התעוררו בקרבנו חילוקי דעות. פתאום נשמעו קולות שבעיני אחדים נשמעו מוזרים: שצריך להשתמש ב"שטחים המוחזקים", כך כינינו אז את כל האזורים שנכבשו, כן, גם את "הגדה המערבית", כדי לנהל משא ומתן ולהגיע להסדרי שלום עם שכנינו. הקולות ההם היו המיעוט. רוב הציבור התבשם מתחושת האופוריה, והשכנוע העצמי שאין כמונו, ושאיש לא יוכל לנו עוד. שהכול מותר לנו. (אגב, יש בידי מכתבים שכתבתי באותה אותה תקופה והם מוכיחים שגם אני חשבתי כבר אז שאת הניצחון הצבאי חייבים להכפיף למהלכים מדיניים!)
את חצי האי סיני, ובכלל זה את השליטה במצרי טיראן, שסגירתם הייתה אחד הגורמים המרכזיים למלחמת ששת הימים, החזרנו לימים למצרים בתמורה להסכם שלום. אמנם "שלום קר", אבל בינתיים יציב, כבר עשרות שנים.
לעומת זאת, "הגדה המערבית" נהפכה ברבות הימים ל"יהודה ושומרון": חבלי ארץ שהם שלנו, כי כבשנו אותם (אבל לא סיפחנו רשמית, כי מי יודע לענות על השאלה מה נעשה עם הפלסטינים שגרים שם: הם יקבלו אזרחות ישראלית? או שנהיה מדינת אפרטהייד רשמית?). לאט לאט, בהתחלה בעצימת עיניים של הממשלות השונות, ובהמשך – בעידודן, החלה ההתיישבות, או ההתנחלות, במה שנתפש כ"ארץ האבות". וכך, בכייה לדורות, נקבעו עובדות בשטח. נהפכנו למדינה שאין לה גבולות מוגדרים. בחבלי ארץ שלמים, שלא ברור אילו חוקים שולטים בהם, חיים אנשים שקובעים את החוקים לעצמם. לא זאת בלבד, אלא שממשלות ישראל בחרו בשנים האחרונות להחליש את "הרשות הפלסטינית" (ולחזק את חמאס! זאת ה"קונצפציה" הארורה שכישלונה המחריד הוכח), כדי להימנע מגיבוש פתרון מדיני. הממשלות העדיפו להאיץ את קביעת העובדות בשטח, בין היתר בעזרת יהודים "מאמינים" וצעירים פורעי חוק (לא כל המתנחלים כאלה, אני יודעת) שהקימו מאחזים לא חוקיים ודחקו את האוכלוסייה המקומית.
רמת הגולן היא חבל הארץ השלישי שבו לחם צה"ל במלחמת ששת הימים, והיחיד שסופח במלואו לישראל. מי שחי בארץ בשנים שקדמו למלחמת ששת הימים זוכר את תקריות האש הרבות שהתחוללו לאורך הגבול בין ישראל וסוריה, כשהסורים ירו בתותחים שחלשו ממרומי הגולן על שטחנו. הם ירו על היישובים שלנו, על חקלאים שעבדו בשדות ועל מי שעסקו בהסטת מי הירדן למוביל הארצי.
אף אחד מאתנו לא העלה אז בדעתו שחלק מהתקריות התרחשו בעקבות פרובוקציות שלנו! שאנחנו שלחנו את הטרקטוריסטים בכוונה תחילה קרוב לגבול, כדי שיירו עליהם! משה דיין עצמו הודה לימים במו פיו ש"לא כל התקריות החלו באשמת הסורים", ש"שמונים אחוז מהם פרצו כתוצאה מניסיונותיה של ישראל לעבד שטחים מפורזים", ושהפעולות החקלאיות ההן בעצם "היו מיותרות"…
ולמרות זאת, זכר התקריות הקשות והפחד מפני התותחים הסורים שחולשים מעלינו הביא בסופו של דבר להחלטה לכבוש את רמת הגולן, אחרי שהושלם ניצחון הבזק בסיני ובגדה המערבית. אין ספק שהתושבים לאורך אפיק הירדן, מעמק החולה בצפון ועד עמק הירדן בדרום, זוכים בזכות הנוכחות הישראלית על הרמה בתחושה של ביטחון. לא עוד ילדה בשמלה אדומה ושתי צמות שואלת למה… את רמת הגולן ישראל דווקא כן סיפחה, בעיקר עקב החשש של רבים כל כך ("העם עם הגולן") מפני שובם של הסורים לרמה. (בימינו, ימים של רקטות, טילים, כלי טיס בלתי מאוישים ורחפנים, ייתכן שהחשיבות האסטרטגית שלה פחתה…)
אז איך בעצם עלינו לזכור את תל פאחר? את הקרב הנועז שהתחולל עליו?
