את עופר ספיר פגשתי לראשונה כשכתב תגובה מופלאה, מרגשת, חכמה, גדושה בתובנות, על מה קרה להגר באילת? שלי. ספיר הדהים אותי ממש גם כשדיבר בהשקה של הספר שלי, ושוב, כשקראתי את ספרו הראשון, תמיד עוד פעם אחת, החיפוש אחרי חלקי העצמי, ספק ממואר, ספק ספר עיון, שמעורר סוגיות רבות, וכתוב במקוריות ובכישרון: כל פרק בספרו הראשון נפתח בתצלום קטן, ומשם הפליג ספיר אל שלל זיכרונות, הבנות ומסקנות על עצמו, חייו וזולתו.

בימים אלה ראה אור ספרו השני, אור גדול, צל גדול, שבו הוא מתאר את המסע הפנימי המפרך, התובעני, המואר והגדוש בצללים, של הפיכתו לאבא.

עופר ספיר הוא פסיכולוג קליני שחי בזוגיות מיטיבה, רבת שנים, עם בן זוגו.

כשמדובר בזוגיות של בני אותו מגדר אין כמובן בתהליך של הפיכתם להורים שום מקום לספונטניות או למקריות. היא כרוכה לא רק בהחלטה משותפת, מודעת, אלא גם בהכנות רבות ובעיקר בלוגיסטיקה שיכולה להיות מורכבת מאוד, במיוחד כשמדובר בשני גברים.

השניים הביאו לעולם את בנם אדם באמצעות פונדקאית אמריקנית, קורה שמה, שראתה במעשה שלה חסד ותיקון, אחרי שאחייניתה נרצחה. קורה האמינה שאם תעזור ליצור חיים חדשים למען שני בני אדם שבלי מעורבותה של אישה כמותה לא יוכלו לעשות זאת, היא תוסיף טוב לעולם.

ברור לגמרי שלא פשוט בכלל להפוך כך להורים, ממרחק: הם בישראל, היא באמריקה, ובמיוחד – לעשות את זה בלי השלב של האינטימיות המוקדמת שמתקיימת בין גבר ואישה שמתאהבים ואז עוברים לשלב ההורות (גם אם קורה אינה קשורה גנטית לעובר, היא הפונדקאית שלו).

ספיר מיטיב לתאר את החששות, שמן הסתם משותפים לכל מי שנאלץ לעבור את הדרך הזאת כדי להיות הורה (נזכרתי בספרו המופלא של משה סקאל, בינה ולואיז, מכתבים אל המכונה, שגם הוא מתאר את התהליך המורכב שעוברים שני גברים בדרך להורות).

למשל – את הצורך באמון רב, של שני הצדדים. מצד ההורים: האם הפונדקאית תמלא את חלקה, ותמסור להם את הוולד שנשאה ברחמה במשך זמן כה רב, וודאי נקשרה אליו רגשית? מצד הפונדקאית: האם בני הזוג הללו, שני הגברים הזרים, יגיעו מישראל וייקחו ממנה את התינוק שלא תכננה לגדל? (בדיעבד גילתה להם שאלמלא הגיעו, ודאי שלא הייתה מפקירה את התינוק, אלא מגדלת אותו).

כל זה חשוב ונוגע מאוד ללב.

אבל החלק המעניין באמת, למעשה – העילה המרכזית, כך חשתי, לכתיבת הספר, הוא – תיאור הדיכאון שבו שקע ספיר אחרי שאדם הקטן נולד ונמסר לידיהם.

מאחר שהוא פסיכולוג, הוא הבין לכאורה מה קורה לו, ידע לתת שמות לרגשות, לתופעות, להתנהגויות. אבל בה בעת גם לא הבין מאומה, ולא היה מסוגל להתחבר לתחושותיו: "חוסר עניין, עייפות, קהות רגשית". שכן, "ההכרה המקצועית לא עזרה. להפך, היא הפכה לכלי נוסף של ניתוח עצמי, למנגנון שמנסה להבין במקום לחוות. נדמה היה שאני חי בתוך ניסוי פנימי שבו אני גם החוקר וגם המושא. הידע שהיה אמור להגן עליי נעשה למלכודת".

