הנובלה "ריטריט", ספרה החדש של ורד זינגר, נפתחת באזכור של אירוע מיסתורי וצופן סוד: הדוברת, אישה ששמה מיכל, מספרת על ריטריט שהשתתפה בו, ושהסתיים במותם של כל מי שנכחו בו, חמישים ותשעה בני אדם, כולל הודיה שולמן, היוזמת והמנחה של הריטריט. מה קרה להם? מדוע מתו כולם? איך זה שרק הדוברת ניצלה?

התהייה מה בעצם קרה מלווה אותנו לאורך הקריאה. האם נקבל תשובות ברורות? האם מדובר בסוג של ספר מתח, שראשיתו בפשע וסיומו בפענוח? 

נגלה בהדרגה שבעצם מה שחשוב באמת בסיפור זאת הדרך, לא היעד, ולא הפתרון. והדרך יפה להפליא.

מיכל, הדוברת, אישה באמצע שנות הארבעים לחייה, רווקה שמחזיקה בפנסיון לכלבים וחתולים, מתפתה לצאת לריטריט שמציעה הודיה שולמן. זאת שכבר בשורה הראשונה של הנובלה מגלים לנו – "ידעה שזה יהיה הריטריט האחרון שלה". האומנם? ואם כן – מדוע וכיצד? 

בהמשך של אותה שורה מופיעה סתירה: "העובדה הזאת היא שקר גמור באותה מידה שהיא אמת צרופה" אומרת מיכל, ומוסיפה, "ודווקא משום כך אני חייבת לפתוח בה."

לא בכדי מזכירה מיכל את המילה "עובדה", שכן כל אחד מפרקי הספר נושא את הכותרת "עובדה – " ובעקבותיה מספרה הסידורי של כל אחת מהעובדות. מ"הראשונה", ועד ל"אחרונה", שהעובדה שלפניה היא "העובדה החמישים ושמונה".

כל אחת מה"עובדות" הללו קצרה מאוד. רובן מכילות תיאורים של מה שהתרחש בריטריט. הוא נערך בקיבוץ ששוכן על שפת הים, מקום מרהיב ביופיו. בתחילת הסיפור הים נשקף מהחלון הגדול, בחדר שבו נאספים משתתפי הריטריט, ולקראת סופו הם יוצאים אל החוף, משתובבים בחול, וגם, ממש לקראת הסיום, נכנסים למים, בקטע יפה להפליא: "כולם זזו, אף לא אחד נותר חסר מעש. ברכה וליזה שיחקו אבן נייר ומספריים, ובכל פעם שמי מהן ניצחה, הריעה בעליצות; האישה הסוסית רקדה טנגו עם נדב; הם נעו בתנועות קצרות וחדות, וכשנעצרו מפעם לפעם שמטה את ראשה לאחור וטלטלה את שערה המוחלק, שהלך ונפרע; האישה הגבוהה שעמדה לפניי בתור למזנון ישבה ושיחקה חמש אבנים מצדפים שמצאה על החוף ; גבר ששערו נאסף בגומייה שחרר את שערו וניער את ראשו בטרם החל ליידות כדורי חול אל המים; האישה הגוצה – הצעיף הוורוד עדיין העלים כליל את צווארה – ישבה בישיבה מזרחית ולהטטה בשלישיית כדורי חול רטוב, שלא התפרקו גם כשנפלו ארצה; ארבע נשים קפצו יחד וצרחו בכל פעם שגל התנפץ עליהן; גבר גופו לא היה פחוס כשל איש הביצה אלא קירח גבעול – חפר בורות קטנים שהתמלאו מים, ואז קפץ ברגל אחת מבור לבור; הקצוצה המבוגרת קברה את רגליה בחול בזמן שהקצוצה הצעירה החלה להתגלגל מהאזור היבש עד קו המים, ואז התרוממה ודהרה שוב אל קו הזינוק; העכברית ישבה על תלולית חול ושרה שיר עליז בשפה שלא הכרתי; האינטלקטואלית כסופת השיער ביצעה עמידת ראש מושלמת, הנחיתה לאט־לאט את רגליה על החול ושוב התרוממה על מרפקיה ; אנשי הצוות אחזו ידיים ורקדו הורה, הם צרחו בחדווה כששינו את כיוון הריקוד והניפו את רגליהם למרכז המעגל. קרני השמש נשברו בסלעים הלחים שבגבנו; כמו גחליליות נדלקו הזיזים באלפי נצנוצים".

