ארכיון הקטגוריה: זיכרונות

אגוטה קריסטוף, "האנלפביתית": מה עושה סופרת שלקתה במחלת הקריאה

אגוטה כריסטוף חוללה סערה רבתי בעולם הספרות העולמי כשספרה המחברת הגדולה ראה אור.  ב-1988, שנתיים אחרי שהתפרסם בצרפתית, תורגם הספר גם לעברית. בעיתון "חדשות" נכתב על ספר חדש שבו "נצברת האימה" כששני ילדים תאומים "לומדים אצל סבתם האכזרית לשרוד, להישאר בחיים, להתאכזר". הסיפור מתרחש בארץ אירופית לא מוגדרת, במאה ה-20, בזמן מלחמה. אמם של התאומים משאירים אותה אצל סבתם, איכרה נבערת, מלוכלכת ואלימה, והשניים עוזרים זה לזה להסתגל ולהתגבר.

הספר עורר סקרנות רבה והצליח מאוד גם בישראל.

ועכשיו רואה אור ספר אחר של אוגוסה קריסטוף. היא פרסמה אותו ב-2004, שבע שנים לפני מותה, בגיל 72.

מדובר בספרון צנום, לא פרוזה, אלא מעין אוטוביוגרפיה ספרותית שנמסרת כמו בהבזקים קצרים ומרתקים, בסדר כרונולוגי, החל בילדותה של קריסטוף, וכלה בממואר האחרון שיש לו שם שהעניק לספר את כותרתו: "האנלפביתית".

בפרק הראשון מתארת הסופרת איך למדה לקרוא בגיל ארבע, ומה היו התגובות שקיבלה מהוריה: אמה נהגה לשלוח אותה אל אביה, שהיה מורה בבית הספר, כדי שיעניש אותה. וכך נראה העונש: "הוא נותן לי ספר שיש בו ציורים: 'לכי שבי'. אני הולכת לאחורי הכיתה, ששם יש תמיד מקומות פנויים מאחורי הגדולים".

וכך, היא מספרת, "לגמרי במקרה", נהפכה לקוראת בולמוסית, ועד ליום כתיבת הפרק, היא מעידה, "אני לוקה במחלת הקריאה חשוכת המרפא".

איך הגיבו בני משפחתה? סבה התגאה בה. אבל בדרך כלל "מחלת הקריאה תביא לי בעיקר נזיפות ובוז: 'היא לא עושה כלום. רק קוראת כל הזמן.' 'היא לא יודעת לעשות שום דבר אחר.' 'זה העיסוק הכי פחות פעיל שיש'. 'זאת עצלנות.' ומעל לכול: 'היא קוראת במקום ל…'"

כמה שהדברים הללו מוכרים! התחושה הנרדפת שרבים רואים בקריאה בזבוז זמן פסיבי (לספר איך אילצו אותי בילדותי להניח לספר ולצאת החוצה? "תלכי לרוץ קצת, ורק אז…" איך גנבתי שעות קריאה בחושך, מתחת לשמיכה…?)

חייכתי חיוך גדול למקרא סופו של הפרק. קריסטוף מספרת בו שגם כיום הקריאה נתפסת כבזבוז זמן: "גם היום, בשעות הבוקר, כשהבית מתרוקן וכל שכניי יוצאים לעבודה, המצפון קצת מציק לי כשאני מתיישבת ליד השולחן במטבח כדי לקרוא עיתונים שעות, במקום ל… לנקות, או להדיח את הכלים מארוחת אמש, לצאת לקניות, לכבס ולגהץ, לבשל ריבה, לאפות עוגות… ומעל לכול" – כאן כמעט פרצתי בצחוק – "מעל לכול! במקום לכתוב."

