ז'אן קוקטו, "הורים איומים": קומדיה דרמטית

יש משהו יצירתי במיוחד בקריאה של מחזה, לעומת קריאה של פרוזה. אי אפשר לשכוח שמדובר ביצירה שדומה לפרטיטורה מוזיקלית: המחזה אינו היצירה השלמה, שכן הוא נועד לעלות על הבמה והשחקנים והבימוי אמורים להוסיף לו את העומק, הפירוט, ובעיקר הפירוש הנדרשים לו, כדי שיהפוך ליצירה השלמה.

ובכן, הקוראת מנסה לייצר בעיני רוחה את ההצגה: איך השחקן מבטא בכל רגע את הטקסט הנתון בפיו? צועק? לוחש? רוטן? מזדרז? מאט? אלה כמובן רק כמה אפשרויות מתוך אינסוף שהקול האנושי יכול להפיק. ומה באשר למחוות הגוף  של השחקן? ובכלל – איך הוא או היא נראים? ומה מוסיף הבימוי? מה הוא עושה לטקסט? איך מעשירים אותו בהתנהגותם של השחקנים על הבמה, בשכבות הנוספות למילים, יש כל כך הרבה אפשרויות שיכולות ללכת עם הטקסט, להעמיק או לסתור אותו, וכל הפקה היא למעשה נדבך נוסף, חיוני, שיכול להפוך את הדברים הנאמרים על פיהם, שהרי לכל טקסט יש סבטקסט סמוי שהשחקנים והבמאי דולים, מביעים, מאתרים, למעשה – מייצרים מחדש באמצעות הכוח היצירתי שלהם.

קראתי מרותקת את הורים איומים, מחזה שכתב ז'אן קוקטו שהעיד עליו כי "האתגר הוא לאפשר משחק גדול-מהחיים ולהישאר צייר נאמן של חברה שוקעת". עוד כתב קוקטו: "ניסיתי לכתוב כאן מחזה, שהיה קומדיה אלמלא מהלך הסצנות והמכניזם של הדמויות היה דרמטי".

חמש הדמויות שבמחזה הן שתי אחיות, איבון וליאוני, שאחת מהן מאוהבת בבעלה של האחרת. הבעל, ומישל, בנם של בני הזוג הנשואים, גבר צעיר שמבשר לאמו האוהבת מדי, הרבה יותר מדי, שהתאהב באישה צעירה, מדלן. איבון, אמו של מישל, נטרפת מקנאה. היא מסרבת להרפות מבנה. דמותה המזעזעת של האם האדיפלית מוכרת לנו מאוד מיצירות רבות: למשל, אמו של וודי אלן שמרחפת מעליו בשמיים בסרט "סיפורי ניו יורק" ומטיפה לו מוסר (האם היא התירוץ האולטימטיבי למעשיו הבזויים ולנבזות שלו, כפי שהם מתבהרים בסדרה התיעודית "אלן נגד פארו"?), או אמו השתלטנית והפתיינית בספרו של פיליפ רות, מה מעיק על פורטנוי, שסיפורו מתחיל במשפט: "היא היתה נטועה כל כך עמוק בתודעה שלי, שבשנה הראשונה בבית הספר כנראה האמנתי שכל אחת מהמורות שלי היא אמי בתחפושת" (כזכור, גם פיליפ רות נודע לאחרונה כגבר פוגע כנראה, על פי ביוגרפיה שנכתבה עליו). אלה רק שתי דוגמאות מתוך אינספור, והרי עצם המונח הפרוידיאני "קשר אדיפלי", העוסק בקשר שבין אמהות ובניהן המתבגרים, הוא מאבני היסוד של הפסיכואנליזה.

שמו של המחזה שלפנינו מרמז על תוכנו ועל משמעויותיו. אין בו, בשם, שום סבטקסט. הוריו של מישל הם, חד וחלק, "הורים איומים". אנחנו עדים לכך ממש מההתחלה. העניינים מסתבכים כשמתברר שאהובתו של הצעיר ניהלה עד לא מזמן רומן עם גבר מבוגר, ולא סתם גבר נשוי: למרבה התדהמה אנחנו מגלים שאותו מאהב מבוגר הוא – כמה נורא – אביו של מישל. הנה כמה משולשים של גילוי עריות סמוי לכאורה, ובעצם גלוי למדי: האימא שאינה מרפה מבנה ומסרבת להכיר בכך שהוא כבר בן עשרים ושתיים ושזכותו לפרוש כנפיים ולחיות את חייו מחוץ לכלוב שהיא סוגרת סביבו; האבא שחולק אישה עם בנו; הדודה שחולקת אהוב עם אחותה. 

