הפכתם אותי לבן אדם מעשי

כריס: אימא, אני הולך מכאן. יש בקליבלנד כמה חברות. אני חושב שאני אמצא שם עבודה. זאת אומרת, אני עוזב סופית. אנני, אני יודע מה את חושבת, וזה נכון, אני פחדן. בבית הזה לימדו אותי להיות פחדן. כי חשדתי באבא, ולא עשיתי עם זה שום דבר. אם הייתי יודע אז, בלילה שחזרתי, את מה שאני יודע היום, הוא כבר היה יושב במשרד של התובע המחוזי, הייתי לוקח אותו לשם, אבל עכשיו, כשאני מסתכל עליו. אני מסוגל רק לבכות.

אימא: על מה אתה מדבר? מה עוד אתה יכול לעשות?

כריס: להכניס אותו לכלא! להושיב אותו, אם עוד הייתי בן אדם. אבל עכשיו אני כמו כולם. עכשיו אני מעשי, אתם עשיתם ממני אדם מעשי.

אימא: אבל אתה חייב להיות…

כריס:  חתולי הרחוב בסמטה שם – מעשיים. עלובי הנפש שברחו כשנלחמנו היו מעשיים. רק אלה שנהרגו לא היו מעשיים. אבל עכשיו אני – מעשי. ואני בז לעצמי. אני הולך מכאן. מסתלק.

אנני: אני באה אתך.

כריס: לא, אנני.

אנני: אני לא מבקשת ממך שתעשה משהו בקשר לג'ו.

כריס: את כן. את כן.

אנני: אני נשבעת לך, בחיים אני לא אעשה את זה.

כריס: בלב עמוק את תמיד תצפי.

אנני: אז תעשה מה שאתה צריך.

כריס: מה לעשות? מה יש לעשות? כל הלילה חיפשתי סיבה לגרום לו לסבול.

אנני: יש סיבה, יש!

כריס: מה? אני אחזיר את המתים אם אני אשים אותו מאחורי סורגים? אז בשביל מה לי לעשות את זה? שם ירינו במי שהתנהג כמו כלב, אבל היה שם כבוד אמיתי, הגנו על משהו, אבל כאן? כאן זאת הארץ של הכלבים הגדולים, כאן לא אוהבים, כאן טורפים! זה העיקרון היחיד. הפעם זה פשוט גרם לכמה אנשים להיהרג, זה הכול. ככה העולם בנוי, אז איך אני יכול להוציא את זה עליו? בשם איזה היגיון. אנחנו חיים בגן חיות, בגן חיות! (לאימא) את יודעת מה הוא צריך לעשות. אז תגידי לו!

אימא: תניח לו.

אנני: אני לא אניח לו. את תגידי לו מה הוא צריך לעשות…

אימא: אנני!

אנני: אז אני אגיד לו!

(קלר מופיע מתוך הבית. כריס רואה אותו, מתרחק אל הפרגולה).

קלר: מה הבעיה? אני רוצה לדבר אתך.

כריס (מתנתק ממנו תקיפות): אל תעשה את זה, אבא. בסוף אני אפגע בך אם תעשה את זה. אין על מה לדבר, אז תגיד מהר את מה שיש לך.

קלר: מה בדיוק הבעיה? מה יש? יש לך יותר מדי כסף? זה מה שמפריע לך?

כריס (בארסיות עוקצנית): כן, זה מפריע לי.

קלר: אם אתה לא יכול להתרגל לכסף, פשוט תזרוק אותו. אתה שומע? קח כל סנט וסנט ותן הכול לצדקה, או שתזרוק הכול לביוב. זה סוגר לך את הפינה? ישר לביוב, זה הכול. אני צודק? אני אומר לך שתעשה את זה. אם הכסף מלוכלך, תשרוף אותו, הוא שלך, זה לא הכסף שלי. אני אדם מת, אני זקן מת, שום דבר לא שייך לי. נו, דבר אתי! מה אתה רוצה לעשות? שאני אשב בבית סוהר? אם זה מה שאתה רוצה, אז תגיד! מה הבעיה? למה אתה לא יכול לומר לי את זה? את הכול אתה אומר לי, אז תגיד גם את זה! אני אגיד לך למה אתה לא מסוגל להגיד לי את זה. כי אתה יודע שאני לא אמור להיות שם. כי אתה יודע! מי עבד בזמן המלחמה בחינם? מישהו שולח מדטרויט רובה או משאית בלי לקבל על זה את המחיר? זה בסדר? זה נקי? מדובר על דולרים ועל סנטים, דולרים וסנטים, מלחמה ושלום, דולרים וסנטים, מה כבר נקי? חצי מהמדינה אמורה ללכת לבית סוהר, אם אני הולך! לכן אתה לא מסוגל להגיד לי.

כריס: נכון.

קלר: אז… למה אני הרע?

כריס: אני יודע שאתה לא יותר גרוע מרוב האנשים, אבל חשבתי שאתה יותר טוב. לא ראיתי בך בן אדם. ראיתי בך את אבא שלי. אני לא מסוגל להסתכל עליך ככה, אני לא מסוגל להסתכל על עצמי!

(אנני מוציאה מידה של אימא מכתב, וניגשת אל כריס. אימא מנסה לבלום אותה).

אימא: תני לי את זה, אנני!

אנני: הוא יקרא את זה! (נותנת לכריס את המכתב) לארי – הוא כתב את המכתב ביום שהוא נהרג.

קלר: לארי!

אימא: כריס, זה לא בשבילך. ג'ו, תלך מכאן…

קלר: למה היא אומרת לארי, מה…?

אימא: צא לרחוב, ג'ו, צא מכאן. כריס, אל תעשה את זה… אל תגיד לו.

כריס: שלוש שנים וחצי… מדברים, מדברים. אז עכשיו תקשיב, ותגיד לי מה אתה אמור לעשות. ככה הוא נהרג. תגיד לי איפה אתה אמור להיות.

קלר: כריס, הבן אדם לא אמור להיות ישו כאן בעולם.

כריס: אני יודע הכול על העולם, את כל הסיפור המחורבן. עכשיו תקשיב לזה, ותגיד לי איך אדם אמור לנהוג.

"אנני היקרה שלי", אתה מקשיב? הוא כתב את זה ביום שהוא מת. תקשיב, אל תבכה, תקשיב! "אי אפשר להביע בכתב את מה שאני מרגיש, אבל אני חייב לספר לך משהו. אתמול הגיע אלינו משלוח של עיתונים מארצות הברית, וקראתי שאבא שלי ואבא שלך הורשעו. אני לא מסוגל לבטא את הכול במילים. אני לא יכול לספר לך מה אני מרגיש – אני לא יכול להמשיך לחיות אחרי שזה קרה. איך הוא היה מסוגל לעשות את זה? כל יום נהרגים אצלנו שלושה או ארבעה בחורים, והוא יושב לו שם ועושה עסקים… אני לא יודע איך לתאר לך את מה אני מרגיש… אני לא יכול להסתכל לאף אחד בעיניים. בעוד כמה דקות אני יוצא למשימה. בטח ידווחו שאני נעדר. במקרה כזה, אני רוצה שתדעי שאין לך מה לחכות לי. אני אומר לך, אנני, אם הוא היה פה, הייתי מסוגל להרוג אותו". 

אז מה, תמשיך עכשיו להאשים את כל העולם? אתה מבין את המכתב הזה?!
אתם יכולים להיות יותר טובים! אתם יכולים לדעת אחת ולתמיד שיש בחוץ עולם, שיש שם בני אדם, ושיש לכם אחריות כלפיהם. ואם אתם לא מכירים בזה, אז סתם זרקתם את הבן שלכם, כי בגלל זה בדיוק הוא מת.

 

לעברית: עופרה עופר אורן

 

All My Sons Arthur Miller

ג'ומפה להירי, "סיפורים רומאיים": שוב, במיטבה

קראתי בעבר שניים מספריה הקודמים של ג'ומפה להירי, השם הטוב ופרשן המחלות (שזכה בפרס פוליצר) והתפעלתי והתרגשתי מהם עד בלי די. ככל הזכור לי, מהספר הבא אחריהם, הבקעה, התאכזבתי, ולכן ניגשתי בתקווה מהולה בחשש אל קובץ הסיפורים שלה, שראה אור זה לא כבר בתרגום לעברית. 

 שמחתי מאוד לפגוש שוב כתיבה מרתקת, חכמה ומפתיעה.

להירי נולדה בלונדון להורים מהגרים הודים מבנגל. כשהייתה בת שנתיים הגרה המשפחה לארצות הברית, שם גדלה, התחנכה והתחילה לכתוב. ספריה הראשונים נוגעים בחווית ההגירה של הוריה. היא עצמה הרגישה אמריקנית לכל דבר. 

והנה, לפני שלוש עשרה שנים החליטה להירי להגר לאיטליה, ובד בבד החלה לכתוב באיטלקית בלבד. 

לדבריה, הרגישה משיכה עמוקה לשפה ולתרבות האיטלקית, ורצתה לשקוע לחלוטין בלימודן, ישירות מתוך חיי היומיום, ובכך לחוות התחדשות יצירתית. בראיונות סיפרה שהרגישה "זרות" הן באנגלית והן בבנגלית (שפת הוריה), וחיפשה שפה חדשה שתשחרר אותה מהמטען האישי־משפחתי. המעבר לרומא היה מבחינתה מסע של זהות ולידה־מחדש כסופרת.

קובץ הסיפורים החדש מתמקד ברומא ומתרחש ברובו בעיר הזאת. יש בספר דמויות רבות. חלקן ילידות איטליה, אבל ברוב הסיפורים מדובר במהגרים מארצות שונות, שאת שמותיהן אינה מציינת אלא ברמזים – כפר קטן ששוכן לא הרחק מהאוקיינוס האטלנטי, או – ארץ אחרת, רחוקה, שמתאפיינת בצבעוניות ססגוניות ושהנשים בה מתהלכות מכוסות בבגדים ארוכים, וכדומה.

גם שמותיהם של האנשים נסתרים מעינינו, כפי שאפשר להיווכח כבר מהשורות הראשונות בספר: "בכל שנה מגיעה משפחה חדשה לתקופה קצרה" – מספרת הדוברת, שעוזרת להוריה לארח תיירים בבית נופש קטן בכפר נידח. בעיני המבקרים בו הוא נראה אקזוטי ויפהפה, ובעיני שלושת המארחים, הבת והוריה, הוא מחוז של גלות שנכפתה עליהם, אחרי שנסו מהחיים בעיר הגדולה שבה היו זרים (רומא, כמובן) ומאוימים, רק בגלל זהותם השונה, הלא איטלקית. כאמור, להירי לא מספרת לנו מניין באו המהגרים הללו, אבל מכיוון שההיסטוריה האישית שלה ידועה, ובשל רמזים קטנים שהיא זורה בסיפור הזה, כמו גם בבאים אחריו, די ברור שמדובר שכמו הוריה מדובר בילידי הודו.  המהגרים השונים חווים גזענות שמתבטאת בסיפורים באופנים שונים.

בכל פעם אנחנו עדים לפן אחר של הגזענות המזעזעת הזאת: צעירים איטלקים יורים מרובה אוויר באישה צעירה שעובדת כמשרתת בביתה של איטלקיה ופוצעים אותה – הם אפילו לא יודעים מי היא ומה מעשיה, אבל זרותה מעוררת בהם עויינות. אישה אחרת נפגשת עם חברתה שהתאלמנה לא מזמן, מתוך רצון לנחם אותה, ואף על פי שמצבה האישי של המנחמת טוב בהרבה מזה של חברתה, בסופו של המפגש היא מרגישה ירודה ומדוכדכת, בגלל עלבון שספגה מאיזושהי ילדה שלא היססה לומר עליה שוב ושוב שהיא מכוערת, כי היא "שחורה". 

ועוד אישה אחת, אלמנה שבניה התאומים גדלו ועברו לגור הרחק ממנה והיא חשה בודדה ועצובה, נפגעת מילדים בבית ספר שם היא אמורה להשגיח עליהם בהפסקות. הילדים דוחים אותה, רק מכיוון שהפרצוף שלה לא מוצא חן בעיניהם. שוב, ברור שבה עצמה אין שום דבר שמצדיק יחס עוין. אבל היא זרה. תווי פניה לא אירופיים. די בכך. ויש גם גבר שנפגע בשם אשתו. הוא נחשף לדעות הקדומות נגד נשים כמוה, שבגדיהן ארוכים ומכסים את כל הגוף, בניגוד למה שמקובל בסביבתן ברומא.

הפגיעות הללו חוזרות ונשנות, והן מכאיבות מאוד. 

להירי יודעת לתאר אותן בעקיפין, בלי פאתוס, בשפה מאופקת, שרק מעצימה את כוחן ואת הכאב שהן מסבות.

החטיבה המרכזית של הספר היא מלאכת מחשבת של סופרת ששולטת היטב במלאכתה. כל כולה סיפורונים קצרים שנושאים את הכותרת המשותפת "המדרגות". מדובר בגרם מדרגות שמופיע בכולם, כמו עמוד שדרה שסביבו מתפתחות עלילות קצרצרות שבהן אנחנו פוגשים את "האם", "האלמנה", "הרעיה הגולה מארצה", "הנערה", "שני האחים", ואת "התסריטאי". לכל אחת מהדמויות יש יחס שונה כלפי גרם המדרגות, שנמצא בטבורו של פארק ציבורי. הנערה משתוקקת לזכות באפשרות לשבת עליהן כמו בנות גילה המקומיות, המשוחררות, שאינן מועדות להינשא בשידוך ולחיות חיים של צייתנות וכניעות. האם עולה במדרגות ויורדת בהן כל יום בדרכה לעבודה – היא מטפלת בילדים זרים (שאותם "היא אוהבת"), בשעה שאת בנה בן השלוש עשרה מגדלים הוריה: היא כמובן מפרנסת בעבודתה את כל בני משפחתה. "האלמנה" מפחדת משברי הזכוכית שבני הנוער מנפצים כל ערב על המדרגות הללו; הרעיה הגולה מארצה "רצה במהירות במדרגות", אחוזת בעתה מפני ניתוח קשה ומסוכן שעליה לעבור הרחק ממולדתה; האחים יושבים ביחד על המדרגות ונזכרים באירוע משנה חיים שחוו בילדותם, לא הרחק משם, והתסריטאי הוא איטלקי פטריוט. הוא מתוסכל מהתנהגותם של בני הנוער שמשתוללים על המדרגות ומבורותם בכל מה שנוגע להיסטוריה של ארצו.