יעקב אורלנד סיפר מקץ שנים שאחרי מלחמת ששת הימים חש מחויב לכתוב דווקא על יום התשעה ביוני. לכאורה – בחירה משונה. היה אולי "טבעי" ומובן מאליו יותר לכתוב על ירושלים, על גבעת התחמושת, על הכותל, על החזרה לחברון ולבית אל, או על ספינה הנושאת דגל ישראל שמפליגה במצרי טיראן… אבל לא – אורלנד בחר בתל פאחר. הוא ראה סמליות בקרב ההוא, שרבים נפלו בו. המקום היה מוכר פחות מאחרים, ואורלנד ראה סמליות מיוחדת דווקא בהיותו "נעלם", לא חשוב במיוחד מבחינה גיאוגרפית. שם הוא ראה "את נקודת המוצא, נקודת המכאוב, נקודת השאלה ונקודת התשובה של קיומנו".
את הספר יום תל פאחר הגדיר "בלדה", אבל מדובר בעצם על סיפור שנכתב בחרוזים, ונשזרים בתוכו חלקים שיכולים לעמוד בפני עצמם, כמו למשל "יורש האותות" בעמ' 25, ו"שיר יום האש" בעמ' 28: שירים מכמירי לב, מכאיבים מאוד, ולמרבה הצער, עדיין, שוב, ביתר שאת, קשורים למציאות חיינו העכשווית.
אנו נמצאים כבר שבעה חודשים במלחמה שטרם הכרנו כמוה. הלוחמים, הפגינו ומפגינים עוז נפש, גבורה והקרבה עצמית מעוררי השתאות, כמו הלוחמים שאורלנד הנציח בכתיבתו. אבל מי שהיו אמורים לנהל את העניינים פשוט לא תפקדו. המדינה הפקירה את האזרחים, והאזרחים היו אלה שנחלצו להילחם ולהציל, וגם לסייע למי שאיבדו הכול.
הטענה מופנית אך ורק אל ממשלות ישראל, שהתמכרו לפולחן "אדמת הקודש", ובכך מלכדו את כולנו. בשבעה באוקטובר 2023, נחשף הכישלון הנורא של "קונצפציות" שלפיהן אנחנו לנהל את הסכסוך בעורמה, בהזרמה של כסף רב אל אויבים שמצהירים על כוונתם להשמיד אותנו, שצה"ל הוא כל-יכול ולפיכך אזרחינו חסינים בביתם. בשבעה באוקטובר גילינו את הפער המזוויע שיש בין הממשלה לציבור.
שנים לפני יום תל פאחר, בשנת 1963, הוציא לאור יעקב אורלנד ספר שירים, שנקרא שירים מארץ עוץ, יצירה קודרת ועצובה מאוד.
האיש שלי, שיושב כאן אתנו, נפצע אנושות בימי מלחמת ההתשה, ושיריו של אורלנד ליוו אותו בימים הקשים של השיקום. באחד מהם – "אמור להם", בעמ' 43 – אורלנד פונה אל אלוהים ומבקש שיחוס על "הגלמודים והעצובים שלנו / שחושך להם פתאום/ שנואש להם פתאום / שמפילים עצמם מן הגגות … " ומבקש "זכור אותם, נחם אֹותם, אב רחום / פתח להם דמעה / או זרוק להם זמר/ שיראו פרח בחלון / שיפגשו חיוך בקרן רחובם / שינוצץ להם ירח בשלולית…". השיר אמנם לא נכתב על חייל פצוע, אך התחינה התאימה מאוד לתחושותיו בימים הקשים.
אני תוהה אם היה מישהו ממאה הפצועים בקרב תל פאחר שגם הוא נאחז באחד מהשירים בספר ההוא…
שיר אחר בו נקרא "כל יום בחיי". הוא נפתח במילים "כל יום בחיי הוא הר / ואני מטפס בו, / יום על גבי יום נערמים חיי / והר על גבי הר". כן – – וזהו, כמובן, הר שונה לחלוטין מתל פאחר…
רושדי כתב את הדברים שלהלן בעקבות בפיגוע הירי הקטלני במשרדי כתב העת הסאטירי "שרלי הבדו" (Charlie Hebdo) בפריז, שביצעו מחבלים אסלאמיסטים בינואר 2015. שנים עשר בני אדם נרצחו באותה מתקפה.
"כשדת, שהיא צורה עתיקה של אי־רציונליות, מצטיידת בכלי נשק מודרניים, היא מתחילה להוות איום אמיתי על חירויותינו. טוטליטריות דתית גרמה למוטציה קטלנית בלב ליבו של האסלאם, וראינו היום בפריז את התוצאות הטרגיות של השילוב הזה.
"אני מתייצב לצידו של 'שרלי הבדו'. על כולנו להגן על אמנות הסאטירה, שהייתה תמיד כוח של חירות שמתייצבת נגד עריצות, הולכת שולל וטיפשות.
"הביטוי 'כבוד לדת' נהפך למטבע הלשון שמשמעותו – 'פחד מפני הדת'. דתות, כמו כל רעיון אחר, ראויות לביקורת, לסאטירה וכן, גם לגילויים חסרי מורא של חוסר כבוד."
את הדברים שלהלן כתב בעקבות ניסיון ההתנקשות בחייו:
"אכתוב כאן, בפעם האחרונה, מה דעתי על הדת – כל דת שהיא, כל הדתות – וזהו זה, מבחינתי.
