ארכיון הקטגוריה: זיכרונות

ג'נט מק'קרדי, I'm Glad My Mom Died

ראיתי את שמו המפתה־להפליא של הספר: אני שמחה שאימא שלי מתה, הוא הוזכר במדור הספרים של הניו יורק טיימס. מיד קניתי את הספר. "אני שמחה שאימא שלי מתה?" ככה? שמחה? וכותבת על זה ספר שמצהיר זאת בגלוי, בלי העמדות פנים? ואולי, חשבתי, מדובר בשם אירוני? בהפוך על הפוך?

אכן, כן, בהחלט. מעין הפוך על הפוך. ומצד שני גם לגמרי – לא! כי ספרה של מק'קרדי הוא לא רק כתב האשמה ארוך, מחריד (ולמרבה הפלא – גם משעשע מאוד, בזכות השנינות וההומור של הכותבת), הוא גם תיאור מפעים של מנגנון הגזלייטיג. הספר מראה לנו בדייקנות ובבהירות כיצד התעתוע מתרחש. איך הרס מעמיד פנים של בנייה, איך השונא מתחפש לאוהב, איך רוע בלתי אפשרי יכול להתקיים, לשגשג, ובעיקר – להיחשב כטוב, ואיך הקורבן מאולפת להיכנע, לשתף פעולה, גם אחרי שאמה כבר מתה, בלי להבין בכלל שהיא קורבן. הספר מראה גם מה נדרש מהקורבן כדי שתבין את מה שהיא יודעת, למעשה.

הוא השאיר אותי עצורת נשימה לכל אורך הקריאה.

ג'נט מק'קרדי היא שחקנית מוכרת מאוד (לא לי, אני מודה, מעולם לא שמעתי עליה). בארצות הברית, בעיקר בקרב צופי "ניקל־אודיאון", היא נחשבת כוכבת. מאחר שיש עליה ערך בוויקיפדיה בעברית, ייתכן שהבורות היא נחלתי בלבד.

אמה של מק'קרדי נאבקה במשך שנים רבות במחלת הסרטן, עד שהלכה לעולמה ב־2013. זמן מה אחרי מותה של האם הודיעה מק'קרדי שהיא פורשת מעולם המשחק. הספר שכתבה מסביר למעשה מדוע. ומה שהיא מפרטת בו מזעזע ברמות יוצאות דופן.

מק'קרדי מספרת לנו על הורות רעילה בעוצמות בלתי נתפסות: על אימא מבעיתה, ועל המנגנון המתוחכם, ההרסני, שבאמצעותו השתלטה על בתה, על נפשה, על גופה, ואפילו לא אפשרה לה במשך כל חייה לכעוס עליה, כי מק'קרדי העדיפה להאמין שאמה היא הטובה, המעניקה, המושלמת ביותר בעולם. גם כשידעה שהיא בעצם נפגעת, לא הסכימה אף לרגע להבין את מה שידעה. כשהפסיכולוגית המטיבה שהלכה אליה אחרי מות האם ניסתה לפקוח את עיניה, עזבה מק'קרדי את הטיפול. עד כדי כך.

ובכל זאת, בייסורים קשים, היא הצליחה לעבור תהליך, עובדה שכתבה את הספר.

החלטתה להפסיק לשחק הייתה שיאו של תהליך ההחלמה וההתפקחות (וגם ההתפכחות, כי בשלב מסוים התמכרה לשתיית אלכוהול). החלום להיות כוכבת לא היה מעולם שלה, אלא של אמה שטיפחה אותה מילדות מוקדמת לעשות הכול כדי להצליח ב"תעשייה": שיעורי משחק שהבת תיעבה, אבל צייתה, כמו בכל דבר ועניין, והלכה אליהם. שיעורי מחול ופיתוח קול. אודישנים. מק'קרדי שיתפה פעולה עם הכול, נתנה לאמה להלביש לה בגדים ששנאה, לסרק לה את השיער ולתפוס אותו עם סיכות מנצנצות – בלתי נשכח הוא תיאור הסצנה שבה אמה מהדקת לה את השיער עד כאב ותוך כדי כך עונה לטלפון ומושכת לה את הראש, עד שהוא כמעט נתלש ממקומו, כדי להגיע לשפופרת. היא הסכימה לכל גחמה של האימא, אפילו למשל איזה טעם של מנה קטנטנה של גלידה יחלקו (כמובן, הטעם שהיא תיעבה אבל האימא העדיפה). צייתנותה נבעה משתי סיבות: האמונה שאמה יודעת יותר טוב ממנה מה טוב לה ומה היא רוצה, והצורך לרצות אותה, שנבע מחרדה: ההיסטוריה הרפואית של האימא, שלא היססה להשתמש בכל הזדמנות בסיפור הסרטן שחלתה בו. לפני אודישנים קבעה האימא מי משתיהן תספר לבוחנים שהחלימה מסרטן־השד, דרגה 4, וזאת כדי לעורר את רחמיהם ולהגביר את סיכויי בתה לקבל את התפקיד… כל שנה ביום ההולדת שלה, כשמק'קרדי הייתה צריכה להביע משאלה, רגע לפי כיבוי הנרות, היא אמרה בלבה רק דבר אחד: שאימא תשרוד עוד שנה…

כל אלה הם כאין וכאפס לעומת ההתעללות הממשית, המתמשכת, שמק'רדי עברה. למשל: עד גיל שבע עשרה עמדה אמה על כך שהיא תרחץ את הבת, ובאותה הזדמנות, מדי ערב, תבדוק את אבר המין והשדיים שלה, כדי לוודא שלא חלתה. למשל: כשמק'קרדי זכתה סוף סוף לעבור לגור בדירה משלה, שחברת ההפקה מימנה לה, האם התייפחה וסיפרה עד כמה תתגעגע אל הבת, ואז הסתבר שבעצם הבת בכלל לא עוברת לגור שם לבד: האם הגיעה אתה עם התיקים "כדי לעזור לה להתארגן", ואז – התנחלה בביתה של הבת, ואפילו במיטתה. היא לא תיתן לה לחמוק מבין ידיה! כל לילה, מספרת מק'קרדי, היא נאלצה לישון חבוקה, חנוקה, מיוסרת, בין זרועותיה של האם, וזה כשכבר הייתה בשנות העשרים לחייה! כשניסתה הבת לנהל זוגיות עם גבר נהגה אמה באלימות, הטיחה בה שהיא זונה חסרת לב, וניסתה אפילו לתקוף אותה פיזית!

וכל זה עוד כלום, לעומת אחד החטאים הכי מחרידים המתוארים בספר: איך האם לימדה את בתה, כשהייתה ילדה בת אחת עשרה, להיות אנורקסית! במשך שנים אחרי כן המשיכה מק'קרדי להיאבק בהפרעה, שהומרה לצערה במרוצת הזמן בבולימיה. כשנהגה לזלול ולהקיא התגעגעה אל האנורקסיה, המעודנת והאצילית יותר, כך חשה אז…

מק'קרדי מתארת את התהליך שבו נגמלה מהאמונה שאמה היטיבה אתה ואהבה אותה. כל מי שרוצה להבין מהי הורות רעילה, איך פועל גזלייטינג, ומה צריך לעשות כדי להחלים, מוזמן לקרוא את הספר. הוא מסמר שיער, ומרתק.

"אם אסרב – אשבור לו את הלב"

יום אחד אחרי הצהריים, כשאנחנו לבד, הוא מוציא מהתיק שלו מצלמת פולרויד ושואל אם זה בסדר שהוא יצלם אותי יושבת ליד שולחן הכתיבה הגדול. "אני רוצה לזכור איך נראית כשישבת כאן," הוא אומר.

אני מתחילה מיד לצחוק מרוב מתח. אני נוגעת לעצמי בפנים ומושכת את השיער. ממש לא בא לי שהוא יצלם אותי. "את יכולה להגיד לא," הוא אומר, אבל אני רואה את הכמיהה במבט שלו, כמה זה חשוב לו, כנראה. אם אסרב – אשבור לו את הלב. אז אני נותנת לו לצלם כמה תמונות שלי, ליד שולחן הכתיבה הגדול, וליד שולחן הכתיבה שלו, ועוד אחת – על הספה שבמשרד שלו, עם הרגליים שלי מקופלות והמחברת שלי פתוחה על הברכיים. הוא אומר שהוא ינצור אותן לעד. 

חיים וייס, "ספרים מחוקים": מרתק, שנון ומזעזע

בהקדמה לספרו כמו חותר חיים וייס מתחת לַמּבנה שיציב בעוד רגע. הוא מטיל לכאורה ספק באותנטיות הביוגרפית של הסיפורים שנקרא בעוד רגע, נשען על תקדים שקבעה אמו, שנהגה לספר בדותות על עברה, וכשעימתו אותה עם העובדות – הרי נולדת כמה שנים אחרי שביאליק מת, לכן לא יכולת באמת לשבת על ברכיו בילדותך – נהגה לפטור את הספקן במילה אחת פסקנית: "עובדה"…

"כמוה, גם אני יודע שכוחם של אירועים שלא התרחשו משתווה, ולעיתים אף עולה, על אלו שהתרחשו", הוא כותב, כדי שנטיל ספק בתיעוד הכמו־ביוגרפי הנמסר בספרו בגוף ראשון. וכשמגיעים אל הסיפור האחרון, "ייפוי כוח" שמו, כבר באמת לא חשוב אם המתואר קרה "באמת", על כל פרטיו ודקדוקיו, או שחלקים ממנו נבדו, שהרי "מיטב השיר כזבו", וכל כך לא חשוב אם הסיפורים מסונכרנים בדייקנות עם הביוגרפיה. (אם כי אני חושדת שדווקא כן: הכול קרה כמתואר, אחת לאחת, ושמדובר בעצם לא בסיפורים, אלא בממואר שפרקיו מכונים "סיפורים").

