טור דיעה של תומס פרידמן מה־15 באוגוסט 2023 בניו יורק טיימס, כחודשיים לפני השבעה באוקטובר.

Lebanon’s Nightmare Could Become Israel’s Future

ב־12 בספטמבר 2023 ייקבע אם הסמכויות השיפוטיות שלוקח לעצמו ראש הממשלה בנימין נתניהו חוקיות. נתניהו סירב שוב ושוב להתחייב כי יציית להחלטה, אם תהיה מנוגדת לרצונו. אם פסיקת בית המשפט תהיה מנוגדת לרצון קואליציה שלו, ישראל תעמוד בפני משבר חוקתי כולל.

ראשי הצבא, המוסד, הש"ין־ב"ית והמשטרה יאלצו להחליט למי הם נאמנים – לקואליציה פוליטית שעוסקת בפוטש משפטי, או לבית המשפט העליון, שמשמר את עצמאותו. 

אבל אפילו אם בית המשפט ייקבע שאין בידיו הכוח לשמור על סמכותו, ישראל תישאר במשבר כולל. כי נתניהו והקואליציה הימנית שלו, שמורכבת מיהודים שדוגלים בעליונות גזעית ושל יהודים חרדים קיצוניים, כבר פגע בלב החוזה החברתי שהחזיק את ישראל מאוחדת במשך 75 השנים האחרונות: "חיה, ותן לחיות". 

אני יודע הרבה על העיקרון הזה. חייתי בשתי מדינות במזרח התיכון מסוף שנות ה־70 ועד סוף שנות ה־80 – לבנון וישראל – ששמרו על יציבותן לאורך השנים בכך שכיבדו את העיקרון הזה. עד שחדלו מכך. 

יש ללבנון ולישראל שני דברים במשותף: הן מדינות קטנות גיאוגרפית, ומגוונות להדהים באוכלוסיה שלהן – שונות דתית, אתנית, פוליטתי, לשונית, חינוכית. 

כשאתה חי בדמוקרטיה קטנה ומגוונת מאוד, קיימת רק אפשרות אחת לשמור על יציבות: כל המשתתפים חייבים לכבד את העיקרון של "חיה ותן לחיות". אחרת, כפי שתיארו זאת הלבנונים בכל פעם שאחד הצדדים פגע בעיקרון, פורצת מלחמת אזרחים, ואז נאלצים כולם לבסס שוב את האיזון ביו הפלגים: "אין מנצחים, אין מובסים". כולם צריכים לשמור על גבולות יכולתם. 

אבל בעשורים האחרונים המיליציה השיעית הפרו־אירנית בלבנון, החיזבאללה, שפירוש שמה הוא "מפלגת האל", הפרה את העיקרון הזה. היא משתמשת בעליונותה בלוחמים ונשק. במקום העיקרון של "אין מנצחים ואין מובסים" החיזבאללה כפה את העיקרון שמקושר לא פעם לדיקטטורים אפריקנים – "עכשיו תורנו לזלול", כלומר – שתלך הדמוקרטיה לעזאזל, הגיע הזמן שניקח לעצמנו יותר מאשר חלקנו ההוגן במשאבים; נפעל בלי בלמים ובלי להיות תלוים בשום סמכות עליונה (כמו למשל מערכת המשפט). 

עם כל ההבדלים הרבים שיש בין לבנון לישראל, הקואליציה של נתניהו כוללת "מפלגת אל" משל עצמה, והיא החליטה שעכשיו תורה לזלול, אף על פי שבבחירות בנובמבר 2022 זכתה רק ב־30,000 קולות מתוך ציבור של 4.7 מיליון מצביעים.

בכך הפרה המפלגה את העיקרון של "חיה ותן לחיות", והחלה מיד להעביר סכומים כסף חסרי תקדים לבתי ספר חרדיים – בלי לתבוע מהם ללמד לימודי ליבה, מתמטיקה, מדעים, אנגלית, או ערכים דמוקרטיים, מינתה שרים עם תיקים פליליים, והזרימה משאבים ממשלתיים ליישובים בגדה המערבית הכבושה, כדי לפגוע בתהליכי השלום של הסכם אוסלו. בה בעת נקטה מהלכים שנועדו לנטל את יכולתו של בית המשפט העליון לבלום את המעשים הללו. 

