"תקציב הסרט אינו כולל סעיפי הוצאות העונים לנסיבות מעין אלה," אמר המפיק ג'ון קרו לסופר קנת קוק, שאותו שלח כדי לצוד חזיר בר ולהביא למשרדי ההפקה את הגוויה. זמן מה לפני כן חתמו השניים על הסכם לעבד רומן שכתב קוק, ולהפיק אותו כסרט. מאחר שהספר עסק רבות בחזירי בר אוסטרליים, היה צוות ההסרטה זקוק לחזיר פרא כזה, כדי שישמש לבוני הדגמים שלהם כמודל להכנת החזיר המכאני שהיה נחוץ לצילום הסרט, שכן ספרו של קוק עסק רבות בציד חזירים, בחלקים שונים של אוסטרליה.
קוק ראה בעצמו מומחה לציד חזירים, לכן יצא למשימה בחדווה, אבל התלאות וההרפתקאות שנלוו להגשמת המשימה היו כאלה שהמפיק התנער מהן, כאמור, וסירב לכסות את כל ההוצאות שהסופר דיווח עליהן.
כחלופה הציע לקוק שיכתוב סיפור על מה שקרה לו.
"השבתי את התשובה המובנת מאליה ולפיה, כמו לכל כך הרבה סיפורים שהם אמת לאמיתה, גם לסיפור הזה כלל אי אפשר להאמין".
הסיפור מופיע, כמובן, בקובץ שלפנינו, שמו "חזיר כועס מאוד", והוא נפתח במשפט "הפרצופים המכוערים בעולם הם של חזירי הבר האוסטרליים. ואופיים הולם את מראם." ואז קוק מוסיף, "אני יודע, כי לא מכבר אחד מהם התאמץ מאוד לאכול אותי," אבל – "הייתה לכך הצדקה מצידו, שכן אני מצידי התאמצתי מאוד לירות בו. ואולם בשעת המפגש לא התעניינתי בסוגיה המוסרית, אלא אך ורק בהישרדות."
אכן, קשה מאוד להאמין באמיתותם של כל הסיפורים בספר, ולמען האמת – זה בכלל לא משנה.
כי מדובר בסיפורים מצחיקים להפליא.
חוויית הקריאה הייתה שקולה מבחינתי לישיבה במופע של סטנדאפיסט מעולה, שבכל כמה שניות שולף איזו שורת פנץ' משעשעת, התחכמות מפתיעה, שנינות. אין רגע דל. אין עמוד בלי איזושהי אמירה מושחזת. הסיפורים דומים זה לזה מבחינות מסוימות, ומבחינות אחרות הם מגוונים מאוד.
התימה המשותפת לכולם היא – הרפתקאותיו המוזרות – שלא לומר המפוקפקות – של קוק ברחבי אוסטרליה, בעיקר באזורים השוממים, בחיק הטבע. כמעט בכולם הוא מספר איך נאלץ להתמודד עם חיה שמסכנת את חייו באופנים שונים ומשונים. בכל פעם הוא נקלע לאיזשהו אירוע מוזר, קיצוני, מפחיד מאוד, ותמיד, כמובן, מצליח לצאת מהם, כמעט באורח נס, בשלום.
באחד הסיפורים היחידים שבו הוא לא מתמודד עם חיה מפחידה אלא עם בן אדם מסוכן, "הכורה המשוגע" נקרא הסיפור – אפשר להבין מכותרתו מניין נובעת הסכנה – ברגע קריטי ביותר, שבו נראה כי בעוד שניות אחדות יגיעו חייו אל קיצם, אותו כורה משוגע (שרק בגלל מעשה נמהר שעשה היו חייו של המספר נתונים בסכנה כזאת!), מנסה "לשכנע" אותו להשלים עם גורלו: "אתה לא רוצה לחיות לנצח, נכון?" אומר הכורה ומראה סימנים לכך שהוא מתכוון לנטוש את בן שיחו לגורלו המר.
"לא היה לי די זמן להסביר לו שלחיות לנצח הוא אחת משאיפותיי הגדולות ביותר", מציין המספר.
