המשפט האחרון הוא מותחן משפטי, שמציית לחוקי הז'אנר: בניית מתח, התרתו, ובסופו – מהפך והפתעות. בבסיסו של הסיפור מתקיים דיון בכמה סוגיות מעניינות. העיקרית שבהן נסובה סביב נושא מעניין: התגלה כי במהלך השלב האחרון בניסויים שנערכו לקראת אישורה של תרופה מהפכנית, שאמורה להציל את חייהם של מי שחלו בסוגים מסוימים של סרטן, מתו חלק מהפציינטים. האם אפשר להסיק מכך שהתרופה מסוכנת? מה יקרה אם החששות יתאמתו והתרופה תיפסל? מה יעלה בגורלה של החברה שמייצרת אותה? האם היא תפשוט את הרגל? 

תחקיר עיתונאי חושף חשד: ד"ר קיריל פאפקו, הבעלים של החברה והאיש שפיתח את התרופה, שהוא רופא ידוע ונכבד ומדען נחשב, וזכה בעבר בפרס נובל, עיוות את תוצאות המחקר, וגרם לכך שהמידע על המתים נמחק ממסד הנתונים.

ד"ר פאפקו עומד לדין, והסנגור שמגן עליו הוא חברו הטוב, סנדי סטרן. שניהם היגרו בצעירותם לארצות הברית מארגנטינה, שם נולדו. אחד הנושאים המשניים בסיפור הוא פערי המעמדות ביניהם: האחד – בן למשפחה מבוססת מגרמניה, האחר בן לפליטים יהודים עניים ממזרח אירופה. במהלך העלילה, בעיקר לקראת סופה, נחשפים סודות מזעזעים מחייו של אחד מהם.

המותחן מאפשר שוב לקורא הישראלי להציץ אל נבכי מערכת המשפט האמריקנית (שמקורה במערכת המשפט האנגלית), זאת שמתבססת על חבר מושבעים. 

הסופר סקוט טורו הוא עורך דין פלילי ותיק מנוסה, לפיכך ברור שאת כל מה שהוא מספר לנו הוא מכיר היטב מהשטח, ושהתובנות שהוא שוטח בפנינו שאובות מהמציאות המשפטית השונה כל כך מזאת הישראלית.

שם עורכי דין – סנגורים ותובעים כאחת – חייבים לפתח מיומנויות מיוחדות במינן, כדי שיצליחו להשפיע על שנים עשר המושבעים. הסנגור לא חייב להוכיח שום דבר, אלא רק "להשתיל" ספקות בלבם של המושבעים, שכן הרשעה אמורה להתקיים רק אם הם משתכנעים באשמתו של הנאשם "מעבר לספק סביר".

וכך אנחנו עדים שוב ושוב להלכי המחשבה של עורך דין שאינו טוען בפני שופט או שופטת, אלא בפני שנים עשר אזרחים מהשורה. הוא יודע ש"מושבעים לא אוהבים לראות שעד יוצא בלי עונש מאותה עבירה שעל ביצועה הם מתבקשים להרשיע נאשם"; הוא משתדל להיות שנון, לשעשע את המושבעים ולהצחיק אותם; הוא שם לב להבעות הפנים של כל אחד מהם; הוא מקפיד שלא לנעוץ בהם מבטים ממושכים מדי, כדי לא לעורר בהם אי נוחות, אבל מגניב לעברם מבטים ורושם לפניו הנהונים או פה קפוץ; הוא שוקל שיקולים שאמורים להיות משפטיים, אבל אינם כאלה, לאור התגובה הרגשית האפשרית של המושבעים, למשל – האם לאלץ עדה "להשתמש בתיקון החמישי ולשמור על זכות השתיקה באמצע מתן עדות" או לוותר על האפשרות, לא מכיוון שהיא נכונה מבחינה משפטית, אלא מתוך החשש שמא יקומם את המושבעים.

"כמו כל עורכי הדין המופיעים בבתי המשפט," מספר לנו טורו, "גם סטרן מתייחס למושבעים ברגשות מעורבים. מצד אחד, הוא מוקיר את תפקידם כערך בסיסי בחֵירות האדם. עם זאת, בחדר המושבעים הם יוצרים לפעמים מציאות שהקשר בינה לבין מה ששמעו בדיונים קלוש ביותר. כעורך דין אתה מתנהל במשפט בהתאם לכללים בני מאה שנה, ולעומת זאת נראה כאילו המושבעים פורשים לחדרם ומחליטים שהם משחקים במשחק וידיאו כזה או אחר, כמו שהנכדים שלו אוהבים, משחק שבו לעולם יש רק דמיון מקרי לזה שלנו."

לפיכך, הוא ממשיך ומסביר, חשוב "שהשופט ישקול בכובד ראש אם השאלות העובדתיות השונות שהועלו במשפט הן כאלה שהמושבעים באמת יכולים להכריע בהן בהתאם לחוק," שהרי יש לשופט תפקיד גם במערכת המשפטית הזאת. למשל, הוא מנחה את המושבעים את מה "למחוק" מתודעתם אם אחד הצדדים הביע התנגדות שהשופט קיבל, והוא זה שמורה להרחיק את המושבעים מהאולם בכל פעם שמתעוררת שאלה שמוטב לדעתו שלא ישמעו את פרטיה.  

בהמשך מסביר טורו, באמצעות דברים שהוא שם בפיו של עורך הדין סטרן, את מקור שיטת המושבעים: "במגנָה כּרטא, כתב הזכויות הגדול, הבטיח מלך בריטניה הבטחה חגיגית שממשלתנו מקיימת אותה עד עצם היום הזה, הבטחה שבעניין רציני כל כך – עניין שבו חירותו של אדם ועצם קיומו עשויים להשתנות לנצח – שבמקרים אלה ההחלטה אם לנאשם מגיע לקבל עונש מבית המשפט לא תהיה נתונה בידי נושאי משרה ציבורית כאלה או אחרים, או אפילו בידי קבוצה של עורכי דין, או אפילו בידי שופט מוכשר להפליא" אלא – בידי עמיתיו של הנאשם, "האנשים שעובדים ומתפללים לאלוהים לצידו, שחיים באותן שכונות ובאותם רחובות". 

סטרן מתלהב מהשיטה. "רעיון מדהים," הוא מכנה אותה. האומנם? האם סביר להניח ששנים עשר אנשים "מהרחוב" יוכלו לפסוק כיאות? 

על הדעת עולה מיד פסיקת חבר המושבעים במשפטו של או ג'יי סימפסון, שזיכו ב-1995 את הרוצח אחרי דיון שנמשך רק ארבע שעות, שאותו ערכו מאחורי הקלעים. זיכו אותו בפסק דין ידוע לשמצה, חרף המובהקות של הראיות והעדויות שהוצגו בפניהם, והיו אמורות להוביל להרשעה ודאית. אותם מושבעים, ברובם שחורים, היו מוטים, ופסק הדין שלהם היה בלי כל ספק מעוות ושגוי.

לעומת זאת, אי אפשר שלא לחשוב על השופטים, לא חבר מושבעים! שהרשיעו את רומן זדורוב, אף על פי שלא הוצגו בפניהם שום ראיות פורנזיות שקשרו את הנאשם לזירת הרצח. בישראל הודאה נחשבת "מלכת הראיות" ומהרגע שזדורוב הודה, הכול נסגר בפניו. אפילו הזיכוי שזיכה אותו בדעת מיעוט יורם דנציגר, שופט בית המשפט העליון, לא הספיק כדי לקבוע שעולה "ספק סביר" בצדקת הרשעתו. יש לקוות שהמשפט החוזר יעשה עמו דין צדק. בימים אלה מחכים לפסק דין חדש.  