אין בפוליטיקה הישראלית תקדים לשוד המשאבים הזה, והוא מקומם עוד יותר כשחושבים על כך שהוא נעשה, בחלקו, על ידי המפלגות החרדיות שבני הקהילה שלהן משלמים הכי פחות מיסים, וכמעט שלא משרתים בצבא. 

עד כה, מלבד מקרים יוצאי דופן, ידעו הכול מה המגבלות שלהם – החילונים ידעו עד כמה הם יכולים ללחוץ על החרדים כדי שמסעדות יישארו פתוחות בשבת, והחרדים ידעו עד כמה ללחוץ על החילונים בעניין זכויות להט"ב. המתיישבים בגדה המערבית שנאו את הסכמי אוסלו, אבל מעולם לא ניסו לפרק את הרשות הפלסטינית, ששולטת בחלקים מהגדה המערבית. אפילו בית המשפט העליון היה מאוזן יותר מבחינה אידיאולוגית בשנים האחרונות, כשהיו בו שופטים שמרנים וליברלים, למרות טענותיו הסותרות של נתניהו. 

ידידי, דוויד מקובסקי, עמית בכיר ב"מכון וושינגטון", סיפר לי איך כשנולד בנו בירושלים ב־1998, ביקש דוויד להישאר לצד אשתו, ורדה. הרופא אמר שאין בעיה – אלא אם אחת האחיות החרדיות שמתנגדות לנוכחות של הבעל תהיה במשמרת בחדר הלידה. הרופא בדק את אשתו, סיפר דיויד, והצליח לתזמן את הלידה כך שלא תתרחש במהלך המשמרת של אותה אחות חרדית. 

הרופא אמרה לוורדה "עכשיו תלחצי", נזכר דיוויד. "וכך זכיתי להיות לצידה בחדר הלידה. זאת הייתה ישראל בזעיר אנפין: מקום שבו ישראלים יכולים להיאחז בעקרונותיהם ובה בעת למצוא דרכים יצירתיות שיאפשרו דו־קיום". 

כאשר האיזון של "חיה ותן לחיות" הופר בכוח הזרוע – אך ורק בשל יתרון זעיר, זמני, בכנסת – נתניהו והקואליציה שלו פגעו לא רק בחוק. הם הפרו את הנורמה הלא־כתובה שהחזיקה את ישראל. קשה לחזות איך המדינה תחזור אי פעם לעצמה. 

טור דיעה של תומס פרידמן מה־31 במארס, 2002 בניו יורק טיימס, עשרים ושתיים שנה לפני ה־7 באוקטובר

Suicidal Lies

 שקרים התאבדותיים

תוצאות המלחמה המתנהלת כיום בין הישראלים לפלסטינים חיוניות לביטחונו של כל אמריקני, ואפילו, אני מאמין, לעתיד הציוויליזציה כולה. מדוע? פשוט מאוד, כי הפלסטינים עורכים ניסוי בלוחמה מסוג חדש, השימוש במחבלים מתאבדים – חגורים בחגורות נפץ ולבושים כישראלים – כדי להשיג את מטרותיהם הפוליטיות. וזה מצליח.

הישראלים מבועתים. והפלסטינים, אף שהאסטרטגיה הזאת הרסה את החֶברה שלהם, מרגישים מועצמים. מרגישים שסוף סוף יש בידיהם כלי נשק שיוצר איזון־כוחות עם ישראל, ואולי, בפנטזיות שלהם, הם יכולים להביס אותה. כפי שאמר איסמעיל הניה, מנהיג חמאס, בעיתון וושינגטון פוסט: "היהודים אוהבים את החיים יותר מכל עם אחר, ומעדיפים לא למות." לכן מחבלים מתאבדים הם האמצעי המושלם כדי לטפל בהם.

אלה דברים ממש חולניים!

העולם חייב להבין שהפלסטינים בחרו בפיגועי התאבדות לא מתוך "ייאוש" שנגרם מהכיבוש הישראלי. זהו שקר גדול. מדוע?

1. קודם כל, הרבה עמים בעולם נואשים, אבל אף אחד לא מסתובב חגור בחגורת נפץ ומפוצץ את עצמו.
2. יתר על כן, הנשיא קלינטון הציע לפלסטינים תוכנית שלום שיכלה לשים קץ לכיבוש "המייאש", ויאסר ערפת הסתלק משם.
3. חשוב עוד יותר: לפלסטינים יש מזמן חלופה טקטית לפיגועי התאבדות: התנגדות לא אלימה נוסח גנדי. תנועה פלסטינית המתנגדת לאלימות שפונה אל המצפון של הרוב הישראלי הדומם היתה מביאה לייסודה של מדינה פלסטינית כבר לפני שלושים שנה, אבל הם דחו גם את האסטרטגיה הזאת.

