כשאני קוראת את ספר שיריה החדש של המשוררת יהודית אוריה עולה על דעת הפסל המפורסם של ברניני, "האקסטזה של תרזה": 

מאחר שהפסל מוזכר באחד מספרי, קובץ סיפורים בשם בגידות כל מיני (תמונתו של הפסל אפילו מופיעה על כריכתו הקדמית של הספר), אני מרשה לעצמי להיעזר במה שכתבתי עליו. הקטע שלהלן מגיע בתחילתה של סצינת פיתוי, שבה גבר משכנע את חברתה הטובה של אשתו להתעלס אתו. כדי לפתות אותה הגבר מתאר במילים האלה את פסלו של ברניני:

"יש לנו כאן אישה, מלאך עדין מאוד, וחץ. עוד רגע המלאך אמור לנעוץ לה אותו בלב. אבל אנחנו לעולם לא נראה את זה. נכון? כשאנחנו מביטים בפסל הזה אנחנו מנציחים ביחד עם הפַסָל את שבריר השנייה שלפני… את הגעגועים. את התשוקה. את הציפייה המוחלטת, האינסופית. כשאת רואה את הפסל הזה לא מתעורר בך החשק לעשות מעשה? לגאול את תרזה? לתת לה את החץ? תראי איך היא מחכה. פה פעור. עיניים עצומות, איך שהוא מביט בה, מחזיק לה את שולי הגלימה, מערטל לה את השדיים, מאתנו הם מוסתרים, אבל אין ספק שהוא רואה אותם. תראי איזה חיוך יש לו. נכון שהוא נראה נשי מאוד? ושוב – תרזה המשתוקקת.  שיחדור לה כבר לתוך הגוף! אבל לא, עוד רגע, עוד רגע… ברניני יודע טוב מאוד איך נראים פנים של אישה ברגע הצרוף והמושלם הזה, לפני הפרידה, לפני ההתפרקות והשחרור  מהתשוקה, לפני האובדן. ואת יודעת, הציפייה הניצחית הזאת, השנייה הזאת לפני, היא בעצם האושר האמיתי. ורק דרך המתיקות המושלמת הזאת אפשר להבין את ההתעלות האלוהית. תגידי לי, איך את נראית כשאת גומרת?"

האישה בסיפור שכתבתי נכנעת לפיתוי. 

בספרה של יהודית אוריה חלק גדול מהשירים נוגע ברגע הזה של הלפני: בַּתשוקה, בַּכיסופים אל המגע, בהזיות הארוטיות שעוצמתן לא פעם עולה על חוויית המימוש המיני, אם הוא מתרחש במציאות.

השירים מופנים אל נמען, גבר, שמעורר את הכותבת מרחוק, במילים כתובות: "האיש כתב לי מכתבים", ומצית בה להט אש, כי הוא מתעניין בצד הרוחני של אישיותה: "אני צריך לדעת יותר על יצירתך הספרותית. אני סקרן". 

עד מהרה חשה הדוברת בשירים שאותו איש הוא "החמצן של היום", "תמצית הבושם של האביב". התשוקה הטרום־אורגזמית המתלבה בה מעצימה את רגישותה אל היקום הסובב אותה, היא רואה צבעים: "אתה ההארות הסגולות־כחולות־ירוקות־אדומות / אתה פרחי התודעה בהתרחבות האישונים." היא כותבת לו: "אתה הדבר שאיני רוצה להפסיק לראות / אתה פרודות הלילה והיום שאיני רוצה שיפסיקו לבוא אל תוכי", והשיא, בשורה האחרונה – "אתה השיר".

התשוקה מתעוררת בעקבות השירה, ואז גם יוצרת אותה, כמו במעגל סגור שמזין את עצמו עוד ועוד, בלי הרף.

האיש מיטיב להגיב אליה, מיטיב להניף לעברה את החץ (הארוטי!) המופיע בפסל של ברניני כדימוי, כמו המלאך שמבטיח בעוד רגע לנעוץ אותו בלבה של תרזה: "בלי להעלות בדעתי / שהשיר נועד עבורי – / הוא היה לי ולמעני רגע אחד מופלא". והדוברת מהדהדת לו כמובן: "כתבתי: הוא נוצר בגללך / ונכתב עבורך ולמענך בלבד". 

"את פוסעת באוויר / קלה ומשוטטת בנשמה", הוא כותב לה, והיא משיבה: "האמת שוכנת באוויר / הטעון בכל מה שקברנו בתוכו – "

שניהם יודעים היטב ליצור ביחד, במילים, את הצלילים הללו, שלתחושתם מרוממים אותם אל המטפיזי, אל המקומות שבהם הגוף משרת את הנפש הדואה.

האם ייפגשו? האם החץ יינעץ?

הוא "פוחד לאכזב אותך כי את יקרה לי, ואיני רוצה לאבד אותך, ואיני רוצה לעורר בך ציפיות". זה מה שהוא כותב לה ישירות – נראה כי המלאך שמבטיח לנעוץ את החץ נבהל, כדרכם של גברים בשר ודם, ובהמשך, בשיר אחר, המשוררת מדברת על "הסנה הבוער והלא כלה"  – כמשל לתשוקה שאינה יודעת שובעה, שאינה כלה, (כי היא לא תתממש?)  