כל הסיפורים, בשלוש החטיבות של הספר, מגוונים, מרתקים ומעוררי מחשבה. הם נוגעים לא רק בענייני הגירה, אלא בפנים השונות שיש בזוגיות, בהורות וביחסי חברות. כל אחד מהם צופן איזה סוד שקצותיו נשארים פרומים, וזה חלק מעוצמתם. זוהי שוב ג'ומפה להירי במיטבה. שונה מבעבר, אבל מעניינת מאוד.  

עם עובד, 2025
218 עמ'
תרגם: אלון אלטרס

 

 

נעם גדרון ויניב רוזנאי, "דמוקרטיה בנסיגה, פופוליזם, קיטוב וההפיכה המשטרית": אבל איך מביאים את הדברים לתודעת כלל הציבור?

ספרם החדש של פרופ' נעם גדרון (חבר סגל במחלקה למדע המדינה ובתוכנית לפילוסופיה, לכלכלה ולמדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים) ופרופ' יניב רוזנאי (סגן הדיקן בבית הספר הארי רדזינר למשפטים ומנהל אקדמי משותף של מרכז רובינשטיין לאתגרים חוקתיים באוניברסיטת רייכמן) מרתק וחשוב מאין כמוהו.

הוא עוסק בסוגיה בוערת, עכשווית, שאמורה להטריד כל אזרח ישראלי: איום ההפיכה המשטרית (ולא, לא "הרפורמה"!), שאותה הציג בריש גלי שר המשפטים הנוכחי, יריב לוין, ב־4 בינואר 2023. הספר נפתח בהצגתה, בפרק שנקרא "לפני הקדמה", ומציין כי מסיבת העיתונאים, שבה הודיע לוין על תוכניתו, הייתה אחת הנדירות בתוך רשימה מצומצמת מאוד של מסיבות עיתונאים, שנכנסו לספרי ההיסטוריה של מדינת ישראל.

לקראת סופו של הספר מסבירים המחברים שכן, גם לדעתם יש צורך ברפורמה, למשל – בשינוי שיטת הבחירות, כך שיתחזק הקשר הישיר בין הבוחר לנבחר. לדעתם חיזוק כזה, שיגביר את האחריות האישית של הנבחר, יכול להועיל למדינת ישראל. לפי השיטה הנוכחית יש כיום לציבור רק השפעה מצומצת או אפסית על רשימות המועמדים, ולכן אלה אינם מרגישים מחויבות ישירה כלפי בוחריהם.

אבל למסקנה הזאת – שיש צורך ברפורמה – מגיעים המחברים אחרי תהליך מפורט ומנומק, מגובה בנתונים מספריים ובגרפים, שבו הם מסבירים עד כמה מה שמציעה כיום הממשלה הרסני ומסוכן.

בבסיס דבריהם נמצאים שני כוחות שהם מציגים: פופוליזם וקיטוב. השילוב ביניהם מאיים על הדמוקרטיה, לא רק בישראל, אלא גם בארצות אחרות.

האיום הזה יכול להגיע משמאל, כמו למשל בוונצואלה, או מימין, כמו למשל בהונגריה, כך שלא מדובר בעמדה פוליטית מובהקת א־פריורי של המחברים: הם אינם כותבים את הדברים מתוך מה שמכונה "פוזיציה", אלא מנקודת מבט מדעית, שבוחנת תופעות באובייקטיבית, ומאבחנת את הסכנות הברורות והמוחשיות המאיימות על ארצות רבות. אותנו כמובן מעניינים במיוחד גורלה ועתידה של מדינת ישראל.

כדי להבהיר את דבריהם נוקטים המחברים, בין היתר, בשיטה יעילה מאוד: הם מתארים תופעות באמצעות דימויים, שעוזרים להבין את כוונתם.

כך למשל הם מתארים את הכרסום הכמעט סמוי בכוחה של הדמוקרטיה באמצעות דוגמה מעולם הספורט. כשהחקיקה מנסה לפגוע בשיעור ההצבעה בקרב תומכי האופוזיציה באמצעות כלים משפטיים שנועדו להרתיע יריבים פוליטיים ולהעצים את קולם של תומכי המשטר, אפשר להשוות זאת לשינוי "קל" לכאורה בחוקים של משחק כדורגל. לא מבטלים את המשחק לחלוטין, אלא "רק" קובעים שלקבוצה היריבה יהיו שנים עשר שחקנים במקום אחד עשר. זה הכול… "זה לא אומר שלפעמים הקבוצה היריבה לא תנצח, אבל היא תצטרך להתגבר על מכשולים רבים בדרך. התחרות קיימת, אבל באופן לא הוגן."

דימוי נוסף: כשיש רצף של חוקים "קטנים" ורבים, כל אחד כשלעצמו יכול להיראות זניח: "תיקונים בודדים במסגרת המהלך הכולל של שינוי הסדר המשטרי בישראל." וכך, תוהים תומכי ההפיכה – "מינוי שופטים שמרניים זאת דיקטטורה?" או – "העמדה של סולברג [בענייו צמצום עילת הסבירות] היא קץ הדמוקרטיה?" וכן הלאה. אכן, כל שינוי כשלעצמו נראה מינורי, אבל הם משווים זאת ל"פרדוקס האיש הקירח": אם תולשים שערה אחת מרעמת שיער מלאה, לא תיראה כמובן שום השפעה מיידית, אבל עוד ועוד תלישות שיער כאלה יביאו בסופו של דבר להתקרחות, "וגם אם לא נוכל לחזות במדויק את קצב הנשירה, יעמוד לפנינו אדם קרח בסופו של דבר." ולפיכך – "אתגר מרכזי בנסיגה של דמוקרטיה היא ההדרגתיות". אני מוסיפה לכך את המשל הידוע, שמרבים לאחרונה להזכירו, על הצפרדע ששרויה בתוך סיר מלא במים. כשמתחילים לחמם אותם, הצפרדע לא מרגישה בחום. רק כשנעשה מאוחר מדי, כשהמים כבר רותחים, היא כבר לא יכולה לברוח.

גדרון ורוזנאי מיטיבים להגדיר ולהסביר מהו פופוליזם (התחושה שהממשלה היא בעצם קולו של "העם", גם, ואפילו, אם יש לה אופוזיציה רחבה! אופוזיציה נתפסת כקולן של האליטות: החברתיות – מימין; הכלכליות – משמאל ואפילו משני הצדדים – מהמרכז!), מהו קיטוב (הפער הרגשי התהומי שגורם למצביעים לשנוא את מי שמצביע לצד השני עד כדי כך שאנשים מוכנים אפילו ש"הצד שלהם" ייפגע, אם זה מכאיב "לצד האחר"! אני מוסיפה: באנגלית מכנים את זה בביטוי to cut off one’s nose in order to spite one’s face), ומדוע פופוליזם וקיטוב, ובעיקר – השילוב ביניהם – מסוכנים כל כך? המחברים מציעים דוגמאות רבות לכך, לא רק ממה שקורה בארץ, אלא גם מארצות אחרות. למשל – מפולין, ששם החלישה ממשלה פופוליסטית, בין היתר, את בית המשפט. כי זה אחד הדברים שעושים משטרים פופוליסטים.

התרחשויות מההיסטוריה הקרובה, למשל – סירובו של דונלד טראמפ לקבל את העובדה שנוצח בבחירות נגד ג'ו ביידן – זוכות למסגור, שמבאר אותם היטב בהתאם לתיאוריה של המחברים: טראמפ הפופוליסט בטוח שהוא הדובר הבלעדי של קולו העם, אם כך – אינו יכול להיות מובס! דוגמה נוספת: העובדה שהחוקה החדשה של הונגריה נכתבה באייפד של אדם אחד, יוזף שאייר. הוא עצמו התרברב בכך! אמנם "חוקות אמורות להתעצב דרך שיתוף פעולה רחב וחוצה מחנות", אבל לא במשטר פופוליסטי!

כדאי מאוד לקרוא את הספר ולהבין טוב יותר את מה שמתרחש כאן בשנים האחרונות. חלק מהנתונים (האובייקטיביים לחלוטין!) מעוררי פלצות. למשל – מי העלה בדעתו כי "בעשור האחרון בלבד נעשו בישראל יותר שינויים חוקתיים מאשר בכל ההיסטוריה החוקתית של ארצות הברית, במעלה מ־230 שנותיה"? (וזאת, כך מסתמן, רק ההתחלה).

בטרום ההקדמה כתבו המחברים שהם מקווים שגם מי שאינם מסכימים אתם יקראו את דבריהם.

וזאת הבעיה: באנגלית מכנים זאת preaching to the converted: מטיפים למומרים, אלה שכבר משוכנעים מלכתחילה הם קוראיו ה"טבעיים" של הספר.

אין לי מושג איך אפשר להביא לכך שגם תומכי ה"רפורמה" של לוין יקראו את הספר ויחשבו על הסוגיות שהוא מתאר ומעלה.

הוצאת דביר, אוניברסיטת רייכמן ומרכז רובינשטיין לאתגרים חוקתיים, 2025
128 עמ'

רענן שקד, לא נסלח

אנחנו יוצאים עם התמונה הראשונה והאחרונה הזאת: שירי ביבס המבועתת אוחזת בכפיר ובאריאל הפעוטים ברגע חטיפתם. הפריים הזה לבדו ממלא עד תום את מכל הזעזוע, ההלם והצער האנושיים האפשריים לאדם שפוי. לא נחזור להיות מי שהיינו לפניו. לא נשכח. לא נסלח. לא לאויב, לא לממשלה שהפקירה. אנחנו יוצאים עם משקלו העצום של עצב חדש רק לנוכח כל מה שראינו ואנחנו יודעים שקרה. עצב שילך איתנו מכאן ולתמיד – אפילו ברגעים של שמחה – לשארית חיינו.

ידיעות אחרונות, 7 ימים, 17.10.2025

סרט תיעודי מאת בארי אווריך, "הדרך שבינינו: החילוץ האולטימטיבי" – סרט חובה, על משפחת תיבון וההצלה הנועזת

הרוחות סערו בישראל ובעולם בכלל, בקרב שוחרי אמת וצדק, כשהנהלת פסטיבל הסרטים בטורנטו Toronto International Film Festival (TIFF), החליטה למנוע את הקרנתו של הסרט "הדרך שבינינו: החילוץ האולטימטיבי" ולהסירה מרשימת הסרטים המוקרנים בפסטיבל בתואנה של חשש שמא לא הושגו כל ההיתרים לשימוש בחומרים, למשל – קטעי וידאו שצילמו מחבלי חמאס בשבעה באוקטובר 2023 במהלך הטבח הנורא שחוללו ביישובי הנגב המערבי. אך לבסוף, עקב לחץ ציבורי, הוחזר הסרט לרשימה והוקרן ב-10 בספטמבר 2025. 

הסרט עוקב אחרי אותו יום נורא, אותו שבעה באוקטובר שייזכר לדיראון עולם, בעיקר מנקודת המבט של בני משפחת תיבון: האלוף (מיל') נעם תיבון, שפיקד בתפקידו האחרון בשירות הקבע על הגיס הצפוני, אשתו, הסופרת גלי מיר תיבון, שעל שניים מספריה המשובחים, הדס בקצה הלילה ורשימת האמהות כתבתי בעבר, בנם אמיר תיבון, סופר ועיתונאי, כלתם, מירי תיבון, ושתי נכדותיהם הקטנות. 

אמיר, מירי והילדות חיו בשבעה באוקטובר בקיבוץ נחל עוז. במשך שעות היו לכודים בממ"ד בביתם, שמרו על דממה מוחלטת, שמא מחבלים אורבים להם בתוך ביתם, מעבר לקיר, ובשלב מסוים כבר היו גם מנותקי קשר, הסוללות בטלפונים הניידים שלהם התרוקנו כי החשמל בקיבוץ נפל, והם ישבו בחושך מוחלט עם שתי ילדות קטנות, וחיכו לישועה.

בהתחלה עוד קיוו שהצבא יגיע, אבל עד שעות הצהריים המאוחרות זה לא קרה. מי שנאבק במחבלים היו אנשי כיתת הכוננות, ששניים מחבריה נהרגו בקרבות נגד הפולשים.

נעם וגלי גרו אז בתל אביב. לנעם, איש צבא ותיק, לא היו ספקות: זמן קצר אחרי שהבין שאיש בצבא אינו עונה לו (יש לזכור, הצבא היה באותו יום ב"הדממה" בגלל חג שמחת תורה שהיה צפוי להתקיים ממש ביום הטבח), החליט שהוא בעצמו נוסע דרומה לנחל עוז, כדי להציל את בני משפחתו, בן, כלה ושתי נכדות פעוטות.