הסיבה לכך שהפלסטינים לא אימצו את החלופות הללו היא שהם רוצים לזכות בעצמאותם בדם ואש. יש בקרבם רק הסכמה על שאלה אחת בלבד: איזו חֶברה הם רוצים להרוס. אבל לא – מה הם רוצים לבנות.

האם שמעתם פעם את מר ערפאת מתאר איזו מין מערכת חינוך או כלכלה הוא מעדיף, או איזו חוקה הוא רוצה? לא. כי מר ערפאת איזו מתעניין בתוכנה של המדינה הפלסטינית, אלא רק בקווי המתאר שלה.

בואו נבהיר זאת היטב: הפלסטינים אימצו את פיגועי ההתאבדות כבחירה אסטרטגית, לא מתוך ייאוש. זה מהווה איום על הציוויליזציה כולה, כי אם פיגועי ההתאבדות יצליחו בישראל, כמו חטיפות מטוסים והפצצתם, גם את אותם פיגועי התאבדות הם יאמצו בכל מקום. בסופו של דבר זה ידיע  גם מחבל־מתאבד חגור בחגורה ועליה נשק אטומי, שיאיים על אומות שלמות. לכן העולם כולו חייב לדאוג לכך שהאסטרטגיה של פיגועי ההתאבדות הפלסטינים תובס.

אבל איך? סוג זה של טרור אפשר לבלום רק בעזרת איפוק וגינוי של הקהילה עצמה. אף צבא זר אינו יכול לבלום קבוצה קטנה שאנשיה נכונים להרוג את עצמם. איך ניצור אמצעי מניעה בקרב הפלסטינים?

1. קודם כל ישראל צריכה להגיב במכה צבאית שתבהיר לגמרי כי הטרור לא משתלם.
2. שנית, אמריקה צריכה להבהיר לחלוטין שהיא אמנם מכבדת את הלגיטימיות של הלאומיות הפלסטינית, אבל היא לא תהיה מוכנה לשום מגע וקשר עם ההנהגה הפלסטינית, כל עוד זאת תומכת או אפילו מבליגה עם פיגועי התאבדות.
3. עלינו להבטיח שמנהיגים ערביים, שכלי התקשורת שלהם מכנים את המחבלים מתאבדים "קדושים מעונים", לא יורשו להיכנס לתחומי ארצות-הברית.
4. ישראל חייבת לומר לעם הפלסטיני שהיא מוכנה לחדש את שיחות השלום עם הנשיא קלינטון מהנקודה שבה הופסקו לפני האינתיפאדה האחרונה. השיחות הללו כבר עברו כ־90 אחוזים מהדרך לקראת סיום הכיבוש והקמת מדינה פלסטינית.
5. חיילי האו"ם או נאט"ו חייבים לשמור על כל גבול ישראלי-פלסטיני שייקבע.

"במלחמת האזרחים בספרד" (בשנות השלושים של המאה ה-20) "בדקו המעצמות את כלי הנשק שלהם, לפני מלחמת העולם השנייה," אמר הפרשן הפוליטי הישראלי ירון אזרחי. "ובכן, הסכסוך הישראלי-פלסטיני כיום הוא מלחמת האזרחים הספרדית של המאה ה-21. הם בודקים בקפידה אם טרור התאבדות יכול להצליח כאסטרטגיה להשגת חירות. יש להביס אותו, ולשם כך יש צורך ביותר מאשר אסטרטגיה צבאית."

הפלסטינים מסונוורים כל-כך מהזעם הנרקיסיסטי שלהם, שהם שכחו את האמת הבסיסית שהציוויליזציה נבנתה עליה: קדושתם של כל חיי אנוש, החל באלה שלך עצמך. אם אמריקה, הכוח הבולם היחיד שעוד נותר, לא תפעיל כל גרם של אנרגיה כדי לבלום את הטירוף הזה, אם אמריקה לא תכנה אותו בשמו האמיתי, הוא יתפשט. השטן מרקד במזרח התיכון, והוא מרקד בדרך אלינו.