ארכיון הקטגוריה: ממואר

חורף 2006, "מתי דבר כזה יוכל לקרות גם אצלנו?"

 שלושה ימים לפני שעזבתי את פריז נסעתי במטרו ליום העבודה האחרון שלי באוניברסיטה. זה שנים אחדות לימדתי ספרות עברית ותרגום בחוג לעברית של אוניברסיטת INALCO, מוסד נפוליאוני המוקדש ל“לשונות המזרח“ ולומדים בו יותר מ־ 150 שפות ותרבויות — מערבית ועד סינית, משפות האינדיאנים באמריקה ועד לרוסית וליידיש. השעה הייתה מוקדמת והקרון היה מלא. הראש שלי כבר לא היה שם: חשבתי על האריזות הצפויות לי ועל תל אביב שאליה עמדתי לשוב מקץ עשר שנות חיים. כדי להעביר את הזמן התבוננתי בינתיים באנשים הדחוקים ברכבת. כל אחד מהם הזכיר לי חיה אחרת: היו שם דביבון בטריינינג לבן של נערי פרוורים, ואיילה בחצאית שִיקית צמודה, ותיש קלוש שיער עם תיק שחור של איש עסקים, ושועל במקטורן מבריק של סוכן נדל"ן, וחתולה מלוכסנת עיניים, ותנין זקן ורטנוני. "ביבר של כל פשעינו, תועבה צרופה", כתב פעם בודלר. גם אילו הייתה רכבת תחתית בתל אביב לא הייתי נתקל בה בחיות כה רבות: ביחס לערי אירופה הגדולות הפאונה התל אביבית חד־גונית.

מבין כל הנהקות והצפצופים נשמע פתאום ציוץ דק של ילד. נשאתי את עיניי כדי לאתר את מקור הציוץ, וראיתי במושב שבאלכסון (ישבתי באחד ממרובעי המושבים הממוקמים צמד מול צמד), ילד קטן, אולי בן שבע, עם משקפיים עבים ושיער אדמוני בהיר. הוא צייץ משהו וחדל. צייץ — וחדל. כריתי אוזן, ומבעד לרחשי הקרון קלטתי מה הילד מצייץ: "Sois-sage, ô ma Douleur, et tiens-toi plus tranquille…" ("כְּאֵב שֶׁלִּי, הַחְכֵּם. שָׁקֵט הֱיֵה וָרַךְ…").

הוא דקלם בעל פה את השורה הראשונה של השיר "התכנסות" של בודלר, אחד האהובים עליי ביותר בשירה הצרפתית. לא היה לי מושג שמלמדים אותו בבתי הספר, ועוד בגיל צעיר כל כך. הילד שב ומלמל: "כְּאֵב שֶׁלִּי, הַחְכֵּם. שָׁקֵט הֱיֵה וָרַךְ…", ושוב נתקע.

אישה מבוגרת שישבה לימינו קימטה את מצחה וניכר בה שהיא מנסה להיזכר. לבסוף הצליחה לשחזר את ההמשך מנבכי זיכרונה, ואמרה בקול צרוד: "Tu réclamais le soir, il descend, le voici" (" דָּרַשְׁתָּ רֶדֶת עֶרֶב — הוּא יוׂרֵד וּבָא"). הבטתי בשניהם: הילד הג'ינג'י התעלם מהגברת, אבל הפעם אמר את שתי השורות ברצף, עד ששוב נתקע והתחיל מחדש. העדפתי להיות שם בתפקיד המרגל: שמרתי על שתיקה והתבוננתי בסקרנות במתרחש. התעורר רחש מסביב: התנין הזקן והרטנוני למראה, שישב במושב סמוך, הוסיף עוד שורה וחצי משלו: "אַפְלוּלִיּוּת סְתוּמָה עוׂטֶפֶת אֶת הַכְּרַךְ, / שַׁלְוָה לַאֲחָדִים — ", והילד הוסיף: "לַיֶּתֶר — דְּאָבָה". ואז חזר נרגז על כל ארבע השורות, בלי לתת את דעתו על הנעשה מסביב: הוא רצה לבד.

הרחש הלך והתפשט גם בקרב הנוסעים הדחוקים בעמידה מאחורינו. עוד כמה אנשים תרמו מילה או שתיים, ובינתיים המשיך הילד למלמל את השיר בעיניים מזוגגות. התבוננתי בכל זה בהשתאות: האם אלוהי פריז סידר לי קרון פואטי לקראת העזיבה? הרחש הלך והתנחשל, וכל נוסעי הקרון הביטו במושבים שלנו וזקרו את אוזניהם, גם כאלה שבעליל לא ידעו כלל במה מדובר, תיירים ומהגרים וסתם עוברי אורח. כעבור רגעים אחדים, במאמץ משותף, הצליחו הנוכחים לשחזר כמעט את השיר כולו. בקרונות המטרו עוד לא הייתה אז קליטת טלפונים ניידים, כך שאיש לא יכול היה לבדוק בגוגל: שחזור השיר נסמך על הזיכרון הקולקטיבי לבדו. בתחנת פְּלאס דה קְלישי קם הילד ממקומו וירד מהקרון בעודו מוסיף למלמל. הוא נראה זועף מאוד. חשבתי לעצמי: מתי דבר כזה יוכל לקרות גם אצלנו?

דורי מנור, "שרב ראשון": לקרוא ולהתענג

דורי מנור – המשורר, העורך – אחראי לאחת ההתפתחויות החשובות והמרגשות ביותר שהתרחשו בעולם ספרות העברית העכשווית. במאמר המרתק "המוסיקה לפני הכול" שפרסם בחורף של שנת 2017 בגיליון מספר 17 של כתב העת הספרותי הו! סיפר מנור כיצד כבר כשהיה בן שבע עשרה גילה את המשקל השירי, את כוחו ואת עוצמתו.

במהלך השנים, בפועלו כעורך וכמשורר, "החזיר" מנור את הקלאסיקה לשירה העברית העכשווית. בהשפעתו הרבה שינה לא רק את פניה של השירה המקומית ואת אופייה, אלא גם החזיר אותה למרכז הבמה של העשייה הספרותית. בעשרים וחמש השנים מאז שייסד את כתב העת אב, ואחריו את כתב העת הו!, רואים אור, ונמכרים, ספרי שירה רבים יותר מאי פעם. בדיווח האחרון שפרסמה הספרייה הלאומית ובו הנתונים על הוצאה לאור של ספרים בשנת 2020 נמסר כי "לראשונה יצאו לאור יותר ספרי שירה מספרות פרוזה מקורית."

אין ספק שמדובר בהשפעתו המבורכת של דורי מנור.

ועכשיו מגיש לנו מנור ספר פרוזה ראשון, ממואר בשם שרב ראשון, אחד מספרי המקור הראשונים של הוצאת תשע נשמות, שהכריזה לפני כשבוע על סדרה חדשה, "קודה", שבה יראו אור ספרים שנכתבו בעברית.

שרב ראשון מרתק. הוא פורס בפנינו את תהליך היווצרותו של משורר, החל בילד בן השש שאימו נהגה לקחת אותו אתה מדי פעם לעבודה. אמו הייתה "ממונה על מהימנות וביטחון כוח אדם במערכת הביטחון על שלוחותיה השונות," וכדי להעסיק את הילד נתנו לו להגות שמות קוד מבצעיים: "מאות ואלפי שמות קוד, צמדי מילים מהדהדות שעוררו בי ריגוש חושני ושרשמתי בפנקס בכתב יד ילדותי ולא מאולף. 'דבש ניגר', 'סוכת שלום', 'אף סולד', 'דוגית נוסעת'…"

מנור מספר על התרגשותו כששמע את צירופי המילים הללו, במשך שנים אחרי שחיבר אותם, שכן "מערכת הביטחון המשיכה להשתמש בשמות הקוד שהמצאתי בהיותי בן שש." הנה כך התחילה להיווצר תודעה של מי שהמילים שלו יוצאות אל העולם, ומשפיעות עליו. כששמע אותן ברדיו או בטלוויזיה הן המחישו לו "כיצד יכולות מילים – הפעם בצמדים של שתיים שתיים, תיבת נוח של השפה – ללוש את המציאות ולחרוץ גורלות של בני אדם."

תיאור המשורר שהלך וצמח קשור בקשר הדוק ולא נפרד עם התפתחות זהותו המינית, עם מה שבתחילת הדרך היה סוד כמוס ומפחיד, לא רק מפני הסביבה אלא גם מפני עצמו. נוגעים ללב כל כך תיאורי הבהלה והבושה בשל הגוף המתפתח בשנות הנעורים, ולצד זה – ההבנה המתגבשת, שרק ביצירה אפשר "להדביר" את כוחו המכלה של המוות, ושחומר הגלם שלו יהיו – מילים.

