ממוארים הם סוגה שחביבה עלי מאוד. יש משהו נוקב בישירות של כתיבה שאומרת דברים כהווייתם, ועושה זאת מתוך פריזמה אמנותית. המבט־לאחור, בדרך כלל על היבט מסוים בעברו של הכותב, מתוך התפקחות והתפכחות שמתאפשרות בדיעבד, מעורר את המחשבות ומנער את הרגשות.

הממואר שכתב גונן נשר מצטרף לחבורה המשובחת של כותבים ששולחים אלומת אור מתוך הפנס של אדם מבוגר אל האפילה ששררה בילדותם. מתוך מה שהוא מספר לנו על עצמו אנחנו לומדים הרבה לא רק עליו, אלא גם על תופעות כלליות שהגיעה העת לחשוב עליהן ולדון בהן.

גונן נשר מוגדר כיום "כבד שמיעה". הוא גדל בקיבוץ. כבר בגיל יומיים שמו אותו במקום שהוא מכנה ברגע מסוים, לקראת סוף הספר, "בית יתומים": בית הילדים, שמעולם לא שימש כבית של ממש. עוד הוא מפטיר במעין ייאוש כבוש, שהוריו ויתרו עליו מוקדם מדי. הוא אפילו מנסה להגיע במחשבתו אל הרגע שבו נֶהֱרָה, כדי להפציר בהם שיפסיקו במאמציהם להביאו לעולם. לא צריך, הוא מבקש לומר. תוותרו עלי מראש. אל תפקירו אותי מיד אחרי שאיוולד, לא בגיל יומיים. מוטב היה מבחינתו אלמלא נוצר, אלמלא נולד, אלמלא נאלץ להתמודד עם הזוועות שהוא מתאר בספרו. והן, אכן איומות ובלתי נסבלות ברמות שקשה לשאת.

כאמור, היום הוא מוגדר "כבד שמיעה", וזאת בעזרת מכשירי השמיעה שהותאמו לו. הם מאפשרים לו לשמוע משהו. אבל עד גיל חמש היה חירש לחלוטין! ועד גיל חמש איש לא ידע על כך!

לאחרונה פגש מישהו מהקיבוץ שהודה כי הרבה חברים חשדו, אבל חששו לשתף את ההורים. פחדו מהם!

אפשר לדמיין ילד חירש לגמרי, בבית הילדים, בעצם – הומלס, שהרי ה"חדר" של ההורים לא נועד לאכלס ילדים, ובית הילדים היה מקום שבו התעללו, התעלמו, הכאיבו; שהיו בו אדישים. ילד שלא יכול להיאבק שם על מקומו, ולכן הלך לאיבוד. מה יכול לעשות פעוט חירש שבכלל לא יודע שהוא חירש? שלא מבין מה רוצים ממנו? שלא מסוגל להסביר את עצמו? שרואה את האחרים מניעים את השפתיים, ואינו יודע שהם מתקשרים ביניהם? ושהוא נשאר תמיד בחוץ? היום הוא "מנחם את הילד שמעולם לא חיבקו, רק צעקו את השם שלו והוא לא ידע שקוראים לו, הוא פשוט לא שמע".

אחד הסיפורים הקשים על ההזנחה המיוחדת שסבל ממנה – מעבר לכך שהמטפלות זלזלו בצרכים שלו, השאירו אותו שעות ארוכות עם חיתול רטוב או צואֶה, לא החליפו לו מצעים – שמע בבגרותו: כשהיו אזעקות והמטפלות רצו עם הילדים למקלט, אותו נהגו להשאיר במיטה, כי "ממילא לא שמעת את האזעקות ואת כל הבלגן."

כמה בדידות הוא מתאר. כמה סבל. אילו התעללויות עבר. כן, גם מיניות. שהרי ילדים שזרוקים ומופקרים לגורלם, מועדים לפורענות. במיוחד – ילד שאין לו שום יכולת לתקשר, ואין לו הורים שישימו לב. שיתעניינו. שיגנו עליו!

גם אחרי שהבינו שהוא חירש, חייו לא השתפרו. תיאורי המעין־אונס שעבר מידי המטפלים, החדירה האלימה לגופו (לאוזניו), ההכאבה, חוסר ההתחשבות, ההתעלמות המוחלטת מזכויותיו כבן אנוש שמגיע לו להבין מה קורה אתו, מה עושים לו – כל אלה מחרידים עד בלי די.

קשה להחליט מה הכי נורא בסיפור שלו. ההתנכלויות המזוויעות של הילדים שהתעללו בו גופנית בסדיסטיות שקשה לקלוט? כמעט כל המבוגרים שפגש, שלא היה בהם שמץ של רוך כלפיו, של תשומת לב מינימלית? הסבל הפיזי? הנפשי? הזעם שאין לו מוצא? החשד שאולי בכלל האחות שבקיבוץ היא זאת שגרמה לחירשותו, שכן "טיפלה" בו בתדירות רבה מאוד בהזרמה חזקה של מים אל תוך האוזן, מה שהתברר בדיעבד כפרקטיקה מזיקה? ילדים אחרים לא קיבלו את הטיפול המכאיב, ההרסני, לעתים קרובות כל כך, כמוהו. אז אולי אותה אחות לא רק השפילה אותו והכאיבה לו מאוד – בעזרת כמה גברים שנהגו לסחוב אותו ולרתק אותו למקום כדי לגבור על התנגדותו, ולא היה מי שיושיע! – אלא גם גרמה לו לנזק בלתי הפיך? מדהים לקרוא מה שהוא כותב עליה כיום, במרחק של עשרות שנים מאז: "היא כבר מתה, אז אין סיכוי שהיא תצעק עליי בשבילי הקיבוץ. מלבד זה, אין לה ילדים או נכדים שיקללו אותי על שאני מספר עליה סיפורים וקורא לה בשמות."

אוי!

החיים בקיבוץ כפי שהם מצטיירים בספר מחרידים. לא רק לילד חירש. חיים של אנשים אטומים ששקועים במאבקי כוח חברתיים: "שמחתי על הבקיאות של אבא בשפות, זה היה יתרון בקיבוץ הקטן שלנו, ששם כל מומחיות בכל תחום מיקמה אותך בסולם חברתי גבוה". או: "השינוי הדמוגרפי הביא את החופש המחשבתי ואפשר היה לקנות או לקבל מכשיר אלקטרוני בלי שתסתובב בשבילי הקיבוץ וירכלו עליך שאתה בורגני".

העוול החמור מכול, מבחינתו של המספר, הוא שקיבוץ שלם לא שם לב למצוקתו. "קולקטיב כבד שמיעה ומחשבה שלא טרח לבדוק מדוע הילד לא עונה לקריאות, אלא מתעלם מהן ודופק בפטיש צעצוע על השולחן ועל הרצפה והקירות".

איזה כתב אישום חמור, נוקב, וראוי לתשומת לב.

הוצאת תשע נשמות, 151 עמ'