גלי הודיעה לו מיד שהיא מצטרפת אליו, והוא לא התווכח. היה לו ברור שדבריה הגיוניים: היא תנהג במכונית הג'יפ המשפחתית, וכך הוא יוכל להמשיך לתפעל את הטלפון, לנסות להשיג בכל זאת עזרה, וגם להגן על שניהם באמצעי הדל שהיה בידיהם: אקדח אחד, הנשק היחיד שנשא עליו תיבון.

תיאור קורותיהם של השניים מסמר שיער. אני זוכרת שכבר אז כולנו נדהמנו מהסיפור. מהעוז והאומץ של החייל הלא צעיר (טיבון הוא יליד שנת 1962) ושל גלי שהרקע הצבאי שלה הוא בעיקר – היותה נשואה לקצין צה"ל בדרגה בכירה, והיא בראש ובראשונה סופרת  והיסטוריונית שחקרה בין היתר את קורות מלחמת העצמאות, לצורך כתיבת הרומן שבו סיפרה כיצד הופקרה חיילת במהלך אחד הקרבות באותה מלחמה, איך זעקה לעזרה ואיך הלכה וגססה לאורך שעות ארוכות.

והנה החיים והספרות כמעט נפגשו. האם יש סיכוי שגלי תניח לבני משפחתה להתמודד עם גורל דומה לזה של הדס, בשנת 1949 (בסופו של הרומן נודע לנו שדמותה של הדס התבססה על סיפור אהבה טרגי, אמיתי, שקשור בהיסטוריה האישית שלה)? האם תהיה מוכנה לאפשרות שגם משפחתה הקרובה תופקר כך?

הסרט מותח מאוד, גם כשיודעים את סופו של הסיפור: אמיר, מירי והילדות ניצלו, הרגע שבו נעם הגיע עד התריס בביתם, הקיש עליו ושמע את צמד המילים "סבא בא", שאמרה הנכדה הקטנה, הסעירו את נפשי כבר אז (עד כדי כך שכדי לעבד אותו בנפשי ישבתי ורקמתי את המילים על בד, לצד משפטים בלתי נשכחים נוספים מאותו יום, כמו "אתם של ישראל?" ששאלה את השוטרים הילדה משדרות ששני הוריה נרצחו והיא הגנה על אחותה הקטנה, לבד במכונית המשפחתית).

"סבא בא".

"911 מכנים אותו בני המשפחה", מספרת גלי, כי כולם יודעים שאם יש בעיה – פונים אליו. והוא תמיד מצליח לפתור אותן, לעזור לילדיו.

אבל בשבעה באוקטובר הבעיות היו קשות מנשוא, מסוכנות ביותר, הרות גורל.

הדרך שהוא מתאר, התקלות, הקשיים שהתגבר עליהם, ובעיקר – כל החיים שהוא וגלי הצילו בדרך, של זוג צעירים שהצליחו להינצל מהטבח בפסטיבל נובה, של החייל הפצוע שנלחם לצידו של נעם ומותו היה קרוב, הצורך להתמודד עם ההססנות של חלק ממי שהיו אמורים להציל, אבל לא הבינו את הסיטואציה, ובמקום לעזור לו בלמו אותו בדרכו אל נחל עוז, בדרך אל משימת ההצלה שלו. למשל, ניידת משטרה שסירבה לפנות לו את הדרך (גלי ונעם פשוט לקחו את הג'יפ שלהם, עזבו את הכביש הראשי ונסעו דרך השדות, בדרכם אל הקיבוץ), או יחידת החיילים שסירבה להתלוות אליו, למעט חייל אחד שהכיר את תיבון משירותו הצבאי ונאלץ להתמודד עם מפקדו, שסירב להרשות לו להצטרף אל תיבון, וניסה שוב ושוב לקבל את אישור המפקדה, שבשלב ההוא כבר לא הייתה קיימת.

לא להאמין מה שני האנשים האלה עשו: הנכונות של נעם לסגת לאחור כדי לפנות פצועים, להתעכב בדרכו להציל את משפחתו, ולא להפקיר אחרים בדרך, אומץ הלב המפעים של גלי שהסיעה את הפצועים, שידעה להתעקש, אבל גם לוותר, וברגע הנכון איפשרה לבעלה להמשיך לבד בדרכו אל המשימה של הצלת בני משפחתם, כשזה היה המעשה ההגיוני.

הם כל כך מקסימים, האנשים האלה. השקט שבו הם מתארים את מה שעבר עליהם. את מה שעשו. ההומור: גלי מספרת שבשלב מסוים חיילים פצועים שהיא רצתה לפנות לבית החולים סירבו לנסוע אתה והיא, שהייתה בעברה, כך היא מספרת, מורה ומנהלת בית ספר, גייסה את הקול המורתי התקיף ביותר שלה כדי לשכנע אותם לציית לה ולהתפנות בעזרתה לבית החולים.

נוגעים ללב לא פחות דבריו של אמיר, שמתמודד עם מסכת ההכחשה שהעולם נגוע בה: הקולות כאילו זה לא קרה באמת. הוא יודע ש"זה הסיפור שלי", ושהסיפור הזה יעמוד במבחן הזמן. פשוט – כי הוא האמת!

אז כן, הסרט הוקרן בסופו של דבר בפסטיבל בטורנטו, למרות הספקות המגוחכים שליוו אותו בהתחלה: מחבלי הנוחבה שצילמו את הזוועות שעוללו לא חתמו על מסמך שמאשר את השימוש בחומרים שהם, נו, באמת!

ובסופו של דבר הוא גם זכה בפרס אהוב הקהל. איך לא. אי אפשר שלא לצפות בו. הוא סרט חובה. כי למרות הזוועות הוא מלא בעוצמה, באומץ, בנחישות, ובעיקר – באהבה עמוקה, שבמקרה הזה ניצחה, והלוואי שתמשיך ותנצח.

חברי קיבוץ אחרים לא היו בני מזל. חלקם נרצחו או נהרגו. אחרים נחטפו לעזה. לפחות את שלב החטופים החיים שם במנהרות עברנו, מאז שהסרט נוצר.

לא נותר לי אלא לומר בפשטות: תודה נעם. תודה גלי. תודה אמיר. תודה מירי. ותודה לנכדות של הסבא שבא והושיע. על האומץ שגם אתן גיליתם, שמרתן במשך שעות ארוכות על שקט מוחלט, בתבונה שקשה לקלוט. (אפילו הכלב המשפחתי שסירב להיכנס בבוקר לממ"ד שמר על שתיקה שהצילה כנראה את חייו. פלא!).

הסרט מוקר במלואו בVOD של Yes. חובה. צריך. כדאי! הוא מציף באהבה ובגאווה.   

 

 

ו' ס' מרווין "אתמול"

חָבֵר שֶׁלִּי אוֹמֵר לֹא הָיִיתִי בֶּן טוֹב
אַתָּה מֵבִין
אֲנִי אוֹמֵר כֵּן אֲנִי מֵבִין

הוּא אוֹמֵר לֹא הָלַכְתִּי
לִרְאוֹת אֶת הוֹרַי לְעִתִּים קְרוֹבוֹת אַתָּה יוֹדֵעַ
וַאֲנִי אוֹמֵר כֵּן אֲנִי יוֹדֵעַ

אֲפִלּוּ כְּשֶׁגַּרְתִּי בְּאוֹתָהּ הָעִיר הוּא אוֹמֵר
הָיִיתִי הוֹלֵךְ אֲלֵיהֶם אוּלַי פַּעַם
בְּחֹדֶשׁ וְאוּלַי אֲפִלּוּ פָּחוֹת
אֲנִי אוֹמֵר הוֹ כֵּן

הוּא אוֹמֵר הַפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה שֶׁהָלַכְתִּי לְבַקֵּר אֶת אַבָּא שֶׁלִּי
אֲנִי אוֹמֵר הַפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה שֶׁרָאִיתִי אֶת אַבָּא שֶׁלִּי

הוּא אוֹמֵר הַפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה שֶׁרָאִיתִי אֶת אַבָּא שֶׁלִּי
הוּא שָׁאַל אוֹתִי עַל הַחַיִּים שֶׁלִּי
אֵיךְ אֲנִי מִסְתַּדֵּר וְהוּא
הָלַךְ לַחֶדֶר שֶׁלְּיַד
לְהָבִיא מַשֶּׁהוּ לָתֵת לִי

הוֹ אֲנִי אוֹמֵר
וּמַרְגִּישׁ שׁוּב אֶת הַקֹּר
שֶׁל יָדוֹ שֶׁל אָבִי בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה

הוּא אוֹמֵר הָאַבָּא שֶׁלִּי הִסְתּוֹבֵב
בַּמִּסְדְּרוֹן וְרָאָה אוֹתִי
מִסְתַּכֵּל בַּשָּׁעוֹן וְהוּא
אָמַר אַתָּה יוֹדֵעַ אֶשְׂמַח אִם תִּשָּׁאֵר
וּתְדַבֵּר אִתִּי

הוֹ כֵּן אֲנִי אוֹמֵר

הוּא אוֹמֵר אַבָּא שֶׁלִּי
אָמַר בֶּטַח
יֵשׁ לְךָ עֲבוֹדָה חֲשׁוּבָה לַעֲשׂוֹת
אוֹ אוּלַי אַתָּה צָרִיךְ לְהִפָּגֵשׁ
עִם מִישֶׁהוּ אֲנִי לֹא רוֹצֶה לְהַחְזִיק אוֹתְךָ

אֲנִי מַבִּיט הַחוּצָה מֵהַחַלּוֹן
חֲבֵרִי מְבֻגָּר מִמֶּנִּי
הוּא אוֹמֵר אָמַרְתִּי לְאַבָּא שֶׁלִּי שֶׁהוּא צוֹדֵק
וְקַמְתִּי וְעָזַבְתִּי אוֹתוֹ אָז
אַתָּה יוֹדֵעַ
אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיִיתִי צָרִיךְ לָלֶכֶת לְשׁוּם מָקוֹם
וְלֹא הָיִיתִי צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת שׁוּם דָּבָר

תרגם: דרור בורשטיין, בבלוג מתחת לשולחן

נטפליקס, סדרה קוריאנית, "את וכל השאר": על משמעותה של חרטה

הסדרה הקוריאנית "את וכל השאר" פורשת לאורך חמישה עשר פרקים קשר בין שתי נשים שהתחיל כשהיו בכיתה ד', ונמשך לאורך שנים.

הסדרה מלווה אותן עד תחילת שנות הארבעים לחייהן, אנחנו רואים אותן גדלות זו לצד זו, נפרדות, נקלעות לפגישה מחודשת באוניברסיטה כששתיהן הולכות ללמוד צילום, ושוב, אחרי קפיצה בזמן – כשהן מפתחות קריירה בעולם הקולנוע כמפיקות סרטים.

שתיהן, ריו יון־ג'נג וצ'און סאן־יאון, מאוהבות בשלב מסוים בגבר שמעדיף את אחת מהן, את ריו יון־ג'נג. וזה לא המקור היחיד לקנאה המאכלת את נפשה של האחרת.

הסדרה מתחילה דווקא בקנאה הפוכה, זאת של ריו יון–ג'נג בתלמידה החדשה שמצטרפת לכיתתה. ריו יון־ג'נג מגלה שהילדה החדשה לא רק מבריקה ומוכשרת להדהים, היא גם מסוגלת להיות אכזרית מאוד: לאחר שבוחרים בה ברוב קולות מוחלט לתפקיד "נשיאת הכיתה", היא לא מהססת לחבוט בריו יון־ג'נג, על לא עוול בכפה, רק בזכות הכוח שהעניק לה המורה: הוא הפקיד אותה על שמירת השקט בכיתה, ונתן לה את המקל שאתו מורים מכים על כפות ידיהם השלוחות של ילדים סוררים. וחוץ מזה, צ'און סאן־יאון באה ממשפחה "טובה" ועשירה. יש לה שני הורים ואח. ריו יון־ג'נג לעומתה יתומה מאביה, ואמה עובדת כמנקה של בתים. כך נקלעת ריו יון־ג'נג לביתה של התלמידה החדשה ונדהמת לגלות שיש בו שני חדרי אמבטיה! היא ואמה חיות לעומת זאת ב"חצי מרתף", בעוני מחפיר. המציאות האישית של שתיהן עוד תעבור יותר ממהפך אחד.

במרוצת הזמן הילדות מתיידדות, והקשר ביניהן יודע הרבה מאוד עליות ומורדות – בעיקר מורדות. כי מצד אחד הן מעריצות זו את זו, ומצד שני הן מלאות בטינה עמוקה, שבכל פרק בחייהן נובעת לכאורה ממקור אחר.

הסדרה הזכירה לי מאוד את "הרביעייה הנפוליטנית" של אלנה פרנטה, את הקשר המשמעותי, החשוב, המהותי לחייהן של שתי החברות, ואף פעם לא ברור מי משתיהן, אלנה ("לנו") גרקו, או רפאלה ("לילה") צ'רולו היא "החברה הגאונה" של האחרת – לֶנוּ שמצליחה מאוד כסופרת, או לילה, שמלווה אותה כל חייה, ושתיהן יודעות שהיא מוכשרת לא פחות, אם כי חייה מתנהלים בפראות ובסערות גדולות. (גם הן, כמובן, מאוהבות באותו גבר, כמו ריו יון־ג'נג וצ'און סאן־יאון).

בשלבים שבו הקשר עם הגבר נראה כמו עיקר חייהן אנחנו מצפים לראות איך יימשכו חייה של זאת שהוא מעוניין בה, האם מכאן ואילך יחיו בני הזוג באושר "עד עצם היום הזה"?

לא, לא. הסדרה שלפנינו היא לא סיפור אגדה רומנטית. עניינה האמיתי שונה לגמרי, והוא, מסתבר ממש בסוף, היכולת להתחרט, לבקש סליחה, ו – לסלוח!