חיים וייס מספר לנו על התהליך שעבר מילד למשפחה דתית, לצעיר שעזב את הדת רק אחרי שגמרתי לקרוא את ספרו גיליתי שוייס הוא ראש החוג לספרות עברית באוניברסיטת באר שבע, ואפשר בהחלט לקרוא את הממואר כספר של גילוי עצמי, וכתיאור של חוקר־ספרות בהתהוותו. בפרק האחרון וייס כבר נער שמסרב ללכת לבית הכנסת, מקום שמטיל בו רק פחד וכעס, והפשרה שהוא מגיע אליה עם הוריו היא – תפילה קצרה והנחת תפילין בחדר השינה שלהם. הוא נוהג להסתגר שם, את התפילין מניח ברישול, ובשאר הזמן קורא בשקיקה את שבועון לאשה המוסתר בארון הבגדים של אמו. אבל זהו רק שלב בתהליך ההתחלנות וההתוועדות של וייס עם עולם הספרות "האסורה". בפרק האחרון, היפה כל כך, הוא מספר לנו מה עשה לו שירו המופלא של דוד אבידן "ייפוי כוח".

הסיפורים מרתקים ונוגעים ללב. שוב אפשר להיווכח כמה קשה היא דרכו של מי שאינו מאמין, והוא נאלץ להמשיך להעמיד פנים, כדי שלא לפגוע בהוריו, וגם, במידה רבה, כי הוא עצמו אחוז אימה מפני העונשים הצפויים לכופר כמוהו. בלבו כבר אין אלוהים, אבל הפחד נותר.

העולם שווייס מתאר זר לגמרי למי שגדלה ברקע שונה כל כך ממנו, עד שקשה כמעט להאמין שאנחנו בני אותו עם. הפרטים השונים רבים לאין ספור. לא רק עניין הדת עצמה, אלא כל אורחות החיים, תפישות העולם, המנהגים. "יום העצמאות עצמו, ספק הועלם, ספק הונח בקרן זווית. בעיני ראשי הישיבות היה יום העצמאות יום 'ציוני' (מילה שאותה ספק ירקו, ספק התיזו בבוז בהגייה אשכנזית) מנוגב מכל סממן דתי, יום אפוף הערצת כוח ונעורים ושלא ראוי לבחורי ישיבה להשתתף בו."

או – עניין איסורי הלבוש. למשל, לבנים מותר לנעול סנדלים, בתנאי שבין כף הרגל לסנדל יחצוץ גרב… הכיפה חייבת להיות "גדולה ונוכחת, שלא כמו הכיפות הסרוגות הזעירות שנחו ברישול מכוון על קודקודיהם מגודלי שער הפרא של נערי 'הרטמן', 'הימלפאב' ושאר פירות הביאושים של החינוך הדתי־ליברלי". התהום פעורה אם כן לא רק בין חילונים לדתיים, אלא גם בין זרמים שונים של דתיים.

נוגע ללב התיאור שלפיו מי שמחפש, מוצא אמיתות אסורות גם בתוך תחומי המקום המגודר שבו חי: "'קיצור שולחן ערוך' פתח עבורנו דלת שכלל לא ידענו על קיומה", הוא מספר, שכן דווקא מתוך האיסורים המתוארים שם גילו "עולם רדוף ומאוים, ששכן בו שדה קרב נצחי וחסר סיכוי, רווי בתאוות אינסוף שכולן היו אסורות ובכולן נדרשנו להילחם."

מרתק לקרוא כיצד נחשף וייס לציונות הדתית, לפער ש"בין מאה שערים להתנחלויות שהחלו לצוץ ביהודה, בשומרון, וברצועת עזה," ומה שחשו מי ששמעו "סיפורים מפתים ומסמרי שיער על קרוונים שהוצבו באישון לילה, על שמירות ועל רובי קלצ'ניקוב שהממשלה הפקידה בידי אבותיהם." עניין הקלצ'ניקוב הוא סוגייה בפני עצמה: מי תיארה לעצמה איזו עוצמה כמעט ארוטית יכולים לחוש בו מי שרואים את זולתם אוחז בו על בית החזה, "בהצלב"…

אחד הפרקים המשעשעים והמאלפים ביותר הוא זה שבו מתאר וייס כיצד כשהיה בכיתה ג' נאלצה המורה חנה "שככל הנראה לא צפתה מעולם בטלוויזיה", להכניס לשיעור מכשיר טלוויזיה, כיצד "עמדה נפעמת, סקרנית וחרדה אל מול דמותו נטולת הכיפה של המורה" בשידור, איך התפלצה למראה המורה המצולמת, הלבושה בבגד גוף הדוק, ומדוע ביקשה דווקא ממנו, מחיים הקטן, "לרדוף" אחרי המורה ולהסתיר אותה באמצעות חתיכת בריסטול שנתנה לו… צחקתי ממש כשקראתי כיצד "בהפסקה שלפני השיעור, הכניס מושיקו השרת עגלת עץ גדולה שנשאה מכשיר טלוויזיה מכוסה במפה לבנה ככלה ביום חופתה. כולנו נתקבצנו סביבו עת הוסרה במשנה זהירות ההינומה ומתחתיה נתגלתה טלוויזיה ענקית מתוצרת 'סילורה', חדשה ונוצצת, שלא עלה עליה עול. התקע ננעץ בשקע, ולאחר מאמצים רבים כוונה האנטנה בעלת שלוש הזרועות, קריינית הרצף נראתה על המסך, וברי"ש מתגלגלת, כמיטב המסורת של אותם הימים, היא הכריזה על התוכנית הבאה שתוקדש להכרת מחזור הדם"…

השתעשעתי מאוד גם בפרק שבו וייס הצעיר אינו מסוגל להתעלם מה"פוטנציאל הקומי הגלום" בסוגיה שאותה למדו בשיעור, כזאת "שמצויה על קו התפר שבין הלכה לאגדה, מעין דיון ששזורים בו זה בזה סיפורים משונים ומושכי לב." הסוגיה המדוברת הייתה – השאלה "אם הותר לאדם הראשון לאכול בשר בגן עדן או לא," ובסופה עלתה השאלה "אם ייתכן שחתיכת בשר תיפול אלינו מן השמיים." הגמרא, מסתבר מבקשת להוכיח שמתקיימת תנועה פלאית בין העולמות, ולכן מביאה סיפור על רבי שמעון בן חלפתא ששני נתחי בשר נפלו עליו מהשמיים… חיים וייס המשועשע החליט לצייר על הלוח את הסצנה המוזרה, ולשמחתו הרבה נזרק משיעורי גמרא, עד סוף השנה…

הפרק שבו מספר וייס כיצד ומדוע נאלץ לשבת בספרייה ולהשחיר קטעים שלמים מתוך ספרים משעשע, מדהים, ומעורר מחשבות. הוא כנראה החשוב מכולם, שכן הוא נקודת ציון משמעותית ביותר בביוגרפיה של מי שנעשה איש־ספרות, חוקר ומרצה.

קראתי את הספר בישיבה אחת, כולי מרותקת, מזועזעת, ומשועשעת!

טלילה קוש, "המחברות של מרתה": כשאפילו לעתיד שוב אין קיום

יש משהו שמכמיר את הלב בעשייה הזאת: בת שכותבת את הספר ועל הספר שאמה רצתה בו. בהקדמה למחברות של מרתה מספרת טלילה קוש כי קיבלה מאמה דפים עם הכותרת "זיכרונותי", ועד שלא קראה את מה שאמה כתבה, לא ידעה מאומה על קורות בני משפחתה: "עד אז גם לי לא היה עבר."

חלקו הראשון של הספר כתוב בגוף שלישי. קול חיצוני מספר לנו על כניסתה של מרתה אל בית חולים לחולי נפש. מדובר במספר "כל יודע" חלקי: רובו של החלק הזה  מגיע אלינו מנקודת המבט של מרתה, ובחלקו האחרון – גם מנקודת המבט של פסיכיאטר שמטפל בה.

טלילה קוש שוזרת ברומן שלפנינו תיעוד ובידיון, "פרוזה וכתיבה דוקומנטרית", ככתוב על גב הספר. את עצמה, בתה של מרתה, היא מציגה בדמות בדויה של אישה בשם נעמי, והיא מנסה להבין מה עבר על אמה בימים שבהם אושפזה. מדוע קרסה נפשית? מה אושש אותה? עם מה נאלצה להתמודד?

בחלק הראשון נשענה אמנם על זיכרונותיה של מרתה, אבל גם על יכולתה לדמיין, להבין, להעמיק, לחדור אל הנפש של הגיבורה שלה, גם אם מדובר באמה.

בחלק השני אנחנו מוצאים תיעוד ישיר, בגוף ראשון, תיאור של הדברים שמרתה כתבה: את קורות בני משפחתה, איך חיו לפני השואה, איך אולצו להיפרד זמן קצר אחרי שהיגעו לאושוויץ, מה קרה כשאמה ואחותה הקטנה, בת השתים עשרה, נשלחו למקום שממנו לא שבו, ואיך היא ואחותה האחרת, אריקה, הצליחו לשרוד ביחד ולהישאר בחיים.

בחלק השלישי מובאים הדברים מנקודת המבט של הבת הבדויה, נעמי. אין לדעת מה בדברים שכתובים בחלק הזה נאמן לאמת ההיסטורית, מה באמת קרה למספרת, ומה טלילה קוש "המציאה", וזה גם לא משנה, שכן מה שהיא מספרת נכון ומדויק. "נעמי" מספרת על הקושי שהיא ואחיה חשו: "מעולם לא הצלחתי להבין איך האשפוז של אימא, אירוע דרמתי בחיים של משפחה, עבר בלי שמיכאל ואני הבנו מה קורה, וכמעט בלי שידענו שזה קורה." הם לא ידעו שאמם התמוטטה נפשית, לא – שסבלה מדיכאון עמוק, ולא שאושפזה במחלקה הפסיכיאטרית בבית חולים בחיפה. 

יכולתה של טלילה קוש לחדור אל התודעה של אמה מפעימה. היא עוברת ביחד אתה את תקופת האשפוז, הנפילה, ההתאוששות וההתחזקות ולבסוף – את מה שקרה לה כשנסעה לטיול שורשים בעיר מולדתה, אחרי שמסך הברזל נפל וברית המועצות התפרקה. 