מנור מספר לנו על השפה שלו, שלנו, על העברית שהנחילה לו אמו, "עברית עשירה, שורשית, מזוקקת," זאת שדיברה בה וזאת ששרה באוזניו בפזמונים הנושנים, "שירים עבריים נידחים" שהיו, לדבריו, "חלק מודע מאוד מהפרויקט הלאומי של כינון תרבות עברית חדשה בארץ ישראל."

הוא לא מהסס לצטט את מילות אחד מהם: "בּוׂא וְאֶשַּׁק לְךָ, בְּנִי הָאָדָם, / עִם יֶרֶק שָׂדוׂת, שָׁמַיִם שֶׁל אוׂר, / גּוּפְךָ לֹא רֻחַץ עוׂד מֵחֶלְאָה וְדָם, / אַךְ לִבְּךָ מְפַרְכֵּס, מְזֻכָּךְ וְטָהוׂר", כדי להדגים את "מילות השיר הפומפוזיות, שראשיתן בבשורת לידה חדשה וסופן בתרועה לאומית גדולה ובניכוס ליבו של היילוד, בן זכר, לחברת עובדי האדמה העברית." אבל מי שגדל על עברית כזאת והפנים אותה, זכה בילדותו באוצר. על  פזמון אחר הוא כותב: "ספגתי מהשיר הזה את הממד האסתטי שלו: את רוחבו של אוצר המילים, את מורכבותם של מבני התחביר, את העושר הדקדוקי הגדול," וכדבריו של אוסיפ מנדלשטם, שאותו הוא מצטט: "די בקורטוב זעיר של יהדות בילדותו של אדם (או של גרמניות, במקרה שלי) כדי לקיים הוויה שלמה שמִשכה כמשך החיים – ממש כשם שדי בגרגר אחד של קטורת בכנסייה למלא את ההיכל כולו בניחוח קטורת עז."

את רגישותו המוזיקלית של מנור אפשר לפגוש כבר בתיאורי הצלילים שהוא זוכר מילדותו: "אוּההההשְשְ, אוּההההשְשְ, שאבה המקטרת של אבא להבת אש מקצה הגפרור", "הן [הגננות והמורות] השתדלו, ללא הצלחה רבה בדרך כלל, לרכך מעט את הרי"ש המכתשית הנושנה שבפיהן כדי להישמע רחוקות קצת פחות מתלמידיהן, הזאטוטים הצברים מְעַנְבְּלֵי הרי"ש, קלי הלשון והרגליים", "אני זוכר אותה מזרה בנו מבטי אימים ושואגת, במבטאה הסלאבי המעוגל: 'לשיר, ילדים! לשיר!'", "טררררר, טררררר, היה מצלצל פעמון בית הספר, מזעיק אותנו אל החצר הגדולה", "“אחת, שתיים, שלוש ארבע!“ היה בוקע קולה המתכתי מהרמקול, “פישוק רחב, שלוש־ארבע!“ כל כך ברור  שהוא ממשיך לשמוע את שלל הצלילים הרחוקים ההם…

משם התפתח מי שהבין כי "בשירה: 'לפני הכול — המוזיקה'". מי שחש בכל הווייתו שלעובדה "שלצלילי המילים, לזיקה ביניהן, להתנגשות הפיזית ביניהן, יכולה להיות עליך השפעה חושית בלתי אמצעית עוד לפני שהבנת מה הן אומרות. שבניגוד למה שהיה לי ברור עד אז כאמת שאין להרהר אחריה, המשמעות הצלילית של השיר אינה חשובה פחות מאשר ה'תוכן', ה'מסר', ה'רעיון', או כל שם אחר שנוהגים לתת למשמעותו של השיר, לאותה המשמעות שאפשר לעשות לה פרפראזה ושעשויה להימסר גם ב'תרגום' לפרוזה פשוטה."

מנור הוא מי שהחזיר לעברית את הצורה הקלאסית, שבה לא מתעלמים עוד מהמשקל השירי, מהצלילים ומהמוזיקליות השירית. לא כאנכרוניזם, לא כמי שמתכוון "להצעיד את השירה לאחור", כפי שהיו מי שטענו נגדו, במיוחד כשספרו הראשון ראה אור, אלא מכיוון שזאת בעיניו מהות השירה, בין היתר מכיוון ש"בשירה, המשמעות המילונית של מילה היא רק מרכיב אחד מני רבים, ולא בהכרח החשוב שבהם."

עניינה אותי מאוד האבחנה שלו בעניין הרגישות הלשונית השונה לכאורה בין מי שגדלו במשפחות שבהן העברית הייתה שפת־האם של ההורים, לבין "ילדי המהגרים החדשים," אלה ש"נאלצו ללמוד את שפת הדיבור המקומית בחיפזון ולא שמעו אותה מהוריהם." על אלה הוא כותב ש"הם כבר דיברו עברית אחרת לגמרי. כוונתי אינה למבטא הזר או לתחביר הזר ששימרו לפעמים – אין דבר יפה יותר מהפריה חיצונית של שפה! – אלא לאיזו הרגשה אינטימית של העברית, הרגשה של ילידיוּת ושל הרמוניה, של איזו בלתי אמצעיות מוחלטת, שנעלמה למשך עשורים רבים". אני עצמי אחת מאותם "הם": בת למהגרים ששפות האם שלהם לא היו עברית, ובכל זאת נדמה לי שבניגוד לדעתו של מנור, לפחות חלק מאתנו הצליחו לפתח עם העברית אינטימיות ילידית והרמונית, לא פחות מזאת של בני הדור השני לשפה…

לצד ההתפעלות של מנור מהעברית של בני הדור שקדם לו, הוא מצר על כך שהמהגרים לארץ ישראל, עוד לפני קום המדינה, ויתרו על השפות שידעו בארצות המוצא שלהם, ועל "עולם שלם של אפשרויות שנמחק": "במקום לאמץ את האופציה הקוסמופוליטית, העדיפה האידאולוגיה השלטת, באורח מכוּון וכנראה גם בלתי נמנע, את הדחקת העבר ואת הבדלנות: אוּניפוׂרמיזציה במקום רבגוניות, צמצום במקום ריבוי, 'כור היתוך' דכאני במקום מגוון תרבותי מסעיר, מאיץ חלקיקים." כשהוא עצמו למד צרפתית (תיאור התהליך, תיאור המורה שלו לצרפתית ששינתה את מהלך חייו, פשוט מופלא!), ונחשף, למשל, לריבוי צורות הזמן שקיימות בשפה, הוא הרגיש ש"זאת הייתה זווית חדשה לגמרי להתבונן בעדה על העולם".

משעשעים דבריו על הקרתנות המקומית. למשל – טענתו של יצחק לבני שלפיה השירה העברית החדשה היא הטובה ביותר והחשובה ביותר ביצירה המודרנית העולמית, זאת אף על פי שכלל לא קרא שירים בשפות אחרות…

נוגע ללב תיאורו של מנור על האופן שבו חלחלה לתודעתו ההבנה שהוא הומו. כמובן שגם ההבנה הזאת הייתה חייבת להגיע בהקשר של יצירה אמנותית: שיר ששמע, קליפ שראה. מכאיב לקרוא כיצד היה בטוח שגורלו נחרץ "לגדוע עצי משפחה", שכן בתחילת חייו היה לו ברור שלא יוכל להקים משפחה, וכיצד חש כבן למיעוט נרדף, לא רק כהומו, אלא גם כמשורר. "כל המשוררים — יהודים“, הוא מצטט את דבריה של מרינה צבטייבה, ומזדהה אתם.

מרתק לקרוא על הקשר של מנור עם דליה רביקוביץ, עם אברהם סוצקעווער, עם הזמרת ברברה, עם אלן גינזבורג, עם משוררים צרפתיים שתרגם את שיריהם לעברית (בודלר, ורלן), וגם עם רמבו, שאת שיריו רק ניסה לתרגם. ולהבדיל – עם ספר איוב ועם האמונה. מפעים לעקוב אחרי התפתחותו כמשורר.

מרגשת ההבנה שלו, שאליה הגיע בשנים שגר הרחק מישראל, שהוא "אדם עברי".

את אחת התובנות החשובות והמשמעותיות ביותר בממואר מנסח דורי כך: "אפשר להעתיק את המונה ליזה, אפשר לצלם אותה, אפשר לשכפל אותה, להוסיף לה שפמפם קטן, ואת כל זה עשו כידוע פעמים רבות. אבל אי אפשר לעשות לה פרפראזה בלי שהדבר יבטל את עצם מהותה. היא – היא, ואין בִּלתה," ועוד: "כל אמנות טובה היא, בסופו של דבר, גביש, וכך גם כל שירה טובה: אפשר לבאר אותה ואפשר לצטט אותה, אפשר להלחין אותה ואפשר – אם כי לא קל – לתרגם אותה, אבל כל ניסיון לפרוט אותה לפרוזה, כל ניסיון להגיד אותה במילים אחרות, כמוהו כניסיון להסביר יהלום. הכישלון ידוע מראש."