גם על פגיעות לגמרי בלתי נסבלות.

איך היו מתנהלים חייה של הנפגעת אילו דבקה בכעס (המוצדק לגמרי!) שהיא חשה, אלמלא הצליחה האחרת להתחרט באמת, לאפשר לנפגעת להבין מה הניע אותה – לא רגשות שקל להודות בהם! –ולבקש את סליחתה, לאחר שהבהירה לנפגעת שהיא יודעת, מבינה, מתחרטת?

הפוגעת מראה לנפגעת בברור רב שהיא רואה אותה.

ומאותו הרגע, כשמצוקתה מדוברת, כשהחרטה שלה אמיתית, כנה ועמוקה, אנחנו, שצופים בסדרה, ששנאנו אותה עד כה (ובצדק!) וגם, כמובן, הנפגעת, כבר לא יכולים שלא לחוס ולחמול עליה, ולאפשר לה להיפרד מהעולם בתחושה של פיוס אמיתי.

הפוגעת העניקה בכך מתנה רבת משמעות לא רק לעצמה, אלא גם לנפגעת.

לא יכולתי שלא לקחת את הדברים האלה אל חיי האישיים.

לתהות איך הייתי חשה אילו מי שפגעה בי, ואז התכחשה אלי, הייתה מראה לי, ולו לרגע אחד, שהיא מבינה. שהיא רואה. שהיא מרגישה. אילו חשתי שיש בה חרטה – לא רק על הפגיעה בילדות. הפגיעה הנוספת, שהתרחשה כשהייתי כבת חמישים, הכאיבה לא פחות מאשר הבגידה האולטימטיבית שחשתי בילדות כשמי שהיו אמורים להיות המגינים העיקריים שלי, ההורים, היו אלה שהכאיבו, פלשו, נהגו באלימות מילולית ופיזית, ועשו בי מעשים פליליים, אבל המשיכו להעמיד פנים שהם הורים אמיתיים, שאנחנו משפחה אמיתית.

הפגיעה בגיל חמישים הייתה – ההכחשה. הציפייה שאסלח על מה שלא היו מוכנים להודות שקרה בכלל. התביעה שאשכח את מה שקרה, או, אם אי אפשר – שאעמיד פנים ששכחתי. ההצעה הייתה שכולנו נתעלם כל הזמן מהאמת הלא נעימה, ונמשיך לשקר ביחד.

 ואם לא?

אהה. אם לא, הייתה רק תשובה נחרצת אחת: לא יהיו לך הורים, אח, אחות, אחיינים.

ואכן – אין.

הנה מה שכתבה לי, בין היתר, אימא שלי, ארבע שנים אחרי שראיתי אותה בפעם האחרונה, תשע שנים לפני שמתה: "ברכה" ליום הולדתי ה־65 (העתקתי את הדברים בדיוק כמו שנכתבו, כולל טעויות ההקלדה):

"אני לא מפסיקה לספוג עלבונות וכאבי לב .לא בר מצוה לא חתונה ובכלל לא מפגש משפחתי שלם כל זה בשביל איזה מטרה ?אם רצית לפגוע בי אני יכולה להגיד לך שהצלחת מעל ומעבר .

עופרה  את כבר גדולה סבתא ל 5 נכדים הגיע הזמן שתעשי חשבון נפש  ביום הולדתך הנוכחי  שיהיה לך  גודל הרוח  ותתקשרי  וביחוד מה שלא עשיתי טוב או רע לסלוח  ולתת לי ללכת לעולם הבא בנפש רגועה ולא מיוסרת .לא העליתי על דעתי שזקנתי תהיה עוד יותר קשה מנשואי  מביחנה ריגשית. אני סולחת לכל אדם שפגע בי וביחוד לילדים שלי .נשארתי יחידה  ממשפחתי .מה שנשאר לי זה הילדים שלי .תחשבי קצת עלי הייתי בגילה של הנכדה שלך שהתחתנתי הרבה ניסון לא היה לי . היום הרעיון מזעזע אותי .זו לא התנצלות זה קביעת עובדות ,יש כאן מקום  לסלוח ולהבין ביחוד שזה לא מועיל לאף אחד" .

זאת הייתה גרסתה לבקשת סליחה ממני: לתבוע ממני שארחם עליה. שאטלפן אליה. שאסתפק ב"זו לא התנצלות" אלא – "קביעת עובדה". שאני אבקש את הסליחה שלה

לשאלה הרטורית איך הייתה מרגישה הנפגעת בסדרה אלמלא זכתה לשמוע בקשת סליחה אמיתית אני חושבת שאין צורך להשיב.

הסדרה היא יצירת אמנות במלוא מובן המילה. הקצב האיטי שבה היא מתנהלת ומתפתחת, המקום שהיא נותנת לרגשות, להבנות, לקשרים האנושיים רבי המשמעות שנרקמים בה, מרגש ממש. אפשר כל הזמן לחוש שדברים לא מתרחשים באקראי. שיש להם סדר ומשמעות, שיש בחירה של כל פרט, ושהושקעה בה מחשבה יצירתית רבה.

 

 

"בקשתך תובא בחשבון בבוא העת"

אליאס (אליהו) ונור (לבית ז'ז'תי) פסח נישאו בדמשק ב־1925. בימי מלחמת העולם השנייה הסתירו בני הזוג בביתם שליחים מארץ ישראל שריגלו לטובת הבריטים. המפעיל שלהם (מטעם הסוכנות) היה משה שרת, לימים –ֻ שר החוץ ואחרי כן גם ראש ממשלת ישראל. 

בשנת 1945 נאלצו בני הזוג פסח לנוס מדמשק, אחרי שכבר הבריחו משם את שלושת ילדיהם. (הקטנה שבהם, אווה – חוה – פסח בת ה־12 ילדה אותי, שבע שנים אחרי כן). 

עם עלותם ארצה גילו בני הזוג שאיש בממסד הארץ ישראלי אינו מכיר להם תודה. "שכחו" אותם ואת כל מה שעשו כשסיכנו את חייהם וחיי הילדים שלהם. 

אליאס התפרנס בדוחק כשען. 

בארכיון המדינה מצאתי את אחת ההתכתבויות שלו עם הרשויות. הוא טען שיש בכוחו לעזור, למשל – למסור פרטים שיצילו חיים. וכן, ביקש עבודה.

כפי שאפשר להיווכח, הממסד הסתפק בתשובה הלקונית – מכתבך התקבל…

להלן, ההתכתבות:

תל אביב 22.7.48

אליאס פסח
לוינסקי 94 תל אביב

לכב' בכר שיטרית
שר המעוטים במדינת ישראל

כתוצאה מפגישתנו באחד הימים של השבוע שעבר, בו נידונה בין דברים שונים גם על הבטחון בעיר יפו, הריני מתכבד להודיעכם כי מוכן הנני לקבל עלי תפקיד אשר תמצאו שהנני מוכשר בו.

ידיעותי בשפה הערבית הן נרחבות, כמו כן יודע את השפה הצרפתית והעברית, ויש לי הרושם (ואני בטוח בזה שאדע למלא תפקיד שלא רבים הם המסוגלים לעשותו)

צרוף למכתב זה, הנני מצרף העתקה ממכתבי ששלחתי אל שר החוץ של מדינת ישראל בו עוררתי שאלות בענייני דיומא.

אני מקווה שבקשתי זו תתקבל ובתקוה זאת הנני בכל הכבוד.

אליהו פסח

29.7.48

אליאס פסח
רח' לוינסקי 94
תל אביב

לכבוד משרד החוץ של מדינת ישראל
כ     א     ן

הנידון: מכתבכם מס' 48/256

הנני חוזר על מכתבי מיום 25.6.48 בו הזכרתי לכם את הפס דלקמן:

(בידי האפשרות למסור לכב' ידיעות שחשיבותן גדולה, ולכן אסיר תודה אהיה אם תקבע לי ראין בהקדם הכי אפשרי, יען שכל אחור אינו סובל דחוי.)

לצערי היום אני קורא בעתונות שנשק נתפס בבתי מגורים ביפו הכבושה. כשכתבתי לכם אז התכוונתי לדברים מסוג זה וחשבתי שגם אני ככל יהודי אחר נאמן לעמו היה עושה אותו הדבר, אבל דברים כמין זה אינן נאמרים בתוך מכתב קצר, לכן בקשתי להפגש אתכם בכדי שאוכל למסור את הפרטים הידועים לי והנאמרים רק מפה לאוזן, ולצערי בקשתי נדחתה. וכעת הנני מרגיש חובה לאומית לפנות מחדש אליכם ולהשמיע באוזנכם דברים אשר אין לדחותם ברגע זה ומבקש בכל צורה של בקשה שתשימו לב לדבריי וזה לפני שיהיה מאוחר, עלינו לנקוט בצעדים הכי מהירים בכדי שנדע לשמור על רכושנו, נשותנו ונשמתנו.

אני מקווה שדברי יושמעו, ותפעלו לפי צורך הזמן ובתקוה של תשובה מהירה הנני לכם בכל הכבוד.

                                                                  אליאס פסח

1 באוגוסט 1948

 

לכבוד
מר אליאס פסח
ת.ד.60
תל אביב.

א.נ.

                        הנדון: בקשת עבודה

מכתבך מיום 23.7.48 בעניין הנדון נתקבל במשרדנו והובא לתשומת לב השר.

בקשתך תובא בחשבון בבוא העת.

                                            א. שלוש.
                                            מזכיר

 

סבא אליאס (אליהו) פסח, 1952

ראיון עם סבתא נור שמספרת איך השותף הערבי רימה אותם בדמשק

כאן דוקו, סרט תיעודי, נורית קידר, "לוחמות": מתי צריך להפסיק

לפני ארבע שנים עלה בכאן 11 "חצר משחקים", סרטה התיעודי של נורית קידר שעסק בפרשה מחרידה שהתרחשה ביומה הרביעי של מלחמת לבנון, בשנת 1982. כתבתי עליו אז כאן, ב"סופרת ספרים", שהוא סרט ש"חובה לצפות בו", על אף הקושי הרגשי העצום שהוא מעורר.

הערב, 16 באוקטובר 2025, יעלה בתאגיד סרט תיעודי חדש של נורית קידר, "לוחמות". היא נוגעת בו בסוגייה שלמרבה התמיהה טרם עסקו בו עד כה בישראל: כיצד מלחמה משפיעה נשים לוחמות. זאת אף על פי שבשנים האחרונות נשים רבות יוצאות אל החזית כלוחמות וכתומכות לחימה, ונחשפות באופן בלתי נמנע למוראות המלחמה, חוות אותן מקרוב, ממש על בשרן, וגם אם לא בגוף – ודאי שבנפש. 

לדברי אל"מ ד"ר יעקב רוטשילד, ראש מחלקת בריאות הנפש בצה"ל, 15,000 חיילים טופלו נפשית מאז תחילת המלחמה, ובהם גם 4,000 חיילות. (הוא אמר את הדברים בספטמבר 2024. כמה חיילים נוספים נזקקו מאז לסיוע כזה?)

הסרט "לוחמות" שיזמה וביימה נורית קידר מביא בפנינו מונולוגים של כמה מהגיבורות הללו. הן מדברות בשקט. כמעט בלחש. בלי דרמות. כל אחת מהן מספרת את סיפורה, וזה הכול, לכאורה. אין תוספות. אין ראיונות. אין שיחות משלימות. אין ליווי אל מחוץ לחדר שבו כל אחת מהן מדברת אל המצלמה. ודווקא משום כך הדרמה מתעצמת, כי היא נמצאת בדברים שהן אומרות, ובמה שהן מספרות על מה שעבר עליהן, מה שראו במלחמת השבעה באוקטובר שאליה, על פי מה שנמסר בסרט, גויסו נשים לראשונה, מאז 1948, ללחימה אקטיבית. מה זה עושה להן? האם יש ייחודיות בפגיעה בנשים? 

פרופאילת הראל־שלו, מהתוכנית לניהול ויישוב סכסוכים והמחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בןגוריוןסבורה שאכן מתעלמים ממצבן הייחודי של לוחמות, התעלמות שנובעת מחוסר ידע. המחקר הקיים מבוסס לדבריה רק על גברים. "נשים נכללו במחקרים רק אם סבלו מפגיעה פיזית," כתבה הראל־שלו, והוסיפה, "צה"ל והמדינה חייבים להבין שגם הלוחמות ותומכות הלחימה נמצאות באירועים עם פוטנציאל לטראומה. ההתעלמות מהמצב הזה מביאה אותן לקרב כפול – הקרב מול האויב והקרב מול המערכת והחברה".

הסרט שלפנינו יכול לתרום נדבך חשוב בהבנה של מה שקורה לנשים בשדה הקרב. קידר נפגשה עם כל אחת מהן שלוש פעמים, בהפרשים של ארבעה חודשים בין פגישה לפגישה. יש לזכור שבשעה שהקשיבה להן ותיעדה את דבריהן המלחמה עוד הייתה בעיצומה. המפגש הראשון היה במאי 2024. 

מה שהן מתארות כבר קרה, אבל עלול לקרות שוב: למשל – בלבול של רגע, שנבע מהצורך של הלוחמת, שקד, להתכופף לרגע כדי להרגיע פצוע, להבטיח לו שיהיה בסדר, שתכף מגיעים לבית החולים, בלבול שגרם לה לשלוח אל המסוק ארבעה פצועים, במקום שלושה. אמנם, היא מסבירה, מיד אחרי כן נחת מסוק נוסף והפצוע הרביעי עלה עליו, אבל היא הבינה שאסור לה, בשום פנים ואופן, להרגיש! ולכן, אומרת ליאור, "הגוף שלי נמצא, אבל הנשמה שלי לא פה": הניתוק מתאר את הטראומה. כי איך אפשר להיכנס שוב ושוב לאזורי קרבות, להמשיך לתפקד בקור רוח, בנחישות, כשחיי אדם תלויים בך, במעשייך, ביכולתך לא להתבלבל, לא לאבד את העשתונות, לעשות את המיטב, ולא להינתק רגשית? ומה יהיה המחיר של הניתוק הזה? האם היא תוכל לחזור להיות מי שהייתה?