ככל שאני קוראת על מה שעבר על השורדים, בני הדור שקדם לדורי, מתחוור לי עד כמה אי אפשר להבין. "זה קרה מהר מאוד," אומרת מרתה לפסיכיאטר שמטפל בה, "הם היו צריכים להזדרז להרוג אותנו לפני שתסתיים המלחמה." שהרי היא, כמו יהודי הונגריה, הגיעה לאוושויץ לקראת סוף המלחמה. הציניות שלה אינה מסתירה את הכאב, ואינה יכולה לעמעם אותו. 

הדילמה הגדולה שמרתה מתמודדת אתה לאורך הספר היא – האם לספר לילדיה מה עבר עליה? האם הם יוכלו להתמודד עם הידיעה? איך יכול להיות שכאשר בתה התבקשה, כשהייתה תלמידה בבית הספר, לראיין ניצולי שואה כדי שיספרו לה מה עבר עליהם, לא עלה על דעתה לשוחח עם אמה, אף על פי שהיה לאם מספר מקועקע על הזרוע? 

האם השתיקה הממושכת באמת מגינה על הילדים, או שמא היא רק מחמירה את אימתם? מה יקרה להם אם ידעו מה עבר על הוריהם? "אני בטוחה שהם שתקו גם מרוב אהבה ודאגה כלפינו," כותבת טלילה מפי הגיבורה שלה, נעמי. "הם לא רצו שגם אנחנו ניפגע, כנראה זה מה שהם חשבו, פחד ואהבה חיזקו עוד ועוד את השתיקה, שהלכה והתבצרה בתוך בונקר, שלושה קילומטרים מתחת לאדמה." אלא ש"אף על פי שהדברים היו קבורים באדמה, לא היה אפשר להיפטר מהם. הם היו סביב ואני תמיד הרגשתי שאני צריכה לשמור קצת מרחק כי אם נתקרב מדי זה עלול להיות מסוכן להם ולי."

הספר שלפנינו מכיל את השאלה וגם את התשובה: השתיקה לא היטיבה עם מרתה. גם בעלה, אנדי, שלא התמוטט נפשית, שילם מחיר יקר: הוא מספר ברגע מסוים לפסיכיאטר של אשתו שהוא מרגיש מזויף, שכן כל חייו הוא מציג דמות שאיננה הוא באמת: דמות של אדם חזק, מתפקד, עשוי ללא חת, דמות של מי שמסתיר ומסווה בלי הרף, עד שהוא חש זר לעצמו. 

"כשחזרנו לעיירה וראינו אנשים נוצרים, זרים, בבית שלנו, לא רצינו להיכנס. אישה ישבה ותפרה במכונת התפירה של אימא… עמדנו והסתכלנו כמו… זו הייתה עוד מכה שהפילה אותך מטה."

הספר שלפנינו הוא תיאור המאבק להמשך ההישרדות, אחרי שהגוף ניצל. אחרי שהניצולים שרדו. אחרי שבנו לעצמם בית, הקימו משפחה – הצליחו! – אבל רק לכאורה. הכול לכאורה. כי גם מי שנשארו בחיים השאירו מאחור לא רק את בני המשפחה שנרצחו, לא רק את הקיום הבטוח שקרס בבת אחת. גם עתידם נגזל מהם לצמיתות. לעולם לא יוכלו לשוב ולהיות הילדים חסרי הדאגה המוגנים, שחולמים על העתיד שאיננו, ולא יהיה לעולם. 

בן מקנטייר, "הסוכנת סוניה": איך החלטות של אדם אחד משפיעות על מיליונים

"היא היתה בת עשר כשפרצה המהפכה הבולשביקית ובת שמונים ושתיים כשנפלה חומת ברלין, חייה השתרעו על פני עידן הקומוניזם כולו, מראשיתו הסוערת ועד קריסתו הסופית. היא דגלה באידיאולוגיה הזאת בלהט נעורים חסר סייגים, וראתה
אותה גוועת בעיניה המאוכזבות של אישה זקנה. כל חייה הבוגרים עברו עליה במאבק למען מה שהאמינה שהוא נכון וצודק, אבל במותה ידעה שחלק גדול מזה לא היה צודק ונכון כלל".

אלה חלק מדברי הסיכום של המחבר בן מקנטייר על גיבורת הביוגרפיה שלו, אורסולה קוצ'ינסקי, שבמשך עשרות שנים הייתה מרגלת סובייטית, תחילה בעיר הולדתה, ברלין, אחרי כן בסין, לשם נסעה שנים ספורות לפני שמלחמת העולם השנייה פרצה, אחר כך בשוויץ ובאנגליה. בכל מקום ובכל מצב ריגלה, בלשה, שלחה הודעות למפעיליה בברית המועצות, ובהן מידע ששינה למעשה את פני העולם.

היו רגעים לאורך קריאת הספר שבהם לא יכולתי שלא לחשוב על יגאל עמיר, שבשלוש יריות אקדח שינה את ההיסטוריה של מדינת ישראל.

אני תמיד תוהה כמה יהירות, אפילו הייתי אומרת – חוצפה ויומרה – נדרשות כדי שאדם יחליט שדעתו צודקת, ושמותר לו לעשות הכול כדי להשליט אותה בכוח הזרוע, על מיליוני בני אדם. 

אורסולה נעשתה קומוניסטית בשנות העשרים המוקדמות לחייה. היא באה ממשפחה שדגלה בערכי השמאל, ואלה התפתחו אצלה עד לידי כך שהייתה מוכנה לסכן לא רק את חייה שלה אלא גם את  אלה של ילדיה, ואם לא את חייהם ממש אז ודאי שאת שלוות נפשם ואת הסיכויים שלהם לגדול בסביבה בטוחה. 

נכונותה לסכן את חייהם הזכירה לי את ספרה המזעזע של סבטלנה אלכסייביץ', "הפנים הלא נשיות של המלחמה" – מונולוגים של לוחמות בצבא האדום שרבות מהן הפקירו את הילדים ואפילו את התינוקות שלהן, כדי להצטרף לחזית הלוחמת. 

לא רק אורסולה נהגה כך. גם רודולף המבורגר, בעלה הראשון ואבי בנה הבכור, הקריב למעשה את חייו למען מי שהתעללו בו בפועל: גם הוא שימש כמרגל, אך בניגוד לה לא הצליח כל כך במשימותיו, וכשהגיע בשלב מסוים לביקור בברית המועצות, חרף מסירותו והנכונות שלו להקריב הכול למען שולחיו ולמען הקומוניזם, אסרו אותו השלטונות שלא נתנו אמון בנאמנותו האידיאולוגית, ובתואנות שווא שלחו אותו להינמק בעבודת פרך בגולג, במשך כעשר שנים. כשהצליח לצאת מהגולג שבור, אך בחיים, לא גברו עליו המרירות או הכעס. אמנם הוא "זכה ליחס אכזרי מצד מערכת הריגול הסובייטית, אבל בסופו של דבר עבד בשבילה", ואחרי שהצליח ב-1958 לצאת מברית המועצות והגיע לברלין המזרחית, והתגייס להיות מודיע של השטאזי. 

נשגב מבינתי להבין את מניעיהם, ליתר דיוק – את העיוורון העיקש של האנשים הללו, שבשוב שלב לא היו מוכנים להודות בפני עצמם שהשלטון שאותו הם משרתים רחוק מהאידיאל שדגלו בו, של שיוויון וחלוקה צודקת בין בני כל המעמדות. גל ה"טיהורים" הרצחני של סטלין לא הניא את אורסולה מלהמשיך בעבודת הריגול. היא הייתה אחת הכוחות הראשיים שהעבירו לרוסיה את סודות הגרעין. היא האמינה שבכך היא שומרת על השלום העולמי. המידע הרב שהעבירה לרוסים הוליד למעשה את המלחמה הקרה, שנבעה מהאיזון שבין שתי המעצמות הגדולות, אותו "העידן הרופף, המפחיד, של 'השמדה הדדית מובטחת'." 

(אי אפשר שלא לחשוב בהקשר זה על ההתמודדות הנוכחית עם אירן המתגרענת ועל האימה שמתעוררת בלבם של כל מי שחושבים על משטר האייטולות שיש בידיו נשק כזה. ומצד שני, המרגיעים מצטטים "פרסומים זרים" שלפיהם יש בידי ישראל נשק שיכול להנחית על אירן את מכת הגומלין הקטלנית מאוד, ומוטב לחשוב שהידיעה על כך תבלום את אירן. ואם כך – אם בכל מקרה יתקיים מאזן אימה – מה פשר התבהלה?)

גם אורסולה עצמה, חרף מסירותה המוחלטת לשולחיה, נחשדה "בקשרים עם ארגון ריגול אמריקני ציוני," ובראשית שנות החמישים, כשנמלטה מאנגליה, מחשש שסוכן אחר שנתפש יחשוף אותה, עקב אחריה השטאזי, שאנשיו "רשמו לפניהם בהסתייגות שאורסולה 'באה מרקע משפחתי בורגני.'" בסופו של דבר למזלה, ולמזל שלושת ילדיה, ששניים הם היו צעירים מאוד, הוחלט בשטאזי "לטהר" אותה ואפילו העסיקו אותה אצלם. מתחשק ברגע הזה לומר לה בדיעבד, מקץ כל השנים הרבות הללו, שמי שהולך לישון עם כלבים לא אמור להתפלא אם יתעורר עם פרעושים. מכל מקום, אורסולה טוהרה כאמור, אחרי שהעידה בפני ועדת בקרה של מרכז המפלגה.

מזעזע לחשוב שבשם האידיאלים הנשגבים היא עבדה בשורות השטאזי. אי אפשר שלא להיזכר בסרט המופלא "חיים של אחרים" שמתעד את האכזריות הקטלנית, הברוטלית, של השטאזי, את ההתנכלויות המחרידות ואת האיום המתמיד שלו על חייהם של אנשים רגילים, חפים מפשע, שהארגון גרס וחיסל. והיא, אורסולה, הייתה חלק מהמנגנון המבעית הזה? (מעניין שהפרק האחרון בספר נקרא "חיים של אחרים". הזדרזתי לקרוא אותו, בתקווה שיש בו סוף סוף התייחסות לאמת שמשתקפת בסרט, אבל התבדיתי: הפרק רק מסכם את קורות חייהם של רבים מהאנשים שאורסולה נפגשה אתם לאורך חייה ה"מקצועיים"). 