אמנם הממואר איננו שיר, אבל גם הוא יצירת אמנות שאין צורך, ואי אפשר, לעשות לה פרפרזה. כדאי לקרוא אותה בשלמותה, ולהתענג עליה.

ט"ו בשבט: עופרים ושושנים

בשיעורי הטבע היה נוח יותר ללמד גיאולוגיה מאשר בוטניקה וזואולוגיה. איש מהמורים לא העלה בדעתו לצאת אתנו להכיר את הצמחים ובעלי החיים – אפילו של העיר, בסביבתנו המיָדית, לא כל שכן ללמד אותנו לשתול שתיל או לגדל עציץ כמו שצריך.

את הידע הזה לא יכולתי לצפות להשלים בבית, כי מוקדם מאוד הבנתי שהורי אינם מכירים את הטבע מסביב הרבה יותר ממני. הוריהם אמנם עוד חיו בקרבת הטבע המזרח־אירופי – העיירה של אבי שוכנת בין נהרות ויערות, ואבות אבותיה של אמי גרו בכפר בהרי הקרפטים – אבל הגברים במשפחות הללו מעולם לא הצטיינו בזיקה לסביבה. הם היו חייטים מיומנים או "מלמדים", והטבע היה זר להם כמו שפות האיכרים המקומיים. הנשים התמצאו בו קצת יותר, וסבתא רחל, אמו של אבי, היתה אשת חיל כל כך, עד שבמלחמת העולם השנייה ידעה למצוא ביערות סיביר פטריות ופירות יער, וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ. אבל המיומנות הזאת נקשרה אחר כך לשנות הרעב, וממילא לא נמצא לה שימוש אחרי שהגיעו לארץ ישראל. אחד מסימני הרווחה של השנים הבאות היה שסבתא רחל יכלה להרשות לעצמה ללכת בכל בוקר לקניות בשוק הכרמל.

אבי היה נזכר לפעמים בגעגועים ביערות ובפירות של מזרח אירופה, אבל הוא היה צעיר מכדי לזכור את שמותיהם המדויקים של הצמחים ביידיש, ואני לא ידעתי לקשור ביניהם לבין הדומדמניות וענבי השועל שקראתי עליהם בספרים.

בני מר, "המועדים": מרתק ומאיר עיניים

"המועדים" הוא הממואר השני שרואה אור בהוצאה החדשה ה-21. קדם לו הספר שבעה ימים אביב בשנה של סיון בסקין, והנה שוב – חגיגה ספרותית מרתקת, מאירת עיניים, ומשמחת כל כך.

בני מֵר חוזר בספרו לשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים, ומספר לנו על ילדותו בתל אביב, נעוריו בבני ברק וחזרתו לתל אביב, הפעם כדתי־לשעבר.

שמו של הספר מעיד על האופן שבו הוא מסופר: על פי סדרם של החגים והמועדים הנפרסים לאורך השנה. על כל אחד מהם יש לבני מר מה לספר לנו, על החג או המועד, על משמעויותיו, ועל הקשר שלו אליו, ובעצם – גם אלינו. כן, גם אני, שמעולם לא הייתי דתייה ושהעולם שבו גדל בני מר רחוק ממני מאוד, מצאתי בממואר את עצמי, כישראלית ויהודייה, כי כזאת נולדתי וגדלתי, כבת לניצול שואה, ובעצם – בכלל כבת אדם. וכך, לצד הסקרנות שהתעוררה כשקראתי על אורחות חיים שונות מאוד מאלה המוכרות לי, מצאתי בממואר לא רק הפתעות, אלא גם הארות על התלבטויות מוכרות, והתנסחויות שהבהירו לי מחשבות שגם אני כבר הפכתי בהן בעבר.

מדוע אני, כמו בני מר, סולדת מ"יום השואה"? מר כותב: "הדיסוננס בין הישראלים שבעי הרצון, גברים ונשים בגיל העמידה שגרים בצמודי קרקע בפרברים, לבין הסיפורים הרדופים שהם מספרים, אינו מניח לי בשום אופן," ואני כל כך מזדהה.

כך, באותו עניין, אני מזדהה עם "אין לי שפה משותפת גם עם בני הנוער שנוסעים למצעדי החיים בפולין, מתעטפים במחנות בדגל ישראל, מבטיחים 'לזכור ולא לשכוח' ומקיימים לעתים את הבטחותיהם בצה"ל ביחסם לפלסטינים, ולא עם טייסי צה"ל שיוצאים למטס חגיגי מעל אושוויץ: איני יכול לשאת את הטון הנמוך שבו קציני צה"ל נוקבים בשם הזה בצירוף המילים 'גבולות אושוויץ'. אין לי שפה משותפת גם עם מנחי הטקסים ב'יד ושם', כל אותם דוברי העברית הרהוטה והצחה, שמניעים את השווא שמתחת ל'גבורה' ומפנים אחר כך את הבימה לראש הממשלה ולרמטכ"ל. תעשו לי טובה, שַׁבְּשוּ את השידור. אין לי מקום ב'שואה' הזאת שלכם, אף על פי שיש לי כל כך הרבה געיות, געיות." חייכתי כשקראתי את העקיצה הדקיקה והמכוונת היטב כלפי מי "שמניעים את השווא" מתחת לאות גימ"ל במילה גבורה, כי מההערה הזאת מצלצלים מיד הפאתוס וההתייפיפות של העברית המשובשת והמתיימרת.

חייכתי כשקראתי על כך שבביתו דיברו על "המלחמה", ולכולם היה ברור ש"גם בישראל למודת המלחמות יש רק מלחמה אחת שראויה לה"א הידיעה", כי נזכרתי בסיפורה של ידידה, גם היא "דור שני": במפגש רעים שהיה לה בפריז עם חבורה של צרפתים היא הזכירה את "המלחמה" והופתעה כשבני שיחה תהו – איזו מלחמה?

גם הצמחונות שלי נפגשה עם זאת של בני מר. שמחתי על הציטוט שהביא מדבריו של פלוטרקוס: "אתם שואלים אותי מדוע פיתגורס נמנע מאכילת בשר. אני, לעומת זאת, שואל באילו נסיבות, ובאיזה מצב נפשי ומוחי היה האדם הראשון שנגע בפיו בדם הקרוש והביא אל שפתיו בשר של יצור מת. האיש ששם על השולחן גוויות מעופשות, והכריז שהנתחים שזמן קצר לפני כן געו ובכו והתנועעו וחיו, הם מזון. איך יכלו עיניו לשאת את ההרג, כשגרונות שוספו ועורות נפשטו וגפיים נקרעו בזו אחר זו? איך סבל אפו את הסירחון? איך לא נפגע חוש הטעם שלו בזמן שלעס פציעות של אחרים ומצץ נוזלים מפצעי מוות?" והודיתו לו על הניסוח המדויק כל כך, שלא הכרתי.

כל אחד מהטקסטים בספר נובע מתוך התיאור של חג ומועד בלוח השנה. כך הדיון העוסק בצמחונות בא בעקבות הפרק הנושא את הכותרת "יום העצמאות: הגדי בוכה כמו ילד". מאחר שמדובר בחג ישראלי חילוני, חייכתי כשקראתי ש"לאף אחד במשפחה לא היה ברור מה בדיוק אוכלים ואיך מתלבשים ביום העצמאות, וקצת פזלנו לעבר האחרים לראות מה הם עושים. אבל המבוכה הזאת הוסיפה דווקא ממד של התרגשות נעימה." נדמה לי שבהיעדר מסורת יהודית שקשורה ביום העצמאות, כול הישראלים התלבטו בתחילת הדרך בתהייה איך לחגוג אותו, והפתרון שהגיע אליו רוב הציבור הוא לצלות "על האש" בשר בפומבי. מרתק לקרוא על חגיגת הבשרים הזאת מנקודת המבט של מי שלא הייתה מוכרת לו, עד שנתקל בה במקרה: משפחתו החליטה לנסוע לטייל בבית גוברין, ושם נדהמו להריח את הריחות ולראות את המראות. מר כותב שמבחינתו אכילת בשר שקולה לאכילת זכוכית. אני תמיד אומרת, כששואלים אותי "איך את מתאפקת?" שמבחינתי זה כמו לשאול אותי איך אני מתאפקת לא לאכול נעליים.

כמו בכל הפרקים גם בעניין זה לוקח אותנו בני מר צעד אחד קדימה, ומחבר אותנו אל משמעויות שרק מי שהגיע מעולם האורתודוקסיה יכול לדעת אותן. מסתבר אם כן ש"צמחונות היתה לפני החטא הקדמון ותהיה באחרית הימים." מר מצטט כאן דברים שכתב הרב קוק, שהוסיף והסביר גם כי בימינו הצמחונות "עשויה להיראות מוסרית, אבל למעשה זוהי מוסריות אנושית, עיוורת ומסוכנת, בניגוד למוסר האלוהי, שמחייב אכילת בשר." מרתק!