כל אחת מהדוברות מוצגת באמצעות קלוז אפ של עיניה. למשל:

העיניים האלה ממשיכות להביט בנו עוד זמן רב אחרי תום הצפייה בסרט, מבט קרוב, נוקב, אקספרסיבי, קורע לב. מבט שראה מה שאף אישה – אף אדם – אינו אמור לראות. העיניים נשארות טבועות לנו בתודעה, כשהן מספרות איך יצאו שוב ושוב לקרב, מתוך תחושת חובה בלתי נמנעת, מלווה בכאב, בפחד מובן מאליו, ועמו – בהבנה שאין ברירה, כך צריך, כי גם הנשים הצעירות הללו, כמו כל הלוחמים האחרים, יצאו אחרי השבעה באוקטובר 2023, להציל ישראלים שנחטפו לעזה ממיטתיהם. זאת הייתה המוטיבציה. 

בהמשך אנחנו לומדים להכיר בקצרה את הרקע של כל אחת משבע הדוברות מוצגות בשמותיהן הפרטיים בלבד: נעם, לין, מאיה, כרמל, ליאן, ליאור ושקד, ונוספת וב"תעודת הזהות" שלהן נכתבים עוד כמה פרטים: גיל, תפקידיהן הצבאי ועיסוקיהן בחיים האזרחיים, למשל – ליאור, בת 31, מפקדת יחידת סיוע צבאי, מנהלת עמותת שורדי שואה. או – מאיה, בת 23, פארמדיקית, סטודנטית לרפואה. כל אחת מהן – עולם ומלואו. אמיצות. גיבורות. מתגברות. ועם זאת – ברור להן שמשהו נגזל מהן לצמיתות. משהו אבד. משהו בתוכן כבר לא יתוקן והן לא ישובו להיות מי שהיו לפני המלחמה. 

קידר הגיעה אליהן בעקבות פנייה ברשתות החברתיות שבהן כתבה שהיא מחפשת לוחמות מעזה "שעברו חוויה נפשית קשה". 

כשצופים בהן מדברות אי אפשר שלא לחשוב על ממשלה שהייתה נחושה להמשיך  במלחמה עוד ועוד. גם כשהרמט"כל כבר "רמז" – (למעשה צעק!) שכבר אין באמת בשביל מה. שמסוכן מדי. שיותר מזה צה"ל כבר לא ישיג. שצריך להגיע להסכם, להחזיר את החטופים, ולהתחיל לשקם את החברה הישראלית.

אי אפשר שלא לחשוב על הזיות ההתנחלות בעזה של אורית סטרוק או על ה"בוננזה הנדל"נית" שהשר סמוטריץ' פנטז עליה בריש גליי.

האם לשם כך אנחנו שולחים את הצעירים והצעירות שלנו לעבור זוועות שמותירות בנפשם חותם שלא יעלם לעד (וזה אם הם נשארים בכלל בחיים, וגם לא נפצעים בגוף)?

למרבה ההקלה הנשיא האמריקני כפה על הממשלה הזאת להפסיק, להגיע להסכמות, להביא לחזרתם של החטופים, ולחשב מסלול מחדש. 

עכשיו באמת הגיע הזמן להתפנות ולחשוב על הנזקים האיומים שמלחמות גורמות, ולזכור שיש לבחון כל פעם מחדש אם מדובר על "אין ברירה", שמוכנים להקריב בה קורבנות קשים כל כך, או שיש גם אפשרויות אחרות, פחות הרסניות.

הסרט "לוחמות" מציג בפנינו בעקיפין את הדילמה, ועושה את זה בחוכמה ובכישרון. 

שאול טשרניבחוסבקי, "אני מאמין"

שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת,
זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָׂח.
שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין,
כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ.

כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְרוֹר שׁוֹאֶפֶת,
לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל-פָּז,
כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם,
גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז.

רוּחוֹ יַשְׁלִיךְ כַּבְלֵי-הֶבֶל,
יְרוֹמְמֶנּוּ בָּמֳתֵי-עָל;
לֹא בָרָעָב יָמוּת עֹבֵד,
דְּרוֹר – לַנֶּפֶשׁ, פַּת – לַדָּל.

שַׂחֲקִי כִּי גַם בְּרֵעוּת אַאֲמִין,
אַאֲמִין, כִּי עוֹד אֶמְצָא לֵב,
לֵב תִּקְוֺתַי גַּם תִּקְוֺתָיו,
יָחוּשׁ אֹשֶׁר, יָבִין כְּאֵב.

אַאֲמִינָה גַּם בֶּעָתִיד,
אַף אִם יִרְחַק זֶה הַיוֹם,
אַךְ בֹּא יָבֹא – יִשְׂאוּ שָׁלוֹם
אָז וּבְרָכָה לְאֹם מִלְאֹם.

יָשׁוּב יִפְרַח אָז גַּם עַמִּי,
וּבָאָרֶץ יָקוּם דּוֹר,
בַּרְזֶל-כְּבָלָיו יוּסַר מֶנּוּ,
עַיִן-בְּעַיִן יִרְאֶה אוֹר.

יִחְיֶה, יֶאֱהַב, יִפְעַל, יָעַשׂ,
דּוֹר בָּאָרֶץ אָמְנָם חָי,
לֹא בֶעָתִיד – בַּשָּׁמַיִם,
חַיֵּי-רוּחַ לוֹ אֵין דָּי.

אָז שִׁיר חָדָשׁ יָשִׁיר מְשׁוֹרֵר,
לְיֹפִי וְנִשְׂגָּב לִבּוֹ עֵר;
לוֹ, לַצָּעִיר, מֵעַל קִבְרִי
פְּרָחִים יִלְקְטוּ לַזֵּר.

נירה קמחי עוזרד, "ימים מלוחים": סיפורו של פרק בהיסטוריה

מאחר שכדרכי לא קראתי מאומה על אודות ספרה של נירה קמחי עוזרד, ימים מלוחים, עד שלב די מתקדם בספר הייתי משוכנעת שמדובר בממואר: זיכרונותיה האמיתיים של הכותבת, שאחיה נפטר לפני חודש, והיא צוללת לתוך עברם המשותף: השניים גדלו ביישוב ששמו "שכונת העברים", ששכן לצד מפעל האשלג, בצפון ים המלח.

הטעות שלי מעידה מן הסתם על טיב הכתיבה של הספר: היא משכנעת, אותנטית, ומפורטת מאוד. אפשר לחלוטין להאמין שמדובר בזיכרונות של ילדה אמיתית, שהמחברת מתעדת אותם כמעט כלשונם, מתוך הניירות שמצאה בעיזבון של הוריה, ושהספר נכתב מתוך געגוע אליהם, אל אחיה, ואל החיים שניהלו במשך כמה שנים כשאביה עבד במפעל האשלג והיא ואחיה הלכו ביחד לבית הספר שהקימו במיוחד למען ילדי "השכונה העברית".

היא מתארת בברור כה רב את מציאות החיים באותו מקום, בשנים ההן, זמן לא רב לפני קום המדינה, בשכנות לקיבוץ שהיה בשלבי הקמה ראשונים, עד שהווי השכונה ממש קם לתחייה. אנחנו עדים לחברויות בין הילדים, ליחסי השכנות הקרובה עם הדיירים האחרים, משתתפים בחגים שחגגו שם ביחד, לומדים על שיתוף הפעולה עם הקיבוץ, שאחת הילדות החיות בו מתחילה ללמוד בבית הספר של ילדי השכונה ומרגלית, גולי, כפי שהיא מכונה, שהיא הדמות המספרת, מתיידדת אתה.

מנוסח דברי כאן, בהקדמה, אפשר כמובן להבין: בשלב מסוים עמדתי על כך שמדובר בבידיון. מאחרית הדבר לספר, כתב אותה ההיסטוריון פרופ' יואב אלון מהחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב, אדם שהוא "נכדו של מנחם ספיבק, מהנדס חברת האשלג הארץ־ישראלית", למדתי שמשפחתו היא זאת שהעניקה לכותבת את ההשראה לספרה. אמו של אלון הייתה אחת מ"ילדיי צפון ים המלח", והוא שמח על כך שסיפורה של השכונה, שלא היה ידוע כל כך עד כה, כפי שהוא מציין, זוכה סוף סוף לתשומת לב.

מעניין במיוחד לקרוא על קשרי הידידות האמיצה שהתנהלו שם, ביישוב ההוא, בין יהודים וערבים; על הטבעיות שבה נהגו היהודים לנסוע ליריחו כדי לערוך שם קניות: כל שנה לפני יום הולדתה קנו שם לגולי בגדים חדשים ונעליים. ומעניין ועצוב לקרוא על הפינוי המאולץ מהשכונה, שהתרחש זמן קצר אחרי ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, בגלל מלחמת העצמאות שפרצה מיד בעקבות ההכרזה.

אירועי התקופה, למשל – המצור על ירושלים, נמצאים ברקע הסיפור, שמתמקד בקשרים בין הילדים הסובבים את מרגלית ואת קובי אחיה. כמו תמיד – ההיסטוריה שם, נוכחת, מלווה את חיי היומיום, ורק בדיעבד אפשר לתחום אותה בזמן ולהפוך אותה לפרק בספר לימוד, או בזיכרונות.

אבל הספר הוא בעיקר סיפורה של גולי, שלומדת במהלכו עובדות חיים קשות, מתוך מה שקורה לסובבים אותה: למשל – ילדה שמתייתמת מאמה ונאלצת להתמודד עם אישה אחרת, המכונה "הזאתי", שבאה לגדל אותה, או – ילדה אחרת שאביה נהרג. לצד זאת היא מבינה דברים על אהבות, בגידות, לידות, והכול מתואר בשרטוטים קטנים ועדינים, בלי פאתוס ובלי דרמה: כמו שילדה רואה את הדברים, ולומדת מהם.

בה בעת זהו כאמור סיפורו של פרק בהיסטוריה של מדינת ישראל, בימים שבהם אנשים התגאו בעבודה קשה, האמינו שהם בונים את התשתיות החשובות של המדינה שבקרוב תקום, והתמודדו עם תנאי חיים קשים כמעט מנשוא: איך אפשר בכלל לדמיין את העבודה הגופנית המפרכת הכרוכה בהפקת אשלגן במקום הנמוך ביותר בעולם, בחום בלתי נסבל, ובלי שום הפוגה ממנו, שהרי על מזגנים לא חלמו אז, וכדי לפוגג מעט את החום נהגו לסגור את התריסים ולהרטיב את הרצפות… כמובן שלילדים אסור היה אפילו להעלות בדעתם לצאת מדל"ת אמות ביתם בין שעות המנוחה המקודשות, שתיים עד ארבע.

כל זה הרי כבר נשכח מזמן, ושייך רק לסיפורים על העבר.

הוצאת פטל, 143 עמ'
עורך: אלי הירש

התראת שווא

התמקמנו ממש באמצע מחנה הפליטים, במה שנקרא באותה תקופה מאחז או הפגנת נוכחות או אצבע בעין. עשרים לוחמים בפיקוד מפקד מחלקה, טבח ומשגיח כשרות מוקפים בגדרות תיל ובעשרות אלפי גברים, נשים וילדים שתיעבו אותנו, ייחלו למותנו ובעיקר פחדו מאיתנו כמו שאנחנו פחדנו מהם. היינו ילדים. היינו
נסיכים. היינו קלגסים. על הקיר, לצד המפות ותצלומי השטח, היו תלויות תמונות המחבלים שהיינו אמורים לצוד או לחסל. שמנו איקס על כל אחד שחיסלנו.

בלילות היינו מאבטחים את אנשי השב"כ בחיפושים אחרי מבוקשים וסליקים.

