קים מידן, "לָבֶנְדֵּר טִפַּת חָלָב": מה ההגנה שבית (בישראל) יכול להעניק?

מָה זֶה קִיר
מָה זֶה בַּיִת?
מַעֲטֶה. דֹּק דַּק
אֲפִלּוּ לֹא

השורות הללו חותמות את אחד השירים הראשונים בספרה של קים מידן, לָבֶנְדֵּר טִפַּת חָלָב.

כי מה ההגנה שבית יכול להעניק?

לא סתם בית: בית בישראל.

מידן כבר יודעת: כמעט מאומה. כי אפילו בפלדלת יכולים בקלות להיווצר בְּקִיעִים. כי "דְּלֵקָה מִתְמַסֶּרֶת בַּדֶּשֶׁא בַּשְּׁבִילִים". כי בית עלול להיחשף עֵירֹם וְעֶרְיָה. כי הספר, או לפחות חלק גדול משיריו, נכתב אחרי שבעה באוקטובר 2023. והדוברת עוברת שוב ושוב את מה שקרה באותו יום. את מה שממשיך מאז לקרות בלי הרף.

כְּשֶׁנִּפְרְצָה הַדֶּלֶת
כְּשֶׁנֶּחְדַר חֲדַר הַיְּלָדִים
אוּלַי עוֹד הִבְהֵב בָּךְ דָּבָר קָטָן, מִשְׁאָלָה
שֶׁיָּבוֹאוּ זְהִירִים
שֶׁיַּשְׁגִּיחוּ בְּכָל זֹאת בִּכְבוֹדֵךְ
שֶׁגַּם הֵם הוֹרִים לְתִינוֹקוֹת

אבל לא. אין סיכוי. כולנו כבר יודעים.

ואולי ידענו מראש?

כי השיר הפותח, המוטו של הספר, מספר לנו מה אומרות לעצמן בישראל אמהות לבנים קטנים, מה אומרות להן האמהות שלהן:

אִמָּא שֶׁלִּי מִתְנַבֵּאת
תִּרְאִי אֵיזֶה רֹאשׁ יֵשׁ לוֹ אֵיךְ הוּא זוֹכֵר בְּעַל פֶּה
יִקְּחוּ אוֹתוֹ לְמוֹדִיעִין
אֵין לָךְ מָה לְפַחֵד

הרי זאת המשאלה וזאת התקווה: שכשהילד הפעוט יגדל ויגיע לגיול גיוס, הוא יהיה כל כך חכם, שלא ירצו "לבזבז" את כישרונותיו, והוא ישרת בחיל המודיעין. הרחק משדה הקרב.

שָׁנָה הָלְכָה, שָׁנָה בָּאָה
אֲנִי כַּפַּי אֲרִימָה
יַלְדָּה בְּצַמָּה צוֹהֶלֶת בִּי לְשֵׁמַע הַשִּׁיר
מִתְגָּאָה בִּי שֶׁאֲנִי מְגַדֶּלֶת אוֹתְךָ בִּדְמוּתָהּ: יֶלֶד אֶרֶצְיִשְׂרְאֵלִי
מַמְתִּין לְתוֹרְךָ לְקַבֵּל פִּסַּת חַלָּה מֵהַגַּנֶּנֶת
זָב חָלָב וּדְבַשׁ

אבוי. כן. כולנו זבי חלב ודבש, מעבירים את המורשת מדור לדור, עם שירי הגן המוכרים, אבל

לֹא רָחוֹק מֵאִתָּנוּ, לֹא רָחוֹק מֵהַשַּׁעַר הַיָּרֹק
אֶרֶץ דְּלֵקָה.
מַיִם בּוֹאֲשִׁים בָּרְחוֹבוֹת
מֵי אֵימִים בְּבִרְזֵי הַבָּתִּים
מֵי אֵימִים בְּבַקְבּוּקֵי הַתִּינוֹקוֹת
דְּלָקִים בִּצְמָחִים וּבַפֵּרוֹת וּבַיְּלָדִים
חֲלָלִים בְּמַעַיְנוֹת בַּמַּטָּעִים
גֵּיאָיוֹת דָּמִים.

כי מידן לא שוכחת אותם, את הילדים של מי שלא "השגיחו בכל זאת" בכבודן של הנרצחות בשבעה באוקטובר 2023. למרות הכול היא זוכרת שגם שם יש קורבנות –

תִּינֹקֶת טְמוּנָה בְּבֶטֶן אִמָּהּ הַטְּמוּנָה
בְּבֶטֶן הָאָרֶץ

שגם הן קורבנות חפות מפשע:

תִּינֹקֶת נִלְכֶּדֶת בְּבֶטֶן אִמָּהּ הַנִּלְכֶּדֶת
בְּבֶטֶן הַהֶרֶס
חוֹל בְּכָל הָעֲבָרִים
בְּכָל כַּמָּה דַּקּוֹת תְּנוּעָה
עֲמוּמָה עֲמוּמָה עֲמוּמָה

כמה מהשירים קשים מנשוא.

