שאלה נוספת שמעסיקה אותי לא מעט היא שאלת המודעות בזמן אמת. האם אבא היה מודע לכך שהוא גורם לנו סבל, ואולי אפילו שאב הנאה מהדבר, או שהיה כל כך מרוכז בעצמו ובצרכים שלו, כל כך חולה ומשוקע במחלה שלו, שלא הבחין בסבל שהוא גורם לנו? שאלה זו היא משפטית בטיבה ואני יודעת היטב מדוע אני שואלת אותה. ליחס הנפשי של אבא למעשים שביצע – אדישות, מודעות או כוונה – יש משמעות לעניין מידת האחריות והאשמה שניתן לייחס לו.
ועוד שאלה שאי אפשר לשאול מבלי להרגיש חלחלה: האם המעשים המיניים שעשה היו לצורך סיפוק מיני או שהיו רק אמצעי להשגת שליטה. לצד כלית האמצעים שעמדו לרשותך? מה היינו אנחנו עבורו?
תשובות אין, ובין כה וכה, המציאות עגומה. אין דרך טובה לצאת כזה.
דבר אחד אני יודעת, והוא משמש עבורי נקודת אחיזה – מחוץ לבית, במיוחד במסגרת תפקידו כמנהל בית ספר, אבא לבש דמות שונה. ידע לכבד גבולות והקפיד על התנהגות ייצוגית ומנומסת. הוא ידע שאת מה שעשה בבית, באין רואה, הוא לא יכול לעשות בחוץ.
אי אפשר שלא להעריך (אם לא להעריץ) את האומץ והנחישות שלך להתייצב זקופה, בגלוי מול השאלות הבלתי פתורות והבלתי אפשריות הללו
תודה!