בפעם הראשונה ששובצנו לפעולה כזו פרצנו באישון לילה לתוך דירת חדר, שעשרת דייריה הצטופפו על כמה מזרנים צמודים שהונחו על הרצפה. בעל, אישה, סבתא ושבעה ילדים. הם התעוררו בבהלה ובצעקות. השב"כניק הורה לנו להוציא את
כולם החוצה, ואנחנו מילאנו את ההנחיה בצייתנות, לפעמים אפילו בהתלהבות. בחוץ ירד מבול, והסמטאות החוליות נהפכו לנהרות בוץ. בתוך הבית נשארנו איש השב"כ, פינטו ואני לערוך את החיפוש. תוך כדי כך פירקנו כל מה שנקרה בדרכנו. אין לדעת מה הם מסתירים ואיפה, הסביר לנו השב"כניק. הוא ניער אז ספר קוראן, אולי קיווה שמבין דפיו ינשרו כמה רובי סער ושתיים-שלוש לבנות חבלה. עקרנו את הכיור מהקיר ואת האסלה מהרצפה. פרמנו מזרנים ושמיכות, ונוצותיהם התערבלו בחלל החדר ברוח הקרה שנשבה פנימה דרך החלונות שניפצנו. שברנו כל מיני חפצים חלולים, למשל חתולת חרסינה שיכולה להסתיר בבטנה נפצים, הרי אין גבול לתושייה שלהם. עקרנו מרצפות שאולי הונחו מעל מחבוא לנשק ולמסמכים מזויפים. מבחוץ נשמעו צעקות וקולות בכי. בני המשפחה, יחפים, רטובים ורועדים מקור, עמדו לאורך הקיר בידיים מורמות. הם לבשו תחתונים ארוכים או אימוניות, שכבר הספיקו להיספג במים. כשיצאנו החוצה התנפלו שתי הנשים על פינטו כי חשבו, אולי בגלל גובהו ואולי כי דיבר ערבית, שהוא מפקד הכוח. הוא הביט בהן נבוך ומבוהל. נסוג לאחור וניסה להשתחרר מכף ידה של הזקנה שנאחזה בכנף חולצתו. כיוון שלא הצליח, הנחית עליה פתאום סטירת לחי, והיא נהדפה ונפלה לבוץ. כל בני המשפחה, על פי איזה אות, ידיהם עדיין מונפות לשמיים, החלו ליילל ולצרוח. ילד קטן כבן חמש רץ אליה, משך בידה וניסה להקים אותה. גם פינטו הנבוך רכן לעבר הזקנה כדי לעזור לה לקום, אבל היא נרתעה ממנו, והילד דחף את ידו המושטת של פינטו ותקע בו מבט מבהיל. הזקנה זחלה ברפש אל בנה, התרוממה בעזרתו ונעמדה לצידו והרימה בהפגנתיות את ידיה. כמה מהחיילים השפילו את עיניהם ואחרים צחקקו. בינתיים סיים איש השב"כ לפרק את הבית. אמר שזו כנראה הייתה התראת שווא, ופשוט התפוגגנו מהבית אחרי שפירקנו אותו לגורמים. במאחז החלפו בגדים בשתיקה. שתינו תה ושתקנו. הלכנו לישון ולא החלפנון מילה זה עם זה. רק למחרת העזתי להגיד לפינטו שהוא לא היה צריך לסטור לזקנה, כאילו הסטירה היא כל ההבדל בין התנהגות נאותה של הצבא הכי מוסרי בעולם ובין ההשתוללות שהלכה שם. אני יודע, הוא ענה לי. כעבור שבועיים גם אני התחלתי לדחוף זקנות כשהן התקרבו אליי יותר מדי או צרחו יותר מדי.

מירי כהן־אחדות, "מה זה אם לא אהבה – מסות על פמיניזם בזמן הזה": זהות – לא, אידיאולוגיה – לא, פרקטיקה – כן".

מירי כהן־אחדות היא חוקרת שיח, מרצה ללשון עברית, ופמיניסטית.

כן, פמיניסטית מוצהרת, גלויה – מתחשק לי כמעט לפרוץ בצחוק מר כשאני כותבת את המילים הללו, שהרי הבון טון הנשי הוא להכריז ברייש גליי "אני לא פמיניסטית", כאילו שמדובר בהתכחשות שאם אישה לא תנקוט אותה עוד יחשדו בו שהיא חברה במועדון שמוקצה מחמת המיאוס.

בכל פעם שאני שומעת אישה אומרת את שלוש המילים הללו, "אני לא פמיניסטית", אני מתחלחלת.

גם מירי כהן־אחדות.

היא כתבה את ספר המסות שלפנינו, והאחרונה שבהן עוסקת בדיוק בסוגיה הזאת: מדוע נשים נזהרות כל כך שלא יחשדו בהן שהן "פמיניסטיות"? מה הן מבינות מהמושג? ממה הן מתרחקות? מה זה אומר עליהן?

ואיך אפשר להבין התכחשות כזאת, אם מיד בהמשכה האישה מביעה דעות פמיניסטיות למשעי: למשל, אני לא פמיניסטית, אבל הגיע כבר הזמן לוותר על ה"המצאה" המיותרת הזאת, נעלי העקב שהורסת לנשים את הבריאות?

ויש בהן כמובן גם "לא פמיניסטיות" שמחזיקות חשבון בנק, מתפרנסות, עצמאיות, משכילות.

ומתחשק מיד לשאול אותן – איך הייתן יכולות לממש את כל הזכויות המובנות מאליהן מבחינתכן, אלמלא הפמיניזם?

אבל מה בעצם חשוב יותר, תוהה כהן־אחדות – המילים, או המעשים? ההצהרות, או החיים עצמם, שבהם אתן מתנהלות כפמינסטיות מושלמות?

ההתכחשות הזאת לפמיניזם מזכירה לי לפעמים את העובדה שהמילה "שמאלן" נהפכה בישראל לשם תואר ששקול לנאצה. "מה, אתה שמאלן?" סיפר מורה שסיפר שכך שאלו אותו בזעזוע בכיתה בחטיבת ביניים שהגיע אליה למילוי מקום והותקף בזעקות שבר כשהודה שכן, הוא שמאלן. "מה, את שמאלנית?" שאל פעם מישהו בבוז את אורנה בנאי, באיזשהו פאנל בטלוויזיה, והיא "הודתה" בחיוך מלגלג, באירוניה שנונה שבן שיחה אפילו לא הבחין בה ש – כן, כן, היא שמאלנית, רחמנא ליצלן.

גם אני. גם מירי כהן־אחדות: שמאלנית ופמיניסטית (מתחשק לי כאן להוסיף איזשהו "אוי ויי, שלא נדע מצרות… כי יש מי שיראו בדברים האלה הודאה באשמה, או במום מעורר שאט נפש, נכון?)

שמחתי מאוד על המסה האחרונה בספר, "להיות פמיניסטית", שמנתחת את הסוגיה הזאת על פניה ורבדיה השונים, ומגיעה בסופה למסקנה ש"מה נשאר לי? להיות פמיניסטית, לומר את זה, לעשות את זה, לדבר ולהתנהג את זה. ולקוות".

לקוות למה? שהמציאות והדיבור עליה יתאחדו בהרמוניה, ושנשים (וגברים!) ידעו שבלי פמיניזם אין ליברליזם, אין שוויון זכויות, אין חיים בחברה ראויה, שבה כל הפרטים זוכים לממש את יכולותיהם ולחיות בהרמוניה ובשיתוף פעולה מיטיב.

גם בשאר המסות בספר דנה כהן־אחדות בסוגיות שקשורות כולן בפמיניזם. היא יוצאת לא פעם מנקודת המבט האישית, הפרטית, שממנה היא לומדת, ומלמדת גם אותנו, מה פירוש להיות אישה ולהיות פמיניסטית.

למשל, איך יש לראות את תחושת ההישג האדירה שהייתה לה כשהצליחה להגיש את הדוקטורט שלה כמה שעות לפני שכרעה ללדת, ולפיכך עשתה הכול "נכון", ועל פי התוכנית והסדר הנדרש מאישה כמוה: קודם כל ההישגיות שלה כאדם, אחרי כן – החוויה שהיא נשית בלעדית, ללדת, להניק, להתמסר לתינוק.

ולצד זאת, היא מתארת תחושה של "אי־נחת, של התנגשות בין האידיאולוגיה הפמיניסטית, הידיעה של 'מה נכון', ובין המציאות – שרחוקה ממנה כמו שהנקה רחוקה מהערות שוליים ותיקונים לדוקטורט".

היא אמנם חיה בזוגיות פמיניסטית, איך לא? אבל מרגע שהרתה הבינה את ההבדלים האינהרנטיים שיש בינה ובין בן זוגה, שגם הוא יהיה בקרוב הורה.

למשל – כשהייתה בהיריון וניסתה ללמד קבוצה של "גברים ביטחוניסטים בני שישים" הרגישה עד כמה הם מסרבים לקבל אותה כמרצה. היא לא הייתה בעיניהם "דמות סמכותית", אלא קודם כל ולפני הכול – אישה צעירה, הרה.

הגבר הוא "הטבעי, הסתמי, הלא־מסומן" (אני מוסיפה כאן את הראיה הקלאסית במימרה המוזרה, המוכרת, של חז"ל "אישה נאה, כלים נאים מרחיבים דעתו של אדם"…), ואישה משועבדת לגופניות שלה, למיניות "לעומת הגברים שמיוצגים באמצעות המקצוע שלהם", כמובן…

האם כל זה באמת "משתנה לאט לאט", כפי שטוענות באוזניה הסטודנטיות שלה, היא תוהה. ומשיבה שלא. כי "ללא גוף האישה שלי הייתי מסתובבת בעולם ללא גוף בכלל"…

ובכל זאת, היא חשה שכיום, כשהיא מרצה – בעיקר בפני סטודנטיות צעירות, מלמדת את "מה־שזה־לא־יהיה בלי איפור, בסניקרס, בתלתלים שחורים שכמה שעות לבנות כבר התחילו להופיע בהם", ומאחוריה ניצבים "אותם דורות של גברים לבנים וסמכותיים", היא "יכולה להרגיש לפעמים שהגוף והאינטלקט סוף סוף מתחברים". הללויה. זה קורה כשהיא ממחישה תיאוריות באמצעות "פכי יום־יום, סיפורים על עצמי ועל ילדיי, הבחנות שאספתי בשנים של מחקר ושל פמיניזם", אז היא מרגישה שנהפכה סוף סוף לסובייקט. מרגישה, ומראה לנשים הצעירות שלפניה, "שאפשר להיות אישה, לעבור הריונות ולידות, להיות גוף, ובו בזמן להיות ממונה על הידע, להציג מחקר, לעורר מחשבה". הספר גדוש בתובנות מעין אלה. האבחנות שלה למשל בשאלה איך גברים ונשים תופסים מחמאות. היא מראה שנשים "הן הנותנות העיקריות של מחמאות, וגם המקבלות העיקריות שלהן." מחמאות של נשים מתמקדות בעיקר במראה של זולתן, "ואילו גברים מחמיאים על ביצועים"… מעניין במיוחד ש"מה שכמעט אף פעם לא קורה הוא מחמאות בין גברים", כי גברים "רואים במחמאות איום", הן ניתנות בעיניהם מעמדה של כוח. נשים, לעומת זאת, "רואות במחמאות כלי לנימוס חיובי – דרך לתקשר, לפתוח בשיחה, לבנות קשר"… אז מה זה אומר על "נשים מנהלות שמקבלות מחמאות מהכפופים להן – אם גבר רואה במחמאה איום, מה זה אומר שהוא מחמיא למנהלת שלו? על התפיסה שלו את עצמו, ואותה, ואת היחסים ביניהם?" מרתק! (ועורר בי תהיות לגבי התרחשות מוזרה למדי, שהייתי עדה לה לא מזמן: מנהלת שסופגת בפומבי, מבול של מחמאות מופרזות לחלוטין, ונראית זחוחה וזורחת מנחת…).

בפרקים אחרים בספר דנה כהן־אחדות בסוגיות כמו – ההתמודדות עם השפה העברית, שהיא, כידוע מדבריה של יונה וולך "סקס מאניקית": ושואלת למשל אם שפה רק משקפת מציאות אלא גם מייצרת אותה. מה יקרה לנערות אם ישמעו שוב ושוב "רופאות ואחים", במקום "רופאים ואחיות"? מה זה יכול לעשות לתודעה שלהן ולתפישתן את האפשרויות הטבעיות הניצבות לפתחן?

ומדוע "העצמת נשים" מעצבנת אותה?

ואיך יכול להיות שהמחמאה האולטימטיבית לגבר היא שהוא "גבר גבר", לא "אלוף", לא "מדהים", כמו שאומרים לנשים – הוא פשוט נולד ונעשה עצמו…

מעורר מחשבות ומעניין מאוד.

הוצאת שתיים, 2025
עורכת: מירי רוזובסקי
152 עמ'

לאה גולדברג, "במקום ששם נדמו"

לאה גולדברג, "ומכל המתים"

בני ברבש, "הקפות שניות": השבעה באוקטובר חייב להסתיים

בסוף הטקסט שעל גבו של הספר כתוב שהוא מספר על "מה שנדמה שאי אפשר לספר, כי שום מילים לא יכילו אותו". לא קראתי את הגב מראש, אלא רק אחרי שהפכתי את הדף האחרון, ולא יכולתי שלא להסכים עם הניסוח: כי גמרתי לקרוא את הספר בתחושה שהוא אכן עושה את הבלתי אפשרי: מביע במילים את מה שהמילים אינן יכולות להביע. 

אכן בסיפור "דרושה שפה" הדובר מספר שהוא "מכבה את כל מקלטי הטלוויזיה בעיר. משתיק את הכתבים ומשתיק את הפרשנים ומשתיק את הפוליטיקאים. ומבקש מכולם להקשיב לדמעות הזולגות ופשוט, לשתוק, עד שתימצא שפה אחרת שתתאים לדברים אחרים. כאלה שמעולם לא ידענו". 

מדובר, לדעתי, בכתיבה גאונית. בספר שיימנה עם הקלאסיקות הכי חשובות שנכתבו אי פעם על מה שמלחמות מעוללות, ויישאר חשוב גם בעוד שנים רבות.

והוא עושה את זה בלי דרמות, אלא להפך – בנימה הכי מאופקת, הכי ממעיטה, בכתיבה הכי עניינית שיכולה להיות, ועם זאת, ואולי – בגלל זאת – מדובר בכתיבה עזה ומפלחת. 

יש בספר שניים עשר סיפורים קצרים. כמה מהם קצרצרים ממש, עמוד וחצי, לא יותר, אבל גם הם מכילים עולם ומלואו, ועושים הכול בתחכום ספרותי עצום. 

כולם מתרחשים אחרי השבעה באוקטובר 2023, מהיום שבו אבדה לרובנו השפה, כי אין מילים לתאר את מה שקרה וקורה כאן מאז. איך אפשר להסביר את אירועי אותו יום. איך אפשר לתאר אותם, ולא פחות – בכך הסיפורים נוגעים – איך אפשר להבין מה שממשיך לקרות?