אי אפשר שלא לחשוב על הקורבנות של סטאלין, על הסבל שלא יתואר שסבלו. די אם אציין אפילו על רק דוגמה אחת קטנה: אוסיפ מנדלשטם, ונדייז'דה אשתו שכתבה על הזוועות שחוו בספרה המופלא תקוות השיר כדי להתפלץ מתמיכתה של אורסולה בסטלין. יש ראיות לכך שהרודן ידע עליה אישית, שהרי העבירה לידיו את סודות האטום של ארצות הברית ובריטניה!

אז מה אם בערוב ימיה חשה התפקחות מסוימת? האם אפשר לסלוח לה בדיעבד? את מי חיסלו שם, בזכותה? כמה אנשים איבדו בגללה את עתידם, את מאווייהם ותקוותיהם? אז מה אם היא עשתה את זה בשם האידיאל שכבר מזמן הייתה צריכה לזנוח, כשנוכחה ברצחנות ההפכפכה של סטלין, שהוציא להורג לא מעט מהאנשים הקרובים אליה? 

אכן, "השקפתה הקומוניסטית של אורסולה התמתנה, הסתגלה והתרככה מעט, אבל לא התפוגגה מעולם. אמונתה התערערה קשות משנודעה האמת על הטיהור הגדול של סטלין, אבל היא גוננה על עברה: 'לא עבדתי בעשרים השנים האחרונות מתוך מחשבה על סטלין.' האויב שלה היה תמיד הפשיזם, טענה בעקשנות, 'וזאת הסיבה שאני נושאת את ראשי בגאווה.' אבל היא היתה מציאותית מכדי להעמיד פנים
שהקומוניזם הסובייטי שיקף באמת את האידיאלים שהפעימו אותה בנערותה. דיכוי
המרד בהונגריה ב-1956. בניית החומה בברלין ב-1961, לכאורה כדי למנוע כניסת פשיסטים לגרמניה המזרחית אבל בפועל כדי למנוע את מנוסת האזרחים אל המערב. דיכוי האביב של פראג ב-1968, אז דרסו טנקים סובייטיים את הרפורמות שהונהגו בצ'כוסלובקיה. אורסולה צפתה במאורעות האלה בדאגה גוברת. עד שנות
השבעים כבר נוכחה לדעת, לדבריה, 'שמה שחשבנו שהוא סוציאליזם היה פגום עד מאוד.'"

"פגום מאוד"? זה הכול? 

האם אפשר להבין את מסירותו של בעלה, שלמרות השנים שהתענה בגולג, המשיך לדגול בקומוניזם ולפעול למענו? 

קשה להבין, אותו ואותה. 

אני מודה שאהדתי המלאה נתונה למרגלת אחרת, וירג'יניה הול האמריקנית, שקורות חייה מתוארים בספר המרתק  A Woman of no Importance. גם הול נלחמה נגד הפשיסטים, וסיכנה את חייה בגבורה מעוררת השתאות.

הספר שלפנינו מרתק. הוא מגלגל את סיפור חייה הלא הגיוניים של אורסולה, והוא רצוף סיפורים מסמרי שיער. כך למשל נודע לי שמלחמת העולם השנייה יכלה כמעט להימנע: אחד המרגלים שאורסולה הפעילה נהג בסוף שנות השלושים לבקר בבית קפה ברלינאי שבו, כך נודע לו אחרי ביקורו הראשון שם, נהג גם היטלר לסעוד. 

הסוכן סיפר על כך למפעילתו והתבדח: בעצם אני יכול להרוג שם את היטלר. אורסולה לא ראתה בכך בדיחה, ומיד הציעה לתכנן כיצד יתנקש בחייו של שליט גרמניה. התוכניות כמעט יצאו לדרך, אבל אז נחתם הסכם מולוטב-ריבנטרופ: חוזה של אי-התקפה הדדית וחלוקת תחומי ההשפעה במזרח אירופה בין גרמניה לברית-המועצות. גרמניה נהפכה בבת אחת מאויבת ל"ידידה" של ברית המועצות, ועד מבצע ברברוסה, כשצבאות גרמניה תקפו את ברית המועצות, הבון טון בקרב הקומוניסטים היה שהמלחמה שפרצה אינה נוגעת לקומוניסטים, שכן אינה אלא עניין של בורגנים שנלחמים אלה באלה.

הנה שוב אי אפשר שלא לחשוב על כך שאדם אחד יכול היה לשנות את פני ההיסטוריה, ואיש לא היה יודע אפילו ממנה ניצלה האנושות, אילו יצאה לפועל התוכנית להרוג את היטלר במסעדה…

מתרגם הספר, באחרית הדברים המעניינת שהוסיף, מדגיש סוגיה שנשארה לדעתו פתוחה, ומזמין את בן מקנטייר לחקור אותה: האם ייתכן שאחד מראשי MI5 היה למעשה סוכן סובייטי? על פי הספר האיש נוקה מהחשד, אבל המתרגם מפקפק בכך. הוא סבור שזאת סוגיה שטרם נחקרה עד תום. אכן, מעניין! 


תרגם מאנגלית: יוסי מילוא

 

AGENT SONYA Ben Macintyre

סיון בסקין, "שבעה ימים אביב בשנה": ספר שכולו הנאה צרופה

לקראת סופו של הספר הקסום הזה, הצטמררתי ודמעתי. לא היה בו שום דבר סנטימנטלי שאמור להעלות דמעות בעיניה של הקוראת – רק הסבר פשוט, ומרגש מאוד, של מהי יצירת אמנות בעיניה של סיון בסקין: "היא לא חייבת למצוא חן בעיני כולם, וזה בסדר גמור", כתבה והוסיפה: "אבל היא לא אמורה לוותר מראש על לבו של הקורא, הלא-יוצר בעצמו. היא לא אמורה לוותר מראש, בהגדרה, על תגובה רגשית בלבה האוהב של אימא שלי ואנשים כמוה". רגע לפני כן הסבירה בסקין שלדעתה "שירת תור הכסף" – כלומר, השירה הרוסית הדגולה של תחילת המאה ה-20 – שרדה לא בזכות האינטלקטואלים גבוהי המצח, אלא "בזכותן": בזכות הקוראות "שידעו לבקש מהספרות את מה שהאוונגרדיסטים ההם בזו לו, או התביישו לבקש: הנאה. הנאה מתוחכמת ועמוקה מבחינה אסתטית ורגשית, אבל הנאה".

ואני  – כן! כך בדיוק! – נהניתי כל כך מקריאת הספר שלה!

שבעה ימים אביב בשנה הוא ממואר ספרותי. בסקין פותחת אותו בביקור שערכה בעיר הולדתה, וילנה, קצת יותר מעשרים שנה אחרי שהיגרה ממנה לישראל, ב-1990. היא פותחת בתיאור ההתרגשות של הביקור במקום שהיה בחייה למיתוס, ובתובנה ש"המיתוס הספרותי הפרטי שיצרתי בכל השנים האלה התברר כאמת". והנה היא ממשיכה באפוריזם, אחד מיני רבים שיש בספר: "הספרות יוצרת את האמת. ולא רק את האמת – את הספרות", שכן, במקרה של וילנה, המיתוס הוא "יצירתם של יהודים, ליטאים ופולנים רבים שהעריצו אותה – גם כשגלו ממנה כמוני".

כתיבתה של בסקין חפה מסנטימנטליות וגם, כפי שהיא מעידה בעצמה, מנוסטלגיה. היא אינה מתגעגעת אל מה שלא היה באמת, אינה מגזימה ואינה מייפה. חוש ההומור שלה עוזר לה במשימה ומאפשר לה לתאר תיאורים מדויקים ואמיתיים.

כך למשל כשהיא נזכרת בבית הילדות של חברתה הטובה סשה, שנשארה בווילנה, ושאותה היא שבה ופוגשת בביקור, היא מספרת על "ביתם המוזנח" ועל הרגלי ההיגיינה המפוקפקים של הוריה, שיכלו להכשיר אותה לטיול שערכה לימים בהודו… היא מצטטת תיאורים של אביה, שסיפר איך התכבד אצלם במרק כרוב, שהיה "לא רע בכלל", ו"לאחר שסיימתי את המנה שלי, העברתי את הכיסא, את הצלחת ואת הכף לסועד הבא". וכאן היא מוסיפה ביובש: "אבי יודע להפיק גוזמה ספרותית כשהוא רוצה." ברור לנו שהתיאור מדויק. כמו גם העובדה שאחרי שגומרים אצל הוריה של סשה לטגן נקניקיות בשמן עמוק, "מנגבים את הידיים על הספה". והנה, כל התיאור הזה אינו דוחה, שכן הוא ספוג באהבה. בסקין מספרת לנו איך "ביתם המוזנח האזין לנו בעצמו והוליד את הספרים" גם אלה הנדירים מאוד, ששתי הילדות היו מעוניינות בהן, "על פי הצורך מבין כתליו, שהיו נפתחים כמניפה ושחררו לעברנו את הכרכים המוכתמים בקפה".

ספרים, קריאה, הם לא רק מרכזו של הממואר, אלא הם גם מרכז לבה ונפשה של הכותבת. כך למשל היא מספרת שנהגה להעתיק בכתב ידה שירים מתוך ספרים שהגיעו אליה ושהייתה חייבת להחזיר אותם לבעליהם, שהרי "גישה למכונות צילום הייתה אז ליחידי סגולה בלבד, בעלי סיווג ביטחוני פחות יהודי משלנו". והרי כאן שוב דוגמה להומור השנון שנמסר כבדרך אגב שובה לב.

"הספר," היא קובעת, "אינו הנאה גנובה אלא חלק מהחיים, לצד תפוחי האדמה."