אין לי מושג מה אפשר להסיק משתי הדוגמאות הקיצוניות והסותרות הללו, ואולי הדיון בספר מתח איננו הזירה המתאימה למסקנות כאלה.

אפשר פשוט לקרוא אותו כדרך של בריחה קצרה מהמציאות. 

Scott Turow The Last Trial 

מאנגלית: נעה בן-פורת

ההמולה וקוצר הרוח הכללי גברו ככל שהתעכבה הארוחה, אחדים איימו שיֵלכו בלי לטעום דבר ואחרים צקצקו במורת רוח. עד שפתאום הופיעה בפתח החדר, נישאת אל על בידיים שחומות, הקדרה המהבילה הראשונה. פה אחד הריעו לה כולם והחלה ריצה בהולה אל הכיסאות, מערבולת בעיטות וקללות, חצאיות השתרכו על הארץ ואנשים דרכו זה על זה, נערמו זה על זה כתאנים בסל. כהרף עין חושקו השולחנות בשתי טבעות אנושיות, מוצקות ומחושלות כטבעות ברזל. אך הקדרה עברה מאחורי המושבים, חצתה את החלל מלווה בשובל של ניחוח מגרה ונכנסה אל החדר במגדל הפעמונים: היא נועדה לאנשי הכמורה הנכבדים.

כאשר ראו זאת המסובים, כאשר הבינו שיגישו תחילה לאחרים, עלה מכל עבר מלמול מחאה, מעים זרם חשמלי הצית את שנאת הכמרים הטבעית המקננת תמיד בסתר לבם של ההמונים; וחרון כמוס, ניצוץ של קנאה חסרת אונים שחרכה אותם כביכול מבפנים, גרם להם להפנות אל החדר שבמגדל הפעמונים מבטים מתריסים ומילים רוויות ארס.

וגם כשהגיעו סוף סוף הקדירות אל השולחנות הארוכים והיה לכולם אוכל בשפע, המשיכו לפעפע החרון והארס והלהיטו את הבטנים כאילו תובלו המזונות בפלפל, והדם התקלח במהירות בעורקים, והמוחות התמלאו במהירות בתמרות עשן אדומות. 

הטבעות האנושיות ההדוקות נקטעו וחושלו מחדש שוב ושוב על ידי ההולכים והבאים – אלה שמיהרו לאכול והלכו, והאחרים שעדיין לא מצאו להם מקום וחיכו לתורם להתיישב. אך הצפיפות הכללית לא פחתה והארוחה התארכה עד בלי די. החדרים התמלאו ברחש הלעיסה, בגרגורים של אלה ששתו היישר מהקנקן, בקרקוש הצלחות והכוסות ובקרעי השיחה ופרצי הצחוק שביניהם, והאוויר הבאיש מצחנת בשר חרוך, מאדים מעופשים של יין שנלגם ומאוכל שנזלל ומעננות מצחינות של טבק שרוף. עוד לפני שנפתחה הסעודה היא החלה להידמות להילולה פרועה. 

תרגמה: ליה נירגד

בדידות, שראה אור לראשונה ב־1905, הוא אחד הסיפורים היפים ביותר שקראתי בשנים האחרונות. כתבה אותו הסופרת הקטלנית קָטֵרִינָה אַלְבֶּרְט אִי פָּרָדִיס, המוכרת בשם־העט הגברי ויקטור קטלנה.

כשקראתי את ההקדמה לספר לא הופתעתי לגלות שכשיצא לאור בתחילת המאה העשרים הוא זכה מיד "בהכרה אדירה", הן של מבקרי ספרים והן של הקהל הרחב. איך לא? מדובר ביצירה מפעימה בעדינותה, בדייקנותה, ובעיקר – בתיאורים המופלאים המופיעים בה בלי הרף, בכל עמוד ועמוד. (ליה נירגד הפליאה לתרגם אותם לעברית ולשמר את יופיים).

הסיפור נפתח במסעם של בני זוג נשואים, מילא ומטיאס, שאמורים להגיע אל מנזר שכוח אל, ששוכן על ראש אחד מהרי הפירנאים. השניים ישמשו במנזר כאנשי המשק והתחזוקה. אנחנו מלווים אותם בדרכם, ורואים הכול מנקודת המבט של מילא. מצד אחד היא נחרדת מהבידוד שיכפה עליה, ומצד שני היא מתפעלת מכל היופי הנפרש לעיניה בדרך, ואחרי כן גם למעלה על ההר.

הדימויים השונים שקטלה יוצרת פשוט מקסימים. למשל: ניחוחה של קורנית פורחת "נישא מעלה כהבל פה טהור של מלאכים". עצי זית "רקמו על השמים קשת גדולה של תחרה כסופה". ריחם של אדי מרק העולים מקדירה נראים כמו "עננה לבנה" שמסתלסלת מעלה, "כאילו הייתה הקדירה אגרטל ובו קנוקנות פורחות". שמש חורפית נראית כמו "פרח אור נבול", וגם בחיוורונה היא מצליחה "להסיט מעליה את המלמלות הדקות שהסתירו אותה, ושטף של זהב עמום התפרש על פסגתו החשופה של המצוק הבינוני". והנה תיאור יפה להפליא של גינה פורחת: "ציפורנים אדומות התמסרו בלי בושה לנשיקות השמש."

בדרך למנזר מילא מביטה סביבה ורואה "יריעה יפהפייה, פרומה כולה, רשת צפופה של משי צהוב שנזרעה בכוכבים של זהב בזכות האור שנפל עליה מצדה האחר של הדרך". היא מתפעלת מהשוני שבין האזור שאליו הגיעה, לבין המקום שממנו באה. כאן: "נפרש מישור רידורטה, חובק את הגבעה ומשובץ כולו בחלקות זהות בגודלן, כמו לוח שחמט רחב ממדים. שדות השלח היו שייכים לכל אנשי הכפר והתחלקו ביניהם על פי הסכמים עתיקי יומין. בין תעלות מים זכים שבהקו בשמש כשברי מראה, ניקדו את האדמה החומה הצבעים העזים של הירקות המלבלבים." בעיניה כל מה שהיא רואה "פורה להפליא, שופע נדיבות ואהבה!"

האם המקום שאליו תיקלע בעוד זמן מה יזמן לה באמת שפע של אהבה, כמובטח?

במנזר מילא מגלה זוהמה והזנחה של שנים. כמה יפה אפילו תיאור התהליך שבו היא מקרצפת הכול! לא רק רצפות, קירות, משטחים, כלי מטבח, אלא גם את המנחות השונות שהותירו מאמינים לנוכח פסלו של הקדוש. המנחות הללו נראות לה "כמו איברים כרותים של תינוקות מתים, הקביים שכפות ידיים מלוכלכות הספיגו בהם את זיעתן, רעמות השיער שפעם נישאו על ראשים והתפרחת העצומה של לוחות תודה קטנות וכהות המשובצות בקירות ובעמודים" – בסיפור הזה גם לכלוך נראה יפה, או לפחות מעניין… את הכול מילא מנקה בחריצות ובמסירות אין קץ, ובעקבות זאת החפצים שהיא מנקה הולכים ומתגלים: "העולם המפציע שלבלב תחת המברשת, מלא בצבעים שנעורו לתחייה, בתמונות ובחפצים מובחנים."