בפרק שבו מתאר מר איך בכל זאת עבר את התהליך שבו נעשה צמחוני, חרף התפיסות שעליהן גדל, הוא מגיע לאחת המסקנות המשמעויות ביותר בספרו: השינוי לא התאפשר "כל עוד לא היתה לי תודעה עצמאית, אלא רק מערכת חיצונית של מה שהמשפחה, התורה והמדינה מצווים לעשות. כל מה שעמד בסתירה לזה נתפס בעיני כיצר הרע והרהורי עבירה".

למעשה, הספר כולו מתאר איך ילד מופנם, צייתן ובעל נטיות אמנותיות ("היה מעגל קסמים: ככל שהייתי בבית ילד מיוחד ובבית הספר — משונה, כך הרגשתי חופשי בבית וכלוא בבית הספר") נהפך ליוצר ולאדם שמסרב להיכנע לדוגמות מוכתבות. מתי ואיך התפקח מהמחשבה שעם ישראל הוא "עם סגולה"?

ההתפקחות שהוא מתאר איטית ומרתקת. כך למשל אנחנו רואים איך ילד דתי שבביתו ובתרבות שבה גדל כל מה שקשור בנצרות היה מוקצה מחמת מיאוס (כשהכניסו לתיבת הדואר שלהם עלונים מיסיונריים, שרפו אותם בני המשפחה בזהירות, על הלהבה בכיריים המיועדת לחריכה של חצילים, וחששו מפני מסיונרים כמו מפני פדופילים מסוכנים שמפתים ילדים בממתקים), איך למד להתפעל מהיופי האסור, המיותר, המנוגד לערכים הרוחניים, שמציעה הנצרות, ואיך עבר מהקיטש אל הנשגב: "לעומת אמי, אני דווקא לא נשארתי אדיש ליפייפותו של יפת. כבר בילדותי פזלתי אליו, ולפעמים הוקסמתי מן היופי הנוכרי, אבל הייתי בטוח שיצר הרע הוא שהשיא אותי לכך. המשכתי להאמין בסתירה שבין יפה לטוב גם זמן רב אחרי שיצאתי מאוהלו של שֵׁם."

מדוע חג פורים היה חביב עליו ביותר בילדותו, ומדוע לא הופתע, אם כי נחרד, כמובן, מהטבח שעשה ברוך גולדשטיין, דווקא בפורים? מה מזכירה לו סמיכות הזמנים שבין תענית אסתר לחג פורים? מדוע התאריכים של תחילת חופשת הקיץ וסופה נראו לו מוזרים? מדוע ובמה הוא מזדהה עם בלגיה, דווקא? איזה קשר הוא מוצא בין או-סי-די לחג הפסח? מדוע הציבור הדתי נוהה אחרי רבנים מחמירים ולא אחרי המקילים? מה הקשר בין ה"שיחדש", מושג שטבע ג'ורג' אורוול בספרו 1984, לבין צוויי הדת?

לכל השאלות האלה, ולרבות נוספות, יש תשובות בספר. והן מרתקות!

ובסוף בסוף ילדים מתים

אני קוראת, והתמונות מתערבבות לי בראש, והמילים – ההן, המשונות, הזרות – מוחלפות בלי כוונה או מודעות במילים אחרות, במילים שלי, עמודי העשן שעלו מהכפרים השרופים וכיסו את הטראנסוואל ועמודי העשן המוכרים מדי מעל עזה –אני כבר לא יודעת על מה אני מסתכלת. גם ככה הכל רק בתוך הראש שלי: הנסיבות שבהן נשרפו כפרי הבורים והנסיבות שבהן הותר לחיילים ישראלים "להפליל" בניינים, לירות פגזים, למחוק שכונות.

ואני לא יודעת כבר מי מספר לי את הסיפור הזה, על מה שהם עשו: החייל הבריטי האלמוני שנזרק אל קצה יבשת זרה להילחם עבור האימפריה, וקיבל פקודה להרוס כל כפר שבדרך כי הסבירו לו שהבורים הם ברברים שמחזיקים שחורים כעבדים ותומכים בלוחמי הגרילה, או קצין המודיעין ההוא, שהקול שלו רעד כשסיפר איך בשביל לאשר להוריד פצצה של טון בצוק איתן כל מה שנדרש לעשות זה לוודא שמשהו בבית המופצץ "קשור לי" פעילות כלשהי של חמאס. ואיך לפעמים, כשמלמעלה לחצו להפציץ יותר מטרות, ה"קשור ל– " הכפיל ושילש את עצמו, והם, קציני המודיעין, היו צוחקים ביניהם על כך שהמטרה מופללת ומאושרת לתקיפה כי היא "קשורה לי, קשורה לי, קשורה לעץ", ובום. ועוד פליטים, עוד חסרי-בית. עוד מוות. עוד שנאה יוקדת אל מי שהרס לך את הבית, ואל מי שנתנו לזה לקרות.

החיילים הבריטים נהגו לתת להם, למשפחות בכפרים הבוריים, עשר דקות כדי לפנות את בתיהם לפני ששרפו את הכפר, ואני חושבת על השב"כניקים שהרימו טלפון והודיעו לעזתים בערבית שבעוד עשר דקות מורידים את הבניין שלהם, אז כדאי להם להזדרז ולצאת. היינו הומאניים. עשינו כל מה שיכולנו בשביל למנוע פגיעה בחפים מפשע. וההצדקות, הצדקות בלי סוף. וה"אין ברירה". וה"הם גרועים יותר". וה"לעולם לא עוד", ובסוף כולם הופכים להיות זבל אנושי אכזרי וגאה. ושום דבר לא השתנה. ותמיד יש רעים ורעים יותר, ובסוף בסוף ילדים מתים, ובסוף השנאה ובסוף הכניעה. וּבַסוף, שוב ותמיד יד – הפחד.

ואני יודעת שזה הבית היחיד שיש לי, ואני יודעת שזה הבית היחיד שהיה להם.

אני יודעת הכל, אבל נמאס לי להכות על חטא שלא אני חטאתי. זה לא עוזר לאף אחד רק כולא אותי עמוק יותר בתוך הסיפור הזה.

מישהו פעם סיפר לי סיפור על מה שאני – אישה, ישראלית, ציונית, לא "הם". ואני  האמנתי.

יולי נובק, "מי את בכלל": ומי אני?

מצד אחד, קל לקרוא את הספר של יולי נובק: הוא ידידותי, סיפורי ואישי, אין בו סבטקסט נסתר שיש לדלות ולפענח, כי אין צורך בסבטקסט כזה: הדברים נאמרים במפורש, וזאת גם כאשר המסקנות הנובעות ממחשבותיה של נובק מגיעות אחרי אנלוגיות מסוגים שונים. למשל – הדימוי של לבה שגועשת במעמקי כדור הארץ, או תיאור ההרפתקה הימית שבה איימו גלים ענקיים מול חוף בפורטוגל להטביע את הכותבת. בתום התיאור נובק מסבירה את ההשוואות שאליהן התכוונה, מראה את משמעויותיהן, ומנסחת את מחשבותיה בבהירות וברהיטות.

מצד שני, קשה מאוד לקרוא את הספר, וזאת מכיוון שהוא מנסה לערער את אבני היסוד הבסיסיות ביותר שעליהן ניצבות רגלי כישראלית וציונית, שהרי גם אני, כמו יולי נובק, נולדתי כאן. גם אני גדלתי על הידיעה שיש לנו – פליטים מדור ראשון, שני או שלישי, מארצות ערב או צאצאים של ניצולי שואה – זכות שתהיה לנו מדינה. גם אני (וילדי, נכדי, וכל בני הזוג שהיו לי), שירתתי בצה"ל, וגם אני מרגישה ישראלית לא רק כעובדה ביוגרפית, כי נולדתי כאן, אלא מתוך האמונה בזכות קיומה של מדינת ישראל "יהודית ודמוקרטית".

הנה, אמרתי כאן במפורש ובגלוי דברים שחלק מידידיי ישטמו ויבוזו לי עליהם, ואחרים יראו בהם את המובן מאליו.

אבל יולי נובק עשתה מסע ארוך, פנימי וחיצוני, שעורר אותה להטיל ספקות. לשאול שאלות קשות. ולהגיע למסקנות קשות עד בלתי אפשריות, מבחינתי.