בסקין מתארת את צמיחתה כמתרגמת ומשוררת, ומראה כיצד חייה בווילנה, ועלייתה לישראל, יצרו אותה. כך למשל היא מתארת כיצד נאלצה ללמוד מקצוע "של יום", שיפרנס אותה כיאות, ואת הספרות למדה להשאיר לשעות הלילה. כיצד קראה בילדותה תרגומים של יצירות, ואיך חשה שהיא שייכת לשם. על אחת המתרגמות, זאת שהערתה את יצירתו של ג' ד' סלינג'ר לרוסית, היא כותבת: "היא ומתרגמים אחרים נשארים באפלה. אבל אני רוצה שישמרו לי מקום באפלה הזאת, עד שאגדל ואלמד."

אחד ממניעיה לתרגום יצירות לעברית היא התחושה שמי שרוצה להכיר אותה ולהבין לנפשה, חייב לקרוא את היצירות היקרות ללבה. "איש לא יוכל להביו אותי בלי לקרוא את הספרים שהם חלק ממני. אולי אי אפשר לאהוב אותי בלעדיהם."

חלקים שלמים בספר מוקדשים לקורות החיים של בני הדורות שקדמו לה. מה קרה להם בשנות המלחמה? איך קרה שניצלו? היא מתארת את הפתעתה כשמתחוור לה שווילנה בעצם "אימצה" את הוריה, כי הוריהם נקלעו לשם במקרה, במהלך המלחמה. וילנה הפכה "לנמל הבית שלנו. של אנשים ללא ספינות".

התרגשתי כשסיפרה שכמו בסרט האהוב עליה (ועלי, עד מאוד!) "חיים של אחרים", גם בני משפחתה "זכו" למצוא לא מזמן בארכיונים של עירם את החקירות שערכו השלטונות – "האינקוויזיציה" – לסבים שלה, ושחשפו מדוע נשלחו לסיביר.

מרגש מאוד התיאור שלה על קו התפר שבין תום מלחמת העולם לבין מה שהתרחש זמן לא רב אחרי כן: המלחמה הייתה בעצם חלק מרצף החיים של יהודי העיר, והשבר חל אצלם דווקא זמן מה אחרי כן, כשהבינו שהם כבר לא חלק מחיי המקום, שכן הערים עצמן השתנו, לאחר שרוב היהודים נרצחו. העבר נהפך בבת אחת למקום שנשמר במוזיאון, "אלא שמוזיאון, חיוני ומסעיר ככל שיהיה, אינו תיאטרון, מפני שאינו מבוסס על ייצור רצף תמידי של זמן, כי אם על עצירתו".

השואה הייתה טבועה גם בנפשם של מי שנולדו אחרי שהמלחמה הסתיימה: "להיות תלמידה גרועה אחרי ששמעת עליהם" – על יהודים שהצליחו להתקבל לאוניברסיטאות למרות המכשולים וההתנכלויות – "היה מכוער כמו לזרוק לחם אחרי שסיפרו לך על הרעב במחנות הריכוז של אירופה ושל אסיה. היהודים שהכרתי היו בדרך כלל תלמידים טובים. ומעולם לא זרקו לחם".

בסקין מספרת על התשוקה של דור האמהות ללמוד "בתנאים של עוני מחפיר", על הקשיים המיוחדים שחוו בשל "ניצול מחריד של נשים ונטישת ילדים", ועל האחווה הנשית המופלאה והעזרה ההדדית שהושיטו זו לזו.

פרק מרגש במיוחד הוא זה שמוקדש להזדהות של בסקין עם כתיבתה של לאה גולדברג, גם היא ילידת ליטא, עם העברית של גולדברג שהיא "קרובה יותר ממה שנדמה לעברית של הופעות רוק או של מאמרים עכשוויים על משבר האקלים, נניח", שכן כתיבתה של גולדברג "קוסמופוליטית" ו"נטולת תסביכים פרובינציאליים", ועם הסיבות שהניעו את גולדברג, לפי תפיסתה של בסקין, לבחור בעברית כלשון היצירה העיקרית שלה, ובפרק מרגש אחר היא מסבירה את הקשר המיוחד של יהודי ליטא ליידיש, ששימשה להם חלון אל העולם הגדול: "היידיש של עירנו הצליחה לחמוק מהיידישקייט. תחת זאת היא הפכה ללטינית של היהודים. לטינית משלנו".

השתעשעתי מאוד מהדימוי של בסקין המתרגמת והמשוררת, והזדהיתי אתו: "אז אולי אני בעצם משחקת בקבוצה? הלא חרוז טוב הוא כמו קליעה לסל."

אין בספר עמוד אחד שלא סימנתי בו שורות נבחרות. יכולתי למעשה להדגיש אותו לכל אורכו, שכן הוא פעל בדיוק כפי שבסקין סבורה שאמנות צריכה לפעול: נגע ללבי, העשיר, שעשע ושימח אותי עד מאוד.

איך "נזכרנו שאנחנו בני אדם"

ווּלף סיפר:

"לא היה יכול להיות כבוד במחנה הריכוז. דמייני לעצמך שהיו מביאים לאושוויץ את גנדי. שני אנשי אס־אס היו מוליכים אותו במגרש המסדרים, וכולם היו עומדים כמו משותקים מתוך יראת כבוד כלפי הגבר העירום הקטן עם חתיכת הבד הלבנה לכיסוי החלציים. אבל אז אחד מאנשי האס־אס היה שופך לו קערית מרק על הראש, ואז לא היה יותר גנדי, כשהאטריות משתלשלות לו מהמצח על הפנים, היתה רק דמות קומית, וכולם היו צוחקים."

טיך סיפר:

"זאת היתה עבודה נחשקת — לגרור מוקדם בבוקר בחצר את גופות האסירים שמתו בלילה. לא חשבת יותר מדי תוך כדי זה, האדם מתרגל לכל דבר. ובוקר אחד עמדה שם שורה מסודרת של גברים צעירים במדים מטופחים — משטרת קופנהגן, שסירבה לחפש יהודים. ואיך שחלפנו על פניהם עם מטען הגופות שלנו, כולם כאיש אחד הורידו את הכומתות מהראש. בבת אחת נזכרנו אז שאנחנו בני אדם."

מי היו הנמענים של המגילות במערות קומראן

בזמן שטפפתי לי לאורך גדת ים המלח הייתי שקועה כליל במחשבות — אם אפשר לקרוא לזה מחשבות, לאותה התאחדות עם החום והבהירות המנצנצת, למרגלות ההרים הבוהקים העשויים אבן חול, שהמערות הרבות מספור נגסו בהם כמו עששת. במערה כלשהי מן המערות האלה התגלו לפני כמה שנים מגילות קומראן, הספרייה, התורה ואורח החיים של הכת היהודית שקבעה את חייה בשממה הזאת; וכשנשקפה להן סכנה של ריקבון חומרי, אחסנה כאן הכת למשמר את המגילות מקלף, מנחושת, בכדי חימר. התברר שאנו, בזמננו שלנו, נמעניו המיועדים של המסר שהגיע אלינו מאחת ממאה המערות, אם גם בדרכים עקלקלות ונפתלות, בדיוק ברגע ההתחדשות המדינית אחרי כמעט אלפיים שנים.

בעיצומה של ההליכה נתקפתי אפוא מה שאי־אז גרם כמשוער לרעים לאחווה לבחור את המקום הזה בים המוות, מקום שאליו באו גם מירושלים, אי־אלה גם ממרחק גדול אף יותר, אפילו מהגליל; נתקפתי אותו מתח מרוכז, שמאומה אינו מסיח ממנו את הדעת, אותה ציפייה הדוגרת כמדומה באור המנצנץ: כאן בזמננו שלנו, נמעניו המיועדים של המסר שהגיע אלינו מאחת ממאה המערות, אם גם בדרכים עקלקלות ונפתלות, בדיוק ברגע ההתחדשות המדינית אחרי כמעט אלפיים שנים.

אנה מריה יוקל, "תמציות": זה מצחיק מישהו?

הספר תמציות שראה אור לאחרונה בהוצאת אפרסמון, הוא פנינה. ליתר דיוק: הוא צדפה שמכילה בתוכה עשרים וארבע פנינים, כל אחת יותר יקרה מקודמתה, והמכלול מרהיב עין.

מדובר במעין רסיסים של ממואר שכתבה יוקל, שדרנית רדיו, סופרת, עיתונאית ופסיכואנליטיקנית שנולדה בווינה ב-1911, גרה בילדותה בברלין, ברחה לפראג כשהנאצים עלו לשלוטו בגרמניה, חיה זמן מה בצ'כוסולבקיה, נסה משם רגע לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, עברה אחרי תלאות ללונדון שם חיה בזמן הבליץ, ועלתה בסופו של דבר, ב-1965, לישראל.

רק ספר אחד שלה תורגם עד כה לעברית: צבע הפנינה העוסק בשנאה, אפליה וגזענות, ומיועד לבני נוער, ועכשיו, כאמור, גם – תמציות, ספר מרגש ומרתק.

בכל אחת מהתמציות שלפנינו יוקל מתארת מפגשים עם בני אדם, או אחת מהסביבות השונות שבהן גרה לאורך חייה: "רישום כרונולוגי משישה מוקדים של זמננו: וינה, ברלין, פראג, לונדון, שוב ברלין, ירושלים".

הסיפור הקצרצר, אולי מוטב – החיבור – הראשון לוקח אותנו לפראג של 1938, ואל זיכרון שלה מאז: ערב ריקודים שהזדמן אליו גבר לא מוכר, "לא צעיר, גבוה מאוד ובעל פנים זוויתיות חדות". השניים מצאו את עצמם רוקדים בהרמוניה מפתיעה, ו"הריקוד בשתיקה היה מעשה חסד צרוף". ההיסטוריה נגלתה לה להרף עין במהלך הריקוד כשהגבר פלט פתאום, בלי שום הקשר, "הייתי בהראדצ'אני[1]", אמר ולא יסף. עד אז ומאז לא החליפה אתו מילה, ובכל זאת הוא והריקוד אתו, נשארו חקוק בזיכרונה. צריך לקרוא את הסיפור כדי להבין את עוצמתו.