"אני לא מאמין ב'ראיות שיש בבלתי נראה'. אני לא דתי. אני בא ממשפחה חילונית־ברובה. (אחותי נבילה, שמתה בטרם עת, הייתה יוצאת דופן. היא הייתה מאמינה אדוקה). מעולם לא חשתי צורך באמונה דתית שתעזור לי להבין את העולם. עם זאת, אני מבין שהדת מספקת לרבים עוגן מוסרי, שנראה להם חיוני. לדעתי, אמונתו הפרטית של כל אדם אינה העסק של איש, פרט לו עצמו.
אין לי שום בעיה עם דת, כשהיא שוכנת במישור האישי והפרטי, ולא מבקשת לכפות את ערכיה על אחרים. אבל כשהדת עוברת פוליטיזציה, כשהיא עצמה נהפכת לכלי נשק, היא נעשית עניינם של הכול, בשל יכולתה להזיק. אני זוכר תמיד שבתקופת הנאורות בצרפת במאבק למען החירות, האויב היה הכנסייה, יותר מאשר המדינה.
"הכנסייה הקתולית, עם מאגרי הנשק שלה – חרם, קללות ונידוי – כמו גם הנשק הפיזי, עינויים, שהאינקוויזיציה החזיקה בו – עסקה בהגבלת החשיבה: עד פה מותר, ולא עוד. הסופרים והפילוסופים של עידן הנאורות התאמצו לאתגר את סמכותה של הכנסייה וניסו לפרק את ההגבלות הללו. מתוך המאבק נוצרו הרעיונות שתומס פיין (Thomas Paine) הביא אתו לאמריקה, ואלה שימשו בסיס לכתביו, שכל ישר והמשבר האמריקני, שהעניקו את ההשראה לתנועת העצמאות, לאבות האומה, ולתפיסה המודרנית של זכויות הפרט.
"בהודו, במהלך החלוקה, ובעקבות מרחץ הדמים של אירועי הטבח שפשטו בתת היבשת בימים שבהם זכתה הודו לעצמאות מהשלטון הבריטי, אחרי שהמוסלמים טבחו בהינדואים בפקיסטן, וההינדואים טבחו במוסלמים, אחרי שבין מיליון לשני מיליוני בני אדם מתו – קמה קבוצה של אבות מייסדים, בהנהגתם של מהטמה גנדי וג'ווהרלל נהרו, והם פסקו שאפשר יהיה להבטיח בהודו חיים של שלווה רק אם יסלקו את הדת מהמרחב הציבורי. החוקה ההודית החדשה היא, לפיכך, חילונית לחלוטין."
"כשהמאמינים סבורים שיש לכפות את אמונותיהם על אחרים, על אלה שאינם מאמינים, או כשהם סבורים שיש לאסור על מי שאינו מאמין להביע בעוז ובהומור את דברי הכפירה שלו, נוצרת בעיה.
"כשהנצרות קיבלה בארצות הברית כוח, התוצאה הייתה – ביטול הפסיקה של 'רו נגד וייד' [1] והתעורר המאבק המתמשך בעניין ההפלות, וזכותה של האישה לבחור".
"כוח הנשק של האסלאם ברחבי העולם הביא ישירות לשלטון האימים של הטליבן ושל האייתולות, לחנק החברתי בערב הסעודית, לתקיפתו בסכין של הסופר נגיב מחפוז, להתקפות על חופש המחשבה ולדיכוי הנשים בארצות מוסלמיות רבות, ואם לנקוט נימה אישית – להתקפה עלי. אנשים רבים, ליברלים ושמרנים כאחת, שמתבקשים לגנות את הדת, מתקשים לעשות זאת.
"אבל אם נוכל פשוט להבחין בין אמונה דתית פרטית לבין אידיאולוגיה ציבורית שעברה פוליטיזציה, יהיה לנו קל יותר לראות את המצב כפי שהוא, ולדבר בגלוי, בלי לחשוש שמא נפגע ברגישויות."
"בדל"ת אמותיך – תאמין כאוות נפשך. אבל בעולם הפוליטי ההפכפך, ובחיים הציבוריים, אסור לגדר דעות ולהגן עליהן מפני ביקורת. כל הדתות עוסקות בסיפורי ההתחלה, בבריאת העולם בידי כוח עליון כלשהו.
"הנה סיפור בריאת הדתות עצמן, כפי שהוא מצטייר בעיני רוחי. אני רואה כיצד לפני זמן רב, לפני שהייתה לאבות אבותינו הבנה מדעית כלשהי של היקום, בימים שהאמינו כי אנחנו חיים בתוך קערה, שאור הרקיע בוקע מתוך חורים בקערה, כשהאמינו באגדות דומות, חיפשו אבות אבותינו תשובות עלילתיות לשאלות הקיומיות הגדולות – איך הגענו לכאן? איך הגיע 'הכאן' לכאן? – התפתחה התפיסה של אל או אלים ששוכנים במרומים, אב־בורא או פנתיאון של ייצורים כאלה. ואז, כשאותם אבות אבותינו ביקשו לקודד את התפיסות של טוב ורע, ושל התנהגות נאותה ולא נאותה, כששאלו עוד שאלות: עכשיו, כשאנחנו כאן, איך עלינו לחיות? אלוהי השמים, אלוהי וָלָהָלָה[2], אלוהי קאישלה[3] נהפכו גם לפוסקים המוסריים (אם כי בדתות הפנתאיסטיות[4] המגוון הגדול של האלים כלל רבים שלא התנהגו כל כך יפה, ושאי אפשר לראות בהם דגמים מוסריים במיוחד).
