אמרתי לה שאני לא יכולה יותר, שהוא מתעלל בי נפשית ולעתים גם פיזית וגם
כלכלית, שהוא מותיר אותי מתוסכלת רגשית, מינית, שהוא עסוק במשחקי שליטה, ועושה כל מה שהמדריך אומר לו – גם כאשר מדובר בסטיות או בפסיכוזות.
"אני רוצה להתגרש", אמרתי אחרי ששטחתי בפניה את קורותי, מצפה שהיא תבין ללבי ותתמוך בי.
"מאמי'לה שלי", היא ליטפה את שערי. "את תאבדי את הילדים, ברגע אחד. ולא רק אותם – את תאבדי גם את המשפחה שלך, אותנו. אף אחד לא ידבר איתך, אף אחד לא יעזור לך. את מכירה את המשפחה שלו, אין לך סיכוי מולם".
"אבל הוא מתעלל בי," התחלתי לבכות.
״אני מבינה, אבל זה לא שיקול", היא אמרה בקרירות.
"את אומרת שגם אתם לא תתמכו בי אם אעשה את זה?" ניגבתי את דמעותי והבטתי בפניה הקפואות.
"אני אומרת שלא יהיה לנו מה לעשות, ושאם את מתכננת להרוס את החיים שלך, של הילדים שולחים שלך, לא תהיה לנו ברירה אלא להתרחק", היא הסבירה. "למה את כל כך אנוכית וחושבת רק על עצמך? יש לך משפחה שלמה שתיהרס. אני מבינה שלא טוב לך, אבל אני בטוחה שאפשר לעבוד על זה. תעבדו על זה עם מי שצריך ואיך שצריך והכול ישתפר. לשבור את הכלים זו לא אפשרות מבחינתי, לא אפשרות בכלל. תעשי עם זה מה שאת רוצה".
הבנתי שזה אני נגד העולם.
ועוד עניין שחשבתי עליו, עופרה – שימי לב:
״אני מבינה, אבל זה לא שיקול", היא אמרה בקרירות.
"את אומרת שגם אתם לא תתמכו בי אם אעשה את זה?" ניגבתי את דמעותי והבטתי בפניה הקפואות.
—
יש כאן מעין חזרה על נושא הקרירות והקיפאון, בשני משפטים עוקבים.
ניתן היה, לעניות דעתי, לכתוב כך:
״אני מבינה, אבל זה לא שיקול", *השיבה.*
"את אומרת שגם אתם לא תתמכו בי אם אעשה את זה?" ניגבתי את דמעותי והבטתי בפניה הקפואות.
שינוי אחד קטן, ״השיבה״ בלבד לאחר האימרה הראשונה, והטקסט נעשה פחות כבד בעיניי, ונותן לי מקום, כקורא, להסיק בעצמי, עוד לפני תיאור פניה הקפואות באימרה השנייה – שהיא ביטלה את רגשותיה של הדמות המצויה במצוקה.
דעתך המקצועית?
סקרניהו יקר, תודה על שתי התגובות. אשיב על שתיהן ביחד, בסדר?
אני מסכימה אתך שגודש ועודף בשמות תואר מיותר לגמרי בעברית. לא פעם ציינתי את זה כאן בטורים ושבתי אל הטור המעולה במדור "לצערנו לא נוכל לפרסם" שעלה לפני שנים רבות בהארץ, "והפעם: כמה מיומנות צריך כדי לפתוח פחית קולה?" גם הרביתי להעלות את הסוגיה בסדנאות הכתיבה שהעברתי לפני שנים רבות עוד יותר, בבית אריאלה.
במקרה של הספר שלפנינו זה פחות הפריע לי, כי אין בו יומרות ספרותיות, אלא מונולוגים, כמעט כפשוטם, שאמרו אנשים.
התמקדתי בדבריהם הנוגעים ללב (לא מוסיפה שמות תואר…).
לפיכך – מסכימה אתך (בנחרצות? בחביבות? בתוקף? בהתלהבות? לא, אין צורך 😉 ) אבל, כאמור, לא במקרה הזה.
עופרה יקרה,
תודה על השיתוף.
אם יורשה לי להעלות כאן על הכתב תהייה ספרותית.
מסקרנת אותי דעתך המקצועית.
אני באופן אישי מהמסתפקים ב״אמר״, ״אמרה״, ״צעק״, ״צעקה״, ״תהה״, ״תהתה״ ולא מעבר לכך – לאחר אימרות.
כאן, אני שם לב שכמעט לאחר כל אמירה של דמות, ישנה אקסטרה אינפורמציה שאני תוהה ביני לבין עצמי האם הן מוסיפות משהו שלא הייתי יכול לחיות בלעדיו.
דוגמה א׳:
״אמרתי אחרי ששטחתי בפניה את קורותי, מצפה שהיא תבין ללבי ותתמוך בי.״
הרי כבר בפסקה מעל הבנו (או לפחות יכולנו להבין) שהיא שיטחה בפניה את קורותיה. האם לא יכולנו להסתפק ב״אמרתי״ בלבד לאחר האימרה? והאם לא יכולנו לשער ששיתוף דברים כה מורכבים ושאינם פשוטים לעיכול, נאמרים בציפייה לקבלת תמיכה והבנה מהצד השני? באופן אישי, אני לא מוצא בכך היגיון מלבד שיטה ל״ניפוח״ עובי הספר.
דוגמה ב׳:
״אני מבינה, אבל זה לא שיקול", היא אמרה בקרירות.
גם כאן, ישנו תיאור האופן (בקרירות) שאני תוהה האם יכולנו לחיות בלעדיו. על בסיס הנאמר לפני אימרה זו, יכולנו להבין בעצמנו (כקוראים משכילים, אני רוצה להאמין) – שהדבר נאמר בקרירות, משום שהמילה ״לא״ הינה מילה אשר ״מבטלת״ רגש, קרי מבטלת את אשר נאמר בפניה לפני רגעים אחדים. מדוע, אם כך, היה חשוב לסופר לתאר כיצד אמרה זאת?
זה מרתק בעיניי, משום שאני חושב שישנם המון ספרים היום שמתעקשים לתאר כיצד דברים נאמרים, וכיצד הדמות הרגישה כשאמרה את הדברים, והדבר מאט בעיניי את קצב הקריאה, ונותן לי תחושה, כקורא, שהסופר/ת לא סומכים עליי שאבין את הדברים בעצמי.
מסקרנת אותי דעתך בעניין.
בברכת כל טוב והמשך יצירה פורה.