"הלוואי," מייחלת נובק לקראת סוף הספר, "שבגיל חמש־עשרה או עשרים או שלושים היתה באה אלי מישהי ומציעה לי – בחמלה, בלי שיפוט, לשאול את עצמי מה אני יותר, בת־אדם או ישראלית או יהודייה או פלסטינית? ומה עוד אני יכולה להיות?" (היא מייחלת גם לכך שמישהי הייתה שואלת אותה אז "מה היא מעדיפה: גברים או נשים": שאלה שהייתה פוטרת אותה אולי משנים רבות של סבל, כי הייתה מעלה בדעתה את האפשרות לזהות את האמת על עצמה: שהיא לסבית).

עם התשובות שהיא מגיעה אליהן קשה מאוד להתמודד.

יולי נובק שימשה חמש שנים כמנכל"ית ארגון "שוברים שתיקה". היא מתארת כיצד לא ראתה סתירה בין פעילותה בארגון, שמטרתו להביא עדויות של לוחמי צה"ל על התנהגות פסולה של חיילים (כאלה שביצעו בעצמם או שהיו עדים לה), לבין תפיסת העולם הציונית שלה. אדרבא, פעילותה נגד עוולות הכיבוש, שמתבטאות במעשיהם הלא מוסריים של חיילינו, נועדו בעיניה לתקן את ההיגיינה הציבורית של המדינה שלנו. עוולות הכיבוש, כלומר – כל המקומות שנכבשו בעקבות מלחמת ששת הימים, ושבהם חיילים מתחככים עם אוכלוסיה אזרחית, מה שגורם בהכרח להתנהגויות נפשעות.

גם בימים שהייתה פעילה מאוד בארגון "שוברים שתיקה" לא עלה בדעתה שפעילותה נוגדת את עצם הקיום של מדינת ישראל, ואף לרגע לא ראתה בעצמה בוגדת, כפי שניסו לצייר אותה מתנגדי הארגון.

נובק מתארת משברים וזעזועים חמורים מאוד שחוותה, ביחד עם חבריה, כשהתברר להם שלארגונם חדרו "מרגלים" ופובוקטורים (אחד מהם היה אורן חזן, מי שנבחר כעבור זמן מה לכנסת) וניסו "להפיל בפח" את "שוברים שתיקה" בכך  שהזינו את הפעילים בסודות צבאיים לכאורה, רק כדי שיפרסמו אותם, ובכך יוכיחו שהם הם בוגדים. "מרגלים" אחרים התחזו לפעילי הארגון והשתלבו בפעילותו, כדי לדווח עליו למתנגדים. תיאור הבגידה של מי שנחשבו כחברים קרובים פשוט מחריד.

אבל עיקרו של המשבר שעבר על נובק לא החל אז, אלא אחרי שפרשה מהארגון, ונסעה לאיסלנד, מדיירה, פורטוגל, אירלנד, ולבסוף – לדרום אפריקה. דווקא שם, במקום הנודע כל כך לשמצה בשל מדיניות האפרטהייד שהייתה נהוגה בו, חוותה נובק כמה הארות מבעיתות.

האם יש דמיון בין מדינת ישראל לדרום אפריקה הגזענית והמפלה, שגם כיום, כמעט שלושה עשורים אחרי שמדיניות האפרטהייד הסתיימה לכאורה באופן רשמי, אפשר עדיין לחוש בקיומה?

האם הבעיה האמיתית אינה נובעת רק מהכיבוש של 1967, אלא מעצם קיומה של מדינה שבבסיסה מתקיימת אפליה? חוק השבות, "מיהו יהודי", מהגרי עבודה שנזרקים מכאן באכזריות אחרי שגמרנו לנצל את עבודתם הזולה?

נובק מספרת על ההיסטוריה של האפריקאנרים, התושבים הלבנים ילידי אפריקה שהגיעו לדרום אפריקה מהולנד עוד במאה ה-17, כפי שסיפרו לה במפגשים שונים שהיו לה שם. האפריקאנרים הללו, אלה שהמציאו את מדיניות  האפרטהייד, סיפרו לה על עברם, על "מחנות הריכוז הראשונים בהיסטוריה של המערב" שאותם הקימו האנגלים במהלך מלחמת הבורים, (שנים רבות לפני הנאצים), וזה "הסיפור המשפחתי והלאומי שלהם, של האפריקאנרים, וזה הכאב הגדול שהם מעבירים מאז בין הדורות, כבר יותר ממאה שנים". סיפרו לה על כפרים שהאנגלים שרפו, על הרג המוני, הרעבה ופחד. (על אכזריותם של האנגלים במלחמת הבורים קראתי בספר השמידו את כל הפראים של סוון לינקדקוויסט, וידעתי כמובן על הטבח שעשו האנגלים באפריקנים, אבל לא ידעתי שהאכזריות הברוטלית כוּונה גם נגד האפריקאנרים). הסבירו לה שהם פשוט פוחדים, שמא אם הם "לא ישלטו במרחב בכוח הזרוע, אם לא יהיה 'אפרטהייד' שיבטיח להם יתרון – פוליטי כלכלי וצבאי – אז האנשים השחורים יעלו עליהם, יזרקו אותם לאוקיינוס. הפחד הוא מה שאיפשר למחלה להתפשט, לשלוח גרורות מתוחכמות אל כל תחומי החיים".

ההשוואה כמובן מובנת מאליה: גם בנו שולט הפחד. גם אנחנו משוכנעים שרק בכוח הזרוע נוכל לשרוד. גם אנחנו "כאלה".

האם כל אלה יכולים להצדיק את הזוועות של האפרטהייד? כמובן שלא!

האם ההיסטוריה שלנו מצדיקה את קיומה של מדינת ישראל?

אבל לא. אני מסרבת! אני לא מוכנה "ללכת" עם קו המחשבה ההגיוני לכאורה, שעל פיו אני בת דמותם של האפריקאנרים, אלה שעד היום, כך היא מתארת, מדברים על diversity – כלומר, על כך שיש מקומות לא הומוגניים, כלומר, כאלה שיש בהם גם אנשים "צבעוניים" או "שחורים" או "הודים".

(ברגע מסוים, כשאחת הידידות החדשות של נובק מסבירה לה שהיא "צבעונית" ונובק מופתעת, כי אי אפשר בכלל להבחין בכך, נזכרתי בספר חוצה את הקו של נלה לרסן, שם מתוארים חייהן של נשים בארצות הברית שמתמודדות עם עניין הגזע. ליתר דיוק – עם ההעלמה של הגזע שלהן, או הסוואתו).

תיאור הכינוס של אפריקאנרים כאלה, חמושים, מצוידים בכובע המצחייה של דונלד טראמפ, אנשי האלט רייט, מבחיל. והמסקנה שלפיה עלי לשאול את עצמי "מי אני?" ולהבין שאם אני ציונית אני "כזאת" מזעזעת ומקוממת.

האם הבחירה "בין להיות ישראלית ולהיות בת אדם", היא בינרית? אם כך אז לא כך, וזהו זה?

אין ספק בלבי: הנזקים שגורם הכיבוש, השליטה על עם אחר, נטול זכויות, מכרסמים בתשתית המוסרית של קיומנו. די אם נחשוב על מקרה אחד שעלה אמש (12.1.2022)  לכותרות: "עמר אסעד, פלסטיני בן 80 מהכפר ג'לג'ליא מצפון לרמאללה, נמצא לפנות בוקר מת אחרי שנעצר על ידי כוח צה"ל למשך כמה שעות"; או אם נצפה בשמחתם של תושבי עזה שזכו סוף סוף לפני כמה ימים לקבל תעודות זהות (איך ייתכן שזכות כל כך בסיסית ניטלה מהם עד כה?) כדי להבין עד כמה רבה הפגיעה. לא רק בפלסטינים. גם בנו. ואלה כמובן רק שתי דוגמאות קטנות מתוך אינספור פשעים ועוולות.

אני מתעבת את כל הזוועות הללו, שנעשות בשמי.

ובכל זאת, אני לא מוכנה להתכחש לזכות הקיום של מדינת ישראל.

בחיפוש אחרי התשובה לשאלה "מי את בכלל?", יולי נובק לוקחת אותנו למסע אישי, מציבה בפנינו מראה שמציגה מציאות שאנחנו מעדיפים רוב הזמן להתעלם ממנה ומאלצת אותנו לשאול את עצמנו את אותה שאלה. אני סוגרת את הספר בסערת נפש וכאב גדול. את הדיסוננס הקוגנטיבי שנובק יצרה אמשיך להשתדל ליישב באופן שאינו פוסל את קיומה של המדינה.