"אני סבור כבר מזמן שהעבר ההיפותטי הזה דומה לילדותה של האנושות, כשבני המשפחה הרחוקים שלנו נזקקו לאלים, כמו שילדים זקוקים להורים, כדי להסביר את עצם קיומם ולהעניק להם חוקים וגבולות לגדול בתוכם. אבל הגיעה העת שבה עלינו לגדול, או שאנחנו צריכים לעשות את זה. כי מבחינתם של רבים זה עדיין לא קרה.
אם לצטט את דבריו של פאולוס באגרת הראשונה אל הקורינתים, י"ג 11: 'כשהייתי ילד דיברתי כמו ילד. הבנתי כמו ילד, חשבתי כמו ילד; אבל כשהתבגרתי סילקתי מעלי את הדברים הילדותיים.'
"אנחנו כבר לא זקוקים לדמויות הוריות סמכותיות של בורא או בוראים כדי להסביר את היקום, או את האבולוציה שהביאה לקיומנו. ואנחנו – או אומר זאת ביתר צניעות – אני עצמי, לא זקוקים עוד לצווים, אפיפיורים או אנשי אלוהים מכל סוג שיעניקו לנו כללי מוסר. תודה רבה, אבל יש לי חוש אתי משל עצמי. אלוהים לא העביר אלינו את המוסר. יצרנו את אלוהים כדי שיגלם את האינסטינקטים המוסריים שלנו."
[1] פסיקה מ־1973, שלפיה החוקה מגינה על הזכות להפלה [2] מיתולוגיה נורדית [3] מיתולוגיה הינדית [4] פנתאיזם: השקפה דתית ופילוסופית הרואה באלוהות ישות שאינה עומדת בפני עצמה, והמזהה ישות זו עם היקום על כל הכוחות הפועלים בו.
מאחר שהספר ראה אור באפריל 2024, וטרם תורגם לעברית, תרגמתי את הציטוטים הללו בעצמי
בהקדמה לרומן בשתי דרכים מאת הסופרת הצ'כית דניאלה הודרובה, מספר המתרגם לעברית פאר פרידמן על הדרך הארוכה שעשה הספר מכתב־יד ועד שראה אור. במשך שנות הכיבוש הקומוניסטי בצ'כיה לא העלתה הודרובה בדעתה לפרסם אותו, וכשזה קרה סוף סוף ב־1991, היה כתב היד כבן ארבע עשרה. גם לגרסתו העברית נדרש עשור, עד שפרידמן מצא לו בית, בהוצאת אפרסמון.
חוקרי ספרות הבחינו מייד בייחודיותו, וכבר עם צאת המהדורה הראשונה לאור הצהירו שהוא "חשוב לספרות העולמית".
אין ספק שמדובר ביצירה שונה מאוד מכל מה שמוכר לנו: כזאת שאינה מכירה, כך נדמה, בשום חוקים פיזיקליים או פילוסופיים. נדמה שכוח המשיכה אינו פועל עליו, ואין בו גבולות בין אפשרי לבלתי אפשרי: כל כולו מגע והתערבבות בין חיים למתים, ויש בו למעשה סוג של נצח: הדמויות ממשיכות להתקיים עוד שנים רבות אחרי שהלכו לעולמן. אין להן בעצם עולם שנפרד מעולם החיים. סיפוריהן נמשכים עד אין קץ במעגלי מערבולת מסוחררים. אישה שהתאבדה, למשל, יכולה לקפוץ שוב ושוב מחלון ביתה כדי לחפש את אהובה שנלקח זמן לא רב לפני כן בטרנספורט אל מחנות המוות, בימי מלחמת העולם השנייה. היא יכולה גם ללדת את התינוק שנוצר ברחמה, לפגוש את אהובה שנים אחרי שמתה, והוא חי, ואז מת, והם נפגשים שוב…
חלק גדול מהסיפור מתרחש בבניין סמוך לבית הקברות. דייריו של הבניין הם גיבוריו. במשך השנים הם מתחלפים, אבל גם המתים ממשיכים לאכלס את המזווה של אחת הדירות: שנים אחרי שנלקחו אל מותם ממשיכים מי שמכונים סבתא דווידוביצ'ובה וסבא דווידוביץ' לשכון בו, לריב, לשחזר שוב ושוב את בגידתו בה, את העינויים שעבר, את חזרתו אליה, את חייהם שלעולם, כך נראה, לא יסתיימו.