לטעמי, עיקרו של הסיפור ביופיו, אבל התיאורים הרבים נועדו לספר לנו על היחסים של מילא עם הדמויות הסובבות אותה: מה יקרה לקשר שלה עם בעלה? מה באמת היא מרגישה כלפי מי שמכונה "הרועה", גבר שנוהג בה בחסד ומיטיב איתה? אנחנו נגלה מדוע אישה שגרה בכפר הסמוך, ושאיתה מילא התיידדה, מתנכרת לה פתאום, ויתברר לנו ממה מילא תתפקח, מה היא תאבד, ובמה תזכה, בסופו של דבר.

הסיפור מתפתח, ויש בו עלילה מהודקת, מעודנת ונוגעת ללב, שנובעת כולה מהדמויות, מאישיותן ומהערכים שלהן. משובצות בו אגדות שונות ומלבבות, שכולן קשורות אל הנוף ההררי.

מילא תגלה בעצמה תעצומות נפש שלא ידעה על קיומן, יהיו לה תובנות חדשות על המציאות ועל בני האדם, ובסופו של הסיפור היא תהיה אדם אחר לגמרי מהאישה שעלתה לראשונה אל ההר.

יש להקליק על התמונה שלהלן כדי לקרוא את הטור שעלה ב־Ynet ב־20.11.2022
לציון יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים

https://www.ynet.co.il/news/article/s1h11acp8s

הספר ג'וני שב משדה הקרב ראה אור לראשונה באנגלית בתחילת ספטמבר 1939, כלומר – ממש עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. דלטון טרמבו (על קורות חייו כתסריטאי נוצר הסרט "טרמבו" המגולל את סיפור התנגדותו לרדיפות של חבר הקונגרס הרפובליקני ג'וזף מקארתי) הוסיף לו אחרית דבר פעמיים. את השנייה כתב ב־1970, ואת הראשונה – ב־1958. בשנייה הסביר טרמבו כי אילו אסרו על הפצת ספרו במהלך מלחמת העולם השנייה, לא היה "מוחה על כך בלהט", שכן, בניגוד לקודמתה, זאת שלימים כונתה "מלחמת העולם הראשונה", השנייה "לא הייתה רומנטית". טרמבו מתכוון מן הסתם לומר שלמרות כל מה שכתב בספרו, נגד היטלר כן היה מוצדק וראוי להילחם.

לעומת זאת, הוא מתאר את פרוץ המלחמה ב־1914 וטוען כי היא "החלה כחגיגת קיץ". כך כתב עליה ב־1958, באחרית הדבר הראשונה. הוא מתאר את אותן "חצאיות מתנופפות וכותפות זהובות־גדילים מכל עבר", את חגיגות היציאה לקרב, מספר על מיליוני האנשים שהריעו לעבר הפילדמרשלים ו"שאר השוטים מסוגם", אלה שצעדו בסך "ברחובות ערי הבירה של אירופה".

ג'וני שב משדה הקרב, מבכה את התמימות, את הששון שבו הלכו גברים אל מותם הוודאי, במקרה הטוב. גורלו של ג'וני, חייל ששב מהקרב, מר ממוות.

כידוע, מלחמת העולם הראשונה כונתה "המלחמה שתשים קץ למלחמה" (באנגלית: "The war to end war"). זאת הסיסמה שאליה מתייחס טרמבו בציניות מרה: "אף אחד לא אומר אני ארעיב את עצמי למוות כדי שלא לגווע ברעב, אף אחד לא אומר אני אבזבז את כל הכסף שלי כדי לחסוך כסף. אף אחד לא אומר אני אשרוף לעצמי את הבית כדי להגן עליו משריפה. אז למה שמישהו ירצה למות בשביל הזכות לחיות? בשאלות של חיים ומוות צריך להיות היגיון לפחות כמו בקנייה של כיכר לחם במכולת."

הסיפור כולו מגיע אלינו מתוך התודעה של חייל אמריקני שנפצע פצעים אנושים, שמו ג'וני, והוא גיבור הרומן – אם אפשר לכנותו "גיבור". אל זיכרונותיו ומחשבותיו אנחנו מתוודעים. ג'וני פצוע קשה כל כך, עד שהוא בטוח שאין בעולם אף פצוע שחומרת מצבו דומה לזה שלו: הוא איבד את כל גפיו, התעוור ונחרש. זמן רב נדרש עד שהכרתו המעורפלת מתחילה לחזור ולהתמקד, עד שהוא מבין מה מצבו. אין לו שום יכולת לתקשר עם הסביבה, שכן החוש היחיד שנותר לו הוא חוש המישוש, ליתר דיוק – עורו יכול לחוש נגיעות, ליטופים, ואת הטיפול בו. כך, כלוא בתוך גופו, חי־מת, הוא חושב ומהרהר, ואומר לעצמו על עצמו ש"הוא הדבר הקרוב ביותר לאיש מת על פני האדמה." ומאחר שהוא "איש מת שעדיין יכול לחשוב, הוא "יודע את כל התשובות שהמתים יודעים אותן אבל לא מסוגלים לחשוב עליהן", ולכן מרגיש שהוא "יכול לדבר בשם המתים מפני שהוא אחד מהם." הוא "החייל הראשון מאז ששת ימי בראשית שמת ועדיין נשאר לו מוח שמסוגל לחשוב."

ומה דעתו על המלחמה שאליה יצא? על הערכים שכדי להגן עליהן נפצע כך?
האם החיילים האחרים, הוא תוהה, "כל הילדים האלה חשבו על הדמוקרטיה ועל החופש ועל חירות ועל כבוד ועל ביטחון האומה ועל כוכבים ופסים לנצח בזמן שמתו?" ומשיב לעצמו: "בטח שלא." (ועם זאת, שוב: באחרית הדבר שכתב טרמבו אחרי מלחמת העולם השנייה כבר לא היה נחרץ בהתנגדותו לכל מלחמה שהיא!)

ג'וני מאשים, איך לא, את המנהיגים. את הגנרלים. את אלה ששולחים צעירים להיהרג: "אתם יכולים להחזיק בעקרונות שלכם כל עוד אני לא צריך למסור את החיים בשבילם." הוא זועם על "אלה שמוכנים להקריב חיים של אחרים." אלה ש"נשמעים מצוין". אלה שמספרים לנו כי "המוות עדיף על חרפה, אדמה מקודשת בדם," אלה שמדברים על ההרוגים כמי ש"מסרו את נפשם בגבורה", כי "מותם לא היה לשווא", ועל אלה שמדברים על "חללינו הגיבורים."

ועל כל אלה הוא משיב: "אבל מה אומרים המתים?" (וכל כך מזכיר כאן את חנוך לוין.הפונה מפיו של חייל הרוג שמדבר אל אביו ואומר לו "אל תאמר שהקרבת קורבן, / כי מי שהקריב הייתי אני, / ואל תדבר עוד מלים גבוהות / כי אני כבר מאוד נמוך, אבי. // אבי היקר, כשתעמוד על קברי / זקן ועייף ומאוד ערירי, / ותראה איך טומנים את גופי בעפר – בַּקֵש אז ממני סליחה, אבי").

עוד הוא אומר לעצמו ש"בכל עסקה אחרת, נגיד כשקונים מכונית או מבצעים מטלה בשביל מישהו יש לך זכות לשאול ומה יוצא לי מזה?" אבל חיילים יוצאים לקרב בלי לברר, כי "כשמישהו מופיע ואומר היי בוא איתי ותעמיד את החיים שלך בסכנה ואולי תחזור נכה אז אין לך שום זכויות. אפילו לא הזכות לומר כן או לא או אני אחשוב על זה," וזאת מכיוון ש"בשום ספר לא כתוב שהחיים של הבן אדם שייכים לו."