והכי קשה בעיני הוא זה שנפתח כך –

אֲנִי מְנַסָּה לְהַבִּיט בָּךְ
וּלְהַעֲלִים עַיִן. אֲנִי רוֹכֶנֶת לְאַט לוֹמַר לָךְ בְּשֶׁקֶט
הַי. אֲנִי קִים. אֵיךְ קוֹרְאִים לָךְ?
(זֶה נִגְמַר. זֶה נִגְמַר. הֵם הָלְכוּ).
אֲנִי חוֹשֶׁשֶׁת שֶׁתֵּרָתְעִי וּבְכָל זֹאת
מוֹשִׁיטָה לְךָ יָד וּבַד בְּבַד עוֹטֶפֶת אוֹתָךְ
טוֹמֶנֶת אוֹתְךָ בַּחוֹל

והיא ממשיכה ופונה אל האישה האלמונית:

שָׁנָה שְׁלֵמָה אֲנִי מִתְנַעֶרֶת מִמֵּךְ.
שָׁנִים שְׁלֵמוֹת אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת
שֶׁתִּהְיִי נוֹחָה לְאִחְסוּן
שֶׁתִּהְיִי בְּשֶׁקֶט
שֶׁתֵּעָדְרִי

כי היא פונה אל אחת הקורבנות, אישה שעונתה לפני שנרצחה. מתארת את מה שקרה. את מה שהיא רואה בעיני רוחה. את הזוועה. הזוועה! העינויים. המענים. את איך הם

מִתְגּוֹדְדִים לִנְשֹׁם לְעַשֵּׁן לִשְׁתּוֹת מַיִם
אַחִים עַכְשָׁו יוֹתֵר מִלִּפְנֵי כֵּן.

כי

הַנִּצָּחוֹן עָלַיִךְ אִחָה אוֹתָם לוֹחֵם בְּלוֹחֵם
רֵעַ בְּרֵעַ
כְּשֶׁהָיָה צָרִיךְ נֶעֶזְרוּ זֶה בָּזֶה
לְהִתְלַהֵב לְלַבּוֹת אֶת הָאֵשׁ
בִּטְפִיחוֹת עַל הַשֶּׁכֶם
הֵם עוֹלִים אֶל הָרֶכֶב
מַמְשִׁיכִים מִמֵּךְ הָלְאָה
מוֹתִירִים אוֹתָךְ שָׁם מִתְנוֹסֶסֶת
(מָה יוֹתֵר מִכָּל הָרַג אוֹתָךְ?)

וזה רק אמצע השיר!

אני לא יודעת איך הצליחה מידן להביט כך לתוך השמש. לא להסתנוור כליל. לכתוב כך את השיר הזה.

ואת זה שבו היא כותבת אל שירי ביבס:

שִׁירִי
אַתְּ בָּאָה בַּלַּיְלָה, בְּהַרְדָּמוֹת
כְּשֶׁאֲנִי מְנִיקָה.
בְּסִבּוּב הַמַּפְתֵּחַ בַּדֶּלֶת
בַּהֲנָפַת הַתְּרִיסִים בַּבָּרִיחִים אַתְּ בָּאָה
בָּרְכִינָה הַשְּׁקֵטָה אֶל הַלּוּל רַק שֶׁלֹּא יִתְעוֹרֵר
בַּנְּשִׁימוֹת שֶׁלּוֹ אַתְּ בָּאָה יָפְיֵךְ בָּא
פָּנַיִךְ הַמְּבֹעָתִים מַבְזִיקִים כָּל הַזְּמַן
וְאֵינֶנִּי מְעִזָּה לְהַבִּיט בָּךְ

לא מעיזה? מעיזה ועוד איך. ויודעת, וזוכרת שגם קיר הבית שלה הוא רק דוק דק.

ועם זאת, שוב: גם עליהם! כי מסתבר שהלבנדר המופיע בשמו של הספר, איננו – כך נודע לנו מהערת שוליים – צמח האזוביון המשמש להפצת ריח נעים. הו, לא!

מדובר ב"מכונה מבוססת בינה מלאכותית שסרקה את כלל האוכלוסייה העזתית והפלילה בני אדם להריגה בטווח טעות של 10%. המכונה אומנה לסמן בעצמה יעדים לחיסול ללא פיקוח של אנשי מודיעין ויצרה רשימות ענק של מטרות. שכללה גם ילדים מתחת לגיל 17. לבנדר, יחד עם מכונות נוספות, שולחת התראה אוטומטית כאשר יעד ההתנקשות נמצא בבית משפחתו במסגרת מדיניות אש המכונה 'ציד רחב'". (הקישור מופיע בהערת השוליים בספר!)

אז יש שיר ששמו "לבנדר", שמתאר את מה שלבנדר הזה מעוללת. איך היא