סיון בסקין, "שבעה ימים אביב בשנה": ספר שכולו הנאה צרופה

לקראת סופו של הספר הקסום הזה, הצטמררתי ודמעתי. לא היה בו שום דבר סנטימנטלי שאמור להעלות דמעות בעיניה של הקוראת – רק הסבר פשוט, ומרגש מאוד, של מהי יצירת אמנות בעיניה של סיון בסקין: "היא לא חייבת למצוא חן בעיני כולם, וזה בסדר גמור", כתבה והוסיפה: "אבל היא לא אמורה לוותר מראש על לבו של הקורא, הלא-יוצר בעצמו. היא לא אמורה לוותר מראש, בהגדרה, על תגובה רגשית בלבה האוהב של אימא שלי ואנשים כמוה". רגע לפני כן הסבירה בסקין שלדעתה "שירת תור הכסף" – כלומר, השירה הרוסית הדגולה של תחילת המאה ה-20 – שרדה לא בזכות האינטלקטואלים גבוהי המצח, אלא "בזכותן": בזכות הקוראות "שידעו לבקש מהספרות את מה שהאוונגרדיסטים ההם בזו לו, או התביישו לבקש: הנאה. הנאה מתוחכמת ועמוקה מבחינה אסתטית ורגשית, אבל הנאה".

ואני  – כן! כך בדיוק! – נהניתי כל כך מקריאת הספר שלה!

שבעה ימים אביב בשנה הוא ממואר ספרותי. בסקין פותחת אותו בביקור שערכה בעיר הולדתה, וילנה, קצת יותר מעשרים שנה אחרי שהיגרה ממנה לישראל, ב-1990. היא פותחת בתיאור ההתרגשות של הביקור במקום שהיה בחייה למיתוס, ובתובנה ש"המיתוס הספרותי הפרטי שיצרתי בכל השנים האלה התברר כאמת". והנה היא ממשיכה באפוריזם, אחד מיני רבים שיש בספר: "הספרות יוצרת את האמת. ולא רק את האמת – את הספרות", שכן, במקרה של וילנה, המיתוס הוא "יצירתם של יהודים, ליטאים ופולנים רבים שהעריצו אותה – גם כשגלו ממנה כמוני".

כתיבתה של בסקין חפה מסנטימנטליות וגם, כפי שהיא מעידה בעצמה, מנוסטלגיה. היא אינה מתגעגעת אל מה שלא היה באמת, אינה מגזימה ואינה מייפה. חוש ההומור שלה עוזר לה במשימה ומאפשר לה לתאר תיאורים מדויקים ואמיתיים.

כך למשל כשהיא נזכרת בבית הילדות של חברתה הטובה סשה, שנשארה בווילנה, ושאותה היא שבה ופוגשת בביקור, היא מספרת על "ביתם המוזנח" ועל הרגלי ההיגיינה המפוקפקים של הוריה, שיכלו להכשיר אותה לטיול שערכה לימים בהודו… היא מצטטת תיאורים של אביה, שסיפר איך התכבד אצלם במרק כרוב, שהיה "לא רע בכלל", ו"לאחר שסיימתי את המנה שלי, העברתי את הכיסא, את הצלחת ואת הכף לסועד הבא". וכאן היא מוסיפה ביובש: "אבי יודע להפיק גוזמה ספרותית כשהוא רוצה." ברור לנו שהתיאור מדויק. כמו גם העובדה שאחרי שגומרים אצל הוריה של סשה לטגן נקניקיות בשמן עמוק, "מנגבים את הידיים על הספה". והנה, כל התיאור הזה אינו דוחה, שכן הוא ספוג באהבה. בסקין מספרת לנו איך "ביתם המוזנח האזין לנו בעצמו והוליד את הספרים" גם אלה הנדירים מאוד, ששתי הילדות היו מעוניינות בהן, "על פי הצורך מבין כתליו, שהיו נפתחים כמניפה ושחררו לעברנו את הכרכים המוכתמים בקפה".

ספרים, קריאה, הם לא רק מרכזו של הממואר, אלא הם גם מרכז לבה ונפשה של הכותבת. כך למשל היא מספרת שנהגה להעתיק בכתב ידה שירים מתוך ספרים שהגיעו אליה ושהייתה חייבת להחזיר אותם לבעליהם, שהרי "גישה למכונות צילום הייתה אז ליחידי סגולה בלבד, בעלי סיווג ביטחוני פחות יהודי משלנו". והרי כאן שוב דוגמה להומור השנון שנמסר כבדרך אגב שובה לב.

"הספר," היא קובעת, "אינו הנאה גנובה אלא חלק מהחיים, לצד תפוחי האדמה."

בסקין מתארת את צמיחתה כמתרגמת ומשוררת, ומראה כיצד חייה בווילנה, ועלייתה לישראל, יצרו אותה. כך למשל היא מתארת כיצד נאלצה ללמוד מקצוע "של יום", שיפרנס אותה כיאות, ואת הספרות למדה להשאיר לשעות הלילה. כיצד קראה בילדותה תרגומים של יצירות, ואיך חשה שהיא שייכת לשם. על אחת המתרגמות, זאת שהערתה את יצירתו של ג' ד' סלינג'ר לרוסית, היא כותבת: "היא ומתרגמים אחרים נשארים באפלה. אבל אני רוצה שישמרו לי מקום באפלה הזאת, עד שאגדל ואלמד."

אחד ממניעיה לתרגום יצירות לעברית היא התחושה שמי שרוצה להכיר אותה ולהבין לנפשה, חייב לקרוא את היצירות היקרות ללבה. "איש לא יוכל להביו אותי בלי לקרוא את הספרים שהם חלק ממני. אולי אי אפשר לאהוב אותי בלעדיהם."

חלקים שלמים בספר מוקדשים לקורות החיים של בני הדורות שקדמו לה. מה קרה להם בשנות המלחמה? איך קרה שניצלו? היא מתארת את הפתעתה כשמתחוור לה שווילנה בעצם "אימצה" את הוריה, כי הוריהם נקלעו לשם במקרה, במהלך המלחמה. וילנה הפכה "לנמל הבית שלנו. של אנשים ללא ספינות".

התרגשתי כשסיפרה שכמו בסרט האהוב עליה (ועלי, עד מאוד!) "חיים של אחרים", גם בני משפחתה "זכו" למצוא לא מזמן בארכיונים של עירם את החקירות שערכו השלטונות – "האינקוויזיציה" – לסבים שלה, ושחשפו מדוע נשלחו לסיביר.

מרגש מאוד התיאור שלה על קו התפר שבין תום מלחמת העולם לבין מה שהתרחש זמן לא רב אחרי כן: המלחמה הייתה בעצם חלק מרצף החיים של יהודי העיר, והשבר חל אצלם דווקא זמן מה אחרי כן, כשהבינו שהם כבר לא חלק מחיי המקום, שכן הערים עצמן השתנו, לאחר שרוב היהודים נרצחו. העבר נהפך בבת אחת למקום שנשמר במוזיאון, "אלא שמוזיאון, חיוני ומסעיר ככל שיהיה, אינו תיאטרון, מפני שאינו מבוסס על ייצור רצף תמידי של זמן, כי אם על עצירתו".

השואה הייתה טבועה גם בנפשם של מי שנולדו אחרי שהמלחמה הסתיימה: "להיות תלמידה גרועה אחרי ששמעת עליהם" – על יהודים שהצליחו להתקבל לאוניברסיטאות למרות המכשולים וההתנכלויות – "היה מכוער כמו לזרוק לחם אחרי שסיפרו לך על הרעב במחנות הריכוז של אירופה ושל אסיה. היהודים שהכרתי היו בדרך כלל תלמידים טובים. ומעולם לא זרקו לחם".

בסקין מספרת על התשוקה של דור האמהות ללמוד "בתנאים של עוני מחפיר", על הקשיים המיוחדים שחוו בשל "ניצול מחריד של נשים ונטישת ילדים", ועל האחווה הנשית המופלאה והעזרה ההדדית שהושיטו זו לזו.

פרק מרגש במיוחד הוא זה שמוקדש להזדהות של בסקין עם כתיבתה של לאה גולדברג, גם היא ילידת ליטא, עם העברית של גולדברג שהיא "קרובה יותר ממה שנדמה לעברית של הופעות רוק או של מאמרים עכשוויים על משבר האקלים, נניח", שכן כתיבתה של גולדברג "קוסמופוליטית" ו"נטולת תסביכים פרובינציאליים", ועם הסיבות שהניעו את גולדברג, לפי תפיסתה של בסקין, לבחור בעברית כלשון היצירה העיקרית שלה, ובפרק מרגש אחר היא מסבירה את הקשר המיוחד של יהודי ליטא ליידיש, ששימשה להם חלון אל העולם הגדול: "היידיש של עירנו הצליחה לחמוק מהיידישקייט. תחת זאת היא הפכה ללטינית של היהודים. לטינית משלנו".

השתעשעתי מאוד מהדימוי של בסקין המתרגמת והמשוררת, והזדהיתי אתו: "אז אולי אני בעצם משחקת בקבוצה? הלא חרוז טוב הוא כמו קליעה לסל."