ג'וני שב משדה הקרב הוא ספר מבעית, ועם זאת – חשוב מאוד, ואפילו מרתק. כשתודעתו של ג'וני מתחילה להצטלל, כשהוא מתחיל לחפש דרך לתקשר עם הסובבים אותו, אנחנו מלווים בנשימה עצורה את מאמצעיו העל־אנושיים להבהיר למי שמטפלים בו שלמרות מצבו הוא עדיין בן אנוש, חושב, רוצה, מתכנן, מבקש, ומשתדל להביע את משאלותיו.

האם יצליח? מה תהיה התוצאה?

זהו ספר חובה. הוא קשה מאוד (במיוחד למי שחי במציאות הישראלית המדממת), אבל חשוב מאין כמוהו.

תרגם מחדש לעברית: יותם בנשלום

JOHNNY GOT HIS GUN, Dalton Trumbo

התפרסם ב"הארץ", 18.11.2022

אחד מקני המידה לאיכותו של סרט הוא לדעתי משך הזמן שהוא ממשיך להטריד את המחשבות. הסרט הטורקי Cici, כלומר – מתוקונת, מבית היוצר של נטפליקס, הוא אם כן יצירה איכותית, שכן למחרת הצפייה עוד המשכנו לדון בו, לתהות, לעורר שאלות ולמצוא להן תשובות. 

במרכז הסרט מצויה משפחה שחוזרת פעמיים אל הכפר שבו החלו חייה והסתיימו עם מות האב. נותרו האם, שמה הָאוָוה, ושלושת ילדיה – שני בנים ובת בכורה. בתחילתו של הסרט אנחנו מתוועדים אל היחסים ביניהם, בעיקר בין הבעל והאב לבין אשתו, שיש לה סיבות כבדות משקל לכעוס עליו: הוא נוהג בבניו, במיוחד בקָדיר, האח הבינוני, ביד נוקשה מדי. האם שואפת שהילדים יזכו להשכלה גבוהה, שתאפשר להם לצאת מהכפר ולחיות חיים טובים מאלה הצפויים לאיכרים פשוטים. האב מתנגד בכל תוקף. ואז מתרחש אירוע משנה חיים, שנשאר חתום בלבם של הילדים והאם.

כעבור שלושים שנה הם חוזרים אל הבית הכפרי, והפעם מלווים אותם אנשים רבים, שכן קָדיר, שנמשך תמיד אל המסרטה הביתית של אביו, נהפך ליוצר קולנוע, והוא מגיע עם צוות גדול כדי לצלם סרט שמתבסס על החיים שהיו להם בכפר, בבית שאותו לא מכרו. באמתחתו מצויים קטעי סרטים ביתיים רבים שהוא ואביו צילמו, והוא מתבסס עליהם כדי לנסות ולספר את הסיפור על אודות המשפחה שמעסיק אותו כל השנים. אמו מסוייגת, אחותו ובתה המתבגרת תומכות בו ומנסות לעזור לו ביצירת הסרט. 

אבל משהו משתבש, כפי שמסתבר שנתיים אחרי כן, כששני האחים והאחות מגיעים שוב, עם האם, אל הבית. האח הצעיר מגיע עם אשתו ובנו. האם כבר זקנה ודמנטית, ובתה מטפלת בה באהבה רבה. חלקו האחרון של הסרט מתרחש כמעט בהווה, ליתר דיוק – בעיצומה של מגפת הקורונה, כלומר – לפני כשנתיים. (מעניין לראות איך המגיפה החלה "לככב" ביצירות, למשל ברומן French Braid של אן טיילר או בסרט Help, המתאר את קוצר ידה המחריד של מערכת הבריאות הבריטית במהלך המגיפה). 

כאן, בשלב הזה ובאופן מפתיע, נחשף בלי דעת סוד קשה מאוד, משהו שחלק מהדמויות כבר יודעות, אבל לא מבינות. כל החוטים נקשרים פתאום, והתמונה מתבהרת ומתבררת, והיא מותירה את האנשים הללו מזועזעים עד עמקי נשמתם: איך לא ידעו? איך לא תיארו לעצמם? איך חיו במשך שנים רבות בשקר?

 הסרט מתנהל באיטיות ובמתינות, אבל אינו משעמם אף לרגע, לא מעט בזכות משחקה המופלא של מי שמגלמת את האווה בזקנתה. כמעט בלי לדבר, בתנועות מעטות ובעיקר בהבעות פנים, מצליחה השחקנית לבטא קשת של רגשות: כעס, כאב, טינה, אשמה. 

עם זאת, הסרט אינו חף מבעיות. כך למשל לא ברורה דמותה של האחות בבית החולים שטיפלה באב כשאושפז. מה היה בה שהיא מעסיקה כל כך את מחשבותיה של האווה? למעשה היא די שולית בסיפור, ובכל זאת היא זוכה למבט ממוקד ומתמשך. 

גם נוכחות אשתו ובנו של האח הצעיר, שמגיעים אתו אל הבית בחלק האחרון, אינה מפותחת די הצורך. אמנם האישה משמשת מעין עֵדה מזועזעת למה שמתרחש לנגד עיניה, אבל בעצם אנחנו לא יודעים עליה כמעט דבר. היא מעין סטטיסטית במחזה.

אפילו דמותו של ג'מיל, ילד שאבי המשפחה החליט לטפל בו וצירף אותו אליהם, בעצם אינה מפותחת. אנחנו יודעים עליו רק שהוא יתום ובודד, ושהוא מיטיב לשיר. הוא מופיע שוב ושוב, שתקן ומבויש. תפקידו – להניע את העלילה, ולהוסיף לה עוד ממד של החמצה ושל מפח נפש. אבל מי הוא? מה יש בו, מלבד המבט החיצוני של הדמויות האחרות? 

חרף ההסתייגויות הקלות, הצפייה בסרט מעניקה חוויה עמוקה ומשמעותית. 

 המחזה The Importance of Being Earnest , שכתב המחזאי והסופר האנגלי אוסקר וילד, עלה לראשונה לבמה ב-1895, בלונדון. אדם אחד, ג'והן דאגלס, המרקיז של קווינסברי, תכנן "לפוצץ" את ההצגה, לפגוע באוסקר ויילד ולהשפיל אותו, שכן כעס על ויילד בשל קשר האהבים שניהל עם בנו, הלורד אלפרד דאגלס.

ג'והן דאגלס תכנן להגיע להצגת הבכורה ובסופה, כשהמחזאי יעלה לבמה כדי לקוד קידה, להטיח בו "זר" של ירקות רקובים.

לוויילד נודע על כך, והוא הצליח למנוע את מזימתו של האב: הוא ביטל את כרטיס הכניסה שלו להצגה.

אבל הניצחון היה קצר וזמני: ההצגה ירדה כעבור 86 פעמים בלבד, וכבר באותה שנה מצא את עצמו ויילד עומד לדין בגין "התנהגות מופקרת וגסה." (gross indecency).

כאן אפשר לקרוא את סיפור הנאום שנשא ויילד באוזני שופטיו, שדנו אותו בתום המשפט לשנתיים מאסר עם עבודות פרך, ובעצם – גזרו את מותו בטרם עת:  התנאים בכלא פגעו מאוד בבריאותו של ויילד, שמת זמן לא רב אחרי שהשתחרר.

ההצגה ירדה אם כן תוך זמן קצר מאוד מהבמה, אבל רק לכאורה, כי למעשה היא נותרה שם מאז ועד היום. ממשיכים להעלות אותה כל הזמן, בהפקות מסחריות ובבתי ספר למשחק.