מניין באות "האהבות שיש להשיב למעיין", היא תוהה, וההזיות הארוטיות נעשות מפורטות, גופניות יותר ויותר, "אסור לי לראות את פניך // רק להיכוות מטיפת הזרע שלך". היא "רוצה לשבת בגביעי הפרחים שבעיניך" וגם "לשבת על עיניך כמו על כיסאות כלה / להיות עיוורת ולמשש אותך בכל גופך" – כלולות, נגיעה, קרבה – ששמלתה תתנופף, שיתגלו עגבותיה לעיניו, היא מפרטת. 

ושוב מתעוררת השאלה – האם קרבה ממומשת תפוגג את כל התעלות הנפש הזאת? את כל הכיסופים והערגות? "שאלת אותי אם אני רוצה שנהיה יחד גם בחיים הממשיים – ועניתי: ודאי."

היא "רוצה לדעת איך אתה כשאתה מתפעם" – בהיפוך תפקידים, אם משווים אל הגבר המפתה שציטטתי מתוך בגידות, כל מיני, שם – "תגידי לי איך את נראית כשאת גומרת", הישיר, הבוטה, כאן האישה מעודנת יותר: "כשאתה מתפעם"… 

אבל בינתיים היא "האצבעונית ההולוגרמית שאתה נושא בכיסך, הצמודה לגופך, / תחת למכנסיך, / הנישאת לכל מקום", ושם, בצמוד אליו, היא "שרה במעופה" כי הוא "יכול / לנשום ולקחתה אתך למשרד, להושיב אותה על העלוה שליד המנורה / בחדר העבודה" – המציאות מתערבבת, או מנסה להתערבב, בהזיות הארוטיות: המשוררת מנסה לדמיין איך נראית סביבת חייו הממשית של נושא חץ התשוקה, לאן הוא נושא אותה, מה הוא רואה שם סביבו, אבל מיד ממריאה שוב למחוזות נעלים: "אני רוצה ללוות אותך חרישית לכל אורכו של נהר הזמן". 

הדוברת מרבה לרפרר ליוצרים אחרים, "לגייס" אותם אל שיריה, אולי כדי להעניק לשירים עוד מעמקים, עוד ממדים: היא "מרפאת גדולה שתפקידה כתפקידו של הזקן ב'סערה' [של שייקספיר, כמובן]"; היא חושבת על "התפוח על הענף הגבוה ביותר בצמרת העץ של ספפו"; היא נזכרת באביה שציטט באוזניה בילדותה שירים של שנדור פטפי; היא שומעת את איב מונטן, אדית פיאף, שרל אזנבור, נינה סימון, ויותר ספציפית – את "הפרק השני של הקונצ'רטו לפסנתר של רוול". ובכלל, היא "גרה במוזיקה" שהיא שומעת (אם כי הבית היחיד שלה, כך היא מסבירה בשיר אחר, היא השפה העברית)

יש לאורך השירים עלילה שנרקמת. אחד מהם נפתח במילים "עזבת אותי באופן ברוטלי", וכשהקשר אתו מושתק, כשהוא נעלם היא חשה "כמו דג מת" כי "אתה המים שלי, אתה ההווה שלי". ואז, בעוד כמה שירים, "הוא חזר". חזרתו אינה שמיימית או מטפיזית, אלא – "לאחר כמעט שבוע שלא שמעתי ממנו התקשרתי אליו ואמרתי: הפסקת להתקשר אלי, והוא ענה בטון אטום ואמר, זאת את שהפסקת – קטעת את השיחה האחרונה באמצע ואמרת, 'טוב, אני צריכה ללכת ונעלבתי וכעסתי נורא".

אללי, היכן המלאך עם החץ, עם החיוך העדין, עם ההזדהות וההבטחה…? 

אל דאגה, האקסטזה חוזרת: "כל משפט שלו מהדהד כמוזיקה קמאית, יוצר תחום משלו עם הגבולות המיוחדים לו". הוא אומר לה ש"מילים ושפה צריכות לצמוח באופן אורגני כמו אלמוגים," ומזין את התרוממות הנפש שלה: "אלמוגים הם רגישים מאוד", הוא מסביר לה, והיא שבה ונסחפת אל הדימויים, אל ההבטחות, אל התשוקה שהם מעוררים. 

המציאות הממשית חודרת אל השירים, לאו דווקא בהקשר של הקשר והתשוקה, ועושה את זה בישירות, בלי רבדים פיוטיים שדורשים פענוח. למשל: "אני עצובה עד מוות. נדרתי נדר לא לצפות בחדשות. / הייתה שיחה טובה אמש בערב, ומצחיקה. אני רוצה רק צחוק". הכול ברור.

ואז שוב חוזרים אל הספקות, וגם הם כרגע ישירים: "לשכב אתך ידמה לגילוי עריות כי הקרבה הרוחנית כל כך עצומה". 

אולי יעזרו כאן מיתוסים? "אמרתי, אתה מכיר את המיתוס של ארוס ופסיכה? אל האהבה בין האל לנשמה?" והדוברת מפרטת ומסבירה את הסיפור על אל שהתאהב באישה בשר ודם, "אבל הדרך היחידה למימוש אהבה בין אל לאדם היא בתנאי שהיא לא תראה אותו".

חזרנו אם כן לדימוי הראשון שעלה על דעתי כשהתחלתי לקרוא את הספר: הפסל של ברניני. תרזה עצומת עיניים. מחכה. מייחלת. ואנחנו לא יודעים אם לאחל לה שתישאר כך לעד, ברגע רב העוצמה הזה, הרגע הקודם לאורגזמה הממשית, או שתזכה בה סוף סוף (ואז תוכל מן הסתם להתחיל להתגעגע אליה…)

 

הוצאת פטל, 2025
עורך: אלי הירש
153 עמ'