במאה ה-15 הצליח הספן הנועז, פרדיננד מַגֶלַן, להגיע בפעם הראשונה לאיי התבלין שבאינדונזיה בכך שהפליג מערבה. שטפן צווייג כתב על כך ספר מרתק ומופלא ובו הסביר, בין היתר, את המשיכה האירופית אל מזרח אסיה: עושר אגדי נפל בחלקם של מי שהצליחו להביא משם תבלינים. 

במאה ה-17 המשיכו ההפלגות אל המזרח, ובספר פרשת בטאוויה, שהוא ספק נובלה, ספק ספר עיון, מתאר סימון לייס, סופר בלגי, פרשה מסמרת שיער ומאלפת שהתרחשה במהלך אחת מאותן הפלגות. 

ב-27 באוקטובר 1628 יצאה הספינה “בטאוויה” להפלגת הבכורה שלה לעבר איי הודו המזרחית ההולנדיים, כדי להביא משם תבלינים. בדרך עלתה הספינה על שרטון, בשוליו של ארכיפלג האוטמן-אברוליוס, באוקיינוס ההודי. קברניט הספינה ועוד קצינים בכירים וכמה אנשי הצוות והנוסעים הצליחו לעזוב את מקום ההתרסקות בסירת משוטים, אחרי שנטשו את מאות הניצולים האחרים. כעבור שלושה חודשים הצליח הקברניט לחזור אל הארכיפלג בספינה אחרת ולקחת אתו את הניצולים. בשלושת החודשים שאלה שהו על שלושה מאיי הארכיפלג, התרחשו מעשים מסמרי שיער, והם עניינו העיקרי של הסיפור.

אחד הניצולים, רוקח בשם קורנליוס, השתלט על הניצולים ולמעשה המליך את עצמו עליהם, תוך שהוא נוקט בשלטון טרור ואימה. (כמו שעשה קורץ של ג’וזף קונרד, בנובלה לב האפלה?)

מעשי הזוועה נודעו, כי, כאמור, ספינת החילוץ שבה, והניצולים יכלו להעיד ולספר על מה שהתרחש, אם כי בסיפור שלפנינו הסופר נעזר מן הסתם גם בכוח דימיונו כדי לפרט מה בדיוק קרה שם.

קורנליוס התחיל בכך שביסס את כוחו האישי בפעולות שהיטיבו עם קהילת הניצולים, אבל בהדרגה נעשה ברוטלי ואכזרי. מעניין מאוד לראות איך את ההוצאה להורג הראשונה שגזר עליהם עוד קיבלו האנשים בהבנה, כי היא התבצעה לכאורה כדי להשליט משמעת נחוצה, ואיך הסתגלו בהדרגה לפעולותיו אשר “הלכו ונעשו מפלצתיות.”

בין היתר נהג קורנליוס להעניש עוד ועוד קורבנות (להורות על רציחתם!) “יום יום איש אחר, בשלל תירוצים, או ללא כל סיבה”, שכן, מסביר המחבר, “השרירותיות היא ביסוד טבעו היעיל והבלתי מעורער של כל משטר טרור”.

מדהים להיווכח איך הפוגעים יודעים מאליהם, ובאופן טבעי, כיצד להשליט אימה ואיך לבסס את כוחם העריץ, ותמיד באותם אמצעים. לא מפתיע שמחבר הסיפור מקשר את מה שהתרחש שם על האי אל מה שמוכר לנו: “‘כאן אין מקום ללמה ומדוע’ יענו במאה העשרים התליינים באושוויץ לשאלות החפים מפשע שיובלו למותם”, הוא מציין בהערת אגב.  

הנה, גם כאן, על האי הנטוש, יצר קורנליוס “מעמד של אדונים”: הוא וחסידיו “התגוררו באוהלים הטובים ביותר, עשו כבשלהם בנשים שנשארו בחיים הודות לגילן הצעיר, הם התהלכו במדי פאר, מקטורנים מקושטי דרגות וסרטים; הם שתו את יינות ‘באטאוויה’ והתהלכו על האי הקטן חמושים בחרבות, גרזנים, סכינים גדולות ואלות”. 

קורנליוס חתר לכך שהכול יהיו “מעורבים בטבח המתמיד”, עד כדי כך שכבר לא היה ברור “מי היה השותף לדבר עבירה ומי הקורבן”. גם זאת “טכניקה” מוכרת של עריצים רצחנים: להפוך את כולם לפושעים שלא יכולים כבר לסגת או להתחרט, כי אשמתם ידועה לכול. גם לעצמם. 

מרתקת במיוחד אחת התובנות המאלפות של סימון לייס: “חברה מתורבתת אינה בהכרח חברה שבה שיעור פחוּת של פרטים פושעים וסוטים (שיעורם באוכלוסייה כנראה קבוע למדי בכל קבוצת בני אדם) – היא פשוט מאפשרת להם פחות הזדמנויות להתבטא ולספק את נטיותיהם. לולא קורנליס, שני תריסרי חסידיו כנראה לא היו מגלים לעולם את תהומות אופיים האמיתי. אין שום ספק שהתמסדות ממלכת הפשע המשונה הזו בקרב אוכלוסייה של מאתיים חמישים אנשים הגונים, כמו גם שימורה במשך שלושה חודשים, התאפשרו אך ורק בזכות אישיותו של הרוקח לשעבר ומעשיו.” 

כשחושבים על הצמחונות של היטלר (שאליה  אי אפשר שלא להגיע, שהרי “חוק גודווין” קובע כזכור כי “ככל שדיון מקוון מתארך, ההסתברות שתתקיים הקבלה הקשורה לנאצים או להיטלר מתקרבת לאחת  – ודאות מוחלטת)”, אי אפשר שלא לחשוב על כך שהעריץ הרצחני מהבטוואיה לא היה מסוגל להרוג במו ידיו: הוא “היה מסוגל להורות בדם קר על רצח של ילד אך לסלוד ממעורבות אישית”, והוא גם לא ידע לעמוד בפני התנגדותה של אישה שסירבה לשכב אתו, עד שאחד מעושי דבריו איים עליה למענו. 

מדהים להיווכח כמה הרבה תובנות כולל סיפור קצר אחד, שמתחיל ומסתיים בהפלגה על ספינה. הנה אחת אחרונה: בשלב מסוים ניסה קורנליוס לתקוף את הניצולים שהצליחו לברוח מפניו, והגיעו אל אי קרוב באותו ארכיפלג. הם לא היו חמושים היטב כמו אנשיו, אבל “זכו לתזונה טובה יותר”, שכן באי האחר היה שפע של מים מתוקים וטובים לשתייה, וחיות רבות שאפשר היה לצוד, אבל היה להם בעיקר “יתרון מוסרי”, כלומר – “אותה נחישות נואשת שמשתלטת לפעמים על אנשים הגונים כשתוקפן לא צודק מאלץ אותם להילחם על חייהם”. 

האם אפשר ללמוד מכך לא רק לקח כללי על הקיום האנושי, אלא גם על מציאות החיים שלנו כאן ועכשיו? 

תרגמה מצרפתית: אנמרי בארטפלד

Leys, Simon Les Naufragés du Batavia