הנה למשל ההצגה בביצוע תלמידי מגמת התיאטרון בבית הספר התיכון תלמה ילין: 

וכאן בקולג' בארצות הברית:

היא נמצאת כחלק מהרפרטואר של תיאטראות ברחבי העולם, למשל בברודווי:

והופקה גם כמה פעמים כסרט קולנוע, כאן הגרסה המלאה:

וכאן הטריילר של סרט, בכיכובם של ג'ודי דנץ' וקולין פירת':

אוסקר ויילד היה מן הסתם מופתע מאוד לנוכח חייו הארוכים של המחזה שלו, סטירה שעוסקת בצביעותה של החברה הוויקטוריאנית וביחסם השטחי של בני המעמדות הגבוהים כלפי אהבה ונישואים. 

המחזה מכיל עשרות משפטים שנהפכו לציטוטים מוכרים מאוד. למשל:

The truth is rarely pure and never simple: לעתים נדירות האמת טהורה והיא אף פעם לא פשוטה.

I never travel without my diary. One should always have something sensational to read in the train: בנסיעות היומן האישי שלי תמיד איתי. אדם צריך שיהיה עליו תמיד משהו מסעיר ומרעיש לקרוא ברכבת.  

All women become like their mothers. That is their tragedy. No man does, and that is his: כל הנשים נעשות דומות לאמהות שלהן. זאת הטרגדיה שלהן. זה לא קורה לאף גבר, וזאת הטרגדיה שלו.

The good ended happily, and the bad unhappily. That is what Fiction means: לטובים היה סוף שמח ולרעים היה סוף אומלל. זה טיבה של ספרות. 

If I am occasionally a little over-dressed, I make up for it by being always immensely over-educated.: אם אני לבוש לפעמים בהידור מוגזם, אני מפצה על כך בהשכלה מוגזמת.

מעניין מאוד לקרוא את המחזה ולפגוש את כל המשפטים המוכרים כל כך בתוך "בית הגידול" הטבעי שלהם. 

למעשה, חזרתי אל המחזה כדי "לבחון" את תרגום שמו לעברית: חשיבותה של רצינות. אכן, פירוש שם התואר earnest הוא "רציני", אבל במחזה מדובר על אדם ששמו, לכאורה, ארנסט. שתי נשים צעירות, גחמניות וילדותיות, מתאהבות בשני גברים שונים, שמעמידים פנים ששמם ארנסט. וזה מבחינת הנשים התנאי לחתונה. הן מוכנות להינשא רק לגבר ששמו ארנסט! מכאן נובע שם המחזה, שמשמעותו היא בעצם: "חשיבותו של ארנסט…" אבל איך אפשר לתרגם לעברית את המשמעות הכפולה?

דומני שהתרגום לעברית נכון, גם אם הוא מחמיץ חלק ניכר מהמשמעות, שהרי המילים האחרונות במחזה מגיעות מפיו של אחד משני ה"ארנסטים", שאומר לדודתו I've now realized for the first time in my life the vital Importance of Being Earnest : לראשונה בחיי הבנתי את החשיבות הקריטית בלהיות – רציני, (גם אם המילה כתובה, כמו שכותבים שֵׁם, באות גדולה), וזאת בתשובה לדבריה שלפיהם הוא מתנהג באורח "טריוויאלי", כלומר – לא מספיק רציני. 

המחזה שלפנינו הוא קומדיה, שעל פי הפואטיקה של אריסטו אמורה להסתיים בסוף טוב, כמו גם על פי המלצתו של ויילד, המצוטטת מפי אחת הדמויות במחזה. וויילד אינו מפתיע: הנאהבים מוצאים זה את זה, יתום שגדל כאסופי מגלה את סוד עברו ואת זהות הוריו, העשירה משתדכת לגבר העני שבחרה בו כי הוא יפה תואר, וכולם יוצאים מההצגה שמחים וטובי לב. 

כשקוראים את המחזה ואת תיאורי הנשים קלות הדעת והמפחידות (אחד הגיבורים מכנה את אמה של אהובתו "גורגונה" אחרי שהסבירה לו שמי שהתייתם משני הוריו הוא פשוט רשלן, קל דעת ופזיז!) אי אפשר שלא להיזכר בספרו של אוסקר ויילד על טיפשים וחכמים, שבו נחשפה לא רק שנינותו, אלא גם, למרבה הצער, המיזוגניה הבוטה שלו. 

מְטַאֲטֵאת אָבָק מֵהַחֶדֶר
פּוֹתַחַת סֵפֶר יָשָׁן
וּמְנַסָּה לִקְרֹא.
כָּל אוֹת הִיא צִפּוֹר זַהֲבָן
הַמִּתְנַגֶשֶׁת בְּמִצְחִי.

מִי אֲנִי?

שֵׁשׁ בַּבֹּקֶר. זְמַן לִשְׁפֹּת
קֻמְקוּם עַל הַכִּירָה.
לְהָעִיר אֶת הַיְלָדִים
וּלְשַׁנֵּן
חַיַּי לֹא הָיוּ לִשָּׁוְא.

שמו של הרומן (המבריק!) שכתבה הסופרת הספרדייה אליסיה חימנס ברטלט משתעשע כמובן עם חדר משלך המסה המפורסמת של וירג'יניה וולף. במסה של וולף, ששמה נהפך לסיסמה פמיניסטית, הסבירה הסופרת כי כדי שאישה תוכל ליצור, היא זקוקה לחדר ולכסף משלה, כלומר – לעצמאות כלכלית ולפרטיות.

אחד הסמלים שבהם השתמשה וולף במסה כדי לפתח את טיעונה ולהדגים אותו היה דמות שהמציאה, אחותו הבידיונית של שייקספיר, שהייתה מוכשרת לא פחות ממנו, אך לא היו לה שום סיכויים להצליח כמוהו כמחזאית ושחקנית, רק מכיוון שהייתה אישה, ולפיכך – נטולת כל זכויות, כולל הזכות לרכוש השכלה, ולהסתובב בעולם כמי שמתאפשר ומותר לה ליצור. 

הנה, למשל, סיכת־דש פמיניסטית, שמתכתבת עם דבריה של וולף:

האם וולף האינטלקטואלית, שחתרה בכתיבתה לשיוויון זכויות לנשים, ידעה ליישם בחייה האישיים את העקרונות ההומניסטיים שהאמינה בהם והטיפה לקיומם? 

ספרה של ברטלט משמש כמעין סכין שאתו היא "שוחטת", מטפורית, כמובן, את הפרה הפמיניסטית המקודשת.  

יש ברומן שלושה מישורים: בראשון מופיעים הרהוריה, מחשבותיה והחלטותיה ככותבת. היא מספרת לנו על התלבטויות. למשל – "פתאום יש כמה דברים שמבלבלים אותי ואני לא יודעת איך לספר אותם." או: "מי בכלל אמר לי לכתוב את הרומן הארור הזה שבו המציאות מכריעה ללא הרף את הדמיון?" או: "מעניין לראות כיצד העובדה הזאת מסופרת ביומנה של וירג'יניה, כמו בזה של נלי". 

במישור השני מופיעים קטעים מיומנה של אותה נלי, משרתת שעבדה בביתם של וירג'יניה ולנארד וולף במשך שנים רבות. (אגב, בספר השם Leonard מתועתק כ־"לאונרד", וזאת טעות נפוצה…). 

המישור השלישי הוא – קטעים מתוך יומניה הרבים של וירג'יניה וולף, שהתמידה בכתיבתם לאורך השנים, לצד הכתיבה הספרותית שבה עסקה.