נשמות המתים חוזרות, בין היתר, בצורה של גרגרי אבק "החודרים מבעד לחלונות הרופפים של חדרי הילדים והמזווים", עולים, מגיעים לכל מקום, תובעים את מקומם, כך ש"דירתם של הפסקלים בקומה החמישית מלאה נשמות", כי היא קרובה כל כך אל בית הקברות, והמנקה, שלא יודעת זאת, פותחת בתמימות את החלון "ומנערת מפיות תחרה"… המתים מדברים זה עם זה. הם חשים למשל את ריחו המשכר של הכרם ששכן בעבר הרחוק על אדמת בית הקברות. הם משתוקקים, כמו בחייהם. ואפילו ממשיכים לפחד!
המספרת מסבירה לנו שבבית העלמין "קשה להבחין בגבול שבין עולם החיים ועולם המתים, שסומן עד כה בחומת בית הקברות. שני העולמות החלו מתמזגים זה בזה יותר מבעבר", בין היתר, כי "כמה נשמות ברחו מבית הקברות והתערבו בקהל"…
אנחנו חוזרים שוב ושוב אל מות נכדתם של הסבא והסבתא, זאת שקפצה מהחלון ולא זכרה שגוף נופל אנכית ואינו יכול לרחף לצידה השני של החומה, אל בית העלמין.
סיפוריהן של הדמויות נעים קדימה ואחורה בזמן. הולכים ושבים. מסופרים שוב ושוב, כל פעם קצת אחרת. אנחנו מכירים את אבותיהם הקדומים, את מי שיבוא במקומם ויגור בדירתם, בעוד הם עצמם לא ממש מסתלקים ממנה.
כי מי שחי, ממשיך לחיות, גם אחרי שהוא מת. לביטוי "יש חיים אחרי המוות" יש ברומן שלפנינו משמעות שונה לגמרי מהמקובל: לא מדובר על נשמות שעברו ליקום אחר. הן כאן, לתמיד, אם כי שינו כביכול את מצב הצבירה שלהן.
לא רק לבני אדם יש כל מיני סוגים של חיים. מדי כמה פרקים מציגים את עצמם גיבורים שונים של הסיפור: "אני הוא בית הקברות אולשאני". "אני המהפכה". "אני הידונית" [בתי הידיים העשויים פרווה, שנועדו לחמם אותן]. במהלך הסיפור נודע לנו מה עברה של הידונית הזאת, שחשובה כל כך לחלק מהדמויות: יש מי שעורג אליה, כי היא מזכירה לו אישה צעירה שהייתה נדיבה אליו; יש מי שרואה בה חפץ שאפשר לסחור בו. מורישים, גונבים, מחביאים אותה… "אני הוא העור". כל אחד מהדברים הללו מסביר את מהות קיומו. העור, למשל, אומר על עצמו, "אני התווך, המחזיק את הגוף בגופניותו. כל עוד אני הווה, הגוף עודנו; אם אתפרק, נידון אף הגוף להתפרק. אני העור. דרכי נפגשות להרף עין ישויות, שיפסעו מיד אחר כך בשביל המושלג, כל אחת לבדה, מותירה אחריה את בבל הבלולה הבוערת. חיכוך העור בעור, המכונה עונג, אין דבר בינו ובין הנשמה, שעליה אני מגן, ואשר הווה בכול ובשום מקום…"
אחד הפרקים היפים ביותר בעיניי הוא זה שנפתח במילים "אני טוואי המשי". הודרובה מצליחה לחדור אל מהות קיומם של הגלגולים השונים: "איזה רעב ידעתי כשהייתי עדיין זחל, כמה עלים, כמה עלי תות ליחכתי, כמה אי־שקט ידעתי", של ההפיכה לגולם: "ואז בא סוף סוף יומי הגדול, אני מתבסם בשני קילוחי משי הזולגים לי מפי, אני כורך אותם סביבי, וכך, רכוס ומחופה, אני נהפך לגולם, למומיית עצמי הממתינה לגלגול מסתורי, ממתינה לתחייתה בזמן אחר, בזמן הפרפרים", ואז – "אני פרפר טוואי המשי. הו, כמה אני בז לעברי הקירח, לקיומי החולף כזחל בלי כנפיים, לחיי זחלותי הקודמים! איזו הרגשה מסחררת, להיות בן כנף, ולנסוק! האומנם עודני אני, טוואי משי? יש בכלל דבר מן המשותף לפרפר ולזחל? רק תחושה שכזו ישנה, היזכרות עמומה בדבר־מה מזדחל, בדבר מה מידבק. מי יראני עתה כי הזחל והפרפר הן שתי צורותיי, מי יוכיחני כי חיי מתפצלים בשתי הוויות הופכיות, וכי מתקיים בהם עוד עידן אפל, עידן הגולם, שבו מתרחש נס הטרנסובסטנציאה[1]?"
היופי של הדברים הללו מצמית.
ועם כל זאת, עלי להודות: היו בספר קטעים שבהם הרגשתי שאני הולכת לאיבוד. זה ספר שחייבים לקרוא אותו בלגימות קטנות מאוד. בסבלנות. הוא מתפענח לאט. אבל המאמץ ראוי ומתגמל!
התרגום לעברית, כמו הסיפור עצמו, יפהפה!
[1] הפיכת גופו של ישו ללחם, ושל דמו ליין. הודרובה מרחיבה את השימוש במונח הדתי
"אבא שלך כבר לא אוהב אותנו. יש לו אישה אחרת. הוא אוהב אותה. אנחנו נוסעים לתל אביב, לסבא וסבתא. ולא נחזור אליו לכאן. שיישאר לו עם האישה הזאת שהוא אוהב".