כמה מוכרת התחושה שמילא, לא לבשל, מילא, לא לנקות, אבל לקרוא "במקום לכתוב"! זה ודאי חטא של ממש…

בפרקים האחרים מתארת קריסטוף בקצרה ובדייקנות את הדרך שעשתה כדי להיות סופרת. איך נהגה "להמציא סיפורים" כדי להקניט את אחיה הגדול. איך נאלצה לעזוב את הביתה ונשלחה לפנימייה (אחרי שאביה נידון למאסר ממושך, כנראה עקב פעילות אנטי קומוניסטית, על כך קראתי לא בספר אלא בוויקיפדיה), איך התחילה לכתוב עוד באותם ימים קשים מנשוא בפנימייה, כדי להרוויח קצת כסף ולקנות לעצמה מטפחת או עיפרון, היא הייתה ענייה יותר מכל חברותיה. איך היגרה לשוויץ. הפרק שבו היא מספרת על הבריחה שלה מהונגריה מסעיר ומזעזע.

הוא נפתח בתיאור של ידיעה שקראה: "אני למדה מהעיתונים ומהטלוויזיה שילד טורקי בן עשר מת מקור ומתשישות בשעה שהוא והוריו גנבו את הגבול לשוויץ"… והיא מוסיפה: "התגובה הראשונית שלי היא זו של כל שווייצרי: 'איך אנשים מעזים להסתכן ככה עם ילדים? זה חוסר אחריות בלתי נסלח". אבל אז נזכרת בזעזוע שהיא עצמה עשתה "בדיוק את אותו דבר, אותו דבר בדיוק", ומתארת איך כשהייתה בת עשרים ואחת ובתה הייתה בת ארבעה חודשים בלבד, גנבה את הגבול שבין הונגריה לאוסטריה. היא מספרת על הקושי, על הסכנה, על האימה. ואחר כך – על טוב לבם של זרים. על נסיעה בחשמלית כאשר נשים אוסטריות "לבושות היטב מושיבות את התינוקת שלי על ברכיהן; הן מחליקות לכיסי כסף". על הנסיעה ברכבת, ללוזאן שבשוויץ, "שם מקדמת את פנינו תרועה, ונשים מקסימות מושיטות לנו מבעד לחלון ספלי תה חם, שוקולד ותפוזים". מתארת כיצד קלטו את הפליטים, לימדו אותם צרפתית, "פיזרו" אותם ברחבי שוויץ, איך היא עם בתה ובעלה הגיעו לכפר קטן של מסרו לידיהם "דירת שני חדרים שתושבי הכפר ריהטו". כל כך מרגש לקרוא על נדיבות ורצון טוב כאלה!

הפרק המעניין במיוחד הוא זה שבו מספרת קריסטוף כיצד כתבה את ספרה הראשון, הנודע כל כך, איך שתי הוצאות לאור דחו אותו (שוב אותו סיפור! והרי כולנו כבר יודעים שאת הארי פוטר דחו כך וכך מוציאים לאור, כמו גם את חלף עם הרוח ואנחנו כמעט שמחים לאידם של אותם מוציאים לאור חסרי מזל שהחמיצו את הזדמנות חייהם. אגב, זה לא אומר שכל מי שכתב היד שלו נדחה הוא בהכרח ג' ק רולינג או אוגוטה קריסוף, בפוטנציה…).

מדובר אם כן בספר מרתק, נוגע ללב, וראוי מאוד.

L’analphabète ,Agota Kristof

תרגם מצרפתית: ארז וולקוב

שטפן צוויג, "העולם של אתמול": האם ההיסטוריה חוזרת?

"אני לא משתייך אל בני ארצי, כשם שאיני משתייך אל האנגלים או האמריקנים," כתב שטפן צוויג בפתיחת ספרו האחרון, האוטוביוגרפי, יום האתמול. אל המסקנה הגיע בערוב ימיו, כשנה לפני שהתאבד, במקום גלותו בברזיל.

לאורך ספרו (המפעים!) תיאר צוויג את מהלך חייו כסופר וכאדם אירופי שהדריכה אותו תמיד השאיפה לשלום והתחושה שאינו רק האזרח של ארץ מולדתו, אוסטריה, אלא שהוא תושב העולם כולו, וליתר דיוק – שהוא בן אירופה. 