ביומניה מזכירה וולף לא פעם את נלי, את הוויכוחים שהתנהלו ביניהן, ובעיקר, במודגש, את אחד העימותים שבעיצומו ביקשה ממנה נלי להסתלק מ"חדרה" –  החדר ששכן, כמובן, בתוך ביתה של וולף. "החדר לא שלך" הזכירה לה וולף, בלי היסוס. נלי הייתה רק משרתת. את החדר שזכתה להתגורר בו קיבלה בהשאלה. הוא לא הובטח לה. בכל רגע אפשר היה לפטר אותה בלי שום הסבר או תירוץ (וכך אכן קרה, כעבור שמונה עשרה שנים!), ואז תיאלץ לעזוב מיד, ולמצוא לעצמה מקום מגורים אחר.

האם רק סופרת זקוקה לחדר משלה? האם רק ליוצרים חשובים יש זכויות? כמובן שלא. אבל לנלי אין אפשרות לחיות כאדם בוגר ואוטונומי, רק משום שלרוע מזלה נולדה ענייה.

היו ברומן קטעים שבהם לא יכולתי שלא לחשוב על הספר  They Were Her Property, העוסק בנשים שהיו בעלות עבדים במדינות של דרום ארצות הברית, לפני מלחמת האזרחים. "לא נדבר על עבדות", כותבת  ברטלט, "אבל גם לא נעלה על דעתנו בשום פנים ואופן את תפיסת החירות הנוכחית. אינני מתייחסת ליכולת או לחוסר היכולת שלהן [של המשרתות] לצאת מהבית כרצונן…" היא מסבירה שכוונתה  להשלכות אחרות של מעמדן. למשל, מקרים שבהם משרתות "נשלחו' לבית אחר, אם נוכחותן נעשתה מיותרת או לא נוחה", וכך "המשרתת שהושפעה מההחלטה, נשלחה ליעדה בלי יותר מדי הכנות": כמעט כמו שקרה לעבדים, כמתואר בספר They Were Her Property. גם למשרתות לא הייתה כמעט זכות להחליט על גורלן, וכמו העבדים והשפחות, גם המשרתות באנגליה חיו בבית האדונים ושירתו אותם כמעט לאורך כל שעות היממה. 

בקטעים מסוימים ברומן חשבתי על ספרה של אירית פורת, מה קורה כשאימא זקוקה לטיפול צמוד לאורך כל שעות היממה? ועוד יותר מכך – על הדיסרטציה שלה, "זקנים סיעודיים ומהגרות עבודה – 'עבודת גבולות' בבית בהשראת המדינה ומוסדותיה", שבה תיארה, בין היתר, את התנאים הבלתי אפשריים שבהם חיות מהגרות עבודה שמטפלות בזקנים סיעודיים. למשל – העובדה שהן, כמו המשרתות באנגליה, גרות במקום העבודה שלהן, ושעות העבודה שלהן נפרשות על פני היממה כולה. 

מה למשל קרה באנגליה למשרתות שהזדקנו? הן נשלחו לגור במוסדות, "ואדוניהן לשעבר נהגו לבקר אותן פעם או פעמיים בשנה, בתאריכים ידועים מראש." לכאורה – למה אפשר לצפות? הלא המשרתות היו רק שכירות. אבל אם זוכרים שהן גרו עם האדונים והגבירות בקרבה אינטימית ביותר, לפעמים, כמו במקרה של נלי, במשך שנים רבות, הדעת נותנת שתיווצר איזושהי מחויבות רגשית, איזשהו קשר שחורג מעבר ליחסי עובד־מעביד, אבל ברוב המקרים זה לא קרה. המשרתות הזדהו עם המעסיקים שלהן, כפי שברטלט מראה, התגאו או התביישו בהם, וחשו מעורבות בתהפוכות חייהם, אבל ההזדהות והאכפתיות היו חד־צדדיות. כשנלי נאלצה לעבור ניתוח לכריתת כליה, בני הזוג וולף ביקרו אותה רק פעם אחת בבית החולים (היא אושפזה במשך חודשים).

ברטלט חושפת היבטים רבים של צביעות בדמותה של וירג'יניה וולף. למשל – סירובה לקבל אצלה לעבודה כמשרתת את אחותה של נלי, רק משום שזאת הרתה מחוץ לנישואים, בשעה שהמשרתת יודעת כי "הם [אנשי 'חבורת בלומסברי', המעגל החברתי של בני הזוג וולף] יכולים לחיות יחד וללדת ילדים בלי נישואים ולצעוק 'פין!' בשעת התה ומה שמתחשק להם, אבל אנחנו…" (המשרתת מתכוונת לשעשוע שהייתה עדת שמיעה לו: וירג'יניה, לנארד ואורחיהם החליטו יום אחד להתקומם בקול רם נגד מגבלות הנימוס, והתאמנו בלצעוק את המילה "פין" במלוא גרונם, לתדהמתה של נלי). 

עוד דוגמה לצביעות: הזעזוע שווירג'יניה וולף חשה כשהבינה שאם העקרונות הדמוקרטיים והליברליים שהיא דוגלת בהם ייושמו, גם המשרתים יוכלו להצביע בבחירות. הנה כך כתבה ביומנה ב־31 במאי 1929: "'אנחנו מנצחים,' אמרה נלי בשעת התה. הזדעזעתי מהמחשבה ששתינו מעוניינות בניצחונה של מפלגת הלייבור. מדוע? בין השאר כי אני לא רוצה שנלי תמשול בי. זה יהיה אסון אם לוטי ונלי ימשלו בנו."

 הרומן כולו מרתק. השילוב בין שלושת המישורים כתוב כמלאכת מחשבת. בסיומו, באחרית הדבר הנושאת את הכותרת: "הערה למהדורה החדשה", ציפתה לי הפתעה, שהבהירה לי לצערי שמשהו ברומן הוליך אותי שולל… ובכל זאת ההנאה מהקריאה לא נפגמה, אדרבא, הערכתי לכותבת רק גדלה!

אסיים באחד המשפטים שנלי אומרת לחברתה, גם היא משרתת, כמוה: "הבית שלי הוא במקום שבו אני נמצאת, גם אם זה רק חדר וגם אם הוא אפילו לא שלי."

האם זאת תשובה ניצחת לתביעה ל"חדר משלך", שאותה ניסחה הסופרת הדגולה? לא, לא ממש…

תרגמה מספרדית: מיכל שליו

בלשון העם נהוג לתאר במילה "טרגדיה" כל מאורע חיים כואב: "טרגדיה: צעיר חרדי נכה נהרג בתאונה קטלנית", "טרגדיה: קשישה נספתה כתוצאה משריפה בדירת מגורים באשקלון", וכן הלאה. אבל משמעותה של הטרגדיה במובנה הספרותי שונה ומורכב יותר.  

דורותיאה קרוק, בספרה יסודות הטרגדיה, מונה, בעקבות הפואטיקה של אריסטו, את "האלמנטים של הטרגדיה" שהם בעיניה יסודיים ואוניברסליים: המעשה המביש, הסבל, הידיעה, האישור-המחודש. 

הטרגדיה הקלאסית מתרחשת תמיד בתוך המשפחה. כך בטרגדיה היוונית: אנטיגונה (ובחלק מהזמן גם איסמניה אחותה) מתמרדות נגד הצו של דודן המלך שאוסר לקבור את אחיהן; מדיאה רוצחת את ילדיה כדי להתנקם באביהם, בעלה הבוגד… וכך גם אצל שייקספיר: אמו של המלט שותפה לרצח אביו ולניאוף עם אחיו של האב, דודו של המלט. המלך ליר אינו מבין כי דווקא קורדליה, בתו הצעירה, ישרה והגונה יותר מאחיותיה, מנשל אותה מירושתו, וכשהאמת האיומה מתחוורת לו, כבר מאוחר מדי. 