לא במישור הלאומי: ברבש אינו מתמקד בו בכלל, אלא פורט הכול לפרטים הכי קטנים, באמצעות הדמויות השונות, שלכל אחת מהן יש הסיפור האישי שלה, וכל האנשים הללו שונים מאוד זה מזה, ובכל זאת דומים בדבר אחד, במכנה המשותף לכולם: כולם מספרים על מה שקורה מאז השבעה באוקטובר לבני אדם שנלכדו בתוך הרשת הזאת של מציאות בלתי נתפסת ובלתי אפשרית.

כל סיפור לוקח אותנו אל עולמה הפרטי של דמות אחרת ברגע מסוים: למשל "המבשר" – האיש שממלא ביחד עם עוד כמה מגויסים את התפקיד הקשה כל כך של מי שמודיע לבני משפחה על נפילת בנם. הסיפור מתמקד ברגעים שלפני ההודעה, ובאלה שבאים מיד אחריה; בסיפור אחר אנחנו פוגשים בני זוג שבנם נפצע אנושות והם לא יודעים מה לעשות עכשיו, שהרי כבר שנתיים שהם חיים ב"נישואים פיקטיביים": רק למען הבן שהתגייס. הם מסתירים מפניו שבעצם נפרדו, ומה יהיה עכשיו? מה יעשו? איך יממשו את הפרידה?; אנחנו רואים, בסיפור "התמונה האחרונה", תיאור של תצלום של בני משפחה, אבא, אימא ושלושה ילדים שהקטן שבהם בן שנתיים וחצי, זה הכול, ואין לחמישה האלה מושג שעתידם המשותף בעצם נגמר. אחרי הרגע שבו צולמו אב המשפחה, המגויס למילואים, "יחיה רק עוד שבע עשרה שעות"; אנחנו פוגשים בסיפור "טטריס" אבא שיושב בלילה שבין השישה והשבעה באוקטובר ומנסה להעביר את הזמן במשחק וידיאו מטומטם, בונה חומות וירטואליים מלבנים וירטואליות, מתקשה לישון, מחכה לבתו, שלפנות בוקר תירצח במסיבה בנובה – למה האימא שלה הרשתה לה להשתתף במסיבה, ועוד הסתירה את זה ממנו? איך לא ידע מאומה? האם יצליח להציל אותה, כשייוודע לו מה קורה? איפה הנעל השנייה שלה, שלא ימצא כשיגיע איכשהו לאתר המסיבה? איפה היא? לאן נעלמה?; אנחנו פוגשים, בסיפור "זוג או פרט", אימא שמוצאת גרב בודד זרוק מתחת למיטה של הבן שהיה בבית לחופשת התרעננות והשאיר מיטה סתורה וגרב לא מכובס – "כמה זמן בזבזה על מריבות" אתו, היא מייסרת את עצמה עכשיו כשהוא איננו עוד, ולא ישוב.

הסיפורים גדושים בעימותים הקטנים שיש בחיים בין הורים לילדים: אבא שאילץ את בנו לשחק טניס, בניגוד לרצונו; אבא שסירב לאפשר לבנו להישאר בבית וללכת לרופא השיניים, ושלח אותו בכוח אל שדה הקרב, עם דלקת חמורה ומכאיבה; אימא שמתייסרת על השנים שבהן אילצה את בנה ללכת לגן ילדים שסבל בו ולא עמדה לצידו ולא הצילה אותו מפני אביו המחשל שציפה ממנו "להיות גבר" – ובכלל, מדוע התחתנו? איך טעות אחת, שמתגלה בדיעבד, מתחילה שרשרת חיים שנקטעת באחת, באיזשהו קרב בעזה שבו, כך מסתבר, חלה כנראה איזו התרשלות ובן אהוב, יחיד, נהרג? האם היה מותו בלתי נמנע? האם יכלו לשנות את כל התהליך שהוביל למותו? והרי כשנודע לה שהרתה היא בכלל לא רצתה בו, זה קרה במקרה, בטעות, בפעם הראשונה ששכבה עם אביו, ואז נאלצה להינשא לו, אז בשביל מה? בשביל מה בכלל נוצרו החיים האלה שלו?

כמה סבל שאנחנו פוגשים בסיפורים הללו, אבל הם כתובים כאילו שהם מינוריים, קטנים, לא צועקים אותו, אלא – לוחשים. ונעים כל הזמן בין ההווה, העבר והעתיד – המספר הכול יודע מגלה לנו מה יקרה לדמויות בעוד זמן מה, והן אפילו לא יודעות מה צפוי להן. כי ככה זה. רק הסופר יכול לחזות אירועים, תגובות, תחושות קשות מנשוא שצפויות בעתיד.

יש בספר אוצרות של חוכמה ותובנות, חלקן ציניות ושנונות, חלקן מעוררות מחשבה: "כל עוד לא ידוע מי ימות, כמה ימותו, איפה, מתי ובאילו נסיבות, אפשר לחיות בשלום עם הידיעה הזו, כמו שחיים בשלום עם ההתחממות הגלובלית" – הוא מתאר את היכולת הזאת של בני האדם להעלים עיניים מהמציאות, גם כשהיא נכוחה, גם כשהיא מאיימת על חייהם (ואולי דווקא אז, במיוחד, ועוד יותר); "נופלים כידוע מתים בשלמותם. הם עוברים מקיום מלא לאינות מוחלטת בקלות בלתי נסבלת."; "הכול ממשיך. השמש. הזריחה. השיטה. הפריחה. פעימות הלב. החום המעיק. צפצוף המיקרו עם המנה המחוממת. ההתרעה על חשבון מים שלא שולם בתוספת קנס פיגורים. השכנה שנכנסת לבקש שתי ביצים כי נגמרו לה ובדיוק היא מכינה פשטידת ברוקולי לבן שהגיע מחופשה." – כל אלה, ועוד רבים אחרים שסימנתי, ציטוטים רק מהסיפור הראשון, "המבשר". והמון כאלה יש גם בסיפורים האחרים. למשל – "המרחק ממנו אליה וממנה אליו הוא אותו מרחק ויישאר לנצח", בסיפור "טטריס". או – הציניות בסיפור "שתי שואות": "השורד אפילו לא הרים את עיניו מצלחתו והמשיך לחתוך את הירקות לקוביות קטנות בדייקנות כירורגית שכמעט משתווה לזו שנוקט הצבא המוסרי בעולם כשהוא מפציץ את הבתים בעזה." אללי… דומני שהיום כבר לא היה יכול עוד לכתוב אפילו את הדברים הללו, לא כאשר צה"ל "משטח את עזה בשיטתיות"; או בסיפור "צידוק הדין" שבו כלבו של הדובר "כבר מכיר בעל פה [את כל הנאומים של בעליו] ולו רק ניחן בכושר דיבור, היה מחליף את אדונו ברגעים שהוא מרטיב את גרונו המצטרד במים שמגישה לו המארחת"; או, באותו סיפור, "בניגוד למשאבים אחרים שמתכלים ואוזלים ככל שמרבים להשתמש בהם, הצער הוא משאב מתחדש שאינו מתכלה לעולם". 

הסיפורים מצטיינים כולם בריבוי רבדים ומנגינות. בכל אחד מהם מתקיים קונטרפונקט בין שני קווים שמתנגנים בפני עצמם ומשתלבים זה בזה. ב"צידוק הדין" אלה חייו של הכלב, שהולכים ודועכים, והקשר המיוחד שלו עם בעליו העיוור, ולצד זאת – העלילה הראשית שקשורה לכאורה במאבק להציל את היחסים בין כל חלקי החברה הישראלית.

עוד קיימת ברבים מהסיפורים מניית הזמן החוזרת בהם, בין הרגע העכשווי למציאות המתקדמת במהירות לעבר השכול, היתמות, אובדן החיים: "עוד שלושים ושמונה דקות העולם שלהם יתהפך"; "נשארו להם עוד שש עשרה דקות של שקט". 

הסיפורים מתוחכמים מאוד: ברבש מצליח להביע בהם, מחשבות משמעותיות, בלי לנסח את הדברים במפורש. למשל – את תחושת המיאוס מההשוואה בין השואה בה"א הידיעה לבין מה שקרה בשבעה באוקטובר: ניצול מהשואה האמיתית מתקומם נגד ההשוואה, מנסה להסביר את ההבדלים, אבל כשהוא מדבר עם צעירים שוחרי רייטינג שמראיינים אותו לתקשורת, הם  בכלל לא מסוגלים להבין מה מקומם אותו.

עוד דוגמה – ברבש מציג בפנינו, ועושה זאת במלאכת מחשבת של ממש, דמות של דרשן שכולו נוטף רצון טוב ואהבה מופגנת, שתלטנית, כי הוא שואף "לְפַשֵּׁר" בין ישראלים שעמדותיהם שונות. מטרתו המוצהרת בחיים היא למנוע מריבות בין אחים או מלחמת אזרחים. והכול מתפוצץ לנו בפרצוף כשאנחנו מבינים שהמחיר, מבחינתו, הוא – הקרבתם של החטופים בעזה. אז לא, לא ייתכן מכנה משותף בין "דורש הטוב" הזה לבין מי שנחרדים לשלומם של החטופים שעדיין נמקים במנהרות בעזה.

הוא מציג גם את תפקידה של מערכת החינוך שעושה לבני הנוער אינדוקרינציה, מנתבת אותם להתנדב לתפקידי לוחמים, ובעצם – אל מותם בטרם עת. קשה לשאת את הפער הבלתי נסבל בין ההשתתפות בצערה של אם שכולה של מי שהיה מנהל בית הספר התיכון שלו, לבין שהידיעה שהוא אמנם מביע עכשיו אהדתו וצער, אבל הוא זה ששכנע את הצעיר הרך להגיע ל"שירות משמעותי" (ובכך כנראה חרץ את גורלו וגרם לו כמעט במישרין לאבד את חייו). 

בכלל, מראה לנו ברבש שוב ושוב את הקונפליקט המובנה שקיים בין גברים רבים ונשים רבות; בין אבות ואימהות; בין גבריות לנשיות – אלה מצפים מבניהם להיות קשוחים, קרביים, נחושים, רואים בפחדיהם האמיתיים מניפולציות שאין להיכנע להן, ואלה מנסות להגן על הילדים, למנוע מהם את הבלתי נמנע. 

הסיפור הארוך ביותר, והאחרון בספר, "הקפות", מראה לנו עוד פן של מה שמלחמות מעוללות: שהרי השבעה באוקטובר 2023 חל כמה ימים אחרי יום השנה של מחדל המלחמה האיומה הקודמת, מלחמת יום כיפור. גם אז הייתה קונצפציה שעיוורה את העיניים, גם אז הייתה הפתעה גדולה, והזנחה, וטעויות, ומחדלים, וקורבנות מיותרים, ולוחמי יום כיפור, שהם כיום בסוף שנות השבעים לחייהם, עדיין תקועים בטראומות של אז, ונאלצים להתמודד עם טראומות חדשות, שנרמזות  בסיפור האחרון. אנחנו רגע לפני וגם רגע אחרי. הסוף של הטראומה הקטלנית ההיא, וההתחלה הצפויה בעוד כמה שעות של הטראומה החדשה, שהקוראים יודעים עליה, ולדמויות אין מושג – בת אהובה שמודיעה לאביה שהיא חייבת ללכת לרקוד במסיבת הטבע שמקימים בסמוך לגבול (והוא וחברו עוד תוהים – למה שם?). ואוי, אוי, מה עתיד לקרות לו, לה, (לכולנו), בעוד כמה שעות.

תמיד חשבתי שאי אפשר לכתוב ממש מתוך הכאב. שצריך לתת לו זמן. לעבד אותו. להתחזק. אבל בני ברבש רוצה לזעוק את עכשיו בקול (ואכן עושה את זה, אך בלחישה). בין היתר הוא יוצר סיפור עתידני שנקרא "סטטיסטיקה" שבו קוראים על "החלל האלפיים שש מאות ארבעים ואחד במלחמת 'חרבות ברזל'" שיהרג "ברצועה בקיץ 2028".

הסיפור מופנה כמובן אלינו, אל עכשיו. אמנם הוא מעיד על עצמו שהוא "כותב את הדברים ב־16 ביוני 2024", כשההרוג עדיין רק בן חמש עשרה, תלמיד מחונן במגמת מדעי המחשב, אבל הוא כבר חוזה את העתיד. ובעצם – קורא לנו עכשיו, ברבע האחרון של שנת 2025, לעצור סוף סוף את הזוועה. להציל את הילד. למנוע את נפילתו "בזמן טיהור של מחנה הפליטים ג'באליה". 

האם מישהו מאתנו יכול להטיל ספק באפשרות שגם בעוד שלוש שנים הקטסטרופה תימשך? שילד כזה באמת יתגייס ויתחייל, ויתאמן, וייהרג בגיל "תשע עשרה וארבעה חודשים", במקום לממש את העתיד המבריק שצפו שלו?

קראתי את סופו של הסיפור האחרון כשחזרתי מהפגנה, לבושה בחולצה צהובה שכתוב עליה ששבעה באוקטובר חייב להסתיים. עמדתי ברחוב וצעקתי "די! די!", ובינתיים הילד מהסיפור גדל. בת הזוג שלו "תלמד עבודה סוציאלית, תתחתן בגיל עשרים ותשע עם רואה חשבון צעיר", ותיעתר לבקשתו שלא לקרוא לבנם המשותף על שמו של החבר שנהרג.

האם הספר הזה, האם ההפגנות האלה, יצליחו להציל חיים?

עם עובד, 2025
256 עמ'

(הטור נכתב לפני כשבועיים. לפני "תוכנית טראמפ". לפני שהתעוררו תקוות חדשות. נראה שגם בהן יש עדיין לנהוג בזהירות רבה).