צוויג, שחווה בצעירותו את מוראות מלחמת העולם הראשונה, מספר שוב ושוב כיצד התנגד תמיד בכל מאודו לכל מלחמה. גם כשהאוסטרים בני ארצו התלקחו בהתלהבות פטריוטית, כשפרצה המלחמה ב-1914, לא חדל להדגיש עד כמה המלחמה ההיא הייתה מיותרת, לא נחוצה ולא הכרחית. הוא מספר, כמעט מתפאר, כיצד בתחילת המאה ה-20 אפשר היה להסתובב בעולם בלי דרכון ובלי ויזה ומעלה על הדעת שורות מתוך שירו האוטופי של ג'ון לנון: 

לקראת סופו של הספר שב צוויג ומתאר את מצבם האבסורדי של הפליטים היהודים שנאלצים לנוס מגרמניה ומאוסטריה. (כשכתב את הדברים, וגם זמן קצר לפני שהתאבד ב-1941, עדיין לא ידע שבקרוב מאוד יתחילו הנאצים לממש את מה שיכנו "הפתרון הסופי": לא עוד התעללות סדיסטית ביהודים חיים, לא עוד השפלה וגירוש, אלא רצח שיטתי ומטורף; לא, הוא לא היה מסוגל להעלות על דעתו התפתחות כזאת, ומי יכול?). צוויג טוען שיהודים שנרדפו בעבר לפחות הבינו מדוע הם סובלים: הם הסתגרו בתוך עצמם, חיו בקהילות מבודדות ומנותקות מהסביבה, והיה להם מכנה משותף קרוב אל יהודים אחרים, אבל מה פתאום עכשיו? במאה ה-20? אחרי שיהודים התערו בארצות שבהן נולדו והיו לחלק מהן? עוצמת האבסורד מתחדדת כשהוא מספר כיצד ב-1 בספטמבר 1939 ניגש עם ארוסתו אל משרדי העירייה במקום גלותו באנגליה, בעיר באת', כדי להירשם לנישואים, ואיך האפשרות הזאת נשללה ממנו באחת, שכן באותו יום פרצה מלחמת העולם השנייה, והוא, כך הבין מיד, נחשב אזרח של ארץ אויב – אוסטריה – ולכן לא עוד פליט שיש לסייע לו, אלא גורם מסוכן ועוין. 

האם כשקוראים את כל זה אפשר שלא לחשוב על ההצדקה לקיומה של מדינת ישראל. כן, כן, מדינתנו השסועה, ידועת המלחמות, המאבקים הפנימיים והעוולות הממסדיות, שמועלת יותר ויותר בייעודה, להיות  לא רק "יהודית"  אלא גם "דמוקרטית"? 

צוויג נאלץ להיפרד מזהותו האוסטרית שהייתה מושרשת עמוק כל כך בתודעתו, במיוחד בהיותו סופר שכותב בשפת אמו, גרמנית, ובכך מזכיר את ז'אן אמרי, שסיפר בספרו מעבר לאשמה ולכפרה, ובמיוחד במסה "על הכורח ואי-האפשרות להיות יהודי", כיצד איבד את זהותו לא רק בהווה, אלא גם בדיעבד, שכן כשהפכו אותו לזר נרדף בארצו, גזלו ממנו אפילו את הזכות להתגעגע למולדתו. אמנם אמרי שרד ונחשב ניצול שואה, אבל גם הוא, כמו צוויג, התאבד בסופו של דבר.

העולם של אתמול מרתק, כי צוויג משרטט בו דיוקן של עידן. הוא מתחיל בתיאור העולם הבורגני של סביו והוריו: מציאות של יישוב הדעת, מתינות, ביטחון ושלוות נפש. מציאות שבה אנשים חיים מלידה עד מוות לא רק באותה ארץ או באותה עיר, אלא לעתים תכופות אפילו באותו בית ממש. מציאות שבה ירידה קלה של המניות בבורסה נחשבה אירוע מסעיר, כשבה דאגתם העיקרית של סבים היא להבטיח את הירושה שישאירו לא רק לבניהם, אלא גם לנכדיהם. זה העולם שאליו נולד: מציאות שבה לזקנה היה מקום של כבוד, וצעירים השתדלו לבגר את המראה שלהם, כדי שיתייחסו אליהם ברצינות. 