ספיר מפליא לתאר את המנגנון: "לא סתירה, אלא פיצול עדין כמו שתי עדשות שונות שמתבוננות באותו רגע ומספרות עליו שני סיפורים שאינם סותרים ואינם מתלכדים", שמוכר לי היטב, מבפנים, מנגנון הפיצול שחוויתי כשורדת פגיעה במשפחה. תמיד תיארתי את זה כשני איים, שעל כל אחד מהם חייתי בנפרד, במנותק, ושאת כל אחד מהם הכרתי היטב. לא היה מדובר אף פעם בזיכרון מודחק שעלה אל פני השטח (גם אם יש גם בלי ספק פרטים שנשארו בלא־מודע שלי, אבל הם שם, במקום שהגדרתו מדויקת: אני לא יודעת אותם). עופר ספיר מתאר את זה אחרת, באמצעות דימוי מעולם האופטיקה, והוא מדויק והולם: יש שתי תמונות, כל אחת מהן נכונה, גם אם אינן מתלכדות לתמונה אחת קוהרנטית. במקרה שלו: הוא חווה אושר אינסופי באבהות ובאהבתו את הרך הנולד, ובה בעת היה שרוי בדיכאון עמוק. במקרה שלי: אני חיה במשפחה נהדרת, ובה בעת יודעת וזוכרת את המעשים הפליליים. ואין קשר בין שני הסיפורים!

התיאור מבפנים של הדיכאון שספיר חווה היה לי חזק, משמעותי ומאלף. הוא איפשר לי להבין את מה שעובר על דמות יקרה לי מאוד שנמצאת שם ממש עכשיו. רק אחרי שקראתי את ספרו של ספיר קיבלתי מושג ממשי יותר מה מרגיש אדם בדיכאון:

"הרגעים התערבבו זה בזה, כאילו המציאות עצמה איבדה גבולות. השעות נמדדו לפי המרווחים בין בכי לשינה, בין מוטרדות למחשבה, לא לפי שעון".

"אחד הדברים הקשים ביותר היה המגע עם הסביבה, מגע שאי אפשר היה להימנע ממנו. כשנולד תינוק, העולם נכנס פנימה. באים לבקר, להתעניין, להביט, לשאול. נדמה שכולם רוצים להשתתף בשמחה, אבל עבורי כל מפגש כזה היה מאמץ. לא מפני שאנשים התכוונו לפגוע, אלא משום שכל מגע אנושי, אפילו המיטיב ביותר הפך לעומס נוסף על המערכת שכבר פעלה על סף רוויה".

"בתוך הרעש הזה עלתה משאלה אחת פשוטה: שיניחו לנו. להיות רגע לבד, לירון, אדם ואני, בלי הסברים, בלי תיקונים, בלי מבט שבוחן מבחוץ. לא משום שלא הייתה בי הערכה למעורבות של אחרים, אלא מפני שלא נותר בי מקום לשאת אותה. כל פנייה מן החוץ דרשה עוד תגובה, עוד עיבוד, כשכבר לא היה מרחב פנוי."

אני קוראת את הדברים האלה, ומרגישה שאני מקבלת מבט פנימה, אל הנפש של אדם שאני אוהבת אהבה עמוקה, ולאותה דמות אין בחייה מקום לאהבה הזאת שלי, כי היא נחווית כגודש רב מדי, ואפילו כנראה כפלישה, גם אם היא מתבטאת רק במשפט שמביע את האהבה הזאת. גם זה, גם כוונות ורצון טוב, עכשיו אני מבינה, נחווים כתובעניים, כ"יותר מדי".

למרבה השמחה וההקלה, עופר ספיר מתאר גם את היציאה שלו מהדיכאון (שלא התבטא כלפי חוץ, כך הוא מספר, כי המשיך לתפקד כהורה, לטפל בבנו הקטן וגם, בכובעו המקצועי, במטופליו).

הספר שכתב על המסע שעבר מרתק וחשוב!

יצירה עברית, 2026
עריכה לשונית: אורית מסינגר
164 עמ'