מדוע רומן בסונטות? האם יש בו מרכיבים אוטוביוגרפיים? (האם אפשר לגלות בו חסד – )

לפני כמה חודשים יצרה אתי קשר עוזרת המחקר של פרופ' איריס מילנר, מהחוג לספרות של אוניברסיטת תל אביב.
 
היא סיפרה לי שמכינים באוניברסיטה קורס מקוון שיעסוק בבית ובמשפחה בספרות העברית, ושאחת היצירות שיקראו תהיה הספר שלי, זוכה פרס ספיר לשנת 2023, "מה קרה להגר באילת?"

את הקורס מפתח הדקאנט לחדשנות בלמידה של האוניברסיטה, במסגרת סדרת קורסים מקוונים במדעי הרוח.
 
הם מיועדים לסטודנטיות וסטודנטים של מדעי הרוח (ספרות, במקרה הזה), וגם לסטודנטים מהפקולטות השונות למדעים מדוייקים.
 
פרופסור מילנר שוחחה אתי, והמפגש המצולם אתה יהיה חלק אינטגלרי מהקורס.
 
להלן – השיחה המצולמת, במלואה.
 

"יש כל כך הרבה אסלמופוביה בעולם"

"הדוד שלי, חזקיה, נרצח כשלמדתי באוניברסיטה. רצחו אותו קונים בחנות השכונתית הקטנה שלו, גברים שבירך לשלום במשך שנים. 

"אבל בכיתי רק כשגדעון אקלוקה, אדם זר לגמרי, נרצח בתחנת המשטרה, שאליה הלך כדי לבקש עזרה, אחרי שהאשימו את אשתו שהיא השתמשה בדף מכתבי הקודש כדי לנגב תינוק שלה את הטוסיק. הסתכלתי על התצלום המגורען, על המראה המקברי. ראש. ראש אנושי. 

"הייתי אמורה לבכות על הדוד שלי, אבל במקום זה בכיתי על אדם זר לגמרי. 

"המילים שלי נשזרו זו בזו מאליהן, כפי שקורה לפעמים למילים, וברגע שסיימתי לדבֵּר הצטערתי שאני לא יכולה לקחת את דברי בחזרה. השתררה דממה. אף אחד בכיתה לא זז בעצבנות, לא נשמעו קולות שיעול קצרים או כחכוחים בגרון ולא נראו חילופי מבטים. 

"ואז דיבר הגבר שכינה את עצמו 'רב־גזעי'.

'יש כל כך הרבה אסלמופוביה בעולם. אל תוסיפי עליה.' הוא רכן קדימה מעל שולחן הכתיבה, והביט בי. כל הוויתו שידרה מיאוס, אבל לא מיאוס מהברבריות ומהסבל שחווה דוד חזקיה, אלא מיאוס – ממני. היה בעיניו גינוי מהסוג המחמיר, כשל אדם שמשוכנע שהוא עדּין וצודק. הבטתי בו, נדהמת מכדי להגיב. "'

"'את משתמשת במה שקרה למשפחה שלך, לָאובדן, כמו בכלי נשק. וזה בעייתי,' הוא אמר. סקרתי את הכיתה, כמו שאפריקאים נוהגים לעשות, במבט ששאל – 'מי עוד חווה את מה שאני מרגישה?'

"אחת הנשים תחבה לעצמה את השיער מאחורי האוזן ונעצה מבט קדימה. 

"אחד הגברים הנהן. רבים הפנו את מבטם, במצוקה עמוקה מדי, שנבעה מהפשע שביצעתי, ולא היו מסוגלים להביט בי. נדהמתי כל כך, עד שלא יכולתי לעשות שום דבר. רק דחפתי את הכיסא שלי לאחור, הרמתי את התיק שלי והלכתי משם. אלמלא חשתי שהראש שלי מוצף ושיש לי צלצולים באוזניים, אלמלא נשמט לי הגוף, הייתי שואלת, "אתם לא מרגישים שום דבר נוסף? החדרים שיש לכם בלב לא מספיק מרווחים?"

"הפרופסורית השפילה את המבט אל רשימותיה, ונקשה על השולחן עם העט של האייפד, כמו שופטת־קו שדעתה מוטה כלפי צד מסוים, אך היא מעמידה פנים שהיא הוגנת. 

{העניין היה – לא רק העובדה שהם נפגעו; העניין היה שזה כל מה שהם הרגישו: נפגעים. אמריקנים ליברלים, מתחסדים־עד־היסוד. כל עוד את נוסעת על הרכבת האידיאולוגית שלהם, הם יתעלמו מהרוע שלך. אם את מייצגת משהו מותר, משהו שעבר אישור, יש לך זכות להיות אכזרית".

תרגמה עופרה עופר אורן

אביטל מושינסקי, "מיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא": ספר מפעים!

ספרה הראשון של אביטל מושינסקי, מיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא הוא מלאכת מחשבת. קשה להאמין שמדובר בספר ביכורים, שכן מושינסקי כותבת ביד בוטחת ובשליטה מלאה במדיום. היא מוליכה אותנו במשעולים נסתרים, ואז אנחנו מגלים שלא הלכנו אף לרגע קט לאיבוד: הכול מסודר, ועם זאת פרוע, וככל שהספר מתקדם, כך מתעצמת ההזדהות שלנו עם הדמויות, ועם העלילה הלכאורה מפותלת, אבל בעצם – ישירה ומובנת מאוד, מהרגע שמתחילים סודותיה להתפענח.

לכאורה מדובר בקובץ סיפורים. שמו מעיד על השלד שעליו הוא נבנה – מיום כיפור אחד, לאורך כל החגים – סוכות, שמחת תורה, חנוכה, ט"ו בשבט, פורים, פסח, יום השואה, יום הזיכרון והעצמאות, ל"ג בעומר, שבועות, תשעה באב, ושוב – ראש השנה ויום כיפור אבל הפעם – לא יום המועד הדתי, אלא יום הכיפורים ההוא, הנורא, מלפני יותר מחמישים שנים, זה ששמו יהיה כרוך לעד בזיכרון ההפתעה, ה"מחדל המודיעי, המדיני, הצבאי", יום כיפור והמלחמה ההיא, זאת שהבטיחו לנו בעקבותיה שכמוה לא תתחולל שוב, כי מי שהיו צריכים – למדו מאז את הלקח ושוב אינם מזלזלים, לא מעלימים עין, לא מתייהרים…

הרי על כך דיברו בשנת 2023 בכל הבתים בישראל, במפגשים המשפחתיים והחברתיים של חגי תשרי: על יובל החמישים של המלחמה ההיא, ועל מה שכאילו, אולי, למדנו ממנה.

ואז – השבעה באוקטובר. ושוב – קונצפציה שקרסה.

הספר מורכב כאמור מסיפורים קצרים, אבל זוהי רק תחפושת, כי בעצם מדובר ברומן לכל דבר. לא נדרשת קריאה ממושכת כדי להבין שהכול קשור בהכול, החגים הם רק נקודות הציון שמאפשרות לנו להתקדם לאורך השנה העברית, אבל העלילה, הסוז'ט, לא נצמדת לשנה אחת בלבד. מושינסקי בוחרת את חגיה בקפידה, כך שבכל פעם הסיפור מצוין בשנת התרחשות שונה, ובכך חושף לאט לאט, קדימה ואחורה בזמן, את חיי הדמויות שבסיפור.

כי הן חוזרות על עצמן, וכל סיפור דומה לקילוף של עוד שכבה, חדירה מעמיקה יותר אל תוך מי התהום הזורמים בספר: הכאב הקשה מנשוא, האובדן המחריד, שמנחילות מלחמות ישראל למי שנפגעים מהן.

רוב הסיפורים מסופרים בגוף ראשון, מנקודת מבטה של הגר, דור שלישי לסבא וסבתא שהיו ממייסדי הקיבוץ שבו נולדה אמה. בסיפור השני, או שמא מוטב לכנות אותו "פרק", שכותרתו – "ושמחת", אנחנו מתוודעים לסבה וסבתה. היא – ניצולת שואת אירופה. הוא – ניצול שואת אפריקה הצפונית. שניהם היו סוציאליסטים נוקשים שדבקו בלי פשרות באידיאלים הקיבוציים: שוויון, עבודה קשה, קשיחות, וצייתנות מוחלטת לכללי הקיבוץ ולערכיו.

סיפורם מתרחש אצלם בקיבוץ, השוכן בנגב המערבי, בערב שמחת תורה. אנחנו שומעים עליהם ועל חייהם בדיעבד, כי בהווה הם כבר אינם, אך יש התכנסות של חלק גדול מצאצאיהם שהגיעו כדי לחגוג ביחד. השנה אינה מצוינת אבל מאז השבעה באוקטובר 2023 אין ישראלי שלא רגיש לעלילה שמתרחשת במועד הזה, במקום הזה. הסיפור נעצר בערב. מה שיקרה למחרת בבוקר לא מוזכר ואפילו לא נרמז. אין צורך. לכולנו ברור על מה מדובר. לפעמים יש בספרות כוח רב יותר בשתיקה! (אפשר לקרוא את דעתי על כך בטור שכתבתי על הספר בעולם נהדר ואכזר של אנדרי פלטונוב, ובמיוחד על השתיקה המזוויעה שמתרחשת לקראת סופו של הסיפור "הסכרים של יֶפִּיפָּאן").

כשאנחנו קוראים על המשפחה התמימה הזאת, על יחסי הכוחות שבה, על הקונפליקטים הקטנים לכאורה, ויודעים מה יקרה בעוד כמה שעות, אנחנו מבינים שהשלשלת נמשכת. הכאב, האובדן, השכול, היתמות, שנפגוש במרומז לכאורה בסיפורים שבהמשך, הם רק חוליות באותה שלשלת, והזוועה של שמחת תורה 2023 היא עוד אחת מהן. (אני כותבת את הדברים הללו למחרת היום שבו נהרגו עוד ארבעה נערים צעירים, לוחמים בעזה ושישה אזרחים נרצחו בפיגוע, וביום שהתאבד חייל מילואים, ערב חתונתו המתוכננת).

כאמור, העלילה מתקדמת ונסוגה בזמן. בסיפור הראשון – יום כיפור – הגר ואהרל'ה הם זוג ידידים שנסעו ביחד לטיול בספרד, ונקלעו לסופה בלתי צפויה ולא מובנת להם, כשהם מנסים להזדרז כדי להגיע לבית המלון, לפני תחילת הצום.

בפרקים הבאים נלמד על תהפוכות חייהם, בעיקר על אלה של הגר, כי היא, בסופו של דבר, הדמות הראשית של הרומן, וכל הדמויות מתייחסות אליה בדרך זו או אחרת.

גם הפרקים המעטים שלא מסופרים מנקודת המבט שלה, אלא בגוף שלישי, מתחברים אליה במוקדם או במאוחר. בהתחלה לא הבנתי מה פשר אותם פרקים ואיך הם קשורים למכלול, אבל בסופו של הרומן הכול מתחוור: שמות שחוזרים מפה ומשם, בגילאים שונים, דמויות שחשיבותן בחיי דמויות אחרות מתבררת במהלך הקריאה, ובעיקר – מצוקת האובדן הבלתי אפשרי של הישראלים הללו. אנחנו פוגשים מישהי איבדה את אחיה שנהרג במלחמה (כמובן – במלחמת יום כיפור); זוג הורים שבנם התאבד בצבא (הסיפורים עליו, שמופיעים בפרקים שונים ברומן, מבהירים היטב, לעומק, מה קרה לו ומה הוביל לצעד הנורא הזה); מכירים בני זוג אחרים ששכלו את בנם במלחמה; ומכירים מקרוב איש אומלל, פוסט טראומטי, שוב, מהמלחמה, שלא שולט במעשיו ונוהג באלימות קשה באשתו ובילדיו.

הספר יפה כל כך, כי הוא לא ישיר. בכל אחד מהסיפורים, או הפרקים, יש קונטרפונקט, ריבוי קולות ועלילות שמשתלבים אלה באלה. כל סיפור עומד בפני עצמו, אבל עוצמתם טמונה בהדהודים ההדדיים שיש ביניהם. מרתק לראות דמות מנקודת מבט אחת, ואז מנקודת מבט אחרת, פעם היא במרכז, פעם היא שולית, אבל בכל מפגש אנחנו לומדים משהו חדש עליהם ועל היחסים ביניהם.

הספר מרתק. לא יכולתי להניח אותו. הוא לא הפסיק להפתיע ולרגש אותי עד בלי די, והצטערתי מאוד כשנגמר… (אם כי הסוף היה בלתי נמנע: הגענו לעת בשנה שבה עושים שום חשבון נפש. גולדה מתה – ועליה תולים את האחריות על כל כך הרבה כאב שהיה יכול כנראה להימנע, אילו תפקדה ממשלתה כיאות בתקופה שקדמה לפרוץ המלחמה ההיא, ב־1973).

שיהיה ברור: הספר לא עוסק ישירות בשום מלחמה, אלא רק בהשפעותיה ארוכות הטווח. למשל, בהתנגשות הבלתי נסבלת בין כאב אמיתי לקלישאות המלוות אותנו בטקסי הזיכרון לנופלים, או – בנוקשות הצבאית שמחלחלת אל חיי הפרט והורסת שם נפשות רכות. ואת כל זה הוא עושה בעקיפין, בסיפורים שלכל אחד מהם יש איזו נקודת שיא מפעימה, וכולם – ביחד ולחוד – מעוררים מחשבות ונוגעים מאוד ללב.

הוצאת שתיים, 2025
עורכת: אורנה לנדאו
189 עמ'

חג –