הוא מתאר את התהפוכה שחוללה במציאות הזאת מלחמת העולם הראשונה. זאת שאיש לא האמין שתתרחש ואיש לא הבין מדוע באמת פרצה, אבל משפרצה – הביאה אתה גל של לאומנות שהרעילה את אירופה כולה, וזה קרה בעידן התבונה שבו נדמה היה לאנשים שאין עוד בעולם מקום לאלימות. במאה ה-19 האמינו אנשים באמת ובתמים בקדמה, בכך שהאנושות צועדת על נתיב ברור לקראת עולם שהולך ומשתפר, אבל כשפרצה המלחמה נאלצו להתמודד בהדרגה עם ההבנה שהם חיים "בלי קרקע בטוחה מתחת לכפות רגליהם, בעולם שאין בו צדק, אין בו חרות ואין בו ביטחון".

מחריד להבין עד כמה שזה דומה לתחושות של בני הדור שאליו נולדתי, ילדי ה"בייבי בום", אלה שגדלו בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 מתוך תחושה של ביטחון שהעולם למד את הלקח, שהאנושות משתפרת, שהעתיד יהיה טוב יותר, שדמוקרטיה ושוויון זכויות הם ערכים שרירים וקיימים ומובטחים לכול, והנה כיום, בעשור השני של המאה ה-21, נדמה שוב שהאנושות בעצם לא למדה מאומה!

הספר מרתק גם מכיוון שצוויג מתאר בו מפגשים עם גדולי הדור שעמם היה מיודד. את מי לא הכיר? את הרצל "מלך ציון", כפי שהוא מכנה אותו וגם מסביר מדוע, את פרויד, רומן רולן, ריכרד שטראוס, רילקה – אם להזכיר רק כמה מגדולי התקופה שהיכרותו האינטימית אתם מזכה גם אותנו, הקוראים, בקרבה מסוימת, מסקרנת, אליהם. 

תיאור תחילת צמיחתו כסופר נפלא במיוחד: סיפוריו על ההפריה ההדדית של חבורת הנערים הווינאיים ששימשו זה לזה קטליזטורים של תרבות ושל יצירה, נהדרים. מרתק לקרוא איך עוררו בעצמם תשוקה לאמנות וליצירה, שלא מעט בזכותה זכינו לאוצרות ששטפן צוויג השאיר לנו: אזכיר (שוב…) כמה מהספרים והנובלות שלו שתורגמו לעברית: הנערה מהדואר, מכתב של אלמוניתקוצר רוחו של הלב24 שעות בחייה של אישהמרד המציאותמנדל של הספרים, וכמובן – הספר שלפנינו. 

באחרית הדבר באנגלית מסופר כי צוויג עודד את כל מיועדיו לכתוב יומן אישי, ואפילו ביוגרפיה, כי האמין שלכל אדם סיפור חיים מעניין. במקרה שלו הוא צדק, כמובן. 

 

[1] מאחר שקראתי את הספר בגרסתו האנגלית, תרגמתי את הציטוטים לעברית משם. 