החיבור השני, "הדרך לאוּזְ'הוֹרוֹד" מתאר מפגש שהתרחש בדצמבר של שנת 1935. יוקל מספרת איך הלכה ביום חורפי מושלג באחד הרחובות בפראג, כשלפתע הגיעה מולה אישה כפרית ענייה, לבושה בבלואי סחבות, רגליה עטופות בסמרטוטים במקום בנעליים, ששאלה אותה שאלה מופרכת: "איפה הדרך לאוּזְ'הוֹרוֹד", כלומר, אל עיר רחוקה, שממנה, כך הסבירה אחר כך, תדע כבר איך להגיע אל הכפר שכוח האל שממנו נחטפה. אני מדמיינת את הסיטואציה: נאמר, באיזו סמטה קטנה בעפולה או במטולה הולכת אישה ומבקשת הנחיות: איך מגיעים לרומא?… יוקל עצמה, כך היא מספרת, הייתה באותם ימים במצוקה. לה עצמה לא היה כמעט כסף לקנות אוכל, ובכל זאת, כפי שהיא מציינת בסופו של הסיפור, התברר לה שכן, היא דווקא כן יכולה להשיב לאישה: "לפני שעתיים-שלוש היא שאלה אותי שאלה מופרכת, איפה הדרך לאוז׳הורוד. אבל האבסורד האמיתי, חשבתי לי לפתע בתדהמה, הוא שידעתי את התשובה," שכן עלה בדעתה אל מי אפשר לפנות, מי יוכל לעזור לאישה, להלין אותה, ולמצוא בשבילה מקום ברכבת הנוסעת לאוז׳הורוד…

בחיבור השלישי, "מוות כרעם ביום בהיר", מספרת יוקל על הקיץ של שנת 1938, על ביקורה בפריז, על "העליצות החפה מדאגות ברחובות בארבעה עשר ביולי" שנראתה "מוזרה ומאיימת לאדם כמוני, שבא לבקר כאן מפראג, מצ'כוסלובקיה הקטנה, שטבעת החנק של גרמניה ההיטלראית התהדקה סביבה בגלוי מדי יום ביומו", ועל ההבנה שהייתה לה, הבנה שמעבר למילים, שהעיר היא בעצם "כמו עיר רפאים", ועל המרה השחורה שחשה, עדיין בלי לדעת מדוע.

יש בסיפורונים הללו לא מעט הומור. כך למשל היא מתארת איך פגשה בלונדון באקראי חייל הודי שהלך לאיבוד וביקש ממנה להסביר לו איך למצוא את הדרך אל האכסניה לחיילים שאליו היה אמור להגיע. הוא לא ידע אנגלית או גרמנית, והצליח לתקשר אתה בעזרת מילה ביידיש שלמד כשהיה שבוי מלחמה במחנה שבו שהו מעבר לגדר "שבויים בפיג'מות פסים", כלומר – יהודים, "ומהם למד כמה מילים" בשפתם. והיא שואלת באירוניה: "מה היה צריך לקרות בעולם כדי שאיכר הודי במדים בריטיים בקנזינגטון גרדנז הלונדוניים יתַקשר ביידיש?"… אכן… התובנות והתיאורים חורגים מעבר לכל תיאור ישיר, וגדושים באלוזיות ספרותיות, אמנותיות, מקראיות. למשל כאן, בחיבור הזה: "הראיתי לו את האוטובוס שנסע לכיוון האכסניה לחיילים, ואמרנו בַּיי בַּיי. בין שתי מילים, בין 'פראוליין' ל'באָכער', נגלה בוהק לעין מגדל בבל."

בסיפור "יאן הזקן", היא מתארת איש שהכירה בלונדון, שנודע לו כי אומץ בילדותו, ומאז חש כורח עז לגלות מניין בעצם בא. וכך כותבת יוקל: "נראה שהאדם פשוט מוכרח לדעת מה מוצאו; ונראה שמשהו בעומק האדם חש כשמקורו אינו אמיתי, ושאז אי־נחת נשגבת מבּינה מרחיקה אותו מנתיבי החיים הרגילים. תסביך אדיפוס הוא רק גרסה אחת של התֵמה הזאת." כמה מעניין לראות את סיפורו של אדיפוס כחיפוש של אדם אחרי מוצאו, ולא רק כסיפורו של חטא היוהרה, או של יחסים אסורים (גם אם אינם ידועים) במשפחה!

בסיפור "כבוד" מראה יוקל איך יחס מכבד מחזיר לבני אדם את התחושה שהם בני אנוש, וכמה קל לשלול אותה מהם, והסיפור "אבן על קבר לא ידוע" עוסק בדמות עלומה מעולם הספרות: זאת של אוטלה, אחותו של קפקא שאתה הייתה יוקל מיודדת (היא "הייתה האחרונה בחברים שלי שמהם נפרדתי בחשאי בטרם הבריחה מפראג לאחר פלישת הגרמנים"), ובהקרבה העצמית המדהימה של אוטלה, במהלך המלחמה.

צחקתי כשקראתי את הסיפור "תעתוע בחום היום", שבו מתארת יוקל את מה שקרה לה בישראל באחת משכונות היוקרה בצפון תל אביב, והתרגשתי מהתיאור שלה של מה שאירע בעולם ב-1963: הופעתן המפתיעה, החד פעמית, על במת העולם, של שלוש דמויות: מנהיגים בעלי שיעור קומה והם – קנדי, האפיפיור יוחנן ה-23, וחרושצ'וב, ואיך כל אחד מהם הסתלק, בעצם סולק בטרם עת, מעל במת ההיסטוריה. האם נכון ומדויק מה שציטטה מפיו של חרושצ'וב שאמר, לדבריה, לאחד משליטי ברית המועצות שסילק אותו מתפקידו, שאם ייקחו ממנו את הפנסיה ואת הדאצ'ה שלו, והוא יאלץ לקבץ נדבות, אנשים ייתנו לו, לחרושצ'וב, ואילו "לך, קומראד, אם תהיה פעם במצב כזה לא ייתנו כלום"? אין לדעת, ובכל מקרה, כמה יפה הציטוט, כמו גם התהייה של יוקל: "כמה אמיתיות הן בעצם עובדות אובייקטיביות? איך היו הדברים בדאלאס?" כי מה באמת נהיר לנו? מה באמת אנחנו יודעים על המציאות?

פליאתה כשישבה מול אקווריום ובו צבים קטנים, שאחד מהם, כך הייתה בטוחה, נעץ בה מבט מפגיע עד שתהתה: "אולי לצב המים הננסי הייתי אלוהים שלפעמים גילה את פניו; והציפה אותי המחויבות המלחיצה של האחריות האלוהית" עוררה בי מחשבות, כמו גם הזעם שחשה כשאחד הצבים הזעירים האחרים התנפל על הצב "שלה" וטרף אותו, ושאלתה הנוקבת "זה מצחיק מישהו? בשם אלוהים – זה מצחיק מישהו?" המשיכה להדהד בלבי אחרי שגמרתי לקרוא את הספר.

הוא רצוף כולו בתובנות מאירות עיניים ובתיאורים יפים להפליא: זוהי שכיית חמדה.


תרגם מגרמנית (והוסיף הערות מאירות עיניים): חנן אלשטיין

[1] רובע המצודה, ובו מצודת פראג, מקום מושבם של שליטי הארץ.

אגוטה קריסטוף, "האנלפביתית": מה עושה סופרת שלקתה במחלת הקריאה

אגוטה כריסטוף חוללה סערה רבתי בעולם הספרות העולמי כשספרה המחברת הגדולה ראה אור.  ב-1988, שנתיים אחרי שהתפרסם בצרפתית, תורגם הספר גם לעברית. בעיתון "חדשות" נכתב על ספר חדש שבו "נצברת האימה" כששני ילדים תאומים "לומדים אצל סבתם האכזרית לשרוד, להישאר בחיים, להתאכזר". הסיפור מתרחש בארץ אירופית לא מוגדרת, במאה ה-20, בזמן מלחמה. אמם של התאומים משאירים אותה אצל סבתם, איכרה נבערת, מלוכלכת ואלימה, והשניים עוזרים זה לזה להסתגל ולהתגבר.

הספר עורר סקרנות רבה והצליח מאוד גם בישראל.

ועכשיו רואה אור ספר אחר של אוגוסה קריסטוף. היא פרסמה אותו ב-2004, שבע שנים לפני מותה, בגיל 72.

מדובר בספרון צנום, לא פרוזה, אלא מעין אוטוביוגרפיה ספרותית שנמסרת כמו בהבזקים קצרים ומרתקים, בסדר כרונולוגי, החל בילדותה של קריסטוף, וכלה בממואר האחרון שיש לו שם שהעניק לספר את כותרתו: "האנלפביתית".

בפרק הראשון מתארת הסופרת איך למדה לקרוא בגיל ארבע, ומה היו התגובות שקיבלה מהוריה: אמה נהגה לשלוח אותה אל אביה, שהיה מורה בבית הספר, כדי שיעניש אותה. וכך נראה העונש: "הוא נותן לי ספר שיש בו ציורים: 'לכי שבי'. אני הולכת לאחורי הכיתה, ששם יש תמיד מקומות פנויים מאחורי הגדולים".

וכך, היא מספרת, "לגמרי במקרה", נהפכה לקוראת בולמוסית, ועד ליום כתיבת הפרק, היא מעידה, "אני לוקה במחלת הקריאה חשוכת המרפא".

איך הגיבו בני משפחתה? סבה התגאה בה. אבל בדרך כלל "מחלת הקריאה תביא לי בעיקר נזיפות ובוז: 'היא לא עושה כלום. רק קוראת כל הזמן.' 'היא לא יודעת לעשות שום דבר אחר.' 'זה העיסוק הכי פחות פעיל שיש'. 'זאת עצלנות.' ומעל לכול: 'היא קוראת במקום ל…'"

כמה שהדברים הללו מוכרים! התחושה הנרדפת שרבים רואים בקריאה בזבוז זמן פסיבי (לספר איך אילצו אותי בילדותי להניח לספר ולצאת החוצה? "תלכי לרוץ קצת, ורק אז…" איך גנבתי שעות קריאה בחושך, מתחת לשמיכה…?)

