לפעמים יש בהחלט צורך בהפוגה קלה: ספר מתח שאין בו כמעט "ערך" אמנותי או ספרותי, אבל הוא בכל זאת עושה את העבודה: מושך מאוד לקריאה, נלגם כמעט בשלוק אחד, ממשיך לסקרן ולהפתיע ממש עד סופו, ומספק כמה שעות של בריחה קלה מהמציאות. (לא ממש. היא מסרבת להפסיק להלום, אבל ספר כזה מאפשר אסקפיזם מבורך).
באהבה, אמא עונה בהחלט על הדרישות. קראתי אותו לא ביום אחד, בכל זאת 342 עמ', אבל בשעות שהייתי בתוכו לא רציתי להניח אותו, ואפילו ויתרתי על הצפייה המסורתית, כאן בביתנו, בסדרות טלוויזיה, שמגיעות אצלנו תמיד אחרי החדשות. לא צריך, הספר מספק את שעות המנוחה הנדרשות כדי לנסות להתאושש מכל מה שנשמע ונראה.
הוא מתחיל בתעלומה: אישה צעירה, סטודנטית שיש לה כישרון כתיבה שכנראה ירשה מאמה, סופרת רבי מכר מצליחה במיוחד, מתחילה לקבל מאמה מכתבים. אלה צצים במקומות לא צפויים: במכוניתה, בביתה, בזה אחר זה. הם לא נשלחו בדואר. לא הכניסו אותם למעטפה עם בול.
וזה מסתורי מאוד, כי כבר בעמוד הראשון של הספר נודע לנו שאמה של הצעירה בכלל מתה לפני זמן מה, בתאונה מצערת.
אז איך? מאיפה מגיעים המכתבים הללו, שמספרים לבת על חייה של האם לפני שהבת נולדה, על אביה הבוגדני, על אישה אחרת שרדפה אחריו באובססיביות, שאמה של הצעירה פוחדת ממנה, כי היא יודעת עליה סוד נורא?
אמה של הצעירה ואותה אישה אחרת הכירו בילדותן. שתיהן גדלו במוסד לילדים אבודים, למעשה, בבית יתומים.
ספריה הנודעים והמצליחים כל כך של האם מבוססים, כך נודע לנו, ולבתה, בהדרגה, על אירועים קשים מאוד בחייה. האִם הייתה האֵם פושעת איומה? האם כתיבתה חושפת את הזוועות שעוללו לה, ואת אלה שהיא עצמה חוללה?
בערך באמצע הרומן חלה תפנית מפתיעה באמת שהופכת את כל הפרטים שאנחנו כבר יודעים לכאורה, משנה הכול, ומעוררת סקרנות רבה עוד יותר: רגע, מה קורה כאן? איך זה ייתכן?
בסופו של דבר כל החוטים נשזרים זה בזה, כיאות, כי ספר מתח טוב יודע לפתור את כל החידות, להשיב על כל השאלות, ולהשאיר אותנו בתחושה שיש סדר בעולם, שנגלה מי הרעים באמת, ונאפשר לטובים, לאלה שסבלו, להשתקם, כך או אחרת.
בספרי מתח טובים צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, אבל רק עד רגע מסוים. אסור שזה יישאר ככה. עד תום הקריאה המציאות תהיה הגיונית יותר, והוגנת. לכן אולי הם מושכים כל כך!
הסופרת, איליאנה זנדר, מצטיינת בתיאור דמותה של פסיכופתית, ואת דרך פעולתה המצליחה כל כך: היא "ידעה להגיד את הדברים הנכונים בזמן הנכון כדי להשיג את מה שרצתה. היה לה הכישרון הזה, לשאוב אותך פנימה. אני לא יודע. מילים מסתוריות, בדיחות, היצמדות אליך ואז התרחקות. דחיפה ומשיכה כמו גאות ושפל […]. היא גרמה לך להרגיש נהדר עם עצמך. היא הרגישה כמו החברה הכי טובה שלך. שתית? היא שתתה. קראת? היא קראה. שיחקת משחקי וידיאו? גם היא. התעניינת בפוטבול? היה לה אוסף של קלפים. עבדת בבית קפה ונתת לה קפה בחינם? היא היתה קופצת לבקר מאוחר בלילה ועוזרת לך לנקות את השולחנות."
בספר מתח הדמות הזאת נחשפת וקווי הפעולה הפסיכופתיים מתגלים.
למרבה הצער, בחיים שמחוץ לספר דמויות כאלה ממשיכות לשגשג ולהצליח, ולמרבה התהייה של מי שהצליחו "לעלות" על טיבן, לרבות מהן יש למרות הכול פמליה גדולה של אוהדים עיוורים.
ידיעות ספרים, ספרי חמד 2026
תרגום: עומר ציצלסקי,
341 עמ'
עופרה יקרה,
תודה על הסקירה. נהניתי לקרוא אותה, ובכל זאת נתקלתי במשפט הראשון ואני חייב להודות שהרגשתי לא בנוח.
כשכתבת שמדובר ב"ספר מתח שאין בו כמעט ערך אמנותי או ספרותי", הרגשתי שזו קביעה נחרצת מאוד. בעיניי, קשה לקבוע באופן כה חד מהו "ערך ספרותי", משום שמדובר במושג חמקמק ותלוי תפיסת עולם.
יתרה מזו, בהמשך הסקירה את עצמך משבחת את בניית המתח, את התפנית העלילתית ואת אפיון הדמויות. כל אלה הם בעיניי הישגים ספרותיים לכל דבר ועניין, על אחת כמה וכמה שאין זה פשוט להשיגם. לכן תהיתי אם אולי נכון יותר היה לומר שלדעתך הספר אינו שואף לגדולה ספרותית על פי הסטנדרטים המוכרים בעולם הספרות, או שה״ערך״ הספרותי שלו משני ביחס להנאת הקריאה, ולא שכמעט אין בו ערך כזה.
זו כמובן רק מחשבה שעלתה בי, ואני מעלה אותה מתוך הערכה לביקורותייך ומתוך עניין בשאלה הרחבה יותר של אופן השימוש במושגים כמו "ערך אומנותי או ספרותי" בביקורות ספרותיות.
בברכת כל טוב.
תודה.
אחשוב על כך.