Stefan Zweig,  Die Welt von Gestern

הספר ראה אור בעברית בכמה גרסאות. האחרונה שבהם בתרגומו של צבי ארד, בזמורה ביתן, ב-2012 

יעקב שפירא, "כיצד עלו היהודים לרכבות": ומי רימה כדי להציל את עצמו

ספר הנושא את השם כיצד עלו היהודים לרכבות, העוסק בשואת יהודי הונגריה, ובמיוחד בעיר גרוסוורדיין (כך בגרמנית, ובהונגרית – נג'ווארד) מושך מיד את תשומת לבי. הרומן שכתבתי, מעקב, מתרחש בחלקו באותה עיר שבטרנסילבניה. בימי מלחמת העולם השנייה בהונגריה היא שכנה קרוב מאוד אל הגבול הרומני, וברומן שכתבתי שתיים מהדמויות הראשיות, לילי ויואל, נולדו בנג'ווארד, עברו את אימי השואה, ונותרו כשבלבם כעס רב על מי שלא הזהיר אותם מפני הצפוי להם אחרי שהגרמנים יגרשו אותם "מזרחה". את האשם תולים האנשים שבדיתי בישראל קסטנר, מי שהיה חבר ועד העזרה וההצלה בבודפשט בזמן השואה. 

לא בדיתי את הכעס. שמעתי עליו בילדותי מפי מי שנולדו בנג'ווארד והגיעו לאושוויץ (אך ניצלו, כמובן). גם קראתי רבות על מה שגרם לו. 

אפשר לקרוא על כך

קיוויתי, אם כן, ללמוד עוד על אותה פרשה מספר שמבטיח לספר, כך הבנתי מהכותרת, איך ייתכן שהיהודים עלו על הרכבות, ומי שיתף פעולה עם מנגנון ההונאה שאפשר לגרמנים להרוג בתוך זמן קצר מאוד כ-564,500 מיהודי הונגריה. 

כותב הספר מתחמק מהשאלות כבדות המשקל ונס מהעיסוק בהן. גם כאשר הוא מביע תרעומת (מוצדקת!) הוא ממהר לרכך אותה בסיפור מנוגד, ומחליק לכאורה את ההדורים. אבל שני סיפורים קשים ומחרידים מזדקרים בכל זאת מתוך מי המנוחות שבהם זורם הספר.

הראשון נוגע בסיפור מזעזע ומקומם ביותר העוסק ברבי מוויז'ניץ, בפרק הנושא את הכותרת "מתייעצים עם הרבי": 

"חסידות ויז'ניץ הקימה את בית המדרש שלה בחצר של בית הכנסת הגדול. הבניין היה לא מטויח ממחסור בתרומות. עם הקמת הגטו, הפך המקום להיות בית חולים מאולתר. 

כאשר החל הגטו, עשה האב ראובן מה שעושים יהודים במצבי קיצון כאלה, וניגש אל הרבי מויז'ניץ, לשאול בעצתו. הוא עצמו שילם לגוי רומני שיעביר אותו את הגבול, והוא התלבט. האם לעבור את הגבול ולהימלט, או שמא להישאר? אומנם השאלה איננה כה פשוטה. התשלום ששילם לגוי הוא רק על שלושה אנשים, ובנוסף עומדים ברקע האיומים של הז'נדרמים כי אם יחסר מישהו מן הבית, ראש הבית יירה. מה לעשות? לברוח? להישאר? 

מה אמר לו הרבי? קשה לדעת. מדברי לאה אפשר להבין כי הרבי אמר שהכול יהיה בסדר. האם באמת זו הייתה התשובה, או שמא הסתיר האב את התשובה האמיתית ממשפחתו ומילדתו? קשה לדעת". 

עוד סיפרה לאה לימים, כמצוטט בספר שלפנינו: 

"אבא הלך לשאול את הרב מוויז'ניץ. הוא אמר: 'לא צריך, יהיה הכול טוב, בסדר'. למחרת הוא ברח. הרב מוויז'ניץ עם אותו גוי."

כשלאה נשאלה –

"עם זה שהיה בשבילכם?" [כלומר: האם מדובר באותו גוי שהיה אמור להבריח את לאה ומשפחתה]

השיבה: "כן. בגלל זה לי יש אלרגיה לאדמו"רים ולרבנים האלה. מאז."

ושוב נשאלה, כדי לחזק את תשובתה: 

שאלה: "כלומר אביך הלך לרב מוויז'ניץ לספר לו שיש גוי שקוראים לו כך וכך."