מה יקרה כשליאוני, הדודה, תתחיל לבחוש בחייהם של בני משפחתה הקרובים ביותר?  האם היא באמת מתכוונת "לעשות סדר" לא רק בבית, אלא גם בקשרים המשפחתיים השונים?

לכאורה מדובר בפארסה מלודרמטית, ובעצם זוהי דרמה משפחתית אפלה, אקסצנטרית ואנושית להחריד.

בסופו של המחזה מופיעים פרטים על ההפקה בישראל: המחזה הועלה לראשונה בתיאטרון באר שבע, ב-2016. אחרי שקראתי אותו הייתי שמחה מאוד לצפות בהצגה ולהשוות בין מה שראיתי בעיני רוחי למה שהמבצעים דלו מהמחזה. 

 

Jean Cocteau, Les Parents Terribles (1938)

מצרפתית: אלי ביז'אווי

תום חגי, אביגיל הררי ואמיר קריאף ב"הורים איומים" צילום: מעין קאופמן מתוך האתר של עיתון הארץ

7 thoughts on “ז'אן קוקטו, "הורים איומים": קומדיה דרמטית”

  1. ז'אן קוקטו כתב רומן "ילדים איומים" שעלה לאקרנים בשנת 1950 , הופק להצגה בשנת 1987 ולאופרה בשנת 1996.
    את שני הספרים קראתי לפני שנים רבות מאד בשפת המקור.
    ברומן "ילדים איומים מסופר על נער שנפצע באבן מוסתרת בכדור שלג. בעקבות הפציעה הוא מחויב להישאר תקופה ארוכה בחדרו. ננטש על ידי אם מלנכולית, אך נשלט על ידי הפנטזיה שלו ושל אחותו. הם יהפכו את חדרם לבמה קבועה וישחקו את קומדיית הילדות ללא הגבלת זמן. קומדיה שאינה מוטרדת כלל ממות האם. מותה מאפשרת להם להיות חופשיים לגורלם, לחקור את היקום הדמיוני שלהם, חופשיים להכחיש את העולם ה"אמתי" עולם המבוגרים.
    תודה לך על הפרסום המרענן

      1. יש עוד ספר מעולה על מערכת יחסים מורכבים בחיי המשפחה "פקעת הצפעונים" של פרנסואה מוריאק.
        לא חושבת שהוא תורגם.
        כמדומני שקראתי את הספרים האלה באותה תקופה לפני שנים ארוכות

  2. קוקטו היה אחד היוצרים היותר מרתקים ורב-גוניים של צרפת ואירופה הישנה. הרומנים הקצרים שלו עמוקים ומעובים יותר מאינספור רבי-מכר כרסתניים ופשטניים.
    גם שירתו מלאת חן ואירוניה וכמובן – המחזות. אבל מיטבו,לדעתי, בקולנוע פורץ הדרך והפואטי שלו – “דמו של משורר” , “היפה והחיה” ובעיקר – “אורפיאוס” המודרני המלא השראה שלו (עם ז’אן מארה ומאריה קזאראס) שסלל דרך לקולנוענים רבים.
    האיש היה ,כמו יצירתו, רב-פנים ושעשוע,קסם מהלך,לדעת הביוגראפים שלו.
    ל’רוע מזלו’ הלך לעולמו ביום מותה של ידידתו אדית פיאף הענקית – ויצא שנבלע קצת בצל מותה. (כפי שקרה לאלדוס הקסלי שמת ביום רציחתו/חיסולו של ג’ון קנדי)
    מאד חבל שאין מציגים אותו יותר (העדיפות הרי למחזמרים וקומדיות-המונים…)או שאין איזו רטרוספקטיבה לסרטיו בסינמטק כלשהו.

    אריה קרישק

השאר תגובה