יש גם "עובדות" אחרות, יבשות ו"עובדתיות". למשל – פרטים על היישוב הפלסטיני ששכן במקום שבו קיים היום הקיבוץ. זאת "העובדה העשירית": "החיים שפעמו בכפר שעל חורבותיו הוקם הקיבוץ ב־1948", ו"העובדה העשרים ושלוש" מספרת לנו כך: 

"במפקד האוכלוסין שערכו שלטונות המנדט הבריטי בשנת 1922, נספרו 1,037 נפש בכפר שלימים הוקם הקיבוץ על אדמותיו. כולם היו מוסלמים למעט שנים-עשר נוצרים. במפקד האוכלוסין שנערך בשנת 1931 נספרו בכפר 234 בתים מאוכלסים, שבהם התגוררו 1,520 תושבים, כולם מוסלמים למעט 21 נוצרים. כלכלת הכפר התבססה על גידולי חיטה ושעורה וכן על משקי עיזים וכוורות דבורים. תושבי הכפר נמלטו מבתיהם בפברואר ובמרץ 1948 בזמן מלחמת העצמאות. מבתי הכפר נותר רק בית אבן קטן ששטחו 10 מ״ר, המשמש כמחסן כלי הגינון של מחלקת הנוי בקיבוץ. בשטח שעליו ניצב עד היום בית העם של הקיבוץ פעלה מרפאת הכפר. על השטח שעליו ניצב אז המסגד של הכפר פועלת עד היום מכבסת הקיבוץ".

אי אפשר שלא להסיק שמותם של חמישים ותשעה משתתפי הריטריט קשור איכשהו בגזל, בעוול שנעשה לתושבי הכפר, אבל הקשר לא מוזכר בשום צורה במפורש. מעצם הנחת ה"עובדות" אלה לצד אלה אנחנו אמורים להסיק מסקנות, להבין את הקארמה המוזכרת כמה פעמים בנובלה, ולקשר לכל זה גם את חייה של מיכל ואת גורלה: ברחם אמה התפתחה כאחות תאומה לעובר שמת מיד אחרי שיצא לאוויר העולם, שכן עוד ברחם אמם היא "גזלה" ממנו את כל מה שנדרש כדי לגדול כיאות. היא נולדה בריאה, חיונית ואשמה – אשמה שהטילו עליה הוריה מהרגע הראשון. אשמה שנאלצה לאמץ, לטפח, לגדל בתוכה ולסבול מאוד בגללה.

לכל אורך הדרך היא חושבת ב"אנחנו", היא והתאום המת, וגם מנהלת אתו דיאלוגים ציניים להפליא. כך למשל הוא "מסביר" לה בקול הפנימי שהיא שומעת, שהיה מעדיף לחוות כל טראומה שהיא, לו רק נשאר בחיים. 

מיכל שנונה מאוד. היא רואה את העולם ביושר מפוקח, בלי ללכת שולל אחרי כל מה שהיא מכנה "בולשיט". היא חומלת על אישה שטמטומה כל כך עמוק, עד שמיכל מבינה שמוטב לה לחיות עם הסבל של עצמה, ורק לא להיות כל כך טיפשה. 

היא נאחזת בלעג שלה ככוח על שמגן עליה. 

וכמה שהיא לועגת! כמה שהיא מצחיקה!

וכמה יפה בכל זאת העולם שהיא מצליחה לראות מבעד לכל הלעג והבוז: "על קו החוף, מול הבריכה המרהיבה שכותרה בשכבה דשנה של קצף, רקדה הודיה שולמן"; "העקבות העמוקים שיצרו כפות רגליה נמלאו בן רגע במים ונמחו במחזוריות קצובה, הגלים הפכו זריזים ונחושים, בקושי התגברה על קולם. הלוך ושוב, הלוך ושוב"; "גוונים ירוקים וסגולים הצלו על המים. הגלים התקדמו אליי בנחישות ולפני שנשברו לרסיסים התעקלו למאות חיוכים רועשים. זה היה כל כך יפה". 

אכן, אכן! כל כך יפה! – מה שראתה מיכל, מה שוורד זינגר שמה בפיה, ובעיניה, במילים שלה, היפות להפליא. 

הוצאת פרדס, 2025
עורכת: דפנה שחורי
168 עמ'