תשובה: "כן, תמיד שאלו את הרב."

שאלה: "אבל אבא אמר לו אפילו פרטים על הגוי?"

תשובה: "כנראה…." וכן הלאה. 

כאמור, יעקב שפירא מנסה לרכך את סיפורה של לאה, מסביר בהמשך שבכל מקרה היו, כך אמרו להם, יורים באביה, אילו נעזר בגוי שהציל את הרבי מוויז'ניץ במקום אותה ואת בני משפחתה, ומיד אחרי כן מספר גם נסים נפלאות על נדיבותו, טוב לבו וחסדו של הרב. 

אבל האמת זועקת מתחת לכל הכיסויים המלטפים: הרב אמר לאביה של לאה להישאר, כי "הכול יהיה בסדר", ולמחרת נעזר באותו איש קשר, והציל את עצמו!

צדיק גדול? האומנם?!

במקום אחר בספר מספר יעקב שפירא כיצד עינו הגרמנים יהודים כדי שיגלו להם היכן טמנו את אוצרותיהם. 

כך נכתב בפרק "עינויים במבשלת השיכר של דרהר":

"במבשלת שוכנו 148 יהודים. מדובר בבניין עם מחסנים וחדרים. הגיע סמל ז'נדרמים ופקד על כל היהודים לעזוב את הבניין תוך שעה. משניסה מישהו לומר משהו, שאג עליו הסמל: 'בלום פיך ובצע את פקודתי מיד!' 

הבניין הפך להיות מפקדת הז'נדרמיה. 

בינתיים עלה מספר היהודים שזקוקים לשירותי התמחוי. כ- 7,000 יהודים שאין להם מה לאכול. 

אל בניין הז'נדרמיה הובלו כארבעים יהודים. 

בתחילה הם הועמדו עם פניהם אל הקיר, ולאחר מכן צוו להסתובב והם ראו מולם את האחים קורמוש שעונו בעינויים קשים כדי לגלות היכן רכושם. 

לייטנר סיפר: 

'אחד מאחינו שעבר את ה'טיפול' סיפר זוועות על מתקן חשמלי שבו עונה על ידי הז'נדרמים. הללו כפתוהו, לפתו צינור דק על ידו ואחר כך חיברו את הצינור לזרם חשמלי: כשהזרם עבר בי זעזע את כל גופי וגרם לי כאב לא יתואר. סבור הייתי שראשי מתפוצץ וליבי נקרע בקרבי. צרחתי בקולי קולות והתחננתי שירפו ממני ואגלה להם הכול, אבל לא הסתפקו בכך. לאחר שבקושי, תוך כדי אנחות וגניחות, סיפרתי על המחבוא שבו טמנתי את המעט שנשאר לי, הוסיפו להכותני, רק כשהשתכנעו שאין לי יותר סודות הרפו ממני.'"

וכאן מגיעה שורת המחץ: 

"לייטנר עצמו הצליח לחמוק מן העינויים כשסירב להתפשט וסירב למסור שמות של אנשים עשירים מן הקהילה בתקיפות רבה". 

לייטנר "סירב"! "בתקיפות רבה"! ולכן חסו עליו הגרמנים ולא חקרו אותו! 

יעקב שפירא מצטט את לייטנר, אבל אינו שואל שאלות, אינו מביע תמיהה, רק מספר שלאחר כל זה, לייטנר ניצל, ברכבת של קסטנר! 

דומני שאין שום צורך להסביר עד כמה תמוה, מפוקפק ומזעזע התיאור של השתלשלות העניינים באותם ימים בנג'ווארד. 

השאלות האמיתיות נשארות פתוחות. 

הספר מסתיים בצילומיהם של בני משפחתו של כותבו, אלה שניצלו, התחתנו, והולידו ילדים ונכדים. הישרדותם מרגשת ומשמחת. אבל אם נבקש לדון בספר, יש להודות שערכו רק כזיכרון משפחתי.