וזה מה שקורה שוב ושוב: הוא מתמודד עם נחשים מסוכנים, עם "קרוקודילים" (עלי להודות: שמחתי שהמתרגם לא בחר במילה העברית "תנין", שמדיפה ניחוח מקראי. המילה "קרוקודיל" מהדהדת בזיכרון את הסרט האוסטרלי "קרוקודיל דנדי" שיצא אל האקרנים ב־1986, ממש בשנה שהספר שלפנינו ראו אור לראשונה באנגלית), עם גמלים מרושעים, חתול בר ענקי, כלב חמוד אבל טיפש במיוחד, ולכן מסוכן מאוד. שוב ושוב, ובניגוד לשאיפתו לחיות חיי נצח, ולמגמתו המוצהרת להישמע ל"כלל ברזל" שבזכותו הצליח "להיוותר בחיים במשך זמן רב למדי: לעולם לא להיענות לאתגר", הוא עושה בדיוק את ההפך: כמעט בניגוד לרצונו, מתוך מבוכה, אי הבנה, או טיפשות, הוא "נענה" לכל מיני אתגרים, ונאלץ להתמודד עם ההשלכות של החלטתו (שוב!) לא לנהוג בתבונה: כך למשל הוא יוצא, בניגוד לכל היגיון, לרכיבה על גמל, צולל למעמקים כדי לצפות בכרישים, שט בנהר שורץ קרוקודלים, או יוצא לתור אחרי קרוקודיל מבעית שכמה שעות לפני כן טרף כנראה אדם…
אבל כל אלה הם רק הרקע. העיקר – בעיניי – הן השנינויות הרבות לאיספור.
הנה כמה דוגמאות קטנות: הוא מנסה להציל חבר בשם בלאקי שעשרות נחשים מסוכנים טיפסו עליו. כדי לשחרר את חברו מהזוחלים הוא תוקף את אחד מהם במגרפה, וכשהוא שומע את ניביו של הנחש נוקשים על חודי הברזל של המגרפה, הוא נזכר ש"דבר כזה מזיק לניבי הנחשים" ומוסיף: "לא היה אכפת לי". כשאחד הנחשים מאיים לתקוף אותו הוא שוקל "להשליך [עליו] את בלאקי": לפני רגע הצליח איכשהו לגרור את חברו (השיכור) כדי להרחיק אותו מהנחשים. תחילה משך בחולצתו של בלאקי אבל זאת נקרעה, ואז ניסה את שיערו, אך זה היה דליל מדי, ואת צווארונו, שניתק. בסופו של דבר תפש את ידו של בלאקי והחל למשוך. למרבה המזל, הוא מציין, היד "החזיקה מעמד" ולא נתלשה ממקומה, אבל עכשיו, כשהנחש מאיים גם עליו הוא שוקל כאמור, להשליך את בלאקי, "אלא שלא קל להשליך אדם כשאתה אוחז בידו האחת בלבד."
במהלך הרפתקאה אחרת, כשהאיש שיצא אתו לשוט בנהר עם תנינים אוסר עליו לירות על התנין שהתנפל עליהם, כי "זה זן מוגן", הוא משיב "קצרות": "גם אני זן מוגן"… גם כשהאיש מסביר לו שלירות על קרוקודיל טורף שאיגף אותם ועכשיו מתקדם לעברם במהירות ומאיים לטרוף אותם "זאת עבירה על החוק", הוא משיב, "בנסיבות הנוכחיות אני מוכן לפשוע."
בעיצומו של המאבק לחיים ולמוות עם הקרוקודיל, שלמפגש המיותר אתו הוביל מי שהציג את עצמו כמבין גדול בזוחלים הללו, הוא אומר – "הכבוד שרחשתי למומחים הלך ואזל"…
אחד הסיפורים המצחיקים ביותר, "קואלה רוצחת" העניק לספר את שמו. (אגב, אני תוהה בלי הרף: מדוע כאן "רוצחת" ולא "רוצח"? אכן, צורת הרבים בעברית מעלה על הדעת שהמין הדקדוקי בצורת הרבים, קואלות, הוא – נקבה. אבל בהמשך הסיפור בחר המתרגם בצורה הזכרית: כי מדובר בעצם ב"דוב קואלה"? תמהני).
הסיפור מתחיל במשפט "אני לא אוהב קואלות". עד סופו של הסיפור אנחנו מבינים היטב מדוע: הפער בין מה שהתרחש בפועל, לבין המשימה המדעית, ההומנית, שאותה ניסה קוק להשלים, לצידה של מומחית לקואלות שיצאה להציל אותם (אותן?) מחרפת רעב, מדהים ומשעשע מאוד. הכול התחיל כי באי שבו שכנו הקואלות התדלדלו מאוד עצי האיקליפטוס שעליהם הן חיות. המשימה נראתה פשוטה: להוריד את הקואלות מהעצים, לאסוף אותם, להכניס אותם לכלובים ולהעבירם לאזור מחייה שיספק להם את צרכיהן.