חייכתי חיוך גדול למקרא סופו של הפרק. קריסטוף מספרת בו שגם כיום הקריאה נתפסת כבזבוז זמן: "גם היום, בשעות הבוקר, כשהבית מתרוקן וכל שכניי יוצאים לעבודה, המצפון קצת מציק לי כשאני מתיישבת ליד השולחן במטבח כדי לקרוא עיתונים שעות, במקום ל… לנקות, או להדיח את הכלים מארוחת אמש, לצאת לקניות, לכבס ולגהץ, לבשל ריבה, לאפות עוגות… ומעל לכול" – כאן כמעט פרצתי בצחוק – "מעל לכול! במקום לכתוב."

כמה מוכרת התחושה שמילא, לא לבשל, מילא, לא לנקות, אבל לקרוא "במקום לכתוב"! זה ודאי חטא של ממש…

בפרקים האחרים מתארת קריסטוף בקצרה ובדייקנות את הדרך שעשתה כדי להיות סופרת. איך נהגה "להמציא סיפורים" כדי להקניט את אחיה הגדול. איך נאלצה לעזוב את הביתה ונשלחה לפנימייה (אחרי שאביה נידון למאסר ממושך, כנראה עקב פעילות אנטי קומוניסטית, על כך קראתי לא בספר אלא בוויקיפדיה), איך התחילה לכתוב עוד באותם ימים קשים מנשוא בפנימייה, כדי להרוויח קצת כסף ולקנות לעצמה מטפחת או עיפרון, היא הייתה ענייה יותר מכל חברותיה. איך היגרה לשוויץ. הפרק שבו היא מספרת על הבריחה שלה מהונגריה מסעיר ומזעזע.

הוא נפתח בתיאור של ידיעה שקראה: "אני למדה מהעיתונים ומהטלוויזיה שילד טורקי בן עשר מת מקור ומתשישות בשעה שהוא והוריו גנבו את הגבול לשוויץ"… והיא מוסיפה: "התגובה הראשונית שלי היא זו של כל שווייצרי: 'איך אנשים מעזים להסתכן ככה עם ילדים? זה חוסר אחריות בלתי נסלח". אבל אז נזכרת בזעזוע שהיא עצמה עשתה "בדיוק את אותו דבר, אותו דבר בדיוק", ומתארת איך כשהייתה בת עשרים ואחת ובתה הייתה בת ארבעה חודשים בלבד, גנבה את הגבול שבין הונגריה לאוסטריה. היא מספרת על הקושי, על הסכנה, על האימה. ואחר כך – על טוב לבם של זרים. על נסיעה בחשמלית כאשר נשים אוסטריות "לבושות היטב מושיבות את התינוקת שלי על ברכיהן; הן מחליקות לכיסי כסף". על הנסיעה ברכבת, ללוזאן שבשוויץ, "שם מקדמת את פנינו תרועה, ונשים מקסימות מושיטות לנו מבעד לחלון ספלי תה חם, שוקולד ותפוזים". מתארת כיצד קלטו את הפליטים, לימדו אותם צרפתית, "פיזרו" אותם ברחבי שוויץ, איך היא עם בתה ובעלה הגיעו לכפר קטן של מסרו לידיהם "דירת שני חדרים שתושבי הכפר ריהטו". כל כך מרגש לקרוא על נדיבות ורצון טוב כאלה!

הפרק המעניין במיוחד הוא זה שבו מספרת קריסטוף כיצד כתבה את ספרה הראשון, הנודע כל כך, איך שתי הוצאות לאור דחו אותו (שוב אותו סיפור! והרי כולנו כבר יודעים שאת הארי פוטר דחו כך וכך מוציאים לאור, כמו גם את חלף עם הרוח ואנחנו כמעט שמחים לאידם של אותם מוציאים לאור חסרי מזל שהחמיצו את הזדמנות חייהם. אגב, זה לא אומר שכל מי שכתב היד שלו נדחה הוא בהכרח ג' ק רולינג או אוגוטה קריסוף, בפוטנציה…).

מדובר אם כן בספר מרתק, נוגע ללב, וראוי מאוד.

L’analphabète ,Agota Kristof

תרגם מצרפתית: ארז וולקוב

שטפן צוויג, "העולם של אתמול": האם ההיסטוריה חוזרת?

"אני לא משתייך אל בני ארצי, כשם שאיני משתייך אל האנגלים או האמריקנים," כתב שטפן צוויג בפתיחת ספרו האחרון, האוטוביוגרפי, יום האתמול. אל המסקנה הגיע בערוב ימיו, כשנה לפני שהתאבד, במקום גלותו בברזיל.

לאורך ספרו (המפעים!) תיאר צוויג את מהלך חייו כסופר וכאדם אירופי שהדריכה אותו תמיד השאיפה לשלום והתחושה שאינו רק האזרח של ארץ מולדתו, אוסטריה, אלא שהוא תושב העולם כולו, וליתר דיוק – שהוא בן אירופה. 

צוויג, שחווה בצעירותו את מוראות מלחמת העולם הראשונה, מספר שוב ושוב כיצד התנגד תמיד בכל מאודו לכל מלחמה. גם כשהאוסטרים בני ארצו התלקחו בהתלהבות פטריוטית, כשפרצה המלחמה ב-1914, לא חדל להדגיש עד כמה המלחמה ההיא הייתה מיותרת, לא נחוצה ולא הכרחית. הוא מספר, כמעט מתפאר, כיצד בתחילת המאה ה-20 אפשר היה להסתובב בעולם בלי דרכון ובלי ויזה ומעלה על הדעת שורות מתוך שירו האוטופי של ג'ון לנון: 

לקראת סופו של הספר שב צוויג ומתאר את מצבם האבסורדי של הפליטים היהודים שנאלצים לנוס מגרמניה ומאוסטריה. (כשכתב את הדברים, וגם זמן קצר לפני שהתאבד ב-1941, עדיין לא ידע שבקרוב מאוד יתחילו הנאצים לממש את מה שיכנו "הפתרון הסופי": לא עוד התעללות סדיסטית ביהודים חיים, לא עוד השפלה וגירוש, אלא רצח שיטתי ומטורף; לא, הוא לא היה מסוגל להעלות על דעתו התפתחות כזאת, ומי יכול?). צוויג טוען שיהודים שנרדפו בעבר לפחות הבינו מדוע הם סובלים: הם הסתגרו בתוך עצמם, חיו בקהילות מבודדות ומנותקות מהסביבה, והיה להם מכנה משותף קרוב אל יהודים אחרים, אבל מה פתאום עכשיו? במאה ה-20? אחרי שיהודים התערו בארצות שבהן נולדו והיו לחלק מהן? עוצמת האבסורד מתחדדת כשהוא מספר כיצד ב-1 בספטמבר 1939 ניגש עם ארוסתו אל משרדי העירייה במקום גלותו באנגליה, בעיר באת', כדי להירשם לנישואים, ואיך האפשרות הזאת נשללה ממנו באחת, שכן באותו יום פרצה מלחמת העולם השנייה, והוא, כך הבין מיד, נחשב אזרח של ארץ אויב – אוסטריה – ולכן לא עוד פליט שיש לסייע לו, אלא גורם מסוכן ועוין. 

האם כשקוראים את כל זה אפשר שלא לחשוב על ההצדקה לקיומה של מדינת ישראל. כן, כן, מדינתנו השסועה, ידועת המלחמות, המאבקים הפנימיים והעוולות הממסדיות, שמועלת יותר ויותר בייעודה, להיות  לא רק "יהודית"  אלא גם "דמוקרטית"? 

צוויג נאלץ להיפרד מזהותו האוסטרית שהייתה מושרשת עמוק כל כך בתודעתו, במיוחד בהיותו סופר שכותב בשפת אמו, גרמנית, ובכך מזכיר את ז'אן אמרי, שסיפר בספרו מעבר לאשמה ולכפרה, ובמיוחד במסה "על הכורח ואי-האפשרות להיות יהודי", כיצד איבד את זהותו לא רק בהווה, אלא גם בדיעבד, שכן כשהפכו אותו לזר נרדף בארצו, גזלו ממנו אפילו את הזכות להתגעגע למולדתו. אמנם אמרי שרד ונחשב ניצול שואה, אבל גם הוא, כמו צוויג, התאבד בסופו של דבר.

העולם של אתמול מרתק, כי צוויג משרטט בו דיוקן של עידן. הוא מתחיל בתיאור העולם הבורגני של סביו והוריו: מציאות של יישוב הדעת, מתינות, ביטחון ושלוות נפש. מציאות שבה אנשים חיים מלידה עד מוות לא רק באותה ארץ או באותה עיר, אלא לעתים תכופות אפילו באותו בית ממש. מציאות שבה ירידה קלה של המניות בבורסה נחשבה אירוע מסעיר, כשבה דאגתם העיקרית של סבים היא להבטיח את הירושה שישאירו לא רק לבניהם, אלא גם לנכדיהם. זה העולם שאליו נולד: מציאות שבה לזקנה היה מקום של כבוד, וצעירים השתדלו לבגר את המראה שלהם, כדי שיתייחסו אליהם ברצינות. 

הוא מתאר את התהפוכה שחוללה במציאות הזאת מלחמת העולם הראשונה. זאת שאיש לא האמין שתתרחש ואיש לא הבין מדוע באמת פרצה, אבל משפרצה – הביאה אתה גל של לאומנות שהרעילה את אירופה כולה, וזה קרה בעידן התבונה שבו נדמה היה לאנשים שאין עוד בעולם מקום לאלימות. במאה ה-19 האמינו אנשים באמת ובתמים בקדמה, בכך שהאנושות צועדת על נתיב ברור לקראת עולם שהולך ומשתפר, אבל כשפרצה המלחמה נאלצו להתמודד בהדרגה עם ההבנה שהם חיים "בלי קרקע בטוחה מתחת לכפות רגליהם, בעולם שאין בו צדק, אין בו חרות ואין בו ביטחון".

מחריד להבין עד כמה שזה דומה לתחושות של בני הדור שאליו נולדתי, ילדי ה"בייבי בום", אלה שגדלו בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 מתוך תחושה של ביטחון שהעולם למד את הלקח, שהאנושות משתפרת, שהעתיד יהיה טוב יותר, שדמוקרטיה ושוויון זכויות הם ערכים שרירים וקיימים ומובטחים לכול, והנה כיום, בעשור השני של המאה ה-21, נדמה שוב שהאנושות בעצם לא למדה מאומה!