אין בספר עמוד אחד שלא סימנתי בו שורות נבחרות. יכולתי למעשה להדגיש אותו לכל אורכו, שכן הוא פעל בדיוק כפי שבסקין סבורה שאמנות צריכה לפעול: נגע ללבי, העשיר, שעשע ושימח אותי עד מאוד.

איך "נזכרנו שאנחנו בני אדם"

ווּלף סיפר:

"לא היה יכול להיות כבוד במחנה הריכוז. דמייני לעצמך שהיו מביאים לאושוויץ את גנדי. שני אנשי אס־אס היו מוליכים אותו במגרש המסדרים, וכולם היו עומדים כמו משותקים מתוך יראת כבוד כלפי הגבר העירום הקטן עם חתיכת הבד הלבנה לכיסוי החלציים. אבל אז אחד מאנשי האס־אס היה שופך לו קערית מרק על הראש, ואז לא היה יותר גנדי, כשהאטריות משתלשלות לו מהמצח על הפנים, היתה רק דמות קומית, וכולם היו צוחקים."

טיך סיפר:

"זאת היתה עבודה נחשקת — לגרור מוקדם בבוקר בחצר את גופות האסירים שמתו בלילה. לא חשבת יותר מדי תוך כדי זה, האדם מתרגל לכל דבר. ובוקר אחד עמדה שם שורה מסודרת של גברים צעירים במדים מטופחים — משטרת קופנהגן, שסירבה לחפש יהודים. ואיך שחלפנו על פניהם עם מטען הגופות שלנו, כולם כאיש אחד הורידו את הכומתות מהראש. בבת אחת נזכרנו אז שאנחנו בני אדם."

מרינה צבטייבה, "אמי והמוזיקה": האם אפשר לדרוש משירים מה שרק המוזיקה יכולה לתת?

מרינה צבטייבה, המשוררת הנערצת כל כך על אוהביה, די נעולה בפני מי שאינו יודעת רוסית. אמנם יש פה ושם תרגומים של שיריה לעברית, אבל הם מעטים, ולמרבה הצער נראה כי את רוב שיריה קשה, אם לא בלתי אפשרי, להערות לשפה אחרת. 

והנה יש גם פרוזה שכתבה, כמו בספרון שלפנינו: ממואר שבו מתארת צביטייבה את יחסה לנגינה בפסנתר, ומסבירה מדוע בעצם עם מות אמה הפסיקה לנגן: "אילו המשיכה אמי לחיות הייתי מסיימת כנראה אקדמיה למוזיקה והיתה יוצאת ממני פסנתרנית לא רעה – שהרי היו לי נתונים. אך היה דבר מה אחר: מה שניתן מלכתחילה, שאין להשוותו למוזיקה והמחזיר אותה למקומה האמיתי בתוכי: של
מוזיקליות כללית וכישורים 'יוצאים מגדר הרגיל' (כמה מעט!)."

מתוך הממואר שלפנינו אפשר אולי לקבל מושג על כתיבתה השירית של המשוררת, שכן התיאורים הרבים פיוטיים ומעניינים מאוד במקוריותם. צביטייבה הילדה סבלה סבל מר מהנגינה. היא נאלצה לשבת ולהתאמן שעתיים בבוקר ושעתיים בערב, ולא ויתרה לעצמה, גם כשאמה לא הייתה בבית: "המטרונום היה קבר, וחי בו המוות. מאימת הצליל אפילו הייתי שוכחת את אימת המראה: מקל פלדה שמשתרבב החוצה כמו אצבע ומתנדנד בקהות חושים אובססיבית מאחורי גבי החי. זו היתה פגישתי הראשונה עם הטכניקה שקבעה מראש את גורלן של כל שאר הפגישות, טכניקה במלוא רעננותה, זר הפלדה שלה, ניצן הפלדה הראשון שלה שיועד לי. הו, אף פעם לא פיגרתי אחרי המטרונום! הוא לא נתן לי לזוז – לא רק מהמקצב, אלא גם כבל אותי פיזית לשרפרף. המטרונום הפתוח היה הערובה הטובה ביותר שלא אסובב את הראש אל השעון."  

אמה העריצה הבינה: "לא, אינך אוהבת מוזיקה!" נהגה לומר "ברתחת הלב" כאשר בתום השעתיים זינקה ממקומה שליד הפסנתר, ולא הבינה שמרינה דווקא אוהבת מוזיקה, ומשום כך היא סובלת כל כך מהנגינה שלה עצמה! היא חשה שאמה "הציפה אותנו במוזיקה", מה זאת אומרת "הציפה"? היא ממש הטביעה בה את ילדיה, ובכלל לא שמה לב שמי שבאמת מוכשר הוא דווקא בנה החורג, בנה של בעלה מנישואיו הראשונים, ושאת מרינה היא הייתה אמורה להושיב ליד שולחן הכתיבה. 

היא גם לא הבינה שמרינה מוזיקלית מאוד, אבל בסוג אחר, לא זה שמביעים בפסנתר, אלא במוזיקה של המילים: "לא – אהבתי. את המוזיקה – אהבתי. לא אהבתי רק – את שלי שלי." 

בציטוט אפשר לראות את אחד המאפיינים המוכרים בכתיבתה של צביטייבה, זה ששמעתי עליו ממוקיריה: היא מרבה להשתמש במקפים מפרידים. גם לכך היא מתייחסת במסה שלפנינו: "התחלתי לחלק, לנתק את המילים להברות בעזרת מקף שהשירים אינם מורגלים בו, וכולם נזפו בי על זה, במשך שנים, ומתי מעט – שיבחו (אלה ואלה בגלל ה'עכשוויות')", והיא מסבירה שכך היא נוהגת "בכוח האילוץ של הריתמיקה שלי". כלומר, המוזיקה השפיעה על הכתיבה, ועם זאת היא מזדהה עם תוכחה שהשמיע באוזניה המשורר הרוסי בלמונט: "את דורשת מהשירים מה שרק המוזיקה יכולה לתת!" 

מעניין מאוד לקרוא את תיאוריה הסינסתזיים: המילה "במול" היא "סגולה כזאת וקרירה", ואילו "דיאז" הוא "ישר וחד כזה", לעומת "לה במול" ש"היה בשבילי קצה גבול הסגול"… 

ההזדמנות לקרוא בעברית את הממואר של צביטייבה משמחת מאוד, כי כך מתאפשר לפגוש את המשוררת, לפחות בפרוזה, אם לא בשירה. 

מרוסית: דינה מרקון

מי היו הנמענים של המגילות במערות קומראן

בזמן שטפפתי לי לאורך גדת ים המלח הייתי שקועה כליל במחשבות — אם אפשר לקרוא לזה מחשבות, לאותה התאחדות עם החום והבהירות המנצנצת, למרגלות ההרים הבוהקים העשויים אבן חול, שהמערות הרבות מספור נגסו בהם כמו עששת. במערה כלשהי מן המערות האלה התגלו לפני כמה שנים מגילות קומראן, הספרייה, התורה ואורח החיים של הכת היהודית שקבעה את חייה בשממה הזאת; וכשנשקפה להן סכנה של ריקבון חומרי, אחסנה כאן הכת למשמר את המגילות מקלף, מנחושת, בכדי חימר. התברר שאנו, בזמננו שלנו, נמעניו המיועדים של המסר שהגיע אלינו מאחת ממאה המערות, אם גם בדרכים עקלקלות ונפתלות, בדיוק ברגע ההתחדשות המדינית אחרי כמעט אלפיים שנים.

בעיצומה של ההליכה נתקפתי אפוא מה שאי־אז גרם כמשוער לרעים לאחווה לבחור את המקום הזה בים המוות, מקום שאליו באו גם מירושלים, אי־אלה גם ממרחק גדול אף יותר, אפילו מהגליל; נתקפתי אותו מתח מרוכז, שמאומה אינו מסיח ממנו את הדעת, אותה ציפייה הדוגרת כמדומה באור המנצנץ: כאן בזמננו שלנו, נמעניו המיועדים של המסר שהגיע אלינו מאחת ממאה המערות, אם גם בדרכים עקלקלות ונפתלות, בדיוק ברגע ההתחדשות המדינית אחרי כמעט אלפיים שנים.

אנה מריה יוקל, "תמציות": זה מצחיק מישהו?

הספר תמציות שראה אור לאחרונה בהוצאת אפרסמון, הוא פנינה. ליתר דיוק: הוא צדפה שמכילה בתוכה עשרים וארבע פנינים, כל אחת יותר יקרה מקודמתה, והמכלול מרהיב עין.

מדובר במעין רסיסים של ממואר שכתבה יוקל, שדרנית רדיו, סופרת, עיתונאית ופסיכואנליטיקנית שנולדה בווינה ב-1911, גרה בילדותה בברלין, ברחה לפראג כשהנאצים עלו לשלוטו בגרמניה, חיה זמן מה בצ'כוסולבקיה, נסה משם רגע לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, עברה אחרי תלאות ללונדון שם חיה בזמן הבליץ, ועלתה בסופו של דבר, ב-1965, לישראל.