אני שוכבת בחושך, במיטה לא שלי. סבא שלי עומד ליד הפתח של הדלת וצועק על אבא שלי שמבקש להיכנס: "תסתלק מכאן ואל תחזור! אתה אייכמן! אתה יותר גרוע מאייכמן!"
הוא לא זוכר שאייכמן הרג לאבא את ההורים?
לאימא שלי יש אימא ואבא ואח ואחות ולאבא שלי אין כלום, ועכשיו מגרשים אותו החוצה לחושך?
הוא זקוק לי!
אני שוכבת בחושך שאפשר לסלק אם לוחצים על כפתור אבל לא יכולה לזוז, לא יכולה לדבר, לא יכולה לצאת אל אבא ולהושיע אותו מהבדידות, מהיתמות. בכל העולם יש לו רק אותי. רק אני בת משפחה אמיתית שלו. עם קשר דם. כן, עם אימא הוא בחר להתחתן, אבל רק כשנולדתי…
אבא שלי יתום, הם שכחו?
"תסתלק!" סבא ממשיך לצעוק, "שמעת? לא רוצים אותך כאן אצלנו בבית! לא, לא, מה פתאום, תשכח מזה, אתה לא יכול להיכנס לראות את הילדים… לראות אותה? היא בכלל לא רוצה אותך! לך מכאן!"
אדם דלגליש! כמה טוב וכמה מרגש לפגוש אותך שוב! בשנות השמונים כיכבת בחיינו, בסדרת הטלוויזיה האנגלית המשובחת ששודרה למרבה השמחה בטלוויזיה, ומאז אי אפשר להפריד בינך לבין רוי מרסדן, השחקן שגילם את דמותך! שניכם, אדם־הלא־הוא־רוי, עתיר הכריזמה הגברית המפעימה, כמו גם אות הפתיחה הזכור כל כך של הסדרה, נשארו קשורים בתודעה בקשר הדוק עם הספרים של פ"ד ג'יימס. באותם ימים היינו תלויות בלוח השידורים של הערוץ היחיד בטלוויזיה, וכששידרו פרק בסדרת אדם דלגליש, אסור היה להחמיץ, לאחר, להיעדר, כי אפילו מכשיר וידיאו להקליט את הפרק לא היה זמין לכולם, ומי שפספס, הפסיד. אבל לא פספסנו! פרק עם אדם דלגליש תבע התייצבות חובה מול המסך, והוקסמנו – מהאנגליות המהוקצעת, מהחן המדויק, מהחוכמה והפיקחות והתבונה של – של מי?
של פ"ד ג'יימס, כמובן! כי היא בעצם אדם דלגליש. היא זאת ששמה בפיו של רוי מרסדן את המילים. היא זאת שיצרה את הרקע והסביבה שבהם מתרחשים הסיפורים, שלא לדבר על העלילות המרתקות שרקחה.
וכבר לא צריך להיצמד למסך טלוויזיה קטן. קודם כל, כי כל הפרקים מופיעים כיום ביוטיוב. מי העלה אז בדעתו שאפשרות כזאת תתקיים… אבל יותר מכך, כי הרי הכול התחיל, וממשיך לחיות – בספרים של פ"ד ג'יימס.
כן, בספרים המשובחים שכתבה, ואלה זמינים תמיד, כל הזמן, ואפשר לקרוא אותם שוב, ולהתענג.
כי הכתיבה של פ"ד ג'יימס לא יכולה שלא להסב עונג צרוף. תעלומות הרצח אצלה הן תמיד רק הקולב שעליו תלויים כל המרכיבים האחרים בסיפור: הדמויות המורכבות והמשכנעות. התובנות המרתקות על החיים, האירוניה וההומור, וכמובן – איך לא? הרי מדובר בספר מתח! – ההפתעות והטוויסטים מסמרי השיער בעלילה. כי ככה זה בספר מתח ראוי לשמו: ברגע שהקוראת מאמינה שזהו, היא הבינה, גילינו, אדם דלגליש ואני, מה קרה, מתרחש המהפך והכול משתנה בבת אחת. אז מי הרוצח או הרוצחת? ומה המניע האמיתי שלהם? מדוע מי שנראה טוב הוא בעצם רע, ולהפך?
פ"ד ג'יימס מראה לנו כל הזמן את מורכבותו של הטבע האנושי. היא חודרת אל מניעיהם האפלים, הצדקניים, הצבועים, המוזרים, המשעשעים, של בני אדם, וחושפת אותם לעינינו, בשרטוטים דקים ומדויקים: מישהו "אהב את עצמו כל כך שלא היה מסוגל להעלות בדעתו שאולי בעיני אחרים הוא קצת פחות מלבב"… מישהי שנשטפת ברגשי אשמה מעוררת בזולתה את השאלה "האם היה רמז למזוכיזם בקול המתבכיין? בהלקאה העצמית החולנית של קורבן מלידה?" ומה בעצם אומרות התהיות הללו על מי שחושבת אותן? כל פרט קטן הוא רמז, הם רבים כל כך, ולכל אחד מהם יש משמעות. כולם מצטברים בסוף ומובילים למסקנה אחת, כוללת ובלתי נמנעת.