סרטו החדש של פלוריאן זלר (יוצרו של הסרט המופלא, זוכה פרס האוסקר, "האב"), נקרא "הבן". הוא מבוסס על מחזה שכתב. זהו סיפור טרגי, שמתרחש בתוך המשפחה. הוא נפתח בתמונה משובבת נפש: אם לתינוק רכונה מעל עריסתו ושרה לו, כדי להרדימו. פיטר, אביו של הפעוט מגיע הביתה מהעבודה, מביט בתמונה הנוגעת ללב: אשתו היפה ובנו הקטן, ברגע של איחוד ורוגע. האישה מסמנת לו להתרחק, שמא התינוק יתעורר. האב נסוג אל חדר אחר בבית, ושם מנהל שיחת עבודה עניינית. הכול מתנהל על מי מנוחות, ונראה שמדובר במשפחה צעירה ומאושרת.

אל תוך השלווה הזאת פורצת דמות נוספת, שמביאה אתה את תחילתה של הטרגדיה: אשתו לשעבר של פיטר מגיעה במפתיע ומשתפת את בעלה לשעבר בדאגותיה: התברר לה שבנם המשותף, ניקולס, נער מתבגר, לא הגיע במשך החודש האחרון לבית הספר. האם חסרת אונים. אין לה מושג מה לעשות, ואיך לעזור לניקולס, היא מבקשת את עזרתו של פיטר. הוא מבטיח להגיע לדירתה ולדבר עם הבן.

מכאן מתפתחת עלילה לופתת, שנעשית מזעזעת יותר ויותר. מסתבר שגם כשמדובר בשלושה אנשים שיש להם הרבה מאוד רצון טוב: למשל, לאחר הסתייגות קלה אשתו הצעירה של פיטר, מסכימה שבנו יעבור לגור אתם. מי יטפל בו בפועל? מי יאיץ בו לקום בבוקר ולצאת ללימודים בבית הספר החדש? כמובן שלא האבא – הוא עובד! איך יגיב הבן לאינטראקציה עם האישה שבגללה עזב אביו את הבית, את אמו? 

זהו המעשה המביש בטרגדיה שלפנינו: פירוק המשפחה, בגידתו של האב, עזיבתו. הסבל הוא זה של האישה שנעזבה, ושל בנם המשותף. ניקולס מיטיב לתאר אותו, שוב ושוב. הסבל הוא גם המצב הנפשי שנקלע אליו, וגם תוצאותיו: השפעתו על שלושת המבוגרים שמנסים לעזור לו. מדובר באנשים טובים. הם משתפים פעולה, משתדלים להבין זה את זה ואת הבן, עושים במיטב יכולתם כדי להציל אותו מהכאב הנורא שהוא חש, שלא את כל צדדיו ומשמעויותיו הם מסוגלים להבין. 

על "הידיעה" ועל "האישור־מחדש", כפי שהם מתרחשים בסרט לא אכביר מילים, כדי לא לפגוע בחווית הצפייה של מי שטרם ראו אותו. מדובר בסרט מומלץ מאוד: הוא חף (כמעט) מצרימות, סרט אמריקני שאינו דומה למרבית הסרטים ההוליוודיים הקלישאתיים. אומר רק שמדובר בחווית צפייה מטלטלת, שמעוררת מחשבות רבות. 

כשהיא דנה בדמויות בטרגדיה, מסבירה לנו דורותיאה קרוק בספרה כי "ממה שמתארע להן יש בידינו לקנות לנו ידיעה של גורל האדם, שהיא מלאה, שלמה ומוסמכת, בהשוואה עם זו שאנו יכולים להסיקה מתוך נסיון חיינו שלנו; ודבר זה הוא המבטיח את האפקט הקאתארטי של הטראגדיה. משום שאנו יודעים באמת, משום שעינינו הוארו באמת, לאחר שהועמדנו פנים אל פנים מול המציאות והתבוננו בה בהתמדה ובשלמות, אנו יכולים לבסוף להגיע לכלל פיוס עמה."

אכן, "עינינו הוארו" בעקבות הצפייה בסרט. 

התמונה שעל העטיפה מבטיחה ולא מכזבת: יהיה כאן משהו רומנטי ומעודן, יהיו כאן אהבות סוערות ונצחיות, פרחים, נשים ונופים יפים, הרגשות יהיו עוצמתיים וגדולים מהחיים ויטלטלו את הנפש, והסוף – הוא חייב לצפון בתוכו תקווה, ולמרות הכול, אף על פי שיש כאב, מוות ופרידות – הבטחה שאפשר עוד לאהוב ולשמוח.

להחליף את המים לפרחים נקרא בבת אחת ובנשימה עצורה. הספר ראה אור לראשונה בצרפתית ב-2018, זכה בצרפת בכמה פרסים, והיה רב מכר.

זהו סיפורה של ויולט טוסיין, אישה שהייתה בילדותה אסופית, לא הכירה את הוריה, וגדלה במשפחות אומנות. אנחנו פוגשים את ויולט בתקופה שבה היא אישה בוגרת, שעובדת כאחראית על התחזוקה של בית עלמין נושן. מרבית הסיפור נמסר מפיה,  בגוף ראשון, אם כי בשלב מסוים יש הפתעות שונות, כשהסיפור עובר אל דמויות אחרות, ואז נודע לנו שנקודות מבט שונות יכולות לחשוף אמיתות לא צפויות. בהתחלה נדמה שהסיפור יהיה סטטי ונינוח. מה כבר יכול לקרות לאישה לא צעירה שחיה ליד בית קברות, מגדלת פרחים, ומלווה את המתים בדרכם האחרונה? אבל הסיפור צופן בתוכו לא מעט מהפכים ותהפוכות, וסודות מסמרי שיער שהולכים ונחשפים בדרכים שונות, עד לסוף הדרמטי.

כך למשל אנחנו עוברים בין היתר ברגעים מסוימים בסיפור אל תודעתו של פיליפ, בעלה של ויולט, ואז נוכחים לדעת כי בני אדם מוגבלים ביכולת שלהם להעמיק אל נפשו של הזולת, ושאפשר לטעות כשמסבירים או מפרשים התנהגויות שונות של הזולת.

מדוע בעצם עזב פיליפ את ויולט? היכן הוא גר? האם יחזור אליה? איזה אירוע מחריד מסתתר בעברם? האם יצליחו לגלות את האמת על מה שקרה להם? איך ישפיע הגילוי על תפישת המציאות שלהם, על היכולת שלהם להמשיך לנהל את חייהם?

מה עומד מאחורי השגרה הנינוחה שבה חיה ויולט? אילו רגשות יתעוררו בה כשתיחשף לסיפור אהבה סודי של בני זוג שלא היו נשואים זה לזה? מדוע במות האישה האחרת מתברר שמשאלתה האחרונה הייתה להיקבר בסמוך לגבר הזר- לכאורה?

הסיפור רווי יצרים, תשוקות, אהבות וכאב, הכול קיצוני, הרה גורל, וחד פעמי. האהבות נצחיות וסוחפות, והסופרת, ואלרי פרין, מיטיבה לרקום עלילה מורכבת ומפתיעה, שבה, כמו בספר מתח, כל התעלומות נפתרות, וכל התמיהות מוסברות.

כפי שאפשר כבר להבין, לא מדובר בספרות גדולה או חשובה, אבל הקריאה נעימה מאוד. "בלב כבד אני סוגרת את היומן של אירן," מספרת לנו ויולט על יומן חיים סודי שהובא לידיעתה, ומוסיפה: "כמו שסוגרים ספר שהפך לאהוב. ספר חבר שמתקשים להיפרד ממנו כי רוצים שיישאר קרוב". אין ספק שבדבריה אלה כיוונה הסופרת גם אלינו ואל החוויה שלנו עם קריאת הספר שלה. היא רוקחת עלילה שכל המרכיבים הדרושים נמצאים בה: מתח, סקרנות, חמלה והזדהות. הספר צרפתי מאוד, גדוש ניחוחות, שמות ומראות שמעוררים תחושה של חוויה חושית ואפילו חושנית.