לכאורה – עניין של מה בכך. אלא מה? צריך לגרום לקואלות לרדת מהעצים…
אבוי… עד מהרה התברר לקוק עד כמה המשימה קשה. כמעט בלתי אפשרית. עד סוף הסיפור קוק כבר לא רואה את החמידות המוכרת שיש לכאורה לקואלות. בהתחלה הוא די בטוח שכשהן יבחינו בו ובאישה שאתה יצא למשימה, הכול יהיה פשוט מאוד, כי הן (הם?) פשוט "ייפלו מהעצים מרוב צחוק": המראה של הצמד קומי בעיניו, שכן הוא גבוה, עגלגל ומזוקן, והיא – נמוכה, עגלגלת ו"צמרירית"… (די דומה בעצמה לקואלה, הוא אומר לעצמו…).
אספר רק שבעיצומה של המשימה מצא את עצמו קוק עם קואלה צמוד אל גופו, ומנסה, כך חש, לתלוש את קרביו. בה בעת הוא שומע שוב, כמו בהרפתקאותיו הקודמות את ההפצרות – "היזהר לא לפגוע בו!" (כשחייו, כך הוא חש, ממש בסכנה). הוא מבהיר מיד ש"זה לא מה שהדאיג אותי". העימות בינו לבין הקואלה הולך ומחריף, עד שהוא מוצא את עצמו כמעט טובע באגם קטן, בשעה שהקואלה אוחז בכל הכוח באבריו האינטימיים ומסרב להרפות. אל הבריכה קפץ כי קיווה להטביע את האויב וכך להשתחרר ממנו, אבל "למרבה הצער, הקואלה יכול לעצור את נשימתו, כמדומה, באופן בלתי מוגבל"… והוא מוסיף: "לבסוף עלה בדעתי שאין כל צורך ש[גם] ראשי יהיה בתוך המים, אולי נראה שלקח לי זמן רב מדי להגיע למסקנה כה מובנת מאליה, אבל אם מעולם לא הייתם שקועים בבריכת יער אחוזים בלפיתתו של קואלה זועם, לא תוכלו להעריך כמה קשה לחשוב בבהירות בנסיבות כאלה."
כאלה הם כל הסיפורים. אכן – "הומוריסטים", מצחיקים מאוד, ממש כפי שמבטיחה כותרת המשנה של הספר.
הוצאת תשע נשמות, 2025
תרגם מאנגלית: יורם נסלבסקי
162 עמ'
החיבור השני משעשע לא פחות: את "התנצלות בשם הבטלנים" באנגלית "An Apology For Idlers" כתב רוברט לואיס סטיבנסון לפני שהתפרסם בזכות ספר ההרפתקאות שלו, אי המטמון והנובלה האלגורית המקרה המוזר של ד"ר ג'ייקל ומר הייד. סטיבנסון, הסופר המצליח כל כך, מסביר בחיבורו כי "ספרים הם טובים דיים, אבל הם תחליף דל מאוד לחיים", וטוען כי חבל לו לאדם להפנות את גבו "לכל ההמולה והפאר שבעולם האמיתי". לאורך כל החיבור הוא משבח את מי שבורחים מלימודים. אלה מעדיפים להתבטל, במקום ללמוד מקצוע שוכבים ליד גדת נחל, שם הם לומדים "כיצד נוהגים אנשים כמוני, […] היכן אורבים בדרך סבכים וביצות כעורות, וכן איזהו המקל הטוב ביותר לנדודים, כי מי ששוכב ליד הנחל יכול ללמוד את השיעור החשוב מכולם, זה שנקרא 'שלווה' או 'שביעות רצון'". בחריצות יתר, "עמלנות קיצונית", הוא רואה "ליקוי בכוח החיות", לעומת "כישרון לבטלה שמעיד על תיאבון פעיל ועל תחושה חזקה של זהות עצמית". מי שמסור מדי לעסקים יזניח בלית ברירה דברים רבים אחרים, חשובים הרבה יותר. אנשים תאבי חיים ועליזים קורנים רצון טוב ומאירים את סביבתם, גם אם אינם מסוגלים להוכיח את משפט פיתגורס, הוא גורס, וכך, חרף החשד שהוא עצמו שקד היטב על כל מה שכתב, הוא אכן משמח את הקורא, ממש כמו האנשים שאותם הוא מתאר בחיבה.