והתיאורים שלה! כמה שהם יפים! (אותם אפשר, כמובן, לחוות רק בספרים, לא בפרקי הסדרה ששודרו בטלוויזיה, וכיום אפשר למצוא אותם ביוטיוב):
"כעבור שעה בדיוק, אך בלי שאיש בבית נייטינגייל שמע או תיעד זאת, נפלה פנימה אחת מדופנות הזכוכית בחממה לאחר שרטטה כמוכת עווית כל הלילה וניתקה לבסוף. היא התנפצה לרסיסים על האריחים הגיאומטריים ברצפה הוויקטוריאנית. הרוח הסתערה פנימה בעד הפתח כחיה שמחפשת מחסה. משביה הקרים דפדפו במגזינים המונחים על שולחנות הנצרים, הרימו את כפות הדקלים והניעו את עלי השרכים ברפרופים עדינים. לבסוף הם מצאו את הארון הלבן הארוך, שמתחת למדפי הצמחים. בשעת ערב מוקדמת הותיר אלמוני נואש ונחפז את
הדלת פתוחה מעט, לאחר שתחב את ידו למעמקי הארון. כל הלילה נשארה הדלת פתוחה, חסרת תנועה על צירה, אך כעת טלטלה אותה הרוח בעדינות מצד לצד ולבסוף, כאילו התעייפה מהמשחק, סגרה אותה בחבטה שקטה והחלטית. וכל הנפשות החיות מתחת לקורת הגג של בית נייטינגייל היו שקועות בשינה".
רצח בבית נייטינגייל נכתב במקור בראשית שנות השבעים, ולאחרונה תורגם (היטב!) לעברית. הוא, כמובן, כתוב למופת. הרומן מתחיל ומסתיים במעין סיפור מסגרת קטן: דמות משנית תופסת בדפיו הראשונים מקום חשוב, לכאורה, וזאת כדי לאפשר לנו להתקרב לאט לאט אל לב הזירה, אל עיקר העלילה, ולצפות בה מבחוץ, מבעד עיניה של דמות שתתגלה כשולית לסיפור.
רק אחרי שנכנסנו פנימה, נוכל להכיר את הנפשות הפועלות העיקריות ולנסות לעמוד על טיבן.
ואז, אחרי שאדם דלגליש מפענח את התעלומה, חוזרים אל הדמות החיצונית שתעטוף שוב את העלילה מצד סופה, ותעורר בנו תחושה של מעין חיבוק במילים…
רצח בבית נייטינגייל הוא ספר מתח סוחף ואינטליגנטי, וכשקוראים אותו מרגישים אמנם שמדובר במידה מסוימת של אסקפיזם, אבל הוא לא ריק מתוכן. יש בו גם משמעות.
דיינה הייתה נשואה, בחודש השישי להריונה, מאושרת ושבעת רצון לפי המכתב שלה. פרגוסון שמח בשמחתה. עכשיו כשידע על עצמו מה שידע, היה ברור שהיא עשתה את הדבר הנכון בכך שלא התחתנה עם מישהו שלא מסוגל להביא ילדים לעולם, אבל עם כל הרצון שלו לענות לה ולברך אותה, חלקים אחרים במכתבה הפריעו לו, והוא עדיין חיפש את הדרך הנכונה להשיב לה.
הנימה הצוהלת שזעקה מהערותיה על המלחמה, הזחיחות המתלווה לכיבוש צבאי, השבטיות של לוחמים עבריים המביסים את אויביהם הרבים. הגדה המערבית, סיני, מזרח ירושלים, כולם בשליטת ישראל עכשיו, וכן, זה היה ניצחון גדול ומפתיע, וברור שהם גאים בעצמם, אבל פרגוסון חשב שאם ישראל תמשיך להיות כוח כובש בשטחים האלה, לא תצמח מכך כל תועלת, זה רק יוביל לצרות נוספות בהמשך הדרך. דיינה לא הצליחה להבחין בכך, ייתכן שאיש בישראל לא הצליח לאמץ נקודת מבט חיצונית על המצב, הם היו לכודים בתוך הפחד שלהם כל כך הרבה זמן שעכשיו העוצמה החדשה שנפלה בחלקם הרקידה אותם.
בעברית התרגום המקובל (של ט' כרמי) לשמו של אחד ממחזותיו הנודעים של שייקספיר הוא "חלום ליל קיץ". דורי פרנס צדק בתרגום שמו של המחזה: "חלום של לילה בלב קיץ", שכן באנגלית השם של הקומדיה הוא Midsummer Night's Dream, כלומר – חלום ליל אמצע הקיץ: המועד שבו נהוג לחגוג בארצות הצפון את היום הארוך ביותר בשנה. יש ארצות שבהן לקיץ, לימי האור ההולכים ומתארכים, עד לשיאם בשליש האחרון של חודש יוני, יש משמעות שאנחנו כאן, במזרח התיכון, מתקשים אולי להבין עד הסוף. מבחינתנו אור יום וחום השמש מובנים מאליהם (אדרבא, אנחנו משתוקקים לרוח, ומכאן כנראה מגיע מטבע הלשון "רוח חיים", לעומת שיר כמו You are my sunshine, כי רק במקום שבו לא סובלים מחמסינים ומימי שרב אפשר לראות הקבלה בין אדם אהוב לבוהק השמש…). במקומות שבהם שוררת חשיכה ממושכת במשך חצי שנה, אור השמש מבטא חיים, שמחה ופריחה. (אפשר לקרוא על כך רבות ברומן לונגירביאן, שעלילתו מתרחשת קרוב לקוטב הצפוני).