השתעשעתי לגלות בוויקיפדיה שהסופרת היא בת זוגו של במאי הקולנוע הנודע קלוד ללוש, ואף השתתפה בכתיבת התסריט של כמה מהסרטים שיצר. ומדוע השתעשעתי? כי אחת הדמויות בספר שלפנינו מציינת כי המאהב שלה "העדיף את [הסרט] 'הרפתקה היא הרפתקה' של קלוד ללוש, שהכיר בעל פה". לא הצלחתי להבין אם מדובר באחד הסרטים שהיא השתתפה ביצירתו. אם כן (וגם אם לא!) מדובר כאן  בקריצה שובבית מאוד…

   CHANGER L'EAU DES FLEURS

Valérie Perrin

תרגמה מצרפתית: אביגיל בורשטיין

• תומך נלהב של המפלגה קבע ואמר שבני האדם איבדו את האמון של הממשלה. האיש הסביר שבני האדם יוכלו לזכות בו שוב רק אם ישקיעו מאמץ כפול ומכופל. אם כך, אולי יהיה פשוט יותר אם הממשלה תפרק ותפזר את בני האדם, ותבחר במקומם באחרים?
• האדם הנבער הגרוע מכולם הוא מי שנבער מבחינה פוליטית. אותו אדם לא שומע, לא מדבר ולא משתתף באירועים פוליטיים. הוא לא יודע שיוקר המחיה, מחיר השעועית, הדגים, הקמח, שכר הדירה, הנעליים והתרופות תלויים כולם בהחלטות פוליטיות. האדם הנבער־מבחינה־פוליטית כה טיפש, עד שהוא מתגאה בעצמו. הוא מנפח את החזה כשהוא מצהיר שהוא שונא פוליטיקה. המטומטם לא יודע שמבורות פוליטית נולדים זנות, נטישת ילדים ומגיעים לעולם הגנבים הרעים מכולם – הפוליטיקאי הגרוע, מלחך הפנכה המושחת של חברות לאומיות ובינלאומיות.
• "האם בתקופות קודרות תישמע שירה?" "כן, ישירו גם על התקופות הקודרות."
• מכיוון שזה המצב, המצב לא יישאר כזה.

המוטו של הספר, הלקוח מתוך בת הים הקטנה של הנס כריסטיאן אנדרסן מביע הרבה ממה שיונתן שגיב מספר לנו בממואר שלו, יש אנשים שמדברים ככה: "'אבל אם תיקחי ממני את הקול שלי'," אמרה בת הים הקטנה, "'מה יישאר לי?'"

ובכן: מה קורה לאדם שכל חייו מאלץ את עצמו להיאבק בטבע, בגופו, להתנגד להתפתחותו הגופנית, לסרב לדבר כגבר, לשמר את הדיבור שהיה לו לפני גיל ההתבגרות, לפני שקולו התחיל להתחלף? "כמה שנים מחיי, מהקריאה שלי ומהכתיבה שלי, הוקדשו מבלי דעת לסירוב לקול שבו אמרו לי שאני נדרש לדבר, לשפה שהייתי אמור להשתמש בה, לאיך שגבר אמור להיות, לציווי העריץ של הגוף שאותו תיווכו לי כיסוד הכול, לחוקים של הטבע והמין שאמרו לי כי נחקקו בנצח עצמו"?

בילדותו, כך מספר לנו שגיב, העדיף את חברתן של הילדות, אהב להתרועע אתן, הרגיש שייך להן. עד לרגע שבו עשה משהו, חיקה אותן, וזכה לקיתונות של בוז: אל תתנהג ככה, אתה לא בת, אמרו לו. וזה היה הזעזוע הראשון בדרכו להבין שהוא שונה ומעורר לעג. כך קרה גם כשקרוב משפחה לגלג לאופן שבו הוא מדבר.

במרוצת הזמן הבין שהדיבור איננו רק הקול עצמו. כמה פעמים לאורך חייו אבדה לו היכולת לדבר, והתחוור לו ש"השתיקה חיה לנו בתוך הדיבור", וש"אנחנו צריכים תמיד לשים לב למה שנאמר בסיפור כמו למה שנעדר ממנו, למה שזכה להיכנס לתוך המסגרת אבל גם למה שנותר מחוץ לה."

סיפוריו הסמויים־לכאורה נגלים לנו: הראשון הוא – זהותו המינית. נדרש לו זמן עד שהבין אותה בעצמו לאשורה, והשני הוא זה של משפחתו השכולה. דודו, האח של אביו, נהרג במלחמת יום הכיפורים. אנחנו רואים משהו מההשפעה שהייתה לאותה נפילה על כל בני המשפחה. (הוא, למשל, נושא את שמו של הדוד).

שגיב מיטיב לשרטט בקווים מעטים ומדויקים את הקשרים בין בני המשפחה; למשל – את ההתמסרות של הוריו ואחותו אל חתולי הרחוב שבהם הם מטפלים. במקום מה באה ההתמסרות הזאת? איזה סיפור סמוי היא מסתירה בתוכה? וכמובן, מעל לכול, קיים כל הזמן עניין זהותו המינית: האם הוריו יקבלו אותו כמות שהוא? האם יצליחו לשמוע את קולו ולהבין אותו?

שלל הדברים שהוא כותב על הקול האנושי ממש מרתקים: הוא למשל, לדברי שגיב, "תעודת זהות" שלנו, הוא "מסמן אותנו", ואפילו "מסגיר אותנו לידי המאזין". לא רק התוכן של דברינו משמעותי, כי "הקול שלנו מספר בו זמנית סיפור אחר", ושגיב מפרט: "העומק, הטון, המבטא, הניגון, תנועות הגוף, הבעות הפנים ובחירות השפה" – כל אלה "מדברים את המעמד, החינוך, האתניות, המגדר והקולקטיביות שלנו", וכל זאת – "בין שמרצוננו ובין שלא". כל כך נכון! כל כך מדויק!

ובכלל "החיים הם כמו שיחה אחת ארוכה שלתוכה אנחנו נולדים, וכל דבר בהם נחקק לנו בקול."

בתוך הקול שלנו אפשר לשמוע "גם את קולה של החברה, קול המדבר אלינו מבעד לנורמות, חוקים והוראות, אבל גם מוטמע ממש בתוכנו, קול פנימי שדובר אלינו בתוקף אפילו כשאנחנו לבד."

לא בכדי "אנחנו מזהים אנשים על פי הקול שלהם. כי הקול הוא כמו טביעת אצבע, ייחודי לכל אדם."

נכון! איך לא חשבתי על כך מעולם? וגם לא על התהייה האם הקול "רושם את כל תולדותינו, מצטלב בכל מה שחווינו – מהדהד את החיים של כל אחת ואחד בכל מלאותם?"

והרי "הסימן הראשון של החיים", אינו אלא "הבכי של התינוק שיוצא לאוויר העולם", וכשאנשים עוזבים את העולם הם משמיעים את "הלחישה האחרונה לפני המוות."

האם שגיב יצליח למצוא מחדש את קולו? מי יעזור לו?

נדמה לי שהממואר שלפנינו, שאותו אמנם כתב ולא אמר בקולו, הוא חלק חשוב במסעו למציאת הקול של עצמו ולניכוסו. ואנו, הקוראים, זוכים להשתתף בתהליך המופלא.