הספר מרתק גם מכיוון שצוויג מתאר בו מפגשים עם גדולי הדור שעמם היה מיודד. את מי לא הכיר? את הרצל "מלך ציון", כפי שהוא מכנה אותו וגם מסביר מדוע, את פרויד, רומן רולן, ריכרד שטראוס, רילקה – אם להזכיר רק כמה מגדולי התקופה שהיכרותו האינטימית אתם מזכה גם אותנו, הקוראים, בקרבה מסוימת, מסקרנת, אליהם. 

תיאור תחילת צמיחתו כסופר נפלא במיוחד: סיפוריו על ההפריה ההדדית של חבורת הנערים הווינאיים ששימשו זה לזה קטליזטורים של תרבות ושל יצירה, נהדרים. מרתק לקרוא איך עוררו בעצמם תשוקה לאמנות וליצירה, שלא מעט בזכותה זכינו לאוצרות ששטפן צוויג השאיר לנו: אזכיר (שוב…) כמה מהספרים והנובלות שלו שתורגמו לעברית: הנערה מהדואר, מכתב של אלמוניתקוצר רוחו של הלב24 שעות בחייה של אישהמרד המציאותמנדל של הספרים, וכמובן – הספר שלפנינו. 

באחרית הדבר באנגלית מסופר כי צוויג עודד את כל מיועדיו לכתוב יומן אישי, ואפילו ביוגרפיה, כי האמין שלכל אדם סיפור חיים מעניין. במקרה שלו הוא צדק, כמובן. 

 

[1] מאחר שקראתי את הספר בגרסתו האנגלית, תרגמתי את הציטוטים לעברית משם. 

Stefan Zweig,  Die Welt von Gestern

הספר ראה אור בעברית בכמה גרסאות. האחרונה שבהם בתרגומו של צבי ארד, בזמורה ביתן, ב-2012 

יעקב שפירא, "כיצד עלו היהודים לרכבות": ומי רימה כדי להציל את עצמו

ספר הנושא את השם כיצד עלו היהודים לרכבות, העוסק בשואת יהודי הונגריה, ובמיוחד בעיר גרוסוורדיין (כך בגרמנית, ובהונגרית – נג'ווארד) מושך מיד את תשומת לבי. הרומן שכתבתי, מעקב, מתרחש בחלקו באותה עיר שבטרנסילבניה. בימי מלחמת העולם השנייה בהונגריה היא שכנה קרוב מאוד אל הגבול הרומני, וברומן שכתבתי שתיים מהדמויות הראשיות, לילי ויואל, נולדו בנג'ווארד, עברו את אימי השואה, ונותרו כשבלבם כעס רב על מי שלא הזהיר אותם מפני הצפוי להם אחרי שהגרמנים יגרשו אותם "מזרחה". את האשם תולים האנשים שבדיתי בישראל קסטנר, מי שהיה חבר ועד העזרה וההצלה בבודפשט בזמן השואה. 

לא בדיתי את הכעס. שמעתי עליו בילדותי מפי מי שנולדו בנג'ווארד והגיעו לאושוויץ (אך ניצלו, כמובן). גם קראתי רבות על מה שגרם לו. 

אפשר לקרוא על כך

קיוויתי, אם כן, ללמוד עוד על אותה פרשה מספר שמבטיח לספר, כך הבנתי מהכותרת, איך ייתכן שהיהודים עלו על הרכבות, ומי שיתף פעולה עם מנגנון ההונאה שאפשר לגרמנים להרוג בתוך זמן קצר מאוד כ-564,500 מיהודי הונגריה. 

כותב הספר מתחמק מהשאלות כבדות המשקל ונס מהעיסוק בהן. גם כאשר הוא מביע תרעומת (מוצדקת!) הוא ממהר לרכך אותה בסיפור מנוגד, ומחליק לכאורה את ההדורים. אבל שני סיפורים קשים ומחרידים מזדקרים בכל זאת מתוך מי המנוחות שבהם זורם הספר.

הראשון נוגע בסיפור מזעזע ומקומם ביותר העוסק ברבי מוויז'ניץ, בפרק הנושא את הכותרת "מתייעצים עם הרבי": 

"חסידות ויז'ניץ הקימה את בית המדרש שלה בחצר של בית הכנסת הגדול. הבניין היה לא מטויח ממחסור בתרומות. עם הקמת הגטו, הפך המקום להיות בית חולים מאולתר. 

כאשר החל הגטו, עשה האב ראובן מה שעושים יהודים במצבי קיצון כאלה, וניגש אל הרבי מויז'ניץ, לשאול בעצתו. הוא עצמו שילם לגוי רומני שיעביר אותו את הגבול, והוא התלבט. האם לעבור את הגבול ולהימלט, או שמא להישאר? אומנם השאלה איננה כה פשוטה. התשלום ששילם לגוי הוא רק על שלושה אנשים, ובנוסף עומדים ברקע האיומים של הז'נדרמים כי אם יחסר מישהו מן הבית, ראש הבית יירה. מה לעשות? לברוח? להישאר? 

מה אמר לו הרבי? קשה לדעת. מדברי לאה אפשר להבין כי הרבי אמר שהכול יהיה בסדר. האם באמת זו הייתה התשובה, או שמא הסתיר האב את התשובה האמיתית ממשפחתו ומילדתו? קשה לדעת". 

עוד סיפרה לאה לימים, כמצוטט בספר שלפנינו: 

"אבא הלך לשאול את הרב מוויז'ניץ. הוא אמר: 'לא צריך, יהיה הכול טוב, בסדר'. למחרת הוא ברח. הרב מוויז'ניץ עם אותו גוי."

כשלאה נשאלה –

"עם זה שהיה בשבילכם?" [כלומר: האם מדובר באותו גוי שהיה אמור להבריח את לאה ומשפחתה]

השיבה: "כן. בגלל זה לי יש אלרגיה לאדמו"רים ולרבנים האלה. מאז."

ושוב נשאלה, כדי לחזק את תשובתה: 

שאלה: "כלומר אביך הלך לרב מוויז'ניץ לספר לו שיש גוי שקוראים לו כך וכך."

תשובה: "כן, תמיד שאלו את הרב."

שאלה: "אבל אבא אמר לו אפילו פרטים על הגוי?"

תשובה: "כנראה…." וכן הלאה. 

כאמור, יעקב שפירא מנסה לרכך את סיפורה של לאה, מסביר בהמשך שבכל מקרה היו, כך אמרו להם, יורים באביה, אילו נעזר בגוי שהציל את הרבי מוויז'ניץ במקום אותה ואת בני משפחתה, ומיד אחרי כן מספר גם נסים נפלאות על נדיבותו, טוב לבו וחסדו של הרב. 

אבל האמת זועקת מתחת לכל הכיסויים המלטפים: הרב אמר לאביה של לאה להישאר, כי "הכול יהיה בסדר", ולמחרת נעזר באותו איש קשר, והציל את עצמו!

צדיק גדול? האומנם?!

במקום אחר בספר מספר יעקב שפירא כיצד עינו הגרמנים יהודים כדי שיגלו להם היכן טמנו את אוצרותיהם. 

כך נכתב בפרק "עינויים במבשלת השיכר של דרהר":

"במבשלת שוכנו 148 יהודים. מדובר בבניין עם מחסנים וחדרים. הגיע סמל ז'נדרמים ופקד על כל היהודים לעזוב את הבניין תוך שעה. משניסה מישהו לומר משהו, שאג עליו הסמל: 'בלום פיך ובצע את פקודתי מיד!' 

הבניין הפך להיות מפקדת הז'נדרמיה. 

בינתיים עלה מספר היהודים שזקוקים לשירותי התמחוי. כ- 7,000 יהודים שאין להם מה לאכול. 

אל בניין הז'נדרמיה הובלו כארבעים יהודים. 

בתחילה הם הועמדו עם פניהם אל הקיר, ולאחר מכן צוו להסתובב והם ראו מולם את האחים קורמוש שעונו בעינויים קשים כדי לגלות היכן רכושם. 

לייטנר סיפר: 

'אחד מאחינו שעבר את ה'טיפול' סיפר זוועות על מתקן חשמלי שבו עונה על ידי הז'נדרמים. הללו כפתוהו, לפתו צינור דק על ידו ואחר כך חיברו את הצינור לזרם חשמלי: כשהזרם עבר בי זעזע את כל גופי וגרם לי כאב לא יתואר. סבור הייתי שראשי מתפוצץ וליבי נקרע בקרבי. צרחתי בקולי קולות והתחננתי שירפו ממני ואגלה להם הכול, אבל לא הסתפקו בכך. לאחר שבקושי, תוך כדי אנחות וגניחות, סיפרתי על המחבוא שבו טמנתי את המעט שנשאר לי, הוסיפו להכותני, רק כשהשתכנעו שאין לי יותר סודות הרפו ממני.'"

וכאן מגיעה שורת המחץ: 

"לייטנר עצמו הצליח לחמוק מן העינויים כשסירב להתפשט וסירב למסור שמות של אנשים עשירים מן הקהילה בתקיפות רבה". 

לייטנר "סירב"! "בתקיפות רבה"! ולכן חסו עליו הגרמנים ולא חקרו אותו! 

יעקב שפירא מצטט את לייטנר, אבל אינו שואל שאלות, אינו מביע תמיהה, רק מספר שלאחר כל זה, לייטנר ניצל, ברכבת של קסטנר! 

דומני שאין שום צורך להסביר עד כמה תמוה, מפוקפק ומזעזע התיאור של השתלשלות העניינים באותם ימים בנג'ווארד. 

השאלות האמיתיות נשארות פתוחות. 

הספר מסתיים בצילומיהם של בני משפחתו של כותבו, אלה שניצלו, התחתנו, והולידו ילדים ונכדים. הישרדותם מרגשת ומשמחת. אבל אם נבקש לדון בספר, יש להודות שערכו רק כזיכרון משפחתי.