"חלום של לילה בלב קיץ" של שייקספיר הוא סיפור על אהבות והתאהבויות שהולכות ומסתבכות, עד לסוף שבו הכול בא על מקומו בשלום. הבעיות נפתרו לשביעות רצונם של הנאהבים, שכולם מוצאים את בני הזוג המתאימים להם, כדברי תזאוס, דוכס העיר, בתרגומו של דורי פרנס: "הנה האוהבים, כולם שמחה / וצהלה. / שמחה, רעים טובים, / שמחה ויממות של אהבה / שיְלָוּו תמיד את לבבכם!" או בתרגומו של טׁ' כרמי: "הנה האוהבים, בלב מלא שמחה. שמחות, רעים, ונעם־אהבה ינוחו על ראשכם (מערכה חמישית, תמונה ראשונה).
המחזה של שייקספיר מתרחש בטבע, בְּיער שקיומו מודגש מאוד. הדמויות תועות בו, נתקלות אלה באלה בין העצים, מסתובבים שם לא רק בני אדם אלא גם פיות ושדונים, ואנשים מתאהבים תחילה במי שבכלל לא מתאים להם ולכן, בין היתר, נכזבים וסובלים מדחייה… בין בני הזוג, מלכי היער, טיטניה ואוברון, מתגלע סכסוך מר. אהבה רומנטית היא מקור למריבות ולעוגמת נפש, אבל מאחר שמדובר בקומדיה, הסוף, כאמור, מרגיע ומשמח.
סדרת הטלוויזיה הנורווגית "ליל אמצע הקיץ" קיבלה מן הסתם השראה מ"חלום של לילה בלב הקיץ". אמנם העלילה לא דומה, ואין בה המורכבויות והרבדים הרבים שקיימים אצל שייקספיר, אבל ההסתבכויות הרגשיות, האהבות הנכזבות, העוצמות הרגשיות שמתגלות וחושפות סודות אפלים, ובעיקר – הסוף הטוב, המרגיע, ועצם החגיגה של אמצע הקיץ, שואבים לדעתי את ניחוחם ומתיקותם משייקספיר. אפילו ההתחלה של הסדרה – הקושי שמתעורר בין בני הזוג המארחים בסדרה את המשפחה והחברים, הזכיר לי את אוברון וטיטניה (אם כי הסכסוך של הדמויות במחזה מתחיל מעניין שונה לגמרי: שם טיטניה מסרבת להחזיר לאוברון את הנער המשרת אותה… לא יכולתי כמובן שלא לחשוב על ההקשרים הארוטיים העולים על הדעת לנוכח מריבתם של שני אלה… אחרי שקראתי את כל מחזור הסונטות של שייקספיר ואחרי שתרגמתי אותן, אני מכירה מקרוב את המשולש הרומנטי שבו היה מעורב המספר – ויליאם שייקספיר מן הסתם. כמה הסתבכויות מתגלות שם, בסונטות. אילו אהבות ושמחות אבל גם בגידות, אכזבות, ייסורים, אהוב בוגדני שמתנה אהבים עם אהובתו של המספר, ועוד כהנה וכהנה, כל טוב ייצרי, ששרד מאות שנים וזמין בפנינו לקריאה).
אבל נחזור לסדרה הנורווגית. אי אפשר שלא להתאהב בדמויות, ועוד יותר מכך – במקום שבו הסיפור מתרחש. אמנם לא מדובר בעבי היער, אלא בגינתו של בית ששוכן בחיק הטבע, על גדת הפיורד, צבעוני, מואר, יפהפה. ואי אפשר שלא להתפעל מהמשפחתיות ומהחברות שעמן מתחילים כל אחד מהפרקים: האנשים היפים האלה נפגשים כדי לחגוג את האור, היום, השמש, הקרבה, שמחת החיים. הם משחקים משחקי חברה פיזיים, משיכות חבל, קפיצות, הם שותים יין, שרים, צוחקים, ואז – בום! דרמה. סוד קשה נחשף. מפח נפש, ועוד אחד. בגידות, עלבונות, ועוד ועוד הפתעות… האם המשפחה הזאת, והחברים האלה, ישרדו את כל הגילויים? האם יתגברו עליהם?
טוב, מדובר בקומדיה. לא בטרגדיה. לא נצא מכאן עם דמעות בעיניים (אולי כן – של שמחה סנטימנטלית מענגת!).
בקיצור, מדובר בסדרה מקסימה, אסקפיסטית למהדרין. שווה כל דקה.