רק ספר אחד שלה תורגם עד כה לעברית: צבע הפנינה העוסק בשנאה, אפליה וגזענות, ומיועד לבני נוער, ועכשיו, כאמור, גם – תמציות, ספר מרגש ומרתק.

בכל אחת מהתמציות שלפנינו יוקל מתארת מפגשים עם בני אדם, או אחת מהסביבות השונות שבהן גרה לאורך חייה: "רישום כרונולוגי משישה מוקדים של זמננו: וינה, ברלין, פראג, לונדון, שוב ברלין, ירושלים".

הסיפור הקצרצר, אולי מוטב – החיבור – הראשון לוקח אותנו לפראג של 1938, ואל זיכרון שלה מאז: ערב ריקודים שהזדמן אליו גבר לא מוכר, "לא צעיר, גבוה מאוד ובעל פנים זוויתיות חדות". השניים מצאו את עצמם רוקדים בהרמוניה מפתיעה, ו"הריקוד בשתיקה היה מעשה חסד צרוף". ההיסטוריה נגלתה לה להרף עין במהלך הריקוד כשהגבר פלט פתאום, בלי שום הקשר, "הייתי בהראדצ'אני[1]", אמר ולא יסף. עד אז ומאז לא החליפה אתו מילה, ובכל זאת הוא והריקוד אתו, נשארו חקוק בזיכרונה. צריך לקרוא את הסיפור כדי להבין את עוצמתו.

החיבור השני, "הדרך לאוּזְ'הוֹרוֹד" מתאר מפגש שהתרחש בדצמבר של שנת 1935. יוקל מספרת איך הלכה ביום חורפי מושלג באחד הרחובות בפראג, כשלפתע הגיעה מולה אישה כפרית ענייה, לבושה בבלואי סחבות, רגליה עטופות בסמרטוטים במקום בנעליים, ששאלה אותה שאלה מופרכת: "איפה הדרך לאוּזְ'הוֹרוֹד", כלומר, אל עיר רחוקה, שממנה, כך הסבירה אחר כך, תדע כבר איך להגיע אל הכפר שכוח האל שממנו נחטפה. אני מדמיינת את הסיטואציה: נאמר, באיזו סמטה קטנה בעפולה או במטולה הולכת אישה ומבקשת הנחיות: איך מגיעים לרומא?… יוקל עצמה, כך היא מספרת, הייתה באותם ימים במצוקה. לה עצמה לא היה כמעט כסף לקנות אוכל, ובכל זאת, כפי שהיא מציינת בסופו של הסיפור, התברר לה שכן, היא דווקא כן יכולה להשיב לאישה: "לפני שעתיים-שלוש היא שאלה אותי שאלה מופרכת, איפה הדרך לאוז׳הורוד. אבל האבסורד האמיתי, חשבתי לי לפתע בתדהמה, הוא שידעתי את התשובה," שכן עלה בדעתה אל מי אפשר לפנות, מי יוכל לעזור לאישה, להלין אותה, ולמצוא בשבילה מקום ברכבת הנוסעת לאוז׳הורוד…

בחיבור השלישי, "מוות כרעם ביום בהיר", מספרת יוקל על הקיץ של שנת 1938, על ביקורה בפריז, על "העליצות החפה מדאגות ברחובות בארבעה עשר ביולי" שנראתה "מוזרה ומאיימת לאדם כמוני, שבא לבקר כאן מפראג, מצ'כוסלובקיה הקטנה, שטבעת החנק של גרמניה ההיטלראית התהדקה סביבה בגלוי מדי יום ביומו", ועל ההבנה שהייתה לה, הבנה שמעבר למילים, שהעיר היא בעצם "כמו עיר רפאים", ועל המרה השחורה שחשה, עדיין בלי לדעת מדוע.

יש בסיפורונים הללו לא מעט הומור. כך למשל היא מתארת איך פגשה בלונדון באקראי חייל הודי שהלך לאיבוד וביקש ממנה להסביר לו איך למצוא את הדרך אל האכסניה לחיילים שאליו היה אמור להגיע. הוא לא ידע אנגלית או גרמנית, והצליח לתקשר אתה בעזרת מילה ביידיש שלמד כשהיה שבוי מלחמה במחנה שבו שהו מעבר לגדר "שבויים בפיג'מות פסים", כלומר – יהודים, "ומהם למד כמה מילים" בשפתם. והיא שואלת באירוניה: "מה היה צריך לקרות בעולם כדי שאיכר הודי במדים בריטיים בקנזינגטון גרדנז הלונדוניים יתַקשר ביידיש?"… אכן… התובנות והתיאורים חורגים מעבר לכל תיאור ישיר, וגדושים באלוזיות ספרותיות, אמנותיות, מקראיות. למשל כאן, בחיבור הזה: "הראיתי לו את האוטובוס שנסע לכיוון האכסניה לחיילים, ואמרנו בַּיי בַּיי. בין שתי מילים, בין 'פראוליין' ל'באָכער', נגלה בוהק לעין מגדל בבל."

בסיפור "יאן הזקן", היא מתארת איש שהכירה בלונדון, שנודע לו כי אומץ בילדותו, ומאז חש כורח עז לגלות מניין בעצם בא. וכך כותבת יוקל: "נראה שהאדם פשוט מוכרח לדעת מה מוצאו; ונראה שמשהו בעומק האדם חש כשמקורו אינו אמיתי, ושאז אי־נחת נשגבת מבּינה מרחיקה אותו מנתיבי החיים הרגילים. תסביך אדיפוס הוא רק גרסה אחת של התֵמה הזאת." כמה מעניין לראות את סיפורו של אדיפוס כחיפוש של אדם אחרי מוצאו, ולא רק כסיפורו של חטא היוהרה, או של יחסים אסורים (גם אם אינם ידועים) במשפחה!

בסיפור "כבוד" מראה יוקל איך יחס מכבד מחזיר לבני אדם את התחושה שהם בני אנוש, וכמה קל לשלול אותה מהם, והסיפור "אבן על קבר לא ידוע" עוסק בדמות עלומה מעולם הספרות: זאת של אוטלה, אחותו של קפקא שאתה הייתה יוקל מיודדת (היא "הייתה האחרונה בחברים שלי שמהם נפרדתי בחשאי בטרם הבריחה מפראג לאחר פלישת הגרמנים"), ובהקרבה העצמית המדהימה של אוטלה, במהלך המלחמה.

צחקתי כשקראתי את הסיפור "תעתוע בחום היום", שבו מתארת יוקל את מה שקרה לה בישראל באחת משכונות היוקרה בצפון תל אביב, והתרגשתי מהתיאור שלה של מה שאירע בעולם ב-1963: הופעתן המפתיעה, החד פעמית, על במת העולם, של שלוש דמויות: מנהיגים בעלי שיעור קומה והם – קנדי, האפיפיור יוחנן ה-23, וחרושצ'וב, ואיך כל אחד מהם הסתלק, בעצם סולק בטרם עת, מעל במת ההיסטוריה. האם נכון ומדויק מה שציטטה מפיו של חרושצ'וב שאמר, לדבריה, לאחד משליטי ברית המועצות שסילק אותו מתפקידו, שאם ייקחו ממנו את הפנסיה ואת הדאצ'ה שלו, והוא יאלץ לקבץ נדבות, אנשים ייתנו לו, לחרושצ'וב, ואילו "לך, קומראד, אם תהיה פעם במצב כזה לא ייתנו כלום"? אין לדעת, ובכל מקרה, כמה יפה הציטוט, כמו גם התהייה של יוקל: "כמה אמיתיות הן בעצם עובדות אובייקטיביות? איך היו הדברים בדאלאס?" כי מה באמת נהיר לנו? מה באמת אנחנו יודעים על המציאות?

פליאתה כשישבה מול אקווריום ובו צבים קטנים, שאחד מהם, כך הייתה בטוחה, נעץ בה מבט מפגיע עד שתהתה: "אולי לצב המים הננסי הייתי אלוהים שלפעמים גילה את פניו; והציפה אותי המחויבות המלחיצה של האחריות האלוהית" עוררה בי מחשבות, כמו גם הזעם שחשה כשאחד הצבים הזעירים האחרים התנפל על הצב "שלה" וטרף אותו, ושאלתה הנוקבת "זה מצחיק מישהו? בשם אלוהים – זה מצחיק מישהו?" המשיכה להדהד בלבי אחרי שגמרתי לקרוא את הספר.

הוא רצוף כולו בתובנות מאירות עיניים ובתיאורים יפים להפליא: זוהי שכיית חמדה.


תרגם מגרמנית (והוסיף הערות מאירות עיניים): חנן אלשטיין

[1] רובע המצודה, ובו מצודת פראג, מקום מושבם של שליטי הארץ.